כתובות קד ע"ב

דף קד - ב

הרי היא כבתחלה, כאילו עתה התאלמנה, ויש לה אפשרות לתבוע את כתובתה במשך עשרים וחמש השנים מיום התביעה.

ואם היה שטר כתובה יוצא מתחת ידיה - הרי היא גובה כתובתה לעולם.

שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב: ילמדנו רבינו שני דברים -

א. האם כששטר כתובה יוצא מתחת ידה, היא המחלוקת בין חכמים ורבי מאיר במשנתנו. או כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה נחלקו?

ב. והלכה כדברי מי?

שלח ליה:

א. בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה - מחלוקת. אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה - גובה כתובתה לעולם לפי כולם.

ב. והלכה כדברי חכמים.

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, הביא מימרא, שאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: לא שנו שמוחלת כתובתה אם המתינה עשרים וחמש שנה אלא אם המתינה ולא גבתה את עיקר הכתובה, שהוא מנה לאלמנה או מאתים לבתולה.

אבל על תוספת כתובה שהוסיף לה בעלה, שהיא מתנה ואינה מכלל הכתובה עצמה, היא אינה מוחלת, ולכן יש יש לה אותה לעולם.

ורבי אבהו אמר רבי יוחנן: אפילו תוספת אין לה, לפי שגם אותה היא מוחלת.

דאמר רבי אייבו אמר רבי ינאי: תנאי כתובה - ככתובה דמי. והתוספת היא "תנאי כתובה", והיות והיא נחשבת ככתובה הרי היא מוחלת גם אותה. ^[1]

אתמר נמי כדברי רבי יוחנן:

אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: לא שנו שהיא מוחלת אלא מנה מאתים, אבל תוספת כתובה - יש לה.

אמר ליה תמה רבי אבא לרב הונא: האמנם אמר רב הכי?

אמר, שאל ליה רב הונא לרבי אבא: מהו פשר שאלתך האם אמנם אמר כך רב -

האם בתורת "אישתיקן" קאמרת זאת - שהתכוונת בתמיהתך להשתיקני, כי לא יתכן שרב אמר כך.

או שמא "אשקיין" קאמרת - שבכונתך להשקותני יין, כאות תודה על כך שאמרתי לך דבר בשם רב, שחביב עליך.

אמר ליה: "אישתיקן" קאמינא! כונתי היתה להשתיקך!

חמתיה חמותו דרב חייא אריכא, אינתת אחוה הואי, היתה אשת אחיו. ואלמנה היושבת בבית אביה הואי.

וזנה רב חייא אריכא לאלמנת אחיו, לפי שהוא מת בלי בנים, והוא היה היורש - עשרים וחמש שנין בבי נשא, בהיותה בבית אביה.

לסוף עשרים וחמש שנה, הפסיק רב אחא לשלוח לה מזונות כיון שמשעה שאין מגיע לה כתובה לא מגיע לה מזונות.

אמרה ליה: הב לי מזוני, תן לי מזונות גם עתה, כבעבר!

אמר לה: לית, אין לך מזוני אלא עד עשרים וחמש שנה!

אמרה ליה: אם כן, הב לי כתובה!

אמר לה: עתה, שחלפו עשרים וחמש שנה ולא תבעת כתובתך - לא מזוני אית לך, ולא כתובה אית לך! לפי שהוא סובר כרבנן, שלאלמנה הנמצאת בבית אביה לא מגיע כתובה לאחר עשרים וחמש שנה.

תבעתיה האלמנה לדינא, קמיה דרבה בר שילא, שיתן לה מזונות או כתובה.

אמר ליה רבה בר שילא לרב חייא אריכא: אימא לי איזי, אמור לי ידידי חביבי, גופא דעובדא היכי הוה, האיך היה עצם הענין!? אמר ליה: זניתה עשרים וחמש שנים בבי נשא, בהיותה בבית אביה, ובחיי דמר ["בחיי אדוני"], דבכתפאי אמטאי לה, אני עצמי נשאתי את מזונותיה על כתפי, והבאתים לה בכל יום ויום.

אמר ליה רבה בר שילא: טעמא מאי אמור רבנן "כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם", משום דאמרינן, משום כיסופא בושה שיש לה מהיתומים שזנים אותה הוא דלא תבעה את כתובתה, ולא משום שמחלה להם.

ואם כן, הכא נמי, כיון שכל כך כיבדת אותה, בכך שאתה בעצמך נשאת אליה את מזונותיה על כתפיך - משום כיסופא הבושה שיש לה לתבוע אותך הוא דלא תבעה עד עתה, ולא משום שמחלה לך. ולכן, זיל הב לך ותן לה את כתובתה.

לא אשגח, לא התחשב רב חייא אריכא בפסק הדין של רבה בר שילא, ולא זן אותה.

כתב לה רבה בר שילא כתב "אדרכתא", נתן לה כתב של פסק דין אניכסיה, שיש לה זכות לגבות את כתובתה מנכסיו של רב חייא אריכא [שירש את נכסי בעלה, המשועבדים לכתובתה], מכל מקום שתרצה לגבות ממנו [ולא ציין בשטר האדרכתא שיש לה לגבות דוקא מנכסי בעלה המת שירש רב אחא].

אתא רב אחא לקמיה דרבא, ^[2] להתלונן על מה שעשה לו רבה בר שילא.

אמר ליה רב אחא אריכא לרבא: חזי מר, היכי דנן! ראה הרב, כיצד דן אותי רבה בר שילא, שהוציא אדרכתא על נכסי.

אמר ליה רבא שפיר דנך רבה בר שילא! שהיות ולא שמעת בקולו, היה לו להוציא אדרכתא על נכסיך, כדי שתוכל האלמנה לגבות את המגיע לה בכתובתה!

שמעה האלמנה את פסקו של רבא, ואז אמרה ליה לרבא: אי הכי, שזכותי לגבות את כתובתי מנכסיו, ליזיל, ילך רב חייא אריכא, ולהדר לי, ויחזיר לי את כל הפירי של נכסי בעלי המת שאכל מהם, דמן ההוא יומא עד האידנא, מן היום שכתב לי רבה בר שילא את האדרכתא על נכסיו, בשווי כתובתי, עד היום הזה.

כי היות והנכסים היו שייכים לי משעה שנכתבה האדרכתא, גם פירות השדה שייכים לי מאז.

אמר לה רבא: אחוי הראי לי אדרכתיך!

חזייה, ראה רבא, דלא הוה כתוב בה "ואישתמודענא, נוכחנו [אנחנו הדיינים] לדעת דנכסים אלו שאנו מוציאים עליהם את האדרכתא, נכסי דמיתנא אינון, נכסי בעלה המת הם, המשועבדים לכתובתה".

אמר לה רבא: אדרכתא זאת - לאו שפיר כתיבא. כי נוסח האדרכתא הזה מורה שיש לה לגבות את כתובתה מנכסי רב אחא עצמו, בעוד שרק נכסי בעלה המת משועבדים לכתובתה, ואי אפשר לגבות באדרכתא שכזאת.

אמרה ליה האלמנה לרבא: תיזיל אדרכתא! "תלך" האדרכתא מכאן, ולא נתחשב בה! אך לפחות אישקול אטול את הפירות מנכסי בעלי המת [הידועים כנכסיו], מיומא דשלימי יומא אכרזתא עד השתא, מהיום שבו נשלמו שלשים הימים, מאז ששמו בית דין את הקרקע, והכריזו על שומתם ברבים. כי מאז מגיע לי לאכול את פירות השדה, לדברי הכל.

אמר לה: הני מילי שזכותו של בעל החוב לאכול מפירות השדה שהוצאה עליה אדרכתא לטובתו, היכא דלא כתיב טעותא באדרכתא.

אבל היכא דכתיב טעותא באדרכתא - לית לן בה! הרי זה כאילו לא נכתבה האדרכתא, ולכן כל עוד לא גבתה האלמנה בפועל את השדה המשועבדת לה, לא מגיע לה לאכול את פירותיה.

אמרה ליה האלמנה לרבא: והרי גם אם לא נכתב באדרכתא "אישתמודענא", שמכירים הדיינים את השדה שהיא מנכסי בעלה המת, יש להתייחס לאדרכתא כאילו נכתב בה דבר זה, שהרי בלעדיו אין תוקף לאדרכתא. והא מר, רבא, הוא דאמר: "אחריות", שעבוד קרקע הלווה למלוה על חובו, אם היא לא נכתבה במפורש בשטר - טעות סופר הוא! כי אין אדם מלוה בשטר בלי לקבל אחריות, אלא הסופר שכתב את השטר טעה ולא כתב את דבר האחריות, והרי זה כאילו נכתבה האחריות.

והוא הדין שאי כתיבת "אישתמודענא" שנכסים אלו הם נכסי המת, צריכה להחשב כטעות סופר, וכאילו היא נכתבה בשטר, שהרי פשוט הדבר שאין גובים את הכתובה אלא מנכסי המת.

אמר לה רבא: בהא, באדרכתא על גביית הכתובה שלך, ליכא למימר בה "טעות סופר" הוא. דבהא - אפילו רבה בר שילא טעי!

כי מעיקרא הוא [רבה בר שילא] היה סבור שהיות וירש רב אחא את נכסי אחיו, אין הבדל מהיכן תגבה את כתובתה, מנכסי המת או מנכסי רב אחא, כי הני והני - נכסי אחיו ונכסיו, נכסי דידיה הם. ואם כן, מה לי אם תגבה את כתובתה באדרכתא מהני, מנכסי בעלה המת, מה לי אם תגבה מהני, מנכסי רב אחא עצמו.

ואולם לא היא! לא צדק רבה בר שילא בכותבו אדרכתא שכזו!

כי אם יכולה היא לגבות באדרכתא גם מנכסי היורש, זימנין הרי לפעמים יכול להיות דאזלה האלמנה ומשבחה להו, ותשביח את נכסי היורש שהיא עתידה לגבות מהם באדרכתא, ואילו נכסי דבעלה, שלא תשביחם, לפי שאינה מתכוונת לגבות מהם, מכספי, ישארו עלובים.

ואז, לאחר שתשביח האלמנה את נכסי היורש, ולפני שתגבה אותם, אמר לה, יבוא ויאמר לה היורש: שקיל דידך, לכי וגבי את כתובתך מנכסי בעלך המת [העלובים], והב, ותני לי את נכסי דידי [המושבחים].

ואם אכן יתרחש מקרה שכזה - אתי, יביא הדבר לאפוקי להוציא לעז על בי דינא, שאינם מתקנים דברים כראוי, וגורמים הפסד לאלמנה, שתשקיע את כספה וכוחה בהשבחת שדה, ויבוא היורש ויוציא אותה ממנה.

הדרן עלך פרק הנושא את האשה

פרק שלוש עשרה - שני דייני גזירות

מתניתין:

שני דייני גזירות [יבואר בגמרא] היו בירושלים: אדמון וחנן בן אבישלום.

חנן היה אומר שני דברים, שנחלקו עליו חכמים ולא הודו לו עליהם.

ואילו אדמון היה אומר שבעה דברים שלא הודו לו חכמים.

ואלו הם שני הדברים שנחלקו בהם חנן וחכמים:

א. מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת בבית דין שיתנו לה מזונות ממכירת נכסיו -

פרק יג שני דייני גזירות
מי שהלך למדינות הים וכו' והלכת' כדתנן כדאפסיק בתלמודא הלכתא ודעת הרמב"ם ז"ל דדוק' מי שהלך בעלה למדינת הים אבל אלמנה אין נותנין מזונותיה אלא בשבוע' דחיישי' לצררי דטפי מתפיס אינש לצררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים ואינו מחוור דחדא דהא אמר שמואל בתלמודא שאין פוסקין מזונות לא"א וכששמעו בו שמת מודה שפוסקין ועוד דבפרק השולח אמרי' דההוא אתתא דחשודא אשבועתא ואתיא ותבעה כתובה ואמרי' דלית לה כתובה משום דחשודא ואמר והבו לה מזוני נמי אית לך דאמר שמואל דתובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות ואי איתא ל"ל לשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודא אלא וודאי דאלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה כל זמן ששטר כתובה יצאו מתחת ידה במקום שכותבין כתובה ותשבע בסוף:

שיעור זה של כ"ה שנים ענינו גם כן שלא תבעתה מעולם אבל אם תבעה כתובתה בתוך כ"ה שנים מונין לה כ"ה שנים משעת תביעה והוא שאמרו תבעה הרי היא בתחלה:

זה שביארנו בדין זה שכל ששטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה כתובתה לעולם לא סוף דבר מנה מאתים אלא אף התוספת שתנאי כתובה ככתובה ולדעת זה גירסא שבספרים כך היא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה ואשטר כתובה יוצא מתחת ידה קאי ור' אבהו אמר אפילו תוספת יש לה דתנאי כתובה ככתובה דמי וכן הלכה וכן גורסין בה גדולי הפוסקים ויש מפרשין אותה אף לנוסח זה אכל זמן שהיא בבית בעלה שגולה כתובתה לעולם ויש גורסין בהפך לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה ופירשוה אנכסי צאן ברזל ור' אבהו אמ"ר יוחנן אפילו תוספת אין לה דאמר ר' איבו אמ"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה ואין הדברים נראין שהרי זו שהביאו מדר' איבו אמ"ר ינאי הביאוה בפרק אע"פ נ"ד ב' בענין תוספת והתם תוספת ממש הוא וכמו שאמרו רצה להוסיף לה משלו וכו' ונכסי צאן ברזל מיהא יראה שאינם בתורת מחילה לעולם שהרי חוב גמור הוא ומכל מקום בתלמוד המערב נחלקו בה והוא שאמרו שם אמ"ר סימון בשם ר' יהושע בן לוי לא שנו אלא כתובת מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינרין גובה לעולם אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן ואמר אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד כ"ה שנה ושמא אלף דינר הנזכרים כאן מתוספת קא אמר וכן עיקר אע"פ שגדולי המפרשים נסכמים בה אף בצאן ברזל:

זה שכתבנו שכל שדרה בבית אביה אינה גובה אלא עד כ"ה שנה כבר ביארנו שאין הטעם אלא מתוך שאינה בושה מהם ומכל מקום אם היה היורש בעצמו מוליך לה מזונותיה בבית אביה אף היא טוענת שמתוך שהיא בושה ממנו לא תבעה וגובה כתובתה לעולם וכן כל כיוצא בזה לפי ראות עיני הדיינין:

כבר ביארנו במסכת בבא קמא קי"ב ב' בדין אדרכתא שאם היא עשויה על בני חורין כותבין לו אדרכתא על שדה זו או על מה שימצא ממנו ושמין לו ומכריזין עליה עד שיפסקו המוסיפין בערכה ומורידין אותו לשם ואם אין לו בני חרי כותבין לו על מה שמכר אחר כן וכשימצא מה שנשתעבד קורעין לו האדרכתא וכותבין לו טירפא ושמין לו כשיעור חובו בהכרזה ומורידין אותו לשם ומשפסקו ימי הכרזה אוכל זה פירות אע"פ שעדין לא הורידוהו בתוכה ומכל מקום אם נעשית האדרכתא בטעות אין הכרזה שאחריה כלום וצריכה לחזור ולתובעה ולפי ענינים אלו הוזכר בכאן ביבם היורש בנכסי אחיו שהיתה יבמתו תובעת כתובתה מצד שהיתה אצל היבם צרת ערוה והופקעה מן החליצה ומן היבום ולא רצה לפרוע ואחד מן הדיינין כתב לה אדרכתא על נכסי היבם ולא חשש לדקדק לכתבה על נכסי המת מפני שהיה חושב הרי הכל של יבם ומה בין זה לזה וכששמו לה בית דין והכריזו היה היבם מחזיק עדין ואוכל פירות מצד טענות שהיה טוען ולבסוף נתברר לו שהדין כך הוא והוזקק להחזיר הפירות שאכל משפסקו ימי ההכרזה עד שראה אחד מן החכמים את האדרכתא שלא נקרעה עדין מפני שעדין לא כתבו שטר השומא או שמא ראה אותה משנקרעה קרע ב"ד ולא היה כתוב בה שיהיו הבית דין הכותבים את האדרכתא על שדה פלני כותבים שהם מכירין שהוא מנכסי המת וכל אדרכתא הנעשית על שדה מסויים ובנכסי מתנא צריכין לכתוב באדרכתא ואישתמודענא דנכסייא אילין דמיתנא אינון ומה שחשב הני והני דידיה נינהו אינו כלום שאלו הוא מגבה לה מנכסים של יבם פעמים שהיא משביחתו ונכסי המת מתקלקלין ומכסיפין ויזמינה לדין לומר אחריות שלך לא על קרקע זה הוא אלא על נכסי המת שקילי דידך והב לי דידי ואף אם היה שדה המסויים זה מנכסי המת הואיל ולא העידו בבית דין בשטר שנתברר להם כן לכשישתקע הדבר יכול הלה לערער וכל שהדרכתא בטעות אינו אוכל פירות עד שתבא לידו ומה שנתגלגל כאן מדין אחריות טעות סופר הוא כבר התבאר:

ונשלם הפרק ת"ל:

שני דייני גזירות וכו' זה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא לבאר מה שנכלל בחלק י"ב מענין מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות על אי זה צד פוסקין לה וכן אם עמד אחד ופרנס את אשתו על אי זה צד גובה מה שהוציא ועל ידי דברים אלו שנתגלה דינם על ידי חנין שהיה אחד מן הדיינין שבירושלם נתגלגלו כאן שבעה דברים שנאמרו על ידי אדמון שהיה דיין עם חנין ואף באותם שבעה יש מהם שנים שהן מעין מסכתא זו כענין מי שמת והניח בנים ובנות ונכסים מרובין או מועטין וכענין פוסק מעות לחתנו ושאר החמשה דברים הם משאר דינין שאין עקר ענינם ממסכתא זו והתבאר בו עוד על אי זה צד האיש יכול לכוף את אשתו להוציאה ממקום למקום ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בדברי חנין השני בשני דברים שנאמרו בשם אדמון שהם ממין המסכתא השלישי בשאר הדברים שנאמרו בשם אדמון הרביעי בענין הוצאת האיש את אשתו ממקום למקום וענין מי שנשא במקום אחד וגירש במקום אחר מאי זה מטבע נותן לה:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר שני דייני גזרות היו בירושלם אדמון וחנן בן אבשלום חנן אומר שני דברים ואדמון אומר שבעה מי שהלך לו למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ונחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בתחלה ובסוף ואמר ר' דוסא בן ארכינס כדבריהן אמ' ריב"ז יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף אמר הר"ם פי' תשבע בתחלה הוא שישביעה ב"ד שבועת התורה ואז יפסקו לה מזונות ובסוף כאשר יבא בעלה ויאמר שהוא הניח לה מזונות או שאינה צריכה להן והשיאוה לזה והלכה כרבן יוחנן בן זכאי וממה שיתחייב שתדעהו כי לאדם שיכול לומר לאשתו הרי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן שאינו בעיר ואין לה מזונות זהו שלא בפניו אבל בפניו אינו יכול לומר זה אבל היא יכולה לומר אם תרצה איני נזונת ואיני עושה ולא יפסקו מזונות לאשה כאשר הלך בעלה למדינת הים אלא אחר ג' חדשים אחר הליכתו לפי שהוא לא הניח ביתו ריקן ואם בקשה אשה לבעלה מזונות והוא אומר כבר הנחתי לה מזונות והיא אומרת לא הניח אלי דבר ותרצה להוציאם ממנו ישבע שבועת היסת שהוא הניח לה מזונות:

אמר המאירי פירשו בגמרא שכמה בתי דינין היו בירושלם וכמו שאמרו שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלם וכנגדן בתי כנסיות וכנגדן בתי מדרשות וכנגדן בתי סופרים אלא ששני בתי דינין אלו היו חשובים וקבועים לדון דיני קנסות על דברים שבממון על דרך שאמרו קוטמי נטיעה כך היו גוזרי גזרות שבירושלם אומרין נטיעה בת שנתה שתי כסף בת שתי שנים ארבעה כסף ובבריתא קראום דייני גזלות ופירשו בגמרא שהיו גוזרים גזרות על הגזלות על הדרך שאמרו ב"ק צ"ו ב' ברב נחמן דקאמר האי גזלן עתיקא הוא ובעינא דאקנסיה ופירשו בגמרא שדיינין אלו היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה תשעים מנה בכל שנה ואם לא היה מספיק להם מוסיפין להם בכדי צרכן וצורך ביתם אע"פ שלא רצו ואמר עכשו עליהם חנין אומר שני דברים ואדמון אומר שבעה ומתחיל בדברי חנין והוא שאמר מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנין אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר שפוסקין לה ב"ד עכשו על ידי תביעתה מזונות בלא שבועה ר"ל שאין משביעין אותה שלא הניח לה בעלה מזונות או כסף לצרכי מזונות אלא פוסקין לה בלא שבועה וכן אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא הוא ויטעון כן או שתבא לגבות כתובתה אבל לבסוף כשתבא לגבות כתובתה אחר ששמעו בו שמת משביעין אותה אם התפישה בעלה צרורות כלל לכתובה או למזונות ושניזונה מצד אחר מנכסי הבעל וה"ה אם יבא בעלה ויטעון שכבר הניח לה מזונות שנשבעת אע"פ שאינה תובעת כתובה שכל שפסקו לה ב"ד מזונות אפילו מכרו למזונותיה או אפילו מכרה היא לעצמה ואחר כך בא הבעל וטען שכבר הניח לה מזונות נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה ובני כהנים נחלקו לומר תשבע תחלה בשעת גבוי המזונות ובסוף בשעת תביעת הכתובה והלכה כחנין ומכל מקום אם כשהיא תובעת בא הוא וטען על מזונות שלמפרע שכבר הניח לה נשבע הוא ונפטר וצריך שתדע בזה שפסקנו שאינה צריכה שבועה שיש אומרים דוקא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' אבל אלמנה התובעת מזונות צריכה שבועה הואיל ומנכסי יתומים נפרעת והם מפרשים מה שאמרו בפרק אלמנה נזונת צ"ח א' צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה אף למזונות ומכל מקום נראה שלא נאמרה אלא לכתובה אבל למזונות אינה צריכה שבועה וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ואף חכמי הדורות מביאין ראיה ממה שאמרו ברביעי של גיטין ל"ה א' ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי איעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא וכו' הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה התובעת כתובתה בבית דין איבדה מזונותיה אמרה ליהפכוה לכורסייה כבתרי חומרי עביד לי ואי אמרת דלמזוני בעיא שבועה מאי איצטריך לאיתוייא לדרב יהודה ואיהי נמי היכי אמרה ליה כבתרי עבדת לי הא מטעמא דלית לה הכתובה לית לה מזוני וטעמא דרב לא מגבי כתבה לארמלתא הוא מפני שלא היה רוצה להשביעה ואחר שכן אף למזונות לא היה לו להשביעה אלא דלמזונות אינה צריכה שבועה והוצרך להפקיעה מדרב יהודה זהו ענין המשנה הראשונה ובאה אחריה ענין בענין זה החלק בעצמו:

המשנה השניה והוא שאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו חנן אומר אבד את מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול אמ"ר דוסא בן ארכינס כדבריהם אמ' רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנין הניח מעותיו על קרן הצבי אמר הר"ם פי' ואולם אם לותה ואכלה לא תחלוק אחר שמי שהלוה לא אבד את מעותיו ואם ידע הבעל שלא יהיו לה מזונות עליו שיזון ואם כפר ישבע כמו שזכרנו ויתרכב הדין עליהם והלכה כרבן יוחנן בן זכאי:

אמר המאירי מי שהלך למדינת הים ועמד אחד מעצמו ופרנס את אשתו מחשש כבודה או כבוד הבעל או מנדבת לבו ר"ל לא שהיא לותה ממנו חנין אומר אבד את מעותיו הוא אינו חייב אחר שפרנס שלא מדעתו ואף היא אינה חייבת הואיל ולא לותה הא מכל מקום אם לותה היא ואכלה חייב הוא לפרוע כשיבא כמו שנבאר בגמרא ובלבד בשיודה שלא הניח לה מזונות אבל אם טען שכבר הניח לה הוא נשבע ונפטר ונשאר החוב עליה נחלקו בני כהנים לומר ישבע כמה הוציא וכו' והלכה כחנין ומכל מקום ראיתי לגדולי הדור שכתבו דדוקא במפרש שמחמת מזונות הוא נותן לה שבעלה חייב בהם אבל בסתם חוזר וגובה מבעל שהמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וכמו שאמרו יתומים שסמכו אצל בעל הבית וכו' וכן ביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה שחייב בעל השדה לשלם ואין אומרין בתורת מתנה היה ואף בתלמוד המערב שבמציעא אמרו חד בר נש שאיל לחבריה דינרין אשרייה גו ביתיה אמר ליה הב לי אגר ביתאי אמר ליה הב לי דינראי אמ"ר בא יקז ליה מאי דהוה חמי למישרייה כלומר ינכה לו מה שהיה ראוי לשכר הבית וזו ודאי כשהשרהו סתם היא שאם בשכר במה נחלקו וכן לא משום רבית שאם כן היה אומר לו שינכה לו שכר ביתו אלא בשהשרהו סתם אלמא כל שהשרה סתם לא כמתנה הוא אלא בשכר ואף במפרנס ראוי לומר כן והוא הדין לעבד ואמה העברים שאין האדון יכול לומר להם עשה עמי ואיני זנך ומשנתנו באומר מחמת מזונות שהבעל חייב שעשה עצמו פורע חובו שלא מדעתו ואין הדברים נראים שאם כן לא נשמט בעל התלמוד להזכיר מה שהוא עיקר הדין ואף הראיות שהביאו כשאתה מעיין בהם כראוי אין בהם הכרח ודברים פשוטים הם:

זהו ביאור שתי המשניות והלכה כחנין בשתיהן ודברים שנכנסו תחת שתי משניות אלו בגמרא אלו הן:

שלח ליה ר"נ ב"ח לר"נ ב"י ילמדנו רבינו בששטר כתובה יוצא מת"י מחלוקת או בשאין שטר יוצא מת"י מחלוקת והל' כדברי מי שלח ליה כשאין שטר יוצא מת"י מחלוקת אבל שטר כתובה יוצא מת"י גובה כתובתה לעולם והל' כחכמים:

כי אתא ר"ד אר"ש ב"פ אריב"ל משום ב"ק ל"ש אלא מו"מ אבל תוספת י"ל. ור"א אר"י אפילו תוספת א"ל דאר"א אר"י תנאי כ' ככתובה דמי וכך הל' ודוקא תוספת כתובה דדמיא לכתובה היא דשקלי מנכסי בעלה ולא חסרא בהו מידי אבל נדוניתה שהביאה מבית אביה חוב גמור הוא וגובה לעולם:

חמתי' דר"ח מדיפתי איתת אחוה הויא זנה כ"ה שנין בבי נשא פי' שמת אחיו בלא בנים וירש אותו הוא לסוף א"ל הב לי מזוני א"ל ל"ש כתובה תבעתיו לדינא לקמיה דרבא בר"ש א"ל זנתה כ"ה שנים בבי נשא ובחיי דמר דבכתפאי אמטי לה א"ל טעמא מאי אמרו רבנן כ"ז שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דאמרינן מחמת כסיפא הוא דלא תבעה פי' מפני שזנים אותה ובעבור זה שתקה ולא תבעה ה"נ מפני שזנה שם לא תבעה ולא אשגח בה כתב לה אדרכתא אנכסי' פי' שטר שומא על נכסיו אתא לקמיה דרבא א"ל חזי מר היכי דנן א"ל שפיר דנך א"ל ליהדר לי פירי מן ההיא יומא עד האידנא פי' א"ל לרבא למיהדר לי ר"ח פירי דארעא דשמי לי בכתובתי דאכל מיומא דמטת אדרכתא לידי דהכי אמרינן בפ' המפקיד מאימתי אכיל פירי מכי מטא אדרכתא לידיה. ואדרכתא לא שפיר כתיבי ולאו אדרכתא היא פי' לא היתה כתובה כהוגן דאיבעי' ליה למיכתב בה הכרנו שהנכסים הללו שכתבנו אדרכתא זו עליהם של מת היה ששיעבוד כתובתה עליהם מוטלת ולא על כל נכסיו של זה א"ל תיזיל אדרכתא אישקול מיומא דשלמת יומא אכרזתא א"ל ה"מ היכא דליכא טעות באדרכתא אבל הכא כיון דאיכא טעות באדרכתא לא פי' שכל מה שעשו בטעות עשו כיון שלא עשו על נכסי המת א"ל והא מר הוא דאמר אחריות ט"ס הוא פי' ה"נ שמא הסופר טעה שב"ד אדרכתא יפה צוו לו לכתוב והוא טעה ולא כתב בה אשתמודענא והדבר ברור שלא נכתבה כ"א על נכסי המת א"ל דהא אפילו רבה בר"ש הוא סבר הני והני דידיה נינהו ולא היא זמנין דאזלא ומשבחו לה וא"ל שקול דידך והב לי דידי פי' אזלא האשה ומשבחה לשדה ששמו לה ב"ד ודבעלה מיכספו שלא ישביחם היורש שהוא בטוח שיחזור ויקח את שלו מידה ויאמר לה טלי שלי המשועבדים ליכי ואתי לאפוקי לעז על בית דין שלא עיינו בתקנתה של זו:

פי"ג שני דייני גזילות היו בירושלים אדמון וחנן בן אבשלום חנן אומר שני דברים ואדמון אומר שבעה מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בתחלה ובסוף אר"ד ב"ה כדבריהם. אר"י ב"ז יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף פי' מומחין היו ומוסכמין לדין דיני גזילות. חנן אומר ב' דברים ואין חכמים מודים לו ואדמון ז' חנן אומר תשבע בסוף פירוש כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובת' אז תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום ולא תשבע בתחלה עכשיו בעת גיבוי מזונות ובני כהנים גדולי' אמרו גם עכשיו תשבע שאין בידה משל בעלה כלום ובלא שבועה אין נותנים לה מזונות. קרנא הוה שקיל אסתירא מכל חד וחד ודאין להו דינא והיכי עביד הכי והכתיב ושוחד לא תקח וכ"ת ה"מ היכא דשקיל מחד ומחבריה לא שקיל דלמא אתי לאצלויי דינא קרנא כיון דשקיל מתרוייהו לא אתי לאצלויי דינא וכי לא אתי לאצלויי מי שרי והתניא ושוחד לא תקח מת"ל אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי כבר נאמר לא תטה משפט אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה לא תקח שוחד הני מילי היכא דשקיל בתורת שוחדא קרנא בתורת אגרא הוה שקיל ובתורת אגרא מי שרי והתנן הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין ה"מ אגר דינא קרנא אגר בטלה הוה שקיל ואגר בטילה מי שרי והתניא מכוער הדיין שנוטל שכרו אלא שדינו דין ה"ד אילימא אגר דינא דינו דין מי שרי והתניא הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין אלא לאו אגר בטלה וקתני מכוער הדיין ה"מ בטלה דלא מוכחא קרנא בטילה מוכח כזה דהוה תהי בחמרא ויהבו ליה זוזי כי הא דר"ה הוה דלי דולא כי אתא לקמיה לדינא א"ל הב לי גברא דדלי בהריקאי פי' במקומי ואדון לכו דינא אמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה דרחים ליה לא חזי ליה חובא ודסני ליה לא חזי ליה זכותא ת"ר ושוחד לא תקח אינו צ"ל שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים אסור מדלא כתיב בצע לא תקח ה"ד שוחד דברים כי הא דשמואל הוה עבר במעברא אתא האי גברא והב ליה ידי' א"ל מאי עבידתיך א"ל דינא אית לי א"ל פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב גדפא ארישי' אתא ההוא גברא שקילי' מרישי' א"ל אמאי הא א"ל אית לי דינא א"ל פסילנא לך לדינא מר עוקבא הוה יתיב ושדי רוקא קמיה אתא ההוא גברא כסיי' א"ל מאי האי א"ל דינא אית לי א"ל פסילנא לך לדינא. ר"י בר"י הוה רגיל אריסי' למיתי ליה כנתא דפירי כל מעלי דשבתא זימנא חדא אייתי ליה בחמשה [בשבתא] א"ל מ"ש האידנא א"ל דינא אית לי ואמינא אגב אורחי אייתי ליה למר א"ל פסילנא לך לדינא ולא קביל מיניה אותיב זוגא מרבנן וקדייני ליה בהדי דאזיל ואתי אמר אי בעי טעון הכי ואי בעי טעון הכי אמר תפח רוחן של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה. וכן עשה נמי ר' ישמעאל בן אלישע רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילא פי' דגים קטנים של נהר פלוני א"ל מאי עבידתיך א"ל דינא אית לי א"ל פסילנא לך לדינא ולא קביל מיניה א"ל דינא דמר לא בעינא קבולי לקביל מר דלא מימנען מלאקרובי בכורים דכתיב ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב בכורים א"ל קבולי לא בעאי לאקבולי השתא דאמרת לן טעמא מקבילנא קביל מידן לא דאיננא לך שדריה לקמיה דרב נחמן א"ל לידייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא אמר מדשלח לי הכי ש"מ קריביה הוא הוה קאים דינא דיתמי קמיה אחתיה קמיה אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה כיון דחזי בעל דיניה הכי איסתתים טענתיה. רב ענן הוה רגיל אליהו דהוה מתני ליה סדר אליהו כיון דעביד הכי לא אתא יתיב בתעניתא ובעא רחמי ואתא ואפ"ה הוה מבעית הוי יתיב בתיבותא ומתני והיינו דאמרי סדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא:

שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא וכו'. ילמדנו רבינו כששטר כתובה וכו' מחלוקת או בשאין שטר כתובה וכו' ואיכא למידק והא הך חילוקא דשטר כתובתה יוצא מתחת ידה לא מחלקי' אלא לרבנן דאילו לר"מ דהויא משום טובה אין לחלק כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה או אין יוצא מעתה קשיא למה לי למבעי אכוליה פלוגת' דקאמר בששטר כתוב' וכו' מחלוקת ועוד מאי קא בעי פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דאמרי' נמי כל מקום ששנ' רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו היינו כד איהו גופיה פליג אבל במשנתינו ר"מ הוא דאמר' משמיה ואפשר דלהכי כתב רש"י הלכה כדברי מי כדברי ר"מ או כדברי חכמים. ע"כ. והדרא קושיין לדוכתין פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים וי"ל הא קא פרישנא במתני' דקבלה היתה בידם דנתנו חכמים שיעור כ"ה שנה מיהו פליגי בה ר"מ וחכמים לענין מה הוזכרו אי לענין טובה או לענין מחילה דר"מ סבר לענין טובה הוזכרו ורבנן סברי לענין מחיל' ומספקא ליה לרב נחמן בר רב חסדא כששטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת פירוש דסבירא ליה לר"מ דבשטר כתובה יוצא מתחת ידה ליכא למימר אחילתא ורבנן סברי דשפי' איכא למימר אחילתה ולא שני לן כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה או אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ולזה הצד פשיטא ליה דהלכה רכחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים או בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה פי' דרבנן נמי מודו בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דגובה כתובתה לעולם מעתה מסתבר קבלתו של ר"מ דאמר דלענין טובה הוזכרו כ"ה שנים משום דבהכי אין חילוק כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה לשאין שטר כתובה יוצא וכו' ואלו לענין מחילה בע"כ יש חילוק וכדאמרן ומסתברא דכי נתנו חכמים שיעור כ"ה שנים לא חלקו כלל בדבר והלכך י"ל דהלכה כדברי ר"מ דאמר לא הוזכרו כ"ה שנים אלא לענין טובה דמסתברא קבלתו וכדכתיב' ולהכי מסתפקא ליה והלכה כדברי מי וכו' כדברי ר"מ או כדברי חכמים ע"כ לרמוזי דקאי אדבריהם דקא אמרי הוזכרו ולא הוזכרו ולא קאי אעיקר דינא דאי הכי לא הול"ל אלא הלכה כמי ועוד דפשיטא דהלכה כחכמים וכדכתיב'. ושלח ליה בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה כו' ואפ"ה הלכה כחכמים כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל ילמדנו רבינו הא דקתני במתני' כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובת' עד כ"ה שנים ומכ"ה שנים ואילך הוי מחילה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה קא מיירי או אינו אלא כששטר כתובה אינו יוצא מתחת ידה אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם ועוד ילמדנו הלכה כדברי רבנן או כר"מ ע"כ:
לא שנו דבבית בעלה גובה כתובתה לעולם ואע"ג דלא נקיטא כתובה ויורש מודה לה אלא ק' ר' דתקינו לה רבנן ולא אחלתינהו וכמאן דנקיטא שטר כתובה דמיא אבל תוספות אין לה מדלא מיחת ודאי אחלתיה ל"א לא שנו דגובה לעולם כששטר כתובה יוצא מתחת ידה אבל תוספת מכ"ה שנים ואילך אין לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה וכו'. כך היא גירסת רש"י ז"ל והכי מפרש לה הא דקתני שאם עומדת בבית אביה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנה דוקא עיקר כתובה וה"ה לנדוניא אבל תוספת דאיהו חייב לא פקע שעבודא וגובה לעולם כמו כל שאר חובות דעלמא דאין להם זמן קבוע ור' אבהו אמר ר' יוחנן אפילו תוספת אין לה וכו' אבל בכל הספרים המדוייקים ובהלכות הרי"ף גורסין בהפך לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין ור"מ הלוי ז"ל פירש גירסא זו בשני עדים וז"ל שאם היה שטר כתובה יוצא מתחת ידה אע"פ שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם אלא מנה מאתים דתנאי ב"ד הוא ומסתמא כיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה לא מחלה אבל תוספת דאיהו כתב לה מדיליה אע"פ ששטר כתובה יוצא מתחת ידה כיון ששהתה כ"ה שנה בבית אביה ולא מיחת הויא מחילה ור' אבהו אמר ר' יוחנן אפילו תוספת יש לה דאמר ר' איבו אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי וכי היכי דאית לה עיקר אית לה נמי תוספת פירושא אחרינא לא שנו דבבית בעלה גובה כתובתה לעולם ואף על גב דלא נקיטא כתובתה היכא דיורש מודה לה אלא מנה מאתים דתנאי בית דין נינהו דאף על גב דאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה איכא למימר דלא מחלה והאי דלא מחיא אתנאי ב"ד קא סמכא דכל תנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי אבל תוספת אין לה דכיון שעברו כ"ה שנה אין לה תוספת דתנאי כתובה ככתובה דמי אבל בכל הספרים המדוייקים אמר ר' יוחנן אפילו תוספת אין לה דכיון שעברו כ"ה שנה אין לה תוספת דתנאי כתובה ככתובה דמי וסוגיא דהלכתא להני תרי פירושי אליבא דר' יוחנן לחד טעמא דסליק דתוספת כעיקר כתובה דמיא וכל היכא דאית לה עיקר אית לה תוספת אלא מיהו ה"מ היכא דלא טעני עלה יורשים טענת ברי דפרוע א"נ דמחלוה עילויה בפירוש אבל היכא דטעני עלה טענת ברי לא גביא אלא עיקר כתובה. מ"ט דכתובה דתנאי ב"ד הוא ולא תליא בשטרא לא מהימני דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל תוספת דאיהו כתב לה כיון דלא נקיטא שטרא מהימני עלה ובשבועה וקי"ל כר' יוחנן דשייך טעמיה בדר' ינאי דסוגיין כוותיה בתחלת פ' אע"פ ע"כ. והקשו בתוס' דאם כן אמאי קאמר רב לעיל לא שנו אלא כשאין שטר כתובה וכו' דמאי ראיה היא משום שטר כתובה הואיל ואינה גובה בה לרב דאמר בפרק הכותב גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת. ונראה לי דמ"מ הויא הוכחה כיון דנטרה שטר כתובתה עד השתא דאינה חפצה למחול ואע"ג דאינה גובה בו מ"מ הוראה הויא דשמירת כתובתה עד השתא דאינה מוחלת כלל כנ"ל:
ה"ג א"ל רבי אבא לרב הונא אמר רב הכי א"ל רב הונא אישתיקן או אשקיין קאמרת הא דקאמרת אמר רב הכי אתמוהי קא מתמהת כלומר דלא אמר רב הכי ולאשתיקן קא אתית למסתר טעמא דלאו שפיר אמרינן או בניחותא קאמרת לסייען דודאי אמר רב הכי ולאשקויין קא אתית כלומר דבעי' לאשקויי לי משום דשפיר קא בעינא ולשון בדיחותא הוא כאדם שאומר דבר הגון לפניו ואמר תנו לו לשתות שיפה אמר. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא שינה פירושו דוק ותשכח. אריכא שהיה אדם ארוך. כן כתובה במהדורא קמא גרש"י ז"ל. ובפירוש אחר כתובה אריכא לשון אריך. ואפשר דהיינו מלשון לא אריך ולא למחזי ובפירושי רבינו יהונתן כתוב אריכא לפי שהיה קומתו גבוה מדרך העולם. איתת אחוה הואי כגון דהות לה לההיא חמותא בת מאינש אחרינא ואנסיבא לרב חייא והדר אנסיבא חמותו לאחיו ושכיב אחוהי בלא בני וירית לה רב חייא ונפלה חמותיה קמיה ואידחייא מחליצה ויבום דהויא אחת מחמש עשרה נשים שפוטרות מחליצה ויבום אי נמי כגון דאינסוב רב חייא בת אחוהי ולא הות ליה לאחוה אלא ההיא בת וירית לה רב חייא במקום אשתו וזכה רב חייא לחמותיה כ"ה שנים ולא מיחת בתוך כ"ה שנים לסוף כ"ה שנים אמרה ליה הב לי מזוני א"ל לא מזוני אית לך דכיון דאחילתא לכתובה בכ"ה שנים תו לית ליך מזוני דקסבר דמאן דלית לה כתובה לית לה מזוני ודראי מזוני אכתפאי ואמטאי לה לבי נשא כלומר בידי נשאתי לה מזונות לבית אביה משום כבודה הא נמי כ"ש דמכספא למתבעא כתובתה מינך משום דאמטינה ניהלה מזוני בכתפך ולא ע"י שליח משום דמכבדת לה ביותר היא מכספא מינך. כתב לה רבה בר שילא שטר אדרכתא שנתן לה רשות לרדוף אחר נכסי רב חייא ולהחזיק כנגד כתובתה ושם לה שדה אחת מנכסי רב חייא לכתובתה והיינו נמי שום ב"ד. אדרכתא לשון הרדפה כדאמרינן אזל אדרכיה אבתריה ארבע פרסי בחלא ולא אדרכיה וכמו כתרו את בנימין הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו אי נמי לשון דורך ממש שיש לו רשות לדרוך בנכסי פלוני ואדרכתא חזרה עד תריסר ירחי שתא. ה"ג אתא לקמיה דרבא אמרה ליה לרבא ולהדר ליה פירי דאכל ממקרקעי דשיעור כתובתי מיומא דאיכתיבא ליה אדרכתא עלייהו שמאותו היום היו ברשותי דהכי אמר רבא בפ' המפקיד גבי שומת ב"ד לוקח מאימת אכיל פירי אמר רבא מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר משנחתמה רבה אמר מכי שלמי יומי אכרזתא. אמר לה אחוי לי שטר אדרכתיך חזא רבא דלא הוה כתיב באדרכתא ואשתמודענא להנך נכסי דכתבינן עלייהו אדרכתא דנכסי דמיתנא אינון דהא אין לה כתובה אלא מנכסי בעלה. הא לאו אדרכתא היא דדיניך למשקל בנכסי דמיתנ' ורבה בר שילא סתם כתב לאדרכתא ופירי דאכל רב חייא עד השתא כדין אכל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואיהי היא דקאמרה ליה לרבא דלהדר לה פירי דמן ההוא יומא וכו' משום דרבא ס"ל הכין ואביי נמי לא פליג עליה אלא דקדים זמניה וקאמר משנחתמה וכו' והויא ליה רבא יחיד לגבייהו ולהכי חש רבא לסברייהו ואמר לה אחוי לי אדרכתיך וכו' אע"ג דאיהו סבר מכי שלמי יומי אכרזתא כנ"ל. והתוספות האריכו בזה:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אתא לקמיה דרבא אמר ליה קא חזי מר היכי דנן א"ל שפיר קא דנך א"ל איזיל איהדר פירי מן ההוא יומא עד השתא א"ל אחוי לי לאדרכתיך כך היא הגירסא בכל הספרים המדוייקים וה"פ ר' חייא לא היה חושש לדברי רבה בר רב שילא מפני שהיה רואה במשנה דכל זמן שהיא בבית אביה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנים היה חושב שהיה טועה בדין ולפיכך לא היה חושש מתחלה לדבריו והוצרך רבה בר רב שילא לכתוב אדרכתא לאשה כשיעור כתובתה וכתב האדרכתא על נכסי ר' חייא סתם כשראה ר' חייא דרבא הודה לדברי הדיין שאל ממנו אם יחזיר הפירות שאכל כי אחר שראה שהדין אמת היה רוצה לצאת ידי שמים גם היה נושא ונותן עמו לידע ההלכה וא"ל רבא לר' חייא שיראה לו שטר האדרכתא ויראה אם יהיה חייב להחזיר הפירות אם לאו. ויש להקשות והלא קי"ל מאימת אוכל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא וא"כ איך היה חושב רבא לחייש ולהחזיק הפירות מן השעה שעשו האדרכתא שהרי אין האשה זוכה בפירות אלא בסוף האכרזתא והפירות שאכל ר' חייא קודם תשלום יומי ההכרזה בדין אכלם ורש"י ז"ל רצה ליזהר מזה וכתב דרבה חייש ואזיל לטעמיה דס"ל דמכי מטיא אדרכתא לידיה אכיל פירי ואין זה נכון דבכל הספרים גרסינן רבא והכי משמע במאי דא"ל ר' חייא והא מר הוא דאמרת אחריות ט"ס הוא ולא אשכחן דאמר רבה הכין בכוליה תלמודא אלא רבא הוא דאמר הכי בפרק שנים אוחזין אלא ודאי התירוץ הנכון כך הוא דרבה בר רב שילא כתב אדרכתא אנכסיה דר' חייא ואחר האדרכתא טרפה והכריזה והתלמוד בכאן לא הוצרך להזכיר הכל ולפיכך לא הזכיר אלא האדרכתא ומאי דאמר ליזול להדר לי פירי דמן ההוא יומא לא אמר מן היום שנכתבה האדרכתא אלא מכי שלמו יומי אכרזתא ומתוך כך היה שואל רבא האדרכתא מר' חייא מפני שכתבו שטר טירפא לאשה ובשעה שכתבו הטירפא קרעו האדרכתא ונתנו אותה לר' חייא דקיי"ל כל טירפא דלא כתב בה וקרענא ליה לשטר אדרכתא לאו טירפא הוא ע"כ. ודוחק לומר דנטר ר' חייא כולי האי למברר דיניה קמיה דרבא שהיה ב"ד עד דשלמו יומי אכרזתא ומאי דכתיבנא נראה יותר נכון כנ"ל. ור"מ הלוי כתב דנוסח האדרכתא ביד ר' חייא שהוא שאל אותה כדי לידע היאך היו דנין אותו ויש שגורסין א"ל אחוי לי אדרכתיך ואומרים כי מן האשה היה שואל להראות לו האדרכתא כדי לדון הדין ע"פ האמת א"ל רבא לר' חייא האי אדרכתא לאו שפיר כתיבא שהרי היה להם לעשות האדרכתא על נכסי המת בפירוש והם טעו ועשו סתם וכיון שכן מכח האדרכת' זו וטרפא שאחריה לא נתבטל זכותך ואין לך להחזיר הפירות והקשה לו ר' חייא והא מר הוא דאמר אחריות ט"ס וכו'. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

ה"ג במקצת ספרים אמרה ליה והא מר הוא דאמר אחריות וכו'. ולפי גירסא זו היתה האשה הזאת חכמה ביותר ורש"י ז"ל אע"ג דפריש דעד השתא האשה היתה שקלא וטריא בהדי רבא אפ"ה פירש הכא דהך קושיא היינו מר' חייא וז"ל א"ל ר' חייא לרבא והא מר הוא דאמר בב"מ אחריות טעות סופר הוא ואוקימנא הלכה כר"מ דאמר אחריות טעות סופר הוא הכא נמי דקים לן דכתובתה על נכסי בעלה אע"ג דלא כתיב ואשתמודענא דנכסייא אילין דמיתיא אינון כמאן דכתיב ביה דמי ואמרינן האי דלא כתיב ביה הכי סופר טעה ולא כתב ואהכי לא דק רבה בר רב שילא למימר לסופר דלכתבה. א"ל רבא בהא ליכא למימר טעות סופר הוא דבהא אפילו רבה בר שילא בבי דינא הוה מעיקרא טעה ואיהו גופיה לאו אדעתא דנכסי מיתנא כתב לה להך אדרכתא דסבר מכדי הני והני נכסי דמיתנא ונכסי דר' חייא כו' והני והני דידיה הוא מה לי אי מגבינא לה מהני הלכך לא כתב אשתמודענא דנכסים אילין דמיתנא אינון. ולא היא דודאי הוה ליה למידק ולאגבויי מנכסי דמיתנא דמשום דזמנין דמגבי לה מדידיה מנכסיה דיבם ואזלא ומשבחא להו דכסבורה היא דידה נינהו דבעל מכספי ומכחשי דאיהי לא משבחא להו ואיהו נמי לא משבח להו דסוף שקיל לדידיה דאשבחא איהי ויהיב לה דידה דבעלה דמתקלקלי ואתי לאפוקי לעז על בי דינא דאפסדו לה ומיהו הכי לאו שפיר סבר רבה בר שילא וכי כתבא איהו לאדרכתא בטעות עבדא ולאו טעות סופר הוא. ואשתמודענא גורע. לישנא אחרינא ודלמא טעות הוא מסופר ואדרכתא שפירא הוא דאנכסיה דמיתנא כתיבא אלא שטעה סופר דהא אמר ר"ש אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול אא"כ היו מוכר ולוקח גדולים ושוב אין נאמנין לפסלו והכא נמי כיון דחתימה אדרכתא אנכסי מיתנא איכתיבא אלא דסופר טעה ורב חייא גופיה הוה פריך כל הני קושייתא לרבא וללמוד הוה צריך. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והקשה לו ר' חייא והאומר הוא דאמר אחריות ט"ס הוא וכו'. ואהדר ליה רבא בהא אפי' רבה בר שילא טעי וכו' כלומר כי אמרי' דט"ס הוא ה"מ באחריות שהדבר ידוע שאין דרך בני אדם לקנות שלא באחריות ומסתמא יש לנו לומר דהסופר טעה אבל בענין זה אין לתלות הטעות בסופר שאפשר שאפי' רבה בר שילא שהיה דייק טעה דמקום יש לטעות דהוא סבר כיון דר' חייא ירש את אחיו אין לחוש שאם לא כתבו בשטרו ואשתמודענא וכו' שהרי אלו ואלו בשלו הם והוא חייב לפרוע ואינו כן משום דזמנין דמגבן לה נכסי החי ואזל ומשבחא להו ואח"כ אמר אינם משועבדות לך נכסי אלא נכסי המת בלבד וקח שיעור כתובתיך מהם ותניח את שלי ויוציאו לעז על ב"ד שיאמרו שמתוך שלא דנו הדין כראוי הפסידה האשה דלא שיימינן לה מה שהשביחה בקרקע הראשון אלא על התחתונה כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות הלכך כיון שעשה רבה בר שילא מתוך שחשב שהיה הדין כך נמצא שהאדרכתא וכל המעשה שאחר האדרכתא בטעות נעשה ולא זכתה האשה בפירות אבל אם היה דבר שאין ראוי לטעות בו אלא הסופר הדין קיים דאמרי זה שלא כתב הסופר כל הצורך טעה כך נראה למורי הרב נר"ו לפרש זה המעשה ועל דרך זה פירשו המפרשים ז"ל והדרך שתפס לו ה"ר יהונתן הכהן ז"ל אינו עולה על נכון. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:

וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל אמרי ליה לרבא כלומר התלמידים הקשו לו לרבא והא מר הוא דאמר בב"מ אחריות טעות סופר וכו'. ונימא הא דלא כתיב ביה הכי סופר טעה שלא כתב אבל רבא בר שילא צוה לסופר שיכתוב בה הכי ואם כן כדין כתיבא ולהדר ליה פירי א"ל רבא בהא ליכא למיתלי בטעות סופר דבהא אפילו רבא בר שילא דיינא הוא מעיקרא טעה ואיהו גופיה לאו אדעתא דנכסי מיתנא כתב לה האדרכתא דסבר מכדי הני והני נכסי דמיתנא נינהו כלומר נכסי דמיתנא ונכסי דרב חייא גופיה רמו כולהו קמי דר' חייא והני דידיה נינהו מה לי אי מגבינא להו מהני ומה לי מהני הלכך לא כתב אשתמודענא וכו' כלומר לא דקדק ביה. ולא היא כלו' וטעה ביה דודאי הוי ליה למידק ולאגבויי מנכסי דמיתנא משום דזמנין דמגבי ליה מדידיה כלומר מנכסי יבם ואזלא ומשבחא להו דכסבורה היא דדידה נינהו והנהו דבעל מכספי ומכחשי דאיהי לא משבחא להו ואיהו נמי לא משבח להו דלסוף שקיל לדידיה דאשבחא איהי ויהיב לה דידה דהיינו קרקע של מיתנא דמקלקל ואתי לאפוקי לעז על ב"ד דאפסדו לה שלא דקדקו בדבר ומיהו הכי לא שפיר סבר בר רב שילא וכי כתב איהו לאדרכתא בטעות עבד ולאו בטעות סופר היא הלכך לא נגמר הדין עד עכשיו שגמרו לרבא ואין לו לרב חייא להחזיר לה פירות שאכל מאותו קרקע כשלא קבל עליו הדין שדן עליו רבא בר שילא ע"כ:
הדרן עלך פרק הנושא בס"ד:
פרק שני דייני גזירות מתני' שני דייני גזירות מפרש בגמרא שהיו דיני קנסות על הגזילות כדמפרש בגמרא. רש"י במהדורא קמא. וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל שני דייני גזירות וכו' ותני בברייתא שני דייני גזילות וחדא מילתא היא שהיו דנין דיני קנסות על הגזילות כדתניא קוטמי נטיעה ר' יוסי אומר גוזרי גזירות שבירושלים אומר נטיעה בת שנתה שתי כסף וכו' כלומר קוצצי נטיעות של אחרים והיו גזירות וגוזרי גזירות גזרו וקנסו לקוצץ נטיעה של חבירו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף ולא חשיב במשנה זו בתי דינין שהיו בירושלים דטובא הוו דקרוב לארבע מאות בתי דינין היו שם אלא אותן שלא היו עוסקין אלא בזה קא חשיב והן דברים שאינן רגילין באנשי קודש וזרע ישרים והוו סגי להו בשני בתי דינין ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והא דקתני שני דייני גזרות לא מפני שלא היו יותר דודאי טובא הוו אלא מפני שהיה צריך התנא להזכיר תרי לא הזכיר אלא השנים בלבד ע"כ:
אדמון וחנן בן אבי שלום לא הזכיר אלא אביו של חנן לפי שהיו שנים חנן המצרי וחנן בן אבי שלום כדאיתא בגמרא:

בד"ה אמר רב הונא כו' ומאי ראיה היא משום שטר כתובה הואיל ואינה גובה בה לרב עכ"ל ע"כ כיון דמתני' איירי שאין כתובה בידה וחייב מודה הא דקאמר הכא יש לה תוספת איירי נמי בכה"ג אפילו אין כתובה בידה אלא דחייב מודה (א) למאי דמסיק רב ס"פ הכותב דבין באלמנה ובין בגרושה לא תגבה בשטר כתובה אלא תוספת אבל מנה ומאתים לא תגבה בשטר כתובתה כלל אלא באלמנה בעדי מיתה ובגרושה בגט וכמ"ש התוספות לעיל מאי איכפת לן לעיל בשטר כתובה בידה לענין מנה ומאתים כיון דאינה גובה בה לרב ולענין תוספת דגובה בשטר כתובה ליכא לאוקמא לא שנו דלעיל דהא קאמר רב הכא דיש לה אפילו אחר כ"ה שנים דלא איירי מתניתין כלל בתוספת ומהרש"ל הגיה בתוס' הואיל וגובה בה לרב עכ"ל ואולי דכוונתו הואיל וגובה תוספת לרב בכתובה אם כן אין ראיה משטר כתובה בידה לענין מנה ומאתים ואין זה מוכרח דאימא היכא דלית לה תוספת קאמר אבל הדברים ברורים כמ"ש בלי מחק והגה"ה ודו"ק:

גמרא אתא לקמיה דרבא אמר ליה חזי מר היכי דנן כו'. נ"ב ונראה בעיני ליישב אף לפי מה דגרסינן רבא וה"ק אי הכי דשפיר דנך וא"כ רב חייא אריכא סרבן הוה וא"כ כה"ג אף רבא מודה דאכיל פירי מכי מטא אדרכתא לידיה ולא אמר רבא מכי שלמי יומי דאכרזתא אלא במי שאין לו לשלם או מלוה שבא ליטרף מלוקח אבל לא כה"ג ודו"ק:

תוס' בד"ה שני דייני גזירות כו' ביומא בפרק א"ל הממונה ושם כו' כנ"ל:

בתוס' בד"ה אמר ר"ה כו' תימה א"כ אמאי קאמר רב לעיל כו' הואיל ואינו גובה בה לרב. דס"ל גט גובה עיקר או עדי מיתה וכתובה אין לה ענין לעיקר ובשלמא לעיל י"ל הלא שנו כו' לענין תוספת וק"ל:

רש"י ד"ה ליהדר לי פירא. דהכי א"ר כו' גבי שומת ב"ד לוקח מאימתי כו'. ברש"י שברי"ף ליתא תיבות לוקח ונכון דבבע"ח מיירי. אולם גם לקמן בד"ה אשקול קרי ליה לוקח:

תד"ה ה"ג. דרבה כו' מיומא דכתיבא כו'. וכ"כ לקמן בד"ז ב"פ. וכן לשון רש"י מיומא דאיכתבא כו'. ואינו מדויק דלרבה הוא דוקא מכי מטא לידה:

תד"ה שני. ואבישלום שם אדם כדכתיב כו'. ר"ת לשיטתו בזבחים (נ) בתד"ה אמר ע"ש ובמש"כ שם. וכן על שכנא הביאו ביומא ובשבת שנמצא שם אדם. אבל במגילה על עופרן לא הביאו שנמצא שם כזה. ועי' מש"כ ביומא שם:

בא"ד וי"מ דתרי שבנא היו דכתיב כו' ולאו מילתא היא כו'. אבל בשבת כתבו זה בשם ר"י ועוד חזקו דבריו ממקרא זה:

בא"ד ואת זקני הכהנים מתכסים כו'. כצ"ל:

גמ' אמר רב הכי. בתשובות הרי מיגש סי' לח הגירסא א"ל אישתיק א"ל אישתיק קאמרת אי אשקייין קאמרת וע"ש פירושו:

תוס' ד"ה שני דייני כו' לא גרסינן שבנא. עיין מגילה דף י ע"ב תוס' ד"ה רבה:

ר"פ שני דייני גזירות. בסדר המשנה שבירושלמי גרסי' במשנתינו גזילות ועיי' פ"י מ"ש בזה. ולפמ"ש בירושלמי שלכן נתכנו בלשון גנאי גזילות מפני שלא מיחו כל צרכן ע"ש וא"כ לא הוה פריך הש"ס דלמא ג' דייני גזירות הי' וב' מהם לא מיחו ואותן חשיב במתני'. וכשתני שלשתן קורא אותן גזירות. אע"כ עיקר הגירסא במתני' גזירות ובברייתא גזילות. וניחא למ"ש תוס' דחנן המצרי הי' גדול ביוחסין ויראה דעי"ז היה בידו למחות יותר מחנן בן אבישלום אעפ"י שהי' גדול ממנו בחכמה ע"כ לענין גזילות מקדים חנן המצרי שיש להאשימו יותר על שלא מיחה כל צרכיו. עיי' פ' במה בהמה רישך בקרירא ורישא דרישך בחמימא ושמואל הי' גדול בתורה ממר עוקבא ואפ"ה הי' שמואל בחוץ לענין למחות בעוברי עבירה:

לא ספקו אעפ"י שלא רצו. יש לעיין מ"ט לא רצו הרי לא ספקו וי"ל לא מחמת היוקר לא ספקו אלא שנתוספו להם בני בית וס"ל דאין להטיל כל זה על הציבור. אבל האמת אינו כן כי צריך להספיק לכל צרכי בני ביתו והנלוה עמהם כמ"ש רמב"ם. ומהכא יש להוכיח כן דאל"ה לא ידעתי מנ"ל כן ובתשובה בארתי יותר:

גמרא כי אתא רב דימי אמר ריב"ל משום בר קפרא ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש לה. כן גירסת רש"י ותוספות ורוב הפוסקים אבל רבינו חננאל ור"ש גרסי איפכא ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה והובא בל' הר"ן ז"ל אלא שהקשה ע"ז מכמה סוגיות דאדרבא תוספת כתובה הו"ל כחוב ועכ"ז נ"ל ליישב שיטת הגאונים דשאני הכא דעיקר הטעם בכתובה יוצא מתחת ידה דגובית לעולם היינו משום דאי מחלה הו"ל להחזיר הכתובה אע"כ דלא מחלה והא דשתקה כ"כ ולא חייש' שמא תאבד כתובתה היינו משום דסמכה דאכתי תגבה בעידי מיתה משא"כ לענין תוספת דלא גביא בעידי מיתה א"כ אף בכתובה יוצא מתחת ידה נמי אין לה דודאי אי לאו דמחלה לא היתה שותקת כ"כ דהו"ל למיחש שמא תאבד כתובתה ונהי דתוך זמן כ"ה שנים אורחא לאמתוני משא"כ לאחר כ"ה שנים שאין דרך להמתין הו"ל למיחש שמא תאבד כתובתה והיה לה לתבוע בב"ד אלא ודאי דמחלה כן נ"ל ליישב ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר רב הונא אמר רב כו' תימא כו' הואיל ואינה גובה בה לרב עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דמהרש"ל ז"ל הגיה הואיל וגובה בה לרב ומפרש דאין הכתובה ראיה כלל שלא מחלה העיקר דאף אם מחלה העיקר אכתי צריכה להחזיק הכתובה משום התוספת וע"ז הקשה מהרש"א ז"ל דמשום הא לא איריא דהאיכא לאוקמי מתניתין אליבא דרב באשה שאין לה תוספת לכך מסיק מהרש"א ז"ל לקיים הגירסא הואיל ואינה גובה בה לרב ומפרש בפשיטות כיון דאין גובית העיקר לרב בכתובה אין הכתובה ראיה ע"ש בל' מהרש"א אלא דמורי זקיני ז"ל בס' מגיני שלמה תמה על דברי מהרש"א ז"ל דנהי דרב ס"ל דגובית העיקר בעידי מיתה לחוד אף בלא כתובתה מ"מ מיהא פשיטא דגובית כ"ש בכתובה העיקר כל זמן דליכא שובר וא"כ מדלא החזירה הכתובה ע"כ דלא מחלה ובכך מיישב מורי זקיני ז"ל קושית התוס' דלא מקשו מידי ממה נפשך ולענ"ד הדבר ברור דמשום הך תמיהת מורי זקיני ז"ל הגיה מהרש"ל בדברי התוספות הואיל וגובית בה לרב וכוונתו בזה דקושיית התוספות מאי דוחקיה דרב לומר לא שנו ולאוקמי מתניתין בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה דוקא דהא שפיר מצינן לאוקמא אף בשטר כתובה יוצא מתחת ידה וברוב נשים שיש להן תוספת וכ"ש דא"ש טפי למ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה ומרתא בת בייתוס דע"כ איירי מתניתין ברוב נשים שיש להן תוספת מדלא מפליג ר' מאיר בין בתולה לאלמנה דלא שייך לתרץ לפום גמלא שיחנא בכה"ג אלא משום התוספות וכדפרישית לעיל כן נ"ל ליישב שיטת מהרש"ל ז"ל אלא דאפ"ה קשה להגיה הספרים ועוד לפירוש מהרש"ל עיקר חסר מהס' דהו"ל להתוס' לפרש דבריהם הואיל וגובית בה התוספת לרב ועוד דלשיטת התוספות ס"פ הכותב משמע להדיא דלכ"ע אין גובין התוס' בעידי מיתה וגירושין אלא בכתובה דוקא וכמו שהארכתי שם בדבריהם ולפ"ז לא אתי שפיר מה שכתבו הואיל וגובית בה לרב דהא לכ"ע הכי איתא לכך נראה יותר לקיים גירסת הספרים שלנו וכמ"ש מהרש"א ז"ל ומה שתמה מורי זקיני ז"ל דהא מ"מ גובית העיקר מכ"ש בכתובה נלע"ד דמשום הא לא איריא דמשמע להו להתוס' דהא דקאמר רב דבשטר כתובה יוצא מתחת ידה גובית לעולם דאי איתא דמחלה היה לה להחזיר הכתובה ומאי הוכחה היא זו ולמה לה כל הטורח הזה כיון שאין רצונה לגבות ולמחול סגי לה בהכי אע"כ משום דהכי אורחא דמילתא כדי שידעו היורשים שמחלה וכיון דלרב גובית אף בלא כתובה בעידי מיתה א"כ אין הכתובה לא מעלה ולא מוריד שאף אם תחזיר להם הכתובה עדיין אין דעת היורשים נוחה בזה אם לא שתמחול בעדים או בשטר ראיה וא"כ שפיר קשיא להו להתוספות כן נ"ל לקיים הגירסא ולפרש קושיית התוספות אלא דמ"מ אין כאן מקום תימה על הגמרא ודוק היטב:

גמרא חמתיה דר' חייא כו' א"ל טעמא מאי כו' דאמרינן משום כיסופא הוא דלא תבעה ה"נ משום כיסופא כו'. ולכאורה קשה מהאי סוגיא על פירוש רבינו חננאל שהביא המרדכי בשמעתין הבאתיו לעיל במשנה דמפרש דלאו בבית אביה ממש או בבית בעלה תליא מילתא אלא מה שאמרו חכמים כל זמן שהיא בבית בעלה היינו היכא דמעלין לה מזונות אף בבית אביה והיכא דאין מעלין לה מזונות קרינן כל זמן שהיא בבית אביה וא"כ כל האריכות לשון דהכא דקאמר ה"נ משום כיסופא הוא אך למותר אמנם לעניות דעתי נראה דאדרבא אפשר שמכאן נראה לו לר' חננאל לפרש כן דלא ניחא ליה לפרש כפרש"י דהא דקאמר רבה בר שילא ה"נ משום כיסופא היינו משום שעשו לה כל הכבוד הזה ובכתפא אמטו לה דא"כ נתת דבריך לשיעורין ונפל פיתא בבירא לכך נראה לו לפרש דהך מילתא גופא דרבינו חננאל מסיק רבה בר שילא דלאו בבית בעלה דוקא תליא מילתא דהא מ"מ עיקר הטעם אינו אלא משום דכסיפא לתובען וא"כ אף כשזנין אותה בבית אביה נמי אית לה כיסופא טפי דהא בדידה תליא מילתא שרוצית יותר להיות בבית אביה דהא מצית לאמר אי אפשי לזוז מבית בעלי וא"כ ע"כ דהא דקתני מתניתין כל זמן שהיא בבית אביה היינו בענין שאין מעלין לה מזונות כן נ"ל בשיטת רבינו חננאל ז"ל:

סליק פרק הנושא אשה

שני דייני גזירות פרק שלשה עשר

משנה שני דייני גזירות כו' והברטנורה בפירוש המשניות גריס דייני גזילות וכתב התי"ט דלפ"ז ע"כ גרסינן בברייתא דמייתי בשמעתין דייני גזירות וכן במשנה דירושלמי גריס נמי גזילות ומשמע דדוקא קתני לה דהא מפרש התם דלפי שלא מיחו קרו להו דייני גזילות אלא דלפי זה יש לדקדק למאי דס"ד דלא הוו אלא תרי הא גזילות בעינן שלשה מומחים אלא דמשום הא לא איריא דבלא"ה נראה דהא דקאמר שני דייני היינו שני בתי דינין שלהם כדמשמע קצת לקמן בשמעתין ועיין עוד בסמוך בל' הגמרא:

תוספות ד"ה שני דייני כו' וחנן בן אבישלום הכי גורס ר"ת דהא לרבי כו' דאבשלום אין לו חלק לע"ה עכ"ל. וקשיא לי דאכתי קשה מהא דתנינן בפ' חלק דור המדבר אין להם חלק לע"ה וא"כ כ"ש דמרגלי' אין להם חלק לע"ה מהאי קרא גופא וכדפשיטא נמי מסברא וא"כ היאך מסקינן בשמייהו דהא שמוע בן זכור היה מהמרגלים ואשכחן ר"א בן שמוע ושפט בן חורי נמי אשכחן טובא בדברי הימים ששמם שפט והרבה כיוצא באלו ואפשר כיון דאמרינן דמרגלים ע"ש מעשיהם נקראו א"כ אין זה עיקר השם שלהן וק"ל מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל דלא שייך לומר דלא מסקינן בשמייהו אלא בשם דואג וכיוצא בו שהשם גופא מורה על זה שהיה רשע כדדרשינן דכתיב דואג וקרינן דויג שהיה הקב"ה דואג שמא יצא לתרבות רעה וא"כ שייך לומר דלא מסקינן בשמייהו ועוד דמסתמא לא נמצא שום אדם צדיק שהיה לו שם כיוצא בזה משא"כ באבשלום וכיוצא בו דאפשר שקודם לזה כמה צדיקים נקראו בשם זה ואבשלום גופא נראה שהיה צדיק קודם שמרד באביו ולכאורה מילתא דמסתבר הוא דבשם הרגיל ומצוי לצדיקים ולרשעים לא שייך לומר דלא מסקינן בשמייהו וכדמשמע מל' התוספות עצמן בענין שבנא דאי תרי שבנא הוו אתי שפיר וא"כ אפילו אי חד שבנא הוה בקרא אפ"ה איכא למימר דכמה וכמה שבנא מצינו קודם לזה שהיו צדיקים ולפי זה אין צורך להגיה כלל לא באבשלום ולא בשבנא כן נ"ל לולי שר"ת לא כתב כן:

שם ילמדנו וכו' והלכה כדברי מי וכו'. משמע דהאי בששטר כתובה קאי אדר"מ גם כן דיש לומר דר"מ מודה באין שטר כתובה בידה. דאי אחכמים בלבד הל"ל אפילו בשטר כתובה כדאמרינן לעיל לר' אליעזר. ולפ"ז ה"מ ר"מ לאפלוגי בבית אביה ג"כ כשאין שטר כתובה בידה וניחא ליה לאפלוגי הכל בכתובה תחת ידה. אבל באלמנה בבית בעלה משמע דאין לחלק בין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ולומר דאי ביש שטר כתובה בידה מחלוקת דמודים חכמים באין שטר כתובה דאינו גובה אלא עד כ"ה שנה דבזה לא שייכים הטעמים שכתבנו לעיל דאיכא מיגו כשיש שטר כתובה בידה לומר דתבעה. או מדלא החזירא ש"מ דלא עשתה טובה דבשלמא במחילה מדעתה הוא. אבל בטובה לא היה כונתה על קבלת כתובתה. וכ"ש לדעת הפוסקים שכתבנו לעיל דס"ל דלא מהני מחילה. ובזה מובן מ"ש רש"י במתניתין בדברי חכמים שלא הוזכרו כלל כ"ה שנה לענין טובה. ואין בזה ספק אפילו באין שטר כתובה בידה. מיהו הלשון משמע דאין לחלק בין ר"מ לדרבנן בכולה מתניתין ולפמ"ש לעיל דאף בבית בעלה הוא מדלא תבעה וכמ"ש בספר שיטה מקובצת יש לחלק נמי בין שטר כתובה יוצא דהא צ"ל מדלא תבעה היה כוונתה על הפירעון וגם איכא מיגו דתבעה כנ"ל וק"ל:

שם כי אתא וכו'. גירסת הרי"ף אבל תוספת אין לה. ותמהו עליו הר"ן והש"ך דהא תוספת יותר דומה לחוב ונלענ"ד לפרש דודאי בשטר אחד על עיקר ותוספת אדרבא השטר מוכיח טפי על התוס' דהא עיקר כתובה ה"ל תנאי בית דין וכ"ש לרב דס"ל כתובה גובה תוספת אלא נלענ"ד דמיירי בשני שטרות וכמ"ש לעיל בר"פ אע"פ בתוס' ד"ה ולפוגמת ע"ש ומיירי כשאין שטר על התוספת בידה רק עיקר על כתובה וס"ל לבר קפרא דלא אמרינן מדהשטר כתובה תחת ידה ש"מ דלא מחלה על כתובתה וכ"ש דלא מחלה על התוספת דחזינן דאין ראיה משתיקתה. אלא אמרינן דמחלה התוספת כיון דמוכחא מילתא דאין שטר על התוספת בידה. ור' יוחנן ס"ל כר' ינאי דתנאי כתובה ככתובה וכיון שלא מחלה עיקר כתובה ה"ה התוספת וממילא מתורץ קושית התוס' ד"ה אמר רב הונא דמאי ראיה משטר כתובה וכו' דכתבו המפרשים דהא צריכה בשביל התוספת. דהא לפמ"ש דבשני שטרות מיירי א"כ בשטר כתובה לא נכתב בו תוספת כלל. ואפילו לגירסת הואיל ואינו גובה. מ"מ יש לומר מדנקיטא שטר כתובה אף שלא נזכר בו תוספת ע"כ הוא שלא יאומנו היתומים לומר פרעתי במיגו דאין את אשתי או דאלמנה נשאה ש"מ דלא מחלה וכבר כתבנו בר"פ אע"פ דמתורץ בזה דברי הרי"ף מ"ש עליו הרא"ש ע"ש ודוק:

שם גמרא או אשקיאן וכו'. נלע"ד הא דמחזיק ליה טובה דמצינו בסוף שבועות דף מ"ו דפליגי רב ורב אבא דרב סבר אין אדם מוריש שבועה לבניו ור' אבא ס"ל דצריך לשלם כדמייתי שם מנסכא דר' אבא ומקשה התם על רב ממתניתין דיורשים מזכירין כתובתה ומשני בנשבעה ומתה ויש לומר דרב אבא מסתייע ממתניתין דדוחק לאוקמי בנשבעה משום שאין דרך שתשבע אלא בסוף בשעת גביה רק דהמ"ל דתוספת לא בעי שבועה דהא הא דכתובה צריך שבועה אע"ג דהוי תוך זמנו הוא משום דה"ל תנאי בית דין כמ"ש תוס' בגיטין משא"כ בתוספת ואף דר' ינאי דס"ל הכא דלא שנא בין כתובה לתוספת ס"ל לענין שבועה נמי כדאיתא בר"פ אע"פ מ"מ יש לומר דרב ס"ל הכי באמת דלאו הא בהא תליא כמ"ש שם וא"כ ה"מ לאוקמי בתוספת כתובה דלא בעי שבועה אלא כיון דאמר רב הכא דתוספת יש לה שפיר שאל לו אמר רב הכי דהא תקשה על רב דס"ל אין אדם מוריש א"נ אשקיאן משום דמזה מסייע לרב אבא ורב באמת צריך לדחוק כשנשבעה ומתה: ודוק:

עוד יש לומר באופן אחר והוא די"ל קושית התוס' בד"ה אמר רב הונא וכו' תימה וכו' דבאמת הוא דאמר רב לעיל בשאין שטר כתובה לאו משמיה דנפשיה קאמר אלא משמיה דר' יוסי ואדרבא כבר כתבנו דר' יוסי לשיטתיה דס"ל כותבין שובר אבל רב דס"ל בפרק גט פשוט אין כותבין שובר באמת מוקי לה בשטר כתובה תחת ידה. ולפ"ז יש לומר דה"מ לשנוי אהא דמקשה הש"ס שם אמתניתין דאין אדם מוריש שבועה לבניו כדמשני שם אאידך ברייתא דמתניתין אתיא כמ"ד שטר העומד לגבות כגבוי דמי ומיירי בששטר כתובה תחת ידה אבל כיון דקאמר הכא אבל תוספת יש לה ורב ס"ל גט הגובה עיקר. כתובה גובה תוספת. נמצא אין ראיה משטר כתובה על העיקר ולא שייך לומר כגבוי דמי וזהו דקאמר אשתיקן משום דקשה לרב או אשקיין משום דמסייע לך כנ"ל ודוק:

רש"י בד"ה אינתת אחוה ומת בלא בנים וכו' והא דלא פירש שנשא בת אחיו ואע"ג דבעל לוקח הוי מ"מ היה חייב במזונותיה דהא קי"ל דלגבי אלמנה ה"ל בעל כיורש כדאיתא בב"ב דף קל"ט מ"מ מדטעי רבה בר שילא לכתוב האדרכתא סתם על נכסים ר"ח משום דמה לי מהני כדקאמר בסמוך ואם היה החוב על נכסי מלוג של אשתו שירשה אין שייך לומר מה לי מהני דלמה ישלם מנכסים שלו משמע דהוא בעצמו היה היורש. וק"ל:

הן לצדק ימלך ולמשפט ישר . עוד אודנו כי עזרני לגמור פרק שנים עשר כן יגמור בעדי וחסדו אל יסד . ושמן הטוג על ראשי לא יחסר . בפרק שלשה עשר .:

פרק שני דייני

תוס' ד"ה שני דייני וכו'. אדמון וחנן בן אבישלום הכי גריס ר"ת וכו'. לכאורה נראה דודאי מודה ר"ת דהיכא דאיכא ג"כ אדם אחר צדיק בשם זה שנקרא הרשע מותר לקרות בשמו כמ"ש התוס' בסמוך גבי שבנא וכן מוכח ע"כ משם מנשה שהוא נמנה בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא ואפ"ה מצינו שנקרא אמורא בשמו בס"פ כיצד אמר רב מנשה וכיוצא בו רבות ואפ"ה הגיה ר"ת הכא וגבי שבנא אף דיש לומר שהיה ידוע להם שהיה לאדם צדיק שם אבשלום או שבנא מ"מ ס"ל לר"ת דלא יסמוך אדם על זה לקרות בשם אבשלום דשמא היה שם התנא אבישלום כיון דמצינו שם זה בפסוק וטעות נפל בספרים אך לפ"ז צ"ל דאפילו למאי דקי"ל דאבשלום יש לו חלק לעולם הבא ודוד העלהו אפ"ה לא מסקינן בשמיה והתוס' לא כתבו אלא דלרבי מוכח טפי דאל"ה אין נ"מ לדינא כיון דקי"ל דיש לו חלק לעולם הבא אין הכרח להגיה אפילו אליבא דרבי דיש לומר שהיה ידוע להם שהיה עוד איזה אדם צדיק שנקרא אבשלום דלא כמ"ש בספר שמות ונלענ"ד דמוכח משבנא דמה"ת נימא דאין לו חלק לעולם הבא דלא נמנה אלא ד' הדיוטות אך לפ"ז קשה דהא מצינו גם שם אבשלום בדברי הימים סימן י"א ואחריה לקח את מעכה בת אבשלום ותלד לו את אביה וגו' ובפסוק שאחריו ויאהב רחבעם את מעכה בת אבשלום והוא אותו אבשלום עצמו שכתבו התוס' שנקרא ג"כ אבישלום במלכים ט"ו וצ"ל דכיון שנקרא ג"כ אבישלום גרע שלא לקרות עוד אבשילום דיש לומר ששינו שמו לקרות אבישלום הואיל דלא מסקינן. שוב מצאתי לרש"ל שכתב שם אבישלום נגזר משם אבשלום אלא דלא מסקינן בשמיה ובספר שמות הקשה עליו דהא מדברי תוספות משמע דתרי גברא הוי אבשלום ואבישלום. ולענ"ד נראה דכוונת מהרש"ל כמ"ש דמפורש בדברי הימים דאותו אבישלום היה שמו ג"כ אבשלום ושפיר קאמר דנגזר משם אבשלום ויותר נראה דסבירא ליה לר"ת דודאי בשם הרגיל כמו שם מנשה שכתבנו אין לפסול השם בשביל שנמצא אדם רשע ששמו מנשה וכמ"ש התוס' בשבת דף י"ב דאין חשש בשם אברהם אפילו נקרא ג"כ אדם רשע וכו' אבל בשם פלאי שאין רגילין בו אפילו נמצא ג"כ צדיק שנקרא בשם זה אין לקרות בשמו כיון דאין הכל יודעין. דוגמא לזה מצינו בי"ד סימן רמ"ב סעיף ט"ו בשם רבו דאסור לקרות לאחרים ששמם כשמו אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין לקרות בשמו וכה"ג מצינו בשמות המלאכים דכל שם שאין רגילין הרבה בני אדם לקרות בשמם אין להזכירו ולדעתי נראה דיש לפרש דזהו שאמר המלאך למנוח למה זה תשאל לשמי והוא פלאי ר"ל דאין לך להזכיר שם מלאך כיון שהוא פלאי שאין בני אדם רגילין לקרות כן א"כ יש לומר דס"ל לר"ת דשם אבשלום ושם שבנא וכיוצא בו אף אם נמצא אדם שהיה שמו כן אפ"ה אין לקרות בשם זה וק"ל:

ליזיל להדר לי פירי דמן ההוא יומא עד האידנא וכו' עיין מה שרמזתי לעיל דף ס"ט דמכאן הקשה הרב הגדול מהרח"א עמ"ש התוס' התם בשם ר"ת ע"ש:

הרי היא כבתחלה. ומונה כ''ה שנים משעת תביעה: והלכה כדברי מי. כדברי ר' מאיר או כדברי חכמים: לא שנו. דבכ''ה שנים מחלה: אלא מנה מאתים. שהם שם כתובה: אבל תוספת יש לה. דמתנה היא ולאו כתובה: תנאי כתובה. תוספת: אישתיקן קאמרת או אשקיין קאמרת. האי דמתמהת ואמרת אמר רב הכי משום דלא סבירא לך הוא ולאשתיקן קאמרת או משום דחביבה עלך ולאשקיין קאמרת דאי אמרה רב משקית לי חמרא דשפיר אמר: אינתת אחוה הואי. ומת בלא בנים וירשו רב חייא אחיו: לא כתובה ולא מזוני. דאלמנה בבית אביה אינה גובה אלא עד כ''ה שנים כרבנן: בכתפאי אמטאי לה. מזונותיה מיום ליום: הא נמי משום כיסופא. מחמת הכבוד הזה שעשית לה: אדרכתא. פסק דין לגבות נכסיו בכל אשר תמצא: אמרה ליה. לרבא: ליהדר לי פירי. דארעא דשיעור כתובתאי דאכל מיומא דאיכתיבא לי אדרכתא עלייהו שמאותו היום הם ברשותי דהכי אמר רבה בפ' המפקיד (ב''מ דף לה:) גבי שומת ב''ד לוקח מאימתי אכיל פירי אמר רבה מכי מטי אדרכתא לידיה אביי אמר משנחתמה רבא אמר מכי שלמו יומי אכרזתא: אישתמודענא. הכרנו שהנכסים הללו שכתבנו אדרכתא זו עליהם של מת היו ששיעבוד כתובתה של זו עליהם: לאו שפיר כתיבא. שנכתבה על כל שדות של זה ושדות שלו אינן משועבדות לכתובתיך אלא אותן שירש מבעליך: תיזיל אדרכתא. דלא שפיר כתיבא: אשקול. פירי מיום שמצאתי שדה משדות המת והראתי אדרכתא שבידי לבית דין ושמאוה והכריזו עליה ל' יום כמשפט דאפילו לרבא דמרע כח הלוקח טפי בפרק המפקיד (שם דף לה:) מודה דמכי שלמו יומי אכרזתא אכיל לוקח פירי: אבל היכא. דאדרכתא בטעות כתיבא לא זכית בה עד דמטיא ארעא לידך שהרי מכח אדרכתא שמאוה בית דין והכריזו: והא מר הוא דאמר. בפרק שנים אוחזין (שם דף טו:): אחריות טעות סופר הוא. שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים שלא הלוה זה מעות אלא באחריות שיעבוד נכסיו והסופר טעה הכא נמי ב''ד צוו לסופר לכתוב אדרכתא הוגנת והוא טעה דלא כתב אישתמודענא והכל יודעים שלא נכתבה אלא על נכסי המת: בהא רבה בר שילא. שצוה לכתוב ליך אדרכתא טעה וסבור שתגבה מנכסים שלו: דאזלה ומשבחה להו. לשדה ששמו לה ב''ד: ודבעלה מכספי. שלא ישביחם היורש שהוא בטוח שיחזור ויקח את שלו מידה ויאמר לה טלי שלי המשועבד ליך: ואתי לאפוקי לעז על בית דין. שלא עיינו בתקנתא של זו:

הדרן עלך הנושא

שני דייני גזירות. מפרש בגמרא: חנן אומר שני דברים. שלא היו חכמים מודים לו:

אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה. תימה א''כ אמאי קאמר רב לעיל לא שנו אלא כשאין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה אבל כששטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה כתובתה לעולם ומאי ראיה היא משום שטר כתובה הואיל. ואינה גובה בה לרב: ה''ג אתיא לקמיה דרבה. דרבה מיבעי ליה למיהדר פירי מיומא דכתיבא אדרכתא דהכי סבירא ליה לרבה בפ' המפקיד (ב''מ דף לה: ושם) אבל רבא סבירא ליה מכי שלימו יומי אכרזתא מיהו מדקאמרה והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא נראה דגרסינן רבא דרבא הוא דאמר הכי בפ''ק דב''מ (דף טו: ושם) ומצינן למימר דשפיר גריס רבא והאי דקאמרה ליה ליזיל ולהדר פירי מן ההוא יומא דכתיבא אדרכתא עד האידנא היא אמרה כן אבל לרבא לא סבירא ליה הכי ומאי דקאמר לה רבא אחוי לי אדרכתא נראה לי לאו משום דאי הוה שפיר כתיבא אדרכתא דליהדר מיומא דכתיבא אדרכתא אלא משום דאי לא כתיבא אדרכתא שפיר דלא מיחייב לאהדורי פירי אפילו מכי שלמו יומי דאכרזתא כיון דבטעות כתיבא אדרכתא כדמסיק:

הדרן עלך הנושא

שני דייני גזירות היו בירושלים אדמון וחנן בן אבישלום. הכי גורס ר''ת דהא לר''מ דאמר בפ' חלק (סנהדרין דף קג:) דאבשלום אין לו חלק לעולם הבא היכי מסקינן בשמיה הא אמרינן ביומא בפ' הממונה (דף לח:) ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו ואבישלום שם אדם כדכתיב . (אביה בן אבישלום) והכי נמי הא דאמר בפ''ק דשבת (דף יב: ושם) שבנא איש ירושלים לא גרסינן שבנא אלא שכנא דשבנא רשע הוה ויש מפרש דתרי שבנא היו דכתיב בישעיה (כ''ב) כה אמר ה' צבאות לך בא אל הסוכן הזה אל שבנא אשר על הבית וכתיב בתריה מה לך פה וגו' הנה ה' מטלטלך וגו' הרי משמע שהיה רשע ואחריו כתוב בסוף (שם לז) ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו ויתכס בשק ויבא בית ה' וישלח [את] אליקים אשר על הבית ואת שבנא הסופר ואת זקני העם מתכסים בשקים וגו' הרי משמע דשבנא אחרינא היה ולאו מילתא היא דהוא נמי שבנא הראשון ואין מוקדם ומאוחר דבעל כורחיך ההוא בתרא דהיה במעשה דסנחריב רשע הוה דאמרי' (סנהדרין דף כו.) ששלח לסנחריב שבנא וסיעתו השלימו חזקיה וסיעתו לא השלימו וכשרצה לצאת הוא וסיעתו חוץ לחומה יצא הוא תחלה ובא גבריאל וסגר הדלת והרגו סנחריב ואז נתנבא עליו ישעיה הנה ה' מטלטלך ואף על גב דהכא קרי ליה סופר והתם על הבית מכל מקום אחד הוא. מ''ר: