כתובות קא ע"א

דף קא - א

אבל קטנה היוצאה בגט - אף שהיא אינה ראויה להתעבר וללדת - הרי זו צריכה להמתין שלשה חדשים, כי אף על פי שאינה ראויה היא להתעבר, לא חילקו חכמים בתקנתן בין הנשואות.

ומקשינן על שמואל: מאי קא משמע לן, והרי תנינא לכולהו במשנה, שהרי חילוקו הראשון מפורש במשנתנו לפי גירסתו של שמואל במשנתנו, ^[1] וביבמות [קח א] שנינו את השאר!?

דתנן ביבמות: הממאנת באיש:

א. הוא מותר בקרובותיה כגון בתה ואחותה האסורות עליו בשאר נשים שנתגרשו, ואף היא מותרת בקרוביו כגון אחיו ואביו שהיא אסורה בהם בשאר גרושה, והיינו מה דאמר שמואל: לא פסלה מן האחין.

ב. ולא פסלה מן הכהונה משום גרושה, וכדאמר שמואל.

אבל אם נתן לה האיש לאשתו הקטנה גט:

א. הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, והיינו מה דאמר שמואל: פסלה מן האחין.

ב. ופסלה מן הכהונה משום גרושה, וכדאמר שמואל.

ואם כן מה חידש לנו שמואל שלא שמענו ממשנתנו ומן המשנה ביבמות!? ומשנינן: ^[2] צריכה להמתין שלשה חדשים, הוא דאיצטריכא ליה לשמואל להשמיענו, דהרי את החילוק בדין זה בין ממאנת למגורשת זה לא תנן במשנה ביבמות.

כאן שבה הגמרא למחלוקתם של רב ושמואל בדין הכתובה, שלרב חשובה היא כמפותה בעלמא ואין לה כתובה, ולשמואל חשובה היא כאשתו לענין כתובה, ורק כשמיאנה היא בו והוציאה את עצמה מבעלה אין לה כתובה; ושואלת:

לימא מחלוקת רב ושמואל כתנאי היא שכבר נחלקו בה?

דתניא: רבי אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום.

ולכן, אם נשאת לאיש כשהיא קטנה, אין בעלה זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה כשאר נשים, ולא בהפרת נדריה שהוא מיפר לשאר נשים, ואינו יורשה כשמתה, ואינו מיטמא לה כשמתה אם כהן הוא.

כללו של דבר: ^[3] אינה כאשתו לכל דבר, אלא שצריכה מיאון.

רבי יהושע אומר: מעשה קטנה כלום כלומר: יש בו ממש, ובעלה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ^[4] ויורשה ומיטמא לה. ^[5]

כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר, אלא שיוצאה במיאון.

לימא: רב - הסובר: אשתו קטנה אין לה כתובה שכמפותה היא - דאמר כרבי אליעזר שאין מעשה קטנה כלום, ולרבי יהושע אכן יש לה כתובה.

ושמואל - הסובר: אשתו קטנה יש לה כתובה [אלא אם כן יצאה במיאון שהוציאה את עצמה מבעלה] - דאמר כרבי יהושע שאשתו היא לכל דבר, ולרבי אליעזר אכן אין לה כתובה? ^[6]

ודחינן: אכן אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא - רב ושמואל - לא פליגי שיש כתובה לממאנת ואפילו יוצאת היא בגט, ושמואל הסובר שאין לה כתובה דלא כרבי אליעזר.

כי פליגי רב ושמואל אליבא דרבי יהושע, אם לדבריו מוכרח שאף כתובה אין לה לממאנת כשם שאין הבעל זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, או שמא יודה רבי יהושע לענין כתובה שאין לה, וכדעת רב.

דשמואל סובר כרבי יהושע, ומדמה כתובה למציאתה ומעשה ידיה, וכשם שיש לבעל מאשתו מציאה ומעשה ידיה כך יש לאשה מבעלה כתובה [אלא אם כן יצאה במיאון שהוציאה את עצמה מבעלה].

ואילו רב אמר לך:

עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם שאשתו היא לכל דבר, אלא לענין הדברים שתקנו חכמים מדידה לדידיה, כלומר: שיקבל הבעל מאשתו כמציאתה מעשה ידיה ירושתה וכן הפרת נדריה ^[7] -

והטעם הוא משום שרצו חכמים שלא יימנעו מלנושאה, שהרי כל עיקר מה שתיקנו חכמים נישואין לקטנה אינו אלא כדי שתינשא ולא ינהגו בה אנשים מנהג הפקר, ולכן זוכה הבעל בזכויות שזוכה בעל באשתו.

אבל מה שתקנו חכמים מדידיה לדידה כלומר: שתזכה האשה מבעלה, וכגון כתובה - לא אמר רבי יהושע, ואין לה כתובה.

שנינו במשנה: הממאנת השניה והאיילונית אין להן כתובה וכו' ולא בלאות:

אמר ליה רב הונא בר חייא לרב כהנא: אמרת לן [אמרת לנו] משמיה דשמואל:

לא שנו שאין לה בלאות אלא בלאות של נכסי מלוג, שהביאה האשה עמה בגדים לבית בעלה, ומפרש ואזיל מה מצב הבגדים בשעת יציאת האשה, ובאיזה אשה משלשת הנשים אנו עוסקים.

אבל בלאות של נכסי צאן ברזל שהכניסה לו בגדים וקיבל עליו אחריות עליהם, ^[8] אית לה [יש לה כשיוצאת מבעלה], ומפרש ואזיל, מה מצב הבגדים בשעת יציאה, ובאיזה אשה משלשת הנשים הדברים אמורים.

הוי נתקשה בה רב פפא: אהייא, על איזו אשה משלשת הנשים שעוסקת בהן משנתנו אמר שמואל לחלק בין נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל?

אילימא: א"ממאנת"? הרי כך אי אפשר לומר, כי:

אי דאיתנהו [ישנם בעין] הבגדים, ו"בלאות" היינו מה שנשאר מן הבגדים לאחר שהשתמש הבעל בהם, הרי ודאי שאידי ואידי - הן בלאות נכסי מלוג והן בלאות נכסי צאן ברזל - שקלא, נוטלת האשה עמה, שאין לנו לקונסה, כי מה פשעה.

ואי דליתנהו [אינם בעין], ו"בלאות" היינו מה שכבר נתבלה וכלה מן הבגדים, הרי ודאי שאידי ואידי - נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל - לא שקלא [אין היא נוטלת] כלומר: אין הבעל משלם לה את הבלאי שבלו הבגדים. ^[9] אלא תאמר אאיילונית, אף כך אי אפשר לומר, כי:

אי דאיתנהו [ישנם בעין] הבגדים, ו"בלאות" היינו מה שנשאר מן הבגדים לאחר שהשתמש הבעל בהם, הרי ודאי שאידי ואידי - הן בלאות נכסי מלוג והן בלאות נכסי צאן ברזל - שקלא, נוטלת האשה עמה.

אי דליתנהו [אינם בעין], ו"בלאות" היינו מה שכבר נתבלה וכלה מן הבגדים, ומה שאינה נוטלת ממנו את ערך הבלאי ואף שאיגלאי מילתא למפרע שלא נתקדשה לו מעולם, בהכרח היינו משום שלא היה צריך להעלות בדעתו שמא תימצא איילונית -

אם כן, אם באת לחלוק בין נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג, איפכא מיבעי ליה [באופן הפוך היה לך לחלוק], וכך היה לולשמואל לומר:

נכסי מלוג דברשותה קיימי [שברשותה הם הבגדים ואין לו בהם קנין פירות], כלומר: שלא היה לו ללובשן ולכלותן אפילו אם לא היתה איילונית, ומשום שאינו רשאי לכלות ולבלות את "קרן" הבגדים [וכדמפרש טעמא ואזיל] - אית לה [מן הדין שיחזיר הבעל לאשה את מה שנטל שלא ברשות].

ואילו בלאות נכסי צאן ברזל דלאו ברשותה קיימי [שאינם ברשותה, אלא ברשות הבעל ללובשן], כלומר: שאם לא היתה איילונית היה מותר לו ללובשם ולכלותם, רק שהיה לו לשלם את ערכם לכשיוציאנה - לית לה. ^[10]

אלא א"שניה", וכגון דליתנהו, ^[11] ו"בלאות" היינו מה שנתבלה וכלה מן הבגדים:

ומן הדין היה - אם לא שקנסו חכמים בשניות לעקור מהם תורת נישואין - שיהיה הדין בהיפוך:

בלאות נכסי מלוג אית לה, שהרי נתבלו וכלו אצלו הבגדים שלא כדין, והיה לה ליטלם.

ואילו בלאות נכסי צאן ברזל לית לה. ^[12]

ומכל מקום הדין הוא בהיפוך: בלאות נכסי מלוג לית לה, כי קנסו רבנן בשניות לדידה בדידיה [אותה בכל מה שהיתה ראויה לגבות ממנו].

כלומר: קנסו אותה חכמים שלא תקבל את כל מה שהיה מגיע לה ממנו, דהיינו: כתובת מנה ומאתים, מזונות ותשלום עבור הבגדים שהשתמש שלא כדין.

ובלאות נכסי צאן ברזל אית לה, כי קנסו לדידיה בדידה [אותו בכל מה שהיה מגיע לו ממנה], כלומר: אף שמן הדין לא היה מגיע לה החזר עבור בלאות נכסי צאן ברזל, משום קנס חייב הוא לשלם לה.

אמר רב שימי בר אשי: שמע מינה מדרב כהנא, שאמר: בלאות נכסי מלוג שאינם בעין אין לה משום קנס, הרי שמן הדין היה מגיע לה תשלום עבור הבלאות, ואם כן למדנו מדבריו:

אשה דעיילא ליה גלימא לבעלה [אשה המכנסת לבעלה בגד כנכסי מלוג], הרי שכולו קרנא הוי [קרן הוא ולא פירות], ולא מכסי לה ואזיל עד דבלי [אין יכול הבעל ללובשם עד שיבלו], כי השימוש בבגדים המכלים את הבגד כמוהו כאכילת הקרן של האשה, שאף כי השימוש פירות הוא, מכל מקום כיון שמתבלים הבגדים הרי זו אכילת קרן -

ולפיכך לוקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ^[13] ומקשינן: והאמר רב נחמן: המכנסת גלימא לבעלה פירא הוי, ויכול הבעל ללובשם!?

ומשנינן: אכן דרב נחמן פליגא על רב כהנא. ^[14]

שנינו במשנה: הממאנת והשניה והאיילונית אין להן כתובה: אמר שמואל:

לא שנו שאין שלשת הנשים הללו נוטלות כתובה - אלא מנה ומאתים שהוא עיקר הכתובה ומתקנת חכמים.

אבל תוספת כתובה שכתב להן הבעל מדעתו יש להן, כי מתנה בעלמא נתן לה הבעל בחיבת ביאה. ^[15]

תניא נמי הכי:

א. נשים שאמרו עליהן חכמים [כאן במשנתנו] לשון "אין להן כתובה", כגון הממאנת וחברותיה, אין להן מנה ומאתים,, אבל תוספת יש להן.

ב. נשים שאמרו עליהן חכמים [לעיל עב א] לשון "יוצאות שלא בכתובה", כגון עוברת על דת וחברותיה, היינו אשה שנמצאו עליה נדרים או מומין, והמקללת יולדיו בפניו, אין להן אפילו תוספת כתובה, וכל שכן מנה ומאתים שאין להן. ^[16] ג. והיוצאת משום שם רע שזינתה, נוטלת מה שלפניה בנכסי מלוג, ויוצאה.

ואומרת הגמרא: מסייע ליה - מה שאמרו בברייתא: והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שלפניה - לרב הונא!

הוי בה רב פפא אהייא אילימא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה [פירש"י] שאין לנו לקונסה ואי דליתנהו קיימי אידי ואידי לית לה שיכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בין דין נשאתיה וכשאוציאנ' אחזור מה שקבלתי עלי בכתובה ובנכסי מלוג נמי אע"ג דשלא ברשו' הוציאם מיהו יכול לומר אין לי להחזירם עד שאגרשנ' שמא תמות בחיי (בעלה) ואירשנה עכ"ל, ואין טעם זה מחוור דכיון שכבר מיאנה בו שוב אינו ראוי ליורשה ומאנה זו גטה אבל הנכון דהא סבר' הוא דכיון דתקון רבנן בכל מאי דבלה מנכסים תפסיד ואי לא לא מקדימה תקנתא דרבנן ולא משכח מאן דנסיב לה ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל שיכול לומר כל מה שהוצאתי עשיתי כהוצאת בהבטחת ב"ד כסבר שהיא אשתו ושאין לו לפרוע כלום עד שאמות בחיי' או שאגרשנה ועל דעת כן נשאתי' ואע"פ שלא התניתי כמו שהתניתי דמי שבדברי' אלו בלב כל אדם הן:

אלא אאיילונית בדאיתנהו אידי ואידי אית לה, ואי דליתנהו איפכא מבעי ליה פי' רש"י ז"ל והא ליתנהו ומפני שלא היה לו להעלות מדעתו שמא תמצא איילונית אתה פוטרו אם באת לחלוק בהם איפכא מיבעיא ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נכסי מלוג שלא היתה לה לבולהן וללובשן אית לה או סבירא לן דאי עיילא לה גלימ' קרנא הוה, נכסי צאן ברזל דברשותי' קיימי שהוא קבל עליו אחריות ברשות הוציאן אלא אשניי' וקנסו רבנן לדידה בדידי' ולדידי' בדידה כן גרסת רש"י ז"ל ופי' לעולם אשניי' קאי שהרי עבדא [איסורא] וטעמא משום קנסא ומדינא איפכא מיבעי' ליה אלא חכמים תקנו לעקור מהן תורת נשואין וקנסו אותה במה שהיתה ראוי לגבות משלו, דהיינו כתובה ומזונות ובלאות דנכסי מלוג שהוצי' בלא רשות ולדידי' בדידה ואותו קנס במה שהיה ראוי לו משלה בלאות של נכסי צאן ברזל שהוציא ברשות עכ"ל ובלשון הגמרא רחוק מאוד לפי' זה דלישנא דבדידי' ובדידה לא קיימו כלל ונכון כגירסת רבינו חננאל ז"ל וכן גרסת כל הגאונים ז"ל קנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה כי לא קנסו בנכסי מלוג שעומדים ברשותו ובחזקתו:

אמר רב שימי בר אשי ש"מ מדרב כהנא עיילא לוה גלימא קרנא הוה פי' רש"י ז"ל ש"מ מדרב כהנא דאמר שנויה אין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום קנסא דרבנן דלדידיה בדידה הא אשה כשרה גובה אותה ממנו ואע"ג דליתנהו עיילא ליה גלימא בנכסי מלוג שלא שמוה עליו בנדוניא קרנא הוה וימכור וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות ולא אמרינן לבושתן הן הן פירותיהן וליכסי בה ואזיל עכ"ל ונכון הוא ויש שפירש ש"מ מדרב כהנא כדפריש אבל אבלאות דמתני' היינו בלאות של נכסי מלוג מכלל דגלימא קרנא הוה דאין הבעל יכול להשתמש בה דאי סלקא אדעתיך שיש בה לבעל פירות הא דקתני ולא פירות היינו שאין מוציאין ממנו פירות שאכל כדפי' לה בירושלמי וא"כ ל"ל למתני' בלאות אלא ודאי דלבישת בגדים של נכסי מלוג קרנא הי' ולא פירות וגם זה נכון ורש"י ז"ל לא פי' כן משום דלדידי' הא דתנן ולא פירות היינו דין פירות שהוא פרקונה כמו שפירש הוא ז"ל במשנתינו. דר"נ פליגא פי' ולר"נ דקתני מתני ולא בלאותיה היינו של נכסי צאן ברזל אין לה והא דתני' ביבמות שניות מדברי סופרים אין להם בלאות היינו בין בלאות של נכסי מלוג ובין בלאות של נכסי צאן ברזל וכן פי' רש"י ז"ל התם משום דהא קי"ל כר"נ כדמשמע בפרק האשה שנפלו ועוד דר"נ בתרא הוא והלכתא כוותי' ותימא על הרי"ף והרמב"ם ז"ל אשר פסקו כי שניות יש להם בלאות של נכסי צאן ברזל נראה שפוסקים כרב הונא ואלו לעיל פסקו כרב נחמן:

תניא נמי הכי נשים שאמרו חכמים אין להם כתוב' כגון הממאנת וכו' ונשים שאמרו חכמים לשון יוצאות שלא בכתובה יש להן תוס' והקשו עליו שא"כ נשאת בגט פסול כגון כתב לשם מלכות שאינה הוגנת לחברותי' השכוניות עמה בפ' הזורק וכן מי שהלך בעלה למדינת הים ונשאת על פי עד אחד ששנינו בהם תצא ואין לה כתובה תצא ואין לה תוספ' ואין זה במשמע דהיכי עדיפא מי שנשאת בגט פסול שלא כדין טפי מעוברת על דת משה ויהודית שאין לה תוספת לכך פי' דלאו בלישנא דאמר בהו רבנן תליא מלתא אלא בעניינא והכי פירוש נשים שאמרו חכמים שאין להם כתובה מתחילן כגון הממאנת וחברותי' ואפי' שנו אותן בלשון אין להם כתובה כאותן בפ' הזורק כלומר אין להם כתובה ולא תוספת וכן פי' בירוש' והטעם נותן כך שהפסולת מתחלתן הוא רוצה בחזוק בנכסיו וכתב לה תוספת משא"כ באידך שהיו כשירות בנישואיהן דכי מקלקל וקנסינן לה אפי' בתוספת דלא אדעת' דהכי כתב לה. ממאנת וחברותיה דאמרינן דיש להם תוספת פי' הרי"ף ז"ל ומקצת הגאונים דחברותיה היינו שניי' ואלו השניות שמה במשנתינו וה"ה אלמנה לכ"ג וחברותי' שלא הכיר בה האיך יש להם תוספת שהרי אין מקחם מקח טעות דבשלמא שני' איתא בשהכיר בה וממאנ' נמי הא ידע שיכולה למאן והוא רוצה (לחזוק) [ליזק] בנכסיו אבל אלו שלא הכיר בה כלל האיך יש להן תוספת וכ"ת היה להם לחוש ולבדוק אם איילנות או אלמנה הא ליתא דסתם נשים לאו בחזקת איילנות קיימי ולאו בחזקת אלמנה וגרושה וחלוצה אדרבה כי אתנהו קלא אית להו וא"כ אף הכונס את האשה ונמצא בה מומים או נדרים שאין לה כתובה יהא לה תוספ' לפי שלא חש לבדוק אחריה וקדשה וכנסה סתם וזה אינו במשמע לפי פי' הראב"ד ז"ל דכל שלא הכיר בה והיה מקח טעות כשם שאין להם כתובה כך אין להם תוספת ומה שאמר כאן ממאנות וחברותיה אינו אלא משום שניות שהכיר בהם והא דנקט חברותי' לשון רבים משום דאיכא שניות טובא א"נ מתני' אגב קתני עוברת על דת יהודית וחברותיה ומיהו בירושלמי נראה כפי' הרי"ף ז"ל דגרסי' בפ' המדיר תני ר' חנן בשם שמואל אחד נשי' שאמרו אין להם כתובה ואחד נשים שאמרו יוצאה בלא כתובה כגון הממאנת והשניי' והאיילונית לא אמרו בכתובה של מנה ומאתיים אבל כתובה של אלף דנרים נוטלת ואפשר בירושלמי לא דק וכי קאמר כתובה של אלף זוזי נוטלת היתומה לא שני' בלחוד קאי וכן הדעת מכרעת וזו דעת ר' מנחם בר"י הוא ולא אתינן השתא לפלוגי על ר"נ דאם כן הוה לן למימר רבה בר בר חנן אמר רבי יוחנן אמר רב נחמן מודה ר"י בר מנחם ומשום דתנא לה תנא סתמא כאלו היא הלכה לפיכך אמר ליה דלתני לא הפסידה אלא אימא בכנסה בחזקת שאינה כן ונמצא שהיא כן פי' לאו דמצרכינן מתני אלא פי' מפירש"י דהכא קאמר כנסה שהיה בחזקת שהיא צד אחד ונמצא צד אחר והלכתא כרב יהודא דהא רב הונא טעותא היא דאטעיתי' מתניתן וכי קתני מתני' אלמנה אפלוגתא דאיילנות קאי כלומר כשהכיר בהם:

אע"פ שקטנה זו שהזכרנו יכולה למאן בעוד שלא מיאנה מיהא בעלה זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ויורשה ומיטמא לה ואע"פ שהטומאה מן התורה ונשואי קטנה אינם אלא מדברי סופרים ואין דברי סופרים דוחים דברי תורה אלא בשב ואל תעשה פירשוה ביבמות פ"ט ב' מפני שהיא כמת מצוה כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה היא ובהפר נדריה מיהא פירשו במסכת נדה פרק דופן מ"ו ב' מפני שאף מופלא סמוך לאיש דרבנן והוה ליה דרבנן בדרבנן ואף לדעת האומר שם מופלא סמוך לאיש דאוריתא הואיל וקיימא לן כל הנודרת על דעת בעלה נודרת אף בקטנה נאמר שעל דעת בעלה היא נודרת ואין כאן עוקר דבר מן התורה:

זה שביארנו שהשניה אין לה בלאות של נכסי מלוג שמשמען של דברים שהנשים הכשירות יש להם וכן שכתבנו שהאילונית יש לה הן הן הדברים לפי מה שקבלנו וכן כתבוה רוב פוסקים ומכל מקום גדולי הדורות פסקו שאף שאר הנשים אין להם בלאות של נכסי מלוג וממה שאמרו בסוגיא זו שמע מינה מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי ואין לו ללבשה עד שתבלה לגמרי אלא ילקח בהן דבר שעושה פירות ומתוך כך בזו הוא שקנסוה האשה כשרה דעלמא אית לה אע"ג דליתנהו דשלא כדין בלאם דאי סבירא ליה פירא הוי אפילו כשירה לית לה והקשה והא אמר רב נחמן פירא הוי דרב נחמן ודאי פליגא ולדעתו של רב נחמן לא הוזכרו בלאות במשנה אלא של נכסי צאן ברזל אבל של אף שאר נשים לית להו ואין צריך לומר בשניה ואילונית והם פוסקים כרב נחמן ואף גדולי הפוסקים כתבוה בפרק נכסים ועם כל זה פסקו בכאן כסוגיא זו ושמא הם סוברים שדברי רב שימי אינם מכוונות או שמא הם מפרשים כאן אית לה כשיעור הבלאות כדי שלא יבלה הקרן והבלאות ישארו לקרן ובשניה אינו מחזיר כלום ודוחק הוא:

נשים אלו שאמרו עליהם במשנתנו שאין להם כתובה דוקא מנה מאתים אבל תוספת יש להן שהקטנה היה לו לחוש שמא תמאן והשניה היה לו לידע שחכמים יהו כופין אותו להוציא ולא היה לו לחייב עצמו בתוספת ומאחר שכן מתנה הוא שנתן לה ואע"פ שבממאנת ואילונית אין להם בנכסי צאן ברזל ומאי שנא תוספת באלו אינן מתנה אלא שקבל עליו אחריותן להיות שבחן שלו וקבל עליו אחריותן כדי למכרן והוו להו דמי מקח טעות אבל תוספת מתנה הוא על מנת שתשמשנו וכל שרוצה לעמוד באיסורה ולשמשו לא הפסידה שהרי בתנאה היא עומדת והאיסור אינה גורמתו אבל כל שחדשה בו איסור בעוברת על דת וחברותיה או שבאה היא לצאת כגון דאמרא בעינא חוטרא וכו' אין לה תוספת ומכל מקום אותם שבמשנתנו גובינת נדוניתן במה שיש שם ממה שהביאו או בדבר הבא מחמת מה שהביאו ואילונית מכל מקום הואיל ולא הכיר בה אף תוספת אין לה דאדעתא דהכי לא כתב ואף הוא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה כך היא שיטתנו וגדולי הפוסקים גורסין בה אף אילונית וכן כתבו גדולי המחברים ואין דבריהם נראין:

נשים שאמרו עליהן יוצאות שלא בכתובה כגון אשה שזינתה או עוברת על דת משה ויהודית או יוצאה משום שם רע אין להן לא כתובה ולא תוספת אלא שנוטלות בלאותיהן הקיימין שהרי אמרו זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל ובנכסי צאן ברזל מיהא אם הביאה מעות או מיני סחורות כתבו הגאונים שכל הבא מחמתם הוא בדין בלאות ומה שאבד בין ממלוג בין מברזל הפסידה:

זה שאמרו נשים שאמרו אין להן כתובה וכו' וזה שאמרו יוצאות וכו' לא מצד הלשון הוא נאמר כן אלא כך פירושו נשים שאמרו אין להן כתובה מעיקר נשואין שתחלתן כסופן אפילו נאמר עליהן לשון יוצאות שלא בכתובה אין להן כתובה וכו' ואם כן נשאת למי שאין לו בנים שאמרו עליה לשון תצא שלא בכתובה אף היא יש לה תוספת ונשים שיוצאות שלא בכתבה פירושו שמעקרן היו ראויות לכתובה אלא שחדשו הפסדן כגון עוברת על דת ואפילו הוזכרה כאן לשון אין להן וכו' ואם כן כל אותם שהוזכרו תצא מזה ומזה ואין להם כתובה וכו' ואף תוספת אין להן ויש מדקדקין אותה מצד הלשון ואינו כלום:

כבר ביארנו בחייבי לאוין שאם הכיר בהן יש להן כתובה ותנאיה ואם כנסה סתם ר"ל שלא הכיר בה אין לה כדין אילונית ואין צריך לומר שכן אם כנסה בחזקת כשירה ונמצאת מחייבי לאוין ומכל מקום בהכיר בה שאתה מחייבו במזונותיה פירשו במסכת יבמות פ"ה א' דוקא לאחר מיתה כגון שלא הספיק להוציא עד שמת אבל בחייו הואיל ובעמוד והוצא קאי אין לה מזונות ובלאות שביארנו בחייבי לאוין שאין להן יראה שהדין בהן כאילונית שכל שהיה בעין נוטלת בין מלוג בין בברזל וכל שבלו לגמרי במלוג יש לה ובברזל אין לה:

אשה שאין לה ווסת התבאר במסכת נדה פרק ראשון י"ב ב' שמשמשת בשני עדים והן הן עוותיה הן הן תקוניה כלומר שתשמש בהם פעם ראשונה ושניה ושלישית ואם נמצא דם על שלו או על שלה בכל פעם הרי הן עוותיה והוחזקה נדה כל ימיה ויוציא ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות שאין קיימין ולא יחזיר עולמית אפילו נתרפאת שאם יהא רשאי להחזיר זימנין דאזלא ומינסבא ומיתקנה ואמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין ואם שמשה בשני עדים אלו שלשה פעמים ולא נמצא דם באחד מהם הן הן תקוניה והרי היא ככל הנשים וכבר ביארנוה שם בכדי הצורך:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

ר"י אומר יש מעשה קטנה כלום בעלה זכאי במציאתה ובמע"י ובהפ"נ ויורשה ומיטמא לה כללו ש"ד ה"ה כאשתו לכ"ד אלא שיוצאה במיאון וקי"ל ר"א ור"י הל' כר"י:

אין להן כתובה אמר שמואל ל"ש אלא מו"מ אבל תוס' יש לה. פי' דוקא מו"מ שהן תנאי ב"ד אין להן דלא תקנו ב"ד כתובה לקטנה היכא דהדרה וממאנה וגם לא לשניה וגם לאיילונית שהוא מק"ט אבל תוס' שהיא מתנה בעלמא דיהיב לה איהו מנפשיה משום חיבת ביאה הוא דקא יהיב לה והרי בא עליה ואע"ג דאמרן לעיל בפ' נערה גבי אלמנה שמין מה שעליה מ"ט כי אקני לה אדעתא למיקום קמיה למישקל ומיפוק לא אקני לה הכא לא אמרי' הכי דבוודאי גבי מלבושי' אמרי' הכי דלאו משום חיבת ביאה קעביד לה אבל תוס' כתובתה קים להו לרבנן דמשום חיבת ביאה הוא דכתב לה וכבר בא עלי':

ומורדת גם התוס' הפסידה כדאמרן בר"פ אע"פ התם משום דהיא בת דעת קנסוה רבנן להפסיד הכל אבל יתומה קטנה שאינה בת דעת לא קנסוה רבנן:

תנ"ה נשים שאמרו א"ל כתובה כגון הממאנת וחברותיה דהיינו השניה ואיילונית א"ל כתובה אבל תוס' י"ל ונשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת ע"ד משה ויהודית וחברותיה כגון נדרים ומומין דתני גבייהו בפ' המדיר תצא שלא בכתובה א"ל תוס' וכ"ש מו"מ. פי' שלשון יוצאין הכי משמע שכל תורת גבוי הפקיעו מהן. והיוצאות משום ש"ר נוטלת מה שבפניה ויוצאת. פי' אם זינתה נוטלת הבלאות שהן קיימין ונכסי נדוניתה ויוצאה וכל מה שכלה ואבד אינו משלם לה וכ"ש שהיא נוטלת נ"מ שלה:

מסייע ליה לר"ה דאמר ר"ה זנתה לא הפסידה בלאותי' הקיימים תני תנא קמיה דר"נ זנתה הפסידה בלאותיה הקיימים א"ל אם היא זנתה כלי' מי זנאי תני לא הפסידה בלאותיה קיימים:

אמר רבבב"ח אר"י זו דברי ר"מ בר"י סתימתאה. פי' אותן הברייתות דתני תנא קמיה דר"נ אבל חכ"א זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין. ונ"ל דעוברת ע"ד וחברותיה י"ל בלאות קיימים דהשתא זנתה ממש לא הפסידה בלאותיה קיימים טווה בשוק ומדברת עם בני אדם דפריצותא בעלמא הוא לא כש"כ והכי אמרי' התם בירושלמי תנינא נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה צריכין התראה ואם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה ולא מו"מ בלבד אלא אפי' כתובתה אלף זוז מאבדת הכל ונוטלת בלאות שבפניה ויוצאה:

גרסי' הכא בירושלמי כשם שקנסו אותה שא"ל כתובה כך קנסוהו שאם קדשה בליטרא זהב מאבד הכל:

ולא פירות. אמרי' בפ' י"מ ת"ר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה י"ל כתובה פירות מזונות ובלאות ולא פירות דמתני' מפרש בירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל. פי' הממאנת אע"ג דעקרה לקידושיה דידה ואיגלי מילתא דלאו אשתו הות [אפ"ה] אינו משלם לה כלום שהרי מה שאכל בדין אכל. שני' נמי אין יכולה להוציא ממנו פירות שאכל אבל אלמנה יש לה. ומן הדין הי' שדין השני' כדין האלמנה שיהא להן פירות שאכל הבעל דכיון דבעמוד והוצא קאי אינו מן הדין שיאכל פירות ואם אכל יחזיר ולא דמי לכל מגרש את אשתו שאינו מחזיר פירות שאכל דהתם לאו בעמוד והוצא קאי וכשאכל בדין אכל אבל הכא דבעמוד והוצא קאי אינו מן הדין שיאכל ואם אכל יחזיר א"נ הפירות נתקנו משום פרקונא והכא אינו חייב לפדותה שאין אני קורא בשני' ואותבינך לי לאנתו ובאלמנה לכ"ג פליגי אביי ורבא לעיל בפ' נערה דאביי אמר חייב לפדותה ורבא אמר פטור והל' כרבא והלכך [כיון] שאינו חייב לפדותה אינו רשאי לאכול פירות ואם אכל שלא כדין אכל הלכך גבי אלמנה שלא קנסוה בכתובתה לא קנסוה גם בפירות שאכל הבעל אלא מחזירם לה. אבל שניה דקנסוה בכתובתה קנסוה בפירותי' ואינו משלם לה ואיילונית אע"פ שמקחו מק"ט הוא כיון דבשעה שאכל כדין אכל אינו משלם לה ולא מזונותיה. אבל לשני' א"ל מזונות לא בחיי הבעל ולא במותו מן היתומים דבחייו לא דבעמוד והוצא קאי וגם אי לותה ואכלה בעוד שהי' בעלה במד"ה אינו משלם לה דלמא תתעכב ותיתיב תותי' ותלוה ותאכל והוא ישלם ולאחר מיתה אין לה דתנאי כתובה ככתובה דמי וכי היכי דל"ל כתובתה ל"ל מזוני אבל אלמנה לכ"ג בחיים דבעל ל"ל דבעמוד והוצא קאי אבל לאחר מיתה י"ל דכיון דאית לה כתובה אית לה תנאי כתובה עלה יורשים ואיילונית כיון דל"ל כתובה ל"ל תנאי כתובה והלכך א"ל מזונות לא בחייו שהוא מק"ט ורוצה לגרשה וגם אם לותה אינו משלם לה כיון דנמצא מקחו מקח בטל ולא לאחר מיתה וממאנת שאין לה מזונות מפרש לפנים בפ' בתרא [כתובות דף קז ע"ב] ת"ש כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למד"ה ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה:

ולא בלאות א"ל ר"ה ב"ח לרב כהנא אמרת לן משמיה דשמואל ל"ש אלא נכסי מלוג אבל נצ"ב אית לה. פי' נכסי מלוג הם נכסים שהכניסה לו ולא כתבתם בכתובה ולא קיבל הבעל אחריותם עליו שהקרן הוא לאשה והבעל אוכל פירות ונכסי צ"ב הם נכסי נדונייתה שכתבתן בכתובה והבעל קבל עליו אחריות והם קיימים לו שאם פחתו פחתו לו וקורא אותן צ"ב שנכסי' דומים לצאן שאדם חולבם וגוזזם כך הבעל אוכל פירותיהן ואם תמות הצאן תמות לאשה אבל הנכסים שנכתבו בתוך שטר כתובה הבעל אוכל פירותיהן כמו הצאן ואם תמות הצאן חייב באחריותם והיא לאשה כמו של ברזל שאינו כלה. הוי בה ר"פ אהייא אילימא אממאנת ודאיתנהו אידי ואידי אית לה פי' שאינה מפסדת נכסיה במיאונה דלא דמיא למורדת משום דעקרה לנשואים לגמרי וזו אינה בת דעת שיקנוס אותה ואי דליתנהו כגון שאבדו אידי ואידי נ"מ ל"ל דהא אינו חייב באחריותן נצ"ב נמי אע"ג דקבל עליה אחריות לא קבול עלי' אלא אדעתא למיקום קמי' ולא אדעתא שתמאן בו הלכך לא מחייב באחריותן אלא אאיילונית ה"נ אי דליתנייהו אידי ואידי ל"ל דאפי' נכסי צ"ב דקביל עליה אחריות ל"ל דאילו ידע דהיא איילונית לא הוה מקבל עלי' ואי דאיתנהו איפכא מבעי' ליה. פי' מן דינא הוא דאידי ואידי אית לה אלא לדבריך שבאת לחלוק ביניהן אדרבה איפכא הוי לך לחלק נ"מ דברשותה קיימו ואין לו כח ליגע בהן אית לה נכסי צ"ב דלאו ברשותה קיימי אלא הבעל שמאן עליו וחוב הוא עליו ל"ל כי היכי דלא מפקא מיני' כתובה ה"נ לא מפקא מיני' נדוניא אבל מיהו לפי דבריו השיבו אבל קושטא דדינא הכי הוא אידי ואידי אית לה. ואלא אשנייה וקנסו רבנן לדידיה כדידה ולדידה כדידיה. פי' נכסי צ"ב שהן ברשות של בעל והם שלו קנסוהו כשלה לשלם לה אף ע"ג דליתנהו ולדידה כדידיה פי' נ"מ שברשותה הן קנסוה כשלו דאע"ג דאיתנהו לא משלם לה וכ"ז הוא להיפך כדי לקלקל נשואין וקם ליה מתני' הכי הממאנת והאילונית אין להן בלאות דנכסי צ"ב אם נאבדו (אבל אלמנה לכ"ג דיש לה כלי בלאות שהיא ככל הנשים ואם אבדו נצ"ב שלה חייב באחריותן) והשני' אין לה בלאות דנ"מ אע"ג דאיתנהו. אבל אלמנה לכ"ג אמרי' ביבמות (דף פה.) די"ל בלאות שהיא ככל הנשים (וי"ל ככל הנשים) וזה שקוראים אותן כלי בלאות מפני שדרך הבגדים להיות בלים ואינן חדשים כעת שהביאתם מבית אביה (נמצא לפי דברי הגאון שהממאנת והאילונית בין בנכ"מ בין בנצ"ב אי דאיתנהו אידי ואידי א"ל ואי דלית נהו אידי ואידי ל"ל אבל בשני' בנכ"מ בין איתנהו בין ליתנהו ל"ל ובנצ"ב בין איתנהו בין ליתנהו אית לה כך משמע הפסק של גאון. אבל הרב פירש השטה בענין אחר והפסק בין בממאנת בין האיילונית בין השניה בין בנכ"מ בין בנצ"ב אי דאיתנהו כלהו אית להו ואי דליתנהו כלהו ל"ל. ומאי דתנן במתני' ולא בלאות כגון דליתנהו (וכ"ז) [והיינו] שאין הבעל חייב לקנותן לה ואין לחלק בין נכ"מ לנצ"ב אבל מה שבפניה נוטלת ויוצאת) ואם מתחילה נשאה לשם אילונית וכו'. אמר ר"ה אילונית אשה ואינה אשה הכיר בה י"ל כתובה ככל הנשים לא הכיר בה א"ל כתובה. אלמנה אשה גמורה בין הכיר בה בין לא הכיר בה י"ל כתובה ור"י אמר א' זה וא' זה אשה ואינה אשה הכיר בה י"ל כתובה לא הכיר בה א"ל כתובה ואקשי' ליה לר"ה ואסיקנא דר"ה מתני' אטעיתיה הוא סבר מדקמפליג באילונית ולא קמפליג באלמנה מכלל דאלמנה אפילו בסתמא נמי י"ל ולא היא כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קתני לה ואם לא הכיר בה אין לה כתובה ודוקא כתובה הוא דל"ל לאילונית אם לא הכיר בה מפני שמקח ו מק"ט אבל גיטא בעי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. עיין בערך ל"ד בס"ה:

ולא בלאות א"ל רב הונא בר חייא כו' עד ש"מ מדר' כהנ' עיילה לי' גלימ' קרנא הוי פי' מדמפר' רב כהנא בלאות דמתני' ניכסי מלוג ש"מ דסבר דקרנא הוי דאי סבר פירא הוי למה לי למתני לה הא תני ברישא ולא בפירות ותרתי למה לי אלא לאו ש"מ קרנא הוי. ומקשי' והא אמר ר"נ פירא הוי. ואמרי' דר"נ פליגא וקיי"ל כרב נחמן וכיון דכן ולא בלאות דמתני' בין דניכסי מלוג בין בניכסי' צאן ברזל קאמר ובדליתנהו אבל בדאיתנהו לעולם אית לה ואין לה כתובה אמר שמואל ל"ש כו' פי' לאו דתליא מילתא בלישנא אלא בנשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כלומר מן הדין שאין ראויות לכתובה כגון הממאנת והשני' וכל כיוצא בהן. ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כלומר שהן ראויות לכתובה אלא שהן מפסידות אותה בשביל מעשיהן הרעים כגון העוברת על דת וחברותיה. וה"ה לכל הנהו דתנן בפרק הזורק תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. וכן מוכיח בירושלמי. והא דאמרי' כגון הממאנת וחברותיה יש שפירשו שניה ואילונית וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל ואע"ג דאילונית בשלא הכיר בה אמרינן דלית לה כתובה ומינה הוא דאמרינן דתוספ' אית לה. והא תמיהא מילתא כיון דהוי מקח טעות היכי אית לה תוספת. אלא דקסברי רבוואתא ז"ל דתוספת דמדעת' דנפשיה אודי לי' ולא חש לאתנויי בה מידי לעולם אית לה. וה"ה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר שכולן יש להן תוספת בשלא הכיר בהן אע"פ שאין לה כתובה. ולפי דבריה' א"כ אפי' המקדש את האשה ונמצא בה מומין ששנינו למעלה שאין להם כתובה תוספת יש לה שהרי אינה מפסדת תוספת משום מקח טעות ודבריהם תמוהים. ונראין דברי האומר דאילונית כיון דהויא מקח טעות לית לה כלל לא כתובה ולא תוספת ולא אמרי' ממאנת וחברותי' אלא אשני' ומשום דאיכא שניות טובא ונקט לי' נמי הך לישנא דחברותיה איידי אידך דאיכ' למימ' וחברותי' ומיהו תמיהא מלתא שניה גופיה בשהכיר בה וממאנת היכי אית להו תוספ' דהא קיי"ל דנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג נמי דהוו דידה וקיימי ברשותה דהיכא דליתנהו אידי ואידי לית לה וכיון דכן היכי עדיף תוספת מנכסים דידה ואיכא למימ' לא צריכ' אלא שנתן לה שדה אחד לתוספת אבל היכי דליתי' לתוספת בעין וודאי לית לה ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה:

בד"ה כללו של דבר אינה כו' דאתיא לרבויי כו' עכ"ל דליכא למימר דאתי לרבויי כתובה דאין לה לר"א דלא איצטריך דכ"ש הוא כיון דמדידה לדידיה לית ליה מכל שכן מדידיה לדידה דלית לה כדמסיק הך סברא לר"י ולהכי לר' יהושע לא איצטריכו לפרש דאתי לרבויי כיון דאיכא לרבויי כתובה דיש לה אליבא דשמואל ודו"ק:

בד"ה ובהפרת נדריה היינו כו' ואפילו את"ל כו' ולדברי ר"י לא תקשי היאך מיטמא כו' עכ"ל לא הל"ל לדברי ר"י כיון דבהפרת נדרים דקיימינן ביה עד השתא נמי אליבא דר"י הוא ויש ליישב קצת דתחלת דבריהם שכתבו גבי הפרת נדרים היינו משהגיעה לעונת נדרים דאל"ה כו' הם דברים צריכים גם לר"א דאי בלא הגיעה לעונת נדרים לא הוה שייך למתני ולא בהפרת נדריה כיון דאין כאן נדר כלל ואביה נמי א"צ להפר והשתא ניחא דנקטו הכא גבי טומאה ולדברי ר"י כו' וק"ל:

בד"ה אילימא כו' שלא כדין מיירי שכלה הקרן דאי בכלה בדין מאי כו' גבי איילונית כו' עכ"ל ק"ק דבפשיטות טפי ה"מ לאוכוחי הכי ממאי דמסיק גבי שניה בהדיא דקנסו רבנן דהיינו ודאי בכלה שלא כדין דגלימא קרנא הוא ואי בכלה כדין באשה כשרה נמי א"צ לשלם לה אע"ג דלא איתנהו ודו"ק:

בא"ד ואין לפרש פירות דממאנת תקנת פירות כגון פרקונה כו' עכ"ל אבל גבי איילונית ושניה שפיר איכא לפרושי דאין לה פדיון בעודה תחתיו וכן נראה בפרש"י במתני' וק"ל:

בד"ה ה"ג ר"ח וקנסו רבנן לדידיה בדידיה כו' וק"ל מאי קנס קנסו אותו כך דין כו' עכ"ל נראה מלשונם דלפי גירסת רש"י לק"מ ואפשר דהיינו משום דלפרש"י וגירסתו ניחא דקנסו אותו במה שהיה ראוי לו משלה לפי שנישאת לו בעבירה ואעפ"כ קנסו אותו מה שא"כ באשה אחרת דמדינא משלם לה נכסי צאן ברזל ודו"ק:

0סליק פרק אלמנה ניזונת

הנושא פרק שנים עשר

רש"י בד"ה ע"כ כו' קיימין אלא כו' וחכמים גזרו שתינשא כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה מה שבפניה בנכסי מלוג קאמר. נ"ב לאו דוקא וה"ה נכסי צאן ברזל וכן פי' הרא"ש להדיא:

גמ' מהופך פיסקא ולא בלאות ופיסקא אין לה כתובה:

גמ' דר"נ פליגי כו'. עיין באשר"י באורך:

גמ' לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוס' כו'. וצריך לחלק בין איילונית לשאר מומין דאין להם תוס' אף שמתוס' לעיל (כתובות דף עב ע"ב) משמע קצת דאיילונית גריע טפי ע"ש ודו"ק. ובזה יש ליישב קצת דבמשנתינו אין לדייק הא גיטא בעי מדלא תני יוצאה שלא בגט דאיצטריך לאשמעינן לדיוקא הא תוס' יש לה משא"כ לעיל ועיין:

ברש"י בד"ה אידי ואידי אית לה שאין לנו לקונסה. דלא עבדא איסורא. בשנייה שיש לנו לקונסה שהיא מרגילתו וכדמסיק אפ"ה לא קנסו רק בדליתנייהו והכא בדאיתא קיימא ואפ"ל דה"נ קאמר שאין לנו לקונסה כיון דאיתנייהו או בשנייה שאני שמוציאה לדעת משא"כ בממאנת וק"ל:

ברש"י בד"ה אידי ואידי כו' ובנכסי מלוג נמי אע"פ שלא ברשות הוציאן כו'. וכדלקמן דס"ל קרנא הוי וק"ל:
בתד"ה כללא כו' מצינו למימר כו'. לא כתבו דאתא לרבויי הוא מותר בקרובותיה והיא כו' ואין צריך להמתין כו' דלשון אינה כאשתו כו' משמע לגבי דידיה זמן היותה אצלו לא כשנפרדת מעמו לגבי אחר. ולא לאתויי כתובה דכבר אשמעינן אפילו מדידה לדידיה כ"ש מדידיה לדידה להכי כתבו תרומה. וכן בר' יהושע שתאכל בתרומה דרבנן ובר"י י"ל לשמואל לרבויי כתובה כו' וק"ל:
בתד"ה בהפרת נדרים כו' ולדברי ר"י כו'. לפום ריהטא שלא בדקדוק כתבו כן דעד השתא נמי בדר"י קאיירינן:
בתד"ה אילימא אממאנת כו' דאי בבלה כדין כו'. דהכי הוי מסתבר טפי לפרושי נכסי מלוג דומיא דנכסי צאן ברזל דבלה כדין. לא סתרו דבבלה כדין אשה כשירה נמי הדין כן דנכסי מלוג אין לה ונכסי צאן ברזל יש לה עיין באשר"י וכעין זה נראה דצ"ל ברש"י באיילונית בד"ה ואי ליתנייהו וכו' ודו"ק. אבל התוס' לא ס"ל זה להכרח דממאנת ואיילונית ושניה איצטריכא ליה לאשמעינן טפי דלא תימא כיון דהקידושין מעיקרא ליתא יהיה לה אף נכסי מלוג שבלה וכן בסמוך שכתבו לא פירות שאכל קאמר כו' [ולא סתרו דא"כ אפילו בכשירה] וכן לפירושם פירות שליקט כו' גם בכשירה הדין כן כדלעיל בהאשה שנפלו פירות התלושים ביציאתה שלו כו' ע"ש ברא"ש וק"ל:

בא"ד מאי מסיק בתר הכי גבי איילונית גם ממסקנא [דאוקי לה בשנייה] הו"מ לאכוחי כן:

בא"ד לא פירות שאכל כו'. ופירוש ולא בלאות קרן. דאפילו קרן כו' דלא ניחא לומר בכעין זה לא זו אף זו כו' דדיוקא דולא פירות משמע דוקא פירות ודו"ק:
ובה"א ולא בלאות דליתנייהו אם פירות שאכל צ"ל ולא בלאות הייני נכסי צאן ברזל (ח) או שבלה מהקרן כו':
ומ"ש והא דממאנת אין לה פירות משום מ"ש דאין לפרש תקנות פירות כו' נקטו ממאנת גם משום דההכרח מיבמות הוא מממאנת ועוד בלא"ה וק"ל:

בא"ד דבאלמנה נמי כה"ג כו'. לכאורה אפשר לומר כהאי גוונא שכתבו התוס' לעיל (כתובות דף נ"ב) בד"ה ממזרת ונתינה כו' דהתם [באלמנה] אין חייבין לפדותה יותר משיעור פירות שאכל דהבעל חייב לפרוקי אף ביותר משיעור הפירות דאי לא מלו פריק לה מדידיה והכא [בממאנת] אין לה פירות אפילו כנגד הפירות אינו חייב לפדותה:
בתד"ה ה"ג ר"ח כו' וקשה לי כו' ואפ"ל לפרש"י ודאי בעלמא כך דין כל מגרשי נשותיהן רק הכא כיון דחזינן שחכמים רצו לקונסה וקנסו אותה באמת מקרי קנסא לגבי דידיה מה שקנסו אותו בכי האי גוונא שיתן לה מה שראוי לו משלה והול"ל מה שראוי לו משלה יעכב בידו וק"ל. עוד יתכן לפרש"י בפשיטות הוי. קנס דהא קאמר קנסוהו רבנן לדידה בדידיה ופרש"י מדינא איפכא מבעיא ליה ש"מ דמדינא ראוי לו שלא לפרוע לה נכסי צאן ברזל וחכמים חייבוהו וק"ל:
במתני' עיין באשר"י הרבה דינים מפורשים במשנה עיין עליהם:
בתד"ה אי דלא אמר כו' או משום משטה. בשתבעו או משום אדם כו' אי איירי בלא תבעו:
בתד"ה דאמר ליה כו' הואיל ואינו מכתיבה אחת כו'. אבל בסיפא דמגילתא כן דרך שהסופר כותב למעלה והוא רואה אח"כ מה שחותם אבל אין דרך לחתום מקודם שיכתוב אח"כ הסופר ההלואה. ואף שגירסת תוס' דאמר ליה חייב כו' מ"מ מפרשין כפרש"י וק"ל:
בתד"ה חייב לזונה כו' גבי ממשעבדי כו'. כדבמתני' והיא ניזונת מנכסים משועבדים: @11דף קב ע"א

גמ' לא בשטרי פסיקתא. דאל"כ אף דנקנין באמירה וכדרב גידל מ"מ לא היתה טורפת ממשעבדי:

גמ' לימא ר"י דאמר כרבי ישמעאל. ואף דלר' ישמעאל אינו גובה רק מבני חורי היינו משום דלא איירי שמסרו בפני עדים ולעיל פרש"י אלימא מלתא דשטרא הואיל ובפני עדים מסר לו גבי אף ממשעבדי ולכאורה מי דחק גמ' לעיל לאוקומי בכה"ג ולא כפשטיה לענין בני חורין ובלא עדים (ו) ודו"ק:

ברש"י בד"ה לאחר חיתום שטרות כו' פלוני ערב כו'. לא שכתב הוא בכתב ידו אני פלוני ערב רק הסופר כתב על השטר פלוני ערב דאל"כ הוי ככתב ידו לכ"ע ואין עדים חתומין על כך וגם אינו כתב ידו רק הוא מודה בדבר וק"ל:
בתד"ה ת"ש כו' קצת שיעבוד כו' שחייב עכ"פ להוציא ה' סלעין מידו. ולא משני הגמ' בלא קצת שיעבוד רק דאיירי בשטר וחתומים היטב דא"כ פשיטא דחייב ואינו פדוי [דבלא זה חייב מחמת שטר] וא"ל דכתב לו בשטר גמור ולפדיון או סתמא דמלתא לפדיון ואינו פדוי משום גזירה דעולא דמ"מ חייב ליתן לו ה' סלעים הוא פשיטא דאם השתעבד לו בשטר גמור פשיטא דחייב לו ואף דאינו פדוי הוא רבותא מ"מ חייב הוא פשיטא ולזה נתכוונו התוס' בד"ה חייב ליתן כו' ובכי האי גוונא מיירי כו' דאי לא"ה רק בשטר גמור ולפדיון פשיטא דמיחייב וחייב הוא פשיטא דא"ל דנקיט חייב לאשמעי' ואינו פדוי אף כשיתן דאין זה במשמעות חייב ליתן כו' שנתנו שיהיה מוכרח אח"כ ואינו פדוי אף שנתנו אבל עתה חייב הוא רבותא. ולא מצי לשנויי נמי כתב כי האי גוונא וחייב משום פדיון בלא"ה לא משום השטר רק להשמיענו שאינו פדוי משום גזירה כו' דמ"מ אמאי חייב ליתן לו דוקא יתן לאחר [כיון דאיירי בכה"ג דלא מצי להשתעבד בשטר כזה] ואי אין ה"נ לאחר אמאי כתב [כקושית הגמ'] אע"כ ע"י כתיבה נתחייב לתת לו דוקא [וכתירוץ הגמ' לברר לו כהן] משום דיש עליו בלא"ה שיעבודא דאורייתא וק"ל:
בתד"ה לברר לו כהן כו' הואיל ובשטר גמור מיירי וכפרש"י ד"ה א"ה דטעמא משום שיעבודא דאורייתא והו"ל כמעיד עדים וחתמו:
בתד"ה אמאי אינו פדוי וכו' משום דמיירי בכל ענין כו'. ולהכי לא מוקי אף לר"ל כן בשטר גמור ולפדיון דבריי' איירי בכל ענין בין לפדיון בין שלא לפדיון מיהו ז"א דמה בכך [ס"ס הא אשמעי' דגם אי כתב לפדיון אינו פדוי] לכן נכון יותר כמ"ש לעיל בתוס' בד"ה ת"ש דחייב פשיטא וכן ראיתי זולתי שכתב כן:
בתד"ה כתנאי כו' והשתא דמשמע כו' דפלוגתייהו צריכא להיות מעין פלוגתייהו דר"י ור"ל דפי' הקונטרס בפלוגתא דר"י ור"ל מטעם הודאה. ובגיטין כתבו התוס' יותר מבואר ושם כתבו התירוץ שאחר הדבור הזה דבתרתי פליגי ר"י ובן ננס לתירוץ אהך קושיא דכיון דפליגי נמי בשיעבוד מייתי התם ראיה משיעבוד ונראה דהכא מיאנו בזה משום דערב היוצא כו' איירי לענין הודאה ושם אין צריך ספר מקנה ובחנוק דפליגי מטעם שיעבודא שמא ליכא שטרא לכאורה וא"כ אין ענין לטבלא ולהכי הוצרכו לתרץ דפשיט מערב היוצא כו' דלא מיחשב שטר לענין הודאה לומר אלימא שטרא אם לא קנה בכה"ג לענין שיעבוד. מיהו מ"מ מדקאמר ר' ישמעאל למה פטור יתחייב מטעם שיעבוד [כמ"ש התוס' בד"ה אליבא] והשיב הרי כו' חנוק כו' ש"מ דברישא חייב מטעמא דשיעבוד וא"כ מזה מביא שפיר ראיה בגיטין ודו"ק. ונ"ל יותר דתירוץ דכאן הוא לאומר רבי כמ"ש ואומר ר' וסיים הדיבור מ"ר ובדבור שאח"ז כתבו ונראה לי כו' וסיים אח"כ ושוב שמעתי מרבי כדברי דהיינו שוב אה"נ דתי' מ"ר קושיא דלעיל [בזה. וא"צ לתירוצו] וק"ל. ובגיטין כתבו ומייתי הכא מחנוק דמשעבד אע"פ שלא היה השטר שלו ע"כ צ"ל דס"ל דאף בחנוק איירי בשטרא וכעין זה כתבו בתוס' סוף ב"ב אבל הכא לא משמע להו כן [דא"כ היה למ"ר לתרץ קושיא זאת בפשיטות כן]. וצ"ל דאף דחנוק איירי בשטר מ"מ לא שייך בו משום הודאה שיקשה מנ"ל לרבא דפליגי בשיעבוד דלמא בהודאה לחודא דהא קאמר לו הנח ואני אתן וכן כתב לו בשטר דהשתא משמע דעכשיו משעבד נפשיה שיניחהו והוא יתן לו וק"ל:

בתוס' בד"ה אליבא כו' אבל בהודאה לא פליגי כלל כו'. וכ"ת דמ"מ חייב הכא מטעם שיעבוד (ז) י"ל דדלמא דוקא בלשון טוב פליגי התם אי מצי להשתעבד עצמו בחתימת עצמו היטב כמו לפי' ר"ת וגם ס"ס לרש"י דמפרש הכי מטעם הודאה:

בא"ד אלא הול"ל דערב שלא בשעת מתן מעות משעבד נפשיה. וא"ל דנקיט לאחר חיתום כו' דדוקא בשטר משעבד נפשיה לא בע"פ וכדמוכח פשט דטבלא לעיל דבעינן ספר המקנה י"ל מ"מ הול"ל ערב שלא בשעת מתן מעות משעבד נפשיה בשטר או אף סתמא ממילא הוא כדין כל שיעבוד דהוי בשטרא אלא ודאי שלא רצה להזכיר לשון שיעבוד דלא מטעם שיעבוד נגע בזה אלא מטעם הודאה לפרש"י:

בא"ד ואין לתמוה כו'. כיון דליכא קנין וליכא עדים חתומין עליו רק משעבד נפשיה בדבר שאינו חייב בשטר של חתימת ידו ודו"ק:

בא"ד אבל לפ"ה דמטעם הודאה לא כתב בו אלא ואני ערב דבטעמא דהודאה צריך לומר כתיבה גרוע דא"כ קשה מהוציא עליו כת"י דגובה כו'. אבל כדאתינן מתורת משעבד עכשיו נפשיה מצי איירי שפיר בחתם נפשיה היטב דלא דמיא להוציא עליו כת"י שמודה בהודאת פיו שחייב לו מקודם:

בא"ד ומסר לו השטר בפני עדים כו'. לכאורה לא הבנתי כן מפ"ה כאשר כתבתי ג"כ לעיל דא"כ לר' ישמעאל הו"ל לגבות ממשעבדי ולכאורה בתירוץ התוס' מיושב שהקשו כעין זה לפ"ה וא"ת אמאי לא הוי שיעבוד. בין לר' ישמעאל דלא גבי אלא מבני חורי בין לבן ננס דפטור לגמרי ותירצו דלא חשיב כו' שאינו מוכיח מכתיבתו כו'. דבמנה אני חייב לך מוכח מסתמא שהוא מסרו לו דאל"כ היאך בא לידו אף שאינו מוכח שמסרה לו בפני עדים דודאי אין צריך רק שיהיה מוכח מתוכו שנמסר מידו ליד המלוה משא"כ בערב שיש לומר שהלוה מסרו למלוה. ועיין מ"ש למטה בפיסקא וקשה לר"ת ודו"ק:

בא"ד וא"ת אמאי נקיט כו' ה"ה קודם חיתום דהוי מיפלגי. דהא עדי מסירה עדיפא מעדי חתימה:

בא"ד ולפירוש ר"ת דמיירי בלשון טוב א"כ אין לתרץ אליביה כמו לרש"י ליכא למימר דהא דנקיט לאחר חיתום כו'. כצ"ל וכ"ה בח"ש:

בא"ד דהא בן ננס כר"ל ס"ל ולדידיה כו'. וא"כ שלא בשעת מתן מעות אף קודם חיתום לא כלום. משמע מזה דתוס' משוה חתימת ידו היטב כחתימת עדים ואף בחתימת עדים לא מצי להשתעבד בשטרא לחודא בלא קנין לר"ל. וצ"ל דתלמודא לא מחשיב זה לסברא כלל [לחלק בין קודם חיתום לאחר חיתום בשלא בשעת מתן מעות] דאל"כ הול"ל דפליגי אף אליבא דבן ננס דר' יוחנן קאמר ע"כ לא קאמר בן ננס אלא לאחר חיתום שטר אבל קודם מודה והכא כעין קודם חיתום פליגי שכתב חייב אני לך וחתם היטב וק"ל:

בא"ד הו"ל לפרושי. דכיון שנכתב אחר חיתום ודאי הכל יאמרו שנעשה שלא בשעת מתן מעות ולא היו יכולין להקדימו וא"כ הו"ל לפרושי תוך השטר אחר חיתום שנעשה בשעת מתן מעות ונכתב אח"כ שלא לגבות ממשעבדי:

בא"ד אי נמי למיכתב הערבות בלא ו'. היינו למיכתב קודם חיתום ובלא ו' דלא קיימי העדים אלא אעיקר השטר כיון דלא עריב לואני ערב למילי דשטרי כן הוא שם בג"פ:

בא"ד וקשה לפירוש ר"ת הואיל כו'. בח"ש הגיה לפי' הקונטרס ופליאה דעת ממני. זאת כתבתי קודם הליכתי על הישיבה אמנם על הישיבה ראיתי כוונתו והטיב אשר הגיה והוא מוכרח לפענ"ד לכאורה דלפי' ר"ת אין מקום להקשות דודאי מיירי בלא מסר בפני עדים ולר' ישמעאל גובה מבני חורין כיון שחתם עצמו היטב משתעבד עכשיו אבל לא ממשעבדי דבלא עדים ליכא קלא ולבן ננס לא מצי להשתעבד כלל כיון שאינו חייב לו ואה"נ דאפילו בשטר גמור ועדים חתומין עליו כיון דליכא קנין פטור וה"ה נמי ערב היוצא קודם חיתום שטרות כמ"ש התוס' מקודם ובמסר לפני עדים או שחתומין על כך עדים לר' ישמעאל דמצי להשתעבד גובה נמי ממשעבדי אבל לפי' הקונטרס דאיירי ע"כ במסר לו בפני עדים כמ"ש התוס' לפ"ה דכן פי' רש"י לעיל אלימא מלתא דשטרא הואיל ובפני עדים מסר לו וש"מ [דס"ל לרש"י] דדוקא שמסר לו בפני עדים דאל"כ לא הו"ל לפרש כן דר' יוחנן לא אמר רק חייב ושמא מבני חורין ולאפוקי דר"ל אלא כיון שלא חתם עצמו היטב בלא מסר בפני עדים לאו כלום היא ומ"ש רש"י בד"ה אחר חיתום כו' והוא מודה בדבר ר"ל שמודה עתה בפני ב"ד שכתב זאת ומסרו לו מקודם בפני עדים ואה"נ אי איכא עדי מסירה לפנינו שראו שזה מסר למלוה השטר והיה כתוב בו באותו פעם ואני ערב ולזה הקשו לפירושו מעיקרא וא"ת אמאי לא הוי שיעבוד ר"ל לבן ננס אמאי פטור נהי דלא משוי הודאה יתחייב מטעם שיעבוד ולא נחתו אכתי למיגבי ממשעבדי משום דעדי מסירה מפקי לקלא כו' עד לקמן דסיימו בהדיא כן וק"ל ואח"כ הקשו לפ"ה הואיל ומוקי להך כתיבת הערבות שהוא שטר גמור לר' ישמעאל להתחייב בו כשמוסר לו בפני עדים להשתעבד בו עכשיו כמו שאמר [לבן ננס] למה יתחייב מטעם שיעבוד. מה"ט שמחויב שום דבר לר' ישמעאל יתחייב לו ג"כ שיעבוד נכסים כו' (ח) ומהא דר' יוחנן אמר חייב אינו מוכרח דגובה ממשעבדי ואף שכתבו התוס' בד"ה חייב לזונה אע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי כו' היינו בשטרי פסיקתא דאית ליה קלא טפי ועיין:

גמרא צריכה להמתין ג' חדשים איצטריכא כו'. ברא"ש הגירסא אינה צריכה כו':

תד"ה ובהפרת נדרים כו' אע"ג דליכא כו' נשואים דרבנן כו' ע"ד בעלה נודרת.
מסתפקנא אם אחר שהפיר לה מיאנה אם חוזרת ונאסרת כיון דהמיאון עוקר הנשואין מעיקרו בטל ההפרה למפרע ולא מהני בזה ע"ד בעלה נודרת דהוא רק בסוף דהוי בעל מדרבנן אף בזה למפרע לא הוי בעל כלל. ויהיה באמת הדין דעד שתגדל צריכה ליזהר בנדרה דשמא תמאן ובטלה ההפרה למפרע:

רש"י ד"ה אידי ואידי כו' מיהו יכול לומר כו' שמא תמות בחיי ואירשנה.
ק"ל הא א"י לירש דכיון דכלינהו הוי עלה ב"ח וחוב הוי ראוי לענין ירושת הבעל ואף חוב עצמו מקרי ראוי כמו בבכור והאב חייב לו ועכ"פ הו"ל לפלוג עם היורשים כמו התם בבכור דאמרינן ובמלוה שעמו פלגי:

גמרא אמר רב שימי וכו' ש"מ מדרב כהנא עיילא לי' גלימא. ק"ל דלמא באמת באשה אחרת דודאי לא מפקי' מיני' רק הכא דכיון דלא נתחייב בפרקונה לא הי' זוכה בפירות והי' ראוי מדינא להחזיר הבלאות ואשמעי' דמ"מ אין לה בלאות. וצ"ל דלפי' ב' ברש"י במתני'. א"כ כבר שמעי' מרישא דקתני ולא פירות. ולפי פי' א' דולא פירות היינו תקנת פירות. י"ל דמלישנא דמתני' משמע דכל מה דקחשיב דוקא אלו נשים אין להם אבל לאשה דעלמא יש לה. ועוד יש ליישב באופן אחר ואין עת להאריך:

איפכא מיבעי' לי' נכסי מלוג דברשותה קיימי וכו' למאי דמסקינן בפ' איזהו נשך דמחילה בטעות לא הוה מחילה ואיילונית היינו טעמא משום דניחא לה דנפיק עלי' שמא דאישות. תינח בנצ"ב דמשום אישות יהבה לי'. אבל פירי מלוג אפי' גלימא פירא היה מ"מ לאו משום חיבת אישות יהבה לי' אלא משום פורקנא. וכיון שהיא איילונית ולית לה פורקנא הוה בלאות דגלימא מחילה בטעות ולא שמה מחילה. ולפ"ז הא דאמר נכסי מלוג ברשותה קיימי לרווחא דמילתא אמר הכי משום דאפי' אי מחילה בטעות שמה מחילה מ"מ ברשותה קיימי דקרנא הוה. אבל אה"נ למאי דקיי"ל לא שמה מחילה אפי' אי גלימא פירא הוה מ"מ הוה באיילונית איפכא ומיושב פסק הרי"ף ורמב"ם ועיין רא"ש ור"ן:

ש"מ גלימא קרנא הוה. פירש"י מדאמר קנסו לדידה בדידי' משמע דאשה כשרה וכו'. וקשה מה שייכא דאשה כשרה להכא. דלמא הכי קאמר הא אלמנה לכה"ג דהוה דומה לזו ואפ"ה אית לה בלאות כברייתא דיבמות פ"ה ע"א. וי"ל דס"ל לרב שימי כאביי לעיל נ"ב ע"א וע"ש תוס' ד"ה ממזרת וכו' דאלמנה לכה"ג חייב בפורקנא ופירות ובלאות דאלמנה לכה"ג היינו דין פירות ובלאות ולא שישלם לה פירות ובלאות שהרי חייב בפרקונה. וא"כ איננו דבר והפכו עם אין לה בלאות דשני' ושפיר קשה כל אשה כשרה נמי אין לה בלאות וע"כ דלא כר"נ. וא"כ למאי דקיי"ל כרבא דאלמנה לכה"ג אינו חייב בפרקונה ופירות ובלאות דיש לה היינו שצריך לשלם לה מה שאכל ובלה משא"כ בשני'. א"כ שפיר י"ל כנ"ל ומיושב פסקי הרי"ף ורמב"ם וק"ל:

חי' ר"פ הנושא עם כל המסתעף יחדתי קונט' מיוחד בתכלית האריכות:

תוספות בד"ה ובהפרת נדרים כו' וי"ל דמטמא לה כו' דהכי מתרץ בהאשה רבה אמילתא אחריתא עכ"ל. ולא ידענא למה כתבו לשון אמילתא אחריתי דהא אהך מילתא גופא דמטמא לאשתו קטנה מייתי התם בגמרא להדיא הך קושיא והאי פירוקא ואיירי נמי בקטנה יתומה שנתקדשה קידושי דרבנן ע"ש:

רש"י בד"ה אידי ואידי בין נ"מ כו' ובנ"מ נמי אע"פ כו' שמא תמות בחיי ואירשנה עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהין דמאי טענה היא זו ונראה בכוונת רש"י דלאו לדברי המקשה רוצה לפרש כן ולומר דפשיטא האי סברא טובא דבלא"ה לא הוצרך רש"י לפרש שום טעם בשיטת המקשה במאי דס"ל דלא שקלה בנ"מ דהא רב כהנא משמיה דשמואל קאמר להדיא דבנ"מ איירי מתניתין דאין לה ועיקר קושיית המקשה דמכ"ש דלית לה בנכסי צאן ברזל וכמו שכתב רש"י בזה דמילתא דפשיטא היא אלא דרש"י הוצרך לפרש כן אף לפי המסקנא דשמואל אשלי' קאי ומ"מ כיון דמפרש לבלאו' דמתניתין בנכסי מלוג ובדליתנהו כמו שפרש"י לקמן וא"כ ממילא דלענין ממאנת נמי איירי בנכסי מלוג ומפרש רש"י הטעם שתקנו חכמים כן כיון דע"מ כן נשאה שלא יפרע לה דבר עד שיירשנה או שימות כן נ"ל לפרש בדוחק ועדיין צ"ע והאי דלא ניחא להו לרש"י ותוספות לפרש בדליתנהו שנגנבו או שנאבדו כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות עי"ש אלא דא"כ לא אתי שפיר הא דמקשה בסמוך באיילונית אי דליתנהו איפכא מיבעיא ליה ובגניבה ואבידה לא שייך לומר כן כנ"ל ולשיטת הרמב"ם ז"ל יש ליישב ואין להאריך ועיין בל' הר"ן ז"ל:

סליק פרק אלמנה ניזונית

ע"ב אמר ליה רב הונא וכו' אלא אשניה וכו'. כתב הרא"ש דבשניה אין חילוק בין הכיר בה ללא הכיר בה. ולעולם אין לה בלאות של נכסי מלוג בדלתנהו ונכסי צאן ברזל בין אתנהו ובין לתנייהו אית לה כדר' כהנא וכו'. לכאורה קשה דהא ע"כ צ"ל הא דאלמנה לכ"ג בלא הכיר בה דינה כאיילונית דאין לה בלאות נכסי צאן ברזל. היינו משום דה"ל מקח טעות כיון שלא הכיר בה. ה"נ נימא בשניה בלא הכיר בה דה"ל מקח טעות ולא יהיה לה בלאות נכסי צאן ברזל. וא"ל משום דבשניה קנסו אותו בדידיה דהא הקשה הרא"ש בשם הראב"ד באלמנה דתפסיד הכל בלא הכיר בה ותירץ הרא"ש משום דכיון דולדה פסול ליכא למקנסה. משא"כ בשניה קשה דהא ודאי ליכא למקנסי לבעל כיון שלא הכיר בה וכיון דמצד הדין בשני' נמי הוי מקח טעות למה יצטרך לשלם בלאות נכסי צאן ברזל. ואפשר דאיכא למימר דדמי למאי דכתב הרמב"ם וש"ע ח"מ סימן רל"ד סעיף ג' לחלק בין מוכר דברים האסורים מן התורה דצריך להחזיר הדמים. ובין מוכר דברים האסורים מדברי סופרים וה"נ יש לומר בשניה כיון דאסורה מדרבנן לא הוי כל כך מקח טעות. מכל מקום צ"ע דמנ"ל לחלק בזה הכא. ונראה דמוכח מדר' כהנא דאמר לא שנו אלא נכסי מלוג וכו' א"כ הא דקתני במתניתין ולא בלאות בשניה ואיילונית אינם בענין אחד. דבאיילונית קאי על נכסי צאן ברזל ובשניה קאי על נכסי מלוג. וה"ל לאוקמא מתניתין בשניה שלא הכיר בה דאין להן בלאות נכסי צאן ברזל אלא ודאי דבשניה אפילו לא הכיר בה יש לה נכסי צאן ברזל מיהו יש לדחות לפמ"ש התוס' לעיל דף ע"ב ע"ב דהא דתנן במתניתין הממאנת ושניה ואיילונית אין להן כתובה הא גיטא בעיא וכו' איכא למימר דמשום שניה נקט. אבל במום דאיילונית אפילו רב דס"ל שם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מודה דא"צ גט. וכ"ש לשמואל דלית ליה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודאי דאינו צריך גט א"כ ע"כ צ"ל דמשום שניה נקט. ואי ס"ד דמיירי בשניה נמי בלא הכיר בה דומיא דאיילונית דהוי מקח טעות א"כ אף בשניה למה תצטרך גט דהא בשניה יותר סברא דא"צ גט דא"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דע"כ הוא ביאת איסור משום איסור שניה. מיהו זה אינו דמשמע מכל הפוסקים דאפילו חייבי לאוין שלא הכיר בהן צריכים גט אפילו בקידושין לבד וכ"ש בשניה. וצ"ל דלא דמי לאיילונית ועיין באה"ע סימן מ"ד וסימן קט"ז. ועמ"ש בקונטרס אחרון. ודוק:

תוס' ד"ה ובהפרת נדרים וכו' ויש לומר דמטמא לה משום מת מצוה וכו' ולפ"ז נראה הא דקתני יורשה ומטמא לה משמע דהוא חייב בקבורתה אף דמסיק לרב עד כאן לא קאמר ר' יהושע אלא מדידה לדידיה אבל מדידיה לדידה לא. הרי דפטור מפרקונה אע"ג שהוא תחת פירות. מ"מ חייב בקבורתה משום דכיון דיורשה א"כ ה"ל מת מצוה. וכ"ש דמטעם זה חייב בקבורתה. אבל אכתי קשיא לי טובא דנהי דפטור מפרקונה מכל מקום יש לו פירות. יש לומר דהיינו משום תקנת פירקונה לכשתגדל אבל הא דקתני ולא בלאות והיינו בין אי קאי על נכסי צאן ברזל בין אי קאי על נכסי מלוג שבלה שלא כדין מן הקרן למה תפסיד כיון שהוא מגרשה מרצונו ועיין מה שכתבתי לקמן בזה:

תוס' ד"ה אילימא וכו' למה יש לו לשלם פירות שאכל כדין וכו'. משמע דמצד הסברא קשיא להו כיון דאינה יכולה להוציא מידו נכסי צאן ברזל אע"ג דהיה מקח טעות והוא קיבלם בחוב עליו מ"מ כיון שאינה בעין אינה יכולה להוציא ממנו מכ"ש הפירות שאכל כדין. מיהו יותר ה"ל להקשות דהפירות שאכל כדין היינו ולא פירות דנקט במתניתין ואין לפרש ולא תקנת פירות דהיינו פרקונה אבל פירות עצמן שאכל כדין צריך להחזיר. דהא באלמנה לכ"ג אמרינן ביבמות דף פ"ה דיש לה פירות וכתבו התוס' לעיל דף נ"ב דהיינו אם נשבית צריך להחזיר הפירות שאכל ואינו חייב בפירקונה וא"כ איך שייך לומר דלישנא דאין לה פירות היינו דצריך להחזיר הפירות. וצ"ל דה"א לחלק בין שאר פירות שאכל ובין בלאות דלא היה לו לכלות עיין פירוש המשנה להרמב"ם וע"ז קשה להו דלמה לו לשלם וכו' וק"ל. ועיין קונטרס אחרון מ"ש עוד בדבריהם ז"ל

גמרא ש"מ מדר' כהנא וכו'. עיין בהרא"ש שכתב בפירוש דברי הרי"ף דקנסה לדידה בנ"מ היינו במה שבלה שלא כדין. אבל הרמב"ם כתב דשניה הרי היא ככל הנשים. וקשה עליו מסוגיא דאמרינן בהדיא דקנסו אותה בנכסי מלוג שבלה שלא כדין. דהא קאמר דר' נחמן פליגי ותו דמאי קנס הוא אם בלה כדין. ותו דהיינו ולא פירות. מיהו צ"ל דהרמב"ם מפרש הא דקאמר דלתנייהו היינו שנגנבו ונאבדו כמשמעות דבריו בפירוש המשנה ובחיבורו וכן הוא בש"ע. וצ"ל מ"ש התוס' ד"ה אילימא דבאיילונית דלתנייהו היינו שבלה שלא כדין. אלא דמיירי אם נגנב או נאבד. ונראה לי הטעם דאמרינן בב"מ דף צ"ו ע"ב דבעל בנכסי אשתו פטור מגניבה ואבידה. משום דה"ל שאילה בבעלים מפני שהיא משועבדת לו למעשה ידיה. וכן הוא בש"ע ח"מ סימן שמ"ו סעיף י"ו הטעם משום דהיא עמו במלאכתו. והיינו בנכסי מלוג נמי מתחלת נשואין שבא הנ"מ לידו אז משועבדת לו מיד למעשה ידיה וכיון דמשועבדת לו אף שלא עשתה באותו שעה ה"ל שאילה בבעליה. אם כן יש לומר דבאיילונית כיון שהיה מקח טעות לגמרי לא היתה משועבדת לו למעשה ידיה לא ה"ל שאילה בבעלים. ובשניה תליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי הכא וביבמות פרק ט' הלכה ד' דבשניה אי מעשה ידיה שלה פליגי בה ר' ירמי' ור' יוסי נמצא אי מעשה ידיה שלה היה ראוי שיתחייב בגניבה ואבידה. ושפיר ה"ל קנס לפ"ז יש לומר דתליא בפלוגתא דלעיל דף נ"ח ע"ב דלרב דס"ל מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה א"כ בשניה דל"ל מזוני ולא שייך נמי איבה כיון דאסורה משום שניה תהוי איבה ואיבה אין מעשה ידיה שלו. אבל לריש לקיש דס"ל התם דמעשה ידיה עיקר יש לומר דלא קנסו אותו כיון דהיא מרגילתו וכיון דקי"ל כרב התם שפיר הוי קנסא לדידה במה שאין לה בלאות של נכסי מלוג שנגנבו או נאבדו. ועיין לעיל דף נ"ט דמוכח מסוגיא דשם וכמ"ש התוס' שם דשמואל ס"ל כריש לקיש כמ"ש בחידושינו שם א"כ שפיר יש לומר דהסוגיא הכא דאזלא אליבא דשמואל כדקאמר לעיל אמרת לן משמיה דשמואל שפיר צ"ל שבלה נכסי מלוג שלא כדין דבנגנבו ונאבדו לא שייך קנסא. ובזה מתורץ נמי מה שהקשתי לעיל לרב דנקט יוצאת בגט דלמה אין לה בלאות נכסי צאן ברזל מה שבלה שלא כדין. ולשיטת הרמב"ם א"ש דמיירי בנגנב ונאבד. ודוק:

יוצאה בגט צריכה להמתין. ואע''ג דליכא לספוקי קטנה במעוברת לא חילקו חכמים בתקנתן בנשואות: אליבא דר''א כ''ע לא פליגי. כלומר הא דאמרת שמואל דאמר כר' יהושע ולא כרבי אליעזר שפיר קאמרת דמודה שמואל דלרבי אליעזר אין כתובה לשום קטנה דהשתא ירושתה ומציאתה דמדידה לדידיה קאמר דלא מיתוקמא בה תקנתא דרבנן כ''ש כתובתה דמדידיה לדידה שהרי כשתקנו חכמים נשואין ליתומה ע''י אמה ואחיה להנאתה ולטובתה תקנו כדאמרינן ביבמות בפ' חרש שנשא את הפקחת כדי שלא יהו נוהגים בה הפקר שאין קטנה יודעת לשמור עצמה מלהתפתות: כי פליגי אליבא דרבי יהושע. כלומר הא דאמרת דרב כר''א ולא כרבי יהושע ליתא דרב אפילו לר' יהושע אמרה: ע''כ לא קאמר ר' יהושע. דמעשיה קיימין אלא מדידה לדידיה כגון ירושתה ומעשה ידיה ומציאתה שיהו לבעל כי היכי דלא לימנעו מלישא אותה וחכמים גזרו שתנשא כדי שלא ינהגו בה הפקר: אבל מדידיה לדידה. כגון כתובה ותנאי כתובה: צאן ברזל. צאן שהוא קשה ומתקיים לה כברזל לפי שקיבל עליו אחריות: נכסי מלוג. שהכניסה לו ולא שמאום בכתובה והקרן לאשה ופירות לבעל: נכסי צאן ברזל. הנישומין בכתובתה ודא נדוניא דהנעלת ליה מבית אבוה והוא מקבל עליו אחריות להחזירן לה כשתצא ממנו: אבל. בלאות דנכסי צאן ברזל אית לה: אי דאיתנהו. קיימין: אידי ואידי אית לה. שאין לנו לקונסה: ואי דליתנהו. קיימין: אידי ואידי. בין נכסי מלוג בין דצאן ברזל לית לה שיכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות ב''ד נשאתיה וכשאוציאנה אחזור מה שקבלתי עלי בכתובה ובנכסי מלוג נמי אע''פ שלא ברשות הוציאם מיהו יכול לומר אין לי להחזירן עד שאגרשנה שמא תמות בחיי ואירשנה: אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא. שהרי הוא מוציאה מדעת: ואי דליתנהו. ומפני שלא היה לו להעלות בדעתו שמא תמצא אילונית אתה פוטרו אם באת לחלוק בהן: איפכא מבעי ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי. שלא היה לו לבלותן וללובשן: אית לה. אי סבירא לך עיילא ליה גלימא קרנא הוי: נכסי צאן ברזל. שהוא קבל עליו אחריותן ברשות הוציאן: אשניה. שהם נשואי עבירה וטעמא דידה משום קנסא וכגון דליתנהו: וקנסו רבנן כו'. כלומר מדינא איפכא מיבעי ליה אלא חכמים הפכו את הדבר לעקור מהן תורת נשואין קנסו אותה ממה שהיה ראוי לגבות משלו ומאי ניהו מנה מאתים ומזונות ובלאות דנכסי מלוג שהוציא שלא ברשות: ולדידיה בדידה. ואותו קנסו במה שהיה ראוי לו משלה בלאות דנכסי צאן ברזל שהוציא ברשות: ש''מ מדרב כהנא. דאמר שניה אין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום דקנסו רבנן לדידה בדידיה הא אשה כשרה גובה אותן ממנו ואע''ג דלא איתנהו: עיילא ליה גלימא. בנכסי מלוג שלא שמוה עליו בנדונייתה: קרנא הוי. וקיים לאשה לימכר וליקח בו קרקע והוא אוכל פירות ולא אמרינן לבישתה הן הן פירותיה ונכסי בה וניזיל: והאמר רב נחמן. בהאשה: אבל תוספת יש לה. דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה: [נשים שאמרו בהן חכמים. לשון אין להן כתובה יש להן תוספת]. נשים שאמרו חכמים לשון יוצאות שלא בכתובה כל תורת גיבוי הפקיעו מהן: עוברת על דת. בפ' המדיר (לעיל עב.): וחברותיה. נמצאו עליה נדרים או מומין והמקללת יולדיו בפניו: והיוצאת משום שם רע. שזינתה: מה שבפניה. בנכסי מלוג קאמר:

תנינא כולהו. דכתובה נמי תנינא דהא שמואל תני ממאנת: כללו של דבר אינה כאשתו כו'. מצינו למימר דאתיא לרבויי דאם היא בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה ואם היא בת כהן לישראל תאכל דהכי תנן בפ' ב''ש (יבמות קז:) ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום בת ישראל לכהן לא תאכל בת כהן לישראל תאכל: ובהפרת נדריה. היינו משהגיעה לעונת נדרים דאי לאו הכי אין נדרה נדר ואפי' אם תמצא לומר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא דאיבעיא לן בנדה (דף מו:) אתי שפיר הא דיכול להפר אע''ג דליכא הכא אלא נשואין דרבנן דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת דכי האי גוונא מתרץ התם אמילתא אחריתי ולדברי רבי יהושע לא תיקשי היאך מיטמא לה אם כהן הוא הואיל והנשואין לא הוו אלא מדרבנן וי''ל דמיטמא לה משום מת מצוה הואיל ויורשיה לא ירתי לה קריא ולא ענו היא דהכי מתרץ בהאשה רבה (יבמות דף פט:) אמילתא אחריתא: אילימא אממאנת אי דליתנהו אידי ואידי לית לה. בהנך שבלה שלא כדין מיירי שכלה הקרן דאי בבלה כדין מאי מסיק בתר הכי גבי אילונית אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה למה יש לו לשלם פירות שאכל כדין אלא ודאי שלא כדין איירי והשתא נמי אתיא שפיר הא דאמרינן ביבמות פרק ב''ש (דף קז.) אי אמרת נשואה תמאן שמיט ואכיל לה ומה בכך יתחייב לשלם מה שלא אכל כדין והיה דוחק רבי שמא היא לא תמצא עדים אבל עכשיו א''צ דפטור כדפרישית והא דתנן דממאנת אין לה פירות לא פירות שאכל קאמר דאפי' קרן גופיה אם אכלו אין לה אלא איצטריך לאשמועינן דאין לה פירות שליקט אפילו הן מונחין בעין בביתו ואין לפרש פירות דממאנת תקנת פירות כגון פירקונה דהיכי דמי אם מיאנה ואח''כ נשבית פשיטא ונשבית נמי ומיאנה בעודה שבויה פשיטא דבאלמנה נמי כי האי גוונא נשבית בחיי בעלה ומת אמרינן בפ' נערה (לעיל דף נב.) שאין יורשין חייבים לפדותה מיהו איכא לפרושי כגון שנשבית ולוותה ופדתה את עצמה ומיאנה דכי האי גוונא מיירי דאין לה מזונות כדמפרש לקמן בפ' בתרא (דף קז:). מ''ר: הכי גריס רבינו חננאל וקנסו רבנן לדידיה בדידיה ולדידה בדידה. פי' אותה קנסו בנכסי מלוג שלה ואותו קנסו בנכסי צאן ברזל שהן שלו ברשותו וקשיא לי מאי קנס קנסו אותו כך דין כל מגרשי נשותיהן לפרוע נכסי צאן ברזל וי''ל דזהו קנס שהוא סבור להרויח ואין לו:

הדרן עלך אלמנה ניזונת