דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

כתובות ק ע"א - טקסט הדף

רבא אמר ר''נ שליח כדיינין רב שמואל בר ביסנא אמר ר''נ כאלמנה רבא אמר ר''נ שליח כדיינין מה דיינין לאו לדידהו אף שליח נמי לאו לדידיה לאפוקי אלמנה דלדידה רב שמואל בר ביסנא אמר ר''נ כאלמנה מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב''ד דרבים נינהו והלכתא שליח כאלמנה ומאי שנא מהא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בעל הבית ואם אינו יודע דעתו של בעל הבית תורם בבינונית אחד מחמשים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה התם כיון דאיכא דתורם בעין רעה ואיכא דתורם בעין יפה א''ל להכי אמדתיך אבל הכא טעותא הוא א''ל לא איבעי לך למיטעי אמר רב הונא בר חנינא אמר ר''נ הלכה כדברי חכמים ולית ליה לר''נ מה כח ב''ד יפה והאמר ר''נ אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב''ד מעמידין להן אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה הגדילו יכולין למחות ור''נ דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות א''כ מה כח ב''ד יפה לא קשיא הא דטעו הא דלא טעו אי דלא טעו במאי יכולין למחות ברוחות כי אתא רב דימי אמר מעשה ועשה רבי כדברי חכמים אמר לפניו פרטא בנו של רבי אלעזר בן פרטא בן בנו של ר' פרטא הגדול א''כ מה כח ב''ד יפה והחזיר רבי את המעשה רב דימי מתני הכי רב ספרא מתני הכי מעשה וביקש רבי לעשות כדברי חכמים אמר לפניו פרטא בנו של רבי אלעזר בן פרטא בן בנו של ר' פרטא הגדול א''כ מה כח ב''ד יפה לא עשה רבי את המעשה לימא בהא קמיפלגי מר סבר טעה בדבר משנה חוזר ומר סבר אינו חוזר לא דכ''ע טעה בדבר משנה חוזר ומר סבר הכי הוה מעשה ומר סבר הכי הוה מעשה אמר רב יוסף ארמלתא דזבינה אחריות איתמי וב''ד דזבין אחריות איתמי פשיטא אלמנה לא איצטריכא ליה כי איצטריך ליה בי דינא מהו דתימא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ק - א

רבא אמר רב נחמן: שליח הרי הוא כדיינין שמכרן קיים עד שתות.

רב שמואל בר ביסנא אמר רב נחמן: שליח הרי הוא כאלמנה שמכרה בטל אפילו בטעות כל שהיא.

ומבארת הגמרא את טעמיהם:

רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין, והמכר קיים עד שתות. מה כמו דיינין, לאו לדידהו הם מוכרים [אין הם מוכרים עבור עצמם], אף שליח נמי, הרי לאו לדידיה הוא מוכר.

לאפוקי אלמנה, דלדידה [להוציא אלמנה שעבור עצמה היא מוכרת], כלומר: אין שליח דומה לאלמנה שלעצמה היא מוכרת, והיה לה לדייק, וקונסים אותה לבטל את המכירה באונאה משהו. [1]

ואילו רב שמואל בר ביסנא אמר רב נחמן: שליח כאלמנה, ומתבטל המכר בכל שהוא, משום הטעם שמה אלמנה שהיא יחידה, [2] אף שליח הרי יחיד הוא.

לאפוקי [להוציא] בית דין דרבים נינהו, כלומר: אין השליח דומה לדיינים היות והם רבים והוא יחיד.

והלכתא: שליח כאלמנה, ומכרו בטל בכל שהוא אם הפסיד את משלחו.

תמהה הגמרא על פסק ההלכה שהשליח כאלמנה:

ומאי שנא מהא דתנן [במה שונה דין זה של שליח שטעה ממה ששנינו במשנה בתרומות]:

האומר לשלוחו צא ותרום מכריי:

הרי השליח תורם כדעת בעל הבית, כפי שהוא מכיר בבעל הבית, אם עין יפה לו, יתרום אחד מארבעים, ואם עין רעה לו יתרום אחד מששים.

ואם אינו יודע את דעתו של בעל הבית, הרי זה תורם בעין בינונית שהיא אחד מחמשים.

ואם פיחת השליח עשרה שתרם אחד מארבעים, או שהוסיף השליח עשרה שתרם אחד מששים, הרי תרומתו תרומה!? [3] הרי למדנו: בדבר שהשליח עשוי לטעות - מעשיו קיימים, וכך יש לנו לומר בשליח שטעה עד שתות שמכרו קיים, והאיך פסקנו שהשליח כאלמנה, ומכרו בטל אפילו בטעות כל שהיא!? [4]

ומשנינן: התם בשליח שטעה בתרומה, לכן תרומתו תרומה -

כיון דאיכא דתורם בעין רעה, ואיכא דתורם בעין יפה [יש התורמים בעין רעה ויש ביפה] -

מצי אמר ליה השליח לבעל הבית: להכי אמדתיך, אמדתי את אופייך כפי שעשיתי, ובטלה דעתך אצל דעתי למה שאמדתיך! [5]

אבל הכא בשליח שטועה במחיר, הרי טעותא הוא [טעות הוא שטעה השליח], ואמר ליה המשלח לשליח: לא איבעי לך למיטעי [לא היה לך לטעות]!

כאן שבה הגמרא לעיקר דין משנתנו ששנינו: שום הדיינין שפיחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל; רבי שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים: אמר רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.

ותמהינן: וכי לית ליה לרב נחמן "מה כח בית דין יפה", שמטעם זה סובר רבן שמעון בן גמליאל שמכרן קיים!?

והאמר רב נחמן אמר שמואל:

יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, בית דין מעמידין להן לכל אחד ואחד מן היתומים אפוטרופוס, ובוררין האפוטרוסים להם [כל אחד מן האפוטרופסים לתינוק שלו] חלק יפה.

וכשהגדילו היתומים יכולין הם למחות בחלוקה הזאת, ולבטלה.

ורב נחמן דידיה [שלא בשם רבו שמואל] אמר:

אף אם הגדילו היתומים אין הם יכולין למחות, דאם כן - שיכולים הם למחות - מה כח בית דין יפה!? הרי שרב נחמן עצמו סובר כסברת רבן שמעון בן גמליאל, האומר במשנתנו: אם כן מה כח בית דין יפה, ואילו כאן מבואר משמו שהלכה היא כחכמים!?

ומשנינן: לא קשיא:

הא - דאמר רב נחמן הלכה כחכמים, ואין אומרים אם כן מה כח בית דין יפה - דטעו שעשו כן מכח טעות.

הא - דאמר רב נחמן אם כן מה כח בית דין יפה - בדלא טעו האפוטרופסים בחלוקתם.

תמהה הגמרא על התירוץ:

והרי אי דלא טעו האפוטרופסים, במאי יכולין למחות היתומים לכשיגדילו!?

ובהכרח שאף רב נחמן מדבר באופן שטעו האפוטרופסים, ואם כן חזרה הקושיא למקומה.

ומשנינן: אין מחאת היתומים על טעות האפוטרופסים, אלא מחאתם היא ברוחות, שהאחד מעדיף חלק ברוח אחרת ממה שקיבל, וכגון שיש לו שדה ברוח אחרת ורוצה הוא שיהיו שדותיו סמוכות זו לזו.

כי אתא רב דימי - כאשר בא רב דימי - אמר:

מעשה ועשה רבי כדברי חכמים וביטל מכר של דיינים שפיחתו או הוסיפו, שתות או יותר.

אמר לפניו פרטא, שהיה בנו של רבי אלעזר בן פרטא, דהיינו שהיה האומר בן בנו של רבי פרטא הגדול: [6]

אם כן מה כח בית דין יפה!?

והחזיר רבי את המעשה משום שהיה נראה לו טעם הגון מה ששנינו במשנתנו "אם כן מה כח בית דין יפה", ונמצא שהיה טועה בדבר השנוי במשנה בכך שביטל את המכר, וחזר רבי וקיימו.

רב דימי מתני הכי את המעשה.

ואילו רב ספרא מתני הכי: מעשה וביקש רבי לעשות כדברי חכמים. אמר לפניו פרטא, בנו של רבי אלעזר בן פרטא, בן בנו של רבי פרטא הגדול: אם כן, מה כח בית דין יפה.

ולא עשה רבי את המעשה.

מאי לאו, בהא קמיפלגי רב דימי שאמר עשה רבי והחזיר, ובין רב ספרא שאמר "ביקש רבי" אך לא עשה -

מר - רב דימי - סבר: דיין ש"טעה בדבר השנוי במשנה חוזר".

ולכן, היות וטעות זו חשובה כטעות בדבר השנוי במשנה וכפי שנתבאר, הרי שכדין עשה רבי שהחזיר את המעשה.

ומר - רב ספרא - סבר: דיין ש"טעה בדבר משנה אינו חוזר" אלא ישלם הדיין מביתו, ובהכרח שעדיין לא עשה רבי את המעשה, שאם כבר עשה לא היה מחזיר את המעשה אלא משלם היה את ההפסד מכיסו.

ודחינן לא, דכולי עלמא בין רב דימי ובין רב ספרא סוברים: "טעה בדבר משנה חוזר", ואילו היה כבר רבי לאחר המעשה אכן היה מחזירו משום שטעה בדבר משנה.

אלא דמר - רב דימי - סבר: הכי הוה מעשה, שעשה רבי והחזיר.

ומר - רב ספרא - סבר: הכי הוה מעשה, שעדיין לא עשה רבי מעשה אלא "ביקש" לעשות מעשה.

אמר רב יוסף:

ארמלתא דזבינה אלמנה שמכרה שדה של יתומים למזונותיה או לכתובתה -

אחריות המכירה היא איתמי, שאם נמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר וטרפה בעל החוב מן הלוקח בחובו, חוזר הלוקח על היתומים, שהאלמנה שליח של היתומים היתה. [7]

ובית דין דזבין שדה של יתומים למזון האשה והבנות, [8] אחריות המכירה היא איתמי.

ופרכינן: פשיטא!?

ומשנינן: אכן דין אלמנה שמכרה לא איצטריכא ליה, כי פשוט הוא שהאחריות היא על היתומים.

כי איצטריך ליה לרב יוסף לחדש, שבי דינא דזבן אחריותא איתמי, כי מהו דתימא, שמא תאמר אם לא שחידש רב יוסף:

הערות

[1] תוספות רי"ד.

[2] כתבו התוספות, שאף כי אלמנה מוכרת רק על פי שלשה הדיוטות הבקיאים בשומא, מכל מקום הגמרא מחשיבה אותם כאחד, וראה מה שכתב על דבריהם ב"פני יהושע".

[3] בפשוטו נראה שפיסקא זו אינה עוסקת במי שאינו יודע דעתו של בעל הבית, שהרי בתירוץ הגמרא מבואר שהוא אומר "בהכי אמדתיך", ואם תרם כמי שאינו יודע, הרי לא שייך לומר "בהכי אמדתיך". אלא פיסקא זו עוסקת במי שהיה חושב בדעתו שהוא יודע את דעתו של בעל הבית, ולפי זה תרם, ואולם נמצא שאין דעתו של בעל הבית כפי שחשב. ואם תאמר: אם כן למה פירש רש"י "פיחת עשרה" דהיינו אחד מארבעים, והרי כך יש לומר שנתבררה דעתו של בעל הבית שעין רעה לו וזה תרם אחד מחמשים. ויש לומר: היות וגם כשאינו יודע דעתו של בעל הבית הרי זה תורם אחד מחמשים, לכן אף כשטעה בדעתו של בעל הבית ותרם אחד מחמשים לא גרע.

[4] א. נתבאר על פי התוספות. ב. כתב הריטב"א לפי שיטתו שהגמרא עוסקת בשליח בית דין: אף על גב שאנו עוסקים בשליח בית דין, ואילו המשנה בתרומות אינה עוסקת בשליח בית דין אלא בשליח של בעל הכרי; מכל מקום מקשה הגמרא: בשלמא אם שליח בית דין אינו כאלמנה שיתבטלו מעשיו בכל שהוא, יכולים היינו לומר ששליח של תרומה עשוהו רבנן כשליח בית דין משום שיכול לומר "בהכי אמדתיך" כיון שהוא דבר ששכיח בו טעות, אבל כיון שפסקנו אפילו בשליח בית דין שאין כחו יפה כבית דין, ומעשיו בטלים בטעות כל שהוא, אם כן שליח של תרומה כדינו של מי הוא; וראה עוד מה שכתבו הרמב"ן הרשב"א והר"ן בקדושין מב א.

[5] א. על פי תוספות בקדושין מא ב. ב. כתב הריטב"א [ראה ביאור הקושיא לשיטתו בהערה לעיל]: "ומהדרינן, דאפילו לדידן [דשליח בית דין כאלמנה], שאני שליח דתרומה, דיכול למימר: בהכי אמדתיך".

[6] נתבאר על פי התוספות.

[7] כן הוא לשון רש"י כאן; ולעיל צז א כתב רש"י: "הואיל ועליהן היה החוב", והיינו דמטעם זה חשובה האלמנה כשליח של יתומים ; והאחריות היא מאותן קרקעות שירשו היתומים מאביהם, חלקת מחוקק קג ה, וראה בהערה לעיל צז א בענין זה. וחידוש יש בדברי רש"י שאם נמצאת השדה גזולה, חשובה האלמנה כשליח של יתומים, שהרי אם אכן גזולה היא נמצא שאין לאלמנה כל תביעה עליהם בשדה זו שהרי לא ירשוה מאביהם, ואם כן בפשוטו אין היא שליחה שלהם. ובתוספות רי"ד השיג על רש"י, שאם היתה השדה גזולה, נמצא שמקח טעות הוא, שהרי אין לאלמנה על שדה זה ולא כלום, והמקח חוזר.

[8] כן ביאר רש"י, וראה בספר "הפלאה" שנתן טעם למה פירש רש"י כן, וראה עוד מה שכתב בזה ב"בית יעקב".

רבא אמר בשם רב נחמן: שליח דינו כדיינין. רב שמואל בר ביסנא אמר בשם רב נחמן: דינו כאלמנה.

ומסבירים את נימוקיהם: רבא אמר בשם רב נחמן: שליח כדיינין, ומדוע — מה דיינין לאו לדידהו [לא לעצמם] הם מעריכים, ולכן ייפו חכמים את כוחם — אף שליח נמי לאו לדידיה [גם כן לא לעצמו עושה], לאפוקי [להוציא, למעט] אלמנה דלדידה [שמוכרת לעצמה].

רב שמואל בר ביסנא אמר בשם רב נחמן: שליח דינו כאלמנה, מה אלמנה יחידה — אף שליח יחיד, לאפוקי [להוציא] בית דין שרבים נינהו [הם], ומסכמים: והלכתא [והלכה היא], שליח דינו כאלמנה.

ושואלים: ומאי שנא מהא דתנן [ובמה שונה דבר זה מזו ששנינו]: האומר לשלוחו "צא ותרום" — תורם כדעת בעל הבית, ואם אינו יודע מהי דעתו של בעל הבית — תורם בבינונית שהיא אחד מחמשים. ואם פיחת עשרה או הוסיף עשרה, שתרם אחד מארבעים או אחד משישים — תרומתו תרומה. ומדוע לא נאמר שבטלה תרומתו אם לא תרם כדעת בעל הבית?

ומשיבים: התם [שם] כיון דאיכא [שיש] מי שתורם בעין רעה אחד משישים, ואיכא [ויש] שתורם בעין יפה אחד מארבעים, אמר ליה [אומר לו] השליח: להכי [לכך] אמדתיך, שיכולתי להעלות על דעתי שעינך יפה, או רעה. אבל הכא טעותא הוא [כאן טעות היא], שבודאי לא היה הדבר כן, ורק השליח הוא שטעה אמר ליה [אומר לו] בעל הבית לשליח: לא איבעי [היה] לך למיטעי [לטעות].

א אמר רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים במשנתנו שאם טעו הדיינים בהערכתם המיקח בטל. ושואלים: ולית ליה [והאם אין לו] לרב נחמן שיטה זו של מה כח בית דין יפה? והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר שמואל: יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן — בית דין מעמידין להן אפוטרופוס, ובוררין להם (בשבילם) חלק יפה ומחלקים. הגדילו (גדלו) היתומים אחר כך — יכולין למחות על חלוקה זו. ורב נחמן דידיה [בעצמו] אמר ולא בשם שמואל: הגדילו — אין יכולין למחות, שאם כן מה כח בית דין יפה. הרי שרב נחמן עצמו סבור כדעת רבן שמעון בן גמליאל!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] ששנינו שלדבריו המיקח בטל, הרי זה באופן שטעו הדיינים והערכתם היתה בלתי נכונה, ולכן לדעתו מבטלים את הפסק כדברי חכמים. ואולם הא [זה] ששנינו שלדבריו אין החלוקה שחילק אפוטרופוס ליתומים בטלה, הרי זה באופן שלא טעו בחלוקת הנכסים בין היתומים, ולכן פסק כרבן שמעון בן גמליאל שמייפים את כוח בית דין, כדי שלא יוכלו היתומים למחות.

ומקשים: אי [אם] מדובר באופן שלא טעו הדיינים, אם כן, במאי [במה] יכולין היתומים למחות? הרי הדיינים עשו כדין! ומשיבים: ברוחות (בצדדים), שאין הם טוענים שהיתה החלוקה בלתי צודקת, אלא מסיבות שונות מעוניינים הם להחליף בצדדים, כגון שיש לאחד מהם שדה משלו הסמוך לאותו צד שאותו הוא לא קיבל בחלוקה זו.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מעשה ועשה רבי כדברי חכמים שבמשנה, אמר לפניו פרטא בנו של ר' אלעזר בן פרטא בן בנו של ר' פרטא הגדול: אם כן מה כח בית דין יפה?! ומששמע זאת, החזיר רבי את המעשה.

רב דימי מתני הכי [היה שונה כך] את המעשה כפי שנאמר כאן, ואילו רב ספרא מתני הכי [היה שונה אותו כך] בגרסה קצת שונה: מעשה וביקש רבי לעשות כדברי חכמים, אמר לפניו פרטא בנו של ר' אלעזר בן פרטא בן בנו של ר' פרטא הגדול: אם כן מה כח בית דין יפה? ומששמע זאת, לא עשה רבי את המעשה.

ומנסים להציע: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבענין זה רב דימי ורב ספרא חלוקים], מר [חכם זה, רב דימי] סבר שאם טעה החכם בדבר משנה — חוזר בו ממה שפסק. ומר [וחכם זה, רב ספרא] סבר: אינו חוזר, ולכן לגרסתו מדובר ששינה רבי את דעתו לפני שעשה מעשה.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] טעה בדבר משנה — חוזר, ואין ביניהם מחלוקת עקרונית כלל, אלא בפרטי המקרה ומר [וחכם זה] סבר כי הכי הוה [כך היה] המעשה, ומר [וחכם זה] סבר כי הכי הוה [כך היה] המעשה.

ב אמר רב יוסף: ארמלתא דזבינה [אלמנה שמכרה] לצורך מזונות או כתובה — האחריות היא איתמי [על היתומים], שאם התברר שהיה שעבוד קודם על נכס זה שמכרה, נוטל הלוקח מנכסיהם האחרים של היורשים. וכן בית דין דזבין [שמכרו] לצורך זה — האחריות היא איתמי [על היתומים].

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי אין האלמנה מוכרת מרכוש עצמה, אלא לפרעון חובותיו של הבעל, והאחריות היא איפוא על נכסיו שהם עתה של יתומים!

ומשיבים: אלמנה באמת לא איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, שברור שהאחריות על מכירה זו היא על היתומים, כי איצטריך ליה [כאשר הוצרך לו] לומר, הרי זה לגבי בי דינא [בית דין], ומדוע הוצרך להדגיש זאת — כי מהו דתימא [שתאמר]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said that Rav Naḥman said: The halakha with regard to the agent is like the halakha pertaining to the judges. Rav Shmuel bar Bisna said that Rav Naḥman said: The halakha with regard to the agent is like the halakha with regard to a widow.

Rava said that Rav Naḥman said: The halakha with regard to the agent is like the halakha with regard to the judges. Just as the judges have an advantage because they do not assess the value of property for their own benefit, so too, the agent also does not act for his own benefit; this is to the exclusion of a widow who sells for her own benefit.

Rav Shmuel, son of Bisna, said that Rav Naḥman said: The halakha with regard to the agent is like the halakha with regard to a widow. Just as a widow is an individual, so too the agent is an individual. This is to the exclusion of the court, which is composed of many people. The Gemara concludes: And the halakha is that with regard to this matter, an agent is like a widow.

The Gemara asks: And in what way is that case different from this case? As we learned in a mishna (Terumot 4:4): In the case of one who says to his agent: Go out and separate teruma, the agent separates teruma in accordance with the mind-set of the homeowner. And if he does not know the mind-set of homeowner, he separates an intermediate measure, i.e., one-fiftieth of the produce. If he subtracted ten from the denominator and separated one-fortieth or added ten to the denominator and separated one-sixtieth of the produce, his teruma is considered teruma. If the agent is comparable to a widow, then why isn’t the halakha that the teruma that he has separated is nullified, since he did not act in accordance with the wishes of the homeowner?

The Gemara answers: There, since there are those who separate in a miserly fashion one-sixtieth, and there are those who separate generously one-fortieth, the agent can say to his employer: I estimated you to be generous or miserly. However, here there is no logical reason for the mistake made by the agent. It is simply an error on the part of the agent, and so the owner can say to him: You ought not to have erred.

§ Rav Huna bar Ḥanina said that Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis in the mishna. The Gemara asks: Does Rav Naḥman not agree with the argument: What advantage is there to the power of the court? Didn’t Rav Naḥman say that Shmuel said: In a case of orphans who came to divide their father’s property, the court appoints a steward [apotropos] for them and selects for the orphans appropriate portions and divides the property accordingly. Afterward, once the orphans have matured, they are able to protest this division of the property. And Rav Naḥman said his own statement: Once the orphans have matured, they are not able to protest, as if they were able to do so, what advantage would there be to the power of the court? This proves that Rav Naḥman agrees with Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara answers: This is not difficult. The case of the mishna was one where the judges erred in their assessment, and therefore Rav Naḥman said that the sale is void in accordance with the Rabbis. However, the case of the division of property among the orphans is one where they did not err, and so he ruled in accordance with the principle of Rabban Shimon ben Gamliel, that the court is given an advantage and the orphans are not able to protest the division.

The Gemara asks: If the case is one where the judges did not err, with regard to what could the orphans protest? After all, the judges acted correctly. The Gemara answers: They can protest with regard to the locations; one of the orphans can contend that he prefers property in a different location than he was given.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael, he said: A similar incident occurred and Rabbi Yehuda HaNasi acted in accordance with the statement of the Rabbis of the mishna. Perata, son of Rabbi Elazar ben Perata, grandson of Rabbi Perata the Great, said before him: If that is the case, what advantage is there to the power of the court over an ordinary person? And Rabbi Yehuda HaNasi reversed his ruling about the incident.

Rav Dimi would teach the incident in this way, as described above. Rav Safra would teach it in this slightly altered way: There was an incident, and Rabbi Yehuda HaNasi wished to act in accordance with the statement of the Rabbis of the mishna. Perata, son of Rabbi Elazar ben Perata, grandson of Rabbi Perata the Great, said before him: If that is the case, what advantage is there to the power of the court over an ordinary person? Consequently, Rabbi Yehuda HaNasi did not take action according to the statement of the Rabbis.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: One Sage, Rav Dimi, holds that if one erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked. And one Sage, Rav Safra, holds that if one erred in this manner the decision is not revoked. This is why, in Rav Safra’s version, Rabbi Yehuda HaNasi changed his mind before issuing his ruling.

The Gemara rejects this: No, everyone agrees that if one erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked. There is no fundamental dispute between them, only a disagreement as to the details of the case. One Sage holds that the incident occurred in this way, and one Sage holds that the incident occurred in this way.

§ Rav Yosef said: In the case of a widow who sold property to support herself or as payment of her marriage contract, the property guarantee rests upon the orphans. Therefore, if she sold liened property that was then seized from the purchasers in payment of a previous debt, the buyers are entitled to be reimbursed from the property of the orphans. And so too, if the court sold property for the same purpose, the property guarantee rests upon the orphans.

The Gemara asks: Isn’t this obvious? The widow does not sell her own property, but rather she sells property from her husband’s estate to pay off his debts to her, and so clearly the guarantee rests on his properties that now belong to the orphans.

The Gemara answers: In truth, it was not necessary for Rav Yosef to mention this with regard to the widow, as it is clear that the property guarantee rests upon the orphans. Where it was necessary for him to mention this halakha was with regard to the court. Lest you say:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יתמי שבאו לחלוק וכו' פירש"י ז"ל בהרבה מקומות.

מ"ס טעה בדבר משנה חוזר פי' רש"י ז"ל והאי נמי דבר משנה הוא שאף על פי שנחלקו על רשב"ג הרי נתן טעם לדבר עכ"ל כי אצטריך ליה ב"ד מהו דתימא כל דזבין בי דינא אדעתא למיפק ליה קלא הוא דזבין פרש"י ז"ל לפי שהיו מוכרין בהכרזה ובטו' הלוקח שאלו היה עליו עסוקין יוצאין ומערערים עליו הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל עכ"ל. ושמעינן מהכא שב"ד שמכרו בהכרזה אם יש לשום אדם באותו קרקע לא הפסיד זכותו אע"פ שלא ערער וכן בדין דאמאי מפסיד זכותיה דלמא השני נוח לו והראשון קשה ממנו ואפילו היה המכריז אומר כי מי שלא יראה זכותו יפסיד אין בכך כלום אבל יש קצת מקומות שנהגו בני העיר בהכרזותם והסכמתם הסכמה לענין בני העיר והנלווים עליהם ובלבד לגדולים אבל לקטנים ואותם שאינם מבני העיר אין כח בהם להתנות בהם מפי רבינו ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה שאלה דכל מנהג שהוא נהוג פשוט בעיר דנין אותו וכן כתב בתשובת הרי"ף ז"ל ע"כ ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזרת ואוקימנא במקום שמכריזין וכן הלכה:

כבר ביארנו שהשליח שמכר דינו כאלמנה שאם טעה בכל שהו חוזר גדולי המחברים כתבו דרך סברא שאף אפטרופוס כשליח ואינו דומה לבית דין מפני שהוא יחיד ולא יראה כן:

ולענין הסוגיא מיהא מה ששואלין בה שבכאן אמר רבא שליח ב"ד כדיינין ובשני של קדושין מ"ב ב' אמר הוא שהשליח חוזר בכל שהוא כבר ביארנוהו בשני של קדושין:

ומכל מקום באלמנה יראה מסוגיא זו שמכירתה אף בינה לבין עצמה כשליח ואינה צריכה בית דין וכמו שאמרו כאן מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד ויש בה מקום עיון שהרי בשני של מציעא ל"ב א' אמרו שצריכה מיהא בית דין הדיוטות אלא שיש לפרשה לכתחלה אבל בדיעבד מה שעשתה עשתה ומתוך כך צריכה שבועה ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאף בדיעבד אינו כלום ואף בשנים כמו שכתבנו למעלה וזה שקוראה בכאן יחידה כל שאין שם ב"ד מומחין יחידה היא נקראת וגדולי המפרשים מכריעין שהיא צריכה ב"ד הדיוטות לשום את הקרקע אבל מכירתה מכל מקום אף בינה לבין עצמה היא וגאוני הראשונים כתבו בספר המקח שהשליח צריך למכור במעמד שלשה הראויים לעדות כדין אלמנה שצריכה שלשה הדיוטות על הדרך שביארנו במציעא פרק מציאות ולא יראה כן:

יתומים קטנים שבאו לחלוק עם אחיהם הגדולים בנכסי אביהם בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובורר להם חלק יפה ר"ל שהגדולים ישוו החלקים והאפטרופוס בורר ואחר שבירר להם אם הגדילו אין יכולין למחות אע"פ שנתגלגלה להם חובה מצד הרוחות הואיל ומכל מקום לא נתאונה בשומא וכבר ביארנוהו בשני של קדושין:

אלמנה שמכרה כבר ביארנו שאחריותה על נכסי היתומים אף ב"ד שמכרו אחריותם על נכסי היתומים ואין אומרין שהלוקח סבור מכירת בית דין מכירה חזקה היא ואלו היה ערער עתיד לצאת עליה יוצא היה קודם המכירה תכף לשמיעת הקול או ההכרזה שמשמכרו מכרו ואין ערער במכירת ב"ד ואינו קפיד באחריות אלא ודאי קפיד הוא באחריות ואחריותו על נכסי היתומים:

כתב רב האי גאון ז"ל בשערים של מקח וממכר שחבר שליח כאלמנה בטעותו וצריך ג' הדיוטות כאלמנה וטעותו בכל שהו. ואינו נ"ל דלא פסיק תלמודא שליח כאלמנה אלא בטעותו ולא לענין ג' הדיוטות דכיון דברשות ב"ה קעביד הוא לבדו יכול למכור כב"ה אבל אלמנה שהיא מוכרת. שלא ברצון היתומים היא שצריכה בפני ג' ואין השליח דומה לאלמנה בזה:

ואי קשיא דרבא אדרבא דהכא אמר שליח כדיינים וטעותו בשתות ובפ' האיש מקדש אמר דטעותו דשליח בכ"ש. הכא אמר משום דר"נ רבי' והתם אמר דידי' דאיהו סבר כדמסיק הכא תלמודא שליח כאלמנה:

אמר ר"ה ב"ח אר"נ הל' כדברי חכמים ול"ל לר"נ מה כח ב"ד יפה והאר"נ א"ש יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידים להם אפטרופוס ובוררין להם חלק יפה הגדילו יכולין למחות ור"נ דידי' אמר הגדילו א"י למחות א"כ מה כח ב"ד יפה ל"ק הא דטעו הא דלא טעו אי דלא טעו מה יכולין למחות ברוחות. פי' שי"ל א' לחבירו טוב לי ברוח פ' שיש לי שם שדה שנפל לי מבית אבי אמי והל' כר"נ:

אמר ר"י ארמלתא דזבין אחריותא איתמא וב"ד דזבין אחריותא איתמי פי' ואי לא משכחי נכסי ליתמי מפסדי לקוחות. ופי' המורה אחריותא איתמי אם נמצאת השדה גזולה או משועבדים לאחר וטרפוה מן הלוקח ונ"ל שאם נמצאת השדה גזולה ול"ל נכסי ליתמי לא מפסדי לקוחות דהוא מקח טעות והדרי זביני ומהדרה אלמנה או ב"ח דפרעו ליה ב"ד מעות ללוקח דאיגלי מילתא שלא הי' מכרה מכר אבל אם טרפה ממנו ב"ח של יתומים אז ודאי מפסיד הלוקח:

(פשיטא. פי' ודאי דאחריותו איתמי שהרי הן הן הנשכרים במכירה זו שפורעים את חובם אלמנה לא איצטריכא ליה למימר כי אצטריך ליה למימר ב"ד סד"א כל דזבין ב"ד אדעתא דנפיק עליה קלא קמ"ל). פי' פשיטא ודאי דאחריותו איתמי היא שהרי הן הנשכרין במכירה זו שפורעים את חובם. ומהדר אלמנה ודאי לא איצטריך לי' למימר כי איצטריך ליה למימר ב"ד סד"א כיון דהב"ד הן מוכרים בהכרזה קלא אית ליה ובטוח הוא הלוקח כיון שלא יצא עליו ערעור שוב לא יצא והו"ל כלוקח שלא באחריות דלא ליהדר איתמי קמ"ל דכתבינן ליה אחריות על היתומים מסתמא אע"פ שלא פי' להן הלוקח שבאחריות אני לוקח ומכאן יש להוכיח שראובן שמכר שדה לשמעון בסתם שלא פי' לו לא באחריות לא שלא באחריות שכותבים לו אחריות דכל דזבין באחריות זבין ומה דאמרי' בשנים אוחזין עביד איניש דזבין ארעא ליומי דוקא בדחתם שטרא סתם ולוקח אמר ט"ס הוא דא"ל שלא באחריות זבין ומ"ה לא כתבם לך אחריות ולא תלינן בט"ס. אבל כ"ז דלא כתיב שטרא דין הוא דליכתיב ליה אחריות אע"ג דהוה סתם דכל דזבין באחריות זבין ואע"ג דאמר שמואל דשיעבוד צריך לימלך דלמא תנאה הוה בינייהו למיזבן שלא באחריות אבל כ"ז לעולם דהוה המכר סתם כותבין לו אחריות דסתם מאן דזבין באחריות זבין עד דמפרש שלא באחריות:

והלכתא שליח כאלמנ' דאפי' שליח דב"ד נמי בכל דהו הדר דכל היכא דטעה כלל מיבטיל שליחותי' הוה לי' כאיני' דעלמא רבא אמר רב נחמן שליח כו' עד שליח כאלמנה וכן הלכה:

אמר רב יוסף ארמלתא כו' כלומר דלא אמרי' אחריות טעות סופר הוא אלא בעלמא דאיכא למיחש דילמא נפיק עלה ערער. אבל מאן דזבין סבר כל דמזבני בי דינא קלא אית לה דכל מילת' דבי דינא קלא אית לה. ואם איתא דאיכא עלה ערער כלל השתא הוה נפיק. ומדלא נפק ש"מ דליכא עלה שום ערער ומסתמא לא בעי אחריות כלל קמ"ל:

גמ' לאו לדידהו דבמאי דמוזלי לגבי לוקח לא מפני מידי דלא לצורך נפשייהו מוזלי. דלדידה דלצורך עצמה מכרה והוזילה להתקבל כתובתה יחידה ומשום הכי מכרה בטל במקצת לאפוקי ב"ד דרבים נינהו ודינא הוא דלא להוי מכרן בטל עד שיהא שם שתות אונאה. ומאי שנא מהא דתנן הוסיף עשרה דהויא תרומתו תרומה ואע"ג דטעה שליח בשתות דבששים איכא ו"פ עשרה וכי הוסיף שם עשרה שתרם אחד מששים היה לו לתרום אחד מחמשים בבינונית ונמצא שטעה בחלק ששי דאיכא עשרה דלא תרם מהם תרומה ואפילו הכי לא חשבינן לה טעות ואת אמרת טעה שליח אפילו בדבר מועט חשבינן ליה אונאה ואין מעשיו כלום ומשני לא דמי שליח דמכר לשליח דתרומה דמצי אמר ליה שליח לבעל הבית בהכי אמדתיך שכסבור הייתי שעיניך רעה ואהכי לא הוי טעותו טעות מצי אמר ליה בעל הבית לשליח לא אבעי לך למטעי כלל. רש"י במהדורא קמא. והרא"ה ז"ל פירש דכי אבעיא לן שליח כמאן בשליח ב"ד קאמרינן דשליח דידה פשיטא דכל היכא דטעה כלל הדרא ואי לא אפשר לאהדורי מאי דעבד לגרמיה הוא דעבד אלא שליח ב"ד קאמר היכא דשמוה ב"ד לארעא ואמרו ליה לחד שליח לזבונה וההוא שליח לא ידע שומא דידהו כמה וטעה למכור בפחות מדמיה והלכתא שליח כאלמנה דאפילו שליח ב"ד נמי בכל דהוא הדר דכל היכא דטעי כלל מבטיל שליחותיה והוה ליה כאינש דעלמא וכו':

וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאבעיא לן שליח כמאן כבר פירשתי במסכת קדושין דמשליח ב"ד קאמרינן דאלו שליח דידיה הא אמרן דאמרינן ליה לתקוני שדרתיך וכו'. ורב נחמן גופיה אמרה ובפרק האיש מקדש מפורש דאפילו בפחות משתות בטל מקח ורבא אמרה תמן אלא ודאי בשליח ב"ד קאמרינן ומשום דאלים כחו ככח ב"ד ורב שמואל אמר שליח כאלמנה כיון דיחיד הוא ואקשינן עלה הא דתנן פחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה וכיון דשליח דעלמא דטעה מה שעשה עשוי כ"ש שליח דב"ד ואי קשיא נימא דמשלח שליח משום דאמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' לא תקשי דלעולם כי שני שליח וטעה בשליחותו אמר ליה לא שדרתיך לעוותי הלכך לאו שלוחי את להכי דמעשיו בטלים שהרי מכר קרקע שאינו שלו ואינה שליח למוכרה בכך וכן בכל דוכתא דאפשר לן דבטלי מעשיו מבטלי לבד ממעשה דאבדימי ויהב זוזי מקמי דלשאול שטרא דלא אפשר לן לבטולי מעשיו הלכך משלם דפושע הוא וממונא אפסיד מניה דלאו בשליחותיה ואיכא למידק מההוא עובדא דההוא אתתא דאמרה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא אזל זבון לה שלא באחריות וחייביה רב נחמן למזבנה ולזבוני לה באחריות כדאיתא בפרק גט פשוט. ואמאי נימא דמעשיו בטלין. לאו קושיא היא דלגבי שולחו מעשיו בטלין לגמרי ואם רצתה אותה אשה שלא לטול אותה קרקע אע"פ שהשליח יקבל אחריות עליו הרשות בידה ושקלה זוזא דהא לאו שליחותה עבד ואף שליח נמי יכול לומר לה איני שלוחך ולעצמי אקח ולא פסק להו רב נחמן אלא דלא מחייבא למשקלא לארעא בלא אחריות ובאחריות מינח ניחא לה אלא מיהו לגבי מוכר לא מצי אמר ליה אנא לצורך פלוני זבני דאיהו לדידיה זבין ולא לההוא פלניא שהרי לא אמר לו שלוחו של פלוני אני ולצורכו של פלוני אני לוקח ותו כיון דאתני תנאין מנפשיה ואמר ליה בלא אחריות מזבינא ליה לאו שליחותיה עבד ולנפשיה זבין ע"כ:

ומ"ש מהא דתנן וכו'. הא כתיבנא לעיל בסמוך מה שכתבו רש"י והרמב"ן בזה. והריטב"א כתב וז"ל ומ"ש מהא דתנן וכו' ואע"ג דהכא בשליח ב"ד איירינן ואלו מתני' דהתם בשליח דעלמא שהוא לדברי הכל בכל שהוא אנן הכי פרכינן דבשלמא אי אמרת שליח ב"ד אינו בכל שהוא יכולין לומר דשליח דתרומה שויוה רבנן כשליח ב"ד משום דיכול למימר בהכי אמדתיך ומידי דשכיח ביה טעותא הוא אבל השתא דקי"ל שאפילו שליח ב"ד אין כחו יפה כב"ד ודינו בכל שהוא א"כ שליח דתרומה כמאן ומהדרינן דאפילו לדידן שאני שליח דתרומה דיכול למימר בהכי אמדתיך ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל ומ"ש מהא דתנן וכו' הכי פריך אלמא במידי דעביד שליח דטעה מעשה שלו קיים הכי נמי היה ליה למימר הכא בפחות משתות בשליח יהא מקחו קיים ע"כ:

ה"ג אמר רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים דאמרי שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות מכרם בטל ולא אמרו מה כח ב"ד יפה ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים וכו'. ובוררין להם האפוטרופסין חלק יפה כל אחד ואחד לתנוק שלו לפי מה שיודע האפוטרופוס לברר הגדילו היתומים יכולים למחות ולעכב נכסיהם ביחד ולחלוק מתחלה. ה"ג סמוך להך לא קשיא הא דטעו ובקדושין גרסינן לה כמו שהיא כתובה בספרים כאן מתני' בדטעו הדיינים ולגבי טעות ואונאה לא אמרינן מה כח ב"ד יפה וכי אמר רב נחמן אין יכולין למחות בדלא טעו דאפשר דהיכא דלא טעו אמרינן מה כח ב"ד יפה. ברוחות שכל אחד ואחד אומר שדה שברוח פלוני נוח לי. רש"י במ"ק. ויש ששואלין אמאי אצטריך לדחוקי ולאוקמיה מלתיה דרב נחמן בהכי דהא היה מצי לאוקמיה מלתיה דרב נחמן בדטעו פחות משתות ולפיכך אין יכולין למחות ומתניתין דקתני מכרן בטל משום דטעו בשתות ויש אומרים דמשום הכי לא אוקים לה הכי דלא משמע ליה דבטעות פחות משתות יצטרך טעמא דמה כח ב"ד יפה תדע שהרי במשנה לא הוצרך רשב"ג לומר טעמא דמה כח בית דין אלא בטעות של שתות אבל בפחות מזה ד"ה דמכרן קיים. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
לימא בהא קא מפלגי רב כהנא דאמר עשה וחזר ורב ספרא דאמר בקש לעשות ולא עשה בדבר משנה דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו ואהכי חזר. אינו חוזר ואלו עשה המעשה לא היה מחזיר את הדבר אלא היה מחזירו משלו דהיכא דאמרינן אינו חוזר כגון שטעה בשקול הדעת מה שעשה עשוי ומשלם מביתו היכא דנשא ונתן ביד שנטל מזה ונתן לזה וכדמפרשא בסנהדרין. רש"י במ"ק. ובמהדורא בתרא כתב דלהכי חשיב דבר משנה משום דנתן רשב"ג טעם לדבריו וכ"כ הריטב"א ז"ל:
מהו דתימא כל דזבין מבי דינא אדעתא למיפק ליה קלא הוא דזבין ואי איכא אינש לערער ובעי למטרפיה ליתי השתא קמי בי דינא ולערער עליה וכיון דלא אתי השתא שום ערעור עלה ודאי ליכא עלה שום ערעור כלל ואיהו גופיה לא בעי אחריות ולא להוו אחריות מסתמא איתמי קמ"ל וכגון דבהאי שטרא ליכא שום אחריות דקי"ל כר"מ דאמר אחריות ט"ס הוא עד דכתב לה בהדיא וקנינא מניה בלא אחריות. ל"א אדעתא למיפק ליה קלא דמבי דינא זבין ומעשה ב"ד מעשה דאמכירת ב"ד לא מצי אינש לערער. רש"י במ"ק:
והרא"ה כתב וז"ל מהו דתימא כל דזבין מבי דינא אדעתא למיפק ליה קלא דמבי דינא זבין כלומר דלא אמרינן אחריות ט"ס הוא אלא בעלמא דאיכא למיחש דלמא נפיק עלה ערעור אבל מאן דזבין מבי דינא סבר כל דמזבני בבי דינא קלא אית ליה דכל מלתא דבי דינא קלא אית לה ואם איתא דאיכא עלה ערעור כלל השתא הוה נפיק ומדלא נפק ש"מ דליכא עלה שום ערעור ומסתמא לא בעי אחריות כלל קמ"ל ע"כ:
וז"ל הריטב"א כי אצטריך ליה בי דינא מהו דתימא כל דזבין בבי דינא אדעתא דמיפק ליה קלא הוא דזבין פרש"י ז"ל לפי שהיו מוכרין בהכרזה ובטוח הלוקח שאלו היו עליה עסיקין היו יוצאין ומערערין הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל עכ"ל. ושמעינן מההיא דב"ד שמכרו בהכרזה אם יש לשום אדם זכות באותה קרקע לא הפסיד זכותו אע"פ שלא ערער וכן בדין דאמאי מפסיד זכותיה דלמא השני נוח לו והראשון קשה ממנו ואפילו היה המכריז אומר שמי שלא יראה זכותו יפסיד אין בכך כלום אבל יש מקצת מקומות שהתנו בני העיר בהכרזות והסכמתם הסכמה לענין בני העיר והנלוים אליהם ובלבד לגדולים אבל לקטנים ואותם שאינם מבני העיר אין בהם כח להתנות. מפי רבינו ז"ל. וכתב רבינו הרמב"ן ז"ל בתשובת שאלה דכל מנהג שהוא נהוג פשוט בעיר מעמידין אותו על חזקתו ותולין שכן הסכימו עליו ראשונים שלהם כראוי ולפיכך דנין בו וכ"כ בתשובת רב אלפסי ז"ל ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני פשיטא אלמנה לא אצטריכא ליה כו' פירוש פשיטא ודאי דאחריותא איתמי הוא שהרי הן הן הנשכרים במכירה זו שפורעים את חובם ומהדר אלמנה לא אצטריכא ליה למימר כי אצטריך ליה למימר בית דין סד"א כיון דב"ד מוכרין בהכרזה קלא אית להו ובטוח הוא הלוקח כיון שלא יצא עליו ערעור שוב לא יצא והו"ל כלוקח שלא באחריות ולא ליהדר איתמי קמ"ל דכתבינן ליה אחריות על היתומים מסתמא ואע"פ שלא פירש להם הלוקח שבאחריות אני קונה ומכאן יש להוכיח שראובן שמכר שדהו לשמעון בסתם שלא פירש לו לא באחריות ולא שלא באחריות שכותבין לו אחריות דסתם דזבין באחריות זבין ומאי דאמרינן בשנים אוחזין דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה דוקא דחתים שטרא סתם ולוקח אומר ט"ס הוא דאמרינן ליה שלא באחריות זבנת ומש"ה לא כתבו לך אחריות ולא מתלינן בט"ס אבל כל זמן דלא אכתוב שטרא דין הוא דלכתוב ליה אחריות ואע"ג דהוה סתם דכל דזבין באחריות זבין ואע"ג דאמר שמואל דשעבוד צריך שימלך מש"ה צריך לימלך דלמא תנאה הוה בינייהו למזבן שלא באחריות אבל לעולם כל זמן דהוה המכר סתם כותבין לו אחריות דסתם מאן דזבין באחריות זבין עד דמפרש שלא באחריות ע"כ:

בד"ה רבא אמר כו' ולעיל כו' דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ביתר בשתות איירי עכ"ל צ"ע אמאי נקטו במלתייהו ביתר משתות דהא משתות נמי מכרו בטל דלא עדיף שליח מדיינין לת"ק דמתניתין ויש ליישב כיון דסתמא קאמר לעיל ולא הזכיר שתות אית לן לאוקמא ולפרושי ביתר משתות ולא בשתות מצומצם ושוב ראיתי בדברי מהרש"ל דעדיף ליה שליח מדיינין והוא דחוק (ד) ורחוק ואין להאריך ויש מקשים עוד בזה אמאי לא תירצו בההיא דלעיל כמו שתירצו בסמוך בההיא דקידושין דאיירי בפחות משתות ולא אמרינן לתקוני שדרתיך אלא לענין זה שצריך להחזיר האונאה ויש ליישב דלעיל ליכא לפרושי הכי דא"כ לא הוו קפרכי ליה מידי מהא דאמר אין אונאה לקרקעות אפילו בשליח דאימא לענין זה אין אונאה דמכרו קיים אבל צריך להחזיר האונאה ועוד דמעיקרא דא"ל אע"ג דטעי שליח כו' מדמי ליה להך דלאחד ואפילו למאה דהיינו אי בטל לגמרי ודו"ק:

בד"ה אמר רב נחמן כו' הא דאמרן יתר כו' ומייתי ראיה השתא ממילתא דרשב"ג כו' עכ"ל ויש להקשות לפי גירסא זו מאי מייתי ראיה מרשב"ג כיון דלא קאי אלא אדברי ת"ק דלא איירי אלא בשתות וכן הקשו התוס' שם ויש ליישב לדברי התוס' דהכא דלא חשו לקושיא זו דמשמע ליה לתלמודא דרשב"ג איירי אף ביתר משתות כדלקמן עד פלגא והיינו משום דלא ניחא לן דרשב"ג לא פליג אלא במצומצם שתות וק"ל:

בד"ה והא אמר כו' מהא דאמר רב נחמן שליח כאלמנה כו' עכ"ל אבל למאן דאמר שליח כדיינין לרב נחמן ודאי דלק"מ דאימא שליח כדיינין אליבא דרשב"ג ודו"ק:

בד"ה פרטא בנו כו' פי' דהוא בן בנו של כו' אביו של ר"א הוא זקנו של זה עכ"ל יש מפרשים דלא ניחא להו לפרש כמשמעו דפרטא אביו של ר"א הוא בן בנו של רבי פרטא הגדול דא"כ לא ה"ל למשבק מלהזכיר בדורות הללו גם שם אביו של פרטא אביו של ר"א אבל קשה דמצינו בכה"ג רבי מייאשא בר בריה של ריב"ל שלא הזכיר אביו של ר' מייאשא אלא זקינו ריב"ל כו' ונ"ל לפרש כוונתם למאי דאמרינן בפ"ק דע"ז בעובדא דר"ח בן תרדיון אתיוהו לר"א בר פרטא אמרו מאי טעמא כו' ואי הוה מייחס הכא פרטא אביו של ר"א בתר אבי אביו ר' פרטא הגדול אמאי לא מייחסו נמי התם כן אבל אי לא מייחס הכא רק פרטא בנו של ר"א ניחא דמייחסו הכא אחר אביו ר"א ואחר אבי אביו ר' פרטא הגדול אבל פרטא אביו דר"א לא בא לייחסו אחר אבותיו בשום מקום לא הכא ולא התם ודו"ק:

תוס' בד"ה רבא אמר כו' ביתר משתות איירי כו'. נ"ב רבים תמהו למאי צריכין בעלי התוס' לאוקמי ביתר משתות ומש"ה אומרים שטעות סופר הוא והאשר"י נמי מוקי בשתות דומיא דמתניתין דשום הדיינים ומ"מ אומר אני דאין זה ט"ס אלא שהתוס' סוברים דאין חילוק בין שליח לאחר לומר לתקוני שדרתיך כו' אלא לענין מחזיר אונאה דהיינו פחות משתות אבל לענין שתות אין חילוק ביניהם ואף בשליח לא אמרינן בטל מקח וטעמא רבה איכא למילתא מאחר דמחזיר אונאה לא שייך למימר לתקוני שדרתיך כו' שהרי לא עיוות לו כלל ודוקא דיינים שטעו בשומיהם בטל השום מעיקרא היכא דהוי שתות ותדע שכן הוא מדעביד תלמודא בקדושין לא אמרן אשתות דמקח קיים אלא דלא אמר ניפלוג בשומא דבי דינא כו' לפי גירסת התוס' לקמן ואילו גבי פחות משתות מזכיר בלא אמרן שליח והכא נפלוג בשומא דבי דינא אלא ש"מ דגבי שליח אין שום חילוק אלא לענין מחזיר אונאה ותו לא ודו"ק (עיין במהרש"א):

בתד"ה רבא אמר כו' ביותר משתות איירי. עיין באשר"י ובח"ש אבל נראה פשוט דלאו דוקא [יותר משתות] רק לא ניחא להו לאוקמי בשתות מצומצם. ולא ניחא להו ליישב כהאי דקידושין לענין שצריך להחזיר האונאה כו' דהוא דוחק ובקידושין א"א לפרש בענין אחר ועוד דמסתמא הוי דומיא דאחד ולא לשנים ועוד דא"כ מאי פריך והא מר הוא דאמר אין אונאה כו' [עיין כ"ז במהרש"א]:
בתד"ה ומ"ש מהא דתנן כו' הכי פריך כו'. דקשה להו לעיל מייתי מזה ראיה בהיפך דטעות שליח חוזר ולא דמיא לבעה"ב מדתני דוקא פיחת עשרה והכא מקשה בהיפך מזה ודו"ק. ולזה תי' דלעיל הביא איתר משתות לראיה במידי דלא עביד שליח דטעה וכאן אפחות משתות:
בתד"ה אמר ר"נ כו' ומייתי ראיה השתא ממלתא דרשב"ג. דאף לכאורה קאי את"ק דאיירי בשתות לא יתר מ"מ רשב"ג איירי עד פלגא כדמפרש תלמודא בסמוך ע"ב. סיפא אבל אם עשו איגרת כו' אפילו שוה ק' בר' כו' סיומא דת"ק הוא דמודה בזה:
בתד"ה והא אמר ר"נ כו' מהא דאמר ר"נ שליח כאלמנה כו'. אבל ממ"ד שליח כדיינים לא קשה מידי דדלמא כדיינים אליבא דרשב"ג ודו"ק:
בתד"ה בוררין כו' דהכי משמע דוקא גבי יתומים מהני משום דכח ב"ד יפה כו'. וה"ה דהו"מ לאקשויי בפשיטות לשמואל דס"ל הכא הגדילו יכולין למחות והתם אמר שמואל מקמצין ולא בטלה מחלוקת ואילו התם אפילו בלא גורל והכא בגורל ועוד דהכא יתומים דוקא והתם יורשים בעלמא ודו"ק:

תד"ה אר"נ. בשומא דב"ד לא דתנן כו'. כצ"ל:

תד"ה רבא, אבל האונאה צריך להחזיר וכן הדיינים.
ק"ק דהומ"ל התם עוד והא דאמרת פחות משתות נקנה מקח וא"צ להחזיר אונאה בלא אמרו פלוג בשומא דבי דינא אבל בשומא דבי דינא צריך להחזיר האונאה.
במהרש"א כתב דלעיל ליכא למימר ג"כ דמיירי בפחות משתות ולענין אונאה דא"כ מאי פריך לעיל מאין אונאה לקרקעות ע"ש. והדברים תמוהים דהא מוכח במפורש מסוגיא דב"מ (דף קח) לענין מצרן דהמקח קיים דהתם המצרן רוצה שהלוקח יפסיד משלו מאה והוא לא יתן לו אלא מנה אבל הקרקע רוצה לעכב ועלה אמדינן אין אונאה לקרקעות משמע דגם האונאה צריך להחזיר ושפיר פרכי' מדר"נ עיי"ש בתוס' לעיל דהקושי' הוא רק מההיא דבב"מ גבי אונאה:

תד"ה רבא אמר וכו' ועוד הקשה דבריש האיש מקדש וכו' במהרש"ל הקשה דא"כ בקידושין הו"ל לרבא לחלק הכל בשוויי' שליח ולומר דבפחות משתות צריך להחזיר האונאה. ובשתות הוי ביטול מקח. או בהיפוך הכל בדשיימי בי דינא.
ולענ"ד דלכאורה יש לדייק הא דקאמרו לר"נ ואפי' טעה שליח ולמ"ש תוס' לעיל דטעו לדמותו למצרן. א"כ בשליח אפי' עד פלגא. וקשה היאך ס"ד לומר כן הא אפי' בשום דיינים בטל בשתות, ואף לרשב"ג רק מטעם ב"ד יפה דל"ש כן בשליח. וצ"ל דסד"א דשליח הוי ידו כיד בעה"ב ממש. ונתן לו רשות לכל ועדיף מב"ד דנוטלים בע"כ מיתמי. רק למסקנא דאמרי' לתקוני שדרתיך ממילא לא עדיף שליח מב"ד מש"ה אמרי' רק שליח כדיינים או כאלמנה. ומעתה י"ל דודאי זהו ל"ק דלימא רבא הכל בשליח, די"ל דבא להשמיענו דגם בב"ד בשתות בטל לאשמעי' הלכתא כת"ק. וגם לומר בהיפוך הכל בב"ד. א"כ הי' ס"ד לומר דשליח עדיף דידו כיד משלחו. ולזה השמיענו רבא דבשוי' שליח פחות משתות מחזיר אונאה ומשום לתקוני שדרתיך. והשמיענו ג"כ דבב"ד בשתות בטל. וממילא נדע דגם בשליח בשתות בטל כיון דכבר ידעי' הסברא דלתקוני שדרתיך. ממילא לא עדיף שליח מב"ד:

שליח כדיינים פיר"ת דשליח דיינים אלים טפי. אמנם לדינא קיי"ל שליח כאלמנה ולא אלים ודברי פסקי תוס' צ"ע. אך להתוס' דשליח סתם כדיינים לענין קיום מקח וה"ה דדיינים כשליח לענין חזרת אונאה. נמצא גם למסקנא דשליח כאלמנה נפקא מיניה לשיטת ר"י דעכ"פ ב"ד שטעו חוזר אונאה. ובזה י"ל דברי פסקי תוס' סי' שמ"ו שהניח הנקדן בוצ"ע ונ"ל בהג"ה מועטת דאב"ד קאי ולא אשליח. והנה דעת מהרש"ל כיון שהשליח חוזר השתות שוב אין כאן עוות ועדיף בזה מהדיינים. וכן משמע קצת למ"ש תוס' דההוא דקידושי' פחות משתות לתקוני שדרתיך לענין חזרת אונאה קאמר אבל המקח קיים וקשה אמאי נימא ולא לעוותי אע"כ כיון שמחזיר אונאה שוב אין כאן עוות. וכל זה אמנם בשליח שהוא כדיינים משום דלאו לדידיה וא"כ בהא עדיף מדיינים דבשתות אם מתקן עוותותו מעשיו קיימים משא"כ אלמנה דלדידה גריעי משליח אפי' אמרה אחזיר דינר ליורשים מכרה בטל כדלעיל במתני' וא"כ למ"ד שליח כאלמנה משום דיחיד מודה מהרש"ל דלא מהני חזרת אונאה ומ"מ מקחה בטל. וצ"ל להך מ"ד הא דאמרי' לתקוני וכו' עיקר הטעם משום שינוי ולא משום עוות. והא דלא אמר בקיצור לעשות רצוני שלחתיך ולא לשנות משום דא"כ אפי' הוסיף פחות משתות שהוא מחילה לא היה שלוחו של בעה"ב ובאמת קיי"ל שידו כיד בעה"ב ומקנה לבעה"ב היתרון כמ"ש הרא"ש ע"כ קאמר לתקוני שדרתיך אם תשנה תהיה שלוחי לתיקון ולא לעוותי לאו דוקא אפי' מתקן העיות כיון ששינה ולא תיקן מעשיו בטלי' ועיין קרבן נתנאל:

והנה העלו תוס' דקו' הש"ס מתרומה הוא לענין קיום המעשה וביטול המעשה אבל לא לענין חזרת אונאה. דא"כ תיקשי גם למ"ד שליח כדיינים דגם לדידיה מחזיר האונאה ואלו בתרומה אינו חוזר מה שהוסיף או פיחת להפריש. אע"כ דאין לדמות ענין חזרת אונאה דהדיוט לחזרת תרומה. אשר ע"כ תמהתי על היש מקשים דמייתי מהרש"א ע"ש דאיך אפשר לומר דהש"ס לעיל נמי מחזרת אונאה מיירי א"כ מאי מייתי עלה ר"נ מנא תימרא מתרומה דהא ע"כ אין לדמות תרומה לאונאה לענין חזרה. אמנם מה שדחה מהרש"א קושייתם דלמא אין אונאה לקרקעות נמי לענין בטול מקח קאמר אבל אונאה מחזיר. הוא תמוה דהא ר"נ מיירי בב"מ ממצרן עי' לעיל תוס' ד"ה הכי גרסי' וכו' ואילו יוחזר לו אונאתו במה פליג המצרן וק"ל:

ומ"ש מהא דתנן האומר לשלוחו וכו' לעיל צ"ט ע"ב קאמר מנא תימרא וכו' דלעיל באונאה יתר מפלגא שאין הדעת טועה מייתי ראיה מתרומה דבעה"ב אפי' א' מעשרים תרומה משא"כ שליח והכא מיירי בשתות ופחות. בכדי שהדעת טועה. והקשה מתרומה דבפיחת עשרה שהדעת טועה תרומתו תרומה. ומשני התם כיון דאיכא וכו'. ר"ל דהרי הבעה"ב יודע דאיכא בעלמא ג' מיני תורמי' ולא הודיע להשליח דעתו. ע"כ סמך עצמו על אומדנתו של השליח. משא"כ הכא שומא ובשיווי המקח ליכא אלא חד. והשליח טעה בפחות ויתר הו"ל עיוות גמור וק"ל:

בוררין להם חלק יפה עי' תוס'. ולמאן דס"ל הכא אפי' לא באו הגדולים. או הכא בלא גורל. י"ל שאני התם בב"ב דבאו השני' לחלוק וגם חלקו בגורל ואח"כ בא השלישי. משו"ה לא בעי כח ב"ד יפה. משא"כ בשמעתין. אך ר"ת לטעמיה דס"ל ה"נ מיירי בבאו לחלוק דוקא עי' תוס' בקידושין. וחלקו נמי בגורל ואפ"ה בעי כח ב"ד יפה ע"כ פי' פ"א ועי' מג"א סי' קל"ב. ודברי פסקי תוס' כאן צ"ע דהתוס' לא כ"כ אלא לשמואל ואנן קיי"ל בהא כרב דבטלה מחלוקת לגמרי והנקדן לא הרגיש:

תוספות בד"ה רבא אמר ר"נ כו' וקשה לר"ת דלעיל אמר כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה בפ' האיש מקדש דיש לחלק דהכא איירי בשליח האלמנה שמכר ע"פ השומא ששמו ב"ד הדיוטות וכמ"ש התוס' בד"ה מה אלמנה וא"כ לרבא אמר ר"נ לא שייך הכא לתקוני שדרתיך כיון שמכר ע"פ שומא ובזה נתיישבה ג"כ קושיא השניה ונתיישב ג"כ מה שהקשה הרא"ש ז"ל דלפירש"י אין כאן מקומה של איבעיא זו ולמאי דפרישית א"ש ועוד כתבתי שם בדרך אחר בחדושינו ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה רבא אמר כו' ופי' ר"ת דהכא מיירי בשליח הדיינים כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפ' האיש מקדש שלא זכיתי להבין דברי ר"ת בזה האי שליח הדיינים מהו ענינו וכאן ראיתי בל' הרא"ש ז"ל שכתב שעשאוהו ב"ד שליח למכור ועדיין לא נתיישב לי האי שליח דטעה במאי אי איירי שמכר מעצמו בלא שומא א"כ מאי קאמר שליח כדיינין אפילו הדיוטות גופא נראה ברור שאם מכרו שלא בשומא ה"ל כטעו בדבר משנה דאפילו בדברים שאין מכריזין ומקום ושעה שאין מכריזין אפ"ה שומא בעי דאפילו למזונות דמזבנינן בלא אכרזתא אפ"ה הא איתא לעיל דבעי שומא וליכא למימר דאחר ששמוה הב"ד וטעו עשו שליח למכור ומכר באותו שומא א"כ מאי קאמר מאי אלמנה יחידה אף שליח יחיד הא לאו יחיד הוא שהרי לא נעשה טעות במכירה אלא ע"י שומת הדיינין דרבים נינהו ואי איירי שהשליח שינה וטעה ומכר בפחות ממה ששמוה הדיינים א"כ אכתי מאי קאמר שליח כדיינין דבדיינין גופייהו נראה שאם מכרו בפחות מהשומא לא שייך כלל טעמא דכח ב"ד יפה ואפילו רשב"ג מודה דבטל שאין זה טעות אלא פשיעה ולענ"ד א"א לפרש דברי ר"ת והרא"ש ז"ל אלא בענין דהדיוטות לא בקיאי בשומא ושלחו ע"י שליח ב"ד שימכור ע"פ שומת הדיוטות והיינו דקרינן ליה יחיד דהוי ממש דומיא דאלמנה כמ"ש התוס' בד"ה מה אלמנה ורבא אמר ר"נ סובר דה"ל כדיינים כיון דלאו לדידיה. אלא דלפ"ז מאי דוחקא דר"ת לפרש בשליח הדיוטות כה"ג וטפי איכא לפרש בכה"ג גופא בשליח האלמנה שמכר ע"פ הדיוטות דשייך האי בפלוגתא גופא וכדפרישית לעיל או אפילו בשליח דעלמא כפרש"י וכגון שמכר ע"פ הדיוטות וצריך עיון ודו"ק אח"ז ראיתי בחדושי הרא"ה ז"ל כאן שמפרש כפר"ת ומפרש כיון שהשליח ב"ד לא ידע מהשומא ששמו הדיוטות ומכר בפחות משומא וקשיא לי בגווה כדפרישית מאי שליח כדיינים דבדיינים נמי כה"ג בטל ועיין בסמוך בד"ה מה אלמנה יחידה:

בא"ד ונראה לי דהכא איירי כו' ולעיל דאמר ר"נ כו' איירי ביתר משתות כו' עכ"ל. ולפ"ז הא דמייתי ר"נ לעיל ראיה לדבריו מתרומה היינו נמי משום דפיחת עשרה והוסיף עשרה בתרומה דמי לפחות משתות מקח שדרך בני אדם לטעות בזה כמו בזה ומה שהוסיף או פיחת בתרומה יותר מעשרה דמי ליתר משתות במקח כיון שאין דרך בני אדם לטעות בהך וא"ש נמי טובא דלעיל מייתי ראיה מתרומה דמצי אמר לתקוני שדרתיך והכא מקשי סתמא דתלמודא איפכא דמההיא דתרומה אית לן למימר שהשליחות קיים אף היכא דטעה. ולמאי דפרישית בשיטת ר"י א"ש דהכא מקשה הש"ס האי קושיא גופא לר' שמואל בר ביסנא אמר ר"נ דקאמר שליח כאלמנה ומ"ש מהא דתנן בתרומה ומייתי ר"נ גופא לעיל ראיה מינה והיינו משום דמשמע דאית לן למימר במקח כמו בתרומה דעד שתות קיים ויתר משתות בטל ומשני דלא דמיין דשאני תרומה דא"ל בהכי אמדתיך כן נ"ל ובעיקר פירוש בשתות עצמו עיין במהרש"א. מיהו קשיא לי לפי' ר"י אכתי לא אתי שפיר הא דקאמר רבא אר"נ שליח כדיינים ואי אשליח דעלמא קאי תינח היכא דטעה השליח שפיחת שתות אבל בהוסיף שתות שנתאנה הלוקח ע"י השליח אמאי הוו כדיינים הא לא שייך האי טעמא בשליח כמו בדיינים לכל הפירושים שכתבתי במשנתינו בין לפירוש הרא"ש בשם רש"י ובין לפי' הרמב"ם ז"ל ולפירוש ר"ת א"ש דהלוקח נמי מצי למימר שסמך עצמו על השליח ב"ד שאמרו לו שכן היה השומא וכן למה שפירשתי בשיטת רש"י דאיירי בשליח האלמנה נמי א"ש וכמו שפירשתי בפ' האיש מקדש דאיירי שהאלמנה והיתומים עשאוהו שליח שימכור ע"פ שומת הדיוטות ואפשר דלפר"י לקושטא דמילתא לא קאי הא דאמר שליח כדיינים אלא לענין אם נתאנה השליח ועיין בלשון הרא"ש ז"ל ואין להאריך יותר:

בד"ה ומאי שנא מהא דתנן הכי פריך כו' עכ"ל. מסידור לשון התו' בדיבור שאחר זה נראה דהאי מאי שנא הוא דיבור א' עם דיבור הקודם וסוף דברי פי' ר"י הן דלפירוש ר"ת ורש"י לא שייך לפרש כן ולפר"ת נראה לפרש דהא דמקשה ומאי שנא ודאי לא אשליח הדיינים דוקא קאי אלא דפריך דאפילו בשליח דעלמא יש לנו לומר דהשליחות קיים אף בטעות כמו בתרומה וכ"ש בשליח הדיינים ובחדושי הריטב"א ז"ל מפרש בדוחק בענין אחר ע"ש והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בד"ה מה אלמנה יחידה אע"ג שיש לה ב"ד הדיוטות כדאיתא כו' עכ"ל. לכאורה משמע מפירושו דמכירה בטעות דאלמנה דמתניתין דלעיל איירי שהשומא היתה בטעות והיינו דקשיא להו הכא דהא ב"ד הדיוטות שמוה. ולענ"ד נראה ברור דמתניתין דלעיל באלמנה שמכרה שוה מאתים במנה או שוה מנה ודינר במנה לא איירי בטעות הדיוטות בשומא עצמה אלא שהאשה מכרה בפחות מהשומא דאי בטעות השומא עצמה א"כ סיפא דשוה מנה במאתים נמי איירי בכה"ג שכן היה השומא וא"כ מאי מקשה התם בגמ' תימא אנא ארווחנא והיאך יכולה להרוויח כיון שכן היתה השומא שתקח במאתים אע"כ כדפרישית אלא דאפ"ה בלא"ה מוכח דבאלמנה אפי' היכא שטעו הדיוטות בשומא נמי בכל שהוא המקח בטל והיינו דממתניתין דהכא מוכח כן מדקתני שום הדיינים שטעו משמע דברישא שמכרה האלמנה ע"פ הדיוטות דלא מיקרי דיינים המקח בטל בכה"ג כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר ר"נ הלכה כו' עיין מה שכתבתי ביה בפרק האיש מקדש כי שם מקומו:

גמרא אמר ר"נ אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק כו' ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה פרש"י שמעמידין אפוטרופוס לכל א' מהקטנים ובוררין לכל א' אפוטרופוס שלו כו'. משמע מלשונו דאיירי שכל האחים קטנים. ונראה שהזקיקו לכך לשון ובוררין דנקט לשון רבים ומשמע ליה בפשיטות דלא קאי אב"ד דכיון שהעמידו אפוטרופוס אין צורך לברירת הב"ד. וא"כ ע"כ הא דנקיט לשון רבים היינו משום דבכולם קטנים איירי ומעמידין אפוטרופוס לכ"א. אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי בוררין חלק יפה דקאמר וכי אפשר שיקח כל א' וא' חלק יפה ואם נפרש שידקדקו בחלוקה יפה מילתא דפשיטא היא ואפשר דשמואל הוא דמסיק לה בהאי לישנא דקס"ד כיון שהגדילו יכולין למחות וא"כ עיקר החלוקה אינה אלא לפי שעה וא"כ הו"א דאין לדקדק כי אם שיעלו דמי הפירות בשוין אבל בעיקר החלוקה אין קפידא כ"כ קמל"ן דאפ"ה צריכין חלוקה יפה דשמא לא ימחו בסוף ואדעתא דחלוקה ראשונה קא סמכי. או שיש לפרש כיון דיתמי לאו בני מחילה נינהו צריך לדקדק יותר בענין החלוקה ועל דרך זה פירשה הר"ן ז"ל לפי שיטתו דמפרש לשמעתין בעניין שמקצתן גדולים ומקצתן קטנים וכדמסיק נמי הרא"ש ז"ל. אלא שמלשון הרמב"ם ז"ל משמע לכאורה דלמאי דמפרש לה במקצתן גדולים ומקצתן קטנים מפרש לה בענין אחר שבוררין האפוטרופסין חלק המובחר לקטנים שכן נראה מדכתב בפ"י מהלכות נחלות ובורר להם החלק היפה משמע דהאפוטרופוס לבד הוא שבורר חלק היתומים מהחלק היפה לאחר שעשו חלקים שוים בשומא ובזה נסתלק קצת מה שכתב הר"ן ז"ל דאין שום סברא לומר שיקחו חלק יפה ממש. אלא לפי שלא ראיתי לשום מפרש אי פוסק שיאמר כן. א"כ צריך לפרש לשון הרמב"ם ז"ל דעל עיקר החלוקה קאמר מדקדק יותר בענין החלוקה שלא יגרע כח היתומים כלל. ועוד נראה לי דבלא"ה אי אפשר לומר כן וחלוקת הארץ יוכיח דאע"ג שהיה ע"פ הדיבור ונשיאים אפ"ה נתחלק הכל בגורל ולא הופרש לקטנים חלק יפה בלא גורל כן נ"ל לפי שיטת הפוסקים והמפרשים ואם לדין יש תשובה ועדיין צ"ע בלשון הרמב"ם ודו"ק:

תוספות בד"ה ובוררין כו' היה רבי רגיל לפרש כו' בלא גורל איירי כו' עכ"ל. ולכאורה לפי פירושו נמי צריך לחלק דלא תיקשי מחלוקת הארץ אלא דלדידהו בלא"ה א"ש דבחלוקת הארץ שהיו גדולים וקטנים ודאי בעי גורל משא"כ הכא דמשמע דלפירוש התוספות נמי איירי בכולם קטנים א"כ מה"ט היה רבי רוצה לומר דלא בעי גורל ובעיקר לשון התוספות עיין בלשון התוס' בס"פ בית כור ששם מבואר קצת יותר:

ע"א תוס' ד"ה רבא אמר ר' נחמן וכו' והא דאמר לעיל וכו' ביתר משתות וכו'. עיין מהרש"ל מה שדחק לפרש הטעם דבב"ד שטעו בשתות בטל ולא בשליח. ולפענ"ד נראה לפרש טעמא משום דאפילו בדברים שאין מכריזין עליהם כדאמרינן לקמן. מ"מ בעינן שומא דביה דינא. אבל אם מכרו שלא בשומא בטל. וכיון דבשתות הוי קפידא מדחוזר אונאה בכל מקום ולא ה"ל מחילה כמו בפחות משתות. א"כ בטילה השומא וה"ל כמכרה שלא בשומא וממילא דהמכירה בטילה משא"כ בשליח דלא בעינן שומא. והיינו דנקט במתניתין לשון שום הדיינים ר"ל דבשתות השומא בטילה. ואפשר דזהו כוונת מהרש"ל שם. ובזה נלענ"ד ליישב מה שהקשה הרא"ש וז"ל ניחא פיחתו הוסיפו מאי איכא למימר וכו'. דמשמע מפירש"י משום דלגבי יתומים אמרינן מכרה בטל ה"נ לגבי לוקח ע"ש. ומזה יליף דגם בשליח הדין כן ובאמת צריך להבין מאי זה סברא משום דגבי יתומים שפחתו מקחו בטל ה"נ בהוסיפו לגבי לוקח. מאי ענין זה לזה דנהי דקי"ל דכשאחד יכול לחזור גם השני יכול לחזור היינו טעמא דכיון דהמקח בטל לגבי האי בטל נמי לגבי האי אבל מאי ענין פיחתו או הותירו זה לזה. והיה ראוי לומר בפיחתו דשניהם יכולים לחזור ובהותירו שניהם אין יכולים לחזור. ולפמ"ש יש לומר דבהוסיפו שתות מ"מ כיון שהשומא היה שלא כדת דבשתות הוי קפידא ואין דרך לטעון בטלה השומא והוי כמכרו שלא בשומא. ולכך אם נתייקר אח"כ יכולים היתומים לחזור ולבטל המכירה מפני שמכרו נכסי יתומים שלא בשומא. א"כ הואיל דבהוסיפו עצמן יכולים היתומים לבטל אם נתייקר אלים טובא סברת רש"י כמו דהיתומים יכולים לבטל בהוסיפו ה"ה הלוקח יכול לבטל. כמו שהדין הוא בכל מקום דכשאחד יכול לחזור גם השני יכול לחזור. ודוק:

בא"ד וההיא דקידושין ה"פ וכו'. כבר כתבנו לעיל דיש ליישב קושית התוס' מהאי דלעיל דמשמע אפילו בטעה שליח בפחות משתות בטל המקח לגמרי. דהיינו משום דהתם מיירי דמחמת שמכר בזול לא מכר כפי המעות שאמר לו דממילא יצטרך למכור עוד וה"ל אפושי שטרא. ונראה דכוונת התוס' דקשה ממ"נ דהא בהאי דקידושין דמיירי באחין שחלקו לא שייך הך דאפושי שטרא. ובע"כ צריכים לתרץ דפחות משתות קנה ומחזיר אונאה. א"כ שפיר הוכרחו לפרש הך דלעיל ביתר משתות דכיון דבפחות משתות מחזיר אונאה. א"כ הלוקח צריך להחזיר לו עד כפי שיווי המקח. א"כ הרי יש לו כשיעור מעות שאמר לו וליכא אפושי שטרא כיון שהדין כן דצריך להחזיר אונאה. ואפשר דהיינו טעמא דר"ש דלא מתרץ אלא ההיא דקידושין. דממילא יש לתרץ הא דלעיל כנ"ל. מיהו אפשר לחלק דעכ"פ כיון שבשעת מכירה היה חשש אפושי שטרא כבר נתבטל המקח. אבל התוס' לא ניחא להו לחלק בזה. דכיון שהדין כן דמחזיר אונאה לא הוי שינוי בשליחות כלל. ודוק:

ועיין בהרא"ש שכתב בשם רבינו האי בשליח אם הותיר שתות מכרו בטל. ותמה עליו דלמה הזכיר שתות אם רוצה לדמות הותיר לפיחת אפילו בדינר נמי וכו'. ולפענ"ד נראה דטעמא דרבינו האי לאו מטעם דמדמה הותיר לפיחת דלא דמי כלל לבית דין כמ"ש הרא"ש בשם רבינו יונה. אלא מטעמא אחרינא המכר בטל. דהנה נסתפק הרא"ש והביאו הש"ע ח"מ בסימן רכ"ז סעיף ו' וז"ל יש להסתפק אם מותר להונות חבירו בפחות משתות. נמצא לפמ"ש התוס' בב"מ דף י' ע"ב דכל היכא דאין שליח לדבר עבירה הקידושין בטילים כיון דבטל השליחות א"כ ה"ה דבמקח כן. וכיון דבשתות איכא בודאי לאו דלא תונו לכ"ע. א"כ ממילא בטל השליחות מטעם דאין שליח לדבר עבירה וממילא בטל המקח. משא"כ בפחות משתות ס"ל לרבינו האי דליכא איסור ואף שלא ציווהו להונות כבר כתבו הפוסקים גבי טבח ומכר בשבת דאפילו לא ציווהו לשחוט בשבת מ"מ כיון שעשה השליחות באיסור אמרינן דאין שליח לדבר עבירה. ועיין לעיל דף ל"ג ע"ב שהארכתי בזה. ודוק:

תוס' ד"ה אמר ר' נחמן וכו' וקשה לר"ת וכו'. לולי דבריהם יש לישב הגירסא. לפמ"ש לעיל בדף צ"ח ע"ב בפירש"י ד"ה כדתניא דמתניתין דאלמנה שמכרה וכו' מוקי ליה רב נחמן במכרה בזול או ביוקר שלא בטעות רק שזילזלה במכירה בכוונה כמו שהוכחנו לעיל. לפ"ז יש לומר דגם מתניתין דבית דין שפיחתו שתות נמי לא מיירי דוקא בטעות. אלא בין שטעו בין שזלזלו במכירה מדעת לטובת היתומים. וכן משמע הלשון דהש"ס דקאמר לא קשיא הא דטעו הא דלא טעו. משמע דקאי על ר"נ דהא דקאמר הלכה כדברי חכמים היינו בטעו. ומתניתין מיירי בכל ענין אפילו בלא טעו ובזה אמת דהלכה כרשב"ג. דאף שזילזלו במתכוין לטובת היתומים באמת כח בית דין יפה. ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' דע"כ הא דקאמר שם היכא דאמר נפליג בשומא דביה דינא לא היינו דידעו שאין החלקים שווין ונתרצו דא"ל בטעות דסברו שאין בו אונאה א"כ אפילו אמרו נפלוג בשומא דבי דינא הא לא עדיף מאלו התנו בפירוש ע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דהתנאי בטל ויש לו עליו אונאה דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה אע"כ צ"ל דאמרינן כיון שאמרונפלוג בשומא דבי דינא מסתמא ידעו שאין החלקין שווין. וה"ל כאמר יודע אני שיש בו אונאה ע"מ שאין לך עלי אונאה דמהני כדאיתא בח"מ סימן רכ"ז סעיף א'. א"כ בכה"ג בודאי כח בית דין יפה אם ויתרו מדעת. והא דלא אמרינן שהיה כוונתם אם יטעו בשתות מכוון דלא יהיה חוזר האונאה אלא יתבטל המקח כדין בית דין שטעו דזה לא שכיח שיהיה הטעות שתות ממש מכוון. (אך לפמ"ש התוס' לעיל בסוף ד"ה רבא דבב"ד פחות משתות מחזיר אונאה. יש לומר דהיה כוונתם על פחות משתות שיחזור האונאה. אבל הא לא מתרצא אפילו לפי גירסתם דה"ל לחלק בפחות משתות) והא דלא משני הך דהגדילו אין יכולים למחות מיירי דזילזלו במכירה. משום דלשון בוררים חלק יפה לא משמע הכי. ועוד דהא בל"ז כתבו התוס' דחדא מתרי טעמי נקט. וק"ל:

ועוד יש לומר והוא דיש לדקדק בלשון ר' נחמן שם דאמר האחים שחלקו ה"ה כלקוחות פחות משתות וכו' לכאורה הא דנקט ה"ה כלקוחות מיותר. ודוחק לומר דה"א דהוי כחליפין דאין בו אונאה דהא קי"ל בח"מ סימן רכ"ז דדוקא במחליף כלים בכלים. אבל במחליף פירות בפירות יש בו אונאה. ונראה ליישב דקמ"ל דלא נימא דכל אחד ה"ל לגבי חבירו מוכר בחלק שנטל חבירו. וגם לוקח בחלקו שנטל. וכיון דבאמת אם נחשוב כל חלק בפ"ע לא יהיה שתות דרך משל כגון שהקרקע שנפלו להם בירושה שוה י"ג דינר והיה ראוי שיטוב כ"א שוה שש ומחצה. וכיון שנטל אחד שוה שבעה בחלקו היה אונאה פחות משתות. וכן כשמכר השני לחבירו שוה שש בשבע ומחצה נמי היה אונאה פחות משתות אפ"ה אמרינן דה"ל כמקח אחד. ואין כאן מוכר ולוקח אלא מקח אחד הוא וכולן לקוחות לבד הם וכיון שטעה בשתות החלוקה בטילה. לפ"ז יש לומר דכשאמרו נפלוג בשומא דבי דינא כיון דלא הוי טעות בשומא של הקרקע שהרי בכל חלק היה טעות השומא פחות משתות. שזה היה שוה שש שמוהו בשש ומחצה. וכן השני שהיה קרקע שנטל שוה ז' ושמוהו בשש ומחצה וכ"ש לפמ"ש לעיל דהא דבטל כשטעו הבית דין. היינו משום דלא היה השומא כראוי. וה"ל כמכרו שלא בשומא. א"כ הכא דכל שומא ושומא היה בפחות משתות שפיר מהני. עוד יש לומר דהא דקאמר ה"ה כלקוחות. היינו משום דקי"ל דלעולם אזלינן בתר שתות מקח. משום דאדם נותן עיניו במקח. כדאיתא בהזהב דף מ"ט ע"ב ובח"מ סימן רכ"ז סעיף ד' נמצא אפילו יש אצל אחד יתר משתות אפ"ה ה"ל לגבי חבירו לפי מקחו פחות משתות. כגון שזה קיבל שוה חמש בשש דה"ל שתות מקח. משא"כ לגבי זה שלקח שוה שבע בשש. ה"ל לגבי מקחו פחות משתות אפ"ה אמרינן דשניהם הרי הם כלקוחות והוא מקח אחד כיון שבטל לגבי זה בטל נמי לגבי זה. אבל אם אמרו נפלוג בשומא דבי דינא מהני דכיון דגבי אחד הוי פחות משתות אמרינן מה כח בית דין יפה וקנה. וממילא דהשני אין לו אלא המותר. וצ"ע בזה לדינא בהני תרי אנפי שכתבנו מה הוא נקרא שתות גבי אחים שחלקו ודוק: ועיין מ"ש לקמן דף ק' ע"ב:

שם פירש"י ד"ה אחריות איתמי וכו'. או משועבדת לאחר וכו'. צ"ל דהיינו שעשאה אפותיקי לאחר. דאל"ה יאמר הלוקח הנחתי לך מקום לגבות ממנו על אותו השדה שחוזר הלוקח עליו. והוא דחוק קצת. ולעיל דף צ"ז ע"א שפירש"י ד"ה אחריות איתמי וכו' טרפא והם יחזרו על יתומים קשה טפי דאם יש ליתומים נכסים איך יכולה היא לגבות. וצ"ל גם שם בדוחק שמכרה אפותיקי שלה המיוחדת לכתובתה ואינו במשמע כלל. ויותר נראה לפי מאי דקי"ל דאפילו יש לו נכסים בני חורין במדינת הים יכול הבע"ח לגבות ממשועבדים. א"כ יש לומר בפשטות כשבא בע"ח או היא עצמה וטורפת אחריות הלקוחות איתמי בכל מקום שימצא להן נכסים שירשו מאביהם במדינת הים. א"נ כפשטיה אם מצא להן כאן איזה נכסים מאביהם שאינם ידועים עכשיו. וכמ"ש הש"ך בח"מ סימן קט"ו דבכה"ג ה"ל לגבי יתומים יש להם על מי לחזור ע"ש. וצ"ל דאפילו אין שום מקום לגבות מיתומים והיא מכרה באחריות כפירש"י לעיל דף צ"ז. אפ"ה אין הלוקח חוזר על האלמנה. ולכאורה קשה ע"ז דאם כן מאי מקשה הש"ס פשיטא ומשני אלמנה לא איצטרכא ליה וכו' נהי דפשיטא הוא דהלוקח חוזר על יתומים דשליח יתומים הוא כיון שחוב מאביהם. אבל אכתי קמ"ל טובא דאם אין ליתומים אין הלוקח חוזר עליה אע"פ שמכרה באחריות. וצ"ל דס"ל דא"כ ה"ל לר' יוסף לפרש ארמלתא דזבין אין האחריות עליה כיון דבהא דאמר אחריות איתמי לא אשמעינן מידי אבל מ"מ הדין אמת דאפילו אין להיתומים אינו חוזר עליה כדאמר לעיל נהי דאחריות דעלמא לא קבילת וכו'. וק"ל:

רש"י ד"ה וכן בי דינא וכו'. למזון וכו'. צריך להבין הא דפירש דוקא למזון האשה והבנות ולא פירש לכתובה או לבע"ח ונראה דקשיא ליה דמאי ארא' משום אחריות תיפוק ליה דכיון דפרעו הבית דין בדמי מכירה לבע"ח או לכתובה א"כ כיון דבאמת נמצא שדה זו שאינו שלו או שטרפה ב"ח מוקדם נמצא מחויבים היתומים לשלם להלוקח שפרע בשבילם לבע"ח וכ"ש לפי מ"ש לעיל דמיירי דוקא בנמצא שאינו שלו או באפותיקי דאל"ה האיך מצי טריף מיניה הא יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות א"כ כיון דאמרינן בב"ב פרק חזקת דף מ"ד דאפילו מכר שלא באחריות נמצא שאינו שלו חוזר עליו דכיון דהמכירה לא היתה כלום ממילא צריך להחזיר לו מעותיו וה"נ כיון דהמכירה לא היתה כלום הרי פרע חוב של יתומים לכך פירש"י למזון האשה והבנות דאמרינן לקמן דף ק"ח במי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן צבי נמצא שלא היה חייב לשלם מטעם פריעת ב"ח אלא מטעם אחריות ואף דאיכא למצוא נ"מ מחיוב אחריות אם הוקיר אח"כ מ"מ פשטות הלשון משמע דאי לאו משום אחריות לא היה גובה כלום אע"ג דרש"י ז"ל ס"ל לקמן דבכל ב"ח אם פרע שלא מדעתו איבד מעותיו מ"מ יש לומר דמודה רש"י כשהבע"ח דוחק כמ"ש הש"ך בסימן קכ"ח בפי' ירושלמי שהביאו התוס' לקמן דף ק"ח ע"א א"כ הכא שהב"ד הגבוהו ה"ל כבע"ח דוחק. אי נמי דנ"מ עוד דאחריות איתמי לטרוף ממה שמכרו דאי מטעם חוב מזון האשה והבנות אין מוציאין מנכסים משועבדים אפילו מה ששיעבדו יתומים אבל מטעם אחריות טריף אפילו ממשועבדים. ואפ"ה מקשה הש"ס דפשיטא דאלמנה ובית דין הם שלוחי יתומים והוי כאלו מכרו בעצמם דאחריות עליהם ועיין בסמוך מזה:

לאו לדידהו. לאו לצורך עצמן מוכרים: בית דין מעמידין להן אפוטרופוס. לכל אחד ואחד מן הקטנים: ובוררין להם. כל אפוטרופוס לתינוק שלו: אי דלא טעו. למה ימחו: ברוחות. טוב לי ליטול חלקי במזרח שיש לי אצלה שדה שנפלה לי מבית אבי אמי: והחזיר רבי את המעשה. דנראה בעיניו טעם הגון מה ששנינו במשנתנו א''כ מה כח ב''ד יפה: לימא בהא פליגי. רב דימי ורב ספרא רב דימי סבר דיין הטועה בדבר המשנה שלא עשה כמשנה חוזר ולא אמרי' מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלא בטועה בשיקול הדעת כמו שמפורש בסנהדרין והאי נמי דבר משנה הוא שאע''פ שנחלקו חכמים על רבן שמעון הרי נתן טעם לדבריו ורב ספרא שאינו שונה עשה והחזיר סבר אם עשה לא היה יכול לחזור: אחריותא איתמי. אם נמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר וטרפה מן הלוקח בחובו חוזר הלוקח על היתומים שהאלמנה שליח של יתומים היתה: וכן בי דינא דזבין. שדה יתומים למזון האשה והבנות אחריות איתמי:
רבא אמר ר''נ שליח כדיינין. מה שפירש בקונט' שליח סתם משמע דאפי' שליח דעלמא וקשה לר''ת דלעיל אר''נ אבל טעה שליח לא דא''ל לתקוני שדרתיך ועוד הקשה דבריש האיש מקדש (קידושין מב: ושם) אר''נ האחין שחלקו כלקוחות דמי פחות משתות נקנה מקח אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא משוי שליח אבל משוי שליח לא דא''ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלמא בשליח אפי' בפחות משתות מקחו בטל ודוחה רבינו שמואל דהתם רבא לפי סברתו קאמר אבל רב נחמן לא ס''ל ופי' ר''ת דהכא מיירי בשליח דדיינים דאלים כחו טפי ומכרו קיים עד שתות ונ''ל דהכא איירי אפי' בשליח דעלמא ולעיל דאמר ר''נ דמצי א''ל לתקוני שדרתיך ביתר משתות איירי וההיא דקדושין הכי פירושא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח ואין צריך להחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא משוי שליח אבל משוי שליח מצי א''ל לתקוני שדרתיך לענין זה שצריך להחזיר האונאה ומ''מ המקח קיים והא דאמר ר''נ שליח כדיינים היינו לענין הא דמקח קיים אבל האונאה צריך מיהא להחזיר וכן הדיינים דאין כח ב''ד יפה כלל טפי מבשליח דעלמא: ומאי שנא מהא דתנן כו'. הכי פריך אלמא במידי דעביד שליח דטעה אמרי' דמעשה שלו קיים הכי נמי הוה לן למימר הכא דבפחות משתות בשליח מקחו קיים: מה אלמנה יחידה. אע''ג שיש לה ב''ד הדיוטות כדאיתא בשילהי אלו מציאות (ב''מ דף לב. ושם) מ''מ כחד חשיב להו: אמר ר''נ הלכה כדברי חכמים. בריש האיש מקדש (קדושין דף מב:) גרסי' אמילתיה דרב נחמן הא דאמרן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא דתנן שום הדיינים שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל רשב''ג אומר מכרן קיים ומייתי ראיה השתא ממילתא דרשב''ג וקשה לר''ת דהכא פסיק רב נחמן גופיה הלכה כדברי חכמים ועוד דמסיק בתר הכי והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא דאין אונאה לקרקעות משמע דוקא בשתות אבל יתר משתות יש אונאה לקרקעות ולעיל. הוכחתי מההיא דהמקבל (ב''מ דף קח.) ומההוא דירושלמי דאין אונאה לקרקעות אפי' ביתר משתות עד פלגא הלכך נראה לר''ת כמו שגורס רבינו חננאל והלכות גדולות ורב אלפס הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא מכרן בטל דהא תנן שום הדיינים שפחתו שתות כו' מכרן בטל ומרבנן מייתי ראיה והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות אפי' ביתר משתות עד פלגא: והא אמר ר''נ אמר שמואל כו'. אי לאו דפסיק הלכה כחכמים לא הוה קשה מידי מהא דאמר ר''נ שליח כאלמנה אפי' מיירי בשליח דיינין דלא שייך בדידיה כל כך מה כח ב''ד יפה כמו באפוטרופוס. מ''ר: ובוררין להם חלק יפה. היה רבי רגיל לפרש מדנקט לשון בוררין אלמא בלא גורל איירי דאי בגורל מאי בוררין שייך כאשר יפול הגורל כן יהיה ומתוך כך היה אומר דאפילו מילתא דשייכא ביה גוד או אגוד כגון דתרוייהו צריכי להאי ולהאי חולקין להם אם ישר בעיניהם שהרי העמידו אפוטרופוס במקום יתומין לחלוק בין שניהם בלא שומת ב''ד ובלא גורל ובורר כל אפוטרופוס ליתום שלו חלק הישר בעיניו ולא נהירא לר''ת וכי טריחותא להטיל גורלות ועוד דהא דקאמר בתר הכי במאי יכולים למחות ברוחות הל''ל יכולין למחות במילתא דשייכא ביה גוד או אגוד ומה שמדקדק נמי מבוררין בגורל נמי שייך לשון בוררין שלא יחלקו בענין רע לתת לאחד שתי שדות מרוחקות זו מזו ומיהו אומר רבי דאין זו קושיא הא דלא אמר יכולין למחות בגוד או אגוד דה''נ הוה מצי למימר יכולין למחות כשטעו בפחות משתות אלא רבותא נקט דאפי' ברוחות יכולין למחות. מ''ר. והא דאמר בפרק בית כור (ב''ב דף קו: ושם) שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין ומפרש רבינו שמואל מקמצין שכל אחד יתן לו שליש מחלקו ופריך לרב דאמר בטלה מחלוקת אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזלי בי תרי מנייהו ופלגי ה''נ דבטלה מחלוקת ופי' רבינו שמואל דעל כרחך לא בטלה מחלוקת מדאמר ליה רבי אבא בשילהי אלו מציאות (ב''מ דף לא:) לרב ספרא דפליג בלא דעת דאיסור זיל אייתי תלת דפלגת קמייהו א''נ תרי מגו תלתא ולא נהירא לר' שהרי היכי קאמר מקמצין שיתן לו כל א' מה שירצה מחלקו הם נטלו בגורל והוא יקח בלא גורל מה שירצו ומאי דקאמר נמי אזלי תרי מינייהו ופלגי למאי דמפרש ר''ת דבוררין בגורל קאמר היכי מהניא התם חלוקה בלא דעתא דאידך דהכא משמע דדוקא גבי יתומין מהני משום דכח ב''ד יפה אע''פ שיש לחלק דלפי שאלו יתומין קטנים ואין אחד תובע לחלוק אבל אם היה אחד מהם תובע לחלוק כי התם בלא כח ב''ד חולקין מיהו לא משמע הכי ומה שהביא ראיה מאיסור ומרב ספרא לא דמי דהתם במטלטלי אבל במקרקעי דאיכא קפידא ברוחות לא ונראה לר' לפרש מקמצין כגון שהיה להם שלש שדות ולקחו האחין כל אחד שדה והשלישי חלקו בגורל וכשבא אחיהן יפילו גורל בכל השדות ובאיזה שיפול הגורל בו יזכה ובענין זה לא בטלה מחלוקת שאם יפול השדה השלישי לחלקו זכו השנים בחלקם הראשון וכן אזלי בי תרי מיניהו דפלגי כו' שהגיע לזה שדה אחת ולזה שדה אחת והשלישי נשארה פשיטא שכשיבא השלישי ויפיל גורל על כל השדות אם תפול אותה שדה לחלקו זכו האחרים בחלקם. מ''ר: פרטא בנו של רבי אלעזר בן פרטא. פי' דהוא בן בנו של רבי פרטא הגדול פרטא אביו של רבי אלעזר הוא זקינו של זה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד