כתובות קג ע"א

דף קג - א

מאי, מפני מה נקטה המשנה בלשונה "מוליכין את המזונות למקום שאמה", שמשמעותו לשון מוחלטת, שאין חילוק בין מקומה של הגדולה למקומה של הקטנה, ושתיהן נמצאות בבית אמה!

אלא, שמעת מינה, ממשנתנו, שלעולם מקום הבת הוא אצל האם - לא שנא גדולה, ולא שנא קטנה.

שנינו במשנה: לא יאמרו שניהם [שני הבעלים] הרי אנו זנים אותה כאחד. אלא אחד זנה, ואחד נותן דמי מזונות.

ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא, דאוגר ליה ריחיא שהשכיר את הריחיים שלו לחבריה, וקבע עמו שהתשלום עבור השכירות לא יהיה בכסף, אלא לטחינה, שיטחון השוכר עבורו את צרכי המזונות של ביתו, בחינם.

לסוף, איעתר, התעשר המשכיר בעל הריחיים, זבין ריחיא וחמרא, קנה לעצמו ריחיים נוספות, וחמור שיסובב את הריחיים, ושוב לא היה צורך למשכיר שיטחן השוכר עבורו את חטיו.

אמר ליה המשכיר לשוכר: עד האידנא, עד עתה, הוה טחיננא גבך, היית טוחן עבורי את מזונותי בחינם, כשכר עבור שכירת הריחיים ממני.

אבל השתא, מעתה, שאין לי רווח בטחינתך, שהרי יש לי ריחיים אחרות וחמור המסובב אותם - הב לי אגרא, מעכשו עליך לשלם לי דמי שכירות עבור הריחיים שהשכרתי לך!.

אמר ליה השוכר: מיטחן טחיננא לך! מוכן אני להמשיך ולטחון עבורך, כפי אשר סיכמנו בתחילת השכירות, שזה יהיה התשלום עבור דמי השכירות, ולא אעלה לך שכר אחר עבור שכירות הריחיים.

סבר רבינא למימר, שהויכוח בין השוכר למשכיר, היינו מתניתין, הוא דומה לנידון משנתנו, ששנינו בה:

לא יאמרו שניהם [לא יוכלו שני הבעלים לחבור ולטעון]: הרי אנו זנין אותה כאחד, שהרי כך התחייבנו, להעלות לה מזונות, והרי יש לה מזונות. ואין אנו חייבים לתת לה דמי מזונות שלא התחייבנו בהם.

אלא - אחד הבעלים זנה, ואחד נותן לה דמי מזונות.

ומוכח, שאם לאחר ההתחייבות חל שינוי במצב, ואין צורך במה שדובר בתחילה, חייבים לשלם דמים תמורתו. וכמו במשנתנו, שאם האחד זן אותה, ואינה צריכה יותר מזונות, יכולה היא לתבוע מן השני ליתן לה דמי מזונות, ואינו יכול לטעון שהוא התחייב ליתן רק מזונות ולא דמי מזונות.

והוא הדין בשכירות הריחיים, בשעה שאין המשכיר צריך את טחינת השוכר, יכול הוא לתבוע מהשוכר תשלום דמים במקום מלאכת הטחינה שדובר עליה בתחילה, כיון שעתה אין לו עוד צורך בטחינתו.

אמר טען ליה רב עוירא: מי דמי, כיצד ניתן לדמות את נידון הריחיים לנידון משנתנו!?

והרי, התם, בנידון משנתנו, לבת הניזונית, רק חד כריסא אית לה, יש לה בטן אחת בלבד למלאות אותה באכילת מזונות, אבל תרתי כריסתא לית לה, כרס כפולה - אין לה. ולכן, השני חייב להעלות לה דמי מזונות, ואינו יכול להפטר מחובו בטענה שהוא מוכן להעלות לה מזונות ולא דמי מזונות.

אך הכא, בשוכר את הריחיים, מצי אמר ליה, יכול השוכר לומר למשכיר: הרי יש באפשרותך לעשות שימוש מלא בריחיים שקנית, ואילו אני אמשיך לטחון עבורך בריחיים שהשכרת לי תמורת טחינתי עבורך -

טחון אתה בריחיים החדשות שקנית לך, קמח, וזבין, ותמכור את הקמח לאנשים, ותרוויח מטחינתו. ואילו אני אמשיך לטחון קמח עבורך, ואותיב, וקמח זה אל תמכור, אלא השאר אותו אצלך לצורך מזונותיך, וימשך תשלום השכירות שלי כמו שקבעתי עמך בשעה שהשכרת לי את הריחיים.

ומוסיף רב עוירא: ולא אמרן שיכול השוכר לטעון שהוא ימשיך לשלם את השכירות על ידי הטחינה לצורך מזונות המשכיר, אלא דלית ליה טחינא לריחיא, שהשוכר בטל לפעמים ממלאכת הטחינה, מחוסר עבודה, ואינו משתכר אז. ולכן יכול הוא לטעון שהוא רוצה בהמשך ההסכם שהשכר יהיה בטחינה ולא במעות, והוא יטחון בזמן שהוא מחוסר עבודה.

אבל אית ליה טחינא לריחיא, אם יש לשוכר עבודת טחינה מלאה, והוא משתכר בעבודתו, חייב הוא לטחון עבור אחרים, ובשכר שהוא יקבל מהם הוא ישלם למשכיר. ואין הוא יכול לטעון שהוא ימשיך לשלם בטחינה ולא במעות, כי בכגון זו - כופין אותו על "מדת סדום". והיינו, מונעים ממנו בכפיה מלנהוג כמנהג אנשי סדום, שלא היו עושים טובה זה לזה.

כי כאשר יכול השוכר לטחון עבור אחרים במקום לטחון למשכיר, הרי זה מצב של "זה [המשכיר] נהנה, וזה [השוכר] לא חסר". ולכן חייב הוא לטחון עבור האחרים ולשלם למשכיר את השכר, ולא לטחון למזונות המשכיר.

מתניתין:

אחד מתנאי כתובה שתיקנו חכמים הוא, שאחר מותו, תמשיך אלמנתו לגור בביתו, ותאכל מזונותיה מנכסי ירושתו, כל זמן שהיא אלמנה [ולא תבעה את כתובתה].

אלמנה שאמרה "אי אפשי לזוז [איני יכולה לצאת] מבית בעלי" - אין היורשין יכולין לומר לה: לכי לבית אביך לדור שם, ואנו זנין אותך שם!

אלא, זנין אותה, ונותנין לה מדור בבית בעלה, לפי כבודה.

ואם אמרה האלמנה: אי אפשי לזוז מבית אבא! - יכולין היורשין לומר לה: אם את מתגוררת אצלנו, יש ליך מאתנו מזונות. ואם אין את אצלנו - אין ליך מאתנו מזונות!

אך אם היתה טוענת שהיא רוצה לגור בבית אביה מפני שהיא ילדה והן ילדים - זנין אותה והיא בבית אביה. ^[1]

גמרא:

תנו רבנן: האלמנה משתמשת במדור [בדירה, במקום מגוריה עם בעלה] - כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה.

וכמו כן היא משתמשת בעבדים ושפחות שהורי בעלה - כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה.

בכרים וכסתות - כדרך שמשתמשת בחיי בעלה.

בכלי כסף ובכלי זהב - כדרך שמשתמשת בחיי בעלה.

היות שכך כתב לה הבעל בכתובתה: ואת תהא יתבת בביתי, ומיתזנא מנכסי - כל ימי מגר ארמלותיך!

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:

"את תהא יתבת בביתי"!

תני רב יוסף: "בביתי", בבית שהוא הגון ומרווח למגורים יש לאלמנה זכות מגורים, יחד עם הבנים - ולא "בבקתי"! שאם היה מקום מגוריהם בבקתה כעין צריף צר, ולא היה די מקום גם למגורי האלמנה וגם למגורי הבנים - קודמים מגורי הבנים היתומים למגורי האלמנה.

אמר רב נחמן: יתומים שמכרו מדור אלמנה - לא עשו ולא כלום, אלא מוציאים את המדור מהלקוחות, והאלמנה מתגוררת בו.

ותמהה הגמרא: ומאי שנא, במה שונה מכירת המדור, שאין ביד היתומים להפקיע את זכותה של האלמנה במדור, והיא מוציאה אותו מן הלקוחות, מדרבי אסי אמר רבי יוחנן -

דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: יתומים שקדמו, לפני שבאו לפני בית דין, ומכרו את הנכסים בירושה שהיו בה רק "נכסים מועטין" [שלא הספיקה הירושה לכלכל בה את כל היתומים, שהדין הוא "הבנות יזונו, והבנים ישאלו על הפתחים"] - מה שמכרו היתומים ללקוחות, מכרו, ואין מוציאים אותם מידי הלקוחות, על אף שלכתחילה, אם היו באים לבית דין, היו הבנות זוכות בנכסים לצורך מזונותיהם, ולא היו היתומים יכולים למכרם.

ואם כן, מהו החילוק בין תקנת המדור לאשה, שאם מכרו היתומים לא עשו כלום, ובין תקנת הירושה של בנות בנכסים מועטים, שאם מכרו היתומים, מה שמכרו, מכרו!?

ומשנינן: התם, בירושת הבנות בנכסים מועטים, לא משתעבדי לה הנכסים לבת מחיים של האב. לפי שאין לבת זכויות בנכסי אביה, מחיים, על אכילת מזונותיה לאחר מותו, לגבותה מהיורשים אפילו בנכסים מועטים. אלא, תקנת חכמים היא, שבנכסים מועטים הבנות יזונו והיתומים ישאלו על הפתחים. וכיון שאין נכסי הירושה משועבדים לה, אם עברו היתומים על התקנה, וקדמו ומכרו, מכרם מכר.

אבל הכא, במדור האלמנה, משתעבדי לה נכסי הבעל מחיים לזכותה במדור, שהרי כך התחייב לה הבעל בשעת נשואיה, וכתב לה שהיא תהיה יושבת בביתו כל ימי אלמנותה, ולכן לא יכולים היתומים להפקיע את שעבודה על ידי מכירת המדור לאנשים אחרים.

אמר אביי: נקיטינן, נוקטים אנו שכך היא ההלכה, למעשה: מדור אלמנה שנפל - אין היורשין חייבין לבנותו, היות והתחייבות אביהם היתה רק לזכות ישיבתה בביתו, ולא להעמיד לה מדור.

תניא נמי הכי, כדברי אביי: מדור אלמנה שנפל - אין היורשין חייבין לבנותו. ולא עוד, אלא אפילו היא אומרת ליתומים: הניחוני, ואבננו משלי ואדור בו - אין שומעין לה היות וזכותה היא רק להמשיך ולהתגורר בבית בעלה, כל עוד ביתו קיים, ותו לא.

בעי אביי: בית שעמד ליפול, ועמדה האלמנה ושיפצה אותו, שחיזקה את בדקי הבית, ולכן הוא ממשיך להתקיים ואינו נופל - מאי?

האם נאמר, כיון שלולי השיפוץ שעשתה בו האלמנה הוא היה נופל ולא היתה לה זכות להקימו ולגור בו, הרי זה כאילו הסתיימה זכותה לגור בבית זה, ולא הועיל לה שיפוצה כדי להמשיך ולהתגורר בבית. או שמא, כל עוד הבית קיים, יש לה זכות לדור בו, אפילו אם כל קיומו של הבית הוא רק מכח השיפוץ שעשתה בו?

ומסקינן: תיקו.

שנינו במשנה: אם אמרה אי אפשי אלא לגור בבית אבי, אין הם חייבים להעלות לה מזונות שם.

והוינן בה: וליתבו לה, מדוע שלא יתנו לה מזונות כי יתבה התם, כאשר היא יושבת שם, בבית אביה, ולמה להם לאלצה לגור עמהם!?

ומשנינן: מסייע ליה משנתנו לדברי רב הונא.

דאמר רב הונא: ברכת הבית - ברובה. כאשר רבים בני הבית מתברך הבית, וההוצאה לנפש היא יותר קטנה, היות ובני הבית המרובים מסייעים זה לזה, וכמו כן יש מזל מרובה לאנשים רבים הגרים יחד.

ולפיכך, רוצים היורשים שהאלמנה תגור יחד עמהם, ואז תהיה ההוצאה למזונותיה קטנה מאשר אם תגור בבית אביה. והיחס בין שתי ההוצאות הוא - ארבעה לחמשה.

ומקשינן: וליתבו לה לפי ברכת הבית!

דהיינו, אם המדובר הוא בחסכון כספי, מדוע שלא תוכל האלמנה לשבת בבית אביה, ולקבל שם את מזונותיה בניכוי "ברכת הבית" שהתמעטה עקב יציאתה [שהיא, כאמור, בשיעור היחסי של ארבעה לחמשה].

ומשנינן: הכי נמי, אכן, אם רצונה שינכו ממזונותיה את "ברכת הבית", יכולה היא לגור בבית אביה, והם יעלו לה לשם מזונות בניכוי ברכת הבית.

אמר רב הונא: לשון חכמים יש בה לימוד לענין ברכה, לשון חכמים יש בה לימוד לענין עושר, ובלשון חכמים יש לימוד לענין מרפא.

ומבארת הגמרא את דבריו:

הלימוד לענין ברכה, הוא - הא דאמרן, שיש ברכת הבית הממעטת בהוצאות הבית.

לענין עושר - דתנן: המוכר פירות לחבירו, לא קנה הקונה את הפירות עד שימשכם אליו, על אף ששילם מעות עבורם.

משך הקונה את הפירות אליו, ולא מדד את כמותם - קנה אותם.

מדד ולא משך - לא קנה.

ואם היה הקונה פקח, וקנה כמות מרובה, ואין לו שהות למושכם, והוא חושש שמא יחזור בו המוכר לפני שימשכם - שוכר את מקומו ממוכר הפירות, וקונה את הפירות בקנין חצר. הרי שיש ללמוד מדברי חכמים עצה כיצד לנהוג בעניני ממון.

מרפא - דתנן: לא ילעוס אדם חטין ויניח על גבי מכתו בפסח, מפני שמחמיצות. ומכאן יש ללמוד שיש רפואה למכה על ידי לעיסת חיטים, והנחתן על המכה.

וכיון שעוסקת הגמרא בענין היחסים בין האלמנה ובין יורשי הבעל לענין אכילת מזונות, מביאה הגמרא את הברייתא המתארת את פטירתו של רבי, שנכללו בה גם צוואתו ליורשיו כיצד לנהוג באלמנתו.

תנו רבנן: בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבני - אני צריך!

נכנסו בניו של רבי אצלו. אמר להם רבי כמה הוראות, לפני מותו:

א. הזהרו בכבוד אמכם [והגמרא תבאר שהכוונה היא לאשתו, שהיא אמם החורגת].

ב. נר יהא דלוק במקומו אצל השולחן, כאילו אני חי [ובגמרא יבואר שהיה רבי בא לביתו בכל ערב שבת, גם לאחר מותו], שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה.

ג. יוסף חפני [החיפאי, מחיפה], שמעון אפרתי - הם שמשוני בחיי, והם ישמשוני במותי [ובגמרא יבוארו דברים אלו].

ודנה הגמרא בדברי הברייתא:

א. הזהרו בכבוד אמכם.

והוינן בה: מדוע היה צריך רבי לצוות את בניו על כבוד אמם? והרי כיבור אב ואם, מצוה דאורייתא היא! דכתיב: [שמות כ] "כבד את אביך ואת אמך"!

ומשנינן: לא היתה זאת אמם, אלא "אשת אב" הואי, שהיא היתה אשתו של רבי, והם היו בניו של רבי מאשה אחרת.

ומקשינן: והרי כיבוד "אשת אב" נמי - מצוה דאורייתא היא, ולא היה רבי צריך לצוותם על קיומה!

דהא תניא: "כבד את אביך ואת אמך".

"את אביך" - זו [ריבה הכתוב מיתור המילה "את", את] אשת אביך.

"ואת אמך" - זו [ריבה הכתוב מיתור המילה "את", את] בעל אמך.

ואילו האות וי"ו שהיא יתירה [שהיה הכתוב יכול לומר "כבד את אביך, את אמך" - לרבות את מצות כיבוד אחיך הגדול!

ומשנינן: הני מילי שיש לכבד את אשת האב, מחיים, בחיי האב, שאז היא אשת אב. אבל לאחר מיתה של האב, לא מצווים בניו לכבד את אלמנתו, ולכן הוצרך רבי לצוותם על כך בצוואתו.

ב. נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה. מאי טעמא? -

כל בי שמשי, בבין השמשות של ערב שבת, הוה אתי היה בא רבי לביתיה, לאחר פטירתו. ^[2]

ההוא בי שמשא פעם אחת בבין השמשות אירע שאתאי שבבתא, הגיעה אחת השכנות, וקא קריה אבבא, קראה בקול, בפתח השער, שהיא הגיעה.

אמרה לה אמתיה, המשרתת בביתו של רבי: שתיקו, דרבי יתיב! שתקי, כיון שרבי יושב כאן!

כיון דשמע רבי שנודע על כך שהוא בא לביתו - שוב לא אתא, כדי שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים, שאינם צדיקים כמוהו, שהרי הם לא קיבלו רשות לבוא לביתם.

ג. יוסף חפני, שמעון אפרתי - הם שמשוני בחיי, והם ישמשוני במותי.

סבור מינה, הבינו ממנו השומעים, שבהדין עלמא הוא דקאמר. והיינו, חשבו השומעים את דברי רבי, שכוונתו לומר כי הם ימשיכו לשמשו כאן בעולם הזה, על ידי שהם יהיו העוסקים בקבורתו.

אך שניהם נפטרו מיד לאחר מיתת רבי, וקברו אותם לפני שקברו את רבי.

כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה, שנוכחו לדעת כי הביאו את מיטותיהם לבית העלמין לקוברם עוד לפני שהביאו לשם את מיטתו של רבי, אמרי: שמע מינה, לההוא עלמא, שישמשוהו בעולם הבא, הוא דקאמר רבי.

ומבארת הגמרא, כיון שאין זו צואה של רבי, אלא רק הודעה מי עתיד לשמשו בעולם הבא, מה לו לרבי להודיע ולפרסם ברבים מי ישמשנו בעולם הבא -

והאי דאמר רבי הכי, - דלא לימרו, כדי שלא יאמרו אנשים בראותם את שמשיו של רבי מתים סמוך לפטירתו, ולא זכו לשמשו בקבורתו, שמילתא הואי להו, שעברו עבירה המחייבת מיתה, ועד האידנא נמי, ומה שנשארו בחיים עד עתה, זכותו דרבי, שהיו שמשיו, הוא דאהניא להו. ולכן הודיע רבי שמיתתם סמוך לפטירתו היא כדי שימשיכו לשרתו בעולם הבא.

אמר להן רבי: לחכמי ישראל אני צריך!

נכנסו אצלו חכמי ישראל.

אמר להן רבי: א. אל תספדוני בעיירות! [יבואר בגמרא להלן].

מתני': ונותנין לה מדור לפי כבודה. וכתב הרשב"א ז"ל נראה לי ממתניתין דאין משתמשת בכל הבתים עם ה.... ביחד, אלא מייחדין לה מדור אחד לפי כבודה בבית ובאם לא כן מאי קאמר נותנין לה מדור לפי כבודה, הא במדור כולו היא משתמשת והא דתניא משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, לאפוקי שאינם יכולים לדחותה מן המדור ולשכור לה אחר והיינו דמייתי ראיה מדכתב לה ואת תהא יתבא בביתי, דאלמא עיקרא דברייתא לומר שאינם יכולים לדחותה לגמרי מאותו מדור.והראיה עוד מדקתני משתמשת בכרים וכסתות ובכלי כסף ובכלי זהב כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, דודאי לאו בכולן קאמר, אלא נותנין לה מהם לפי ירושלמי (בפרקין ה"ג): דרה בבתים כשם שהיתה דרה בהם ובעלה במדינת הים ומשתמשת בכלי זהב ובכלי כסף כשם שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת היםׁ (אורחות חיים הל' כתובות דף צט ד"ה אלמנה, ר"ן על הרי"ף לעיל כתובות נד, א).

מדור האלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו. אלא שוכרין לה בית במקום אחר לפי כבודה. ולאו למימרא שאין חייבין לבנותו אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו, אלא מכיון שנפל נסתלקה זכותה ממנו (תוה"ב שם).

בעי אביי שיפוצא מאי תיקו. וידוע בדין תיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה ולזה כתב רבנו לא תחזק וכ"כ הרשב"א ז"לֿ (מ"מ הל' אישות שם)

ת"ר בשעת פטירתו של רבי וכו'. הא דמייתי הכא פטירתו של רבי נראה מהירושלמי (ה"ג) שהטעם לפי שאמרו שם שלשה דברים צוה רבי את בניו בשעת פטירתו, אל תזוז אלמנתי מביתי, אל תספדוני בעיירות ומי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי. ופריך אל תזוז אלמנתי מביתי לאו מתניתין היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וכו', ומשני דלא אמרון ביתא דנשיאותא משועבדת לנשיאות (רשב"א בשטמ"ק).

ההוא גברא דאגרי' ריחיא לטחינה פי' שהשכיר בית הרחיים שלו בשכר שטרח לטחון מה שהיה לו לטחון כל השנה לסוף איעתר משכיר וזבין ריחיא וחמרא והיה טוחן לו ואמר ליה לשוכר הב לי דמי טחינה אמר ליה השוכר מטחן טחינא לך סבר רבינא למימר היינו מתני' דתנן נותן לה דמי מזונות אמר ליה רב עווירא מי דמי התם חדא כריסא אית להו וכו' כלומר דהתם א"א דלא ניתן לה אלא מזונות ממש שצריכה לאכול תפסיד מאחד מהם או כל זמן שאינה יכולה לאכול והא לא אסיקנא אדעתא אבל הכא כי טחון שוכר למשכיר לא מפסיד משכיר כלום מדידיה דיכול לטחון בראיי' שלקח לאחרים ויטחון שלו בבית שוכר והיינו דאמרינן דאמר לי' טחין וזבין טחין ואותיב אחריתי ולא אמרן אלא דלית ליה לשוכר טחינה אבל אית ליה לשוכר טחינה אחריתי בלא הפסד כופין אותו על מדת סדום וכן הלכה:

אלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא יכולין יורשים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואי לית את אצלינו אין לך מזונות ואסיקנא לקמן דיהבין לה לפי ברכת הבית אם היתה טענות לפי שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה וה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדברי' חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא אבל אם לא ביררה טעם לדבריה אינו נותן לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שאומר שיכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף יותר מינה בזה ואפי' לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו ואפי' לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש וקא קנסינן לה לההיא מורדת אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה דין מזונות וכן דעת רבותי אף כשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעת מזונות מחלו להו לשעבר כדכתיבנא בפרק הכותב בס"ד:

ברכת הבית ברובה. פי' רש"י ז"ל כיון שהם רבים ועוזרים זה לזה ועוד דמזלא דרבים עדיף ולפ"ז לא אתו שפיר הא דפרכינן וליתבו לה לפי ברכת הבית והנכון דברכה מרובה משום דנר לאחד נר למאה:

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שעשו עשו פי' רש"י שמכרום קודם שהורידו ב"ד את הבנות והכי דייק קצת לישנא דקאמר דקדמו ועוד שאם אתה אומר שזה אפילו לאחר שהורידם בנכסים בטלת תקנת בנות בנכסים מועטים והא דאמרינן הכא תפסו מחיים התם לא תפסו מחיים לאו למימרא שתפסו בהם לאחר מיתה אלא הכי פי' דהכא זכתה דאלמנה במדור זה מחיים שהרי נשתמשה בו בחיי בעלה משא"כ בבנות שזכייתן בנכסים מועטים אינו אלא לאחר מיתה ותפס לאו דווקא ותדע שהרי אין תפיסה בקרקעות. יש ספרים שגורסים הכא תפסה התם לא תפסה וזה וזה כפי' רש"י ז"ל. אבל מבעלי תוספת שפי' מכרו לאחר התפסת ב"ד לבנות מה שעשוי עשוי כיון שלא תפסו מחיים ונקט קדמו שממהרו לעשות כן קודם שידען בדבר שימחו בהם. הא דאמרינן אימר צררי אתפיסנהו מסתברא לי דהכי פי' כיון דאיכא תרתי חדא אכלו בתנאי ב"ד ואידך דקני מיניה על תנאי ב"ד דכיון דכולי האי עבד אית לן למיחוש לגבי משעבדי מיהת דודאי צררי אתפיסה ואפילו בשבועה לא טרפא מינייהו ומהאי טעמא חיישינן דאפילו לקטנה אתפיס צררי משא"כ לקמן דהוה כאשתו ולגבי בני חרי וגם לא קנו מיניה והא דאצטרכי לטעמא דשאין קצובין או שאין כתובין התם במסכת גיטין לגבי מזון האשה והבנות ולא אתיא עלה מטעמא דצררי משום דלא מהני טעמא דצררי דלא ליגבו אפילו בשבועה ממשעבדי אלא בדאיכא נמי דקנו מיניה וכדפריך וכן אשתו במזונות כדין הבנות דהכי מותבינן במסכת גיטין מהא דהיא ניזונות מנכסים משועבדים אמתני' דהתם ותירצוהו בקנו מידו ובסוגיא דהכא כנ"ל. נקטינן מדור באלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו ואם וכו' כתב הרשב"א ז"ל דלאו למימרא שאין חייבים לבנותו בנהו שתהא דרה בו אלא מתוך שנפל נסתלקה ממנו. הא דמייתי הכא פטירתו של ר' נראה מהירושלמי שהטעם לפי שאמרו שם ג' דברים צוה ר' בשעת פטירתו אל תזוז אלמנותי מביתי ואל תספידוני בעיירות ומי שנטפל בו בחייו יטפל במותו, ואקשינן עלה ולאו מתני' היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וכו' אמר ר"י דלא לימרן ביתא דנשיאותא היא משעבדא לנשיאו':

ראובן שהשכיר ריחים שלו לשמעון לזמן ידוע בשכר שיטחון לו שבוע אחד בחדש ושכר טחינת השלשה שבועות יהיו לשמעון ואחר כך נתעשר ראובן וקנה ריחים וחמור והיה טוחן לעצמו ואמר לשמעון השוכר מעתה איני צריך לטחון אצלך תן לי שכר טחינת אותו שבוע שהיית טוחן לצרכי והלה אומר איני מוצא בכדי ספוק טחינה אלא הריני טוחן לצרכך כמו שהתניתי הדין עם השוכר והרי הוא אומר למשכיר טחון בריחים שלך למכור וטחון בריחים שלי להניח בביתך ומכל מקום כל שהשוכר מוצא בכדי ספוק טחינה אף לאותו שבוע כופין על מדת סדום ואין אומרין הדין עם המשכיר לטחון לעצמו בריחים אלו ולהיות שוכר נותן לו מעות הואיל ואינו צריך לטחינה וכמו שאמרו במשנתנו בבת שפסק לה ראשון מזונות ואחר כך פסק לה השני שאוכלת עם השני שאמה לשם וראשון מעלה לה מזונות הואיל ואין זו צריכה למזונות שלו שבמשנתנו אין לה מקום במזונותיו של ראשון ואין יכול לומר לה אכלי עמי ושובי אכלי עמו דחד כריסא אית לה תרי כריסי לית לה אבל בזו יכול לומר לו טחון וזבין טחון ואותיב כמו שביארנו וכן כל כיוצא בזה:

המשנה השנית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך אלא זנים אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולים היורשין לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים זנים אותה והיא בבית אביה:

אמר הר"ם וכן יניחו לה הכלים והבגדים אשר היתה רגילה להשתמש בהן ואפילו היו בגדי משי או כלי זהב וכן העבד והשפחה אשר היו משמשין אותה לא יסורו ממנה וכבר קדם לך שזה מתנאי כתובה ואם נפל הבית אשר היתה דרה בה הנה כבר אבדה חיוב הדירה בביתו לפי שהתנאי הוא את תהא יתבא בביתי ואין לה עליהן שיבנו אותו ואפילו מממון שלה ולא גם כן שתפשה ואתה ידעת שהכל כאשר יתחברו בהוצאה ירויחו קצתם בקצת ולזה יוכלו לומר לה אם [אין] את אצלנו אין ליך מזונות אלא אם תרצה בחלק המגיע לה כשתהיה עמהם שהיא תקח זה בלי ספק:

אמר המאירי אלמנה שאמרה וכו' והענין הוא שהאשה ניזונת מנכסי בעלה אחר מותו בתנאי בית דין כל זמן שאינה תובעת כתובתה כמו שהתבאר ובא ללמד שאם היורשין אומרין לה לילך לבית אביה ושיזונו אותה לשם והיא אומרת אי איפשי לזוז מבית בעלי יכולה היא לומר כן ואין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם ומכל מקום נראה שאם היה אותו בית מצוי להיות בית ועד מוציאין אותה והוא שאמרו בתלמוד המערב במעשה פטירתו של ר' שצוה אל תזוז אלמנתי מביתי והקשו ולאו מתניתין היא ותירץ דלא לימרון ביתא דנשיאותא הוא ומשועבד לנשיאותא אלמא שאלמלא שצוה בכך היו יכולין לומר כן וכן בא ללמד במשנתנו שצריכין ליתן או לשכור לה מדור לפי כבודה אם לא היה לבעל בית מדור אלא שהיה שוכר ואם הדבר בהפך שהיא אומרת אי איפשי לזוז מבית אבא אף היורשים יכולין לומר לה אם את אצלנו הרי אנו מעלין ליך כפי הצורך לה אלא כפי מה שאומדין שתהא הוצאתך עולה עלינו לחשבון ברכת הבית שברכת הבית מרבה כמו שידעת נר לאחד נר למאה תבשיל לאחד תבשיל לשנים ומכל מקום אם היא רוצה ליטול לפי ברכת הבית כופין אותם בכך ואם היתה טוענת כן מפני שהיא ילדה ולהשמר מן החשד ולעז מדינה וכגון שהיא אשת אביהם ואינה אם שלהם זנין אותה בבית אביה ככל הצריך לה ומכל מקום כתבו הגאונים שאם היתה לה לטחון ולאפות בבית בעלה כגון שלא היו לה שפחות מנכין לה כפי הראוי:

זהו ביאור המשנה וכך הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

זה שביארנו שנותנין לה מדור לפי כבודה כבר ביארנו הענין כשלא היה בית לבעל או שהיה לו ונפל אבל אם היה בית לבעל הרי היא יושבת עמהם במדור שהיתה יושבת בו בחיי בעלה ככל הצריך לה לפי כבודה על הדרך שהיתה משתמשת בו בחיי בעלה ואין רשאים ליחד לה מקום וכן משתמשת בכרים וכסתות ושאר בגדי משכב שנשתמשה בהן בחיי בעלה וכן באותם עבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה כפי הצריך לה וכן נותנין לה כסות הראוי לה לפי כבודה וכבוד בעלה וכמו שאמרו פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה:

מאחר שביארנו שמשתמשת במדור שנשתמשה בו בחיי בעלה עמהם כדרך שנשתמשה בו בחיי בעלה ככל הצריך לה אתה למד שאם אמרו היורשים לעשות לה בית קטן וצר שתעמוד שם אינם רשאים וזהו שאמרו בביתי ולא בבית עקתי ויש מפרשין אותו לתועלת היתומים לומר שאם היה הבית קטן וצר ואינו מספיק ליורשים עמה יכולין לומר הרי אנו זנין אותך בבית אביך וראשון עקר:

יתומים שמכרו הבית שמדור האלמנה לשם לא עשו כלום ואע"פ שבנכסים מועטים אמרו יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים קודם שיזכו בהם הבנות מה שמכרו מכרו כמו שיתבאר בתשיעי של בתרא ק"מ א' התם לא תפישי מחיים הכא תפשה מחיים:

מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפילו רצתה היא לבנותו אין שומעין לה ואפילו אם רצתה לחזקו ולשפצו או ליפותו הם מוחים בידה אלא תשב בו כמה שהוא או תצא ומכל מקום יש להם לשכור לה בית במקום אחר לפי כבודה אע"פ שאין שוכרין לה כשיעור בית זה שהיתה דרה בו בחיי בעלה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק נערה לא היה שם בית יתומים שוכרין לה בית ויש מפקפקין לומר שאם נפל אין חייבין לה במדור ולא אמרו שם שוכרין לה אלא כשלא היה בית לבעל בחייו ואין הדברים כלום ויש מפרשים במדור אלמנה שנפל שאין היתומים חייבין לבנותו ולא לשכור לה בית בשייחדתו לה בעלה וקבלתהו לדירתה:

הפירות עיקר קנייתם במשיכה שאחר פסיקת הדמים ואפילו משך בלא מדידה קנה אבל מדד עד שלא משך לא קנה אפילו לאחר פסיקת דמים ואם שכר את מקומו קנאם בקניית שוכר את מקומו וכבר ביארנוה עם כל הצריך בה במקומה בבתרא פרק ספינה וכן מה שנתגלגל כאן מאיסור לעיסת חטים על גבי מכתו בפסח מפני שהן מתחמצות כבר ביארנוהו במקומו במסכת פסחים:

חייב אדם לכבד אשת האב וכן בעל האם ודבר זה מצוה מדברי סופרים וסמכוה מן המקרא כבד את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך ולא סוף דבר אשת אב או בעל אם בחיי האם אלא אף לאחר מיתה וכן חייב אדם לכבד אחיו הגדול והוא שאמרו וא"ו יתירה לרבות אחיך הגדול ואע"פ שהזכירו בסוגיא זו שכבוד אשת אב דאוריתא וכמו שהקשו אשת אב דאוריתא לא אמרוה אלא דרך סמך ובהרבה מקומות מצינו כיוצא בזה כמו במסכת תענית כ"ח ב' אמרו הלל דראש חדש לאו דאוריתא כלומר הא של מועדות דאוריתא ובמועד קטן י"א ב' אמרו חולו של מועד דאסירא ביה מלאכה מדאוריתא וכן בהרבה מקומות:

ההוא גברא דאוגיר רחיא לחבריה לטחינה פי' שיטחין בו בשכרם כל מה שצריך לו לביתו לסוף איעתר זבין ריחיא וחמרא א"ל עד האידנא הוה טחיננא גבך השתא הב לי אגרא דטחינה סבר רבינא למימר היינו מתני' דתנן אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות א"ל ר"ע מי דמי התם חדא כריסא אית לה תרי כריסתא לית לה אבל הכא מצי א"ל טחון וזבין [טחון] ואותיב פי' באותו שקנית תטחון בשכרה לאחרים ובאותו שהשכרת תטחון ותותיב (כריסך) [בביתך] כפי התנאי וה"מ היכא דלא שכיחא טחינה לריחיא אבל היכא דשכיחא טחינה לריחיא כגון זה כופין על מדת סדום:

מתני' אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשים יכולים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנים אותך אלא זנים אותה ונותנים לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולים היורשים לומר לה אם את אצלנו י"ל מזונות אי אין את אצלנו א"ל מזונות ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים זנין אותה והיא בבית אביה:

תנינא להא דת"ר משתמשת במדור [כדרך] שנשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות כדרך שנשתמשה בחיי בעלה שכך כתב לה. כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי [ואת תהא יתבא וכו'] תני ר"י בביתי ולא בביקתי פי' אם הבית צר ודחוק שא"י להשתמש עם היתומים ואין לה מדור דאדעתא דמפקא להו לזילותא לא כתב לה אמר ר"נ יתומים שקדמו ומכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומ"ש מדר"י אר"נ דאר"י אר"נ יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו התם לא תפיס מחיים הכא תפיס מחיים אמר אביי נקטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו פי' שבית זה שיעבד לה כ"ז שהוא קיים ולא יותר תניא נמי הכי מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו ולא עוד אלא היא אומרת הניחו לי ואני אבנינו משלי אין שומעים לה פירוש דכיון דנפל פקע שיעבודה. בעי אביי שפצה מאי פי' שרוצה לשפץ ולהחזיק (הבדק) [הבית] שלא יפול מהו תיקו וכל תיקו דממונא לקולא אצל המחזיק הלכך אינה רשאי לשפץ אלא יפול ויפקע שיעבודה (לפי פתרון הגאון הבית עומד בחזקת היתומים לפיכך אין האשה יכולה לשפץ אבל הרב פי' שהבית הוא בחזקת אלמנה ויכולה לשפץ):

אמרה אי אפשי לזוז מב"א וכו' וליתבו לה כי יתבו התם מסייע ליה לר"ה דאר"ה ברכת הבית ברובה פי' ברוב ב"א מתמעטת הוצאה שיותר צריך אדם יחידי למזונותיו ממה שצריך אם יתחבר עם אחרים. וליתבו לה לפי ברכת הבית אה"נ והא דתני אין לה מזונות הצריכים ליחיד אבל כפי שצריך לפי רוב בני הבית יהבו לה:

ההוא גברא דאוגר רחייא לחבריה לטחינה לאדם אחד היו לו רחיים ולא היה לו חמור לגלגל את הרחיים והלך והשכירן לאחרים שהיה לו חמור להיות טוחן בהם לאחרים לשכר ולא התנה שוכר ליתן לבעל הרחיים שום שכר בדמים אלא שהתנה עמו לטחון לו חטים לפרנסתו בשכר הרחיים. לסוף איעתר משכיר זבן רחייא אחריתי וחמרא להנהיג הרחיים א"ל לשוכר עד האידנא הוה טחין אנא גבך לפרנסתי בשכר הרחיים שלי השתא דאית לי רחייא אחריתי הב לי אגרא בדמים דלא צריכנא למטחן גבך. מטחן טחיננא לך באגרא כדמעיקרא הכא נמי משכיר טוחן למזונותיו ברחיים שיש לו בביתו ושוכר נותן לו מעות בשכר הרחיים שהשכיר לו הואיל ואינו צריך טחינה כעין הבת שאינה צריכה למזונותיה דבעל ראשון. תרי כריסתא לית לה ולא מצי ראשון למימר אכלי עמי ושובי אכלי עמו טחון וזבין טחון ואותיב כלומר טחון ברחים שלך ומכור אותם חטים טחונים לאחרים וטחון ברחים דאוגרת לי ונקיט ואותיב במזונך כלומר הנח באותן רחיים טחונים לצורך מזונותיך ואיכא דאמרי טחון וזבין כלומר באותן רחיים שקנית טחון לאחרים בשכר. הני מילי דמצי א"ל שוכר למשכיר טחון וזבין דלא משכח שוכר אינשי לטחון ברחייא דידי' אבל אי שכיח טחינא לרחייא דשוכר כופין על מדת סדום דלטחון לאנשי ולשקול זוזי ולותיב למשכיר דהיינו זה נהנה וזה אינו חסר שהיו אנשי סדום נמנעים שלא ליהנות זה אצל זה אפי' בזה נהנה וזה אינו חסר. רש"י ז"ל במ"ק:
וז"ל הרא"ה ההוא גברא וכו' רחיים של ראובן היו והשכירן לשמעון וחייב עצמו לו בשכרן שיטחון לו חדש או שני חדשים לסוף איעתר ראובן המשכיר זבן רחייא וחמרא א"ל הב לי אגרא כלומר תן לי שכרי בדמים שאיני צריך לטחינתך כן פי' ר"ח ע"כ:
וכתבו תלמידי ר"י ז"ל דאגר רחייא וכו' פי' השכיר הרחיים שלו על תנאי שיטחון בשכירות שיעור ידוע בכל שנה ושבוע או בכל חדש וחדש אח"כ נתעשר המשכיר וקנה רחיים וחמור לסבב הרחיים והיה אומר לשוכר כיון שיש לי רחיים בשלי אני צריך לטחון ותן לי אתה דמי הטחינה ומסקנא דמצי אידך למימר לטחינה שכרתיה ממך אם אינך צריך לטחון באלו לאנשי ביתך שכבר יש לך רחיים אחרים [טחון] זבין טחון אותיב כלומר טחון ומכור לאחרים או טחון והנח בביתך מיהו אם מוצא דגן מאחרים שמספיק לטחינת הרחיים כופין אותו לתת דמי הטחינה דזה נהנה וזה אינו חסר הוא כתב ר"מ ז"ל ושמעינן מינה דכה"ג גבי מזונות היכא דקביל אנפשיה לחבריה במזונות ואיעתר חבריה ולא אצטריך למזוני מחייב למיתב ליה דמי מזונות לא שנא היו ליה מזוני מקמי הכי ולא שנא דאיעתר בתר הכי דהא מתני' דה"ל מזוני מקמי דלקביל ליה בתרא מזוני אנפשיה וקתני אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות וגבי מעשה ברחייא נמי דאיעתר בתר הכי וטעמא דמצי אמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב הא לאו הכי מחייב למיתב ליה דמים ודוקא דלית ליה לנתבע פסידא אלא טירחא בעלמא הוא דאיכא אבל היכא דאית ליה פסידא בין מזונות לדמי מזונות חיישינן לפסידא דנתבע ולא יהיב ליה אלא שיעורא דלא לפסיד ע"כ:

מי דמי התם חדא כרסא וכו'. כלומר דהתם אי אמרת דלא ליתבו לה אלא מזונות ממש שצריכה לאכול הפסיד מאחד מהם אוכל זמן שאינה יכולה לאכול והא לא אסיקנא אדעתא אבל הכא כי טחין ליה שוכר למשכיר לא מפסיד משכיר כלום דיכול לטחון ברחיים שלקח לאחרים בשכר ויטחון שלו בבית שוכר והיינו דאמרינן דאמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב ולא אמרן אלא דלית לשוכר טחינה אחריתי אבל אית לשוכר טחינה אחריתי בלא הפסד כופין אותו על מדת סדום וכן הלכה. הריטב"א ז"ל:

מתני' אלמנה שאמרה וכו'. ונותנין לה מדור לפי כבודה אינו ר"ל שאם אין לה בית שישכרו לה דהא בהדיא קיי"ל בפרק נערה שאם לא הניח להם אביה בית שאינם חייבים לשכור לה וכמו כן אם הניח להם אביהם בית צר אינם חייבים לתת לה בית רחב מדתני רב יוסף בביתי ולא בעקתי אלא מאי דקתני ונותנין לה מדור לפי כבודה ר"ל שאם הניח בעלה בתים הרבה והיתה רגילה בחייו להשתמש במדור המשובח נותנין דמי המשובח אי נמי שאם היתה רגילה להשתמש פעמים במדור זה ופעמים במדור זה אינם יכולים לדחותה אצל הגרוע אלא נותנין לה המשובח. תלמידי רבינו יונה:
מדור הדר לעצמה. כן כתב רש"י במהדורא קמא:

ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה וכו'. האי סיפא לא מתוקמא אלא באשת איש וכגון שהיו לבעלה בנים מאשה אחרת והם בחורים והיא ילדה והיא אומרת איני רוצה לדור עמהם כדי שלא נבוא לידי איסור אשת אב א"נ שלא הניח בנים ואינה רוצה לשבת עם האחים שהיא אסורה עליהם משום ערוה וחוששת שלא יבואו לידי הרגל עבירה נותנין לה מזונות הצריכין לה משלם בבית אביה דחייבין לה מזונות בענין שלא יהיה לדבר חשש אבל אם היתה אמה אינה יכולה לטעון זה דגבי אם ליכא למיחש להאי חששא כלל. תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן פירש רש"י ז"ל במהדורא קמא והן ילדים באשת אב קמיירי משום פריצותא ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל דה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו וכן היא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכן ואף לדברי הרמב"ם שאומר יכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף מינה בזה ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש וקא קנסינן לה לההיא מורדת אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה מזונות וכן דעת רבותי ואף כשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעה מזונות מחלה להו לשעבר וכדכתיבנא בפ' הכותב בס"ד ע"כ:
גמרא תנו רבנן משתמשת במדור שנתנו לה אם נשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות או בכלי כסף כך היא משתמשת ויורשין חייבין לזמן לה את הכל בביתי משמע בשימוש אחד תהא משתמשת בחיי ובמותי כל אימת דאת בביתי. מיגר משך אלמנותיך ולא בבקתי שאם יש לה בית קטן וצר יכולין היורשים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם שהרי כתב לה בביתי דמשמע בביתי גדול ורחב ולא בבית צר וקטן ל"א ולא בבית עקתי שאין היורשים אומרים לה נעשה לך בית קטן לדור בי ביקתא בי עקתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שכך כותב לה כל ימי מיגר אלמנותיך תהא יתבא בבית' כל זמן שימשך זמן אלמנות שלך תשתמש באותו הכבוד שנשתמשת בחיי בביתי ע"כ:
במדור אלמנה כגון שבנה לה בעלה חדר אחד בפני עצמה בתוך ביתו לצורך תשמישה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו פי' הא קי"ל שאם הנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים וכו'. ורב נחמן סבירא ליה שאם קדמו יתומים ומכרו מאותן נכסים מועטין מה שמכרו מכרו והפסידו הבנות זכותן ובב"ב פרק מי שמת מפרש במדורין מועטין וכתב רש"י ז"ל ודוקא כשקדמו ומכרו קודם שהתפיסו לבנות אבל אחר שב"ד זכו לבנות למזונותיהן לאו כל כמינייהו לאפקועי זכות הבנות. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל הריטב"א יתומים שקדמו ומכרו פירש"י ז"ל שמכרום קודם שהורידו ב"ד את הבנות והכי דייק קצת לישנא דקדמו ועוד שאם אתה אומר שזה אפילו שהורידום בנכסים בטלת תקנת בנות בנכסים מועטים והא דאמרינן הכא תפסו מחיים התם לא תפסו מחיים לאו למימרא שתפסו בהם לאחר מיתה אלא דהכי פירושא דהכא זכתה האלמנה במדור זה מחיים שהרי נשתמש בו בחיי בעלה מה שא"כ בבנות שזכייתן בנכסים מועטין אינו אלא לאחר מיתה ותפס לאו דוקא ותדע שהרי אין תפיסה בקרקעות ויש ספרים שגורסין הכא תפסה התם לא תפסה וזה כפרש"י ז"ל אבל יש מבעלי התוספות שפירשו שאפי' מכרו לאחר התפסת ב"ד לבנות מה שעשה עשוי כיון דלא תפסו מחיים ונקט קדמו לפי שאמרו לעשות כן קודם שידעו בדבר שימחו בהם ע"כ:
התם ירושת נכסים מועטים לא תפסו בנות מחיי האב מדור תפסה האלמנה מחיי בעלה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל הכא תפיסה מחיים שהרי בחיי בעלה עומדת בביתה וזכתה באותה דירה ע"כ:
אין היורשין חייבין לבנותו ויכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם ואני אבננו משלי ולא אזוז מבית בעלי אין שומעין לה הואיל ונפל דבביתי כתב לה משמע כל זמן שביתי קיים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אין שומעין לה מפני שהיתומים יכולים לומר לה כלום התנה אבינו עמך אלא כל זמן שתהא הבית קיימת וזו כיון שנפלה לא קרינן ביה בביתי ע"כ:
שיפצה חזקה בדקי הבית וסתמה הסדקין כדי שלא תפול מהו יכולין לעכב על ידה או לא שיפצה לשון תיקון כדאמרינן עד דאתא אסא ושפצינהו. רש"י ז"ל במ"ק. ובמהדורא בתרא כתב שיפצה חזקה בדקיה מאי מי אמרינן לא מפקינן לה כל הימים שיכול להתקיים או דילמא אמרי לה לאו כל כמינך לחזק הבית ולעמוד בו ימים רבים אלא לא יעמוד אלא כל ימי קיום הבית מכמו שהיתה כשמת בעלה. והתוספות גרסי שיפוצא מאי ושם דבר הוא ופירוש מהו שתשפץ אי מצי לעכב על ידה לכתחלה ומיהו לבתר דתקנה לא מפקינן לה כל ימים שיכול להתקיים. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שיפוצא מאי שיפוצא מהו ע"כ:

וליתבו לה מזונות כי יתבה התם בבית אביה. ברכת הבית מרובה לפי רוב בני אדם מתברכת הבית ל"א ברכת הבית מרובה מזונות לשנים מזונות לשלשה וליתבו לה לפי ברכת הבית כלומר אם הם שנים או שלשה מאותו מזון שהם מתקנין לצורכן יהיו נותנין לה קימעא ל"א שעושין מלאכה ביחד ומשתכרים ועוד שמזל הרבים יפה וליתבו לה לפי שנתמעטה ברכת הבית מיציאתה גמגום. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ברכת הבית מרובה פי' במקצת הדברים שמספיקים שלשה בני אדם יספיקו ארבעה דנר לא' נר למאה וכן כל כיוצא בזה ורש"י ז"ל גורס ברכת הבית ברובא כלומר לפי רוב בני אדם הברכה משתלחת בבית דמזלא דתרי עדיף והראשון עיקר ע"כ:

וז"ל הריטב"א ברכת הבית מרובה פירש רש"י כי כשהם רבים עוזרים זה לזה ועוד דמזלא דרבים עדיף ולפי זה לא אתי שפיר מאי דפרכינן וליתבו לה לפי ברכת הבית והנכון דברכת הבית מרובה משום דנר לא' כו'. ע"כ. וז"ל הר"י מטראני ז"ל ברכת הבית ברובא פירוש ברוב בני אדם מתמעטת ההוצאה שיותר צריך אדם יחידי למזונות ממה שצריך אם יתחבר עם אחרים וליתבו לה לפי ברכת הבית אה"נ והאי דתני אין לה מזונות הצריכין ליחיד אבל כפי שצריך לפי רוב בני הבית יהבי לה ע"כ:

לשון חכמים ברכה כלומר ממה שאמרו חכמים יש ללמוד היכן ברכה מצויה וכדאמרי' הכא ברכת הבית מרובה. פירוש כגון חטים או יין וכל המטלטלין נקנין במשיכה. מדד אפילו בכליו של לוקח. שוכר את מקומו מקום כליו דרשותו של אדם קונה לו והיינו לשון חכמים עושר שמדברי חכמים נלמוד היאך יכול לקנות אותם פירות בלא משיכה כדי שלא יפסיד. רש"י במ"ק:
שוכר את מקומו מכאן שמענו שהמשכיר בית לחבירו אע"פ שיש לו בה תפיסת יד קונה לו לשוכר מדין חצירו וכן נמי משמע הכי מההיא דמציעא דד' זקנים שהיו הולכים בספינה ואמר ר"ג מעשר שיש לי במקום פלוני נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו. תלמיד הרשב"א ז"ל:

מפני שהן מחמיצות הא למדנו דחטין לעוסות יפין הן למכה ובפסח לחוד אסור לההיא רפואה משום חימוץ. לבני אני צריך שהיה צריך לצוות את בניו ואיידי דקתני נותנין לה מדור לפי כבודה נסיב לה לההיא ברייתא דתניא בגוה הזהרו בכבוד אמכם. רש"י במ"ק:

וז"ל הרא"ש הא דמייתי הכא פטירתו של ר' פי' ר' אברהם אב"ד דאיידי דאיירי בענין אלמנה קא מייתי הכא שצוה ר' בניו שינהגו כבוד באלמנתו ובירושלמי מייתי לה על מתני' אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וגרסינן התם ג' דברים צוה רבי את בניו בשעת פטירתו אל תזוז אלמנתי מביתי אל תספדוני בעיירות מי שנטפל כו'. ופריך אל תזוז אלמנתי מביתי לאו מתניתין היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז ומשני דלא יימרון ביתא דנשיאותא משועבדת לנשיאות. וכ"כ ת' הריטב"א והרשב"א:

דלוק במקומו שמטתו מוטלת בשעת פטירתו ובערבי שבתות דלהוי נר במקומו משום דהוה אתי בבי שמשי כדלקמן. מוצעת ומקושטת בכרים וכסתות ותכשיטין. חפני חפה ואפרת מקומות הן הזהרו כלומר בתמיה וקא מפרש לה לכולה ברייתא. רש"י במהדורא קמא:

וי"ו יתירא ויש לדקדק קצת והא אשת אב ובעל אם נמי מייתורא דאת מרבי' להו ואמאי נקט טפי וי"ו יתירא וי"ל דדרשא דאת ברירא בכולי גמרין דכל אתין רבויין אבל דרשא דוי"ו היא הכא בלחוד ולהך נקט את אביך זו אשת אביך וכו'. ונקט לרבות את אחיך הגדול אע"ג דאינך נמי מריבוייא דאת קא רבינן להו וכן דייק רש"י שכתב את אביך. כל אתין רבויין. וי"ו יתירא דואת אמך. ע"כ. דוק ותשכח ודרשינן מאת יתירא אשת אב ובעל אם משום דהיינו כבוד אב ואם וכדמשני ה"מ מחיים וכדבעינן למכתב בס"ד ומוי"ו יתירא אייתי' אחיך הגדול דהויא ליה כבוד באפי נפשי' ולא שייך בכלל כבוד אב ואם כנ"ל:

ה"מ דכבוד אשת אב מדאורייתא מחיים דאב. רש"י במהדורא קמא. משמע דמדרבנן חייב בכבוד אשת אב אפילו לאחר מיתה. וקשה קצת דאכתי תקשי אמאי צריך רבי להזהיר את בניו על כבודה אטו מי חשידי דקא עברי אדרבנן ובמהדורא בתרא פי' יפה שכתב וז"ל ה"מ. דחייב בכבוד אשת אביו בחיי אביו. ע"כ. פי' אבל לאחר מיתה לא מחייב כלל ולכך הוצרך להזהירן והא דפריך אשת אב נמי דאורייתא היא קושטא דמילתא קא פריך כנ"ל:

כל בי שמשי בכל ע"ש וע"ש. שבבתא שכינה כיון ששמע ר' שהוציאה השפחה את הדבר לחוץ. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אמרי ש"מ לשמושי בעלמא דאתי אמר כלו' נתנבא ברוח הקודש שימותו וישמשוהו לעה"ב האי דאמר הכי כי היכי דלא לימרו וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל ועד האידנא זכותא דרבי אהניא להו וכיון שחלה רבי ונטה למות לא הגין זכותו עליהם ומתו שאם על עצמו לא הגין זכותו שלא ימות ק"ו עליהם וכדי להוציאן מזה מדעת הוא דאמר הכי להודיע שהם חסידים וישמשוהו לעה"ב. תלמיד הרשב"א ז"ל:

בד"ה ה"ג שיפוצא מאי ושם דבר הוא כלומר מהו שתשפץ כו' עכ"ל דמפרש"י חזקה בדקיה נראה דגרסינן שפצה מאי דמבעיא ליה אם בדיעבד כבר שפצה ותקנה מאי וא"כ בבנתה כבר נמי ה"מ למבעי הכי ולזה כתבו התוספות דמדינא ולכתחלה קמבעיא ליה דאע"ג דלא תוכל לבנותו היכא שאין הבית בעין מהו שתוכל לשפץ כיון דעדיין הבית ששיעבוד דירתה עליו הוא בעין וגרסינן שיפוצא שהוא שם דבר ולא שפצה וכן מוכיח לשון הרי"ף והרא"ש שיפוצא מאי תיקו הלכך לא תשפץ עכ"ל וק"ל:

בד"ה ברכת הבית ברובה כו' נר לא' נר לק' וכל כה"ג אין נותנין עכ"ל ודקאמר וליתבו לה לפי ברכת הבית ה"נ היינו פת ומלבושים וכ"ה במרדכי ע"ש:

גר יהא דלוק במקומו כו' מ"ט כל בי שמשי הוה אתי כו'. כאילו הוא חי ' וקיים לעולם שע"כ נקרא הוא רבינו הקדוש וקדושה בטלה באותו יום כדלקמן וע"פ שאמרו פרק חלק קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים מה קדוש קיים לעולם אף הן קיימים לעולם ולזה שבא בכל שבוע בשעת קידוש היום של שבת ע"ש הקדושה שבו וק"ל:

דלא לימרו מלתא הוי להו ועד האידנא נמי כו'. ולא יאמרו דמתו השתא בזמנן כ"כ סמוך למיתת רבי אלא יאמרו כיון שהיה לו לרבי למות ולא יהיו צריכין עוד לשימוש לו לא הגין זכותיה עוד עלייהו:

גמ' עושר דתנן המוכר פירות לחבירו כו'. נ"ב מקשין העולם מאי עושר איכא בזה שאין יכול לחזור וכי לא נמצא בתלמוד יתר דיני מקח וממכר שהן תועלת לענין חזרה ולשאר מיני תועלת בפרק הזהב ובפרקי דב"ב וכן מרפא וכי לא נמצאו יתר רפואות במסכת שבת יוצאין בשן השועל ודכוותה וכמה וכמה כה"ג ונ"ל מדלא קאמר דברי חכמים עושר ומרפא אלא לשון חכמים קאמר משמע דהכי פירושו המדקדק בלשונם ימצא שכוונו בלשוניהם לדבר בלשון צח ונקי שיהא נכלל בו לשון ברכה ולשון עושר ומרפא. ברכה הא דאמרן כלומר שאמרו ברכת הבית ברובה ולא אמרו הוצאת בית עדיף ברובה או מיעוטא דהוצאה ברובה אלא שכוונו לדבר בלשון ברכה. עושר דתנן כו' הרי שאמרו ואי פיקח כו' לגבי לוקח ולא אמרו פיקח לגבי מוכר שאם פיקח הוא לא ימדוד במקומו של לוקח או לא ישכיר לו מקומו אלא שכוונו לדבר בלשון עושר כלומר בזה שהמוכר לא יכול לחזור אם כן ירויח הלוקח וזהו עושר והמוכר גם כן אינו מפסיד שהרי מכר בשויו הראוי מתחלה לאפוקי איפכא שמרויח המוכר ומפסיד הלוקח שהרי קונה בשער היוקר ומש"ה לא דברו אלא בלוקח שהוא עושר וק"ל. מרפא נמי דתנן לא ילעוס אדם חטין ויניח על גבי מכתו בפסח כו' ולמה הזכירו בפסח פשיטא דבפסח איירי בפרט מאחר דקתני מפני שהן מחמיצות. ועוד רישא דהתם אין שורין המורסן לתרנגולים ואשה לא תשרה את המורסן כו' וכן בסיפא דהתם אין נותנין קמח לתוך חרוסת או לתוך החרדל כו' בכולן לא הזכיר פסח אלא לדיוקי בפסח הוא דלא ילעוס הא בשאר שנה ילעוס אף שממילא שמעי' דשרי אלא שדברו בלשון רפואה והוי כאילו אמרו בהדיא ילעוס אדם חטין ויניח על גבי מכתו לרפואה ודו"ק:

תוס' בד"ה ולא אמרן כו' ע"כ תניח לי הריחיים כו' כצ"ל:

גמ' לשון חכמים כו'. אף שאין כוונתם לזה רק על דין משמיענו אגב אורחא רפואה ברכה ועושר ורפואות דמי שאחזו ודשבת אין חידוש דאף חכמי הרופאים עשו חיבור רפואות ותחבולות במשא ומתן. והא דיוצא בשן שועל בשבת אף שכוונתו אדינא מ"מ לא שייך בזה לשון חכמים מרפא דלא נשמע ממתני' מאי רפואתו ולאיזה דבר רק בגמ' לשינתא כו' וק"ל. ובח"ש נכנס בדרכים עקלתון:

בתוס' בד"ה ולא אמרן כו'. האשר"י ממאן בסברת התוס' ע"ש:

בתוס' בד"ה ה"ג שיפוצא מאי כו'. דלפרש"י [דגריס שיפצה] פתח בכד וסיים בחבית דהו"ל למיבעי נמי בנתה מאי דהא לא קאמר רק אפילו היא אומרת הניחוני ואבננו כו' ואי פשיטא ליה כיון דלא תעביד לכתחלה ה"נ בדיעבד הו"ל למיבעי מהו שתשפץ לכתחלה אלא ע"כ לכתחלה פשיטא דלא תיעבד כי היכי דלא תבנה לכתחלה א"כ נופל האיבעיא בבנתה כמו בשיפצה להכי פי' שיפוצא כו' ואה"נ דלכתחלה מבעיא ליה ובבנתה פשיטא ליה כיון דלכתחלה מעכב עליה בדיעבד ומי לא וק"ל:

בתוס' בד"ה ברכת הבית ברובה פי' ר"ת כו'. ולא כפרש"י מזל דרבים כו' דא"כ מאי פריך וליתבו כו' וכי ידעינן כמה ואם לפי ערך שנים שעברו וכי כל השנים שוין כמ"ש התוס' פרק מי שמת ולפי' ר"ת פריך וליתבו לפי ברכת הבית כו' היינו במזונות ושאר צרכים:

גמרא כדרך שנשתמשה בחיי בעלה. כ"ה ברי"ף ורא"ש בכולה. וכצ"ל כאן:

גמ' שם הני מילי מחיים כו'. בגה"ש העלה בצ"ע דברי הרשב"ם בב"ב (קלא ב) (כצ"ל). ונעלם מכ"ת דברי מהרש"ל שם שישבו ע"ש:

גמ' נר יהא דלוק. נ"ב אולי מכאן סמך למנהג. אכן י"ל במקום ובעת שהיה צריך לנר כגון בלילה. ויגיד עליו רעו שולחן כו'. וה"ט מטעמא דמסיק:

שם אשת אב הואי. נ"ב וקרי לה אמכם ע"ד אני ואמך [בראשית לז] ושארא:

שם הם שמשוני בחיי והם כו'. נ"ב כדאשכחן באגדת דריש הפועלים באליעזר עבד אברהם וכן באליהו התם דמשמשים לאבות:

נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ. נראה לי בס"ד שלשה אלו [נֵר שֻׁלְחָן מִטָּה] שצוה עליהם הם ראשי תיבות שֶׁמֶן לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ח) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.
וגם נרמז באותיות שמן שנתן לו השם יתברך מעלה שלא ניתנה לשאר צדיקים שיבא בגלוי אחר פטירתו ונמצא מצד מעלה זו הרי הוא כמו שמן הצף על כל משקין כן הוא צף במעלה זו על כולם.

כָּל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲוָה אַתִּי לְבֵיתֵיהּ. נראה לי בס"ד הטעם שעשה השם יתברך מעלה זו לרבינו הקדוש שיבא בגלוי בגופו ממש וישב על שלחנו כשאר בני אדם בעודם בחיים מה שלא נעשה כזאת לשום צדיק בעולם לא קודם ממנו ולא אחריו!
היינו כי השם יתברך אינו מקפח שכר כל בריה ומצינו (כתובות קד.) שכל החכמים שבדורו השתדלו להתפלל בעדו שלא ימות וענו עצמן בתענית והרבו תפילות ותחנונים ובכיה בקיבוץ רב מה שלא עשו בשום דור כמותם בעבור צדיק שבדור! ואף על פי שסוף דבר 'נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים' ונפטר רבינו הקדוש, לא קפח השם יתברך שכרם ונתן רשות שיבא לביתו בגלוי בגוף ממש כדי שבזה לא יהיה נפסק השפע שהיו בני דורו נשפעים בחייו בזכותו.
כי ידוע דהצדיק בעודו בחיים נשפעים בני דורו על ידו ואחר פטירתו נפסק אותו השפע וזהו עיקר ההפסד של הדור בפטירת הצדיק ולכך בוכין ומספידין על חסרון זה מה שאין כן עתה שהוא בא לעולם הזה ויושב בין החיים אינו נחשב שנסתלק מן העולם ואז גם אותו השפע שהיו נשפעים ממנו בהיותו בחיים ממש אינו מסתלק.
ובזה יובן הטעם שלא היה בא לביתו בגלוי אלא רק בליל שבת מפני כי זמן השתלשלות השפע הוא בשבת ומשם יונקים כל ימות החול וביאתו היתה לצורך דבר זה שלא יסתלק אותו השפע שהיה בא על ידו ולכך היה עושה כן בליל שבת שהוא זמן ירידת השפע לעולם.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שנעשית לו מעלה זו בליל שבת להורות שלא היה לו חסרון וגרעון מדבר זה שנתעסקו בו בליל שבת דאיתא בירושלמי דכלאים שנמשך היום ולא שקעה השמש עד שהגיע חצי הלילה של שבת והיו ישראל דואגין שמא חס ושלום חללו שבת ויצאה בת קול ואמרה שכולם מזומנים לחיי עולם הבא.
ועוד נראה לי הטעם שנעשית לו מעלה זו בליל שבת מפני שיום השבת הוא בסוד תורה שבכתב וליל שבת הוא סוד תורה שבעל פה וכנזכר בזוהר הקדוש וידוע כי רבינו הקדוש הוא עשה סידור תורה שבעל פה בששה סדרי משנה שסדר ולכן נעשית לו מעלה זו בליל שבת דשייכה אליו.

גמ' את אביך זו אשה אביך. עי' בכורות דף ו' ע"א תוס' ד"ה ור"ש:

שם ה"מ מחיים. עי' רשב"ם ב"ב דף קלא ע"ב ד"ה ואשה אצל בני הבעל וצ"ע:

שם כל בי שמשי הוה אתי לביתיה. והיה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ופוטר את רבים בקידוש היום ולא כשאר מתים שהם חפשים ממצות כי צדיקים חיים ופוטרים בקידוש. ספר חסידים סי' תתשכ"ז:

שם לחכמי ישראל אני צריך. עי' מדרש רבה פ' ויחי:

שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום. לא קאמר שטורפת דהוה משמע דהמכירה הוה מכירה עד שעת טריפה אלא לא עשו ולא כלום כמוכר מה שאינו שלו דמיד שמת הבעל זכתה בהמדור שהיתה דרה בחייו ואין יכולים לשנות אותה ממקום למקום ע"כ הוה מוכר שאינו שלו ומשו"ה לא הו"מ להקשות אלא מנכסים מועטים דהוה ס"ד דגם שם לא זכו היתומים בהנכסים כלל דהכל להבנים והוה כמוכר שאינו שלו ומסיק לחלק ביניהם. ותמהתי על הט"ז בא"ע סי' צ"ד שלא עמד ע"ז ומיהו מ"מ יפה כ' ב"ש שם אם הבעל נתן מדור אשתו בחייו במתנת ברי אם טורפת מהמקבל מתנה תלי' בכתובי' וקצובי' משום דבחיי הבעל אין לה עליו אלא שיעבוד בעלמא ולא מקרי נותן מה שאינו שלו משא"כ היורשי' שלא ירשו זה מעולם ואמת נכון הדבר לענ"ד. ויש לתמוה דלא מייתי רמב"ם הך דבי בקתא:

לשון חכמים ברכה. לאו אמתני' קאי דע"כ צריך להשמיענו הדין אלא אלישנא דר"ה דאמר ברכת הבית קמ"ל אגב אורחא גם כפירש"י דאיכא ברכה משמי' בזכות ומזלא דרבי' נמי. אע"ג דלענין דינא די' בסברת תוס' נר לאחד כו' או בסברת רמב"ם מ"מ לשון ברכה משמע ברכת שמים ממעל ולשון חכמי' עושר דנהי דהצריך להשמיענו דיני משיכה מ"מ מי נתן התנא ליועץ להלוקח שאם היה פקח שוכר את מקומו אלא להעשיר ומרפא מייתור לשון ע"ג מכתו דלא אתי אלא להשמיענו רפואה אגב אורחי':

הזהרו בכבוד אמכם. לפמ"ש מרש"א בח"א נר דלוק וכו' משום שרבנו הקדוש חי וקיים משו"ה אתי כל בי שמשא ע"ש מלתא בטעמא א"כ היינו טעמא ד דהו"ל אשת אביו בחייו ומש"ה אין ללמוד מכאן להחמיר במקום אחר כיוצא בזה דרבי שאני עיי' מ"ש מ"ו בהפלאה:

את אביך לרבות אשת אביך לפי"ז נראה דבמורא לא מחייב דהתם לא כתיב את כ"א איש אמו ואביו תיראו ולא מצאתי זה מפורש:

תוספות ד"ה ולא אמרן כו' תימא הואיל וההיא עובדא כו' דבמתניתין ליכא פסידא כו' עכ"ל. ויש לדקדק אמאי פסיקא להו דליכא פסידא בההיא דמתניתין דהא ודאי איכא פסידא במאי שצריכין ליתן כל דמי המזונות משלם ואי הוי אכלה גבייהו לא היו צריכין אלא ליתן לפי ברכת הבית והנראה מזה דסברי התוספות דה"נ כיון שאין המניעה מן הראשון א"כ אין ה"נ דאין נותן לה אלא לפי ברכת הבית כמו בסמוך באלמנה שאמרה אי אפשי כו' וא"כ צ"ע על הפוסקים שכתבו בפשיטות וכ"כ הרא"ש ז"ל בריש פירקין בשם ר"ת ז"ל שנותן לה כל דמי המזונות משלם ואף שיש לחלק קצת בין היכא דקפסיד לגמרי או היכא דליכא אלא פסידא קצת וזה דוחק דא"כ נתת דבריך לשיעורין וצ"ע ובעיקר דברי התוס' עיין בל' הרא"ש ז"ל. אח"ז ראיתי בתי"ט שכתב טעם לחלק בין ההיא דהכא שנותן לה דמי מזונות משלם ובין ההיא דבסמוך באמרה אי אפשי שאין נותן לה אלא לפי ברכת הבית וכתב ג"כ טעם אחר בשם הר"ן ז"ל ע"ש ולא ידעתי למה להו לאהדורי אטעמא הא טעמא רבה איכא דבסמוך באמרה א"א ואינה נותנת שום טעם לדבריה מש"ה לא מפסדינן ליתומים בכדי משא"כ הכא דכיון שניסת לאחר א"כ ישנו בדין ותקנת חכמים שהבת תהיה אצל אמה כדאמרינן לעיל זאת אומרת מש"ה נותנין לה משלם וכן מצאתי בלשון הרא"ש ז"ל בריש פירקין שכתב דמזה הטעם נותנין לה דמי המזונות משלם וא"כ ק"ל מאי ק"ל להרא"ש ז"ל ג"כ קושיית התוס' הכא ותיפוק ליה דבמתני' ליכא פסידא דהא לדבריו איכא פסידא במה שנותנין לה דמי מזונות משלם ובלא"ה היתה ניזונית אצלו לפי ברכת הבית ואפשר דאכתי לא הוי ליה לאקשויי בפשיטות כיון דזה אינו מפורש במשנה דנותן לה משלם והרא"ש ז"ל בריש פירקין כתב כן לפי המסקנא דהכא ודו"ק:

בגמרא אמר ר"נ יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו כלום. ואע"ג דכל תנאי כתובה לא טרפי ממשעבדי מ"מ הכא הרי כתב לה בביתי וא"כ גוף הבית משועבד לה ועוד דאי אמרת שמכרן מכר א"כ לא הועילו חכמים בתקנתן משא"כ ביתומים שמכרו בנכסים מועטין לא שייך לומר מאי הועילו חכמים בתקנתן דודאי הועילו דתיכף לאחר מיתת האב כשימצא נכסים מועטין יגבוהו הב"ד לבנות ושוב אין יכולין למכור דדוקא בקדמו ומכרו קאמר מה שמכרו מכור והיינו קודם שנזקקין לה הב"ד כמו שפרש"י:

שם לשון חכמים עושר דתנן המוכר פירות כו' ואע"ג דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי מ"מ כיון דאף אם לא קנה מ"מ מיהא לא גרע מנושא ונותן בדברים שאם חזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו שייך ביה שפיר האי לישנא דלשון חכמים עושר כן נ"ל:

שם ת"ר בשעת פטירתו של רבי כו' הא דמייתי לה הכא בשמעתין כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו משום דבירושלמי מייתי דרבי ציוה לבניו אל תזוז אלמנתי מביתו ומסקינן נמי בירושלמי דמה שהוצרך לצוות על ככה אע"ג דבכל הנשים הדין כן מ"מ כיון שביתו של רבי היה מיוחד לנשיאים ס"ד שישכרו לה בית אחר מש"ה ציוה להם דאפ"ה לא תזוז מאותו בית מיהו כיון דלא מייתי הא מילתא בשמעתין בפירוש נראה דאגב דאיירי הכא בענין אשת האב לאחר מיתה קתני לה נמי הכא דצריך ליזהר בכבוד אשת האב לאחר מיתה אף במאי דלא הוי מעיקר חיובא כן נ"ל:

גמרא מאי למקום שאמה ש"מ וכו'. כתבו הפוסקים בח"מ סימן ס' דנלמד מהכא דכל המתחייב לזון חבירו ולא פירש על שולחנו צריך ליתן לו מזונות משלם במקום שהוא. ולא מצי למימר שלא יתן אלא לפי ברכת הבית כמו באלמנה ולכאורה אין הוכחא ממתניתין דלא יאמר הראשון וכו' דהכא שאני משום דבת אצל אמה כמ"ש הרא"ש בשמעתין ונראה דהוציאו מסוגיא זו דקאמר דילמא בקטנה ומשום מעשה שהיה וכו'. וקאמר נמי ליתני למקום שהיא. משמע דזה פשוט דהבעל הראשון א"י לומר שתאכל אצלו אלא דהש"ס מדקדק אם תהיה אצל אחיה או אצל האם וק"ל:

תוס' ד"ה ולא אמרן וכו'. דבמתניתין ליכא פסידא וכו'. בספר פני יהושע תמה על התוס' וביותר על הרא"ש דמפסיד לפי ברכת הבית ולענ"ד לק"מ דהא זה מבואר בתחלה דהראשון מוליך מזונות ולא לפי ברכת הבית. וזהו הדין בכל מקום כנ"ל. והדר קמ"ל שנותן דמים בעבור המזונות ובזה ליכא פסידא דמה לי הן ומה לי דמיהן. ופשוט דנותן דמים כמו מזונות בלי שום הפסד כלל. דאינו אלא משום דזה נהנה וזה לא חסר. וז"פ. אמנם הרא"ש הקשה על תירוץ התוס' במ"ש לעכב הרחיים. ומבואר פלוגתא זו ברא"ש וטור ח"מ סימן שי"ח ונלע"ד ליישב דעת התוס' מתמיהת הרא"ש ז"ל. והוא דס"ל דזה דמי להשוכר את הפועל וכלתה לו בחצי היום דקי"ל דאינו משלם לו אלא כפועל בטל כמבואר בגמרא ובטוש"ע ח"מ סימן של"ה. א"כ היה יכול לומר כיון דהשכיר לו כל הרחיים בשביל שיטחון בחמורו ובפעולתו. והרי הוא וחמורו כפועל אצלו ובתשלומים דמי פעולתו נתן לו הרחיים לכל השנה. וכיון דהשתא א"צ לעשות א"כ עכ"פ אם היה משלם לו מעות לא היה צריך ליתן רק כפי פועל בטל דהרי בטל הוא וחמורו. א"כ ממילא כיון שהשכיר לו הרחיים בכל הפעולה והית מגיע לו פחות. נהי דקאמר דאדעתא דהכי לא השכיר שיתן הדמים. מ"מ כיון שהשכירות מועטת יעסוק ברחיים לפי ערך השכירות ולמה יעכב עד הזמן. וע"ז קאמר דהכא שאני דלא כלתה לו המלאכה דהרי יכול לטחון ולמכור. א"כ אינו אלא חזרה בעלמא דצריך לשלם במלואו. כן נראה לפענ"ד:

גמרא תני רב יוסף וכו'. כבר כתבנו לעיל דף נ"ד דמיתורא דבביתי דייק כפירש"י שם. וכן נראה דהא לא קאמר הכי במזונות הבנות ובדירתם דג"כ כותב בביתי. אלא דבאלמנה מיתורא דרש"י:

שם התם לא משתעבדי לה מחיים וכו'. נראה דלא מיירי במדור שהיא דרה בו משעת מיתת בעלה דכיון שהיא דרה בו ה"ל כתפיסה. וכיון שכבר תפסה אין יכולים להוציאה. ואפילו לפמ"ש הרא"ש בשם הר"ר יונה לעיל פרק הכותב דבקרקע לא שייך תפיסה שלא מדעת הלוה. אלא ע"פ גביית בית דין מ"מ הכא דדרו בו בשעת מיתת בעלה ה"ל כתפיסה ברשות בעלה. וכיון שהוא ברשות בעלה ה"ל תפיסה. וכ"ש אם כבר יחדו לה בית דין או היורשים דירתה. שוב אין יכולים להוציא מידה. אלא דקמ"ל דאפילו מכרו המדור שלה קודם שתפסה בו. כגון שלא היה דר בביתו בשעת מיתתו באיזה ענין שהיה מ"מ כיון שנשתעבד לה הבית שלו למדור. לא דמי לשאר תנאי כתובה כמו מזון האשה והבנות. ובאמת ה"ה הכא אם אין לו דירה לדעת הפוסקים שצריכים לשכור לה דירה כמ"ש הרא"ש ס"פ נערה והם מכרו נכסים אחר מיתת הבעל. א"י לטרוף ממשעבדי לצורך שכר דירה כמו למזונות האשה והבנות אבל כשיש לו דירה הוא משועבד ממש לה וא"י למכור. והנה בספר פני יהושע כתב טעם אחר בזה משום דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דלעולם ימכרו היורשים. ולפמ"ש זה אינו דודאי כשכבר תפסה בו וכ"ש ע"פ בית דין שוב א"י להוציאה. אלא הכא בלא תפסה בו דהוי כמו נכסים מועטים קודם שהגבו הבית דין. אפילו הכי לא מהני משום דמשתעבד גוף הדירה מחיים. מיהו ברי"ף איתא הגירסא הכא תפסה מחיים משמע דבעינן דוקא שדרה בו בשעת מיתת בעלה. אבל בהרא"ש הגירסא הכא משתעבד. וק"ל. ועיין קונטרס אחרון:

שם וליתבו לה לפי ברכת הבית ה"נ וכו'. נראה דכן משמע לשון מתניתין אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין וכו' דהל"ל אין אנו נותנין לך מזונות או הל"ל א"צ ליתן לה מזונות משמע דהכי קאמר אם את אצלינו יש לך סיפוק מזונות בברכת הבית. אבל כשאין את אצלינו לא יספיק לך זה למזונות. וממילא דנותנים לפי ברכת הבית שזהו טענתם:

שם לשון חכמים מרפא וכו'. כתב המ"א בסימן תס"ו דהדיוק הוא דלא הל"ל ויניח ע"ג מכתו. כיון דהאיסור הוא משום בל יראה ע"ש. אף דהדקדוק יש לדחות דהא אין מחמיצין מיד. כמ"ש המ"א שם ס"ק א' אם כן יכול ללעוס ולבטלו קודם שיחמיץ דפחות מכזית א"צ ביעור להרבה פוסקים א"נ יכול לבערו אחר כך מ"מ כיון דעיקר מילתא דקמ"ל דרוק מחמיץ הל"ל ויניח ברשותו. ובזה נכון הא דלא הביא מכמה משניות בשבת החושש בשיניו לא יגמע וכו' וכן חושש במתניו לא יסוך וכו' אלא על כרחך דמייתי מיתורא:

שם גמרא הזהרו בכבוד אמכם דאורייתא וכו'. לכאורה לפמ"ש בש"ע י"ד סימן ר"מ דאם האב תלמיד בנו כ"א עומד בפני השני וכתב רמ"א ואם הבן רוצה למחול על כבודו לשמש אביו הרשות בידו וכו' משמע דאינו מחויב לשמש את אביו ואת אמו אם אינו רוצה למחול אם הבן גדול בתורה וכ"ש בנשיא דכבודו חמיר טפי כדאיתא בספ"ק דקידושין א"כ כיון דהיה ידוע שאחד מהן יהיה נשיא וכמו שאמר אחר כך לחכמי ישראל שפיר הזהיר אותן שימחלו על כבודם וישמשו אותו דזהו עיקר מצות כיבוד כדאיתא בברייתא דקידושין דף ל"א ע"ב איזהו כיבוד וכו' ודוחק לומר דקושיתו כיון שידע שיאמר שר"ג יהיה נשיא לא היה לו לומר אלא לו לבדו. דאפילו ר"ש הא קי"ל דחכם מופלג דינו כרבו. ונלענ"ד דבאמת מזה הוציא הרמב"ם שכתב בפשטות בפרק י' מהלכות ממרים דהבן ת"ח חייב בכבוד אביו. ואביו אינו חייב בכבודו לקום מפניו. וכתב הכ"מ דהוציא מעובדא דר"ט ששימש את אמו. ולפמ"ש מוכח משמעתין דחייב בשמושו מדאורייתא. ולכאורה היה נראה לי דמוכח מקרא מפורש דחייב בשמושו מדאורייתא. ולכאורה היה נראה לי דמוכח מקרא מפורש במלכים א' סימן ב' שהשתחוה המלך שלמה לאמו אלמא דחייב בכבודה דאין לך כיבוד גדול מזה. והיא לא השתחוה לו. וכן מצינו גבי יוסף שהיה מלך והשתחוה לאביו ומתעסק בקבורתו כדאיתא בסוטה במתניתין יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול הימנו ועמ"ש לעיל דף י"ז ע"א וא"ל דהחמירו על עצמם דהא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. מיהו יש לדחות דאיתא בסוטא דף מ"א גבי אגריפס המלך דמצוה שאני ויכול למחול על כבודו. ואף דכתבו התוס' שם דלגבי מלך לא שייך זה משום דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. אבל באביו ואמו דחייב במורא יש לומר דיכול להחמיר על עצמו. אך דשמעתין מוכח דחיובא דאורייתא הוא. ואפשר יש לדחות דהקושיא הכא למ"ד בקידושין דנשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכ"ש לפמ"ש לקמן דרבי ס"ל הכי. ואיכא למ"ד דאפילו רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול. א"כ איך צוה רבי למחול על כבודם וע"כ לא מיירי בשימוש אלא בשאר כבוד שאין שום גנאי להם. אך לפמ"ש דאפילו מלך יכול למחול על כבודו לגבי אביו ואמו כדמוכח משלמה א"כ לא מקשה מידי. וצ"ל דחיובא הוא. אך אכתי קשה לי אהא דמקשה אשת אביו ה"נ דאורייתא היא הא בזה שפיר יש לומר דהזהירו שימחלו על כבודם אפילו בדבר שהוא נגד כבודם דאינם מחויבים נשיא וחכם והיה הכרח מזה דאפילו בהני דאתי מריבויא כגון אחיו הגדול שיצטרך ת"ח ונשיא אחיו לשמשו ולא מצינו כן גבי יוסף שהשתחוה אחיו לפניו והוא לא השתחוה להם. וכן גבי אדוניה לשלמה אף שהיה גדול ממנו. וצ"ל דבזה יש לתרץ כנ"ל דלפי מאי דמשני שהיתה אשת אביו ע"כ צ"ל בכבוד שאין גנאי להם. דאל"כ קשה למ"ד דאין נשיא וחכם יכולים למחול על כבודם. וכ"ש אי רבי ס"ל הכי כמ"ש לקמן איך צוה רבי שימחלו על כבודם והכא אין שייך תירוץ הש"ס דמצוה שאני כמ"ש התוס' דהא היא מצווה שיהיה אימתו עליה והם אין חייבים במורא כנ"ל. ובזה אפשר ליישב הא דהשמיט הרמב"ם הא דכתב בש"ע שם סכ"א דלאחר מיתת האב דבר הגון הוא לכבד אשת האב והוא מדברי רבי. והרמב"ם לא הזכיר מזה כלל ולפמ"ש יש לומר הרמב"ם ז"ל מפרש דקושיא זו למ"ד דאין כבודו מחול או לשיטת רבי דס"ל הכי. אבל למאי דקי"ל דנשיא וחכם שמחלו על כבודם כבודם מחול א"צ לאוקמי כלל לאחר מיתה. וממילא דכיון דאין חייבים בכבודם אלא משום כבוד האב. לאחר מיתה אין שום מצוה כלל. וק"ל:

מיהו הא קשיא לי כיון דודאי למסקנא לא צוה שישמשנוה בעצמם. אלא שאר כבוד. א"כ הא בל"ז חייבים בכבוד אשת ת"ח אפילו לאחר מותו. כדאיתא בשבועות דף ל' באיתתא דרב הונא לאחר מותו שבאת לפני ר"נ וקם מקמיה משום דאשת ת"ח היא. וכ"ש באשת רבו ונשיא. וכ"ש שאר כבוד. מזה היה נראה דאף לשון הש"ס דידן הוא כמ"ש בירושלמי שהזהיר להם שלא תזוז אלמנתו מביתו והוא שתשמש בביתו בכבודה שהיתה בחייו וכמ"ש המפרשים דמש"ה הביא הש"ס בשמעתין עובדא זו. ואינו מובן דהא לא הזכיר בש"ס דידן. ולפמ"ש א"ש טפי דזהו שהזהיר הזהרו בכבוד אמכם דמייתי בש"ס דידן וכנ"ל וכמ"ש בירושלמי דלא לימרו ביתא דנשיאתה משועבד לנשיאתה והזהיר אותם שיניחו אותה מתנהגת בביתו כמו בחייו מ"מ אם היתה אמם ממש לא היה צריך להזהירם ע"ז:

שם יוסף חפני פירש"י דמן חיפה שמעתי מאאמ"ו הגאון זלה"ה דיש לפרש דדוקא לקח שמש לשמש אותו מן חיפה משום דאמרינן בברכות דף נ"ב ע"ב דס"ל לב"ה דאסור לשמש בשמש ע"ה ואמרינן שם בדף מ"ז ע"ב איזהו ע"ה וכו' אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שימש ואמר רב הונא הלכה כאחרים וכו' ואמרינן במגילה דף כ"ח ע"ב דאסור לשמש במי ששונה הלכות א"כ לא משכחת שמוש כלל מיהו משכחת במאן דתני ולא מתניתין והיינו דאמרינן שם במגילה לשתמש אינש במאן דתני ולא במאן דמתני ואמרינן בסוף מגילה אנשי בית חיפה לא מוקמינן מורה מינייהו משום דלא דייקי לישנא לכך לקח ליוסף חפני לשמש מפני שהיה מן חיפה דלא מתני בודאי כיון דלא מוקמינן מורה מינייהו. גם באפרתי מצינו דלא הוי דייקי לישנא כדאיתא בשופטים סימן י"ב כן שמעתי מפיו הטהור זלה"ה ודוק:

הזהרו בכבוד אמכם. הרב עיון יעקב ז"ל פירש שגדלתם כאם ואין ראיה לאשת אב שאינה מגדלת הבנים שיהיו חייבים בכבודה אחרי מות אביהם והקשה על מרן הב"י ז"ל בי"ד סימן ר"ם שכתב שהטור למד מכאן לסתם אשת אב והניח בצ"ע. והרב ז"ל אגב שטפיה כתב אין ראיה לאשת אב שאינה מגדלת הבנים שיהיו חייבים בכבודה דנראה דהטור ומרן ז"ל כתבו שחייבים בכבוד אשת אב אחרי מות אביהם. ואין הדבר כן דכ"ע סברי דאין חייבים אך הטור כתב דמ"מ מצוה איכא. וזה כונת הרב ז"ל דאפילו מצוה ליכא. ואני הדל כתבתי בפתח עינים דמ"ש אמכם לאו דוקא אלא לישנא בעלמא דאם היא גדלתם פשיטא דחייבים בכבודה דהוי בסוג כל המגדל יתום וכו' ע"ש:
והקשו על זה דמה דמות יערוך מגדל יתום. לאשת אב דבציווי בעלה ולכבודו היא עושה. ואני אומר דזה דבר פשוט ואין שום אחד שיטעה בזה וגם אני לא כתבתי אלא דהוי בסוג כל המגדל יתום וכו' ראה בעיניך שכתבתי בסוג כל המגדל יתום דודאי הגם דלכבוד בעלה ובציוויו עושה. מ"מ ניכרין דברי אמת שהוא ברצון טוב ולמצוה עושה שנראה רוב השתדלות וזהירות יום ליום ולילה ללילה ובכי הא ודאי הרי היא בסוג כל המגדל יתום ודין הוא לכבדה ואלו הם דברים פשוטים:
ועוד אפשר לומר דהגם דנימא כדברי הרב עיון יעקב ז"ל דהך גדלתם כאם ומשום הכי קרי לה אמכם. אפ"ה אי אפשר לומר כדברי הרב עיון יעקב ז"ל דבכגון זו דוקא איכא מצוה אחרי מות אביהם אבל אשת אב דעלמא ליכא מצוה. דאי הכי מה הלשון אומרת הזהרו בכבוד אמכם הול"ל כבדו לאמכם דאשת אב דעלמא ליכא מצוה וזו שגדלתם איכא מצוה. וממה שאמרו הזהרו בכבוד אמכם משמע דאשת אב דעלמא גם כן איכא מצוה וזו שגדלתם יש תוספת ומשו"ה אמר הזהרו בכבוד אמכם זו שגדלתם לא נצרכא אלא להעדפה ומינה דאיכא מצוה בכל אשת אב אחרי מות אביהם ושפיר משמע כדברי הטור. והרי"ף והרא"ש פ"ק דקדושין הביאו ברייתא דסוגיא שלנו גם הר"מ פרק ו' דממרים וכלם כתבו דאשת אב אחר מיתה אינו חייב ולא כתבו דיש מצוה מיהא כמ"ש הטור ומרן בש"ע כתב שהדבר הגון לכבדה ע"ש:

הזהרו בכבוד אמכם. כתב הרב עיון יעקב מדקרי אמכם נראה לפי שגדלתם כאם ואפשר דמטעם זה הזהיר על כבודה ואין ראיה מזה לאשת אב שאינה מגדלת הבנים שיהיו חייבים בכבודה אחרי מות אביהם וצ"ע בב"י י"ד סי' ר"ם עכ"ל ומבואר שכונתו להקשות עמ"ש מרן בב"י שם דמ"ש הטור דמ"מ מצוה איכא אח"ך שלמד זה מרבי ע"ש דמאי ראיה מזה שאני הכא שגדלתם. ולק"מ דאמר אמכם כי כך היו קורין לה בניו לכבודו כמו שנוהגים עוד היום רבים לקרות לאשת אב אימא. תדע דאם היא גדלתם כאם פשיטא דהיו חייבים בכבודה דהוי בסוג כל המגדל יתום כאלו ילדו. ושפיר קאמר מרן דהטור למד מרבי ומצוה איכא ודוק הטב:

ויו יתירה לרבות אחיך הגדול פירש רש"י וי"ו יתירה דואת אמך. ואיברא דצריך למודע"י מאי אשמועינן רש"י בזה דהדבר פשוט הרי הוא כמבוא"ר. ואפשר דרמז בזה לתשובת הרא"ש כלל ט"ו סי' וי"ו דשאלוהו אם חייב לכבד אחיו הגדול מאמו והשיב דחייב דהרי ויו יתירה לרבות אחיך הגדול אלמא מיתורא דכתיב גבי אמו קדריש ליה עכ"ד ויתכן דרש"י רמז זה באומרו וי"ו יתירה דואת אמך. כלומר הביטה וראה דגבי אם כתיב ומזה תלמוד דאחיך הגדול הוא גם אחיו מאמו:
א"נ אפשר דהוה ס"ד דטעם כבוד אחיו הוא משום שהוא יורש כבוד אביו כמ"ש הרב שבות יעקב בתשובה ח"א לז"א ראה כי הוי"ו גבי אם ואין הטעם משום שיורש כבוד אביו. ונפקא מינה טובא:
ועוד אפשר לומר דאיכא פלוגתא דתנאי אי דרשינן וי"ו כמבואר בכמה דוכתי ומהם הזכירו התוס' פ"ק דסנהדרין דף י"ד. והשתא יש מקום לומר דכבוד אח תלי בפלוגתא וכמ"ש הרמב"ן בס' המצות על י"ד שרשים שהקדים הרמב"ם למנין המצות בריש שרש שני על כבוד האח הגדול דס"ל להגאון בעל הלכות גדולות דאין מדרש הוי"ו עיקר דקי"ל כמאן דלא דריש וי"ו. וגם יש ס"ד למדרש איש אמו ואביו תיראו וי"ו יתירה לרבות אחיך הגדול וא"כ הוא חייב במורא אח גדול נמי והא לא אשכחן. לכן בא רש"י ובנועם שיח שלל הסברות הנז' וכתב וי"ו דואת אמך פירוש דבדרשת וי"ו יתירה הזו קרוב לשמוע דכולי עלמא מודו בה מאחר דכתיבה גבי ואת והאת לכ"ע הוא ריבוי ולהכי גם הוי"ו רבוי. ובמורא דליכא אלא וי"ו לא דריש לרבות אחיך הגדול ושאני הכא דכתיבא גבי רבוי:
ודרך חידוד אמרתי דקשיא ליה לרש"י שנוי הלשון דקאמר את אביך זו אשת אביך וכו' וכן הול"ל וי"ו זה אחיך הגדול ואמאי אמר וי"ו יתירה וכו' לכן כתב וי"ו יתירה דואת אמך כלומר דהנך הם תולדות מהכתוב דאביך האת מייתי לאשת אביך משום כבוד אביך וכן את אמך מייתי בעל אמך משום כבוד אמך אבל אחיו הגדול אינו תולדה דואת אמך. דחייב בכבוד אח גדול בין מאביו בין מאמו ואדרבא אחיו מאב יותר ניכר באחוה לירושה ולמשפחה כמוהו לא כן אחיו מאמו שאינו במדרגה זו וא"כ אח גדול אינו בעצם תולדת אמו דיותר מתקיים באח מאב אלא דיתור הוי"ו מרבה אח גדול בין מאביו בין מאמו ואינו תולדה מאם דוקא ולהכי קאמר וי"ו יתירה לרבות משום דהוי"ו כתיב גבי אם ואת אמך ודוק הטב:

כל בי שמשי הוה אתי לביתיה כתוב בס' חסידים סי' תתשכ"ט רבינו הקדוש היה נראה בבגדים ופוטר בני ביתו מקידוש כי הצדיקים נקראים חיים ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצות עכ"ל והוא חידוש גדול ובזה תנוח דעתנו בכמה חקירות. ומצאתי בפירוש התורה להתוס' כ"י שכתבו פ' וילך וז"ל בפטירת משה רבינו ע"ה ירד גבריאל כשכתב הספרי תורות ונטל התורה מידו של משה והעלה אותו לב"ד הגדול שבשמים כדי להודיע צדקתו של משה רבינו ע"ה בפמליא של מעלה שנאמר צדקת ה' עשה ולא עוד אלא שצדיקים שבמרום קורין בו בשני וחמישי ובשבתות ור"ח וימים טובים עכ"ל ובודאי שמצאו כן במדרש רז"ל וזה נראה קצת דמסכים לדברי ס' החסידים והיינו דאמרינן פ' הפועלים דהאבות מתפללים וכיוצא:

מאי למקום שאמה. דקתני מילתא פסיקתא ש''מ כל בת אצל האם: דאוגר ליה ריחיא לחבריה לטחינה. לא התנה שוכר לתת מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו בשכרו: לסוף איעתר. משכיר: זבין ריחיא וחמרא. לטחון בה מזונות ביתו: אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. ולא אמרינן שניהם יתנו לה מזונות ואע''פ שלא פסק לה דמים מתחלה אלא מזונות חייבוהו לתת דמיהם כשיש לה מזונות ממקום אחר הכא נמי אע''פ שלא פסק אלא טחינה עכשיו שאינו צריך יתן דמים: טחון וזבין. באותה שלקחת: טחון ואותיב. למזונותיך באותה שאצלי: ולא אמרן. דלא יהיב דמי: אלא דלית ליה טחינא לריחיא. שאין שוכר מוצא לטחון בשכר כל שעה לפיכך אומר לו אני יושב בטל אטחון לך ולא אתן דמים: אבל. כל זמן שמוצא לטחון טוחן בשכר ונותן לזה דמים: מדת סדום. זה נהנה וזה לא חסר לא היו עושין טובה: מתני' אי אפשי לזוז מבית בעלי. לצאת מבית בעלי: גמ' ולא בבקתי. בית צר כעין צריף כדאמרינן במסכת שבת (דף עז:) בקתא בי עקתא אם היה מדור שלו צר לא קבל עליו להוציא את בניו ולהושיבה: בנכסים מועטין. שהבנות זוכות בהן כדתנן (לקמן דף קח:) הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים: וקדמו. קודם שיבואו לב''ד ומכרום: שיפצה. חזקה בדקיה: מאי. מי אמרינן לא מפקינן לה כל ימים שיכול להתקיים או דלמא אמרי' לה לאו כל כמינך: ברכת הבית ברובה. בני אדם שעוזרין זה את זה משתכרין ומזל דרבים עדיף: וליתבו לה. לפי מה שנתמעטה ברכת הבית ביציאתה: לשון חכמים. יש ללמוד ממנה ברכה ועושר ורפואה: אם היה פקח. זה שלוקח פירות הרבה ואין לו שהות למושכם אלא נתן מעות: שוכר את מקומו. דהוי לה כי חצירו וחצירו קונה לו הרי אתה למד מכאן סחורה שלא יוכל המוכר לחזור הרי לך עושר למוד מלשון חכמים: לא ילעוס כו'. למדת שהחטים הלעוסין יפה למכה: נר יהא דלוק במקומו. אצל השולחן כמו בחיי דכל ע''ש היה בא לביתו משנפטר כדלקמן: יוסף חפני. דמן חיפא: את אביך. כל אתין רבויין: וי''ו יתירה. דואת אמך: ה''מ. דחייב בכבוד אשת אביו בחיי אביו: בי שמשי. ערב שבת ונראה בעיני לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל והכל חרידים אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך קרו ליה בי שמשי: שלא להוציא לעז כו'. לומר לא צדיקים היו שלא היה להן רשות לבא לביתם כמו רבי: סבור מינה בהדין עלמא. שהיה מצוה שיתעסקו בקבורתו: דקדים ערסייהו לערסי'. הם נקברו תחלה: והאי דאמר הכי. שנזקק להודיע שימותו וישרתוהו: דלא לימרו. אינשי עלייהו כשימותו מילתא דאיסורא הוה בהו שלא זכו להתעסק בו ואיגלאי מילתא דהאי דלא שכיבו בשני דרבי זכותיה דרבי אגנא עלייהו: עיירות. גדולות על הכפרים וכרכין גדולים מהם:

ולא אמרן אלא דלית ליה טחינה לריחיא. תימה הואיל והאי עובדא בדלית טחינה לריחיא אמאי איצטריך רב עוירא למימר התם תרי כריסתא לית לה הכא טחון וזבין אפי' לא הוה משכח משכיר למיטחן ומיזבן דהוה חד כריסא לא הוה דמי למתני' דבמתניתין ליכא פסידא דבעל כי יהיב לה דמי מזונות ממה שהיה נותן מזונות עצמן אבל השוכר אית ליה פסידא אם יתן שכר הטחינה שהרי אינו מוצא לטחון ומכיסו יצטרך לפרוע ואמר רבי דבלאו האי טעמא דטחון וזבין טחון ואותיב הוה מצי לבטולי המקח שלא יצטרך ליתן לו אגרא הואיל ואית ליה פסידא אבל מ''מ המשכיר יאמר כמו כן לדידי אית לי פסידא שכר ריחיא שלי ויכול לבטל המקח קודם הזמן ונהי דשוכר לא יצטרך ליתן לו שכר מכיסו אבל לעכב הריחים עד זמן שהתנו ביניהן לא יוכל השוכר הואיל ומשכיר אית ליה פסידא אבל השתא דמצי למימר ליה טחון וזבין טחון ואותיב ולית לך פסידא על כורחיך תניח לי הריחים עד הזמן שהרי לי הוה פסידא ולך אין פסידא: ה''ג שיפצא מאי. ושם דבר הוא כלומר מהו שתשפץ וכן פי' ר''ח: ברכת הבית ברובה. פי' ר''ח כגון הא דאמרינן (שבת דף קכב.) נר לאחד נר למאה וכן כל כהאי גוונא אין נותנין: