כתובות קה ע"א

תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בתחלה ובסוף אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם אמר רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף:
גמ' ורמינהי שלשה דייני גזילות היו בירושלים אדמון בן גדאי וחנן המצרי וחנן בן אבישלום קשיא תלת אתרין קשיא גזירות אגזילות בשלמא תלת אתרין לא קשיא דחשיב ליה קתני דלא חשיב ליה לא קתני אלא גזירות אגזילות קשיא אמר רב נחמן בר יצחק שהיו גוזרין גזירות על גזילות כדתניא קיטמה נטיעה ר' יוסי אומר גוזרי גזירות שבירושלים אומרים נטיעה בת שנתה שתי כסף בת שתי שנים ארבע כסף ורמינהי שלשה דייני גזירות היו בירושלים אדמון וחנן ונחום א''ר פפא מאן תנא נחום ר' נתן היא דתניא רבי נתן אומר אף נחום המדי מגוזרי גזירות שבירושלים היה ולא הודו לו חכמים ותו ליכא והאמר ר' פנחס אמר רבי אושעיא שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים כנגדן בתי כנסיות וכנגדן בתי מדרשות וכנגדן בתי סופרים דיינין טובא הוו וכי קאמרינן אגוזרי גזירות קאמרינן אמר רב יהודה אמר רב אסי גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי עסקינן אלא לא ספקו אע''פ שלא רצו מוסיפין עליהן קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודאין להו דינא והיכי עביד הכי והכתי' {שמות כג-ח} ושוחד לא תקח וכ''ת ה''מ היכא דלא שקיל מתרוייהו דלמא אתי לאצלויי דינא קרנא כיון דשקיל מתרוייהו לא אתי לאצלויי דינא וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי והתניא ושוחד לא תקח מה ת''ל אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי כבר נאמר {דברים טז-יט} לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח הני מילי היכא דשקיל בתורת שוחד קרנא בתורת אגרא הוה שקיל ובתורת אגרא מי שרי והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין הנ''מ אגר דינא קרנא אגר בטילא הוה שקיל ואגר בטילא מי שרי והתניא מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדינו דין ה''ד אילימא אגר דינא דינו דין והתניא הנוטל שכר לדון דיניו בטילין אלא אגר בטילא וקתני מכוער הדיין הני מילי בטילא דלא מוכחא קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא כי הא דרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה אמר להו הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי ואידון לכו דינא אמר רבי אבהו בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא ספק מתרפא ספק אינו מתרפא והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהן שנאמר {שמות כג-ח} כי השוחד יעור פקחים תנו רבנן {דברים טז-יט} כי השוחד יעור עיני חכמים קל וחומר לטפשין ויסלף דברי צדיקים קל וחומר לרשעים מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו אלא הכי קאמר כי השוחד יעור עיני חכמים אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ויסלף דברי צדיקים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קה - א

חנן אומר: תשבע בסוף, כאשר שמעו שמת, והיא באה ליטול כתובתה, עליה להשבע שאין בידה כלום מרכוש בעלה.

ולא תשבע בתחלה, כאשר היא באה לגבות מזונותיה.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: תשבע בתחלה ובסוף.

אמר רבי דוסא בן הרכינס - כדבריהם.

אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן שלא תשבע אלא בסוף.

גמרא:

ורמינהי, שיש סתירה בין משנתנו ובין דברי הברייתא.

דתניא: שלשה דייני גזילות היו בירושלים: אדמון בן גדאי, וחנן המצרי, וחנן בן אבישלום.

א. קשיא תלת, שלשה דיינים שמזכירה הברייתא, אתרין, על שני דיינים שמזכירה משנתנו.

ב. קשיא משנתנו הנוקטת שהיו בירושלים "דייני גזירות, אגזילות על לשון הברייתא הנוקטת שהיו בה "דייני גזילות".

ומתרצת הגמרא את הסתירה הראשונה: בשלמא תלת אתרין - לא קשיא, כי רק את שני הדיינים דחשיב ליה לתנא, קתני במשנתנו, ואילו לדיין השלישי, דלא חשיב ליה, לא קתני במשנתנו. והתנא של הברייתא שנה גם אותו.

אלא "דייני גזירות" אדייני גזילות - קשיא!

אמר רב נחמן בר יצחק: לפיכך קראה משנתנו לדייני הגזלות "דייני גזרות", לפי שהם היו גוזרין גזירות [קנסות, כתשלום גבוה מהחיוב], על גזילות -

וכדתניא במסכת בבא קמא [נח ב], בענין החיוב שצריך לשלם הבעלים על נזקי בהמתו, שהם גזרו עליו לשלם יותר ממה שהזיק:

בהמה שנכנסה לרשות הניזק, וקיטמה, חתכה את ראשה של נטיעה [אילן צעיר] -

רבי יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים: התשלום עבור נזק של קטימת ראש נטיעה בת שנתה - שתי כסף. ועל קטימת נטיעה בת שתי שנים - ארבע כסף.

ומביאה הגמרא סתירה נוספת בין משנתנו, האומרת שהיו שני דייני גזירות בירושלים, לבין ברייתא אחרת האומרת שהיו בה שלשה דייני גזירות -

ורמינהי, מהא דתניא: שלשה דייני גזירות היו בירושלים: אדמון, וחנן, ונחום!

אמר רב פפא: מאן תנא, מיהו התנא ששנה בברייתא שהיה בירושלים דיין שלישי שנקרא נחום? - רבי נתן היא.

דתניא, רבי נתן אומר: אף נחום המדי - מגוזרי גזירות שבירושלים היה.

ואולם, לא הודו לו חכמים לרבי נתן, אלא לדעתם היו רק שני דיינים, אדמון וחנן.

ופרכינן: וכי תו ליכא, האם לא היו דיינים נוספים?

והאמר רבי פנחס אמר רבי אושעיא: שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים. והיו בה כנגדן, כמספר הזה, בתי כנסיות. וכנגדן בתי מדרשות. וכנגדן בתי סופרים!

ומשנינן: אכן דיינין - טובא הוו.

וכי קאמרינן שנים או שלשה - אדיינים גוזרי גזירות קאמרינן. אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים, היו נוטלין שכרן, תשעים ותשע מנה - מתרומת הלשכה. ^[1]

לא רצו - מוסיפין להם.

והוינן בה: "לא רצו"!? אטו, האם בדיינים רשיעי עסקינן, שאינם רוצים בסכום זה, שהוא סכום מאד גבוה, אלא רוצים בסכום גבוה יותר!?

אלא כך אמר רב יהודה: לא ספקו, אם סכום זה לא היה מספיק להם למחייתם, אז אע"פ שלא רצו העלאה בשכרם - מוסיפין עליהן.

קרנא [שם תנא] כאשר היו שני בעלי דין מבקשים ממנו שידון ויפסוק בטענות שביניהם, הוה שקיל היה לוקח משני הצדדים שכר שווה עבור הדיון ופסק הדין -

איסתירא [מטבע], היה לוקח מזה שהיה זכאי בדין, ואיסתירא היה לוקח מזה שהיה חייב בדין - ודאין להו דינא, ואז היה דן ביניהם.

ותמהה הגמרא: והיכי עביד קרנא הכי? והכתיב [שמות כג] "ושוחד לא תקח"!?

וכי תימא, שמא תרצה לתרץ ולומר, כי הני מילי שיש איסור לדיין לקחת כסף מן בעלי הדין כדי לדון אותם ולפסוק דינם, הוא רק היכא דלא שקיל הדיין מתרוייהו, שאינו לוקח משניהם כסף בשוה עבור הדיון, אלא רק מאחד מהם, ולכן יש לחשוש דלמא אתי לאצלויי להטות דינא לטובתו.

ואילו קרנא, כיון דשקיל מתרוייהו - לא אתי לאצלויי דינא, לא יבוא להטות את הדין לצדו של אחד מהם.

אין זה תירוץ!

היות וגם כי לא אתי לאצלויי דינא - מי שרי, האם יש היתר ליקח שכר עבור הדיון והפסק -

והתניא בברייתא שאסור לקחת שוחד בכל ענין -

דתניא: זה שאמרה תורה "ושוחד לא תקח"

- מה תלמוד לומר?

אם ללמד שלא לקחת שוחד כדי לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי -

הרי כבר נאמר [דברים טז] "לא תטה משפט"!

אלא, אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אמרה תורה "ושוחד לא תקח"!

ומשנינן: הני מילי שאסור לדיין לקחת כסף משני הצדדים, היכא דשקיל לכסף בתורת שוחד.

אבל קרנא - בתורת אגרא הוה שקיל. לקח את הכסף כשכר עבור פסיקת הדין ולא כשוחד להטיית הדין.

אך עדיין מקשה הגמרא: ובתורת אגרא - מי שרי לדיין ליטול כסף מבעלי הדין? והתנן: הנוטל שכר לדון - דיניו בטלין!

ומשנינן: הני מילי שאסור לדיין לקחת תשלום, כאשר הוא לוקח את הכסף בתורת "אגר דינא", שתובע מהם את השכר עבור פסיקת הדין שביניהם. אך קרנא - אגר בטילא הוה שקיל. היה לוקח פיצוי על כך שהתבטל ממלאכתו בשעת הדיון, ולא נטל שכר עבור הדיון עצמו.

ותמהינן: ואגר בטילא - מי שרי?

והתניא: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שאם נטל, דינו דין.

ומדייקת הגמרא: היכי דמי? איך מדובר כאן?

אילימא, אם נאמר שנטל אגר דינא, תיקשי: וכי דינו דין?

והתניא: הנוטל שכר לדון - דיניו בטילין!

אלא בהכרח מדובר שנטל "אגר בטילא", וקתני בברייתא ש"מכוער הדיין" העושה זאת, ואם כן, הכיצד נטל קרנא שכר בטלה?

ומשנינן: הני מילי שמכוער הדבר, כשנוטל הדיין שכר בטלה עבור בטילא דלא מוכחא, שאין ניכר הדבר שהוא בטל ממלאכה אחרת.

ואילו קרנא - שכר בטילא דמוכחא הוה שקיל.

דהוה תהי באמברא דחמרא, ויהבי ליה זוזא.

שהיה קרנא מומחה בבדיקת היינות על ידי הרחתם, והיה אומר איזו חבית יין עתידה להתקלקל ולהחמיץ בקרוב, ואז היו מוכרים אותה ולא מפסידים את דמיה, ואיזו אינה מחמיצה אלא עומדת להתקיים. ומלאכה זו מצויה תמיד, והיו נותנים לו זוז עבורה, ולכן מוכחא מילתא שבשעה שהוא דן בה, הרי הוא בטל אז ממלאכתו. והיה מותר לו לקחת מבעלי הדין את שכר בטלתו.

ומצינו שמותר לדיין ליטול שכר בטלה במקום שזה מוכח כשכר בטלה, כי הא דרב הונא - כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו רב הונא לבעלי הדין: הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי, תנו לי אדם שידלה מים וישקה את שדותי במקומי, ואידון לכו דינא. וכיון שאינכם מעמידים אדם במקומי עליכם, לשלם לי שכר בטלתי, שאצטרך לשכור אדם במקומי שידלה את המים, ואני אעסוק בפסיקת הדין ביניכם.

אמר רבי אבהו: בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד מלראות נכוחה -

הרי כאשר אדם חש בעיניו, הוא נותן ממון לרופא, וספק אם הוא מתרפא, ספק אינו מתרפא. ואילו הן, נוטלין שוה פרוטה, ומסמין עיניהן בודאי. שנאמר: [שמות כג] "כי השוחד - יעור פקחים".

תנו רבנן: [דברים טז] "כי השוחד יעור עיני חכמים" - קל וחומר לטפשין.

"ויסלף דברי צדיקים" - קל וחומר לרשעים.

ותמהינן: מידי האם טפשים ורשעים בני דינא נינהו? וכי כשרים הם להיות דיינים!?

אלא, בהכרח, שהכי קאמר:

"כי השוחד יעור עיני חכמים" - אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. ^[2]

הערות

^[1] יש אומרים שהסכום הזה התחלק בין שלשת הדיינים, וכל אחד קיבל רק שליש ממנו [שיטה מקובצת]. וטעם ההיתר לקחת שכר לדון, לפי שהיו עסוקים אך ורק בענין זה, והיו מקבלים שכר בטלה מממון הציבור, ולא מבעלי הדין. והיו מפרנסים אותם מתרומת הלשכה היות והגזרות שלהם היו על כל עוברי עברה, ובכללם עבירות הנוגעות לעבודות המקדש [ראב"ד המובא בשיטה מקובצת]. והחזון איש כתב שהם דאגו לכך שלא יביאו קרבנות בגזל.

^[2] כתב החזון איש על ענין השוחד בספרו אמונה ובטחון [ג ל]: "היות שאמרו [חז"ל] שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף! ונוסף על כח הנגיעה, שהוא ממנהג העולם, כפי טבע בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד - לטמטם את הלב, ולהרדים את הבינה, ולהנעים בפי הדיין לזכות את משחדו. ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון - הוסר ממנו גם מחסה החכמה, אשר הובטח בה [הדיין] תמיד, לבלי הכשל בחטא ואשמה". ועיין בפתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט סימן ט"ו בדיון האחרונים אודות דיין שהיה לו רופא שמרפאו תמיד חינם, אם ראוי הדיין לדון את דינו של הרופא הזה. ועיין עוד בדברי החזון איש שם, שסמכה התורה על החכם שיכול להורות הלכה לעצמו אפילו בדבר הנוגע לו ויש בהכרעתו נגיעה לממון רב, כמו להחליט על בהמה שלו, שהתעוררה בה שאלה על כשרותה, כי נתנה התורה אפשרות לחכם או לדיין להכריע לפי האמת, גם בדברים הנוגעים לו אישית.

תשבע בסוף, שאם יתברר שמת בעלה והיא באה ליטול כתובתה, תשבע שלא השאיר לה בעלה כסף בצאתו, ולא תשבע בתחלה בשעה שתובעת את המזונות, כשיצא למדינת הים. נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: תשבע גם בתחלה וגם בסוף. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם של בני כהנים גדולים. אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, לא תשבע אלא בסוף.

א גמרא שנינו במשנה ששני דייני גזירות היו בירושלים ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] לכך, ממה ששנינו בברייתא: שלשה דייני גזילות היו בירושלים: אדמון בן גדאי, וחנן המצרי, וחנן בן אבישלום. אם כן קשיא תלת אתרין [קשה משלושה על שנים], שבמשנה נמנו רק שנים, וגם קשיא [קשה] שבמשנה נקראים הם "דייני גזירות" ואילו בברייתא הם נקראים "דייני גזילות"!

וממשיכים: בשלמא תלת אתרין [נניח משלושה על שנים] לא קשיא [קשה] כי דחשיב ליה [מי שהיה חשוב לו] — קתני [שנה], ומי שלא היה חשיב ליה [חשוב לו] — לא קתני [שנה], והיו דיינים נוספים אלא שמנה רק את הדיינים החשובים לעניינו. אלא לשון "גזירות" על לשון "גזילות" קשיא [קשה]!

אמר רב נחמן בר יצחק: אין זו סתירה, אלא הכוונה היא שהיו גוזרין גזירות על גזילות. כלומר, שהיו קובעים דינים בדיני גזילות. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] שבהמה שקיטמה נטיעה (קצצה שתיל צעיר) בשדה אחר, ר' יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים: על נטיעה בת שנתה משלם שתי כסף, ועל בת שתי שנים — משלם ארבע כסף.

ושואלים עוד לעניין דייני גזירות: ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: שלשה דייני גזירות היו בירושלים: אדמון, וחנן, ונחום ולמעלה הוזכר חנן המצרי כדיין שלישי! אמר רב פפא: מאן תנא [ומי שנה] את שמו של נחום בין הדיינים הללו — ר' נתן היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' נתן אומר: אף נחום המדי מגוזרי גזירות שבירושלים היה, ולא הודו לו חכמים.

ושואלים: ותו ליכא [ויותר מאלה לא היו דיינים]? והאמר [והרי אמר] ר' פנחס אמר ר' אושעיא: שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים, כנגדן היו מספר בתי כנסיות, וכנגדן בתי מדרשות, וכנגדן בתי סופרים שמלמדים בהם את התינוקות. ומשיבים: דיינין טובא הוו [הרבה היו] וכי קאמרינן [וכאשר אמרנו] — על גוזרי גזירות קאמרינן [אמרנו], כלומר, מתקיני התקנות.

אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה לשנה מתרומת הלשכה, אם לא רצו — מוסיפין להם. ושואלים: לא רצו? כלומר, האם הכוונה שאם לא רצו להסתפק בסכום זה מוסיפים להם כרצונם? אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים] שתובעים שכר מרובה יותר מצרכם? אלא, הכוונה היא להיפך: אם לא ספקו, שלא היה די להם בסכום זה אף על פי שלא רצו — מוסיפין עליהן כדי שיוכלו לפנות את עצמם למלאכת הציבור.

ב מסופר: החכם קרנא הוה שקיל איסתירא [היה לוקח מעה] מן הזכאי ואיסתירא [ומעה] מן החייב, כלומר, משני הצדדים שהיו באים להתדיין לפניו, ודאין להו דינא [והיה דן להם דין]. ושואלים: והיכי עביד הכי [ואיך היה עושה כך]? והכתיב [והרי נאמר] "ושחד לא תקח" (שמות כג, ח), משמע שאסור לדיין ליטול כסף מבעלי הדין!

וכי תימא הני מילי היכא דלא שקיל מתרוייהו דלמא אתי לאצלויי דינא [ואם תאמר כי דברים אלה לאסור שוחד נאמרו רק במקום שאינו לוקח משניהם, שמא יבוא להטות את הדין] לטובת מי שנתן לו כסף, ואילו קרנא כיון דשקיל מתרוייהו [שהיה לוקח משניהם] לא אתי לאצלויי דינא [יבוא להטות את הדין], ואולם כי לא אתי לאצלויי דינא, מי שרי [כאשר אינו בא להטות את הדין, האם מותר] לקבל?

והתניא [והרי שנינו בברייתא], מה שנאמר: "ושחד לא תקח" מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי משום השוחד — הרי כבר נאמר "לא תטה משפט" (דברים טז, כ), אלא בא הכתוב לומר שאפילו כדי לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה התורה "ושחד לא תקח", משמע שאסור לדיין לקבל דבר מבעלי הדין אפילו כשאין חשש של הטיית הדין!

ומשיבים: הני מילי היכא דשקיל [דברים אלה אמורים דווקא כשלוקח את הכסף] בתורת שוחד גם אם אינו מטה את הדין, ואילו קרנא בתורת אגרא [שכר] הוה שקיל [היה לוקח] ולא כשוחד. ומקשים: ובתורת אגרא [שכר] מי שרי [האם מותר]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנוטל שכר לדון — דיניו בטלין, שאין הדיין דן אלא בחינם! ומשיבים: הני מילי אגר דינא [דברים אלה אמורים כשהוא נוטל שכר הדין], ואילו קרנא אגר בטילא הוה שקיל [שכר בטלה היה לוקח], שמשום שהיה בטל ממלאכתו בזמן הדין, היה מקבל שכר בטלה על כך.

ושואלים: ואגר בטילא מי שרי [ושכר בטלה האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא אגר דינא [אם תאמר שכר שנוטל עבור הדין], אולם במקרה כזה האם דינו דין? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנוטל שכר לדון — דיניו בטילין! אלא ודאי מדובר באגר בטילא [שכר בטלה] וקתני [ושנה] מכוער הדיין!

ומשיבים: הני מילי בטילא דלא מוכחא [דברים אלה שמכוער דיין זה, הוא כשנוטל שכר בטלה שאינה מוכחת], שאינו עסוק ממש במלאכה באותה שעה, אלא מכיון שהוא מבזבז את זמנו, והיתה לו אפשרות שיעשה דברים אחרים הוא נוטל שכר בטלה. אבל קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל [שכר בטלה מוכחת היה לוקח], דהוה תהי באמברא דחמרא [שהיה תוהה, בודק, באוצרות יין] כדי לקבוע איזה מהם יעמוד ואיזה יתקלקל ויהבי ליה זוזא [והיו נותנים לו זוז] כשכר, וכאשר עסק בדין היה ניכר שהוא מפסיד את שכר עבודתו.

כי הא [כמו זה] המעשה שרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה [כאשר היה בא דין לפניו] אמר להו [להם] למתדיינים: הבו [תנו] לי גברא דדלי [אדם שידלה] לי את המים שאני צריך לדלות לשדה בחריקאי [במקומי] ואידון לכו דינא [ואדון לכם את הדין], שאיני יכול להתבטל ממלאכתי.

ג אמר ר' אבהו: בא וראה כמה סמויות (עוורות) עיניהן של מקבלי שוחד, שמקלקלים לעצמם. כיצד? אדם חש בעיניו — נותן ממון לרופא שיירפאנו, ואפילו אז — ספק מתרפא ספק אינו מתרפא. והן, הדיינים, נוטלין שוה פרוטה כשוחד ומסמין (מעוורים) את עיניהן, שנאמר: "כי השחד יעור פקחים" (שמות כג, ח).

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "כי השחד יעור עיני חכמים" (דברים טז, כ), הרי זה קל וחומר לטפשין, שבודאי מעוור השוחד את עיניהם. והנאמר "ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח. דברים טז, כ), הרי זה קל וחומר לרשעים. ושואלים: מידי [וכי] טפשים ורשעים בני דינא נינהו [בני דין הם], שאותם ממנים לדיינים? אלא הכי קאמר [כך אמר] "כי השחד יעור עיני חכמים", לומר שאפילו אם היה חכם גדול והוא לוקח שוחד — אינו נפטר מן העולם בלא סמיות (עוורון) הלב, שבסופו של דבר נעשה טיפש. "ויסלף דברי צדיקים",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

She takes an oath at the end of their marriage, i.e., when she learns that her husband died. The oath is to the effect that he did not leave her any funds when he departed overseas, as she is claiming full payment of her marriage contract. And she does not take an oath at the outset of his trip overseas, when she demands support soon after his departure. The sons of High Priests disagreed with Ḥanan’s opinion and said: She takes an oath both at the outset and at the end. Rabbi Dosa ben Harkinas said: The halakha is in accordance with their statement, i.e., that of the sons of the High Priests. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said that Ḥanan spoke well: She takes an oath only at the end.

GEMARA: The mishna states that there were two judges who issued decrees [gezeirot] in Jerusalem. And the Gemara raises a contradiction from the following baraita: There were three judges who adjudicated cases of theft [gezeilot] in Jerusalem: Admon ben Gaddai, Ḥanan the Egyptian, and Ḥanan ben Avishalom. The fact that the baraita mentions three judges is difficult, as the mishna includes only two; and the fact that the judges are described in the mishna as those who issue decrees is also difficult as they are described in the baraita as judges who adjudicate cases of theft.

The Gemara continues: Granted, the contradiction between the statement that there were three judges and the statement that there were two is not difficult, as those who are important to him the tanna teaches in the mishna, and those who are not important to him the tanna does not teach in the mishna. Although there were other judges, the tanna mentioned only those pertinent to the topic at hand. However, the contradiction between the ruling that refers to decrees and the ruling that refers to theft is difficult.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: There is no contradiction, as they would issue decrees concerning matters of theft, as it is taught in a baraita: With regard to an animal that severed a young plant in the field of another, Rabbi Yosei says that those who issue decrees in Jerusalem said: For a plant one year old, the animal’s owner must pay two silver pieces; for a plant two years old, he pays four silver pieces.

The Gemara raises a contradiction between the baraita cited above and another baraita: There were three prominent judges who issued decrees in Jerusalem: Admon, Ḥanan, and Naḥum. In the previous baraita, Naḥum was not listed. Rav Pappa said: Who is the tanna who taught that the third judge was Naḥum? It is Rabbi Natan, as it is taught in a baraita that Rabbi Natan says: Naḥum HaMadi was also among those who would issue decrees in Jerusalem, but the Sages did not agree with his opinion.

The Gemara asks: And were there no more judges? Didn’t Rabbi Pineḥas say that Rabbi Oshaya said: There were 394 courts in Jerusalem, and a comparable number of synagogues, and a comparable number of study halls, and a comparable number of houses of teachers of schoolchildren. The Gemara answers: There were many judges, but when we say that there were a small number, it is specifically concerning those who issue decrees that we say so.

§ Rav Yehuda said that Rav Asi said: Those who issue decrees in Jerusalem would take their wages, ninety-nine maneh, equal to 9,900 dinars per year, from the collection of the Temple treasury chamber. If they did not wish to do so, one adds to their wages. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: If they did not wish to do so? Does this mean that if they desired higher wages, they were paid more? Is that to say that we are dealing with wicked people who demand wages beyond what they need? Rather, on the contrary, Rav Asi said that if their wages were insufficient for their needs, then even if they did not wish to receive higher wages, one adds to their wages so that they may devote themselves to their communal service.

The Gemara relates: The Sage Karna would take an istera, a small coin, from the innocent party, and an istera from the guilty party, i.e., he would charge both parties that came to him for judgment, and then he would judge their case. The Gemara asks: But how could he do so? Isn’t it written: “And you shall take no bribe” (Exodus 23:8), which indicates that a judge may not take money from either of the two litigants?

And if you say that this prohibition against taking a bribe applies only when a judge does not take from both parties, as there is a concern that perhaps he may come to pervert the judgment in favor of the party that gave him the bribe, whereas in the case of Karna, since he took from both parties he will not come to pervert the judgment, who says that the verse is referring only to those circumstances? Is it permitted to take a bribe even in a case when one will not pervert the judgment?

But isn’t it taught in a baraita: “And you shall take no bribe” (Exodus 23:8); what is the meaning when the verse states this? If it comes to teach that one should not acquit the guilty and one should not convict the innocent due to a bribe, it is already stated: “You shall not wrest judgment” (Deuteronomy 16:19). Rather, this verse teaches that even if the purpose of the bribe is to ensure that one acquit the innocent and convict the guilty, the Torah nevertheless says: “And you shall take no bribe.” This indicates that it is prohibited for a judge to receive anything from the litigants, even if there is no concern at all that justice will be perverted.

The Gemara answers: This applies only when one takes the money in the form of a bribe, even if he does not intend to pervert the judgment, whereas Karna took the money in the form of a salary, not a bribe. The Gemara asks: But is it permitted to take money from litigants in the form of a salary? Didn’t we learn in a mishna (Kiddushin 58b): With regard to one who takes a salary to judge cases, his judgments are void? The Gemara answers: This applies only when he took money as his compensation for judging the case, whereas Karna accepted the money as compensation for unemployment, i.e., as he could not engage in his usual work while dealing with the case, he would take compensation for this unemployment.

The Gemara asks: And is it permitted to take money as compensation for unemployment? Isn’t it taught in a baraita: Ugly is the judge who takes a salary to judge cases; however, his judgments are valid judgments? The Gemara clarifies: What are the circumstances of this baraita? If we say that it is referring to one who accepted money as his compensation for judging, are his judgments valid judgments? But didn’t we learn in a mishna (Kiddushin 58b): With regard to one who takes a salary to judge cases, his judgments are void? Rather, it must certainly be referring to a situation where he takes money as compensation for unemployment, and yet the baraita teaches: Ugly is the judge.

The Gemara answers: This statement that the judge is ugly applies only when the fact that he is taking a salary for his unemployment is not evident, as he was not engaged in some other type of work at the time. Karna, however, would take money for his unemployment when it was evident that he was taking time off work to judge the case, as he was examining people's wine stores [ambara] to see which casks would last and which were going sour, and they would pay him one dinar as a salary. Consequently, when Karna paused from his work to deal with a case, it was clear that he was losing money.

This resembles an incident involving Rav Huna. When people would come for judgment before him, he would say to them: As I am unable to take time off from my work, give me a man who can draw water for me, to irrigate the fields in my place, and I will judge your case.

Rabbi Abbahu said: Come and see how blind are the eyes of those who accept bribes, and how they ruin themselves. If a person has pain in his eyes, he gives a doctor money, and even then it is uncertain whether he will be healed or whether he will not be healed. And yet those judges take the value of a peruta, a small amount of money as a bribe, and actively blind their eyes, as it is stated: “For a bribe blinds those who have sight” (Exodus 23:8).

The Sages taught: “For a bribe blinds the eyes of the wise” (Deuteronomy 16:19); a fortiori it will certainly blind the eyes of fools. “And perverts the words of the righteous” (Deuteronomy 16:19); a fortiori it will certainly pervert the statements of the wicked. The Gemara asks: Are fools and the wicked suitable for judgment, i.e., to be appointed as judges? Rather, this is what the tanna of the baraita said: “For a bribe blinds the eyes of the wise”; even if he were very wise but he took a bribe, he will not leave this world without suffering blindness of the heart, i.e., he will eventually turn foolish. “And perverts the words of the righteous”;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קשי' תלת אתרין קשיא גזילות אגזירות וא"ת ואי גזילות אגזירות קשיא דתני דתרי מילי ננהו כדקס"ד השתא תלתא אתרין ל"ק הא בגזילות והא בגזירות. וי"ל דלא מסתברא דלהוי לדיין אחד שתי שררות בירושלים דאיכא כמה חשובים להעמיד אנשים מיוחדים לכל שררה ושררה:

דחשיב ליה קתני כתב ר"ת ז"ל דליכא לפרושו כפשוטו דחשיב טפי דהא וודאי חנן המצרי חשוב מחנן בן אבשלום כיון דאקדמיה בברייתא אלא ה"פ דחשיב טפי הא וודאי בהאי פירקא כלומר דאיירי ביה כגון חנן ואדמון דאלו חנן המצרי לא איירי ביה ור"י ז"ל הקשה ע"ז מדתני בסמוך ר' נתן אומר אף נחום המדי מגוזרי גזירות שבירושלים הוה וע"כ לא קאי אברייתא דא"כ לר"נ ד' הוה ואנן מוקמינן דההיא ג' אדמון ונחום וחנן בר' נתן אלא דר"נ אמתניתן קאי ואי לא קתני תנא דמתני' אלא ההוא דאיירי בפרקין א"כ מאי קאמר ר"נ אף נחום המדי דלמא ת"ק מודה ביה אלא דכיון דלא איירי במתניתן לי תני ליה אלא ודאי הכי קאמר דחשיבו להו טפי קתני ודקאמרת דתנן המצרי חשיב טפי כיון דאקדמיה תנא ברא הא לא אריא דזימנין דמקדים תנא ההוא דלא חכים וחשיב כולי האי משום דמייחס טפי כדתנן התם מעשה בר"א ור' יהושיע ור"א ב"ע ור"א ואלו ר"ע חכים טפי מר"א בן עזריה דהכי מוכח ביבמות פ"ק גבי מעשה בר' דוסא בן הרקנוס שהלכו אליו ר' יהושע ור"א ור"ע ונכנסו ואמרו להם יש כאן עזריה חבירנו דאלמא לא היה מכירו ועל ר"ע היה אומר אתה עקיבא בן יוסף ששמך יוצא מסוף העולם ועד סופו ואפילו הכי קדמתא תנא לר"א בן עזריה או לפי שהיה נשיא או משום דמיוחס טפי שהוא עשירי לעזרא כדאיתא בפרק תפלת השחר וא"ת למה לא תרצו כאן כפי' ר"ת דההוא לא מיירי בפרקין לא תנא ליה וי"ל דא"כ ה"ל למתני שהיו בירושלים אבל מדקתני היו משמע שנים ותו לא כן משמע בתוספת שהיו גוזרין גזירות על הגזילות פי' רש"י ז"ל קנסות ולאו דווקא קנסות דהא ממונא הוא אלא כעין קנסות שהיו פוסקין דבר שידוע לתשלומין לנטיעה ולא כפי מה שהם. נוטלים שכרם וא"ת אמאי לא פרכי' כדפריך תלמודא לקמן לקרנא ותרצו בתוספת שהרי כיון שזו היתה אומנתן ולא היו עוסקים בדבר אחר ולא היה להם [במה] להתפרנס על הצבור לפרנסם להתפרנס (על הצער) לפי כבודם ואין בזה משום שוחד לא תקח וכן אתה אומר במה שאומר לקמן במגיהי ספרים ובלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה ומהאי טעמא ליכ' משום מה אני בחנם אבל קרנא לא היה קבוע לזה אלא שהיה עושה כן לאקראי בעלמא ומשום הכי פרכינן עלה ואפרקינן דאפילו בההיא שכר בטלה דמוכרחא שרי. הא דתנן הנותן שכרו לדון. פירשנו בפ"ק דקדושין:

כל דיין שנוטל שוחד עובר בלא תעשה שנאמר ושחד לא תקח ולא סוף דבר שמקבלו כדי להטות את הדין שהרי הטיית הדין אף בלא קבלת שחד עובר בה בלא תעשה שנאמר לא תטה משפט אלא אפילו כשמקבלו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושחד לא תקח מעתה אין בזה חלוק בין שקבל מצד אחד בין שקבלו משני הצדדין כל שמקבל שום דבר בתורת שחד עובר בלא תעשה לא קבלו בתורת שוחד אלא בתורת שכר כאדם שאומר איני מתעמל לעיין ולפשפש בהלכות כדי לדון את דינכם בחנם או שאמר איני רוצה ללמד לכם את הדין בחנם אלא שמכל מקום דיניו בטילים ועל זו אמרו הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים:

לא היה נוטל לא בתורת שחד ולא בתורת שכר אלא שהיה עוסק במלאכתו והוא תובע מהם כשיעור בטולו ממלאכתו והוא הנקרא אגר בטילא אם אין שיעור תביעתו ברור לכל שיהא שכר הבטילא לבד אלא שנראה כתובע יותר משכר בטולו אע"פ שאין ברור גם כן כגון שאמר הולך הייתי למקום פלני והייתי מרויח כך והוא הנקרא בטילא דלא מוכח מכוער הדיין אלא שמכל מקום דינו דין ואם היה ברור לכל שאין תביעתו ביתר מכדי בטולו והוא הנקרא בטילא דמוכח מותר לכתחלה ועל זו אמרו קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודיין דינא וכן אמרו רב הונא כי הוה אתו קמיה לדינא אמר הבו לי גברא דדלי בחריקאי ואדון לכו דינא:

תשבע בסוף לכשתתבע כתובתה משביעים לה דלא אתפסה בעלה מידי והשתא מיהו יהבינן לה מזוני בלא שבועה וכשתשבע לבסוף אי אתפסה צררי למזונות שקלה להו לכתובתה והיינו נפרעת שלא בפניו בתחילה דאימור צררי אתפסה למזונות רש"י בהמדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל תשבע בסוף כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום ולא תשבע בתחלה בשעת גבוי מזונות ע"כ. פי' לפי' לא קאי חנן אלא אמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות וממילא נשמע מיניה בכל אלמנה שתובעת מזונות שלא תשבע אלא בסוף כשתתבע כתובתה והיינו דהאריך וקאמר רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף לאשמועינן אבעלמא וכדכתיבנא כנ"ל. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל דעת הרמב"ם דדוקא מי שהלך בעלה למדינת הים אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דחיישינן לצררי דטפי מתפס איניש לצררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים ואינו מחוור חדא דהא שמואל אמר בגמרא שאין פוסקין מזונות לא"א וכששמעו בו שמת מודה שפוסקין ועוד דבפרק השולח אמרינן בההיא איתתא דחשידא אשבועתא ואתיא תבעה כתובתה ואמר דלית לה כתובה משום דחשידא ואמרה להו והבו לי מזוני (ויהיבו) לה מזונות ואם איתא למה לי מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה אלא ודאי דאלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה כל זמן ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה במקום שכותבין כתובה ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר כיון דסוף כשתגבה כתובתה עתידה להשבע שלא התפיסה בעלה צררי והיא ג"כ לקחה כלום אינה צריכה עכשיו לישבע כי לסוף נגלגל עליה שלא הניח לה בעלה שום דבר למזונות אבל לא נשביע אותה מתחלה שלא תקנו חכמים שבועה אלא כשתבא לגבות כתובתה דהוי למשקל ולמיפק אבל למזוני דלמיקם קמיה שקלא להו לא חייבו חכמים להשביעה מתחילה וכן אם נתאלמנה אינה נשבעת מתחילה בעבור המזונות דכל זמן שאינה נוטלת כתובה כעומדת תחתיו דיינין לה ע"כ:

כדבריהם כלומר ר' דוסא היה אומר כדבריהם של כהנים גדולים. רש"י ז"ל במהדורא קמא. פי' לפי' דר' דוסא לא הויא מכריע כמו רבן יוחנן בן זכאי דאפשר שלא שמע מחלוקתם אלא איהו מנפשיה הוה אומ' כדברי כהנים גדולים והוה ליה מכלל הכהנים הגדולים ואינו כמכריע כמו רבן יוחנן בן זכאי והיינו דאמרינן לקמן עלה דמתניתין דתנן הפוסק מעות לחתנו וכו' אמר ר' זירא אמר רבא בר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ופרש"י ז"ל כיוצא בו דחנן רבן יוחנן בן זכאי והקשו עליו בתוספות לקמן דמה לי להזכיר כדברי חנן כיוצא בו ותירץ הריטב"א ז"ל דה"ק הלכה כמותו לפי שיש מכריע כדבריו אלמא דלחנן יש מכריע ולא לכהנים גדולים כנ"ל:
גמרא אדמון בן גדי היינו אדמון דמתניתין. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אתרין דבמתני' לא קתני אלא תרין דייני והכא תני תלתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא והקשו בתוס' אי גזילות אגזירות קשיא דתרי מילי נינהו כדקס"ד השתא תלתא אתרין לא קשיא דהא בגזלות והא בגזירות וי"ל דלא מסתברא דלהוו לדיין אחד שתי שררות בירושלים דאיכא כמה חשובים להעמיד אנשים מיוחדין לכל שררה ושררה:
דחשיב ליה קתני כלומר דיינין חשובין קא חשיב במתני' ותני להו וחנן דלא חשיב כולי האי לא קתני ותנא דברייתא לא קפיד אחשיבות רש"י ז"ל במהדורא קמא. ור"ת ז"ל כתב דליכא לפרושי כפשוטא דחשיבי טפי דהא ודאי חנן המצרי חשיב טפי מחנן בן אבישלום כיון דאקדמה בברייתא אלא ה"פ דחשיבי בהאי פרקא כלומר דאיירו ביה כגון חנן ואדמון דאלו חנן המצרי לא איירי ביה והקשה ר"י ז"ל על זה מדהביא בסמוך נתן אומר אף נחום המדי וכו' וע"כ לא קאי אברייתא דא"כ לר' נתן ד' הוו ואנן מוקמי' ההיא דקתני' ג' אדמון וחנן ונחום כר' נתן אלא ודאי דר' נתן אמתני' קאי ואי לא קתני תנא דמתני' אלא ההוא דאיירי בפרקין א"כ מאי קאמר ר' נתן אף נחום המדי דלמא ת"ק נמי מודה ביה אלא דכיון דלא איירי במתני' לא תני ליה אלא ודאי הנכון כפרש"י ז"ל דחשיב ליה שחשוב יותר ומ"ה קאמר ר' נתן אף נחום המדי אחד מגוזרי גזירות והיה חשוב כמותם יפליג אמתני'. ודקאמרת דחנן המצרי חשוב טפי כיון דאדקמיה תנא בהא הא לא אריא דזמנין דמקדים תנא ההוא דלא חכים וחשוב כולי האי משום דמיוחס טפי כדתנן התם מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ואלעזר בן עזריה ור"ע ואלו ר"ע חכים טפי מר' אלעזר דהכי מוכח ביבמות פ"ק גבי מעשה דר' דוסא בן הרכינס הכא נמי הא דקתני חנן המצרי ברישא לא בשביל שהיה חשוב יותר אלא שהיה ממשפחת מיוחסים יותר מחנן בן אבי שלום וא"ת מ"מ למה לא תירצו כאן כפר"ת דההיא דלא איירי בפרקין לא תנא ליה וי"ל דא"כ הוה ליה למתני שהיו בירוש' אבל מדקתני היו משמע שנים ותו לא. וז"ל הרא"ש ז"ל ולפר"ת קשה דאי תני הני לפי שדברו במתני' הוה ליה למתני שתים מדייני גזירות שהיו בירוש' אבל מדקתני שני דייני גזירות היו בירוש' משמע שנים ותו לא ע"כ:
שהיו גוזרין גזירות על הגזלות פרש"י ז"ל קנסות ולאו דוקא קנסות דהא ממונא הוא אלא כעין קנסות שהיו פוסקין דבר ידוע לתשלומין לנטיעה ולא כפי מה שהם. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל שהיו גוזרין על הגזלות פי' שהיו קונסין את הגזלן במקום הראוי לקונסו כדאשכחן ברב נחמן דאמר האי גזלן עתיקא הוא ובעינא דאקנסי' ע"כ:
כדתניא קוטמי נטיעה קוצצי נטיעות של אחרים והיינו גזלות וגוזרי גזרות גזרו וקנסו לקוצץ נטיעה של חבירו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף י"ב מעות והיינו גזרות דקתני במתני'. רש"י במהדורא קמא. וכיוצא בזה פי' הר' יהונתן הכהן ז"ל במתני' ובמהדורא בתרא לא פי' הרב ז"ל כן אלא דאבהמה קאי דקטמא נטיעה ומה שכתב רבינו יהונתן ז"ל בטעמא אמאי לא חשיב אלא שתי בתי דינין לא שייך להאי פרושא כלל דוק ותשכח. וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל נטיעה בת שנתה שתי כסף פי' שהנטיעה אין לה לא דמי אילן ולא דמי עצים ומפני ישוב ארץ ישראל גזרו שישלם עליה שתי כסף או ארבעה כסף כשהיא מבת שתי שנים מכאן ואילך שמין אותו על שבח פירותיו על גבי השדה א"נ בששים אילנות כדאיתא בב"ק ע"כ:
טובא הוו אין ודאי טובא דיינין הוי בירושלים וכי קאמרי' אנן שני דייני גזרות ותו לא אגוזרי גזרות קאמר דגוזרי גזרות לא הוו אלא הנהו ג' דקתני בברייתא ואותן דייני גזרות לא הוו עסקי כלל בשאר דינין. רש"י ז"ל במ"ק. ונראה דמעיקרא דפריך ותו ליכא והא"ר פנחס כו' פשיטא דהוה ידע דלאו כולהו הני דייני גזרות אלא דהכי פריך ותו ליכא בשלמא אי הוה משני דחשיב ליה קתני ניחא פי' דמתניתין לא חשיב ליה חנן המצרי ולהכי לא קתני וגם נחום המדי לא חשיב ליה וברייתא דלעיל חשיב ליה חנן המצרי והך ברייתא חשיב ליה נחום אבל לתירוצא דרב פפא משמע דלחכמים לא היה נחום מגוזרי גזרות כלל וכדקתני בברייתא דמייתי ר' נתן אומר אף נחום המדי מגוזרי גזירות ולא הודו לו חכמים ולהכי פריך ותו ליכא והאמר ר' פנחס וכו' פי' ואי אפשר דבדוכתא דהוו בתי דינין כולי האי ובתי סופרין ובתי כנסיות ובתי מדרשות דלא הוו אלא שנים שלשה דייני גזרות ומשני דאיברא דגוזרי גזרות חשיבי טובא לקצוב דבר קצוב כעין ההיא דנטיעה ולהכי בעינן דרב גוברייהו ולא שכיח אלא חד או תרי אפי' בכרך גדול של נביאים וסופרים כנ"ל. ואע"ג דמשני מעיקרא דחשיב ליה קתני וכו' הדר ופריך מההיא דנחום משום דמשמע ליה מדקא משני דלא חשיב ליה לא קתני משמע דהברייתא לא קפיד אחשיבות כלל ולהכי הדר ורמי מההיא דנחום כנ"ל:
גוזרי גזירות שבירושלם היו נוטלין שכרן לשנה דייני גזרות לא היו עוסקין כלל במלאכה אחרת אלא כל שעה היו גוזרין גזרות לפיכך היו נוטלין מזונות שלהן מתרומת הלשכה הבאין לצרכי צבור. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל וז"ל גוזרי גזרות וכו' ולא שכר הדין היו נוטלין אלא מפני שהיו פונין מכל עסקיהם ועסוקין בזה היו מתפרנסין מכאן כדקתני לא ספקי מוסיפין ודוקא אלו שהיו מיוחדין לכך היו רשאין לטול שכרן אבל אדם אחר שבא לפניו לדין אינו רשאי לומר להן תנו לי פרנסת היום ואדון לכם אא"כ היא שכר בטלה כההיא דקרנא. ותשעים ותשעה שהיו נוטלין ולא יותר היינו טעמא מפני שהיו ג' וכדי לשלשן שלשים ושלשה לכל אחד והטעם שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה פי' הראב"ד ז"ל מפני שהגזרות שלהן היו לצורך עבודה שעל כל עוברי עבירה היו גוזרין גזרות וקונסין אותו כדי ליסרן בין במקדש בין בגבולין מ"ה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ע"כ:
אטו ברשיעי עסקי' דשקלי אגרא דלא רצו משמע אם לא רצו לישא ולעסוקי באותן גזרות ולמשקל מזונות מתרומת הלשכה מוסיפין להם על צ"ט מנים כלומר שנותנים להם שכר כדי שישבו. לא ספקו למזונות אע"פ שלא רצו לטול יותר ורוצים לצמצם עצמן במיעוט מזונות מוסיפין להם בעל כרחם. קרנא שם חכם ודיינא הוה ה"מ דאסור היכא דשקיל בתורת שוחדא דבלא שום שוחדא בעי דיין לישב בדין אע"ג דאמרי ליה בעלי דינין שקול מינן כך וכך ודון לנא דינא קושטא הן לזכות הן לחובה וקרנא לאו בתורת הכי הוה שקל אלא אגר טרחא הוה שקיל דהוה טרח למסבר סברא ולעיין בדינייהו והיינו בתורת אגרא. הנוטל שכר לדון דשקיל שכר טרחא דיניו בטלין כלומר אין דינו דין אגר דינא אגר טרחא דעיון הדין א"נ כגון דאמר להו לא מליפנא ליכו דינאי אי לא יהביתו לי אגר למוד דינא אגר בטלה דכל אימת דהוה עסיק בדינייהו לא הוה עסיק במלאכתו ולפי מה שהיה מתבטל הוה שקיל. דינו דין בתמיה ה"מ דמכוער הדיין היכא דשקיל בטלה דלא מוכח כגון דבדיין האומר אי לאו עסיקנא בדינייכו הוינא אזיל לדוך פלוני ומרווחנא כך ואי בעיתו דאיננא לכו הבו לי אגר בטלה והיינו דלא מוכחא מלתא דלמא הוה רווח ודלמא לא הוי רווח מידי. תהי באמברא דחמרא שהיה מריח באוצרות יין מי ראוי למכור לאלתר כדי שלא יחמיץ באמברא ספינה גדולה מלאה חביות שבנמל פורטו בלע"ז ששם היו מוכרין יינות וכל יומא הוה שקיל זוזא וההוא זוזא מפסיד ליה בעלי דינין והוה שקיל מינייהו. רב הונא בעל שדות הוה והוה מסקי ליה ואהכי אמר להו הבו לי גברא שיהא דולה לי מים להשקות שדותי. בחריקאי במקומי ואדון. רש"י במהדורא קמא:
מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דקתני ק"ו לטפשים בלא סמיות הלב והיינו ק"ו אחר שקבל השוחד שכבר נעשה טפש בקבלת השוחד אי הדר מקבל ליה שוחד אות סמיות הלב יותר ויותר בלא טרוף הדעת והיינו ק"ו ולרשעים דמאחר שקבל שוחד הוה ליה טרוף הדעת ודן ברשע ובעקול אפי' כי לא מקבל שוחדא לפי שאינו יודע לדון ולעיין בעומק הדין וכ"ש אי הדר ומקבל שוחד דאית ליה טרוף הדעת טפי ודאין ברשע ובעוות הדין רש"י. ז"ל במהדורא קמא. וכיוצא בזה פירשו התוס' ז"ל וז"ל אפילו צדיק גמור ונוטל שוחד והיינו ק"ו לרשעים שכבר נטל שוחד בפעם ראשונה דפעם ראשונה כשנוטל אכתי צדיק הוי שעדיין לא נטלו וק"ו לטפשים בפעם שניה שנוטל שוחד שכבר וכו' ע"כ. ונקטי פעם ראשונה ושניה דאי לאחר שנעשה טפש ורשע ממש כדקתני אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טרוף הדעת הדרינן לקושין מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דמה לי טפש ורשע מעצמו או שנעשה כן ע"י עונש השוחד אלא הכי קאמר כיון דאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טרוף ומעתה עבדינן קל וחומר מפעם ראשונה ולשניה וכמו שפירשו התוס' ז"ל. ורש"י ז"ל במהדורא בתרא כתב וז"ל אינו נפטר מן העולם והכי קאמר ק"ו שיסמא את עינים כשיהא טפש בסופו וישב לדון משמע דבעי לפרושי דלא עבדינן ק"ו בשתי קבלות מקבלת שוחד לפעם ראשונה מקבלת שוחד לפעם שנייה אלא ה"ק כי השוחד יעור עיני פקחים ק"ו וכו' פי' השוחד שקבל עכשיו מעוור את עיניו עכשיו שעדיין צדיק וחכם הוא ק"ו שזה השוחד שקבל עכשיו יסמא את עיניו כשישב לדון בסופו ואפי' לא יקבל שוחד באותו הדין הרי נעשה טפש וכל מעשיו מקולקלין ועיקר מאי דאתא לאשמועינן תנא דברייתא היינו דאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טירוף הדעת. כך היה נראה לפרש פירוש לפירושו ז"ל ואפשר לפרשו נמי כדרך שפירש במהדורא קמא ומיהו לשון וישב לדון דנקט בגמ' לשונו לא דייק שפיר דוק ותשכח. ורשב"ם פי' ק"ו לטפשים אינו מן הברייתא אלא לשון הברייתא היינו לשון הפסוק בלחוד תנו רבנן כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים זהו לשון הברייתא ומתמה תלמודא מדהדר נקטה הברייתא חכמים וצדיקים דקרא אלמא דבעיא למימר ק"ו לטפשים ק"ו לרשעים מידי טפשים ורשעים בני מיעבד דינא נינהו ומשני דלאו לדיוקי כדקאמרת נקט תנא דברייתא לישנא דקרא אלא לאשמועינן דאפילו חכם גדול ולוקח שחד וכו' ודוחק ולשון אלא ה"ק לא דייק שפיר דוק ותשכח כנ"ל:

בד"ה דחשיב ליה כו' אלא ה"פ דחשיב ליה בתר הכי דאיירי בהו מתני' כו' עכ"ל זהו פי' ר"ת שכתבו התוס' לעיל ולקמן בשמו ודפריך לקמן מברייתא דג' דייני כו' אדמון וחנן ונחום אברייתא דלעיל פריך דלא קתני נחום וקתני חנן המצרי אבל אמתני' לק"מ דהא נחום לא אמר כלום במתני' דהכא אבל לפי' שכתבו התוס' דחשיב ליה היינו חשוב ממש י"ל דשפיר פריך לקמן נמי אמתני' דהוה ס"ד דהיה נחום חשוב כדמסיק אליבא דר' נתן והמתרץ השיב לו דר' נתן פליג ומחשיב ליה אבל תנא דמתני' לא מחשיב ליה כ"כ כמו אדמון וחנן וק"ק אמאי לא דחו פי' ר"ת במה שכתבו לקמן דע"כ אף נחום המדי אמתני' קאי וא"כ מאי הוסיף ר' נתן אמתני' כיון דלא קתני אלא הנך דאיירי בהו במתני' וק"ל:

שלש מאות ותשעים וארבע בתי כו' וכנגדן בתי כנסיות כו'. ובספר ישעיה פרש"י תפ"א בתי כנסיות היו בירושלים כמנין מלאתי ע"ש:

גוזרי כו' נוטלין שכרן תשעים ותשעה מנה כו'. אפשר לומר דזה המנין בכל שנה קאמר ובא לג' דייני גזירות דהיינו ג' בתי דינין מכ"ג לכל אחת ל"ג מנים ויבא לכל דיין מהם *) קמ"א זוזים בערך ושיערו חכמים בו שהוא כדי סיפוקו בכל שנה מסתמא וקאמר דאם לא ספקו בזה כגון שנתייקר השער מוסיפין כו' וק"ל:

וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי והתניא ושוחד לא תקח מת"ל אם ללמד שלא לזכות את החייב כו' אלא אפילו לזכות את הזכאי כו'. ק"ק דאימא דהתם איירי בשנוטל מא' מהם דאתי לאצלויי דינא וכן נראה מפרש"י בחומש וז"ל לא תקח שוחד אפי' לשפוט צדק כי השוחד יעור משקבל שוחד ממנו א"א שלא יטה לבו אצלו להפך בזכותו עכ"ל וכדלקמן כיון דקביל שוחדא מיניה איקרבא ליה דעתיה לגביה כו' ועיין ברא"ם אבל בשנוטל משניהם כמו קרנא דלא אתי לאצלויי דינא אימא דשרי ודו"ק:

בא וראה כמה סמיות עיניהן של כו' נוטלין ש"פ ומסמין עיניהן שנא' כו'. ויעור פקחים דקאמר יוצא לשנים דהיינו מסמא עיני השכל שלהם מבלי הבין ומסמא ממש עיני הפקחים:

וק"ו לטפשים כו' וק"ו לרשעים כו'. מה שיש לדקדק בזה בדברי התוס' עיין בחידושינו בהלכות:

אפילו חכם גדול כו' בלא סמיות הלב כו'. ויהיה יעור עיני חכמים עיני השכל ולב שלהם וכן פרש"י בחומש יעור פקחים אפילו חכם בתורה נוטל שוחד סוף שתטרף דעתו וישתכח תלמודו כו' עכ"ל מיהו בשמעתין הך לישנא דטירוף הדעת ועל ויסלף דברי צדיקים קאמר לה והכא קאמר בלא סמיות הלב והענין כפול בקרא ועוד אמרתי קרוב לפשוטו וליישב הכפל לפי שיש מי שדן ע"פ ראייתו שהוא עד הרואה ואין צריך לו שום דיבור מפי עדים ויש מי שלא ראה הדבר אך שהוא דן ע"פ הדברים של העדים וז"ש כי השוחד יעור ממש את הדיין הרואה כאילו לא ראה המעשה כך ומחייב את הזכאי ע"י השוחד גם אם הוא דן ע"פ דיבור העדים השוחד יסלף דברי הצדיקים שהן דברי העדים שמעידים צדק והוא מסלף דבריהם לחייב את הזכאי לפי עדות הצדק ודו"ק:

גמ' וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שריא והתניא ושוחד כו'. צריך לראות מאי קושיא דלמא בדשקיל מתרוייהו שרי לזכות את הזכאי ומחד אסור כדרבא בסמוך מאי טעמא דשוחדא למה אסור ליטול לזכות את הזכאי כו' אין אדם כו' וכפרש"י. אפשר לומר דלא קאמר הני מילי לחייב את הזכאי לזכות החייב אבל לזכות הזכאי לא רק וכ"ת הני מילי היכא דלא שקיל מתרוייהו כו' ופריך מברייתא דבלוקח מאחד אפילו לזכות את הזכאי נמי בכלל לא תטה משפט כדרבא דאין אדם רואה חוב לעצמו כו' ע"כ קרא דלא תקח שוחד בלוקח מתרוייהו דהיינו לזכות את הזכאי דלא אתי לצלויי דינא משא"כ בלוקח מאחד סוף מטה משפט ואיסורא משום לא תטה משפט נגעו בה וק"ל:

גמ' שנאמר כי השוחד יעור פקחים. האי קרא מלשין פיקח תשמע עיור ממש משא"כ קרא דשופטים עיני חכמים היאך תלוי בחכמים לכן דריש ליה אחר כך לענין עוירת עין לב וכפי' רש"י בחומש ועיין ברש"י בפרשת משפטים פסוק דעיני פקחים:

גמרא קשיא גזירות אגזילות. התוס' העתיקו איפכא ונכון כי כן הקדים לישנא דברייתא בקושיא הראשונה:

תד"ה דחשיב. ה"נ אשכחן מעשה בר"א כו'. והוא בהגדה ש"פ. ותימה שלא הביאו מהגמרא דסוכה (מא ב) כה"ג. ושם איתא עוד שניתן הלולב קודם לראב"ע ואח"כ לר"ע ע"ש:

בא"ד ובכ"ד אמרינן כגון ר"ע וחביריו. הגרי"פ ציין לפסחים (נ). אבל שם ר"ל חבריו שנהרגו עמו ואיכא למימר דמהם היה גדול אבל לא מראב"ע. ול"נ דכוונו להא דקדושין (מט ב) כחכמי יבנה כר"ע וחביריו ע"ש:

שתי כסף. נ"ב מעות לשון נקבה:

רש"י ד"ה ב"ד של כ"ג. נ"ב זה דבר תימה שהרי שנינו פרק אלו הן הנחנקין [פו: וע"ש פח:] גב"ד היו שם ופרש"י בירושלם לכן נ"ל שאין אלו אלא ב"ד של ג' לדיני ממונות:

תד"ה דחשיב. חנן המצרי שלא דבר כלום. נ"ב במשנתנו. אבל במ"א מצינו שאמרו דבר משמו כגון בפ' שני שעירי (ס"ג ב'):

שם בסה"ד אף נחום המדי כו'. נ"ב גס ר"ל שלא אמרו דבר משמו במשנתנו. אע"פ שאמר כמה דברים במשנה כמו בבמה מדליקין ובדוכתי אחריתי. אנן בדברי גזרות קאמרינן:

אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִּינִין הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, כְּנֶגְדָּן בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, וּכְנֶגְדָּן בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּכְנֶגְדָּן בָּתֵּי סוֹפְרִים. נראה לי בס"ד בחרו בכולהון לעשותם מספר שצ"ד [394] שהוא מספר יוסף [156] שהוא היסוד הנקרא יוסף ומספר רחל [238] שהיא המלכות הנקראת רחל וכונתם בכל אלה כדי לחבר יסוד ומלכות.
ולכן הם ארבעה שהם שצ"ד בתי דינין ושצ"ד בתי כנסיות ושצ"ד בתי מדרשות ושצ"ד בתי סופרים שהם מלמדי המקרא תורה שבכתב.
וארבעה אלו כנגד ארבעה בחינות יסוד ומלכות שיש בארבעה עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] ואלו הם שלשה עמודים שהעולם עומד עליהם כי בתי מדרשות ובתי סופרים הם עמוד התורה שהיא תורה שבכתב בבתי סופרים ותורה שבעל פה בבתי מדרשות. ובתי כנסיות הם עמוד העבודה כי עבודה זו תפלה ובתי דינין הוא עמוד גמילות חסדים כי עשיית משפט הוא חסד לעולם כי לולי הדין איש את רעהו חיים בלעו (משנה אבות ג, ב) וכן אמרו בגמרא (ברכות ו.) דינא שלמא בעלמא, והיו נוטלין שכרן צ"ט מנה כמנין סגו־ל [99] שהוא נקודת החסד וכמנין 'הוי־ה אדנ־י' עם האותיות שעולין צ"ט [99].

משנה תשבע בסוף פרש"י כשישמעו בו שמת כו' אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות מפרש דתשבע בסוף היינו שיבא בעלה ויכחישנה ודבר זה תלוי בסוגיא דלקמן דף ק"ו בפלוגתא דרב ושמואל ושם אבאר בעזה"י:

תוספות בד"ה קשיא תלתא כו' וא"ת אדרבא כו' כמו שפירש ר"ת עכ"ל. וא"כ לאידך פירושא דבסמוך בד"ה דחשיב ליה ע"כ דמתרץ לה בתירוץ הראשון דמסתמא לא היו נותנין לאדם א' שתי שררות אלא דלכאורה נראה דוחק דלמאי דס"ד דהתוספות דאיכא למימר דגזילות מלתא אחריתא היא וכפשטי' א"כ אין זה ענין שררה כלל אלא דיינין מומחין דהוו טובא כדמסקינן בסמוך אלא דאותן חשובין ביותר וא"כ פשיטא דגוזרי גזירות ע"כ לא סגי בלאו הכי שיהיה א' מהיותר מומחין ואין זה ענין לשתי שררות ולולי דבריהם היה נ"ל דאדרבה מהאי סברא גופא מקשה דלא שייך כאן כלל ענין שתי שררות כדפרישית שכל דבר הגדול יביאו אל אותן היותר מומחין וחשובין וא"כ מקשה שפיר כיון דודאי דייני גזילות טובא הוי אלא דלא קחשיב אלא אותן החשובין ביותר ומומחין ביותר א"כ מילתא דפשיטא היא שלא היו אותן השנים גוזרין גזירות בלבד בלתי השלישי דאין גוזרין גזירה אלא הגדולים בחכמה ובמנין וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דשני דייני היינו הן ובית דינן דאי בגזילות תלתא בעינן וכ"ש בגוזרי גזירות דתלוי במנין כדאיתא בכמה דוכתי וא"כ עכ"פ דחנן המצרי הוה מיהא יותר חשוב משאר הדיינים שהיו בבית דינן של אדמון וחנן וא"כ פשיטא שלא היו גוזרין בלעדו ולצרף דיינים אחרים שאין חשובין כמותו וכ"ש דא"ש טפי לגירסת הירושלמי שהבאתי דבמתניתין גרסינן גזילות ובברייתא גזירות ובודאי שגוזרי גזירות הן אותן החשובין ביותר שאין ב"ד יכולין לבטל דבריהם אלא שגדולים בחכמה ומכ"ש דמעיקרא אית לן לאהדורי על הגדולים בחכמה וכיון דחנן המצרי היה בכלל גוזרי גזירות דחשיב טובא אמאי לא חשיב ליה בהדי דייני גזירות דהא הוו טובא אע"כ דמומחין ביותר קחשיב והו"ל למיחשב נמי לחנן המצרי כן נ"ל נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן:

בד"ה דחשיב ליה דקתני כו' והיינו טעמא שהיה ממשפחה מיוחסת יותר מר"ע וגם בשביל נשיאותו הכא נמי כו' עכ"ל. לכאורה דבמה שכתבו וגם בשביל נשיאותו א"כ אין ראיה לההיא דהכא דהא ודאי דבשביל נשיאות יש להקדימו כדאשכחן בגמרא טובא דנשיא שאני אלא דבהנך עובדי דמייתי התוספות ע"כ לאו משום משפט הנשיאים הקדימו לר"א בן עזריה דא"כ הו"ל למיקדם נמי לדר' יהושע אע"כ כיון שר' יהושע היה ראוי לנשיאות אלא דלא מינוהו משום כבודו של ר"ג דהו"ל בעל דבר כדאיתא בפ' תפלת השחר מש"ה אקדמי' לר"י וא"כ הו"ל לאקדומי נמי לר"ע דהא בעו לאוקמיה נשיא אלא משום דלא הו"ל זכות אבות אע"כ דלקושטא דמילתא בשביל דלא הו"ל זכות אבות אין להקדימו אע"פ שהיה גדול יותר בחכמה וא"כ ה"נ אית לן למימר בחנן המצרי שלא היה ממשפחה מיוחסת כמותן ומ"מ לשון וגם בשביל נשיאותו בכדי נקטו ושפת יתר הוא וצ"ע:

גמרא והיכי עביד הכי והתניא ושוחד לא תקח כו' אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דילמא שאני התם דשקיל מחד שהוא לשון שוחד אבל בדשקיל מתרווייהו מנ"ל דאסור נראה דע"כ הא דקאמר אם ללמד שלא לזכות את החייב לאו כפשטיה איירי שלוקח שוחד ע"מ כן דלהא לא איצטריך למילף מלא תטה דלמה לי קרא דהנך רשעים גמורים נינהו להפוך הקערה על פיה ולאו בני דינא נינהו כדאמרינן בסמוך אלא הא דקאמר שלא לזכות את החייב היינו דאתי לידי כך כיון שלוקח מאחד מהם א"א שלא יטה כדאיתא לקמן והיינו לשון לא תטה ואפילו שוחד דברים אסור ומדאיצטריך לא תקח שוחד ע"כ היינו שנוטל משניהם דלא אתי לידי הטיית משפט ואפ"ה אסריה רחמנא בשוחד ממון דסופו ליטול מא' מהם וא"כ מקשה שפיר כן נ"ל:

שם הרי כבר נאמר לא תטה משפט. קשיא לי הא איצטריך לא תקח ללאו דשוחד בפני עצמו ונהי דאין לוקין עליו אפ"ה איצטריך למיכתב שאם לקח צריך להחזירו דלכאורה מגזל וריבית ואונאה לא ילפינן לה כיון שנותן שכר טרחו ושכר פעולה ויש ליישב דתרי זימני כתיב לא תקח וחד מינייהו מיותר והא דלא קאמר בהדיא והרי כבר נאמר לא תקח שוחד היינו כדפרישית דמשום האי ייתורא לא הוי מוקמינן לה בדשקיל מתרווייהו אלא בדשקיל מחד וחד מהנך לא תקח היינו לזכות את החייב ממש ואיצטריך קרא שמחוייבין להחזיר ואידך קרא להיכא דשקיל מחד לזכות הזכאי ומש"ה איצטריך לאתויי האי קרא דכבר נאמר לא תטה דאיכא איסורא אפילו בכה"ג וממילא נמי דחייב להחזיר דלענין חזרה אין לחלק ביניהם אע"כ דאידך לא תקח היינו אף בדשקיל מתרווייהו והשתא א"ש נמי הא דקאמר והלא כבר נאמר לא תטה והיינו משום דלא תטה נמי כתיב תרי זימני ע"כ לאסור אף בכה"ג דאתי לידי הטייה ומאי דקאמר והלא כבר נאמר לאו אקרא דפ' שופטים קאי כמו שנרשם בגמרא שלנו אלא דקאי אלא תטה משפט אביונך דכתיב לעיל מהאי קרא גופא ושוחד לא תקח כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה גוזרי גזירות כו' הא דלא פריך כו' והכתיב לא תקח שוחד כו' עד סוף הדיבור ולכאורה אין הלשון מדוקדק דמאי ס"ד דשייך בגוזרי גזירה האי קרא דלא תקח שוחד דפשטא דקרא ודאי איירי מהדיינים ובשביל הדין לוקחין משא"כ הכא שהיו גוזרין גזירה שלא בשעת המשפט בגזירה הנוהגין לדורות וטפי הו"ל להקשות מהא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטילין דילפינן לה בבכורות בר"פ עד כמה מקרא דכאשר ציוני מה אני בחנם אף אתם בחנם וא"כ משמע דלגמרי אסור ליטול שום שכר אף במאי דדמי לת"ת ועוד דלקושיא זו לא משני ר"ת מידי דמה אני בחנם משמע טפי דלענין ציבור נמי איירי והנלע"ד בתירוץ קושיא ראשונה דאין ה"נ דעיקר קושיית התוספות מההיא דהנוטל שכר לדון או מברייתא דמכוער הדיין אלא כיון דלא פסיקא דאיירי משל ציבור אי לאו דמייתי דמבעלי הדין בלא"ה אסור אף בדשקיל מתרווייהו מקרא דלא תקח שחד כדמוכח בשמעתין דמייתי לה אעובדא דקרנא אע"כ דמתניתין וברייתא איירי אף משל ציבור מש"ה מייתי התוס' נמי הך קושיא דמקשה בגמרא מקרא דלא תקח שחד ומתרץ ר"ת דאפ"ה משל ציבור שרי והטעם נ"ל דאע"ג דילפינן לה מקרא דמה אני בחנם אפ"ה לא מיתסר מהאי קרא אלא ליטול שכר אמידי דהוי מדאורייתא ממש או ממדרש הפסוקים דאקרא דראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים קאי משא"כ בגוזרי גזירה שגזרו גזירות חדשים למיגדר מילתא הוי מידי דרבנן ולא דמי לחוקים ומשפטים ושריא דומיא דשכר פיסוק טעמים דאמרינן בפ' אין בין המודר דף ל"ז דשרי וכתב שם הר"ן ז"ל משום דהוי דרבנן וא"כ ה"נ דכוותיה לפי תירוץ ר"ת אבל לתירוץ השני שכתבו התוס' בשם רבי משמע ליה לרבי דאפילו בכה"ג הוי בכלל חוקים ומשפטים דראה למדתי אתכם דמשה נמי תיקן כמה תקנות וגזר כמה גזירות כמבואר בכמה דוכתי וא"כ לא דמי לשכר פיסוק טעמים דלא הוי כלל בלשון חקים ומשפטים וכמו שהוא בלשון הר"ן ז"ל שם בנדרים בשם הירושלמי דדריש להדיא חוקים ומשפטים אתה מלמד בחנם ואי אתה מלמד בחנם מקרא ותרגום ע"ש כן נ"ל נכון בעיקר דברי התוספות אבל עדיין לא נתיישבה דעתי בזה בלשון התוספו' דלפ"ז עיקר התירוץ דר"ת חסר מהספר וכן הא דנקטי התוספות בלשון קושייתם קרא דושוחד לא תקח נמי לא נתיישב לי היטב ועדיין צ"ע אלא דהעולה מיהא מדברינו דלתירוצו של רבי משמע דאי לאו דגוזרי גזירה לא היה להם במה להתפרנס היו אסורין ליטול אף משל ציבור וכ"ש ללמד ליחיד אע"ג דגזירתם לא הוי אלא מילתא דרבנן ולא משמע שום סברא שיהא האיסור משום שוחד אלא מקרא דמה אני בחנם אסר לה וכמ"ש מל' הירושלמי וא"כ לפ"ז צ"ע על הגהת רמ"א בש"ע י"ד סי' רמ"ו דבמידי דרבנן שרי ליטול שכר בתקנה חדשה ולא הביא שום חולק ולמאי דפרישית מלשון רבי משמע דאסור ולדעתי הדבר צריך תלמוד ודו"ק:

תוס' ד"ה קשיא תלתא וכו' ועוד אי לאחד וכו'. לכאורה אע"ג דהתוס' עצמן בד"ה דחשיב כתבו בשם מ"ר דפליג על פי' ר"ת מ"מ לפמ"ש לקמן דלפי מ"ר לקמן בלא זה לא מצי לשנוי הכי שפיר כתבו דלדעת ר"ת נמי לא קשה ויבואר לקמן בסמוך:

תוס' ד"ה דחשיב וכו' וגם בשביל נשיאותו וכו'. לכאורה הוא מיותר ונראה כסתירה לדבריהם דנהי דאין לומר הטעם דוקא בשביל נשיאותו דהא חזינן דר' יהושע קדים לראב"ע אע"ג דלא היה נשיא ע"כ משום שהיה מיוחס ג"כ וקדים בשביל חכמתו אם כן ע"כ הא דקדים ראב"ע לר"ע הוא משום יחוסו מ"מ הוא מיותר דיותר הוי ראיה לדבריהם אם קדים משום יחוס לבד ונראה דכוונתם דבזה מתורץ מה שהקשו לעיל בד"ה קשיא תלתא דמאי מקשה דילמא היה לחנן בן אבשלום תרי שררות ודייני גזירות ודייני גזילות תרי מילי נינהו דא"כ כיון דחנן בן אבשלום היו לו שני שררות היה לו להקדים בברייתא חנן בן אבשלום קודם חנן המצרי בשביל שררתו כמו שהקדים ראב"ע לר"ע ואף אם היה חנן המצרי מיוחס טפי מ"מ יש לומר דס"ל דמעלת נשיאות חשיב טפי ואין ראיה מהא דקדים ר' יהושע לראב"ע משום דהיה חכם יותר ומעלת חכמה עדיף מנשיאות והא דקדים ראב"ע לר"ע משום שהיו לו שני מעלות נשיאות ויחוס קדים למעלות חכמה ואין לומר דחנן המצרי היה חכם יותר מחנן בן אבשלום זה אינו חדא דא"כ היה להם למנות לחנן המצרי יותר לשני שררות כדמשמע בברכות שלא מינו את ר' יהושע מטעמא דבעל מעשה הוא וה"ל לר"ג צערא טפי ע"ש הא לאו הכי היה ראוי למנות החכם יותר ותו דדייני גזירות היה ראוי לחכמים יותר מדייני גזילות כמ"ש בספר פני יהושע דאין גוזרין אלא על הגדולים בחכמה יותר ועכ"פ לא גרע וכיון ששוין בחכמה ראוי להקדים מעלת הנשיאות למעלת היחוס אלא דאכתי זה דחוק קצת דמנ"ל דמעלת הנשיאות עדיף. ויותר נראה דא"ש לפמ"ש בסמוך דמוכח דחנן בן אבשלום היה חכם מופלג יותר מחנן המצרי אם נימא דהיה לו שני שררות ג"כ אם כן ודאי דה"ל להקדים לחנן בן אבשלום נמצא לפי' מ"ר בל"ז מתורץ קושית התוס' דלעיל. ודוק:

ולפי זה יש לפרש בלשון הש"ס דמקשה בתר שנויא דרב נחמן ורמינהו שלשה דייני גזירות ולא מקשה בל"ז ברייתות אהדדי דאסוקי מילתא לשנויא דר"נ הוא משום דבל"ז הוי מצי למימר דגזילות וגזירות תרי מילי נינהו ושפיר יש לומר שהיה לאדמון ולחנן בן אבשלום תרי שררות אלא דלפמ"ש לעיל דדייני גזירות צריכין להיות חכמים יותר ועכ"פ שוים א"כ ע"כ צ"ל דחנן המצרי לא היה חכם יותר מנחום כיון שנחום היה מדייני גזירות וכיון שע"כ צ"ל הא דלא מני במשנה נחום משום דחשיב קתני דלא חשיב לא קתני אם כן ע"כ שהיה חנן בן אבשלום יותר חכם וחשוב מנחום א"כ ממילא מוכח דכ"ש דחנן בן אבשלום שהי' מופלג בחכמה יותר מחנן המצרי וא"ש מה שכתבנו לעיל דאי אפשר לתרץ מתניתין שהיה להם שני שררות כמו שהקשו התוס' בד"ה קשיא תלתא דכיון דמוכח דחנן בן אבשלום היה יותר חכם מחנן המצרי ואם נימא דהיה לו גם כן שני שררות ה"ל לברייתא דג' דייני גזילות להקדים חנן בן אבשלום לחנן המצרי ודוק:

בא"ד ולאו פירכא וכו' מדתניא בסמוך ר' נתן אומר וכו'. הקשה מהרש"ל דה"ל להתוס' להקשות מזה קושיא אלימא על פי' ר"ת. ונראה דיש לומר לשיטת ר"ת דאף הוא ס"ל הך סברא דחשיב בחכמה קתני אלא דהוי קשיא ליה מדהקדים בברייתא דלעיל חנן המצרי לחנן בן אבשלום משמע שהיה חכם וחשוב יותר אבל הכא איכא למימר דלעולם דקאי ר"נ על הברייתא ובאמת הוי לר"נ ארבעה דייני גזירות והא דלא חשיב בברייתא שניה דג' דייני גזירות אלא ג' היינו משום דחנן בן אבשלום באמת לא חשיב ליה וחנן דברייתא שניה היינו המצרי דחשיב יותר לפי' ר"ת מיהו אפ"ה כתבו דאין קושיא דל"ל להש"ס לשנוי דחשיב בחכמה קתני ולא משני כפי' ר"ת משום דעכ"פ נצטרך לזה הסברא דחשיב בחכמה קתני בברייתא דאל"כ תקשה הוי ארבעה לר"נ ועוד נראה דסבירא ליה למ"ר דאם נימא דהוי ארבעה לא שייך לשון אף נחום המדי על ברייתא כיון דצ"ל דס"ל לר"נ דנחום היה יותר חכם מחנן מדלא חשיב ליה ר"נ בברייתא שניה ולא שייך לשון אף. ומ"מ אין מזה קושיא על ר"ת. ודוק:

שם בגמרא הרי כבר נאמר וכו'. לכאורה קשה דילמא לעבור בשני לאווין על הטיית המשפט ועל לא תקח שוחד וצ"ל משום דכל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתירי ואכתי לא מתרצא אי נימא דאין לוקין על לא תטה משפט משום דה"ל לאו שאין בו מעשה כמו שיבואר לקמן יש לומר דאתי למלקות ויותר נראה דלאו זה דשוחד ע"כ לא ניתן למלקות דהא ניתן להשבון כדאיתא בח"מ סימן ט' וצריך להחזיר כשיתבענו ונראה דמהכא נפקא ליה. וכיון דאין לוקין עליו לא שייך לאוקמי לעבור על שני לאוין כמ"ש התוס' בב"מ דף ק"א ד"ה לעבור וכו' וא"ת ולוקמי בגזל וכו' ויש לומר משום דלא לקי וכו' ולפ"ז נלע"ד דאין הכרח לדייק בש"ע מה שדקדקו האחרונים מלשון כשיתבעו דפטור בלא תביעה. ולפמ"ש יש לומר דרבותא קמ"ל דלצאת ידי שמים פשיטא אפילו אם היה בו חיוב מלקות חייב לצאת ידי שמים כדאמר רבא בב"מ דף צ"א אתנן אסרה תורה אלא דקמ"ל דאפילו יוצאה בדיינין ע"י תביעה משום דלא ניתן למלקות כנ"ל. מיהו אכתי קשה על הברייתא עצמה דמנ"ל דצריך להחזיר השוחד שקיבל ולא דמי לגזלה וריבית דמפורש ביה והשיב את הגזלה ובריבית וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי כדאיתא ר"פ א"נ ע"ש אבל הכא מנ"ל דצריך להחזיר כיון דמדעתיה במתנה יהיב ליה ונראה דלרבא דקי"ל כוותיה בריש תמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ א"ש דאף דנתן לו במתנה לא קנה כלל כמ"ש הפוסקים בח"מ סימן ר"ח גבי מקח שנעשה באיסור ובהכי א"ש נמי הכא דלוקה ואינו משלם כדקי"ל בכל ממון ומלקות משום דכיון דלא קנה כלל ה"ל בכלל גזילה דמפורש ביה דמשלם ואינו לוקה וכה"ג אמרינן בריש תמורה לענין ריבית ויבואר לקמן בס"ד. מיהו לאביי דס"ל שם אי עביד מהני קשה מהך ברייתא וצ"ל דלאביי באמת הכא א"צ להחזיר ולוקה ואינו משלם והא דלא קאמר לעבור עליו בשני לאוין משום דהיכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתיר' כנ"ל ולפ"ז נ"ל מ"ש הסמ"ע בח"מ סימן ט' ס"ק ג' צריך להחזירה כשיתבענו וכו'. ולא דמי לריבית דכתב ביה וחי אחיך עמך עליך להחזיר לו כדי לחיות וכתב הט"ז שם דאשתימטתיה להסמ"ע דברי רש"י בפ' אלמנה ניזונית דף ס"א ד"ה רבית קצוצה כופין אותו להחזיר אם תובעו בחייו הרי גם בריבית בעינן תביעה וכו' ומתוך זה כתב שם למעשה דאין המלוה של הלוה שנתן ריבית יכול להוציא מן אותו שקיבל ריבית מדר' נתן כיון שאין כאן תביעה מן הלוה שיחזירם לו אין כאן ממון דהרי בעינן תביעה וכן כתב בי"ד סימן קס"א ולענ"ד דלא עלה זה על דעת רש"י ז"ל דלענין מאי כתב רש"י כן. ותו דמנ"ל ומפורש איפכא כמו שיבואר אלא עיקר כוונת רש"י דכיון דקאמר שם עד כאן ריבית קצוצה ע"כ מיירי לענין יוצאה בדיינים דהיינו ע"י תביעה דמה"ת יכופו הבית דין באין תובע אבל כשבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר אפילו באבק ריבית כדקי"ל בי"ד סימן קס"א לכך פירש"י דמיירי באינו רוצה לצאת ידי שמים אלא שתבעו בדיינים והב"ד כופין אותו בריבית קצוצה דוקא אבל פשיטא שחייב להחזיר אף בלא תביעה כדאיתא להדיא בב"ק דף צ"ד ע"ב אמרי מחזירין ואין מקבלין מהן ואלא למה מחזירין לצאת ידי שמים ואיתא עוד שם אי עשה תשובה מאי בעי גביה איבעי לי לאהדורי הרי מפורש דאף בלא תביעה חייב להחזיר מיהו הדין שכתב הט"ז שאין לגבות מדר' נתן בריבית קצוצה הוא דין אמת מטעמא אחרינא שכתב הט"ז שם דבריבית דוקא משום חיותיה וכן נראה לענ"ד דאע"ג דהכא גבי שוחד חייב מדינא כשיתבענו הנותן כנ"ל מ"מ בריבית פטור כדרשת חז"ל למורא ניתן ולא להשבון ואינך ילפות' דיליף בפרק אלמנה ניזונת דף ס"א אע"ג דהתם קאמר לר"י דס"ל ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ולא קי"ל כוותיה צ"ל דר"א נמי ס"ל הנך למודים אלא דס"ל דצריך להחזיר משום חיותיה תדע דהא רבא גופיה יליף התם מהקישא דשופכי דמים דלא ניתן להשבון ואיהו קאמר שם עד כאן אבק ריבית וכו' הרי דס"ל דיוצאה בדיינים ולכהי פטורים הבנים דלדידיה אזהר רחמנא וחי אחיך עמך ולא לבניו וזהו כוונת רש"י ז"ל כשיתבעהו בחיים כי היכא דלא תקשה דרבא דידיה אדידיה דיליף דלא ניתן להשבון אלא ודאי דלא נ"מ אלא לענין אם מת להחזיר לבניו ותרוויהו קראי צריכי לרבא דס"ל דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואם כן מצד הסברא יוצאה בדיינים כדאיתא בהדיא בריש תמורה ע"ש אלא דמהנהו קראי דיליף שם לר"י דלא ניתן להשבון ה"נ ס"ל לרבא דילפינן מיניה דמצד הדין אינו חייב להחזיר אלא מטעם חיותיה מקרא וחי אחיך עמך ונ"מ דא"צ להחזיר לבניו ובזה מתורץ קושית התוס' שם ד"ה רבא אמר מגופיה דקרא וכו' (ומה שלא הקשו התוס' שם דרבא אדרבא דלעיל דאמר ע"כ ריבית קצוצה יבואר בס"ד בסמוך) והיינו דלא מקשה הש"ס על ר"א מקרא דר' יוחנן כדמקשה על ר"י מקרא דוחי אחיך משום דאיהו דריש נמי הני קראי לפוטרו מדין תשלומין וא"צ להחזיר אלא בשביל חיותיה ודוק:

ועוד נלע"ד דמוכח דמה שחייבה התורה להחזיר הריבית אינו בתורת חיוב תשלומין אלא בתורת חיותא דהא משמע להדיא מדברי רש"י שם בדף ס"ב ע"א בד"ה לא לעולם אימא לך דאם גבה הכל אינו מתוקן בחזרה מן המלקות דאין כאן ניתן לעשה וכו' משמע להדיא דס"ל דלוקה ומחזיר ואמאי הא קי"ל בכל מקום דאין לוקה ומשלם אלא ע"כ כיון דחזרה זו אינו מחמת חיוב תשלומין אלא משום חיותיה לא דמי לממון ומלקות ובזה א"ש דמקשה שם לעיל מ"ט דר"א אע"ג דבתחלה הקשה מ"ט דר"י דוחק לומר דבתחלה הקשה על ר"י אליבא דרבא דס"ל אי עביד לא מהני ובתר הכי הקשה על ר"א אליבא דאביי דס"ל אי עביד מהני (ובזה הוי ניחא מה שדקדקו התוס' שם ד"ה רבא אמר וכו' הא דקאמר הש"ס דאמר רב נחמן מ"ט דר"א ולא קבעו גמרא כמו כן בשם רבא משום דלפמ"ש לרבא לק"מ דהא ס"ל אי עביד לא מהני ואין להקשות מ"ט על ר"א דס"ל ליוצאה בדיינים) אך זה דוחק דנימא דר"נ ס"ל כאביי. ונלענ"ד דעיקר הקושיא משום הני קראי דמייתי לר"י דע"כ ס"ל לר"א ג"כ דאל"כ קשה כיון דקי"ל בכל מקום דאיכא ממון ומלקות דלוקה ואינו משלם א"כ ה"נ לא מיבעיא לפי' רש"י דבאמת לוקה כדאיתא בברייתא אלא אפילו אי נימא כשיטת התוס' דאינו לוקה מ"מ צריך טעמא דהא קיימא לן בכ"מ דלוקה ואינו משלם ואפ"ה מקשה הש"ס לעיל מאי טעמא דר"י דאינו יוצאה בדיינים דאין לומר דהוא מטעם דחייב מלקות דהא ס"ל לר"י עצמו דחייבי מלקות שלא התרו בהן חייבין בתשלומין אם כן כשלא התרו בו למה אינו יוצא בדיינים וכן קשה לר"א אפילו אי ס"ל כר"י מ"מ בהתרו בו למה יוצאה בדיינים ומשני וחי אחיך עמך לפי' התוס' הטעם פשוט דהכא ריבתה התורה לתשלומין וליכא למילף מיניה בעלמא משום דכי היכי דאמרינן לעיל דף ל"ג דליכא למילף מחובל בחבירו דמשלם ואינו לוקה משום דחס רחמנא על ממונא דנחבל ה"נ אמרה תורה אהדרא ליה כי היכי דניחי ולפי' רש"י צ"ל כמ"ש לעיל כיון דאין חיוב תשלומין לא ה"ל ממון ומלקות. מיהו יותר נראה דא"ש לפי' רש"י דלשיטת התוס' יש לדחות דכיון דס"ל דאי עביד לא מהני יש לומר דהוי בכלל גזילה דריבתה התורה להשבה כמ"ש לעיל לענין שוחד משא"כ לפי רש"י דבאמת לוקה ועוד נלע"ד לתרץ קושית התוס' שם על רש"י ז"ל בד"ה לא מאי קום עשה וכו' וקשה דמעיקרא פריך וכו' דיש לומר מ"ש רש"י שם דאין כאן ניתק לעשה היינו משום דאיכא תרי לאוין כדאיתא באלמנה ניזונת דף ע"ה המלוה עובר משום לא תקח ומשום את כספך לא תתן ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין כדאמרינן בריש תמורה גבי לא יחליפנו ולא ימיר. וכה"ג הקשו התוס' בזבחים דף קי"ד בד"ה אלמא וכו' דלמה לא נימא דכתב רחמנא בגזל תרי לאוין למלקות דאע"ג דניתן להשבון לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. ותירצו שם משום דאין העשה סמוך ללאוין. א"כ הכא דהעשה סמוך ללאוין דכתיב וחי אחיך עמך גבי לא תקח ולא תתן שפיר אמרינן דלא אתי עשה ועקר תרי לאוין. ומ"מ קשה דה"ל ממון ומלקות כנ"ל. וצ"ל כנ"ל משום דאינו בתורת חיוב תשלומין אלא בתורת חיותיה ומה שלא תירצו התוס' בזבחים גבי גזילה מטעם דה"ל ממון ומלקות. עיין מ"ש לעיל דף ל"ב ע"ב בד"ה שלא השם וכו' בזה. ובזה מיושב מה שדקדקנו לעיל בדברי התוס' ד"ה רבא אמר דלא הקשו מדרבא עצמו דקאמר הכא ע"כ ריבית קצוצה. דהמ"ל דרבא לאו לענין תשלומין קאמר אלא אדרבא כיון דאינו יוצא בדיינים ממילא דלוקין על ריבית קצוצה. והיינו דקאמר על כרחך ריבית קצוצה דלוקין עליו. ודוק בכל זה:

יצא לנו דבין בשוחד ובין בריבית חייב להחזיר לצאת ידי שמים אפילו בלא תביעה אלא דבריבית אינו בתורת תשלומין אלא משום חיותיה. ונ"מ דפטור להחזיר לבניו ואינו שייך ביה מדר' נתן ואינו פוטר מן המלקות. משא"כ בשוחד דהוא מדין חיוב תשלומים אפילו לבניו ולבעל חובו מחזיר ופוטר מן המלקות. ושפיר קאמר ברייתא הרי כבר נאמר לא תטה משפט דלא שייך לעבור בשני לאוין כיון דאינו לוקה וא"ל דאכתי יש לומר למלקות דהא איכא בלאו דקבלת שוחד תרי לאוין בפרשת משפטים ובפרשת שופטים ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין. זה אינו כמ"ש התוס' בזבחים דכיון דאין עשה סמוך ללאוין שפיר עוקר תרי לאוין. וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דלא שייך הכא לומר דלוקה על לאו שני דהא קי"ל כל המשלם אינו לוקה ולכאורה אכתי קשה מאי פריך הרי כבר נאמר וכו'. לפמ"ש לעיל דף ל"ב דאף דבחובל משלם ואין לוקה על לאו דחבלה מ"מ היכא דאיכא גם לאו אחרינא כגון בחובל בי"ט וביוה"כ כיון דלוקה על לאו די"ט ממילא פטור מן התשלומין ולוקה ג"כ על לאו דחבלה. א"כ ה"נ יש לומר דקרא מיירי לחייב את הזכאי ולמלקות דכיון דלוקה על לאו דלא תטה משפט ממילא דפטור מלשלם ממון דקבלת שוחד ולכך לוקה על לאו דשוחד גם כן. אך דזה אינו דמלקות דלא תטה משפט אינם פוטרים התשלומים דשוחד דהא לא אתי בהדי הדדי כאחת דלאו דלא תטה משפט הוא בשעת הטיית משפט וחיוב תשלומים דשוחד הוא בשעת קבלת השוחד. ותו דנראה דאינו לוקה על לא תטה משפט משום דאין בו מעשה. ותו דניתק לעשה שצריך להחזיר הדין דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. וכן המרב"ם ז"ל לא מנאם ללאוין אלו בכלל המלקות. ודוק:

שם בגמרא אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב וכו'. ובש"ע סימן ט' השמיט לחייב את החייב. ובאמת אם נימא דפי' דזכאי היינו מי שהוא זוכה בדין בין תובע בין נתבע. או חייב בדין היינו אפילו בתובע דכיון שאינו נוטל תביעתו חייב קרו ליה א"כ ודאי לשון כפול הוא דכיון שמזכה לאחר ממילא מחייב את השני. אלא על כרחך פי' הברייתא דזכאי וחייב שייך בנתבע. א"כ שפיר שייך לזכות את הזכאי. ר"ל שמקבל מן הנתבע לזכותו. ולחייב את החייב היינו שמקבל מן התובע לחייב את הנתבע אם יתחייב בדין. ובזה נכון הא דמדייק הש"ס מהכא אפילו שקיל מתרוויהו אסור אע"ג דליכא חשש הטיית הדין בטעות. וקשה דילמא דוקא כשלוקח מאחד אף שרוצה לדון כדין יש לומר שיטה כדקאמר רבא לקמן מ"ט דשוחדא כיון דקיבל שוחדא מיניה איקרבא דעתיה לקבל וכו'. משא"כ כשלוקח משניהם בשוה. ויש לומר דהיינו מדקתני ברייתא ולחייב את החייב דמיותר דהא נשמע מרישא דמה לי שמקבל מן התובע או מן הנתבע אלא על כרחך דקמ"ל דאפילו ליקח משניהם אסור. וטעמא דרבא דאמר מ"ט דשוחד'איבואר לקמן בס"ד. ומכל מקום צ"ע הא דהשמיט הש"ע דאפילו ליקח משניהם אסור. וצ"ל דסמך אהא דכתב שם אח"כ בס"ה גבי שכר בטילה דמוכח והוא שיקבל משניהם בשוה. משמע דבכל הני דלעיל אסור לקבל אפילו משניהם. וק"ל:

שם אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. ובילקוט איתא דאינו נפטר מן העולם עד שיורה צדק בהוראתו ונראה פירושו דבתחלה כשמקבל שוחד ומטה הדין הוא יודע שמטה הדין כי חכמתו בקרבו. אבל כשמקבל הוא נענש שבא לידי סמיות הלב שסובר שיפה הורה וצדיק הוא בהוראתו. וסיים הפסוק ויסלף וגו' שסוף הדבר להפוך דברי אלקים חיים שיאמר שמי שאינו מורה כן הוא מעוות הדין שכן דרך החוטאים כמפורש אצלינו בפירושי התורה בס"ד. והוא ענין טירוף דעת דאמר בברייתא ר"ל עירוב הדעת טוב ורע שאומר לטוב רע ולרע טוב וגו' ובחידושי תורה כתבנו עוד באופן אחר. ועיין מ"ש לקמן עוד בזה. וק"ל:

תשבע בסוף. כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום: ולא תשבע בתחלה. בשעת גיבוי מזונות: גמ' אדמון בן גדאי: גוזרין גזירות. קנסות: קיטמה נטיעה גרסינן בב''ק גבי בהמה שנכנסה לרשות הניזק והזיקה קטמה נטיעת אילן כמה שמין אותה: שתי כסף. שתי מעות: בתי דינין. של עשרים ושלשה: בתי כנסיות. להתפלל: בתי מדרשות. למשנה ולתלמוד: בתי סופרים. ללמוד תינוקות: נוטלין שכרן. ומתפרנסין הימנו לפי שלא היו עסוקין במלאכתן: ברשיעי עסקינן. שנוטלין שכר לדון יותר מכדי חייהן: לא ספקו. למזונות: אע''פ שלא רצו. ליטול: איסתירא. סלע: בתורת שוחדא. שלא תחייבני אם זכאי אני: בתורת אגרא. שכר טורח: הנוטל שכר לדון. משנה היא במס' בכורות (דף כט.): אגר דינא. לא אומר לכם הדין כי אם בשכר כך וכך: אגר בטילא. שהיה בטל ממלאכתו: דהוה תהי באמברי דחמרא. מריח באוצרות יין אי זה ראוי להתקיים והקרוב להתקלקל ימכרוהו מיד ושכר זה היה מצוי לו בכל יום: כי הא. דבטילא דמוכח שרי: הבו לי גברא דדלי. מיא משקה שדותי: בחריקאי. במקומי חריקאי אומר אני שהוא לשון פגום כמו קרנים חרוקות דשחיטת חולין (נט:) כלו' שאני מסתלק ונפגם מקומי:

קשיא תלתא אתרין קשיא גזילות אגזירות. וא''ת אדרבה אי גזילה וגזירה תרי מילי נינהו תלתא אתרי לא קשיא דדייני גזילה הוו תלתא דייני גזירות לא הוו אלא תרי ואמר רבי חדא דאינו סברא שתהא לדיין א' שתי שררות דכמה אנשים חשובים היו בירושלים שהיו יכולין לעמוד לכל שררה ושררה ועוד אי לאחד מהם הוו שתי שררות לחנן המצרי היה לו להיות שהיה חשוב יותר מחנן בן אבישלום כמו שפי' ר''ת. מ''ר: דחשיב ליה קתני. ואין לפרש דחשיב ליה יותר דהא מוכח בברייתא דחנן המצרי היה חשוב יותר מחנן בן אבישלום מדקתני ליה ברישא אלא ה''פ דחשיב ליה בתר הכי דאיירי בהו מתני' חנן אומר שני דברים אדמון אומר שבעה קתני דלא חשיב ליה כגון חנן המצרי שלא דבר כלום לא קתני ולי נראה דחשיב ליה החשוב יותר ואף על גב דקתני חנן המצרי ברישא הכי נמי אשכחן מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור''ע אע''פ שר''ע היה חשוב מרבי אלעזר בן עזריה שהוא היה ראש לחכמים ובכל דוכתי אמרינן (פסחים נ.) כגון ר''ע וחבריו ובשילהי פ''ק דיבמות (דף טז.) גבי מעשה דרבי דוסא בן הרכינס דאמר להם רבי יהושע אני אלך ואחריו מי רבי אלעזר בן עזריה ואחריו מי ר''ע וכשנכנסו אצלו אמר לר' יהושע יש בן לעזריה חברינו הרי לא היה יודע שר' אלעזר בעולם ולר' עקיבא אמר אתה הוא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו ואפ''ה מזכיר ר' אלעזר ברישא והיינו טעמא שהיה ממשפחה מיוחסת יותר מר''ע שהיה עשירי לעזרא וגם בשביל נשיאותו הכא נמי דקתני חנן המצרי ברישא לא בשביל שהיה חשוב יותר אלא מפני שהוא ממשפחה מיוחסת יותר מחנן בן אבישלום ואומר רבי דמ''מ תקשי לן אמאי לא משני כדמשני ר''ת ולאו פירכא היא דאי תנא להו לפי שדברו במשנתנו הוה ליה למיתני שני דייני גזירות שהיו בירושלים אבל מדקתני היו בירושלים משמע שנים היו ותו לא ועוד מדתניא בסמוך רבי נתן אומר אף נחום המדי אחד מדייני גזירות שבירושלים היה ועל כרחך אברייתא לא קאי דא''כ לר' נתן ארבע הוו ואנן מוקמינן דההיא דקתני שלשה אדמון וחנן ונחום המדי לרבי נתן אלא ודאי דחשיב ליה החשובין יותר משום הכי קאמר אף נחום המדי היה אחד מגוזרי גזירות והיה חשוב כמותם. מ''ר: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. הא דלא פריך הכא והיכי עבדי הכי והכתיב ושוחד לא תקח כדפריך עליה דקרנא אומר ר''ת משום דלא אסור אלא מבעלי דינים אבל הכא משל צבור ורבי מפרש דהכא לאו בתורת שכר היו נוטלין אלא הכא כל שעה היו יושבין בדין ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסן אבל קרנא אקראי בעלמא היה יושב ולא היה לו ליטול שכר ומהאי טעמא נמי אתי שפיר הא דקאמר לקמן (דף קו.) מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אף על פי ששכר תלמוד תורה אסור כדאיתא בפרק אין בין המודר (נדרים דף לז.) מ''ר: