כתובות קו ע"א

האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה כיון דחזא בעל דיניה יקרא דקא עביד ליה איסתתם טענתיה: רב ענן הוה רגיל אליהו דאתי גביה דהוה מתני ליה סדר דאליהו כיון דעבד הכי איסתלק יתיב בתעניתא ובעא רחמי ואתא כי אתא הוה מבעית ליה בעותי ועבד תיבותא ויתיב קמיה עד דאפיק ליה סידריה והיינו דאמרי סדר דאליהו רבה סדר אליהו זוטא בשני דרב יוסף הוה ריתחא אמרי ליה רבנן לרב יוסף ליבעי מר רחמי אמר להו השתא ומה אלישע דכי הוו רבנן מיפטרי מקמיה הוו פיישי תרי אלפן ומאתן רבנן בעידן ריתחא לא הוה בעי רחמי אנא איבעי רחמי וממאי דפיישי הכי דכתיב {מלכים ב ד-מג} ויאמר משרתו מה אתן זה לפני מאה איש מאי לפני מאה איש אילימא דכולהו לפני מאה איש בשני בצורת טובא הוו אלא דכל חד וחד קמי מאה איש כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן מבי רב הונא הוו פיישי תמני מאה רבנן רב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא ואמרי במערבא קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה כי מיפטרי רבנן מבי רבה ורב יוסף הוו פיישי ארבע מאה רבנן וקרו לנפשייהו יתמי כי הוו מיפטרי רבנן מבי אביי ואמרי לה מבי רב פפא ואמרי לה מבי רב אשי הוו פיישי מאתן רבנן וקרו נפשייהו יתמי דיתמי א''ר יצחק בר רדיפא א''ר אמי מבקרי מומין שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אמר רב יהודה אמר שמואל ת''ח המלמדין הלכות שחיטה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אמר רב גידל אמר רב ת''ח המלמדים הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אמר רב נחמן אמר רב נשים האורגות בפרכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה ואני אומר מקדשי בדק הבית הואיל ופרכות תחת בנין עשויות מיתיבי נשים האורגות בפרכות ובית גרמו על מעשה לחם הפנים ובית אבטינס על מעשה הקטרת כולן היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה התם בדבבי דאמר רבי זירא אמר רב שלשה עשר פרכות היו במקדש שני שבעה כנגד שבעה שערים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם ב' בדביר ב' כנגדן בעליה: ת''ר נשים המגדלות בניהן לפרה היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה אבא שאול אומר נשים יקרות שבירושלים היו זנות אותן ומפרנסות אותן בעא מיניה רב הונא מרב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קו - א

אמר רב נחמן: האי, המצוה לכבד תלמידי חכמים, היא מצות עשה, וגם האי, המצוה לדון לפי סדר הקדימה את היתומים, שנאמר "ושפטתם צדק", גם היא מצות עשה. ^[1] ועשה דכבוד תורה, המחייב לדון תחילה את קרובו של רב ענן - עדיף על עשה של "ושפטתם צדק".

סלקיה, דחה לדינא דיתמי למועד מאוחר יותר, ואחתיה וירד לדון את דיניה של אותו אדם.

כיון דחזא בעל דיניה, כיון שראה בעל דינו של אותו אדם ליקרא את הכבוד דקא עביד ליה רב ענן - איסתתם טענתיה, נסתמו טענותיו, לפי שהתייאש מלזכות בדין.

ומספרת הגמרא כי רב ענן נענש על כך שמחמת המלצתו על אותו אדם לרב נחמן, נסתתמו טענותיו של בעל דינו של אותו אדם -

רב ענן, הוה רגיל אליהו דאתי גביה, אליהו הנביא היה רגיל להתגלות לפניו, דהוה מתני ליה שהיה שונה לו את "סדר דאליהו".

כיון דעבד הכי, שהמליץ על אותו אדם בפני רב נחמן כדי שידון אותו - איסתלק ממנו אליהו, ולא התגלה אליו עוד.

יתיב ישב רב ענן בתעניתא, ובעא וביקש רחמי, ואתא אליהו אליו.

כי אתא, כאשר הגיע אליהו הוה מבעית ליה בעותי, היה מפחיד את רב ענן. ועבד תיבותא עשה רב ענן תיבה, להגן על עצמו מהפחדתו של אליהו, ויתיב קמיה, וישב בתוך התיבה לפני אליהו, עד דאפיק ליה סידריה. עד שהוציא ולימדו את כל הסדר של דברי אליהו.

והיינו דאמרי אינשי שיש שני סדרים של אליהו: סדר דאליהו רבה, שלמד מאליהו קודם לאותו מעשה, מחוץ לתיבה, וסדר אליהו זוטא שלמד מאליהו בהיותו בתיבה.

בשני בשנותיו דרב יוסף הוה ריתחא, היה כעס של הקב"ה על בריותיו, והיה רעב בארץ.

אמרי ליה רבנן לרב יוסף: ליבעי יבקש מר רחמי שיחלוף הרעב!

אמר להו רב יוסף: אין לי כח לפעול בתפילתי ! השתא, שהרי -

ומה אלישע, דכי הוו רבנן מיפטרי מקמיה, כשהיו קמים לעמוד לצאת מבית המדרש - הוו פיישי היו נשארים מהם בבית המדרש תרי אלפן ומאתן רבנן, ובכל זאת, בעידן ריתחא - לא הוה בעי רחמי! לא היה אלישע עומד להתפלל ולבקש רחמים בעת הכעס.

אנא - איבעי רחמי? ^[2] ודנה הגמרא: וממאי דפיישי הכי? מנין לנו שאכן היו נשארים תלמידים כה רבים לאחר שהגיע השעה לצאת מבית המדרש? -

דכתיב באלישע [מלכים ב ד]:

"ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים, עשרים לחם שעורים, ו[לחם] כרמל בצקלונו [ובסך הכל עשרים ושניים לחמים].

ויאמר [אלישע למשרתו]: תן [את עשרים ושניים הלחמים] לעם, ויאכלו!

ויאמר משרתו: מה אתן זה לפני מאה איש!?"

ומדייקת הגמרא מלשון המשרת: מאי "לפני מאה איש"?

אילימא דכולהו עשרים ושניים הלחמים נתן לפני מאה איש, וכל אחד קיבל יותר מחמישית לחם, מדוע תמה המשרת על מיעוט הלחם? והרי בשני בצורת [והשנה ההיא שנת בצורת היתה] כמויות לחם שכאלו - טובא הרבה הוו, הן נחשבות!

אלא, דכל חד וחד מעשרים שניים הלחמים הוא נתן קמי לפני מאה איש. וכל אחד קיבל לאכול רק אחד חלקי מאה מהלחם. וכיון שהיו שם עשרים לחם שעורים ועוד לחם בכורים ועוד כרמל בצקלונו, נמצא שהתחלקה הכמות של עשרים ושנים לחמים בין אלפיים ומאתיים תלמידי אלישע.

כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב - הוו פיישי היו נשארים בבית המדרש, אלפא ומאתן רבנן.

ואילו מבי רב הונא - הוו פיישי תמני מאה רבנן.

רב הונא הוה דריש את דרשתו לציבור התלמידים, בתליסר אמוראי. שהיה ציבור גדול והעמיד שלשה עשר "אמוראים", המשמיעים בקול את דבריו, כל אחד לקבוצה אחרת.

כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו, ומנערים את בגדיהם, הוה סליק אבקא היה עולה אבק, וכסי ליה ליומא, ומכסה את אור היום. ואז אמרי במערבא, בארץ ישראל: קמו ליה רבנן ממתיבתא דרב הונא בבלאה.

כי מיפטרי רבנן מבי רבה ורב יוסף - הוו פיישי ארבע מאה רבנן, וקרו לנפשייהו "יתמי", שהיו מועטים לעומת קודמיהם.

כי הוו מיפטרי רבנן מבי אביי, ואמרי לה מבי רב פפא, ואמרי לה מבי רב אשי - הוו פיישי מאתן רבנן וקרו נפשייהו "יתמי דיתמי ".

וכיון שהביאה הגמרא את ענין נתינת השכר מתרומת הלשכה לדייני הגזרות, מביאה הגמרא את ענינם של מקבלי שכר מתרומת הלשכה:

אמר רבי יצחק בר רדיפא אמר רבי אמי: מבקרי בהמות קדשים ממומין, שבירושלים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים המלמדין הלכות שחיטה לכהנים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רב גידל אמר רב: תלמידי חכמים המלמדים הלכות קמיצה לכהנים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מגיהי ספרים שבירושלים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. ^[3]

אמר רב נחמן אמר רב: נשים האורגות בפרכות שבמקדש, נוטלות שכרן מתרומת הלשכה.

ואני אומר: מקדשי בדק הבית, הואיל ופרכות - תחת בנין עשויות, ולכן דינן כבנין, שנבנה דוקא מכסף של בדק הבית. ^[4]

מיתיבי לרב נחמן אמר רב, מהא דתניא: נשים האורגות בפרכות, וכן בית גרמו שהיו ממונים על מעשה לחם הפנים, ובית אבטינס שהיו ממונים על מעשה הקטרת - כולן היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה!

ומשנינן: התם שם מדובר בפרוכות דבבי, של שערי העזרה, שלא היו תחת הבנין.

דאמר רבי זירא אמר רב, שלשה עשר פרכות וילונות היו במקדש שני:

שבעה כנגד שבעה שערים של העזרה.

אחד לפתחו של היכל [אשר בו היו השולחן המנורה ומזבח הזהב], ואחד לפתחו של אולם [שהיה לפני ההיכל].

ב' פרוכות היו בדביר, בין ההיכל ובין קודש הקדשים.

שהיתה פרוכת אחת בסמוך לקדש הקדשים ולאחריה היה רווח של אמה, ולאחריה היתה פרוכת נוספת, בסמוך להיכל. ועשו כך, היות ובבית ראשון היה מבדיל בין ההיכל לקודש הקדשים קיר ברוחב אמה, ובבית שני, שהיה גבוה מאד, לא יכלו להעמיד את הקיר, והשאירו רווח של מקום ריק במקום הקיר, ועשו שתי פרוכות משני צדי החלל הריק.

וב' פרוכות היו כנגדן - בעליה שמעל הדביר וההיכל, כדי לתחום את מקום העליה שמעל להיכל ומקום העליה שמעל הדביר, כי קדושת העליה היא כקדושת המקום שתחתיה.

תנו רבנן: נשים המגדלות בניהן בטהרה כדי שיהיו בניהם ראויים למעשי פרה אדומה, ^[5] היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה.

אבא שאול אומר: נשים יקרות נדיבות שבירושלים היו זנות אותן, ומפרנסות אותן.

בעא מיניה רב הונא מרב:

הערות

^[1] עיין במהרש"א שהקשה כיצד יש ללמוד מפסוק זה שצריך להקדים את דין היתום? ומביא המהרש"א שבמסכת סנהדרין לומדים מהפסוק [הבא אחריו] שאין להקדים ולדון דין אשר בא מאוחר לפני דין שבא לפניו, וכאן בא הדין של היתומים ראשון. [ועיין ברש"ש שציין לדברי רש"י במסכת שבועות דף ל]. ועיין בדברי החזון איש [חו"מ ד א] שה"צדק" שב"משפט צדק", שנצטוינו עליו בתורה ["בצדק תשפוט", "צדק צדק תרדוף"], משמעותו צדק בהנהגת המשפט. ולכן, על אף שחייב הנתבע לבוא בעצמו לדין ואינו יכול לשלוח בא כח שייצג אותו, כי מענהו של הנתבע לתביעה הוא "גורם עיקרי לברר את האמת, ואת פרטי המאורעות לאמתתן", ויש לחיוב לחקור את הנתבע עצמו משום "משפט צדק", בכל זאת, מי שתורתו אומנתו, או נשים נכבדות, שאין זה מכבודם להופיע כנתבעים בבית דין, יכולים הדיינים לדון אותם באמצעות באי כוחם. לפי ש"ענין חיקור הדין אין לו גדר מיוחד, אלא כפי יכולת הדיינים", והצדק שבהנהגת המשפט הוא - שאפשר להקיל ולא לחקור באופן ישיר בבית דין נשים נכבדות או מי שתורתו אומנותו!

^[2] ועל אף שמצינו במקומות רבים שעמדו חכמים והתפללו על צרות שהתרחשו בדורם, כאן היתה הגזירה של בצורת מחמת ריתחא, ובשעת ריתחא צריך מעשה של הכלל כולו כדי להביא לשינוי, ואין די בתפילת החכם שבדור. אחרונים

^[3] רש"י מבאר שהפקירו חכמים את תרומת הלשכה עבור מגיהי ספרים לכל אדם. והראשונים ביארו שהמדובר בספרי התורה אשר בעזרה. והחזון איש כתב, שהגהתם של הספרים שייכת גם לדיני הקרבנות הכתובים בספרים.

^[4] הפרוכות שבבנין הינן חלק מהבנין, ולכן הן חייבות לבוא מבדק הבית דוקא. ועיין במקדש דוד בביאור שיטת הרמב"ם בסוגיתנו, ובביאור דבריו בספר שקל הקודש לגר"ח קנייבסקי על הרמב"ם הלכות שקלים פרק ד.

^[5] רש"י מבאר שלמעשה לא היו צריכים לתינוקות טהורים, שהרי אפשר לטהר את עושי הפרה האדומה באפר הפרה שהיה במקדש. אלא נהגו כאן חומרה מיוחדת של טהרה לפי שמצד שני היו מטמאים את הכהן השורף את הפרה בטומאת שרץ, ומטבילים אותו, והיה הכהן "טבול יום", ואז היה שורף את הפרה. ועשו זאת כדי להוציא מלבן של צדוקים אשר סברו שטבול יום פסול לשריפת הפרה עד שיעריב השמש, כשם שהוא פסול לאכילת תרומה עד שיעריב שמשו של אותו היום. וכיון שהקילו בדבר לטמאות את הכהן השורף ולשרוף את הפרה בכהן שהוא טבול יום, חשו חכמים שלא יבואו לזלזל ולהקל בטהרת עושי הפרה, ולכן הנהיגו בהם חומרות שאינם מעיקר הדין.

האי [זו] מצות עשה של הדיינים לשפוט בצדק והאי [וזו] מצות עשה לכבד את בעלי התורה וגם את בני משפחתם — עשה של כבוד התורה עדיף. לכן סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה [סילק, הניח את דין היתומים והורידו, ונפנה לדין] של אותו אדם, משום שסבר שהוא קרובו של רב ענן, כיון דחזא בעל דיניה יקרא דקא עביד ליה [שראה בעל דינו את הכבוד שהדיין עושה לו], איסתתם טענתיה [נסתתמו טענותיו] והפסיד במשפט. ונגרם איפוא על ידי רב ענן, אם כי שלא בכוונה ושלא במישרין, עוול במשפט.

מסופר: רב ענן הוה [היה] רגיל אליהו הנביא דאתי גביה [שבא אצלו] דהוה מתני ליה [שהיה משנה, מלמד, לו] מה שנכתב אחר כך בספר סדר דאליהו. כיון דעבד הכי [שעשה כך], שגרם לעיוות הדין, איסתלק [הסתלק] אליהו. יתיב בתעניתא ובעא רחמי ואתא [ישב רב ענן בתענית וביקש רחמים ובא] אליהו, אבל כי אתא, הוה מבעית ליה בעותי [כאשר היה בא, היה מפחיד אותו], שהיתה התגלותו בפעמים אלה באופן מפחיד.

ועבד תיבותא ויתיב קמיה עד דאפיק ליה סידריה [ועשה רב ענן לעצמו תיבה וישב לפניו עד שהוציא לו גמר ללמד אותו את סדרו]. והיינו דאמרי [והוא שאומרים]: סדר דאליהו רבה, סדר אליהו זוטא, שאת הראשון לימדו קודם מעשה זה, ואת האחר לימדו לאחר מעשה.

א מסופר, בשני [בשנותיו] של רב יוסף הוה ריתחא [היה זמן זעם של המקום], שהיה רעב בעולם. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרב יוסף: ליבעי מר רחמי [יבקש אדוני רחמים] על הגזירה. אמר להו [להם]: השתא [עכשיו] הרי ומה אלישע דכי הוו רבנן מיפטרי מקמיה, הוו פיישי תרי אלפן ומאתן רבנן [שכאשר היו חכמים נפטרים מלפניו, היו נשארים אלפיים ומאתים חכמים] שהוא היה מפרנסם משלו, בכל זאת בעידן ריתחא [בזמן זעם ורעב] לא הוה בעי רחמי [היה מבקש רחמים], אנא איבעי רחמי [אני אבקש רחמים]?

וממאי דפיישי הכי [וממה יודעים אנחנו שכך נשארו]? דכתיב [שנאמר]: "ויאמר משרתו מה אתן זה לפני מאה איש" (מלכים ב ד, מג), ונברר: מאי [מה פירוש] "לפני מאה איש"? אילימא דכולהו [אם תאמר שכולם], כל מה שקיבל במתנה, שהיו עשרים לחם ולחם ביכורים וכרמל, לפני מאה איש בשני בצורת טובא הוו [הרבה הם] ויכולים להסתפק בכך! אלא הכוונה היתה שכל חד וחד קמי [אחת ואחת מן הככרות הללו לפני] מאה איש, ולפי זה היו אלפיים ומאתים חכמים שם.

אגב כך מספרים: כי הוו מיפטרי רבנן מבי [כאשר היו נפטרים חכמים מבית] רב, הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן [היו נשארים עוד ללמוד אלף ומאתיים חכמים]. וכשיצאו מבי [מבית] רב הונא, הוו פיישי תמני מאה רבנן [היו נשארים שמונה מאות חכמים]. רב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי [היה דורש בשלושה עשר אמוראים], שהיו דרושים שלושה עשר מתורגמנים כדי להשמיע את דבריו לכל העם הרב שהיה שם. כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא [כאשר היו עומדים חכמים מישיבתו] של רב הונא ונפצי גלימייהו [ומנערים את גלימותיהם] הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא [היה עולה האבק ומכסה את אור השמש] והיה נראה מרחוק, ואמרי במערבא [והיו אומרים בארץ ישראל]: קמו ליה ממתיבתא [עמדו כבר מהישיבה] של רב הונא בבלאה [הבבלי].

כי מיפטרי רבנן מבי [כאשר היו נפטרים חכמים מבית] מדרשם של רבה ורב יוסף הוו פיישי ארבע מאה רבנן [היו נשארים ארבע מאות חכמים] וקרו לנפשייהו [והיו קוראים לעצמם]: "יתמי" [יתומים], שרק הם נשארו מכל הקהל. כי הוו מיפטרי רבנן מבי [כאשר היו נפטרים חכמים מבית] אביי, ואמרי לה מבי [ויש אומרים מבית] רב פפא, ואמרי לה מבי [ויש אומרים מבית] רב אשי, הוו פיישי מאתן רבנן [היו נשארים מאתים חכמים] וקרו נפשייהו [והיו קוראים לעצמם] יתמי דיתמי [יתומי יתומים].

ב ושוב לדברים הנוגעים לענין חכמים המקבלים שכר מן הרבים. אמר ר' יצחק בר [בן] רדיפא אמר ר' אמי: מבקרי מומין שבירושלים, שהיו בודקים את הבהמות שמביאים לקרבן אם אין בהן מום הפוסלן להקרבה, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. אמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים המלמדין הלכות שחיטה לכהנים במקדש, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רב גידל אמר רב: תלמידי חכמים המלמדים הלכות קמיצה לכהנים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, שכל אלה היו עסוקים כל הזמן בעבודות הצריכות למקדש ולכן היו מקבלים שכרם מן המקדש. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מגיהי ספרים (ספרי תורה) שבירושלים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רב נחמן אמר רב: נשים האורגות בפרכות של המקדש, היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה. ואני אומר שלא מתרומת המקדש, אלא מקדשי בדק הבית. ומדוע? הואיל ופרכות תחת (במקום) בנין עשויות, הרי הן שייכות לבנין המקדש, ולכן שכרן צריך להיות משולם לא מן הכסף המוקדש לקרבנות ולצרכי יום יום של המקדש אלא מן הכסף המוקדש לבנין עצמו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: נשים האורגות בפרכות, ובית גרמו שהיו ממונים על מעשה לחם הפנים, ובית אבטינס שהיו ממונים על מעשה הקטרת — כולן היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה, ולא כדברי רב נחמן!

משיבים: התם בדבבי [שם מדובר בפרוכות של השערים], שפרוכות אלה אינן נחשבות לחלק מן הבנין אלא כדרך ליפותו והחזקתו. שאמר ר' זירא אמר רב: שלשה עשר פרכות היו במקדש שני, שבעה כנגד שבעה שערים שהיו בעזרה, ועוד אחד לפתחו של היכל, ואחד לפתחו של אולם. שנים היו בדביר, שנים כנגדן בעליה מעל הדביר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נשים המגדלות בניהן לפרה, שהיו מגדלים תינוקות במקומות מיוחדים שיהיו כל ימיהם בטהרה כדי שישאבו מים לצורך פרה אדומה, ואמהותיהם היו משמרות אותם לכך— היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה. אבא שאול אומר: לא מתרומת הלשכה, אלא נשים יקרות (עשירות וחשובות) שבירושלים היו זנות אותן ומפרנסות אותן.

ג בעא מיניה [שאל אותו] רב הונא מרב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is a positive mitzva, for judges to judge cases properly, and this is a positive mitzva, to honor Torah scholars and their families. Rav Naḥman concluded that the positive mitzva of giving honor to the Torah takes precedence. Therefore, he put aside the case of the orphans and settled down to judge the case of that man, under the mistaken assumption that he was a relative of Rav Anan. Once the other litigant saw the honor being accorded to that man by the judge, he grew nervous until his mouth, i.e., his ability to argue his claim, became closed, and he lost the case. In this manner, justice was perverted by Rav Anan, albeit unwittingly and indirectly.

Elijah the Prophet was accustomed to come and visit Rav Anan, as the prophet was teaching him the statements that would later be recorded in the volume Seder deEliyahu, the Order of Elijah. Once Rav Anan did this and caused a miscarriage of justice, Elijah departed. Rav Anan sat in observance of a fast and prayed for mercy, and Elijah came back. However, when Elijah came after that, he would scare him, as he would appear in frightening forms.

And Rav Anan made a box where he settled himself down and he sat before Elijah until he took out for him, i.e., taught him, all of his Seder. And this is what the Sages mean when they say: Seder deEliyahu Rabba, the Major Order of Elijah, and Seder Eliyahu Zuta, the Minor Order of Elijah, as the first order was taught prior to this incident and the second came after it.

§ The Gemara relates: In the years of Rav Yosef there was a divine anger, manifested by world hunger. The Sages said to Rav Yosef: Let the Master pray for mercy concerning this decree. He said to them: Now, if in the case of the prophet Elisha, when the Sages would take their leave of him, 2,200 Sages would remain behind whom he would support from his own pocket, and yet he would not pray for mercy at a time of divine anger and famine, should I pray for mercy?

The Gemara asks: And from where is it derived that this number of scholars would remain behind with Elisha? As it is written: “And his servant said: How should I set this before a hundred men” (II Kings 4:43). What is the meaning of “before a hundred men”? If we say that all of the gifts that he had received, i.e., the first fruits, twenty loaves of barley, and fresh ears of corn mentioned in the preceding verse, were meant to be placed before one hundred men, in years of drought and famine this was a good deal of food, which would have sufficed for them. Rather, it must mean that each and every one of the loaves was to be placed before one hundred men. Since he had twenty loaves plus two meals of first-fruits and ears of corn, there must have been 2,200 people present.

§ Incidentally, the Gemara relates: When the Sages would take their leave from the school of Rav, 1,200 Sages would remain behind to continue their studies. When the Sages would take their leave from the school of Rav Huna, eight hundred Sages would remain behind. Rav Huna would expound the lesson by means of thirteen speakers, who would repeat his statements to the crowds that had gathered to hear him. When the Sages would arise from listening to lectures in the yeshiva of Rav Huna and dust off their cloaks, the dust would rise and block out the sun, forming a dust cloud that could be seen from afar. And they would say in the West, in Eretz Yisrael: The scholars have just arisen in the yeshiva of Rav Huna the Babylonian.

When the Sages would take their leave from the school of Rabba and Rav Yosef, four hundred Sages would remain behind, and they would refer to themselves as orphans, as they were the only ones left from the entire crowd. When the Sages would take their leave from the school of Abaye, and some say from the school of Rav Pappa, and some say from the school of Rav Ashi, two hundred scholars would remain behind, and they would refer to themselves as orphans of orphans.

§ The Gemara returns to the issue of those who receive their wages from public funds. Rabbi Yitzḥak bar Redifa said that Rabbi Ami said: Inspectors of blemishes of consecrated animals in Jerusalem, who would examine all animals brought to be sacrificed in the Temple to verify that they were free of any blemishes that would disqualify them from being sacrificed on the altar, would take their wages from the collection of the Temple treasury chamber. Rav Yehuda said that Shmuel said: Torah scholars who teach the halakhot of slaughter to the priests of the Temple would take their wages from the collection of the chamber.

Rav Giddel said that Rav said: Torah scholars who teach the halakhot of the removal of a handful to the priests would take their wages from the collection of the chamber. All these scholars were constantly engaged in work necessary for the functioning of the Temple, and therefore they would receive their wages from the Temple treasury. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The proofreaders of the Torah scrolls in Jerusalem would take their wages from the collection of the chamber.

Rav Naḥman said that Rav said: The women who weave the curtains that separate the Temple Sanctuary from the Holy of Holies would take their wages from the collection of the chamber. Rav Naḥman added: But I say that they would not be paid from the collection of the chamber; rather, their salary would come from the funds consecrated for Temple maintenance. Why? Since the curtains served in place of the solid construction of the building, they were part of the Temple itself. Therefore, any work performed for the curtains should be paid for from money allocated for building purposes, not from the funds collected to pay for offerings and the daily needs of the Temple.

The Gemara raises an objection to this: The women who weave the curtains, and the house of Garmu, who were in charge of the preparation of the shewbread, and the house of Avtinas, who were in charge of the preparation of the incense, all would take their wages from the collection of the chamber. This contradicts Rav Naḥman’s claim.

The Gemara answers: There, it is referring to the curtains of the gates, which were not considered part of the actual Temple building but were decorative in purpose. As Rabbi Zeira said that Rav said: There were thirteen curtains in the Second Temple, seven opposite, i.e., on the inside of, seven gates, one at the entrance to the Sanctuary, one at the entrance to the Entrance Hall, two additional curtains within the partition, in the Holy of Holies in place of the one-cubit partition, and two corresponding to them above in the upper chamber.

The Sages taught: With regard to the women who raise their children for the red heifer, i.e., who would raise their children in special places so that they would live their entire lives up to that point in a state of ritual purity, enabling them to draw the water for the purposes of the ritual of the red heifer, these women would take their wages from the collection of the chamber. Abba Shaul said: Their wages would not come from the collection of the chamber. Instead, wealthy and prominent women of Jerusalem would sustain them and provide them with a livelihood.

Rav Huna raised a dilemma before Rav:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אסתתם טענותי' קשיא לן הא דאמר בפרק שבועת העדות דשלח ליה רב יוסף לרב נחמן עולא חברינו עמל בתורה ובמצות הוא ואמרי' מאי שלח ליה לחנופי ליה אלא שודר ציה למשרי תגרי' ברישא אי נמי לשודא ולא חייש לאסתתמי טענותי' דאידך וי"ל דבחבר שבא לדין ליכא משום אסתתמי טענותי' דהא ידיעה דחזי להכי ובעל דינא נמי ניחא ליה דלשבקנו לאלתר אבל הכא דלא הוה חבר ולא קרובו של חבר אלא דרב ענן הוא דהוה סבר סבר דמחניף ליה ואסתתום טענותיה דאידך וזה ברור. ודעת מורי ז"ל דהכא עדיין לא פרשו בדיני דיתמי בדאתא האי לקמיה דרב ענן בשלמא בחבר עצמו שרינן תגרי' ברישא ואע"ג דפתחו בדינא דאחרינא כדי שלא יתבטל מתלמודו ומשום כבוד דידיה ואע"ג דאיכא מצוה לדון את שבא ראשון כקטן כגדול תשמעון וכו' בפ"ק דסנהדרין עשה דכבוד תורה עדיף והיינו דאמר בפרק כל כתבי אמר רבא תיתי לי כדאתא צורבא מרבנן לעיוני' בדיני' כי היכי דלשרייה לאלתר אבל כבוד קרובו של חכם אינו אלא מדרבנן ולא דחי עשה דאורייתא אבל הכא עדיין לא פתחו באידך דינא ובכל חד איכא מצות עשה לדון מדכתיב ושפטתם צדק כדכתב רש"י וכיון דכן האי עשה דקרובו של חבר עדיף דאיכא בהדי' עשה דרבנן דכבודו של חכם כך היא מפורשת בשם הר"ר פנחס הלוי ז"ל וכן גורס רבינו חננאל ז"ל. דבי רבי ישמעאל תנא כלי שרת באים מתרומת הלשכה פי' ממה שנתנו בקופת עצמן ובא לחלוק על סוגיא דלעיל דמוקי האי קרא דשארי הכסף בקדשי בדק הבית שגבו ואלא דבי ר' ישמעאל אומר דקרא בתרומת הלשכה מיירי:

כבר ביארנו במשנה שדייני גזירות היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה אף מבקרי מומים שבירושלים אם לקרבן אם לבכור נוטלין שכרם מתרומת הלשכה וכן תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים ומגיהי ס"ת שביד כ"א ואחד מירושלם ונשים המגדלות את בניהם בטהרה לפרה אדומה על הדרך שביארנו במסכת סכה כלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה בכדי שיפסקו להם סנהדרין ואף לחם הפנים והקטורת ושכר העוסקים בהם והלבונה וכן פרכות של שערים שהיו עשויות לצניעות ולא לבנין באות מתרומת הלשכה אבל פרכות שהיו לפני הדביר במקום אמה טרקסין הואיל ועשוי למחיצה צורך הבית הוא ואינן באות מתרומת הלשכה אלא מקדשי בדק הבית פרכות אלו של שערים תשעה היו שבעה לשבעה שערים ואחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם ושל דביר היו ארבעה שתים בדביר להבדיל בין ההיכל לקדשי הקדשים אחת מכאן ואחת מכאן ואמה אחת באמצע ליכנס שם כהן גדול ביום כפורים ושתים כנגדן בעליית בית קדשי הקדשים הא למדת ששלש עשרה פרכות היו במקדש תשעה מהן באות מתרומת הלשכה:

אסתתם טענתיה קי"ל הא דאמרי' בפ' שבועת העדות דשלח ליה רב יוסף לרב נחמן עולא חברינו דעמית בתורה ובמצות הוא ואמרינן מאי שלח ליה לחנופי ליה אלא למשרי תבריה ברישא א"נ לשודא ולא חיישינן לאסתתמי טענתיה דהא ידיע דחזי להכי ובעל דיניה נמי ניחא ליה דלשבקנהו לאלתר אבל הכא דלא הוה חבר ולא קרובו של חבר אלא דרב ענן הוא דהוה סביר הכי סבר דמחניף ליה ואסתתים טענתיה וזה ברור ודעת מורנו נר"ו דהכא עדיין לא פתחו בדינא דיתמי כדאתא האי לקמי' רב ענן דבשלמא בחבר עצמו שרינן ברישא ואע"ג דפתחו בדינא דאחרים כדי שלא יתבטל מתלמודו ומשום כבוד דידיה דאע"ג דאיכא מצוה לדון את הבא ראשון מדכתיב כקטן כגדול תשמעון בפ"ק דסנהדרין עשה דכבוד תורה עדיף והיינו דאמר בפק כל כתבי אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מדרבנן לעיוניה בדיניה כי היכי דלשרייה לאלתר אבל כבוד קרובו של חכם אינו אלא מדרבנן ולא דחי עשה דאורייתא אבל הכא מ דין לא פתחו באידך דינא ובכל חד איכא מצות עשה לדון מדכתיב ושפטתם צדק כדכתב רש"י ז"ל וכיון דכן האי עשה דקרובו של חבר עדיף דאיכא בהדיה עשה דרבנן דכבוד של חכם כך היא מפורשת בשם ה"ר פנחס הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל:

סדר אליהו אגדות וברייתות. אסתלק ותו לא אתא משום ההיא מעשה דשלח ליה לרב נחמן דעל ידיה אסתתים טענתיה דבעל דיניה דההוא גברא דאייתי ליה גלדני. הוה קא מבעית רב ענן מאליהו דלא הוה אתי ליה בניחותא והוה מפחיד ליה. עבד רב ענן תיבותא והוה יתיב בגו' ואליהו הוה יתיב אבראי ומתני ליה סדר אליהו רבה שלמד חוץ לתיבה. זוטא שלמד תוך התיבה שהרי לא למד הימנו בתוך התיבה אלא מעט שלא היה יכול לקבל וללמוד ממנו בענין זה ונסתלק ממנו אליהו לגמרי. כי הוו מפטרי רבנן מניה דהוו עסקי באורייתא קמי' כל יומא ולרמשא הוו אזלי להו לבתיהו הוו פיישי בביתיה ב' אלפין ומאתן רבנן דהוו אכלי בהדיה לא הוה בעי רחמי דבכלהו שני דהוו שני בצורת בימיו לא בקש רחמים שאלו היה מבקש רחמים לא היה רעב בעולם. ומאי דפיישן תרי אלפי ומאתן לגבי אלישע. אי לימא כולהו דכתיב עשרים לחם שעורים ולחם בכורים וכרמל קמי מאה איש טובא מזונות וכו'. אלא כל חדא וחדא לפני מאה איש ומטי לתרי אלפי ומאתן בכ"ב לחם שהביא לו לחם א' של שעורים מתבואה חדשה כדאמרי' אין לך בכל ארץ ישראל קלה לבשל כבעל שלישה ואעפ"כ לא בכרה אלא עשרים לחם שעורים משעורים ישנים בכורים היינו ראשית תבואתו של אדם. אלישע עשיר היה דכולהו נביאים עשירים היו כדאמרינן בפרק אין בין המודד אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור עשיר וחכם. דריש בתליסר אמוראי שהיו מתרגמין ומשמיעין דבריו לרבים לפי שאין קולו נשמע לרבים. ונפצי גלמייהו שהיו מנערין טליתות שלהן מן האבק ומכסי ליומא היו מחשכין החמה מרוב אבק טליתם שהיה עולה למעלה במערבא כשהיו רואים בארץ ישראל חשך החמה. וקרו נפשיהו יתמו משום דלגבי רב הונא הוו פיישי שמנה מאות ולגביהו לא הוו פיישי אלא ד' מאה. יתמי דיתמי דאינהו נמי בצרי מרבה ורב יוסף דהוו קרי נפשייהו יתמי. מבקרי מומין של בהמות לקרבן ולבכור. מתרומת הלשכה מאותן שקלים שהיו תורמין בג' קופות מן הלשכה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג להביא מאותו כסף תרומת תמידין ומוספין והן הן קרבנות צבור ומייתי נמי שאר קרבנות צבור ולפי שלא היו עוסקין אותן מבקרי מומין בדבר אחר היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה דבקור מומין צורך קרבנות נינה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואם תאמר והא תנן בפרק קמא דבכורות הנוטל שכר לראות בעור אין שוחטין אותו ע"פ אלא אם כן היה מומחה כאילא וי"ל כדתרי' לעיל גבי גוזרי גזירות ועי"ל דהתם גבי בכור דוקא יש לחוש שמא יתירנו בשכר לישחט במדינה אבל הכא מיירי בבדיקת מומי שארי קדשים והכי איתא בהדיא במס' שקלים פ' התרומה יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי מבקרי קדשים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה לשון הרא"ש ז"ל:
הלכות קמיצה כדאמרינן במנחות יכול בראשי אצבעותיו ת"ל מלא קמצו הא כיצד חופה ג' אצבעות ועל פס ידו קומץ וזו היא עבודה קשה שבמקדש וכל שעה היו עוסקין ללמוד לכל משמר ומשמר של כהנים הלכות קמיצה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. הא דלא חשיב הלכות מליקה שגם היא עבודה קשה שבכלל הלכות שחיטה הן. הרא"ש ז"ל:

מגיה ספרים ספרי תורה שבירושלים שכל אחד ואחד היה עושה ספר תורה לעצמו כדאמרינן התנאה לפניו במצות בספר תורה נאה וכו'. רש"י במהדורא קמא. ותלמיד הרשב"א כתב וז"ל ומגיהי ספרים כולן צורך עבודה הם כלומר ספרים שבהם היו הכהנים לומדין סדר עבודה ובשקלים ירושל' מגיהי ספרים עזרא כך פי' הראב"ד ורש"י פי' ספרים של כל אדם ואדם שאסור להשהותן משום אל תשכן באהלך עולה וראו ב"ד שהיו מתעצלים בדבר והפקירו תרומת הלשכ' ע"כ:
בפרוכת שהיו לפני הדביר תחת אמה טרקסין ובבית שני קא מיירי ואני אומר מקדשי בדק הבית היו נוטלין שכרן הואיל ופרוכת דלפני הדביר תחת בנין נעשו במקום כותל תחת אמה טרקסין שהי' ממונ' בין היכל לקדש הקדשים וכל צורכי בנין בית המקדש היו באין מקדשי בדק הבית מהקדשו' שהיו מקדשין לבדק הבית לתקון הבית ולהחזיק בנינו כדכתיב אף לא יעשה בית ספות גו' עד וחזקו בו את בית ה' כלומר שלא היו עושין מכסף קדשי בדק הבית שום כלי שרת כי אם חיזוק בנין הבית לבד במקדש שני לא היה אמה טרקסין ובב"ב מפרש טעמא משום דמקדש שני הוה גבוה טפי משלשי' אמה ואמה בנין רוחב בגובה מאה אמה לא מצי קאי דאמרי' בסדר יומא מקדש שני אמה ברום מאה הוה עם כלי' עורב. בית גרמו כו' היו ממונין על מעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד מעשה לחם הפנים כדמפרש בסדר יומא ובית אבטינס על מעשה הקטורת כדמפרש בסדר יומא תרומת הלשכה שלשה קופות שבהן תורמין את הלשכה אלמא נשים האורגות בפרוכת היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכ' בדבבי מאותן פרוכת שכנגד השערים שאינן תחת הבעל אלא לצניעות בעלמא קתני דנוטלו' שכרן מתרומת הלשכ'. דאמר ר' זירא אמר רב שלש עשר פרוכת היו בבית המקדש שבעה כנגד שבעה שערי' שבחומ' העזר' שסכים ההיכל לצניעות בעלמא כדי שלא יראו בעזרה הולכי הר הבית ושתים אחת בפתחו של היכל ואחת בפתח האולם ולצניעות בעלמא ושתים בדביר להבדיל בין קדש הקדשים להיכל במקום אמה טרקסין פרוכת אחת מכאן ופרוכת אחת מכאן וביניהם אמה רוחב באותו דרך היה נכנס כהן גדול לפני ולפנים ביום הכפורים וכדמפרש בסדר יומא כורך ונכנס ושני פרוכ' היו על אותן פרוכת בעלית בית קדש הקדשים ואותן ד' פרוכת שמבדילו' היו תחת בנין ומקדשי בדק הבית נוטלין שכרן והא דאמרינן במסכת מדות י"ג השתחויות היו שם כנגד י"ג שערים שהיו בעזרה שער העליון שער הדלק כו' שערים גדולים לא היו אלא שבע' בלבד אלא ששה פספסי' קטני' היו שם שנים בצידי שער ניקנר במזרח וב' בדרום וב' בצפון ובהנהו פספסין איידי דקטנים היו לא היו שם פרוכת וכשאדם היה רוצה לילך בדרך אותן י"ג שערים היה מחזיר פניו למקדש ומשתחוה פשפשין פושטי' רום. רש"י במהדורא קמא:

בעא מיניה רב הונא מרב כלי שרת מהו כו'. צורך מזבח נינהו ומקדשי בדק הבית אתו דמזבח אדמה שהיה במקדש בנין הבית הוא וצורך הבנין היה בא מקדשי בדר הבית. אי צורך קרבן נינהו כגון לקבלת דמים ולרחיצת הקרבים ואברי העולה וליתן בה סולת למנחות ומתרומת הלשכ' אתו דכל קרבנות צבור באין מתרומת הלשכ'. אלא מתרומת הלשכה כלומר ממותר תרומת הלשכה כדאמרי' בעלמא קרבנות צבור הבאין באחד בניסן אינן באין אלא מתרומה חדשה כדכתיב זאת עולת חדש בחדשו והבא לי קרבן חדשה וכסף הנמצא בשלש קופות מתרומ' ישנה היא מותר מתרומת הלשכ' וממנו נעשין כלי שרת. ובכלותם הביאו וגו' כלומר בכלותם לחזק מכסף הנדב' המובא לבד"ה בימי יואש קא משתעי קאי קרא בדברי הימים אלמא מקדשי בד"ה היו באין כלי שרת. כתובי. דברי הימים. כאן שגבו לצורך בדק הבית והותירו מן הבנין נעשין כלי שרת מאותו מותר כסף שהובא לבדק הבית אבל אם לא הותירו כגון שגבו לבדק הבית ועדיין בדק הבית לא החזיקו לא שבקינן בנין הבית משום צורך כלי שרת ונעשין מתרומת הלשכ' ורב נמי לא אמר (רב) אין עושין מתרומת הלשכ' אלא דגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי הא לא גבו מעיקרא אלא לשום בדק הבית. אם הוצרכו לבדק הוצרכו ועושין אותו לבנין הבית והמקדיש לבדק הבית על דעת ב"ד מקדיש מתרומת הלשכה וממותר תרומת הלשכה שנאמר את שאר הכסף ויעשו את הכלים איזה כסף שהיו לו שיריים כשהיו תורמין מן הלשכ' לשלשה קופות היה נשאר כסף בלשכה ואותו כסף המיותר בלשכה היו שירים וכסף דבשלש' קופות כסף שיש לו שיריים הוא ומההוא כסף אמר קרא ויעשו את הכלים לבית ה' רש"י במהדורא קמא:

בד"ה מבקרי מומין כו' תימה כו' הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין אותן כו' עכ"ל ולא ניחא להו לאוקמא מבקרי מומין דהכא היינו כאילא ביבנה דקתני התם נמי במתני' דהתירו לו חכמים ליטול שכר וק"ל:

בד"ה ז' כנגד כו' והמעיין שם ימצא דשער הקרבן דפרק קמא כו' עכ"ל יראה שהוצרכו בזה לפרש יותר מכל שאר השערים משום דבפ"ב לא חשיב שער הקרבן בתוך ארבעה שערים הדרומיים ולא ה"ל לאשתמוטי כיון דבפ"ק חשיב ליה בתוך ג' הדרומיים הגדולים ותירצו בזה דשער הבכורות דחשיב בפ"ב בדרומיים היינו אותו שער הקרבן דחשיב ליה בפ"ק בדרומיים ומיהו גם בשערים הצפונים ימצא המעיין שם לפי שמות השערים דלא חשיב בפ"ב מאי דחשיב בפרק קמא בכלל הגדולים ויש לעיין שם וק"ל:

בא"ד ועוד תימה דהרי כאן מחלוקת כו' וא"ת לרבנן נמי דתני ז' כו' כיון דלא חשיבי בעינייהו כו' עכ"ל וליכא מחלוקת רביעית דרבנן ואבא יוסף בן חנן כולהו ס"ל דז' שערים גדולים הוו לעזרה ועוד ששה קטנים אלא דלרבנן לא חשיב קטנים למקרי להו שערים דליהוי י"ג השתחוואות כנגדן ולאבא יוסף מקרו גם הקטנים שערים ושפיר הוה י"ג השתחיואות כנגדן וליכא מחלוקת רביעית כלל בשערים אך קשה לפ"ז דאם כן מאי מייתי רבא דאיכא תנא דאית ליה תמניא הוו בעזרה מההיא דאין פוחתין מי"ג גזברין כנגד י"ג שערים דל ה' להר הבית פשו להו ח' כו' ואימא דההוא תנא נמי ס"ל דז' שערים הוו לעזרה וי"ג שערים דקאמר לאו דל ה' להר הבית כו' אלא היינו לעזרה גופה שהיו לה י"ג שערים עם הקטנים כדס"ל רבנן ואבא יוסף בן חנן ואכתי מנליה לרבא לאשכוחי תנא בברייתא דפליג ואית ליה תמניא ומאי אולמיה ליה ברייתא טפי ממתני' ויש ליישב קצת דס"ל לרבא דמסתמא נגד שערי הר הבית היו נמי גזברין דשוער היינו גזבר כפרש"י התם וא"כ ה"ל למחשב נמי הנהו ה' גזברין דהר הבית שהיו נגד השערים והל"ל י"ח גזברין נגד י"ח שערים דהיינו ה' דהר הבית וי"ג דעזרה עם הקטנים אלא ע"כ דלא חשיבי ליה להיות גזברין נגדן רק הגדולים ודל ה' דהר הבית פשו להו תמניא ודו"ק.

אמר האי עשה והאי כו' פרש"י מצות הדיינים עשה ושפטתם צדק עכ"ל פירושו אינו מובן דמאי משמע מושפטתם צדק לדון דיתמי ברישא אבל מקרא דבתר הכי יליף ליה בפ"ק דסנהדרין כקטן כגדול תשמעון שיהיה חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למנ"מ לאקדומי ע"ש והכא דין. היתום בא מקודם ולדברי הרמב"ם דמקדימין דין יתום כו' שנאמר שפטו יתום וגו' ניחא טפי שהזכיר כאן דנקט דינא דיתמי מיהו לדבריו לא הוה צריך למנקט דהוה קאים דינא דיתמי קמיה דא"נ באו בבת אחת דין יתום קודם אי לאו דכבוד תורה עדיף:

אותיב בתעניתא כו' כי אתא הוה מבעית ליה בעותיה כו'. יראה הטעם בזה לפי שנכשל בשתים שלא היה לו לקבל אפי' בדרך דורון כיון שלכתחלה דרך שוחד דברים הביא לו כמו ר"י ב"י ור"י בן אלישע דלעיל שאמרו ומה אני שלא נטלתי כו' ואח"כ נכשל שנית במה ששלח לרב נחמן נידייניה מר להאי גברא דאנא כו' דמתוך לשון זה הבין רב נחמן דקריביה הוא ואסתתם טענתיה דחבריה והשתא במה דאותיב בתענית נתכפר לו על אוכלו הדגים קטנים שקבל אבל עדיין חטא דנבעת חבריה ואסתתם טענתיה במקומו עומד ולכך נענש במדה זו דהוה מבעית ליה:

הוו פיישו תרי אלפין ומאתן רבנן בעידן ריתחא לא הוה בעי רחמי אנא איבעי רחמי כו'. יש לדקדק בזה דמצינו בימי חכמי התלמוד דבעו רחמי אכפנא בפ"ק דתענית ולא נשאו ק"ו זה בעצמם מאלישע דלא בעי רחמי ואין סברא דבימיהם הוו פיישי טפי מתרין אלפין ומאתן וי"ל ברעב של כליה שבא לעולם גוזרים תענית ואיבעי רחמי ובהכי איירי הנך דפ"ק דתענית אבל הכא מיירי ברעב של בצורת דהיינו דהגשמים מועטים והשער ביוקר ולא היה ליבעי רחמי אלא משום דוחקא דתלמידים ועביד ק"ו מאלישע דפיישי כ"כ תלמידים ב' אלפין ומאתן ולא איבעי רחמי משום דוחקייהו כ"ש בשני דרב יוסף דלא פיישו רק ארבע מאות תלמידים דלא איבעי רחמי משום דוחקייהו וכן מוכח בפ"ק דסנהדרין דבימי אלישע לא הוה רק רעב של בצורת ודו"ק:

אלא דכל חד לפני מאה איש כו' והכי מוכח לישנא דקרא ומה אתן זה וגו' לשון יחיד דהל"ל ומה אתן אלו לפני וגו' וק"ל:

ונפצי גלימייהו הוה סליק אבקא וכסי כו'. כוונו בזה דאחר שקמו ממתיבתא דהיינו מלימודם מרבם רב הונא לא עסקו בחיי שעה רק במדות הטובות שנמשלו לבגדי צדיקים כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך וגו' וכי נפצי גלימייהו דהיינו גם אבק מדותיהם הטובות מכסים ליה ליומא דהיינו כח העובדי כוכבים כמ"ש חמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים שמונין לחמה ובדרך זה אמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם דהיינו לילך גם אחר אבק מדותיהם הטובות כמ"ש במדות הרעות אבק גזל ואבק לשון הרע כך במדות טובות של הצדיק יש אבק גלימייהו וק"ל:

רש"י בד"ה הוו פיישי כו' ומאתים דכתיב כו' הד"א:

תוס' בד"ה שבעה כנגד שבעה שערים כו' ובגמרא דירושלמי קאמר מתניתין כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה שבעה כו' המפורש בפ"ק דמדות שני שערי חולדה כו' וקיפונוס מן המערב וטדי מן הצפון כו' ואומר ר"ת כו'. וברייתא דאין פוחתין מי"ג גזברין אי דל חמשה דהר הבית כו' סיומא דברייתא הוא ניחא. ופשיטא לי דלאו מדברי הברייתא הוא מ"מ י"ל דלעשות גזברין נגד שערים קטנים ולא כנגד שערי הר הבית לא מסתברא. ועוד אפשר לומר דאכתי למאן דלא חשיבי בעינייהו שיקראו אותן שערים [דהיינו רבנן דיוסף בן חנן וכמ"ש תוס' לקמן] דהשתא אין סברא שיעשו גזברין כנגדן א"כ כנגד מי היו י"ג גזברין דא"ל כלל גיזברין כנגד פרצות דמה ענין שמטה אצל הר סיני וכי תימא סוף סוף למאן דאמר שבעה עם ה' דהר הבית הול"ל י"ב וכנגד מי י"ג גזברין י"ל דאולי ס"ל דד' שערי עזרה היו אבל מ"מ קתני חד תנא ה' שערי עזרה לדידיה צריך לומר ח' שערים ולעומתם י"ג גזברין (י) ודו"ק:

בא"ד אותן המפורש בפ"ק והמעיין שם ימצא דשערי קרבן כו'. ועוד מתחלפין שמה שמות השערים ע"ש:

רש"י ד"ה האי עשה. וד"ה עשה דכ"ת. עי' רש"א בח"א. ועי' שבועות (ל) תד"ה למישרי. ושם ע"ב בגמרא האי עשה ובפרש"י שם. ופרש"י דהכא י"ל ע"פ מש"כ הריטב"א בשם מורו שהביא הב"י בר"ס ט"ו:

רש"י ד"ה מגיהי ספרים. שאסור להשהות כו'. לעיל (יט ב):

רש"י ד"ה המגדלות. לעסוק בשריפתה. לא מצאתי זה במס' פרה ולא בש"מ בש"ס:

תד"ה מבקרי. אבל הכא מיירי בבדיקת מומי שאר קדשים. ק"ק דבהם איכא למיחש איפכא דמשום שכר יתירוהו למזבח:

תד"ה שבעה. שני שערי חולדה כו'. כצ"ל:

בא"ד דשער הקרבן דפ"ק הוא שער בכורות כו'. עמש"כ ביומא (יט):

גמ' אסתתם טענתיה. נ"ב עמ"ש בפ' שבועת העדות (ל' ע"ב) בס"ד:

וְעָבִיד תֵּיבוּתָא וְיָתִיב קַמֵּיהּ. נראה לי בס"ד הטעם שנעשה לו כך, כנגד התקלה שיצאה מידו בדרך זה והיינו כי על ידי שהעלים וכיסה והסתיר את דבריו ששלח לרב נחמן שלא פירש לו למה פסיל לדינא טעה רב נחמן בדבריו וחשב שהוא קרובו וכבדו לזה הבעל דין ועל ידי כך יצאה תקלה דנסתתמו טענותיו של בעל דינו שלא היה יכול לפרשם ולגלותם בפיו אלא יצאו ממנו סתומים ומחמת כן לקה שלא כדין ונמצא נעשה רב ענן גרמא בשתים שהם ענין כסוי מה שכיסה והסתיר הדברים ששלח לרב נחמן ומה שגרם בזה שנתכסו ונסתמו זכיותיו של אותו בעל דין! ולכך גם אחר שנגלה אליהו זכור לטוב אליו לא היה יכול לקבל דבריו בגלוי אלא רק על ידי כסוי שהיה מכוסה ומסתתר תוך התיבה.
ונראה לי בס"ד נחית תלמודא להודיעינו הדורון שהביא לרב ענן שהיה דגים ולא אמר שהביא דורון בסתם, היינו ללמדינו שהדורון שהיה דגים שיש להם עינא פקיחא גרם הקלקול הזה שלא היה לרב ענן עינא פקיחא בדבר זה לראות את הנולד מדברים אלו ששלח לרב נחמן בסתם ולא פירש לו הדבר למה הוא פסיל ליה לדינא. והנה הוא נקרא רב ענן על שם העינים והדורון היה דגים שיש להם עינא פקיחא ועם כל זה שטנא נצח שנתעלם מן רב ענן הנולד מן הדברים האלה ששלח לרב נחמן ועל כן יצא הדין מקולקל שנתחייב הזכאי.

וְהַיְנוּ דְּאַמְרֵי: "סֵדֶר אֵלִיָּהוּ רַבָּה", "סֵדֶר אֵלִיָּהוּ זוּטָא". נראה לי בודאי כשהיה מלמדו הדברים האלה שאנו רואין בסדר אליהו רבא וזוטא לאו כפשוטן דוקא היה לומד עמו אלא היה מלמדו סודות העמוקים הרמוזים בהם ואפשר שהיה כפלי כפליים על מה שיש בידינו עתה.

הֲוָה סָלִיק אַבְקָא וְכַסִּי לֵיהּ לְיוֹמָא. פירש רש"י ז"ל מאפיל החמה והיה ניכר בארץ ישראל. ולפי זה מוכרח לומר שהיה זה בדרך נס לכבוד רב הונא ולכבוד הציבור הרבים שנאספים בדרשה שלו כי בדרך טבע אי אפשר להיות דבר זה שאותו אבק יתראה בארץ ישראל שהיא רחוקה כמה ימים מבבל אפילו אם יהיו הנאספים ארבע מאות רבוא אלא מוכרח לומר שהיה זה בדרך נס.
מיהו אפשר לומר דלא הוה הכי ממש אלא בני ארץ ישראל כיון דיודעים דנאספים קהל רב ועצום בדרשה דרב הונא אז כשהיה נעשה אצלם אבק רב באויר מחמת רוח סערה חזק שהיה מנשב בארץ ישראל ומכסה אור השמש היו אומרים כן במערבא בלשון מליצה וצחוק: עתה קמו ממתיבתא דרב הונא בבלאה וזה האבק הוא מהם! והם יודעים דאותו אבק שהיו רואין בארץ ישראל הוא מן רוח סערה דהוה נשיב אצלם באותו מקום בארץ ישראל אך אומרים כן בלשון צחות ומליצה כדי להשביח את הקהל הבאים למתיבתא דרב הונא מחמת שהיו רבים מאד.
ושטת המאמר הוא כִּי הֲווּ רַבָּנָן קַיְמֵי מִמְּתִיבְתָּא דְּרַב הוּנָא וְנַפְצֵי גְּלִימַיְהוּ הֲוָה סָלִיק אַבְקָא באותו מקום וְכַסִּי לֵיהּ לְיוֹמָא באותו מקום דוקא וזהו בטבע כאשר יהיה אבק רב באויר. אך בני מערבא כאשר היו רואין אבק רב באויר מחמת רוח סערה היו אומרים עתה קָמוּ לֵיהּ מִמְּתִיבְתָּא דְּרַב הוּנָא דמתכוונים להשביחם ולכך אומרים כן אף על פי שהם יודעים דאותו אבק הוא מחמת רוח סערה שנשב בארצם.
ודע דאומרו כד קַיְמֵי רַבָּנָן היינו לכל אותם הקהל הבאים לדרשה דרב הונא קרי להו בשם רבנן ומחמת רבוי עם לא היה דורש בבית הכנסת או בבית המדרש כי אם ברחובה של עיר שהוא מקום גדול שיכיל עשרים אלף בני אדם ויותר ולכך היה צריך לו י"ג אמוראי להשמיע הדרשה שלו לכל הקהל כי רחוקים ממנו ואי אפשר לשמוע דבריו ולהיותם עומדים במקום פרוץ ופתוח מוכרח שהיו גלימותיהם מתמלאים אבק מחמת הרוח שהיה מנשב שם ולכך כשהיו קמים בגמר הדרשה והיו מנפצים גלימותיהם בבת אחת היה האויר מתמלא אבק רב דנכסה אור השמש לפי שעה.

הֲווּ פַּיְשֵׁי מָאתָן רַבָּנָן וְקָרוּ לְנַפְשַׁיְהוּ: 'יַתְמֵי דְּיַתְמֵי'. הא דלא קרו בי רב הונא לנפשייהו יתמי לגבי בי רב דחסרו מהם ארבע מאות? נראה לי בס"ד כי בי רב הוו אלף ומאתים רמז לדבר הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ (שיר השירים ח, יב), ובי רב הונא הוו שמונה מאות נמצא הם שני שלישים מן בי רב ובכל מקום אמרינן רובו ככולו, וכיון דאיכא רוב של אלף ומאתים כאלו הוה כל אלף ומאתים ולכך לא קרו לנפשייהו יתמי בעבור חסרון זה.
אך בי רבה ורב יוסף דהוו פיישי ארבע מאות נמצא לגבי בי רב הם שליש דוקא וגם לגבי בי רב הונא הם חצי וליכא רוב, ולכן הרגישו בחסרונם וקרו לנפשייהו 'יתמי' ובי רב פפא או רב אשי קרו אנפשייהו 'יתמי דיתמי' כי הם לגבי בי רב חומש ולגבי בי רב הונא רביע ולגבי בי רבה ורב יוסף דהוו יתמי הם חצי באין כאן רוב ולכך קרו אנפשייהו יתמי דיתמי.

ומה אלישע דכי הוה מיפטרי רבנן וכו'. ר"ל אחר שכבר בא רעב ואיננו עוד זמן גשמים וא"א להתפרנס אלא ע"י נס אין לבקש רחמים לעשות נס שלא בטבע ולהטריח כלפי מעלה. והנה מה דקרו לנפשיי' יתמי ויתמי דיתמי עיי' פ' כל הבשר יתמא עביד רבך הכי פירש"י יתמא בלי דעת והנה מרבה ישיבה מרבה חכמה ובהתמעט ישיבה נתמעט חכמה וקרי להו יתמי והענין בזה כי יש במוחו של אדם בימינו חכמה נקרא אבא ובשמאלו בינה נקרא אמא ובזיווגם יולד דעה שבלב והוא הבן. וכל שארי איברי' המושפעים מן הלב הם הבת והלב לכשיזדווג עם איבריו ויפעול יקרא גם הוא אבא ואמא תתאה וכל מעשה אדם ותחבולותיו המה תולדותיהם וזה יתומים היינו מאבא ואמא חכמה ובינה וגם אין אב היינו הלב ונשארו מעשינו שבאיברים בלי חכמה ובינה ובלי לב. ולהכי הכא בתחילה קרי להו יתמי מחכמה ובינה ובהתמעט עוד יותר קרו יתמי דיתמי גם בלי לב. והנה הבנין של מעלה כביכול הוא ג"כ אב ואם חכמה ובינה עליונה במקומם יכולים להשפיע בני חיי ומזוני התלוי' במזל העליון וע"כ בימי אלישע שהיה לו כל כך תלמידים והי' חכמה ובינה של מטה בשלימות הי' ראוי להם להתפלל על מזונות ביתר שאת ולא התפלל שלא להטריח כלפי מעלה מזה למד ר' יוסף שלא להטריח כלפי מעלה:

ואולי י"ל ולהתבונן אם אלישע לא רצה להטריח כלפי מעלה איך עשה שישביע התלמידים מעשרים לחם וי"ל שאין זה שלא כדרך הטבע כי כך ענין הביכורים וכל מאכלי בהמ"ק כל כהן שמגיעו כפול הי' שבע כר"פ טרף בקלפי ומזה גופה למד רב ענן שיהי' כביכורים ממש ולא משיחתו של האיש הבא מבעל שלישה למד כן אלא מדאכלו והותירו. אלא לפי"ז יהי' זה קצת פחיתות בכבוד אלי' הנביא שהרי כתיב ויהי' נא פי שנים ברוחך אלי והשיב לו אלי' אם אתה רואה אותי לוקח ממך והנה אלישע ראה אותו וזכה לפי שנים ופירש"י שהכתוב מונה והולך ניסים שנעשו ע"י אלישע והיו פי שנים ממה שנעשו ע"י אלי' ואחד מהם מה שהתלמידים אכלו והותירו ולרב ענן הי' זה פחיתות בהנס ופחיתות בכבוד ראי' פני אלי' ע"כ לא יכול לראות עוד פני אלי' וכי אתא אלי' לגבי' בעית קא מבעית לי':

והנה מה דדחקו רש"י ותוס' בקו' וכי אלישע אוכל ביכורים הי' י"ל ודאי אין רחוק דבזמן מלכי ישראל הושיבו פרדיסאות על הדרכים שלא להביא ביכורים לירושלים והיו כשרי ישראל עושים זכר לביכורים להביא לנביאים ולשומרי תורה זכר לביכורי מקדש אלא לפי"ז אסורים באכילה מדרבנן דמחזי כקדשים בחוץ כתודוס איש רומי. והיינו וכי אלישע אוכל ביכורים דודאי קיים מנפשי' כל מילי דרבנן. אע"כ מוכח דהנית היא בלשון אומות עולם דכל המהנה לת"ח נקרא מאכיל ביכורים אפי' כשעבודת בהמ"ק במקומה. ואז כשאומר פירות אלו לביכורים לא מחזי כקדשים בחוץ עיי' מג"א ס"ס תס"ט ועי' בנדרים חילוק בין אנשי גליל לאנשי יהודה בסתם חרמים וה"נ דכוותי':

בגמרא אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו דלאו עשה ממש אלא מצוה דרבנן היה לכבד קרובי ת"ח אלא דאפ"ה סלקיה לדינא דיתמי משום דאכתי לא פתח בדינא דיתמי ועיין באריכות בדרישה בח"מ סי' י"ז אלא דאכתי לענ"ד קשה לשון עשה דכבוד תורה דלכאורה לא אשכחן בכולה תלמודא שיהא מצוה לקרב ולכבד קרובי החכם טפי מאדם אחר לקום מפניו או להדרו ולענ"ד היה נראה לפרש בענין אחר דבלא"ה קשיא לי מאי שלח רב ענן לר' נחמן דלדייניה להאי גברא משום דאיהו פסול ליה לדינא דבלא"ה מהיכי תיתי לא לדייניה ר"נ ולא מסתבר לומר דר' ענן היה גדול מר' נחמן דהא לעיל איקפד ר' הונא על ר' ענן דקריא ליה הונא חברין ור' נחמן היה רגיל תמיד לקרות לר' הונא הונא חברין ור' הונא גופא קאמר עליה דר"נ דאיהו ושבור מלכא אחי בדיני לכך היה נראה מזה דר' ענן שלח ליה הכי כדי למישרי ליה תיגרא ברישא וקסבר ר"נ דמשום דקרובו הוא מש"ה רוצה ר' ענן בכך ולפ"ז א"ש דעשה דכבוד תורה היינו אדר' ענן גופא לקיים דבריו ולכך נענש ר' ענן במה שנתן מקום לר"נ לטעות בזה כך היה נ"ל לכאורה אלא שלא מצאתי לי חבר בזה ועוד דא"כ אכתי קשה באמת אדר' ענן גופא למה שלח ליה לר' נחמן דלידייניה דהא לקושטא דמילתא לאו משום דלמישרי ליה תיגרא ברישא עביד הכי דהא לאו קרובים הוו אם לא שנאמר שמחמת הדורון הטהו לבו ומש"ה נענש אלא דיותר נראה דהאי גברא ממקומו של ר' ענן היה הוא ובעל דינו ור' נחמן היה במקום אחר ולא היה ר"נ יכול לכפותו לשכנגדו להוציאו ממקומו של ר' ענן אי לאו דשדר ליה דפסילנא לדינא כן נ"ל:

שם בשני דר' יוסף הוי ריתחא א"ל רבין ניבעי מר רחמי א"ל השתא ומה אלישע כו'. ולכאורה יש לתמוה דבכמה דוכתי אשכחן בתנאי ואמוראי דבעו רחמי אכפני וכ"ש בימי הנביאים ולענ"ד נראה דמדלא קאמר הכא בשני דר' יוסף הוי כפנא אלא הוה ריתחא משמע שהיה ידוע להם דעידן ריתחא הוי ובעידן ריתחא אמר להו שפיר דאין לבקש רחמים אלא בעת רצון ואהא מייתי ראיה מאלישע דעביד מעשה ניסים למיברי מזוני ליתן לחם א' לפני מאה איש שהוא שינוי הטבע ולא ביקש רחמים אכפנא גופא שאינו שינוי הטבע אע"כ דהוה קים ליה דעידן ריתחא הוי ואפשר שהיה באותו זמן דכתיב לעיל מהאי פרשה ויהי קצף גדול על ישראל או במאי דכתיב בתר האי פרשה כי קרא ה' לרעב שבע שנים כן נ"ל ועיין בחידושי אגדות למהרש"א ז"ל והנלע"ד כתבתי:

שם כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דר' הונא הוי סליק אבקא ואמרי במערבא קמו להו ממתיבתא דר' הונא בבלאה. ולכאורה מיחזי כגוזמא יתירא ונ"ל דדרך משל בעלמא היו אומרין כן כשהיו רואין שהאבק ועפר הארץ היו מכסין את אור החמה שהוא דבר מצוי ע"י רוח גדול היו אומרין שכן הוא באותו ענין כד קיימי ממתיבת' דר' הונא בבלאה כן נ"ל וכ"כ בחידושי מהר"י מטראני ז"ל:

גמרא האי עשה והאי עשה וכו'. כתב הריטב"א והביאו הב"י בסימן ט"ו והרמ"א בהג"ה דבת"ח עצמו שבא לדין אפילו פתחו כבר בדינא דוחין דין הת"ח לדין אחר כדי שלא יתבטל מלמודו. משא"כ הכא בקרובו של ת"ח אינו דוחה. וצ"ע דהא אמרינן בפ"ק דמגילה ת"ת דיחיד קל וכבוד תורה דיחיד חמיר. וא"כ הכא מאי מעליותא איכא בת"ח עצמו שלא יתבטל מלמודו. ונראה לפענ"ד דבאמת עשה דכבוד תורה דוחה עשה דכקטן כגדול וגו'. אלא דקשה לפי מאי דאמרינן לעיל דף מ" וליתי עשה ונדחה לא תעשה וקאמר טעמא משום דאי איהי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל. א"כ ה"נ הא קי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. וא"כ אם אמר הת"ח שמחל על כבודו מי איתא לעשה כלל. ואינו דומה להך דמגילה דאין מועד בפני ת"ח שמת ואין כבודו מחול ואף שכתבנו לעיל דף י"ז גבי מלך דכיון דכבודו קודם א"צ למחול היינו לגבי כבוד של אחר אבל בשביל מצות עשה אחרת יש לומר דכיון דאי בעי אמר לא בעינא אינו דוחה אך הנ"ל דלא דמי דבשלמא התם באנוסה ליכא שום מצוה שלא תמחול ע"כ ראוי הוא שתמחול כדי שלא יעבור. אבל הכא כיון שיצטרך לבטל מלמודו אף דת"ת דיחיד קל ולא דחי שאר עשה מ"מ הא קי"ל בריש שבת דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך אפילו בחטא קל. א"כ ממילא אין לת"ח למחול על כבודו ולבטל מלמודו בשביל שיזכה הדיין וכיון דאינו מוחל ממילא איכא לגבי דיין עשה דכבוד תורה ודוחה שאר עשה. ואף למאי שכתבו התוס' שם דהיכא דלא פשע חבירו אומרים לאדם חטא הכא שאני דלא עביד הדיין איסורא כלל דעשה דכבוד תורה דוחה. ויש לדמות לכלאים בציצית דכתבו התוס' ביבמות דף צ' ע"ב דעיקר מצות ציצית היינו אחר שנתעטף כבר. אע"ג דאם רוצה אינו מתעטף כלל ולא בא למצוה עשה דציצית דהא קי"ל ציצית חובת גברא הוא מכל מקום כיון דאיכא קצת מציה להביא עצמו לידי מצות ציצית כדאמר מלאכא לרב קטינא מותר ללובשו ולדחות ל"ת דכלאים כ"ש אצל חבירו דאין לו לבטל מלמודו בשביל שימחול על כבוד שלא ידחה עשה דקטן כגדול. מיהו לפמ"ש התוס' ישינים לעיל דף מ"ט. דהא דאמר אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה היינו משום דבדידה ליכא עשה והיא מוזהרת כמותו. א"צ לזה דהא עשה דקטן כגדול אינו אלא על הדיין. ועפ"ז יש ליישב קצת דברי הרמב"ם שכתב דדין אלמנה קודם לת"ח. אע"ג דאמרינן הכא דדין היתום נדחה מפני כבוד ת"ח ויתום קודם לאלמנה כדאיתא בש"ע שם ועיין בסמ"ע שם ולפמ"ש יש לומר דהא דיתום קודם לאלמנה היינו משום דהב"ד אביהן של יתומים אע"ג דבאלמנה איכא זילותא טפי מ"מ מצות הבית דין עצמו יותר מוטל על היתומים. אבל לגבי אחרים לא שייך זה דזילותא דאלמנה היא שוה לכל אדם. נמצא לגבי ת"ח שייך סברת התוס' ישינים דאי אמר לא בעינא דלגבי דידיה ליכא עשה דכבוד תורה ואיכא זילותא באלמנה. משא"כ לגבי יתום דאינו מצוה אלא על הבית דין שהן אביהן של יתומים ולא שייך הך סברא אי אמר לא בעינא לכך אינו מחויב למחול ואתי עשה דכבוד תורה ודחי ודוק:

רש"י ד"ה הוי פיישי וכו'. ולחם ביכורים הוא עשרים וחד וכו'. זהו לפי מאי דאמרינן בפ"ק דסנהדרין דלחם ביכורים כמשמעו ר"ל תחילת קציר ע"ש אבל לפי מאי דדריש לעיל דדורן לת"ח הוי כביכורים א"כ משמע דקאי על עשרים לחם דאינהו עיקר הדורן דלמה יקרא ללחם א' יותר ביכורים מאינך וע"כ לחם ביכורים היינו העשרים לחם לדורון ולולי פירש"י ז"ל היה אפשר קצת לפרש אף לפי דרשא דלעיל דכרמל בצקלונו מסתמא היה בו כשיעור שיש בלחם אחרים וממילא דע"כ היה בו כפלים כלחם אחת כדאמרינן לעיל דף ס"ד ע"ב צא מהן מחצה לחנוני נמצא שהלחם נתמעט מחצה וזה שהיה בלבושו עדיין כפירש"י במלכים ב' סימן ד' ודאי היה כפול וה"ל כשנים וק"ל:

תוס' ד"ה מבקרי מומין וכו' אבל הכא מיירי בבדיקת מומים שאר קדשים וכו'. המ"ל בבכור בזמן המקדש דאין בו חשד דליכא נגיעה דהא הכהן יכול להקריבו כפירש"י ביומא דף ע"ח ע"א ד"ה כהנים חשודים על מומי בכור להתיר את האיסור לפי שבכור בזמן הזה אין לו תקנה וכו' ואפשר דס"ל דאפ"ה איכא צד נגיעה משום שיהיו מותר להאכילו לישראל וגם א"צ להקרבת האימורים משא"כ בשאר קדשים ליכא שום נגיעה דמסתמא היו מבקרים קודם שהקדישו דאסור להקדיש בעלי מומין למזבח ותמימים לבדק הבית וגם במומים שנעשו לאחר שהקדישן ליכא צד נגיעה דהא אם הוממו היו נפדים בשוים וק"ל:

האי עשה והאי עשה. מצות הדיינים עשה ושפטתם צדק: עשה דכבוד תורה. דיניה דהאי גברא דהוא עשה דאיכא כבוד תורה דרב ענן בהדיה עדיף: סדר אליהו רבה. שלמד חוץ לתיבה סדר אליהו זוטא שלמד בתוך התיבה: הוה ריתחא. כעס של מקום ובא רעב לעולם: דכי מיפטרי. תלמידיו ממנו לעמוד מבית המדרש: הוו פיישי גביה. אוכלי שלחנו תרי אלפים ומאתים דכתיב עשרים לחם ולחם בכורים הא עשרים וחד וכרמל הרי עשרים ותרתין וכל אחד לפני מאה איש הרי תרי אלפין ומאתים: בתליסר אמוראי. השומעין מפיו ומשמיעין לרבים זה מכאן וזה מכאן ומלפנים ומלאחור ומתחלקין למקומות הרבה שהיה העם רב: וכסי ליה ליומא. מאפיל את החמה והיה ניכר בא''י: מגיהי ספרים. של כל אדם ואדם שאסור להשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה וראו בית דין שהיו מתעצלין בדבר והפקירו תרומת הלשכה לכך: בית אבטינס ובית גרמו במסכת יומא (דף לח.): בדבבי. בפרכות שכנגד הפתחים דלצניעותא עבידי ואינן תחת בנין אבל כל צורך בנין כגון פרכות המבדילות בין היכל לקדשי הקדשים שהיו במקדש שני במקום אמה טרקסין שעשה שלמה בבנין ראשון ואנשי הגולה עשו את ההיכל גבוה מאד ולא יכול בנין בעובי אמה להתקיים בגובה כזה ולהרחיבו לא יכלו לפי שמקצרים את ההיכל או את קדשי הקדשים ועשו שתי פרכות וביניהם אמה כדאמרינן במסכת יומא (דף נא:) ואותן פרכות נעשו מקדשי בדק הבית: ז' שערים. לעזרה: שתים בדביר. תחת אמה טרקסין: ושתים כנגדן בעליה. להבדיל בין עליית היכל לעליית קדשי הקדשים וגם הן במקום אמה טרקסין: המגדלות בניהן לפרה. בחצרות הבנויות בסלעים בירושלים ותחתיהם חלל מפני קבר התהום כדתנן במס' פרה (פ''ג משנה ב') ומייתינן לה בפרק הישן תחת המטה (סוכה דף כא.) ובאין נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם בניהם לצורכי פרה אדומה לעסוק בשריפתה ומילוי מימיה ולהזות כל שבעה על כהן השורפה כדאמרינן במסכת יומא (דף ד.) ומעלה זו עשו לה להתעסק בה תינוקות שלא נטמאו מימיהם מפני שזלזלו בה לעשותה בטבול יום כדתנן מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרין במעורבי שמש היתה נעשית: נשים יקרות. עשירות: מפרנסות. בלבוש וכסות:

והיינו דאמרינן סדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא. א''ר לפי שהפסיק בלמודו לרב ענן חלקו לשני סדרים ובפעם ראשון למד ממנו יותר מן הארבע ידות קרי לראשון סדר אליהו רבה ולבתרא קרי זוטא: מבקרי מומין שבירושלים היו נוטלין שכרן. תימה דהתנן בבכורות פרק עד כמה (דף כט: ושם) הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין אותן על פיו וי''ל כמו שתרצתי למעלה ועוד דהתם דוקא בבכורות שיש לחוש שמא משום שכר יתירנו אבל הכא מיירי בבדיקת מומי שאר קדשים והכי איתא בשילהי פרק התרומה בשקלי' (דף ז.) דאמר מבקרי מומי קדשים נוטלים שכרן מתרומת הלשכה: מלמדין הלכות קמיצה. והא דלא חשיב הלכות מליקה שבכלל הלכות שחיטה הן: שבעה כנגד ז' שערים. לשבעה שערי עזרה קאמר אומר רבי דס''ל כתנא דמתני' דמס' מדות בפ''ק (משנה ד) דתנן ז' שערים היו בעזרה ג' בצפון וג' בדרום ואחד במזרח והא דתנן התם לעיל בשלשה מקומות הכהנים שומרים כו' על חמשה שערי העזרה כו' במס' תמיד בפ''ק (דף כז.) פריך להו ומשני אביי תרי מנייהו לא בעי שימור ורבא משני תנאי היא דתניא אין פוחתין [מג' גזברין וז' אמרכלין רבי נתן אומר אין פוחתין] מי''ג גזברים כנגד י''ג שערים דל חמשה דהר הבית פשו להו תמניא אלו ח' דעזרה אלמא איכא תנא דאמר תמניא הוו ואיכא תנא דאמר חמשה הוו תימה אמאי מייתי רבא הנך תנאי ממתניתין דמדות היה יכול להביא דתנן התם בפ' שני (משנה ו) שלש עשרה השתחוואות היו שם אבא יוסף בן חנן אומר כנגד י''ג שערים ועוד תימה דהרי כאן מחלוקת רביעי דעל כרחין לההוא תנא דס''ל די''ג שערים היו בעזרה לא מצי למימר דקסבר ח' ודל חמשה דהר הבית דהא מפרש התם שמם של אותן שערים ואין מזכירין אפי' אחד מאותן שערים דהר הבית המפורש בפ''ק דמדות שני שערי חולדה מן הדרום וקיפונוס מן המערב וטדי מן הצפון שער מזרחי שושן הבירה עליו צורה ואומר ר''ת דלעולם ס''ל לההוא תנא דז' שערים היו בעזרה והא דחשיב י''ג היינו עם השערים הקטנים דהכל חשיב תדע דהא חשיב פישפשין שהיו לשער נקנור אבל גדולים לא היו בעזרה אלא ז' והן אותן המפורשים בפ''ק והמעיין שם ימצא דשער הקרבן דפ''ק הוא שער הבכורות דפ''ב ואותן י''ג שערים דמדות שנויים נמי במסכת שקלים כל אותה משנה ממש בפ' י''ג שופרות אבל אין שנוי בה אבא יוסף בן חנן כמו ששנוי במס' מדות ובגמרא דירושלמי קאמר מתני' אבא יוסף בן חנן דקאמר כנגד י''ג שערים דלרבנן ז' שערים הוו בעזרה דעתייהו דרבנן היכן היו השתחוואות האלו כי ההיא דתנינן תמן י''ג פרצות היו בה שפרצו מלכי יון וחזרו וגדרום וגזרו כנגדם י''ג השתחוואות ואם תאמר לרבנן נמי דתני שבעה שערים מאי קמתמה כנגד מי הוו השתחוואות אינהו נמי מודו דעם הקטנים היו שלשה עשר כדפרישית ואומר רבינו תם כיון דלא חשיבי בעינייהו כל כך שיקראו אותם שערים אין נראה שיהא השתחוואות כנגדם אבל אבא יוסף בן חנן קרא אותם שערים. מ''ר:

כתובות קו ע"א - טקסט הדף

דף קו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד