כתובות קח ע"א

שוקל לו את שקלו ופורע את חובו ומחזיר לו אבידתו ובמקום שנוטלין שכר תפול הנאה להקדש בשלמא שוקל לו את שקלו מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קעביד אלא פורע לו את חובו הא קמשתרשי ליה אמר רב אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הכא במאי עסקינן שלוה על מנת שלא לפרוע בשלמא רבא לא אמר כרב אושעיא דמוקים לה כרבנן אלא רב אושעיא מ''ט לא אמר כרבא אמר לך רב אושעיא נהי דהנאה לית ליה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קח - א

שוקל לו [עבורו] את מחצית שקלו, שתורם כל אחד מישראל כדי לקנות מהם קרבנות צבור. ופורע את חובו, ופוטרו בכך מהנושה בו, ומחזיר לו אבידתו - מהטעמים שיבוארו בגמרא להלן.

ואולם, במקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה, אם יחזיר לו את אבדתו בחינם, מרויח המאבד את השכר שהיה צריך לשלם עבור ההשבה של אבדתו. ומאידך, לא יכול המשיב ליטול שכר מחברו כיון שגם הוא מודר הנאה ממנו.

ולכן תפול הנאה להקדש! דהיינו, שמשלם המודר להקדש את שכר הטירחה שנוהגים לשלם עבור השבת אבידה, וכך שניהם אינם נהנים זה מזה.

ודנה הגמרא בדברי המשנה ההיא:

בשלמא, מובן הדבר שהוא שוקל לו את שקלו - היות ואין בכך רווח ממון לחברו, אלא רק מצוה בעלמא קעביד, בכך ששקל עבורו את מחצית השקל.

כי גם אם לא היה שוקל בשבילו, היה לו חלק בקרבנות הציבור.

דתנן: "תורמין", ממלאים שלש קופות מהכסף של "מחצית השקל", ומתוך הכסף ש"נתרם" בקופות מתוך כל הכסף, מביאים קרבנות ציבור. וכשהיו תורמים מהכסף, על ידי מילוי שלשת הקופות - היו מכוונים שתהיה התרומה על האבוד, על אותם שתרמו ונאבד שקלם, ועל הגבוי, על השקלים שגבו שלוחי בית דין אבל אינם כאן, שלא הספיקו להביאם, ואפילו על העתיד לגבות אפילו לא נגבה כלל בסופו של דבר.

והיינו, ומחזיר לו אבידתו - נמי מצוה קעביד.

אלא פורע לו את חובו, כיצד מותר הדבר, והרי הא קמשתרשי ליה! יש ביד המודר רווח ממוני מהמדיר, שהרי פרע את חובו!

אמר רב אושעיא: הא משנה זו מני היא? - חנן היא! דאמר במשנתנו שאדם אשר פירנס את אשת חברו במטרה להלוות כסף זה לבעלה עד שיחזור - איבד את מעותיו, כיון שלא אמר לבעל בשעה שפירנס את אשתו שהוא נותן לה את הכסף לשם הלואה, אף על פי שזו היתה כוונתו! ^[1]

וכיון שאם היה פורע לו את חובו לשם הלואה עד שיהא לו להחזיר לו, לא היה הלה צריך לשלם לו, לפי שלא הודיע לו שהוא פורע חובו לשם הלואה, יכול הוא מעתה לפרוע לו חובו לשם מתנה, שהרי בכל ענין אין הלוה המודר צריך לשלם למדיר הפורע את הלואתו.

ורבא אמר: אפילו תימא שמשנה זו כרבנן היא, שמחייבים לשלם לו אפילו אם לא הודיע במפורש שנותן זאת כהלואה.

הכא במאי עסקינן - שלוה על מנת שלא לפרוע את החוב, שלא יתבענו המלוה ולא ילחצנו, ולכן אין לו רווח בפריעת החוב.

ודנה הגמרא בביאור מחלוקתם של רבו ורב אושעיא:

בשלמא רבא, שפיר לא אמר כרב אושעיא, דמוקים לה היות שעדיף להעמיד כרבנן, ולא כדעת חנן.

אלא רב אושעיא, מאי טעמא לא אמר כרבא?

אמר לך רב אושעיא: נהי דהנאה לית ליה משום שאינו חייב לפרעו אלא לכשירצה, בכל זאת כשפורע המדיר למודר את החוב הוא מהנהו.

הערות

^[1] בביאור שיטתו של חנן דנו רבותינו הראשונים והאחרונים. ויסוד דבריהם, שמצינו בכמה אופנים שאדם חייב לשלם לחברו על פעולה או על רווח ממוני שעשה עבורו על אף שלא סיכם עם חברו תשלום על כך, ויש אופנים שהוא פטור. המבריח ארי מנכסי חברו, אינו חייב החבר לשלם לו, אך במידה והציל מפי האריה יכול המציל לתבוע שכר על כך. כמו כן המאכיל את חברו ומהנהו, אינו יכול לתובעו שכר על כך, אך מי שצבע את בגדו של חברו, יכול הוא לדרוש תשלום על השבחת בגדו. כמו כן היורד לתוך שדה חברו והשביחו, זכאי הוא לתשלום על עבודתו והוצאותיו. וחילוק יסודי מחלקים הראשונים והאחרונים בין תביעה לתשלום על הנאה, ובין תביעה של "ממוני גבך", כאשר מבקש התובע את "ממונו" הנמצא בידי השני. ועיין בחידושי רבי שמואל בחידושיו למסכת בבא מציעא בענין מבריח ארי.

שוקל לו את שקלו, שמותר לו לתת עבור חבר זה את מחצית השקל למקדש מכספו, ופורע לו את חובו, שאם המודר חייב ממון יכול חבירו לפרוע לו, ומחזיר לו אבידתו. ובמקום שנוטלין שכר על השבת אבידה — תפול הנאה שמשלמים עבור ההשבה להקדש.

ודנים בדבר, בשלמא [נניח] מה ששוקל לו את שקלו — מצוה קעביד [הוא עושה בכך], אבל אין זו הנאה ישירה לזה שנתן עבורו, שגם אם לא היה נותן כלל, אינו מפסיד, שכל אדם מישראל גם אם אינו נותן שקל יש לו חלק בקרבנות הציבור. דתנן [שכן שנינו במשנה]: תורמין כאשר מוציאים הגזברים את השקלים שבלשכה לצורך קרבנות הציבור, לא רק עבור אלה ששקליהם מצויים שם, אלא גם על האבוד (ששקלו נאבד) ועל הגבוי כבר אלא שעדיין לא הגיע שקלו למקדש, ועל העתיד לגבות גם אם לא ייגבה בפועל. וכיון שכך, בעצם לא גרם לו כל הנאה.

ומחזיר לו אבידתו — נמי [גם כן] מצוה קעביד [הוא עושה] בהשבת האבידה. אלא יש לתמוה על פורע לו את חובו, הא קמשתרשי ליה [הרי הוא מרויח לו], שלולא פרע את חובו היה החבר צריך לשלם משלו, והרי זה כאילו נתן לחבר כסף!

אמר רב אושעיא: הא מני [זו כשיטת מי היא]? — כשיטת חנן היא שאמר במשנתנו: איבד את מעותיו. שכאן מדובר בחוב כגון זה, שאדם פורע חוב עבור חבירו כאשר החייב יכול שלא לפרעו כלל. ונמצא שההנאה היא למלווה ולא לחייב.

ורבא אמר: אפילו תימא רבנן [תאמר כדעת חכמים], הכא במאי עסקינן [כאן, במה אנו עוסקים], כגון שלוה אותו חבר על מנת שלא יצטרך לפרוע, אלא כשירצה — יפרע. ובמקרה כזה אם מודר הנאה פרע — הרי עשה טובה למלווה, אבל הלווה לא נהנה מכך.

ומפרשים את ההסברים הללו: בשלמא [נניח] רבא לא אמר כרב אושעיא בפירוש המשנה בנדרים — יש לו טעם לדבר: דמוקים לה כרבנן [שהוא מעמיד לפי זה אותה, את המשנה, כדעת חכמים] ולא רק כרב חנן. אלא רב אושעיא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבא שמדובר בהלוואה שלא על מנת לפרוע? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב אושעיא: בהלוואה שכזו נהי [אם אמנם] שהנאה לית ליה [אין לו] ללווה, שהרי אינו חייב לפרוע חובו בזמן מסויים, מכל מקום

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the other may contribute his shekel for him, i.e., it is permitted for the second individual to donate the half-shekel from his own money to the Temple on behalf of the first one, who is prohibited by the vow from deriving benefit; and he may repay his debt for him, i.e., if the one prohibited by the vow owes money to a third party, the one from whom he may not derive benefit may pay off that debt on his behalf. And he may return to him his lost object, and in a place where one takes a wage for returning a lost article, the benefit paid for the return of the item goes to the Temple treasury of consecrated property.

The Gemara discusses this mishna: Granted, he may contribute his shekel for him, as he thereby performs a mitzva. The one prohibited by the vow from deriving benefit does not derive any direct benefit from this action, as even if he did not pay the half-shekel, all Jews have a share in the communal offerings brought in the Temple, as we learned in a baraita: One performs the collection of money from the chamber with the intention that the ceremony apply to money that is lost, and money that has already been gathered but has not yet been brought to the Temple, and money that will be gathered in the future. This shows that even if one did not give a half-shekel, the communal offerings are nevertheless sacrificed in his name.

And concerning the halakha that he may return to him his lost object, he also performs a mitzva by means of this action. However, with regard to the statement that he may repay his debt for him, this is problematic because it provides a gain for the one prohibited by the vow from deriving benefit; if he did not repay the person’s debt, that person would have to pay it from his own pocket. Consequently, it should be considered as though the one prohibited from deriving benefit received money.

Rav Oshaya said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Ḥanan, who said in the mishna: He has lost his money. In other words, this is referring to a case in which he repays a debt that the other does not really have to repay at all, and therefore he is doing a favor to the creditor, not to the one who is prohibited from deriving benefit.

And Rava said: You can even say that this is in accordance with the opinion of the Rabbis, and here we are dealing with a situation where the borrower borrowed money on the condition that he need not pay it back until he chooses to do so. In that case, if the one from whom this borrower may not derive benefit repaid the debt for him, he performed a favor only to the lender, not to the borrower.

The Gemara analyzes these opinions: Granted, Rava did not say his statement in accordance with the explanation of Rav Oshaya, as he establishes the mishna in Nedarim not only in accordance with the view of Ḥanan, but also in accordance with the opinion of the Rabbis. However, what is the reason that Rav Oshaya did not say that the mishna is referring to a loan that did not have to be repaid, in accordance with the explanation of Rava? The Gemara answers that Rav Oshaya could have said to you: Although in this type of loan there is no benefit to the borrower, as he need not repay it within a certain period of time,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנן התם וכו' פירשתי בנדרי' בס"ד. ומה שפירש"י ז"ל תפול הנאה להקדש לפי שמודרין זה מזה לא דק דאפי' בהא למה יהא המחזיר אסור בשכרו דלאו מחברי' אתנהו ושכר טרח' הוא נוטל אלא הכי מיירי כשהחזיר יקר רוח שאינו רוצה ליטול שכרו וחבירו אסור לעכבו ולקבלו במתנ' ולפיכך תפול הנאם להקדש:

תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות פירש"י ז"ל על אבוד בדרך ועל הגבוי שהוא בדרך שלא הגיע כאן ועל העתיד לגבות שעדיין ביד הבעלי' ואם לא נגבה אח"כ והקשה בתוס' דהא גבוי עדיף מאבוד וכ"ת בזו א"צ לומר זו קתני אין לך לומר כן בהעתיד לגבות דהא גבוי עדיף מיני' וה"ל לא זו אף זו ועוד דלישנא מה שעתיד לגבות לא משמע כפירוש רש"י ז"ל ועוד דמה סברא הוא שיהא לו חלק בקרבנות בחנם לכך פי' על האבוד שבא ללישכה ואבד ועל הגבוי שבא לידי גיבוי ואבד ועל העתיד לגבות שהוא ביד השליח ונאבד ולא זו אף זו קתני ויש שפי' וכל מה שעתיד לגבות אחר החג שכבר תרמו את הלשכה לשנה זו בג' פרקי' שתורמין אותה דהיינו בפרס הפסח ובפרוס העצרת ופרס החג ומה שיתנו מכאן ואילך לא יהא אלא כשיורי לשכה ואין קונין בו קרבנות אלא לחומת העיר ומגדלותיה הבאי' משיורי לשכה והשתא הכי קאמר אעפ"י שלא היה באו לקרבנות יש לו חלק בקרבנות עם שאר אחיו ונכון. ומ"מ מדפרכינן הכא בשלמא שקל לו שקלו כדתנן משמע בעיקר הדין שהוא כדברי רש"י ז"ל כי אעפ"י שלא נגבה כלל יש לו חלק בקרבנות והיינו דלא חשיב פורע חובו אלא שלפי פי' האחרון יפה בטוב ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קעביד פי' וכיון דמדעת דבעל אבידה יהיב לי' לא מתהני נדר הנאה מידידי' ואי משום דטרח בעדה דכיון דמצוה דנפשיה קעביד לא חשיבא הנאה למודר הרי זה כאלו פייסו חבירו ושכרו שיחזור אבדתו של זו שהוא מותר אבל אסור לתת לו ממון של צדקה כדמוכח בההיא דהיו באים בדרך ולא אמרינן מצוה דנפשי' קעביד כיון דממונא דידי' יהיב לי' וכבר פי' בארוכה בנדרים בס"ד:

הא מני חנן היא דאמר אבד את מעותיו פי' רש"י ז"ל כיון דאלו פרעו לשם הלואה לאו הלואה דהא כי פרעה נמי לשם מתנה לאו הנאה בהא ואין לשון זה ברור דנהי דבדיעבד פטור לפי שלא עשה על פיו למה לא תהא חשובה טובת הנאה וי"ל דמשום דאשכחן בעלמא שהיורד לתוך שדה חבירו והשביחה חייב לתת לו כאחד מאריסי העיר ואע"פ שלא התנה א"כ מ"ש מפורע חובו אע"כ טעמא דמלתא משום דיורד לתוך שדה חבירו שבחו וחדושו ניכר כאן משא"כ בפורע חובו שאין שבחו ניכר והרי הלוה עומד בנכסיו כמו עכשיו ומה שגרם לו פיטורה שבח שאינו ניכר הוא ואפשר דבלאו דידי' לא מטי ליה הזיקא והיינו דקרי ליה בנדרים מבריח ארי מנכסי חבירו וזהו מה שאמר בירושלמי דאמר מפייס הוינא לי' ומחיל לו ופריך הגע על עצמך שיש עליו משכון ופדיי' מפייס הוינא ומחיל ליה משכונא ולא סוף דבר מן הטעם ההוא בלבד דהא מלתא דלא שכיחא הוא וכ"ש דאיתא להאי דינא בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי אלא עיקר טעם משום שאי שבחו ניכר וברור כי מתהני ליה מנכסיו מדידי' מתהני דבעל חוב מכאן ולהבא גובה ואפי' למ"ד דלמפרע הוא גובה זהו כשגבאו בסוף מעתה מן הטעם זה יש לומר במודר הנאה לא חשיב מהני וזה ברור ונתקיימו דברי רש"י ז"ל אלא שלשונו קצר כמנהגו הטוב. שלוה ע"מ שלא לפרוע פרש"י שלא לפרוע עד שירצה ולא יוכל הנושה ללחצו ויפה כיון דאי שלא לפרוע כלל אין כאן חוב ומיהו כיון שאינו יכול לכופו ס"ד דלא חשיב מהני כלל:

המודר הנאה מחברו כגון שמעון שאסר את נכסיו על ראובן שנמצא שמעון מדיר וראובן מודר ונמצא ראובן אסור בנכסיו של שמעון אבל שמעון יכול ליהנות ממנו הרי אותו שמעון המדיר שוקל לראובן המודר את שקלו בירושלם כלומר שמניחו לשם בשבילו ואחר כך בא ונוטלו ממנו שאין כאן הנאה לראובן שאם תאמר הרי גרם לו להיות לו חלק בקרבנות אף בשלא שקל לו היה לו חלק בהם שהרי כשהגזברים תורמין מן הלשכה למלא מהן השלש קפות על הדרך שהתבאר תורמין על הגבוי ר"ל להיות אותם שהביאו והגיעו ליד שלוחי ב"ד מתכפרין בהם אע"פ שלא הגיעו עדיין ללשכה וכן אף על האבוד ר"ל על שם מי שכבר הביא שקלו על ידי שליח ונאבד קודם שבאו בלשכה או בדרך שאינו חייב באחריותו וכן על העתיד לגבות ר"ל שלא הביאום כלל כדי שיהיו כל ישראל מתכפרים בהם ונמצא שאין לראובן הנאה במעשי שמעון כלל וכן יכול שמעון להחזיר לו אבידתו ואין כאן הנאה לראובן דדידיה קא שקיל ובמקום שהמחזיר נוטל שכר הן מתורת מנהג אף בלא בטול מלאכה על הדרך שביארנו ברביעי של נדרים הן במקום שכלם בעלי מלאכה שנוטלין שכר בטול ממלאכתם וכמו שאמרו שלך קודם לשל כל אדם ואין שמעון רוצה לקבלו שנמצא מהנהו באותו שכר שהיה לו ליתן יהא ראובן נותן אותו שכר להקדש ומכל מקום אם רצה שמעון לקבלו רשאי שהרי אינו נאסר בנכסי ראובן ומכל מקום יש מי שהעמידוה במסכת נדרים כשנכסי בעל אבידה גם כן אסורים על המחזיר שאין המחזיר יכול לקבלו שהמודר מחברו לא ימכור לו ולא יקח ממנו ולא ישכיר עצמו למלאכתו ובעל אבידה אין יכול לעכבו ויפול השכר להקדש וכן שמעון יכול לפרוע חובו לראובן ושמא תאמר והרי בזו מיהא ראובן נהנה בפירעון חובו לא אמרוה אלא בחוב שלא נהנה בפירעונו כגון שלוה ראובן מנה מלוי ובא יהודה ופרע חובו שלא בפניו ועכשו בא שמעון המדיר ופרע ליהודה והרי אין ראובן נהנה שהרי לא היה הוא חייב ליהודה כלום ועל הדרך שאמרו בהולך למדינת הים שעמד אחד ופרנס את אשתו שאיבד את מעותיו או שהלך ראובן ועמד לוי ופרנס את אשתו ועמד שמעון המדיר ופרע את המפרנס וזהו מה שאמרו הא מני חנין הוא כלומר שפורע לו חוב הדומה לזו של חנין ויש שפירשו בה שפורע לו חובו שלא בפניו שנמצא שאין ראובן חייב לו מן הדין ומאחר שאינו חייב לו אינו נקרא נהנה וכן הכרענוה ברביעי של נדרים והיא כעין אותה של חנין שהרי בתלמוד המערב אמרו על זו הפורע חובו שלא מדעתו פלוגתא דחנין ובני כהנים גדולים ר' יוסה אומר טעמא דכהנים התם לא עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא אמר הוה מפיסנא ליה ומחיל ליה ואפילו הוה גביה משכון כלומר וגובה משכונו מזה שפדאו ויש חולקים בזו אלא שאם החזיר לו מאליו אינו חייב לו כלום וסיום דברי תלמוד המערב ר' יושוע אומר אין לך נתפש על חברו וחייב ליתן לו אלא בארנון וגלגולת ורב אמר כל הנתפש על חברו חייב ליתן לו חייליה דרב מהכא הנוטל שדה ונטלוה מסיקים ולא שמע דר' יוחנן אמר קנס קנסו בגזלן אלמא הלכה כר' יהושע ומכל מקום לענין הסוגיא אם לוה זה על מנת שלא יכפוהו לפרוע אסור לו לפרוע את חובו אלא על אחד מהדרכים שהזכרנו שמכל מקום נהנה הוא בפירעונו מחמת הבשת שמתבייש ממנו מצד הלואתו:

בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות פי' ונמצא שלא נהנה כלום שבלא הא היה לו חלק בקרבנות מחזיר לו אבדתו נמי מצוה קעביד פי' ואע"ג שהוא נהנה הוא יכול לומר אני איני מתכוין לההנותו אלא לקיים המצוה. אלא פורע לו את חובו הא קמישתרשי ליה אמר רב אושעיא מני חנן הוא דאמר אבד מעותיו פי' ואע"ג דמטי ליה הנאה מיניה דהא מיפצי ליה מב"ח כיון דשלא מדעתו עשה ואיבעי לתובעו כדין לא מצי תבע ליה ולאפוקי מיניה בדינא שרי דבודאי אי מצי תבע ליה לדינא ולאפוקי מיניה אסור דהויא מחילה גביה וההנהתו אבל כיון דלא מצי לאפוקי מיניה בדינא שרי והכי נמי אמרינן התם דמקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ויולדות ומתירו לאכול בקדשים וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהן דאף ע"ג דמטי ליה הנאה מיניה כיון דלאו מדעתו קעבד ולא מצי תבע ליה בדינא שרי ואין אנו צריכים לומר עכשיו בשוקל לו את שקלו דטעמא משום דתורמין על האבוד ונמצא שלא ההנהו אלא אע"ג דההנהו כיון דלאו מדעתיה קעביד ואינו יכול לתובעו בדין לחנן שרי:

בשלמא שוקל לו שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות פי' באדר היו גובין השקלים כדי שיהיו כולם מגיעין ללשכה קודם ר"ח ניסן כדי שיהיו כל קרבנות הצבור הבאין מר"ח ניסן ואילך באין מתרומה חדשה כדכתיב זאת עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה והיו תורמין בשלש קופות וכתוב בהן אב"ג לידע איזו מהן נתרמה א' מפני שמצוה בראשון וב"ד היו תורמין אותן על כל ישראל בין על מי שהגיע שקלו ללשכה בין על מי שלא הגיע כדי שיהיה לכל ישראל חלק בקרבנות ואין לתמוה למה היו עושין זה דכל המקדיש אדעתא דבי דינא מקדיש ותנאי ב"ד הוא שיהו השקלים עולין על כל ישראל כדי שיתכפרו כולם והיינו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי כו'. פי' לא מבעיא על מי שאבד שקלו שהגיע ללשכה אלא אפי' על הגבוי שבא לידי הגזבר ונאבד קודם שהגיע ללשכה ולא מבעיא על זה אלא אפי' על העתיד לגבות שעדיין לא נגבה כל עיקר ולפום הכי קתני גבי המודר הנאה מחברו בשוקל לו שקל דכיון דבלאו הכי תורמין ב"ד בעבורו אשתכח דלא מהני ליה ולא מידי מאי אמרת שהוא חסור מצוה ונמצא שזה פורע בעבורו מהנהו האי לאו הנאה מקריי' דכיון שנתכפר מן הקרבן שהיה עליו לחיוב בעבור מה שעשה שאבדו לא חיסר מצוה לא מקרייא הנאה כדקי"ל המודר הנאה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו. ובפרושי הרב רבינו יהונתן מצאתי בדרך אחרת בשלמא שוקל לו שקלו דתנן (אין) תורמין על האבוד כו' הכא נמי גבי המודר מחברו דקתני שוקל לו שקלו משכחת לה כגון שאבד שקלו של מודר ולא נודע לו אלא לאחר שהורמו שלש' תרומות על שלש' פרקים כדאמרינן אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו חייב באחריותן ואם משהורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותה והכא כיון שלא נודע לבעלים לאחר שנתרמה תרומה נמצא שזה האחר ששוקל תחתיו לא מהני ליה מידי שהרי המודר לא היה חייב ודברים הללו צריכין לעיין בסוגיא דפרק הזהב. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל
רש"י במהדורא קמא בשלמא שוקל את שקלו איכא לאוקמי דכגון דלא מהני ליה ומצוה בעלמא קא עביד דיהב שקל שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות כדתנן תורמין את הלשכה על השקלים שהובאו לידי שלוחי ב"ד ונאבדו קודם שבאו בלשכה. ועל הגבוי שגבום שלוחי ב"ד ועדיין לא הגיע שליח לשם. ועל העתיד לגבות כי היכי דלהוי לכולהו חלק וכפרה לקרבנות הבאין מאותן תרומות ה"נ מוקמינן לה כגון שנאבד שקלו ולא נודע לו עד שהורמו ג' תרומות של ג' פרקים כדאמרינן התם אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותו הלכך לא מהני מידי דבלאו הכי מתכפר ע"כ: וז"ל
הריטב"א ז"ל תורמין על האבוד פירש"י על האבוד בדרך ועל הגבוי שהוא בדרך שלא הגיע לכאן ועל העתיד לגבות שעדיין ביד הבעלים ואם לא נגבית לאחר מכאן והקשו בתוס' דהא גבוי עדי' מאבוד וכ"ת דזו ואצ"ל זו קתני אין לך לומר העתיד לגבות דהא גבוי עדיף מניה וה"ל לא זו אף זו ועוד דלישנא דמה שעתיד לגבות לא משמע כפי' רש"י ועוד דמה סברא היא שיהא לן חלק בקרבנות חנם לכך פירשו ז"ל על האבוד שבא ללשכה ואבד ועל הגבוי שבא לידי גבוי ואבד ועל העתיד לגבות שהיה ביד השלי' ונאבד ולא זו אף זו קתני ויש שפירש על מה שעתיד לגבות אחר החג שכבר תרמו את הלשכה לשנה זו בג' פרקים שתורמין דהיינו בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג ומה שיתנו מכאן ואילך לא יהא אלא כשיירי לשכה ואין קונין בו קרבנות אלא לחומות העיר ומגדלותיה הבאין משירי לשכה והשתא ה"ק אע"פ שלא היה בא לקרבנות יש לו חלק בקרבנות עם שאר אחיו ונכון ומ"מ מדפרכינן הכא בשלמא שקל לו שקלו כדתנן משמע בעיקר הדין שהוא כדברי רש"י שאע"פ שלא נגבה כלל יש לו חלק בקרבנות והיינו דלא חשיב פורע חובו אלא שלפי הפי' האחרון יבא בטוב ע"כ. והקשו בתוס' עוד על פרש"י דלא הוה ליה למתני אלא ועל העתיד לגבות ותו לא דהוי אבוד וגבוי בכלל ויש לתרץ דאיברא דאפי' שלא נגבה לבסוף תורמים על צד הדחק כדי שיזכו כל ישראל ומיהו אבוד וגבוי נפיש זכותיה ומ"ה נמי בני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו כו' שוקלין ומביאין אחרים תחתיהם כדי לזכות במצוה גמורה כנ"ל:

ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה כו'. פירוש וכיון דמדעת דבעל אבידה יהיב ליה לא מתהני מודר הנאה מניה ואי משום דטרח אבתריה כיון דמצוה דנפשיה עבד לא חשיבא הנאה למוכר הרי זה כאלו פייסו חבירו ושכרו שיחזיר אבדתו של זו שהוא מותר אבל אסור ליתן לו ממון של צדקה כדמוכח בההיא דהיו באין בדרך ולא אמרינן מצוה דנפשיה עביד כיון דממונא דדידה יהיב ליה וכבר פירש' בארוכה בנדרים בס"ד. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי הרבינו יונה ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קעביד כלומר על מחזיר מוטלת המצוה וחובה עליו לקיימה ולא ניחוש להנאת האחר דכי קא מתהני אידך ממצוה קא מתהני ודוקא להחזיר לו האבדה הוא מותר מפני שאין המחזיר יכול לקיים ואם ירצה יוכל לתת אחרים ולקיים המצוה עמהם ע"כ. וז"ל הר"י מטראני מצוה קא עביד פי' ואע"פ שהוא נהנה הוא יכול לומר אני איני מתכוין להנאתי אלא לקיים מצות בוראי ע"כ:
הא קא משתרשי ליה כלומר הא קא מרווח ליה דלא פרע ליה דאי הוה מסדר ב"ח עליה וגבי חובו מניה הא מני חנן היא ובחוב כה"ג מיירי שהלך למדינת הים והלך א' ופרנס את אשתו והלך זה ופרע את חובו למפרנס דלא אהני ליה מידי דלא מחייב לשלומי כחנן. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פירש כן דכתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא מני חנן היא פרש"י דכיון דאלו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה נמי לשם מתנה לאו הנאה היא ואין לשון זה ברור דנהי דבדיעבד פטור לפי שלא עשה על פיו למה לא תהא חשובה הנאה. ויש לומר משום דהא אשכחן בעלמא שהיורד לשדה חבירו והשביחה חייב לתת כא' מאריסי העיר ואע"פ שלא התנה וא"כ מאי שנא מפורע חובו אלא ע"כ טעמא דמלתא משום דהיורד לשדה חברו שבחו וחדושו ניכר מה שאין כן בפורע חובו שאין שבחו ניכר והרי הלוה זה עומד בנכסיו כמו עכשיו ומה שגרם לו פיטור' שבח שאינו ניכר הוא ואפשר דבלאו דידיה לא מטי ליה הזיקא והיינו דקרי ליה בנדרים מבריח ארי מנכסי חברו וזהו מה שאמר בירושלמי דאמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי משכונא ולא סוף דבר מן הטעם ההוא בלבד דהא מלתא דלא שכיחא הוא וכל שכן דאיתיה להאי דינא בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי אלא עיקר הטעם מה שאמרו שאין שבחן ניכר וברור וכי מתהני ליה מנכסיו מדידיה מתהני דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואפילו מאן דאמר למפרע הוא גובה זהו כשגבאו בסוף מעתה מן הטעם הזה יש לומר דבמודר הנאה לא חשיב מהני וזה ברור ונתקיים דברי רש"י אלא שלשונו קצר כמנהגו הטוב ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו דהפורע שטר חובו של חברו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי מפני שיכול לומר לו הוא היה מוחל לי כדכתיבנן במתני' הכא נמי לא דיינינן ליה הנאה שיוכל לומר שהוא לא היה פורע לו חובו המלוה היה מוחל לו וא"ת ומ"מ הרי מהנה אותו שלא יתביי' ממנו שאם לא היה בעבור זה היה מתביי' שלקח בהלואה ואינו משלם וגם לא יצטרך לפייסו שימחול לו. י"ל דכיון שהוא לא צוה לו שישלם בעבורו ואפשר שהחוב לא היה בא לידי גוביינא לעולם כי שמא האחר היה מניח לו לא דיינינן ליה הנאה דכל היכא דלא מחייב מדינא לא הוי אלא גרם הנאה בעלמא צ"ע בחוב שעל משכון היאך יהיה הדין גבי מודר ורבינו יעקב היה אומר שלא אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי אלא גבי מפרנס אשת חברו שלא מדעתו מפני שיכול לומר לו היא היתה דוחקת עצמה ועושה ואוכלת אבל בפורע חובו של חברו שלא מדעתו לא ופירש דמאי דאמרינן הכא הא מני חנן היא דאמר הניח מעותין על קרן הצבי ה"ק הא דקתני בנדרי' דהנודר הנאה פורע לו חובו לאו בכל חוב קאמר אלא בחוב דאיירי ביה חנן במתני' מיירי כגון שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו דבכה"ג מותר כיון שהבעל לא צוה לו אבל בחוב אחר דעלמא אסור ואין זה נכון דבהדיא משמע בירוש' דחנן בין במפרנס אשת חברו בין בחוב אחר ס"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. ופי' ר"י היינו כפי' רש"י במהדורא קמא וכדכתי'. והר"י מטראני כתב וז"ל הא מני חנן היא פי' ואע"ג דמטי ליה הנאה מיניה דהוי מיפצי ליה מבעל חובו כיון דשלא מדעתו עבד ואי בעי לתובעו בדין לא מצי תבע ליה ולאפוקי מיניה בדיניה שריא דודאי אי הוה מצי תבע ליה בדינא ולא קא תבע ליה הוה ליה כאילו יהיב ליה מתנה ואסור אלא דכיון דלא מצי תבע ליה בדינא שרי והכי נמי אמרי' התם מקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ויולדות ומתירם לאכל בקדשי' וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיה דאע"ג דמטי ליה הנאה מיניה כיון דשלא מדעתו קא עביד ולא מצי תבע ליה בדינא שרי ואין אנו צריכין עכשו לומר ששוקל לו את שקלו דטעמא משום דתורמין על האבוד ונמצא שלא ההנהו אלא אע"ג דההנהו כיון דלאו מדעתיה קא עביד ואינו יכול לתובעו בדין כחנן שרי ע"כ:
שלוה ע"מ שלא לפרוע פרש"י שלא לפרוע עד שירצה ולא יכול הנושה ללחצנו ויפה כיון דאי שלא לפרוע כלל אין כאן חוב ומיהו כיון שאינו יכול לכופו ס"ד דלא חשיב מהני כלל הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אפילו תימא כרבנן דאמרי חייב אע"פ שלא אמר לו הלויני וגבי שאר חוב נמי לשלם וכי מחיל ליה אסור במודר הנאה והא דקתני הכא פורע לו את חובו במלוה על מנת לפרוע כגון שהלוהו חבירו ואמר ליה אי פרעת פרע' ואי לא תבענא ממך בדינא והלך זה ופרע אותו חוב דמאי קא מהני ליה הא לא הוא מצי מלוה לכופו ההוא חוב ע"כ:

בד"ה ובמקום שנוטלין כו' ואם אין המחזיר רוצה לקבל שכר כו' עכ"ל דאע"ג דשרי לו לקבל אינו רוצה לקבל שכר המצוה שעשה ומתוקמא שפיר בכה"ג אבל בהיפוך בנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר ואין נכסיו אסורין על בעל אבידה לא מתוקמא שפיר דאמאי אין בעל אבידה מעכבו וק"ל:

בד"ה ועל העתיד כו' ועל הגבוי כו' ונאבד מיד השליח לאחר שנתרמה התרומה דאי כו' עכ"ל לא קאי אלא על הגבוי שנאבד מיד השליח אבל האבוד מיד גבאי אף קודם שנתרמה אינו באחריות הבעלים כמ"ש התוספות בפרק הזהב וק"ל:

בד"ה הא מני כו' ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור אע"ג דלא מצי תבע ליה כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא מצי תבע ליה מיניה שכרו דאפילו יורד שלא ברשות ועושה מלאכת חבירו נותן לו מה שהנהו כמ"ש התוספות לעיל ודוחק לפרש דלכך לא מצי תבע ליה השתא דנדור נאסר במלאכתו ולא נהנה ממלאכתו כלום דאם כן לא הוי דומיא דפורע חובו דהתם לא מצי תבע ליה כלל אפילו בלא נדר ויש ליישב דבריהם בנודר (*) ממעשה ידי אשתו דנאסר במלאכתה אע"ג דהיא לא מצית תבעה ליה אשכרה אף בלא נדר דמעשה ידיה שלו והוה ממש דומה לפורע חובו דבלאו נדר נמי לא מצי תבע ליה דהוי מבריח ארי ודו"ק:

בא"ד הביא ראיה מן הירושלמי דה"ה בשאר חובין דגרסינן כו' ואור"ת דע"כ פליג כו' עכ"ל דברי הירושלמי גם דברי ר"ת עליו מבוארים יותר בדברי הרא"ש ע"ש:

תוס' בד"ה הא מני חנן היא כו' ויתן לאחר לשום מתנה כו'. נ"ב הוא ענין אחר ואיירי כשהיו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל כו' עיין לעיל (כתובות דף ע"א:)

בא"ד אלמא מחלוקת בבעל חוב כמו למזונות כו'. נ"ב פי' לפי תלמוד שלנו דמוקי שוקל שקלו כו' כחנן ודו"ק:

בתוס' בד"ה הא מני חנן כו'. עיין ברא"ש על דבריהם:

בא"ד ולא דמיא לעושה מלאכה כו' דלא מצי תבע כו'. עיין בזה:

תד"ה ועל. ועוד פרש"י על האבוד מי ששלח שקלו ואבד כו' וקשה כו'. והא דלא הקשו מהא דעד של"נ התרומה כו' דבני העיר מביאין אחרים תחתיהן משום דרש"י מפרש בב"מ דבאו לדין עד של"נ התרומה. וא"ת על האבוד שנודע בעת התרומה ע"ש:

תד"ה הא. שאף לאשה עצמה לא היה מיחייב בלא פסק ב"ד. הוא לשיטתם לעיל (קז) בד"ה ואם (הב'):

תוספות בד"ה חנן אומר כו' כדמסיק בנדרים באין בין המודר וא"ת והא אמרינן בהשוכר כו' ולפי מה שפירש ר"ת כו' לא קשיא מידי עכ"ל. ונראה בהמשך לשונם משום דבלאו סוגיא דנדרים לא הוי קשיא להו סוגיא דפ' הכונס דמייתי התוס' בסמוך דאמרינן התם מבריח ארי מנכסי חבירו פטור אסוגיא דפ' השוכר ודפ' אלו מציאות משום דמצינן למימר דהא דאמרינן בפ' הכונס דמבריח ארי פטור היינו מבריח ארי ממש דפשיטא בכל דוכתי מעשים בכל יום דפטור ליתן כפי מה שנתן דהיינו כל דמי השדה אבל אין ה"נ דנוטל מיהא דמי שכר טרחא כההיא דפ' השוכר ודפ' אלו מציאות אבל מההיא דהכא דפורע חובו אינו נוטל דמי הפסידו וקרינן ליה בנדרים בפ' אין בין המודר מבריח ארי וע"כ היינו משום דמבריח ארי ממש אינו נוטל אפילו דמי הפסידו ושכר טורחו מש"ה מקשו שפיר מההיא דהשוכר ודפ' אלו מציאות ועל זה כתבו שפיר דלפירוש ר"ת דפורע חובו דפטור היינו דוקא במפרנס אשתו ולפ"ז הדרינן לסברא דמעיקרא דהא דאמרינן בהכונס דמבריח ארי ממש פטור היינו דאינו נותן מה שנהנה כמו בנפלה לגינה ונחבסה אבל דמי טורחו דהוי כמו פסידא לעולם דנוטל כן נ"ל ברור בכוונת התוספות והוצרכתי לכל זה לפי שראיתי בחידושי הר"י מטראני ז"ל שהקשה דלפירוש ר"ת נמי אכתי קשה מההיא דפ' הכונס דמקשה התם אנפלה לגינה ונחבסה ואימא ה"נ דפטור כמו מבריח ארי ולפיר"ת לא הוי מקשה מידי דהא דמבריח ארי פטור היינו במפרנס אשת חבירו דוקא משום שהיה אפשר לה לצמצם משא"כ בנפלה לגינה דלא שייך האי טעמא אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דהתם מקשה הש"ס שפיר ממבריח ארי ממש דמעשים בכל יום דפטור מיהא מליתן כפי מה שנהנה וזה ברור ודו"ק והא דקשיא להו להתוס' מההיא דפ' השוכר את הפועלים ומפ' אלו מציאות ולא ניחא לאוקמינהו כבני כהנים גדולים דמשמע בשמעתין ובפ' אין בין המודר דס"ל דמבריח ארי חייב ליתן כמו שנהנה כיון דאית ליה פסידא אלא דמ"מ הא לית הלכתא כבני כ"ג אלא כחנן ופשיטא להו להתוספות דהנך סוגיות דפ' השוכר ודפ' אלו מציאות הלכות פסוקות הן ומעשים בכל יום דיינינן הכי כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואמר רבי כי מן הדין היה פטור כו' אלא תקנת חכמים היא כו' כדי שיעסוק להבריח את הארי כו' עכ"ל. והא דאמרינן בפ' אין בין המודר דפורע חובו של חבירו הו"ל כמבריח ארי דפטור הכי מפרשינן לה כיון דמבריח ארי פטור מדין תורה ולא מחייב אלא מתקנת חכמים ממילא פטור בפורע חובו כיון דלא שייך הך תקנה אבל אי הוה מבריח ארי חייב מדין תורה ליטול דמי הפסידו הוי חייב נמי פורע חובו של חבירו ובזה א"ש נמי לשון התוס' שכתבו כדמשמע הכא כן נ"ל ובעיקר דבריהם שכתבו דאינו נוטל אלא מתקנת חכמים היה נ"ל לכאורה דלא קאי אלא על מה שהוציא המבריח ארי לשכור פועלים לקדם ברועים ובמקלות כי ההיא דפ' השוכר וכן במה שנוטל שכר בטלה מרובה יותר משאר פועלים ע"י שהוא עוסק תמיד במלאכה שנוטל שכר מרובה כמו שפירש רש"י בההיא דפ' אלו מציאות דמזה היה עיקר קושיית התוספות משא"כ במה שנוטל המבריח ארי ומשיב אבידה שכר טורחו ממש כפחות שבפועלים נראה דלכ"ע יש לו אותו שכר מדאורייתא כדילפינן מקרא דאפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם וכדאמרינן נמי לעיל דבכה"ג שרי למישקל אגרא בכל המצות ובזה נתיישבה כל הסוגיא לנכון אלא דלפ"ז לא ידענא מאי קשיא להו בתוספות בסוף הדבור מההיא דשטף נהר חמורו דנוטל מיהא שכרו אע"ג דהוי בפניו ולא שייך תקנת חכמים ולמאי דפרישית לא קשה מידי דנהי דבפניו לא שייך תקנת חכמים היינו ליטול דמי הפסידו שהפסיד החמור שלו ומה"ט גופא נמי אין נוטל שכר בטלה מרובה כפי אותה המלאכה דבטל מינה דכיון דבפניו הוי הו"ל לאתנויי אבל הא דקתני אינו נוטל אלא שכרו שפיר מצינן לפרש דאינו נוטל אלא שכר טירחו ממש דבזה לא שני לן בין בפניו או שלא בפניו כיון דנוטל מן התורה ואין צורך להתנות והא דאמרינן נמי בהכונס לשינויא קמא דמדעתו אע"ג דאית ליה פסידא אינו נוטל היינו נמי מה שמפסיד לשכור פועלים לקדם ברועים ובמקלות וכן במה שמפסיד שבטל ממלאכתו שיש לו שכר מרובה אבל שכר מועט כשאר פועלים ודאי נוטל מדין תורה ויש ליישב בדוחק דעיקר קושייתם לקמן דמשמע להו דמדעתו אע"ג דאיכא פסידא דמי לגמרי להיכא דליכא פסידא וא"כ אפילו שכר טורחו מפסיד לגמרי ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל לקמן לפרש קושייתם לפירוש ר"ת דלר"ת ודאי לא קשה כדפרישית לעיל אלא עיקר קושייתם לקמן לפירוש רבי אלא דלענ"ד לרבי נמי לא קשה כדפרישית דמדעתו לא מיפטר אלא במאי דשייך להתנות משא"כ שכר טורחו גרידא דלא בעי תנאי ודאי חייב ודוק היטב:

בא"ד אבל פורע חובו ועמד א' ופרנס את אשתו למה לנו לעשות תקנה על זה עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דודאי במפרנס אשת חבירו יש להם לעשות תקנה דע"כ לשיטת התוספות איירי שכבר פסקו לה הב"ד מזונות כמ"ש התוספות בד"ה הא מני חנן היא וא"כ הרי כתב רבי גופא בדף הקודם בד"ה ואם בא ואמר פסקתי דחכמים עשו תקנה שתשבע וישלם הבעל דאל"כ לא תמצא מי שילוה לה וא"כ למה כתב רבי כאן דאין לחכמים לעשות תקנה ואי משום דבלא"ה יש תקנה שיפרנס ויתן לה בפירוש דרך הלואה ע"מ שיפרע ממנה כמ"ש רש"י במשנתינו א"כ התם נמי במבריח ארי ובמשיב אבידה למה הוצרכו לתקנה דהא בלא"ה יש תקנה אף מדאורייתא אם מתנה בפני ב"ד כדאיתא במתני' דפ' אלו מציאות וילפינן מקרא דוהתעלמת שאם מלאכה שלו מרובה משל חבירו אינו מחוייב להתעסק וא"כ יכול להתנות כמו שירצה ליטול מיהא כל דמי הפסידו ויש ליישב דמ"מ עשו תקנה שלא יצטרך לבית דין דזימנין דלא שכיח משא"כ במפרנס לעולם יכול ליתן לה בהלוואה בשטר או בעדים כן נ"ל. אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא א"כ למה הוצרכו לפרש דמתקנת חכמים הוא דמה"ט גופא מצינן למימר שכן הדין נמי מן התורה דהיכא דמצי להתנות ולא התנה מסתמא לאו אדעתא דהכי נחית אלא דרך מתנה יהיב אבל היכא דלא שייך האי טעמא נוטל דמי הפסידו מדאורייתא וכ"ש דנוטל כל שכר בטלה ממלאכה דבטיל מינה כדמשמע לכאורה להדיא לעיל בפירקין מעובדא דקרנא דבטלה דמוכח דבטיל מינה שרי מדאורייתא בכל המצות וה"ה למשיב אבידה דמאי שנא וכדאמרינן נמי בפ' אלו מציאות דטעינה בשכר ילפינן מקרא והא דפריקה בחנם היינו משום צער בעלי חיים כמו שהארכתי במקומו בפרק אלו מציאות ועיין בחידושינו בפרק הכונס ואין להאריך יותר ודו"ק:

בד"ה ועל העתיד לגבות פירש בקונטרס כו' וקשה לרבי כו' ואי משום מצוה אפילו משנתרמה נמי עכ"ל. וקושייתם בזה אין מובן לי דכיון שכתבו להדיא דמשנתרמה אחריות אהקדש א"כ משמע דאפילו מצוה ליכא ואפי' בהפריש שקלו ואבד פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בירושלמי דלר"ל פטור דכל היכא דאיתא ברשותא דרחמנא איתא ולר' יוחנן חייב והיינו קודם שנתרמה הלשכה דוקא כדמוכח בירושלמי משא"כ לאחר שנתרמה הלשכה רבי יוחנן נמי מודה דלא מחוייב באחריותן כלל דכבר יצא ידי נדרו והשתא כל היכא דאיתא ברשותא דרחמנא איתא כן נ"ל ברור ועיין בחידושי מהר"י מטראני ז"ל שהאריך בזה והניח ג"כ דברי התוספות בקושיא והחזיק פירוש רש"י ז"ל ע"ש:

בד"ה הא מני חנן היא כו' ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור אע"ג דלא מצי תבע מיניה כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל אמאי פשיטא להו דלא מצי תבע מיניה ומאי שנא מיורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות שכתבו לעיל דחייב כו' עכ"ל ע"ש ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא מסקו התוספות לעיל דלא מחייב אלא משום דהשבח בעין משא"כ הכא דסתמא קתני דאסור לו לעשות מלאכה משמע דאיירי אפילו במלאכה שאין השבח בעין דלא מצי תבע ליה אפ"ה אסור כן נ"ל:

בא"ד ור"ת מפרש כו' והכי פירושו ה"מ חנן היא כלומר האי פורע חובו מיירי באותו חוב כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמרינן נמי בפרק אין בין המודר בל' המקשה ופורע חובו אלמא מבריח ארי בעלמא הוא ושרי היינו נמי דמיתוקמא ליה שפיר בהכי במזונות אשתו וזה דוחק דהא אכתי לא אסיק אדעתיה הא דחנן ויש ליישב בדוחק:

בא"ד ועוד דע"כ סוגיא דירושלמי לא אתיא כסוגיא דהכא כו' דשוקל שקלו כו' עכ"ל. ונ"ל בכוונת ר"ת דכולה חדא מילתא היא דמשום דירושלמי קשיא ליה נמי משוקל שקלו דלא ניחא ליה לאוקמי בגבוי ואבוד מש"ה איצטריך נמי לאסוקי דאתיא כחנן דאיירי נמי בשאר חוב ואפילו בב"ח דוחק משא"כ בגמרא דידן דלא קשיא ליה משוקל שקלו אלא מפורע חובו תו לא צריכין למימר דחנן איירי נמי בשאר חוב שאין שום סברא לומר כן וטפי ניחא לאוקמי מתניתין דפורע חובו במפרנס אשת חבירו כן נ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה חנן וכו' ולפי מה שפי' ר"ת וכו'. הקשה מהרי"ט דלפי' ר"ת קשה דמאי פריך בהכונס גבי נחבטה ואימא ה"נ פי' שיהא כמבריח ארי דפטור והא התם לא שייך טעמא דהיתה מצמצמת ובספר פני יהושע מתרץ דהא דקאמר שם ואימא ה"נ היינו דפטור ליתן כפי מה שנהנה ע"ש ולענ"ד הוא דוחק דנימא שהמקשן יטעה בזה דפי' מה שנהנית היינו דנותן כפי מה שנהנה אפילו אם הנאתו הוא יותר ממה שהפסיד את הגנה חדא דהא לשון הש"ס בתחלה ס"ד מבריח ארי מנכסי חבירו ומה שנהנית נמי לא משלם משמע בהדיא דמיירי דהפסד הגינה הוא יותר ממה שנהנה ותו דלא א"ש מאי דמשני א"נ מבריח ארי ל"ל פסידא וכו' דהא זה ידע המקשה ולא הל"ל אלא הב"ע דההפסד הוא יותר ממה שנהנה ולע"ד נראה פשוט דמעיקרא לק"מ דלדברי ר"ת באמת הם נובעים ממסקנא דהכונס דמשני דהיכא דאית ליה פסידא חייב לשלם במבריח ארי א"כ ע"כ צ"ל דהא דפטור הכא דקי"ל כחנן משום שהיתה מצמצמת אבל המקשה אכתי לא נחית לחלק בזה וק"ל: ועיין בסמוך:

ובזה נלע"ד ליישב לשיטת ר"ת הא דפליגי בב"מ דף י"ד במוכר לחבירו סתם ובא בע"ח וטרף ממנו אי אמרינן אחריות טעות סופר הוא דלא עביד אינש דזבין ארעא ליומא אז לא קשה דלמה ליה מטעם אחריות תיפוק ליה מטעם שפרע חובו של חבירו של המוכר אלא ודאי משום דפורע חובו שלא לדעתו פטור. ובזה היה נראה לפרש מה שפירש"י לעיל דף צ"א סוף ע"ב ד"ה שלא באחריות כל מי שיטרפנה מידך לא אחזיר לך המעות דלכאורה לישנא יתירא הוא ותו דמאי פסיקא לי שמכר בפירוש שלא באחריות דמנ"ל דרמי ב"ח בסתם אחריות טעות סופר דילמא ס"ל כשמואל דבזבינא אחריות לאו טעות סופר הוא. ודוחק לומר דמשום רבא פי' כן. ולפמ"ש יש לומר דס"ל לרש"י לשיטתיה טעמא דמ"ד דלא אמרינן אחריות ט"ס ולא מחייב משום פורע חובו משום טעמא דאמר בירושלמי דמצי אמר הוינא מפייסנא ליה ומחיל כמ"ש תוס' ד"ה הא מני וכו' א"כ בכה"ג דמיירי שם רמי ב"ח שבא בע"ח דראובן וגבה מראובן עצמו דלא שייך לומר הכי שהרי ראינו שלא היה יכול לפייסו א"כ תיפוק ליה מטעם פורע חובו לכך הוצרך רש"י לפרש שהתנה בפירוש שאם יטרוף ממנו לא יחזיר לו המעות וצ"ל דס"ל לר"ת דזה לא הוי כפורע חובו כיון שהבע"ח לוקח שדה המשועבד לו ושיעבודא קודם ללוקח לא דמי לפורע חובו משלו דבע"ח שיעבודא דידיה שקיל וא"י לחזור על המוכר אלא מצד אחריות ואכתי קשה כיון דקי"ל דאי אית ליה ללוקח זוזי מצי לסלוקי לבע"ח בזוזי כדאיתא בפרק המקבל דף ק"י א"כ מאי שייך לומר אחריות טעות סופר משום דלא שדי אינש זוזי בכדי דהא יכול לסלק לב"ח בזוזי ויתבע אותו מטעם פורע חובו דמה לי שפרע לוקח חובו או אדם אחר שפרע חובו ולפמ"ש לעיל דכל עיקר ראית ר"ת הוא מסוגיא דהכונס דמחלק היכא דאית ליה פסידא חייב לשלם לו א"כ יש לומר דהכא ל"ל פסידא שהרי אם לא ישלם לו יטרוף שדה המשועבדת לו. ודוק:

והנה הסמ"ע בסימן קכ"ח ס"ק ב' כתב דאין לדמות הא דמוכר שט"ח לחבירו לפורע חובו משום דהתם מוכר לו שעבוד שלו ולכאורה קשה איפכא על שיטת ר"ת הא דקי"ל דמוכר שט"ח לחבירו צריך כתיבה ומסירה ובחוב בע"פ צריך מעמד שלשתן ופליגי תנאי בקידושין דף מ"ח במקדש אשה בשט"ח ובמלוה ע"פ ואמאי לא מתחייב לזה שלוקח החוב מטעם שפורע חובו ונהי דמכירת שט"ח יש לומר דבאמת אין המוכר מוחל החוב כדקי"ל דאם חזר ומחלו מחול מ"מ למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן והוא הלכתא בלא טעמא מה שמתחייב לזה כדאמרינן בגיטין תיפוק ליה כיון דמעמד ג' א"י המוכר למחול עוד משום דפקע שיעבודא לגמרי א"כ כיון שהוא נפטר לגמרי מן המלוה שלו עי"ז עכ"פ ה"ל כפורע חובו ושפיר ממילא יתחייב לזה והאשה תתקדש בזה ולפמ"ש דעיקר טעם ר"ת משום דאית ליה פסידא כדאמר בהכונס א"כ לא היה צריך ליתן לו אלא כפי הדמים שנתן למוכר וכן באשה לא היה צריך ליתן אלא פרוטה כמ"ש התוס' לעיל דף פ"ו ד"ה תיזל ותחיל וכו' ודוק:

בא"ד דהא תנן בפרק הכונס נפלה לגינה וכו' ובב"ק דף נ"ח כתבו התוס' להדיא דהיכא דהוא בעל כרחו ואית ליה פסידא בודאי לא ה"ל מבריח ארי ומודה חנן ע"ש. ובני ה"ה המופלג מהור"ר צבי הירש נר"י יישב בזה דברי הירושלמי שהביאו החלקת מחוקק באה"ע סימן עיין ס"ק כ"ט דקתני שם דלא אמר חנן במתניתין בפירנס את אשתו דאיבד מעותיו אלא כשפירנס אחר אבל אב גובה ע"ש ולכאורה אינו מובן טעמו דמה"ת לחלק בין אב לאחר ולפי סברת התוס' הנ"ל א"ש והוא דלפמ"ש בתשובת רשב"א והביאו הב"י בי"ד סימן רנ"א דכופין בית דין את האב לזון אפילו בנו הגדול אם אין לו וכן הוא בש"ע שם סעיף ד' ומסתמא ה"ה לבתו הגדולה וא"כ א"ש דברי הירושלמי דכשהלך בעלה למדינת הים ואין לה מזונות דאז כופין את האב לזונה שפיר בכה"ג מודה חנן דחייב הבעל לשלם לו כיון דהוא בעל כרחו ואית ליה פסידא דלא ה"ל מבריח ארי. ובזה יישב נמי הא דקשה דברי ירושלמי הנ"ל ממתניתין דנדרים דף פ"ח ע"א דהמודר הנאה מחתנו אומר לה וכו' אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ואי ס"ד דבאב מודה חנן א"כ שפיר חשוב הנאה כיון דמרויח הבעל חיוב מזונות דלפמ"ש א"ש דכיון דקתני שם והוא רוצה לתת מעות לבתו דמשמע דמיירי בענין שאין כופין את האב לזונה כגון שיש לה נכסים משלה או בענין שיכולה לצמצם במעשה ידיה דאל"ה מאי והוא רוצה דנקט וא"כ כיון דמדעתו הוא ממילא אין חילוק בין אב לאחר וא"ש דברי הירושלמי הנ"ל ודוק:

תוס' בד"ה הא מני חנן הוא וכו' ור"ת מפרש דאיירי וכו' דאין הדבר ברור וכו'. הנה הש"ך בח"מ סימן קכ"ח הקשה על הב"ח שכתב בשיטת הר"ת דחוב בעל פה שיכול לכפור נמי ה"ל חוב שאינו ברור וא"כ למה דחק ר"ת בכוונת רבי אושעיא דמוקי בחוב מזונות ולא מפרש בפשיטות בחוב על פה. ובני ה"ה המופלג מהור"ר צבי הירש נר"ו יישב דברי הב"ח והוא דיש לומר דלר' אושעיא לשיטתיה דהא דלא אמר כרבא הוא דמשום דכיון דמצינו מכיסופא חשוב הנאה א"כ שפיר יש לומר דגם בחוב בעל פה אף שהיה יכול לכפור החוב מ"מ כיון שהאמת הוא שחייב לו א"כ אם היה כופר החוב אע"ג שהיה נאמן מ"מ היה מכסיף מן המלוה תמיד כיון שיודע שהוא אמת כדברי המלוה ושפיר עכשיו שמצינו מכיסופא זו חשוב הנאה ואסור במודר הנאה משא"כ בחוב מזונות אשתו שהיתה מצמצמת במעשה ידיה וליכא כיסופא משא"כ לדידן דקי"ל כשינויא דרבא דהנאת הצלת כיסופא לא חשוב הנאה שפיר בחוב בעל פה לחנן איבד מעותיו ומותר במודר הנאה ובזה א"ש הא דלא קאמר הש"ס בפשיטות דרבא לא אמר כר' אושעיא משום דלא ניחא ליה לאוקמי מתניתין זו במזונות אשתו כמו שהקשו התוס' בנדרים שם דהא בסיפא קתני וזן את אשתו ולמה לי סיפא ולפמ"ש א"ש דהכי קאמר הש"ס דרבא גופא כיון דאית ליה דהנאת הצלת כיסופא לא חשיב הנאה א"כ מ"ט לא אמר כר' אושעיא דאתיא כחנן ומיירי בחוב בעל פה ועל זה קאמר הש"ס דמוקים לה כרבנן ואם כן אדרבא מסוגיא זו הוא ראיה לסברת הב"ח הנ"ל ודוק:

בא"ד אפילו בע"ח נשמיעינן מן הדא וכו'. הש"ך בח"מ סימן קכ"ח ס"ק ג' האריך לפרש דברי הירושלמי דמסקנתו דבע"ח דוחק חייב לשלם דה"ג בירושלמי נשמיעינן מן הדא וכו' תדע לך שהוא כן דתנינן ומקריב עליה קינין זבין יולדת חטאות ואשמות לא כשלא נתן בתוך ידו כלום והכא כשלא נתן לתוך ידו כלום ע"כ. ומפרש דהירושלמי מוכיח תחלה מדמקריב עליה קינין וכו' אעפ"י שהיו ממשכנין אותו ומשני דהתם מיירי שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו ביד הכהן דתו לא מחייב בעה"ב ודבריו אינם מובנים כלל חדא דהא קי"ל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנים אותם וה"ה בכל מחוסרי כפרה ומ"ש דכשמסר ליד כהן ונאבד הכהן חייב באחריותו קשה דהא נתמעטו קדשים מדין שמירה אפילו מפשיעה כדקי"ל בח"מ סימן ש"א ולענ"ד פי' הירושלמי משום דמפרש ומקריב עליו היינו מנכסי כהן דומיא דשוקל שקלו ופורע חובו דמיירי משלו דאי כשבא לידו המעות לא עביד ולא מידי ה"נ מקריב קרבנותיו משל כהן אע"ג דאיכא לפרושי דמיירי מצד הקרבה לבד כדמפרש בש"ס דידן מ"מ משמע ליה דומיא דשוקל שקלו וכו' והיינו דקאמר תדע לך שהוא כן ר"ל דלא נדחה דמיירי באבוד וגבוי כמו שדחו התוס' ע"ז אמר תדע דהא מקריב עליו וכו' וכי היכי דשוקל שקלו ופורע חובו מיירי שלא בא לידו וה"נ במקריב מיירי כשלא נתן לתוך ידו אלא שהיה מקריב משלו ואף דלא שייך לגבי גבוה דמפייס הוי ליה אפ"ה לא ה"ל הנאה מאי שפורע חובו כנלע"ד:

והנה לכאורה קשה לשיטת ר"ת הא דקתני התם אח"כ במתניתין וזן את אשתו ואת בניו בשלמא לפירש"י ז"ל דאיצטריך תרוויהו דאי מרישא ה"א נהי דפריעת חוב לא הוי הנאה מ"מ כשזן את אשתו ובניו יש לו הנאה דניחא ליה בהכי כדאמר לעיל דף מ"ג לענין זילותא אלמנתו עדיפא וניחא ליה בהרוחה דידהו ואי תני זן את אשתו לבד ה"א דוקא מזונות כסברת ר"ת. אי נמי כמו שכתב הר"ן שם דמיירי שזנה בתורת צדקה ולא בתורת פריעת חוב אבל לשיטת ר"ת קשה דפורע חובו מיירי במזונות קשה למה לי סיפא וצ"ל כמ"ש הש"ך בסימן הנ"ל ס"ק ה' דלאו דוקא במזונות אשתו ס"ל לר"ת דפטור לשלם דה"ה שאר חובות שאינם ברורים דומיא דמזונות אשתו ג"כ פטור ומיירי רישא בשאר חובות כה"ג. שוב מצאתי בתוס' דנדרים שכתבו דרישא מיירי שלא בפניו וסיפא מיירי בפניו ונראה להבין דה"א דוקא שלא בפניו כיון דלא היתה יכולה לתבעו ממילא היתה צריכה לצמצם עצמה במעשה ידיה או לזון מן הצדקה ושוב לא היתה יכולה לתבעו ונראה דה"ה בפניו ואין לו שייך האי טעמא דכיון דאין לו באותו שעה היתה צריכה לצמצם וממילא יפטור אח"כ אבל כשהוא זן בפניו ויש לו ה"א דמהנה ליה דאם לא היה נותן לה היתה תבעה אותו ולמה תצמצם. מיהו לפמ"ש התוס' הכא ד"ה הא מני דע"כ מיירי שפסקו לה בית דין שלא בפניו קשה לי דא"כ הא דמקשה לעיל דף ק"ז לשמואל מברייתא דממאנת והיינו משום דע"כ בפסקו לה בית דין כמ"ש לעיל ונראה דמזה פסיקא להו דע"כ מודים כ"ע בלא פסקו דאל"ה מאי מקשה דילמא אתיא כבני כהנים גדולים דל"ל סברא דהיתה מצמצמת אלא ע"כ דבהא ליכא פלוגתא אם כן קשה נהי דלא מקשה ממתניתין דעמד אחד ופירנס משום דה"מ לשנוי בשמעו בו שמת אף דנקט סתמא ארישא קאי אמתניתין דריש פרקין דאוקמא בשמעו בו שמת (ועמ"ש בדף ק' ע"ב) מ"מ ה"ל להקשות יותר ממתניתין דנדרים לשמואל דס"ל אין פוסקין מזונות כיון דמיירי שלא בפניו למה פסקו לה בית דין ואין לומר דמיירי כששמעו בו שמת דא"כ לא שייך ופורע את חובו כיון דבשעה שפורע ונותן לה מזונות סוברים שמת ומה"ת יהיה איסור במזונות דהא לא הודר הנאה מיורשיו. וצ"ל משום דהוי מצי למדחי כדמשני רבא הכא. ולפמ"ש לעיל דאפילו בפניו ואין לו נמי שייך האי טעמא א"ש וק"ל:

והנה הפוסקים הקשו על הר"ת מהא דאמר לקמן דף ק"ט ע"א אמר ר' אבא בר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו כיוצא בו משמע דהיינו שאר חובות ותירצו דאף לרבינו תם כל חוב שאינו ברור דומה למזונות. ובני המנוח ה"ה המופלג מהו' מאיר יעקב ז"ל יישב בזה מה שהקשה רש"י במתניתין ד"ה חנן אומר וכו' מהא דאמר לעיל בממאנת ולותה ואכלה וכו' ומ"ש רש"י דהתם מיירי בלותה לעצמה נתקשו בזה הפוסקים דהא קטן שלוה בקטנותו אינו חייב לשלם ועיין ברא"ש ולסברא הנ"ל יש לומר דחנן ובני כהנים גדולים לשיטתייהו אזלי דכיון דס"ל לעיל לחנן דאינה נשבעת בתחלה ומפורש בברייתא לעיל דאם בא הבעל ואמר פסקתי נאמן עכ"פ להשביעה א"כ הוי חוב שאינו ברור וכ"ש לדעת רש"י דהבעל נאמן להוציא מידה וכ"ש שא"צ לשלם מה שלותה וכן פסק הרמב"ם בלותה דא"צ לשלם משא"כ לבני כהנים גדולים יש לומר דס"ל כיון דנשבעת בתחלה בשעה שפסקו לה בית דין דהוי חוב ברור ואפילו נימא דבני כהנים גדולים פליגי מ"מ יש לומר דהיינו טעמא דחנן א"כ בקטנה דאמרינן לעיל דצררי לקטנה לא מתפיס הוי חוב ברור ושפיר צריך לשלם. ויותר יש ליישב דעת הר"ת הנ"ל לפי מה שכתב בספר שיטה מקובצת דהא דקאמר בשלמא שוקל את שקלו מצוה קעביד דאע"ג דהי' חיוב מצוה על המודר מ"מ מצות לאו ליהנות ניתני ומייתי ראיה משופר של עולה ע"ש א"כ יש לומר דלמ"ד דס"ל מצות ליהנות ניתנו באמת מוכח דכל פריעת חוב מותר מטעם דאינו אלא גרמא בעלמא כמ"ש התוס' א"כ ממילא מתורץ הא דמקשין על הר"ת מר' אבא בר ירמיה לקמן דיש לומר דר' אבא בר ירמיה לשיטתיה אזל דס"ל מצות ליהנות ניתנו כדאיתא בחולין דף פ"ט גבי מכסין בעפר עיר הנדחת דס"ל דדוקא עפר עיר הנדחת ולא שאר איסורי הנאה ע"ש בפירש"י אבל אנן דקי"ל כרבא שם דמצות לאו ליהנות ניתנו שפיר סבר הר"ת דיש לומר דוקא חוב מזונות ע"כ דבריו ז"ל. ודוק:

שוקל כו' ופורע חובו כו' בשלמא שוקל מצוה קעביד כו'. ותמהו הא גם פריעת ב"ח מצוה. ולפי' תוס' דמיירי בגבוי כו' שאין ממשכנין עיקר התי' חסר. ונראה פשוט דהא איבעי' בש"ס נדרים (ד' ל"ו ע"ב) תורם משלו על של חבירו אי הוי זכות או לא משום דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוני' ע"ש. ואף שעולה התרומה ומעשר סך רב אין חילוק כיון שיש מצוה בנתינ' זו א"כ המצוה שוה הפסד הממון. ואינו זכות כלל מה שזה מפריש ונותן עבורו כיון שלוקח ממנו המצוה ואלו הי' מפריש משלו הי' מקיים המצוה כנ"ל השוה יותר ע"ש. וא"כ לא קשה כלל קוש' תוס' מהא דיורד לשדה חבירו ומציל בשכר שמשלם לו מה שהנהו. דפורע חובו לא הנהו כלום דכשיהי' פורע בעצמו הי' מקיים מצות פריעת בע"ח מממונו ועתה שזה פרעו משלו ביטל ממנו המצוה וכיון דאפילו זכות לא חשיב מה"ט מכ"ש שאין צריך לשלם דלא חשיב מהנה שיצטרך לשלם לו כנ"ל. וגם במודר הנאה מותר שם מה"ט תורם שלא מדעתו כו' ע"ש. אמנם החילוק דשם אין רק המצוה משא"כ בע"ח דיש שיעבוד נכסי שהב"ד גובין בע"כ אף שאין הלוה רוצה לשלם א"כ זה ענין אחר שאינו שייך להמצוה דגם כשאינו רוצה לשלם ולקיים המצוה יגבה מנכסיו בלי קיום המצוה ושוב חשוב מהנה זה הפורע חובו שסילק השיעבוד מנכסיו ואף שביטל המצוה מה בכך מ"מ הנהו. ואף שהיה יכול לפרוע בעצמו והיה מקיים המצוה זה אינו ענין לפטור מהמהנהו כנ"ל בשביל שהי' יכול לקיים המצו' בממונו. דכשלמא כשכל מה שהנהו הוא מה שסילק ממנו החיוב של המצוה שפיר לא מיקרי כלל הנאה דומיא דתורם. משא"כ כשסילק שיעבוד שאינו שייך להמצוה רק שיפטור בשביל שהי' יכול ליתן ממונו ע"י קיום מצוה ודאי דאין זה פוטרו דמ"מ עתה הנהו. וא"כ פריך שפיר בשלמא שוקל מצוה קעביד היינו דמבואר פ"ק דר"ה (ד"ו) דהא דקי"ל ממשכנין הוא רק בתורת כופין עד שיאמר רוצה אני. ומבואר בגמ' פ"ק דקדושין (ד' מ"ט) דהוא מטעם משום מצוה לשמוע ודאי מרוצה באמת. אבל כל שאינו אומר רוצה אני אינו גובין מנכסיו כיון דלא יקוים המצוה. א"כ שפיר מותר במודר הנאה דאין מהנהו כלל כיון שסילק ממנו חיוב המצוה דמה שהי' ממשכנין הי' ג"כ רק לקיום המצוה וכשהי' עושה המצוה בממונו שוה הממון. וזהו שכ' רש"י ז"ל ועתה שכר המצוה על הנותן כנ"ל. משא"כ פורע חובו דקי"ל שיעבודא דאורייתא אף ביתמי דלאו בני מיעבד מצוה דקי"ל כרה בדר"י (בערכין ד' כ"ב) א"כ משתרשי לי' בסילוק השיעבוד בלי המצוהולא מהני מה שהי' יכול לפרוע ולקיים המצוה כנ"ל. משני חנן הוא כו' ונראה הטעם דפליגי בהא דחנן סבר דמ"מ הא קי"ל נכסוהי ערבין ושיעבוד הגוף הוא המצוה דפריעת בע"ח וע"י נכסוהי ערבין כו'. ולכך גם ביתמי לא מיקרי פקע שיעבוד הגוף כיון דהי' אלוה מצוה כמ"ש הר"ן דעיקר ערבותן של נכסים כשלא יהי' הלוה ע"ש [פ' הכותב על דף פ"ה ע"ב] אבל מוחל במוכר שט"ח כו' אי פקע שיעבוד הגוף אין שיעבוד נכסי ע"ש. וא"כ שפיר פטור פורע חובו דעיקר שסילק שיעבוד הגוף שפקע חיוב המצוה ממנו וממילא פקע השיעבוד נכסי מלוה. ועל מה שסילק ממנו שיעבוד הגוף פטור מלשלם שזה המצוה דניחא ליה. ולענין השיעבוד נכסי הוי רק גורם שלא יהא כנ"ל. וממילא גם במודר הנאה מותר. ורבנן סברי דאין שייכות להשיעבוד נכסי וחייב כנ"ל:

ומיושב דשני רבא בלוה ע"מ שלא לפרוע דלא שכיח כלל. ולמ"ש היינו דומיא דשוקל כו' שלא יוכל לגבות בתורת שיעבוד כשלא ירצה רק בתורת כפי' לקיים מצות פריעת בע"ח כדאמר פ' הכותב (ד' פ"ו) לר"פ כו'. ממילא גם רבנן מודו דמותר במודר כו' ושפיר תני פורע חוב דומיא דשוקל כנ"ל:

ומובן היטיב פסק הש"ע (ח"מ סי' קכ"ח) בעלילה או בגוי שאין מצוה חשוב רק סילוק מנכסיו וחייב כנ"ל:

תוס' הביאו הירושלמי דמחלק בין מזונות דמחייבי רבנן דלא עלה ע"ד שתמות ברעב אבל פורע שט"ח מודו רבנן דפטור דאמר מפייס הוינא ליה ומחל לי ואף משכון ואף בע"ח דוחק. וכ' תוס' דפליג אגמר' דידן דמשני חנן הוא כו' ע"ש:

ולע"ד לולי ד' קדשם. שאינו חולק כלל דגוף הסברא ג"כ לכאורה תמוה משום מפייס הוינא ופטור ויהי' מותר במודר והא שורף שט"ח או מוחל או שליש שהחזיר שטר חייב ולא אמרינן מפייס כו'. ונראה לע"ד דהא נחלקו הפ' בנותן סתם אי להלואה או למתנה והרב' פ' דסתמא למתנה והרשב"א ז"ל הוכיח דסתם לאו למתנה מיורד כו'. וכבר כתבתי לעיל דגם בפורע חובו של חברו שייך זה גם לרבנן נהי דהדין דצריך לשלם אי יהיב בתורת ע"ד לשלם מפורש אבל בסתם למה לא נימא דסתמא לשם מתנה להלוה כיון שלא פירש עד שישלם לא עדיף מנתן לו ממש. וכמ"ש רשב"א ביורד לשדה חברו כו'. והנה הא דפורע חוב נפטר הלוה הוא כמו (קידושין ד' ז') הילך ק' והתקדשי לפלוני דמדין ע"כ חשוב כאלו נתן בעצמו כיון דזה נותן בשבילו ולהירושלמי מבואר שם (ברשב"א ד' ח') הטעם דזוכית בשבילו ומקבלת כאלו נתן לה. וכן בזה ג"כ המלוה זוכה בשביל הלוה וכאלו פרע לו. וא"כ הוי כנותן לו סתם. והנה ביורד לשדה חבירו שלא בפניו או מציל אבידה שייך סתמא שעשה ע"ד לשלם ומ"מ רצה לעשות טובה לבעה"ב שגם שישלם מ"מ הוי טובה. משא"כ פורע חוב חבירו אם ע"ד שישלם לו אינו שום טובה מה חילוק שחייב לזה או לזה. ואין שום טעם שיעשה זה ע"ד שישלם לו. וסתמא למתנה ועשה טובה שפרע בשבילו. משא"כ ע"ד לשלם מי ביקש זאת מידו. והגם דלמאי דאמר פ"ק דגטין (ד' י"ד) במע"ש בהאי הנאה דקא משניא לי' בין מלוה ישנה לחדשה כו'. וא"כ חשוב קצת טובה מה שפורע ויהי' חייב לו שהיא חדשה. מ"מ נגד זה אמר הירושלמי שפיר מפייס הוינא ומחיל לי ועשה לו ריעותא יותר מקצת טוב' הנ"ל. וגם במשכון וכנ"ל. ואמר זה רק לטעם דשוב מורה יותר בסתם דלמתנה יהיב לא ע"ד שישלם לו. משא"כ במזונות דמשנתינו דלא עלה ע"ד שתמות ברעב ודאי דחשוב טובה גם בנותן לה ע"ד שישלם בעלה. ולכך בסתמא ע"ד תשלומין כנ"ל ושפיר חייב לרבנן. וא"כ מיושב שפיר דאין ירושלמי חולק כלל על גמר' דילן. דמודה הירושלמי בנותן בפירוש בפירעון חוב ע"ד שישלם לו הלוה לרבנן חייב כמו במזונות כנ"ל רק בסתם סבר שפיר דגם לרבנן דוקא במזונות ע"ד לשלם משא"כ פורע חוב כיון דשייך מפייס כו' למה לו לעשות זאת ע"ד שישלם וסתמא למתנה. אבל גמ' דידן דמיירי לענין מודר הנאה שפיר משני חנן היא דלרבנן כיון דבפירש ע"ד שישלם חייב א"כ בסתם דלשם מתנה אסור במודר הנאה דמהני ליה ממש וי"ל דגם הש"ס מודה דין הירושלמי בסתם כנ"ל. ומ"ש ירושלמי אח"כ בבע"ח דוחק נשמעיני' כו' זה לחנן דבזה סתמא לא למתנה דמ"מ עשה לו טובה ומ"מ לחנן פטור כפורע חוב ופירש ע"ד לשלם דפטור. והוכיח משוקל דממשכון וסובר דלמאי דמוקמינין כחנן לא מיירי באבוד וגבוי רק כפשטי' כנ"ל:

ולכאורה מוכח כמ"ש. דאי בסתמא ע"ד לשלם מנ"ל לגמ' דלרבנן אסור דלמא אדרבא משום דחייב לשלם בפורע חובו א"כ לא מהני לי' כלום דהא יצטרך לשלם לו ומה חילוק ללוה לא' או לב'. דהא במחזיר אבידה כשנוטלין שכר רשאי ליטול רק בשניהם מודרין תפול כו'. ואף דלא ילונו כו' היינו שמקנה לו מעות ההלואה וזה חשיב הנאה משא"כ בנותן למלוה שלו והוא חייב לו כמו שהי' חייב. רק מה דמשתני לי' בין מלוה ישינה כו'. וזה לא מצאנו מפורש שיחשב הנאה. ורק בארווח לי' זימנא כששוה פרוטה חשיב ממון (בקדושין ד' ו' ע"ב) וזה לא הוזכר בפורע. ואדרבא הי' הסברא יותר דלחנן חשיב מהני כיון שפטור ולרבנן לא חשיב. ולגמ' פשיטא להיפוך. ומשמע כמ"ש דסתמא למתנה ולכך לרבנן אסור כנ"ל:

אך א"כ בפירש שפורע ע"מ לשלם לו הי' מותר במודר הנאה גם לרבנן ולא משמע כן דא"כ לוקי הכי וע"כ דגם זה חשיב מהני כמו לא ילוני כנ"ל. ועוד דאם הי' כן גם בסתם לא הוי קשה דאף להפ' דסתמא בתורת מתנה מ"מ גבי הלוהו כו' ואמר דר בחצירי כ' הרא"ש ב"מ (ד' ס"ד ע"ב) דסתמא בתורת שכירות דבמתנה יש איסור רבית וסתמא לאו לאסורא מכוין ע"ש. וא"כ לרבנן אף אי מודים בפורע חוב סתם דפטור כמ"ש דלמתנה מ"מ במודר הנאה דלמתנה אסור שוב סתמא ע"ד לשלם כדי שלא יהי' באסור. והי' מותר גם בסתם. וע"כ דגם ע"ד לשלם אסור ושייך כנ"ל. אך הרשב"א ז"ל לא ס"ל לחלק בין איסור. דהא מייתי ראי' מהא דהלוהו ודר לכל סתמא ע"ש. אך תוס' י"ל דס"ל כנ"ל ומש"ה לא פירשו כמ"ש דאי ש"ס דילן סובר כהירושלמי ויהי' הטעם כמ"ש דמזונות סתמא ע"ד שישלם ופורע סתמא למתנה לא הוי פריך לרבנן ממודר הנאה דבזה לאו למתנה משום איסור ומודו רבנן דפטור. ויש לדחות כיון דב"כ וב"כ אסור כנ"ל:

על מ"ש תוס' דפורע חוב מיירי במזון אשה. קשיא לי הא במשנה נדרים תרווייהו תנן (ל"ג ע"א) שוקל כו' ופורע חובו ושם ל"ח זן את אשתו ואת בני' אע"פ שחייב במזונותיהן. אולם הר"ן ז"ל פי' שם דזן בתורת מצוה ולא בתורת פירעון של בעל ואתיא אפילו לרבנן ע"ש. וי"ל דדייק לישנא אף דמיירי גם משנה א' במזונות מ"מ תני' לי' בלשון פורע דבתורת פירעון זן. ומשנה ב' תני זן כו' שלא לפירעון כנ"ל:

ומ"מ אינו מובן מה בכך שזן למצוה הא מ"מ משתרשי לי' לבעל ואסור לרבנן. דהא מחזיר אבידה שנוטלין שכר חשיב מהנה אף דמכווין למצוה. אך י"ל דגם שם מותר להחזיר והנאה תפול להקדש. כיון דמכוון למצוה וכן בזן משום מצוה. או י"ל דמיירי כשאין לבעל נכסים דלא מהני לי' דלא הוי ממה לגבות. וכשהיתה דוחקת הי' פטור גם אח"כ שיהי' לו משום צאי כו'. ורק משום שיכולה ללות מש"ה לא חשיב מהנה. או דכמו במצוה בא"ה אף דמרויח שפיר דמי דחשיב כדבר שאינו מתכוין לענין ההנאה כן זה כיון דעני' הוא ומכוין למצוה לזונה חשיב לגבי מה שמהנה אותו דבר שאינו מתכוין. ופ"ר לא הוי דאפשר הי' דוחקת ומתפרנסת ממ"י:

עוד י"ל דהא קי"ל לא ילונו ולענין למכור (בנדרים ד' ל"א) מותר למכור ביותר משוי' דלא חשיב מהנה כיון שלוקח ביוקר לא נהנה. וא"כ לרבנן כשחייב לשלם פורע חובו א"כ בשלמא פורע מעות אף שחייב לו הוי כהלואה דמהני כמ"ש לעיל משא"כ כאן תני זן שנותן לה מזונות ממש והבעל יהי' חייב לשלם לו מעות הוי כמוכר ביוקר. דהא אם לא הי' נותן לה הי' הבעל פטור לגמרי אח"כ די"ל צאי ורק ע"י שנתן ממילא הוי לגבי דידי' ביותר שאינו נהנה כנ"ל. ויש לדחות:

עוד נראה לע"ד לישב הירושלמי הנ"ל. וגם גוף הסברא דיהי' מותר פורע חוב במודר הנאה דלכאורה תמוה דבעצמו לכ"ע אסור לפרוע בא"ה. וגם המודר כשיש לו חוב אסור למחול להמודר. וכן באנס המלך גרנו קי"ל (גיטין ד' מ"ד וחולין ד' קל"א) דחייב לעשר משום משתרשי לי' ע"ש. וגם תמוה דמשני בלוה ע"מ שלא לפרוע ואמר ר"ה ל"א כרבא דהא כיסופא א"ל. ותמוה כמו דלחנן בחוב גמור אף דמצילו והפסד ומכיסופא מ"מ כיון דפטור שוב לא חשוב הנאה רק גורם דמותר. וא"כ לרבנן נהי דהיכא דחייב חשוב הנאה מ"מ בלוה שלא לפרוע דלכ"ע פורע חוב כזה הלוה פטור דמציל מכסופא אין חייב לשלם מש"ה א"כ הוי כמו לחנן ולמה לא יהי' מותר במודר הנאה אף דמצילו מכסופא מ"מ הא פטור ואין ההצלה רק ממילא כנ"ל. וצ"ל בדוחק דלרבנן החוב שהי' לזה קונה הפורע. והדין בלוה ע"מ שלא לפרוע ופרע הלה שחייב גם לו כן כמו למלוה וחשיב הנאה. אולם למה נאמר כן הלא לא מכר לו החוב ומציל כזה לכ"ע פטור:

ונראה דהנה הר"ן ריש חולין כ' דא"ה שאין תופסין דמיהן מותר מדינא המעות כמ"ש בירושלמי שאין דמיהן והפי' לע"ד דבשלמא אותן שתופסין דמיהן הוי הדמים חליפין א"ה וכגידולין במה שאין זרעו כלה דהמעות חלופי החפץ האסור ממש וחשוב נהנה מהאיסור דמוכח מקרא דאו מכר כו' (כמ"ש הרשב"א בחידושי נדרים ד' מ"ז) דבא"ה אסור. אבל בא"ה שאין תופסין דמי'. אף שמכרו לנכרי או למי שרוצה לעבור אף דמ"מ זה נותן לו המעות רק משום חפץ האסור כו' מ"מ אין זה דמי' דא"ה אין להם דמים. ורק גורם שע"י שנותן לזה הא"ה זה נותן לו במתנה המעות. אבל לא חשיב זה חליפי החפץ האב"ה רק גורם. והוי כגידולין בדבר שזרעו כלה דאינו דמי החפץ האסור רק ע"י שנעשה החפץ של הקונה גורם שנותן המעות ונעשה המעות שלו שלא בתורת דמי החפץ ושפיר מותר מדינא רק משום קנס ובמקום אחר כ' בעז"ה פי' הירושלמי שם מקדשין בגזלה כו'. וכמו שמצוה אותו שיקח א"ה שלו ושבשביל זה יתן לו במתנה דבר שאינו נקרא חליפי הא"ה רק גורם דלאו כממון מדינא וכגידולין הנ"ל:

והנה הא דקי"ל (קידושין ד' ז') הילך מנה והתקדשי לפלוני דמהני מדין ע"כ. הוא דוקא בדבר שהנתינה רק בתורת תשלומין שהקפידא שיגיע המעות להמקבל כמו חוב דהקפידא רק שיקבל המלוה מעותיו ואין חילוק אי חשיב נתינה או לא ובקדושין דאף אי בתר נותן אזלינן (בקידושין ע"ב שם) ג"כ הפי' שצריך ליתן דבר שיהי' לה הנאת פרוטה ומה"ט בגזלה אחר יאוש וחליפי א"ה כ' ר"ן ז"ל שם דמהני כנ"ל. ומה"ט גופי' מה שנותן האחר בשבילו חשיב כנתן הוא. דזה נותן דבר שנעשה שלה בשביל הנותן דעכ"פ הוא שלה שתתקדש בשבילו ואי לא תתקדש לא יהי' שלה וגם בעבד כן דקבלת רבו גרמה. וחשוב נתינת האחר כנתינת העבד לענין שיחשב קבלת הרב כקיבל מהעבד כנ"ל דהא (בגיטין ד' ע"ד ע"ב) אגר דולא ואתי מיטרא כו' דעכ"פ יש לו כמו שרצה כנ"ל אבל בדבר שהקפידא על גוף הנתינה שיתן הנותן נראה דלא מהני נתינת אחר בשבילו כשאינו שליח או זכות. דמה"ט בגט ושטר קדושין לא חשיב נתינת אחר בשבילו כנתן הוא כלל ע"ש בפ'. וא"כ בפורע חוב חברו שלא מדעתו דהוי כהילך ק' ועי"ז יפטור הלה. אף שהוא אינו חייב מ"מ מה שנותן עבורו הוי כנתן הלוה כנ"ל. וא"כ ג"כ הפטור כנ"ל. לא מצד דחשיב כנתן הלוה רק דעכ"פ קיבל המלוה וחשוב קבלתו כקיבל מהלוה אף שאין חיוב על הפורע כלל. וא"כ נראה דשוב הוי זה רק גורם כמו חילופי א"ה בדבר שאין תופס דמי' דאין הפירעון נחשב לנתינת הלוה לפירעון. רק ממילא כיון דעכ"פ קיבל המלוה מעות רק ע"ת שיהי' הלוה פטור ואי לא יפטר לא יקנה המעות ממילא כיון שנגדו אין חילוק ממי מקבל דעכ"פ יש לו ממילא נפטר שפוטר את הלוה ומוחל לו. דמה"ט נראה דאף דאצל הלוה פרעון בע"כ שמי' פירעון (שם ע"ה ובתוס' שם) אבל אחר הפורע שלא מדעתו לא מהני כלל בע"כ דמלוה. דדוקא לוה הא אין עליו חיוב רק לפרוע וכיון שפורע נפטר אף אי זה א"ר לזכות כנ"ל אבל אחר שאין לו שייכות והנתינה עצמה לא חשיב כנותן הלוה רק ממילא כשמקבל המלוה ולא יהי' שלו רק אם הלוה יפטור ממילא מוחל ופוטר כנ"ל ע"י שקיבל. אבל בע"כ לא מהני. וא"כ שפיר הוי כמקבל מדעתו רק גורם שעי"ז נפטר הלוה ע"י מחילתו והוי כגידולין בזרעו כלה כנ"ל דמותר מדינא בא"ה משא"כ לוה עצמו שפורע בא"ה שפיר הוי חליפין ממש. ובאמת מה"ט מדמי הש"ס הא דבע"ח נפרעין לחליפין וגדולין ע"ש נדרים (ד' מ"ז) וזה עצמו נראה דהוא מחלוקת חנן ובכ"ג דלחנן דפטור דרק גורם ע"י שנתן מעותיו גרם שימחול לו ופטור. ולרבנן הוי כאלו נתן הלוה והוי כמחליף שבעד מעותיו זוכה הלוה בשיעבוד הנכסים והוי כאנס גרנו כו' וחייב כיורד לשדה כו'. וממילא לענין מודר הנאה הוי נהנה מגוף הנכסים שלו שבעד מעותיו כו' וכחליפי א"ה במה שתופס דמי' כנ"ל. ולכך למאי דמשני אף בע"מ שלא לפרוע מ"מ מציל מכסופא ע"י מעותיו חשיב ג"כ נהנה כחליפין כנ"ל. משא"כ לחנן רק גורם כנ"ל:

והירושלמי לטעמי' (פ"ב דקדושין וברשב"א על ד' ח') בהילך מנה כו' דזוכית עבורו וכקיבלה ממנו. א"כ גם פורע חובו כן שזוכה בשביל הלוה וכפרעו הוא א"כ הוי כהלוה ממש ללוה דהי'חייב ולכך לרבנן חייב. אולם איך זה כיון דזוכית בשבילו שוב מאן יימר שרוצה להקנות לה הא זה לאו זכות. אך פשוט כיון שזה נותן רק לקדושין והוי קני ע"מ להקנות לה לקדושין ואם לא תזכה ממנו לא יזכה גם הוא שוב כיון דעשאו שליח לקדש גם זה זכות שתקנה ממנו אחר שזכה. דאל"ה לא יהי' שלו ולא תתקדש והא רוצה שתתקדש ושפיר זוכית ממנו. אבל פורע חובו אי זוכה עבור הלוה מה זכות שיזכה הוא ממנו ועי"ז יתחייב לשלם להפורע אדרבא זכות שישאר המעות שלו ולא הוי פירעון. ואף דא"כ לא יזכה מ"מ מאי חילוק ואמר ירושלמי שפיר כיון דשייך מפייס הוינא ומחל א"כ א"א מטעם זכי' איך זוכה ממנו הא אין הזכי' ממנו זכות אדרבא כשנשאר חוב י"ל מפייס כו'. ודוקא במזונות מחייבי רבנן דהוי זכות אף שחייב שלא תמות ברעב ממילא זוכית וחוזרת למקבלת כנ"ל וממילא חייב. משא"כ פורע חוב דשייך מפייס כו' א"א משום זכי' רק שממילא מוחל כשפורע זה ושוב הוי רק גורם וגם רבנן מודו דפטור כנ"ל:

אמנם כיון דהדין דפטור שוב הנתינה עצמו עבור הלוה הוי זכות וזכין שלא בפניו וכאלו נתן הוא והוי כתורם משלו ע"ש חברו (נדרים ד' ל"ו ע"ב) אי חשיב זכותו וי"ל דאסור במודר הנאה דנהי דא"א לחייבו דאי חייב אינו זכות. אבל כיון דפטור שוב זכות ואסור כו':

שוקל לו את שקלו. שוקל בשבילו שקל שהוא חייב לכל שנה לקרבנות צבור: ופורע לו את חובו. אם חייב ממון לנושה מותר לזה שיפרענו בשבילו: ומחזיר לו אבידתו. אם ראה חמורו תועה מותר להשיבו: במקום שנוטלין שכר. על טורח השבתה: תפול. הניית השכר להקדש שהרי שניהן מודרין בהנאה זה מזה: מצוה קא עביד. כלומר מצוה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות: דתנן תורמין. את הלשכה בשלש קופות: על האבוד. אף על מי ששלח שקלו ואבד: ועל הגבוי. שעדיין לא הגיע כאן: ועל העתיד לגבות. ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה נמצא שכר המצוה על הנותן: משתרשי ליה. מרויחו: חנן היא דאמר איבד מעותיו. זה שפרנס את אשת חבירו ונתכוון לשם הלואה שישלם לו בעלה איבד מעותיו ואין יכול לומר לו את חובך פרעתי שלם לי והוא הדין נמי לכל חוב שעליו ועמד חברו ופרעו וזה לא אמר לו הלויני אינו חייב לו כלום וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה נמי לשם מחילה לאו מידי יהיב ליה: אפילו תימא רבנן. דאמרי חייב אע''פ שלא אמר לו הלויני וגבי שאר חוב נמי חייב לשלם וכי מחיל אסור במודר הנאה והכא דקתני פורע לו את חובו בשלוה זה תחלה הלואה מן המלוה על מנת שלא לפרוע עד שירצה לא יוכל הנושה ללחצו הלכך לאו מידי יהיב ליה:

לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ומפרש שומר חנם בחנם שומר שכר בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מבעל הבית משמע דשומר חנם נמי אם קדם ברועים ובמקלות בשכר חוזר ונוטל מבעל הבית ואמאי אברוחי אריא בעלמא הוא וכן הא דתנן בפ' אלו מציאות (ב''מ דף לא: ושם) היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ופירש בקונטרס שאם היה עוסק במלאכה חמורה ונוטל שכר מרובה כמה היה פוחת משכרו ויעסוק במלאכה קלה כמו השבת אבידה וכך יתנו לו ואמאי אברוחי אריא בעלמא הוא ולפי מה שפירש רבינו תם דדוקא במפרנס את אשתו קאמר חנן לפי שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוחק אבל שאר פורע לו חובו לא כמו שאמר לקמן לא קשיא מידי ואומר רבי כי מן הדין היה ודאי פטור כדמשמע הכא אלא תקנת חכמים התם שישלמו לו כדי שישיב אבידתו של חבירו וכן בקדם ברועים ובמקלות בשכר דחוזר ונוטל שכר מבעל הבית כדי שיעסוק להבריח את הארי ואפי' עולה השכר כדי דמיהן נפקא מינה לכושרא דחיותא אבל פורע חובו ועמד אחר ופרנס את אשתו למה לנו לעשות תקנה על זה ומהאי טעמא נמי הא דאמר בהנזקין (גיטין נח:) הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון פירוש אם שהתה בידו י''ב חדש אין נותן רביע לבעלים ויחזיק בקרקעות אלא מחזיר לו הקרקע נראה לרבי דלא בחנם מחזיר אלא משלם לו מה שהוציא להוציאה מיד העובד כוכבים ורבינו גרשון פי' בתשובותיו כמו כן דאע''ג דלא הוי אלא כמבריח ארי בעלמא יש לו לשלם מידי דהוה אקדם ברועים ובמקלות בשכר וגבי משיב אבידה דאל''כ אין לך אדם מציל של חבירו מיד העובדי כוכבים ולא כפי' הקונטרס שפירש בגיטין שמחזיר לו בחנם וא''ת והא דתנן בהגוזל בתרא (ב''ק דף קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים והניח זה את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואמאי דמי חמורו היה לו לשלם והיה רבי רוצה לומר דמשום הכי אין לו אלא שכרו דמיירי כגון שבעל החמור בפניו וכי עשו חכמים תקנה ה''מ שלא בפניו אבל בפניו לא וקשה א''כ אפי' שכרו לא יהא לו דהא תנן בפ' הכונס (שם דף נח. ושם) נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ומפרש רב בגמרא אפי' נחבטה דס''ד מבריח ארי מנכסי חבירו ומה שנהנית נמי לא משלם קמ''ל ופריך אימא ה''נ ומשני מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו והאי שלא מדעתו א''נ מבריח ארי לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ומשמע לישנא קמא מדעתו אע''ג דאית ליה פסידא פטור ועל כורחין לא אפשר לפרש כן מההיא דאלו מציאות (ב''מ דף לא:) ודהשוכר את ' הפועלים (שם דף צג:) אלא הכי פירושו מבריח ארי מדעתו היכא דלית ליה פסידא האי שלא מדעתו לאו משום דאי לא הוי פסידא יהא חייב דפשיטא אם נחבטה ולא נתקלקלו הפירות למה יהא חייב אלא כלומר האי שלא מדעתו שעל כרחו הוא מבריח ארי ואם דוחקים את האדם על כרחו להבריח את הארי ממצרו של חבירו אע''ג דלית ליה פסידא חייב לשלם לו שכר טורחו והשתא בההיא דהגוזל בתרא אם נפרש דדמי חמורו אינו חייב לשלם לפי שהוא בפניו אלמא חשבינן כאילו לית ליה פסידא א''כ לא יהא לו אפי' שכרו כיון דמדעתו הוא ולית ליה פסידא על כן נראה לרבי דהיינו טעמא דאינו משלם דמי חמורו שלא תקנו חכמים שיהא חייב לשלם אלא מה שהוא מהנה אותו ואינו מהנה אותו אלא כדי שכרו שהרי גם הוא היה מוצא להציל בכדי שכרו דעל כרחך מיירי שיכול להציל שלא יזכה אותו מן ההפקר: ובמקום שנוטלין שכר תפול ההנאה להקדש. בפ' אין בין המודר (נדרים דף לג:) מוקי לה בין בשנכסי שניהם אסורין זה על זה משום הכי תפול הנאה להקדש דלא מצי מחזיר ליטול שכר ולא מצי בעל אבידה לעכבו בין בשנכסי מחזיר דוקא אסורין על בעל אבידה ולא נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר ואם אין המחזיר רוצה לקבל שכר בעל אבידה אינו יכול לעכבו ותפול הנאה להקדש: ועל העתיד לגבות. פי' בקונטרס אפי' לא נגבה לבסוף וקשה לרבי חדא דהוה ליה למיתני ועל העתיד לגבות ותו לא דהוי אבוד וגבוי בכלל ועוד דתנן (בשקלים דף ג:) ומייתי לה בהזהב (ב''מ דף נח. ושם) בני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו מהשלוחין או שאבדו השלוחין אם עד שלא נתרמה התרומה נשבעים השלוחים לבני העיר ובני העיר שוקלים ומביאים אחרים תחתיהם אבל משנתרמה אחריות אהקדש ואם כפירוש הקונטרס דאפי' לא נגבו לבסוף תורמין עליהם אמאי בני העיר שוקלים ומביאין אחרים תחתיהם אי משום מצוה אפי' משנתרמה נמי ועוד פירש רש''י על האבוד מי ששלח שקלו ואבד ועל הגבוי שעדיין לא הגיע וקשה דא''כ זו ואין צ''ל זו קתני אלא נראה לפרש על האבוד שבא ליד גבאי ואבד ועל הגבוי ביד השליח ונאבד מיד השליח לאחר שנתרמה התרומה דאי נאבד קודם שנתרמה התרומה חייבין בעלים באחריות ועל העתיד לגבות שיבא לידי גבוי לבסוף והא דאמר הכא שוקל לו את שקלו באבוד וגבוי דלא מיחייבי בעלים באחריות: הא מני חנן היא דאמר איבד מעותיו. הואיל וכן שאינו יכול עתה לתובעו ממנו אע''פ שמ''מ מהנהו שאין צריך לשלם חובו משום הכי לא מיתסר שאינו אלא גרמא בעלמא שעל ידי שפורע זה לבעל חובו מיפטר ודמי להא דתנן באין בין המודר (נדרים דף מג.) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו כו' ויתן לשום מתנה אע''ג דעל ידו משתרשי ליה מזוני שרי הואיל ולא עביד אלא גרמא בעלמא ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור אע''ג דלא מצי תבע ליה מיניה דהתם מדידיה לדידיה קא מיתהני אבל הכא גרמא בעלמא הוא ורבינו תם מפרש דאיירי דוקא במזונות אשתו ומשום הכי פטור דאין הדבר ברור שהיה מתחייב זה הבעל מזונות שמא היה יכול להפטר שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שממציא לה מעות אע''ג דבפסקו לה ב''ד מיירי דאי לאו הכי לא הוי מיחייב לכ''ע שאף לאשה עצמה לא היה מיחייב בלא פסק ב''ד מכ''מ היתה מצמצמת דלא ליקרו לה רעבתנותא אבל גבי שטר חוב אפי' חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול להפטר בשום ענין והכי פי' הא מני חנן היא כלומר האי פורע מיירי באותו חוב דאיירי בה חנן דהיינו במזון האשה דוקא וחנן היא וכן פירש רבינו חננאל ושני רב אושעיא הא דתנן ופורע את חובו מזונות אשתו הן ואליבא דחנן וריב''א הביא ראיה מירושלמי דה''ה בשאר חובין דגרסינן התם בפירקין אבא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים א''ר אסי טעמא דבני כהנים גדולים תמן לא עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייסנא ליה ומחיל לי הגע בעצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני עד כאן בבעל חוב שאינו דוחק ואפי' בבעל חוב דוחק נשמענה מן הדא שוקל לו את שקלו לא שקיל אין ממשכנא הדא אמרת אפי' בעל חוב דוחק אלמא מחלוקת בבעל חוב כמו למזונות ואומר רבינו תם על כרחך פליג גמרא ירושלמית אגמרא שלנו דמוקים ההוא טעמא דשוקל את שקלו כבני כהנים גדולים אע''ג דממשכנין על השקלים ורב אושעיא מוקי לה כחנן ופליג לגמרי דלית ליה הך סברא ומפרש דלא פליגי אלא במזון האשה כדפרשינן ועוד דעל כרחין סוגיא דירושלמי לא אתיא כסוגיא דהכא דלדברי רבא צריך לפרש דשוקל לו שקלו היינו באבוד וגבוי דאי לאו הכי שוקל לו שקלו אמאי הא קא משתרשי ליה ובירושלמי משמע דלא מיירי באבוד דפשיט מיניה בעל חוב דוחק:

כתובות קח ע"א - טקסט הדף

דף קח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד