כתובות קה ע"ב

דף קה - ב

"ויסלף דברי צדיקים" -  אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת, שייעשה לטיפש.

ואז, ביושבו לדון כשהוא טיפש, קל וחומר שיסמא אז השוחד את עינו. וזו היא כונת הברייתא האומרת "קל וחומר לרשעים". ^[1] כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: כך דרש רב נחמן בר כהן: מאי, מהו ביאור הפסוק דכתיב: [משלי כט] "מלך במשפט יעמיד ארץ. ואיש תרומות - יהרסנה"?

אם דומה דיין למלך, בכך שאינו צריך להזדקק לכלום מן הבריות, הוא יעמיד ארץ במשפט. ואולם, אם דומה הוא לכהן, שמחזר על הגרנות לקבל מהאנשים תרומה - יהרסנה!

אמר רבה בר רב שילא: האי דיינא דשאיל שאילתא, ששואל מאנשים כלים או בהמות להשתמש בהם - פסול למידן דינא, כיון שהוא משוחד מהאנשים שמשאילים לו.

ולא אמרן שהוא פסול לדון בגלל שהוא שואל מאנשים, אלא דלית ליה לאושולי, שאין לו בעצמו כלים ובהמות להשאיל לאנשים אחרים, ונמצא שמשאילים לו מבלי לשאול ממנו.

אבל אם אית ליה לדיין כלים לאושולי - לית לן בה! לא איכפת לנו שישאל כלים, שאינו משוחד מכך היות וגם הוא משאיל להם.

ופרכינן: איני! והא רבא, שהיה דיין, שאיל שאילתא מדבי מאנשי בית בר מריון, אע"ג דהם לא שיילי מיניה, ובכל זאת לא נפסל רבא לדון!

ומשנינן: התם, מה ששאל מהם רבא - לאחשובינהו, להחשיב את אנשי בית בר מריון הוא דבעי. שרצה רבא להחשיבם ולכן שאל מהם אף על פי שהם לא שאלו ממנו, אך יכול היה רבא עצמו להשאילם.

אמר רבא: מאי טעמא דאסרה תורה נטילת שוחדא אפילו כדי לזכות את הזכאי? -

כיון דקביל ליה שוחדא מיניה - איקרבא ליה דעתיה של הדיין לגביה של נותן השוחד, והוי כגופיה, ואין אדם רואה צד של חובה לעצמו אפילו כשהוא מתכוון לדון משפט אמת!

מאי, ומדוע הוא קרוי "שוחד"?

לפי שהוא, הדיין המקבל את השוחד והאדם הנותן את השוחד נעשים כאילו הם גוף אחד.

אמר רב פפא: לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה שאהוב עליו, ולא למאן דסני ליה, ששנוא עליו.

דרחים ליה, לאהובו - לא חזי אינו רואה ליה צד חובה.

דסני ליה, לשנוא עליו - לא חזי ליה זכותא.

אמר אביי: האי צורבא מרבנן, תלמיד חכם שהוא רב העיר, דמרחמין ליה בני מתא, שאוהבים אותו בני עירו, לאו משום דמעלי טפי, אין זה מחמת שהוא מעולה ביותר, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, שאינו מוכיחם על אי קיום התורה והמצוות.

אמר רבא, מריש בתחילה, לפני שנתמניתי לדיין העיר, הוה אמינא הייתי אומר כי הני בני מחוזא, בני מחוזא [עירו של רב] - כולהו רחמו לי, כולם אוהבי.

כיון דהואי דיינא, אבל מאז שנתמניתי לדיין העיר, אמינא, אמרתי לעצמי שלא כל בני מחוזא אוהבים אותי, אלא מינייהו [אלו שאני מחייבם בדין] סנו לי, שונאים אותי, ומינייהו [אלו שאני מזכה בדין] רחמו לי, אוהבים אותי.

אך לאחר מכן, כיון דחזאי כאשר נוכחתי לדעת דמאן דמיחייב ליה האידנא, את מי שאני מחייב עתה בפסק דיני, קא זכי למחר, בדין אחר שבא לפני, אמינא, אמרתי לעצמי: אם מרחם - כולהו רחמו לי. אי מסנו - כולהו סנו לי.

תנו רבנן: [שמות כג] "ושוחד לא תקח" -

אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור, מדלא כתיב "בצע [ממון] לא תקח".

ומבארת הגמרא: היכי דמי "שוחד דברים"? ^[2]

כי הא דשמואל הוה עבר במברא, על גבי גשר את הנהר. אתא ההוא גברא, יהיב ליה לשמואל את ידיה, כדי לסייע לו לעבור.

אמר ליה שמואל: מאי עבידתיך? למה עשית זאת?

אמר ליה: דינא אית לי.

אמר ליה: פסילנא לך לדינא. פסול אני מלדון אותך, על אף שלא חשבתי על נטילת שוחד בשעה שעזרת לי.

אמימר, הוה יתיב וקא דאין דינא

פרח גדפא [בעל כנף] ארישיה, ונעמד על ראשו.

אתא ההוא גברא, שקליה, ונטלו מראשו.

אמר ליה: מאי עבידתיך? מדוע עשית זאת?

אמר ליה: דינא אית לי.

אמר ליה: פסילנא לך לדינא.

מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה, היה מוטל רוק לפניו.

אתא ההוא גברא, כסייה, וכיסה את הרוק.

אמר ליה: מאי עבידתיך?

אמר ליה: דינא אית לי.

אמר ליה: פסילנא לך לדינא.

רבי ישמעאל ברבי יוסי, הוה רגיל אריסיה [אריסו, המעבד את שדהו תמורת קבלת חלק מסויים מהפירות], דהוה מייתי ליה, היה מביא לו כל מעלי שבתא [ערב שבת] כנתא סל דפירי, משדהו.

יומא חד, אייתי ליה הקדים להביא לו את הפירות ביום חמישי בשבתא.

אמר ליה: מאי שנא, מה השתנה הפעם, שהקדמת להביא האידנא, עתה, ביום חמישי במקום בערב שבת!?

אמר ליה: דינא אית לי, יש לי לבוא ולדון עם בעל דיני לפניך היום, ואמינא, אגב אורחי שאני בא לפניך לדין, אייתי ליה למר.

לא קביל רבי ישמעאל ברבי יוסי מיניה.

ולא עוד, אלא אמר ליה: פסילנא לך לדינא.

אותיב זוגא דרבנן, הושיב זוג תלמידי חכמים במקומו, וקדיינין ליה.

בהדי דקאזיל ואתי, בשעה שהיה הולך ובא רבי ישמעאל ברבי יוסי, היה מחשב כיצד יכול אריסו לזכות בדין, ואמר בלבו: אי בעי, טעין הכי. ואי בעי - טעין הכי. אם רוצה הוא לטעון יכול הוא לטעון כך, ואם רוצה הוא לטעון אחרת, יכול הוא לטעון כך.

אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי, כשנוכח לדעת כמה הוא מהפך בלבו את טענותיו של אריסו כדי שיוכל לזכות בדין -

תיפח נפשם של מקבלי שוחד!

ומה אני, שלא נטלתי שוחד, ואם נטלתי מהפירות שהביא לי אריסי גם לא היה זה נטילת ממון מהנידון, שהרי פירותי שלי נטלתי - ובכל זאת כך אני חושב בזכותו של האריס בגלל שהקדים להביא את הפירות ביום אחד.

מקבלי שוחד - על אחת כמה וכמה. רבי ישמעאל בר אלישע שהיה כהן, אייתי ליה ההוא גברא "ראשית הגז" מגיזת צאנו.

אמר ליה: מהיכא את?

אמר ליה: מדוך פלן. ממקום פלוני.

אמר ליה: וכי מהתם להכא, משם, ממקום עירך ועד לכאן, לא הוה כהן למיתבא ליה, לא היה לך כהן אחר ליתן לו את ראשית הגז עד שטרחת לבוא אלי וליתן לי אותו?

אמר ליה: דינא אית לי אצלך, ואמינא, ואמרתי לעצמי, אגב אורחאי, אגב בואי אליך לדין, אייתי ליה למר, אביאנו לאדוני.

אמר ליה: פסילנא לך לדינא! ולא קביל מיניה.

אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה.

בהדי דקאזיל ואתי, אמר: אי בעי אדם זה לזכות בדין, טעין הכי, ואי בעי - טעין הכי.

אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני, שלא נטלתי ממנו את ראשית הגז, וגם אם נטלתי, הרי שלי נטלתי, ובכל זאת אני חושב כך, למצוא לו טענות שיכול לזכות עמן בדין.

מקבלי שוחד - על אחת כמה וכמה.

רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא סל דגילדני דבי גילי, מין דגים קטנים.

אמר ליה רב ענן: מאי עבידתיך?

אמר ליה: דינא אית לי! ולא קביל מיניה!

אמר ליה רב ענן: פסילנא לך לדינא.

אמר ליה: דינא דמר - לא בעינא. איני רוצה להתדיין לפניך, אבל קבולי לקביל מר ממני את הסל עם הדגים הקטנים, דלא למנען ועל ימנע ממני מר מאקרובי בכורים, ממצות הקרבת ביכורים שאקיים בנתינה זאת -

דתניא: [מלכים ב ד] "ואיש בא מבעל שלישה, ויבא לאלישע, איש האלהים, לחם בכורים עשרים לחם שעורים. וכרמל בצקלונו".

וכי אלישע - אוכל בכורים הוה? והרי הוא לא היה כהן אלא היה משבט גד!? ^[3]

אלא, לומר לך, שכל המביא דורון לתלמיד חכם - כאילו מקריב בכורים. אמר ליה רב ענן: קבולי - לא בעינן דאיקביל ללא סיבה. אבל השתא, עתה דאמרת לי טעמא - מקבילנא.

שדריה שלח רב ענן את האדם הזה לקמיה דרב נחמן, שידון אותו, והכי שלח ליה במכתב שנתן בידו אל רב ענו: נידייניה מר להאי גברא, דאנא היות ואני, ענן - פסילנא ליה לדינא.

אמר רב נחמן כשקבל את המכתב: מדשלח לי רב ענן הכי, שמע מינה קריביה קרובו של רב ענן הוא, ולכן הוא פסול לדונו, ועלי לכבדו, כי בכך יתכבד רב ענן.

הוה קאים דינא דיתמי היה עומד לדיון דין של יתומים נגד בעל דינם, קמיה דרב נחמן.

והא דאמר דומה הדיין וכו'. פי' בפ"ק דסנהדרין ומדאייתי לה הכא על עסקי שוחד ממון מוכח שהוא כפי' רש"י ז"ל. הא דאמר לקמן אינש למאן דרחים לי כולהו עובדא דלקמן דאמרי פסילנא לך לדינא פי' רבותי' ז"ל דלפני' משורת הדין ולמדת חסידות דאלו מדינא לא פסלו שא"כ אין לך דיין לדין והכי מוכח במסכת סנהדרין וכ"כ שם רא"ה ז"ל:

וכי אלישע אוכל בכורים הוה פירוש רש"י ז"ל והלא לא היה כהן כי בדברי הימים מייחס אותו לשבט גד וכתבו בתוספת שלא היה צריך רבינו לכך דאפי' היה כהן לא היה אוכל בכורים היה והלא אין שם לא כהן ולא מקדש ולא מזבח וכו':

ראוי למעמידי הדיינין שיהיו מעמידין חכמים ונבונים ושאינם צריכים לסעד בני אדם עד שתתקרב דעתם להם מתוך שהם צריכים להם דרך הערה אמרו מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן שמחזר בבית הגרנות יהרסנה:

אפילו היה הדיין שואל מזה חפץ או בהמה או אי זה דבר פסול לו לדין אם אין לו לדיין דבר שיהא הבא לפניו צריך לו שיהא הוא מוכן להשאילו ומכל מקום אם הדיין שואל שלא לצורך אלא להחשיב את המשאילים שצריכים חזוק כגון יתומים עשירים וכיוצא בהם מותר:

עקר טעם מה שאסרה תורה בקבלת השחד הוא מחשד הטיית הדין ואפילו קבלו על דעת שיזכה את הזכאי ויחייב את החייב ומכל מקום טבעו נוטה שלא לראות חובה לנותן לו ולחזר אחר זכותו מעשה באריסו של ר' ישמעאל שהיה רגיל להביא לו פירות משדהו של ר' ישמעאל בכל ערב שבת פעם אחת הקדים להביא בחמשי בשבת אמר לו מאי שנא האידנא אמר ליה דינא אית לי ואמינא אגב ארחאי אייתי ליה למר אמר ליה פסילנא לך אותיב זוגא דרבנן למדייניה ר"ל עם שלישי שעמהם או שהיו מומחים בהדי דקא אזיל הוה אמר אי בעי טעין הכי ר"ל שהיה טבעו נוטה לזכותו עד שהיה מחשב עליו היאך הוא יכול לטעון וכשראה בעצמו כך אמר תיפח רוחם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה ואף כשמקבלו משני צדדין מכל מקום לבו נוטה לזה ולזה עד שנוטה להכריע ביניהם ושלא לדונם בדין גמור ואפילו היה חכם גדול לא יסמוך על דעתו בכך שהשוחד מעור עיני חכמים ר"ל שמעלים מהם אפני הדין ניתנו מעות ונתחדשו הלכות והוא שאמרו אפילו חכם גדול ומקבל שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות עינים ר"ל העלמת הלכות הדין:

מעתה אע"פ שהאוהב והשונא כשירים להעיד שלא נחשדו ישראל על עדות שקר לענין דין מיהא לא יהא אדם דן לא את אוהבו ולא את שונאו שאין טבעו של אדם רואה זכות לשונאו ולא חובה לאוהבו וכל שכן אם היו שני בעלי הדין אחד אוהבו ואחד שונאו ותלמיד חכם שבעיר שצרכי העיר מוטלין עליו וכמו שאמרו במסכת מועד קטן ו' א' צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיין אע"פ שאוהבין אותו בני עירו או ששונאין אותו אינו נמנע מלדונם שאין אהבתם אותו אלא שאינו מוכיחם כל כך בקושי ובדברים המכאיבים ומניח מקום לשלום ואין שנאתו אלא מצד שמחייב אי זה מהם בדינו ומאחר שרואים שהיום מחייב פלוני ופלני למחר אף הם אומרים לא שנאה מעוררתו אלא בנימוסיהון אינון עסקין:

מאחר שלא הוזכר באיסור זה לשון גזל כגון ובצע לא תקח לימדה תורה שלא סוף דבר ששוחד ממון אסור אלא אף שוחד דברים או אי זה כבוד הנעשה לו ממי שרוצה לבא לפניו לדין והוא שאמרו שמואל הוה עבר במברא ר"ל ספינה קטנה אתא ההוא גברא יהב ליה ידא ר"ל לסייעו ביציאתו משם אמר ליה מאי עבידתך אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא וכן הדין בכל מיני כבוד שרואה הדיין שאחד מן הבאים לפניו לדין עושה לו אפילו היה כהן והביאו לו מתנות כהנה והוא מכיר שבשביל דין שיש לו לפניו הוא מביאם לו פסול הוא לו לדין ואין צריך לומר שאם הביא לו מנחה בין שקבלה בין שלא קבלה שפסול לו לדין ולא עוד אלא שכל שהוא מכיר שהוא מביאה לו לסיבה זו אסור לו לקבלה אף על דעת שלא לדונו ומכל מקום אם אחר שהודיעו שהוא פסול לו לדין הוא מכריחו לקבלה רשאי והוא שאמרו רב ענין אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי ר"ל סל של דגים קטנים הנאחזים במצודה שלהם אמר ליה מאי עבידתיך אמר ליה דינא אית לי לא קביל מיניה ואמר ליה פסילנא לך בדינא אמר ליה דינא דמר לא בעינא קבולי ליקבל מר לא לימנען מר מלאיקרובי בכורים שכך דרשו חכמים ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים ואמר ליה לא בעינא לקבולי השתא דאמרת טעמא מקבילנא ושדריה לקמיה דרב נחמן למידייניה והוזכר במעשה זה על רב נחמן שהיה עסוק בדינין של יתומים ואמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף והניח דין של יתומים והביאו לזה וקרבו לפניו ונתעסק בדינו וכשראה בעל דינו של זה כך נסתתמו טענותיו ולמדת לפי דרכך שהדיין צריך שיזהר שאפילו הסברת פנים לאחד יותר מחבירו לא יעשה ולא יראה עצמו כמכבד את האחד יותר מחברו כמו שביארנו במקומו במסכת סנהדרין:

שוחד דברים שאסרנו פירשו חכמי ההר דוקא במעשה קצת כגון מעשים שהוזכרו אבל דברים בעלמא לא ואף במיני כבוד פירשו הם דוקא ביחיד מומחה אבל אם היו שלשה ונתכבד אחד מהם על ידו פסול לו על האחרים:

אם דומה הדיין למלך שעשיר הוא כמלך ואינו צריך ליהנות משום אדם יעמיד ארץ העולם מתקיים לפי שאינו מחניף לעשיר ואם עני הוא ככהן שמחזר על הגרנות לקבל תרומות ומעשרות יהרסנה מחריב העולם לפי שהוא מחניף לעשיר ואית דאמרי אם דיין עשיר הוא בראיות ובהלכות כמלך שאינו צריך לשאול לכלום דבר הלכה מחברו ואיש תרומות שאינו בקי בדינין וצריך הוא ללמוד מאחרים. וראשון עיקר. רש"י ז"ל במ"ק. והתוס' ז"ל כתבו ששני הפירושים הם עיקר:
דשאיל שאלתא ששואל מאחרים כלים ובהמה פסול לדינא דדילמא אצטריך למידי דאית ליה לבעל דין דאתי לקמיה ומחניף ליה לא פסיל לדינא למאן דשאיל מניה. דלית ליה לאושולי שאין לו שום דבר להשאיל לאחרים. לית לן בה דכיון דאית ליה לאושולי לא מחניף דסבר כשם שאני צריך לו כך הוא צריך לי. בר מריון עתיר בנכסי הוה ורבא דיינא דמחוזא הוה ואפ"ה הוי שאיל שאלתא מיתמי דבר מריון ואע"ג דאינהו לא הוו שיילי מנייהו ללישנא אחרינא הוה שאיל מנייהו והוה דאין להו דינא לאחשובינהו ליתמי הוא דבעי כי היכי דלימרו כמה חשיבי הני דגברא רבה כרבא שאול מנייהו ולא משום דהוה צריך להו. מריש מקמי דהוינא להו דיינא. מנייהו רחמי לי אותן שזכו בדין לפני. סנו לי הנהו דאחייב. אי כולהו רחמי לי או כולהו סנו לי דמאי דעבידנא להאי עבידנא להאי. מברא ספינה העשויה לעבור בה מעבר מים. הב לי ידא כדי שיהא נסמך על ידו כשהיה נכנס בספינה. גדפא נוצה. הוה שדי רוקא קמיה היה רוק מושלך לפניו. כסייה כי היכי דלא למאיס מר עוקבא. בחמישי ביום החמישי. אגב. אורחאי דרך הליכתי שאני צריך לילך אצלו היום. זוגא שני תלמידים חכמים. בהדי דקא אזיל ר' ישמעאל ואתיב בבי מדרשא שהיו טוענין שניהם לשם קמי זוגא דרבנן אמר אי בעי טעין הכי וכו' כלומר כשהיה ר' ישמעאל הולך ובא היה לבו נוקפו על אריסו ואומר בינו לבין עצמו אילו היה זה אריס פקח היה יכול לטעון נגד בעל דין חבירו כי הך טענה ומפטר בה כך שהיה לבי נוקף עלי על כך. בן אלישע כהן גדול. לא הוה כהן למיתבא ליה וכי לא מצאת כהן במקומך ליתן לו ראשית הגז חלקו. גלדני דבי גלי דגים קטנים. בי גילי ניגקר"ש ועושין אותו מקש ונאחזין בהם דגים קטנים המצוין באגמים וכדאמרינן בעלמא טב גילדנא שרי למיכל וכו'. דינא דמר לא בעינא כלומר אינו רוצה שתדיננו אבל דורון דאייתית לך מיהא ליקבל מר. ולא נמנען מר מאקרובי בכורים ואל ימנעני אדוני מלהקריב בכורים. שכל המביא דורון לתלמידי חכמים כאלו מקריב בכורים. אלישע לא היה כהן שהרי מצינו בדברי הימים שנתייחס אביו על שבט גד דכתיב ויעני ושפט כבשו ומצינו במס' פסחים בפרק אלו דברים דשפט דהאי קרא הוא אלישע ובכורים לכהן נינהו כדאמרי' ותרומת ידך אלו בכורים לא בעינא דאקבל כלומר ברצוני לא הייתי מקבל אלא הואיל וכו'. שמע מיניה מדשלח לי רב ענן פסילנא לך לדינא שמע מיניה קריביה הוא. אמר האי דינא דיתמי עשה דכתיב ושפטתם צדק והאי דינא דהאי גברא נמי עשה הוא דאכל דינא כתיב ושפטתם צדק עשה דדינא דכבוד תורה דשלח לי רב ענן למדייני' לא עדיף למדייניה ברישא משום כבודו דרב ענן. סלקא דינא דיתמי ואחית לדינא דההוא גברא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

בד"ה אפילו צדיק כו' ורשב"ם פי' דהאי ק"ו לטפשים אינו מן הברייתא כו' עכ"ל משום דלפי' ראשון שכתבו התוס' דאפילו חכם גדול כו' ואפילו צדיק גמור כו' הוא פירושו של ק"ו לטפשים וק"ו לרשעים אין זה בכח המאמר ועוד כיון שכבר נטל שוחד פ"א נעשה רשע ונעשה טפש בראשונה הדרן קושיין לדוכתין כיון דבשניה כבר נעשה רשע וטפש לאו בני דינא נינהו ולכך פרשב"ם דקל וחומר לטפשים וק"ו לרשעים אינו מלשון הברייתא אלא דהברייתא קרא בעלמא קאמר ותלמודא דייק מיניה דמאי אתא לאשמועינן אי דנידוק מיניה חכמים דקחמר ק"ו לטפשים צדיקים ק"ו לרשעים הא ליתא דלאו בני דינא נינהו ומשני דלא נידוק מיניה הכי אלא דה"ק דנידוק מיניה אפילו חכם גדול כו' ואפילו צדיק גמור כו' וכהאי סוגיא דהתנא לא נקט אלא קרא בעלמא ותלמודא מדקדק מיניה מאי אתא לאשמועינן וכן איתא בהמקבל דלא תני בברייתא אלא קרא אם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ותלמודא מדקדק מיניה מאי אתא לאשמועינן אי הא עשיר שכב בתמיה ומשני כו' ומיהו יש לגמגם בראייתם דהתם אתי שפיר דהא עשיר שכב מלשון הברייתא הוא גם לפי המסקנא הא עשיר שכב ועבוטו אצלך כדאיתא שם ובפרקי אבות דשנינו שמואל הקטן אומר בנפול אויבך וגו' דאינו רק קרא התם ודאי איכא לפרושי דהכי מרגלא בפומיה כמ"ש המפרשים ודו"ק:

בד"ה לא למאן דסני כו' אבל הכא באוהב כי הנך דפרח כו' דאינו אלא חומרא בעלמא כו' עכ"ל לכאורה הך דפרח גדפא מכלל שוחד דברים הוא דילפינן ליה מקרא מדלא כתיב בצע לא תקח ואפשר דמשמע להו אסמכתא בעלמא אבל מדברי הרמב"ם נראה דמדינא פסולין וכמ"ש הב"י טור ח"מ סימן ט' וק"ל:

מלך במשפט כו' אם דומה למלך כו'. מפורש בחידושינו פ"ק דסנהדרין דף ז':

מ"ט דשוחדא כיון כו'. ר"ל מ"ט דמקבל שוחד אפי' לשפוט צדק וקאמר דכיון דקביל ליה כו' איקרבא ליה דעתיה וא"א לו לשפוט צדק וקאמר א"כ אמאי קרי ליה שוחד דלא יפול הלשון אלא במי שמקבלו להטות משפט וקאמר דקרי להכי שוחד אפילו במקבלו לשפוט צדק ע"ש דהוה כגופיה ושהוא חד וק"ל:

אמר רב פפא לא לידון כו' למאן דרחים ליה כו'. וכתבו התוס' לאו באוהב ושונא דאיירי ביה ר"י ורבנן כו' דלגבי דיין אפילו רבנן מודו דפסול כדמסיק מקרא כו' עכ"ל לכאורה קשה לדבריהם דאימא קושטא דרב פפא טעמיה דקרא קמפרש מ"ט לא לדון איניש למאן דרחים כו' דומיא ממש דלעיל מיניה דקאמר רבא מ"ט דשוחדא כו' דבטעמא דקרא קאתי לפרושי ויש ליישב דהל"ל מ"ט לא לדון כו' כדקאמר רבא מ"ט דשוחדא כו' וק"ל:

דמרחמין ליה בני מאתיה כו' דלא מוכח להו במילי כו'. ע"ד אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך ורובן וסתם בני מתא לאו חכמים הן:

מריש ה"א כו' כולהו רחמי לי כיון דהואי דיינא אמינא מנייהו סני לי כו'. הך מלתא מתני' דפ"ד דאבות הוא החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל כו' ואפשר דסיפא דמלתא אשמועינן כיון דחזאי דמאן דמיחייב ליה האידנא כו' אם מרחם כולהו רחמי כו' ולא נימא דאין דעתן שוות דאיכא דרחים ואיכא דסני ודו"ק:

אפילו שוחד דברים. מדלא כתיב בצע לא תקח כו' ולעיל דריש מיניה טעמא דשוחדא שהוא חד הדרשות שקולים ויבאו שניהם וכנראה מדברי התוס' דלא קאסר הנך מלתא דחשיב מדאורייתא אלא לאסמכתא בעלמא קאמר וכמ"ש בחידושי הלכות ע"ש:

אייתי ליה בה' בשבתא א"ל כו'. לפי שהיה מבקש דינא ובו בתי דינים יושבין לפי תקנת עזרא. ויש לדקדק בהך עובדא ובאידך עובדא דלקמן דקאמר אייתי ליה זוגא דרבנן אמאי לא קאמר תלתא רבנן דהוו תלתא ב"ד ושנים הרי הם ב"ד חצוף כדאמרינן בסנהדרין ויש ליישב לכאורה דלא קאמר פסילנא לך לדינא אלא ביחידי כיחיד מומחה אבל בתלתא דהיינו עם עוד ב' דיינים אחרים לא החמיר לפסול את עצמו מלדון עמהם ולכך לא קאמר אלא דאותיב זוגא דרבנן אבל הלשון לא משמע הכי מדלא קאמר אותיב זוגא דרבנן בהדיה ועי"ל דהנך זוגא דרבנן מומחין נמי הוו ובחד נמי הוי סגי אלא דרצה לידע אם יכוונו השנים לדעתו לזכותו או לא אבל בשלשה גם אם לא יכוונו לדעתו אפשר דאחד מהם לא הסכים עם השנים והסכים לדעתו ודו"ק:

תפח נפשם של מקבלי שוחד כו'. י"ל אפי' לשפוט צדק ולזה אמר תיפח נפשם דודאי א"א למקבל שוחד לשפוט צדק משום איקרובי דעתיה ומה אני שלא כו' וק"ל:

לחם בכורים עשרים כו' וכי אלישע אוכל בכורים כו'. עיין פרש"י ותוס' ולא ניחא להו כפשטיה שהיה הלחם מבכורים דהיינו בתחלת קציר שעורים כפרש"י בספר מלכים דא"כ מאי אשמועינן קרא מיהו בפ"ק דסנהדרין מפרש ליה כפשטיה ואשמועינן דראויה היתה אותה שנה להתעבר ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה לא למאן דסני ליה כו' אבל הכא באוהב כהנך דפרח גדפא כו'. אף דבגמ' משמע לכאורה דמשום שוחד דברים אסור שם ומדינא וק"ל:

גמרא דגילדני דבי גילי. עי' ברכות (מד ב) בפרש"י:

רש"י ד"ה וכי אלישע. דכתיב ויעני ושפט בבשן. הוא שם (א ה יב):

תד"ה וכי. והלא בשומרון היה. מסדר הכתובים משמע שהיה אז בגלגל:

גמ' התם לאחשובינהו כו'. נ"ב ואית להו נמי הנאה מניה בהכי. דכותה הא דקי"ל [קדושין ז' א'] הא לך מנה ואקדש אני לך מקודשת בההיא הנאה [באדם חשוב]. מ"מ הכא במתנה צ"ע כה"ג. ונראה פשוט דאסור:

שם אמינא אי מרחם כו'. נ"ב ודתנן התם [אבות פ"ד] פורק ממני איבה. צ"ל ההיא לאו בממונה לדיין. אלא לדון באקראי. דיקא נמי דקתני החושך עצמו. והממונה לדיין מי מצי משתמיט גם לא משמע שלא יהא ת"ח דיין שא"כ בטל עמוד הדין:

שם ר' ישמעאל בר"י כו' לא קביל מניה. נ"ב צ"ע מה טעם בדבר כיון דלא דאין ליה. ושלו הוא למה יפסיד את שלו ללא דבר ואם פי' אותיב זוזא דרבנן בהדיה. שלא רצה לדונו יחידי ניחא [ועי' רש"א]:

שם ריב"א כו' לא קביל מניה. נ"ב צ"ל ג"כ כמש"ל דהא ודאי מתנת כהונה כדידיה דמיא:

שם רב ענן כו' לא קביל מניה. נ"ב אע"ג דבלא"ה הוה מקבל מניה שהרוצה ליהנות יהנה [ברכות יו"ד:] מיהא כה"ג ודאי לא ש"ד והוי כאבק שוחד:

שם נדייניה מר. נ"ב השתא מר קרי ליה. ולעיל (ע"ט א') חקלאה. ולר"ה קרי חברין ע"ל ספ"ו (ס"ט א'):

רש"י ד"ה דשאיל שאילתא דרגיל כו'. נ"ב נ"ל דרגיל מפסיל לעולם אפי' לא שאיל האידנא. וכי לא רגיל שאיל לא מפסיל אלא ההיא שעתא:

תד"ה וכי כו'. נ"ב מ"מ רש"י לישנא דוכי אלישע כו' דחקיה. אי משום איסורא דחוץ לחומה מאי שנא אלישע. ותו קשיא ליה דלמא נתנן לאלישע על מנת שיביאם לירושלים ויאכלם שם דמי לא אפשר כה"ג. והרי אמרו שמשגרן ע"י שליח. א"נ אחר שהביאן בע"ה הוציאן (אע"ג דלא ש"ד) והביאן לאלישע שילך ויאכלם בירושלם. אי איתא דכהן הוה משרו שרו ליה. ודלמא אתרמי נמי במשמרו כל זה הצריכו לרש"י להוכיח דלאו כהן הוה:

מַאי 'שֹׁחַד'? שֶׁהוּא חַד!. נראה לי בס"ד כונת השואל בכמה מקומות מצינו שנקרא בצע דכתיב (שמות יח, כא) אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וכן (שמואל א' ח, ג) וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע, ולמה במקום שהזהיר עליו הכתוב קראו בשם שחד דכתיב (דברים טז, יט) לֹא תִקַּח שֹׁחַד ולא קראו בצע? ומשני 'שֶׁהוּא חַד' כלומר בשם זה מפורש הגנות והרע שבו.

כנתא דפירות. יראה משום כן הפליגו בפ' מקום שנהגו בשבח המטיל מלאי לת"ח. ולא בהיפך שהת"ח יתן מעותיו לבעלי בתים ע"ד עיסקא וכדומה. משום דאם הוא ממונה פרנס על הציבור. א"א שלא יטה דעתו לזה העוסק בסחורתו דלא גרע מאריסין. וזה שאמר הכתוב כספו לא נתן בנשך ועי"ז שוחד על נקי לא לקח וק"ל:

תוספות בד"ה אפילו צדיק גמור כו' ורשב"ם פי' דהאי ק"ו כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א דהא דמייתי מפ' המקבל אין הדמיון עולה יפה ויש ליישב בדוחק דלא משמע ליה להרשב"ם ז"ל לפרש הא דמסיק התם אם עשיר שכב ועבוטו אצלך שבא' לפרש הברייתא בענין זה דא"כ העיקר חסר מהספר לכך משמע ליה לפרש דבאמת אינו מל' הברייתא מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל לפרש הך דשמעתין בענין זה דודאי קשיא להו לברייתא גופא דקרא דכתיב כי השוחד יעור עיני חכמים שבא לומר ק"ו לטפשים דאל"כ לכתוב כי השחד יעור סתמא ובא הגמרא לפרש לשון הברייתא ומקשה דבאמת לכתוב כי השחד יעור סתמא כיון דרשעים וטפשים לאו בני דינא נינהו ממילא ידעינן דפשטא דקרא איירי בענין שאינו לוקח שוחד להטות משפט אלא לזכות את הזכאי דאפ"ה אי אפשר שלא יטה ואהא מסיק הש"ס דהכי קאמר לא מיבעיא דלזכות את הזכאי נמי אסור מה"ט דא"א שלא יטה אלא אפילו בחכם וצדיק גמור שנוטל בענין דא"א לבא לידי הטייה במשפט זה כגון היכא דשקיל מתרווייהו אפ"ה אסור שלא יבא להטות בפעם אחר דאין נפטר מן העולם בלא סמיות עין כן נ"ל:

בד"ה מאי דכתיב מלך במשפט כו' ואומר ר"ת דמהאי קרא איכא למידק שא"צ לא לממון ולא לד"ת עכ"ל. והא דשייך לענין ת"ת לישנא דדומה למלך עיין בפרש"י בפ"ק דסנהדרין ובחידושי אגדות למהרש"א ז"ל ולענ"ד יש לפרש בענין זה שאם הדיין בטוח בעצמו שהדין ברור כ"כ. בעיניו שאין צריך לישאל עליו לשום אדם שאפשר שיסתור דינו ובזה דומה למלך במשפט המלכות דדינא דמלכותא דינא וא"א לשום אדם להחזיר הדין כן נ"ל:

בד"ה וכי אלישע אוכל ביכורים היה א"צ לדחוק כפירוש הקונטרס כו' עד סוף הדיבור. אע"ג דפשטא דברייתא משמע להדיא כפרש"י מדקאמר וכי אלישע כו' ולא קאמר וכי שומרון מקום ביכורים היה ועוד דאיסור זרות חמיר טפי שהוא במיתה כדאיתא במשנה דביכורים משא"כ איסור חוץ לחומה אינו אלא איסור לאו אפ"ה משמע להו דוחק פרש"י דהאיכא למימר דהרבה תלמידים היה לו לאלישע שהיו כהנים ולהם היה מביא ביכורים כן נ"ל בפירוש התוספות:

תוס' ד"ה אפילו צדיק גמור וכו'. וק"ו לטפשים בפעם שניה וכו'. נראה לפ"ז פי' הש"ס בפשטות דאי הוי מפרש סמיות העינים כפשטיה שיטעה עכשיו בדין דהיינו שלוקח שוחד מאחד לזכות אותו וקאמר קרא שיטעה בדין לזכות את החייב שפיר קשה על הברייתא דקאמר ק"ו לרשעים ולטפשים הא לאו בני דינא נינהו. לכך מפרש הש"ס דקרא עונש קאמר על עתיד שאינו נפטר מן העולם. ועל זה שפיר קאמר הברייתא כיון דלאו סמיות עינים כמשמעו אלא עיני השכל א"כ אין שיעור לדבר שיתטפש בכל פעם יותר. ודיוק הברייתא הוא מלשון חכמים וצדיקים דה"ל למימר יעור עינים. אלא דקרא קאמר אפילו חכם גדול ונדע קל וחומר לטפשים כמ"ש. וק"ל:

בא"ד ורשב"ם פי' דהאי ק"ו וכו'. עיין במהרש"א שהבין דהברייתא אינו רק לשון הפסוק והא דקאמר ק"ו לטפשים הוא לשון הש"ס. והא דאמר ויסלף דברי צדיקים הוא לשון הברייתא. והוא תמוה דלא נקט הברייתא אלא לשון קרא אלא נראה דודאי בברייתא תני הכי אפילו חכם גדול שאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. וכדתנן בסוף מתניתין דפאה וכן אפילו צדיק גמור. אלא דהש"ס מפרש לשון הברייתא דמייתו קרא דחכמים וצדיקים ומוסיף חכם גדול וצדיק גמור. היינו משום דקשה ליה לברייתא דל"ל למימר חכמים וצדיקים דפשיטא דאין רשעים וטפשים יושבים בדין ומפרש דקמ"ל קרא דאפילו חכם גדול וצדיק גמור. וק"ו לחכם שאינו גדול וצדיק שאינו גמור. דאין כוונתו ק"ו ולטפשים אלא אפילו חכם גדול. וכן בפרק המקבל עיקר הברייתא לא תשכב בעבוטו אצלך. ורב ששת מפרש הברייתא דמדייק כן משום דקשיא ליה הא עשיר שכב. וק"ל:

גמרא דרש רב נחמן בר כהן מאי דכתיב מלך במשפט וכו'. נראה דהיינו דברי ר"ת דלעיל בתוס' ד"ה גוזרי גזירות וכו' ר"ל דאם הוא דומה למלך שנתמנה מפי הציבור כמו שמלך נתמנה מפי העם. והם מצוים לעשות מלאכתו. כמו שמפורש בפרשת מלך בשמואל. וכדאמרינן כל האמור בפ' מלך מלך מותר בו ואדרבא אסור לו לעשות מלאכה בפרהסיא כדאיתא בסוף קידושין. זהו יעמיד במשפט ארץ דא"צ לשום אדם והוא פנוי ממלאכה ודעתו מיושבת. אבל מי שאינו ממונה מפי הציבור והוא מהדר להיות דיין אף אם שניהן נותנים לו שכר הוא דומה לכהן שחוזר על הגרנות. דהא הכהנים היו נוטלים שכר חלף עבודתם אלא שזה היה קבוע להם כ"ד מתנות כדי שיהיו פנוים לעבודה וישלחו להם המתנות לביתם כענין עבודת המלך שכתבנו לעיל. ובאמת גם הכהנים שפטו את העם כמפורש בקרא ובאת אל הכהן וגו' והגידו לך וגו' ואסור להם לחזור אל בית הגרנות:

שם אמר רבא מ"ט דשוחדא וכו'. אע"ג דקי"ל לעיל דאפילו ליקח משניהם אסור ומשמע בברייתא דלעיל דבהכי מיירי קרא יש לומר דאפ"ה ס"ל לרבא דאיכא חשש הטי' כשאחר מתחייב בדין לגמרי מ"מ כיון שקיבל משניהם אינו רואה לו חוב לגמרי כיון שקיבל גם ממנו וניחא ליה לצאת ידי שיניהם והיינו דקאמר רבא אין אדם רואה חוב לעצמו ולא קאמר אין אדם רואה זכות לעצמו אלא ענינו דה"ל כגופו דאע"ג דאדם קרוב לכל איבריו אין אדם רוצה בקיום אבר א' שעל ידו יגיע הפסד אבר א' לגמרי וכמ"ש הפסוק עור בעד עור וגו' וה"נ אע"ג דשניהם הם כגופו לא ניחא ליה שיתחייב אחד לגמרי דאין אדם רואה חוב לעצמו ויש לפרש מה דכתיב (שמואל א' סימן חי) בבני שמואל ויטו אחר הבצע ויקחו שחד וגו' ואיתא פלוגתא בשבת דף נ"ו אם חטאו. יש לפרש לשון אחר הבצע שהוא לשון פשרה כדאיתא בסנהדרין דף ו' ע"ב שקיבלו משניהם מתוך כך הוצרכו לפסוק דרך פשרה לשניהם שלא ראו חובה לשניהם גם יש לומר לפמ"ש הב"ח דשכר פשרה שרי ליקח יש לומר שנטו אחר הפשרה למען יקחו שכר ולא רצו לפסוק דין תורה מיהו ה"מ בתורת שכר אבל הם קיבלו דרך שחד והטו משפט וק"ל:

תוס' ד"ה מאי דכתיב וכו' ובסנהדרין מייתי הך דרשא וכו'. ויש ליישב שניהם משום שאותו דיין שלבו נוטה א"י לעמוד על דעתו וסומך על אחרים ששואל מהם הדין וכתיב וה' עמכם בדבר המשפט שצריך הדיין בעצמו לכוין דעתו נכונה אז ה' עמו שמכוין להלכה כמ"ש חז"ל בדוד המלך ע"ה וה' עמו שהלכה כמותו וק"ל:

שם אמר רב פפא לא לידון. יש לומר שאע"פ שהדיין אינו מרגיש בעצמו שאוהב או שונא לבעלי דינים לאחד יותר מחבירו רק שמדומה לו שאחד מבעלי דינים אוהב אותו או שונא אותו לא לידון כי ממילא כמים הפנים אל פנים כדאמרינן בסוף יבמות ולא חזי ליה וכו'. ובזה יש לומר הא דאמר אביי האי צורבא וכו'. ר"ל שאם היה מצד שהם מכירים מעלתו א"כ הם יותר אוהבים לו מאנשי עיר אחר שאינם מכירים בו והי' ראוי למנוע מדין. אחד מעירו ואחד מעיר אחר אבל הוא מן הטעם דלא מוכח להו. ואם כן שוה בן עירו לעיר אחר. ויש לומר הא דקאמר במילי דשמיא דבדברים שבין אדם לחבירו כגון בעניני נתינות המסים וכיוצא בהן. א"כ אותן הנגזלים ישנאו אותו בעבור שתיקתו. אבל במילי דשמיא הכל שווין. וק"ל:

שם אמר רבא מריש אמינא כיון דחזאי וכו'. הא דלא נמנע באמת לישב בדינו כדאמר רב פפא לעיל לפמש"ל פירושו דאסור לידון למי שאוהב את הדיין. ונראה דהא דקאמר כיון דחזאי ר"ל שיישב בדעתו שאין שייך בזה אהבה ושנאה כיון שדן דין תורה לפעמים שהוא זכות לזה וחוב לזה ולמחר יזכה אותו שנתחייב אתמול. והיינו דקאמר כי זכו למחר ולא אמר כיון דחזאי למחר דמאן דנתחייב אתמול. משמע דחזאי היינו שיישב בדעתו מיד. וק"ל:

שם אותיב זוגי דרבנן. הקשה מהרש"א ז"ל הא בית דין צריך שלשה. ונראה הא דקאמר פסילנא לך לדינא היינו אם אקבל ממך ומש"ה לא קיבל ממנו שרצה לצרף עצמו לדונו והושיב עמו זוגא דרבנן כיון שראה אח"כ שלבו נוטה אליו באמת סילק את עצמו לגמרי כיון שלא ידע עדיין היכן הדין נוטה והיה הדין ע"פ שלשה אחרים וק"ל:

תוס' ד"ה וכי אלישע אוכל ביכורים א"צ לדחוק כפי' הקונטרס וכו'. הא דנראה להם לדוחק פי' הקונטרס היינו משום דמשמעות הפסוק שאלישע לא אכל עמהם א"כ יש לומר שנתן אותו לחם שהיה ביכורים להכהנים הסמוכים על שלחנו ורש"י ז"ל ס"ל דמ"מ כיון שנכסי כהן הם האיך נתן לזר ביכורים אך אפשר לדחוק שזה האיש שהביא להם היה כהן והביא לאלישע מן הביכורים שנתנו לו אחרים בביתו כדי שיהיה לו להאכיל לכהנים הסמוכים על שלחנו ומ"מ רש"י ז"ל דייק מלשון הש"ס וכי אלישע וכו' משמע כפירושו דלפי' התוס' ה"ל לדייק מסיפיה דקרא תן לעם ויאכלו אלא עיקר קושית הש"ס הוא מנתינה לכהן דאיכא גזל מתנות כהונה ויש ליישב פירש"י עם סדר אליה והוא דהמ"ל שבאמת ביכורים ישנן בשאלה כמו תרומה שהרי הם בקדושתן ע"י קדושת פה כמו תרומה ויש לומר ששאל עליהן והתירן אלישע ואמר תן לעם ויאכלו אלא דכיון שזר היה והם נכסי כהן ועי"ז יכול ליתן לו א"כ נוגע הוא בהיתרא ומבואר בי"ד בריש סימן רכ"ח דנוגע אסור להתיר וצ"ל שזה האיש שהביא היה כהן והביא מביכורים שנתנו לו והיה יכול ליתן בל"ז אותן במתנה אלישע ואינו נוגע אלא דא"כ כיון שבא ליד כהן הא קי"ל דתרומה ביד כהן אינו בשאלה א"כ אסור מפני שהוא חוץ לירושלים וממ"נ קשה ודוק:

וא"ל שהיה בכורים שלו והוא בעצמו כהן דרשות בידו ליתן לזר במתנה. זה אינו דהא כהנים לא היה להם נחלה כ"א במה שקנה וקי"ל כריש לקיש בס"פ הנזקין דהקונה שדה בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא וכתבו התוס' בב"ב דף קל"ו ע"ב שמה שמביא הוא מדרבנן. א"כ א"א לומר שהיה משדה של הכהן עצמו וקשה ממ"נ ואף שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות בכורים דכהנים מביאים בכורים משדה מגרש עריהם הא הכא מפורש שהיה בא מבעל שלישה כדאיתא בסנהדרין דף י"ב:

כל המביא דורון לת"ח כאלו מקריב בכורים וכו' קבולי לא בעינא דאקבל השתא דאמרת לי טעמא מקבלנא. אפשר דכיון דע"י שהוא מקבל מזכה לנותן ומתכפרים עונותיו כמ"ש התוספות משם סדר אליהו זוטא. אם כן צריך לקבל דעושה טובה גדולה לנותן. ומשום הכי אע"פ שלא היה רוצה לקבל רב ענן. קבל דבזה יגדל נא כח הנותן וכן כתב הרב נחלת יעקב ז"ל פרשת לך לך שלא ימנע התלמיד חכם מלקבל דורון שהוא מזכה לנותן וכו' ע"ש: