כתובות קח ע"ב

כיסופא מי לית ליה התם נמי אית ליה הנאה בההיא הנאה דמיכסיף מיניה:
מתני' אדמון אומר שבעה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יורשים והבנות נזונות ובנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:
גמ' מאי קאמר אמר אביי ה''ק בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתורה הפסדתי אמר ליה רבא מאן דעסיק בתורה הוא דירית מאן דלא עסיק בתורה לא ירית אלא אמר רבא הכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין הפסדתי בנכסים מועטין:
מתני' הטוען את חבירו כדי שמן והודה בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע וחכ''א אין הודאת מקצת ממין הטענה אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:
גמ' שמע מינה לרבנן טענו חטין ושעורין והודה בשעורין פטור לימא תהוי תיובתא דרב נחמן אמר שמואל דא''ר נחמן אמר שמואל טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן חייב אמר רב יהודה אמר רב בטוענו מדה אי הכי מ''ט דאדמון אלא אמר רבא דכולי עלמא היכא דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן יש לי בבורך שמן קטעין ליה קנקנים לא קטעין ליה עשרה כדי שמן מלאים יש לי אצלך שמן וקנקנים קטעין ליה כי פליגי היכא דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון אומר יש בלשון הזה לשון קנקנים ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים הא יש בלשון הזה לשון קנקנים חייב לימא תיהוי תיובתא דר' חייא בר אבא דא''ר חייא בר אבא טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהם פטור אמר רב שימי בר אשי נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו מתקיף לה רבינא רימון בלא קליפתו לא מינטר שמן מינטר בלא קנקנים אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי אצלך ואמר ליה אידך שמן לא היו דברים מעולם קנקנים נמי חמשה אית לך וחמשה לית לך אדמון אומר יש בלשון הזה לשון קנקנים ומגו דקמשתבע אקנקנים משתבע נמי אשמן על ידי גלגול ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו:
מתני' הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קח - ב

כיסופא, בושה מהמלוה על כך שאינו פורע לו חובו - מי לית ליה? ובכך שהוא פורע את חובו הוא מהנהו בכך.

לישנא אחרינא: ^[1] התם נמי אית ליה הנאה, בההיא הנאה דמיכסיף מיניה.

מתניתין:

אדמון אומר שבעה שנחלקו עליו חכמים.

א. מי שמת והניח בנים ובנות.

בזמן שהנכסים מרובין - הבנים יורשים, והבנות נזונות.

ובזמן שהנכסים מועטים, שאין בהם כדי פרנסה לשנים עשר חודש - תקנו חכמים שהבנות יזונו, והבנים יחזרו על הפתחים!

אדמון אומר: וכי בשביל שאני זכר וכוחי יפה, הפסדתי, ודוקא אני צריך לחזר על הפתחים לצורך מזונותי, ולא אחותי?

אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון!

גמרא:

והוינן בה: מאי קאמר אדמון? שהרי משמע מדבריו שטענתו היא שיש לו זכות יותר מהבת, ולכן הוא תמה, האם בגלל שכוחי יפה מכח הבת עלי להפסיד. ודנה הגמרא במה יפה כח הבן מהבת?

אמר אביי: הכי קאמר אדמון: האם בשביל שאני זכר, וראוי לעסוק בתורה, הפסדתי?

אמר ליה רבא לאביי: מה טענה היא זאת? וכי רק מאן דעסיק בתורה הוא דירית, הוא יורש, עד שבא אדמון להתלונן על הפסד ירושתו מחמת שהוא לומד תורה, ואילו מאן דלא עסיק בתורה לא ירית?

אלא, אמר רבא, הכי קאמר אדמון: וכי בשביל שאני זכר, וראוי אני לירש בנכסים מרובין, הפסדתי בנכסים מועטין?

מתניתין:

התובע את חברו, והודה לו במקצת התביעה, חייב הנתבע שהודה במקצת להשבע שאינו חייב במקצת שכפר בו.

במה דברים אמורים, כשהודה לו במקצת מן התביעה. אבל אם הודה לו בדבר שלא תבעו, או שהודה לו בתביעה אחרת, אין הוא חייב שבועה.

ובמשנתנו ובגמרא להלן יתבאר מה הוא דבר אחד, ומה היא תביעה אחרת.

א. הטוען את חבירו כדי שמן, והודה לו בקנקנים רקים משמן -

אדמון אומר: הואיל והודה במקצת הטענה, כי בכלל טענתו היתה גם תביעה של הכדים, ולכן ישבע על המקצת שכפר בו, דהיינו, על השמן.

וחכמים אומרים: אין זו הודאת מקצת ממין הטענה! וטעמם יבואר בגמרא.

אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון!

גמרא:

הניחה הגמרא שהתביעה היתה לפי כולם על השמן ועל הכדים.

ואם כן, שמע מינה שלרבנן, אם טענו חטין ושעורין, והודה בשעורין, פטור משבועה מפני שאין ההודאה בשעורין מעין הטענה בחיטים, אלא הרי זה כשתי תביעות נפרדות, שבאחת הודה בכל, ובשניה כפר בכל.

והוינן בה: לימא, משנתנו תהוי תיובתא דרב נחמן אמר שמואל.

דאמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורים, והודה לו באחד מהן - חייב שבועה כדין מודה במקצת!

אמר רב יהודה אמר רב: אין מדובר כאן בטוען כדים ושמן. אלא מדובר בטוענו מדה מסוימת של שמן. ונקט אותה לפי מספר הכדים, אך אינו תובע את הכדים כלל.

וכיון שזה הודה בכדים בלבד, נמצא שלא היתה ההודאה ממין הטענה.

ותמהה הגמרא על התירוץ:

אי הכי, שלא תבעו כלל כדים, מאי טעמא דאדמון הפוטרו משבועה?

אלא, אמר רבא:

דכולי עלמא לא נחלקו היכא דאמר ליה התובע: מלא עשרה כדי שמן יש לי בבורך -

שהיות והזכיר שהשמן נמצא בבור, פשיטא שרק שמן קטעין ליה, קנקנים לא קטעין ליה,, ואין זה מודה במקצת הטענה.

ואם טען: עשרה כדי שמן מלאים יש לי אצלך -

לדברי הכל שמן וקנקנים קטעין ליה, והרי הוא מודה במקצת!

כי פליגי אדמון וחכמים - היכא דאמר ליה: עשרה כדי שמן יש לי אצלך. ולא אמר "מלאים שמן".

אדמון אומר: יש בלשון הזה לשון של תביעת קנקנים בנוסף לשמן, והרי הוא מודה במקצת.

ורבנן סברי: אין בלשון הזה לשון של תביעת קנקנים.

ומדייקת הגמרא מדברי רבנן לצד ההפוך:

אלא טעמא דפטור לרבנן, הוא רק משום דאין בלשון הזה לשון תביעת קנקנים.

הא יש בלשון הזה לשון קנקנים - חייב שבועה של מודה במקצת, על אף שהקנקנים והשמן שתי תביעות של שני דברים נפרדים הן!

לימא, האם תיהוי מכאן תיובתא לדרבי חייא בר אבא.

דאמר רבי חייא בר אבא: טענו חטין ושעורים, והודה לו באחד מהם - פטור!

אמר רב שימי בר אשי: קנקנים ושמן תביעה אחת הן, כי נעשה הדבר כמי שטענו רימון בקליפתו, והודה לו על הקליפה, שחייב שבועה, היות והכל דבר אחד הוא.

מתקיף לה רבינא: אין זה דימוי נכון! כי רימון בלא קליפתו לא מינטר, אינו נשמר, ולכן הקליפה עם הפרי נחשבים לדבר אחד.

אבל שמן, מינטר נשמר הוא בבור גם בלא קנקנים!

אלא כך יש להעמיד את משנתנו:

הכא במאי עסקינן - דאמר ליה: עשרה כדי שמן יש לי אצלך!

ואמר ליה אידך: בתביעת השמן - לא היו דברים מעולם!

קנקנים נמי, רק חמשה אית לך, וחמשה לית לך -

דהיינו, שהיתה הודאה במקצת רק בתביעת הקנקנים.

אדמון אומר: יש בלשון הזה לשון תביעת קנקנים. ומגו דקמשתבע אקנקנים, משתבע נמי אשמן, על ידי דין "גלגול שבועה", שיכול התובע להשביעו עתה גם על דברים שלא היה צריך להשבע לו.

ורבנן סברי: אין בלשון הזה לשון קנקנים אלא תביעת שמן בלבד.

הלכך, מה שטענו על השמן, לא הודה לו כלל.

ומה שהודה לו על חמשת הקנקנים, לא טענו על כך כלל, ואין זו הודאה במקצת.

מתניתין:

הפוסק מעות נדונייה לחתנו בשעת הקידושין, ופשט לו את הרגל, שהראה לו את הטיט שעל רגליו, ואמר לו שרק את הטיט הזה הוא מוכן ליתן לו, ואינו מוכן לעמוד בהתחייבויותיו כלפיו.

הערות

^[1] לפי המהרש"ל. ועיין בהגהת מהר"ב רנשבורג שמרש"י נראה שאינו גורס זאת כלל.

כיסופא מי לית ליה [בושה האם אין לו] ללווה שאינו פורע? התם נמי [שם גם כן] לענין מודר הנאה אית ליה [יש לו] הנאה בההיא [באותה] הנאה דמיכסיף מיניה [שהוא מתבייש ממנו].

א משנה אדמון אומר שבעה דברים שחלקו חכמים עליהם: מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין — הבנים יורשים את נכסיו והבנות נזונות מהם. ובנכסים מועטים שאינם מספיקים לבנים ולבנות — הבנות יזונו, והבנים שאין להם לא ירושה ולא מזונות, אם אין להם פרנסה — יחזרו על הפתחים. אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי?! אמר רבן גמליאל: רואה (מקבל, מסכים) אני את דברי אדמון.

ב גמרא על דברי אדמון "בשביל שאני זכר הפסדתי" שואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה משמעו של טיעון זה "שאני זכר"? אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר]: בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתורה שלא כבנות — הפסדתי?

אמר ליה [לו] רבא: וכי מאן דעסיק [מי שעוסק] בתורה הוא דירית [שיורש], ואילו מאן [מי] שלא עסיק [עוסק] בתורה לא ירית [יורש]?! ומה ענין תלמוד תורה לכאן! אלא אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר]: בשביל שאני זכר ויש לי מן התורה זכות מרובה בנכסים וראוי לירש בנכסים מרובין — הפסדתי לגמרי בנכסים מועטין?!

ג משנה ועוד מדברי אדמון: הטוען את חבירו שהוא חייב לו כדי שמן, והודה החבר בקנקנים בלבד. אדמון אומר: הואיל והודה במקצת הטענה — ישבע. וחכמים אומרים: אין הודאת המקצת שהודה ממין הטענה, שהרי זה טען שמן, וזה הודה בקנקנים. אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.

ד גמרא שמע מינה [למד מכאן] כי לרבנן [לדעת חכמים] טענו חטין ושעורין והודה החבר בשעורין בלבד — פטור. וכן כאן תבע אותו כדי שמן, והודה לו רק בכדים.

אם כן לימא תהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על דברי רב נחמן אמר שמואל, שאמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן — חייב שבועה, לפי שהודה במקצת הטענה!

אמר רב יהודה אמר רב: במשנה מדובר לא כשטען החבר שחייב לו שמן וקנקנים, אלא בטוענו מדה, שאמר לו, כמות של כך וכך כדי שמן אתה חייב לי ונמצא שאין זו הודאה ממין הטענה כלל. ושואלים: אי הכי, מאי טעמא [אם כך, מה הטעם] של אדמון המצריך שבועת הודאה במקצת? שהרי ודאי אין ההודאה ממין הטענה!

אלא אמר רבא: דכולי עלמא [לדעת הכל] היכא [במקום] שאמר ליה [לו] "מלא עשרה כדי שמן יש לי בבורך", במקרה זה ודאי שמן קטעין ליה [טוען לו, עליו], קנקנים לא קטעין ליה [טוען לו, עליו] כלל ולדעת הכל אין ההודאה בקנקנים הודאה במקצת להתחייב עליה שבועה. אם אמר לו "עשרה כדי שמן מלאים יש לי אצלך" במקרה זה — שמן וקנקנים קטעין ליה [טוען לו, עליו], וכאשר מודה בקנקנים נמצא שהודה במקצת הטענה, ואף בכך הכל מודים שנשבע.

כי פליגי [כאשר נחלקו] במשנה, הוא היכא [במקום] שאמר ליה [לו] "עשרה כדי שמן יש לי אצלך". אדמון אומר: יש בלשון הזה גם לשון קנקנים, ורבנן סברי [סבורים]: אין בלשון הזה לשון קנקנים.

ומדייקים: אלא טעמא [הטעם דווקא] שאין בלשון הזה לשון קנקנים, הא [הרי] אם יש בלשון הזה לשון קנקנים — היה חייב שבועה. אם כן לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על ר' חייא בר אבא, שאמר ר' חייא בר אבא: טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהם — פטור, ולפי מה שפירשנו במשנה הכל מודים שחייב!

אמר רב שימי בר אשי: המקרה במשנה אינו דומה לחיטים ושעורים שאין ביניהם כל קשר וממילא אינו כמודה במקצת הטענה, כי במשנתנו נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו, שאם הוא טוען לכדי שמן, הרי אין השמן מצוי בלא הכדים, כמו הרימון וקליפתו, ונחשב כדבר אחד. מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: אין כאן דמיון, כי רימון בלא קליפתו לא מינטר [אינו נשמר] וממילא מובן כי כאשר טוענו רימון — רימון בקליפתו הוא טוען. אבל שמן מינטר [נשמר] בלא קנקנים בכלי קיבול אחרים!

אלא יש להסביר את משנתנו לשיטת ר' חייא בדרך אחרת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], שאמר ליה [לו] "עשרה כדי שמן יש לי אצלך", ואמר ליה אידך [לו האחר] "שמן — לא היו דברים מעולם, לא לויתי אצלך כלל, קנקנים נמי [גם כן] — חמשה אית [יש] לך אצלי שבהם אני מודה שלקחתי, וחמשה לית [אין] לך.

אדמון אומר: יש בלשון הזה של תביעתו לשון קנקנים, ומגו דקמשתבע [ומתוך שנשבע] על הקנקנים שהודה במקצתם, משתבע נמי [נשבע גם כן] על השמן על ידי גלגול השבועה. ורבנן סברי [וחכמים סוברים]: אין בלשון הזה כלל לשון קנקנים. ואם כן נמצא שמה שטענו — לא הודה לו, שעל השמן כפר לו, ומה שהודה לו במקצת הקנקנים — לא טענו, ואינו חייב אם כן שבועה כל עיקר.

ה משנה ועוד מדברי אדמון: הפוסק מעות לחתנו בנדוניה, ופשט לו את הרגל, כלומר, אמר לו שאינו יכול לעמוד בהתחייבותו משום שאין לו ממון —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

doesn’t he have shame due to his failure to repay the debt? There too, in the case of one prohibited by a vow, he has benefit; namely, the benefit that he is ashamed before him until the loan is repaid.

MISHNA: Admon states a dissenting opinion to that of the Rabbis in seven cases. The mishna elaborates: With regard to one who died and left behind both sons and daughters, when the estate is large the sons inherit the property and the daughters are provided with sustenance from it. And with regard to a small estate, which is insufficient to provide for both the sons and the daughters, the daughters are provided with sustenance and the sons have neither inheritance nor sustenance, and therefore, if they have no other means with which to support themselves, they must go round begging at the doors. Admon says: Because I am a male, will I lose out? Rabban Gamliel said: I see as correct the statement of Admon.

GEMARA: With regard to Admon’s statement: Because I am a male will I lose out, the Gemara asks: What is he saying? What is the significance of the fact that one is male? Abaye said that this is what he is saying: Because I am a male and, unlike women, I am fit to engage in Torah study, should I lose out?

Rava said to him: Is that to say that it is one who is engaged in Torah study who inherits, whereas one who is not engaged in Torah study does not inherit? What does the study of Torah have to do with the matter at hand? Rather, Rava said that this is what Admon is saying: Because I am a male, who has a greater right to the property by Torah law, and therefore it is fitting for me to inherit when the estate is large, will I now lose out entirely in a case of a small estate?

MISHNA: The mishna cites another case involving a dispute between Admon and the Rabbis. With regard to one who claims that another owes him jugs of oil, and the other admits to the claim of pitchers but not the oil, Admon says: Since he made a partial admission to the claim, he takes an oath swearing that he owes only what he has admitted to and no more. And the Rabbis say: The partial admission in this case is not of the same type as the claim, as the claim specified oil and the admission referred to pitchers. Rabban Gamliel said: I see as correct the statement of Admon.

GEMARA: One can conclude from here that according to the opinion of the Rabbis, if one claimed that another owed him wheat and barley, and the other party partially admitted that the claim was true only with regard to the barley, he is exempt, just as he is exempt in this case when the claim was for jugs of oil and the admission referred only to jugs.

The Gemara suggests: Let us say that it is a conclusive refutation of the opinion that Rav Naḥman said that Shmuel said. As Rav Naḥman said that Shmuel said: If one claimed against another that he owed him wheat and barley, and the other admitted to owing one of the types, he is obligated to take an oath, as he partially admitted to the claim.

Rav Yehuda said that Rav said: The mishna is not referring to a case where one claimed that another owed him oil and pitchers. Rather, he claimed that another owed him a certain measure of oil, i.e., an amount of oil that would fill a certain number of jugs, while he did not claim the jugs at all. Consequently, the admission was not of the same type as the claim at all. The Gemara asks: If so, what is the rationale for the ruling of Admon that he must take an oath? Clearly, the admission and the claim do not refer to the same objects.

Rather, Rava said: Everyone agrees that in a case where he said to him: I have ten jugfuls of oil in your pit, he is claiming oil from him and he is not claiming pitchers from him at all. In this case, it is clear that admitting to owing pitchers is not a partial admission whatsoever that would lead to an obligation to take an oath. Similarly, if he said to him: I have ten full jugs of oil with you, he is claiming from him both oil and pitchers, and therefore if the other party concedes to owing pitchers, this is a partial admission to the claim and everyone agrees that he must take an oath.

When they disagree in the mishna is in a case where he said to him simply: I have ten jugs of oil with you. Admon says: This expression includes a reference to the pitchers, while the Rabbis hold that this expression does not include a reference to the pitchers.

The Gemara infers: Rather, the reason for the ruling of the Rabbis is specifically that the expression does not include a reference to pitchers, which indicates that if the expression includes a reference to pitchers, one is obligated to take an oath. If so, let us say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Abba. As Rabbi Ḥiyya bar Abba said: If one claimed against another that he owed him wheat and barley, and the other admitted to one of the types, he is exempt from an oath.

Rav Shimi bar Ashi said: The case of the mishna is not similar to that of wheat and barley, as those two types are not connected to one another. Rather, the case of jugs of oil is more like that of one who claimed that the other owed him a pomegranate in its peel, as the jugs are as necessary for the oil as the peel of a pomegranate protecting its fruit. Ravina strongly objects to this: The comparison between these cases does not bear close scrutiny. A pomegranate without its peel cannot be preserved, and therefore it is obvious that when one claims a pomegranate, he must be referring to the peel as well. By contrast, oil can be preserved without the pitchers, as it can be placed in another receptacle.

Rather, here we are dealing with a case where one said to another: I have ten jugs of oil with you, and the other said to him: With regard to the oil, these matters never occurred; I never borrowed oil from you. Concerning the pitchers as well, you do have five of them with me and these I admit I took from you, but you do not have the other five you claim.

Admon says: This expression includes a reference to pitchers, and since he takes an oath about the pitchers, as he partially admitted to owing them, he takes an oath about the oil as well, by means of an extension of the first oath. And the Rabbis hold that this expression does not include a reference to the pitchers, and therefore that which the first person claimed from him the second person did not admit to at all, and that which the second person admitted to, the first person had not claimed from him. The second individual denied owing any oil, and as for his partial admission with regard to the pitchers, there was no claim about pitchers at all. Consequently, no oath is required whatsoever.

MISHNA: The mishna states another case involving a ruling of Admon. With regard to one who promises and apportions money for his son-in-law as a dowry, and he went bankrupt, and he now claims that he does not have the money to fulfill his financial obligations,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל וכו'. [הקשו הראשונים למה אין כופין לאב לתת מה שפסק דהא דברים הנקנין באמירה מדרב גידל] והרשב"א כתב דמתניתין איירי כשאין בית דין יורדין לנכסיו, כגון שהלך למדינת הים ואין כאן נכסים שלו, אבל יש לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהם דברים הנקנים באמירה (שטמ"ק).

אמר ליה כיסופא מי לית לי' וקשיא לן וכי משום סליק כיסופא חשיבא הנאה להאסו' במודר הנאה נמי. וי"ל כיסופא מי לית לי' הא ודאי כ"ש דמכסיף וחשוב כמשעבד לי טפי למפרעי' ולמ"ד דפורע חובו בעלמא חשיב מהנה לפי שפוטרו משעבוד הכא נמי פוטרו משעבודו חשיב מהני ומיהו אנן כחנן קיי"ל שהוא שאף פורע חובו פטור ואפי' במלוה שיש עליה משכון ואפי' בבעל חוב דוחק כמו שהביאו ראי' בירושלמי:

מתני'. אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי כתב ר"ת ז"ל דאדמון לא פליג בעיקר הדין אלא שהוא תמה עליו והוצרכו לפרש כן משום דסוגיין דפ' מי שמת כדברי ת"ק ואלו היה אדמון חולק תקשי לי' הא דאמרינן. בכאן חסר. והנכון שאם אינו חלק מה זה שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון מפני תמיהתו לבד אלא ודאי פליג דלית הלכתא כוותי' אלא בסוגי' דפרק מי שמת ואי משום כללא דלקמן כבר אמרו ז"ל שאין סומכין על הכללו' ואפי' במקום שנאמר חוץ וסוגי' דהתם עדיפא מההיא כללא לימא תיהוי תיובתא דר"נ. וא"ת מאי קשיא דאמר לך אנא דאמרי כאדמון שהלכה כמותו לפום כללא דלקמן מן הסתם. תרצו בתוספת דמשמע לן השתא שלא אמר אדמון אלא בקנקנים ושמן דהוה לי' כרימון בקליפ' ולא מחוור דהא לקמן חזר רב שימי בר אשי מהטעם ההוא והנכון דאנן משמע לן כ"ע אמרה רב נחמן:

אי הכי מ"ט דאדמון הקשו בתוספת מאי קושיא דהא ר"ג נמי אית לי' טענו בחטי' והודה לו בשעורים חייב ותרצו משום דרב נחמן פסק הכא כרבנן דפטרי ואנן קי"ל כאדמון לפום כללא דלקמן מסתמא וא"כ מ"ט יהבי' לאדמון דלא פליג עלייהו דרבנן. נימא תהוי תיובתא דרבי יוחנן וא"ת ומאי קושיא דאיהו מוקים לה למתניתין כקס"ד מעיקרא דאקשינן לר"נ דמיירי דטען כדים ושמן ואיהו קאמר כרבנן ולית לי' כללא כדלקמן. וי"ל שכבר נשמר מזה רש"י ז"ל דהשתא דייקא לן מתני' כאוקימתא דאוקימנא לר"נ מדקתני הטוען את חבירו כדי שמן ולא קתני כדים מלאים שמן:

אלא הב"ע כגון דאמר לי' עשרה וכו'. וסוגיין מחלפ' אסוגיי' דשבועות דמקשינן לרבי יוחנן מהא מתני' ואוקימנא כאדמון ואיהו דאמר כרבנן משום דמוקים לה כשטענו כדים מלאים שמן וזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד וקי"ל כסוגיא דהכא דהוה דוכתא פלוגתא וכיון דכן הלכה כאדמון ואינו צ"ל דקי"ל כרב נחמן:

מתני'. הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל פי' רש"י ז"ל שהוא לשון ביזוי כלומר טול טיט שעל גבי הרגל אי נמי תלה אותי על העץ ואין לי מה ליתן. והראב"ד ז"ל פי' שהלך לו והוא יותר נכון כפי הלשון. והקשו הראשונים ז"ל למה אין כופין לאב לתת מה שפסק דהא דברים הנקנים באמירה הם מדרב גידל וכ"ת דליתי' כפי' הראב"ד או שאין לו כמו שפרש"י ז"ל והא בברייתא דקתני כי האי לישנ' דקתני עלה אבל בקטנה כופין אותו וקס"ד דכופין לאב קאמר ורשב"ם ז"ל תירץ דההוא דרב גידל בשקדשו לאלתר והיינו דקתני עמדו וקדשו ובתו' דחו פי' דעמדו הוה לישנא דתלמודא כדתנן עמד ונדר ועמד ופרנס והי' נראה לומר דהכ' כשפסק לאחר קדושין והיינו דקתני הפוסק לחתנו ולא קתני הפוסק לבתו כמו שאמר רב גידל אלא שקש' קצת דא"כ למה לא יכופו אותו חכמי' דת"ק לכנו' או לפטו' דהא כיון שקד' שלא על פסק מעות כבר נתחייב לה לכנוס או לפטור ויש אומרים כי בירושלמי אמרינן דליתא לרב גידל אלא בנשואין ראשונים והכא מוקמינן לה בנשואין שניי' וכל זה דוחק מדלא פירשו לה בתלמודא ויותר נראה לומר דמיירי בדליתי' או שאין לו כלישני דפשט לו את הרגל והא דס"ד דכי קתני כופין אותו לאב קאמר בדין הוא דמצי למפרך דכיצד כופין אותו אלא דניחא לי' למפרך דאשילו אפשר למכפויי איפכא מסתברא וכן פרש"י ז"ל דלקמן איפכא מבעי' ליה אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי ע"כ כלומר דע"כ לאו בדוקא נקטינן ההוא לישנא כי למה כופין את האב על מה שפסקה בתו הא ודאי אפי' אפשר לנו לכופו איפכא מסתברא בד"א בגדול' הברייתא קאי כמו שפירש"י ז"ל הלכה כיוצא בו:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אדמון אומר שבעה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסין מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו נכסין מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון אמר הר"ם פי' נכסין מרובין שיהיו מספיקין להוצאת זכרים ונקבות עד שיבגרו הבנות ומה שיהיה למטה מזה הנה הן מועטין ואדמון יאמר שלפחות שיהיה הזכר כמו הנקבה ויזון עם הבנות מנכסים מועטין ואין הלכה כאדמון:

אמר המאירי מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרבים ופירשו בתשיעי של בתרא קל"ט ב' בכדי שהבנים והבנות יכולות ליזון מהן ביחד עד שיבגרו הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים מפני שהן ניזונות בתנאי בית דין והוא כעין חוב אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי פירשו בגמרא בשביל שאני זכר והייתי ראוי לירש בנכסים מרבין הפסדתי בנכסים מועטין שהוא סובר שאין לתנאי זה מקום לעקור נחלה מן התורה ואין הלכה כאדמון אלא כתנא קמא ולמדת שמה שאמרו בגמרא כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו וכיוצא בו ר"ל כאדמון וכרבן גמליאל שהיה סומך את דבריו זו יצאה מן הכלל:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה הרביעית והכונה בה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע וחכמים אומרים אין הודיה ממין הטענה אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון אמר הר"ם מעיקר תורתנו הקדושה שמי שטענו עליו מטלטלין והודה במקצת וכפר במקצת יחייבהו שבועת התורה על מה שכפר וזהו אשר נקראהו מודה מקצת ואם כפר הכל ולא הודה בדבר או כפר במין אחד זולת המין אשר טען עליו כמו שיטעון ראובן על שמעון בעשר מדות חטים ואמ' שמעון אין לו אצלי זולת בגדים או כך וכך מדות שעורים או פולים הנה זה פטור וענין פטור פטור משבועת התורה וישבע היסת וזה העקר אין ספק בו והנני עתיד לבאר דיניו ופרטיו במקומם ועל אלו העקרים שיטעון ראובן על שמעון יש לי אצלך י' כדים מלאים שמן ואמ' לו שמעון אין לך אצלי זולת הכדים מבלתי שמן הנה הוא פטור ואפי' אצל אדמון לפי שהוא טוען עליו שמן והוא הודה עליו החרס ומה שטענו לא הודה לו ואמנם המחלקת כאשר היה לשון טענת ראובן עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון אומר הנה בזאת הטענה משמע כדים ומשמע שמן וההודאה בכדין היא הודאה במקצת וחכמים אומרי' אין משמע זה אלא שמן בלבד והלכה כאדמון:

אמר המאירי הטוען את חברו כדי יין או כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר שזו הודאה ממין הטענה והוה ליה מודה מקצת ונשבע וחכמים אומרין אין זו הודאה ממין הטענה ומחלקת זו תלויה במה שידעת שמודה מקצת חייב שבועה ודוקא כשההודאה ממין הטענה ואם טענו שני דברים והודה באחת ממין הטענה הוא וכגון שאמרו טענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהם חייב הא כל שהודה שלא ממין הטענה כגון חטים והודה בשעורים פטור וכלל הדברים שאם טענו מדה ר"ל יש לי בידך שמן כמלא עשרה כדים או מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך אם בבור שלפני בית הבד שלך אם באי זה מקום אין זה תובע אלא שמן וכשמודה לו קנקנים אין זה ממין הטענה אפילו לאדמון ואם טען עשרה כדים מלאים שמן יש לי בידך יש כאן טענת שמן וקנקנים וכשמודה בקנקנים ממין הטענה הוא וחייב כטוענו חטים ושעורים והודה באחד מהם ואפילו לרבנן ולא נחלקו אלא באומר עשרה כדי שמן יש לי אצלך שלדעת אדמון יש בלשון זה לשון קנקנים ונמצא טוען שמן וקנקנים והודה באחת ולדעת רבנן אין בלשון הזה לשון קנקנים והלכה כאדמון ואף לדעת האומר בטוען שני דברים והודה באחת שפטור אם טען שמן וקנקנים והודה במקצת קנקנים נשבע מיהא במקצת קנקנים ועל ידי גלגולין נשבע על השמן אלא שלפי שיטתנו אין אנו צריכים לכך:

ולענין ביאור למדת שאדמון סובר טענו חטים ושעורים והודה לו באחת חייב ומה שהקשו ממנה בסוף הסוגיא לר' יוחנן דאמר פטור והעמידה בהודה במקצת קנקנים הא טען שמן וקנקנים והודה באחת אף לאדמון פטור אין הלכה כן ואף ר' יוחנן דרך דחיה העמידה כן כלומר דלא קשיא מתניתין לדידי והראיה שהרי בפרק שבועת הדיינין מ' ב' אמרו טענו שור ושה וחמור והודה באחד חייב ואמרו שם על זו תלמוד ערוך בפיו של ר' יוחנן הא מני אדמון היא אלמא אף ר' יוחנן סובר שלדעת אדמון טענו חטים ושעורים והודה באחד חייב ואם כן זו שהעמידה ר' יוחנן כן דרך דחיה נאמרה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

מתני' אדמון אומר מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו ובזמן שהנכסים מועטין הבנות נזונות והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אר"ג רואה אני את דברי אדמון פי' אם היו הנכסים מרובין כשיעור שנאמר אין כח לבנות לומר הרי אנו מוציאין לעצמנו מזונות עד שנבגור והשאר יהיה לכם אלא כל הנכסים עומדים בחזקת הבנים ונושאים ונותנים ומתעסקין בהן ואין לבנות עליהן אלא מזונות דבר יום ביומו וכך משמע הבנים יירשו כלומר הרי כל הנכסים בחזקת הבנים ואם היו הנכסים מועטים מזה השיעור נוטלין הבנות מזונות לעצמן עד שיבגרו והשאר יתנו לבנים ואח"כ ישאלו על הפתחים ובעי' בפ' מי שמת וכמה הן מרובין אמר רב יהודה אמר שמואל כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו. איתמר נמי כי אתא רבין אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו הן הן מרובין ואינך מועטין ומתמהינן ואי ליכא כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו שקילן להו בנות לכלהו אמר רבא מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים:

ואע"ג דאמרינן לקמן כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו כאן אין הלכה כמותו ובפ' מי שמת אזלא כל סוגיא דשמעתא כרבנן וכלהו אמוראי סבירא להו התם דנכסים מועטין כולהו דבנות נינהו ואין הלכה בזה כאדמון:

מתני' הטוען את חבירו כדי יין וכדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע וחכ"א אין ההודאה ממין הטענה אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון ש"מ טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן חייב פי' כי הוא טוענו על השמן ועל הקנקנים והוא הודה לו על הקנקנים בלבד אמר רב יהודה אמר שמואל בטוענו מדה פי' שאמר לו עשרה כדי שמן שטענו שמן ולא קנקנים אי הכי מ"ט דאדמון אלא אמר רבא דכ"ע היכא דטענו ואמר לו מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך שמן קטען ליה קנקנים לא טען ליה ואי הודה לו בקנקנים פטור עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך שמן וקנקנים קטעין ליה ואי הודה לו בקנקנים חייב כי פליגי היכי דאמר לי העשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים והלכך כי הודה בקנקנים חייב ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים והלכתא כאדמון שיש בלשון הזה לשון קנקנים וכי הודה לו בקנקנים חייב והיכא דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב כרב נחמן אמר שמואל ואע"ג דפליג עליה ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ואמר טענו חטים ושעורין והודה לו באחד מהן פטור הא רב פפא דהוא בתרא סבירא ליה כרב נחמן והלכתא כוותיה כדכתבינן בפרק שבועת הדיינין:

מתני' הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תהא יושבת עד שתלבין ראשה אדמון אומר [יכולה היא שתאמר] אילו אני פסקתי לעצמי אהא יושבת עד שילבין ראשי [עכשיו] שאבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אר"ג רואה אני את דברי אדמון:

כיסופא מי לית ליה ק"ל וכי משום סילוק כיסופא חשיבא הנאה להאסר במודר הנאה וי"ל כיסופא מי לית ליה הא ודאי כ"ש דמכסיף וחשיב כמשעבד ליה טפי ומפרעיה ולמאן דאמר דפרע חובו בעלמא חשיב מהני לפי שפוטרו משעבודו הא נמי פוטרו משעבודו וחשוב מהני ומיהו אנן כחנן קי"ל שאף פורע חובו פטור ואפילו במלוה שיש עליה משכון ואף לב"ח דוחק כמו שהביאו ראיה מן הירושלמי. הריטב"א ז"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא כיסופא מי לית ליה דהא מכסיף מבעל חובו שהלוהו ואינו פורע לו והנאת כיסופא מיהא הוא דמהני ליה אבל בחוב דפרנסת אשתו לית ליה כיסופא כלל הואיל ושלא מדעתו פרנס ע"כ:
מתניתין בזמן שהנכסים מרובים כו' פירוש אם היו הנכסים מרובים כשיעור שנאמר אין כח לבנות לומר לבנים הרי אנו מוציאין לעצמינו מזונות עד שנבגור והשאר יהיה לכם אלא כל הנכסים עומדים בחזקת הבנים ונושאין ונתנין ומתעסקי' בהם ואין לבנות עליהם אלא מזונות דבר יום ביומו וכך משמע הבנות ירשו כלומר הרי כל הנכסים בחזקת הבנים ואם הי' הנכסים מועטים מזה השיעור נוטלות הבנות מזונות מעצמן עד שיבגרו והשאר יתנו לבנים ואח"כ ישאלו על הפתחים ובעינן בפ' מי שמת וכמה הם מרובים כו' אמר שמואל כל שיזונו אלו ואלו עד שיבגורו אתמר נמי כי את' רבין וכו' הר' ישעיה מטראני ז"ל:
הבנות יזונו כו' יש לפרש דלכך האריך ותני הבנות ולא קצר התנא למתני הבנים ישאלו על הפתחים בלחוד משום דמילת' בטעמא קאמר משום דהבנות יזונו בתקנת חכמים לפי שאין דרכן של בנות שישאלו על הפתחים לכך הבנים ישאלו על הפתחים ואפשר דלכך כתב רש"י הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים תקנת חכמים היא פי' הכין תקינו רבנן לפי שאין דרך הבנות לחזר על הפתחים וא"ת א"כ מאי מהדר להו אדמון בשביל שאני זכר כו' אה"נ דהכי תקין רבנן לפי שדרך הבנים לחזור על הפתחים ואין דרכן של הבנות וכדכתי' וי"ל דקא מתמה אמאי יפסידו לגמרי נימא דיזונו אלו ואלו ולא נגרע בה הזכרים כל כך ולכך כתב רש"י הפסדתי בתמיה פירוש התמיה הוא על ההפסד לגמרי וכדכתיב' כנ"ל:

אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי כו'. ואע"ג דאמרינן לקמן כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני כו' ודרכינו לדקדק בכל מקום שאין דרכן של תוספות לפסוק הלכה. ועוד יש לדקדק הכא שתפסו התוס' בלשון אדמון ועיקר שקלא וטרי' דידהו במאי דקאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ונראה דקשיא להו שאין דרך התנאים לחלוק בענין כזה לו' הטע' ולא הדין לפליגו בהו וה"ל לאדמון להזכיר הדין ולא הטעם שדרך התנא לומר הדין והאמורא לפרש הטעם ובמאי דאסיקו התוספות ניחא דאדמון לאפלוגי אתא ככתוב בתוס' והביאו ראיה התוספות לדבריהם דלית הלכתא כאדמון מדאמר רב אשי אמר ר' יוחנן עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין בנכסים מועטין ויש לדחות דהכי קאמר כבת אצל אחין אליבא דרבנן אבל לאו דסבירא ליה הכי ומיהו מהא דאמרי' יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים כו' היא ראיה גמורה דסתמא דתלמודא כרבנן סבירא ליה ולכן כתבו התוספות דאדמון לאו לאפלוגי אתי. ואין להקשות דדילמ' אדמון לאפלוגי אתי ורבן גמליאל קאי אעיקר מילתא אלא ה"ק רואה אני כו' דאיכא לאתמוהי קצת אבל לא דס"ל לרבן גמליאל כוותי' דהא באידך משנה קאמר נמי רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ואגופא דמלתא דאדמון קאי הלכך ע"כ אית לן למימר דאדמון גופיה לאו לאפלוגי אתא ולישנא דאדמון נמי דייקא הכין דקאמר טעמא ולא דינא וכדכתיבנא כנ"ל. והריטב"א כתב דאין פירוש התוספות נכון שאם אינו חולק מזה שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון מפני תמיהתו בלבד אלא ודאי פליג ולית הלכתא כוותיה אלא כסוגייא דפ' מי שמת ואי משום כללא דלקמן כבר אמרו דאין סומכין על הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וסוגיא דהתם עדיפא מההוא כללא ע"כ:
גמרא מאי קאמר קצת קשה מאי בעי והא שפיר קאמר בשביל שהוא זכר והוא יורש בנכסי' מן התורה הפסיד. וי"ל דמדכינה הדבר לעצמו וקאמר בשביל שאני זכר ולא קאמר בשביל שהוא זכר הפסיד אלמא דאיכא יפוי כח יתירא כשהוא הזכר מזכרים אחריני ולכך פריך מאי קאמר פי' דמה יפוי כח הוא שיש לו מכח אחרים וכן יש לדקדק מלשון רש"י שכתב וז"ל מאי קאמר אם בשביל שאני זכר הפסדתי משמע אם בשביל שאני זכר וכחי יפה הפסדתי ומהו יפוי כחו. ובמהדורא קמא כתב וז"ל מאי קאמר אדמון דאמר בשביל שאני זכר כו' ע"כ דוק ותשכח. והיינו דמשני אביי בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתורה כו' ורבא ס"ל דהכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין ויפו כחי החכמים כולו האי דאמרו הבנים ירשו כו' פי' והבנות יורשות מתחתיהן למזונות וכדכתי' הפסדתי בנכסים מועטים שישאלו על הפתחים ויפסידו לגמרי דלכל הפחות נימא שיהיו כלם שוים ואביי ס"ל דלא מיקרי יפוי כח מה שהבנים יורשים דחכמים תקנו לבנות תקנה אלימתא ויפוי כחם טפי ורבא ס"ל דכיון דחזינן דבנכסים מרובים לא יפו אלא כחן של הבנים לומר דהבנות יזונו מתחת יד הבנים וכדכתי' מעתה אף בנכסים מועטים לא גריעי כח הבנים כולי האי אלא כלם שוים וכדכתיב' והא דקאמר בשביל שאני כו' פי' אני שיש לי נכסי' מרובים ויפה כחי בהם הפסדתי בנכסים מועטים ולאו דפריט לנפשיה טפי מלאחריני אלא לרמוזי הנכסים מרובים ואי הוה קאמר בשביל שהוא זכר הוה משמע דיפוי כחו משום דיור' ד"ת וזה אינו יפוי כח דכבר באו חכמים ויפו כח הבנות והלכך לא פריך מידי כנ"ל:

ה"ג אמר ליה רבא אלא מעתה מאן דאית ליה תרי בני חד עסיק באורייתא וחד לא עסיק. רש"י במהדורא קמא. ובספרינו לא גרסי' הכי אלא ה"ג אמר ליה רבא מאן דעסיק בתורה ירית מאן דלא עסיק בתורה לא ירית. ויש לפרש דהכי קאמר אטו היכי נימא דמאן דלא עסיק בתורה לא ירית כלל והרי התורה לא חלקה בהכי כלל מעתה כיון דאין התמיהה אלא אמאי דשמעי' דמאן דלא עסיק בתורה לא ירית כלל הלכך לא תיקשי מההיא דפרק נערה דאיברא דעדיף כח העוסק בתורה מיהו מתמהינן דהיכי מצי למימר דהיכא דלא עסיק בתורה לא ירית כלל והתוספו' לא פירשו כן אלא התמיה הוא אמאי דאמרי' דעוסק בתורה ירית פי' היכי מחלקי' כלל בין מאן דעסיק בתורה למאן דלא עסיק דאין ליפות כח העוסק בתורה בזה כלל ולכך קשיא לה מההיא דפרק נערה דוק ותשכח כנ"ל:
מתני' והודה בקנקנים וא"ת פתח בכד וסיים בקנקן ואין לומר דכד היינו כדי יין וכדי שמן וקנקנים הייינו קנקני מים דא"כ היינו טענו חטים והודה לו בשעורי' ממש ולא מתרצא סוגיא דשמעתא בהכי כלל. וי"ל דקנקנים קרי כשהם רקים וכדים מקרו כשהם מלאים שמן וזהו שכתב רש"י והודה לו בקנקנים רקים בלא שמן ודוק כנ"ל:
ה"ג וחכמים אומרים אין זה הודאה ממין הטענה דבאותו מין שכופר לו אינו מודה לו כלל ובקנקני' דקא מודה להו בהו לא כפר ליה ולא מידי הלכך לא הויא הודאה מקצת הטענה דבעינן הודאה ממין הכפירה ושמן לחוד וקנקני' לחוד ותרי מיני נינהו. רש"י במהדורא קמא:

גמרא ש"מ לרבנן טענו חטים כו'. הקשו בתוס' דמאי פריך לרב נחמן מדרבנן הא איכא אדמון דקיימא לן כוותי' ואין לתרץ דהכי פריך דאם כן לימא הלכה כאדמון ואמאי אמרה מימרה באפי נפשיה דא"כ אמאי קאמר לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן הא לר' חייא בר אבא נמי איכא לאותובי' הכין לפסוק להדיא כרבנן ותירצו בתוספו' דמכולהו פריך דמשמע דאדמון מודה בחיטים ושעורים דמפטר' דמדלא נקט חטים ושעורים אלא נקט כדי יין ושמן דכרימון בקליפתו דמי כדבעי למימר קמן רב שימי בר אשי וקשה קצת דא"כ אמאי קאמר תלמודא ש"מ לרבנן כו' יקשה אפי' מאדמון וממילא משמע דמדרבנן נמי הויא תיובת' וי"ל דאי הוה פריך הכי הוה משנינן דבכל גוונא קא מחייב אדמון ואפילו בחטין ושעורים וכדרב נחמן אבל השתא פריך דכיון דרבנן פטרי אפילו בכדי יין אין לנו לאפושי פלוגתא בינייהו והלכך יש לנו לומר דאדמון נמי קאמר דחייב היינו בכדי יין בלחוד אבל בחטים ושעורים מודה דפטור דכל מאי דמצינן לקרב הסברות עדיף טפי ומ"ה נקט רבנן בתיובתיה כנ"ל. אבל אכתי קשיא ליה להריטב"א דלקמן הוא דחדית רב שימי טעמא דרימון בקליפתו משמע דלעיל מיהא לא אסיק אדעתין לחלוקי בהכין כלל. ותירץ הוא ז"ל לעיקר קושיין דמשמע לן השתא דלכ"ע אמרה רב נחמן והתוס' כבר תירצו בלשונ' מאי דקשיא ליה להריטב"א ז"ל דוק ותשכח:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ש"מ לרבנן דפטרי טענו חיטים ושעורי' והודה לו באחד מהן פטור דהיינו דומיא דטענו כדים ושמן והודה בכדים חייב דקטעין ליה חטים ושעורים בהדי הדדי כי מודה ליה בחד מינייהו הויא ליה הודאה ממין הטענה ואע"ג דלא הויא הודאה ממין הכפירה והיכא דטענו חטים והודה לו בשעורים ואע"ג דמודה מקצת הטענה הוא דחטים שוין יותר משעורי' פטור משום דבמ' שטענו לא הודה לו ולאו הודאה ממין הטענה הוא ומדרבנן דבעו במתני' הודאה ממין הכפירה הויא תיובתא לשמואל דלא בעי הודאה ממין הכפירה ע"כ משמע דפליג אשיטת התוס':
בטוענו מדה שלא הפקיד לו כדים וטען מלא עשר כדין שמן הפקדתי אצלך והלה אומר כדים הפקדת לי ולא שמן והלה לא טענו כלום מעולם הלכך כי מודה ליה בקנקנים לאו הודה ממין הטענה הוא ואהכי פטרי ליה רבנן משבועה. רש"י במהדורא קמא:
אי הכי מאי טעמא דאדמון הקשו בתוס' מאי קשיא דהא ר"ג נמי אית ליה דטענו חטים והודה לו בשעורים חייב ותירצו דמשום דרב נחמן פסק לשם הלכה כרבנן דפטרי ואנן קי"ל הלכה כאדמון לפום כללא דלקמן מסתמא ואם כן מאי טעמא יהבי' לאדמון דלא פליג עליהו דרבנן. לשון הריטב"א ז"ל ונראה דהכי פריך מאי טעמא דאדמון דכיון דאוקמת לה בטוענו מדה אם כן טעמיה דאדמון דקאמר הואיל והודה במקצת הטענה לא ברירא ומה זו הטעם והא לא הודה במקצת הטענה כלל. ומיהו רש"י כתב לעיל במהדורא קמא דטענו חטים והודה לו בשעורים חשיב הודאה במקצת הטענה. ותלמידי רבינו יונה כתבו וא"ת מנא לן שאם טענו חטים והודה לו בשעורים ס"ל לאדמון דפטור דילמא ס"ל כרבן גמליאל דמחייב י"ל מדקאמר אדמון הואיל והודה ממין הטענה ולא אמר הואיל והודה במקצת משמע דס"ל לאדמון דלא מחייב אלא כשתבע לו שניהם והודה לו באחד מהם דאשתכח דהודה ממין הטענה אבל היכא שתבע לו דבר אחד והוא הודה לו באחר לא מחייב מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. ובמשניות שלנו גרסי' אדמון אומר הואיל והודה במקצת הטענה מיהו הר"י מטראני גריס כגירסת רבינו יונה הואיל והודה ממין הטענה כו' והכין איתא בנוסחי עתיקי ודוק:
אמר רבא דכ"ע אדמון ורבנן יש לי בבורך בור שלתח' כד של שמן דהיו טחין אותה בסיד והיה יורד שם השמן מן הכד וזה אומר אין לך אצלי אלא כדים בכה"ג ודאי מודים כ"ע דפטור דשמן קא טעין ליה קנקנים לא טעין ליה ומה שטענו לא הודה לו או שאמר לו מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך במשמע ולא כדים עצמן וזה אומר כדים יש לך אצלי ולא שמן כ"ע לא פליגי דפטור. רש"י במהדורא קמא:
קנקנים לא קא טעין ליה לכך האריך וקאמר האי לישנא יתירא לומר דגריע האי מטענו חטים והודה לו בשעורים דהתם מצי למימר טענתי לו חטים ושוב היה בדעתי לטעון שעורים וזה שהודה בשעורים חשיבא מקצת הטענה וממין הטענה אבל זה שדקדק לומר מלא עשרה כדי שמן כו' הוה ליה כמאן דאמר שמן יש לי בידך ולא קנקנים ולכ"ע פטור ואפשר דאפילו רבן גמליאל דמחייב בטענו חטים והודה לו בשעורים מודה הכא דפטור והיינו דאמרי דכ"ע כו' ורש"י במ"ק נדחק לומר דכ"ע אדמון ורבנן ובמ"ב לא כ"כ אבל כתב קנקני' לא טעין ליה וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא ע"כ ודייק כדכתיבנא דו"ק:
עשרה כדים מלאי שמן יש לי בידך והודה לו זה בקנקנים כ"ע לא פליגי דחייב דהיינו כחטים ושעורים והויא ליה כהודאה ממין הטענה וכשמואל כי פליגי דאמר ליה עשרה כדי שמן סתמא דלא אמר ליה לא מלא ולא מלאים אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וכמאן דאמר ליה כדים מלאים שמן דמי דמשמע נמי כדים ושמן והוה ליה כטוען את חברו חטים ושעורים והודה באחד דחייב ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים דכיון דאמר סתמ' הכי משמע מלא עשר' כדים יש לי אצלך ולא קנקנים וזה אומר קנקנים ולא שמן ומה שהודה לו לא טענו שהרי שמן בלא קנקנים טענו בפני ב"ד ואפילו אי הדר ופשיט ליה למילתיה ואמר קנקנים ושמן טענתי לו לא משגיחינן ביה דאמרי' ודאי שמן בלא קנקנים טענו והשתא הוא דקא הדר ביה ואינו טוען וחוזר וטוען ופטור דבעינן הודאה ממין הכפירה. רש"י במהדורא קמא:
והקשה הר' יונה דהכא קאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון מטעם יש בלשון הזה לשון קנקנים ובמסכת שבועות שמעינן ליה לר"ג דאמר דאפילו לא יהיה ממין הטענה כלל אלא שטענו חטים והודה לו בשעורים חייב ותירץ דודאי ס"ל לר"ג שאפילו לא תבעו אלא שמן לבדו והודה לו בקנקנים דחייב ומאי דאמר רואה אני את דברי אדמון לא בא לומר שבענין זה בלבד היה הוא מחייב אלא הכי קאמר בזה שחולקין אדמון וחכמים רואה אני את דברי אדמון דמחייב אבל לדידי אפילו ביותר מזה חייב שאפילו לא יהיה הודאה ממין הטענה חייב עוד תריץ דנפקא מינה לענין הודאה שאם הודה לחבירו בעשרה כדי שמן חייב לתת לו השמן והקנקנים ולפיכך אמר רבן גמליאל רואה את דברי אדמון דאמר יש בלשון הזה לשון קנקנים לאשמועינן דינא לגבי הודאה דאע"ג דלדידיה אם לא יהיה בלשון הזה לשון קנקנים חייב דלא בעי הודאה ממין הטענה אפילו הכי פסק דיש בלשון הזה לשון קנקנים להודיענו דין א' שאם הודה לחבירו בכדי שמן חייב לתת לו השמן והקנקנים כדכתיבנא ע"כ. ועיין בהגהת אשר"י ולמאי דפרישנא לעיל דאפילו למאן דאמר טענו חטים דפטור ניחא דלרבנן דס"ל אין בלשון הזה לשון קנקנים הוה ליה כאלו קאמר להדיא שמן יש לי בידך ולא קנקנים וכי הודה לו בקנקנים אפילו ר"ג דקאמר טענו חטים והודה לו בשעורים חייב הכא מודה דפטור דשניא דחטים ושעורים דלא טעין מעיקרא להדיא חטים ולא שעורים ואיכא למימר דשוב הוה טעין נמי על השעורים ושפיר מקריא מודה מקצת אי נמי לדמי השעורים אסיק שמייהו חטים דמשמע ליה מה לי חטים מה לי שעורים סוף סוף כל כך דמים הוא חייב לי ולכך הקריא שפיר ממין הטענה אפילו כי פריך להדיא חטים ולא שעורים אפילו רבן גמליאל יודה דלהכי קאמר רואה אני את דברי אדמון לאפוקי מדרבנן דאמרי דאין בלשון הזה לשון קנקנים אלא יש בלשון הזה לשון קנקנים פי' הוי כמאן דאמר שמן ולא קנקנים כנ"ל:

אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים כו'. לימא תהוי תיובתא דר' חייא בר אבא כו' וא"ת מה קושיא דאיהו מוקים לה מתניתין כדקס"ד מעיקרא כדאקשינן לרב נחמן דמיירי בטוענו כדים ושמן ואיהו דאמר כרבנן ולית ליה כללא כדלקמן ויש לומר שכבר נשמר מזה רש"י דאנן השתא דייק לן מתני' באוקמ' דאוקימנא לרב נחמן מדקתני הטוען את חבירו כדי שמן ולא קתני כדים מלאים שמן הריטב"א ז"ל וכן כתב הרמב"ן וז"ל לימא נהוי תיובתא דר' חייא פירוש משום דדייקא ממתניתין בפירוקא דפרקינן משום דלא קתני מלאים שמן ולא קתני יש לי בבורך אלמא בהא פליגי וכדפירש"י ע"כ. והשתא ניחא דלמה ליה לאקשויי מדיוקא ולומר אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים כו' והא בהדיא קאמר רבא דכולי עלמא היכא דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן ותקשי לר' חייא כו' אלא ודאי לא הקשה ליה מרבא כלל אלא מדיוקא דמתניתין וכדפירש רש"י ולשון אלא טעמא כו' לא דייק שפיר אלא י"ל דהיינו לשון קושיא בכל התלמוד והכין הוא אורחיה למנקט בכמה דוכתי בתלמודא כדבעי לאקשויי אשום חד ולאו דקאי אמאי דקאמר לעיל מיניה וזהו שכתב רש"י אלא טעמא כו' לשון קשיא הוא לאותובי למאן דאמר פטור כו' כנ"ל:
נעשה כמי שטענו רמון בקליפתו פירוש ושניא חטים ושעורים דתרי מילי נינהו ולכך אם מודה באחת לא הויא הודאה ממין הכפירה ומשום הכי פטרי רבנן אבל שמן וכד חד מלתא חשיבא כרימון בקליפתו ולהכי חייב לכ"ע וא"ת אכתי תקשי אמאי לא תני במתניתין מלאים דהיינו עיקר מה דאקשינן עליה דר' חייא וכדכתיבנא לעיל. ויש לומר דהכי קאמר נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו וכי קאמר עשרה כדי שמן הויא ליה כאלו אמר מלאים ואדמון סבר שהכד והשמן הוא כרימון בקליפתו לחייב ורבנן סברי דלא דמיא דסוף סוף תרי מילי נינהו וא"ת מאי אתקיף ליה רבינא והא היינו פלוגתייהו דאדמון וחכמים ובהאי סברא פליגי. וי"ל דהכי פריך דאת קא בעי לתרוצי דלהכי לא קתני מלאים משום דדמיא לרימון בקליפתו ואין דרך מי שתובע מחבירו רמון לפרט לו רמון בקליפתו וכן כשאדם שואל רמון מחבירו אינו אומר לו רמון בקליפתו אלא רמון סתם הכי נמי בכד ושמן אכתי תקשי דלא דמי ארימון בקליפתו ואכתי תקשי דליתני מלאים ומדלא תני מלאים משמע דלא פליגי בעיקר דינא אלא במשמעותא דלישנא והדרא קושיא לדוכתין כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא כמי שטענו רמון בקליפתו והודה לו בקליפה דהיינו מרמון גופיה והויא הודאה ממין הכפירה הכא נמי קנקנים כשמן גופיה דמו וחטים נינהו. לא מנטר דלא עביד למהוי אלא בקליפתו הלכך הויא קליפה כרימון גופיה אבל שמן עביד דקאי בלא קנקנים כגון בבור ולא דמו קנקנים כשמן גופיה ע"כ. פי' אי אמרי' דדמו קנקנים כשמן גופיה והויא ליה כחטים וחטים אין צריך למיתני מלאים ואי לא דמו קנקנים לשמן גופיה היה צריך למיתני מלאים וכיון דלא תני אלמא דבמשמעותא דלישנא פליג ותקשי לר' חייא כנ"ל:

אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה עשרה כו'. לעולם דאמר ליה סתם כדי שמן ואפילו הכי ליכא לאותובי לר' חייא דהכי הוא פלוגתייהו כגון דאמר היאך שמן לא היו דברים מעולם קנקנים נמי חמשה אית לך גבאי וחמשה לית לי גבאי אדמון סבר כמאן דטעין ליה קנקנים מלאים שמן דמי דסתם הכי משמע ואיכא בקנקנים גופייהו הודאה במקצת וכפירה במקצת והויא ליה הודאה ממין הכפירה ורבנן סברי כי טעין ליה סתם משמע דשמן טענו ולא קנקנים וליכא הכא אפילו הודאה ממין הטענה ובחטים ובשעורים ליכא למשמע מהא לא פטור ולא חיוב. רש"י במהדורא קמא:

ומגו דמשתבע אקנקנים כו'. וא"ת ולמה ליה למימר הכין דילמא דישבע דקאמר אדמון לא קאמר אלא אקנקנים וי"ל דמדקאמרי רבנן אין הודאה במקצת ממין הטענה משמע דפליגי נמי אשמן דאי לא תימא הכי לא הוה להו למימר אלא אין כאן לא הודאה ולא כפירה דלא טענו אלא שמן וההודאה במקצת והכפירה במקצת הוא בקנקנים כנ"ל וסוגיין מחלפא אסוגייא דשבועות דאקשינן לר' יוחנן מהא מתני' ואוקמה כאדמון ואיהו דאמר כרבנן משום דמוקי לה בשטענו כדים מלאים שמן וזה מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד וקי"ל כסוגיא דהכא דהוי דוכתא דפלוגתא וכיון שכן הלכה כאדמון ואצ"ל דקי"ל כרב נחמן. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל וזו השיטה מוחלפת מההיא דאמר בשבועות תלמוד ערוך בפיו של ר"י הא מני אדמון היא אלמא ס"ל לאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהן חייב כדקס"ד מעיקרא והכא מפרקינן אליבא דר' יוחנן ביש בלשון הזה קנקנים פליגי ובכה"ג איכא טובא בתלמודא. וכן כתב הרא"ה וז"ל וסגיין מחלפא מההיא דשבועות דאלו הכא מפרקינן לדר' יוחנן אליבא דאדמון והתם אמרינן דר' יוחנן פליגא ואתיא דלא כאדמון וכיוצא בזה בתלמוד:
מתני' מעות נדוניא ופשט לו את הרגל כלומר אם היית תולה אותי ברגל על העץ איני נותן לך כלום. ל"א שאמר לו טול רגלי שאין לי מה שיתן לך. לישנא אחרינא כאדם שמתלוצץ בחבירו וטופח לו רגלו ואומר לו אפילו מן הטיט של תחת רגלו אינו נותן לו. רש"י במהדורא קמא. והראב"ד פירש שהלך לו והוא יותר מחוור כפי הלשון. והקשו הראשונים למה אין כופין לאב לתת מה שפסק דהא דברים הנקנין באמירה מדרב גידל וכתבו דליתיה כפירוש הראב"ד או שאין לו כדפרש"י והא בברייתא דקתני כי האי לישנא דקתני עלה אבל בקטנה כופין אותו וקס"ד דכופין לאב קאמר ורשב"ם ז"ל תירץ דההיא דרב גידל בשקדש לאלתר והיינו דקתני עמדו וקדשו ובתוספות דחו פי' דעמדו לישנא דתלמודא כדתנן עמד וגדר עמד ופרנס והיה נראה לומר דהכא כשפסק לאחר קדושין והיינו דקתני הפוסק לחתנו ולא קתני הפוסק לבתו כדנקט רב גידל אלא שק"ק דא"כ למה לא יכופו אותו חכמים דת"ק לכנוס או לפטור דהא כיון שקדש על פסק מעות כבר נתחייב לה לכנוס או לפטור וי"א כי בירושלמי אמרו דליתא לדרב גידל אלא בנשואין הראשונים והא דהכא מוקמינן לה בנשואין שניים וכל זה דוחק מדלא פרישו לה בגמ'. ויותר נראה לומר דמיירי בדליתיה או שאין לו כלישנא דפשט לו את הרגל והא דקס"ד דכי קתני כופין אותו לאב קאמר בדין הוא דהוה מצי למיפרך דכיצד כופין אותו אלא דניחא ליה למפרך דאפילו אפשר למכפייה איפכא מסתברא וכן פירש רש"י לקמן איפכא מיבעי ליה אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי ע"כ כלומר דע"כ לאו בדוקא נקטיה ההוא לישנא כי למה כופין את האב על מה שפסקה בתו הא ודאי אפילו אפשר לנו לכופו איפכא מסתברא. הריטב"א ז"ל. והרשב"א כתב דמתניתין מיירי כשאין ב"ד יורדין לנכסיו כגון שהלך למדינת הים ואין כאן נכסים שלו אבל יש לו נכסים ב"ד יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהם דברים הנקנין באמירה ע"כ. כתבו התוספות דבירושלמי מוקי לה למתני' כשפסק במעמדה אבל לא פסק בעמדה אפילו רבנן מודו והשתא אתי שפיר הא דאמר בגמרא כופין למאן כו' ע"כ ורש"י ז"ל לא פירש כן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

תוס' בד"ה אמר רבא דעסיק כו' ולהכי פריך מאן כו' אבל כו' בבנים קטנים כו' עכ"ל ר"ל דע"כ לדבריך תמיהת אדמון אינו רק לעוסק בתורה וזהו דוחק דאדמון סתמא קמתמה אף על שאינו עוסק בתורה וכ"כ מהרש"ל מיהו ק"ק להאי תירוצא דאכתי קשה בגדול העוסק בתורה אמאי הבנות יזונו והבן יחזור על הפתחים כיון דמצוה לזון הבנות ק"ו לבן העוסק בתורה כדאמרינן התם ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה שמע מינה מדרבנן כו' שאינו יודע התלמוד אמאי הוי נקט האי לישנא דכדי שמן ומיהו כו' עכ"ל ר"ל המקשה הכא ש"מ מדרבנן כו' לא ידע הא דמסיק הא דנקט כדי שמן משום דפליגי ביש בלשון הזה לשון קנקנים אלא דהוה ס"ד דנקט כדי שמן משום דפליגי בהא אי הוה כרימון בקליפתו או לא ואהא קשיא להו לבתר דידע המקשה דיש לפרש דפליגי ביש בלשון הזה כו' לא ניחא ליה לאוקמא דפליגי אי הוה כרימון בקליפתו ומקשה לר"ח בר אבא ואפ"ה משני כו' ויש לדקדק דאימא דודאי לבתר דידע דיש לפרש דפליגי ביש בלשון הזה לא ניחא ליה לאוקמא דפליגי אי הוה כרימון בקליפתו אלא דלכ"ע הוה כטענו רימון בקליפתו והמתרץ לא השיב לו דפליגי באם הוה כרימון בקליפתו (ב) אלא דלכ"ע הוה כרימון בקליפתו אם טענו בהדיא שמן וקנקנים דהשתא פליגי נמי ביש בלשון הזה קנקנים ולכך לאדמון דיש בלשון הזה לשון קנקנים וה"ל כטוענו רימון בקליפתו ולרבנן אין בלשון הזה לשון קנקנים ולא הוה כטוענו רימון בקליפתו ויש ליישב דאי לכ"ע הוה כטוענו רימון בקליפתו לא הוה לן למימר נמי דאין בלשון הזה לשון קנקנים ודו"ק:

בד"ה הפוסק כו' הואיל ופסק במעמדה הוי תנאי גדולה כ' ומסיק כופין לבעל כו' עכ"ל ושפיר קאמר תנא בד"א בגדולה כו' (ג) אמתני' ו בפסק האב ודלא כפירוש רש"י לקמן דאברייתא קאי וק"ל:

גמ' לית ליה התם נמי אית ליה הנאה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אדמון אומר כו' דאדמון לאו לאפלוגי כו'. נ"ב וראיה לזה דקאמר וכי בשביל שאני זכר כו' ואי לאיפלוגי אתא הל"ל וכי בשביל שהם זכרים יפסידו ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' ולהכי פריך מאן דעסיק כו'. נ"ב והכי פירושו א"כ אדמון אינו מתמיה רק על אותו דעסיק בתורה ועל שאינו עוסק בתורה אינו קמתמה וזהו דוחק שהרי אדמון סתמא קאמר וכי בשביל שאני זכר כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בתוס' בד"ה אמר רבא כו' ויש מפרשים כו'. ואין להקשות כלל דאכתי בגדול העוסק בתורה אמאי הבנות יזונו והבן יחזור על הפתחים כיון דמצוה לזון הבנות ק"ו לבן העוסק בתורה כדלעיל דלעיל איירי בחיי האב שאין חיוב הבנות מתנאי כתובה אלא לאחר מותו כדלעיל זה מדרש דרש ראב"ע הבנים ירשו והבנות יזונו כו' רק מצד מצוה יזון הבנות ודאי ק"ו לבנים העוסקין כו' משא"כ הכא דבלאחר מותו עסקינן דחייב לזון הבנות מצד חיוב שכן קיבל עליו בנן נוקבין דיהוון ליכי מנאי אינון יהון מיתזנין כו' לא שייך ק"ו כלל וק"ל:

בתוס' בד"ה ש"מ כו' ומיהו לאחר שידע כו'. בניחותא ובאו לתרץ כיון דידע כרימון בקליפתו מאי פריך אח"כ נימא תהוי כו' [דהשתא אפשר דגם רבנן מודו דכרמון בקליפתו הוא והכא משום דאין בלשון זה כו'] לזה תירצו דלאחר שידע כו' [ר"ל דדוקא למאי דס"ד דלא ידע למה נקיט כדי שמן ע"כ דהיינו משום דהוי כרימון בקליפתו אבל לבתר דידע כו' לא מסתבר ליה כלל דיהיה שוה כרימון בקליפתו וכדמקשה אח"כ באמת] והמתרץ משני ליה עכ"ז נעשה כו'. וראיתי מי שהביא זה לקושיא והקשה דלמא לשנויא דרבא לכ"ע הוי כרימון בקליפתו וטעמא דרבנן דאין בלשון זה לשון קנקנים ותי' דאילו הוי כרימון כו' ודאי היה נמי בלשון זה קנקנים [עיין במהרש"א] וכ"ז דברים מיותרים ואינם צריכין:

בתוס' בד"ה א"ה כו'. עיין בהגהת אשר"י והוא מהמרדכי מה שהקשה בענין אחר קצת ומתרץ והוא נכון ע"ש. בפשטא דכדי שמן עיין בח"מ בב"י וש"ע וק"ל:

בתוס' בד"ה הפוסק כו' והשתא א"ש כו'. ודלא כפרש"י דפי' הבד"א אברייתא:

תד"ה אדמון. מ"מ אומר ר"ת דל"ה כוותיה כו'. והתוי"ט כתב כן הוכיח הרי"ף אחר משנה דלקמן. לא נמצא שם שום הוכחה רק כתב סתם דנפקא ליה מהלכתא וקי"ל כרבנן. וזה כתב ג"כ על משנה זו בעצמה ולית הל' כאדמון. אולם בב"ב ר"פ מ"ש כ' הרי"ף טעם ע"ש ובנ"י:

גמרא דכ"ע היכא דא"ל מלא עשרה כדי שמן יש לי בבורך כו'. ברי"ף הגי' בידך וברא"ש אצלך ועי' בש"ך סי' פ"ח ס"ק ל"ז. מזה נ"ל ליישב הא דאמר הלל בעדיות פ"א מ"ג מלא הין מים שאובין פוסלין המקוה כו' שדקדק הגר"א ז"ל בשנ"א על מלת מלא שהוא שפת יתר. משום דמצינו לר"ע במקואות פ"ג דאין ג' לוגין שאובין פוסלין אלא אם באו מכלי אחד וחכמים פוסלין אפי' מב' וג' כלים אבל לא מד' והוא דעת יוסף בן חוני בתמורה (יב ב) וחכמים דשם פוסלין אפי' מד' וה' כלים. ולכן אמר הלל מלא הין לומר דאין קפידא רק על המדה ולא על הכלי (כדאמר הכא) דאפי' לא באו מההין רק שיש בם מלא מדת ההין אפילו מב' וג' כלים או אפילו מיותר לחכמים דתמורה. ואפי' בסוחט את כסותו פסלי חכמים שם במקואות. וכן נ"ל לישנא דמלא תרווד רקב בנזיר פ"ז ובאהלות רפ"ב לאתויי דאפילו נתפזר בתוך הבית הבית טמא שם באהלות בפ"ג מ"ב:

משנה אדמון אומר שבעה מי שמת כו' ובנכסים מועטין הבנות יזונו ופרש"י דנכסים מועטין היינו שאין בהן פרנסת יב"ח לזכרים ונקבות עכ"ל. ואין זה לפי המסקנא בפ' מי שמת דרב הוא דאמר הכי אבל שמואל ור' יוחנן מסקו התם דמרובים היינו כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו ובציר מהכי הוי מועטין אלא דדרכו של רש"י ז"ל לפרש המשנה אף דלא כהילכתא אלא לפי פשט לשון המשנה ופשטא דלישנא ודאי כרב דייקא ובהא שייך שפיר דבנכסים מועטין ודאי הבנים ישאלו על הפתחים דכיון שאין כאן כדי פרנסת הבנים והבנות לי"ב חדש ודאי שקלו בנות לכולהו מהשתא וא"כ הבנים ישאלו על הפתחים מילתא דפסיקא הוא משא"כ לשמואל ור' יוחנן דקי"ל כוותייהו דמועטין היינו בציר מכדי מזונות לאלו ולאלו עד שיבגרו הבנות וא"כ הוי דינא דמוציאין מהם מזון הבנות עד שיבגרו והשאר לבנים וא"כ לא הוי מילתא דפסיקא הא דקתני והבנים ישאלו על הפתחים אלא לאחר שכלה ג"כ המותר מהבנים כמו שמפרש שם הרשב"ם ז"ל בפ' מי שמת ע"ש. ועוד נ"ל דכיון דאמרינן התם בפ' מי שמת דאמר שמואל זו דברי ר"ג בריבי אבל חכמים אומרים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו ולפ"ז אם נאמר דרבן גמליאל דהתם היינו ר"ג גופא דמשנתינו שאמר רואה אני את דברי אדמון כמו שכתב מהר"י מטראני ז"ל כאן בחידושיו ור"ג ודאי הוי קים ליה טפי מילתא דאדמון דלדידיה לא הוי נכסים מועטין אלא בכה"ג כמו שמפרש רש"י כאן וא"כ עיקר פלוגתא דאדמון וחכמים הוי דוקא בכה"ג והא דמסקינן התם אבל חכמים אומרים מילתא אחריתא היא ולא קאי אפלוגתא דאדמון בר"פ כן נ"ל לפי שיטת מהר"י מטראני ז"ל אלא שאין זה מוכרח דאפשר דר"ג בריבי דהתם היינו ר"ג בר רבי ממש בנו של ר"י הנשיא ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

רש"י בד"ה הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים תקנת חכמים היא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דהא רישא דמתניתין דקתני הבנים ירשו והבנות יזונו נמי אינו אלא מתקנת חכמים ותנאי ב"ד מה שהבנות ניזונות לאחר מיתה טפי מבחיי אביהם כמבואר לעיל פ' נערה בפשיטות ואפשר דרש"י אכולה מתניתין כתב הכי אלא דיותר נראה דתנאי ב"ד לחוד ותקנת חכמים לחוד משום דקשיא ליה לרש"י ז"ל בסיפא דמתניתין מ"ט דרבנן דנהי דתנאי ב"ד לדידהו הוי דוקא אבנן נוקבן לחוד כי היכא דלא ליתזלן לחזור על הפתחים דזילא בהן טפי מבנים מ"מ מעיקר הדין אינו אלא שיזונו מידי יום ביומו או שבת בשבתו דהנכסים מיהא בחזקת הבנים קאי ומזון הבנות אינו אלא חוב ודי שיפרעו בזמנו כדאשכחן במזון האלמנה שאין מוציאין מהן כלל המזונות שלהן לאחר מיתת הבעל אף בנכסים מועטין אלא שניזונות עם הבנים כמ"ש התוס' להדיא בר"פ מי שמת בד"ה מי אמרינן ע"ש לכך הוצרך רש"י לפרש דהא מילתא דמוציאין מזון הבנות לאלתר ודוחין הבנים לגמרי אף קודם זמן המזונות דמכאן ולהבא היינו מתקנת חכמים דמתנאי ב"ד גופא אכתי אין זה עיקר הדין ואפשר דאהא מילתא גופא מתמה אדמון במה שהבנים ישאלו על הפתחים קודם הזמן דכל יומא ויומא הוא דמטא זמן הבנות והיינו כדמסקינן וכי בשביל שאני יורש בנכסין מרובין הפסדתי בנכסים מועטין והיינו לענין דאכתי הנכסים ברשותייהו קיימו ומזון הבנות אינו אלא חוב להפרע דבר יום ביומו ומש"ה אין מוציאין מהם הנכסים לאלתר כן נראה לי נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה אדמון אומר כו' אע"ג דאמר לקמן כו' מ"מ אומר ר"ת דלית הילכתא כוותיה כו' ועוד דלעיל פ' הנושא אמרינן יתומים שקדמו ומכרו כו' עכ"ל. לכאורה מהך דפ' הנושא אין ראיה כ"כ דשפיר מצינן לאוקמי אף לאדמון שהבנים ניזונין עם הבנות ואפ"ה אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו ואין להבנות כלום ולא מיבעיא בנכסים מרובין דיש להבנות לזון ממקום אחר אלא אף בנכסים מועטין דהבנות יצטרכו להחזיר על הפתחים אפ"ה מה שמכרו מכרו אלא דעיקר ראיית ר"ת מההיא דפ' נערה דאיירי בה ר' אסי משמיה דר"י וע"ז כתב שפיר דההיא דהנושא דאמר נמי ר' יוסי משמיה דר' יוחנן נמי בחדא מילתא שייכי כן נ"ל בכוונת התוס' אבל הרשב"ם ז"ל בר"פ מי שמת כתב להדיא דהלכה כאדמון וכתב שם המרדכי שכן פסקו הראב"ן והראבי"ה ז"ל ונ"ל דטעמייהו דר' יוחנן לטעמיה דבלא"ה לית ליה האי כללא דכייל חזקיה לקמן דהלכה כאדמון כדמשמע לכאורה מסוגיא דבסמוך בתבעו כדי שמן והודה בקנקנים כמו שאבאר וא"כ כ"ש בהאי דר"פ מי שמת דלר"י אין הלכה כאדמון דהא ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם בחדא מסכתא וא"כ הא תנינן התם באידך מתניתין הניח בנים ובנות וטומטום הבנות דוחין אותו אצל הזכרים והיינו דלא כאדמון אבל הרשב"ם ז"ל וסייעתו פסקו כחזקיה דלקמן דהלכה כאדמון דחזקיה רבו דר' יוחנן הוי ועוד דמהאי פיסקא פריך תלמודא לקמן כן נ"ל ליישב שיטת הרשב"ם ז"ל וסייעתו ודו"ק:

קונטרס אחרון
ע"ב תוספות בד"ה אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי כו' ואע"ג דאמר לקמן כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו מ"מ אומר ר"ת דלית הלכתא כוותיה והביא ראיות על זה ע"ש והרשב"ם חולק ופסק בס"פ מי שמת כאדמון וכתב המרדכי ז"ל שהראב"ן והראבי"ה פסקו נמי כאדמון וכתבתי ליישב הסוגיא לשיטתם דלא תקשי להו מהראיות דר"ת ז"ל עיין בפנים:

בא"ד ואומר ר"ת דה"ט דאדמון לאו לאיפלוגי כו' ור"ג נמי כו' אלא משום שיש ודאי לתמוה עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין בזה דכיון שיש בודאי לתמוה אמאי לא פליג ובתחילה היה נ"ל לפרש דאדמון ור"ג לא קאמרי אלא דאם לדין ודאי יש תשובה אע"כ דתקנת חכמים היא כדפרישית בל' רש"י ולפ"ז איכא למימר דהא דקי"ל יתומים שקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו ואמרי' נמי בפ' מי שמת דמועטין ונתרבו זכו בהן היורשין היינו דוקא לבתר דקאמר אדמון ור"ג דמדינא ודאי אף מעיקר התקנה הבן והבת שוין משום דוכי בשביל שאני זכר הפסדתי וכדפרישית דבנכסים מועטין נמי יורשין נינהו ונכסים בחזקת היורשין קיימי אלא דמתקנת חכמים שהבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים א"כ הבו דלא לוסיף עלה שאם קדמו ומכרו מכרו וכן לענין מועטין ונתרבו דלעולם לא יצאו הנכסים מחזקת היורשים ואם מכרו הו"ל נכסים משועבדים ואין גובין למזון הבנות ממשועבדים וכיוצא בזה כתב מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו אלא דאכתי לשון התוספות לא משמע כן לכך צריך לפרש בדבריהם דאע"ג דמדינא ס"ל לאדמון ולר"ג לאפלוגי אעיקר התקנה מ"מ כיון דתקנה קדומה היא ותנאי ב"ד אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין ועוד דמאחר שנתפשטה התקנה כל הנושא אשה על תנאי זה סומך וכל מעב"ד כמאן דכתיבי דמי וכאילו התנה בפירוש וכל תנאי שבממון קיים ואדמון ור"ג גופא נמי מודו דמעתה כן הוא עיקר הדין כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

משנה הטוען את חבירו כו' אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון. ואע"ג דלמאי דמסקינן דטעמא דאדמון משום דיש בלשון הזה לשון קנקנים א"כ לא שייך הא מילתא אליבא דר"ג דלדידיה אפי' אין בלשון הזה לשון קנקנים אפ"ה חייב שבועה דהא ס"ל טענו חטין והודה לו בשעורין נמי חייב כדמייתו התוספות בסמוך אלא דאפ"ה קאמר שפיר דרואה אני את דברי אדמון נמי בהא דיש בלשון הזה לשון קנקנים דנ"מ למילתא אחרינא לענין מקח וממכר וכן במי שהודה לחבירו בעשרה כדי שמן שמחוייב ליתן לו ג"כ הקנקנים וכן נראה מלשון התוס' בפ' שבועת הדיינים ע"ש וכן כתב בהגה"ת אשר"י דשמעתין:

תוספות בד"ה ש"מ מדרבנן כו' תימא מאי פריך לר' נחמן כו' אדרבא אית לן למימר כאדמון דהלכתא כוותיה כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהא מסקינן לקמן דהלכה כאדמון היינו משום דאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון וא"כ ע"כ ר"נ לא ס"ל כאדמון וכר"ג דאמר רואה אני דהא לר"ג נמי חייב בטענו חטין והודה בשעורין ור"נ ס"ל דפטור ועוד דסתמא קאמר ר"ג דאדמון גופא נמי הכי ס"ל דלמאי דלא ס"ד השתא פלוגתא דיש בלשון הזה לשון קנקנים וא"כ ע"כ הא דקאמר רואה אני היינו לענין עיקר הדין דחטין ושעורין וס"ל דאין לחלק כלל בין היכא דתבע תרוייהו או חד מינייהו והא דקתני בכה"ג היינו להודיעך כח דרבנן דאף בדתבע תרוייהו פטרי ובלא"ה נמי אשכחן בכמה דוכתי דנראה להש"ס דוחק לומר דג' מחלוקות בדבר כ"ש הכא דאמר ר"ג רואה אני דמשמע דלגמרי ס"ל כמותו ועוד דלכאורה לא שייך הכא לומר כלל דר"נ ס"ל כר"ג בחדא ופליג עליה בחדא דהא בפ"ק דמציעא דף ה' מסיק הש"ס בפלוגתא דר"ג וחכמים דבדרשא דקרא פליגי דחכמים דרשי כי הוא זה דבעינן שיודה ממין הטענה ור"ג דריש כי הוא זה לדרשא אחרינא למעוטי העדאת עדים כאבוה דרב אפוטריקי ע"ש וא"כ כיון דחכמים דמתניתין דהכא משמע להו דתבעו חטין ושעורין והודה באחד מהן נמי שייך למעוטי דכי הוא זה א"כ מקשה שפיר דר"נ כמאן ס"ל אי ס"ל כחכמים אמאי חייב ואי ס"ל כאדמון ור"ג דלא דרשי כי הוא זה למין הטענה אלא לדרשה אחריתא א"כ בטענו חטין והודה בשעורים נמי ליפטר ולכאורה היה נ"ל ליישב דהתוס' דהכא משמע להו דמאן דמחייב שבועה בטענו שניהם ופוטר בטענו חיטין והודה בשעורים לאו מקרא דכי הוא זה פטר ליה משבועה אלא מסברא דהא קי"ל בטענו חיטין והודה בשעורין כרבה בר נתן דאמר ס"פ המניח דפטור אף מדמי שעורין וא"כ תו לא מיקרי מודה במקצת אלא דלענ"ד א"א לומר כן דא"כ לפי האמת נמי תיקשי הלכתא אהלכתא דהא קי"ל בפ"ק דמציעא כר' חייא קמייתא דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים דלא כאבוה דר' אפוטריקי וקי"ל נמי כרב נחמן בדיני דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן חייב ובטענו חיטין והודה בשעורין פטור בין מממון ובין משבועה וא"כ האי קרא דכי הוא זה במאי מוקמינן לה אי ס"ד דטענו חיטין והודה בשעורין לא צריכא קרא לפטור משבועה אלא מסברא אע"כ דמסברא לא ידעינן לה אלא מקרא דכי הוא זה וכמ"ש התוס' להדיא שם בפ"ק דמציעא וכמ"ש שם בחידושינו וא"כ לא מקשי התוס' הכא מידי וצ"ע ליישב ע"ש:

מיהו לר' יוחנן בפ' שבועת הדיינין ע"כ ס"ל דג' מחלוקות בדבר וס"ל דמאן דמחייב בטענו שניהן לית ליה דרשא דכי הוא זה ואפ"ה פוטר בטענו חיטין והודה בשעורין מסברא כיון דפטור אף מדמי שעורין וכי הוא זה מוקי לה כדאבוה דר' אפוטריקי ובע"כ מוקי לה רבי יוחנן הכי מברייתא דשור ושה דמוקי לה כאדמון וס"ל דאין הלכה כאדמון בהא כמו שאבאר בסמוך לכל א' מהפירושים ועיין בס"פ המניח בל' התוס' ובחידושינו ודוק היטב:

גמרא לימא תהוי תיובתא דר' חייא בר אבא כו' ומסקינן דלרחב"א אמר רבי יוחנן נמי פליגי ביש בלהזל"ק וע"י גלגול. והקשו בתוס' פ' שבועת הדיינים דהתם מסיק רחב"א גופא דתלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן דאדמון ורבנן פליגי בטענו חיטין ושעורין והודה בא' מהם ור' יוחנן כרבנן והאריכו שם בתוספות לתרץ דלר' יוחנן אדמון וחכמים ע"כ בתרתי פליגי ע"ש והר"ן ז"ל כתב בשמעתין דסוגיא דהכא וסוגיא דשבועת הדיינין הן מסוגיות ההפוכות דאשכחן בגמרא וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל אמנם גם בזה לא ידענא למה הוצרכו לכך דהא אשכחן כה"ג טובא בתלמוד דלא ניחא לאוקמי מימרא דאמורא במה שמפורש במשנה או בברייתא דפליגי בה תנאי אפילו היכא דקאמר לימא מסייע ליה משום דא"כ הו"ל למימר בהדיא הלכה כהאי תנא ודחי הש"ס דמשום הא לא איריא וא"כ אע"ג דמסקינן התם דתלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן דפלוגתא דאדמון ורבנן בחיטין ושעורין והודה בא' מהם אכתי אי לא אשכחן לפרש פלוגתייהו אלא בענין זה הו"ל לר' יוחנן למימר הלכה כחכמים ומש"ה דחי הש"ס דלא פסיקא ליה למימר הלכה כחכמים דאיכא למימר דלא פליגי אלא ביש בלהזל"ק אלא לבתר דאותביה ר' אבא בר ממל לרחב"א בפ' שבועת הדיינים מברייתא דטענו בשור ושה אלמא דאיכא שום תנא דמחייב בטענו שניהם ופוטר בטענו חיטין והודה שעורים מש"ה גופא ניחא ליה לר' יוחנן לאוקמי פלוגתא דאדמון וחכמים בהכי ועי"ל דהא דקאמר הכא לימא תיהוי תיובתא היינו דאדר' אבא בר ממל גופא קשיא להו אדאותביה לרחב"א בפ' שבועת הדיינין מברייתא אמאי לא אותביה ממתני' דהכא ואי משמע ליה דמתני' דהכא דאדמון ורבנן בהא פליגי א"כ מברייתא נמי לא קשה מידי דאיכא לאוקמי כאדמון ודחי הש"ס הכא דממתניתין לא פסיקא ליה לר"א בר ממל לאקשויי דאיכא לאוקמי במילתא אחריתי אבל לקושטא דמילתא תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן דאדמון וחכמים בפלוגתא דחיטין ושעורין פליגי מיהו התוס' בפ' שבועת הדיינין שלא רצו לפרש כן היינו משום דבלא"ה לא ניחא להו לומר דסוגיא דפ' שבועת הדיינין סובר דר"י ס"ל כאדמון דפשיטא להו להתוס' דלכ"ע אית להו האי כללא דלקמן דכל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו כמ"ש התוספות במשנה הקודמת בשמעתין בד"ה אדמון אומר ועוד דקשיא להו לישנא דר"ג גופא דקאמר רואה אני את דברי אדמון ותיפוק ליה דלר"ג אפילו בטענו חיטין והודה בשעורין חייב לכך הוצרכו לפרש בפרק שבועת הדיינין דאדמון וחכמים לר' יוחנן בתרתי פליגי וכי קאמר ר"ג רואה אני את ד"א אחדא קאי דיש בלהזל"ק ובהא מסקינן לקמן דהלכה כאדמון אף לר' יוחנן משא"כ להר"ן והריטב"א ז"ל דסוגיא דשבועות באמת ס"ל לר' יוחנן דפליגי בחדא וס"ל לר' יוחנן הלכה כחכמים ולית ליה האי כללא דלקמן וכדפרישית נמי לעיל בשיטת הרשב"ם ז"ל בנכסים מועטין אליבא דר' יוחנן וא"כ נמי דלהר"ן והריטב"א ז"ל ע"כ דסוגיא דשבועות מפרשו להא דקאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון היינו כאדמון ועדיפי מאדמון דאפילו בטענו חיטין והודה בשעורין חייב א"כ לפ"ז לא הוו צריכי הר"ן והריטב"א לידחק דסוגיות הפוכות הן דשפיר איכא לפרש כדפרישית ודוק היטב:

משנה הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כו' ופירש רש"י ב' לשונות בלשון פשט לו את הרגל. ונראה לכאורה דהנך תרי לישני לדינא נמי פליגי דללשון ראשון של רש"י אפילו אם יש לו לאב ליתן ואינו רוצה אפילו הכי סבר אדמון אומרין לו כנוס או פטור משא"כ ללשון שני של רש"י דוקא היכא דאין לו לאב סבר אדמון דאומרים לו כנוס או פטור אבל היכא דאית ליה לאב עד שאנו כופין החתן לכנוס או לפטור נכוף לאב ליתן ועיין מה שכתבתי בזה בפרק מציאת האשה במשנה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו דמלשון רש"י שם נראה כלשון השני שפירש כאן ועוד אבאר בזה בשמעתין בסמוך אלא דמלשון הר"ן ז"ל בשמעתין משמע להיפוך דהיכא דיש לו לאב פשוט יותר דאמרינן או כנוס או פטור אף לרבנן כיון שיש לו מקום לגבות וכ"כ הבית שמואל בסי' נ"ג בפשיטות ולענ"ד מל' התוספות נמי משמע כן ויבואר בסמוך:

פירש"י ד"ה נכסים מועטים מפרש בב"ב וכו'. והנה בב"ב שם אמרינן בברייתא זו דברי ר"ג ברבי אבל חכמים אומרים עד שיבגרו. ונראה דס"ל לרש"י כיון דאמר לקמן כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"כ ע"כ בהא נמי הלכה כמותו כמ"ש התוס' והיינו דס"ל לאדמון נמי תקנת חכמים משום דבאמת הא דאמר אדמון וכי בשביל שאני זכר וכו'. אין זה קושיא כל כך דכיון דהתחייב עצמו בתנאי כתובה שיהיו הבנות ניזונות הם כבע"ח אלא דהא קשיא כיון דאין לגבות שום חוב קודם הגעת זמן נהי דעד י"ב חודש ה"ל כאלו הגיע הזמן גביה כדאמרינן לעיל דף צ"ז גבי אלמנה מוכרת עד י"ב חודש אבל יותר מי"ב חדש ודאי דאין לגבות מיד. ובאמת היינו דברי ר"ג עצמו בברייתא שם ומה שפירש"י הכא בדברי ת"ק היינו משום דבאמת לא נזכרו לשון חכמים במתניתין אלא לשון התקנה והכל מדברי אדמון ודברי חכמים נזכרו בברייתא ר"פ מי שמת א"כ ס"ל לרש"י דהלכה י"ב חודש כאדמון וכן פירש"י לעיל דף מ"ג. ונראה דיש לפרש עוד דס"ל לרש"י דתמיהת אדמון היינו על מה שאמרו דהוי נכסים מועטים כל שאין בהם פרנסת י"ב חודש לזכרים ולנקבות אמאי לא יאמרו הזכרים כשאינו מספיק לשניהם עד י"ב חודש דנותנים הכל לבנות כדמשמע שם בב"ב דלמה יגרע מנכסים מרובים דאין גובים ביחד יותר מי"ב חודש כנ"ל ה"נ הא יכולין הבנים לומר שהם מוחלין המזונות שלהם ובאים בתורת ירושה כדמפרש רבא בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין וכו' וא"כ לא יגבה מהם אלא עד י"ב חדש משא"כ למ"ד עד שיבגרו דבאמת הדין כן שאין הזכרים מפסידין דהא אין מוציאין מהם אלא עד שיבגרו הבנות והמותר שלהם כדאמרינן בב"ב שם ולפ"ז מאי דקי"ל עד שיבגרו אין מקום לתמיהת אדמון ולית הלכתא כוותיה כמ"ש הפוסקים ועיין בקונטרס אחרון מ"ש בזה ופירוש ראשון נ"ל עיקר דבאמת ר"ג דהכא במתניתין הוא דברי ר"ג עצמו בבריתא שם כמ"ש מהר"י טראני דשניהם הוא ר' גמליאל חבירו של ר"א ור' יהושע וס"ל לרש"י דהלכתא כוותיה ודוק:

מתניתין אדמון אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע וכו'. הנה לכאורה קשה לפי מאי דקי"ל בח"מ סימן פ"ז דאם תבעו פקדון והנתבע מודה במקצת פקדון פטור משבועה דה"ל כאומר הילך מה שהודיתי לך והוי כופר הכל א"כ כיון דמתניתין משמע דמיירי בפקדון כדפירש"י ד"ה שטענו מדה וכו' ליכא הודאה במקצת ואין לומר דמיירי כגון שטוען הנתבע שנאבדו או נשברו הקנקנים בפשיעתו כמ"ש בש"ע סימן פ"ח גבי בית מלא פירות מסרתי וזה אמר עד הזיז וכו' וכגון שנרקבו בפשיעתו ע"ש זה אינו דהתם שאני דכשתבעו בית מלא פירות ג"כ הוא אומר דאם הם נרקבים ישלם לו מעות והוי ממין הטענה אבל הכא א"א לפרש הכי שתבעו או כדי שמן או מעותיו דא"כ ודאי הוי ממין הטענה ומ"ט דרבנן דהרי תבע ממנו מעותיו ומודה במקצת הטענה ודוחק לומר שתובע אותו שמן בפני עצמו וקנקנים בלא שמן ומודה שנשברו דהא סתמא דלישנא לא משמע כן וכדאמרינן לקמן נעשה כמי שתבעו רמון בקליפתו משמע שתובעו השמן בתוך הקנקנים וצ"ל שתובע אותו שמן בקנקנים ממש והוא מודה בקנקנים ואומר שנשברו וישלם מעותיהם ואפ"ה ה"ל הודאת הקנקנים ממין הטענה כיון שאומר על אותן קנקנים עצמן ואפילו לדעת הראב"ד דס"ל דחוב ופקדון ה"ל כמו חיטים ושעורים כמ"ש הב"י בשמו בסימן פ"ח היינו כשהודה לו בחוב אחר שלוה ממנו אבל מה שמודה לו על אותן קנקנים ה"ל ממין הטענה ולפ"ז הא דקאמר בב"מ דף ה' הא דתני רמי ב"ח ד' שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת היכי דמי לאו דאמר הילך לא דאמר ג' פרות מסרתי לך ומתו בפשיעה. צ"ל דלאו דוקא קאמר דאפילו תובע הפרות בעצמן והשומר אומר שמתו בפשיעה ה"ל ממין הטענה. ואין להקשות דהא אמרינן בר"פ המפקיד דאפילו מודה בפשיעה ורוצה לשלם צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה. א"כ ממילא צריך לישבע ע"י גלגול על השמן כדמשני במסקנא הכא. זה אינו דיש לומר כגון שמצוי בשוק כדאיתא בח"מ סימן ע"ב דבכה"ג א"צ לישבע שאינו ברשותו. א"נ יש לומר שמכיר את הקנקנים שלו שהם שבורים עתה. ועוד יש לומר דא"צ לדחוק בזה אלא שהקנקנים בעין ואפ"ה לא הוי הילך דמיירי כגון שמכר לו כדי שמן בקנין המועיל וכבר קיבל הדמים והתחייב א"ע ליתן לו כדים עם שמן דהקנין מועיל אפילו אינם ברשותו של המוכר כדקי"ל בח"מ סימן ר"ט סעיף ו' דבדבר המצוי בשוק חייב לקנות לו. א"כ שפיר יש לומר דמתניתין מיירי בהכי שטענו שחייב ליתן לו כדים עם שמן ומודה בקנקנים ולא הוי הילך כיון שאינו ברשותו. ובזה נ"ל ליישב פירש"י ד"ה בטוענו מדה וכו' שמן הפקדתי אצלך וכו'. הא דנקט לשון פקדון הכא דוקא ולא במתניתין ובכל הסוגיא. ולפמ"ש ניחא דבאמת צ"ל דלא מיירי בפקדון אלא במכירה דאל"כ הוי הילך. אך לס"ד דהוי סבר דמיירי בטוענו מדה ואדמון ס"ל כר"ג דטענו חיטים והודה לו בשעורין חייב והיינו דחייב לישבע ופטור לשלם השעורים כמ"ש התוס' בב"ק דף ל"ה ע"ב דאפילו לר"ג דמחייב בטענו חיטין והודה לו בשעורין היינו דחייב לישבע על החיטין אבל מודה דפטור משעורין שפיר פירש"י הפקדתי אצלך דלא הוי הילך כיון דבאמת פטור לשלם הקנקנים. ובזה יש ליישב מה שדקדק הש"ך בסימן פ"ח בסוגיא לפי הגירסא היכא דאמר ליה מלא י' כדים יש לי בידך הרי בתר הכי קאמר תרי זמני י' כדים יש לי אצלך ולמה לא נקט ג"כ לשון בידך. ולפמ"ש יש לומר דלמאי דקאמר בתחלה דמיירי בטענו שמן לבד והודה לו בקנקנים דפטור מקנקנים ולא שייך לומר דהוי הילך. יש לומר בפקדון שייך לשון בידך. אבל בתר הכי י' כדים מלאים דמיירי שטענו שמן וקנקנים ע"כ צ"ל דמיירי במכירה כנ"ל שייך יותר לשון אצלך ר"ל שהוא חייב ליתן לו אפילו אינו ברשותו. אבל בפקדון שייך יותר לשון בידך שהוא ברשותו. ודוק: ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה ש"מ מדרבנן וכו'. תימא וכו' משמע דפשיטא להו דאדמון מודה בטענו חיטים והודה לו בשעורים מדפליג דוקא בחיטים ושעורים ור"ג שאמר רואה אני לאו מטעמיה דאדמון דהא ל"ל כלל ממין הטענה בריש ב"מ ובאמת כן הוא הסוגיא מפורשת בשבועות דף מ'. והרמב"ן כתב מטעם זה דסוגית מתחלפות. ולענ"ד יש לומר דבאמת מסתמא יש לומר דר"ג דאמר רואה אני דברי אדמון מטעם אחד הוא והא דתני שטענו שמן וקנקנים היינו לרבותא דלא נימא דהוי כהילך ומיירי בפקדון כמ"ש לעיל דבטענו חיטים והודה לו בשעורים כיון דקי"ל כרבה בר נתן דפטור משעורים פשיטא דלא הוי הילך וכיון דאיכא למימר דלרבותא נקט מסתמא טעם אחד לשניהם אם כן מקשה שפיר ממ"נ אי ס"ל הלכה כאדמון אפילו טענו חיטים והודה לו בשעורים נמי אבל סוגיא דשבועות דאמרינן התם איתיביה ר' אבא בר ממל וכו' היינו דר' אבא בר ממל לשיטתיה אזיל דמשמע דר' אבא בר ממל פליג ארבה בר נתן בב"ק דף ל"ה ע"ב וס"ל טענו חיטים והודה לו בשעורים חייב בשעורים א"כ ע"כ צ"ל דהא דפליג אדמון דוקא בשמן וקנקנים משום דס"ל דבעינן ממין הטענה דלא כר"ג דהא ל"ל לרבותא כנ"ל ודוק:

כיסופא מי לית ליה. דקא מיכסיף מן המלוה תמיד הלכך אי רבנן היא דאמרי דלענין חוב לוה ע''מ לפרוע ופרע חברו בשבילו חייב לשלם וגבי מודר הנאה מחילה היא ואסיר כי לוה ע''מ שלא לפרוע נמי הנאה היא ומחילה מחיל גביה ואסיר אלא חנן היא ובין בחוב העומד לפרוע בין בעומד שלא לפרוע לית ליה גביה מידי ולאו מחילה היא ואע''ג דסלקיה מפרעון ומכיסופא: מתני' נכסים מועטין. מפרש בבבא בתרא שאין בהן פרנסת שנים עשר חדש לזכרים ולנקבות: הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. תקנת חכמים היא: הפסדתי. בתמיה: גמ' מאי קאמר. אם בשביל שאני זכר הפסדתי משמע אם בשביל שאני זכר וכחי יפה הפסדתי ומהו יפוי כחו: מתני' והודה לו בקנקנים. רקים בלא שמן: גמ' בטוענו מדה. לא תבע ממנו קנקנים אלא שמן הפקדתי אצלך ומאי כדי שמן דקתני מתני' מדה מלא עשרה כדי שמן דהוי ליה טענו חטים והודה לו בשעורים: בבורך. בור שלפני הבד: קנקנים לא טעין ליה. וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא: כדים מלאים. כדים ושמן משמע: עשרה כדי שמן. ולא אמר מלאים: יש בלשון הזה לשון קנקנים. כיון דלא אמר ליה מלא עשרה אין זה טוענו מדה אלא עשרה כדים מלאים והוה ליה טענו חטים ושעורים: אלא טעמא כו'. לשון קושיא הוא לאותובי למאן דאמר פטור דדוקיא דמתני' כרב נחמן מדקתני הטוען את חבירו כדי שמן ולא קתני כדים מלאים שמן שמעינן מינה דמשום דאין בלשון הזה לשון קנקנים פטרי רבנן הא אם תבעו שניהם חייב: נעשה כמי שתבעו רימון בקליפתו. לא דמו כדים ושמן לחטים ושעורים דכולי חדא מילתא הוא וממין הטענה הוא: שמן. בלא קנקנים מנטר בבור: אלא הכא במאי עסקי' כו'. אלא לא תימא כמו שטענו רימון אלא ר' חייא מוקי למתניתין כגון שהודה במקצת קנקנים ומקצתם כפר דבקנקנים גופייהו איכא כפירה והודאה ואי יש בלשון התביעה לשון קנקנים מיחייב עלייהו שבועה ושבועה דשמן דקא מחייב אדמון משום גלגול היא דקסבר יש בלשון התביעה לשון קנקנים: מתני' ופשט לו את הרגל. לשון בזיון הוא ואמר נואש שאינו חש לדבריו טול טיט שעל גבי רגלי ואני שמעתי תלה אותי על עץ ואין לי מה ליתן: גמ'

אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי. אע''ג דאמר לקמן כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ומההוא פיסקא פריך הש''ס לקמן אלמא דהכי הוי עיקר מ''מ אומר ר''ת דלית הלכתא כוותיה בהא דהא סוגיא דגמרא דלא כוותיה לעיל בפרק נערה (דף מג. ושם) אמר. רבי אסי א''ר יוחנן עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין בנכסים מועטים אלמא סתם דבריו כרבנן ועוד דלעיל פ' הנושא (דף קג.) אמרי' יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו וסתמא דהש''ס כרבנן בריש מי שמת (ב''ב דף קלט:) ואומר ר''ת דהיינו טעמא דאדמון לאו לאיפלוגי אמלתא דחכמים אתא אלא מתמה בעלמא הוא ור''ג נמי דאמר בההיא רואה אני את דברי אדמון לאו משום פסק דין אלא משום שיש ודאי לתמוה.: אמר רבא דעסיק באורייתא ירית. בתמיה מקשים מאי קמתמה רבא אין ה''נ כדאמר לעיל בפרק נערה (דף מט. ושם) מצוה לזון את הבנות וק''ו לבנים דעוסקין בתורה ואר''ת דלא דמי דלעיל גבי מצוה יש מצוה לזון הבנים יותר מן הבנות אבל הכא שמת האב וירושתן קא שקלי מן התורה קא מתמה רבא אמילתיה דאדמון דקא בעי למימר דכשיעסוק בתורה יטול ירושה ואם לא יעסוק לא יטלנה וי''מ דהכא מיירי בבנים גדולים ולהכי פריך מאן דעסיק כו' אבל לעיל מצוה לזון את הבנים בבנים קטנים מיירי משום דכולם עומדים לעסוק בתורה קאמר ק''ו לבנים ולהכי לא פריך מאן דעסיק דכולם הן עומדים לעסוק בתורה: שמע מינה מדרבנן טענו חטין ושעורים וכו'. תימה מאי פריך לר''נ מדרבנן והלא איכא אדמון דקאי כוותיה וכי תימא משום דרבים נינהו אדרבה אית לן למימר כאדמון דהלכתא כוותיה ואומר רבי דמכולהו פריך דמשמע דאדמון מודה בחטין ושעורים דמיפטר מדלא נקט חטין ושעורים אלא נקט כדי (יין ושמן) דכרימון בקליפתו דמי כדבעי למימר לקמן רב שימי בר אשי שאינו יודע הגמרא אמאי הוי נקיט האי לישנא דכדי שמן ומיהו לאחר שידע דאיכא לאפלוגינהו ביש בלשון הזה לשון קנקנים פריך איפכא נימא תיהוי תיובתא דרב חייא בר אבא ואפילו הכי משני נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו: אי הכי מ''ט דאדמון. תימה מאי קא קשיא ליה הא אשכחן ר''ג דאית ליה האי סברא דמיחייב בטען לו חטין והודה לו בשעורים כדתנן בפ' שבועת הדיינין (שבועות לח: ושם) ונראה דה''ק אי הכי מ''ט דאדמון אליבא דר''נ דהא בעינן למימר דלהוי אדמון כרב נחמן דכוותיה קי''ל ור''נ דוקא בטענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן מיחייב אבל טענו חטין והודה לו בשעורין פטור: הפוסק מעות לחתנו. מוקי לה בירושלמי כשפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפי' רבנן מודו והשתא אתי שפיר הא דאמר בגמרא כופין למאן אילימא כופין לאב איפכא איבעי ליה למימר הואיל ופסק במעמדה הוי תנאי גדולה תנאי ותנאי קטנה לאו כלום ומסיק כופין לבעל ליתן את הגט לקטנה משום דלאו תנאה אבל גדולה הואיל ובמעמדה התנה הרי הוא כמו שהיא עצמה התנית: