כתובות קב ע"ב

דף קב - ב

אך את החלק השני שאמר רבא, שריש לקיש סובר רק כבן ננס ולא כרבי ישמעאל, אפשר לדחות, ולומר:

כי פליגי, אך יתכן שנחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן אליבא דרבי ישמעאל, ושניהם סוברים כמוהו בערב שמתחייב גם ללא עדים, ורק בהודאה במנה נחלקו -

רבי יוחנן סבר, הודאתו במנה מועילה גם כשלא ייחד לכך עדים, כמו שסובר רבי ישמעאל, שחלה ערבותו של הערב על פי הודאתו, בלי שיעידו על כך עדים.

וריש לקיש סבר -

עד כאן, לא קאמר רבי ישמעאל התם,, שמתחייב הערב בהודאתו אפילו כאשר לא ייחד עדים, אלא משום דערב שייך ליה לשיעבודא דאורייתא. שהרי שעבוד הערב כשהודה בו נעשה עתה לחוב שכבר קיים מן התורה, ולכן אינו יכול לטעון טענת השטאה כאשר הוא הודה שהוא משתעבד כערב לשיעבוד של חוב הקיים מן התורה.

אבל הכא, כאשר לפני הודאתו הוא אינו חייב דבר, ולא שייך כאן שיעבודא דאורייתא, אלא שהוא יוצר את החוב עתה בהודאתו, הרי אם לא ייחד לכך עדים, יכול הוא לטעון משטה הייתי בך!

גופא, אמר רב גידל אמר רב: אם שאל אבי הכלה את אבי החתן: כמה אתה נותן לבנך? - וענה: סך כך וכך. וחזר ושאל אבי החתן את אבי הכלה: וכמה אתה נותן לבתך? - וענה אבי הכלה: סך כך וכך. הרו אם עמדו מתוך אותם הדברים, וקידשו - קנו שני הצדדים זה מזה את ההתחייבות ההדדית. והן הן הדברים הנקנים באמירה.

אמר רבא: מסתברא מילתא דרב שחלה התחייבות האב באמירה בעלמא, במי שמקדש את בתו בהיותה נערה [ולא בבוגרת], דקא מטי הנאה לידיה, כיון שבאה לאבי הנערה הנאה ממונית מקידושי בתו, לפי שהוא זכאי בכסף הקידושין שנותן הבעל לבתו הנערה, ולכן הוא מקנה את התחייבותו, מכח ההנאה שהוא מקבל מקדושיה.

אבל בקדושי בוגרת, דלא מטי, שלא באה הנאה ממונית לידיה של אבי הכלה, היות וכסף קידושיה שייך לה ולא לאביה - לא אמר רב שמתחייב אבי הכלה באמירה בעלמא, אלא צריך שיעשה קנין על כך.

והוסיף רבא, ואמר: אמנם כך היה מסתבר, אבל - והאלהים! נשבע אני באלהים, כי אמר רב את דינו, שהאב מתחייב באמירתו בלי קנין, אפילו כאשר בתו היא בוגרת, ואין לאביה הנאה ממונית מקידושיה.

ומוכיח רבא שכך היא שיטת רב:

דאי לא תימא הכי, אם לא תאמר כך, אלא תעמיד את דברי רב רק באבי נערה שיש לו הנאה ממונית מקידושיה, יקשה לך: אבי הבן, שגם הוא מתחייב באמירה בלי קנין - מאי הנאה אתא לידיה!? הרי לא באה לידו כל הנאה ממונית, ובכל זאת אמר רב שהוא מתחייב ללא קנין.

אלא, בהכרח, שלא מחמת טובת הנאה שבאה לידם חלה ההתחייבות ההדדית, כי אם בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי, בהנאה שנוצרו ביניהם קשרי חיתון, גמרי, מחליטים הם את החלטתם בגמירות דעת שלמה על התחייבותם, ומקני להדדי, ומקנים זה לזה, באופן הדדי, את התחייבותם, בגמירות דעתם, ללא צורך בקנין.

אמר שאל ליה רבינא לרב אשי: האם הדברים הללו שניקנים באמירה, ניתנו ליכתב בשטר, כדי שיהיה להם תוקף של שטר, לגבות את ההתחייבות אפילו מנכסים משועבדים, כדין גביה בשטר. או לא ניתנו ליכתב, אלא הם רק כמלוה על פה, שאין גובים אותה מנכסים משועבדים? אמר ליה רב אשי לרבינא: הדברים הנקנים באמירה - לא ניתנו ליכתב בשטר!

איתיביה, הקשה רבינא לרב אשי ממשנתנו, ששנינו בה: הפקחין היו כותבין לאשה שיש לה בת: על מנת שאזון את בתך חמש שנים, כל זמן שאת עמי!

והרי התחייבות הבעל לאשתו לתת מזונות לבת אשתו לא נעשתה בקנין, אלא בדיבור בעלמא, והיא חלה רק מכח הנאת החיתון. ומוכח, שבכל זאת היא ניתנה להכתב בשטר, שהרי שנינו שהפקחים היו "כותבים" את תנאם.

ומשנינן: מאי, מהו משמעות לשון "כותבין" האמורה במשנה - אומרים!

ופרכינן: וכי קרי ליה התנא לאמירה "כתיבה"?

ומשנינן: אין, אכן משתמש התנא בלשון "כתיבה" גם במקום שמדובר בו באמירה.

והראיה לכך, כי התנן, הרי שנינו לעיל, בתחילת פרק תשיעי: הכותב לאשתו "דין ודברים אין לי בנכסייך".

ותני על כך בברייתא: רבי חייא: האומר לאשתו.

ומביאה הגמרא ראיה אחרת שהדברים הנקנים באמירה ניתן לכותבם בשטר:

תא שמע ממה ששנינו: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם [הבעל והאשה].

ודייקינן: הא מדעת שניהם - כותבין.

מאי לאו, האם לא מדובר בכתיבת "שטרי פסיקתא", שהם שטרות בהם נכתבים הדברים ש"פסקו" שני הצדדים זה לזה בתורת התחייבות בשעת הקידושין והנישואין. ומוכח שהדברים הללו ניתנו להכתב בשטר.

ודוחה הגמרא: לא בשטרי פסיקתא מדובר, אלא בכתיבת שטרי אירוסין ממש, וכדרב פפא ורב שרביא.

דאיתמר:

אם כתבו לשטר האירוסין [שכתוב בשטר "הרי את מקודשת לי", או "בתך מקודשת לי", בפירוט שם האיש ושם האשה] לשמה [לשם האיש ולשם האשה הללו, ולשם קידושין, כי אם חסר בכתיבת השטר "לשמה" הרי הוא פסול כמו גט שלא נכתב לשמה], ושלא מדעתה [אך בלי הסכמתה לכתיבת השטר], ונתן את השטר לאשה, והסכימה להתקדש בו -

רבה ורבינא אמרי: מקודשת [כי הצורך בכתיבת שטר הקידושין לשמה הוא משום שהוקשה "הויה" של קידושין ל"יציאה" בגט. ובגט יש צורך לכתוב לשמה, אך אין צורך לכתוב אותו מדעתה, לפי שבעל כרחה היא מתגרשת, ולכן גם שטר קידושין אינו צריך להכתב בהסכמתה, על אף שהיא מתקדשת רק מדעתה].

רב פפא ורב שרביא אמרי: אינה מקודשת.

כי אמנם הוקשה הויה ליציאה, אך זה מחייב רק ששטר הקידושין ייכתב לשמה כמו הגט. אך לענין הסכמתה לכתיבת השטר, יש ללמוד מההיקש של הויה ליציאה שהשטר צריך להכתב לדעת האשה, כיון שהיא זו שמקנה עצמה לבעל, וכמו בגט, שצריך להכתב לדעת הבעל, כי הוא זה המוציא אותה ממנו, ומקנה אותה לעצמה.

וכך בכל שטר, צריך השטר להכתב על דעת המתחייב או על דעת המקנה בשטר הזה. ולכן בקידושין, שהיא המקנה עצמה לבעלה, חייב השטר להכתב לדעתה!

ומביאה הגמרא ראיה אחרת ממשנתנו ששטרי פסיקתא ניתנו להכתב:

תא שמע ממה ששנינו במשנתנו שאם התחייבו שני בעלים לאשה אחת לזון את בתה, ואחר כך מתו שני הבעלים - בנותיהן של שני הבעלים ניזונות רק מנכסים בני חורין. ואילו היא, שהתחייבו שני הבעלים של אמה לזון אותה חמש שנים, ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב.

ומשמע שפסיקת הבעל לאשה ניתנת להכתב בשטר, כי רק במקום שנכתב שטר אפשר לגבות מנכסים משועבדים!

ודוחה הגמרא את הראיה: הכא, במאי עסקינן - בשקנו מידו. שעשו קנין על התחייבות הבעל, ואין זה מהדברים הנקנים באמירה. וכשיש קנין, אפשר לכתוב שטר ולגבות בו מנכסים משועבדים.

ומקשינן: אי הכי, שלצורך הדחיה של הראיה, העמדת את משנתנו בכגון שעשו קנין וכתבו בשטר את ההתחייבות של הבעל - הרי בנות של כל בעל ובעל, נמי תהיינה זכאיות לגבות את מזונותיהם מנכסים משועבדים! כי הניחה הגמרא, שנעשה הקנין של הבעל על כל התנאים שעשו הבעל והאשה ביניהם, ותנאים אלו כוללים גם את מזון הבנות שיש לנשים מבעליהן.

ומשנינן: משנתנו מדברת בכגון שקנו לזו, רק לענין מזונות בת אשתו, ולא קנו לזו, לענין מזונות בתו מהאשה הזו.

ושמא תתמה: ומאי פסקא? וכי דבר פסוק ומוחלט הוא שעושים קנין רק על מזונות בת אשתו ולא על מזונות בתו מאשתו, עד ששנו חכמים בלשון פסוקה, בלי לציין חילוק בקנינים, שמזונות בת אשתו נגבים מנכסים משועבדים [משום שבודאי נעשה קנין על ההתחייבות הזו], ואילו מזונות בתו מאשתו נגבים רק מנכסים בני חורין [משום שבודאי לא נעשה על כך קנין]!?

תשובתך: איהי, בת אשתו, דהואי בשעת קנין, שכבר נולדה בשעה שבאה אמה להנשא לבעל - מהני מועיל לה קנין, כי היא באה לעולם, ולכן אפשר לעשות קנין שבו מתחייב הבעל כלפיה, לזון אותה.

אבל בנות האשה, דלא הוו בשעת קנין, שהרי עדיין לא נולדו בשעת הנישואין - לא מהני להו קנין שיעשה אביהן עם אמן לזון אותן.

ומקשה הגמרא: מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין, וכי לא יתכן שתהא בתו מאשתו קיימת בשעת קנין? והיכי דמי, וכיצד יתכן הדבר - כגון דגרשה לאשתו אחרי שכבר ילדה לו בת, ואהדרה, והחזירה לאחר גירושיה, ומתחיב לזון את בתו שכבר קיימת. ואילו במשנה שנינו בסתם, שאין גובים למזון הבנות מנכסים משועבדים, ומשמע שאפילו אם נשא אשה ונולדה לו בת, וגירש את אשתו וחזר ונשאה, אין בתו גובה את מזונותיה מנכסים משועבדים, על אף שהיתה קיימת בשעת הנישואין השניים, והיה קנין על התחייבות אביה לזון אותה, ונכתב הדבר בשטר!

ומכח קושיה זאת, חוזרת בה הגמרא מהתירוץ הזה, ואומרת חילוק אחר בין מזון הבת ומזון בת אשתו -

אלא כך יש לחלק ביניהם: איהי, בת אשתו, דליתא שאיננה נכללת בתנאי בית דין שתקנו חכמים שהאב יזון את בתו - מהני לה קנין של הבעל להתחייב במזונותיה.

אבל בנות של הבעל מאשתו, דאיתנהו שהן ניזונות בתנאי בית דין - לא מהני להו קנין להתחייב במזונותיהם.

ותמהינן: כיצד יתכן שלבנות עצמן לא יועיל הקנין לגבות מנכסים משועבדים? וכי בגלל שחייבוהו חכמים את האב במזונות בנותיו בתנאי בית דין - מגרע גרעי הבנות, עד שלא יכול אביהן לעשות קנין לחיובן כדי שיוכלו לגבות מנכסים משועבדים!?

ולכן מביאה הגמרא הסבר אחר: אלא, בנותיו שאינן גובות מזונותיהם מנכסים משועבדים אפילו אם עשה אביהן קנין להתחייב, היינו טעמא:

כיון דאיתנהו בתנאי בית דין - שחיוב מזונות האב הוא מתנאי בית דין, אימר, יש לנו לחשוש ולומר, שמא צררי צרורות של כספים אתפסינהו, נתן אביהן ביד בנותיו לצורך הבטחת פרנסתן כדי שיתקיים החיוב שלו מתנאי בית דין. ולכן, אין להן לגבות את מזונותיהן מנכסים משועבדים. אבל בעל המקבל על עצמו לזון את בת אשתו, שאינו חיוב מתנאי בית דין, אין לנו לחוש שמא הוא התפיס לבת אשתו צרורות כסף כדי להבטיח את קיום הבטחתו.

שנינו במשנה: אם גירש הבעל הראשון את אשתו והלכה ונישאה לאחר, לא יאמר הבעל הראשון שאינו זן את בתה עד שתבוא אצלי אלא מוליך מזונותיה למקום אמה.

אמר רב חסדא: זאת אומרת, מכך שנקטה המשנה שמוליך הבעל את מזונותיה של בת אשתו למקום אמה, ולא למקום אחיה -

מוכח מזה, כי בת הניזונית מנכסי אביה, לאחר מיתת אביה, אין אחיה [היורשים את נכסי האב] זכאים לדרוש שהיא תגדל אצלם והם יזונו אותה בביתם מנכסי הירושה, אלא - הבת אצל אמה היא נמצאת, ויש להם לשלוח את מזונותיה לבית אמה!

ודוחה הגמרא את ראייתו של רב חסדא:

ממאי, מנין לך דאפילו בבת גדולה עסקינן, שאין לנו לחשוש בה שמא יתנכלו לה האחים, כדי להפטר מחיוב המזונות שלהם ומעישור הנכסים שהם צריכים לתת לה?

דלמא, שמא משנתנו רק בבת קטנה עסקינן, שהיא גדלה בבית אמה ולא בבית אחיה, כי יש לחוש לשלומה של הבת הקטנה אם תתגורר אצל אחיה, ומשום מעשה שהיה! אבל בת גדולה, שאין לחשוש שיפגעו בה, יתכן והם יכולים לדרוש שתשב עמהם בביתם, ושם הם יזונו אותה.

דתניא: מי שמת, והניח בן קטן לאמו.

אם יורשי האב אומרים: יהא גדל אצלנו, ואנחנו נפרנסנו. ואילו אמו אומרת יהא בני גדל אצלי -

מניחין אותו אצל אמו, ואין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו, כי מעשה היה, והביאו את האח הקטן אל יורשי האב, ושחטוהו מיד בערב הראשון ששהה אצלם, כדי לזכות בחלקו בירושה.

וחשש רציחה על ידי היורשים שייך רק בבת קטנה ולא בגדולה.

אך מקשה הגמרא על הדחיה, ומקיימת את הראיה:

אם יש חילוק בין גדולה וקטנה, אם כן, ליתני התנא במשנתנו את דין הולכת המזונות בלשון שמתאימה לחילוק הזה, ויאמר כך: מוליכין את מזונותיה - למקום שהיא נמצאת בו!

כי לשון זו, משמעותה היא, שלגדולה יש מקום נפרד, ולקטנה יש מקום נפרד.

אימר צררי אתפסינהו. הקשה הרשב"א ז"ל היכי אמרינן סתמא דאין הבנות ניזונות מן המשועבדין ומשמע אפילו קטנות, והא בקטנה ליכא למיחש לצררי, ובפרק שני דייני גזירות (להלן כתובות קז, א) אמרינן איכא בינייהו קטנה וספקה, כלומר דלמאן דאמר משום צררי ליכא, וגבי ממאנת אמרינן נמי התם (קז, ב) למאי ניחוש לה אי משום צררי, צררי לקטנה לא מתפיס, ויש לומר דהיינו באשתו, אבל בתו כיון דמקרבא דעתיה לגבי ברתיה, ועוד דבתנאי בית דין קא אכלה, אף על גב דקטנה היא חיישינן לצרריֿ (ר"ן על הרי"ף).

גופא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך פי' הרשב"ם ז"ל דווקא שעמדו וקדשו באותו מעמד אבל במעמד אחר צריך קנין והיינו דנקטינן עמדו וקידשו ור"י ז"ל פי' שזה אינו דלעולם כל שקדשו על דעת התנאים הראשוני' הוא ועמדו לשון התלמוד הוא בכמה מקומות כדתנן ועמד פרנס א' ופרנס את אשתו מיהו כל שלא קדשו לא קנו וכן אם חזרו בהם בפני עדים קודם קדושין ובירושלמי אמרו שאין האם פוסק ע"י בתה ולא האח ע"י אחותו ואמרי' ג"כ שהאב אינו חייב אלא בפוסק בנשואין הראשונים ודעת הגאונים ז"ל הוה דמהני הא דרב גידל אפי' בפוסק ע"י עצמו מטבע ודבר שאינה ברשותו ושאינה נקנה בחליפין והא דרב גידל בחיוב דקנין הוא וכל דמהני התם מהני הכא בדברי'. ומסתברא מלתא דרב פי' מסתברא כי אי נמי מסתברא לעלמא. בבתי נערה פי' ובאבי' דוק' דקא מטי הנאה לידי' אבל (לא בן הבן כלל) [בוגרת דלא מטי הנאה לידו לא] והאלהי' אמר רב אפילו בוגרת דאי לא תימא הכי וכו' וש"מ שיכול אינש למימר כה"ג אפ' על מלתא דלא שמיע ליה כיון דאית ליה הכרחא דאמר ליה ודו"ק:

אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב פי' רש"י ז"ל ויש עיקר לכתיבתן לגבות ממשעבדי כשנכתבו או אין עיקר לכתיבת דאע"פ שנכתבו לא עדיף ממשעבדי כיון דלא הוו בהו קנין א"ל לא נתנו לכתוב שאעפ"י שנכתבו לא טריף ממשעבדי ומותבי' לרב אשי מדתנן הפקחין היו כותבין ומדנקט לישנא דכתיבא מכלל דהא נמי בכלל פקחותא דקרובי אשה כדי שתטרוף ממשעבדי דאע"ג דעיקר פקחותא דקתני תנא איכא מפני שאומרים כל זמן שאת עמי כדמוכח מתני' מ"מ הא נמי בכלל דאי לא לתני אומרין או פוסקי' ופרקינן דהא כתיבה אמירה היא כדתנן הכותב לאשתו דין ודברים ותני רבי חייא האומר ודקארי לה סבר דאדרבה התם בלחוד כדתני עלה רבי חייא ואין למדים משם למה שלא נתפרש לו כן ואותבינן מהא דתנן אין כותבין שטר ארוסין ולא מצי למטען פרעתי דהא ודאי כל היכא דלא מטא זימנא בלאו הכי נמי לא מהימן וכל היכא דמטא זמניה אפילו איכא כתיבה נמי מהימן דחזקה היא שלא היו כונסין אלא בכך אלא וודאי דעתייהו לכתוב לענין משעבדי קאמר ופרקינן דלרב אשי מתניתן בשטר קדושין וכדרב פפא ורב שרביא ושמעי' מינה דהלכתא כוותייהו כיון דרב אשי הכי סבירא ליה וכן פסק הרי"ף ז"ל אבל ר"ת ז"ל פי' דכל היכא דנכתבו פשיטא דגבי ממשעבדי והכא קא מבעיא לן אם צריכין כתיבה או אם טרוף ממשעבדי אפי' בלא כתיבה כלל דקלא אית להו אמר ליה שלא נתנו ליכתוב שאינה צריכין כתיבה ואקשי' דא"כ מאי פקחות דכותבין ופרקינן דמאי כותבין אומרין הדר אקשינן מדתנן אין כותבין שטר ארוסין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטר פסיקתא ממש אלמא בלא כתיבה לא טריף ממשעבדי ואוקימנא בשטר קדושין וכדר"פ, הדר פרכי' מדתנן מתו בנותיו וכו' והיא ניזונת מנכסי' משועבדי' אלמא לא נתנו לכתוב דבלא כתיבה נמי טריף ממשעבדי ופרקי' דמתני' בשקנו מידו ואיכא דקשיא לן להאי פי' למה לן לאוקמי בשקנו מידו לוקמה בשנכתב, וי"ל דאין הכי נמי ורווחא דמלתא נקטי שקנו מידו לוקמה בשנכתב. וי"ל דאין הכי נמי ורווחא דמלתא נקטי שקנו מידו להפוכי לגמרי הא דס"ד מעיקרא דליכא אלא אמירה גרידתא וכההיא דאמרי' בפ"ק דחולין כגון שלבנה באור ודכוותא בתלמודא טובא כך נראה לי ואף לפי שיטה זו אתיא דרב פפא ורב שרביא אליבא דרב אשי והלכתא כוותייהו כדפסק הרי"ף ז"ל והראב"ד ז"ל פירש נתנו לכתוב שלא מדעתם ואפי' נכתבו ליכא תוספת חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא ניתן לכתוב שלא מדעתם ואפי' וכו' דכתיבה מהניא להו ואקשינן ליה מדתנן הפקחים היו כותבין ואי איתא דבכתיבה איכא תוספת חיוב א"כ טפשים הם שעושין ממלוה ע"פ מלוה בשטר דהא בכתיבת בעל מיירי כדקתני כל זמן שאת עמי ופרקי' דמאי כותבין אומרין הדר אותיב רב אשי לרבינא מדתניא אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם דאלמא מהניא להו כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קדושין וכדרב פפא ורב שרביא הדר פרכינן לרבינא מדתנן והיא ניזונת מנכסי' משועבדים אלמלא מהני להו לכתיבה ובשלמא לרב אשי דמוקים לה בשכתב אלא לרבינא קשיא ופרקינן דמתני' לרבינא בשקנו מידו דוקא ולהאי פי' לא מצי לאוקמי לרבינא אלא בשקנו מידו ולפי שיטה זו פסק הוא ז"ל דלית הלכתא כרב פפא ור' שרביא דהא ליכא הכרחה דרב אשי ס"ל כוותייהו דהא מצי לאוקמא בשטרי פסיקתא כיון דליכא הכריחא מדרב אשי הוה ליה פלוגתא דרבא ורבינא לגבי רב פפא והלכתא כרבא ורבינא ואין פי' זה נכון מכמה טעמים חדא דלישנא דנתנו ליכתוב או לא נתנו לכתוב לא אתי שפיר ועוד דקא פריש לרבינא הוא דפרכינן ממהני' דאין כותבין שטר אירוסין ואיהו מוקים לה בשטר קדושין וכדרב פפא והא רבינא גופיה פליג אדרב פפא ורב שרביא והיכי מוקים לדידיה מתני' כסברא דידהו ואין זו שיטת התלמוד ועוד דהיכי פרקינן לעיל מאי כותבין אומרינן וכההיא דכותב לאשתו דהא לא דמי דהתם לא כותב ממש אלא כמו שכותב ואלו הכא בעינן למימר דלא בעי לומר כותבין אלא אומרין דוקא וזו אינה שיטה לומר כותב במקום אומר והנכון בכולם פי' רש"י ז"ל או פי' ר"ת ז"ל:

אימר צררי אתפסינהו פי' והא חששא אלימתא הכא כולי האי אפילו בשבועה לא גביא משא"כ בחשש צררי דכתובה דגביא בשבועה מיהת ואין כל החששות שוות דאע"ג דלקמן בפרק שני דייני גזירות אמרינן גבי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אמרינן דלקטנה לא תפיס איכא צררי ואלו הכא אמרינן דהפיס תירץ ר"י ז"ל דלגבי משעבדי החמירו לחוש אפילו בקטנה והתם גבי בני חרי קאמר אי נמי דמיתה שאני דכיון דלא הדר מתפיס ליה צררי ועוד דהתם הוא באשתו אבל לגבי בתו מתפיס אפילו לקטנה על ידה או ע"י מי שזוכה לה ובפרק הניזקין פרישנא טעמא דאין מוציאין למזון אשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובין אי נמי שאין כתובין ההיא טעמא אלים טפי ואלו לפום טעמא דהתם אפי' הודה האב בשעת מיתה דלא אתפסה צררי לא טרפה ממשעבדי וא"כ ההוא טעמא הוה ליה למתני הכא דאלים טפי אלא דהכא סוף טעמא נקט ותדע דהתם פרכינן מההיא דניזונה מנכסים מנכסים משועבדים למ"ד לפי שאין קצובים ואוקימנא בשקנו מידו ובסוגיין דהכא ממש ש"מ דתרווייהו איתנהו דאי לאו דאיכא נמי חששא דצררי היו גובין מן המשועבדין בדין כיון דאיכא קנין וכדמהני קנין אצל בתו וזה ברור. והא דתנן אלו נותנין לה מדור לפי כבודה נראה מכאן שאינה משתמשת עם היתומים ביחד אלא שנותנים לה בית מיוחד לפי כבודה באחד מן הדיורים וכ"כ הרשב"א ז"ל:

זה שביארנו שכל שמתנים אבי החתן ואבי הכלה זה לזה בשעת קדושין אינו צריך קנין לא סוף דבר בבתו נערה שהקדושין שלו אלא אף בבתו בוגרת שהרי אבי הבן מיהא הרי הוא אצל בנו כאב אצל בוגרת ואף עליו אנו דנים כן שאין הטעם אלא דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי ומכל מקום פירשו בתלמוד המערב דוקא אב שפסק לבתו וכן האב שפסק לבנו אבל אח שפסק לאחותו ואשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים אינו כלום אלא בקנין גמור וכן פירשו שם ובלבד מן הנשואין הראשונים ר"ל שאף אב לבן ובת דוקא בנשואין הראשונים שהשמחה יתירה בו אבל כל שהם לבן או לבת נשואין שניים בטל חינם ואין האבות מקנין זה לזה בלא קנין ואשה ובעלה שהתנו זה לזה יראה שאף הם דברים הנקנין באמירה שהרי משנתנו בעל ואשתו הוא והעמידוה לריש לקיש בשטר פסיקאתא ומכל מקום בתלמוד המערב שבפרק אע"פ אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים כדרב גידל וכו' אלא שחכמי ההר פירשו שסוגיא זו שבתלמוד המערב שנויה על דעת האומר במנה אני חייב לך שפטור ובבעל הוא שחייב ומטעם שנזכר שם רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני ואמרו שם עד כדון בשפסק מן האירוסין וכו' והעלו שאף לאחר נשואין חייב בכתובה זו מטעם שרוצה הוא וכו' ופירוש הדברים כשם שהבעל פוסק על אשתו ותנאו קיים כך האב פוסק ליתן לבנו ולבתו ותנאו קיים בלא קנין אלא שהבעל מזכה בכתב אף לאחר קדושין ונשואין מטעם שהזכרנו דרוצה הוא וכו' והאב מזכה בדברים ובלבד בשעת קדושין אבל שלא בשעת קדושין אף בכתיבה לא שהרי סוברים בחייב אני לך מנה שפטור ומכל מקום הואיל ופסקנו במנה אני חייב לך שחייב אף אב פוסק בכתיבה כל זמן שירצה ונמצאו בעל ואם שוים לכל דבריהם שניהם פוסקים באמירה בשעת קדושין ובכתיבה אף שלא בשעת קדושין ואף גדולי המחברים כתבו כן ר"ל שאיש ואשתו מתנים ומקנים באמירה וכן כתבוה רבותיהם בפרק אע"פ ומעתה יראה שבאיש ואשתו מיהא אין בהם חלוק בין נשואין הראשונים לנישואין שניים שהרי משנתנו באשה שהיה לה בעל היא שנויה ומסתמא אף בבעל הואיל ומקבל עליו גידול בת אחרים אף הוא נתאלמן או גירש והביאו עליה זו של רב גידל והדברים נראין וכבר כתבנו מענינים אלו בכדי הצורך בראשון של קדושין:

דברים אלו שפסקו אבי הבן ואבי הבת זה לזה שאמרו עליהם שהם נקנין באמירה בעלמא שאלו בה בסוגיא זו אם ניתנו ליכתב אם לאו והגאונים מפרשים בה ניתנו ליכתב כלומר שכתיבתם מועלת לטרוף בה ממשעבדי כדין הכתובה או לא ניתנו ליכתב ר"ל שאף אם נכתבו לא עלה על דעתם לפסוק זה לזה על דעת טירפא אלא מבני חרי והעלו בה שלא ניתנו ליכתב שאין הנאת החתון מביאתם לפסוק על דעת טירפא מזה לזה בלא קנין אלא אם כן כתב זה לבנו וזה לבתו חייב אני לך כך וכך בשטר אבל פסיקא מאבי הבן ואבי הבת זה לזה אף בכתיבה אינו מועיל אלא לבני חרי והקשו בה מדתנן הפקחין היו כותבין וודאי מדקאמר כותבין רגילים היו בכך ואלמלא שהכתיבה מועלת למשעבדי למה היו נוהגים בכתיבה ופירש מאי כותבין אומרין וכדאמרינן בהכותב לאשתו מאי כותב אומר וחזרו והקשו ממה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ונשואין פירושו על שטר הכתובה וסלקא דעתיה לפרושי באירוסין שטרי פסיקאתא ומדקאמר דאין כותבין אלא מדעת שניהם אלמא כתיבה מועלת בהם לענין טירפא דאי לאו הכי דעת שניהם למה ודחי לה רב אשי באירוסין ממש ר"ל כתב הקדושין ולאשמעינן דבעינן דעתה כרב פפא ורב שרביא הא שטר פסיקאתא אע"פ שנכתבה פסיקתם בשטר לא טרפא ממשעבדי בלא קנין ועל פירוש זה סמכו גדולי הפוסקים בראשון של קדושין בשטר אירוסין שצריך מדעתה כרב פפא ורב שרביא ואע"פ שיש חולקים לומר שבשטר אירוסין לא בעינן מדעתה וכרבא ורבינא כמו שכתבנו בראשון של קדושין אותם החולקים יש להם פירוש אחר בסוגיא זו כמו שנבאר וכמו שביארנו בראשון של קדושין ולענין זה מיהא חזרו והקשו לרב אשי מה שאמרו במשנתנו מתו בנותיו ניזונות מבני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב וודאי בדאיכא שטרא דאי ליכא שטרא לקוחות היכי מפסדי אלא בדאיכא שטרא אלמא ניתנו ליכתב פירושה בשקנו מידו ואם תאמר ואם כן בנותיו נמי בשקנו מידו ואי קנו מידו אף בנותיו נמי יזונו ממשעבדי ואי בקנו לזה ולא קנו לזה מאי פסקה ואם תאמר שבנותיו אינן בעולם ואין מקנין למי שלא בא לעולם ומה תאמר בבנותיו שהן בעולם כגון שגירשה והחזירה הואיל ואיתנהי בתנאי ב"ד חוששין שמא התפיסה צרורות ומה שפירשו במסכת גיטין נ' ב' הטעם על מה שאין אשה ובנות ניזונות מנכסים משועבדים מפני שאין כתובים וכאן אמרו שאף בקנו מידו לא גבי ממשעבדי פירושו שאין סמך להן בכתיבה אלא בתנאי ב"ד ויש כאן מקום עיון אם בקטנות הרי אינן בנות התפסת צרורות כמו שיתבאר בפרק אחרון ק"ז א' ואם בגדולות נזקיקם לשבועה ויטרופו אחר שקנו להן שהרי אלמנה חוששין לה להתפסת צררי ומשביעין אותה ופירשו חכמי ההר שכל שאוכלות בתנאי בית דין ודאי צררי אתפוס ליורשים:

ממה שכתבנו אתה צריך לבאר במה שהביאו בכאן שמועת אין כותבין שטרי אירוסין שקושיא היה לרב אשי שהיה אומר לא נתנו ליכתב וכן הוא דעת גדולי הפוסקים עד שמתוך מה שתירץ רב אשי לא בשטרי אירוסין ממש פסקו הם שבשטרי אירוסין צריך דעתה כמו שכתבנו ומכל מקום אנו פוסקים כרבינא ששטרי אירוסין אין צריכין דעתה ואם כן היאך נפסוק בכאן כרב אשי לומר שלא ניתנו ליכתב אלא שלשיטתנו פירשו קדמונינו שזו של שמועת אין כותבין וכו' לסייע לרב אשי היא באה והשיבו דרך דחיה מיהא לא תסייען דאפשר לאוקומה בשטרי אירוסין ממש ומחלקת זו תלויה בביאור ניתנה ליכתב האמור כאן שהם מפרשים אותו בהפך כלומר ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם שאף כשנכתבה אינן נגבין ממשעבדי או לא נתנו ליכתב אלא מדעת שניהם שאם נכתבו אף הם נגבין ממשעבדי והשיב רב אשי לא ניתנו ליכתב ואותביה מהפקחין שהיו כותבין וכו' ואם הכתיבה גורמת טירפא של לקוחות היכן פקחותם ושאר השמועות סיוע לרב אשי אלא שבזו של שטר אירוסין תירץ דרך דחיה מינה לא תסייען כמו שביארנו ויש בו פירושים אחרים וכבר כתבנו הענין בראשון של קדושין ט' ב' בשמועת כתבו לשמה ושלא מדעתה:

זה שביארנו במשנה שאי אפשר לבעל שפסק במזון הבת וגירש לומר אזונה בביתי אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה אין בו חלוק בין גדולה לקטנה שבשתיהן אנו אומרין תעמוד הבת אצל האם אם קטנה מפני הצורך גדולה ואם בגדולה מפני הנהגת טכסיסיה במלאכה ובצניעות וזהו שאמרו למקום שהיא אמה ולא אמר למקום שהיא לבד:

מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומרין יהא הבן גדל אצלינו והאם אומרת יהא בני גדל אצלי אין מניחין אותו אצל הראוי לירשו כלל ודבר זה תקנת חכמים כדי שלא יהו פושעים בו כלל מעשה היה ושחטוהו בערב הפסח:

אמר ר"ג א"ר כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה אמר רבא מסתברא מילתא דרב בבתו נערה דקמטי הנאה לידיה אבל בוגרת לא והאלהים א"ר אפילו בבוגרת דאלת"ה אבי הבן מאי הנאה קאתי לידיה אלא בההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרו ומקנו אהדדי (פי' הרב על מימרת והב"ע כגון דא"ל מנה אני חייב לך בשטר דדוקא הכא דאיכא למימר בההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרו ומקנו בלא קנין אבל בשאר דברים אין אדם יכול לחייב עצמו באמירה ואע"ג דא"ל א"ע ואינו משתעבד אלא אם קנו מידו) א"ל רבינא לר"א דברים הללו ניתנו לכתוב או לא. פי' אם אומר החתן לפני העדים כתבו לי שטר על הנכסים שנדר חמי לתת לבתו בפניכם כותבים לו או לא. א"ל לא ניתנו לכתוב פי' דא"ל (כזה) [דזה לא] קבילית עלוי דתיטרף ממשעבדי ומתוך כך לא אוכל למכור נכסי ועד שלא יאמר להן אין כותבים לו ת"ש:

מתו בנותיו ניזונות מנכב"ח והיא ניזונית מנכ"מ מפני שהיא כב"ח אא"ב דכתב לה היינו דניזונית מנכ"מ אלא אי אמרת דלא כ' לה אמאי ניזונית מנכ"מ הב"ע בשקנו מידו דסתם קנין לכתיבה עומד. אי הכי בנותיו נמי ומסיק איהי דליתא בתנאי ב"ד מהני לה קנין בנות דאיתנהו בתנאי ב"ד לא מהני להו קנין:

מיגרע גרע בתמי' כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימא צררא אתפסי':

לא יאמר הראשון וכו'. אר"ח זאת אומרת הבת אצל האם פי' בת הניזונית מן האחים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם ל"ש גדולה ל"ש קטנה. פי' מדלא קתני למקום שהיא סתם וקתני למקום שהיא אמה ש"מ כך הדין נותן שתדור עם אמה ולא עם אחיה בין אם היא קטנה בין אם היא גדולה:

תניא מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו והאם אומרת יהא גדל אצלי אין מניחים (אלא) אצל מי שהוא ראוי ליורשיו מעשה הי' ושחטוהו ע"ה וכן לא יאמרו שניהם וכו':

גופא. אמר רב גידל וכו' פיר' רשב"ם דדוקא שעמדו וקדשו באותו מעמד אבל במעמד אחר צריך קנין והיינו דנקט עמדו וקדשו ור"י ז"ל פירש שזה אינו דלעולם כל שקדשו על דעת תנאים הראשונים הוא ועמדו ל' התלמוד הוא בכמה מקומות כדתנן ועמדו אחרים ופרנסו את אשתו והרבה כיוצא בו ומיהו כל שלא קדשו לא קנו וכן אם חזרו בהן בפני עדי' קודם קידושין ובירושלמי אמרו שאין האם פוסקת על ידי בתה לא האח ע"י אחותו ואמרו ג"כ שאפילו האב אינו חייב אלא בפוסק בנשואין הראשונים ודעת הגאונים ז"ל דמהניא הא דרב גידל אפי' בפוסק על ידי עצמו מטבע ודבר שאינו ברשותו שאינו נקנה בחליפין דהא דרב גידל בחיוב בקנין הוא וכל דמהני התם מהני הכא בדברים. הריטב"א ז"ל. וכתבו תלמידי ר' יונה וז"ל ויש ששואלין היכי אמרי' הכא הן הן הדברים הנקנים באמירה והא תנן לקמן באידך פרקין הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כלומר שנתלוצץ ממנו ולא רצה וכו' ותירץ ר"מ הלוי ז"ל דהתם ודאי אם הוי לו מעות היה יכול חתנו לכופו ליתן לו מה שפסק עמו אבל כשאין לו מעות מיירי ולפיכך היו אומרים חכמים תהא יושבת עד שתלבין ראשה מאחר שפסק האב במעמדה וקבלה הקדושין על דעת כן סברה וקבלה ופי' דפשט לו את הרגל ר"ל לית לי מידי דיהבינא לך אי ניחא לך שלוף מסאני ודוץ. ע"כ:
מסתברא מלתיה דרב פי' מסתברא לי א"נ מסתברא דלעלמא הריטב"א ז"ל:
בבתו נערה פירוש ובאביה דוקא דקא מטי הנאה לידיה אבל לא בהבת הריטב"א ז"ל:
דקא מטי הנאה לידיה שמקבל כסף קדושיה והוא שלו ובההיא הנאה גמר ומקנה ליה ובאמירה בעלמא קני כפל רש"י במהדורא קמא. וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל דקא מטי הנאה לידיה פירוש שזוכה בכסף קדושיה ואע"ג שאותו הזכות הוא דבר מועט אפ"ה כיון שהקידושין נעשין על ידו וע"י הקידושין הללו שהוא זוכה בהן היא אסורה לכל העולם חייב לגמור כל המעשה אבל בוגרת כו' לא ע"כ:

והאלהי"ם אמר רב דברי גופיה קא מסיים לה למילתיה הכי. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתב הריטב"א דיכול איניש לומר כה"ג אפי' על מילת' דלא שמיע ליה כיון דאית ליה הכרח' דאמר ליה ודוק ע"כ:
דאי לא תימא הכי דאמר רב אפי' בבתו בוגרת אבי הבן דאמרינן כמה אתה נותן לבנך וכו' רש"י במהדורא קמא:

א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו ליכתב וכו'. דברים הללו דברי פסיקתא. נתנו ליכתב כלומר צריכין ליכתב או אין צריכין ליכתב בלא קנין ובלא כתיבה קנו ל"א צריכין ליכתב ולהוו כמלוה בשטר וגבי ממשתעבדי. א"ל לא נתנו ליכתב כלומר אין דברים הללו ראוין ליכתב דאין אדם רוצה לעשות דברים הללו עליו כמלוה בשטר. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל נתנו ליכתב נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהן בלא קנין. לא נתנו ליכתב דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי ע"כ. פי' לפי' אי אלמוה חכמים לדברים הללו שהם בלא קנין דאם באו להחתים עדים בדבר יש להם דין שטר לגבות ממשעבדי ולכך הרשות בידם לכתוב ולהחתי' או לא נתנו ליכתב דלא נתנו חכמים כתיבה לדבר ואין רשות להחתים עדים בדברים הללו דלא לטרוף ממשעבדי ושורת הדין דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי לכך ולכך אין להחתים עדים בדברים הללו ואפי' שניהם רוצים כנ"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל נתנו ליכתב פרש"י ז"ל נתנו חכמים כתיבה בדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהם בלא קנין או לא ניתנו ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסיה משמ' דרוצה לפרש דאפילו אם רוצים שניה' לכתוב אין יכולין לכתוב עד כאן. והריטב"א ז"ל לא פירש כן וזה לשונו ניתנו ליכתב פירש רש"י ז"ל ויש עיקר לכתיבתן לגבות ממשעבדי כשנכתבו או אין עיקר לכתיבת' דאע"פ שנכתבו לא טריף ממשעבדי כיון דלא הוו בהו קנין א"ל לא ניתנו ליכתב שאע"פ שנכתבו לא טריף ממשעבדי ע"כ. והתוס' פירשו ניתנו ליכתב דכי היכי דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ולא צריך לאמלוכי ביה הכי נמי הני דברים במקום קנין הם עומדים ואי בעו סהדי כתבי שטרא בלא רשות המתחייב כלל בקנין דלא צריך לאמלוכי ביה וטרפי ממשעבדי או דילמא לא ניתנו ליכתב בלא רשות המתחייב אבל ברשות כותבין וטרפי נמי ממשעבדי ורבינו חננאל ורבינו תם ז"ל פירשו ניתנו ליכתב דאפילו מבני חרי לא גבי אלא בכתיבה דוקא והא דאמרינן הן הן הדברים הנקני' באמירה לאפוקי דלא בעי קנין ומיהו כתיבה בעי ולא סגי בדברים בלחוד ובכתיבה גבי אפי' ממשעבדי או לא נתנו ליכתב דבדברים בלחו' סגי והיינו כפירוש' קמא דפרש"י במהדורא קמא הרי הצעתי לפניך פירושים אלו ועתה אפרש הסוגיא לפי כל א' מהפירושי' כל דבר במקומו בס"ד:
איתיביה הפקחין היו כותבין וכו' לפי מאי דפרישנא בלשון רש"י שבמהדור' בתרא אתי שפיר כפשט' דהא קמן דכותבין והיכי קאמרת דלא נתנו ליכתב ואפי' ברשות המתחייב כי היכי דלא לטרוף ממשעבדי ולשיט' ר"ת ז"ל נמי ניחא דמדקתני כותבי' ש"מ דבעי כתיבה ולא קני באמירה בלא כתיבה והיכי קאמרת דלא נתנו ליכתב דלא בעי כתיבה אבל לפי מאי דפריש הריטב"א ז"ל בלשון רש"י מאי תיובתא דילמא אין עיקר לכתיבתם וכדפשיט רב אשי ופריש הריטב"א ז"ל דהכי קא מותיב הפקחין הי' כותבין וכו' מדנקט לישנא דכתיבה מכלל דהאי נמי בכלל פקחות דקרובי אשה כדי שתטרוף ממשעבדי דאע"ג דעיקר פקחותם דקתני תנא אינו אלא מפני שאומרים כל זמן שאת עמי וכדמוכח מתני' מ"מ הא נמי בכלל דאי לא לתני אומרי' או פוסקים:
וז"ל רש"י במהדורא קמא הפקחין היו כותבין ואוקימנא לעיל בשטר פסיקתא אלמא נתנו ליכתב וקרי ליה לאמירה כתיבה בתמיה והא תנן בניחותא ע"כ. ולשיטת התוספות ז"ל נמי קשיא מאי תיובתיה דהא הפקחין ברצונם היו כותבין והיכי שמעינן מהכ' דנתנו ליכתב בלא רשות בקנין דלא צריך לאמלוכי ביה וי"ל דהכי קא מותיב דהא ודאי הפקחין בעו למעבד מידי דלמעיט חיובייהו ובשלמא אי נתנו ליכתב כיון דכ"ע היו כותבין שלא כרצונ' לכך היו כותבין אבל אי אמרת דלא ניתן ליכתב בלא רשות המתחייב מאי פקחותא דקא כתבי ומשעבדי נכסייהו בכדי דקמזדלזלי נכסייהו כיון דמשועבדין נינהו אלא ודאי משמע דנתנו ליכתב ותיובת' דרב אשי וכיוצא בזה פי' הראב"ד ז"ל וכדבעי' למכתב קמן בס"ד. ואיכא למידק דמדקאמר איתיביה הפקחין וכו' משמ' דרבינ' גופיה הוא דקא מותיב בהכין משמע לשון איתיביה וכיון שכן קשיא מאי קא בעי מעיקרא ליפשוט לדידיה ואפשר דלישנא דמתני' גופה הוה מסתפקא ליה ומשום דפשיט ליה בפשיטות לא נתנו ליכתב ולא חש למתני' כלל קא מוסיף ליה ממתני' דהא קמן דקתני מתני' כותבין ויש מקום להסתפ' ואמאי ברירא לך כולי האי עד דפשטת לי מבלי נתינת טעם כלל דמסתפקא לי אי נתנו ליכתב אי לא נתנו ליכתב וקא מהדרת לי לא נתנו ליכתב בלי טעם ומשמ' דאין להסתפק כלל והא מדתנן הפקחין היו כותבין יש להסתפק אי נתנו להכתב כותבין דוקא קתני אי לא נתנו ליכתב ולאו דוקא כותבין ומהדר ליה דאין להסתפק כלל בזה דמאי כותבין אומרין ופריך עליה וקרי ליה לאמירה כתיבה פי' מי איכא בשום דוכתא דקרי לאמירה כתיבה עד דפשיטא ליה כולי האי ומשני אין דתנן הכותב לאשתו דין ודברים וכו'. וכתב הריטב"א ז"ל ודקארי ליה מאי סבר דאדרבה התם בלחוד הוא כדתני לה ר' חייא ואין למדין משם למה שלא נתפרש לו כן ע"כ כנ"ל:

ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם אבי הבן ואבי הבת א"נ בעל ואשה. הא מדעת שניהם כותבין מאי לאו שטרי אירוסין היינו שטרי פסיקתא אלמא דצריכין ליכתב ושטרי נשואין היינו שטר כתובה. שטרי אירוסין ממש אם ארסה בשטר כגון שכתב לה הרי את מקודשת לי ואמרה ליה אין ולא אמר לה בשטרא מקדישנא לך וקמ"ל מתני' דגט פשוט דאין כותבין ואם כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת דהכי הוא כדרב פפא ורב שרביא דאמרי אינה מקודשת באותו שטר ומחלוקתן דרב פפא ורב שרביא ורבא ורבינא במס' קדושין פ"ק והתם מפרש טעמייהו. רש"י במהדורא קמא. ולמאי דפרישנא בלשון רש"י ז"ל שבמהדורא בתרא הא ודאי דאתיא מילתא כפשטה ופריך שפיר ולשיטת התוספות ז"ל קשיא דאדרבה סייעתא היא דלא נתנו ליכתב ואין כותבין אלא מדעת שניהם היינו בדעת שניהם גמר הפסיקתא אפי' לא ידעו שניהם בכתיב' דומיא דהנך דלעיל מינה דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו אע"פ שאין המלוה יודע מן ההלואה כלום. כותבין שטר מוכר אע"פ שאין לוקח עמו היינו אע"פ שאין הלוקח במקום כלום. ואין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהן כלומר שידעו שניהם גמר הפסקתה הא מדעת שניהם כותבין אפי' בלא ידיעת המתחייב ולשיטת ר"ת ז"ל לא גרסי מדעת שניהם כותבין וברוב ספרים אינו ופשיט להדיא מדקתני כתיבה ש"מ בעי כתיבה ולא קני באמירה לחודה והריטב"א ז"ל כתב לפי מאי דפריש בלשון רש"י ז"ל וז"ל ואותביה מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ולא מצי למטען פרעתי דהא ודאי כל היכ' דלא מטי זמניה בלאו הכי נמי לא מהימן וכל היכא דלא מטא זמניה אפי' איכא כתיבה נמי מהימן דחזקה היא שלא היו כונסין אלא בכך אלא ודאי נתנו ליכתב משעבדי קאמר ע"כ:

כדרב פפא ורב שרביא וכו'. רבא ורבינא אמרי מקודשת הקשו בתוספות לשיטת ר"ת ז"ל דלרבינא דאמר מקודשת צריך לאוקומי ההיא דאין כותבין בשטרי פסיקתא וא"כ מאי קא מיבעיא ליה לעיל ניתנו ליכתב או לא ליפשוט מהך דניתנו ליכתב ולשיטת התוספות ניחא דאיכא למימר דס"ל לרבינא דאפשר דדוקא מדעת שניהם ממש כותבין פי' שידעו שניהם מהכתיבה ולא משתעי בידיעת גמר הפסיקת' ותלמודא הוא דלא משמע ליה הכין וכדכתיב לעיל. אבל לשיטת ר"ת ז"ל קשיא ומעתה אידחייא שיטת ר"ת ז"ל כן משמע מהתוס' ז"ל דמשום הך קושיא הדרי לשיטת התוס' ואדחייא לן שיטת ר"ת. ורש"י כתב במה' בתרא וז"ל שטרי אירוסין ממש שטר שמקדש בו את האשה הרי את מקוד' לי כותב בשטר ומוסר לה ואשמעינן דצריך לכתוב על פיה כדרב פפא וכרב שרביא דאמרי כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת. ע"כ. ואפשר דבהכי מיתרצא קושיין דלרבינא נמי מתוקמא שפיר בשטרי אירוסין ממש דאע"ג דאיהו סבר מקודשת היינו בדיעבד וכדקאמרי' כתבו לשמה ושלא מדעתה אבל לכתחלה מודה רבינא דאין כותבין אלא מדעת שניהן דכיון דלרב פפא ורב שרביא אינה מקודשת אפי' בדיעבד מעתה יש לחוש בלכתחלה מיהת והלכך שפיר מצינן לאוקומה בשטרי אירוסין ממש ואפי' לרבינא ולהכי קמיבעיא ליה כנ"ל:

ת"ש מתו בנותיהן נזונות כו'. מפני שהיא כב"ח פרש"י ז"ל במ"ק מפני שהיא כב"ח אי לא דנקיטא ההיא בת שטרא בידה במאי טרפה ממשעבדי הא מלוה ע"פ היא ומלוה ע"פ לא טרפ' ממשע' אלא ודאי דנקיטא שטר פסיקתא בידה וקשיא למ"ד לא ניתנו ליכתב בשקנו מידו שעשה לה לאשתו יותר מדאי שהקנה לה בקנין גמור וקנין ניתן ליכתב ואהכי טרפא ע"כ. ואזיל לשיטתי' למאי דפריש לעיל טעמא דקאמר לא ניתנו ליכתב ומיהו במהדורא בתרא כתב ג"כ וז"ל שהיא כב"ח. ואי לאו דנקיטא שטרא מי טרפא ממשעבדי ע"כ. ולא ידעתי ל"ל למפרש בכה"ג דהא מציא לאקשויי להדיא מדנזונת מנכסין משועבדין וכי קאמרי' לא נתנו ליכתב היינו משום דלא משעבדי נכסיה וכדפרש"י ז"ל וכדכתב לעיל במהדורא קמא ניחא דפריש לפי דפרי' לעיל וכדכתיב' אבל כפי מאי דפריש הרב במהדורא בתרא הוה מצי לאקשויי להדיא מדנזונית מנכסים משועבדים. ואיברא דמשמע מלישנא דתלמודא דהך ת"ש הויא כאידך דלעיל דקא מהדרי לאותובי אכתיבת השטר דניתן ליכתב והכא נמי בעי לאותובי דכתבי שטר ותיובתא דה"ד לא ניתן ליכתב מיהו אתלמודא גופיה איכא לאקשויי למה ליה לאותובי בכה"ג כיון דמצי לאותובי להדיא מדנזונת מנכסים משועבדים ואפשר דלכך פירש רש"י כן דאי תיובתין היינו מדניזונת ממשעבדי ע"כ איכא לאקשויי ולדידך מי ניחא והא מתני' סתמא קתני והיא מנזונת מנכסי' משועבדין משמע אפי' בדלא כתב וכי אמרינן ניתנו ליכתב בעינן כתיבה מיהא כדי לגבות ממשעבדי הלכך לכ"ע איכא למפרך בכה"ג אלא מאי אית לך למימר בדכתב ולכך נזונת ממשעבדי לדידיה נמי נדחוק ונאמ' כגון שנתחייב בכך על ידי קנין אבל כי מותבינן דבע"כ נקיט שטרא ע"כ לא הויא תיובתא אלא למ"ד לא ניתן ליכתב ולא אסיק אדעתין כשנתחייב על ידי קנין דמדקתני מפני שהיא כב"ח משמע דנקיט שטרא בידי' וס"ד דלמ"ד לא ניתן ליכתב לא כתבינן שטר' כלל ואפי' בדקנו מידו כי היכי דלא ליטעו למכתב שטרא בדלא קנו כיון דהוו דברים הנקני' באמירה ומשמע איברא ודאי דנקיטא שטרא בידה ומיהו איהו הקנה לה מעיקרא בקנין גמור ולכך נקיטא שטרא בידה וכי קאמרינן לא ניתן ליכתב היינו בדלא קנו כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל והוא דחוק קצת ומ"מ שפיר פרכינן לשיטה זו ולשיטת ר"ת קשיא מאי קא מותיב דילמא לעולם אימ' לך דלא סגי כתיבה כדי לגבות מבני חרי ודוקא אמרו דברים הנקני' באמירה דאין צריך כתיבה כלל ופירשו בתוס' לשיטתו דהכי פריך מדקתני והיא נזונת מנכסים משועבדים אלמא דכותבין דאי אין כותבין אמאי הוה גבי ממשעבדי וס"ד מדקא פסיק ותני והיא נזונית מנכסים משועבדים דלעולם רגילין לכתוב וליכא לשנויי דהכ' מיירי כשאירע הדבר וכתבו דאי מיירי בע"כ בשכתב א"כ משמע דכך הוא רגילות לכתוב ובלא כתיבה לא גבי ולא מידי דכל היכא דמיירי בכתיבה משמע דכך הוא רגילות לכתוב כל שעה וכדפרכי' אינך דלעיל לשיט' ר"ת ז"ל ואין דרך לשנויי מהן ללאו וא"ת ומאי משני בשקנו מידו הכי נמי איכא למימר דדוקא משום שקנו מידו גבי אבל בלא קנין לא גבי ולא מידי כדאקשינן בכתיבה וי"ל דדוקא בכתיבה דלא הויא מילתא יתירתא ס"ד דכך הוא רגילות אבל השתא דמשנינן בשקנו מידו דהיינו מלתא יתירתא דהא הוו להו דברים הנקנין באמירה הא ודאי דה"ק דבלא כתיבה יכולין לגבות מן המחוררין והכא כך אירע הדבר שהקנה לה וא"ת אכתי הא מכרחינן מדקא פסיק ותני והיא נזונת מנכסים משועבדים דמשמע עד לעולם רגילין לכתוב ומזה לא תירץ כלום במאי דמוקי לה בשקנו מידו וי"ל דאי מיירי בכתיבה ודאי דאיכא לאקשויי דכל כה"ג הו"ל לפרושי אי לאו משום דרגילין לכתוב אבל אי מיירי בשקנו אין צריך לפרש דמסתמא לא משעבדי נכסי בשום דוכתא אלא בקנין ואין אחר קנין כלום וסתמו כפי' כנ"ל לשיטת ר"ת ז"ל ולשיטת התוס' קשיא דלמה ליה לשנויי בשקנו מידו דהא הוה מצי לשנויי כשצוה לכתוב וכתב דגבי ממשעבדי ונדחקו לומר דה"ה דהוה מצי לשנויי הכין וצריכין נמי לומר דכולה שקלא וטריא דתלמודא כדאיתא עלה דאוקמה דבשקנו מידו הכי נמי איתא עלה דהך שינוייא דבשכתב דאי לא תימא הכי תיקשי למה ליה לשנויי בשקנו מידו ולדחוקי נפשיה כולי האי לישני בשכתב ותו ליכא לאקשויי עליה מבנות כלל. והרא"ש כתב וז"ל הב"ע בשקנו מידו הוה מצי לשנויי בשצוה לכתוב אלא דהיינו הך דהקנין הוי כמו צווי ע"כ. והתוס' לא כתבו אלא דהוה מצי לשנויי הכין בלחוד ועוד הקשו התוס' לפי שיטתם אמאי לא מייתי מעיקרא מתו בנותיהן כו' מקמי דמייתי ההיא דהפקחין כדרך שנשנית למשנתינו ודע דדרך התלמוד לאקשויי הקושיא הפשוטה ברישא ושוב הקושיא החלושה דאי מקשה מתחלה הקושיא החלושה הוה דחינן לה בגילא דחיטתא אבל כי פרכינן עלה מעיקרא מקושיות חזקות ופשוטות והוצרך לדלוק בהם שוב פרכינן עליה קושיא כל דהו לומר דבהכי נמי אצטריך לידחק וכי מצרפת לה בהדי דאינך דוחקי הרי היא נמי קושיא חזקה מעתה לשיטת ר"ת ניחא דפריך מהפקחין ברישא דהויא פשוטה ושוב פריך מהני דמתו בנותיהן וכו' דהויא לה קושיא חלושה דלא הוזכר שם כתיבה וכדכתיב לעיל אבל לשיטת התוס' הויא איפכא דההיא דהפקחין הויא לה קושי' חלושה וכדדחקי' בה לעיל וההיא דמתו בנותיהן הויא לה קושיא פשוטה לפי שיטתם ז"ל דמשמע דלעולם גובה מנכסים משועבדים ותירצו בתוס' שכן דרך התלמוד משום דאי הוה מייתי הך דמתו בנותיהן וכו' מעיקרא והוה משני בשקנו מידו תו לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין דאיכא לאוקומה נמי בשקנו מידו וקשה קצת דהא בעלי התלמוד אינהו נינהו רבינא ורב אשי ואכתי קשי' אמאי רבינא אותיב ברישא מההיא דהפקחין אטו מי הוה ידע המקשן דהוה מפרק ליה בשקנו מידו עד דמותיב ברישא מההיא דהפקחין דמתנייא בסיפא ושביק ההיא דמתו בנותיהן וכו' דמתנייא ברישא והא לשיטת התוס' ז"ל כי מותיב מההיא דמתו בנותיהן כו' הוה מצי לשנויי נמי בשכתב ואי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה מההיא דהפקחין וכדפרישנא ליה לשיטת התוס' ז"ל מעתה הדרן קושיא לדוכתין אמאי רבינא אותיב ברישא מההיא דהפקחין וי"ל דהמקשן הוה ברירא ליה דהוה משני ליה בשקנו מידו משום דבפרק הנזקין מוקי לה נמי בשקנו מידו ואגב אורחין מתרצא דמש"ה משני בשקנו מידו ולא משני בשכתב ולשיטת התוס' משום דבפרק הנזקין מוקי לה נמי בשקנו מידו ואם תשאל אכתי בשלמא אי לא הוה מתוקמא התם בהנזקין אלא בשקנו מידו ניחא דמשום הכי אותיב ברישא מההיא דהפקחין משום דידע המקשן דאי הוה מותיב ברישא מההיא דמתו בנותיהן כו' ברישא הוה מהדר ליה בשקנו מידו ותו לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין אבל כיון דהתם נמי בהנזקין לא מתוקמא בשקנו מידו בדוקא דלמאן דלא בעי אלא קצובין אתי שפיר הך דהיא נזונת מנכסים משועבדין אפילו בדלא קנו מידו וכיון דלא מכרחא לאוקומי בשקנו מידו מנא ידע המקשן דהוה מוקי לה בשקנו מידו עד דפריך מהפקחין ברישא. תשובתך דע דמתני' דקתני והא נזונת מנכסים משועבדים קשיא אברייתא דפרק נערה דקתני חמשה גובין מן המשוחררין המקבל עליו לזון את אשתו וכו' וכמ"ש התוספות במשנה ולאוקמתא דבשקנו מידו איברא דדחיקנא קצת לאוקומה מתני' בשקנו מידו ומיהו א"ש ברייתא דהמקבל עליו לזון דמיירי בשלא קנו מידו דהכי מוכח לישנא דהמקבל עליו כו' ולמאן דלא בעי אלא קצובין הויא איפכא דמתני' מתוקמא שפיר כפשטה אפילו דלא קנו מידו דהא קצובין הויא כדקתני לזון חמש שנים כו' ומיהו ההיא דחמשה גובין מן המשוחררין לא א"ש דלכאורה דומיא דגט חוב וכתובת אשה שאין בה אחריות קתני דהוי להו קצובין וכיון דנצטרך לדחוק ההיא דחמשה גובין וכו' דמיירי בשאין שם קצבה להכי מאן דמותיב לא אסיק אדעתיה דהוה מהדר ליה אלא באוקמתא דבשקנו מידו ולהכי לא פריך אלא מהפקחין ברישא ולהכי נמי לא בעי לשנויי אלא בשקנו מידו ולא בשכתב כיון דהכי מתוקמא בפ' הניזקין כנ"ל. ודוק שחזרו התוספות לפרש כאן מה שפירשו כבר במתני' ושנו בלשונם וגם דוק דמתחלה כתבו ההיא דהמקבל עליו וכו' ובסוף הדבור כתבו מצינו לאוקמי ההיא דחמשה גובין מן המשוחררין וכו' שינו הברייתא דמתחלה נקטו ההיא דהמקבל ובסוף נקטו ההיא דחמשה וכו' וק"ל במאי דכתיבנא ואל תשכח מה שכתבתי לעיל דמה שמקשים התוספות לרבינא דאמר מקודשת מבעי ליה וכו' והניחו בתימה היינו לשיטת ר"ת ומש"ה נדו משיטת ר"ת ז"ל והדרי לפרושי שיטתם דמעיקרא ושני הדבורים דבתר הכין ת"ש מתו וכו' הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכו' שייכי כשטתם ז"ל ולא לשיטת רבינו תם ז"ל דוק ותשכח וככדתיבנא:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ור"ת כתב דכל היכא דנכתבו פשיטא דגבי ממשעבדי והכי קא מבעיא לן אם צריכים כתיבה או אם טורף ממשעבדי אפי' בלא כתיבה דקלא אית להו וא"ל לא נתנו ליכתב שאינם צריכים כתיבה ואקשינן דא"כ מאי פקחותא דכותבין ופרקינן דמאי כותבי' אומרי' הדר אקשינן מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקתא ממש אלמא בלא כתיבה לא טריף ממשעבדי ואוקימנא בשטר קדושין וכדרב פפא הדר פרכינן מדתנן מתו בנותיהן וכו'. והיא נזונית מנכסים משועבדים אלמא לא נתנו ליכתב דבלאו כתיבה נמי טריף ממשעבדי ופרקינן דמתני' בשקנו מידו ואיכא דק"ל להאי פירושא למה לן לאוקומה בשקנו מידו לוקמה בשכתב וי"ל דאה"נ ולרווחא דמלתא נקט שקנו מידו להפוכי לגמרי מאי דס"ד מעיקרא דליכא אלא אמירה גרידתא וכההיא דאמרינן פ"ק דחולין כגון שלבנה באור ודכותא בתלמודא טובא כנ"ל. ואף לפי שיטה זו אתיא דרב פפא ורב שרביא אליבא דרבי אשי והלכתא כותייהו כדפסק הרי"ף ז"ל ע"כ. והתוס' ז"ל לא פירשו כן בשם ר"ת אלא כדכתיבנא עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל והראב"ד ז"ל פירש נתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספות חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא נתנו לכתב שלא מדעתם דכתיבה מהניא להו ואיכא תוספת חיוב וא"ל לא נתנו לכתוב שלא מדעתם דכתיבה מהניא להו ואקשינן ליה מדתנן הפקחין היו כותבין ואם איתא דבכתיבה איכא תוספת חיוב א"כ טפשים הן שעושין ממלוה על פה מלוה בשטר דהא בכתיבת בעל מיירי כדקתני כל זמן שאת עמי ופרקינן דמאי כותבין אומרים הדר אותיב רב אשי לרבינא מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם אלמא מהניא כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קדושין וכרב פפא ורב שרביא הדר פרכינן לרבינא מדתנן והיא נזונית מנכסים משועבדים אלמא מהניא להו כתיבה ובשלמא לרב אשי מוקי לה בשכתב אלא לרבינא קשיא ופרקינן דמתני' לרבינא בשקנו מידו דוקא ולהאי פי' לא מצינא לאוקמיה לרבינא אלא בשקנו מידו ולפי שטה זו פסק הוא ז"ל דליתא הלכתא כרב פפא ורב שרביא דהא ליכא הכריחא דרב אשי ס"ל כוותייהו דהא מצי לאוקומא בשטרי פסיקתא וכיון דליכא הכריחא מדרב אשי ה"ל פלוגתא דרבא ורבינא לגבי רב פפא ורב שרביא דהלכתא כוותיייהו דרבא ורבינא אבל אין פי' זה נכון מכמה טעמי חדא דלישנא דנתנו ליכתב או לא נתנו ליכתב לא אתי שפיר ועוד דקא פריש דלרבינא הוא דפרכינן ממתניתין דאין כותבין שטרי ארוסין ואיהו מוקים לה בשטר קדושין וכרב פפא והא רבינא גופיה פליג על ר"פ ורב שרביא והיכי מוקמי' לדידיה מתני' כבר פלוגתא דידיה ואין זו שיטת התלמוד ועוד דהיכי פרקינן לעיל מאי כותבין אומרין וכההיא דהכותב לאשתו דהא לא דמו דהתם לא כותב ממש הוא אלא דמי ככותב ואלו הכי בעי' למימר דלא בעי למימר כותבין אלא אומרין דוקא וזו אינה שיטה לומר כותבין במקום אומרין והנכון בכולם פרש"י ז"ל או פי' ר"ת ז"ל ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו וכו'. יש שפירשו נתנו ליכתב צריכין ליכתב שאלו לא נכתבו אינו גובה אלא מבני חרי או לא נתנו שאין צריכין ליכתב דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי וא"ל לא נתנו ליכתב ואותביה מדתנן הפקחין היו כותבין מדתנן לישנא דהיו כותבין אלמא דרכן לכתוב לפי שצריכין ליכתב ומפרקינן מאי כותבין אומרים כלומר כתיבה דמתניתין לאו דוקא ולא למימרא דבעינן כתיבה אלא ה"ה לאמירה בעלמא וקרי ליה לאמירה כתיבה כלומר מי אשכחן דתני תנא כתיבה ולאו דוקא ואייתי ליה ממתני' דהכותב דלאו דוקא דודאי ה"ה לאמירה. תו מייתי מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין וכו' אלמא דניתנו ליכתב וצריכין לכתוב ומפרקינן ההיא בשטרי ארוסין וכו' תו מייתי מדתנן מתו בנותיו וכו' אלמא דלא נתנו וכו' ולעולם גובה מנכסים משועבדים וליתא להאי פירושא דא"כ לישני ליה דהב"ע בשכתב בין לזו בין לזו אלא דמזון הבנות אינו נגבה לעולם מן המשועבדים ויש שפירשו ניתנו ליכתב שלא מדעתם דלא מהני להו כתיבה כלל דאע"ג שכתב אינו גובה מן הנכסים משועבדין אלא מבני חורין או דלמא לא נתנו ליכתב אלא מדעתם משום דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים וא"ל לא נתנו ליכתב לומר שאם נכתבו גובה מן המשועבדים ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין ואי ס"ד דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים אלו הן שאומרים עליהם פקחין טפשין הן דאדרבה עדיפא להו כשלא נכתבו ומהדרינן מאי כותבין לאו דוקא אלא אומרים וליתא דא"כ שפיר מקשינן עליהו קרי לה לאמירה כתיבה וסיעתא דמתני' דהכותב לאו כלום הוא דהתם נהי דאמרינן דכותב לאו דוקא אלא ה"ה לאמירה ומיהו בין באמירה בין בכתיבה איתא ולהכי תנא כותבין אבל מי איכא למימר דתנא תני כותבין ונימא דאמירה בלחוד ולא כותבין כלל אבל הפירוש הנכון כמו שפרש"י נתנו ליכתב רוצה לומר יש להן דין כתיבה ואלו נכתב גובה מן המשועבדין או לא נתנו ליכתב שאין להם דין כתיבה ואע"פ שנכתבו אינו גובהו מן המשועבדין אלא מבני חורין דכיון דקנייה דרבנן לא חזו רבנן בהא דלטרוף ממשעבדי ואע"ג דאיכא שטרא ומהדרינן לא נתנו ליכתב שאין גובין לעולם אלא מבני חורין ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין וקס"ד מדתנן האי לישנא דהיו כותבין דאלמא אית בהו דין כתיבה ומהדרינן מאי כותבין אומרים כלומר דלאו דוקא כתיבה דה"ה לאמירה וכתיבה לא מהניא מידי והשתא מייתי ליה שפיר ממתני' דהכותב דהתם כתיבה לא מהניא מידי אלא ה"ה לאמירה ומותבינן ממתני' דאין כותבין שטרי ארוסין וכו' אלמא מהניא להו כתיבה ותיובתא דרב ומפרקינן דשטרי ארוסין ממש קאמר וכדרב פפא ורב שרביא וכו' והלכך הלכתא כוותייהו ע"כ:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל דברים הללו נתנו ליכתב וכו'. הנכון בזה מה שפרש"י ז"ל דלעדים קאי והכי פירושא היכא שפסקו שניהם כמה יתן זה לבנו וזה לבתו וקדשו מתוך אותן הדברים ולא אמרו לעדים שיכתבו שטר ואח"כ בא אחד מהם אומר לעדים שיכתבו לו השטר יש להם רשות לכתוב השטר שלא ברשות חבירו או לא. ויש לפרש בעיא זו בשני דרכים אחרים האחד הוא שפשיטא ליה דבין כך ובין כך לא טרפי ממשעבדי מהניא ליה למילתא אחריתי מעיקרא דמלוה על פה והוי מצי אידך למימר פרעתי והדרך השני דפשיטא ליה דאם כתבו טריף ממשעבדי ומ"ה קא מבעיא ליה כיון דבכתיבה טריף ממשעבדי נאמר שאין להם רשות לכתוב אלא ברשות שניהם או נאמר שיש להם רשות דמתחלה לדעת זה פסקו ומסקנא דלא נתנו ליכתב והוינן בה מהא דתנן גבי הנושא את האשה ופסקה וכו' שאותה הבת נזונת מנכסים משועבדים דשמעת מינה דנתנו ליכתב דאי לא נתנו ליכתב היאך נזונת ממשעבדי ומתרצינן התם בשקנו מידו בשעת מיתה מיירי והיכא דאיכא קנין ודאי נתנו ליכתב דסתם קנין לכתיבה עומד ולפיכך טורפת ממשעבדי ותימה הוא למה לא תירץ התם כשכתבו מדעת שניהם ונראה למורי הרב נר"ו דה"ה שהיה יכול לומר התם כשכתבו אלא מפני שבגיטין מקשינן עלה והוצרך להעמידה בשקנו מידו נקט נמי האי לישנא הכא. כי מקשינן עלה בגמרא מדקתני הפקחין היו כותבין וכו' פי' ה"ר משה הצרפתי ז"ל דהכא קא פריך מדקתני לישנא דכותבין משמע דאתא לאשמועינן דנתנו ליכתב דאל"כ למה היה צריך להזכיר הכתיבה שעיקר הפקחות לא היה אלא מפני שהיו מתנין כל זמן שאת עמי והיה לו לומר הפקחים היו פוסקין כל זמן שאת עמי והוה סגי ליה בהכי ואמאי תני לישנא דכותבין ומתרצין לעולם לא נתנו ליכתוב ומאי כותבין דקתני אומרין והיכא דכתבו ולא כתבו בשטר אחריות נראה למורי הרב נר"ו דאע"ג דבשטרי מתנות דעלמא לא אמרינן ט"ס הוא אחריות אלא אמרינן לא רצה לתת לו בענין אחר בזה לא יהיה הדין כך אלא אמרינן דטעות סופר הוא וגובה ממשעבדי דמאחר שהחתן מתחייב לזונה ולפרנסה אשתכח דהוי כמו מכר וכמו כן כשאבי החתן פוסק לתת לבנו מתחייב אבי הבת לתת לבתו מצד אחר וגם בתו משועבדת לו והויא ליה דומיא דמכר ע"כ:
ומאי פסקא כלומר מי פסקתה לה הכי דלזו קנו ולזו לא קנו דאי קנו מידו דכולא מלתא קנו מידו בין להך בת ולאותן בנות דלהוו לה מניה. איהי בת אשתו דכבר נולדה והויא בשעת קניה מהניא ליה קנין בנתיה שהיו לו הימנה לאחר מכאן דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין. מי לא עסקינן וכו' כלומר מי לא מצינן לאוקמה למתניתין כגון דהוו בנותיה בשעת קנין והיכי דמי כגון שגרשה ואהדרה ובחזרה התנה עמה וכבר נולדו בנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן כגון שגרשה לומר דאע"ג שגרשה ונתבטלו הנשואין וכתובה וכל תנאיה לא נתבטל זכות הבנות ואין בידה למחול ובפ' נערה דאבעיא לן במוחלת כתובתה ומוכרת כתובתה לא אבעיא לן כלל אלא לענין מזונותיה אבל הבנות ודאי לא אבדו מזונותיהן וזה מבואר ואין צריך לפנים ע"כ. ועיין לעיל בפי' המשנה בלשון תלמידי רבינו יונה ז"ל:
אימור צררי אתפסינהו כלומר וחששינן להו נמי ואפי' בשבועה לית לה ואשכחן דכוותא בתלמודא כמו שכתוב בס' הצבא מחברת הרב אדוני זקני ז"ל. הרא"ה ז"ל:
וז"ל רש"י במ"ק ומשני דמ"ה גריעי כיון דאיתנהו בתנאי אימור צררי אתפסינהו למזונות אבל לאשתו כיון דלאו בתו היא ליכא למיחש דלמא צררי אתפסה דלא חביבא עליה כולי האי ולעולם לא ניתנו ליכתב שטרי פסיקתא ולחתום בה סהדי ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אימור צררי אתפסינהו פי' והאי חששא אלימא כולי האי הכא דאפי' בשבועה לא גבו משא"כ בחשש צררי דכתובה דגביא בשבועה מיהת ואין כל החששות שוות דאע"ג דלקמן בפרק שני דייני גזרות אמרינן גבי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אמרינן דלקטנה לא מתפיס אינש צררי ואלו הכא אמרינן דמתפיס תירץ ר"י ז"ל דלגבי משעבדי החמירו לחוש אפי' בקטנה והתם לגבי בני חרי קאמר א"נ דמיתה שאני דכיון דלא הדר מתפיס צררי. עי"ל דהתם הוא באשתו אבל לגבי בתו מתפיס אפי' לקטנה על ידה או ע"י מי שזוכה לה ובפרק הנזקין פרישנא טעמא דאין מוציאין למזון האשה ובנות מנכסים משועבדים לפי שהן קצובין או שאינם כתובים וההוא טעמא אלים טפי דאלו לפום טעמא דהתם אפילו הודה האב בשעת מותו דלא אתפסה צררי לא טרפא ממשעבדי וא"כ ההוא טעמא הוה ליה למתפס הכא דאלים טפי אלא דהכא סוף טעמא נקט ותדע דהתם פרכינן מהא דהיא נזונת מנכסים משועבדין למ"ד לפי שאינן קצובין ואוקימנא בשקנו מידו וכסוגיין דהכא ממש וש"מ דתרי טעמי איתנהו דאי לאו דאיכא נמי טעמא דחששא דצררי היו גובין מן המשועבדין בדין כיון דאיכא קנין וכדמהני קנין לגבי בתו וזה ברור ע"כ. עוד כתב הריטב"א בסוף הפרק וז"ל הא דאמרינן אימר צררי אתפסינהו מסתברא לי דה"פ כיון דאיכא תרתי חדא דאכלי בתנאי ב"ד ואידך דקנו מניה תוספת על תנאי ב"ד כיון דכולי האי עבד אית לן למיחש לגבי משעבדי מיהת דודאי צררי אתפסינהו ואפי' בשבועה לא טרפא מנייהו ומהאי טעמא חיישינן דאפילו לקטנה מתפיס צררי מה שאין כן לקמן דהויא כאשתו לגבי בני חורין וגם לא קנו מידו והא דאצטרכינן לטעמא דשאינן קצובים או שאינן כתובין התם במסכת גיטין לגבי מזון האשה והבנות ולא אתיא עלה מטעמא דצררי משום דלא אהני טעמא דצררי דלא לגבו אפי' בשבועה ממשעבדי אלא בדאיכא נמי דקנו מניה וכדפרי' ודין אשתו במזונות כדין הבנות דהכי מותבינן במס' גיטין מהא דהיא נזונת מנכסים משועבדים אמתני' דהתם ותריצנא בשקנו מידו וכסוגיא דהכא כנ"ל ע"כ:

זאת אומרת וכו'. מדקתני למקום שהיא אמה ש"מ בת דרכה להיות אצל האם ולא אצל האחין כדי שתתייסר מאמה ולא תאחוז בידה דרך פריצות. דבגדולה עסקינן ומשום חששא דפריצותא דלמא בקטנה עסקינן ואשמועינן שתגדל אצל האם ולא אצל הראוי ליורשה כגון בת שלא במקום בן שהיא יורשת אביה ומשום מעשה שהיה שלא יהרוג אותה הראוי ליורשה אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך שתשב אצל האחין יורשי האב אחי האח. ושחטוהו כדי ליורשו. א"כ דבקטנה עסקינן ולאו משום פריצותא ויש חלוק בין גדולה לקטנה לתני למקום שהיא דמשמע מוליך מזונותיה לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא ואנא ידענא מקטנה שהיינו אצל אמה דהא כבר אשמועינן בברייתא דבן ובת קטנה אצל האם. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

תוספות בד"ה ניתנו לכתוב כו' מש"ה ניתנו לכתוב דכי קנו מידו דמי כו' הא מדעת שניהם כו' עכ"ל אין זה כפרש"י דלפירושו אפילו אם רוצים שניהם לכתוב אין יכולין לכתוב כמ"ש הרא"ש ע"ש:

בד"ה הב"ע בשקנו מידו ה"מ לשנויי בדכתב לה כו' עכ"ל ר"ל דאימא מסתמא לא ניתן לכתוב דלאו כי קנו מידו דמי אלא בשכתב לה מדעתיה דומיא דמשני בקנו מידו ואיצטריך ליה למתני בשכתב לה דדומיא דהכי בבתו לא גבי ממשעבדי אפילו בכתב לה משום דאימא צררי אתפסה כדמסיק לפי שינויא דקנו מידו ודו"ק:

בא"ד הפקחין היו כותבין מדקתני כתיבה ש"מ בעי כתיבה דלא קני באמירה כו' עכ"ל ר"ל דלא קני באמירה אפילו לגבות מן המחוררין דליכא למימר בכותבים קתני אף ממשועבדים ובאמירה מבני חרי דהא לא קתני הכא גבי פקחין ממשועבדים אבל מרישא דפריך לקמן דקתני ניזונית מנכסים משועבדים יש לבעל דין לחלוק לפי פירושם מאי פריך דאימא בכותבין גבי ממשעבדי ובאמירה לא גבי ממשעבדי אבל מבני חרי מיהא גבי ולזה הוצרכו לדחוק דהכי פריך דס"ד כיון דבמתני' לא הוזכר מבני חרי אלא ממשעבדי ע"כ דהיינו משום דרגילות לכתוב כל שעה משום דלא קני כלל באמירה והמתרץ השיב לו בקנו מידו דכך אירע לה אבל אי הוה איירי בכתיבה היו תולין ברגילות כך ולכך לא כתבו כאן לפי' ר"ת ור"ח דה"ה דה"מ לשנויי בכתב לה כמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה אימור צררי כו' דאיצטריך טעמא לפי שאין כתובין היכא שהודה האב כו' עכ"ל וטעמא דצררי איצטריך דאפילו בקנו מידו לא גבי ממשעבדי וק"ל:

רש"י בד"ה כי פליגי כו' אדר' יוחנן ערב כו' הד"א:

תוס' בד"ה ניתנו כו' נמי הכא במאי עסקינן כו' והד"א:

בד"ה תא שמע כו' נזונות כו' תימה כו' כצ"ל:

תד"ה רבה. וא"כ מאי קמיבעיא ליה לעיל כו'. הר"ן בקדושין שם כתב דזה רבינא אחר הוה:

תד"ה הב"ע. וההיא דהמקבל עליו לזון כו'. ר"ל דלעיל (נא ב):

תד"ה אימר. אלא איצטריך טעמא דתנאי ב"ד כו' לזון את בתו מחיים. כצ"ל:

גמ' ערב הפסח. נ"ב קמ"ל בלא חשו אפי' שיתטמאו וימנעו מלעשות פסח:

תד"ה רבא כו' מאי קמבעיא כו'. נ"ב י"ל אותו רבינא אחרון סוף הוראה עם רב אשי בזמן אחד וזה רבינא אחר היה בזמנו של רבא. כדאיתא טובא. והני זוגי כלהון בדור אחד היו [ועי' ר"ן פ"ק דקדושין]:

ד"ה אימר כו' כתובה נמי מה"ט לא תגבי ממשעבדי. נ"ב נ"ל דלק"מ דמאן לימא לן דטרפא ממשעבדי אם אין שטר כתובתה יוצא מת"י (ע"ל שלהי הכותב) וכי מפקי כתובה ליכא למימר צררי אתפסה. דהוה קרע לכתובה א"נ כתב עליה תברא. ולא עביד נמי למקרע כתובה דלמא חיי ומשהי לה בלא כתובה. משו"ה ודאי ליכא למיחש להתפסת צררי:

גמ' זאת אומרת בת וכו'. עי' שיטה מקובצת בב"מ קב. ד"ה אר"א ז"א בשם רב סעדיה גאון:

זאת אומרת בת אצל האם. בטוש"ע חו"מ סי' ס' והוא מתשו' רשב"א דכל המתחייב את חבירו ורוצה שיתן לו מעות דמי מזונותיו למקום שהוא חייב ליתנו לו כל שלא פירש מזונותיו על שולחנו. והוא מירושלמי דפרקי' הם אומרי' ליתן פירות והיא אומרת מעות צריך ליתן מעות. וכבר נתעורר בזה בס' ישועו' יעקב ומטו בי' משמי' דמבי"ט דמנ"ל הא דלמא דוקא במשנתינו משום דבת אצל האם. ומדלא כ' כפקחי' כל זמן שאת עמי סבור וקיבל אפי' לכשתתגרש האם יפרנס הבת. והרי ידע דהבת א"א לזוז מאמה וע"כ אדעתא דהכי התחייב ליתן לה דמי מזונות במקום שהיא האם. וצ"ע. וי"ל עפ"י מה שנתקשו כל האחרונים מ"ט לא נימא אומדנא שלא התחייב אלא על מנת שתהנה אשתו כמו בנדוני' חתנים. ויפה תי' הגאון חכם צבי בהג"ה ט"ז לח"מ סי' ס' הנ"ל דכל שהתחיל החיוב פ"א שוב לא יפסיק משום אומדנא והכא שכבר התחיל חיוב מזונות בשעת נשואי האם שוב לא יפסיק אחר גירושי'. משא"כ נדוני' חתני' שאיננו אלא כמו הלואה אל הבעל ואינו זוכה בו אלא אחר מיתת אשתו נמצא שיתחיל תחילת הזכי' אחר שמתה בתו בזה אמרי' אומדנא שלא כ' אלא על מנת שתהנה בתו ודבפח"ח ע"ש. הנה כי כן אי אמרת בשלמא כל המתחייב לזון חבירו חייב לתת לו מעות למקום שהוא שם נמצא אפי' כשהיתה האם אצלו אם תרצה הבת שיתן לה מעות צריך לתת לה מעות. נמצא כבר התחיל זה החיוב בשעת נשואי' ושוב לא יפסיק אחר גירושי אשתו. אבל אי נימא שכל קבלת חיוב מזונות אינו אלא על שולחנו. והכא מלתא אחריתא היא דא"א לה לזוז מאמה נמצא החיוב הזה שיהי' צריך לתת לה מעות דמי מזונות הוא חיוב חדש המתחיל אחר גירושי' והו"ל למימר אומדנא שלא כ' אלא ע"מ שתהנה אשתו. ויש לפקפק קצת על זה התי' הא מיד מתחיל זה החיוב שבכל שעה אם תרצה הבת להנשא לבעל צריך לתת לה דמי מזונות מטעם שא"א לאשה לזוז מבעלה וק"ל:

ומשום מעשה שהיה. תמיה גדולה שלא הביאו הרמב"ם והש"ע חשש דהריגה אצל הבן כלל. והנה הרא"ש מייתי הך ברייתא תניא נמי הכי ומדברי ט"ז בא"ע סי' קי"ד יש ללמוד דס"ל דלמסקנא בת נמי ניהו דגדולה אצל האם משום צניעות מ"מ קטנה ליכא אלא משום חשש הריגה ומייתי על זה תניא נמי הכי וא"כ י"ל בן אתי' מק"ו השתא בת דניזונית מכל אחים וגם ליכא חשש הריגה כולי האי משום רווחא פורתא דעשור נכסים. אפ"ה מוציאים מהאחים. מכ"ש בן שנזון מחלק ירושתו ומשלו הוא אוכל וגם איכא חששא טפי משום רווחא דחלקו בירושה לא כ"ש שאין מניחים אצל האחים כן י"ל בדוחק:

והנה במאי דאמרי' במסקנא א"כ ליתני למקום שהיא יש לדחות לפמ"ש תוי"ט דמשנתינו נקטה ה' שנים דכן אורחא דמלתא שפוסקת על הבת עד שתהי' בת זיי"ן ע"ש וא"כ מיירי בקטנה ואין כאן דיוק ליתני במקום שהיא אך נראה מכאן ראיה לרמ"ה דמייתי רא"ש וא"כ עכ"פ ליתני במקום שהיא דנפקא מינה אם אביו חי וגירש אמו שיתננו למקום אבי המגרש הראשון אע"כ בת אצל האם אפי' היכי דל"ש הריגה ומיושב קושיות משל"מ על הרמ"ה. אלא לפ"ז מוכח דגם בת קטנה שייך אצל האם משום דתלמדנה אורחות מוסר ודרך תבונות תודיענה ודלא כמ"ש לעיל:

מניחין אותו אצל האם. לכאורה הוא משנה שאינה צריכה אלא משום דסד"א שגם אצל האם אין מניחי' אותו משום דבני אלמנה אין גידולם עולה יפה כמ"ש בתשובה המיוחסת לרמב"ן וה"ל להניחו אצל מי שמחנכו בחינוך תורה ומצות קמ"ל מניחי' אותו אצל האם וזה כדעת הרמב"ם דלא כראב"ד ואולי נתכוין לזה במגדול עוז ע"ש:

גמרא א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ופירש"י דמספקא ליה לרבינא אם נתנו חכמים כתיבה לדבר או דילמא דלא ניתנו ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי. ולכאורה דברי רש"י קשין להולמן דממה שכתב תחלה אם באו להחתים משמע דאפילו בשניהם רוצין בכתיבה נמי מספקא ליה לרבינא דאיכא למימר דלא ניתנו ליכתב וא"כ איזה נתינת טעם יהיב רש"י ז"ל לזה במה שכתב דלא לטרוף ממשעבדי דממה נפשך אם הדין נותן כשנכתב מדעת שניהם דשפיר טריף ממשעבדי א"כ למה נאמר דלא ניתן ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי ולטרוף דודאי יכול אדם לשעבד נכסיו מדעתו בכל ענין ואם מעיקר הדין בשטרי פסיקתא שאף אם נכתבו אין טורפין בהם ממשעבדי א"כ מה זה שכתב רש"י ז"ל דלא לטרוף ממשעבדי ואכתי אמאי לא ניתנו ליכתב דסוף סוף אין טורפין וכבר עמד על זה ג"כ בספר נתיבות המשפט דף צ"ד וכתב דנראה דוחק לפרש שיטת רש"י משום דחיישינן לב"ד טועין אמנם כן לענ"ד נראה לפרש בפשיטות דלשיטת רש"י ז"ל הא מילתא גופא מספקא ליה לרבינא בהנך שטרי פסיקתא אי דמו לחוב או למתנה דאי לחוב מדמינן בדין שיטרוף ממשעבדי ואי למתנה מדמינן להו מעיקר הדין שאין טורפין ממשועבדים כסתם מתנה שאין בה אחריות דלא גביא ממשועבדים בין למ"ד שיעבודא דאורייתא בין למ"ד שיעבודא דרבנן שלא תיקנו אלא משום נעילת דלת כדאיתא שילהי פ' גט פשוט וע"ש בתוס' והיינו דאיבעיא ליה דאי תקנו חכמים כתיבה לדבר משום דדמיא לשאר חוב ולא פלוג רבנן כמו שאבאר בענין חייב אני לך מנה בשטר דכמעט לכל הפוסקים גובין ממשועבדים וא"כ ניתנו ליכתב או דילמא דאין גובין ממשועבדי' דדמיא למתנה בעלמא ומש"ה לא ניתן ליכתב אף מדעת שניהם דחיישינן לעדים טועין שיכתבו בלשון שטר ממש פלוני התחייב עצמו ליתן מנה לבדו או שיטעו לכתוב אחריות בפירוש כמו בשאר שטרות דכותבין אחריות אע"ג שלא התנה ואתא לגבות ממשעבדי שלא כדין אבל אין ה"נ שאם נתרצו באמת לכתחלה בלשון חיוב ולעשות שטר גמור או שהתנו ג"כ על אחריות נכסים פשיטא שכותבין אלא דסתם שטר פסיקתא היינו שהתנו בלשון פיסוק ומש"ה לא ניתן ליכתב כלל אלא בלשון זכרון דברים בעלמא תחת יד העדים ובהכי א"ש כל השקלא וטריא דשמעתין ועפ"ז יתיישבו היטב דברי הטור בא"ע סימן נ"א שהשוה דעת הרמב"ם ז"ל לדברי רש"י ז"ל דאף אם נכתב כמאן דלא כתוב דמי לענין משועבדים והיינו נמי כדפרישית לענין דלא אמרינן ביה אחריות טעות סופר אם לא נכתב בפירוש ולדעתי כך הדעת נוטה דהא מסקינן בפ"ק דבבא מציעא דהא דאמרינן אחריות ט"ס הוא היינו משום דלא שדי איניש זוזי בכדי והכא לא שייך לומר כן ואי תקשי מחייב אני לך מנה בשטר באמת כתב בעל התרומות דאיכא למ"ד דאין גובה ממשעבדי אלא דהסכמת רוב הפוסקים דגובה והיינו מטעמא דפרישית כיון שאמר בלשון חייב אני סתם לא פלוג רבנן או אפשר דאף מדינא דאורייתא ומלשון חייב אני משמע שהוא מקבלו עליו בחוב גמור וקרינן ביה והאיש אשר אתה נושה בו דמהאי קרא ילפינן שילהי גט פשוט דשיעבודא דאורייתא משא"כ בשטרי פסיקתא וכיוצא בו אין שום סברא לומר אחריות ט"ס הוא כן נ"ל נכון כיוצא בזה נראה מלשון הב"ח סי' נ"א ובחנם כתב עליו הבית שמואל שפירושו דחוק ועיין מה שכתבתי כיוצא בזה לעיל פ' נערה דף מ"ג גבי והילכתא אידי ואידי מן הנשואין דכיון דכתובת אירוסין לא ניתן ליכתב סברי רבינו שרירא גאון ז"ל והרמב"ם ז"ל דאף אם נכתב אינו גובה ממשועבדים והיינו נמי מה"ט ואין להאריך יותר ודו"ק:

קונטרס אחרון
א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא א"ל לא ניתנו ליכתב עיין מה שכתבתי בזה ביישוב ל' רש"י דהא דקאמר לא ניתן ליכתב היינו שלא יכתוב שטר גמור באחריות דבאמת מדינא אין לו לטרוף ממשעבדי אם לא שציוה לכתוב אחריות בפירוש ובענין זה נתיישב היטב לשון הטור שכתב דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת רש"י וכן מצאתי להדיא בירושלמי דשמעתין דפליגי ר' יוחנן ור"ל בתנאי כתובה שכתב אחריות בפירוש לכ"ע גובין ממשעבדי אלא דפליגי אי שייך בכה"ג אחריות ט"ס וכדפרישית וממילא דה"ה אם כתב בלשון שטר גמור ולא בלשון תנאי כתובה דגובין ובזה נתיישב מה שנתקשה בספר נתיבות המשפט על פירש"י ונתיישב ג"כ פירוש הב"ח בא"ע סי' נ"א ודלא כבית שמואל:

תוספות בד"ה ניתנו ליכתב כו' משום דסתם קנין כו' עכ"ל. נראה דלא ניחא להו בפרש"י מה"ט כדפרישית בסמוך או שלא מצאו כן בפרש"י שלפניהם מדלא מייתי להו וכנראה מל' מהרש"א ז"ל ומש"ה מפרשי לה סוגיא בענין אחר אי ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם ומה שכתבו משום דסתם קנין היינו דכי היכי דבקנו מידו אצ"ל כתובו כיון דגמר ומקני בעין יפה ויש לקנין נמי קול א"כ מסתמא בדעתו שיכתבו ה"ה נמי בשטרי פסיקתא כיון דאנן סהדי דבהאי הנאה דאיחתוני גמרי ומקני ויש לו קול כמ"ש התוספות בדף הקודם מש"ה כותבין אף שלא מדעת שניהם וק"ל:

גמרא איתיביה הפקחין היו כותבין כו' למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ז"ל שפיר הוי מצי לאוקמי שכתבו בלשון פסיקא בעלמא או להיפך שנתרצו שניהם לכתוב שטר גמור בלשון חיוב אלא דבלא"ה הוי מצי לאוקמי בשקנו מידו אע"כ דעיקר הקושיא כיון דהכא לא נחית במתניתין לאשמעינן אלא עיקר מילתא דהפקחין שהיו עושין כן לפטור באלמנות וגירושין א"כ מסתמא בשאר מילי היו עושין כדרך סתם שאר פסיקתא דלאו אורחא ליכתב כלל בלשון שטר אלא לזכרון דברים תחת יד עדים והאי לישנא לכל זמן שאת עמי משמע שיוצא מתחת ידה בלשון שטר וכהאי גוונא יש לפרש בשיטת התוס' דאי ס"ד דלא ניתן ליכתב אלא מדעת שניהם משום דמסתמא אין עיקר דין לגבות ממשעבדי וא"כ לאו אורחא דמילתא שיתרצו שניהם בכך דלא ניחא ליה לאינש דליפשו שטרי עליה וא"כ לא הו"ל למיתני הכא הפקחין שבהן היו כותבין אלא הו"ל למתני הפקחין שבהן היו אומרין או היו פוסקין כן נ"ל וכן נראה מל' הריטב"א ז"ל בחדושיו בשם הראב"ד ז"ל אע"ג דמפרש לעיקר האי בעיא בענין אחר ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה הב"ע בשקנו מידו הו"מ לשנויי בדכתב ליה כו' עכ"ל. זה נמשך אפירושם דלעיל ומסידור דבור התוס' שאח"ז נראה שדיבור זה הוא דיבור א' עם הקודם דאי לפרש"י ודאי לא מצי לאוקמי כשכתב לה דאף אם כתב לה לא גביא ממשעבדי ואף למאי דפרישית לעיל דלרש"י נמי אם כתב אחריות בפירוש מהני אפ"ה לא מצי לאוקמי בהכי דא"כ מאי קמל"ן וניחא ליה טפי לאוקמי בשקנו מידו כן נ"ל:

בא"ד ור"ח ור"ת מפרשים ניתנו ליכתב לגבות ע"י כתיבה דוקא עכ"ל. ולפ"ז הא דאמר רב גידל ניקנין באמירה לאו דוקא אלא בדכתיבי וקמ"ל דלא בעי קנין דקס"ד אמינא דאפילו שטר לא מהני להתחייב בדבר שאינו חייב כמו שהקשה בתוספות לעיל בד"ה אליבא דבן ננס דמטלטלין אין ניקנין בשטר וכדפרישית התם דכיון דאמירה לא מהני לר"ת אף בא"ל אתם עידי וא"כ מאי אולמא דשטר קמל"ן דכיון דכתב שטרא גמר ומקנה כמו שתירצו התוספות לעיל וכ"ש דבפסקה איכא רבותא טפי דהוי כמו אסמכתא כדפרישית ועוד שאין כותב האב לבנו דרך חיוב אלא שפוסק נגד אבי הכלה וכן להיפך ואפילו שלא בפני החתן והכלה אפ"ה מהני האי שטרא כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה רבה ורבינא אמרי מקודשת תימא דלרבינא כו' וא"כ מאי קמיבעיא ליה לעיל כו' תיפשוט ליה מהן עכ"ל. ולא ידעתי למה הניחו בתימה דהא לעיל בד"ה ניתנו קשיא להו איפכא דאיכא לאוקמי הא דמדעת שניהם כותבין כשנתרצו בפירוש על הכתיבה ואע"ג דמתרצו שפיר דמשמע ליה להש"ס דאיירי שלא ידעו בכתיבה דומיא דהנך דלעיל מיניה אפ"ה לרבינא גופא לא פשיטא ליה הא מילתא כ"כ דאם הסברא נותנת דלא ניתן לכתוב מסתמא אלא שנתרצו בפירוש א"כ ע"כ נוקמי מתניתין דפ' גט פשוט נמי בהכי מיהו סתמא דתלמודא לא משמע ליה לאוקמי בהכי אלא דומיא דלעיל מיניה מש"ה איצטריך לשנויי דאיירי בשטר אירוסין וכר"פ ורב שרביא דמשמע להש"ס דהכי הלכתא כמו שהובא באמת לרוב הפוסקים ולשיטת פירש"י שכתבתי לעיל נמי יש ליישב למאי דפרישית דכשנתרצו לכתוב בלשון חיוב ודאי דכותבין מדעת שניהם וא"כ איכא לאוקמי בכה"ג ואע"ג דשינוי' דחיקא הוא מדקתני סתמא אפ"ה כיון דבעיקר הדין דניתנו ליכתב מספקא ליה לרבינא תו לא מצי למיפשט מהך ובלאו הכי ע"כ צריך לפרש בכה"ג במאי דיש להקשות מאי קמיבעיא ליה לרבינא דהא איהו גופא הדר ואותביה לרב אשי מההיא דהפקחין היו כותבין וא"כ מאי קמיבעיא ליה מעיקרא אע"כ כדפרישית דכיון דמספקא ליה בסברא תו לא הוי מצי למיפשט מהך דשפיר הוי ידע דאם הסברא נותנת דלא ניתנו ליכתב ע"כ צריך לדחוק דהא דקתני כותבין איכא לאוקמי בשינויא דחיקא או דהיינו אומרין או דאיירי כשנתרצו שניהן והא דהדר ואותביה כה"ג מצינו בש"ס טובא דהוי סבר דאפשר דרב אשי לישני ליה שינויא אחרינא כן נ"ל וכיוצא בזה כתב מ"ז זצ"ל באריכות בספר מג"ש ע"ש:

גמרא ת"ש מתו בנותיהן ניזונות כו' כבר כתבתי לעיל דהא דפשיטא ליה הכא דמתניתין איירי בשטרי פסיקתא אע"ג דלרבי יוחנן הוי משמע לעיל דמצי איירי באומר חייב אני לך בשטר מ"מ למסקנא דאליבא דר"ל מיתוקמא דוקא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ממילא דלר"נ נמי בהכי מיתוקמא כפשטא דמתניתין דהנושא ופסקה משמע שפסק כן בשעת נישואין וקתני סיפא הפקחין שבהן היו כותבין משמע דבדבר הרגיל ומצוי איירי ומסתמא רגילין לפסוק בשעת קידושין או נישואין אבל אין לפרש דקושטא דהכא אליבא דר"ל קאי ומדר"ל נשמע לרבי יוחנן דניתן ליכתב הא ליתא למאי דפרישית לעיל בלשון רש"י בד"ה בשטרי פסיקתא דבלא"ה ע"כ ריש לקיש סבר כמ"ד ניתן ליכתב והכא אליבא דר"י פליג אע"כ כדפרישית ודו"ק:

בד"ה ת"ש תימא אמאי לא מייתי כו' דההיא נישנית תחילה במשנתינו וכו' ונ"ל שכן דרך הש"ס כו' עד סוף הדיבור. ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דנהי שכן דרך הש"ס היינו היכא דכולהו לישנא דסתמא דתלמודא לשקלא וטריא משא"כ בשמעתין דרבינא גופא אותביה לרב אשי מעיקרא א"כ אמאי אותביה מסיפא דמתניתין דהפקחין ולא מרישא דמתו בנותיהן ניזונות כו' ואם נאמר דהנך קושיא בתרייתא כולהו רבינא גופיה מקשה ליה לרב אשי תו לא מצינן למימר כתירוץ התוספות דהא ודאי אקשי ליה מעיקרא מרישא ושני ליה בשקנו מידו וא"כ תו לא מצי למיפרך מסיפא כדמסקו התוספות בעצמן מיהו. לולא דברי התוספות נ"ל ליישב קושייתם בפשיטות דאדרבא לרבינא גופא לא משמע ליה שום קושיא מהך דמתו שגובין מנכסים משועבדים דהוה ידע שפיר דאיכא לאוקמי בשאירע שכתב לה לפירוש התוספות ולשיטת רש"י נמי בשנתרצו שניהם לכתוב באחריות גמור כדפרישית ואין להקשות מאי קמל"ן דטובא אשמעינן דאף במתחייב עצמו בדבר שאין חייב גובה מנכסים משועבדים ולאפוקי מסברת האיכא מאן דאמר שהביא בעל התרומות שכתבתי לעיל ובכה"ג נמי א"ש למאי דמוקמינן בשקנו מידו ומש"ה לא מצי לאותביה רבינא מרישא אבל מסיפא אותביה שפיר מדקתני הפקחין היו כותבין משמע שרגילות הוא ליכתב כן מסתמא וכדפרישית לעיל בקושיא דהפקחין והיינו נמי דלא מקשה סתמא דתלמודא מעיקרא מההיא דאיכא לאוקמי כדפרישית וניחא ליה לאקשויי מההיא דאין כותבין אלא מדעת שניהם דמשמע נמי דמדעת שניהם כותבין סתמא כמ"ש התוספות לעיל דדומיא דהנך דלעיל מיניה קתני ומכ"ש דלשיטת רש"י דפרישית לא שייך לאוקמא לישנא דמדעת שניהם שיצוו לכתוב אחריות בפירוש דאחריות לא נזכר במשנה ולא הו"ל לסתום אלא לפרש משא"כ הך דמתו בנותיהן כו' שפיר איכא לאוקמי בהכי כיון דקתני בהדיא גובה מנכסים משועבדים ממילא משמע דאיירי שהתחייב עצמו כן שיגבה ממשועבדים והא דמקשה הש"ס בתר הכי מהך גופא היינו משום דסמיך נמי אהא דאותביה רבינא לעיל מההיא דהפקחין היו כותבין ואיצטריך לשנויי דהאי כותבין היינו אומרין וא"כ מקשה הש"ס שפיר דלפ"ז תו לא מצינן לאוקמי לרישא דאיירי בכתב לה דהא עלה קתני הפקחין היו כותבין ומהיכי תיתי נפרש דכותבין היינו אומרין ולא כותבין דומיא דבבא דלעיל דאע"ג דלא קתני כותבין מפרשינן לה בשכתב לה ואיפכא הו"ל למיתני ואהא מסקינן שפיר דאיירי רישא בשקנו מידו כיון דקתני גובה מנכסים משועבדים וסתם שיעבוד היינו ע"י קנין וקתני סיפא דהיו כותבין היינו אומרין כדאשכחן טובא בההיא דהכותב לאשתו וכיוצא בזה כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בד"ה הב"ע בשקנו מידו בפ' הניזקין כו' ולפי מה דמשמע בגיטין דלמאן דלא בעי אלא קצובין א"ש הך כו' אפילו דלא קנו מידו עכ"ל. נראה שדבריהם בזה דוקא לפי' ר"ח ור"ת דלעיל דלמאי דקיל"ן לא ניתן ליכתב שטרא פסיקתא עדיפא משאר חיובים וכן לפי' התוס' לעיל דאי ניתן לכתוב אף בסתמא משום דעדיף משאר חיובים א"כ למ"ד לא ניתן ליכתב נהי דלא עדיפי מ"מ ודאי לא גריעי וא"כ למ"ד קצובין לחוד מהני לענין משועבדים ה"ה וכ"ש בשטרי פסיקתא מהני משא"כ לפרש"י דשמעתין דלמאי דקי"ל לא ניתן ליכתב אף מדעת שניהם היינו משום דשטרי פסיקתא גריעי משאר חוב א"כ אף למ"ד דבעלמא קצובין לחוד מהני היכא שיש להן קול לגבות ממשועבדים אפ"ה בשטרי פסיקתא מודה דלא מהני קצובין. דאפ"ה אין דעתו כלל על אחריות. ולא תקנו חכמים שיגבו ממשועבדים אא"כ התנה בפירוש על אחריות כדפרישית או כדמסקינן בשקנו מידו כן נ"ל ברור ודו"ק:

גמרא אי הכי בנות נמי. משמע הכי בפשיטות דאע"ג דמזון הבנות לא קייצי כדאיתא בהניזקין אפ"ה בשקנו מידו מהני לענין משועבדים אי לאו חששא דצררי וקשיא לי טובא על דברי הש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק י"ב שכתב דלשיטת הפוסקים דקצובין בעינן לענין משועבדים אפילו קנין לא מהני וא"כ לא הוי מקשה הכא בגמרא מידי ונהי דהש"ך ז"ל בעצמו הרגיש ודקדק בקושיא זו דמקשה הש"ס אי הכי בנות נמי בפ' הניזקין ליישב קושיית התוספות שם על פירש"י לענין סתם קנין לכתיבה עומד ולא קשיא ליה לנפשיה מיהא לענין קנין גופא אלא דמסוגי' דהנזקין לא תיקשי להש"ך דהתם כל השקלא וטריא קאי אליבא דר"י ור"ל דס"ל כתובין אע"פ שאינן קצובין משא"כ בסוגיא דהכא דקאי אדרב אשי וא"כ מסתמא רב אשי אליבא דהלכתא קאי וא"כ אם נאמר דהלכה כמ"ד קצובין בעינן לא הוי מקשה בשמעתין שפיר אליבא דר' אשי א"ה בנות נמי ות"ל דלא קייצי אע"כ דבקנו מידו גובה ממשעבדי אע"ג דלא קייצי ודלא כהש"ך ובלא"ה תמוהין בעיני דברי הש"ך דכיון דאיהו גופא כתב דלענין בני חורין לכ"ע היכא דקנו מידו אדם מתחייב אף באינו קצוב אף למ"ד בלא קנין אין מתחייב והטעם נ"ל דכיון שקנו מידו הרי הוא שיעבד גופו ונכסיו לכך ומש"ה חל הקנין שפיר א"כ מה"ט גופא אמאי לא יגבה ממשעבדי מיהו בסוגיא דהכא אפשר ליישב שיטת הש"ך דהא דמקשה א"ה בנות נמי אקושיא דבתר הכי קא סמיך דמי לא עסקינן בדגירשה ואהדרה ופסק בשעת קידושין או נישואין דהדר הו"ל כשטרי פסיקתא דלא מיגרע מכח דבר שאינו קצוב כדמסיק הרמב"ם ז"ל גופא ועי"ל דהא דמקשה א"ה בנות נמי היינו דנהי דלא גבי ממשעבדי ששיעבד האב אכתי ליגבו מהשיעבוד ששיעבדו האחין וס"ל דלאחר מיתת האב מיקרי מזון הבנות קייצי כמ"ש התוס' במשנתינו דכיון דאין להם מזונות אלא עד דתיבגרן מיקרי קייצי ועמ"ש לעיל ועמ"ש עוד בזה בסמוך:

קונטרס אחרון
אי הכי בנות נמי והקשיתי מכאן על שיטת הש"ך בח"מ סי' ס' שכתב דלשיטת הפוסקים כר' חנינא דקצובין בעינן אפילו קנין לא מהני לענין משועבדים וא"כ לא מקשה הכא מידי עליה דרב אשי א"ה בנות נמי דהא מסתמא רב אשי נמי כר"ח ס"ל למאן דפסק כוותיה דר"ח ומה שתירצתי דהמקשה אקושיות דבתר הכי סמיך נראה דוחק דאכתי התרצן לא משני שפיר דקאמר בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני משמע דהיכא דהוי בשעת קנין מהני אע"ג דאין קצובין. ומה שתירצתי עוד דהקושיא היא דליגבו ממשעבדי ששיעבדו האחין נמי נראה דוחק דא"כ מאי מקשה בפרק הניזקין אדר' יוחנן ור"ל דאמרי לפי שאין כתובין ומיירי בקנו מידו א"ה אפילו בנות נמי משמע דלרבי חנינא אתי שפיר ולמאי דפרישית אדרבא אליבא דרבי חנינא קשה טפי דאפילו בנות נמי אפילו בדלא קנו מידו ליגבי ממשעבדי ששיעבדו האחין דהא לר"ח קצובין אע"פ שאין כתובין לכן לשון הש"ך צ"ע ליישב. אמנם מה שהקשיתי בפנים עוד על שיטת הש"ך מסברא קצרתי במובן ועיקר קושייתי על סוף דברי הש"ך דמשמע שרוצה לומר דאף לשיטת הפוסקים דלא כר"ח נמי אפשר דמודו בהא להרמב"ם דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב נהי דגובה מבני חורין אפ"ה לא גבי ממשעבדי וע"ז הקשיתי שפיר שאין שום טעם לסברא זו כיון דאף להרמב"ם מהני הקנין לענין בני חורין מכ"ש להסוברים דלענין בני חורין לא בעי קנין א"כ פשיטא דמהני הקנין לענין משועבדים כמו בשאר חוב גמור וצ"ע ליישב שיטת הש"ך ודוק היטב ועיין עוד בחידושי פרק הניזקין:

שם מי לא עסקינן דהוי בשעת קנין וה"ד כגון דגירשה ואהדרה. וכתב הכ"מ בפי"ב דמכאן מצא ראייה למוצא דברי הרמב"ם ז"ל שם דאין אדם מחייב עצמו אף בקנין בדבר שאין לו קצבה ידועה אלא בשטרא פסיקתא לחוד והיינו מדלא אשכח הכא לומר דהוו בנות בשעת קניין אלא בדגירשה ואהדרה ולא משכח לה בפשיטות שקנו מידו לאחר שכבר נולדו הבנות אע"כ דאפ"ה לא מהני לענין משועבדים מחמת הקניין כיון דלא קייצי ודוקא בגירשה ואהדרה משכח לה שפיר דהו"ל שטרא פסיקתא ולפום ריהטא היה נ"ל דמכאן אין ראייה דהא דמוקי לה בגירשה ואהדרה היינו משום דמסתמא דומיא דבת אשתו דמתניתין הוא דדייקינן מאי פסקא ובת אשתו ע"כ איירי בשטרא פסיקתא כדמוקמינן לעיל ומקשה דאפילו בכה"ג משכח לה שפיר נמי בבנות וא"כ מאי פסקא וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ס' לדחות ראיית הכ"מ ואף שעלה בלבי ליישבו ולהעמיד ראיה זו מיהו בלא"ה לא מסתבר לי שיוציא הרמב"ם ז"ל דין חדש כזה שאין מתחייב בדבר שאינו קצוב מדקדוק לשון המקשה גרידא כיון שלא נזכר שום רמז בסוגיא זו מזה. והנלע"ד דהרמב"ם ז"ל ורבותיו מסברא דנפשייהו פשיטא להו דכל הבא להתחייב בדבר שאינו חייב כלל לא עדיף ממתנה גמורה וכיון דבמתנה ואפילו במכר כ"ע מודו דלא מהני בדבר שאינו קצוב אפילו בקנין ה"ה למתחייב כה"ג ועל זה מורה לשון הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בדין המתחייב בדבר שאינו חייב הרי זה כמו מתנה משא"כ בפוסק בשעת נישואין דהו"ל כמו חוב שע"מ כן נישאת שפיר כתב דמהני אף באמירה לענין ב"ח ובקנו מידו אף ממשועבדים וכדפרישית מטעמא דנתחייבו גופו ונכסיו לכך ולפ"ז ממילא א"ש טובא הא דשמעתין דמשכחת לה דגירשה ואהדרה דהו"ל פסיקא בשעת נישואין וגביא ממשועבדים אף בדבר שאינו קצוב וכדברי הכסף משנה כן נ"ל נכון ובזה נתיישב' כמעט כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם ז"ל והובא בש"ך סימן ס' ואין להאריך כאן ויותר יבואר בקונטרס אחרון אי"ה ועיין עוד במה שכתבתי בפ' הניזקין בענין זה ושייך נמי לסוגיא דשמעתין ודו"ק:

קונטרס אחרון
מי לא עסקינן דהוו בשעת קנין וה"ד כגון דגירשה ואהדרה וכתב הכ"מ דמדלא מוקי בפשיטות שקנו מידו לאחר שנולדו הבנות אלמא דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אף בקנין אלא בשטרי פסיקתא דוקא כי מכאן הוציאו הרמב"ם ורבותיו ז"ל זה הדין וכתבתי דלענ"ד דהוראת הרמב"ם ז"ל ורבותיו היינו מסברא דנפשייהו דפשיטא להו דמחייב עצמו בדבר שאינו חייב לא הוי כשאר חוב אלא כמו מתנה בעלמא ומש"ה לא מתחייב בדבר שאינו קצוב כמו במתנה ושכן מורה לשון הרמב"ם ז"ל להדיא ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם ז"ל והובא בש"ך סי' ס' דמה שהקשה מאכילת פירות ושבח קרקעות כבר כתבתי בפ' הניזקין דלפ"ז לא קשה מידי דהא אכילת פירות ושבח קרקעות לא מיקרי מחייב עצמו בדבר שאינו חייב ולא דמו כלל למתנה ואדרבא עדיפא אפילו משאר חוב כיון דמדינא מתחייב ומה שהקשו ג"כ מסוגיא דשמעתין דלר"ל דוקא מוקמינן בשטרי פסיקתא ולא לרבי יוחנן כבר תירצתי ג"כ דבלא"ה ע"כ איירי בשטרי פסיקתא כדקתני הנושא את אשה ופסק עמה ופירשתי הסוגיא יפה בעזה"י בכמה דרכים. ומה שהקשה הש"ך עוד בדברי הרמב"ם ז"ל גופא אהדדי ולא ניחא ליה במה שמחלק הכסף משנה בין פסיקא דשעת נשואין ושעת קידושין ובין שאר חיוב בדבר שאינו קצוב ולענ"ד נראה שהרמב"ם ז"ל הוציא דבר זה מהירושלמי דר"פ אע"פ דמקשה התם אמתניתין דקתני אם רצה להוסיף מוסיף במה מתחייב לה לא כן ר"י ור"ל תרווייהו אינון אמרין הכותב לחבירו בחזקת שהוא חייב ליתן כו' ומשני רוצה ליתן כמה לקרות חתנו של פלוני. ומקשה עוד הדין כשפסק מן האירוסין פסק מן הנשואין מה את אומר ומשני רוצה הוא ליתן כמה בתשמיש שהוא ערב כו' נמצינו למידין דאף למאי דסבר הירושלמי דאין אדם אחר יכול לחייב במה שאינו חייב אפ"ה בחיובא שבין איש לאשתו מחייב דלא מיקרי דבר שאינו חייב ואף בשעת נשואין. וא"כ לפ"ז לענין דבר שאינו קצוב להרמב"ם ז"ל נמי הכי הוא דכיון דעיקר הטעם דדבר שאינו קצוב אינו אלא לפי שאינו דומה לחוב אלא למתנה א"כ בפסיקא שבין איש לאשתו לא דמי למתנה אלא לחוב בין בשעת קידושין בין בשעת נישואין אלא דאפ"ה אין שוין לגמרי דבשעת קידושין מהני באמירה בעלמא משא"כ בשעת נישואין בעינן שטר או קנין אבל בשטר או קנין ודאי מהני דהא לא דמי למתנה כן נראה לי נכון ליישב שיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל ובזה נתיישב היטב בלשון הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהלכות אישות כמו בפרק הניזקין ע"ש:

בתוספות בד"ה אימר צררי אתפסה תימה לרבי כו' ומפרש ר"ל בגמרא לפי שאין כתובין כו' עכ"ל. הא דקשיא להו מדר"ל טפי מדרבי יוחנן דמסיק נמי התם לפי שאין כתובין היינו משום דמימרא דר"ל מייתי התם ברישא מיהו אליבא דר' חנינא דאמר לפי שאין קצובין לא קשיא להו דאפשר דלא קאי אמזון האשה והבנות אלא אאכילת פירות ולשבח קרקעות ועי"ל דלר' חנינא ור' יוחנן נמי לא פסיקא להו להקשות משום דהאי אוקימתא דהכא אימר צררי אתפסה לא משנינן לה בשמעתין אלא למאי דמשמע דאיירי מתניתין בשטרי פסיקתא והיינו דהכי מוקמינן לה לעיל אליבא דר"ל משא"כ לרבי חנינא ור"י מצי לאוקמי למתניתין דהנושא שפיר אפילו שלא בשעת נישואין ומטעם חייב אני לך מנה בשטר כדקס"ד לעיל מעיקרא והך מילתא לא שייך בבנות דהא אכלה בתנאי ב"ד כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאיצטריך טעמא כו' היכא שהודה האב שלא התפיס צררי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה כיון דחיישינן לצררי לגבי לקוחות דאפילו בשבועה לא גביא א"כ מאי מהני הודאת האב לגבי לקוחות הא פשיטא דלא מהני הודאתו לחוב לאחרים ואפשר משום דהא דחיישינן לצררי ומרעינן לשטרא גבי לקוחות היינו משום דנראה לחכמים שהדבר מצוי קצת שהאב רגיל להתפיס בנותיו צררי דלא ליתזלו בבי דיני משא"כ אם הודה האב קודם מותו תו לא הוי דבר מצוי שיעשה קנוניא בשעת מיתה ומש"ה מוקמינן אדינא דלא מרעינן שטר הנעשה בקנין ומש"ה איצטריך לטעמא אחרינא:

ועי"ל דמ"ש התוספות דאיצטריך טעמא היכא שהודה האב היינו דנהי דלא הוי מהני הודאתו לגבי לקוחות שלקחו מהאב גופא מ"מ ודאי הוי מהני הודאת האב לגבות ממשעבדי ששיעבדו האחין לאחר מיתה מש"ה איצטריך לטעמא אחרינא דאפ"ה משעבוד האחין לא גביא ומכ"ש דאתי שפיר טפי למאי דפרישית בסמוך בשיטת הרמב"ם ז"ל והש"ך ז"ל דעיקר הקושיא משיעבוד האחין דבשיעבוד האב בלא"ה לא גביא אליבא דהלכתא לפי שאין קצובין וכמו שכתבו התוספות במשנתינו ודוק היטיב:

בא"ד ועוד תימא לרבי כו' ותירץ רבי דודאי לענין דלא גבי ממשעבדי לא חיישינן כו' עכ"ל. ודאי בלא"ה מגופא דשמעתין מוכח דדוקא לענין משעבדי שייך חששא דצררי ולא לענין בנ"ח דהא מזון הבנות גופא גובית מהיתומים ולא חיישינן לצררי אלא דמעיקרא הוי משמע להו מדקאמרינן התם בפשיטות דא"ב קטנה משמע דדבר פשוט הוא דבקטנה לא שייך חששא דצררי וא"כ הוי משמע להו מסברא דלענין משועבדים נמי ליכא למיחש בקטנה ותירץ רבי דאפילו בקטנה דלא שכיח אפ"ה לענין משועבדים חיישינן ודו"ק:

תוס' ד"ה ניתנו לכתוב וכו' וקשה דמאי קפריך וכו' והיה מפרש רבי דמשמע ליה להש"ס וכו'. לכאורה היה נראה דנפקא ליה דע"כ מדעת שניהם קאי על הפסיקא שנתרצו זה לזה אבל על הכתיבה לא שייך מדעת שניהם דודאי כותבין להמתחייב עצמו כדקאמר ברישא שם דכותבין ללוה בלא מלוה ולמוכר בלא לוקח מיהו זה לאביי דסבירא ליה בב"ב דף י"ג דעדיו בחתומיו זכין לו וכותבין להמתחייב לבדו אבל לר' אסי דמוקי שם בשטר הקנאה דוקא הא לאו הכי אין כותבין אפילו ללוה בלא מלוה שפיר הוי מצי לאוקמא הכי. ובזה מיושב קצת מה שהקשו התוס' לקמן בד"ה רב' ורבינא וכו' תימא לרבינא וכו' ולפי מ"ש דלר' אסי בל"ז ליכא למיפשט יש לומר דרבינא ס"ל כר' אסי ודוק:

תוס' ד"ה ת"ש וכו' תימא אמאי לא מייתי וכו'. ולכאורה היה נראה דלפי מאי דס"ד למיפשט דהפקחין היו כותבין היינו כתיבה ממש לטרוף ממשעבדי א"כ לפמ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"ב דהא דחשיב למזון הבנות דבר שאינו קצוב היינו שאין לו קיצבה למטה אם ינשאו קודם שיבגרו. א"כ הכא דכתב לבת אשתו כל זמן שאת עמי ה"ל ג"כ דבר שאינו קצוב דשמא יגרשנה או תמות היא או תתאלמן א"כ למה גובה ממשועבדים וצ"ל דהסוגיא אזלא למ"ד שאין כתובין. ולפ"ז יש לומר דודאי ידע המקשה דאיכא לשנוי בשקנו מידו אלא דעיקר הקושיא דמאי פסקא אלא דהוי מצי לשנוי דבנות כיון דאינם קצובין לא מהני בהו חיוב כסברת הרמב"ם ודוקא בבת אשתו משום דה"ל דבר קצוב אלא דמוכח מסיפא דבשעת נשואין מהני חיוב אפילו בדבר שאינו קצוב ויש לומר (דהיכא דכתב שאני וכמ"ש הרמב"ם בס"פ כ"ג מהלכות אישות דכתיבה מהני בדבר שאינו קצוב אבל לבתר דמשני מאי כותבין אומרים ע"כ דמהני אמירה בדבר שאינו קצוב שפיר מקשה דמאי פסקא. גם יש לומר בפשטות) דכיון דצריך להקשות מכח סיפא דמועיל חיוב בדבר שאינו קצוב מקשה מתחלה מסיפא גופא דנקט בהדיא כותבין. ודוק:

תוס' ד"ה הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכו'. לפי מאי דמשמע וכו' היינו אי אמרינן קצובין אע"פ שאין כתובין כדאיתא בגיטין ולפ"ז צ"ל הא דמוקי לעיל במתניתין בשטרי פסיקתא דמשמע דמיירי מתניתין בשטר היינו למ"ד מפני שאין כתובין אבל למ"ד מפני שאין קצובין אפילו בפסיקה בע"פ חצי מיירי אך נראה דאע"ג דפסיקה בע"פ מועיל נמי לרב גידל מ"מ בגוונא דמתניתין דמיירי נמי שמחייב עצמו לקטנה כדאמר לקמן לא שנא קטנה ול"ש גדולה ובקטנה אינו מועיל בלא כתיבה כדאיתא בח"מ סימן רמ"ג סעיף י"ט והוא דעת הר"ן שמי שנתחייב לקטן בין בשטר בין בקנין כיון שאינו עושה דבר תחת יד הקטן אינו זוכה אא"כ זיכהו ע"י אחר א"כ יש לומר דלא עדיף חיובא דר' גידל מקנין סודר דאינו מועיל אלא כשבא ליד הקטן או למי שזוכה בשבילו א"כ יש לומר דהא דמוקי לעיל בשטרי פסיקתא היינו לכ"ע דאפילו למאן דאמר קצובין אע"פ שאין כתובין ע"כ בקטנה צ"ל על ידי כתיבה וזיכה לה ע"י אמה. ולפ"ז מ"ש התוס' הכא למאן דאמר קצובין אפילו לא קנו מידו מיירי היינו ע"כ בגדולה דבקטנה כיון דעכ"פ צריך כתיבה קשה מאי פסקא. מיהו יותר נראה דאפילו בקנה א"ש דהא משמע הכא דאי הוי אמרינן דניתן לכתוב לא הוי קשיא לי דמאי פסקא דהיינו דקאמר באמת והיא ניזונת משום דניתן לכתוב אבל מזונות הבנות אינם כתובין וכיון דפירש"י לעיל בד"ה לא ניתן לכתוב משום דלא ליטריף ממשעבדי דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי א"כ למ"ד מפני שאין קצובין דטורפת ממשעבדי אפילו בלא כתיבה פשיטא דניתן לכתוב דבל"ז טרפא ממשעבדי וכיון דניתן לכתוב כבר כתבנו דאין להקשות דמאי פסקא. ודוק:

בגמרא מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה נראה משום דסתם משמעות המתניתין דקתני בנותיהן ניזונית מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים משמע אפילו היכא דאיכא נכסים בני חורין היא טורפת ממשועבדים ואינם יכולים לומר הנחתי לך מקום לגבות וצ"ל דמיירי דהבנות החיוב שלהם הוא קודם לבת אשתו והיינו בגירשה ואהדרה דהא משמע מדקתני מתניתין הנושא היינו שפסקה בשעת נשואין וכדאיתא בח"מ סימן ק"ד דמלוה ע"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר מאוחרת ולכך א"י לומר הנחתי והיינו דקאמר מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה ואע"ג דאיכא למימר שיש לו בנות מנשים אחרות. אי נמי דבאמת מתניתין לצדדין קתני והא דניזונת מנכסים משועבדים היינו היכא דליכא נכסים בני חורין מ"מ מדקתני סתמא מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה. ובזה מיושב מה שדקדק הכ"מ דה"ל למימר מי לא עסקינן שקנו לבנות אחר שנולדו ומדייק מזה בדבר שאינו קצוב א"י להתחייב ולפמ"ש דעיקר הקושיא היינו דסתמא דמתניתין משמע שהבנות הוא קודם לנשואין לק"מ. אך לפ"ז יש להקשות דהא משמע דלמ"ד לפי שאין קצובין לא מקשה הש"ס מידי כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה מאי עסקינן וכו' ולפמ"ש דמשמעות מתניתין דחוב הבנות קודמת לגבות מנכסים ב"ח א"כ הדר ה"ל אינו קצוב לגבי בת אשתו כמו לגבי בנותיהן כיון דבנותיהן קודמת לגבות מנכסי ב"ח כל מה שיניחו לו יגבו בנותיהן בתחלה. ויש ליישב לפמ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"ב דהא דאין קיצבה לבנות עד שיבגרו. היינו משום דאין להם קצבה למטה דאפשר שינשאו מיד. א"כ יש לומר כיון דגבי בת אשתו יש קצבה למטה דעכ"פ מגיע לה עד ה' שנים וגם יש קיצבה למעלה שיכול להניח אף לבנות עד שיבגרו שפיר טורפת מנכסים משועבדים ודוק:

תו ד"ה אימא צררי וכו' כתובה נמי וכו' ותירץ רבי וכו' לכאורה תמוה דהא לענין בני חורין דיתומים הוא איפכא דבנותיהן א"צ שבועה כלל וכתובה בעי שבועה כשגובה מיתומים הרי דחיישינן לכתובה יותר להתפסת צררי וכה"ג הקשו התוס' בגיטין דף נ"א במזונות האלמנה. ונראה ליישב קצת לפמ"ש רש"י ז"ל בערכין ר"פ שום היתומים דהתפסת צררי היינו שהתפיסה למשכון ועיין מ"ש לקמן דף ק"ז מזה ונראה דלמזונות שזמן גבייה שלהם הוא בכל יום יש לומר דחיישינן יותר שהתפיסה למשכון ולא לגבותם דהא עדיין לא הגיע זמן מזונות שלהם אלא בכל יום ויום ותו דאפשר שינשאו א"כ לא נדע חיוב שלהם אלא כל יום ויום ולכך יש לומר דנהי דחשש התפסת צררי למזונות האשה והבנות הוא חששא יותר משום זילותא אבל אין חשש אלא שהתפיסן למשכון אם לא יתנו להם היתומים א"כ כיון דניחא ליה לאב שיהיו תחת ידם למשכון אינם מחויבים להחזיר המשכון עד שעה אחרונה כמו שאר בעלי חוב שהלוו על משכון שאינם מחויבין להחזיר חצי המשכון כדאיתא בח"מ סימן ע"ד סעיף ד' משא"כ גבי לקוחות אם יש בידם משכון אינם יכולים לטרוף ממשעבדי אבל גבי כתובה אפילו מיתומים צריכה שבועה כיון שמסלקים אותה הכתובה אפילו אם נימא דהתפיסה למשכון מ"מ כיון שגובה הכתובה צריכה להחזיר המשכון אבל במזונות אין להשביעם אפילו בשעה אחרונה דלא תיקנו אלא נשבע ונוטל שישבע קודם שיטול אבל במזונות שכבר ניזונת אין להשביעם על העבר ודוק:

ועיין בהרא"ש שמביא הירושלמי וז"ל מעשה ידי הבת למי שמעינן מן הדא ניסת וכו' הדא אמרה זנה ומעשי ידיה של בעלה. והקשה הרא"ש שלא דמי דמתניתין מחמת חוב אכלה. ולכאורה הוא תמוה ונלע"ד דיש להבין דודאי אי הוי אמרינן דמעשה הבת לאחין אם כן הא דקתני דבנותיהן אינם ניזונים אלא מנכסים ב"ח היינו דקמ"ל דאינה גובת ממשועבדים מה שלא סיפקה להם במעשה ידיה דהא לא התחייב האב בתחלה אלא ביותר ממעשה ידיה וכיון שמקשה הש"ס דמאי פסקא דמי לא עסקינן דגירשה ואהדרה והיה הקנין גם על בתו ס"ל להירושלמי דכשמתחייב על בתו בקנין חדש ה"ל כמי שנתחייב לבת אשתו מאיש אחר וכיון דמוכח ממתניתין דבבת אשתו מאיש אחר כשמתחייב לזונה א"צ ליתן מעשה ידיה ה"ה בתו כה"ג שעשו קנין חדש פטורה מליתן להאחין מעשה ידיה ולפי זה מה שכנגד מעשה ידיה אינו מתנאי בית דין דהא מתנאי בית דין לא היה מחויב אלא במה שאין מעשה ידיה מספיקין לה וכיון דאין על זה תנאי בית דין קשה דלמה ניחוש להתפסת צררי משום דבתנאי בית דין אכלה. הא כנגד מעשה ידיה וכ"ש היכא דסיפקה לגמרי במעשה ידיה כשמת אביה ואח"כאינה מספקת תוכל לגבות מזונות ממשועבדים דהא לאו בתנאי בית דין אכלה כיון דסיפקה אז אלא על כרחך מוכח דמתנאי בית דין נמי אינה צריכה ליתן מעשה ידיה לאחין ושפיר חיישינן שהתפיסה צררי א"כ שפיר קאמר הירושלמי דכיון דמוכח ממתניתין דבבת אשתו מעשה ידיה שלה ממילא מוכח דגם בבתו היה התנאי בית דין שתהיה נזונת ומעשה ידיה לעצמן ועמ"ש לעיל בריש פרקין מזה בתוס' ד"ה חייב לזונה וכו' ודוק: