כתובות קז ע"ב

צדקה מ''ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינוול תא שמע היבמה ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה מיכן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם עמד בדין וברח ניזונת משל יבם אמר לך שמואל למאי ניחוש לה להאי אי משום צררי לא מיקרבא דעתיה לגבה אי משום מעשה ידיה לא משתעבדא ליה תא שמע האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאת ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה הכא נמי כששמעו בו שמת ומאי שנא עד כדי כתובתה דאיהי היא דאפסידה אנפשה תא שמע כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונות אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים לותה ואכלה עמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה אמר לך שמואל הכא למאי ניחוש לה אי משום צררי צררי לקטנה לא מתפיס ואי משום מעשה ידיה קטנה לא ספקה מאי הוה עלה כי אתא רב דימי אמר מעשה בא לפני רבי בבית שערים ופסק לה מזונות לפני רבי ישמעאל בצפורי ולא פסק לה מזונות תהי בה רבי יוחנן וכי מה ראה רבי ישמעאל שלא פסק לה מזונות הא לא נחלקו בני כהנים גדולים וחנן אלא לענין שבועה אבל מזוני יהבינן לה א''ל רב שמן בר אבא כבר תרגמה רבינו שמואל בבבל כששמעו בו שמת א''ל פתריתו בה כולי האי כי אתא רבין אמר מעשה בא לפני רבי בבית שערים ולא פסק לה מזונות לפני רבי ישמעאל בציפורי ופסק לה מזונות א''ר יוחנן מה ראה רבי שלא פסק לה דהא לא נחלקו חנן ובני כהנים גדולים אלא לענין שבועה אבל מזונות יהבינן לה אמר ליה רב שמן בר אבא כבר תרגמה שמואל בבבל כששמעו בו שמת אמר ליה פתריתו בה כולי האי והלכתא כותיה דרב ופוסקין מזונות לאשת איש והלכתא כותיה דרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה והלכתא כותיה דרב זביד בקוניא דאמר רב זביד הני מאני דקוניא חיורי ואוכמי שרו ירוקי אסירי ולא אמרן אלא דלית בהו קרטופני אבל אית בהו קרטופני אסירי:
מתני' מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול א''ר דוסא בן הרכינס כדבריהם א''ר יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי:
גמ' תנן התם המודר הנאה מחבירו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - ב

ומבארת הגמרא:

מאן דאמר שאין נותנים לה תכשיט, על אף שיש צד לומר שנוח לו שתתקשט אשתו, כל שכן צדקה שאין אנו יודעים את רצונו, שאין גובים מנכסיו.

ואילו מאן דאמר שצדקה אין גובים מנכסיו, יכול לסבור כי רק צדקה אין גובים. אבל תכשיט, יהבינן לה, דלא ניחא ליה לבעלה דתינוול.

תא שמע ראיה נוספת נגד שמואל, ממה ששנינו במסכת יבמות [מא ב]:

היבמה, אשה שמת בעלה ולא השאיר זרע, ויש לבעלה המת אח, הרי היא מתייבמת לו, או נחלצת ממנו, וכל עוד לא חלץ לה [או לא ייבם אותה] הרי היא אסורה להנשא לשוק, והיא נקראת "שומרת יבם" -

ג' חדשים הראשונים ניזונת מהנכסים של בעלה המת.

מיכן ואילך - אינה ניזונת לא מהנכסים של בעלה, ולא מהנכסים של יבם.

ואם עמד היבם בדין, שתבעתו היבמה לכנוס אותה או לחלוץ לה, וברח ^[1] - ניזונת מעתה משל יבם!

והרי יבם זה שברח, על אף שהוא חייב במזונותיה משעה שהעמידה אותו בדין שיכנוס או יפטור, כיצד אנו גובים את המזונות מרכושו, והרי לשמואל צריך להיות דינו כמו בעל שהלך למדינת הים, שיש לחוש שמא צררי אתפסה, או שמא הסכימה עמו להתפרנס ממעשה ידיה!?

אמר לך שמואל: למאי ניחוש לה להאי יבם שברח, שלא למכור מרכושו כדי לזון אותה?

אי משום צררי - לא מיקרבא דעתיה של היבם לגבה של יבמתו, שהרי עדיין אין היא אשתו.

אי משום מעשה ידיה, שאמר לה שתתפרנס מהם והיא הסכימה לכך - הרי היבמה לא משתעבדא ליה ליבם למעשה ידיה, ומדוע תסכים להתפרנס מהם ולוותר על מזונותיה!

תא שמע נגד שמואל מברייתא נוספת ששנינו בתוספתא:

דתניא: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאת, וחזרה היא לבדה, ואמרה "מת בעלי" -

רצתה - ניזונת מנכסי בעלה, ואינה גובה כתובתה.

רצתה - גובה כתובתה, ואינה ניזונית מנכסיו.

ואם אמרה "גירשני בעלי" - הרי היא מתפרנסת, והולכת עד כדי כתובתה!

ומוכח שלא חוששים לחששות של שמואל!

ודוחה הגמרא: הכא נמי, גם כאן מדובר כששמעו בו שמת.

ושמא תאמר, אם שמעו בו שמת, הרי היא יכולה להיות ניזונית מנכסיו כל זמן שלא גבתה כתובתה, אף אם היו המזונות שווים יותר מכתובתה.

ומאי שנא, מדוע שינה כאן התנא מהכלל של כל אלמנה, וקבע שאינה ניזונית אלא עד "כדי כתובתה"?

יש לומר, כי הכא שאני, היות דאיהי, היא דאפסידה אנפשה! היא גרמה לעצמה את הפסד המזונות שמעבר לכתובתה, שהרי היא אמרה שגירשה בעלה, ולדבריה לא מגיעים לה מזונות כלל, כי לגרושה אין מזונות, אלא שיכולה היא לגבות אותם כתשלום עבור כתובתה, עד לשיעור הכתובה.

תא שמע ראיה נוספת נגד שמואל מהא דתניא:

כיצד אמרו "ממאנת [קטנה שהשיאוה אחיה או אמה בנישואין דרבנן - אין לה מזונות"?

אי אתה יכול לומר בקטנה היושבת תחת בעלה, ועדיין לא מיאנה בבעלה, שהרי בעלה חייב במזונות.

אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים, והיא לותה כסף עבור מזונותיה, ואכלה, ואחר שאכלה, היא עמדה ומיאנה בבעלה, ולכן אין לה מזונות.

ויש לנו לדייק מהברייתא: טעמא שמפסידה מזונות משום דמיאנה בו, ואינה אשתו עוד, ועקרה את נישואיה למפרע, ונמצא שלא הגיעו לה מזונות.

הא לא מיאנה בו, ובאה לבקש מזונותיה כשהיה בעלה במדינת הים - יהבינן לה מזונות!

אמר לך שמואל: הכא, בקטנה - למאי ניחוש לה?

אי משום שמא התפיסה בעלה צררי - צררי לקטנה לא מתפיס!

ואי משום שהסכימה עמו להתפרנס ממעשה ידיה - קטנה לא ספקה. אין היא מספקת לעשות כדי פרנסתה, ואינו יכול לומר לה כך, כי היא לא תסכים.

ודנה הגמרא: מאי הוה עלה? כיצד נפסקה ההלכה בענין המזונות?

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מעשה בא לפני רבי בבית שערים, ופסק לה מזונות.

ומעשה דומה בא לפני רבי ישמעאל בצפורי, ולא פסק לה מזונות.

תהי בה רבי יוחנן: וכי מה ראה רבי ישמעאל שלא פסק לה מזונות? הא לא נחלקו בני כהנים גדולים וחנן אלא לענין שבועה, אבל מזוני יהבינן לה!

אמר ליה רב שמן בר אבא לרבי יוחנן: כבר תרגמה תירצה והעמידה רבינו שמואל בבבל, שמשנתנו מדברת כששמעו בו שמת.

אמר ליה רבי יוחנן: באוקימתא זאת פתריתו בה כולי האי, מצאתפ פתרון ליישב את כל המקומות שיש להוכיח מהם נגד שמואל.

כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר להיפך:

מעשה בא לפני רבי בבית שערים, ולא פסק לה מזונות. לפני רבי ישמעאל בציפורי, ופסק לה מזונות.

אמר רבי יוחנן: מה ראה רבי שלא פסק לה?

דהא לא נחלקו חנן ובני כהנים גדולים אלא לענין שבועה, אבל מזונות יהבינן לה!

אמר ליה רב שמן בר אבא, כבר תרגמה שמואל בבבל: כששמעו בו שמת.

אמר ליה: פתריתו בה כולי האי.

ומביאה עתה הגמרא כמה הלכות למעשה:

א. והלכתא כותיה דרב, ופוסקין מזונות לאשת איש.

ב. והלכתא כותיה דרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה.

ג. והלכתא כותיה דרב זביד בענין כלי קוניא, שהם כלי חרס המצופים עופרת.

דאמר רב זביד: הני מאני דקוניא, כלי חרס המצופים עופרת, אם הם חיורי, לבנים, ואוכמי - שרו. הציפוי של העופרת מונע את הבליעה בחרס, ואין לחשוש להם לא משום חמץ בפסח, ולא לענין בליעה מ"גיעולי נכרים", דהיינו מאכלות אסורות, ולא ליין נסך.

ואם הם ירוקין, שמעורב בעופרת חומר שדרכו מחלחל האוכל דרך הציפוי של העופרת אל החרס - אסירי.

ולא אמרן שהם מותרים, אלא דלית בהו קרטופני, שאין בהם בקעים בציפוי העופרת. אבל אית בהו קרטופני - אסירי, כיון שהם בולעים דרך הבקעים.

מתניתין:

מי שהלך למדינת הים, והשאיר את אשתו בלי מזונות, ועמד אחד ופירנס את אשתו ^[2] -

חנן אומר: איבד הלה את מעותיו, ואינו יכול לתובעם מן הבעל, מהטעם שיבואר בגמרא.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: ישבע הלה כמה הוציא על מזונות אשתו של זה, ויטול את דמי המזונות מהבעל.

וכן אמר רבי דוסא בן הרכינס, כדבריהם.

אמר רבי יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן! הניח מעותיו על קרן הצבי!

גמרא:

תנן התם: המודר הנאה מחבירו, כגון שהדירו שניהם הנאה זה מזה [לפי רש"י בדף הבא] -

הערות

^[1] נחלקו רש"י והתוס' מדוע הוא ברח. רש"י מפרש במסכת יבמות מא ב, שהוא ברח לפי שלא רצה לזון אותה, ולכן קנסו אותו. אבל אם חלה היבם ולא יכול לכונסה הוא פטור ממזונות. ואילו תוס' מבארים שהוא ברח מחמת רודפים, והוא הדין אם חלה.

^[2] ומדובר במי שמתכוון לפרנס את האשה בתורת הלואה, עד שיבוא הבעל, אך כיון שלא הודיע זאת הוא מפסיד. אבל אם הלוה לה כסף לצורך מזונותיה, ואמר לה במפורש שהוא המלוה והיא הלוה, היא גובה את מזונותיה מהבעל כשיבוא, והוא גובה ממנה את חובה. רש"י, וראשונים.

צדקה, שאין בית דין פוסקים צדקה מנכסיו של אדם שלא מדעתו. אבל מאן דאמר [מי שאומר] שאין נותנים לה לצורך צדקה — אבל לדעתו תכשיט כן יהבינן [נותנים] לה. ומדוע — אנו מעריכים בדעתו שלא ניחא ליה דתינוול [נוח לו לבעל שתתנוול אשתו] בהיעדר תכשיטים.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע]: היבמה שמת בעלה בלא בנים והיא ממתינה ליבם שייבם או יחלוץ לה — שלשה חדשים הראשונים אחרי מות בעלה הריהי ניזונת משל בעלה,

מיכן (מכאן) ואילך, כל עוד לא התייבמה, אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם. עמד היבם בדין, ופסקו בית דין שצריך לייבמה וברח — ניזונת משל יבם. ומדין זה, אפשר להביא ראיה כנגד דברי שמואל, שהרי נותנים מזונות לאשה כאשר היבם (הקשור ומחוייב פחות מהבעל) ברח ואיננו כאן!

אמר [יכול היה לומר] לך שמואל שבמקרה זה גם הוא מודה שנותנים לה מזונות, כי למאי ניחוש [למה נחשוש] לה להאי [לזו]: אי [אם] משום החשש שמא נתן לה היבם צררי [כסף] — הלא לא מיקרבא דעתיה לגבה [קרובה דעתו של היבם אליה] עד כדי שישאיר לה כסף, אי [אם] משום מעשה ידיה שאמר לה היבם "צאי מעשה ידיך במזונותיך" — הרי עדיין לא משתעבדא ליה [אינה משועבדת לו] במעשי ידיה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאת (באה) ואמרה "מת בעלי", אם רצתה — ניזונת מנכסיו, אם רצתה — גובה כתובתה. אם אמרה "גירשני בעלי" ואין בידה גט — הרי זו מתפרנסת והולכת מהנכסים עד כדי הסכום הקצוב בכתובתה, שכן אם נשואה היא — מגיעים לה מזונות, ואף אם גרושה היא — הריהי מקבלת כתובתה בדרך זו. והרי שיש לה מזונות, וקשה לדברי שמואל!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כששמעו בו שמת. ושואלים: אם כן, ומאי שנא [ומה שונה], מדוע דווקא נותנים לה עד כדי כתובתה ולא יותר? שאם שמעו בו שמת — יכולה היא להתפרנס מנכסיו עד שתינשא לאחר! ומשיבים: דאיהי [שהיא] היא דאפסידה אנפשה [שהפסידה לעצמה], שכיון שאמרה שגירשה — אין לה עוד מזונות.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כיצד אמרו שהממאנת אין לה מזונות? אי [אין] אתה יכול לומר שמדובר בקטנה היושבת תחת בעלה — שהרי בעלה חייב במזונות. אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים, ולותה ואכלה במשך הזמן ואחר כך עמדה ומיאנה בו. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] שמיאנה, הא [הרי] אם לא מיאנה יהבינן [נותנים אנו] לה, ומשמע שמפרנסים את האשה כשהלך בעלה למדינת הים!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: הכא למאי ניחוש [כאן למה יש לחשוש] לה? אי [אם] משום צררי [כספים] — צררי [כספים] לקטנה לא מתפיס [איננו נותן], ואי [ואם] משום מעשה ידיה — קטנה לא ספקה [מספיק לה] מעשה ידיה כדי לפרנסה. למחלוקת זו של רב ושמואל לא נמצא איפוא פתרון מוחלט גם לאחר הראיות המרובות שהובאו.

ושואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] על בעיה זו, כיצד יש לפותרה למעשה? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מעשה בא לפני רבי בבית שערים ופסק לה מזונות. ובא מעשה דומה לפני ר' ישמעאל בצפורי ולא פסק לה מזונות. תהי [תהה] בה בהלכה זו ר' יוחנן: וכי מה ראה ר' ישמעאל שלא פסק לה מזונות? הא [הרי] לא נחלקו בני כהנים גדולים וחנן במשנתנו אלא לענין שבועה, האם צריכה להישבע, אבל מזוני יהבינן [מזונות נותנים אנו] לה!

אמר ליה [לו] רב שמן בר אבא: כבר תרגמה [הסבירה] רבינו שמואל בבבל: המדובר הוא כששמעו בו שמת. אמר ליה [לו] ר' יוחנן בהתפעלות: כבר פתריתו [פתרתם, תירצתם] בה כולי האי [כל זה]? לא ידעתי שנכנסתם כל כך לעומק הסוגיה, לפתור ולתרץ בעיה זו.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, מסר את השמועה, באופן אחר וכך אמר: מעשה בא לפני רבי בבית שערים ולא פסק לה מזונות. ומעשה בא לפני ר' ישמעאל בציפורי ופסק לה מזונות. אמר ר' יוחנן: מה ראה רבי שלא פסק לה? דהא [שהרי] לא נחלקו חנן ובני כהנים גדולים אלא לענין שבועה, אבל מזונות יהבינן [נותנים אנו] לה. אמר ליה [לו] רב שמן בר אבא: כבר תרגמה [הסבירה] שמואל בבבל — כששמעו בו שמת. אמר ליה [לו]: פתריתו [פתרתם, תירצתם] בה כולי האי [כל זה]?

ומסכמים: והלכתא כותיה [והלכה כשיטתו] של רב ופוסקין מזונות לאשת איש שהלך בעלה למדינת הים. ואגב פסק זה מביאים עוד כמה פסקי הלכה: והלכתא כותיה [והלכה כשיטתו] של רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה", שאין תקנת חכמים במזונות אלא לטובת האשה, והיא יכולה לוותר על כך.

והלכתא כותיה [והלכה כשיטתו] של רב זביד בקוניא (בזיגוג), שאמר רב זביד: הני מאני [אותם כלי] קוניא, שהם כלי חרס המכוסים בזיגוג באופנים שונים, שיש מהם הבולעים מהמאכל המבושל בהם, ונאסרים כאשר בולעים דבר איסור, כיין נסך, חמץ בפסח, או מאכלות אסורות — חיורי ואוכמי שרו [לבנים ושחורים מותרים], שהזיגוג גורם שלא ייבלע בהם דבר איסור שהיה בתוכם, ולאחר שטיפה מותרים, ואינם ככלי חרס שאסורים לעולם.

ירוקין אסירי [ירוקים אסורים], לפי שהם בולעים. ולא אמרן [אמרנו] דבר זה שהלבנים והשחורים מותרים אלא דלית בהו קרטופני [שאין בהן סדקים], אבל אם אית בהו קרטופני [יש בהם סדקים] — אסירי [אסורים] גם אלה, שהאיסור נבלע בחרס עצמו דרך סדקים אלה.

א משנה מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו במשך אותו הזמן, וכשחזר הבעל הוא תובע ממנו את הכסף שהוציא על אשתו. חנן אומר: איבד את מעותיו כלומר, הבעל אינו חייב לשלם, שהרי עשה זאת אותו אדם מדעתו, ולא על פי בקשת הבעל.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: ישבע אותו האיש כמה הוציא עבור האשה ויטול. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם. אמר ר' יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן במקרה זה, הניח מעותיו על קרן הצבי, שהריהו כמניח את מעותיו על קרן של צבי הבורח לו למקום אחר.

ב גמרא תנן התם [שנינו במשנה שם]: המודר הנאה מחבירו, שנדר שלא יהנה חבירו ממנו —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he maintains that she does not receive money from his property for charity, as the court does not take donations of charity from one’s property without his knowledge. Conversely, the one who said that the court does not give money for charity would argue: However, they do give her ornaments, as it is assumed that it is not satisfactory for him for his wife to be degraded by a lack of jewelry.

The Gemara further suggests: Come and hear: With regard to a yevama, a woman whose husband died childless and he has a brother [yavam], and who is waiting either to enter into levirate marriage with the yavam or perform ḥalitza, for the first three months after her husband’s death she is sustained from the property of her husband.

From then on, as long as she has not entered into levirate marriage, she is not sustained, neither from the property of her husband nor from that of the yavam. If the yavam stood in judgment and the court ruled that he should enter into levirate marriage, and he fled, she is sustained from the property of the yavam. This apparently contradicts Shmuel’s ruling, as here the woman is provided with sustenance from the estate of the yavam in his absence, despite the fact that his obligation toward her is less than that of a husband.

The Gemara answers that Shmuel could have said to you: With regard to what need we be concerned in this case? If the concern is due to the possibility that he gave her a bundle of money before his departure, the mind of the yavam is not that close to this woman that he would leave money with her; if the concern is due to her earnings, i.e., that he said to her: Spend your earnings to sustain yourself, she is not yet obligated to give him her earnings.

Come and hear: With regard to a wife who went with her husband overseas, and she came back and said: My husband died, if she wishes she is sustained from his property, and if she wishes she collects payment of her marriage contract. If she said: My husband divorced me, but she does not present a bill of divorce, she is continually sustained from his property up to the amount of her marriage contract. The reason is that she may collect this money whether or not her claim is believed: If she is still married, she is entitled to her sustenance, and if she is divorced she receives the marriage contract. This once again presents a difficulty for the opinion of Shmuel, as she collects money from her husband’s estate in his absence.

The Gemara answers: Here, too, it is referring to a case where they heard concerning the husband that he died. The Gemara asks: And what is different about the sum up to the amount of her marriage contract; why is she given no more than this? If he is dead, she should be allowed to sustain herself from all his property until she weds another. The Gemara answers: The reason is that she is the one who caused the loss to herself. By claiming that she was divorced, she forfeits her right to more sustenance.

The Gemara further suggests: Come and hear: How, i.e., in what case, did the Sages say that a minor who refuses her husband does not receive sustenance? You cannot say that this halakha applies to a young girl who is living under the authority of her husband, as her husband is obligated in her sustenance. Rather, it applies to a case where her husband went overseas, and she borrowed money and sustained herself for a while, and subsequently she arose and refused him. The Gemara infers: The reason is that she refused him, which indicates that if she did not refuse her husband, the court gives her sustenance. This apparently shows that a woman is sustained from her husband’s property when he goes overseas.

The Gemara answers that Shmuel could have said to you: With regard to what need we be concerned here? If the concern is due to the possibility that he left her a bundle of money before his departure, one does not give a bundle of money to a minor. If the concern is due to the possibility that he instructed her to subsist on her earnings, the earnings of a minor are not enough to cover the expenses of her sustenance. In summary, no resolution has been found for the dispute between Rav and Shmuel, notwithstanding the numerous sources cited by the Gemara.

The Gemara asks: What is the conclusion that was reached about this dispute? How should this case be treated in practice? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael, he said: An incident of this kind came before Rabbi Yehuda HaNasi in Beit She’arim, and he apportioned sustenance for her. However, a similar incident came before Rabbi Yishmael in Tzippori, and he did not apportion sustenance for her. Rabbi Yoḥanan wondered about this ruling: And what did Rabbi Yishmael see such that he did not apportion sustenance for her? After all, the sons of High Priests and Ḥanan disagreed in the mishna only with regard to whether she is obligated to swear an oath, but as far as sustenance is concerned, they concur that the court gives it to her.

Rav Shemen bar Abba said to Rabbi Yoḥanan: Our Rabbi in Babylonia, Shmuel, already interpreted it as referring to a case where they heard concerning the husband that he died. Rabbi Yoḥanan said to him in astonishment: Have you gone that far in your analysis of this case that you were able to resolve this problem?

When Ravin came from Eretz Yisrael, he said a different version of this discussion: An incident came before Rabbi Yehuda HaNasi in Beit She’arim, and he did not apportion sustenance for her; an incident came before Rabbi Yishmael in Tzippori, and he apportioned sustenance for her. Rabbi Yoḥanan said: And what did Rabbi Yehuda HaNasi see such that he did not apportion sustenance for her? As, the sons of High Priests and Ḥanan disagreed only with regard to an oath, but when it comes to sustenance, the court gives it to her. Rav Shemen bar Abba said to Rabbi Yoḥanan: Shmuel in Babylonia already interpreted it as referring to a case where they heard concerning him that he died. Rabbi Yoḥanan said to him in astonishment: Have you gone that far in your analysis of this case?

The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav, and therefore one apportions sustenance for a married woman whose husband went overseas. In passing, the Gemara mentions other rulings of halakha. And the halakha is in accordance with that which Rav Huna said that Rav said. As Rav Huna said that Rav said: A woman can say to her husband: I will not be sustained by you and in turn I will not work, i.e., you will not keep my earnings. The reason is that this arrangement was enacted by the Sages for the wife’s benefit. Consequently, she can relinquish her rights to her sustenance in this manner.

And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Zevid with regard to glazed [kunya] vessels. As Rav Zevid said: With regard to these glazed vessels [manei dekunya], i.e., earthenware vessels that are glazed over, the white and black ones are permitted after they have been washed, as the glazing prevents the vessels from absorbing the foods placed inside them. Some earthenware vessels absorb the food and drink that is cooked in them and are therefore rendered forbidden if at any time they contained forbidden food, e.g., wine poured as a libation or leaven on Passover. The white and black vessels are not considered like regular earthenware vessels, which are rendered permanently forbidden.

Conversely, green ones are forbidden, as they absorb from the substances placed inside them. And we said that white and black ones are permitted only if they do not have cracks; however, if they have cracks they are forbidden, as the forbidden food is absorbed by the earthenware through the cracks.

MISHNA: In the case of a husband who went overseas, and someone arose and sustained his wife in his absence, and upon the husband’s return the provider demands from him the money he spent on his wife, Ḥanan says: He has lost his money, i.e., the husband is not obligated to repay him, as the provider acted of his own free will and was not instructed to do so by the husband.

The sons of High Priests disagreed with Ḥanan’s opinion and said: The man swears how much he spent on behalf of the woman, and he takes that sum from the husband. Rabbi Dosa ben Harkinas said that the halakha is in accordance with their statement. Rabbi Yoḥanan ben Zakkai said: Ḥanan spoke well in this case, as this man is like one who placed his money on the horn of a deer in midflight, i.e., he has no reasonable expectation of reimbursement.

GEMARA: We learned in a mishna there (Nedarim 33a): With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה. ואי קשיא לך ומאי קושיא, דילמא הכי קאמר ממאנת אין לה מזונות בשלותה ואכלה אף על פי שבא הבעל והודה שלא הניח לה מזונות, הא לא מיאנה יהבינן לה היכא שהודה הבעל שלא הניח לה מזונות. ואיכא למימר דאין הכי נמי דהוה יכול לשנויי ליה הכי, אלא דעדיפא מינה שני ליה דאפילו למאי דקא סלקא דעתך דהיכא שלא בא עסקינן, אפילו הכי היכא שלא מיאנה יהבינן לה, משום דהכא ליכא למיחש לצררי ולא למעשה ידיה. הרב מורי ר"ש נ"ר (וידל קרשקש).

[מתני': מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו. דוקא במפרש דמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה, דבכי האי גונא אמר חנן דפטור, אבל פרנס סתם חוזר וגובה, לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלוואה, ונמצא שהיא חייבת לו וגובה ממנה והיא גובה מבעלה, והביא ראיה מיורד לתוך שדהו של חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם (ב"מ קא, א) ולאו כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי. ועוד מדגרסינן בירושלמי בפרק איזהו נשך (ה"א) חד בר נש אישאול לחבריה דינרים אשרותיה גן ביתיה, אמר ליה הב לי דינרי, אמר ליה הב לי אגר ביתי, אתא עובדא קומי ר' בא ומריקו ליה. והכא ודאי בשהעמידו בתוך ביתו סתם מיירי ולא שהעמידו בפירוש בשכר, שאם כן לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי דהוה פרע ליה מה שהתנה עמו לתת לו בשכירותו אלמא המשרה חבירו בתוך ביתו סתם לא למתנה איכוון אלא לשכירות וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם חוזר וגובה ממנו (שו"ת הריב"ש החדשות סי' יט)ֿ.

והאי למה ניחוש לה ומאן דקארי ליה סבר דאף ליבמה חיישינן לצררי כיון דעמד בדין ומכאן דמודה רב פפא בטעמו של רב זביד אלא שיש לומר בזו דאנן לא פרכינן זה אלא לטעמו של רב זביד ופרקינן משום לתרוצי לרווחא דמלתא אבל א"צ לדחוק כן.

איהי אפסדה לנפשה דאמרה גרשני בעלה והקשה רש"י ז"ל וכ"ת כיון ששמעו תגבה כתובתה יחד ממ"נ כו' ותי' דאה"נ והאי דקאמר מתפרנסה והולכת כשהיא אינה רוצה ליטול לשם כתובה דסברה שמא לא מת ונוח לה ליטול לשם מזונות שאם יבא בעלה תהא כל כתובתה קיימת והקשו עליו שאם יבא בעלה האיך תטול לשם מזונות דהא איהי אמרה דגרושה היא ואין לה מזונות לגרושה לכך פי' ר"י ז"ל דכיון שהיא טוענת שהיא גרושה ושמעו בו שמת אין לתת לה כתובה עד שנדע בבירור הדבר דאימור אינה לא גרושה ולא אלמנה אבל מזונות יש לה כשיעור כתובה ממה נפשך ועוד י"ל קרוב לזה דכיון שהודה על עצמה שאינה אלמנה ואינה יכולה לתבוע כתובת' בתורת אלמנה שוב אין לה מכח גרושה שארי אינה נאמנת לומר כן שלא בפני בעלה ואין כאן טעם ממה נפשך אלא לגבי מזונות.

הא לא מיאנה יהבינן לה והוה מצי לאוקמי כשבא ואמר שלא נתן לה צררי וגם לא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא דניחא לי' לתרוצי כדמתרץ סתם קטנה לא ספקה ודקארי לה סבר דמתניתא סתמא קתני בכל קטנ' ואפי' במספק' וקושיין הוא לרב פפא אלא דניחא לן לתרוצי לתרווייהו אגב גררא והלכתא כוותי' דרב זביד פי' ונקטינן כחדא משום דהכי אפסיק בי מדרשא בהדדי:

מתני' ועמד א' ופרנס את אשתו. פי' שלא בהלוואה דאלו לותה ואכלה לכ"ע חייב כדאמרינן לעיל גבי ממאנת וכדפרי' ובמס' נדרים כתבתי מחלוקת רבותי בזה כי מורי הרשב"א ז"ל סובר דכל שפרנסה סתם בתורת הלואה היא עד שיאמר בפי' שעל בעלה הוא סומך ודעת מורי הלוי (ה"ק) דפרנ' סתם הוא שלא בתורת הלואה ושם כתבתי טעם לשני':

יבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת מנכסי הבעל שמא מעברת היא ואינה ראויה ליבם והרי היא כשאר אלמנות שהרי עכבתה מצד הבעל להבחין בין זרע ראשון לזרע שני ואם לסוף שלשה נמצאת מעברת ניזונת והולכת עד שתלד ואם ילדה בר קיימא ניזונת כל ימי אלמנותה כשאר האלמנות ואם לא נמצאת מעוברת או שהפילה אינה ניזונת לא משל יבם ולא משל בעל לא משל בעל הואיל וקשורה באחר ולא משל יבם הואיל ואינה אצלו אלא כעין ארוסה ואף מעשי ידיה שלה ולא של יבם ואם אין מספיקין לה תתבע יבמה לכנוס או לפטור ומכל מקום אם תבעתו בבית דין ועמד בדין וברח נזונת משל יבם ופוסקין לה בלא שבועה והוא הדין לחלה או לשאר אונסין ובמקומו יתבאר שאם נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונות עד שיגדיל:

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים וחזרה ואמרה מת בעלי שמתירין אותה לינשא ומגבין לה כתובה כמו שיתבאר במקומו רצתה ניזונת ואינה נוטלת כתובה רצתה נוטלת כתובה אמרה גרשני בעלי הואיל ושלא בפניו אומרת כן אינה נאמנת ליטול כתובה אלא ניזונת והולכת עד כדי כתבתה הא ביתר מכתובתה לא ומכאן למדו גדולי הפוסקים במה שאמרו בתלמוד המערב אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיפרענה פרוטה אחרונה שאין הלכה כן ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שזו שבכאן אינה בפשיעת הבעל הא כל שגירש ברצונו חייב במזונותיה שלא היה לו לגרש עד שימצא עצמו מזומן לפרוע כתובתה וספק גירושיו מיהא בעלה חייב במזונותיה כמו שביארנו בראשון של מציעא ודוקא בעל עצמו אבל אם מת אינה ניזונת שאין מוציאין מיד היורש בספק ואף גדולי המפרשים כתבו שמזו יש ללמדה כשיטת גדולי הפוסקים שמאחר שהוצרכו לומר במגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה ודאי בגרושה ודאית אינו חייב אע"פ שלא נתן לה כתובה:

הורו מקצת גאונים שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה וכו' או שמת אלא כשיצא שטר כתובה מתחת ידה שאם לא כן שמא מחלה כתובתה או נטלתה ויש חולקין אלא שגדולי המחברים מכריעין שבהלך פוסקין הואיל ומזונותיה מן התורה אבל במת לא:

זו שאמרה גרשני וכו' שנתברר בו שמת נוטלת כתובתה בבת אחת ואינה ניזונת ואם לא רצתה ליטול ניזונת עד כדי כתובתה ולא יותר שהרי הפסידה עצמה הואיל ואמרה גרשני:

הממאנת אין לה מזונות ואי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה כמו שביארנו בפרק אלמנה הא לא מיאנה משלם ולמדת שזו שאמרו במשנה בעמד אחד ופרנס את אשתו שאיבד את מעותיו דוקא פרנס אבל לותה ואכלה מוציאין ממנו כמו שביארנו במשנה וכן אתה למד דבר זה ממה שאמרו ביבמות פרק יש מותרות פ"ה א' בעא ר' יוחנן מר' אלעזר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להם מזונות או לא ושאלו בה היכי דמי אלימא ביושבת תחתיו השתא בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה לא צריכא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה מאי מזוני תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזוני וכו' והעלו שיש לה מזונות כמו שביארנו בפרק אלמנה ולמדת מכל מקום שכל שלותה ואכלה הבעל חייב לפרוע:

כבר ביארנו במסכתא זו שמאחר שהמזונות עיקר ומעשי ידיה משום איבה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואין הבעל יכול לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך אלא אם כן מספקת בכך וכבר ביארנוה במקומה במסכתא זו:

וכן מה שנתגלגל כאן במאני דקוניא הן לענין פסח הן לענין יין נסך כבר ביארנוה בשני של פסחים ל' ב' ובשני של ע"ז ל"ג ב':

ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונית רצתה גובה כתובתה פי' שהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת להנשא וכמו שנאמנת להנשא כך נאמנת ליטול כתובה כדאמרינן ביבמות בהאשה בש"א תנשא ותטול כתובה וכו' עד חזרו ב"ה להודות כב"ש וכמו שנאמנת לגבות כתובתה כך היא נאמנת על המזונות גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה פי' כשאומרת גרשני בעלי אינה נאמנת על הגירושין והלכך אינה יכולה לגבות כתובתה דשמא לא גורשה אבל מזונות אית לה ממה נפשך דאי גירשה כל כתובתה יש לה ואי לא גירשה יש לה מזונות כדין כל אשה שהלך בעלה למדינת הים ודוקא עד שיעור כתובתה אבל יותר משיעור כתובתה לא דהא אמרה גירשני שאין מזונות לגרושה. בשלמא למ"ד פוסקין מזונות לא"א שפיר פי' היינו דמתפרנסת עד כדי כתובתה ממה נפשך אי גרשה יש לה כתובה אי לא גרשה מזוני אית לה אלא למ"ד אין פוסקין מזונות לא"א מאי איכא למימר פי' דילמא לא גירשה וא"א היא וכיון דאין פוסקין מזונות לא"א (איהי שקילא) [היכי שקלא] מזונות פי' כששמעו בו שמת דממה נפשך גירשה כתובתה אית לה לא גירשה מזוני נמי אית לה. ומ"ט עד כדי כתובתה אפילו טובא נמי פי' דכיון ששמעו בו שמת הרי היא ככל אלמנה דעלמא ותתפרנס לעולם אפילו יותר משיעור כתובתה פי' דתנן כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובה לעולם שאני הכא דאיהי היא דאפסידא אנפשה דאמרה גירשני בעלי פי' ואין לגרושה מזונות הלכך עד שיעור כתובתה שקלא ממה נפשך אבל טפי לא ומהכא מוכח דכל אלמנה דעלמא מתפרנסת והולכת לעולם אפילו יותר משיעור כתובתה והדר גביא כתובתה ולאפוקי ממ"ד שאין אלמנה יכולה ליקח מזונות יותר משיעור כתובה כדכתבי' לעיל בפ' אלמנה ניזונת:

ת"ש כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה ושמואל הכא למאי ניחוש אי משום צררי צררי לקטנה לא מתפיש ואי משום מעשה ידיה התם קטנה לא ספקה ומהכא מוכח דמי שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה הבעל חייב לפרוע מה שלותה דדוקא ממאנת היא דלית לה אבל אשה דעלמא אית לה ודכותיה אמרינן בפ' יש מותרות ומאי דאמרינן לקמן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי דוקא כשפרנס הוא מאליו שלא אמרה לו אשתו הלויני והוא מאליו היה מספיק לה מזונות דאמרינן רצה לכבדה מאליו ואין הבעל חייב לפורעו אבל היכא דהיא אמרה לו הלויני והלוה לה כיון שע"ד הלוואה נתן לה חייב הוא לפורעו ומסיק תלמודא והלכתא פוסקין מזונות לא"א פי' ולסוף ג' חדשים הראשונים כדאמרן לעיל ובלא שבועה כחנן. והלכתא כרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה. והלכתא כותיה דרב זביד בקוניא דאמר רב זביד הני מני דקוניא אוכמי וחיורי שרו ירוקי אסירי פי' דמצרפי ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי פי' קערות של חרס מחופות בעופרת אוכמי וחיורי שרו לענין חמץ בפסח וגיעולי עובדי כוכבים ויין נסך. לפי שהעופרת מחליק את החרס ואינו מניחו לבלוע אבל הירוקים מערב בהן צריף בתוך העופרת והוא עז ומלחלח את החרס ובולע ואי אית בהו קרטופני פי' בקעים וסדקים כלהו אסירי שדרך אותן הסדקים לבלוע החרס מתוכן ואין לו תקנה לעולם עי' בפ' אין מעמידין:

מתני' מי שהלך למדינת הים ועמד א' ופרנס את אשתו חנן אומר אבד מעותיו נחלקו עלי' בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול א"ר דוסא בן הרכינס כדבריהם אריב"ז יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי פי' חנן אומר אבד את מעותיו שהוא אומר לו רצונך היה לכבד את אשתי או משום כבודה או משום כבודי ולא ע"מ שתתבע אותה עשית אבל היכא דלותה ממנו כיון שבתורת הלואה נתן לה חייב לפרוע כדכתבינן לעיל והלכתא כחנן כדמסקינן לקמן בהלכות הפוסק מעות לחתנו:

תנן התם המודר הנאה מחברו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו את אבידתו ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש במקום שנוטלין שכר על טורח השבתה תפול הנאה להקדש שלא יהנה ממנו. פי' המורה תפול הנאה להקדש כגון ששניהם מודרים הנאה זה מזה:

ת"ש היבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת מנכסי יתומים בעל ראשון שמת הואיל ואין יבם יכול ליבמה כל ג' חדשים הראשונים דילמא מעוברת היא ונמצא זה פוגע בערוה ואינה חולצת בתוך ג' חדשים דדילמא הויא לה ולד של קיימא ואיגלאי מלתא למפרע דלא הויא חליצה מעולם כדי להכשירה לכהונה דחליצה פסולה לכהונה והכי מפרש טעמא ביבמות ופרכינן התם ולכרוז ומשנינן איכא דחזו בחליצה ולא חזו בהכרזה ואמרו חליצה כשירה לכהונה הילכך אינה חולצת ולא מתייבמת בשלשה חדשים הראשונים לא משל בעל דמשלשה חדשים ואילך לא מעכב לה בעל ראשון מלאנסובי אלא יבם מעכב לה ולא משל יבם ואי איהו מעכב שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם נזונת משל יבם ואע"ג דליתא ליבם הכא פסקי לה ב"ד מזונות אלמא פוסקין מזונות לאשת איש. ומשני אמר לך שמואל האי יבמה למאי ניחוש לה כו' שומרת יבם אינה משועבדת כלל ליבם למעשה ידיה הלכך ליכא למיחש מידי ואהכי פוסקין אבל בעלמא לא. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א וז"ל למאי ניחוש לה כו' ומאן דקרי לה סבר אף ליבמה חיישינן לצררי כיון דעמד בבית דין ומכאן דמודה רב פפא בטעמו של רב זביד אלא די"ל בזו דאנן לא מותבינן זה אלא לטעמו של רב זביד ופרקינן משום לתרוצי לרווחא דמלתא אבל אין צריך לדחוק כן ע"כ:
ואי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה ומהכא משמע דאינו זוכה במעשה ידיה עד שתנשא לו וכן הדין בארוסה ואעפ"כ חייב במזונותיה הרא"ה ז"ל:

רצתה נזונת לאלתר ולכשתרצה תטול כתובה. רצתה נוטלת כתובתה מיד דקים לן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת אמרה גרשני בעלי כיון שלא בפני הבעל אמרה אינה נאמנת דאין האשה נאמנת לומר גרושה אני אלא בפני בעלה משום דחזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ואמטו להכי אי אתיא לטול כתובתה לא יהבינן לה דלא מהימנא ואי אמרה השתא דלא מהמניתו לי ומחזקיתו לי בחזקת א"א הבו לי מזונות לא יהבינן לה מזונות הואיל ואמרה גרשני נאמר הכי הוא אלא נזונת והולכת עד כדי שתאכל כדי שיעור כתובתה ואם כן הוא כמו שאמרה נתקבלה כתובתה באותן מזונות ואם בתוך כך בא בעלה ואמר לא גרשתיך אין לה כתובה עכשיו אא"כ גרשה או מת. קתני מיהת נזונת והולכת אלמא פוסקין לה מזונות אע"פ שהוא קיים דאי אין פוסקין לא ניתוב לה כלל במזונותיה אלמא פוסקין מזונות לאשת איש ואהכי לא מצינן לדחויי לה הכי כי אמרה הבו לי או כתובה או מזוני. בששמעו בו שמת לאחר שאמרה גרשני דכיון שמת פוסקין לה מזונות הואיל ומעיקרא לא הימנו לה ב"ד תו לא מצו לאחזוקה בחזקת גרושה אלא בחזקת אלמנה הלכך כי אתיא אחר מיתה למתבע מזוני בחזקת אלמנה לא מצינן לדחויי לה אלא יהבינן לה מזוני עד כדי כתובתה. אי הכי דאלמנה חשבינן לה מאי שנא עד כדי כתובתה ליתוב לה מזוני שלא בכתובה כאלמנה דעלמא. איהי דאפסדה אנפשה דאמרה גרשני ואימא דגרושה היא. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה בפירושם על ההלכות רצתה נזונת כו'. כדין כל אלמנה שבעולם ודוקא כשאמרה מת בעלי כדי שיתירוה לינשא ותנשא לכשתרצה אבל אם אמרה מת בעלי ותני לי כתובתי אינה נאמנת. אמרה גרשני בעלי כו' עד כדי כתובתה כו' פי' עד כדי כתובתה מתפרנסת ממה נפשך שאם לא גרשה הרי יש לה מזונות דקי"ל פוסקין מזונות לאשת איש ואם גרשה אע"פ שאין לה מזונות יש לה כתובה ולפיכך מספק נותנין לה מזונות כשיעור כתובתה וכי מטו מזונות עד כדי כתובתה פקעה כתובתה במזונותיה ולא שקלה בתר הכין כלל ובגמרא הקשה מברייתא זו לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש דאם איתא דאין פוסקין הוה לן למימר דשמא אינו אמת שגרשה בעלה אלא אשת איש היא ולא ניתן לה מזונות כלל והוצרך להעמיד הברייתא בששמעו בו שמת פי' שיצא קול על פי עד א' שמת בעלה. ומקשינן ומ"ש עד כדי כתובתה פי' אא"ב שלא שמעו בו שמת וס"ל דפוסקין מזונות לאשת איש היינו דנותנין עליה חומרי גרושה וחומרי אשת איש חומרי אשת איש דאין לה כתובה אלא מזונות וחומרי גרושה דאין לה אלא שיעור כתובתה אלא אי אמרת בששמעו בו שמת הוה לן למימר דנזונת והולכת אפילו יותר מכדי כתובתה כמו כל אלמנה שבעולם ומפרקינן דאפסדא אנפשה דאמרה גרשני בעלי ולפיכך אין לה מזונות אלא נוטלת מזונות כשיעור כתובה על יד ובשבועה. ויש להקשות לשמואל דאוקמה בששמעו בו שמת למה אינה נוטלת כל הכתובה ביחד ותירץ רש"י דעצה טובה קמ"ל כי שמא אינו אמת שמת בעלה ואם יבא היום או מחר כיון שלקחה בתורת מזונות תשאר הכתובה קיימת אבל אם היתה לוקחת ביחד לפרעון הכתובה היינו אומרים שמיד שנפרע מחלה הכתובה ומחלה המזונות הבאים מכח הכתובה. ורבינו שמשון תירץ דמיירי בשמכחשת את העד כגון שאמרה גרשני בעלי בניסן והעד אומר שמת בעלה באדר ולפיכך אינה נוטלת הכתובה ביחד וכיון דמכחשת את העד חיישינן להתפסת צררי אבל נותנין לה מזונות על יד דמשום חששא דצררי אין לנו לסגפה ברעב א"נ בשמעה שמת בעלה ומכחשת השמועה ואומרת גרשני לא נאמין אותה לענין שתגבה הכתובה במגו שהיתה יכולה לומר מת בעלי משום דה"ל מגו לאפוקי ממונא ומגו לאפוקי ממונא לא אמרינן אבל לענין שתקח על יד למזונותיה איתא ולא חיישינן להתפסת צררי דמגו כי היכי דלא ניחוש להתפסת צררי אמרינן. מפי מורי הרב נר"ו ע"כ:

והריטב"א כתב וז"ל והקשה רש"י וכ"ת כיון ששמעו בו תגבה כתובתה יחד ממה נפששך כו'. ותירץ דאה"נ והאי דקאמ' מתפרנסת והולכת כשהיא אינה רוצה לטול לשם כתובה דסברה שמא לא מת ונוח לה לטול לשם מזונות שאם יבא בעלה תהא כל כתובתה קיימת. והקשו עליו שאם יבא בעלה היאך תטול לשם מזונות דהא איהי אמרת דגרושה היא ואין מזונות לגרושה לכפר"י דכיון שהיא טוענת שהיא גרושה ושמעו בו שמת אין לתת לה כתובה עד שנדע ברור הדבר דאומר אינה גרושה ולא אלמנה אבל מזונות יש לה כשיעור כתובתה ממה נפשך. ועי"ל קרוב לזה דכיון שהודית על עצמה שאינה אלמנה ואינה יכולה לתבוע כתובתה בתורת אלמנה שוב אין לה מכח גרושה שהרי אינה נאמנת לומר כן שלא בפני בעלה ואין כאן טעם מ"נ אלא לגבי מזונות ע"כ:
איכא דמקשי מיהת למקצת הגאונים דסברי דאין אלמנה נזונת ביותר מכדי כתובתה אלא בכדי כתובתה ואי משום הא לא אריא דשאני הכא דאיהי הוא דאפסיד אנפשה דאמרה גרשני בעלי וכיון דכן מהימנא לענין פסידא דידה ואי אתיא לגבות כתובתה כולה בבת אחת לא מהימנא דחיישינן דלמא לאו גרושה היא ולאחרי שנזונת בכדי כתובתה אין נותנין לה עוד מזונות דחוששין שמא גרושה היא וכבר נתקבלה כתובתה אעפ"כ אין דבריהם נראין כמו שכתבתי למעלה. הרא"ה ז"ל:

אי אתה יכול לומר דהאי דקתני ממאנת אין לה מזונות דהיינו ביושבת תחת בעלה כלומר כל זמן שיכולה למאן אין לה מזונות שהרי בעלה כו'. דכיון דתקנו רבנן קדושין דנשואין לקטנה כגדולה ודאי שויוה רבנן לכל מילי בר ממיאון. ועמדה ומיאנה בין בפניו בין שלא בפניו ואין לה מזונות שלוותה ואכלה בעודה יושבת תחתיו. טעמא דמיאנה הא לא מיאנה כל זמן שהוא במדינת הים אי תבעה מזונות יהבינן לה ואי לוותה ואכלה לכי אתי בעל משלם אלמא פוסקין מזונות לאשת איש. רש"י במהדורא קמא:
הא לא מיאנה יהבינן לה והוה מצי לאוקמה כשבא ואמר שלא נתן לה צררי וגם לא אמר לה צאי מעשה ידיך אלא דניחא ליה לתרוצי כדמתרץ דסתם קטנה לא ספקה ודקארי ליה סבר דמתניתין סתמא קתני בכל קטנה ואפי' במספקת וקושיין הוא לרב פפא אלא דניחא לן לתרוצי לתרווייהו אגב גררא. הריטב"א ז"ל:
פתריתו בה כולי האי לשון תמיה א"נ קושיא הוא פתריתו בה כולי האי וכי להכי אתיתו בה דמפרשיתו לה הכי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

והלכתא כרב הונא כו'. אגב גררא דמזונות דפסקי כרב דנקט לה לדרב הונא ודרב זביד נמי איידי דאיירי לעיל דאמר אימר צררי אתפסה נקט לה הכא להאי הלכתא כך פי' הראב"ד. תלמיד הרשב"א. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והלכתא כרב זביד פי' ונקטינן כחדא משום דהכי אפסוק גבי מדרשא בהדדי ע"כ:
חיורי ואוכמי שרו דוקא בצונן אבל בחמין אפילו חיורי אסורי כדאיתא בפסחים. תלמיד הרשב"א:
מתני' ועמד אחר ופרנ' את אשתו שלא ברשות ב"ד והאשה לא בקשה ממנו בהלואה וגם בעלה לא צוה לו אלא הוא הלך מעצמו ונתן מזונות סתם א"נ אמר לה תקחי אלו המזונות כי כשיבא בעליך הוא יפרעני ולפיכך היה אומר חנן כיון שהוא עושה מעצמו אבד מעותיו ובני כהנים גדולים אומרים ישבע כמה הוציא ויטול פי' בני כהנים גדולים מודים הם דמי שנותן מתנה לחברו אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו אבל בזה כיון שחברו חייב בדבר ולא אמר זה המפרנס שהיה נותן לה לשם מתנה אלא שנתן סתם היו חושבים שהיה חייב לפורעו וישבע כמה הוציא ויטול. תלמידי רבינו יונה. וכתב הריטב"א וז"ל ועמד אחד ופרנס את אשתו פי' שלא בהלואה כו' ובמס' נדרים כתבתי מחלוקת רבותי בזה כי מורי הרשב"א נר"ו סובר דכל מאי שפרנסה סתם בתורת הלואה הוא עד שיאמר בפי' שעל בעלה הוא סומך ודעת מורי הלוי דפרנס סתם הוא שלא בתורת הלואה ושם כתבתי טעם שניהם. ע"כ:

ה"ג אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם כלומר כדבריהם של כהנים כן הוא. על קרן הצבי שרץ עם מעותיו ואין מגיעו דכיון דפרנס את אשתו שלא מדעתו אין לו עליו כלום. רש"י במהדורא קמא. ושמעתי דלהכי נקט על קרן הצבי משום דהצבי כשמזדקן הקרן שלו מועיל הרבה והוא הולך מקום שבל יראה ובל ימצא ותוקע קרנו שם בא' מנקיקי כדי שלא ימצא לעולם כך שמעתי מפי חכמים דורשי רשומות:

גמרא המודר הנאה מחברו שוקל כו'. פי' אם ראובן נדר שלא יהנה משמעון יכול שמעון לתת בעבורו מחצית השקל שהיו חייבין כל ישראל לתת באדר ויכול לפרוע החוב שהוא חייב ולהחזיר לו אבידתו ובמקו' שנותנין שכר הבטול בהשבת אבידה תפול הנאה להקדש שאם יניח לו שכר בטול נמצא שנהנה ממנו ולפיכך או יקח זה שכירותו כפועל בטל או אם לא ירצה לקחת אותו יתנו אותו להקדש ובמסכת נדרים מביא לשון אחר דמפרש דמיירי בשנדרו שניהם שלא יקבלו הנאה זה מזה ולפיכך אמר תפול הנאה להקדש שאם זה המוציא יקח השכירות נמצא שנהנה ממנו וכ"ת ומאי הנאה אית ליה והלא שכירותו הוא לוקח נוכל לומר שהנאה יש בדבר שלוקח שכירות בעבור טורח מועט. תלמידי רבינו יונה. והריטב"א כתב וז"ל מה שפרש"י כאן תפול הנאה להקדש לפי שמודרין זה מזה לא דק דאפי' בהא למה יהא המחזיר אסור בשכרו דלאו מחבריה אתהני ושכר טרחו הוא נוטל אלא הכא מיירי שהמחזיר יקר רוח שאינו רוצה לטול שכרו אסור לעכבו ולקבלו במתנה ולפיכך תפול הנאה להקדש ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל ובמקום שנוטלין שכר על השבת אבדה כגון אגר בטלה דשלו קודמת לכל אדם דהשתא הא קא מהני ליה דלא בעי למשקל מניה אגרא יטול מודר אותו שכר שהיה ראוי ליתן למחזיר ויתננו להקדש דהשת' לא מתהני מידי מיני' ואיכא דמוקים לה להך סיפא בנדרים כגון שנכסי הבעל אבידה אסורין על עצמו למלאכה ופלוגתא התם בנדרים דאיכא דאמרי נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ולא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף דאי מתרמי ליה עניא וכו' ואיכא דאמרי דמהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח ע"כ:

בפרש"י בד"ה איהי היא דאפסדה כו' וכ"ת כו' תגבה כתובתה יחד כו' שמא לא מת ונוח כו' עכ"ל ר"ל דלכך היא תרצה יותר להתפרנס לעולם ואשמועינן תנא דאינה מתפרנסת אלא עד כדי כתובתה דאיהי אפסדה אנפשה להאמינה שגרשה וקרוב לזה כתבנו לעיל בשם התוס' אבל פירושו תמוה לכאורה דאם היא יודעת באמת שגרשה היאך סבורה שאם יבא בעלה שתהא כתובתה קיימת ואם יודעת בעצמה שמשקרה ולא גירשה כלל למה לא תאמין לעדים שאמרו שמת וסבורה שיבא בעלה ויש ליישב שהוא מפרש בששמעו בו שמת היינו בקול והשתא גם שיודעת בעצמה שמשקרת ולא גירשה סבורה היא לומר שהקול אינו אמת ובעלה חי ואם יבא תהא כל כתובתה קיימת אבל התוס' כתבו לעיל דע"כ איירי בששמעו בו שמת בעדים אלא שמכחישים אותה שאומרים שמת קודם הזמן שאומרת שגרשה ותו לא מידי כמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה חנן כו' אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה ע"מ כו' הא לא מיאנה משלם עכ"ל זו היא דעת הרי"ף דלא אמרינן הניח מעותיו על קרן הצבי אלא בפרנסה מעצמו אבל בלוותה ואכלה חייב לשלם ולא כדברי התוס' דאינו חייב לשלם אא"כ פסקו לה בית דין והא דלא מיאנה משלם היינו בפסקו לה בית דין כמ"ש התוס' לעיל ולקמן כמ"ש הרא"ש כל זה באורך ע"ש:

תוס' בד"ה עמד בדין כו' וי"ל דבחלה נמי קנסינן ליה משום דלא כנס כו' עכ"ל הא דלא קשיא הכא לפירוש ר"ח אם כן מאי פריך הואיל ומשום קנס מתפרנסת כמו שהקשו לעיל לפרש"י נראה משום דקנס דהכא משום דלא כנסה מיד דאז היה חייב במזונותיה השתא נמי חייב ושפיר פריך דבברח היבם ליכא למקנסיה מהאי טעמא דאימא דהניח לה צררי משא"כ בחלה אבל לפרש"י לעיל דמשום דלא כנסה ליכא למקנסיה דא"כ בחלה נמי יהא חייב אלא דוקא בברח איכא למקנסיה משום דרוצה לעגנה קשיא להו שפיר מאי פריך ודו"ק:

בא"ד דאי חלה הוא אחר כך פשיטא דאין להפסידה כו' עכ"ל ר"ל התם גבי הגיע זמן דקתני הגיע זמן ולא נשאו חייב לזונה כיון שכבר נתחייב לזונה מיד בהגיע זמנה פשיטא דלא מפקע שיעבודה בחלה הוא כמו באשתו גמורה דלא מפקע שיעבודה בחלה הוא אבל ביבמה לא שנינו בשום מקום דחייב לזונה כשהגיע זמנה אלא בברח אחר שעמד בדין ודומיא דהכי לפרש"י בחלה לא ולפירוש ר"ח נמי דה"ה חלה מכל מקום לא הוה פשיטא ומיהו לא הוו צריכי להכי דאי נמי דאיירי התם נמי בחלה אחר כך תקשי לפרש"י תפשוט התם מהכא דחלה לא כיון דלא אסיק אדעתיה האי תירוצא שכתבו דשאני יבמה דלא אגידה כו' אלא דהאמת קאמרי דהתם בחלה אח"כ פשיטא דאין להפסידה אחר כך כיון שנתחייב כבר בהגיע זמן ודו"ק:

בד"ה הני מאני כו' ועוד אמר רבי מדמסיק כו' משום דמצרפי פירוש שמעורב בהן כו' עכ"ל זו הראיה מפורשת בתוספות פרק אין מעמידין דהא בשלנו איכא יורקא ולא מצריף עכ"ל ע"ש וק"ל:

בד"ה חנן אומר כו' וקשה אם כן אפילו שכרו לא יהא לו דהא תנן כו' דדמי חמורו אינו חייב לשלם לפי שהוא בפניו כו' עכ"ל יש לדקדק מי הכריחם לכל זה אמאי לא תקשי להו בפשיטות כיון דלא שייכא תקנת חכמים בפניו ולכך לא משלם לו כל הפסידות אם כן אפילו שכרו לא יהא לו כדין כל מבריח ארי ויש ליישב לפי' ר"ת דפורע חובו [דמקרי] מבריח ארי בפרק אין בין המודר דוקא בפרנסת אשתו הוא דקאמר משום שיכולה לצמצם ולפרנס דהשתא ליכא לאוכוחי למפטר מבריח ארי בדאיכא פסידא אלא שבאו להוכיח מיהת מהך דנפלה לגינה כו' ולמיפטר משום מבריח ארי מדעתו בדליכא פסידא אם כן כיון דבפניו חשבינן כאילו לית ליה פסידא ואינו משלם לו חמורו שכרו נמי לא ישלם לו משום דהוי מבריח ארי ושכרו נמי לאו משום פסידא ובהכי ניחא מה שכתבו ומשמע לישנא קמא מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא פטור וע"כ לא אפשר לפרש כן כו' אדרבה תקשי להו דע"כ מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא פטור כמו פורע חובו כמו שהקשו התוספות בפ' הכונס לתירוץ דא"נ מבריח ארי לית ליה פסידא ולפירוש ר"ת ניחא דלא קשיא להו הכא מפורע חובו ומיהו גם [למה] שכתבו לעיל לחלק דלא שייכא תקנת חכמים בפורע חובו ניחא נמי דלק"מ מפורע חובו ודו"ק:

גמ' טעמא דמיאנה כו' נ"ל דה"פ דלותה ואכלה עמדה ומיאנה אין לה מזונות דהיינו אפילו בלא ביאתו אין ב"ד נותנין למלוה מה שהלוה משמע הא לא מיאנה ב"ד משלמין למלוה וז"ש יהבינן לה דהיינו הב"ד אבל מדידיה ליכא למידק דדלמא ממאנת אף דלא טען [שהתפיס לה צררי או] שאמר לה צאי מעשה כו'. דהשתא לא יכול לומר [צאי כו' ר"ל דאי לאו דאוזפית לה היתה דוחקת עצמה] אם לא אמר מקודם דהא בפסקו לה ב"ד מיירי וכדלעיל ואם בא ואמר צאי כו' רשאי ואם קדמו ב"ד כו' מה שפסקו פסקו ואי לא מיאנה יהבינן לה ע"כ בפסקו ב"ד איירי ע"ש בתוס' בד"ה ואם בא ואמר צאי כו' (כ):

גמ' והלכתא כו'. אין להם קשור ודו"ק:

ברש"י בד"ה איהי היא דאפסדה כו' וכ"ת כו'. תפס כאן ולא מקודם יתכן דלעיל כדמשני כששמעו בו שמת י"ל דמתפרנסת לענין מתפרנסת [ר"ל לצורך מזונות] עד כדי כתובתה אבל כתובה שלה נותנין לה בל"ז ולהכי פריך מ"ש עד כדי כתובתה אבל השתא דקאמר איהי היא דאפסדה אנפשה ש"מ דלא יהבינן לה כתובה לזה הקשה וכ"ת כו' ולזה סיים מתפרנסת עד כדי כתובה ותו לא יהבינן לה [לכתובתה כלום]:

ברש"י במתני' בד"ה חנן אומר כו' אבל אם הלוה כו'. גם תוספות ס"ל חילוק זה דע"כ מתני' בפסקו איירי דאל"כ מ"ט דבני כהנים וכמ"ש התוס' בסמוך ע"א בד"ה הא מני חנן [וכבר כתבו למעלה בד"ה ואם בא ואמר לה כו']:

בתוס' בד"ה עמד בדין כו' וי"ל דבחלה נמי קנסו לו כו'. לפי' ר"ח לא קשה הותימה שהקשו לעיל לפי' הקונטרס משום דקנס דהכא משום דלא כנסה מיד דאז היה חייב במזונותיה השתא נמי חייב ושפיר פריך דבברח היבם ליכא למיקנסיה מה"ט דאימור הניח צררי משא"כ בחלה אבל לפרש"י דמשום דלא כנסה אין למיקנסיה דא"כ בחלה נמי יהא חייב אלא דוקא בברח משום דרוצה לעגנה קשה להו שפיר מאי פריך ויש לפקפק בזה אבל אחר העיון קצת מחוור:

בא"ד פשיטא דאין להפסידה כו'. פירוש התם גבי הגיע זמן דקתני הגיע זמן ולא נשאו חייב לזונה וכיון שכבר נתחייב לה לזונה מיד שהגיע הזמן [פשיטא] דלא מיפקע שיעבודה בחלה הוא כמו אשתו גמורה דלא מיפקע שיעבודה בחלה הוא אבל ביבמה לא מצינו בשום מקום שחייב לזונה כשהגיע הזמן אלא בברח אחר שעמד בדין ודומיא דהכי לפרש"י בחלה לא ולפי' ר"ח נמי דה"ה בחלה מ"מ לא הוי פשיטא ודו"ק בכל זה:

בתוס' בד"ה חנן אומר כו' משמע דש"ח נמי כו'. כי היכי שתקנו בשומר שכר חוזר ונוטל כי היכי שיטריח להציל ה"נ למה לא יתקנו כן בש"ח באם עבר והציל ועיין מ"ש בב"ק (ל):

בא"ד לאו משום דאי לא הוי פסידא יהא חייב כו'. ראיתי רבים שנתקשו בכוונתן ובעיני כפשוטו שרצו להוכיח דבלית ליה פסידא אפילו שכר טירחא אין לו ולהקשות אהאי דשטף נהר חמורו אי חשבינן ליה למבריח ארי אפילו שכרו לא הו"ל ליתן ולזה כתבו דע"כ האי שלא מדעתו דקאמר התם דחייב ע"כ היינו שכר טירחא דא"ל חייב לגמרי ומינה מבריח ארי מדעתו פטור היינו [מה שהוציא] אבל שכרו מיהת נוטל דז"א דבליכא פסידא דהיינו אם נחבטה ולא נתקלקלו הפירות למה יהא חייב [וה"ה בכל מבריח ארי בלית ליה פסידא במה יתחייב זולת שכר טרחו] אע"כ שר"ל חייב בשכר טירחא ולפי דבנפלה לגינה אי ליכא פסידא לא שייך חיוב כלל דליכא טורח לומר שיהיה חייב שכר טירחא ולזה מפרשים שני חלוקות דגמרא הכל על מבריח ארי ממש מבריח ארי דפטור מדעתו אבל באופן זה דבשלא מדעתו מבריח ארי גופיה חייב ולפי דשלא מדעתו לא שייך שכר טירחא לזה כתבו שר"ל אם דוחקין את האדם על כורחו להבריח כו' והשתא שייך שפיר שכר טורח והשתא דבריהם אתי שפיר כן נ"ל וק"ל. ויש עוד קצת לדבר בדבור הלז ואין לכתוב באפס הפנאי:

תד"ה עמד. וי"ל דבחלה נמי כו' משום דלא כנס כו' ואחר שעמד בדין כו'. כצ"ל:

גמרא ת"ש האשה שהלכה כו' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה הכי נמי כששמעו בו שמת.
כתב ר"י אלפסי ז"ל בזה"ל וש"מ דליתא להא דגרסינן בגמרא דבני מערבא אדם שגירש אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיפרענה עד פרוטה אחרונה דאי איתא להאי מימרא הו"ל למתני (באומרת גרשני) מתפרנסת והולכת עד שתפרע כל כתובתה ואע"ג דאוקמי שמואל להא מתניתא כששמעו בו שמת, האי שינויא בעלמא דלית הלכתא כוותיה, עכ"ל הטהור.
ביאור דבריו נ"ל דלשמואל דמוקי בשמעו בו שמת וא"כ רשאים הב"ד ליתן לה כל כתובתה ביחד והא דקתני מתפרנסת עד כדי כתובתה היינו כמ"ש רש"י דהיא אינה רוצית ליטול כתובתה ביחד או בדרך שכתב מוהר"ש איידלס (בתוס' ד"ה ששמעו) א"כ ממילא לא נסתר מימרא דבני מערבא מסוגיין דהא הב"ד רוצים ליתן לה כל כתובתה כאחד אלא דהיא אינה רוצית ופשיטא דכה"ג אין לה מזונות וע"ז כתב הרי"ף ז"ל דהא לית הלכתא כוותיה אלא כרב ולא מוקמינן בשמעו בו שמת ואין הב"ד רשאין ליתן לה הכתובה ביחד וכיון דמ"מ לא יהבינן לה מזונות כ"א בפרעון כתובתה מוכח דלא כבני מערבא.
אבל הר"ן פירש בענין אחר, והוא דהרי"ף ס"ל דגם לבני מערבא אם מת הבעל אחר שגירשה אין היורשין חייבין לזונה, ומש"ה אלו היו מוקמינן בשמעו בו שמת לא היה סתירה למימרא דבני מערבא.
וק"ל למה מיאן בפירושנו שנראה פשוט (אב"ה וכ"כ בהפלאה) וי"ל דהר"ן ס"ל כריטב"א שכתב ליישב קושית רש"י (שהקשה כיון דשמעו בו שמת תגבה כתובתה יחד) וכתב דכיון דהיא אומרת שהוא חי הוי הודאת בע"ד ומאמינים לה לחובתה שהוא חי, ומה דאומרת דנתגרשה היא מוכחשת מהעדים שאומרים שבאותו זמן שאומרת שגירשה כבר היה מת וממילא הגירושין שקר, (ביאור דבריו דדמי להאי (דפ"ו דשבועות) אתו סהדי דאוזפי' ופרעי' דאמרינן כל האומר לא לויתי כו' והאי דמתפרנסת עד כדי כתובתה ולא אמרינן נמי הודאת בע"ד דלא מת וא"כ עדיין חי והוא גיטה לא נתן לה ואף מזונות לא ניהוב לה, נלענ"ד דכיון דהטעם דאין פוסקין משום חשש צררי ובהא דאומרת דלא התפיסה צררי נאמנת דעל זה אינה מוכחשת מעדים, וכיון דבאמת יש להב"ד עדים שלפי עדותם ראוי ליתן לה מזונות ראוי להאמין לה שלא התפיסה צררי כיון דאנן ידעינן שהאמת כן ע"י העדים שמגיע לה מזונות ורק להגבותה הכתובה כולה כאחד בזה שפיר אמרינן דהודאת בע"ד דהוא חי וע"פ העדים דנין אותה שאינה גרושה ואין לה זכות ליטול כתובתה ביחד) וכיון דהר"ן ס"ל כהריטב"א אין הב"ד רשאין ליתן לה כתובתה ביחד, מש"ה מיאן בפירושנו בדעת הרי"ף:
אבל מלבד שאני מגמגם טובא בדמיון שדימה הריטב"א לאומר לא לויתי, דלדעתי התם בדוקא קתני אתו סהדי דאוזפיה ופרעיה אבל אלו העידו על הפרעון לחוד לא היינו דנין כיון שפרע מוכח דלוה והוא ע"י אמירת לא לויתי מודה שלא פרע, דכיון דזה דלוה מוכח רק אם נחזיק דברי עדים שפרע מש"ה לא שייך לומר דהודאת בע"ד דלא פרע מסלק עדותן של פרעון דלפי הצד דלא פרע ממילא לית לך עדות על הלואה, ובדקדוק נקט הש"ס דאמרי אוזפיה ופרע דהוי עדות מיוחד על ההלואה וא"כ בהאי דהריטב"א דליכא עדים במפורש דלא גירשה אלא כיון דמעידים דלא היה חי באותו זמן ממילא לא גירשה בזה ל"ש לומר הודאת בע"ד שהוא חי, ולגבי גירושין הוכחשה מהעדים דכל שאתה אומר שהוא חי לית לך עדות שלא גירשה ויהיה צורך לומר להריטב"א דלא בדוקא קתני דאמרי אוזפיה וזה צ"ע טובא.
מלבד כל זה גם אם נימא דהר"ן ס"ל כהריטב"א מ"מ ל"ל הכי דיקשה לפ"ז על תירוצו דהר"ן דגרושה שמת הבעל אין היורשין חייבין לזונה, הא אם נפרש דעדים מעידין שמת קודם זמן שנתגרשה בו לפי דבריה ממילא אינה בכלל גרושה שמת בעלה דאם האמת שהוא חי באותו שעה שאומרת שגירשה, מה"ת לנו לומר שמת אח"כ אלא ע"כ ס"ל להר"ן דשמעו בו שמת היינו אחר זמן שאומרת שגירשה וא"כ שוב יוכלו ליתן לה כל הכתובה יחד, וקשה למה לא פירש דברי הרי"ף כפשטן ואין הכרח ליסוד זה דגרושה שמת בעלה אין לה מזונות.
וי"ל דהר"ן מפרש לישנא ה"נ בשמעו בו שמת היינו שמיעה ע"פ עד אחד כדמסיק ר"פ לעיל והיינו שהעד מעיד שמת אח"כ ובזה הדין דנותנין לה רק עיקר כתובה כיון דמתירין אותה להנשא הוא בכלל מדרש כתובה אבל תוספת כתובה לא מגבינן לה דלא שייך ביה מדרש כתובה, (וכמ"ש הרמב"ם והכי פסקינן בש"ע) וס"ל להר"ן כי היכי דבמזונות אלמנה אם קבלה מקצת כתובתה ניזונית בשביל השאר ואף בקבלה כל עיקר כתובתה ניזונית בשביל התוס' דהוי כקיבלה מקצת כדאמרינן ר"פ אע"פ תוספת כתובה ככתובה נ"מ למוכרת ולמוחלת ופירש"י כך דבמכרה כתובה ולא תוספת הוי רק כנתקבלה מקצת כתובתה ויש לה מזונות ה"נ הדין בגרושה להירושלמי, ושפיר הוקשה להר"ן דמה בכך ששמעו שמת מ"מ מוכח דלא כבני מערבא, דהא הב"ד אין רשאין להגבותה התוס' בשביל עיקר כתובה שרוצים ליתן לה עדיין אינה מפסדת המזונות דזהו דינו רק כמקצת כתובה, ונסתר מ"מ מימרא דבני מערבא.
אבל גם בזה עדיין לא עלתה ארוכה לדברי הר"ן דמלבד לשמואל היה אפשר לומר דמתני' מיירי באין לה תוספת כתובה, אלא אף אם נדחוק ונימא דהיה דחיקא ליה להר"ן לומר כן מ"מ יקשה מה הועיל בתירוצו הא פשיטא דבגרושה לפנינו וניזונית ובא עד אחד לומר עתה מת בעלך דאינו נאמן להפסידה מזונות והוי כמו כל עד אחד דעלמא דאינו קם לממון ונאמנותו דעד אחד במת בעלה רק בעוד שהוא בעלה, וא"כ עדיין יקשה דלבני מערבא אמאי אין נותנין לה מזונות דאם אתה אומר דנתגרשה ממילא אין משגיחין בעדות העד אחד שמעיד שמת, וא"כ ע"כ הר"ן מפרש ששמעו שמת בשני עדים והדרא קושייתנו לדוכתא, או דאין התחלה לקושיתו או דלא הועיל בתירוצו, וד' יאר עיני.

תוספות בד"ה עמד בדין וברח בפ' החולץ פירש"י דוקא ברח כו' משמע לפי דבריו דקנס הוא ותימה א"כ מאי פריך עכ"ל. בספרים שלפנינו מצאנו בפרש"י בפ' החולץ להיפך דלא כתב רש"י דוקא ברח אבל חלה לא אלא דבמה שמפרש רש"י שם דקנסינן ליה משמע להו דוקא ברח אבל חלה לא אלא דא"א לפרש כן בכוונת התוספות דהא לגירסא זו שפיר מצינן לפרש שיטת רש"י כמו שיטת רבינו חננאל ז"ל דמסקו התוספות כאן דבחלה נמי קנסינן ליה כיון שלא רצה ליכנוס מיד וא"כ מה הקשו התוספות עוד בתר הכי וא"ת לפרש"י דמפרש דוקא ברח אבל חלה לא אע"כ שגירסת התוספות בפירוש רש"י בפ' החולץ מצאו כתוב להדיא זה הלשון ממש דוקא ברח כו' אלא דאף לפ"ז לא ידענא מאי קשיא להו דלמא הא דכתב רש"י שם בפ' החולץ דוקא ברח משום דקנסינן ליה היינו דסמיך אמסקנא דהכא דמסקינן אי משום מעשה ידיה הא לא משעבד לה והיינו ע"כ משום דניזונת משום קנס דאי מדינא הוי משועבד למעשה ידיה כמו שהקשו התוספות בסמוך משא"כ המקשה דהכא דע"כ נראה מבואר דקס"ד דמשעבדא ליה למעשה ידיה דאל"כ לא הוי מקשה מידי כדמשנינן וא"כ ע"כ הוי סבר דה"ה לחלה וצ"ע:

בא"ד ומיהו קשה כו' אמאי אמרינן בסמוך דלא משעבדא ליה למעשה ידיה עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה בהא דפשיטא להו דאי לא הוי טעמא דמזונות משום קנס אלא מדינא כמו בארוסה שהגיע זמנה ולא ניסת הוי משעבדא ליה למעשה ידיה והא ודאי ליתא דהא בהגיע זמנה גופא לא אשכחן דמעשה ידיה לארוס ואדרבא הלכה פסוקה היא דהארוס אינו זוכה בשום דבר עד שתיכנס לחופה ואע"ג דאפשר לומר דשאני יבמה דלא מיחסרא מסירה לחופה אפ"ה הלכה מרווחת היא שהיבם אינו זוכה בשום דבר עד שתיבעל וכן הוא בפוסקים במוסכם שאינו זוכה במעשה ידיה כ"א בג' חדשים הראשונים שניזונית משל בעל ואף בזה לא למדנו אלא מתשובת הרא"ש ז"ל כמו שהובא בב"י אה"ע סי' ק"ס ודקדק ופקפק קצת גם בזה ואף את"ל דכל זה היינו לפי האמת שתירצו התוספות דאף בחלה הוי משום קנס אלא שבכל זה לא הונח לי כיון דלא אישתמיט בתלמודא בשום דוכתא שהיבם זוכה בשום דבר קודם שתיבעל כ"א לענין נדרים אשכחן פלוגתא בהא מילתא ומטעמא דכל הנודרת ובאמת שכבר העירותי בזה באריכות בפ' אע"פ ואין כאן מקומו להאריך כיון דמ"מ יש לתמוה טובא אמאי פשיטא להו האי סברא שיזכה היבם במע"י מחמת מזונות טפי מארוסה שהגיע זמנה ולא נשאת שאינו זוכה אף כשאין לה אב וכן בבוגרת ולדעתי צ"ע גדול ליישב שיטת התוס' בזה ודו"ק:

גמרא ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה כו' ומתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה. ופירש רש"י דעד כדי כתובתה יהבינן לה ממה נפשך או משום מזונות או משום כתובתה והא דלא דמי לטענו חיטין והודה בשעורין כתבו התוספות ס"פ הכותב בד"ה מתוך שיכול לומר לא גרשתיך דשאני הכא דאפשר שאם היה בא היה מודה ע"ש:

שם הכי נמי כששמעה בו שמת ומ"ש עד כדי כתובתה. והא דקס"ד שתתפרנס יותר מכדי כתובתה אע"ג שמודית שנתגרשה כתבו התוספות לעיל בשמעתין דאיירי שהעדים מכחישין אותה ואומרים שמת קודם שאומרת שגירשה וכמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונתן אלא דלפ"ז אכתי איכא למידק דהא גופא מנ"ל למקשה דאיירי בהכי דהא שפיר הוי מצי לאוקמי שאומרין שמת לאחר הזמן שאומרת שגירשה וכיוצא בזה יש לדקדק ג"כ במה שכתבו התוספות שם דא"א לאוקמי ששמעו בו שמת ע"י קול דא"כ לא הוי מקשה הכא מידי ומ"ש עד כדי כתובתה כו' ולפ"ז אכתי תיקשי אסברת המקשה גופא אמאי לא מוקי לה בקול ואף למה שמפרש בסמוך בל' רש"י דאפשר שאין משיאין אותה ע"י קול ומה"ט אין מגבין אותה כתובתה מ"מ כיון דהתוספות כתבו כן לעיל בשם רבי ואיהו גופא מפרש דטעמא דשמואל בששמעו בו שמת לא תליא בכתובתה אלא משום דליכא הוכחה ששלח לה צררי וא"כ שפיר הוי מצינן לאוקמי בהכי ששמעו ע"י קול ומתפרנסת עד כדי כתובתה ממה נפשך אם האמת שגירשה נוטלת בכתובתה ואם לא גירשה נוטלת במזונותיה דהא ליכא הוכחה דצררי דאפשר שהקול אמת אלא דמשמע לתלמודא דהא דגירשני בעלי מתפרנסת היינו דמתפרנסת מיד שאומרת שנתגרשה וא"כ איירי ע"כ שאומרין שמת קודם שאומרת שגירשה ואמת דלעיל קאי דהיינו שמת בודאי בענין שמשיאין אותה ומגבין כתובתה ע"י כך וסבר רבי בפשיטות דאין משיאין ע"י קול כדפרישית לעיל וא"כ היינו בעדים ולפ"ז נראה דמה שמצאנו בכל הגמרא שלפנינו ובפירוש רש"י כאן ה"נ כששמעה בו שמת טעות נפל בספרים אלא דגרסינן ששמעו בו שמת ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה איהי היא דאפסדה אנפשה כו' וכ"ת תגבה כתובתה יחד אין ה"נ כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א דע"כ לשיטת רש"י ז"ל האי שמעו בו שמת היינו ע"י קול ולפ"ז ע"כ ס"ל לרש"י דמשיאין ע"י קול וגובית כתובתה דאלת"ה בפשיטות הו"מ לפרש דהא דאין גובית כתובתה יחד היינו דמשום דאין משיאין אותה ומש"ה כ"ש דלא גביא כתובתה דמהיכי תיתי כדפרישית לעיל אלא דנראה דוחק לפרש כן בשיטת רש"י כיון שכמעט כל הפוסקים כתבו דאין משיאין ע"י קול ולענ"ד נראה יותר לפרש בשיטת רש"י דשמעו בו שמת היינו ע"י ע"א דלבתר דמוקי ר"פ ברייתא לעיל בשמעו בו בע"א שפיר שייך לפרש כאן לשון ה"נ בששמעה בו בע"א והשתא לפ"ז בין אם נפרש ע"י ע"א או ע"י קול שפיר שייך נמי לשון גירסת הספרים בגמרא שלנו כששמעה בו שמת וסיפא ארישא קאי שהיא אמרה שמת בעלה ע"י ששמעה כן בע"א או בקול אלא שאומרת שנתגרשה קודם לכן כנ"ל ועדיין יש לי לדקדק כיון שאומרת שגרשה בעלה ולא מהימנינן לה א"כ אין להאמין ג"כ שמת בע"א או בקול דהא ביבמות דף קט"ז ע"ב מיבעיא לן בגמ' בע"א בקטטה אי מהימן ומפרשינן התם דקטטה היינו שאמרה גרשתני אלא דיש לחלק ואין להאריך כאן בזה מיהו השתא דאתינן להכי דלפרש"י שמעו בו שמת היינו בע"א או בקול יש לי לומר דבחנם נדחק רש"י לפרש בהא דלא גביא כתובתה יחד מהאי טעמא דמסיק אלא דבפשיטות מצינן לפרש אליבא דהלכתא דע"פ ע"א או בקול אינה גובית אלא עיקר כתובה דמספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תיטלי משא"כ תוספת כתובה דלאו מספר כתובה נלמד אין יכולה לגבות אלא ע"פ שני עדים ככל דיני ממונות וכן הוא להדיא בש"ע אה"ע סימן י"ז בשם גדולי הפוסקים ולא מצינו שום חולק נמצא דלפ"ז טוב לה יותר להיות מתפרנסת והולכת עד כדי כל כתובתה דהיינו בין עיקר ובין התוספת כן הוא באמת ע"פ הדין דממה נפשך אם נתגרשה כמו שאומרת יש לה עיקר ותוספת ואם לא נתגרשה נוטלת בתורת מזונות כיון דשריא לאינסובי כדמסיק ר' פפא לעיל ועוד נראה לי לפרש בדרך אחר אליבא דכל הפירושים דמה שאינה גובית כתובתה יחד היינו משום דא"כ היתה צריכה לישבע מש"ה ניחא לה טפי ליטול בתורת מזונות דאינה צריכה לישבע דקי"ל כחנן דתשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ומכ"ש לפי שיטת החולקים על הרמב"ם ז"ל דבאלמנה כ"ע מודו דאין צריכה שבועה למזונות כמו שהארכתי לעיל כן נ"ל ודוק היטב:

גמרא ת"ש כיצד אמרו ממאנת כו' טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה. ולכאורה יש לתמוה דמאי קושייא הא ודאי דיהבינן לה אם הוא מודה שלא התפיסה צררי ולא א"ל צאי מעשה ידיך וקיבלה ע"ש מיהו לפירוש התוספות לעיל דלעולם לא מחייב בלוותה ואכלה אלא כשפסקו לה ב"ד דאל"כ יאמר הבעל גם עכשיו צאי מעשה ידיך שאם לא היו מלווין לה היתה מצמצמת א"כ דייק הכא שפיר דמסתמא הא דקתני בממאנת לוותה ואכלה היינו שפסקו לה הב"ד וא"כ תיקשי לשמואל דאמר אין פוסקין משא"כ לסברת הרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל ולשיטת מהרש"א ז"ל שכתב לעיל דיש לרש"י ז"ל שיטה אחרת דלא כדברי התוספות א"כ קשה מנ"ל למידק הא לאו הכי יהבינן לה והיינו שהב"ד פוסקין לה דלמא בלוותה מעצמה איירי ובהכי הוא דדייקינן דבלא מיאנה חייב לשלם כפירש"י בסמוך במתניתין וצ"ע בסמוך:

משנה מי שהלך למ"ה ועמד א' ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו ופרש"י דוקא עמד ופרנס אבל אם הלוה את האשה ע"מ שתשלם לו תובעה והיא תובעת הבעל ומשלם כדאמר לעיל הממאנת ולוותה כו'. ולכאורה אין ראיה זו מוכרחת דהאיכא לאוקמי האי דלעיל כבני כ"ג אלא דבלא"ה לא ידענא מאי הוצרך רש"י להביא ראיה על זה דודאי מילתא דפשיטא היא דהא בכולה שמעתין ובפ' אין בין המודר משמע דטעמא דפטרי בני כ"ג היינו משום דהו"ל כמבריח ארי מנכסי חבירו שפרע חובו של חבירו שלא מדעתו וא"כ היכא דהלוה לה מעיקרא ע"מ שתשלם דלא שייך האי טעמא מהיכא תיתי לפטרה ואין לפרש נמי כוונת רש"י לאפוקי מסברת התוספות דאין הבעל חייב לשלם אא"כ פסקו לה הב"ד וכמו שכתב מהרש"א ז"ל כאן להדיא דרש"י לא ס"ל בזה כשיטת התוספות דלעיל ולענ"ד לא יתכן לומר כן דא"כ מאי מייתי רש"י ז"ל ראייה מהך דממאנת דדייקינן מיניה לעיל דאדרבא לכאורה הך סוגיא דממאנת מסייע טפי לשיטת התוספות כדפרישית בסמוך ולפי שיטה זו באמת מתניתין דהכא נמי איירי ע"כ שפסקו לה ב"ד והנראה בזה דעיקר דברי רש"י ז"ל וראייתו היינו לאפוקי מסברת הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בשמעתין דהרשב"א מפרש להיפוך דוקא כשהלוה לאשה ע"מ שיפרע הבעל איירי ואפ"ה מדמה לה למבריח ארי ע"ש לכן הוצרך רש"י לפרש דליתא:

גמרא גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה וכו'. כתב הרי"ף שמעינן דליתיה לגמרא דבני מערבא וכו'. ואע"ג דאוקמיה שמואל לההיא בשמעו בו שמת ההיא שינויא בעלמא הוא ולית הלכתא כוותיה עכ"ל. וכתב הר"ן שאין כוונתו לומר דאי מתוקמא ששמעו בו שמת לא שמעינן מיניה דליתיה לבני מערבא דודאי הכי נמי שמעינן וכו'. ולענ"ד נראה הדברים כפשטן דלשמואל דמוקי בשמעו בו שמת צ"ל הא דלא גביא מיד כל כתובתה היינו מפני שהיא אינה רוצה לגבות כתובתה ביחד כפירש"י א"כ כיון שהעיכוב ממנה מה"ת יהיה לה מזונות וע"ז הוצרך הרי"ף לכתוב דלית הלכתא כשמואל אלא כרב ולרב מסתמא מיירי דניחא לה למישקל כתובתה. דאל"ה למה אמרה גרשני בעלי כיון דפוסקים מזונות לאשת איש. אבל לשמואל יש לומר דאמרה גרשני כדי שיתנו לה כתובתה קודם ששמעו שמת. אבל מששמעו שמת חזרה בה כפירש"י נמצא לרב דוקא הקשה הרי"ף. ומה שפי' הר"ן לפרש דברי הרי"ף דלמאי דמוקי בשמעו בו שמת איכא למימר דדוקא ביתומים אינם חייבים לזונה עד שישלמו לה כתובתה. ותמהני דא"כ לא מקשה הרי"ף מידי על בני מערבא דהא לענין פירעון שלא בפניו גרוע טפי דהא לר' אחא שר הבירה לעיל דף פ"ה אין נפרעין לשום בע"ח שלא בפניו אע"ג דגובים מיתומים וכתבו התוס' שם בשם ר"ח דהכי הלכתא דסמכי אירושלמי דמתמה וכי נפרעים שלא בפניו. ואפילו לרבא שם דאמר שלא יהא כל אחד ואחד נוטל וכו'. מ"מ לא גריעא מנכסי יתומים. אלא על כרחך דס"ל להרי"ף דאין לחלק אם היה הבעל חייב במזונות גרושתו עד שישלם כתובתה נפרעת אפילו שלא בפניו כ"ש מנכסי יתומים. ובזה א"ש טפי שיטת הרי"ף דלא פסק כבני מערבא מחמת ברייתא זו ואכתי קשה על בני מערבא מברייתא זו משום דס"ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל דס"ל דאין נפרעין שלא בפניו לשום בע"ח. א"כ ה"נ אין ראיה דיש לומר דחוב זה ג"כ לא עדיף משאר חוב. אבל אנן דקי"ל כרבא אמר ר' נחמן לעיל דף פ"ח דנפרעים לכל ב"ח שלא בפניו שפיר הוכיח מברייתא זו דאין לה מזונות. אלא דאפ"ה יש לדחות כיון דטעמא דרבא אר"נ כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך וכו' משא"כ כשגירשה במדינת הים והיא באה לגבות כאן מנכסיו יש לומר נהי דנפרעים לכתובת אשה משום חינא אבל למזונות עד שתגבה כתובתה לא התקינו בזה לגבות שלא בפניו כיון דמצד הדין אין נפרעים בכל חוב שלא בפניו. ובזה יש לפרש הסוגיא הא דמקשה ומ"ש עד כדי כתובתה דלכאורה הוא מילתא דפשיטא כיון שהיא בעצמה אמרה שגירשה פשיטא למה יתנו לה מזונות. ונראה דלפי סברת בני מערבא א"ש דמקשה אהא דמשני בששמעו בו שמת בשלמא לפי הס"ד יש לומר דאע"ג דאינו גובה כתובתה מכל מקום אין נותנים לה מזונות משום דלפי דבריה שגירשה אין נפרעים לחוב זה דמזונות מחמת עיכוב כתובתה שלא בפניו. אבל לשמואל דמוקי ששמעו בו שמת שפיר פריך מ"ש עד כדי כתובתה כקושית הרי"ף ז"ל דמן היתומים ראוי לגבות מצד הדין כמו שאר חוב ומשני איהי דאפסדה אנפשיה כמו שכתבנו לעיל דע"כ מיירי שהיא אינה רוצה בעצמה לגבות כתובתה כפירש"י. וכיון דהעיכוב ממנה פשיטא דאין לה מזונות. ודוק:

עוד נ"ל דיש ליישב קושית הרי"ף על סוגיא דבני מערבא ע"פ מ"ש לעיל והוא דיש לומר דהא דס"ל לרב דפוסקין מזונות לאשת איש ולא חייש לצררי היינו משום דאיכא למימר דהבעל סומך על מעשה ידיה או כמ"ש לעיל דיש לומר שאמר לה צאי ועתה חוזרת בה לשיטתיה דרב דס"ל דיכולה לחזור משא"כ בגרושה דחייב במזונותיה ואין מ"י שלו דלא תיקנו מעשה ידים לבעל לרב אלא משום איבה כדאיתא לעיל דף נ"ח ע"ב משא"כ בגרושה אם כן יש לומר דבזה מודה רב דחיישינן לצררי. גם אמרנו בלימוד הישיבה דיש לפרש הא דאמר מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ולא קאמר ניזונת עד כדי כתובתה משום דלפי האמת לרב דקי"ל כוותיה לא מיירי בשמעו בו שמת וכיון דאנן לא יהבינן לה כתובתה היה ראוי להיות ניזונת אלא דחיישינן לצררי. מ"מ אי אפשר שיתפיס צררי יותר מכדי כל כתובתה דא"כ היה משלם לה כתובתה והרי שטר כתובתה בידה מדקאמר רצתה גובה כתובתה כמו שיבואר בסמוך א"כ יש לפרש הברייתא איפכא דמתפרנסת משל עצמה כמשמעות לשון מתפרנסת והיינו עד כדי כתובתה דחיישינן לצררי אבל לאחר זמן שאפילו אם התפיסה צררי אינו מספיק שבודאי לא התפיסה צררי כדי כתובתה כבר ניזונת משל בעלה כדינא דבני מערבא. מיהו נראה דלא ניחא ליה להרי"ף לפרש כן משום חשש צררי משום דהיתה נאמנת במיגו שלא התפיסה צררי דאי בעיא אמרה שלא גירשה. תדע דע"כ צ"ל כן לרב דהא ס"ל לרב לעיל דף פ"ט גט גובה עיקר וכתובה גובה תוספת. א"כ הכא כיון דע"כ מיירי שאין הגט בידה מה"ת תהיה נאמנת שלא נפרעת כתובתה ודוחק לומר דמיירי דוקא באשה שיש לה תוספת אלא על כרחך דנאמנת במיגו לענין מזונות. כיון דס"ל לרב פוסקים מזונות. א"כ ה"נ אין לחוש לצררי אפילו אם גירשה לענין מזונות כל זמן שאינה גובה כתובתה כיון דאית לה מיגו שלא גירשה. ובזה יש ליישב נמי דברי הרי"ף שכתב ואע"ג דאוקמי שמואל לההיא בשמעו שמת וכו' אלא שאין להאריך. ודוק:

והנה לפי דברי בני מערבא מתורץ קושית התוס' לעיל דף פ"ט ע"ב ד"ה יכול לומר וכו' וא"ת בפרק בתרא וכו' ואמאי ניחוש וכו'. ולפי דבריהם ה"ל כטענו חיטים או שעורים והודה לו באחד מהן דהא לפי טענתה ג"כ חייב במזונותיה כל זמן שלא יסלק לה כתובתה ונמצא כשמודה במזונות חייב דהא לא מחלה כמו בטענו חיטים או שעורים והודה לו בשעורים ועמ"ש שם בביאור סוגיא דשם. ונראה לענ"ד דמוכח כדבריהם דהא אמרינן לעיל דף פ"ט ע"ב וניחוש שמא גירשה וכו' ומשני ביושבת תחת בעלה. א"כ בהלך למדינת הים דיש לחוש שמא גירשה וכפירש"י שם ד"ה אלא במקום וכו' דאפילו הלך למדינת הים וכו' וקשה לרב למה פוסקים מזונות לאשת איש ולא חיישינן שמא גירשה. אלא ודאי דאפילו אם גירשה כל זמן שלא סילק לה כתובתה יש לה מזונות א"כ כיון דשטר כתובתה בידה כמ"ש הרמב"ם בשם הגאונים ויבואר בסמוך. אפילו אם גירשה הרי יש לה מזונות כיון שאין מסלקין לה כתובתה אף שכתבנו לעיל דאפילו לבני מערבא אם היא אומרת גרשני בעלי לא התקינו לגבות מזונות שלא בפניו מ"מ כולי האי לא חיישינן דניחוש שמא גירשה ובזה שפיר גובה שלא בפניו כיון דעכ"פ יש לה מזונות. ועיין מ"ש בסמוך. וק"ל:

עוד כתב הרמב"ם בשם הגאונים דאין פוסקין מזונות לאשת איש עד שיהיה שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. ואם לא תוציא אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים דמה"ת ניחוש לפירעון כתובה בחיי בעלה דהא קי"ל חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וכ"ש כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים (ועיין בח"מ סוף סימן מ"א דנחלקו הרמב"ם וראב"ד בשטר תוך זמנו שנפל אי אמרינן הואיל ונפל איתרע) ותו הא דכתב שמא מחלה לו הא קי"ל דלא מהני מחילה בכתובה כדאיתא לעיל דף נ"ו דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם ואין לומר דחיישינן שמא כתבה לו התקבלתי דא"כ אפילו כשהשטר כתובה בידה ניחוש שמא כתבה לו שובר. ונראה טעם הגאונים משום דכבר כתבנו לעיל דקשה למה פוסקים מזונות לאשת איש ולא חיישינן שמא גירשה כדפריך לעיל דף פ"ט ותרצנו דא"ש לפי סוגיא דבני מערבא דכל זמן שאין מסלקים לה כתובתה יש לה מזונות א"כ כשאין שטר כתובתה תחת ידה יש לחוש שמא גירשה ונתן לה כתובתה או מחלה לו דלאחר גירושין לא עשו חיזוק ומהני מחילה כדאיתא באה"ע סימן ס"ו. ועוד יש להבין בטוב טעם מ"ש שמא מחלה לו והוא דס"ל דאף אם היה הבעל מודה שלא קיבלה כתובתה אלא שהיה אומר שגירשה היה פטור ממזונות ומכתובה דהא כתבו התוס' לעיל דף פ"ט ע"ב דכשהיא אומרת שגירשה והבעל אומר לא גרשתיך פטור אפילו משאר וכסות דה"ל טענו חיטין והודה לו בשעורין א"כ להיפך נמי כשהיא תובעת שאר וכסות והוא אומר גרשתיך אף שמודה שלא נתן לה הכתובה ה"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים. ואין לומר כיון דכל זמן שאינו מסלק לה כתובתה יש לה מזונות ה"ל נמי כמודה במזונות. מ"מ לא עדיף מטענו חיטין והודה לו או חיטים או שעורים דג"כ פטור כדאיתא בח"מ סימן פ"ח אלא דכיון שכתבו הפוסקים שם הטעם בזה משום דכיון דהוא מסופק או חיטים או שעורים אמרינן דשמא שעורים חייב לו והרי מחל לו היינו שכתבו שמא מחלה לו ר"ל דשמא גירשה ומדלא תבעה כתובתה מחלה משא"כ כששטר כתובה יוצא מתחת ידה לא מהני מחילה כמ"ש הפוסקים בח"מ ריש סימן מ"א דבשטר בידו לא מהני מחילה בדברים וכ"ש בכה"ג דלא חיישינן שמא מחלה לו. ואין להקשות לפ"ז ברישא דברייתא באמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה כיון דיכולים הבית דין לסלק כתובתה למה אמרינן אם רצתה ניזונת ניחוש שמא גירשה ואי משום מזונות מחמת עיכוב כתובתה הרי יכולים הבית דין לסלק כתובתה ולמה יהיה הברירה בידה להיות ניזונת לעולם. זה אינו לא מיבעיא לרב דס"ל פוסקים מזונות היא נאמנת במיגו דאי בעיא שתקה ולא אמרה מת בעלי אלא אפילו לשמואל דס"ל אין פוסקים מזונות. מ"מ אין קושיא כיון דהמנוה רבנן לומר מת בעלי המנוה לכל מילי ודוק:

שם בגמרא לותה ואכלה וכו'. כתב הה"מ משמע מדברי הרמב"ם דאפילו לותה ואחר כך בא הבעל אין מחשבין על מעשה ידיה וצריך לשלם הלואתה. והביאו החלקת מחוקק בסימן עיין ס"ק ל"ט. ולכאורה צ"ל כן לדעת הרמב"ם דפוסקין מזונות לאשת איש ואין מחשבין על מעשה ידיה ופוסקין לה מזונות והיינו כמ"ש הה"מ דמפרש הא דאמר לעיל קטנה וסיפקה היינו דסיפקה גם עתה ואפ"ה אין הבית דין מחשבין על מעשה ידיה ופוסקין לה מזונות משלם א"כ לפי הס"ד הכא דמשמע ליה דמיירי בסיפקה מיירי נמי שסיפקה גם עתה ואפ"ה אם לא מיאנה הבעל משלם מה שלותה אלא דבאמת קשה טובא כיון דקי"ל דאם עמד אחד ופירנס את אשתו איבד את מעותיו וע"כ צ"ל כפי' רש"י שהיא לותה על עצמה והיא תובעת את הבעל א"כ כיון דיש לבעל בידה כנגדו מעשה ידיה האיך יכולה לתבוע אותו וצ"ל דמיירי דלא עשתה שום מלאכה וכמ"ש הח"מ שם ס"ק כ"ב שאין זה אלא גרם בעלמא דקי"ל מזוני עיקר אף שלכתחלה אין לו ליתן לה מזונות עד שתקיים תקנת חכמים ותעשה מה שמוטל עליה מ"מ אם לא עשתה הפסיד הבעל. אך לענ"ד זה אינו דאין זה גרמא דהרי מפורש בקרא שבתו יתן הרי דביטול מלאכה הוי הזיק גמור כדאמרינן בפרק החובל בהדקיה באינדרונא חייב לשלם שבת. ותו דקי"ל באה"ע סימן פ' החובל באשת איש צריך ליתן שבת לבעל וכן הוא לעיל ר"פ מציאת האשה אלמא דמזיק גמור הוא ופשיטא דאם לא עשתה מלאכה דצריכה לשלם לבעל. ויותר נלע"ד דמן ברייתא זו אין ראיה אפילו לשיטת הרמב"ם כיון דהכא מיירי בקטנה וקיימא לן דאף לאחר שהגיע לעונת הפעוטות דאם לוה חייב לשלם אבל אם הזיק פטור לשלם כדאיתא בח"מ סימן צ"ו וסימן רל"ה. א"כ הכא א"ש כיון דלא עשתה מלאכה נהי דהוי כמזיק פטורה לשלם וממילא דחייב לשלם מה שלותה אבל בגדולה באמת מנכה הבעל מעשה ידיה ועמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ואם בא וכו' לפי שיטתם ודוק: ועיין קונטרס אחרון שם מבואר היטב דין זה:

שם בגמרא תהי בה ר' יוחנן וכי מה ראה רבי ישמעאל וכו' כי אתא רבין וכו' אמר ר"י מה ראה רבי וכו'. הנה המדרכי כתב דאפילו לרב צ"ל דמיירי מתניתין בשמעו בו שמת דבחיי הבעל לא שייך הא דאמר חנן תשבע בסוף דמי יודע אם יבא לכלל גביית כתובה ע"ש א"כ קשה מאי אמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי מתניתין ע"כ דחיק אנפשיה דמיירי בשמעו בו שמת לכ"ע וצ"ל דר' יוחנן מפרש מתניתין תשבע בסוף היינו כשיבא הבעל וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה אך כבר כתבתי דקשה טובא לפירושו דא"כ לבני כהנים גדולים נשבעה ב' פעמים על מזונות וצ"ל כמ"ש לעיל לישב דבריו משום דצריך לישבע זה בפני זה והוא מדברי רבי בתוספתא דחנוני ופועלים צריכין לישבע זה בפני זה כמ"ש הריטב"א אם כן יש לומר בדברי רבין דא"ש טפי דהיינו דקאמר ר' יוחנן מה ראה לדחוק לפרש לשיטתו מתניתין בשמעו בו שמת. ודוק:

תוס' ד"ה עמד בדין וכו' מיהו תימא אי בתחלה וכו'. לפמ"ש לעיל יש לומר דבאמת מעשה ידיה שלו אלא כיון שכתבתי לעיל דרב ס"ל דלא חיישינן לשמא אמר לה צאי היינו דלשיטתיה דס"ל דהתקנה לטובתה והוא משועבד לה ולא מהני מחילתה ויכולה לחזור ושמואל ס"ל דתקנתא דידיה הוא א"כ יש לומר בשומרת יבם אע"ג דמעשה ידיה שלו מ"מ כיון דהעיכוב ממנו וא"י לכופה על מעשה ידיה ודאי תקנת המזונות תקנתא דידה הוא והיינו דקאמר לא משעבדא ליה ויכולה לחזור אף דלפ"ז לא הוי צריך לומר אי משום צררי לא מקרבא דעתיה וכו" לפמ"ש לעיל דלרב דיכולה לחזור בל"ז לא חיישינן לצררי דיש לומר שנתרצתה במעשה ידיה ועתה חוזרת אלא דזה אינו אלא בספקה כמ"ש לעיל ועדיפא מיני' קאמר. וק"ל:

במתניתין הניח מעותיו על קרן הצבי. עיין בפירושי המשניות שכתבו כמה פירושים בלשון זה. וכולם דחוקים מאוד. ולפענ"ד נראה לפרש כפשטיה שריב"ז אמר יפה אמר חנן שהדין דין אמת שאין הבעל משלם לו כשיבא. ודקדק בדבריו שאמר איבד את מעותיו בלשון אבידה ולא זכו בעיניו שאין לך צדקה גדולה מזה כי היתה עניה באותו שעה והיתה צריכה לחזור על הפתחים והוא פרנסה בכבודה בתוך ביתה ואמרה חז"ל בצדקה שהקרן קיימת לעולם הבא ויש לפרש לשון צבי כמו הצבי ישראל (שמואל ב' א') שהוא מצבן וקיומן של ישראל. וה"נ פירוש הניח מעותיו על קרן קיימת ומוצבת. ויש עוד לפרש לשון *) הצבי ע"ד שאמרינן לקמן דף קי"ב למה נמשלה א"י לצבי מה צבי אין עורו מחזיק בשרו אף א"י אינה מחזקת פירותיה וכן הוא בצדקה שאמר הכתוב ובחנוני נא וגו' עד בלי די שיבלו שפתותיכם מלומר די ואינו מחזיק את פירותיו. והיינו דאמר שהניח על קרן לעולם הבא ופירות מרובים עד בלי די בעולם הזה. ואפשר לומר דס"ל לחנן דכיון שהיה יכול ליתן לה דרך הלואה כפירש"י שלאחר שיבא בעלה תתבע אותו ותשלם לו והיה יכול לגבות ממנה אח"כ א"כ איבד מעותיו שנתן לה בחנם בלא הלואה וריב"ז פליג עליו ומצינו כזה פלוגתא דר"א ורבנן במסכת פיאה פרק ה' בעה"ב שהוא עובר ממקום למקום דר"א סבר שצריך שישלם כשיבא לביתו וחכמים אומרים עני היה באותו שעה ורשאי ליקח בתורת צדקה לגמרי וכן ס"ל לריב"ז דכיון שהיה עני באותו שעה יפה עשה שנתן בתורת צדקה ולפ"ז א"ש טפי דבאמת אף אם היה נותן לה דרך הלואה מצוה היא שמלוה על זמן ארוך בלא ריוח ופירות מעותיו אלא בזה הקרן משתלם לו בעולם הזה ואינו אלא שכר הפירות לעולם הבא אבל כשנתן דרך מתנה הקרן קיימת לעולם הבא ופירותיו אוכל בעולם הזה:

(קז ב) לפני רבי בבית שערים וכו' לפני ר' ישמעאל בצפורי.—נראה שצ"ל: ר' ישמעאל ברבי יוסי [כנוסח כ"י מינכן], כי הוא ואביו היו בצפורי^*עי' עירובין פו ב ומו"ק כא א -כנוסח רי"ף ורא"ש שם.. אבל ר' ישמעאל סתם היה דר בכפר עזיז (כלאים פ"ה מ"ה), ובלי ספק שכפר עזיז היה בארץ יהודה, המכונה גם דרום (ירושלמי סוף הוריות), ששם היה מקומו של ר' ישמעאל (ירוש' כתו' פ"ה הי"א).

צדקה. אין ב''ד פוסקין צדקה לעניים מנכסיו בזמן ששאר בני העיר פוסקין עליהן צדקה: תכשיט. בשמים להתקשט בהן אשתו: שלשה חדשים הראשונים. שאינה יכולה לא להנשא ולא להתייבם ניזונת משל בעלה: עמד בדין. ואמרה לו כנוס או חלוץ: רצתה ניזונת כו'. שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותינשא וכשם שנאמנת לינשא כך נאמנת ליטול כתובתה כדאמרינן במסכת יבמות מספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי: מתפרנסת והולכת כו'. כתובה לא גביא שמא לא גירשה ובגירושין לא האמינוה אבל מזוני יהבינן לה ובפרעון כתובה ממה נפשך אם גירשה הרי נטלתן בכתובתה ואם לאו הרי הוא חייב במזונותיה: איהי היא דאפסדה אנפשה. שאמרה גרשני וגרושה אין לה מזונות וכי תימא כיון דשמעה שמת תגבה כתובתה יחד אין הכי נמי והאי דקאמר מתפרנסת והולכת אם אינה רוצה ליטול כתובתה דסבורה שמא לא מת ונוח לה ליטול לשם מזונות שאם יבא בעלה תהא כל כתובתה קיימת ומתפרנסת עד כדי כתובתה ותו לא יהבינן לה: מאני דקוניא. כלי חרס שמחפין עליהם עופרת שקורין פלומבלי''ר בלע''ז: ירוקי אסירי. לענין חמץ בפסח וגיעולי עובדי כוכבים ויין נסך: חיורי שרו. לפי שהעופרת מחליק את החרס ואינו מניחו לבלוע אבל הירוקים מעורב צריף שקורין אלו''ם בתוך העופרת והוא עז ומחלחל את החרס ובולע והכי אמרי' במסכת ע''ז (דף לג:) דמצרפי ובלעי: קרטופנא. ביקועי קיריויני''ש בלע''ז: מתני' חנן אומר איבד את מעותיו. שלא אמרתי לך הלוני ואני אפרע אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו הוא תובעה והיא תובעת הבעל וישלם כדאמר לעיל בממאנת ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה משלם: גמ'

עמד בדין וברח. בפרק החולץ (יבמות דף מא: ושם) פרש''י דוקא ברח אבל חלה הוא או חלתה היא לא משמע לפי דבריו דקנס הוא ותימה אם כן מאי קפריך הואיל ומשום קנס מתפרנסת ויש לומר דאי חיישינן כולי האי לצררי כדחייש שמואל לא היה לקונסו כל כך ור''ח פירש שמצא בירושלמי בריש אף ע''פ דברח לאו דוקא אלא ה''ה חלה דניזונת משלו וא''ת והא אמרינן חלה הוא או היא אינו מעלה לה מזונות לחד לישנא גבי הגיע זמן ולא נשאו יש לומר שאני הכא שהיה לו לכנוס מיד אחר הגעת הזמן אחר שלשה חדשים אבל התם כשהתחיל חליו לפני שהגיע זמן מאי הוה ליה למיעבד ומיהו קשה אי בחלה נמי מעלה לה מזונות אמאי אמרי' בסמוך דלא משעבדא ליה למעשה ידיה וי''ל דבחלה נמי קנסינן ליה משום דלא כנס מיד אחר שלשה חדשים ואחר שעמד בדין מיד ואם תאמר לפרש''י דמפרש דוקא ברח אבל חלה לא בפ''ק (דף ב.) דמיבעיא לן חלה מהו אמאי לא פשיט מהכא דאמרי' דוקא ברח אבל חלה לא וכל שכן הוא דהא הכא דאין לה מזונות אף על פי שפשע קצת שהיה לו לכונסה מיד אחר שעמד בדין אבל התם חלה קודם שהגיע הזמן מאי הוה ליה למיעבד דעל כורחין בהכי מיירי דאי חלה הוא אחר כך פשיטא דאין להפסידה ואיכא למימר דיבמה שאני דלאו אגידא ביה כולי האי כמו ארוסתו ואינה עומדת כל כך לכונסה לא מיחייב מזונות כולי האי ומיהו קשה לפירוש רש''י דעל כורחין מוקי האי ברח שלא מחמת מרדין אלא מחמתה דאי לאו הכי היינו חלה ואם כן מאי קפריך הכא למ''ד אין פוסקין מזונות לאשת איש הרי הכא לא שייך התפסת צררי הואיל ומחמתה ברח: הני מאני דקוניא. פי' בקונטרס פלומי''ר בלע''ז כלי חרס שמתיכין לתוכו עופרת ואין נראה לר''ת דבזבחים פרק איזהו מקומן (דף נד) גבי עשיית מזבח תניא מביא סיד וקוניא וממחה ושופך הוה ליה למימר אבר שהוא לשון ברייתא ועוד אמר רבי מדמסיק עלייהו בפ''ב דמסכת ע''ז (דף לג: ושם) ובפרק כל שעה (פסחים דף ל: ושם) משום דמצרפי פירוש שמעורב בהם צריף שקורין אלו''ם בלע''ז על כן נראה כדפירש הערוך דקוניא היינו כלי חרס המחופה בהתכת זכוכית ולהכי מסיק עליה דמצרפי משום דזכוכית תחילת ברייתו מן החול ובאותו חול מעורב צריף ולהכי בלעי וכן מורה רבינו תם באותם פלומי''ר שלנו שמתיכין לתוכן עופרת אינן נאסרין ביי''נ יותר משאר כלי חרס ועוד מדקדק ר''ת אף אם היה כולו מעופרת לא היה נאסר ועכשיו שאין בו אלא עופרת מעט יאסר אבל בהתכת זכוכית ניחא דאפי' כולן של זכוכית אינו נאסר לפי שנתבשל היטב ואינו נבלע אבל קוניא לא נתבשל כל כך ובלע טפי: ירוקי. פירש בקונטרס לענין חמץ בפסח וגיעולי עובדי כוכבים ויין נסך ולא משום דאיצטריך למיפסק הלכה כרב זביד לענין חמץ בפסח דהא מרימר דפליג עליה ושרי ירוקי דוקא לענין יין נסך אבל לענין חמץ בפסח מודה דאסירי אפי' חיורי כדאיתא בהדיא בפ' אין מעמידין (ע''ז דף לג:) ומפרש התם טעמא דתשמישו בחמין: חנן אומר איבד מעותיו. ליכא לאקשויי מהא דקיימא לן (לעיל פ.) היורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו כאריס ולבונה חורבתו של חבירו דנותן לו מה שההנהו (ב''מ קא. ע''ש) דהתם השבח בעין הוא ודין הוא שיטול אבל הכא לא השביח לו שום שבח נכסים אלא שהצילו מגביית בעל חובו ול''א מידי יהיב ליה והוה כמבריח ארי מנכסי חבירו דאע''ג דמהנה אותו לא מתחייב מידי כדמסיק בנדרים באין בין המודר (דף לג:) וא''ת הא אמרי' בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף צג:) שומר חנם שהיה