כתובות קג ע"ב

דף קג - ב

ב. והושיבו ישיבה, שתחזרו לעסוק בתורה מיד לאחר שלשים יום, ולא תבטלו אחר כך מלימוד תורה כדי להמשיך ולעסוק בהספדי במשך שנת האבל.

ג. שמעון בני - יהיה ה"חכם" [יבואר להלן בגמרא].

גמליאל בני - יהיה הנשיא.

חנינא בר חמא - ישב בראש הישיבה.

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא: א. אל תספדוני בעיירות.

סבור מינה, הבינו השומעים את דברי רבי, שכוונתו היתה שלא יספידוהו בעיירות - משום טרחא של בני הכפרים הסמוכים לעיירות הוא דקאמר. שאם יספידוהו בעיירות תהיה טרחה לבני הכפרים לבוא ולהתכנס להספדו בעיירות, ולכן אמר שלא יספידוהו אלא בכרכים הגדולים, ששם יתכנסו רק בני הכרכים, ולא תהיה טרחה לשאר האנשים לבוא אליהם.

אך כיון דחזי, כאשר נוכחו לדעת, דאף על פי שקספדי רק בכרכים, בכל זאת קאתו באו כולי עלמא, גם מהכפרים וגם מהעיירות, אמרו: שמע מינה, משום יקרא [כבודו של רבי] הוא דקאמר שלא יספידוהו בעיירות אלא רק בכרכים, שבהם יתאסף המון רב, מכל המקומות, ויהא כבוד המת בהספדו ניכר.

ב. הושיבו ישיבה ללמוד תורה מיד לאחר שלשים יום, ואל תבטלו את הלימוד בישיבה כליל כדי להספידני כל שנת האבל -

דלא עדיפנא, לפי שאינני עדיף ממשה רבינו, דכתיב באבלו [דברים לד]: "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום".

ומספרת הגמרא: תלתין יומין שלשים יום הראשונים ספדין לרבי ביממא וליליא. אבל מכאן ואילך, ספדו ביממא, וגרסי ולמדו תורה בליליא. או ספדו בליליא וגרסי ביממא - עד דספדי תריסר ירחי שתא [שנים עשר חדשי שנה].

ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, באותו יום שנפטר בו רבי, נפקא בת קלא, יצאה בת קול, ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי - מזומן הוא לחיי העולם הבא!

היה שם ההוא כובס, אשר כל יומא הוה אתי קמיה, היה מגיע כל יום לביתו של רבי. אבל ההוא יומא שבו היתה "אשכבתיה דרבי" הוא לא אתא. כיון דשמע הכי, שיצאה בת קול והכריזה, והוא לא היה שם דוקא באותו יום, סליק לאיגרא, עלה לגג הבית, ונפל לארעא, ומית.

יצתה בת קול, ואמרה: אף ההוא כובס - מזומן הוא לחיי העולם הבא! ^[1]

עוד שנינו בברייתא שאמר רבי:

ג. שמעון בני חכם.

והוינן בה: מאי קאמר רבי?

ומשנינן: הכי קאמר: אע"פ ששמעון בני הצעיר חכם יותר, בכל זאת גמליאל בני הבכור יהיה הנשיא. אמר תמה לוי: וכי צריכא למימר, שהבכור הוא היורש את הנשיאות, והרי דבר פשוט הוא שהבן הגדול קודם לירש את שררת אביו על האח הצעיר!?

אמר, ענה רבי שמעון בר רבי ללוי, על תמיהתו על דברי רבי אביו, בלשון חריפה: אכן צריכא לרבי אבי לחדש ולומר זאת - לך, עבורך ולמטלעתך [ולצליעתך. לפי שהיה לוי צולע, הוא הזכיר את צליעתו].

ומקשה הגמרא מדוע התבטא רבי שמעון בר רבי כלפי לוי בלשון הזאת, והרי לכאורה לוי צדק בתמיהתו -

מאי קשיא ליה לרבי שמעון ברבי על לוי? הא לוי - קרא קאמר! שהרי הוא הסתמך על דברי הכתוב בדברי הימים [ב, פרק כא]: "ואת הממלכה נתן ליהורם - כי הוא הבכור".

ומשנינן: ההוא קרא [בהמלכת יהורם] - ממלא מקום אבותיו הוה, שהיה ראוי למלוכה כאביו, ולא היה באחיו ראוי למלוכה יותר ממנו. ^[2] ואולם, רבן גמליאל אחי - אינו ממלא מקום אבותיו בחכמה הוה. כי יש לו אח שהוא יותר חכם ממנו!

ומבארת הגמרא: ורבי - מאי טעמא עבד הכי, להוריש את הנשיאות לרבן גמליאל בנו, ולא לרבי שמעון בנו, על אף שרבי שמעון בנו הוא היה זה שממלא מקום אבותיו בחכמה?

כי נהי דרבן גמליאל אינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, אבל ביראת חטא - ממלא מקום אבותיו הוה.

עוד שנינו, שאמר רבי:

ג. חנינא בר חמא ישב בראש.

ומספרת הגמרא:

לא קיבל רבי חנינא את המינוי הזה על עצמו, לפי שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה.

יתיב ישב רבי אפס ברישא, בראש הישיבה, ויתיב רבי חנינא אבראי, מבחוץ לישיבה, לפי שלא היה כפוף לרבי אפס.

ואתא לוי, ויתיב גביה, יחד עם רבי חנינא בחוץ.

לאחר מכן נח נפשיה דרבי אפס, ומשהלך רבי אפס לעולמו, יתיב רבי חנינא ברישא.

וכיון שישב רבי חנינא בראש הישיבה, לא הוה ליה ללוי איניש למיתב גביה, לא היה לו חבר שיישב עמו מבחוץ [ובפנים הוא לא רצה לשבת לפני רבי חנינא, וכפי שיבואר להלן], ולכן עזב לוי את ארץ ישראל, וקאתא לבבל.

והיינו דאמרי ליה לרב משהגיע לוי לנהרדעא, עירו של רב: גברא רבה אקלע לנהרדעא, ומטלע, והוא צולע, ודריש: כלילא שרי! מותר לצאת בשבת עם "כלילא" אשר דרך אשה חשובה ללובשו, ואין לחשוש שמא תורידנו כדי להראותו ותטלטל אותו ברשות הרבים, לפי שאין דרך אשה חשובה להוריד מעליה את ה"כלילא".

אמר רב: שמע מינה מכך שרב לוי לבבל, שנח נפשיה דרבי אפס, ויתיב רבי חנינא במקומו ברישא, בראשות הישיבה, ולא הוה ליה ללוי איניש אחרינא למיתב גביה לישב עמו מחוץ לבית המדרש, ולכן קאתא לוי לבבל.

והוינן בה: מנין לו לרב שאכן כך אירע? ואימא, הרי היה לו לומר שיתכן שרבי חנינא נח נפשיה, שנפטר רבי חנינא, ואילו רבי אפס כדיתיב יתיב, המשיך לשבת בראש הישיבה, כמו שישב בה מקודם, וכיון שנפטר רבי חנינא, לא הוה ליה ללוי איניש למיתב גביה בחוץ, ולכן הוא קאתא לבבל!

ומביאה הגמרא שני הסברים מנין לו לרב אכן כך אירע, כדבריו.

א. איבעית אימא: לוי, לרבי אפס - מיכף הוה כייף ליה. ואילו היה נפטר רבי חנינא הוא היה יכול להכנס ולשבת לפני רבי אפס. ומה שישב בחוץ עד עתה, הוא רק כדי להיות לצוותא לרבי חנינא. וכיון שירד לוי לבבל מוכח שנפטר רבי אפס, וישב רבי חנינא בראש הישיבה, ולוי לא יכול היה לשבת לפניו, כי הוא לא היה כפוף לרבי חנינא.

ב. ואי בעית אימא: כיון דאמר רבי ש"חנינא בר חמא ישב בראש" - בהכרח שכך אכן אירע, היות ולא סגי, לא יתכן אחרת, דלא "מליך", שלא ימלוך רבי חנינא ויכהן כראש הישיבה, אלא ודאי הוא נעשה ראש הישיבה, משום דכתיב בהו, בצדיקים: [איוב כב] "ותגזר אומר - ויקם לך".

ועתה מקשה הגמרא מדוע מינה רבי את רבי חנינא למשרת ראש הישיבה? והא הוה רבי חייא! [והניחה הגמרא שרבי חייא היה גדול מרבי חנינא!]

ומשנינן: כבר נח נפשיה! רבי חייא נפטר מהעולם לפני מיתת רבי.

ומקשינן: והאמר רבי חייא: אני ראיתי קברו של רבי, והורדתי עליו דמעות!

ומשנינן: איפוך! שרבי הוא זה שבכה על קברו של רבי חייא.

ומקשינן: והאמר רבי חייא: אותו היום שמת רבי - בטלה קדושה! ^[3]

ומשנינן: איפוך! שרבי אמר זאת על רבי חייא.

ומקשינן: והתניא: כשחלה רבי, נכנס רבי חייא אצלו, ומצאו שהוא בוכה

אמר לו: רבי, מפני מה אתה בוכה? והתניא: מי שמת מתוך השחוק - סימן יפה לו, ואילו מי שמת מתוך הבכי - סימן רע לו.

פניו למעלה - סימן יפה לו, פניו למטה - סימן רע לו.

פניו כלפי העם - סימן יפה לו, כלפי הכותל - סימן רע לו. פניו ירוקין - סימן רע לו, פניו צהובין ואדומים - סימן יפה לו;

מת בערב שבת - סימן יפה לו, שנכנס מיד למנוחה. במוצאי שבת - סימן רע לו;

מת בערב יוהכ"פ - סימן רע לו, במוצאי יוהכ"פ, לאחר שנמחלו עוונותיו - סימן יפה לו.

מת מחולי מעיים - סימן יפה לו, מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים! ^[4]

אמר ליה: אנא - אתורה ומצות שלא אוכל עוד ללמוד ולקיים - קא בכינא!

ומוכח שרבי חייא חי בשעת פטירת רבי!

ומתרצת הגמרא בשני אופנים:

א. איבעית אימא: איפוך, ואמור, שרבי בכה על רבי חייא.

ואיבעית אימא, לעולם לא תיפוך. אלא, לכך לא מינהו רבי לפי שרבי חייא עסוק במצות הוה, ורבי סבר: לא אפגריה, לא אבטלנו ממצותיו!

והיינו דכי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי מינצת? וכי עמי אתה רב? דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל, מהדרנא ליה אחזירנה מפלפולי!

אמר ליה רבי חייא: אנא - עבדי, עשיתי עובדות דלא משתכחה תורה מישראל. דאייתינא כיתנא גרעיני פשתן, ושדיינא, וזרעתי אותם, ומהפשתן שצמח מגדלנא ארגתי נישבי רשתות ציד, וציידנא טביא, וצדתי צבאים, ומאכילנא בישרא והאכלתי את בשר הצבאים ליתמי, ואריכנא מגילתא ועשיתי מגילות ממשכי דטביא, מעורות הצבאים, וסליקנא למתא והלכתי לעיר דלית בה שאין בה מקרי דרדקי, מלמד תינוקות, וכתיבנא עליהם חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא ושניתי שיתא סידרי לשיתא לששה ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה: אתני שנה סידרך שלימדתך - לחברך.

והיינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא!

אמר ליה רבי שמעון ברבי לאביו: האם מעשיו גדולים אפילו ממך?

אמר ליה: אין.

אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי לרבי: האם גדולים מעשיו אפילו ממעשי אבא [רבי יוסי]?

אמר ליה: חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל לומר כן!

אמר להן רבי: לבני הקטן אני צריך.

נכנס רבי שמעון אצלו, מסר לו סדרי חכמה.

אמר להן: לבני הגדול אני צריך.

נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות.

אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים, שתהא יושב בין הגדולים! וזרוק מרה בתלמידים, שתהא אימתך עליהם.

ומקשינן: איני!?

והא כתיב [תהלים טו]: "ואת יראי ה' יכבד", ואמר מר: זה יהושפט מלך יהודה,, כשהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו: רבי, רבי, מרי, מרי!

ומשנינן: לא קשיא.

הא בצינעא, יש לכבד כל אחד ואחד, כמו יהושפט המלך.

הא בפרהסיא, צריך להודיע מלכותו על ידי הטלת אימה!

תניא: כשהיה רבי חולה, הוא היה מוטל בציפורי, שהיא בראש ההר, ואילו מקום קברו היה מוכן לו בבית שערים, בעמק יזרעאל.

ומקשינן על מה שאמרו בברייתא שמושבו של רבי היה בציפורי:

והתניא [דברים טז]: "צדק צדק תרדף" - יש לך לרדוף וללכת רחוק, אל גדול הדור, כדי להגיע לצדק האמיתי בהלכה -

הלך אחר רבי - לבית שערים!

ומוכח ששם היה מושבו, ולא בציפורי!

ומשנינן: רבי - בבית שערים הוה, אלא כיון דחלש - אמטיוהי לציפורי, שהיא בראש ההר ואוירה צח וטוב, ואילו בית שערים היא בעמק.

איכא דגרסי יום שמת ר' בטלה קדושה ולא כפשוטה דא"כ הוה ליה למימר משמת ר' בטלה קדושה דכל אנהו בסוף מסכת סוטה ועוד דהתם קתני משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא ולא אמר קדושה. ויש גורסין בטלה כהונה והכל ענין אחד הוא דה"פ דבטלו קדושה של כהונה שע"י שנטמאו כהנים במיתתו שהכל מטמאין לנשיא וכמו שפי' הר"ן ז"ל והרא"ש ז"ל. ובירושלמי אמר בתוך יהודה נשיאה אבדין ר' ינאי אין כהונה ביו' מהו שיטמא כהן לרבו וכו' עד ר' אסי נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין אמר להן ר' מנא חדא מתרתי לא פלטה מבטן אם אבילים אתם הוה למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אבילים אתם למה נטמאתם ע"כ:

מי שהוא זקן וחכם ובן מעלה ראוי לו להוכיח בני דורו ולהורות להם דרך ישרה וכל שכן שאם הוא חולה ומרגיש בעצמו שהוא הולך לבית עולמו ראוי לו לסדר עניניו ולחלק כתרו לבניו כפי הראוי להם לפי ענינם והוגן שלהם ולעולם יהא מניח כתרו הגדול לגדול ואפילו היה אחד משאר בניו חכם יותר ממנו הואיל ומכל מקום הגדול ראוי לכך והוא שאמר רבינו הקדוש גמליאל בני נשיא שמעון בני חכם ר"ל אב בית דין ואע"פ שהיה רבן שמעון ממלא מקומו יותר מרבן גמליאל הואיל ואף הוא היה ממלא מקומו מיהא ביראת חטא הניח לו כתרו המסוים לו וכן ראוי לו לסדר בישיבתו מי ישב בראש במקומו אחריו והוא שאמר על אחד חנניא בן חמא ישב בראש ואעפ"כ אם היה תלמיד חשוב בין שאר התלמידים גדול ממנו וראוי לכך לא יקבל זה אע"פ שהרב ייחדו לכך והוא שאמרו אעפ"כ לא קבל עליו ר' חנינא מפני שהיה ר' אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה אלא שמאחר שמינהו הרב אם רצה שלא להיות כפוף לו ושלא לילך לישיבתו עם שאר התלמידים אלא שיקבע ישיבה לעצמו עם תלמיד אחד עמו או שנים רשאי והוא שאמרו יתיב ר' אפס ויתיב ר' חנינא אבראי ואתא לוי ויתיב גביה ואחר שחלק כתריו לבניו לפי הראוי להם ראוי לו שימסור לכל אחד מהם דברי הנהגתו והוא שאמרו אמר להם לבני קטן אני צריך נכנס ר' שמעון אצלו ומסר לו מסורות חכמה ר"ל הדרכים שהחכם ואב בית דין ראוי להתנהג בהם ואמר להם לבני גדול אני צריך נכנס רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדר נשיאות לומר נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים שכל שהוא צריך להיות פרנס ומנהיג צריך שתהא אימתו מוטלת ושלא יקל בכבוד עצמו לכבוד שום אדם כמו שביארנו ענינים אלו בארכה בילדותנו בחבור התשובה ואע"פ שהיו משבחים שפלות הרוח אף במלכים כמו שאמרו את יראי י"י יכבד זה יהושפט מלך יהודה שכשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי ומרי תירצו בגמרא הא בצנעא הא בפרהסיא ואם רצה לנהוג שררה בעצמו לצוות שלא להספידו במקום שאינו הגון רשאי והוא שאמרו אל תספדוני בעירות ואמרו עליה משום יקרא הוא דקאמר ובתלמוד המערב אמרו בה מפני המחלקת ונראה לי בפירושו שהכרכים יקנאו עליהם אם יהיו מספדין בפני עצמן לא יבאו בכרכים להתערב עמהם בהספד ולעולם אל ימשכו הספדו בבטול מדרש יותר משלשים יום שאין לנו יותר גדול ממשה רבינו ע"ה שנאמר ויבכו בני ישראל שלשים יום ומכל מקום רצו משלשים ואילך להספידו בשעות קבועות עד שלא יתבטלו מבית המדרש מצד ההספד עושין כל שנים עשר חדש והוא שאמרו כל תלתין יומין ספדי ביממא ובליליא מכאן ואילך ספדי ביממא וגרסי בליליא עד דספדי תריסר ירחי שתא:

ומה שנתגלגל כאן בדין כללא ר"ל עטרה של כלה אם אסור בשבת ומחשש דילמא שלפא ומחויא אם מותר ושלא נחוש לכך כבר ביארנוהו במסכת שבת פרק במה אשה נ"ט ב':

יראה מסוגיא זו שהכהנים מיטמאין לכבוד נשיא ממה שאמרו יום שמת ר' בטלה כהנה ואע"פ שגדולי הרבנים גורסין בטלה קדשה ולומר שמשמת ר' בטלה קדשה מן העולם אין נראה כך שאם כן כשאמרו במסכת שוטה מ"ט א' משמת ר' בטלה ענוה היה להם לשנות גם כן בטלה קדשה אלא ודאי מדין טומאה נאמרה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת נזיר מהו שיטמא כהן לכבוד נשיא כד דמך ר' יהודה נשיאה אכריז ר' ינאי אין כהנה היום מהו שיטמא כהן לכבוד רבו נשמעינה מן הדה ר' ינאי זעירא דמך חמוי הוא הוה חמוי והוא הוה רביה אתא שאיל לר' יוסה ואסר ליה שמע ר' אחא אמר יטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין אמר להון ר' מונא חדא מתרתי לא פלטא מנכון אם אבלים למה אכלתם בשר ושתיתם יין אם אי אתם אבילים למה נטמאתם:

שמעון בני חכם אב"ד חנינא בר חמא ישב בראש שתמנו אותו ראש ישיבה. משום טירחא לפי שעיירות מצויות סמוכות זו לזו ואי הוו ספדי ליה רבנן דאזלי אחר מיטתו בכל עיר ועיר הוה טריחא להו מילתא אבל כרכין רחוקין זה מזה ולקמן מפרש רבי בצפורי הוה בשעת פטירתו ומקום קברו היה מוכן לו לבית שערים והוליכוהו מצפורי לבית שערים ל"א סבור מינה משום טירחא דבני כפרים דסמיכי לעיירות ואתו התם למספדיה כיון דקא חזו דקא אספדוהו בכרכים וקא אתו כולי עלמא מעיירות ומכפרים אמרי משום יקרא הוא דקאמר לפי שהיו מספידים אותו ברב עם בכרכים יותר מן העיירות ואית ספרים דכתיב בהו משום זילותא הוא דקאמר ואין הדבר ראוי לצדיק כמותו לספדו במיעוט בני אדם. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הראב"ד ז"ל אל תספדוני בעיירות כלומר לבני הישיבה קאמר. סבור מינה משום טירחא דעיירות כלומר כדי שלא יהא להם טורח להביא מן הכרכין חלילין ומקוננות לפי שאין מצויות בעיירות כיון דקא חזו דספדו בכרכין ואתו כ"ע למספד אמרי ש"מ משום יקרא הוה כלומר כדי שיבאו כל העולם לספדו כי יודע היה שיתקבצו שם אותו יום כלם דאי משום טירחא אדרבה יש להם טורח יותר כשעומדים חוץ לבתיהם ומביאין מזונותיהם וצערי לינה ע"כ:

ביממא ובליליא במצותו של ר' ההוא כובס דכל יומא בחלי. ההוא יומא דנח נפשיה כיון ששמע כובס בת קול דאמרה הכי. רש"י במהדורא קמא:
וגרסינן בירושלמי ר' נתן בשם ר' מנא מעשה נסים נעשו באותו היום ערב שבת היה ונכנסו כל העיירות להספידו ואישרוניה תמני עשרי כנסיות ואתוני' לבית שרייה ותלא לון יומא עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק את הנר כיון ששקעה חמה קרא הגבר שריין מציקין אמרין דלמא דחלינן שבתא אתא בת קול ואמרת להון כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא בר מן קצרא כיון דשמע כן סליק לאיגרא וטליק גרמי' ומית נפקת ברת קלא ואמרת ואף קצרא ע"כ. והשתא ניחא שהרג הכובס את עצמו מדעת משום דחילל שבת ולא נתעסק בהספידו ולהכי סליק לאיגרא ונפל לאגמא ומית דהיינו סקילה כדין המחלל שבת. וכן שמעתי מפי' הר' קלונימוס ז"ל בירושלים תו':

אמר לוי צריכא לומר לר' דרבן גמליאל דבכור הוא דלהוי נשיא. ולמטלעתך הקפיד ר"ש והשיב לו דרך גנאי דודאי היה צריך לומר לו לפי שאני גדול ממנו בחכמה ומשום דלוי היה צולע אמר לו הכי כדאמרינן התם לוי אחוי קידה ואיטלע. רש"י ז"ל במ"ק. ונראה דמשום כבוד אביו דלא לימא דאמר מילתא יתירתא הוא דהשיב ר"ש כן וגם לא הויא מילתא דגנאי כולי האי דהא לא איטלע אלא משום דאחוי קידה דהיינו לימוד תורה כנ"ל. וקא מתמה תלמודא מאי קשיא לר"ש בר' כלומר אמאי קפיד אמילתיה דלוי הא לוי קרא קאמר ומשני מ"ה קא קפיד ר"ש דיהורם ממלא מקום אבותיו אבל ר"ג לא הוה ממלא מקום אבותיו כר"ש אחיו ורבי מ"ט עבד הכי שצוה למנותו נשיא כיון דלא הוה ממלא מקום אבותיו ומשני נהי וכו' ואית דגרסי הכי קרא קאמר ומשני משום בניו של ר"ג דלהוו נשיאים בתריה אצטריך ליה לרבי למימר. לא קבל ר' חנינא דלמניוהו ראש ישיבה מפני שהיה ר' אפס חכם. באבראי חוץ מבית המדרש לפי שלא היה רוצה להיות כפוף לו לר' אפס ויתיב לוי גבי דר' חנינא אבראי משום כבוד דר' חנינא. למיתב גביה מאבראי דאיהו לא בעי נמי למיכף ליה לר' חנינא ומתוך שראה עצמו יחידי מבחוץ הלך לו לבבל והיינו דאמרי ליה לרב במ' שבת דהוה קאי בבבל. לוי ארוך הוה. כלילא עטרה של כלה וכו' אמר רב ש"מ וכו' מיכף הוה כייף ליה ומשום כבודו דר' חנינא הוה יתיב אבראי ואלו הוה ר' אפס קיים הוה כייף ליה ולא הוה אתי להכא. כיון דאמר רבי בשעת פטירתו והא הוה ר' חייא בשעת פטירתו של ר' וליפקוד רבי עלויה דלמנוהו ראש ישיבה. קברו של ר' ארונו של רבי. הוריד על ר' דמעות איפוך אמר ר' אני ראיתי קברו של ר' חייא וכו' בטלה קדושה כדאמרינן בעלמא ר' לא הכניס ידו תחת אבנטו מעולם. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו בטלה קדושה שהיו קורין אותו רבינו הקדוש והיינו דתניא בשילהי סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראה וקדושה בכלל והר"ר חיים כהן היה אומר אלמלי הייתי כשנפטר רבי הייתי מטמא לו וכו' ובהדיא איתא בירושלמי דמס' ברכות דפ' מי שמתו כשמת רבי אמרו אין כהונה היום ולא נהירא דמוכח התם דמיירי לענין טומאת בית הפרס דרבנן אבל טומאה דאורייתא לא ורבינו נסים פי' כהנים נטמאו במיתתו שהכל חייבים לטמא לנשיא וכן פירש הראב"ד ז"ל ע"כ:
סימן יפה לו בכולהו לא ידענא טעמא בר מערב שבת ומוצאי יום הכיפורים בע"ש משום דבעת מנוחה מת וקא מעייל לאלתר במנוחה וקא מינצל מחבוט הקבר. במוצאי יום הכיפורים נמחלו עונותיו ביום הכפורים וסימן יפה לו. סבר ר"ל לא אפגריה לא אבטלנו ממצות דראש הישיבה מתעסק הוא בצרכי צבור ואינו פנוי לעסוק תדיר במצות. ואריכנא מגלתא ומתקן אני קלפים לכתוב בהן ה' חומשי תורה. לא תהא כזאת שלא אמר דבר זה מעולם. אמר להם רבי לחכמים סדרי חכמים לנהוג עצמו בחכמה כאב. נהוג נשיאותך ברמים שתהא יושב בין הגדולים כעין המלך שישב במלכותו וגדולי מלכותו סביבותיו והוא מתפאר בהם וזרוק מרה אימה שתהא אימתך מוטלת עליהם כלומר לא תהא גס לתלמידים אלא עמוד בכבודך והטל אימתך עליהם. ר' מוטל בחליו בצפורי ומקום קברו קנוי ומוכן לו בבית שערים. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וקבלה בידו שקברו בצפורי ואני זכיתי והייתי על קברו. ואפשר דאף על גב דמקום קברו קנוי לו בבית שערים לפי שנפטר בצפורי והיה ערב שבת כדאמרינן בירושלמי וכדכתיבנא לעיל לא נקבר אלא בצפורי ולא נפרש כמו שפירש רש"י במהדורא קמא לעיל גבי משום טירחא כלישנא קמא עיין לעיל:

בד"ה אותו היום כו' שהיו קורין אותו רבינו הקדוש כו' י"ל קדושה בכלל עכ"ל וכמסקנא דלעולם לא תיפוך וק"ל:

בא"ד והרר"ח כהן כו' היינו קדושת כהונה כו' עכ"ל דהשתא ניחא דלא חשיב התם נמי בטלה קדושה דבענין אחר איירי לענין קדושת כהונה שבאותו יום אבל בטלה ענוה ויראה דקאמר היינו מדות היראה וענוה קאמר וק"ל:

ש"מ משום יקרא הוא דקאמר. אע"ג דאין לך בענוה כרבי כמ"ש משמת רבי בטלה ענוה מכל מקום בעי יקרא במותו דאי אפשר לו למחול כבוד התורה והיינו דקאמר משמת רבי בטלה ענוה גם לגביה שהרי בעי יקרא ומשום כבוד תורה וק"ל:

דלא עדיפנא ממשה רבינו כו' מכאן ואילך ספדו ביממא וגרסי כו'. יש לדקדק הא אכתי עדיף ממשה דלאחר שלשים לא ספדו כלל ביממא או בלילה ויש ליישב כיון דהוא לא צוה על כך אלא שהם מעצמם ספדו י"ב חדשים ביממא או בלילה אין לחוש בעדיפה שעשו לו ממשה ויש לדקדק שאמר להושיב ישיבה לאחר שלשים כו' ולא תהיו עסוקין בהספד כפרש"י מאי מייתי דלא עדיפא ממשה דהא התם בכי קאמר היה ל' יום ולאו היינו הספד כדאמרי' בפ' ואלו מגלחין בשאר כל אדם שלשה לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ כו' ויש ליישב דאפי' הספדו של רבי לא רצה להיות יותר מבכיי' דגבי משה דעדיף טפי ובטור י"ד סי' שצ"ד כתב ואין בוכין על ת"ח יותר מל' יום והיינו מהך סוגיא דהכא ותו ל"ק מידי וק"ל:

כל דהוה באשכבתי' דרבי מזומן כו'. דכל המתעסק בהספדו לכבודו ביום פטירתו זכה לכך כדקאמר דבטלה קדושה בו ביום שגם הכהן יזכה לכך במתעסק בקבורתו לכבודו וההוא כובס נמי שמצטער על כך להמית עצמו זכה בזה להיות מזומן כו' וק"ל:

שמעון בני חכם מאי קאמר ה"ק אע"פ כו'. ובסוף הוריות אמרי' דרשב"ג נשיא ור"מ חכם ורבי נתן אב"ד דמשמע דע"ש מינויו נקרא חכם ואפשר לפרש שהיה ראש ישיבה משא"כ הכא דליכא לפרושי הכי דהא קאמר ר"ח בר חמא ישב בראש וק"ל:

ואת הממלכה נתן ליהורם וגו' ההוא ממלא מקום אבותיו הוה כו'. ק"ק היאך קאמר דממלא מקום אבותיו הוה דהיינו יהושפט שהיה מלך כשר וביהורם כתיב ויהרוג את כל אחיו וגו' וכתיב וילך בדרך מלכי ישראל וגו' וי"ל דבחיי אביו יהושפט כשר היה ואח"כ סרח ודו"ק:

ואבעית אימא לוי לר' אפס הוה כייף ליה כו' ר"ל דאם היה ר"ח מת הוה כייף לו לילך לישיבתו של ר' אפס ולא היה גולה ממקומו אבל כשהיו שניהם חיים רבי אפס ור"ח משום כבודו של ר"ח דיתיב אבראי לא הוה לוי כייף לר' אפס ויתיב גבי ר"ח וגם בזה לא עשה שפיר ונענש על כך כדאמר פרק מי שמתו מ"ט לא סלקת למתיבתא דרקיעא א"ל דא"ל כל כי הנך שני דלא סליקית למתיבתא דרבי אפס ואחלשתיה דעתיה כו' ע"ש:

אני ראיתי קברו והורדתי עליו כו'. בין שהיה באשכבתי' כדמשמע לקמן ובין שלא היה שם קאמר על רבי כשראיתי קברו הורדתי עליו דמעות והיינו רבותי' מה שאין כן בשאר מתים דאסור דג' ימי בכי ולא יותר וק"ל:

כשהלה רבי כו' מפני מה אתה בוכה כו'. סמוך למיתתו היה ושא"ל אתורה ומצות קא בכינא דודאי מי שבוכה מפני יראת מיתה סימן רע הוא לו אבל אני בוכה על תורה ומצות שיתבטלו ממני כדאמר במתים חפשי מן המצות כמ"ש באותו ענין היסופר בקבר חסדך אמונתך וגו':

[דכי הוו מנצו ר' חנינא ורבי חייא א"ל כו' עד לא תהא כזאת בישראל ומפורש פ' הפועלים ע"ש]:

א"ל לבני קטן אני כו' א"ל לבני גדול כו'. היה ראוי להקדים לקרוא בנו גדול ואפשר דהחכמה היתה חביבה בעיניו מהנשיאות וכן לעיל שמעון בני חכם גמליאל כו' וק"ל:

נהוג נשיאותך ברמים כו' נראה מפרש"י נהוג נשיאותך ברמים דהיינו לגבי גדולים והוסיף בתלמידים שאינם גדולים כ"כ זרוק מרה בהם כמשמעה מטבע המרה שלא תראה להם פנים שוחקות וק"ל:

[ואת יראי ה' יכבד ואמר מר זה יהושפט כו'. מאין שיצא להם זה מפורש בחידושינו סוף מסכת מכות ע"ש:

והתניא צדק צדק תרדוף הלך אחר כו'. מפורש בחידושינו פ' אד"מ]:

גמ' לוי לר' אפס מיכף הוה כייף ליה כו'. נ"ב אף שרבי חנינא לא רצה למיכף ליה ורש"י פי' בהדיא בפ' במה אשה דרבי חנינא לא הוה גדול מלוי לא בתורה ולא בשנים אפילו הכי לק"מ כי רבי חנינא לא רצה כל כך לעבור על גזירת רבו שגזר עליו נשיאות וק"ל:

תוס' בד"ה אותו היום כו' בטומאת בית הפרס כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה קברו של רבי ארונו כו'. דמחיים נמי היה לו קבר מוכן בבית שערים כדבסמוך וא"כ לא פריך מידי לזה פי' ארונו כו' דכן משמע מדקאמר אני ראיתי כו' כאילו כעת אינו מצוי לעין דאל"כ הול"ל אני הייתי אצל קברו כו':

רש"י ד"ה מאי ק"ל. לר"ש ברבי כו'. לכאורה בפשוטו משמע דמפרש הש"ס דברי רשב"ר דאמר צריכא לך כו'. דה"ק דמאי ק"ל ללוי מפני דהא קרא קאמר. לא דההוא ממלא כו':

רש"י ד"ה ההוא ממלא כו'. כלומר כו'. נראה דבא ליישב בזה קושיית הרש"א בח"א דהרי יהושפט היה צדיק והוא היה רשע לכן אמר שאין באחיו חשוב ממנו שהיו כולם רשעים***). וכן הא דקאמר דביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה צל"פ ג"כ כזה דהא אמרי' משמת רבי בטלה יראת חטא:

רש"י ד"ה מיכף הוה כייף ליה. קודם שיגלה ממקומו. ר"ל אף דבחיי ר"ח לא הוה כייף ליה לר"א. היינו מפני שהיה לו עכ"פ מקום לישב אצל ר"ח. אבל בכדי שלא יצטרך לגלות ממקומו היה בוחר יותר למיכף קמיה:

תד"ה אותו. והרר"ח כהן כו'. ונ"ל ראיה לדבריו מהאגדה דהביאו התוס' בב"מ (קיד ב) באליהו הנביא ז"ל שהשיב צדיקים אין מטמאין:

חנינא בר חמא ישב. נ"ב לא קאמר ישב מיד. והא דלא אמר ר' אפס ישב בראש דידע ר' חנינא מעצמו יעשה זאת. ולא הוצרך אלא משום ר' חייא ולוי דלא כייף מר' חנינא:

שם ההוא כובס כו'. נ"ב שמא היה אותו קצרא שנזכר בפרק אין בין המודר [מ"א א' וכ"כ הרש"א בח"א שם] שהחזיר לר' תלמודו וכי חזא ליה ר' הוה אמר אתה עשית אותי. וי"ל בזה קצת מה שתמוה מאד בכאן איך איבד עצמו לדעת. שהוא מאותן שא"ל חלק לעוה"ב. וכאן נשכר שיהא מזומן לעוה"ב (ממילא ל"ק תימה דתוס'). ויתכן ע"פ אותה שאמרו בפ"ק דתענית [ה:] עה"פ ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה שלפי שהפציר שמואל שלא ימות שאול בחייו שלא יבטלו מעשה ידיו בחייו. לפיכך היה מוכרח שמואל למות אדזוטר היינו דכתיב על כן חצבתי בנביאים כו'. ומאותו טעם עצמו היה ראוי שלא יחיה ההוא קצרא שעשה לר' יותר ממנו. כדי שלא יבטלו מעשה ידיו בחייו. כך נ"ל שלא להניח הדבר מבלי לבוש איזה ישוב. עם שאינו מספיק. ושמא מרוב צערו יצא מדעתו ונפל ולא הפיל עצמו בכונה. דוגמא לדבר מצינו בר"ע על מיתת רבו ר"א שהיה מכה בבשרו עד שדמו שותת [סנהדרין ס"ח א' ועי' תוס' שם וביבמות] ואע"ג דבעלמא היה איסורא דאורייתא. וגם כעין מיתה:

תד"ה אותו. דהתם מיירי כו'. נ"ב אצ"ל כן כי נשיא הכל חייבין לטמא כדאיתא בפסחים (ד"ע ע"כ) דמית נשיא [ועי' רא"ש הלכות טומאה סי' ב']:

שם בטומאת בית הפרס. נ"ב ר"ל שרשאין כהנים לילך בבה"פ כדי ללוותו:

דְּלָא עֲדִיפְנָא מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, דִּכְתִיב: (דברים לד, ח) "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם". והא דהספידוהו אחר כך י"ב חודש זה ההספד עשו החכמים לבדם ולא כללות הציבור והוא לא צוה אלא על הציבור.
והרב עיון יעקב ז"ל דקדק דאמאי לא קאמר גם כן מאהרן דכתיב ביה גם כן דהספידוהו שלשים יום? ואין זה דקדוק כלל, דזכר משה רבינו ע"ה שהיה גדול יותר ולמה צריך שיזכיר גם את אהרן?! ובשער הגלגולים מפורש דרבינו הקדוש היה מבחינת משה רבינו ע"ה עיין שם. ולפי זה שפיר אמר לא עדיפנא ממשה רבינו ע"ה ולכן אמרו בסנהדרין (סנהדרין לו.) מימות משה רבינו ע"ה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

סָלִיק לְאִיגְרָא וְנָפַל לְאַרְעָא וּמִית. קשא מי התיר לו לאבד עצמו בידים? ואין לתרץ כמו שכתב מורנו הרב יוסף מטראני ז"ל שהביאו בפתח עינים, שהפיל עצמו על שחלל שבת דהוא היה עוסק במלאכה עד חצי הלילה ששקעה חמה ואיסור שבת בסקילה. דגם כן בזה לא יגהה מזור! חדא דשוגג הוה ועוד אפילו איסור שוגג ליכא כיון דבאמת לא שקעה חמה ובהיתר עבד ומה שנצטערו ישראל היינו משום חששה בעלמא ומי התיר לו לאבד עצמו בידים? וידוע דאותו כובס היה חכם גדול ובעל תורה וכנזכר בגמרא.
ונראה לי בס"ד הוא לא הפיל עצמו מגג גבוה הרבה וגם נזהר היה שיפול על רגליו באופן שלא ימות ורק יהיה לו שבר רגל לכפרה על זה שלא הלך עם המלווים את רבינו הקדוש אמנם מן השמים סבבו שנפל אחורנית ונשברה מפרקתו! וטעם זה ידוע לפני הקדוש ברוך הוא וכבר נאמר על עלי (שמואל א' ד, יח) וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת, וכן קרה לו בנפילתו ונמצא הוא לא נתכוון להמית עצמו בידים.

"שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם", מַאי קָאָמַר?. עיין מהרש"א. ונראה לי בס"ד הכי קשיא ליה אם נאמר חכם דנקיט הכא הוה על איזה מינוי וכמו שאמרו בסוף הוריות על רבי מאיר חכם לא הוה ליה לאקדומי ברישא, והכי הוה ליה למימר גמליאל בני נשיא שמעון בני חכם דודאי מינוי הנשיאות הוא גדול מכל המינויים ולכן משני הכי קאמר אף על פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא.
והנה בודאי מה שאמר 'שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם' עשה לו מין מינוי בזה דהא קאמר מסר לו סדרי חכמה וצריך להבין מה המינוי של חכם, דאם נאמר ראש ישיבה זה אינו דהא קאמר רבי 'חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ'? ונראה לי דהיה מנהגם למנות חכם על דיני איסור והיתר שיהיה הוא המורה כל הלכות איסור והיתר כמו דממנים אבית דין לדיני ממונות ולזה קורין אותו בשם 'חָכָם' בסתם.

מַאי קַשְׁיָא לֵיהּ? הָא קְרָא קָאָמַר: (דברי הימים ב' כא, ג) "וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר" וכו'.. מקשים אמאי לא הקשה מפסוק נביאים מלכים א' דכתיב (מלכים א' ב, כב) וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי?
ונראה לי בס"ד התם לא אתעביד מעשה בהכי אלא אדרבה אתעביד בהפך שהמליך דוד המלך ע"ה את הקטן והכי קאמר יש צד פתחון פה לשאלה זו מה שאין כן הכא גבי יהושפט עביד מעשה רב בהכי משמע דהכי הלכתא.
ואין להקשות דהוה ליה למימר פסוק מן התורה (בראשית מט, ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז ותרגם אנקלוס מפי רבי אליעזר ורבי יהושע לָךְ 'הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא'? כיון דלא אתמר בפירושא אלא מדרשא דדרשי אין עז אלא מלכות דכתיב וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל א' ב, י) לא קשיא ליה מהא.

צְרִיכָא לָךְ וּלְמִטְלָעָתָךְ!. קשא מטלעתיה מאן דכר שמא הכא? וחלילה לנו לחשוב שנתכוון לבזותו!
ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (מגילה כב:) לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים ואיטלע! ומנו? לוי! דהיה עצירת גשמים וגזרו תענית ולא ירדו גשמים עד שירד רבי לוי ואמר רבונו של עולם ישבת במרום ואין אתה משגיח בבניך? וירדו גשמים! ואמרו בגמרא בעבור הטחת דברים אלו נעשה לו סיבה דאחוי קידה קמיה דרבי ואטלע. וידוע דאמרו רז"ל (משנה אבות ד, יב) מורא רבך כמורא שמים.
ולכן אחר שתמה לוי על רבי דהא לא אצטריך למימר כיון דקרא כתיב דנראה שתמה עליו דאשתמיט מיניה פסוק מלא, לכך חשב זה להטחת דברים וצריך לוי לבקש מחילה על זה ורמז לו זה באומרו 'צְרִיכָא לָךְ וּלְמִטְלָעָתָךְ' רמז לו כמו שנתחייבת דאטלעת בעבור הטחת דברים כן ראוי שתענש גם על זאת הפעם דגם זה נחשב להטחת דברים.

וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְלֵוִי אִינִישׁ לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ. קשא אמאי לא יתיב לפנים עם רבי חנינא כמו שהיה יושב בחוץ עמו? ונראה לי דמנהגם היה היושב בפנים מוכרח שיהיה כפוף לראש ישיבה בכל מילי אך היושבים בחוץ אין כפופים לגדול ואין שם סדר מעלות.
ועוד נראה לי דלעולם רבי לוי היה מקבל להיות כפוף לרבי חנינא לישב אצלו בפנים אך כיון דלא היה כפוף לרבי אפס דקדים והוכרח לברוח בחוץ הנה בעתה אם יכנס בפנים וישב כפוף לרבי חנינא יצא מזה זילותא לרב אפס למפרע דיאמרו בודאי לא היה חשוב מקודם אצל רבי לוי!

וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּא: אֲנִי רָאִיתִי קִבְרוֹ שֶׁל רַבִּי, וְהוֹרַדְתִּי עָלָיו דְּמָעוֹת?. נראה דהוה מצי לתרץ שרבי חצב קבר לעצמו בעודו בחיים כאשר נוהגים גם עתה כמה בני אדם לעשות כן. וכן נראה קצת מדברי הברייתא דתניא רבי מוטל בצפורי ומקום מוכן לו בבית שערים וזה הקבר ראהו רבי חייא ובכה עליו מפני שעתיד רבי להקבר בו. אך תירץ לו 'אִיפּוּךְ' משום דאיכא להקשות חוץ מזה ומוכרח לתרץ שם איפוך.

פָּנָיו לְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ. נראה לי בס"ד הטעם שזה מוכח דחומרו זך ונפשה קדושה ביותר שאין להם תאוה בעולם הזה וזהו הטעם פָּנָיו לְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ שהוא מסתכל בשרשו אשר בשמים ואינו מסתכל בארץ החמרית שהיא למטה.
ועוד יובן פָּנָיו לְמַעְלָה מזליה חזי שלא יחזור לעולם הזה בגלגול וּפָּנָיו לְמַטָּה מורה להפך וּפָּנָיו כְּלַפֵּי הַכֹּתֶל מורה שאין העולם מתפעלים להביט במיתתו לחזור בתשובה וּפָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם מורה שמתפעלים מסיבתו לחזור בתשובה וּפָּנָיו צְהֻבִּין מורה שנגלה לעיניו נפשות צדיקים שבאו בעבורו ללוותו ולקבל פניו וחולי מעים מורה שלא ישאר פסולת תוך כריסו בקבר וזה נח לו.

דְּכִי הֲווּ מִנְצֵי רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי חִיָּא וכו'.. בודאי לא היה ביניהם מחלוקת ומריבה חיצונית חס ושלום! אלא מריבים לשם שמים וגם דברים אלו שיצאו מפיהם הם לשם שמים ולא בדרך גאוה חס ושלום!
והענין הוא דאפשר היה פלוגתא ביניהם בהכי דרבי חנינא בר חמא סובר אף על גב דחייב אדם לעסוק בגמילות חסדים עם כל זה אם יש לאדם שכל מחודד וחכמה גדולה שיוכל ללמוד תורה ולפלפל בה יעסוק בתורה ימים ולילות וגמילות חסדים תתקיים על ידי אחרים ורבי חייא סבירא ליה לעולם אחוז בזה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ (קהלת ז, יח) שיעסוק בתורה וגמילות חסדים.
וכי הוו מנצו תרווייהו בסברות אלו היה כל אחד נותן טעם לסברתו והיינו רבי חנינא בר חמא אומר בא וראה כמה גדול כח הלימוד אצל אדם שהוא חריף ושכלו רב ועצום דהא אפילו אם תשתכח תורה מהדרנא לה מפלפולי ולהכי נכונה היא סברתי דסבירא ליה טוב להתמיד בתורה ימים ולילות כדי שיתחכם וידע לפלפל בה והגמילות חסדים תתקיים על ידי אחרים.
ורבי חייא משיב לו דברי טעם להפך כדי לחזק סברתו שאין ראוי לעזוב גמילות חסדים לגמרי יען כי אפשר למלאת החסרון על ידי גמילות חסדים ולא עוד אלא על ידי גמילות חסדים עבידנא המצאה שלא תשתכח תורה מישראל דכך וכך עבידנא שהוא ענין גמילות חסדים ואז ממילא בזה עולה בידינו דבר טוב שלא תשתכח תורה.

דְּאַיְתִּינָא כִּיתְּנָא וכו'.. אין הכונה שהוא צריך לעשות אלו המלאכות כולם אלא כונתו לומר אפילו אם יזדמן מקום שאין בו עורות וגם אין בו צבאים לשחטם כדי לכתוב על עורם עם כל זה אני אוכל לעשות המצאה להכין עורות כדי לכתוב עליהם אבל לעולם לא יצטרך לזה כיון דשכיח עורות ורק צריך לכתוב עליהם המגילה כדי שילמדו בה.

כַּמָּה גְדוֹלִים מַעֲשֵׂי חִיָּא. נראה לי בס"ד כונתו על פי מה שאמרו בגמרא דסוכה (סוכה כ.) אריש לקיש 'הריני כפרת רבי חייא ובניו' שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה עיין שם. ואפשר להכי קאמר גדולים מעשה חייא טפי מעזרא והלל דהתם לא נשתכחה כשיעור שנשתכחה בזמן רבי חייא.
ודע דענין זה דנשתכחה קאי על כפרים קטנים שבארץ ישראל.

רַבִּי, רַבִּי, מוֹרִי, מוֹרִי. נראה לי רבי בגרסה ורבי בעיון וסברה מרי ביראת הרוממות ומרי באהבת הרוממות כי שלימות העבודה הוא בשתים שהם דחילו ורחימו.

גמ' כשהיה רואה ת"ח. בילקוט מלכים ב' א' סי' רכ"ד אית' תנא דבי אליהו מ"מ זכה אליהו ז"ל שהחיה את המת לפי שעשה וכו' וכשהיה רואה ב"א צדיקים היה מגפפן ומחבקן ומנשקן:

דלא עדיפנא ממשה רבנו ע"ה. דהוה סד"א דרבי שלא הניח אחריו שיתנחמו אנשי דורו בו כמו שהניח משרע"ה יב"נ וזקינים. וע"כ ראוי שיספידו על רבי יותר. ע"כ אמר אפ"ה אין כבודו של מרע"ה בכך. והנה אפ"ה בתוך יב"ח ספדי ביממא וגרסי בליליא או בהיפך. ע"ד דאמרי' פ' כיצד מברכין בתלמידי דרב נח נפשי' דרב וברכת מזונא לא גמרנא וקרעו קרע אחריני וה"נ כדגרסי ביממא והכירו חסרון רבי הספידו בלילה שלאחריו וכן בהיפך:

חנינא בר חמא ישב בראש. יראה דרבי שהי' תורה וגדולה במקום א' ע"כ לא הי' בימיו גדול ממנו בתורה והיה הוא נשיא וגם ראש ישיבה ולאחר מותו לא היה א' מבניו ראוי לראש ישיבה כ"א לנשיאות שהוא להם בירושה. ע"כ נתנו לר' חנינא בר חמא. ומשמעתין יראה דאע"ג דהי' ר' חנינא מפולפל טפי מ"מ הא ראוי להושיב ר' חייא בראש מפני יתר צדקתו לולא דאמר רבי לא איפגרי'. ואולי הי' גם לוי ראוי להתמנות. אלא דאינהו הוי קשישו מיני' בשני' כמו ר' אפס שהיה קשיש מר' חנינא ב' שנים ומחצה. וא"נ משום שהטיח דברי' כלפי מעלה ואיטלע ע"כ הוה ר' חנינא גדול במעש"ט ואפ"ה משו"ה אמר לוי צריכא למימר דר"ג יהיה נשיא שהרי גדול בשנים כדי שיהיה זה כסות עינים לעצמו שלא נתמנה הוא לראש ישיבה מפני דאינהו קשישו מיני'. וא"ל רשב"ר צריכא לך ולמטלעיתך דייקא דר"ג נתמנה נשיא משום דממלא מקום אבותיו ביראה. לאפוקי אתה דאיטלע כנ"ל:

ההוא כובס וכו' אולי הי' זה אותו דשדא עליו רבי דמי כלילא בב"ב פ"ק ח' ע"א וערק ופקע כלילא ע"ש:

זרוק מרה בתלמידים. יראה מן הענין שהיה רבנו הקדוש בתכלית העניוות ואומר בלבו שהוא פחות מכל העומדים לפניו ואיננו ראוי להשתרר. אלא ה' אמר לו עלה ומה לעשות. לעומת זה הי' מתגאה לפי דעתו לזרוק מרה ולנהוג נשיאותו ברמים על כרחו שלא מרצונו אלא כי כך מצותו. וזה מענין ענוותנותו של מרע"ה ומדה זו א"א ללמוד מן הקב"ה ומדרכיו כי לא יצדק דרך זה בהקב"ה. ותנן משמת רבי בטלה ענווה. אמנם איכא מדה אחרת שהוא יודע בעצמו שהוא גדול ומהולל מאוד ומ"מ מתנהג בנחת עם כל אדם ואינו משתרר ומתגאה. וזה כעין דרכיו של הקב"ה שבמקום גדולתו ענוותנותו. ולזה אמר ר"נ לתנא לא תיתני ענווה דאיכא אנא. ולקושטא דמלתא אין הענינים דומים והבן זה:

והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום דלא עדיפנא ממשה רבינו כו' יש לדקדק מה הוצרך רבי לצוות על ככה ניחזי היכי נהוג בנשיאים שעמדו קודם רבי דודאי לא נהגו בהם נמי אבילות יותר משלשים יום מה"ט גופא דלא עדיפו ממשה רבינו ועוד אמאי לא מייתי מקרא דאהרן דכתיב ביה נמי ויבכו אותו שלשים יום ונלע"ד משום דאיתא בפ' הניזקין מימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום א' ובשביל זה רצו למיעבד ביה מילתא יתירתא להספידו יותר ואי משום דמשה גופא נמי לא אשכחן ביה יותר משלשים יום אפשר דמשום הא לא איריא דהתם משום שכינה דמיד לאחר שלשים נתייחד הדיבור ליהושע כדכתיב בהדיא ואין השכינה שורה מתוך עצבות אבל לעולם דאי לאו האי טעמא שייך למיעבד ליה נמי מלתא יתירתא כיון שהיה תורה וגדולה במקום א' מש"ה הוצרך רבי לצוות דאפ"ה אין רשאין להספידו יותר ויליף לה מקרא יתירא דכתיב במשה ויבכו אותו שלשים יום ובלא"ה הוי ידעינן לה מקרא דכתיב באהרן אע"כ דעיקר קרא לאיסורא דאין רשאי להספידו יותר משלשים יום כדאיתא בגמרא דמועד קטן מכאן ואילך אמר הקב"ה אל תהיו רחמנים יותר ממני ואיתא נמי במדרש דיהושע היה רוצה להתאבל יותר ואמר לו הקב"ה עד מתי אתה מתאבל והולך כן נ"ל ודו"ק:

שם מאי קשיא ליה הא קרא קאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור. הא דמקשה הכא בפשיטות אע"ג דודאי עיקר מילתא דר' שמעון בר רבי דאמר צריכא לך כו' היינו משום שהיה גדול מאחיו בתורה והא מילתא לא אשכחן ביהורם מ"מ משמע להמקשה דע"כ ביהורם נמי הכי הוה מדאיצטריך למיהב טעמא כי הוא הבכור אלמא דאי לאו שהיה בכור הוי מוקי לזוטרא מקמי קשישא כיון שאחיו של יהורם היה גדול ממנו ואהא משני שפיר דנהי דאחיו של יהורם היה גדול ממנו ואפילו הכי כיון דממלא מקום אבותיו ממש הוי תו לא קפדינן במה שאחיו גדול ממנו משא"כ בר"ש בר רבי שלא היה ממלא מקומו ממש א"כ ס"ד דאזלינן בתר חכמה מי שהוא גדול כן נ"ל לכאורה והכי משמע בסוגיא בפ"ק דכריתות אלא דמל' רש"י ז"ל בד"ה ההוא ממלא מקום אבותיו לא משמע כן דמפרש ביהורם שאין באחיו גדול ממנו ולפ"ז צריך לפרש בענין אחר דהמקשה הוי סובר דודאי אחיו של יהורם גדול ממנו כיון דאשכחן דיהורם רשע הוי ומשני הש"ס דבהאי שעתא מיהא ממלא מקום אבותיו הוי וכמ"ש מהרש"א ז"ל בח"א וכן מבואר להדיא בתוס' ישנים בפ"ק דכריתות אלא דאכתי קשה להאי פירושא א"כ כי הוא הבכור למה לי לכך נ"ל לפרש בכוונת רש"י ז"ל איפכא דמה שכתב שאין באחיו של יהורם גדול ממנו היינו בחכמה ובהא הוי ממלא מקום אבותיו אבל ביראת חטא היה אחיו גדול ממנו דאשכחן ביהורם דרשע הוי ואפ"ה נתן לו המלוכה כיון שהוא בכור סגי ליה בחדא מילתא שיהא גדול מאחיו או בתורה או בחכמה וכדמסקינן נמי בר"ג גופא דבמה שממלא מקום אבותיו ביראה סגי כיון שהוא בכור אע"ג דר"ש אחיו גדול ממנו בחכמה וה"ה נמי איפכא היכא שממלא מקום אבותיו בחכמה סגי כדאשכחן ביהורם כן נראה לי נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

שם והא הוי ר' חייא. אע"ג דבסמוך משמע דר' חנינא היה בעל פילפול יותר מר' חייא וקי"ל בישיבה הלך אחר החכמה מ"מ אפשר דפשיטא לתלמודא דר' חייא הוי סיני טפי דסיני היינו מי שהוא בקי בברייתות ור"ח סידר הברייתות ובהוריות שלחו מתם הכל צריכין למרי חיטי וסיני עדיף וכ"ש הכא דר' חייא היה גדול במעשים מהאי גופא דמנצי בהדי ר' חנינא ובפ' הפועלים קאמר רבי גופא גדולים מעשה חייא ואמר ליה ר"ש בריה אפילו ממר א"ל אין ואמרי' נמי התם שהראו לר' זירא בחלום דר' חנינא תקוע אצל ר' חייא אלמא דר"ח גדול מר' חנינא ומש"ה מקשה הכא בפשיטות כן נראה לי:

תוספות בד"ה אותו היום שמת רבי בטלה קדושה שהיו קורין אותו רבינו הקדוש עכ"ל. נראה שכתבו כן לפי מאי דמשנינן איבעית אימא לא תיפוך משא"כ להאי שינויא דמשנינן איפוך לא שייך לומר כן ואפשר דאפ"ה שפיר קאמר רבי משמת רבי חייא בטלה קדושה כיון דרבי גופא אמר לר"ש בריה דגדולים מעשה חייא אפילו ממני דאף דאפשר דדרך ענוה קאמר כמו שפירש מהרש"א ז"ל בפ' הפועלים בח"א ומוכח לה מהא מילתא גופא דרבי היה גדול אף מר' יוסי מדקרי ליה רבינו הקדוש מ"מ ה"נ קאמר דרך ענוה דמשמת רבי חייא בטלה קדושה והיינו לגבי דכ"ע לבר מדידיה שלא היה רוצה לגלות כן נ"ל:

גמרא אמרו ש"מ משום יקרא הוא דקאמר. לפי מאי דמסיק בס"פ נגמר הדין דהספידא יקרא דשכבי ורבי לאו משום יקרא דישראל קאמר כדהוי ס"ד שם בתחלה ע"ש צ"ל דס"ל כמ"ד דנשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכן משמע מהא דסידר לר"ג ואמר נהוג נשיאתך וכו' א"נ משום כבוד תורה וכ"כ מהרש"א ז"ל בח"א ע"ש דהא רבי ענוה יתירה היתה בו כמ"ש משמת רבי בטלה ענוה והא דלא אמרו דאמר משום טירחא ומחיל והם מילתא יתירה עשו משום דבודאי מקיים ביה ותגזור אומר ויקם כדאמרינן לקמן ומסתמא כן היה רצונו:

שם גמרא דלא עדיפא ממשה. כתב בספר פני יהושע הא דהוצרך לומר כן משום דהמ"ל דהתם משום מלחמות א"י היה ע"ש. וקשה לי דהא אמרינן ברפ"ק דמגילה שנענש יהושע על שביטל תורה בלילה שלא היה שעת מלחמה בלילה מיד וילן יהושע בתוך העמק שלן בעומקה של הלכה הרי דלא הספידו אפילו בלילה שלא היה שעת מלחמה ויותר נראה דאין ראיה משום דהמ"ל דהתם היה ביטול תורה דרבים של כל ישראל (ועיין במ"א סימן תרפ"ז) ות"ת דרבים עדיף מעבודה אע"ג דאמרינן התם דכבוד תורה עדיף גבי אין מועד בפני ת"ח מ"מ לאחר ל' יום שאני אבל הכא לא הוי כל ישראל והוצרך לומר להם ולפ"ז יש לומר דבאמת מה דעסקו בהספד בלילה לא ה"ל יותר ממשה כמו שדקדק מהרש"א ז"ל משום דהתם עסקו במלחמת א"י ביום א"כ יבטלו לגמרי ת"ת אבל הכא כשלמדו ביום שאני ומה דספדו לפעמים ביממא ולפעמים בלילה יש לומר דלא רצו לבטל ההספד אפילו בימים שאין מספידין בהם וספדי בהם בלילה כדי שיהיה הספד בכל יום:

תוס' ד"ה מזומן לחיי עה"ב תימא וכו'. יש לומר ע"פ מ"ש בס"פ המדיר בשם מהרש"א ז"ל דכשהצדיק נענש בשביל הדור ומכפר עליהם הוא נוטל מחלקם בגן עדן וזהו דקאמר ב' פעמים פנו מקום עכ"ל. ועל פי זה פרשנו מ"ש דוד המלך ע"ה בתהילים סימן פ"ד כי טוב יום בחצריך וגו' ודרשו חז"ל על יום מיתתו ויש לפרש ע"פ מה שאחז"ל שאלף שנים למעלה הוא כיום אחד למטה אפ"ה טוב לי יום אחד בחצריך בתורה ובמעשים טובים כמ"ש יפה שעה אחת בתשובה וכו' ומסיים בתרתי הסתופף בבית אלקי מדור באהלי רשע. ר"ל אף שיתנו לו בג"ע ג"כ מקום הרשעים ויזכה בחלקם. אפ"ה ניחא לי לצדיק בעבודתו בבית ה" יותר ומסיים קרא כי שמש ומגן וגו' שהצדיק בחייו נמשל לשמש שמאיר ומגין על דורו בחייו והארכנו בזה בחידושי תורה בהמשך פסוקים אלו. ויש לומר דמטעם זה לא נכתב מכה של מיתת הצדיקים בתורה מפני שהעונש הוא בחלקם לעה"ב והעה"ב לא נכתב מפורש בתורה כמ"ש חז"ל שהוא הטוב הצפון לצדיקים אך העוסקים בהספד בכל נפשם ומתמרמרים על פטירתו מתכפר להם כדאיתא בשבת פרק האורג וזהו שיצאה בת קול על כל דהוי בהספדא רבא שהיה באשכבתיה לא ינוכה חלקו ומזומן לחיי עה"ב. ואפשר דמטעם זה ההוא כובס השליך נפשו מנגד שלא ניחא ליה בחיי העה"ז שיגן עליו מיתת הצדיק לכך יצאה בת קול גם עליו שהוא מזומן לחיי עה"ב. ועפ"ז יש לפרש מ"ש הושע קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו ר"ל קחו עמכם דברים מ"ש חז"ל מכה אשר לא כתובה אלא שנאמרה בע"פ ושובו אל ה' שלא יהיה לכם מכפר אלא ע"י פרים הנקרבים במזבח ולא ע"י הצדיק שמכפר ונוטל חלקו הטוב וז"ש אמרו אליו על מכה זו כל תשא עון וקח טוב מה זה נשיאות עון בעה"ז שאתה מכפר ע"י זה לכל אבל קח טוב שנוטל חלק הטוב הצפון מוטב ונשלמה פרים שפתינו שהקב"ה יקבל רצוי שפתותינו כקרבן פרים על המזבח ע"י התשובה ואין להאריך יותר:

שם שמעון בני חכם מאי קאמר וכו'. הקשה מהרש"א דהא בסוף הוריות קאמר רשב"ג נשיא ור"מ חכם משמע על שם מנויו יקרא חכם ואפשר לומר דא"כ ה"ל להקדים גמליאל בני נשיא כיון דמעלת הנשיא הוא קודם למעלת חכם וכדקאמר התם ויותר נראה דמסתמא לא מת מי שהיה לו מנוי זה באותה שעה אלא דמעיקרא היה ר"ש חכם ור"ג היה יושב בראש והניח את ר"ש על מנויו ור"ג נעשה נשיא ובמקומו ישב ר"א בראש ושפיר מקשה מאי קאמר כיון דכבר היה לו מנוי זה וק"ל:

שם מאי קשיא ליה הא קרא קאמר ואת הממלכה וגו'. יש לדקדק דה"ל להביא מן התורה דאמר יעקב לראובן בכורי אתה וגו' ופירש התרגום לך הוי חזי וכו'. וכן פירש"י דיתר עוז היינו מלכות. ותו דע"ז לא הוי מצי לשנויא ההוא ממלא מקום אבותיו. שאין באחיו חכם כמותו דהרי יוסף היה חכם ממנו כדפירש התרגום בן זקונים ארי בר חכים הוא ליה שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. ואמרו במשנה דסוטה יוסף זכה לקבור אביו ואין באחיו גדול הימנו. ונראה דמ"ש שהיה ראוי לו יתר שאת ויתר עז דהיינו כהונה ומלכות לא אמר עליו בעצמו שימלוך על אחיו אלא שכל נבואתו וברכתו היה על דורות הבאים שעתידים לצאת מהם לדורות עולם ונטל המלוכה מדורותיו של ראובן ונתן ליהודה שאמר לו ישתחוו לך בני אביך וקאי על דוד המלך ע"ה ומשיח צדקינו שיבא במהרה בימינו אבל בין השבטים עצמם זכה יוסף באמת למלוכה כמפורש במקרא ובמשנה והטעם מפני שהיה חכם שבכולן. וכן פירש"י בקהלת סימן ז' והחכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים וגו'. דקאי על יוסף שזכה למלוכה יותר מעשר אחיו הקודמים לו. נמצא דאדרבא מזה ראיה דחכמה עדיפא מיהו ע"פ האמת דמשני ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוי אין קושיא מיוסף שהוא היה ממלא מקום אבותיו אף ביראת חטא. ויש לפרש בזה הפסוקים סוף פרשת וילכו אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים ויאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני ופירש התרגום ארי דחלא דה' אנא שאמר להם שיש לו יראת חטא. דאל"ה לא היה זוכה למלוכה עליהם והיינו דמסיים קרא בקהלת שם בתר קרא והחכמה וגו'. כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. ר"ל שהרי גם יוסף הצדיק שנקרא צדיק ואפ"ה היה לו יראת חטא עם החכמה. ועמ"ש בחידושי תורה בפסוקים אלו. ונראה דהא דקשיא ליה לר"ש היינו משום יוסף בעצמו ויותר נראה דקשיא ליה מדוד המלך ע"ה שהמליך את שלמה אף שהיה אחיו גדול ממנו כדכתיב במלכים א' סימן ב' ושאלי לו המלוכה כי הוא אחי הגדול ממנו וזהו משום חכמתו ואפשר לומר דמה דאמר ללוי צריכא לך ולמטלעתך רמז לו ללוי דאחוי קידה על אפים כפירש"י וכדאיתא במסכת מגילה דף כ"ב ע"ב שהראה קידה הנאמר בבת שבע ותקוד בת שבע אפים על הארץ וזה היה בשביל המלוכה שהמליך את שלמה ולא את אדוניהו כמפורש בקרא. ועיין בספר כלי יקר שפירש מה שאמר לה דהע"ה מה לך הוא מפני שעשתה. קידה שאין דרך לעשות כן אפילו לפני מלך והשיבה על דבר המלוכה של שלמה וק"ל:

שם גמרא והיינו דא"ל לרב גברא רבא וכו'. משמע להדיא דרב נחית לבבל מקמי דר' חנינא יתיב ברישא. וקשה לכאורה אהא דאמרינן בסוף מסכת יומא דף פ"ז ע"ב דאזיל רב לגבי דר' חנינא תליסר מעלי דכפורי ולא אפייס משום חלמא דחזי לרב דזקפי בדיקלא וכו' ופירש"י דדאג ר"ח למות לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה ע"ש וצ"ל דאף דלא היה עדיין ראש ידע דמקיים בודאי דברי רבי משום דתגזר אומר וגו' כדקאמרינן בסמוך היינו דפירש"י שם בד"ה אלמא וכו' כדאמר רבי בשעת פטירתו וכו' דלכאורה אינו מובן כוונתו בזה ולפמ"ש א"ש כנ"ל ובזה נלענ"ד לתרץ הגהת רמ"א ז"ל בא"ח סימן תר"ו ס"א שכתב המוחל לא יהיה אכזרי אם לא שמכוין לטובת המבקש מחילה והקשה הט"ז דמנ"ל הא דהא התם הוי לטובת המחול ולפמ"ש יש לומר דמוכח שפיר כיון דעדיין ר"ח לא קיבל על עצמו להיות ראש מפני רב אפס א"כ מה היה יראתו הא כמו כן יוכל לסרב שלא לקבל להיות ראש אפילו לאחר מיתת רב אפס אלא דאז בהכרח יהיה רב ראש בתחלה וימות הוא מהר מפני מלכות דר"ח נמצא עכ"פ הוא טובת אחד מהם ושפיר מוכח אפילו טובת המבקש מחילה. וק"ל:

תוס' ד"ה אותו היום וכו' היינו קדושת כהונה. הנה בפסחים דף ע"א משמע דבנשיא שמת רוב הציבור מטמאין אע"ג שיעשו הפסח בטומאה ונראה מזה דה"ה טומאת כהנים והטעם דה"ל כטומאת קרובים דהכל כקרובים אצלו והא דכתבו התוס' בחגיגה בדף י"ז ע"א בשם ירושלמי דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר וקשה לפ"ז דהא היו רוב ציבור טמאים וחגיגת ט"ו לא דחי טומאה כדאיתא בפסחים דף ע"ו ע"א ואפשר שאין דרך המלכים לקבור אותן מיד דחונטים אותם. ואע"ג דאין מלינן את המת בירושלים כדאיתא בב"ק דף פ' צ"ל דמלך שאני. ומה שמקשים העולם שם דהא אין אנינות נוהג ברגל יש לומר דאנינות כל ישראל שאני דהא אמרינן בר"פ אלו מגלחין הטעם דאין אנינות נוהג ברגל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד והכא הוי אנינות נמי עשה דרבים ומהא דהוי להם דין אנינות נמי משמע דהוי ממש כקרובים ובזה יש לפרש מה שפירש"י בעמוס סימן ה' על פסוק והפכתי חגיכם לאבל כענין שנאמר כל יהודה מתאבלים וגו' דכוונתו דאיך שייך שיהפך החג לאבל דהא אינו נוהג ברגל לכך פי' דכיון דהוי אבילות דרבים שאני. אי נמי יש לומר דלא עדיף מצוה לטמא לנשיא מטומאת קרובים דלא דחי עבודה כדאיתא ריש פרק קמא דמגילה וכיון דאם יטמאו תו לא יוכלו לקיים מצות חגיגה כל ז' לא דחי והקריבו חגיגה תחילה וכן משמע קצת בהריגת רבן שמעון הנשיא שטימא ר' ישמעאל כהן הגדול עצמו כמפורש שם ועיין בי"ד סימן שע"ג ס"ט וצ"ע. אך מדברי התוס' משמע דלכל חכם מופלג בדורו כמו רבינו תם מותרים לטמאות ואפשר דמשמע ליה משינויא דאיפך דקאי על ר' חייא ומה שהביאו התוס' מן הירושלמי דכשמת רבי. היינו דבשביל זה משמע להו דמה דקאמר הכא בטלה קדושה היינו קדושת כהונה אבל עיקר הראיה משינויא דאיפך וצ"ל דס"ל כדעת הרמב"ן בי"ד ס"ס שע"ד דטומאת כהנים ואנינות לאו הא בהא תליא דהא משמע בברכות דף י"ט ע"א דהיו חייבים בק"ש דאפקוהו סמוך לק"ש והרי רב יוסף גדול בדורו ויתיב ברישא אלא ע"כ דלאו הא בהא תליא ולא כדעת הכלבו שם. וק"ל:

שם בגמרא זרוק מרה בתלמידים וכו'. ענינו שהתורה נקראת חק ומשפט ופירש"י בכ"מ חק הוא דבר שאינו ידוע טעמו ומשפט מה שטעמו ידוע והוא שבהתחלות לימוד התלמידים א"א שיבינו טעמי הלכות כמ"ש לגמור והדר לסבור. ואמרו בברכות דף ס"ג הסכת ושמע הס והדר כתת מפני שלא יטעמו המתיקות שבה ולכן בהתחלת הלימוד נקראת חוקה. אבל לאחר היגיעה יורה ה' להם טעמי הלכות ויהיה בפיהם למתוק מדבש ונופת צופים ואז נקרא משפט. ועד"ז פרשנו בחידושי תורה שזה היה ענין מרה שהקדים השי"ת קודם קבלת התורה והבינם במי מרה שבתחילה היה מר ויורהו ה' עץ וימתקו המים להיות להם למשל על התורה וזהו שנאמר וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט וגו'. והארכנו בכל הפסוקים שם באמרי נועם:

שם בגמרא ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט וכו'. עיין בש"ס סוף מכות שהאריך באלו הפסוקים וענינא דקרא שכל אדם שחשקה נפשו לגור באהל ה' ילמוד המעלות הטובים מן האנשים הצדיקים שקיימו וקיבלו אלו המעלות הגדולות. ובחדושי תורה כתבתי בסדר המעלות הנזכרים שם דיש להבין הא דקאמר קרא ואות יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר שבאמת השבועה לשם שמים הוא מצוה שנאמר ובשמו תשבע כמ"ש באליהו כמה פעמים שאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו. אך שהקדים הכתוב ובו תדבק ובשמו תשבע ואחז"ל אם אתה תקיים ובו תדבק אז אתה מצווה ובשמו תשבע. אבל מי שלא קיים ובו תדבק ירחיק עצמו משבועה מאוד ואמרו עוד וכי אפשר לדבק בשכינה אלא זה המשיא בתו לת"ח מעלה עליו * כאלו נדבק בשכינה אך לאו כל אדם זוכה לזה ומצינו שאחז"ל בשבת דף כ"ג ע"ב מאן דמוקיר רבנן ה"ל חתני רבנן נמצא כיון שיקיים ואת יראי ה' יכבד שיהיה מוקיר רבנן יזכה לחתני רבנן שישאו בנותיו לת"ח ויקוים ובו תדבק ואז יגיע למעלה נשבע להרע ולא ימיר. וק"ל:

אף ההוא כובס מזומן לחיי העוה"ב. עמ"ש אני הדל בברכי יוסף י"ד סימן שמ"ה ובקונטריס זה פ"ק דע"ז על דף י"א בס"ד:

בטלה קדושתה וכו'. עמ"ש אני הדל בפתח עינים ודקדקתי עמ"ש הרב רצוף אהבה ועתה נדפס ספר יגל יעקב ואגב ריהטא ראיתי בשיטה סוטה דף קי"ב ע"ג דתריץ יתיב. והמעיינים ישר יחזו פנימו כי אינו מן הי"שוב ואין להאריך בפטפוטי דברים ודו"ק:

אף ההוא כובס מזומן לחיי העה"ב. כתב מהרימ"ט בחידושיו שהפיל עצמו על שחילל שבת ונרצה לו וכ"כ רבינו בצלאל בשיטה מקובצת ששמע כן מרבינו קולונימוס בירושלם. ומשמע קצת מזה דמותר להמית עצמו בשביל תשובה אך הרב יפה תואר בב"ר פ' ס"ה אסר ועיין מ"ש הרב שבות יעקב ח"ב סי' קי"א. והתוס' כתבו ד"ה מזומן לחיי העה"ב תימא דכל ישראל וכו' ואומר ריב"ם וכו' ורבינו האר"י זצ"ל בשער מאמרי רז"ל גילה מה הלשון אומרת חלק לעה"ב בן העה"ב מזומן לחיי העה"ב כי הם ג' בחינות ע"ש באורך ולפי פירושו הך דשמעתין הוא חידוש מופלא ע"ש ודוק:

בטלה קדושה כתבו התוס' פי' שהיו קורין לו רבינו הקדוש והקשה הרב מהר"ש אלגאזי דכי משני איפוך איך יתישב דלר' חיא לא קרו רבינו הקדוש ופירש הרב ז"ל דהכי פירושו יום שמת ר' חיא בטלה קדושה כי בחיי ר' חייא הוא שבח שיקראוהו רבינו הקדוש דהגם שהיה אדם גדול כר' חייא היו קורין אותו רבינו הקדוש אבל כשמת ר' חייא לא נשארו גדולים שיתכבד שיקראוהו רבינו הקדוש ומה יתרון שיקראוהו רבינו הקדוש לגבי דידהו עכ"ד ולי ההדיוט הדבר קשה דכי קאמר איפוך היינו דרבי אמר כשמת ר' חייא בטלה קדושה ולפירוש הרב ז"ל הוא תימה שרבינו הקדוש שהיה ענותן הרבה וכמ"ש משמת רבי בטלה ענוה איך פה קדוש אמר יום שמת ר' חייא בטלה קדושה דאין יתרון במה שיקראוהו רבינו הקדוש על התנאים חביריו ותלמידיו דלא גדלו כל כך שיהיה לו שבח וכו' הס כי לא להזכיר שיאמר רבינו הקדוש על עצמו כן דנראה רמות רוחא שהוא עצמו יאמר כך. וקושיתו לק"מ דלפי רוב הענוה הוא לא היה מחשיב עצמו לקדוש והיה מחשיב קדוש לר' חיא יותר ממנו וכבר אמרו פ' כל כתבי דשאלוהו אמאי קרו ליה קדוש והשיב שלא נסתכל וכו' והיל"ל שלא הושיט ידו. וכן הכא קאמר על ר' חיא בטלה קדושה מגדולה ענוה שהיה בו כלומר ההמון קורין לי קדוש ואינו כן כי ר' חייא הוא הקדוש ויום שמת בטלה קדושה וזה נראה פשוט:

(קג ב) ההוא יומא דאשכבתיה דרבי וכו'.—עי' מ"ש ביבמות קכב א.

(שם) שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא וכו'.—ידוע שאצל הנשיא היו עוד שני מינויים שהיו נקראים אב"ד וחכם (עי' מו"ק כב ב וקידושין לג ב). ומבואר בהוריות (יג ב), שאב"ד גדול מחכם. וענין מינוי אב"ד נודע שהוא ממונה על כל הדיינים ודברי משפט שבין אדם לחבירו, ולפעמים היה מלמד בישיבה תלמידים וחכמים במקום הנשיא, ולכן היו מכנים אותו גם "ראש ישיבה" או "ריש מתיבתא". ועל מינוי זה אמר רבי כאן: "חנינא בר חמא ישב בראש". ועבודת החכם נראה שהיתה בכל צרכי הציבור וצרכי העיר ולפרנס העניים מן הכסף שהיה גובה מיושבי העיר. וכפי הנראה שהיה מכונה גם "חבר עיר" (עי' מגלה כז ב). ועל מינוי זה התכוין רבי במה שצוה: "שמעון בני חכם".

ומה ששאלו כאן "מאי קאמר" - ענין הדברים: למה הקדים רבי לומר מי יתמנה לחכם בטרם יאמר מי יהיה נשיא, שהוא ראש כל החכמים והגדול שבהם. ולכן אמרו, דה"ק אע"פ ששמעון בני חכם וראוי להיות נשיא יותר מגמליאל, מ"מ אצוה, שגמליאל יהיה נשיא מפני שהוא הבכור. ושוב מצאתי בספר הפלאה כן.

(שם) אי בעית אימא איפוך ואבע"א לעולם לא תיפוך וכו'.—הנה לא נתברר להם מי נפטר קודם רבי או רבי חייא. אבל מזה שמצינו בירושלמי פ"ט ה"ה (וכן בקידו' פ"א ה"ד), דר' אלעזר היה תלמידו של ר' חייא רבה ואח"כ היה תלמידו של ר' יוחנן, ור' יוחנן היה מן התלמידים הקטנים בישיבת רבי (עי' חולין קלז ב), ולא זכה לראותו בפניו, כדאיתא בירושלמי ביצה (פ"ה ה"ב, סג ע"א): "ר' יוחנן ורשב"ל תריהון אמרין אנן לא זכינן לאוריתא אלא בגין דחמינן אצבעתיה דרבי מן גולגיקין^*[= נעל, מל' יונית calceus ברומית.] דידיה". וכשמת ר' יוחנן עדיין לא היה ר' אלעזר אלא כבן ששים שנה, כדמשמע בחגיגה (יג א): "כי קש ר' אלעזר נח נפשיה דר' יוחנן". ולפי מ"ש באגרת רש"ג מלך ר' יוחנן תמנין בתר ר' חנינא דהוה בתר ר' אפס דהוה בתר רבינו הקדוש. ומוכרח שר' חייא האריך ימים אחר רבי. ועוד שבזה שאמר ר' חייא "אותו היום שמת רבי בטלה קדושה" - עניינו כפי' התוס', שבטלה קדושת כהונה לכל אדם, ואין דין כזה נוהג אלא בנשיא בלבד ולא בשאר החכמים אפי' בגדולים ומפורסמים (עי' פסח' ע ע"ב וירושלמי ברכות פ"ג ה"א). עוד מצינו ביבמות (לב ב), שבר קפרא ור' חייא נחלקו בג' הלכות, וכל אחד קפץ ונשבע, שרבי אמר כמותו. וברור שמחלוקתם היתה אחרי מות רבי, מאחר שלא באו לשאול אותו איך אמר^*עי' שבועות כו א כעין זה ברב כהנא ורב אסי, שכל אחד נשבע, דהכי אמר רב, ואח"כ באו לפני רב ואמר כחד מינייהו..