דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

כתובות ק ע"ב - טקסט הדף

כל דזבין מבי דינא אדעתא למיפק ליה קלא הוא דזבין קמ''ל: רשב''ג אומר כו': ועד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא תניא נמי הכי אמר רשב''ג ב''ד שמכרו שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים מכרן קיים אמר אמימר משמיה דרב יוסף ב''ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין נעשו ודאי טעו דתנן שום היתומין שלשים יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב אי מההיא הוה אמינא ה''מ שליח אבל ב''ד לא קמ''ל איתיביה רב אשי לאמימר שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים מאי לאו דלא אכרוז לא בדאכרוז הא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז דקתני סיפא אם עשו אגרת בקורת אפי' מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים אלא לעולם בדלא אכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהן כאן בדברים שאין מכריזין עליהן ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן העבדים והמטלטלין והשטרות עבדים טעמא מאי שמא ישמעו ויברחו מטלטלין ושטרות שמא יגנבו ואיבעית אימא כאן בשעה שמכריזין כאן בשעה שאין מכריזין דאמרי נהרדעי לכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ואב''א כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין דאמר רב נחמן מעולם לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא סבור מינה משום דבקיאי בשומא א''ל רב יוסף בר מניומי לדידי מיפרשא לי מיניה דרב נחמן משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא אמר רב יהודה אמר שמואל מטלטלין של יתומים שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר רב חסדא אמר אבימי מוכרין אותן לשווקים ולא פליגי הא דמיקרב שוקא הא דמרחק שוקא רב כהנא הוה בידיה שכרא דרב משרשיא בר חילקאי יתמא שהייה עד ריגלא אמר אע''ג דנפל ביה איצצתא מייתי זוזא חריפא רבינא הוה בידיה חמרא דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה הוה לדידיה נמי חמרא הוה קמסיק ליה לסיכרא אתא לקמיה דרב אשי א''ל מהו לאמטויי בהדן א''ל זיל לא עדיף מדידך:
מתני' הממאנת השניה והאילונית אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות אם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר יש להם כתובה:
גמ' רב תני קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה וכל שכן ממאנת שמואל תני ממאנת אין לה כתובה אבל יוצאה בגט יש לה כתובה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה ממאנת לא פסלה מן האחין ולא פסלה מן הכהונה יוצאה בגט פסלה מן האחין ופסלה מן הכהונה ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ק - ב

כל דזבין מבי דינא [כל הקונה מבית הדין], אדעתא דנפיק [1] ליה קלא הוא דזבין, [על דעת שהקול יוצא על מכירה זו] היות ובית הדין מוכר בהכרזה, ואילו היו עוררין על שדה זו, ודאי שהיו כבר באים, ולכן קונה הוא מלכתחילה בלי אחריות. [2]

קא משמע לן שבאחריות הוא קונה, ואחריותו היא על היתומים!

שנינו במשנה: שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים, אם כן מה כח בית דין יפה:

מפרשת הגמרא: ועד כמה יטעו בית הדין ויהיה מכרן קיים לדעת רבן שמעון בן גמליאל?

אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: עד פלגא [עד חצי], כלומר: אם הטעו את המוכר, הרי ששיעור האונאה הוא חצי מהמחיר האמיתי של הנכסים, וכגון שמכרו שוה מאתים במנה, ואם הטעו את הלוקח, הרי ששיעור האונאה הוא מחצית מן המחיר שגבו מן הלוקח, וכגון שמכרו שוה מנה במאתים. [3]

תניא נמי הכי כדברי רב ששת:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: בית דין שמכרו שוה מאתים במנה והונו את המוכר, או שמכרו שוה מנה במאתים והונו את הלוקח, הרי מכרן של הדיינין קיים, ומשמע: עד שיעור זה ולא יותר.

אמר אמימר משמיה דרב יוסף:

בית דין שמכרו בלא הכרזה, נעשו כמי שטעו בדבר השנוי במשנה, וחוזרין [המקח מתבטל], ואין אומרים "מה שעשה עשוי וישלם מביתו", אלא המקח חוזר.

תמהה הגמרא על לשון "נעשו כמי שטעו", שהרי ודאי טעו בדבר השנוי במשנה!?

דהא תנן שצריך הכרזה במשנה בערכין: שום היתומים שלשים יום, כלומר: כשצריכים למכור מנכסי יתומים כדי להגבות לבעל חוב את חובו, צריכים לשום תחילה את ערך הנכסים, ולהכריז שכל הרוצה ליקח יבא ויקח ביותר משומא זו, ומכריזין עליהם שלשים יום.

ושום ההקדש גזבר המוכר שדה של הקדש ששים יום.

ומכריזין בבוקר שהוא שעה שהפועלים יוצאים לעבודתם, ובערב שהוא שעה שהפועלים חוזרים מעבודתם.

הרי ששנינו במשנה, שצריך הכרזה, ואם כן מי שלא עשה כן הרי הוא טועה בדבר השנוי במשנה; ואם כן למה אמר רב יוסף שבית דין המוכרים בלי הכרזה "נעשו" כמי שטעו בדבר משנה, והרי טעו ממש!?

ומשנינן: אי מההיא דהמשנה בערכין הוה אמינא: הני מילי שליח, אבל בית דין לא

קא משמע לן שאף בית הדין צריך הכרזה.

איתיביה רב אשי לאמימר ממשנתנו:

שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל.

הא אם מכרו בית הדין שוה בשוה שלא פיחתו ולא הותירו - מכרן קיים.

מאי לאו, האין כן הדבר שמשנתנו עוסקת בדלא אכרוז [וכפי שהגמרא מוכיחה בהמשך מן הסיפא]!? הרי שמכירת בית הדין בלי הכרזה היא קיימת!? [4]

לא, משנתנו עוסקת בדאכרוז.

תמהה על כך הגמרא:

הא מדסיפא של משנתנו בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז, הרי אם הסיפא של משנתנו עוסקת באופן שהכריזו, הרי בהכרח שהרישא עוסקת בלי הכרזה.

כלומר: הרי שנינו בסיפא שאם עשו הכרזה מכרן קיים אפילו בטעות יתירה משתות, ובהכרח שהרישא המגבילה את טעותם לשתות עוסקת בדלא אכרוז!?

דקתני סיפא דמשנתנו:

אם עשו אגרת בקורת דהיינו הכרזה, אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה, מכרן קיים

אלא מישבת הגמרא באופן אחר את הראיה ממשנתנו שאם מכרו בית דין בלא הכרזה מכרן קיים:

לעולם משנתנו בדלא אכרוז, וכפי שמוכח מן הסיפא של המשנה.

ולא קשיא ממשנתנו על אמימר שאמר: בית דין שמכרו בלי הכרזה חוזרין, כי:

כאן - בדברי אמימר - בדברים שמכריזין עליהן.

כאן ברישא של משנתנו - בדברים שאין מכריזין עליהן, וכדמפרש ואזיל.

מפרשת הגמרא: ואלו הן דברים שבית דין מוכרים ואין מכריזין עליהן:

העבדים והמטלטלין והשטרות שמוכרים שטרי חוב של יתומים [5] לאחרים. [6]

ומפרשת הגמרא את טעם כולם:

עבדים טעמא מאי אין מכריזין עליהן?

כי שמא ישמעו העבדים שעומדים למכור אותם, ויברחו!

וטעם מטלטלין ושטרות שאין מכריזין עליהם, הוא משום שמא יגנבו המטלטלין והשטרות כשנאספים האנשים לראותם כדי ללוקחם.

ואיבעית אימא ליישב את הקושיא ממשנתנו על אמימר: כאן בדברי אמימר בשעה שמכריזין, כלומר שיש שהות כדי להכריז.

כאן במשנתנו בשעה שאין מכריזין, וכדמפרש ואזיל שפעמים אין שהות להכריז.

דאמרי נהרדעי:

כשמוכרין בית דין נכסים של יתומים:

א. לכרגא, כדי לפרוע למלך מס הגולגולת של היתומים.

ב. למזוני של האשה הבנות והיתומים.

ג. ולקבורה של אביהם או היתומים. [7]

מזבנינן בלא אכרזתא [מוכרים את הנכסים בלא הכרזה], כי אין שהות ומתון לכך. [8]

ואיבעית אימא:

כאן בדברי אמימר במקום שמכריזין.

כאן במשנתנו במקום שאין מכריזין.

דאמר רב נחמן: מעולם לא עשו אגרת בקורת [הכרזה] בנהרדעא [עירו של רב נחמן].

סבור מינה, היו סבורים השומעים בטעם הדבר, שהוא משום דבקיאי בית דין של נהרדעא בשומא.

אמר להו רב יוסף בר מניומי:

לדידי מיפרשא לי מיניה דרב נחמן עצמו [באזני שמעתי מרב נחמן], שהטעם הוא:

משום דקרי להו ללוקחים בני אכלי נכסי דאכרזתא [אוכלי נכסים שנמכרו בהכרזה], שמזלזלים אנשים בלוקחים שקנו בהכרזה, כי מתוך לחץ של חוב נמכרים הנכסים מתחת למחירם; ומתוך כך נמנעים אנשים לקנות בהכרזה ובפרסום, ולכן מוכרים בלי הכרזה.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

מטלטלין של יתומים שיש לחוש בהם שמא יגנבו או ירקיבו, [9] שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר סמוך למיתת אביהם, שלא יאבדו.

רב חסדא אמר בשם אבימי:

מטלטלין של יתומים מוכרין אותן לשווקים, כלומר: ביום השוק.

ולא פליגי שמואל ואבימי:

הא דאבימי באופן דמיקרב שוקא [קרוב יום השוק]. [10]

הא דשמואל כגון דמרחק שוקא [יום השוק רחוק].

רב כהנא הוה בידיה שכרא דרב משרשיא בר חילקאי יתמא [בידיו של רב כהנא היה מופקד שכר של רב משרשיא בר חלקאי כשהיה רב משרשיא יתום].

שהייה [השהה רב כהנא את השכר] ולא מכרו עד ריגלא [הרגל] שאז נצרכים האנשים לשכר לכבוד הרגל.

כי אמר רב כהנא: אע"ג דבינתיים נפל ביה בשכר איצצתא [טעם הקרוב להחמיץ], מכל מקום ברגל מייתי זוזי חריפא [מתקבל תמורתם כסף מזומן], שהכל צריכים אז לכך, ומביאים הם כסף מזומן ואין מקיפים להם, ונמצא שטובת היתומים הוא שימתינו מלמוכרו עד הרגל.

רבינא הוה בידיה חמרא [יין] דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה [בידיו של רבינא היה מפקד יין של רבינא זוטי בן אחותו כשהיה רבינא זוטי יתום].

הוה לדידיה לרבינא הגדול נמי חמרא שלו [ואף לרבינא היה ין שלו].

הוה קמסיק ליה לסיכרא, היה רבינא מעלה את יינו למקום שנקרא סיכרא כדי למוכרו.

אתא בא רבינא לקמיה דרב אשי, אמר שאל ליה:

מהו לאמטוי בהדן [האם מותר לי להביא את היין של היתום אתי כדי למוכרו בסיכרא], או שמא עלי מוכרו מיד.

אמר ליה רב אשי לרבינא:

זיל, לא עדיף מדידך [לך ומכור את יינם עם שלך, שאין שכר של היתומים טוב משלך], כלומר: כיון שבשלך אתה עושה כן, אינך מחויב ליתומים יותר משלך. [11]

הקדמה:

א. ממאנת: הקטנה אין לה קדושין ונישואין מן התורה אלא על ידי אביה; ומכל מקום תקנו חכמים: אף קטנה שאין לה אב להשיאה, שישיאוה אחיה ואמה, או על ידי עצמה משתהא ראויה לכך; ותיקנו כן כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, כי הקטנה אינה יודעת לעמוד בפיתוי.

קטנה שנישאה שלא על ידי אביה ואינה רוצה יותר בבעלה, הרי היא "ממאנת" בו בדיבור בעלמא ויוצאת, ומיאון זה עוקר את הנישואין למפרע; ואולם אם לא מיאנה בו ורצה בעלה לגרשנה, הרי זה נותן לה גט כלשאר נשים.

ב. שניה: מלבד הקרובות שאסרה התורה לישא וחייב עליהן כרת, הוסיפו חכמים "שניות לעריות" ואסרום, והן קרובות בדרגת קורבה שניה, וכגון אם אמו [שאמו היא "ראשונה" ואסורה מן התורה, ואמה היא "שניה" ואסורה מדברי סופרים], ובברייתא המובאת בגמרא יבמות כא א, מבוארות כל השניות לעריות שאסרום חכמים.

ג. איילונית: אם נישאה ולא הכיר בה בעלה בשעת הנישואין שהיא איילונית, הרי קידושיה קדושי טעות הן; ואם הכיר בה בשעת הנישואין או שהכיר בה ולא גירשה, הרי היא אשתו.

משנתנו והסוגיה שלאחריה עוסקות בהבדל שבין שלשת הנשים שנזכרו לעיל, לבין שאר הנשים, לענין חובות וזכויות שיש לבעל באשתו ולאשה בבעלה, ולשאר דברים שהם תוצאה מן הנישואין.

חובות וזכויות ממוניות שבין בעל לאשתו:

א. מזונות, מעשה ידי האשה ומציאתה: אשה כל זמן שהיא תחת בעלה, בעלה חייב במזונותיה, ואף אם מת הרי היא ניזונת מנכסיו ומ"תנאי כתובה" הוא, ואם גירשה אינה ניזונית, ותיקנו חכמים בתמורה שיהיו מעשה ידיה של הבעל, ואף את מציאתה אמרו חכמים שתהא לבעלה משום איבה.

ב. תקנת פירות נכסי מלוג ו"פרקונה": אשה המביאה עמה קרקעות או נכסים אחרים מבית אביה לבית בעלה, אך אינה מכניסה לו אותם בנדונייתה, נקראים "נכסי מלוג", והבעל אוכל פירות מתקנת חכמים והגוף שייך לאשה, ומשמת או גירשה חוזר הקרן לאשה. ותיקנו חכמים שיתחייב הבעל לפדות את האשה אם ישבוה ["פרקונה"], ותקנה זו היא תחת הפירות שהבעל אוכל ומ"תנאי כתובה" הם.

גירש הבעל את אשתו שוב אינו אוכל פירות, אבל אותם פירות שכבר הם בעין בשעת הגירושין אוכל אותם הבעל.

כשם שהוא אוכל פירות משדה שהכניסה לו אשתו, כך משתמש הוא בכל דבר שהכניסה לו, ותשמישים אלו אף הם נקראים "פירות"; ונחלקו אמוראים [בסוף הסוגיא], אם הכניסה לו בגדים המתבלים תוך כדי לבישתם, אם זכותו של הבעל ללובשם ולבלותם, או שהתשמיש בבגדים ככילוי הקרן הוא, שאין הבעל מותר בו, ולכן ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ומהלך הסוגיא הוא כדעת הסובר שאין לבעל זכות להשתמש בבגדים ולבלותם.

ג. כתובה ונכסי צאן ברזל:

הנושא את הבתולה, לכשיגרשנה או ימות הרי הוא חייב מאתים זוז, והנושא את האלמנה, מנה; ואם רצה להוסיף, מוסיף.

כמו כן מקבל על עצמו הבעל בכתובה, אחריות על "נכסי צאן ברזל" שהכניסה לו האשה בנדונייתה, והוא משתמש בהן ועושה בהם כחפצו, אלא שמקבל על עצמו להשיב את שומתם - כפי שהיא בשעת הנישואין - לכשיגרשנה או ימות.

מתניתין:

הממאנת, היא הקטנה שאין לה אב ונישאת בתקנת חכמים, ויצאה מבעלה על ידי שמיאנה בו. [12]

השניה, היא האשה שהיא קרובה לבעלה בדרגת קורבה שניה כגון אם אמו, ואסורה לו מדרבנן.

והאיילונית, שלא הכיר בה בעלה בשעה שנשאה, וקדושיה קדושי טעות הן.

כל אלו אין להן:

א. כתובה, היא מנה ומאתיים הניתנים לשאר נשים. [13]

הממאנת: אינה מקבלת כתובה, שהרי היא זו שמיאנה בו, ואין כתובה אלא למי שהבעל הוא זה שהוציאה.

השניה: קנסוה חכמים שלא תקבל כתובתה משום שעברה על איסור שניה. [14]

האיילונית: אין לה כתובה מפני שקדושי טעות הן.

ולא פירות, [15] היינו דין פירות, כלומר: פדיון האשה אם נשבית ["פרקונה"] שתקנו חכמים לאשה תחת הפירות שאוכל בעלה.

הממאנת: כל עוד שהיא תחתיו חייב הוא בפרקונה, אבל אם לותה כדי להיפדות, ועמדה ומיאנה, אין הבעל חייב לשלם את מה שלותה. [16]

וטעם הדבר, מפני שפרקונה הוא מתנאי הכתובה, וכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה. [17]

השניה: אין בעלה חייב לפדותה אפילו קודם שנתגרשה, מפני שתנאי כתובה ככתובה, ומי שאין לה כתובה אין בעלה חיב לפדותה. [18]

האיילונית: אם לותה ואכלה כדי להיפדות ובינתיים הכיר בה בעלה שהיא איילונית ונתברר שהקדושין בטלין, אין הוא צריך לשלם את חובה, שהרי קידושיה קדושי טעות הן. [19]

ולא מזונות:

הממאנת: אם לותה ואכלה בשביל מזונותיה ועמדה ומיאנה אין לה מזונות, כי המזונות תנאי כתובה הן, ומי שאין לה כתובה אין לה מזונות, אבל כל שהיא יושבת תחת בעלה יש לה מזונות ממנו. [20] השניה: אין לה מזונות כשבעלה עמה משום דב"עמוד והוצא" היא עומדת, ואם הלך בעלה למדינת הים, ולותה ואכלה, אין לה מזונות משום שתנאי כתובה הוא וקנסו אותה בתנאי כתובתה כשם שקנסו אותה בכתובתה. [21]

האיילונית: אין בעלה חייב לשלם לה מה שלותה ואכלה למזונות, כשבינתיים נתברר שהיא איילונית, שהרי קידושי טעות הן. [22]

ולא בלאות: יתבאר בגמרא באיזה בלאות עוסקת המשנה, וחילוקי הדינים בזה בין שלשת הנשים שבמשנתנו, ושם יתבאר גם טעם דין זה.

וכל מה שאמרנו באיילונית, אין זה אלא כשלא הכיר בה בעלה בשעה שנשאה, ומשהכיר בא רצונו להוציאה, אבל אם מתחלה נשאת לשם אילונית, כלומר שהכיר בה בעלה שהיא אייילונית בשעה שנשאה, הרי זו יש לה כתובה וכל השאר שנשנו לעיל.

אבל אלמנה הנשואה לכהן גדול, וכן גרושה וחלוצה הנשואות לכהן הדיוט, וכן ממזרת ונתינה לישראל, או בת ישראל לנתין וממזר.

כל אלו יש להם כתובה. [23]

גמרא:

שנינו במשנה: הממאנת וכו' אין להן כתובה וכו':

רב תני היה שונה את המשנה - בענין ממאנת - בנוסח זה: "קטנה יוצאה בגט [שלא מיאנה בו] אין לה כתובה [ומשום שהקטנה שנישאה אינה אלא כמפותה בעלמא ואינה בכלל כתובה] וכל שכן [אם] ממאנת" [היא בבעלה, שאין לה כתובה] כיון שהיא הגורמת ליציאתה מבעלה. [24]

ואילו שמואל תני את משנתנו בנוסח זה:

"ממאנת [היינו מי שמיאנה ויצאה על ידי מיאונה] אין לה כתובה, אבל [קטנה ה] יוצאה בגט [מבעלה, כיון שהוא זה שהוציאה] יש לה כתובה", שאף הקטנה "נשואה" היא מדרבנן. [25]

ואזדא שמואל לטעמיה [דברי שמואל כאן הם לשיטתו], דאמר שמואל:

א. ממאנת היא שאין לה כתובה כיון שהוציאה את עצמה מבעלה, אבל קטנה היוצאה בגט יש לה כתובה.

ועוד אמר שמואל לחלק בין קטנה היוצאת במיאון לבין קטנה היוצאת בגט:

ב. קטנה הממאנת, לא פסלה הבעל לאשתו מן [כמו "על"] האחין שלו משום אשת אח. [26]

ולא פסלה מן הכהונה משום גרושה, ומשום שאין אלו גירושין אלא עקירת נישואין הראשונים. [27]

אבל קטנה היוצאה בגט, פסלה מן האחין משום אשת אח שהיא אסורה אף לאחר שיצאה מבעלה, ופסלה מן הכהונה משום גרושה. [28] ג. קטנה - שהיא אינה ראויה להתעבר וללדת - הממאנת, אינה צריכה להמתין שלשה חדשים עד שתינשא לאחר, ואינה כשאר נשים האסורות ליארס או לינשא עד שיעברו שלשה חדשים, כדי להבחין בין זרע מן הראשון לזרע מן השני, שהמיאון עוקר את הנישואין הראשונים למפרע ואינה נשואה. [29]

הערות

[1] כן היא גירסת רש"י.

[2] הקשו בספר "הפלאה" וב"בית יעקב": לפי מה שפירש רש"י שהנידון הוא בבית דין שמוכרים לצורך מזון האשה והבנות, אם כן הרי מוכרים הם בלי הכרזה, כמבואר לעיל ברש"י פז א שלמזון האשה והבנות מוכרים בלי הכרזה, והוא בכלל "מזוני" האמור שם [ובעמוד זה] שמוכרין בלי הכרזה! ? וראה מה שכתבו שם בזה.

[3] ראה מה שתמה בשיעור זה בספר "הפלאה".

[4] משמע שבמשנתנו אין מכרן קיים משום שטעו בדבר משנה, והיינו משום שכן איתא במשנה בערכין; והקשה בספר הפלאה, לפי מה שכתב רש"י בקדושין מב א, שמשנתנו כששמו את נכסי הלוה ולא את נכסי היתומים, שאם כן מנין לנו שצריך הכרזה אף בנכסים שאינם של יתומים, וכמו שהביא שם מדברי הרמב"ם שבזה אין צריך שלשים יום, ואם כן אפשר שאין צריך גם הכרזה! ? וראה מה שכתב שם.

[5] כן כתב רש"י, ובפשוטו לאו דוקא של יתומים, והוא הדין של כל בעל חוב, ראה בהערה לעיל בשם ספר "הפלאה".

[6] הוקשה לתוספות, איך משכחת לה שימכרו בית הדין שטרות של יתומים, והרי מטלטלין של יתומים אין משתעבדים לבעל חוב, ושטרות הרי מטלטלים הם! ? ופירשו התוספות, כגון שייחדן אביהן לאמן בכתובתה, או באלמנה שתפסה מחיים. ומה שלא פירשו שמוכרים אותם לצורך מזונותיהם של היתומים, היינו משום שלמזונות הרי אין מכריזין, כמבואר בהמשך הסוגיא.

[7] נתבאר על פי רש"י לעיל פז א.

[8] כתבו התוספות לעיל פז א: הא לא איצטריך למימר שלא יניח אביהן מוטל בבזיון עד שישומו ויכריזו, אלא אם לוו לצורך קבורה מזבנינן לצורך זה החוב בלא הכרזה, שלא תהא מכשילו לעתיד. ובספר "הפלאה" [ד"ה והנה רש"י] כתב להוכיח כן מסוגיין, לפי מה שפירש רש"י בקדושין מב א, דמשנתנו "שום הדיינין" מיירי כששמו את הנכסים לבעל חוב עצמו, [וכמובא בהערה במשנתנו], ואם כן תיקשי, האיך משכחת שימכרו לצורך שלשת דברים אלו לבעל חוב עצמו! ? ובהכרח שכוונת הגמרא לפרש את משנתנו כגון שלוו לצורך שלשת דברים אלו, ומגבים בית הדין את הנכסים ללווים עצמם.

[9] מאירי.

[10] כתב המאירי: ואם היה זמן השוק קרוב, והוא מכיר שהמתנת יום השוק מועיל בה, ממתין, הכל לפי ראות עיני בית הדין או האפוטרופוס או הנפקד.

[11] שאינו מחוייב ליתום יותר משל עצמו, מאירי.

[12] נתבאר על פי רש"י; וזה הוא כשיטת שמואל בגמרא שמשנתנו עוסקת בקטנה שיצאה על ידי מיאון, והלכה כמותו, ועל פי שיטה זו תתבאר המשנה בהמשך ; אך רב בגמרא, מפרש את משנתנו גם בקטנה הנשואה בנישואים מדברי סופרים שהוציאה בעלה בגט.

[13] דין נכסי צאן ברזל שהוא מקבל עליו בכתובה, נכלל בדין בלאות של נכסי צאן ברזל המתבארים בפרטות לקמן קא א, ובהערות שם.

[14] הטעם שקנסו חכמים בשניה ואף שאינה אסורה אלא מדרבנן ואילו בנשים הפסולות מדאורייתא לא קנסו כן, וכמבואר בהמשך המשנה, וכן הטעם שקנסו את האשה שלא תקבל את המגיע לה, ולא קנסו את האיש, כל זה התבאר בגמרא ביבמות פה, וכמה שיטות יש בדבר, ורש"י קיצר כאן מאד.

[15] פיסקא זו מתבארת כאן על פי פירושו הראשון של רש"י, ובמוסגר הובא כאן פירוש אחר בשם רש"י [אותו פירש ביבמות פג א, ראה שם], והיא שיטת רוב הראשונים כאן, אך ממקומו הוא מוכרע שאין מקום לפירוש זה כאן לשיטת רש"י, והוא סותר את המבואר ברש"י לקמן קא א גבי בלאות כמבואר שם, ראה שם היטב בהערות.

[16] נתבאר על פי רש"י, תוספות לקמן קא א ורא"ש; ודין פרקונה הוא כדין מזונות שאין לממאנת כמבואר במשנתנו, ונתבאר בגמרא לקמן דהיינו אם לותה ואכלה.

[17] ראה מה שנתבאר על טעם זה בהערה שבהמשך המשנה על דין מזונות שאין לממאנת אם לותה ואכלה, ואף שיש לה מזונות מחיים.

[18] כן נראה מדברי רש"י בפירושו הראשון; ואולם בפירושו השני מבואר שבלאו הכי אין בעלה חייב לפדותה, כיון שאין אני קורא בה "ואותבינך לי לאינתו", וצריך תלמוד.

[19] ראה מה שהובא בהערה בהמשך המשנה על מזונות לאיילונית, והוא הדין לענין פרקונה.

[20] ברש"י מבואר הטעם שאין לה פרקון ומזונות שלותה ואכלה משום דתנאי כתובה ככתובה, אבל המאירי כתב את הטעם במזונות: "הממאנת הוא מתורת קנס על שמיאנה"; [ומצאנו קנס בממאנת, גם בריטב"א שהובא בהערה בעמוד הבא לענין "בלאות"]. ובישיבות מתקשים בסברתו של רש"י, כי: א. הרי מחיים יש לה מזונות ואף שתנאי כתובה הן, ולמה נגרע כחה כשיצאה ממנו! ? ב. הרי הלואתה שלותה בשביל מזונות שהוא חייב לה מחיים, וחיובו לשלם את הלואתה של אשה דעלמא הוא משום חיוב מזונות שנתחייב לה כשהיתה נשואה [שהגרושה אין לה מזונות], וכי משום שנתאחר לשלם לה את חובו עד שמיאנה - ייפטר! ? ג. לשיטת שמואל לא נאמר דין זה אלא כשמיאנה בו ויצאה על ידי מיאון, ואילו היתה יוצאת בגט אפילו כתובה היה לה, רק שלא נתחייב לה כתובה אלא לכשיוציאה הוא ולא שתצא ממנו ולכן אין לה כתובה וכמבואר ברש"י לעיל, ומה טעם יש בדבר שהיות ובפועל אין לה כתובה כי לא נתקיימו התנאים המחייבים כתובה לכל אשה, שתפסיד על ידי זה את תנאי הכתובה שנתקיימו בו התנאים המחייבים! ?

[21] נתבאר על פי רש"י ביבמות פד א, בשילוב דברי רש"י כאן.

[22] דין האילונית לפרקונה ולמזונות נתבאר על פי הר"ן שכתב: איילונית נמי אפשר דבלותה ואכלה קאמר, דאי לאחר שנמצאת אילונית פשיטא דלית לה, ואי ביושבת תחתיו לאחר שהכיר בה, אמאי לית לה, והרי היא כנשאת מתחלה לשם איילונית שיש לה מזונות [כמבואר בהמשך המשנה], [וכדבריו נראה שמפרש המאירי], והוסיף הר"ן: "והרב רמב"ם ז"ל השוה בפירוש המשנה אילונית לשניה שאפילו יושבת תחתיו אן לה מזונות".

[23] החלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, ואף הנתינה יש אומרים שאינה אסורה אלא מדרבנן, וכל השאר שפורטו כאן אסורות הן מדאורייתא. וטעם החילוק בין כל אלו לבין השניה שקנסוה חכמים משום שעברה על איסור, נתבאר בגמרא ביבמות דף פה, וכמה שיטות יש בדבר, ורש"י קיצר כאן מאד. ושם נתבאר עוד, שנשים אלו יש להן פירות ובלאות, ודין המזונות אם הלך בעלה למדינת הים, ואם מת הבעל, נתבאר בגמרא שם בבעייתו של רבי אלעזר לרבי יוחנן, ושתי לשונות נאמרו שם בתשובת רבי יוחנן, וראה בר"ן כאן.

[24] נתבאר על פי תוספות וכפי שפירש בספר "הפלאה", שכל האמור כאן בדברי רב ושמואל הן לענין מיאון והן לענין גט, הכל שנוי בלשון המשנה; והוכיחו כן מן הסוגיא, ראה שם. וביבמות קיג א איתא בגמרא: "דתנן, הממאנת והשניה ואילונית אין להן כתובה, אבל יוצאה בגט וקטנה יש לה כתובה", והלשון משמע שהכל הוא מלשון המשנה [וכדעת שמואל], וכדברי ספר "הפלאה". אבל רש"י כתב שם בהדיא לאפוקי מזה: אבל יוצאה בגט וכו', מדיוקא דמתניתין דקתני ממאנת שמעינן מינה וכו'.

[25] בפשוטו, כשם שנחלקו לענין כתובה, כך נחלקו לענין פירות [פרקונה] מזונות ובלאות].

[26] וכן לא פסלה על אביו משום כלתו, ועל בנו משום אשת אב, ואף הוא אינו נאסר בקרובותיה כגון בתה ואחותה, וכמפורש בהמשך הסוגיא.

[27] לשון רש"י הוא: לא פסלה מן האחין שמותרת לקרוביו כאנוסה וכמפותה, דתנן נושא אדם אנוסת אביו; ולא פסלה מן הכהונה משום גרושה, שאין אלו גירושין אלא עקירת נשואים הראשונים, דאמרה אי אפשי בקדושי אמי. ואין הכרע בלשון רש"י אם מה שהיא מותרת לקרוביו הוא משום שהמיאון עוקר את הנישואין למפרע, או שהוא משום שאין עליה שם נשואה אלא כמפותה היא לענין זה [וכסברת רב לענין כתובה], ולשון רש"י נוטה קצת כפירוש שני. גם במה שהיא מותרת משום גרושה לכהן אין הכרע בלשון רש"י שהוא משום שהמיאון עוקר את הנישואין למפרע, כי יש לפרש שהמיאון עוקר את הנישואין מכאן ולהבא, וכיון שעל ידי עקירת הנישואין היא מותרת, אינה בכלל גרושה, [ואולם ראה מה שכתב רש"י בטעם היתרה בלי שתמתין שלשה חדשים]. ולפי זה היה ניחא בפשיטות מה שאין מועיל הסברא שהמיאון עוקר את הנישואין למפרע כדי להפסידה כתובתה, והוצרך רש"י לומר את הטעם משום שהיא מוציאה את עצמה מבעלה. ובחידושי רבינו חיים הלוי [אישות ב ט בדיבור האחרון], הביא מדברי הרמב"ם [גירושין יא טז] שטעם ההיתר לקרוביו הוא משום שהמיאון עוקר את הנישואין למפרע, והקשה שם למה אין מועיל טעם זה להפקיע מעשה ידיה ומציאתה, או הפרת נדריה על ידי הבעל, וראה שם מה שביאר בזה דברים עמוקים.

[28] בדין זה אף רב שחלוק על שמואל לענין כתובה, וסובר שאין היא אשתו לחייבו כתובה, מודה הוא שהיא חשובה אשתו להיאסר על האחין ולהיפסל משום גרושה, שהרי משנה ביבמות היא כדלקמן. ואפשר שהטעם הוא משום שנתן לה גט ונראית היא כגרושתו.

[29] לשון רש"י הוא: אינה צריכה להמתין שלשה חדשים לאחר מיאונה דעקרתינהו לנישואין, ופשטות כוונתו היא שהמיאון עוקר את הנישואין למפרע, ועל דרך זה נתבאר בפנים.

כל דזבין מבי דינא [שקונה מבית דין] — אדעתא למיפק ליה קלא [על דעת שייצא לו קול] הוא דזבין [שקונה], שמכירה על ידי בית דין נעשית בהכרזה ובפומבי, וסבור הלוקח שאם עד זמן הקניה לא באו מערערים — ודאי שאין עוד כל פקפוק בקנייתו ומוותר על האחריות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת, האחריות על נכסי היתומים ולא על בית הדין.

א שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר שאפילו אם טעו אין מחזירים, משום שאם לא כן מה כח בית דין יפה. ושואלים: ועד כמה אם טעו בית הדין אין מחזירים? אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: עד פלגא [חצי].

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], אמר רבן שמעון בן גמליאל: בית דין שמכרו שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים — מכרן קיים, וכיון שלא הביא כדוגמה הפרש גדול יותר, משמע שזהו שיעור הטעות שאינה חוזרת.

אמר אמימר משמיה [משמו] של רב יוסף: בית דין שמכרו בלא הכרזה (שמפרסמים שקרקע זו עומדת להימכר ובתוך כך יוודע מחירה) — נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין.

ותוהים על הלשון: נעשו? מדוע אתה אומר שנעשו כאילו טעו? הלא ודאי טעו! דתנן [שכן שנינו במשנה]: שום [הערכה] שעושים בית הדין לפני שמוכרים מנכסי היתומין כדי לפרוע חוב אביהם, הריהי שלשים יום, ושום [והערכה] אותה עושה הגיזבר בבואו למכור מנכסי ההקדש הריהי ששים יום, ומכריזין בשלושים ובשישים הימים האלה בבקר ובערב. ואם כן כתוב במשנה שצריכים להכריז, ואם לא עשו כן, ודאי טעו בדבר משנה!

ומשיבים: אי מההיא הוה אמינא [אם משם הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בשליח שמכר, אבל בית דין שמכרו — לא, אין זה נחשב כטעות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב יוסף שגם בית דין שלא הכריזו — טעו.

איתיביה [הקשה לו] רב אשי לאמימר על דבריו הקודמים ממה ששנינו: שום הדיינין, כלומר, אם העריכו הדיינים נכס מסויים לשם מכירתו, שפיחתו בהערכתם שתות (שישית) מן המחיר הראוי, או הותירו שתות על המחיר הראוי — מכרן בטל. ומכאן נדייק: הא [הרי] אם מכרו שוה בשוה, במחיר הנכון — מכרן קיים. מאי לאו [האם לא] מדובר שם גם כשלא אכרוז [הכריזו]? והשיב אמימר: לא, מדובר שם בדאכרוז [בשהכריזו].

ומקשים: הא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז [הרי מכיון שסופה של המשנה היא בשהכריזו, אם כן ראשה הוא בשלא הכריזו], דקתני סיפא [ששנה בסופה של המשנה]: אם עשו אגרת בקורת (הכרזה) — אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה — מכרן קיים.

אלא יש לפרש בדרך אחרת, לעולם מדובר בדלא אכרוז [בשלא הכריזו], ולא קשיא [ואין זה קשה]: כאן, בסיפא שמשמע שצריך הכרזה, הרי זה בדברים שמכריזין עליהן ואם מכרום בלא הכרזה — טעות גמורה היא, ואילו כאן, ברישא שמשמע שאין צריך הכרזה, הרי זה בדברים שאין מכריזין עליהן.

ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן: העבדים והמטלטלין והשטרות. ומסבירים: עבדים טעמא מאי [מה טעם] אין מכריזים עליהם? — שיש לחשוש שמא ישמעו שעומדים למכרם ויברחו. ומטלטלין ושטרות אין מכריזים שמוכרים אותם — שמא מתוך הפרסום יגנבו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כאן — בשעה שמכריזין, כאן — בשעה שאין מכריזין. ומתי אין מכריזים?

— באותם זמנים דאמרי נהרדעי [שאמרו חכמי נהרדעא]: לכרגא [לתשלום מסים], למזוני [לתשלום מזונות] ולקבורה — מזבנינן [מוכרים אנו] בלא אכרזתא [הכרזה], אלא מיד, מפני שהצרכים הללו הם דחופים ואין הזמן מאפשר להמתין.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כאן — במקום שמכריזין, כאן — במקום שאין מכריזין. וכפי שאמר רב נחמן: מעולם לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא.

סבור מינה [היו סבורים ממנה, מאמירה זו] שלא הכריזו שם משום דבקיאי בשומא [שבקיאים החכמים שם בהערכה]. אמר ליה [לו] רב יוסף בר מניומי: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מרב נחמן עצמו, ולדבריו הטעם הוא משום דקרו להו [שקוראים להם], לקונים "בני אכלי [אוכלי] נכסי דאכרזתא [הכרזה] ", שנחשב הדבר לגנאי שהשתמש הקונה במצוקתו של אחר וקנה ממנו את נכסיו, ולכן לא רצו אנשים הגונים לקנות בהכרזה, ומשום כך ביטלו את התקנה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מטלטלין של יתומים — שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר (מיד), כדי שלא ייפסדו עם הזמן. רב חסדא אמר בשם אבימי: מוכרין אותן לשווקים בימי השוק, ואף אם הדבר גורם לעיכוב, לפי שמרובים אז הקונים וישיגו עבורם מחיר הגון.

מעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים] בדבר, אלא הא [זה] שאמר אבימי שמוכרים אותם ביום השוק — הרי זה באופן דמיקרב שוקא [שקרוב יום השוק], הא [זה] שאמר שמואל שמוכרים מיד, הרי זה באופן דמרחק שוקא [שרחוק יום השוק].

מסופר: רב כהנא הוה בידיה שכרא [היה בידו שיכר] שהיה שייך לרב משרשיא בר חילקאי יתמא [שהיה יתום]. שהייה [השהה אותו] עד ריגלא [הרגל] כדי למוכרו אז, והסביר את טעם מעשיו ואמר כדי להסביר את טעם מעשיו: אף על גב דנפל ביה איצצתא [אף על פי שיכול להיות שיפול בו פגם בשיכר], שיחמיץ מעט, מכל מקום מייתי זוזא חריפא [מביא השיכר כסף מיידי], שאז יוכל לקבל תשלום גבוה יותר ובכסף מזומן ולכן, טובת היתום היא למכור סמוך לרגל.

וכן מסופר: רבינא הוה בידיה חמרא [היה בידו יין] של רבינא זוטי יתמא בר אחתיה [הקטן היתום בן אחותו]. הוה לדידיה נמי חמרא [היה לו עצמו גם כן יין], הוה קמסיק ליה [והיה מוליך אותו] למקום בשם סיכרא כדי למכרו.

אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי לשאול, אמר ליה [לו]: מהו לאמטויי בהדן [להביא את היין שלי עם היין שלו]? אמר ליה [לו]: זיל, לא עדיף מדידך [לך, וקח גם את שלו, שאינו עדיף משלך], שאם אתה עושה כן ברכושך, משמע שאתה סבור שזו הדרך הטובה ביותר, ולכן גם בשלו מותר לך לעשות כן.

ב משנה קטנה שהיתה ממאנת בבעלה, וכן השניה לערוה (שהיא קרובה שאינה אסורה מן התורה ורק חכמים גזרו שאסור לשאתה), והאילונית (שהתברר שיש בה פגם גופני כזה שאינה מסוגלת מעיקרה ללדת) — כל אלה אין להן לא כתובה, ולא פירות של הנכסים שלהן שאכל הבעל בינתיים ולא מזונות, ולא בלאות, כלומר, חפצים שהכניסה לו בנדונייתה והשתמש בהם ונתבלו במשך זמן הנשואין, שאינה מקבלת בחזרה.

אם מתחלה נשאה לשם אילונית, שידע שהיא אילונית ומתוך ידיעה זו נשאה — יש לה כתובה.

אלמנה שנישאה לכהן גדול, וכן גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, או ממזרת או נתינה (מבני הגבעונים) שנישאה לישראל, או בת ישראל לנתין או לממזר, אף שכל אלה אסורות מדין תורה — יש להם כתובה.

ג גמרא רב תני [שנה]: קטנה שהשיאוה אמה או אחיה — כאשר היא יוצאה בגט אין לה כתובה, שמדין תורה אין תוקף לנישואין אלה ולא תיקנו בהם כתובה. וכל שכן שאם יוצאת ממנו באופן שהיא ממאנת בו לפי שאינה רוצה בנישואין הללו.

שמואל תני [שנה]: ממאנת אין לה כתובה, אבל זו שיוצאה בגט — יש לה כתובה.

ומעירים: ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: ממאנת אין לה כתובה, וזו שיוצאה בגט יש לה כתובה.

ועוד אמר: ממאנת — לא פסלה מן האחין, שאחי הבעל (ושאר קרוביו) רשאים לשאת אותה לאחר שיצאה מרשות בעלה, שכן המיאון עוקר את הנישואין מעיקרם, וכאילו לא היתה נשואה מעולם, ומאותו טעם אף לא פסלה מן הכהונה כגרושה. אבל זו היוצאה בגט — פסלה מן האחין, ופסלה מן הכהונה.

ועוד הבדל בהלכה: ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים כדי להינשא לאחר, כדרך שתיקנו לגבי כל אשה שנפרדה בדרך כלשהי מבעלה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Everyone who buys from the court buys with the implicit understanding that the sale generates publicity, as a court sale is conducted in public with notices. The buyer could therefore think to himself that if no claimants came forward until the time of the actual purchase, then it is certain that there can be no problem with his purchase and he forgoes his property guarantee. Lest you say this, Rav Yosef teaches us that there is nevertheless a guarantee on the property, and it rests upon the orphans and not on the court.

§ The mishna teaches: Rabban Shimon ben Gamliel says that even if the judges err, the transaction is not void because of the prerogative of the court. The Gemara asks: And to what extent can they err without causing the deal to be reversed? Rav Huna bar Yehuda said that Rav Sheshet said: Until half of the value.

That is also taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel said: A court that sold property worth one hundred dinars for two hundred dinars, or property worth two hundred dinars for one hundred dinars, their sale is valid. Since he doesn’t give as an example a larger gap between the market value and the sale price, this must be the most extreme case in which the transaction is not reversed.

Ameimar said in the name of Rav Yosef: With regard to a court that sold without an announcement, it is considered as if they erred in a matter that appears in the Mishna and their decision is reversed.

The Gemara asks: Why does Rav Yosef say that it is considered as if the court erred in a matter that appears in the Mishna, when it certainly erred in this manner? As we learned in a mishna (Arakhin 21b): The assessment of the orphans is for thirty days, and the assessment for consecrated property is for sixty days, and they make announcements during the thirty and the sixty days respectively both in the morning and in the evening. The mishna states explicitly that announcements must be made. If the court did not make the announcements, it clearly erred in a matter that appears in the Mishna.

The Gemara answers: If all the information that I had were from that mishna, I would say that this applies to an agent but not to a court. Therefore, Rav Yosef teaches us that even a court that sold property without making announcements has erred.

Rav Ashi raised an objection to the statement of Ameimar: The mishna teaches that the halakha with regard to the assessment of the value of a piece of property in order to sell it through the judges is as follows: In a case where they decreased the price by one-sixth of its market value or added one-sixth to its market value, their sale is void. One can see from here that if the judges sold the property for its value, their sale is valid. What, is the mishna not discussing a case where no announcement was made? Ameimar replied: No, the case under discussion is one where they did make an announcement.

The Gemara asks: Since the last clause is referring to a case where the court made an announcement, the first clause must be referring to a case where they did not make announcements, as it teaches in the final clause: If they made a document of inspection and announced the sale publicly, then even if they sold property worth one hundred dinars for two hundred dinars or property worth two hundred dinars for one hundred dinars, their sale is valid.

Rather, this should be understood differently. Actually, the first clause of the mishna is referring to a case where they did not make an announcement, and this is not difficult. Here, Ameimar is referring to items for which one makes an announcement, and if this was not done then the sale is void. There, the mishna is speaking of items for which one does not make announcements.

And these are the items for which one does not make an announcement: Slaves, movable property, and contracts. The Gemara explains: What is the reason that slaves are sold without an announcement? Slaves are sold without an announcement lest they hear that they are about to be sold and escape. Why is the sale of movable property and contracts also not announced? Lest they be stolen.

And if you wish, say instead that here Ameimar is referring to a time when one makes an announcement, while there the mishna is referring to a time when one does not make an announcement.

When does one not make an announcement? As the Sages of Neharde’a say: For the purpose of paying head tax, and for payment to provide for children’s sustenance, and for burial, the court sells property inherited by orphans without an announcement because these are pressing needs. There is no time to wait for an announcement.

And if you wish, say instead that here, Ameimar is referring to a locale where one makes an announcement, while there, the mishna is referring to a locale where one does not make an announcement, as Rav Naḥman said: They never made a document of inspection in Neharde’a.

Some of the students understood from Rav Naḥman’s statement that no announcements were made in Neharde’a because the Sages there were all expert in the appraisal of an article’s value. Rav Yosef bar Minyumi said to them: This was explained to me personally by Rav Naḥman himself: It was because those who purchase the property are called: People who consume property that was publicly announced. This disparaging nickname was given because the purchasers were perceived as taking advantage of the distress of others by running to buy the property of someone in trouble. Since decent, honest people did not wish to buy property whose sale had been announced, they stopped making announcements.

Rav Yehuda said that Shmuel said: Movable property that belongs to orphans is appraised and sold immediately so that it not deteriorate over time. Rav Ḥisda said that Avimi said: The movable property is sold on a market day, when there are many potential buyers and the items will sell for a proper price.

The Gemara notes: And they do not disagree with each other. Rather, this opinion, that the items are sold on a market day, applies when the market day is approaching, so the property is not sold immediately. That opinion, that the items are sold immediately, applies when the market day is far off.

Rav Kahana was in possession of beer that belonged to Rav Mesharshiyya bar Ḥilkai, who was an orphan. He delayed selling it until the Festival. He explained the rationale for his actions and said: Although it is possible that it may deteriorate [itzatzta] and sour a little, it nevertheless brings in money at the time of the Festival, as it will sell for a higher price and for money, not credit. Consequently, it is in the best interests of Rav Mesharshiyya bar Ḥilkai to hold off and sell the beer at the next Festival.

It is also related that Ravina was in possession of wine belonging to the orphan Ravina the younger, who was his sister’s son. He also had wine of his own, which he was taking to Sikhra to sell.

He came before Rav Ashi and said to him: What is the halakha here, am I able to bring his wine along with my wine, or must I wait for a more opportune time to sell it? He said to him: Go to Sikhra and take his wine along as well, as his is no better than yours, and if you sell your own wine in this manner, it is clear that you think this is the best way to sell, and it is permitted for you to sell his wine in this manner.

MISHNA: An orphan girl who was married off by her mother or brother before reaching the age of majority may refuse to continue living with her husband upon reaching the age of majority, thereby retroactively annulling their marriage. In the case of one who refuses to continue living with her husband in this manner; and in the case of a woman who is a secondary forbidden relative by rabbinic law; and in the case of a sexually underdeveloped woman [ailonit], who is incapable of bearing children, each of these women is not entitled to payment of a marriage contract; and they are not entitled to remuneration for the produce that the husband consumed; and they are not entitled to sustenance; and they are not entitled to their worn clothes that were brought in to the marriage as part of their dowry and became worn out during the marriage.

If, from the start, he married her with the understanding that she is an ailonit, then she is entitled to payment of a marriage contract.

In the case of a widow who married a High Priest; or a divorcée or a yevama who performed ḥalitza and later married a common priest; or a daughter born from an incestuous or adulterous relationship [mamzeret] who married an Israelite; or a Gibeonite woman who married an Israelite; or a Jewish woman who married a Gibeonite or a mamzer, although each of these unions is prohibited by Torah law, the woman is still entitled to payment of a marriage contract.

GEMARA: Rav taught that a minor girl who was married off by her mother or by her brother and who is divorced with a bill of divorce is not entitled to her marriage contract. According to Torah law, this marriage never took effect, and it was never established that in this situation she would receive a marriage contract. And all the more so, one who refuses to continue living with her husband and annuls the marriage herself is not entitled to payment of a marriage contract.

Shmuel taught that one who refuses to continue living with her husband is not entitled to her marriage contract, but one who is divorced with a bill of divorce is entitled to her marriage contract.

The Gemara notes: And Shmuel follows his line of reasoning, as Shmuel said: One who refuses to continue living with her husband is not entitled to her marriage contract, but one who is divorced with a bill of divorce is entitled to her marriage contract.

Shmuel also said: One who refuses to continue living with her husband is not disqualified from marrying one of the brothers of her husband. Her refusal annuls the marriage, and it is as if it never happened. And for the same reason, unlike a divorcée, this girl is not disqualified from marrying a member of the priesthood. However, one who is divorced with a bill of divorce is disqualified from marrying one of the brothers and is also disqualified from marrying a member of the priesthood.

Another difference between a woman who refuses to continue living with her husband and a woman who was divorced normally is the following: One who refuses to continue living with her husband does not need to wait three months before remarrying, as other women who separate from their husbands must.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזים עליהם. פירשה הרשב"א ז"ל: דרישא בדברים שאין מכריזין הילכך אף על גב דאכריזו לא מהניא להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזים עליהם ומהניא להו וכן לאידך אוקימתא כולה מתניתין בדאכרוז ורישא בשעה שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין, וכי אכרוז לא מהני, וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולפיכך מהניא הכרזה משום כח בית דין עד פלגא (שטמ"ק).

אלו דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרו' והמטלטלין פי' ששעבד הלוה כל נכסיו מקרקע ומטלטלי' ושטרות א"נ כשתפס מחיים דאי לא אין ב"ח וכתובת אשה גובה מן היתומים לא מן המטלטלים ולא מן השטרות ומה שגובין ב"ד אף מן השטרות אע"פ שאין גובין גופן ממון מיירי שאין למלוה וליורשים נכסים אחרים הא לאו הכי אין השטרות בני גוביינא כדמוכח בפרק בתרא בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב על זה וכדבעינן למכתב התם בס"ד:

הא דאמרי' ואיבעית אימא כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין וכן הא דאמר לעיל כאן בדברים שמכריזין עליהם פי' רבי' האיי ז"ל רישא בדברים שמכריזין עליהם וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם דכיון שעשו לפנים משורת הדין והכריזו (דתניא) [מהניא] להו לב"ד להיות כחן יפה שלא הדרי זביני עד דטעי פלגא הא כל היכי דטעי דלא אכריז טעותם בשתות שמכריזין עליהם והכריזו והקשה רבינו הגדול ז"ל דא"כ לוקמה למתניתן בדברים שאין מכריזין עליהם והכריזו ורישא בשלא הכריזו כפשוטו וסיפא כשמכריזין לכך פירשו רז"ל דאפכא מסתברא רישא בדברים שאין מכריזין עליהם הלכך אע"ג דהכריזו לא מהני להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם ומהני להו הכרזה וכן לאידך אוקימתא כולה מתניתין בהכריז ורישא בשעה שאין מכריזין או מקום שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין ואם הכריז לא מהני וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולהכי מהני הכרזה משום כח ב"ד עד פלגא:

הא דמקרב שוקא פי' רש"י הא דמקרב יומא דשוקא והא דמרחק יומא דשוקא ולפ"ז לעולם בעינן שיהא השוק בעיר מיהו זמנין דאפי' חוץ לעיר נמי ומשהינא ליה טובא נמי וכי היכא דמכריז ומזבין יפה ומייתי זוזא חריפא וכדאמרי' בעובדא בסמוך:

מתני' הממאנת והשניה ואיילונית אין להם כתובה ולא פירות ולא בלאות פי' לא פירות ממש ולא דין פירות שאין מוציאין ממנו פירות שאכל כדפי' בירושלמי ואפי' באיילונית דהוה מקח טעות שלא הכיר בה דמחילה בטעות הוה מחילה כדפרישנא לה בתלמודא בפרק איזהו נשך וכן אינו חייב לפדותה כדפי' רש"י ז"ל:

גמרא רב תני קטנה וכולי ושמואל תני ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה והלכתא כשמואל (בממונא) [ומטמא] ואע"ג דנשואין דידה אין לה אלא מדרבנן ואיכא טומאה דאורייתא הא פרישנא במסכת יבמות דמטמא לה מפני שהיא כמת מצוה.

כל שקורא ואין אחרי' עוני' אותו והא כיון דלא ירתי לה קרית ולא עני' היא ושם פירשתי בס"ד, לא שאין לה בלאות אלא כבלאות של נכסי מלוג וכבלאות של נכסי צאן ברזל אית לה.

כבר ביארנו שבית דין שמכרו בלא הכרזה דברים שאין ראויים למכור אלא בהכרזה נעשו טועים בדבר משנה וחוזרים צריך שתדע הכרזה זו היאך היא והוא ששנינו בערכין כ"א ב' שום היתומים ר"ל כששמין בית דין נכסי יתומים להגבות מהן לאי זה דבר צריך להם להכריז שלשים יום אבל שום ההקדש ר"ל כשאדם בא לפדות מן ההקדש שדה מקנה שנפדה בשוויו צריך להכריז ששים יום ומכריזין בבקר בשעת יציאת פועלים כדי שיודיעו הפועלים לבעלים השוכרים אותם ובערב בשעת כניסת פועלים שאם בעלי בתים אמרו לפועלים שהם רוצים מגידים למכריז ואומרין שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ומודיעים הסבה שעליה מוכרין והוא שאומרין בהכרזתם על מנת ליתן לאשה בכתובתה או לבעל חוב בחובו ופירשו הטעם משום דאיכא דניחא ליה באשה דשקלא על יד שאינה מתעסקת בהם כל כך ואינה קפידא בהמתנתה ואיכא דניחא ליה בבעל חוב משום דמיקל בזוזי ר"ל לקבל מעות שאין יוצאין כל כך אלא על ידי הדחק והכרזה זו אף במכירת בית דין היא ואין צריך לומר בשליח של יתומים ר"ל אפטרופוס שלהם שאין לו למכור אלא בהכרזה והוא שאמרו כאן אי מההיא הוה אמינא הני מילי שליח ר"ל שליח היתומים או אפטרופוס שלהם אבל שליח בית דין לא קמ"ל ומכל מקום בשעה שאין מכריזין כגון לכרגא למזוני ולקבורה על הדרך שביארנו בפרק הכותב בסוגית המשנה השלישית פ"ז א' או במקום שיש להם מנהג קבוע שלא להכריז מוכרין שלא בהכרזה והוא שאמרו מעולם לא עשו אגרות בקרות בנהרדעא ולא משום בקיאות שומא אלא שהיו שחצנים וגיותנים והיו מקילים בכבוד המכריזים עד שהיו קורין לבניהם בני אכלי ניכסי דאכרזתא ויש מפרשים שהיו מקילים הלוחצים את היתומים לפרוע עד שיכריזו קרקעותיהם בשבילם עד שהיו קורין לבניהם כן שמא תאמר מה הוצרכת לומר שעבדים ומטלטלין ושטרות אין מכריזין עליהם והלא מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב פירשוה בעבדים שעשאן אפותיקי לכתובה ובמטלטלין שייחדם לכתובה ובשטרות פירשו גדולי המפרשים בשטרי משכנאתא דסורא שיש להם על קרקעות של אחרים שבעל חוב גובה מהם ושמין כמה שוה קרקע זה לעשר שנים וראשונן של גאונים פירש בשטרות שבית דין מוכרין אותם לצורך מזונות היתומים שאין יכולין ליפרע מהם מצד קושי בעלי החוב ומוכרין אותם לקשים מהם ואע"ג דלמזוני מזבנינן בלא אכרזתא יראה לי שדין שטרות שאני שסכום שבהם מבורר בהן והם מוכרין אותם בפחות:

מטלטלין או פירות של יתומים שיש לחוש בהם שמא יגנבו או ירקיבו שמין אותם ומוכרין אותם לאלתר ואם היה זמן השוק קרוב והוא מכיר שהמתנת יום השוק מועיל בה ממתין הכל לפי ראות עיני הבית דין או האפטרופוס או הנפקד וכן אם ראה בדעתו שאם ישהא עד החג יהיו קופצים רבים עד שאפילו יפול בהם בין כך קצת קלקול יותר ממה שיפגום בקלקול ישביח בקפיצת הלוקחים רשאי וכן אם היה הוא מוליך סחורה שלו דרך ים או בשאר מקומות של סכנה ויש בידו ממין אותה סחורה של יתומים והוא רואה שאם יניח של יתומים כאן יבא בה קלקול רשאי להוליכה עם שלו ולא יחוש לאונס הדרך שאינו מחוייב ליתום יותר משל עצמו והוא שאמרו לאחד ששאל כך זיל דלא עדיף מדידך וכן כל כיוצא בזה:

שלשים יום שהזכרנו להכרזת ניכסי יתומים פירושו כשמכריז כל שלשים יום רצופים ומכל מקום אם רצו שלא להכריז אלא שני וחמישי מכריז ששים יום ואע"פ שאין בהם אלא י"ח ימי הכרזה הואיל והענין נמשך דיו בכך וכן התבאר בערכין:

התבאר עוד שם שאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים לשטר חוב אפילו היה בו כל תנאי שבעולם של נאמנות וכיוצא בו ואפילו הודה האב בשעת מיתה שהוא חייב לו אלא אם כן היה מלוה שאביהם חייב לגוי לריבית שנמצא רבית אוכלת בהן שבזו נזקקין לנכסיהם ומעמידין להם אפטרופוס לטעון בשבילם מה שיוכל וכן נזקקין לכתובת אשה ולא כדי להפקיעם מחיוב מזונותיה שאם כן בגרושה מיהא אין נזקקין וכן אם תבעה כתובתה בבית דין לא נזקק לה שהרי איבדה מזונותיה אלא טעם הדבר משום חינא ר"ל שיהא לה במה תנשא בין אלמנה בין בגרושה וכן אפילו תבעתה בבית דין אם כן במה אמרו שום הדיינין שלשים יום אי בבעל חוב גוי לא ציית ואי בישראל ריבית מאי עבידתיה אלא שמא לכתובת אשה או בבעל חוב גוי שקבל עליו שאם יבא לגבות על ידי בית דין יהא גובה בטכסיסי ב"ד:

יש מי שפוסק שלא אמרו לכתובת אשה משום חינא אלא משום מזוני ר"ל להפקיעם מחיוב מזונותיה ויצא להם מזון של גרושה אין נזקקין ואע"פ שהם מודים שלתובעת כתובתה מיהא נזקקין אע"פ שאיבדה מזונותיה ומטעם האמור שם כיון דאיזדקיקינן לה מעיקרא ר"ל להגבותה כתובתה מזדקיקינן לה לבסוף ר"ל להגבותה מכל מקום יוצא להם דין מחודש שאם היו הנכסים כנגד הכתובה לבד או פחותים ממנה אין נזקקין לה שהרי אין כאן זכות ליתומים ולא יראה כן שהרי על ידי מעשה אמרו ההיא דר' יוחנן משום חינא מתנינן לה:

זה שביארנו שאין נזקקין לנכסי יתומים גדולי המחברים פירשו הטעם שמא לכשיגדילו יביאו ראיה לשבור בה את השטר ואין הדברים נראין שהרי אפילו חייב מודה פירשנו שאין נזקקין אלא שהקלו ביתומים ומכל מקום אם הודה האב ומוסף על הודאתו צוה ליתן כגון תנו מנה לפלוני שאני חייב לו או תנו שדה לפלוני נזקקין לנכסיהם ומעמידין להם אפטרופוס לטעון טענתם ואם אמר תנו מנה זה או שדה זו נותנין ואין צריכין לאפטרופוס ואם נמצאת אותו שדה שאמר עליו שדה זו שאינה שלו כל שטען בו הנגזל שהיה גזל ביד מורשן והביא עדים על כך אין נותנין אותו לזה שצוה ליתנו לו אלא נותנין לו שדה אחר תחתיו ואין מעמידין אפוטרופוס להפקיע מזה הנגזל הואיל והביא עדים דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ויש מפרשין בנמצאת שדה שאינה שלו שאם נמצאת ביד היתומים שדה שהיתה גזולה ביד אביהם נזקקין להוציאה מידם בלא אפטרופוס וגדולי המחברים מצריכים אף בזו העמדת אפטרופוס אלא שגדולי המפרשים שואלים בה היאך מקבלין עדים שלא בפני בעל דין דקטנים כשלא בפניהם דמי ופירשוה בשיצא שטר חתום על היתומים ששדה פלני משל פלני וגזל ביד אביהם ומקיימין שטר שלא בפני בעל דין כמו שביארנו באחרון של קמא:

חכמי הדורות כתבו שכל שלוו בית דין או אפטרופוס לצורך יתומים נזקקין לנכסיהם אף בקטנים שלא הצריכו חכמים להיות המפקח בעסקיהם עושה עצמו בשבילם לוה רשע ולא ישלם וכן אין צריכין הכרזה וכן כתבו שכל שחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה או תוך זמן נזקקין להם שאין הלכה כדברי האומר שזו שאמרו אין נזקקין וכו' משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה אלא כדברי האומר משום דחיישינן לצררי וכל שאין בו ספק נזקקין וכן בכל צרכי עצמן נזקקין ומה שאמרו בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ל"ט א' בשור של קטן שמשלמין מעליית יתומים והקשו והא אין נזקקין וכו' אלמא אף במילי דידהו אמרינן הכי התם חיובא ממילא אתיא עליהו הא בכל מה שלוו לעצמן נזקקין גדולי המפרשים כתבו בפרק זה סדר ענין תביעת כתבה אלמנה ומזונותיה ואנו כבר סדרנו הענין בבעל חוב בבבא קמא [פרק] גוזל ומשם יתבארו הרבה ענינים שבתביעת כתבה גם כן על הדרך שסדרוה כאן גדולי המפרשים:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר הממאנת השניה והאילונית אין להן כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בליות אם מתחלה נטלה לשם אילונית יש לה כתובה אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין יש להן כתבה אמר הר"ם כבר התבארה זאת ההלכה בט' מיבמות ונשיב הבאור בכאן עד שלא ישאר בה ספק ונבאר דיניה אחת לאחת הנה תחלת זה ממאנת ושניה ואילונית שלא הכיר בה שאין לה כתובה ר"ל מנה מאתים אולם תוספת כתובה יש להן וענין לא פירות שהפירות שאכל הבעל לא יצאו ממנו ואולם אמרו ולא מזונות הנה דמיון זה בממאנת שיהיה בעלה כמדינת הים והוציאה ואחר זה מיאנה אינו חייב לפרוע המזונות שאכלה אחר הליכתו וקודם אשר מיאנה אולם שניה ואילונית אינו חייב לתת מזונות כלל ואפילו בפניו ואמנם אמרו ולא בליות הוא לפי מה שאספר וזה שבלאותיה כאשר היו קיימין הנה אין ספק שהיא תקח בלאותיה יהיה ממאנת או שניה או אילונית שאפילו זנתה תחת בעלה ברצון תקח ממונה ולא הפסידה בלאותיה הקיימין והוא אמרם זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין ואמנם יתחלקו הדינין כאשר יהיו הבלאות כבר נעדרו ונאבדו בשמושם אם תוציא מיד בעלה מה שהיו שוין הבלאות אם לא ואמר יש לה בליות ר"ל שיוציא ממנו ערך דמיהן וכאשר יאמר אין לה בליות רוצה בו שלא תוציא ממנו ואמרו הנה בממאנת אין לה בליות ירצה בו מה שאבד מן הממון שלה או מנכסי מלוג או מנכסי צאן ברזל ואמנם השניה אין לה בליות של נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל יש לה וזה הדין אמנם יהיה בו קנס לשניה על האופן אשר ביארנו בתשיעי מיבמות והעקר אצלנו נכסי מלוג והוא ספק ההלכה עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי בה עד דבלאי ולזה לא יתחייב האדם בליות נכסי מלוג בשום פנים והשתנה בזה הענין דין השניה וזולתה ודע זה ודין אילונית אשר לא הכיר בה שאמרנו בה גם כן שאין לה בליות הן של נכסי צאן ברזל לפי שהן ברשותו הנה כל מה שתחבר ולהן לא ישלם לה אלא בליות של נכסי מלוג יש לה לפי שהיא ברשותה ולא היה לו לשמש בהן עד שאבדו לגמרי אלא אם כן היו הנשואין שלמין ואולם כאשר הכיר בה הנה דינה כדין שאר שנים ואולם אלמנה לכהן גדול וחברותיה אשר נאמר יש להן כתובה וכן פירות ומזונות ובליות ר"ל שהיא תוציא הפירות אשר אכל בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל וכן יש לה מזונות לאחר מיתה אולם בחייו הנה אנחנו נכריחהו לגרשה ואיך נחייב לה בליות ואין לה מזונות נכסי צאן ברזל כדין כל נשואיה זהו כלו כאשר הכירו בהן אמנם אם נשאת בטעות ולא היה יודע האיסור אלא אחר זה הנה דינה כדין אילונית שלא הכיר בה בכתובה ובבליות ובמזונות ובפירות הנה באים אלו הדינין בבליות אבל אם הן קיימין אין ספק שהוא יש לה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל יהיו הנשואין מאי זה מין שיהיו אבל כאשר נעדרו הבליות לגמרי והיו הנשואין שלמים מכל הפסד או היתה שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה או היתה אלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין והכיר בהן הדין בזה כלו אחד בליות נכסי צאן ברזל יש להן בליות נכסי מלוג אין להן אולם הממאנת אין לה בליות בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל ואילונית שלא הכיר בה ואלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין שלא הכירו בהן הדין בהן אחד בליות נכסי צאן ברזל אין לה בליות נכסי מלוג יש לה הפך השניה ואמנם של שניה אין לה כתובה ואפילו הכיר בה ואלמנה לכהן גדול וחברותיה יש להן כתובה כאשר הכיר בה לפי ששניה דרבנן וחייבי לאוין דאוריתא והללו צריכין חזוק והללו אין צריכין חזוק:

אמר המאירי פירוש הממאנת והיא הקטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בבעלה אין לה כתובה ר"ל מנה מאתים הואיל ומאליה יצאה ולא פירות ר"ל שאם הכניסה לו קרקע ואכל הוא פירות אין אומרין איגלאי מילתא דלאו אשתו הות מעיקרא והדרא ארעא והדרי פירי אלא אין הפירות שאכל חוזרין כלל ולא מזונות ופירשו בפרק אחרון ק"ז ב' שאם הלך למדינת הים ולותה ואכלה ומיאנה אין הבעל חייב לשלם וכן הדין בשניה ואילונית אלא שאין הטעם שוה בכלם שהממאנת הוא מתורת קנס על שמיאנה והשניה מתורת קנס על שהיא מרגילתו אצלה שמתוך שיודעת שאין בה אלא איסור סופרים אינה חוששת שלא להרגילו אצלה ובאילונית אין הטעם אלא מצד מקח טעות אחר שלא הכיר בה ובדין הוא דליהדרו לה פירות אלא שכבר נמחלו ואינה מחילת טעות דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות ופירשו בתלמוד המערב שכשם שקנסו בה שאין לה כתובה כך קנסו בו שאם קדשה בליטרא של זהב איבד את הכל וכתבו גדולי המפרשים דדוקא בממאנת ושניה אבל אילונית קדושי נמי הדרי וכמו שאמרו בפרק המדיר ע"ו ב' לענין מומין שאף לדעת האומר לטיבועין נתנו דוקא בקדושי ודאי אבל קדושי טעות הדרי ולא בלאות ר"ל שאם הכניסה לו בגדים ובלו ונפחתו אין לה אפילו אותן בלאות ופירשו בגמרא שדבר זה אינו שוה בשלשתם והוא שהממאנת כל שנמצא מה שהביאה בעין בין ממלוג בין מברזל יש לה שלא נאמר שאין לה אלא בפירות שאכל שאינם בעין וכל שבלה לגמרי אינו משלם הואיל והיא יצאה מאיליה אחר שאינו בעין בין ממלוג בין מברזל וכדין פירות שיכול הוא לומר סבור הייתי שאת אשתי ובלה בידי הכל ובאילונית ושלא הכיר בה כל שנמצא בעין יש לה וכל שאינו בעין נכסי מלוג דברשותה קיימי שהרי אם פחתו פיחתו לה אית לה ר"ל שמשלם לה הואיל ועל כרחה היא יוצאת וכן שנכסי מלוג לא היה לו לבלותם לגמרי אלא שיעמידם אצלה בקרן אבל נכסי צאן ברזל דברשותיה קיימי לית לה הואיל והיא נתנה לו רשות להיותם כשלו שהרי בדין בלאם ואינו משלם הואיל והטעתו ובשניה כל שנמצא בעין יש לה וכל שאינו בעין בנכסי צאן ברזל משלם הואיל ואיסורא עבד ובנכסי מלוג אין לה וזהו שאמרו קנסוה רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה ר"ל קנסו אותו בצאן ברזל וקנסו אותה בנכסי מלוג וכן הדין בחייבי לאוין שהכיר בהם ובקצת הלכות של גדולי הפוסקים נמצא שאף באילונית כן ולא יראה מן הסוגיא כן וכלל משנתנו הוא שכל שהוא בעין יש לה בכלן וכל שאינו בעין ממאנת אין לה לא בברזל ולא במלוג אילונית יש לה במלוג ולא בברזל שניה יש לה בברזל ולא במלוג ואם מתחלה נשאת לשם אילונית ר"ל שהכיר בה יש לה כתובה וחברותיה שהרי דין קנס אין כאן ומקח טעות אין כאן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה להדיוט ממזרת ונתינה לישראל יש להם כתובה הואיל והכיר בהן ואין מפקיעין אותה מתורת קנס שמאחר שהיא יודעת שהוא איסור תורה אינה מרגילתו אצלה ועוד שדברי תורה אין צריכין חזוק ומכל מקום אם לא הכיר בה מפקיעין אותה משום מקח טעות ואע"ג דסתמא קתני יש לה כתובה פירשו בגמרא אפלוגתא דאילונית קאי ר"ל על אותו חלוק האמור באילונית והוא שאם הכיר בה יש לה כתובה וכדקאמר עלה ואם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה ובשניה מיהא לא חלקו בין הכיר בה ללא הכיר בה שדבריהם צריכין חזוק ובחייבי עשה מיהא הואיל ואיסורן קל בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש להם כתבה וחברותיה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

ממאנת זו שביארנו שאין לה כתובה אם אינה ממאנת אלא שהוא מוציאה לרצונו ומיאנו אינו מפקיע את הנשואין בלא גט שהרי חכמים תקנו לה שם נשואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ור"ל תקינו לה נשואין שלא לצאת שלא מדעתה אלא בגט ואמר שכשהוא מוציאה בגט יש לה כתובה וכל שהיא ממאנת הרי היא עם בעלה כמי שלא נתקדשה לו מעולם והיא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה שהרי אנוסת אחיו ומפותת אחיו מותרת ולא עוד אלא אפילו נשאת לאחר וגרשה או מת או מיאנה מותרת לראשון ולא נפסלה מן הכהונה אבל אם יצאה בגט נפסלה לקרובים ולכהנה וכן הממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים שאין שם אישות עליה אלא זנות בעלמא אבל אם יצתה בגט צריכה להמתין כשאר הגרושות:

אמר אמימר משמיה דר"י ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעה בדבר משנה וחוזרין פי' ואין אומרים מה שעשו עשוי וישלם הטעות מביתו אלא הדרי זביני שמכרן בטל ואע"פ שלא טעו דתנן בערכין שום היתומים ל' יום ושל הקדש ס' יום ומכריזין עליהם בבוקר ובערב איתיבי' ר"א לאמימר שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה קיים מאי לאו בדלא אכריז לא בדאכריז והא מדסיפא בדאכריז רישא בדלא אכריז דקתני סיפא אם עשו אגרת ביקורת אפילו מכרו שוה ק' בר' או שוה ר' בק' מכרן קיים לא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהן. פי' רישא דמתני' דמיירי בדלא אכריז הוא בדברים שאין מכריזים עליהם ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן העבדים והשטרות והמטלטלין וטעמא מאי אמר עולא עבדים שמא ישמעו ויברחו מטלטלים ושטרות שמא יגנבו ואבע"א כאן בשעה שמכריזין עליהם כאן בשעה שאין מכריזין עליהן דא"נ לכרגא ולמזוני ולקבורה מוכרין בלא הכרזה. פי' שאין להם פנאי להמתין ימי משך הכרזה. ואב"ע כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין דאר"נ מעולם לא עשו אגרת ביקורת בנהרדעא סבור מינה משום דבקיאין בשומא אר"י ב"מ לדידי מפרשי מני' דר"נ משום דקרי להו בני אכלי נכסי דאכרזתא. פי' וזילא להו מילתא מפני שאין הבעלים מוכרים ברצונם:

אר"י א"ש מטלטלין של יתומים שמים אותם ומוכרין אותם לאלתר ר"ח אמר אבימי מוליכים אותם לשוק. ולא פליגי הא דמיקרב יומא דשוקא הא דמרחק:

ר"כ הוה בידי' שכרא דר"מ ב"ח יתמאי שהיי' עד ריגלא אמר אע"ג דהוה בי' איצצא כעין קיהא קצת ריגלא מייתי ליה זוזי חריפא שלא יהא צריך למכור בהקפה רבינא הוה בידיה חמרא דרבינא זוטי יתמי ב"א הוה לדידיה נמי חמרא הוה מסיק ליה לסכרא אתא לקמיה דר"א א"ל אי (מסקנא) [משהינא] ליה הכא דלמא פסיד ויחמיץ מהו למשקלי' בהדאי מי חיישינן לאונסא דארחי' אי לא א"ל זיל לא עדיף מדידך:

מתני' הממאנת והשני' והאיילונית אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות. ואם נשאה מתחילה לשם איילונית י"ל כתובה אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה מו"נ לישראל בת ישראל לנו"מ י"ל כתובה. פי' ממאנת והשני' ואיילונית א"ל כתובה הממאנת משום דמעצמה יוצאה ואיילונית מפני שהוא מק"ט ושני' לערוה קנסוה כדאמרן בפ' י"מ מפני שהיא מרגילתו לנושאה שאינה מפסדת כלום בנשואין הללו שאינה נפסלת בכך לכהונה ולדה נמי כשר:

רב תני קטנה יוצאה בגט א"ל כתובה שאין מעשה קטנה כלום וכ"ש ממאנת ושמואל תני ממאנת א"ל כתובה אבל יוצאה בגט יש לה כתובה וי"ל כשמואל בדיני ואזדא שמואל לטעמיה דא"ש ממאנת א"ל כתובה יוצאה בגט י"ל כתובה ממאנת לא פסלה מן האחים ולא פסלה מן הכהונה יוצאה בגט פסלה מן האחין ופסלה מן הכהונה ממאנת א"צ להמתין ג' חדשים יוצאה בגט צריכה [להמתין ג"ח] תניא אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במע"י ולא בהפ"נ ואינו יורשה ואינו מטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון פי' לא מהני בה קדושין למידי אלא לענין זה שצריכה מיאון לעוקרן וכ"ז שלא מיאנה אינן עקורים שאם גדלה ולא מיאנה בקטנותה שוב לא תוכל למאן ואסורה להנשא בלא גט משום קידושי קטנותה א"נ אם לא מיאנה וגירשה בעלה בגט מגורשת היא והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה דאית ליה לר"א תיקון חכמים שתקנו לקטנה קידושין אינן נפקעים אלא ע"י מיאון ואם לא מיאנה מקודשת היא לכל הני דאמרן:

אמר אמימר משמי' דרב יוסף כו' פי' רבינו האי גאון ז"ל דרישא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו וזהו שאין שומן בטל אלא בשתות. וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהן והכריזו וכיון שאין מכריזין עליהן והם דקדקו והכריזו אין שומתן בטל אלא ביתר ממחצה. ואם לא הכריזו כיון שאין צריכין הכרזה הרי דינן כדברים שצריכין הכרזה והכריזו ואין שומתן בטלה אא"כ טעו יותר משתות. ולא נהיר דא"כ לוקמה כולה בדברי' שאין צריכין הכרזה עליהן וריש' בדלא הכריזו והיינו דשומתן בטלה בטעות יתר משתות ולא בפחות. וסיפא בדאכריזו כפשטא דמתני' והיינו דאמרי' דלא מיבטיל עד פלגא אבל הנכון דרישא בדברים שאין מכריזין עליה' שאין צריכין הכרזה ואם הכריזו גם כן באלו לא מהני להו ולא מידי כיון שמן הדין אין צריכי' הכרזה ולעולם שומתן קיימת עד שתות וביתר משתות שומתן בטלה וסיפא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו וכיון שכן אין שומתן בטלה עד מחצה וכן שעה שאין מכריזין ומקום שאין מכריזין והא דאמרינן לקבור' מזבנינן בלא אכרזתא לא אכרז' דשלשי' יום קאמרי' דא"כ פשיטא אבל הכרזת שעה נמי לא. ובתוספו' פירשו לא צריכ' אלא שלוה לצורך קבור' והוצר' למכור ולפרוע חובו דמזבין בלא אכרזת' שלא תנעול דלת בפני לווין לכך וכן לכרגא וכן למזוני. ופור"ש ז"ל לכרגא לפרוע למלך כרגא ליתמי למזוני מזון האשה והבנות והיתומי' ולקבור' קבורת המת והיתומי'. והוקשו עליו וכן לשאר צרכי היתומי' ללבוש ולמכור ברחוק ולגאול בקרוב או ליקח להם ספר תורה או שורי' מי בעי' הכרזה והרי בפ' שום היתומי' לא משכח שום היתומים שלשים אלא לכתובת אשה משום חינא אלא במזונות האשה והבנות ולכרגא דאבוהון ולקבורה שלו, אי נמי כגון שלוו להם מאחר לצורך שלושה דברים הללו כמו שכתבתי אבל צרכי היתומים אינן צריכין הכרזה:

מתני' ממאנ' כו' פי' הא דאמרי' דאילוני' יש לה ה"ה לפירו' ומזונות ובלאו' ודווק' אילוני' אבל שני' כתובה אע"פ שהכיר בה אין לה כתובה ופירות ולא מזונות ולא בלאות אע"ג דחייבי לאווין דאוריית' כגון אלמנה ואידך דקתני בהדה במתני' היכא דהיכיר בהן אית להו כל הני כדאיתה בגמרא דאמרינן דכי קתני לה לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי. אפילו הכי שני' הוא דקנסוה רבנן. דגרסינן בפרק יש מותרות תנו רבנן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה פירות בלאות מזונות כו' עד ד"א זהו מרגילה והא דאמרי' באלמנ' דאית לה פירות. פירשו בירושלמי פירות שאכל. ור' שלמה ז"ל פי' מה שתחת פירות דהיינו פירקונה ודין פירו' קאמ' והא וודאי בפלוגתא דאיפליגו לעיל בפרק נערה שנתפתתה אלמנה לכהן גדול אם חייב לפדות' ולהך מ"ד דאינו חייב לפדות' ס"ל פירות ממש קאמר. ולהאי סברא כיון דמהדר לה פירות שאכל אפי' בהכיר בה בנשואין כל שכן בלא הכיר בה שהוא מקח טעות שחייב להחזיר לה פירות ואפי' לאידך סברא דאית לי' דפודה בלא הכיר בה מיהת מודה כיון דהוי מקח טעות ואע"ג דבאילונית לית לה בלא הכיר בה ומפרשי' טעמ' התם משום דמחילה בטעות שמה מחילה בכי האי גוונא. התם הוא באילונית דכי הכיר בה ונישואיה נישואין אוכל פירות מן הדין שהרי חייב בפרקונה. וכיון דכן כי לא הכיר בה נמי והיא סבורה שנישואיה נישואין מחלה גבי'. אבל אלמנה דאפי' בהכיר בה שנישואי' נישואין אין חייב בפירקונ' וכיון שכן אינו אוכל פירות דלא תיקון רבנן אכילת פירות לבעל אלא במקום פירקונה כי לא הכיר בה נמי לית ליה דהא לאו דעתא דתימחול אלא באלו הכיר בה. אבל למ"ד דאלמנה בשהכיר בה פודה ויש לה פירות נראה דכי לא הכיר בה נמי אית באילונית דהויא לה מחילה בטעות כאידך. וקיימא לן כרבא דאמר אינה חייב לפדות' הילכך בין בהכיר בה בין שלא הכיר בה יש לה פירות והוא חייב להחזיר לה בשאכלן וכן הלכתא:

גמרא אמר שמואל ממאנ' אין לה כתובה כו' עד צריכה להמתין ג' חדשי' איצטריכ' לי' דלא תנן כלומ' בממאנת אלא בקטנה בנישואין גמורין ושמואל דאמ' כר"י דתני ר"י אומר מעשה קטנה כלום ובעלה כו' עד שיוצאה במיאון וכן הלכה:

ועד כמה פחתו או הותירו דאמר רשב"ג מכרן קיים עד חצי הדמים כגון שוה מאתים במנה שמכרו נכסי יתומים דתנן בערכין שום היתומים ששמו ב"ד נכסי היתומים שלשים יום כלומר עד ל' מכריזין בכל שני וחמישי. שום הקדש כגון ערכין ופדיון שדה מקנה של הקדש דבשדה האחוזה לא שייכא הכרזה אלא לפי מה שהיא כדכתיב זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ובערכין נמי מפרש מאי בבקר ובערב אלמא שום היתומים בעי הכרזה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש שום ההקדש גזבר המוכר קרקע של הקדש. ששים יום מושכין יומי ההכרזה. ע"כ. וכן פירש בערכין והכין הוא פירוש לפירושו דלגבי היתומים קאי שלשים יום אשום היתומים דקתני דב"ד שמין מעיקרא ושוב מכריזין על השומא ששמו כבר והלכך שפיר קתני שום היתומים שלשים יום אבל גבי שום ההקדש דהיינו גזבר המוכר קרקע של הקדש הרי אין כאן שומר אלא הכרזה ודוק שלא פירש רש"י במהדורא בתרא גבי שלשים יום מידי אלא גבי ששים יום של הקדש פי' ששים יום מושכין ימי ההכררזה כנ"ל. ורבינו אליקים ז"ל בערכין פירש וז"ל שום היתומים שלשים יום כשנצרכין ב"ד למכור מנכסי יתומים או לפרנסה או לכסות או לשום דבר שצריך לשומו ולהכריז כל שלשים יום וכו' כדי שישמעו בני אדם ויבאו ליקח ויוסיף כל אחד על חבירו ליתן. ושם הקדש ששים יום כשרוצים לפדות שדה הקדש ע"כ:
ה"מ דמכריזין שליח היתומים כגון אפוטרופין דסתם קתני שום היתומים אבל מכח מכרו ב"ד אימא לא בעו הכרזה קמ"ל דבעי הכרזה וכמי שטעו בדבר משנה נינהו. הא שוה בשוה מכרן קיים ואע"ג דלא אכרוז. בדאכרוז. ואהכי מכרן קיים כי מכרו שוה בשוה. ה"ג אלא לעולם רישא בדלא אכרוז ולא קשיא דאמימר בדברים שמכריזים כגון קרקעות ודמתני' בדברים שאין מכריזין עליהם כגון עבדים ושטרות ומטלטלין שמא ישמעו העבדים שרוצים למכרן ויברחו. מטלטלין ושטרות שמא ישמעו גנבים היכן הם ויגנבו משם. מתני' בשעה שאין מכריזין כגון למזוני דאמימר בשעה שמכריזין כגון לכתובת אשה ובעל חוב משום דבקיאי ולא בעו הכרזה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהם פי' רבינו האיי גאון דרישא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו וזהו שאין שומן בטל אלא בשתות וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם כו'. והם דקדקו כל כך והכריזו אין שומתן בטל אלא ביתר ממחצה ואם לא הכריזו כיון שאין צריכים הכרזה הרי דינם כדברים שצריך הכרזה והכריזו ואין שומתן בטלה אא"כ טעו יותר משתות ולא נהירא דא"כ לוקמה כולה בדברים שאין מכריזין עליהם ורישא בדלא אכרוז והיינו דשומתן בטלה בטעות יתר משתות ולא בפחות וסיפא בדאכרוז כפשטה דמתני' היינו דאמרינן דלא מבטיל עד פלגא. אבל הנכון דרישא בדברים שאין מכריזין עליהם שאין צריכים הכרזה ואם הכריזו ג"כ באלו לא מהני להו ולא מידי כיון שמן הדין אינם צריכים הכרזה ולעולם שומתן עד שתות וביותר משתות שומתן בטלה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו וכיון שכן אין שומתן בטלה עד מחצה וכן שעה שאין מכריזין ומקום שאין מכריזין. הרא"ה ז"ל. וכן פירשה רשב"א ז"ל דאיפכא מפי' הגאון ז"ל מסתברא דרישא בדברים שאין מכריזין הלכך אע"ג דאכריזו לא מהניא להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם ומהניא להו הכרזה וכן לאידך אוקמתי כולה מתני' בדאכרוז ורישא בשעה שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין וכי אכרוז לא מהני וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולפיכך מהניא הכרזה משום כח ב"ד עד פלגא ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר המקח שדברים שאינם טעונין הכרזה ובשעה שאין מכריזין ובמקום שאין מכריזין אם מכרו שלא בהכרזה רואים אם יש שם פחיתות או תוספת שתות אבל אם מכרו בהכרזה הרי המכר קיים ואפי' יש בטול מקח ודברים שמכריזין עליהן אם הכריזו ופחתו שתות או הותירו מכרן בטל לפי שהוא ז"ל מפרש רישא דמתני' בדאכרוז ובדברים שמכריזין עליהן וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם דהואיל והחמירו על עצמן לדקדק ולהכריז בדבר שאין מכריזין לעולם ממכרן קיים ואם לא הכריזו עליהם דינם כמו שהכריזו בדברים שאין מכריזים ואם פחתו או הותירו שתות מכרם בטל. ורבינו הגדול ז"ל פירש בענין אחר והוא הנכון ואע"ג דמצו בגמרא לפרוקי רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז כפשטה ורישא בדברים שאין מכריזין וה"ק לא הכריזו המכר קיים עד שתות ואם עשו אגרת בקורת בדברים שדינן לעשות אותה המכר קיים לעולם אימר לא ניחא להו למימר הכי משום דדמי להו טפי לתרי טעמי וכל היכא דאפשר לא מוקמינן מתני' בתרי ותלת טעמי ואיכא נוסחי דגרסי הכי רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז ולא קשיא וכו' ע"כ:
העבדים והשטרות והמטלטלין פי' כגון ששעבד הלוה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי ושטרות אי נמי בשתפס מחיים דאי לא אין ב"ח וכתובת אשה גובין מן היתומים לא מן המטלטלים ולא מן השטרות ומה שב"ד מגבין מן השטרות אע"ג שאין גופן ממון מיירי שאין למלוה או ליורשין נכסים אחרים הא לאו הכי אין שטרות בני גוביינא כדמוכח בפרק בתרא משמעתא דשנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכדבעינן למכתב התם בס"ד. הריטב"א ז"ל:

לכרגא וכו'. פרש"י לכרגא לפרוע למלך כרגא דיתמי. למזוני מזון האשה והבנות והיתומים ולקבורה קבורת המת והיתומים והקשו עליו וכי לשאר צורכי היתומים ללבוש למכור ברחוק ולגאול בקרוב וליקח להם ס"ת או שורים מי בעינן הכרזה והרי בגמרא במסכת ערכין לא משכח שום היתומים אלא לכתובת אשה משום חינא אלא במזונות האשה והבנות ולכרגא דאבוהון ולקבורה שלו אי נמי כגון שלוו להם מאחרים לצורך שלשה דברים הללו כמו שכתבתי אבל צרכי היתומים אין צריכים הכרזה ומסתברא דאם לוו ב"ד או אפוטרופוס לצרכי היתומים נזקקים לנכסיהם כשהן קטנים דאי למ"ד משום צררי ליכא ואי למ"ד משום שובר ליכא ואפילו למ"ד פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מצוה נינהו כיון דאפוטרופוס לוה עליה דידיה רמיא הך מצוה למהוי הן שלו צדק ולא מצרכי רבנן דלהוי מי שמפקח על עסקי יתומים משוי נפשיה לוה רשע ולא ישלם וכ"ש ב"ד עצמן שלוו לצרכן ועוד שזהו תקנתם כי היכי דלעבדו בהו מילי ולא בעי נמי הכרזה אלא אם לוו לצרכן מוכרין ופורעין כדרך שאדם פורע בשלו שאלו מתחלה הוצרכו למכור נמי לא היו צריכים הכרזה ומ"ה לא מתוקמא להו בגמ' מתני' דשום היתומים שלשים יום במילי דידהו אלא במילי דאבוהון וכן בי דינא דזבין ואחריות איתמי טרפו ממנו גובה הלוקח שלא בהכרזה כשהם קטנים מדלא מתוקמא מתניתין בהכי וכן נראה שנפרעים מהם במילי דידהו בבינונית והיינו פרכין התם דפרכינן זבורית ומ"מ כשנזקקין אין מוכרין להם קרקעות אלא א"כ לוו להאכיל או למכור ברחוק ולגאול בקרוב וכיוצא בהן שאלו רצו מתחלה היו מוכרין לכך סוף דינא כתחלת דינא הלכך לא מתפרשא לי דנהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה אלא בשלוה אביהן לכך וכדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים לדברים הצריכים א"נ כגון שהיה על אביהם כרגא ואתי זהרורי דמלכא לפרוע מנכסי דיתמי ומזוני מזון האשה והבנות שהוא חוב של אביהם או שעמד אחד ופרנס את אביהם זמן או שעמד וקברו על מנת ליפרע מנכסיו ומיהו למ"ד אין נזקקין להני נמי אין נזקקין אלא נהרדעי לטעמייהו דאמרי בכלהו נזקקין ולדידן כשחייב מודה (ולהכי) שמתוהו ומית בשמתיה ותוך זמן מזבנינן בלא אכרזתא ולהכי קי"ל כנהרדעי בהא ולא ניחא לי למימר דלהכי נזקקין ונהרדעי מאי דאצטריך לדעתייהו אמרי משום דא"ר יוחנן לשטר רבית וכתובת אשה ולא מדכרי הנך ועוד שלא הזכירו הגאונים בחבורם דבר זה שיהו נזקקין לכרגא ולמזוני ולקבורה בקטנים ואין להם נזקקים אלא בשלשה דברים הללו חייב מודה ושמתוהו ומית בשמתיה ותוך זמן ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק שור שנגח גבי שור של חש"ו מעליותא דמאן ר' יוחנן אמר מעליותא דיתומים ר' יוסי בר חנינא אמר מעליותא דאפוטרופין והוינן בה ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רב יהודה אמר רב אשי אין נזקקין לנכסי יתומים כו' אלמא אפי' במילי דיתומים גופייהו אין נזקקין לנכסיהם לאו קושיא היא דהתם כיון דחיובי ממילא אתיא עלייהו דיתמי אין נזקקין דכי היכי דבעלמא חיישינן לצררי ולשובר ולא דיינין במילי דקטנים משום דכי גדלי אינהו מפקחי וידעי במילי דאבוהון טפי מינן ה"נ ודאי חיישינן בנזקקין דלמא לכי גדלי מייתי סהדי לפטורא שעשו שמירה מעולה לשור שלהם או שלא נתיעד בדין וכ"ש שלא היה לנו להעמיד אפוטרופוס מתחלה כדי שיתחייבו קטנים בנזיקין כיון דאתינא עלייהו באין נזקקין ולרב פפא ודאי יתמי לאו בני מיעבד מצוה דתשלום נזקין ננהו הא במה שלוו לצרכם נזקקין וכן נ"ל שאין במעשה יתומים בשלהם משום אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין תדע מדאמרינן מעמידין להם אפוטרופוס לגבות מגופו ולמאן דאמר אין מעמידין אם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופין ומשוו להו מועד דכי הדרי נגחי ישלם מעליית יתומים או מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מהם לכי גדלי ולא מצרכי' להו עדים אחרים אלמא בכל מלתא דמעמידין עליהם אפוטרופין מקבלים עדים שלא בפני היתומים דאפוטרופוס בעל דין הוא וכן עדי צואה מילי דיתומים הם ובמלתא דנזקקין כגון אמר תנו בין בשדה זו ומנה זו בין בשדה סתם ומנה סתם מקבלים עדים הללו בפני אפוטרו' דהא הלכתא אי מזדקקין מוקמינן אפוטרופא. וראיתי לראב"ד שהעמידן במוסר דבריו לב"ד או שכתבו עדותן בשטר ואינו במשמע ועוד האיך כתבו עדות צואה בשטר מחיים ואם כתבו לאחר מיתה אף בשטר אין מקבלין עדות דעדות משעת חתימה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אמרינן וזו בב"ד נמי אין מקבלין אותם וכן מה שאמרו בחייב מודה פירש הרב ז"ל כשהודה בב"ד ומודה אני בזה משום דמלתא דאבוהון היא וכן לכתובת אשה משום חינא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. הרמב"ן ז"ל. ורוב דבריו מייתי להו הר"ן בפי' על ההלכות:
סבור מניה משום דבקיאי בשומא כלומר מתוך כך לא היו עושים הכרזה מפני שהיו בקיאין בשומא והיו עושים השומא כל כך בכיון שלא היו צריכין הכרזה אמר להו רב יוסף לדידי מפרשא לי מניה משום דקארו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא ששמאום לכם ב"ד בזול מחמת דוחק שהנושה לוחץ את (נכסי) היתומים ונכסי יתמי קא אכליתו. תלמידי ר' יונה ז"ל:
וז"ל רש"י במ"ק דקארו להו לבעלי חובין שלוקחים בחובם נכסי יתומים בהכרזה א"נ לקוחות שלוקחים בהכרזה בני אכלי נכסי דאכרזתא ששמאום לכם ב"ד בזול מחמת דוחק שהנושה דוחק את היתומים ונכסי דיתמי קא אכליתו. ל"א למכריזין שנוטלין שכר על שהיו מכריזין היו קורין אותן בני אכלי נכסי דאכרזתא ע"כ:
מטלטלין של יתומים כגון חטים או שאר פירות ומוכרים אותן לאלתר שמא יגנבו או יפחתו דמיהם. רש"י במ"ק:

שמין אותם כו'. כתב ר"מ הלוי ז"ל שמין אותם כדי שלא ימכרו בפחות משוויין לפיכך שמין אותם תחלה אם נמצא להם קונה בשומתם או ביתר מכאן מוכרים לאלתר ואם לאו משהין אותם ומסתברא דאי לא משתכח מאן דזבין להו אלא בפחות משומתם אי הוי ההוא פחת משתות ולמעלה לא מזבנינן להו כלל דקי"ל שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואי הוי ההוא פחת בציר משתות אי חזו בי דינא דאית להו ליתמי רווחא בהכין מאנפא אחרינא כגון דשכיח להו קרקע למזבן להו בגווייהו או עסקא דהוי בה רווחא ומאי דדמי להני מילי מזבנינן לפיכך צריכין השמאין ליזהר ולדקדק בשומת נכסי היתומים שלא יעלו בשומתן יותר ממה שהם שוין בשעתן שאם העלו בשומתן יותר מדאי נמצאו גורמין להשהותן ולעכב מכירתן וסופן להגנב או להרקב ורב חסדא אמר אבימי מוליכין אותם לשווקים ומכריזין עליהם בשוק ומוכרים אותם לאלתר דכה"ג ודאי לא חיישינן שמא יגנבו ולא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק שוקא אי מקרב שוקא מוליכין אותם לשווקים ואי מרחק שוקא שמין אותם לאלתר. ומסתברא דהאי קורבא ורחוקא דקאמ' לאו לענין קורבא דשוקא ורחוקא דשוקא קאמרי' דהא רב כהנא הוה בידיה שכרא דיתמי ושהי עד ריגלא אלא לקורבא דדוכתא ורחוקא דדוכתא קאמרינן דאי מקרב דוכתא דשוקא דאזלי ואתו ביומיה ולא צריך למשהי באורחא ממטינן להו התם ואי מרחקי דוכתא לא ממטי' להו התם דחיישינן שמא יגנבו אלא שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר דייקא נמי מדאמרינן דמקרב שוקא ודמרחק שוקא ולא קאמרינן דמקרב יומא דשוקא ודמרחק יומא דשוקא וה"מ היכא דלא מתפקדי גבי אינש דרמיא עליה לעיוני בהו אלא בי דינא הוא דצריכי לעיוני בהו ובי דינא לא מצו לאמטויינהו לשוקא א"נ הוה מתרמי להו לגבי דינא למיזל לשוקא אפשר דלית ליה לדידיה מטלטלי אחריני לאמטויי אבל היכא דמתפקדי גבי אינש דרמיא עליה לעיוני בהו ואית ליה לדידיה מטלטלי אחריני לאמטויי לשוקא וקא בעי לאמטויינהו למטלטלי דיתמי בהדייהו אע"ג דמרחקא שוקא הדין עמו כי מעשה דחמרא דרבינא זוטי דיתמי כדבעינן למימר קמן בס"ד ע"כ. ורש"י ז"ל כתב דאי מקרב יומא דשוקא אין מוכרין אותן עד יומא דשוקא ואי מרחק יומא דשוקא מוכרין אותו לאלתר שאם נמתין עד יומא דשוקא שמא יפסדו ויפחתו מדמיהם. והריטב"א כתב וז"ל הא דמקרב שוקא פרש"י הא דמקרב יומא דשוקא ולפי זה לעולם בעינן שיהא השוק בעיר מיהו זמנין דאפי' מחוץ לעיר נמי ומשהינן ליה טובא נמי כי היכי דמזדבני טפי ומייתי זוזא חריפא וכדאמרינן בעובדא דבסמוך ע"כ:
וז"ל רש"י במ"ק לשווקים כדי שימכרו לשם בשוויהן הא דמקרב שוקא אין מוכרין אותו עד יומא דשוקא הא דמרחק יומא דשוקא מוכרין אותו לאלתר דחיישינן שמא בין כך ובין כך ירקבו או יפחתו דמיהם:
יתמי בזמן שהיה יתום עד ריגלא כגון בפסח או בחג דאתו כ"ע לשמוע הדרשה א"נ ריגלא קרי נמי כי הוה מיית להו צורבא מרבנן הוו מכנשי כ"ע יומא חד בשתא וספדי עליה וכיומא דשוקא הוה. איצצא שנופל בשכר טעם מרירות. מייתי לי זוזי חריפי זוזים טובים כלומר אע"פ שהוא מקולקל אשקול מיניה זוזי טבא וחריפא כאלו הוא מובחר וטוב לפי שכל העולם באים וקונים ולא משכחי כולי האי למזבן וזבני מאי דמשתכחי. איצצא קיוהא ומרירות. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל מייתי זוזי חריפי כלומר אע"פ שעל ידי השהייה יתחמץ מעט טוב הוא להשהותו עד הרגל לפי שכל העולם קונים ומתוך כך קונים היין במהרה ואפי' לא יהיה טוב כל כך יבוא זוזים טובים וחריפים לישא וליתן בהם ומ"מ נראין הדברים שאם הוא מקום שימכר מיד כמו ברגל מוכרין אותם לאלתר ע"כ. וכן משמע ממה שפירש רש"י ז"ל במהדורא בתרא:
הוה קא מסיק ליה לחמרא דידיה בספינתא לסכרא נמל פורטו בלעז אתא רבינא קמיה דרב אשי לממלך ביה מהו לאסוקי האי חמרא דיתמי לסיכרא מאי אית ליה למיחש משום אונסא דאורחא או לא. לא עדיף מדידך כלומר בההוא סכנתא דמסקת ליה לדידך מצית לאסוקי נמי לההוא דיתמא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל לסיכרא י"א שם מקום וי"א נמל פורט"ו בלע"ז והיה מוליכו לשם מפני שיהיה נמכר לשם ביוקר ע"כ:
סליק פרק אחד עשר.

גמרא אלא לעולם בדלא. אכרוז ול"ק כו' כ"ה בנוסחות גמרות שלפנינו אבל הרא"ש גריס לא רישא וסיפא בדאכרוז כו' ונדחק לפי גרסתו ע"ש:

תוס' בד"ה אלו דברים כו' כגון שייחדו לה לכתובה א"נ כו' ועיין ברא"ש שכתב ליישב שם בע"א:

בד"ה והאיילונית אין לה כתובה ואין לדייק הא גיטא בעיא כו' עכ"ל גבי ממאנת ליכא למיטעי לדייק בה הא גיטא בעיא דאית לן למימר משום שניה קתני האי לישנא דאין לה כתובה כמ"ש התוס' שם אבל באיילונית איכא למיטעי בה ולדייק בה נמי הא גיטא בעיא כמו בשניה ואהא הוצרכו למימר דאין לדייק כן גבי איילונית וע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה רב תני כו' פי' במתני' עכ"ל ר"ל ולא דתני הכי בברייתא דא"כ תקשי ליה מתני' דקתני דוקא ממאנת ומדתני במתני' ממאנת לשמואל דייק מינה דכתובה נמי תנינא במתני' דהכא כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

רש"י בד"ה כל דזבין מבי דינא כו' הלכך שלא באחריות הוא לוקח כו'. נ"ב וק' ומה בכך ס"ס ומאחר שמכר לו באחריות מנא לן לומר שמחל עליהן על כן נראה לפרש דאיירי שלא באחריות אלא דאמרינן בעלמא אחריות ט"ס הוא והכא הל"ל דאינו ט"ס דסמיך אדעתא דבי דינא כו' ודו"ק וצ"ע לעיל ברש"י (כתובות דף צ"ז) ע"ש:

בד"ה אלמנה לכ"ג כו' מפני שהיא פסולה כו'. נ"ב היא פסולה לאו דוקא אלא כלומר כל היכא דפסלה לזרעי' אמרינן הוא מרגילה לפי שלא ניחא ליה שתפסל זרעיה ותהיה בקטטה עמו תמיד ומש"ה גרושה כו' וממזרת יש לה כתובה וכן פרש"י להדיא בפ' יש מותרות ומבת ישראל לממזר לא קשה דבודאי הוא מרגילה מפני שהיא כשירה ודו"ק:

גמ' אלא לעולם בדלא אכרוז כו'. כן היא גירסא נכונה ועיין גירסת האשר"י בדוחק:
בתד"ה אלו דברים כו' אית לן לאוקמי כו'. באשר"י מיישב בענין אחר שנתרצו האפוטרופסין ליתן לה מטלטלי ויעכבו הקרקעות לטובת היתומים שהרשות בידם ע"ש:
בתד"ה והאיילונית כו'. עיין בתוס' לעיל (כתובות דף עב ע"ב):
בתד"ה רב תני כו' פירוש במתני'. ולא בברייתא דא"כ תיקשי ממתני' דקתני הממאנת דמשמע ולא קטנה כו':

גמרא כל דזבן מב"ד אדעתא למיפק ליה קלא כו'. עפרש"י. ול"נ לפרש ע"ד שאמרו בגיטין (נב ב) מינוהו ב"ד בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא כו'. ה"נ ר"ל דליפוק עליה קלא דעשיר הוא ועתיר נכסין. ואין סתירה מהא דאיתא לקמן דגנאי הוא לקונה מב"ד. דמ"מ איכא דלא איכפת ליה בזה:

במשנה ואם מתחלה נשאה כו' יש לה כתובה. עתוי"ט. ומש"כ מ"מ איסורא דרבנן עביד כמבואר ברמב"ם בפכ"א (כ"נ דצ"ל) הלכה כ"ו. ועי' במ"מ פט"ו מהל' אישות הל"ז. אבל משמע ודאי דאם יש לו אשה בת בנים מותר לישא איילונית וא"כ דבריו אינן מוכרחים:

רש"י (במשנה) ד"ה ולא פירות. דין פירות כו'. עי' לקמן (קא) תד"ה אילימא:

גמ' אדעתא למפק. נ"ב רש"י גורס דנפיק בדלי"ת ונדחק בפירושו. ולעד"נ שגרסתנו בלמ"ד נכונה היא ומתיישבת היטב. פי' כל דזבין מב"ד אדעתא למפק ליה קלא דעשיר הוא שאינו חושש לאחריות . כי על כן קונה מב"ד אע"פ שיודע שאינם אחראין ועושה ע"ד שיחשבוהו גברא דאמיד ויאמינוהו בהלואה והקפות:

גמרא ולא קשיא כאן בדברים שאין מכריזין עליהם כאן בדברים שמכריזין עליהם.
ק"ל והא משכח בפשוטו דל"צ הכרזה אף בקרקע דהרי בסוגיא דערכין מבואר דפסידא דמזונות אלמנה עדיף מריווח דהכרזה, והרי בנפרעת מקצתה יכולים היורשים לסלק לה המותר אף לאנשי גליל כמבואר בהרא"ש א"כ י"ל דרישא מיירי במכרה מקצת דעדיין יש לה מזונות והיתומים רוצים לסלק לה המותר כדי להרויח המזונות דבזה בודאי מזבין בלא הכרזה כדי שירויחו המזונות:

תד"ה אלו דברים כו' דאי לאו הכי.
ק"ק הא י"ל דמתני' מיירי בעבדים וכמאן דס"ל עבדא כמקרקעי ומייתי הברייתא דחשיב עבדים בכלל דברים שאין מכריזין:

גמרא מאי לאו דלא אכרוז וכו' כאן בדברים וכו', ק"ל הא משכחת בפשוטו דלא בעי הכרזה דהרי בסוגי' דערכי' מבואר דפסידא דמזונות דאלמנה עדיף מריוח דהכרזה. וגם בהרא"ש לעיל מבואר דבנפרעת מקצתה יכולין היורשים לסלק לה המותר אף לאנשי גליל. א"כ י"ל דרישא מיירי במכרה קצתה דעדיין יש לה מזונות רק דהיתומים רוצים לסלקוה להמותר ולהרויח המזונות בזה בודאי מזבנינן בלא אכרזת'. להפסיד לה מזונות מיד:

הממאנת. עמ"ש תוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה על מנת וכו' ע"כ ממאנת לא בעיא גט וכו' וכי האי גונא כ' מהרש"א כאן. וצ"ע דממאנת הוזכר שיצאה במיאון שייך שפיר אין לה כתובה ולא שייך לדייק הא גיטא בעי' שהרי הזכיר יציאתה במיאון. משא"כ שני' ואיילונית שלא הזכיר ענין יציאתה וקתני אין לה כתובה משמע גיטא בעי'. אשר ע"כ היה נראה שגם תוס' גרסי במתני' יתומה כגי' משנה דירושלמי וכמ"ש הרי"ף ורא"ש. ורב ושמואל דשמעתין לא דגרסי הכי במשנתינו אלא במתניתא דידהו כמו בדקה לוי במתניתין פ' הזהב מ"ח ע"א ע"ש. וכן מוכח קצת דאי ס"ד רב תני במשנתינו יוצאה בגט מ"ט לא יהיה לה בלאות אפי' דצאן וברזל עי' רש"י לקמן ד"ה אידי ואידי וכו' וק"ל. וי"ל זה דלמאי דקיי"ל גלימא פירי הוה. א"כ י"ל בלאות דנכסי מלוג דליתנהו ואכל בתורת פירי שא"צ להחזיר. אבל מ"מ היותר נראה כמ"ש דרב ושמואל במתניתין גרסי הכי ובמשנתינו גרסי' היתומה:

אין לה כתובה במהר"ם שיף כ' דעיקרא אתא לדיוקא הא תוס' יש לה ומשו"ה לא דייקינן הא גיטא בעי'. ויש לעיין א"כ ה"ל למיתני גם חייבי כריתות לדיוקא דיש להן תוס' לפמ"ש חלקת מחוקק. מיהו גופיה דמילתא צלע"ג בין בחייבי כריתות בין באלמנה לכה"ג ובכל אי' דאורייתא מ"ש מהא דחושן משפט סי' רל"ד דהמוכר דברים האסורים מן התורה ואכלו צריך להחזיר להם הדמי' ומ"ט נוציא ממנו התוס' בלא הכיר בה. ואחר שנתקשתי בזה הרבה מצאתי שכבר עמד בזה בס' בית מאיר רסי' קי"ז ולא העלה כלום ועי' היטב בלשון ר"ן בשמעתין. ומיהו לזה י"ל שאני התם שאין המוכר עובר אלא בלפני עור וקל בעיניו ע"כ החמירו בקנסו. משא"כ הכא א"א שתכשילהו אם לא שגם היא תעביד אותו האיסור בעצמו וחמיר לה ולא שכיחא ע"כ הקילו בקנסא ועי' מ"ש תוס' בחגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו':

מיהו לטעמו של סמ"ע שם סי' רל"ד שכ' הטעם דהאכילה נחשב לצער א"כ ה"נ הבעילה נחשב לצער. ונ"ל בשלמא אכילת איסור אע"ג דבאונס הוה ופטור מעונש מ"מ מטמטם הלב כמבואר ברמ"א יו"ד סס"י פ"א משא"כ בעילת איסור. ומלשון הרמב"ם פכ"ד מאישות הל' ג' שכ' וז"ל אבל תוס' שהוא עצמו חייב בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו. הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה. והרי היא עומדת לפניו. אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות. לפיכך יש לה תוס' עכ"ל. יש ללמוד מזה דבהולך במקולין ורואה חתיכת בשר ואומר חתיכת בשר זה בכמה והוא מוכרה לו אעפ"י שהוא אסור. מ"מ מחייב בדמיו אם אכלו דהוה ממש כנ"ל שהרי הקנה לו הנאתו ומה הוא יכול לעשות והתורה אוסרתו. ולא אמרו שצריך המוכר להחזיר הדמים אלא בבא לקנות בשר סתם והוא מוכר לו בשר טרפה. אבל באומר על חתיכה ידועה מכור לי חתיכה זו ולא הודיעו המוכר שהיא טרפה חייב לשלם לו הדמים:

אמנם נ"ל בשאמר לו מכור לי זו אם היא שחוטה ומוכרה לו והיא טרפה והטעהו צריך להחזיר לו הדמים ודכוותי' באומר לה ובלבד שלא תהי' אלמנה לכה"ג והטעתו אין לה תוס'. וצ"ע בסוף שמעתין וערש"י ד"ה בחזקת שאינה כן וכו' וצ"ע:

ולא מזונות פירש"י מה שלותה ואכלה. ולכאורה דומיא דהכא מזונות דאלמנה לכה"ג ביבמות פ"ה ע"א בברייתא שיש לה מזונות היינו שלותה ואכלה. והא דאמרי' התם בלישנא קמא דלא כנ"ל היינו לרב דשמעתין דקטנה אינה אלא כמפותה. א"כ י"ל אין לה מזונות אפי' ביושבת תחתיו אין לה מזונות היתרי' על מעשי ידי' דמדידי' לדידה לא תיקנו. ולא מיירי מתני' מלותה ואכלה. ה"נ י"ל אלמנה לכה"ג יש לה מזונות נמי לא מיירי מלותה ואכלה. אבל למאי דקיי"ל כשמואל א"כ קטנה יושבת תחת בעלה יש לה מזונות ומתניתין בלותה ואכלה וה"נ מיתוקם אלמנה לכ"ג יש לה מזונות בלוותה ואכלה וכן פסק הרמב"ם ולחנם נדחקו:

ולא בלאות. פירש"י בלאותי' קיימין והקשו תוס' ע"ש. ולפע"ד הי' קשה לרש"י קו' תוס' ביבמות דאי בלאותי' שכבר בלו היינו פירות. דקיי"ל גלימא פירא הוה. ואמנם היינו אם הבלאות האחרוני' נשארו לה לקרנא. והנה ע"ד משל אם נתכסה בגלימא שנה א' ועדיין נוכל להתכסות בו שנתים טרם שיבלה ויעמוד על קרנא. והנה מה שכבר בלה בשנה א' היינו פירי שכבר נאכלו ומה שנשאר לבסוף היינו בלאותי' קיימין דאמרי' בעלמא אם היא זינתה כליה מי זינה. אמנם עדיין יכול להתכסות בו שנתים ויעמוד על קרנא וזה הוא כוונת רש"י ושיטת ראב"ד דמייתי רא"ש ועיי' רמב"ן במלחמות ה' לעיל בסוגי' דגלימא קרנא. ואמנם למ"ש תוס' לקמן דפירות היינו פירות שכבר לקט א"כ הדרא קו' לדוכתה היינו פירות היינו בלאות שעתידי' להתבלות דלא עדיף מפירי שכבר לקט. אך רש"י ס"ל פירי פורקנא דין פירי. ובלאותי' כנ"ל:

ואיברא דברי רש"י ספ"ק דנדה צריכי' נגר דפי' בלאותי' מה ששמו בכתובתה ע"ש והיינו צאן ברזל. ובפשיטות נ"ל דהתם לר"מ קיימי' דס"ל לעיל ע"ט ע"ב גלימא קרנא הוה. ואין לה וסת דומה לאיילונית דקרנא דמלוג יש לה ע"כ פי' בלאותי' דצאן ברזל. אך מ"ש שם על זה דקיי"ל בכתו' גלימא מכסי בי' ואזיל עד דבלי צ"ע היינו במלוג אבל בנצ"ב פשיטא דלכ"ע יכול לבלותה. ועוד שפי' שם דמיירי בבלאותי' קיימי' ובודאי דצריך להחזיר לה בלאותי' דצ"ב הקיימי' וצע"ג:

גמרא נעשו ודאי טעו דתנן שום היתומים כו' ונראה דלאו אעיקר דינא דאמימר משמיה דרב יוסף קשיא ליה דפשיטא דה"ל טועה בדבר משנה וחוזר דאכתי לאו מילתא דפסיקא הוא דהא דקי"ל טעה בדבר משנה חוזר היינו שזיכה את החייב וחייב את הזכאי משא"כ במכר שלא באכרזתא לא שמעינן מהכא שחוזר המקח בשביל כך אלא דעיקר הקושיא על לשון נעשו לחוד דהא ודאי טעות וה"ל למימר ב"ד שמכרו שלא בהכרזה חוזרין כן נ"ל ולזה נראה שכיון ג"כ רש"י בפירושו ובד"ה נעשה בתמיה ודו"ק:

שם אלא לעולם בדלא אכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין כו' עיין בלשון הרא"ש שמפרש פירושים אחרים לפי שינוי גירסאות בגמ' אבל אכתי הוי קשיא אלישנא דגמ' גופא דה"ל לשנויי בפשיטות כנוסחת הגמ' שלפנינו לפי גירסת רש"י ותוספות ואפשר דלישנא דמתניתין הכי דייק מדקתני סיפא אבל אם עשו איגרת ולא הוי צריך למיתני אלא אם הכריזו מש"ה מוקי לה לפי גירסת הרי"ף ז"ל לרישא נמי בדאכרוז ואפ"ה לא מהני בדברים שאין מכריזין אלא דוקא בדברים שמכריזין שדרך לכתוב עליהם איגרת ביקורת קתני סיפא דמכרן קיים כן נ"ל:

משנה הממאנת והשנייה כו' במשנה דירושלמי גרסינן היתומה והשנייה ומקשה שם בגמ' וכי יתומה אין לה כתובה ומוקי לה ביתומה שמיאנה ובאותו לשון העתיק הרי"ף ז"ל לשון המשנה בס' האלפסי ומאי דאיתמר עלה בגמ' דירושלמי. ולפ"ז משמע דהרי"ף ז"ל מפרש פלוגתא דרב ושמואל בפירוש המשנה לחוד ולא בגי' המשנה כדמפרשו התוספות אלא דלפ"ז לשיטת הרי"ף לא הוי מקשה שפיר לקמן בגמרא אמימרא דשמואל כולהו תנינא דהא טובא אשמעינן שמואל דדוקא ממאנת אין לה כתובה הא יוצאה בגט יש לה כתובה דהא לא שמעינן לה ממתני' דקתני סתם יתומה ואף שיש לדחוק בכוונת הרי"ף ז"ל במה שהעתיק המשנה כלשון ירושלמי אפ"ה יש לתמוה יותר במה שהוצרך להביא ג"כ הא דמקשה התם וכי יתומה אין לה כתובה ומאי דמסקינן עלה ולא מייתי להדיא לישנא דשמואל בשמעתין וצ"ע:

ברש"י בד"ה ולא פירות דין פירות והוא פרקונה כו' עכ"ל. נראה דלא ניחא ליה לפרש לענין דאין צריך לשלם הפירות שאכל וכן לענין הפירות דצבורין ומונחים כפירוש התוספות לקמן בד"ה אילימא אממאנת אלא דלישנא דמתניתין לכאורה כפירוש רש"י דייקא דעיקר דינא דמתניתין משמע דהנך נשים דקחשיב נשתנה דינן משאר הנשים שיש להן כתובה ופירות ואי לענין פירות שאכל או שישנן בעין שאר נשים כ"ש דלית להו אע"כ דלענין דין פירות מיירי דהיינו פרקונה ואע"ג דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר בפ' הזהב מאיילונית דמחילה בטעות הוי מחילה ופרש"י שם מדאין צריך לשלם לה הפירות שאכל ע"ש. ולפרש"י דהכא אכתי היא גופא מנא לן ומאי מייתי שם ממתניתין דהכא דלא איירי אלא דאין לה דין פירות דהיינו פרקונה ואדרבה מש"ה אפשר דצריך לשלם הפירות שאכל אלא דיש ליישב דאי ס"ד דצריך לשלם הפירות שאכל ה"ל למיתני בהדיא וממילא הוי ידענא דלא שייך בה דין פירות או משום דממעשה בכל יום מקשה התם דאיילונית אין צריך לשלם לה הפירות אלא דאכתי לא פסיקא ליה דהוי בכה"ג מחילה בטעות דאי הוה מחייב בפרקונה לא שייך כאן מחילה בטעות מש"ה מייתי התם ממתניתין דהכא דאין לה פרקונה ואפ"ה מפסדת הפירות וע"כ משום דמחילה בטעות הוי מחילה כן נ"ל מדקדוק לשון רש"י דהתם ועדיין צ"ע ומה שיש לדקדק עוד בזה לענין אלמנה לכ"ג עיין לעיל בפ' נערה דף נ"ג בל' התוספות בד"ה ממזרת ודו"ק:

פירש"י ד"ה כל דזבין וכו'. לפי שהם מוכרים בהכרזה. לכאורה תמוה דהא פירש"י לעיל דמיירי שמכרה למזון האשה והבנות וקי"ל דלמזון האשה והבנות מזבינן אפילו בלא אכרזתא כדאיתא בסמוך ולפמ"ש בסמוך יש ליישב קצת דעד כאן לא פירש"י למזון האשה והבנות אלא לפי הס"ד דאשמעינן שיש במכירת האלמנה והבית דין להיות אחריות הלקוחות על היתומים וממילא דצ"ל למזון האשה כנ"ל אבל למאי דמסיק דהא פשיטא דשלוחי יתומים הן אלא דעיקר רבותא דקמ"ל דה"א דהלוקח קונה שלא באחריות כלל א"כ אפילו בשאר חוב בנמצא שאינו שלו מ"מ הא כיון דכל דזבין וכו'. והוי כלוקח בפירוש שלא באחריות כלל ומיירי שמכרו לכתובה או לשאר חוב. מיהו אכתי זה דוחק. ותו יש לדקדק דמשמע לעיל דף צ"ח דאמר ר' יוסף ותבעי לך הכרזה וכו' לעולם דאכרזו וכו' משמע דס"ל דאלמנה שמוכרת צריכה נמי הכרזה ועכ"פ מספקא ליה א"כ מה פשיטא ליה להש"ס הכא אליבא דר' יוסף דאלמנה לא איצטריך הא האי טעמא דפירש"י בזבין מבי דינא לפי שהם מוכרים בהכרזה שייך נמי גבי אלמנה לר' יוסף. מכל הלין קושיות נראה יותר דס"ל לרש"י ז"ל דר' יוסף לא מיירי בשמכרו בהכרזה דבזה אפשר שאין הנגזל והבע"ח יכולין להוציא מן הלוקח כיון שהכריזו ולא ערערו אבדו זכותן דהרי באמת כתב הריטב"א דשמעינן מההוא דבית דין שמכרו בהכרזה אם יש לאדם זכות לא הפסיד זכותו ותמה הרמב"ן והריטב"א על המנהג מעשים בכל יום דאבד זכותו בהכרזה. א"כ יש לומר דרש"י ז"ל ס"ל באמת דהכא מיירי שמכרו שלא בהכרזה והיינו שכתב למזון האשה והבנות דלא בעי הכרזה אלא דה"א דכל דזבין בבי דינא לפי שדרכן למכור בהכרזה כשמוכרים לחוב או לכתובה ואין עולה על דעתו לקנות באחריות אפילו כשמכרו למזונות האשה והבנות אבל באלמנה לא שייך זה דאי ס"ל לר' יוסף דצריכה הכרזה א"כ הכא דע"כ לא אכרוז אין חילוק בין שמכרה למזונות או לכתובה כמו שכתבנו לעיל דף צ"ח דגבי אלמנה אין חילוק ואי מיירי במקום שאין מכריזין לעולם א"כ לא שייך אדעתיה למיפק ליה קלא ועדיין צ"ע. ודוק:

פיסקא רשב"ג אומר וכו' ועד כמה וכו'. נראה דהוא מדברי ר' הונא עצמו כמ"ש התוספות כה"ג בריש פרק אלו מציאות והיינו דס"ל דרשב"ג פליג אפילו ביתר משתות עד פלגא. והיינו דקאמר תניא נמי הכי דס"ל לרשב"ג דשוה מנה במאתים מכרן קיים אבל א"ל דהש"ס ידע דאפילו ביתר משתות ס"ל לרשב"ג דמכרן קיים. ור' הונא קמ"ל דיותר מפלגא מכרן בטל הוי ליה לסייע ממתניתין עצמו דנקט בסיפא גבי אגרת בקורת. אפילו מנה במאתים לא פליג ר' שמעון בן גמליאל. דכמו דדייק מברייתא ה"נ איכא למידק ממתניתין דיותר ממנה במאתים מכרן בטל. וק"ל:

שם אמר רשב"ג בית דין שמכרו שוה מאתים וכו'. לכאורה צ"ע לפי מאי דקי"ל בפרק הזהב דף מ"ט ע"ב דלעולם אזלינן בתר שיעור המקח ולא בתר המעות לענין אונאת יתר משתות לפחות משתות. ואם האונאה הוא פחות משתות לגבי המקח שהוא מה ששוה החפץ יותר משתות לגבי המעות או איפכא הכל אזלינן בתר המקח כדאיתא בח"מ סימן רכ"ז סעיף ד' וע"ש בט"ז אם כן קשה למה במכרו בית דין שוה מאה בפחות ממאתים אפילו דינר אחד המכר קיים. כיון דה"ל פחות מכפליים לענין שיווי החפץ. אע"ג דהוא הרבה יותר מחצי החפץ ולהיפך במכר שוה מאתים בפחות ממאה אפילו דינר אחד אע"ג דלגבי החפץ לא ה"ל אלא יותר מחצי שיווי חפץ אפ"ה מכרן בטל כיון דהוי יותר מכפליים לענין המעות ואמאי הא לא אזלינן בתר המעות כדקי"ל לענין אונאת שתות. ואם השיעור ביטול מקח הוא ביתר מפלגא ולא בכפליים א"כ אם מכר שוה מאה בקנין סודר יהיה המקח בטל כיון דהוי יותר מפלגא לענין החפץ וכבר כתבנו לעיל דף צ"ז בתוס' ד"ה אלמנה שמכרה וכו' דמלשון ירושלמי שלפנינו שם גבי אין אונאה לקרקעות דמשני בשהוקיר ולא משני נמי בשהוזיל משמע משום דלעולם בתר המקח אזלינן. וא"כ לא משכחת כלל ביטול מקח בהוזיל דכיון דבהוקיר בעינן כפלים כדמי החפץ שהוא הקרקע א"כ בהוזיל לעולם לא הוי האונאה כשווי החפץ שאפילו נתן פרוטה אחת הרי לא היה האונאה כלל דמי החפץ שאם החפץ שוה מאתים ובעינן בהוקיר עוד מאתים ויהיה שוה לאחר שהוקיר ד' מאות א"כ בהוזיל נמי בעינן אונאה מאתים וכיון שנתן פרוטה אחת הרי לא היה אונאה מאתים אלא אם ניזל בתר מעות דאז כשהוזיל במאה הוי כפליים כמו המעות ואינו כן גבי אונאת שתות כנ"ל. ולפ"ז היה נראה לענ"ד דהא דקאמרינן בב"מ דף נ"ז גבי הקדש דשמואל פליג אדר' יוחנן דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אע"ג דה"ל יותר מפלגא וה"ל ביטול מקח לר"י יש לומר משום דהא דקאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה ולא קאמר שחיללו על פרוטה היינו דקמ"ל דאע"ג שחילל על שוה פרוטה דה"ל כמחליף חפץ בחפץ ולא שייך לומר דאזלינן בתר מקח דהיינו הקדש דהא בחלול נמי הוי חפץ. אפ"ה הוא מחולל משא"כ בחילול על פרוטה מודה ר' יוחנן נמי כיון דלגבי מקח לא הוי כפליים ולעולם אזלינן בתר המקח וקמ"ל שמואל דאפילו בשוה פרוטה דהוי נמי חפץ. אפ"ה לא ה"ל ביטול מקח אפילו יתר מפלגא והיינו דקאמר דפליג אדר"י. ולפ"ז יש לומר דהא דאיתא בערכין דף כ"א ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה אתא לקמיה דר' יהודה אמר לה שקול ארבע זוזי ושדי בנהרא דאין מוכרח לומר דרב יהודה פליג אדר' יוחנן כיון דשקיל זוזי ממש. ואפשר דהתוס' משמע להו מסוגיא דידן דמשמע מדברי ר' שישא דאין חילוק כנ"ל בין שוה מאתים במאה או שוה מאה במאתים לענין מכירת בית דין. וה"ה לענין מכירת קרקעות והקדש. מיהו יש לחלק. ועוד נראה דבזה הוי א"ש מה שדקדקו התוספות לעיל דף צ"ח ע"ב בהא דקאמר בקידושין דף מ"ב ע"ב והא דאמרינן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ולא קאמר עד פלגא וכן הקשו בקידושין שם. ולפמ"ש יש לומר דגבי אחין לא שייך זה דלא הוי כמחליף חפץ בחפץ אלא כל אחד הוי כלוקח דכיון שזה שלקח יותר מאחיו א"כ לגבי מקח שלו הוי כלוקח שוה מאתים במנה וכבר כתבנו דבכה"ג לא הוי כפליים בשיווי המקח. א"כ מאן לימא לן שהטעות הוא בזה החלק שלקח פחות. דלמא הטעות הוא גבי זה שלקח יותר דלא ה"ל לגביה כפליים במקח לכך לעולם החלוקה קיימת בקרקעות ולפ"ז גם במטלטלי לענין יתר משתות הדין כן וצ"ע בזה לדינא. וכבר כתבנו לעיל בזה גבי יתר משתות באמרו נפלוג בשומא דבי דינא ודוק:

שם בגמרא או שוה מנה במאתים מכרן קיים. נראה דמכאן ראיה לדברי הר"ר יונה שהביא הרא"ש במתניתין דהא דבהוסיפו שתות מכרן בטל לת"ק אע"ג דנתאנה לוקח ולמה יהא גרוע מכח אחר דהטעם הוא משום דהלוקח ג"כ סומך על הבית דין שלא יעשו עול וה"ל הבית דין שלוחים של אלו ואלו. א"כ ה"נ רשב"ג דס"ל ביתר משתות כשנתאנה לוקח המקח קיים עד פלגא משום דהוא ג"כ סומך על הבית דין ואמרינן גם בזה מה כח בית דין יפה. אבל לפמ"ש שם הרא"ש הטעם כיון דלגבי אונאת יתומים אמרינן מכרן בטל (ועמ"ש בזה פירושו לעיל בתוספות ד"ה רבא אמר ר' נחמן וכו') א"כ אכתי לא מתרצא לרשב"ג דאמרינן איפכא דכח בית דין יפה להיות מכרן קיים אפילו כשנתאנה לוקח ואם הבית דין אינם שלוחים של הלוקח למה כוחם יפה בזה וא"ל משום דלגבי לוקח בל"ז אין אונאה לקרקעות זה אינו חדא דהא לקמן מוקי לה בשינויא קמא בדברים שאין מכריזין עליהם דהיינו מטלטלין ודוחק לומר דמיירי דוקא בעבדים ושטרות דאין להם אונאה ותו דלפמ"ש התוספות לעיל דף צ"ח ע"ב דבפלגא ממש יש אואה לקרקעות א"כ הכא למה בשוה מנה במאתים מכרן קיים הא ה"ל פלגא וכן קשה במתניתין עצמו גבי אם עשו איגרת בקורת אפילו הכי מכרו שוה מנה במאתים מכרן קיים הא ה"ל פלגא ולמה יגרע ההכרזה לגבי לוקח ודוחק לומר דשוה מנה במאתים לאו דוקא אלא פחות מעט. וק"ל:

והנה רש"י ז"ל בקידושין דף מ"ב בד"ה שום הדיינים וכו'. פירש שום הדיינים ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני הלוה או שלא מדעתו וכו'. נראה הא דפי' שמו נכסי לוה למלוה ולא שמכרו לאחרים ע"פ שומת בית דין משום דכונתו לתרץ בזה קושית הרא"ש דלמה בהוסיפו שתות מכרן בטל לת"ק כיון שנתאנה לוקח ולמה יגרע מאלו קנה מאיש אחר וס"ל לדוחק תירוץ רבינו יונה הנ"ל שגם הלוקח עצמו סומך על הבית דין לכך פירש דמיירי ששמו הבית דין נכסים למלוה עצמו א"כ לאו מדעתו קנה אלא הבית דין נתנו לו השומא וא"כ אם הוסיפו ונתנו לו ביותר משווים שתות הוא בטל. מיהו אכתי צריך עיון הא דמשני לקמן בשעה שאין מכריזין כגון לכרגא למזוני ולקבורה דמה שייך בזה ששמו להב"ח עצמו ודוחק לומר ששמו לאשה שתמכור לצורך מזונות או לכרגא. והעיקר נראה דמזה ראיה למ"ש התוספות לעיל דף פ"ז ד"ה לקבורה דכשלוה לצורך קבורה מזבנינן לזה החוב בלא הכרזה וה"ה כשלוה לצורך מזון וכרגא א"כ שפיר יש לומר ששמו אח"כ הקרקע לאלו המלוין שלותה מהם לצורך מזון וכרגא ושפיר שייך טעמא דרש"י ז"ל שהגבו לאותן המלוין בשומא דידהו ואם טעו בשתות בטל כנ"ל. ודוק:

שם בגמרא איתיביה ר' אשי וכו'. מאי לאו בדלא אכרוז וכו'. לכאורה קשה לפמ"ש רש"י בקידושין שם דשום הדיינים דמתניתין דידן היינו ששמו נכסי הלוה למלוה שלא בפני הלוה וכו'. א"כ מאי מקשה על ר' יוסף דמיירי שמכרו בלא הכרזה בנכסי יתומים שהרי אמר שטעו בדבר משנה דתנן שום היתומים שלשים יום והרי כתב הרמב"ם וטוש"ע בח"מ סימן צ"ח בדין זה שמכרו בחייו שלא בפניו א"צ שלשים יום א"כ יש לומר כיון דמתניתין דהכא מיירי בחיי הלוה שלא בפניו באמת מכרן קיים אפילו שלא בהכרזה וצ"ל דס"ל לרש"י כדעת בעה"ת שהביא הטור דאין חילוק בין בחייו שלא מדעתו או מיתומים ולפי פירש"י יש ליישב שהקשו התוס' ד"ה אלו דברים וכו' דה"ל מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי דבאמת מוקי בחייו שלא בפניו דגובה אפילו ממטלטלי דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה וצריך לומר דהתוספות ס"ל כדעת הרמב"ם. וק"ל:

שם רב תני קטנה וכו'. וכתבו התוס' פי' במתניתין. וכן הא דאמר שמואל תני ממאנת אין לה כתובה אבל יוצאת בגט יש לה כתובה נראה ג"כ דתני בפירוש במתניתין כן ממאנת אבל לא יוצאת בגט. וכן משמע מדפריך לקמן תנינא כולהו משמע להדיא דמפורש החילוק במתניתין בין יוצאת במיאון בין יוצאת בגט כדנקט בהדיא גבי ממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה וכו' נתן לה גט וכו' אבל מדיוקא אין למעט דדוקא ממאנת אבל יוצאת בגט לא דשפיר איכא לפרושי מאי ממאנת ראויה למאן כדמשני לעיל דף ל"ו ע"א אע"ג דמקשה התם הש"ס וליתני קטנה ומסיק בקשיא נראה דוקא התם הוא דקשיא ליה אבל הכא לא קשיא מידי דהתם גבי קנס אין שום שייכות לקרות לכל קטנה אפילו יש לה אב ואין לה בעל ממאנת אבל הכא דמיירי ביתומה נשואה ומטעם שהקידושין דרבנן שראוי למאן שפיר נקט ממאנת לכל הראוי למאן וע"כ דקתני בהדיא אבל יוצאת בגט וכו'. ובזה נראה לפענ"ד לתרץ מה שהקשינו לקמן דף ק"ז דמקשה הש"ס שם לשמואל מברייתא דכיצד אמרו ממאנת וכו' אמר לך שמואל הכא למאי ניחוש וכו' ולא משני כששמעו בו שמת כדמשני בכולהו קושין דלעיל שם עמ"ש שם בתוס' ד"ה ואם בא וכו'. ויותר קשה לי דהא מאי דמשני התם צררי לקטנה לא מתפיס נתקשו בו התוס' בר"פ הנושא דף ק"ב ע"ב בד"ה אימור צררי וכו' דאמר שם דאפילו בקטנה מתפיס צררי וע"כ צריך לחלק בכמה חילוקים דחוקים כמ"ש התוס' שם ולמה לא משני באמת בששמעו בו שמת וא"צ לדחוקים אלו. ועוד נראה דמה שהוצרכו התוס' לדחוקים האלה ולא משני דבאמת הסוגיא דלקמן דלא כשמואל דהא לא ק"ל כשמואל אלא דקשיא להו הך קושיא עצמה דלא הוי צריך לסברא זו דצררי לקטנה לא מתפיס אפילו לשמואל דהוי מצי לשנוי בששמעו בו שמת ש"מ דסברא פשוטה הוא להש"ס דלא מתפיס צררי לקטנה וגם נפקא להו מהא דאמר שם לעיל דף ק"ז איכא בינייהו קטנה וסיפקה משמע דסברא פשוטה להו להש"ס דקטנה לא מתפיס צררי וקשה באמת מנ"ל להש"ס הני חילוקים שכתבו התוס' אבל לענ"ד יש ליישב כל זה לפמ"ש דשמואל תני במתניתין בהדיא אבל לא יוצאת בגט אם כן א"א לפרש אין לה מזונות דרישא בששמעו בו שמת דא"כ כבר מפורש דבשמעו בו שמת יש לה מזונות וה"ה כתובה עצמה דתנאי כתובה ככתובה ולא שייך למתניתין אבל יוצאת בגט יש לה כתובה דהא כבר מפורש באלמנה דיש לה כתובה וכ"ש גרושה דמפקא מדעתיה וצריך לשנוי לשמואל דצררי לקטנה לא מתפיס ומזה נפקא ליה להש"ס שם דאיכא בינייהו קטנה וסיפקא. ולפ"ז ממילא מתורץ קושית התוס' הנ"ל בר"פ הנושא דכל זה אליבא דשמואל דצריכין ליישב אליביה ברייתא דכיצד אמרו ממאנת הכי אבל סוגיא דהנושא ל"ל סברא דצררי לקטנה לא מתפיס דהא לא קי"ל כשמואל אלא כרב דפוסקין מזונות ודוק:

תוס' ד"ה ולא מזונות וכו'. אבל לאחר מיתה אית לה וכו'. נראה כונתם דאע"ג דאית לה תוספת ונדוניא כדאיתא לקמן. וקי"ל לעיל דף צ"ז דאפילו גבתה מקצת כתובתה יש לה מזונות אפ"ה אין לה. דומיא דאלמנה דמיירי לאחר מיתה. ויש להסתפק לדעת הרא"ש בפ"ק דמציעא דבגרושה כ"ז שלא סילק את כתובתה עד פרוטה אחרונה חייב במזונותיה יש לומר דאפילו בשניה כן אם גירשה וליכא למיחש שמא תתעכב או נימא דכיון דתחתיו ולאחר מיתה אין לה מזונות לא חילקו בו. ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה ולא בלאות וכו' ואמר רבי וכו'. נלע"ד לפרש שיטת רש"י ע"פ מה דאיתא באה"ע ריש סימן פ"ח ובהג"ה סימן ע"ז דיש לחלק בין בלאות שראוים למלאכתן ראשונה או אינם ראוים למלאכתן ראשונה ע"ש. ונראה דס"ל לרש"י דבנכסי צאן ברזל דהכניסה לא והוא מתחייב כנגדם כיון שאינם ראוים למלאכתן ראשונה ולא שייך שבח בית אביה כדאיתא ביבמות ר"פ אלמנה לכה"ג והדין עמה משא"כ כשאינם ראוים משלם המעות כפי שומא שהכניסה לו והבלאות שלו אבל בנכסי מלוג אם השתמש בהן כדין כדאמר ר' נחמן עיילי ליה גלימא מכסי ביה עד דבלי אז פשיטא שהבלאות שלה דהרי שלה הם מתחילתן אלא שאכל הפירות והקרן שלה לעולם וכדאיתא לעיל דף פ' באילנות זקנים אבל לרב כהנא דסבר דלא מכסי בה ושלא כדין עשה קי"ל כשמואל בב"ק דף י"א דאין שמין לגנב ולגזלן נמצא כיון דאין ראוים למלאכתן ראשונה צריך לשלם הכל והבלאות של הבעל נמצא רק כהנא דאמר קנסוה לדידה בדידיה א"א לפרש על הבלאות שנשארו דודאי לאו דידיה הם אלא שלה הם אם ראוים למלאכתן ראשונה אלא ע"כ באין ראוים וס"ל דעיילא ליה גלימא קרנא הוא וה"ל כגזלן דהבלאות שלו וקנסוה אותה שיהיו הבלאות שלו ופטור לגמרי אבל באשתו משלם הכל אבל לר"נ דס"ל דפירי הוי א"כ הבלאות באשתו כשירה שלה הם לא שייך למקנסה באותן הבלאות שנשארו כיון דשלה הם לגמרי וכדאמר אי דאתנהו בין ראוים או אינם ראוים וע"כ צ"ל דקנסוה בבלאות נכסי צאן ברזל ודוקא שאינם ראוים למלאכתן ראשונה דלא שייך שבח בית אביה אלא משלם המעות וקנסוה שלא יחזור ולא ישלם ובאמת פליגא אדר' כהנא וכיון דקי"ל הלכה כר"נ בדיני ע"כ פירש"י במתניתין דר"פ יש מותרות ובמתניתין דידן דמיירי בבלאות נכסי צאן ברזל שהכניסה לו ומ"ש זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימים היינו כשראוים למלאכתן ראשוניה נקראו קיימין אבל כשאינם ראוי' כבר חוב בעלמא הוא. כן נראה לע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל.

(ק רע"ב) כל דזבין מב"ד אדעתא למיפק ליה קלא הוא דזבין.—פי' שיצא עליו קול, שהוא עשיר, ולכן הוא מרוצה לקנות אף בלא אחריות. וכעין זה בגטין (נב ב): "מינוהו ב"ד ישבע בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא". ולא נודע למה הוציא רש"י כאן המאמר מפשוטו.

כל דזבין מבי דינא אדעתא דנפיק ליה קלא זבין. לפי שהן מוכרים בהכרזה ובטוח הלוקח שאילו היו עליה עסיקין היו יוצאין ומערערין הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ''ל: וחוזרין. ואין אומרין מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלא הדרי זביני: נעשו. בתמיה הא ודאי טעו בדבר השנוי במשנה: שום ההקדש. גזבר המוכר קרקע של הקדש: ששים יום. מושכים ימי הכרזה: שמא יגנבו. כשנאספין לראותם כדי ללוקחם: [השטרות. שמוכרין שט''ח של יתומים לאחרים]: בשעה שמכריזין. כדמפרש שיש שעה שאין פנאי להמתין משך ימי הכרזה כגון לכרגא ולמזוני ולקבורה: לכרגא. לפרוע למלך כסף גולגולת היתומים: משום דקרו להו כו'. גנאי וחרפה היא להם כשקונים נכסים שבית דין מוכרין לפי שמחמת דוחק שהנושה לוחץ את היתומים או את הלוה לוקחים הלקוחות בזול ומבזין אותן וקורין להן אוכלי שדות הכרזה: לאלתר. סמוך למיתת אביהן שלא ירקבו: דמקרב שוקא. יומא דשוקא: איצצא. טעם הקרוב להחמיץ איגרו''ם בלע''ז: זוזא חריפא. ממהר לבא לפי שהכל צריכין לכך ומביאין מעות ואין מקיפין להן באשראי: לסיכרא. שם מקום: מהו לאמטויי. שיש לחוש שלא תטבע הספינה: מתני' השניה. שניה לעריות שהן מדברי סופרים המפורש ביבמות בפ' ב' (דף כא.): אין להן כתובה. ממאנת משום דמעצמה יוצאה שניה קנסא דרבנן הוא כדאמרינן ביבמות בפרק יש מותרות (דף פה:) מפני שהיא מרגילתו לנושאה שאינה מפסדת כלום בנשואין שאינה נפסלת בהן וולדה כשר איילונית משום דמקח טעות הוא: ולא פירות. דין פירות והוא פירקונה שתקנו חכמים תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל אין לה ואם נשבית אינו חייב לפדותה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה [ואית דאמרי כלומר אף לא פירות אם אכלן אין משלם לה פירות נכסי מלוג שאכל ואע''ג דקיימא לן בפרקין דלעיל (דף מז:) תקנו פירקונה תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל כדתנן לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב לפדותה והאי לא קרינן בה ואותבינך לי לאינתו אפי' הכי לא ישלם פירות דתנאי כתובה ככתובה כי היכי דקנסוה רבנן דלא גביא נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלה בתורת כתובה קנסוה נמי דלא תגבה מיניה פירות שאכל בתנאי כתובה של פירי שהוא תנאי בית דין שאינו כתוב בשטר הכתובה ואף דין פירות] וכן מזונות נמי תנאי כתובה נינהו ולקמן בפרק בתרא (דף קז:) אמרינן כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחתיו שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא שאם הלך למדינת הים ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה אינו משלם: ולא בלאות. שחקי בגדים שהביאה לו בשומא ולבשן הוא אינו מחזירן לה ביציאתה: אלמנה לכהן גדול. יש לה כתובה מפני שהיא פסולה וולדה פסול על ידי נשואין לפיכך אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה ומשדלה לינשא לו לפיכך קנסו אותו ליתן כתובה: גמ' רב תני קטנה היוצאה בגט אין לה כתובה. קסבר אין נישואי קטנה אלא כמפותה בעלמא: לא פסלה מן האחין. שמותרת לקרוביו כאנוסה וכמפותה דתנן (יבמות דף צז.) נושא אדם אנוסת אביו כו': ולא פסלה מן הכהונה. משום גרושה שאין אלו גירושין אלא עקירת נשואים הראשונים דאמרה אי אפשי בקדושי אמי: ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים. לאחר מיאונה דעקרתינהו לנשואין ואינה בכלל שאר תקנות שגזרו חכמים לכל שאר הנשואות שצריכות להמתין אחר יציאתן מבעליהן שלשה חדשים:

אגרת בקורת. הא דתנן בפ''ק דב''מ (דף כ.) אגרות שום ואגרות מזון רגיל ר''ת לומר מדלא קאמר שטרי שום שטרי מזון כדאמר שטרי חליצה ומאונין שטרי בירורין נראה לו דקרי אגרת מה שב''ד שבמקום זה שולחין אגרותיו לב''ד אחר לשום ולמזון לפלוני אבל הכא לא אפשר לפרושי הכי ולעיל בשלהי אף על פי (דף סד.) כותבים אגרת מרד על ארוסה. מ''ר: אלו דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרות והמטלטלים. אית לן לאוקמא הני מטלטלין ושטרות כגון שייחדן לה לכתובה א''נ דתפסן מחיים דאי לאו הכי לא גביא להו לא אשה ולא בעל חוב: והאילונית אין לה כתובה. ואין לדייק הא גיטא בעיא כדפרישית בפרק המדיר (לעיל עב:.): ולא מזונות. לא תימא שניה דאין לה מזונות ה''מ לאחר מיתה אבל מחיים אית לה דהשתא אלמנה לכ''ג דאית לה לאחר מיתה לית לה מחיים דלמא תתעכב גביה כדאמרי' ביש מותרות (יבמות דף פה. ושם) כ''ש הך דלית לה לאחר מיתה [דמחיים נמי לית לה] ולא תימא נמי דמחיים לית לה אבל לאחר מיתה אית לה כאלמנה לכ''ג דהא בהדיא קתני ביש מותרות (ג''ז שם) אלמנה לכ''ג אית לה מזונות שניה אין לה מזונות ויש לה מזונות דקאמר היינו בעל כרחך לאחר מיתה ודומיא דהכי אמרינן בשניה דאין לה: ולא בלאות. במקום אחר פרש''י מה שנותר משחקי הבגדים ואומר רבי דא''כ ה''ל למימר בלאותיה קיימין כדאמרינן בכל דוכתא לעיל בפ' אע''פ (דף סג:) ועוד הא בלאות היינו בעל כרחיה מה שבלה ולא השחקים שנותרו דאמרינן בגמרא דממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה. מ''ר.: רב תני קטנה יוצאה בגט. פי' במתני': אינה צריכה להמתין. לההיא לישנא דגזר שמואל בזנות דקטנה בשלהי ד' אחין (יבמות דף לד: ושם) דמיחלפא בגדולה הכא שאני דמיאונה מוכיח עליה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד