כתובות קט ע"א

תשב עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שתלבין ראשי עכשיו שאבא פסק מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:
גמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא אמר רבי יוסי ברבי יהודה לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה שחכמים אומרים תשב עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר כסבורה אני שאבא נותן עלי ועכשיו שאין אבא נותן עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון תנא במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה כופין כופין למאן אילימא לאב איפכא מיבעי ליה אלא אמר רבא כופין לבעל ליתן גט אמר ר' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו אמר ליה רבא לרב נחמן אפי' בברייתא א''ל מי קאמרינן במשנה בכל מקום שאמר רבן גמליאל קאמרינן אמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה ב' דברים שאמר חנן הלכה כיוצא בו שבעה דברים שאמר אדמון אין הלכה כיוצא בו מאי קאמר אילימא הכי קאמר שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ושבעה דברים שאמר אדמון אין הלכה כמותו ולא כיוצא בו והאמר רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו אלא ה''ק שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו שבעה דברים שאמר אדמון אין הלכה כיוצא בו הא כמותו הלכה בכולהו והאמר רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כ''מ שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו אמר אין לא אמר לא אלא ה''ק שני דברי' שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו שבעה דברים שאמר אדמון יש מהן שהלכה כמותו וכיוצא בו ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו בכ''מ שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו אינך לא:
מתני' העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה הימנו וחכמים אומרים איבד את זכותו עשאה סימן לאחר איבד את זכותו:
גמ' אמר אביי לא שנו אלא עד אבל דיין לא איבד את זכותו דתני ר' חייא אין העדים חותמין על השטר אלא א''כ קראוהו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קט - א

תשב בתו הארוסה עד שתלבין ראשה, שאינו חייב לכונסה לחופה כל עוד אינו מקבל את הנדוניה שפסק לו אביה.

אדמון אומר: יכולה היא הארוסה שתאמר לו: אילו אני פסקתי לעצמי [לך נדונייה בעצמי], ואיני נותנת אותה, אכן היה דיני שאשב עד שתלבין ראשי.

אבל עכשיו, שאבא שלי הוא זה שפסק לך את הנדונייה, מה אני יכולה לעשות אם הוא אינו עומד בהתחייבותו. ולכן זכותי לדרוש ממך - או כנוס אותי לאשה, או פטור אותו מהאירוסין אליך בגט.

אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון, שהצדק עמו, וכך יש לפסוק.

גמרא:

אומרת הגמרא: מתניתין, משנתנו היא דלא כי האי תנא בברייתא המעמיד את מחלוקתם של חכמים ואדמון באופן אחר.

דתניא, אמר רבי יוסי ברבי יהודה: לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל, שיכולה היא שתאמר לו "אבא פסק עלי, ומה אני יכולה לעשות ".

על מה נחלקו - על שפסקה היא על עצמה את נדונייתה.

שחכמים אומרים: תשב עד שתלבין ראשה. ואילו אדמון אומר: יכולה היא שתאמר "כסבורה אני שאבא נותן עלי [עבורי] את נדונייתי שפסקתי לך. ואולם עכשיו, שאין אבא נותן עלי - מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור!

אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.

תנא, שנה התנא כתוספת על הברייתא הזאת:

במה דברים אמורים שנחלקו חכמים ואדמון כשהיא פוסקת, בגדולה שפסקה עם חתנה. אבל בקטנה שפסקה נדונייה לחתנה לא נחלקו, אלא הכל סוברים ש"כופין" למלאות את פסיקתה לחתנה.

ומבארת הגמרא את דבריו:

"כופין" בקטנה לקיים את פסיקת הנדונייה - למאן? את מי כופים, ובאיזה ענין כופים?

אילימא, אם נאמר שכופים לאב שיתן את הנדונייה שהבטיחה הקטנה לחתנה, ובגדולה אין כופים אותו. ^[1] אי אפשר לומר כך, שהרי איפכא מיבעי ליה למימר, שכופים את אביה של הגדולה לקיים את התחייבות בתו, היות ויש ממש בדבריה, ולא כופים את האב לקיים התחייבות של בתו הקטנה, שאין ממש בדבריה!

אלא, אמר רבא: כופין לבעל ליתן גט בקטנה שאינה עומדת בהתחייבותה נדונייתה, לפי שאין בדבריה ממש.

אמר רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה: כל מקום שאמר רבן גמליאל "רואה אני את דברי אדמון" - הלכה כמותו.

אמר שאל ליה רבא לרב נחמן: האם אפילו בברייתא הדין כך?

אמר ליה רב נחמן: מי קאמרינן שהלכה כמותו דוקא במשנה?

בכל מקום שאמר רבן גמליאל - קאמרינן.

אמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה: ב' דברים שאמר חנן - הלכה כיוצא בו.

שבעה דברים שאמר אדמון - אין הלכה כיוצא בו.

ודנה הגמרא במשמעות האימרה הזאת:

מאי קאמר?

אילימא הכי קאמר: שני דברים שאמר חנן - הלכה כמותו, וכיוצא בו [כמו רבן יוחנן בן זכאי, הסבור כמוהו].

ואילו שבעה דברים שאמר אדמון - אין הלכה כמותו, ולא כיוצא בו [כרבן גמליאל הסבור כמוהו].

אי אפשר לומר כך. כי - והאמר רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה: כל מקום שאמר רבן גמליאל "רואה אני את דברי אדמון" [בשלשה מקומות מתוך השבעה] - הלכה כמותו!

אלא, הכי קאמר: שני דברים שאמר חנן - הלכה כמותו, וכיוצא בו [רבן יוחנן בן זכאי].

שבעה דברים שאמר אדמון - אין הלכה כיוצא בו [כרבן גמליאל החולק עליו בארבעה דברים מתוך השבעה].

ומכאן אתה למד שרק כדברי רבן גמליאל אין הלכה [במקום שנחלק על אדמון].

הא כמותו של אדמון - הלכה בכולהו, בכל שבעת הדברים שאמר.

גם זה לא יתכן, כי:

והאמר רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה: כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון - הלכה כמותו.

והיינו, בשלשת הדברים שבהם אמר רבן גמליאל שהלכה כאדמון - אין, אז הלכה כאדמון.

אבל בשאר הדברים, שלא אמר רבן גמליאל שהלכה כאדמון - לא פסקינן כאדמון.

אלא, הכי קאמר:

שני דברים שאמר חנן - הלכה כמותו, וכיוצא בו.

שבעה דברים שאמר אדמון - יש מהן שהלכה כמותו וכיוצא בו, ויש מהן שאין הלכה כמותו, אלא כיוצא בו. ומבארת הגמרא: בכל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון - שם בלבד הלכה כמותו.

אבל אינך - בארבעת המקומות שלא רבן גמליאל את דברי אדמון, לא פוסקים הלכה כמותו.

מתניתין:

העורר על השדה, שעומד וטוען כנגד מי שקנה שדה מחברו, כי המוכר גזלה ממנו, והיא שייכת לו, ואולם, הוא המערער עצמו חתום עליה, על שטר המכירה בין המוכר לקונה בעד -

אדמון אומר: אין חתימתי על השטר מהווה הודאה על בעלות המוכר. ומה שחתמתי על שטר המכירה הוא משום שהשני, שקנה מהמוכר, נוח לי לתובעו ולהוציא את שדי ממנו. ואילו הראשון, שמכר לו את השדה, היה לי קשה הימנו, ולכן חתמתי על שטר המכירה, כדי שאוכל להוציא את שדי ממנו.

וחכמים אומרים: איבד המערער את זכותו לטעון על בעלות על הקרקע בחתימתו על שטר המכירה.

ואם לא מכר המוכר את השדה הזאת, והמשיך להחזיק בה, אלא שעשאה המחזיק בשדה הזאת "סימן" לשדה אחר -

וכגון, שמכר שדה משדותיו שאין עליה ערעור, וכשבא לתאר את גבולות השדה הנמכרת, עשה המוכר את השדה שיש עליה ערעור כ"סימן" לגבול השדה.

כגון שתיאר בשטר המכר שגבולה הצפוני של השדה שהוא מוכר לו מבין שדותיו, הוא השדה שעליה הלה מערער. וכתב בשטר במפורש ששדה זו היא שדה משדותיו, וחתם המערער על השטר הזה - איבד הלה את את זכותו לערער. לפי שלא היתה לו כל סיבה לחתום עליו, אם החא אכן שייכת לו.

גמרא:

אמר אביי: לא שנו שמאבד המערער את זכותו אלא עד החותם על השטר, שהוא יודע מה כתוב בשטר, וחותם כאישור על האמור בשטר.

אבל דיין המאשר את חתימות העדים, שאינו מעיין בגוף השטר - לא איבד את זכותו לערער כאשר אישר חתימות העדים שחתמו על שטר כזה, לפי שאין הדיין קורא את השטר, ולא ידע שהוא מאשר חתימות על שטר אשר הוא עצמו מערער על אמיתות הנכתב בו. ולכן לא איבד זכותו לערער.

הערות

^[1] תמה הרש"ש למה נכוף את האב לקיים את התחייבותיה של בתו? ותירץ, שהיתה התחייבותה במעמד האב, שאז מתחייב האב כי ניחא לו בהתחייבות בתו, וכאילו התחייב בעצמו.

תשב הארוסה עד שתלבין ראשה. שאם החתן איננו רוצה לשאת אותה בלא נדוניה — הרשות בידו שלא לשאתה, שהרי האב לא קיים את התנאי. אדמון אומר: יכולה היא שתאמר: "אילו אני פסקתי לעצמי ולא עמדתי בתנאי — אשב עד שתלבין ראשי, עכשיו שאבא פסק — מה אני יכולה לעשות? או כנוס (שא אותי לאשה), או פטור אותי בגט ". אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.

א גמרא מתניתין דלא כי האי תנא [משנתנו אינה כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר ר' יוסי בר' יהודה: לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל, שיכולה היא שתאמר: "אבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות".

על מה נחלקו — על שפסקה היא על עצמה. שחכמים אומרים: תשב עד שתלבין ראשה, שהרי לא קיימה את תנאה, אדמון אומר: יכולה היא שתאמר: כסבורה אני שאבא נותן עלי, ועכשיו שאין אבא נותן עלי — מה אני יכולה לעשות? או כנוס או פטור. ועל כך אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון. שמכיון שלארוסה אין ממון משל עצמה, מן הסתם על אביה סמכה.

תנא [שנה החכם]: במה דברים אמורים — בגדולה, אבל בקטנה כופין. ושואלים: כופין למאן [כופים את מי]? אילימא [אם תאמר] שכופים לאב שישלם — איפכא מיבעי ליה [ההיפך צריך להיות] שבגדולה שתנאה יש בו ממש צריך לכפותו, בקטנה שאין בה דעת לעשות תנאי — לא! אלא אמר רבא: כופין לבעל ליתן גט או לכנוס.

ב אמר ר' יצחק בן אלעזר משמיה [משמו] של חזקיה: כל מקום שאמר רבן גמליאל "רואה אני את דברי אדמון" — הלכה כמותו. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: האם זה פסק ההלכה אפילו כשנחלקו בברייתא? אמר ליה [לו]: מי קאמרינן [האם אמרנו] כל מקום שאמר במשנה? — בכל מקום שאמר רבן גמליאל קאמרינן [אומרים אנו], ואפילו בברייתא.

אמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה: שני דברים שאמר חנן — הלכה כיוצא בו, שבעה דברים שאמר אדמון — אין הלכה כיוצא בו. ודנים: מאי קאמר [מה אמר], מה משמעות פסק זה?

אילימא הכי קאמר [אם תאמר שכך אמר]: שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו גם בדברים הדומים לכך ושבעה דברים שאמר אדמון אין הלכה כמותו ולא כיוצא בו. אולם והאמר [והרי אמר] ר' יצחק בן אלעזר משמיה [משמו] של חזקיה: כל מקום שאמר רבן גמליאל "רואה אני את דברי אדמון" הלכה כמותו!

אלא הכי קאמר [כך אמר]: שני דברים שאמר חנן — הלכה כמותו וכיוצא בו, שבעה דברים שאמר אדמון — אין הלכה כיוצא בו (בדברים דומים לכך) הא [הרי] כמותו — הלכה כשיטתו בכולהו [בכולם].

אולם גם פירוש זה קשה: והאמר [והרי אמר] ר' יצחק בן אלעזר משמיה [משמו] של חזקיה: כל מקום שאמר רבן גמליאל "רואה אני את דברי אדמון" — הלכה כמותו, ומכאן שאם אמר רבן גמליאל שהלכה כמותו — אין [כן היא], לא אמר — לא, ואין הלכה כמותו!

אלא הכי קאמר [כך אמר]: שני דברים שאמר חנן — הלכה כמותו וכיוצא בו, שבעה דברים שאמר אדמון — יש מהן שהלכה כמותו וכיוצא בו, ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו.

ומתי, בכל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון — הלכה כמותו, אינך [האחרים] — לא.

ג משנה העורר על השדה, שטוען ששדה שאדם מסויים קנה ומחזיק בו הריהו שלו, והוא, העורר עצמו, חתום עליה על מכירת שדה זה לאותו אדם שמחזיק בו בעד — אדמון אומר: אין זו הוכחה שבעדותו בשטר המכר הודה גם על בעלות השדה, אלא יש לומר כי העורר הזה אומר בלבו: השני נוח לי, שאני יכול להתדיין איתו, והראשון שמכרה לשני קשה הימנו, כגון שהוא אדם אלים, ולכן לא ערערתי קודם כשהשדה היה בידו, ואף חתמתי על שטר המכירה.

וחכמים אומרים: איבד את זכותו, שכיון שחתם על שטר המכר של אותו שדה ונאמר בשטר שהוא של המחזיק בו — מוכח שויתר על זכותו. אם עשאה סימן לאחר, שאותו עורר כתב שטר על שדה אחר, ובאותו שטר הזכיר כסימן שדה זה כשייך לפלוני — לכל הדעות איבד את זכותו שמוכח מכאן שמודה שהשדה שייך לאותו אדם.

ד גמרא אמר אביי: לא שנו מחלוקת זו אלא לגבי עד שחתם על שטר המכר, אבל דיין שהיה עורר על בעלות שדה, שישב במושב בית דין ואישר את שטר המכר של השדה שהוא עורר עליו — לא איבד את זכותו. דתני [ששנה] ר' חייא: אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו, ולכן כאשר חותם העד על השטר אינו יכול לומר שבא לאשר רק חלק מסויים בו, אלא מניחים שקרא והודה על כל מה שכתוב בשטר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the betrothed woman can be left to sit unwed in her father’s house until her head turns white. If the groom does not wish to marry without a dowry he cannot be forced to do so, as the father failed to fulfill his promise. Admon says that she can say: Had I apportioned the money myself and broken my promise, I would agree to sit until my head turns white. However, now that my father was the one who apportioned the dowry, what can I do? Either marry me or release me by a bill of divorce. Rabban Gamliel said: I see as correct the statement of Admon.

GEMARA: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in the Tosefta (13:1) that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said: Admon and the Rabbis did not disagree with regard to one who promises and apportions money for his son-in-law as a dowry and subsequently went bankrupt, that the betrothed woman can say: My father apportioned money for me; what can I do?

With regard to what did they disagree? It is with regard to a case where she apportioned money for herself, as the Rabbis say: Let her sit until her head turns white, as she did not fulfill her promise. However, Admon says that she can say: I thought that my father would give the money for me, and now that my father is not giving the money for me, what can I do? Either marry me or release me. And it is with regard to this case that Rabban Gamliel said: I see as correct the statement of Admon, as the betrothed woman has no money of her own, and she was clearly relying on her father to provide the dowry.

§ It is taught: In what case is this statement said? It is said in the case of an adult woman. However, with regard to a minor girl, the court compels payment. The Gemara asks: Whom do they compel? If we say that they coerce the father to pay, the tanna should have stated the opposite. It is more reasonable to suggest that the father is compelled to pay when an adult woman promises the money, as the promises of an adult are legally valid, whereas a minor is not legally competent and therefore her promises are of no consequence. Rather, Rava said: In the case of a minor, the court compels the groom either to give her a bill of divorce or to marry her.

§ Rabbi Yitzḥak ben Elazar said in the name of Ḥizkiyya: Anywhere it is recorded that Rabban Gamliel said: I see as correct the statement of Admon, the halakha is in accordance with his opinion. Rava said to Rav Naḥman: Does this halakhic principle apply even when the debate between Admon and the Rabbis is recorded in a baraita? Rav Naḥman said to him: Did we say: Anywhere it is recorded in the Mishna? We said: Anywhere it is recorded that Rabban Gamliel said, which means even in a baraita.

Rabbi Zeira said that Rabba bar Yirmeya said: With regard to the two statements that Ḥanan said, the halakha is in accordance with he who ruled similarly to him, i.e., Rabban Yoḥanan ben Zakkai (see 107b); however, with regard to the seven statements that Admon said, the halakha is not in accordance with he who ruled similarly to him, i.e., Rabban Gamliel. The Gemara asks: What is he saying? What does this ruling mean?

If we say that this is what he is saying: With regard to the two statements that Ḥanan said, the halakha is in accordance with his opinion and in accordance with he who ruled similarly to him, and with regard to the seven statements that Admon said, the halakha is not in accordance with his opinion and also not in accordance with he who ruled similarly to him, but didn’t Rabbi Yitzḥak ben Elazar say in the name of Ḥizkiyya: Anywhere it is recorded that Rabban Gamliel said: I see as correct the statement of Admon, the halakha is in accordance with his opinion.

Rather, this is what Rabbi Zeira is saying: With regard to the two statements that Ḥanan said, the halakha is in accordance with his opinion and is also in accordance with he who ruled similarly to him, i.e., Rabban Yoḥanan ben Zakkai. With regard to the seven statements that Admon said, the halakha is not only in accordance with the ruling of Rabban Gamliel, who ruled similarly to Admon in three of these cases. Rather, the halakha is in accordance with Admon’s ruling in all seven cases.

The Gemara questions this interpretation: Didn’t Rabbi Yitzḥak ben Elazar say in the name of Ḥizkiyya: Anywhere it is recorded that Rabban Gamliel said: I see as correct the statement of Admon, the halakha is in accordance with his opinion? It may be inferred from here that in those cases concerning which Rabban Gamliel said his statement, yes, the halakha is in accordance with Admon’s ruling, but in those cases where Rabban Gamliel did not say his statement, no, the halakha is not in accordance with the opinion of Admon.

Rather, this is what Rabbi Zeira is saying: With regard to the two statements that Ḥanan said, the halakha is in accordance with his opinion and is also in accordance with he who ruled similarly to him. With regard to the seven statements that Admon said, there are among these rulings those in which the halakha is in accordance with his opinion and in accordance with he who ruled similarly to him, and there are among these rulings those in which the halakha is not in accordance with his opinion but in accordance with he who ruled similarly to him.

The Gemara explains the above statement. In other words, anywhere it is recorded that Rabban Gamliel said: I see as correct the statement of Admon, the halakha is in accordance with his opinion, whereas in those other cases, where Rabban Gamliel remained silent, indicating that he did not agree with him, the halakha is not in accordance with Admon.

MISHNA: With regard to one who contests ownership of a field, claiming that a field under the control of someone else actually belongs to him, and the claimant himself is signed as a witness on the bill of sale to that other person, Admon says: His signature does not disprove his claim of ownership of the property, as it is possible that the claimant said to himself: The second person is easier for me, as I can reason with him, but the first owner, who sold the field to the current holder, is more difficult to deal with than him. The claimant might have been afraid to protest against the first one, who is perhaps violent, and therefore he was even willing to sign as a witness to transfer the field to the control of someone more amenable to his ensuing protest.

And the Rabbis say: He has lost his right to contest ownership, as he signed a bill of sale that states that the field belongs to the present holder. If he established that field as a marker for another field, everyone agrees that he has lost his right. In other words, if the claimant wrote a document concerning another field and in that document he listed the first field as a boundary marker and described it as belonging to someone else, even Admon concedes that he has lost his right, as he had no reason to say it belonged to someone else other than his belief this was in fact the case.

GEMARA: Abaye said: They taught this dispute only with regard to a witness who signed on a bill of sale. However, a judge who was contesting the ownership of a field and at the same time sat on a court that certified the bill of sale for that very tract of land has not lost his right. This is as Rabbi Ḥiyya taught: Witnesses do not sign a document unless they have read it, which means that a witness cannot reasonably claim that he is certifying only part of document; it is assumed that he read and is aware of everything it contains.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כופין אותו למאן כו', אדרבה איפכא כו'. כלומר, יותר היה לנו לכופו בבתו גדולה שפסקה לפניו ותנאה תנאי ושתק מקטנה שאין בדבריה כלום (רשב"א בשטמ"ק).

הלכה כיוצא בו פרש"י כיוצא בו דחנן היינו רבי יוחנן בן זכאי וכיוצא בו דאדמון היינו רבי גמליאל והקשו עליו ז"ל דא"כ פשיטא דכיון דהלכה כחנן הלכה כרבי יוחנן דהא אמרו דבר אחד ועוד היכי ס"ד לומר בסמוך הלכה כאדמון ולא כיוצא בו והרי שניהם אמרו דבר אחד וי"ל דכי אמרי' הלכה כמותו וכיוצא בו באנו לומר שהלכה כמותו לפי שיש כיוצא בו כלומר שיש מכריע כדבריו ולא הוה יחידאה והאי ס"ד לומר הלכה כאדמון ולא כיוצא בו כבר פירש רש"י ז"ל דה"ק שאין הלכה כר"ג לפי שלא ראה דברי אדמון אלא במקצתם והי' לו לראו' כל דבריו וזה שאמר במסקנ' יש מהם שהלכה כמותו וכו' עד כל מקום שאמר ר"ג וכו' וזה מכריע פי' רש"י ז"ל ולא כדברי מי שפי' שהלכה כמותו וכיוצא בו וכו' לומר שלמדין מדבריו לכיוצא בהם והלכה כמותו ולא כיוצא בהם שאין למידין מהם וכההיא דאמרי' בעלמא הבו דלא לוסיף עלה ולהאי פי' לא מתפרשו מה שהביאו במסקנ' כל מקום שאמר ר"ג וכו' וא"ת לפי' רש"י ז"ל מה יש להם שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו דהא בשאר דברים דלא דבר ר"ג ליכא כיוצא בו וי"ל כי באו לומר שאפי' נמצ' בשום ברייתא תנא אחרינ' שמכריע כדברי אדמון לא נסמוך אלא על אותם שפסק ר"ג כמותו במשנתינו ומה שאמר הלכה כב' דברי' שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ואע"פ שלא מצאו לו דברי' אחרי' אפי' לדבריו כבר פי' שבאנו לומר הלכה כמותו מפני שיש מכריע עמו:

מתני'. חתום עליה בעד פרישנא בפרק חזקת הבתים דדוקא חתום כיוצא בו דעביד מעשה ולאפוקי הא דאמר לי' זיל זבין או שהיה שם בשעת המכר ושתק והיה נראה לומר דאפילו הוא לבדו חתום על השטר הוי הודאה אלא שיש לומר שזה אינו דיכול למימר דכיון שלא היה שם ע"א לא חשי' שטרא ולא חיישי' לה. איבד זכותו. פי' ואפילו יש לו עידי זכות או עידי גזילה ואין לחבירו עידי מקח. עשאה סימן לאחר איבד זכותו פי' רש"י ז"ל עשאוהו המוכר סימן לאחד כי בשדה שמכר לאחרים סיים אותו בשדה זו שקנאה על שמו ועורר זה חתום בשטר ההוא והיינו דאמרי' לקמן דדוקא לאחר אבל אם מכרה לעצמה של נגזל שהוא עורר אע"פ שאותו השטר יוצא מתחת יד העורר והוא כמודה בו לא איבד זכותו דאמר עורר אי לאו דעבדי הכי לא הוי מזבין ליה ניהלי והא דאמרי' בירושלמי לא סוף דבר עשאוה סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והוה חתום עליה עד איבד את זכותן והכי פי' לא סוף דבר שעשאו' המוכר סימן לאחר אלא אפי' א' מן השוק שעשאו פי' לזו על שם המוכר זה והעורר חות' עלי' עד איבד זכותו:

ואיכא דקשיא לי' דלישנא דעשאו' סימן לא משמע המוכר אלא העורר דאיירי בההוא רישא בהדיא לכך פי' עשאה העורר לקרקע זו סי' לא' מן השוק על שמו של מוכר זה איבד זכותו ואמר בירושלמי שאפי' עשאה אחר לאחר והעורר חתם עליה עד איבד את זכותו ולפ"ז גרסי' בסמוך אי לאו דעביד הכי לא הוה זבין לה כי העורר הו' שעשאה סימן והו' היה מוכר שדה הסמוכה לזה למוכר הזה ועשאה לזו סי' באותו המכר על שמו של מוכר ולכך הוא טוען שאלמלא שעשה כן והיה סבור המוכר שצירוף ב' השטרות כא' לא היה לוקח ממנו השדה האחר הסמוכה לזו שמכר לו ופי' נכון הוא אלא שלא מצינו נוסחא זו בכל הספרים שלנו ובעיקר הדין אין המחלוקת בין הפי' וכלהו איתנהו ולכ"ע מודה אדמון בסיפא שהרי זה לא נתרוקנה השדה מרשות בעלי' כדי שיאמר השני נוח לי:

המשנה החמשית והיא חוזרת לענין החלק השני והוא שאמר הפוסק מעות לחתנו ופשט את הרגל אמרו חכמים תהא יושבת עד שילבין ראשה אדמון אומר אלו אני פסקתי לעצמי אהא יושב עד שילבין ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון אמר הר"ם פי' פשט לו את הרגל ר"ל ארך את הדרך אמ' עד שתלבין ראשה גוזמא והכונה עד שתתן מה שנדר והלכה כאדמון:

אמר המאירי הפוסק מעות לחתנו ר"ל ששדך לו בתו וקדשה ולא נשאה עדין אלא שקדשה על סמך תנאי שביניהם ופסק לו בנדוניתו כפי מה שהתנו ופשט לו הרגל כלומר שהלך לו האב בדרך רחוקה או מת לו שאף על המיתה בני אדם רגילים לומר לשון פשיטת הרגל ומכל מקום ענינו בכל צד שלא יהא האב יכול לפרוע לו את נדוניתו שאלו יש לו נכסים בין שהוא כאן בין שהלך מגבין לו מכח דברים הנקנים באמירה אלא שהלך או שאין לו והיא תובעת שישאנה בלא נדוניא אחר שאין בידה מה לעשות או שיגרשנה תהא יושבת עד שתלבין ראשה או שתביא נדוניתה והוא נושא אשה אחרת ואין כופין אותו להוציא הוא עשה שלא כהוגן אף אנו עושין לו שלא כהוגן ופירשו בגמרא לדעתם דוקא בגדולה שאף היא הרגישה ברמאות אבל קטנה ודאי כופין אותו ואדמון אומר שאף בגדולה כופין אותו לגרש שהרי היא אומרת אלו אני פסקתי על עצמי הדין כן אלא אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס בלא נדוניא או כפי מה שאוכל או פטור והלכה כאדמון ולמדת מיהא שאם היא פסקה על עצמה הכל מודים שתהא יושבת עד שתלבין ראשה ואפילו בחיי האב ואין יכולה לומר סבורה הייתי שאבא נותן לי ומה שנאמר בגמרא כנגד זה אין הלכה כן וכן מה שאמרו כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני וכו' הלכה כמותו ואפילו בבריתא לא מבריתא הנזכרת בגמרא נאמרה שהרי אותה הבריתא כנגד המשנה היא אלא פירושו שאם ימצא בריתא במקום אחר לאדמון שיאמר עליה רבן גמליאל רואה אני וכו' הלכה כמותו ויש פוסקין בה אף בבריתא הנזכרת בסוגיא זו ואע"פ שהיא סותרת המשנה הם מישבים בפירוש משנתנו אלו אני פסקתי על עצמי לאחר מיתת אבי אבל בחיי האב יכולה היא לומר סבורה הייתי אבא נותן לי וכו' ומה שאמר מתניתין דלאו כי האי תנא אדרבנן קאי אבל אדמון אף בפסקה על עצמה כך הוא ובחיי אביה פסקה ומכל מקום אף בפסקה על עצמה יראה לי שכל שהדבר ניכר לב"ד שלא היה שם דרך רמאות אלא אונס או דבר שהיה כדאי לטעות כופין אותו וגדולי הפוסקים כתבו שעכשו שתקנו ליתן גט למורדת לאלתר אף בפסקה היא כל שטוענת או כנוס או פטור כופין אותו ומכל מקום אם מת והניח נכסים מגבין לה כפי מה שהתנה ואם פסקה היא על עצמה בלא האב מגבין לה באומד האב אפילו ממטלטלי כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והוא מענין החלק השלישי והוא שאמר העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר השני נוח לי והשני קשה ממני וחכמים אומרים אבד את זכותו עשאה סימן לאחר אבד את זכותו אמר הר"ם באור זאת ההלכה דרך משל ראובן מכר שדה לשמעון והיה לוי מכלל העדים שהעידו בשטר המקח אחר בא לוי העד והוציא בזה הקרקע על שמעון ואמ' שהוא שלו וראובן גזל אותה ממנו אדמון אומר הדין עמו בזאת הטענה ולא נוכל לומר לו איך חתמת בשטר המכירה שהוא ישיב היה טוב לי שתצא מידי ראובן שהוא יותר חזק ממני עד שתגיע ליד שמעון שהוא ציית לדינא ועתה אדון עמו ואוציאנה ממנו וחכמים אומרים שעדותו בשטר היא הודאה למכר ראובן וקיום המקח ואין לו לערער על שמעון כלום והכל מודים שלוי אם עשאה סימן לאחר כשהיו ממצרים את הקרקע ואמ' דרך משל אשר במערבו הקרקע הפלוני אשר לשמעון והיה לוי עד בזה השטר הנה הוא לא יוכל לערער על שמעון בזה הקרקע בשום פנים כי מאשר העיד כבר אמת היותה שלו וזה כלו בעדות בעקר השטר אבל אם היה דיין ועדותו בקיום השטר לא אבד את זכותו לפי שהוא יאמר לא ידעתי מה יכלול זה השטר לפי שאין מחוייב לדיין שיקח השטר ואז יקיימהו אמנם יראו עדות העדים לבד ואין הלכה כאדמון:

אמר המאירי העורר על השדה והוא חתום עליה בעד כלומר שראובן מכר קרקע לשמעון ולוי חתום על המכירה בעד ואחר כך בא לוי זה החתום ומערער עליה ואומר שראובן המוכר גזלה ממנו ומביא עדים שהיה של אבותיו ואף ראובן אין לו בה חזקה בטענת מקח שנמצא לוי זוכה בדין אלמלא חתימת ידו שנראה ממנה שהוא מודה בה שמראובן היתה ואע"פ שמביא עדי אבות שמא הוא מכרה לראובן אדמון אומר שאין חתימתו מזקת לו שאף הוא אומר נוח לי במכירה זו שתצא מיד ראובן שהוא תקיף וקשה ולא ציית דינא ותבא לידי שמעון שהוא נח וחכמים אומרין איבד את זכותו שהודאה גמורה היא שאם מטעם שהוזכר היה לו להודיע כן לעדים בחשאי והלכה כחכמים ולא כאדמון וכן הדין אם קודם המכר היה לוי זה מערער לראובן וכשמכרה ראובן לשמעון חתם בה בעד ואין צריך לומר אם שמעון טוען כן אלא אף אם אינו כאן אנו טוענין לו שטוענין ללוקח וכל שכן אם מכרה המערער והמחזיק חתום על המכר שאף לאדמון איבד המחזיק את זכותו שאין כאן לומר השני נוח לי וכו' שהרי היה הוא מוחזק בה אלא שלבי נוקפי בזו שמא לא נאמרה אלא לאוקומי ארעא הא לאפוקה לא עשאה סימן לאחר אבד את זכותו פירוש זו לא הוצרכה אלא לאדמון שאע"פ שחולק בחתם עליה בעד מודה הוא שאם לוי זה המערער מכר קרקע בסמוך לזה וכשמצר לו את המצרים הזכיר מצר פלוני שדה של שמעון במחזיק בו שזו הודאה גמורה היא ואינו יכול עוד לחלוק ולערער עליו ועל זו אמרו בגמרא שאם טען זה תלם אחד עשיתי לו נאמן כמו שיתבאר ואם תאמר שאף לוקח רוצה בכך אחר שרואה שראובן או שמעון מוחזקין בה ואם יאמר לוי מצר פלני קרקע שלי אין הלוקח מקבל הימנו היה לו לומר מצר פלני קרקע שפלני מחזיק בה היום ולא שיאמר קרקע של פלני והוא הדין אם קנה המערער והמוכר ממצר לו אותו קרקע בשם פלני המחזיק ופירשו בתלמוד המערב לא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר כגון שהיה קרקע הסמוך לזה שלו ומכרו אלא אפילו עשאה אחר סימן לאחר כגון שהיה קרקע זה סמוך לזה של דן ומכרו לנפתלי ולוי זה חתום עליה איבד את זכותו אף לאדמון וכל שכן אם המחזיק בעצמו עשה סימן לאחר על שמו והמערער חתום בה שאין כאן טעם שני נוח לי ועל זו האחרונה אמרו בגמרא לא שנו אלא לאחר אבל אם מחזיק זה מכר ללוי עצמו וממצר קרקע זה על עצמו לא איבד לוי את זכותו שאף הוא אומר אי לאו דעביד הכי לא הוה מזבין ליה ניהלאי ואפילו במסירת מודעא חושש הוא שמא יבא לידי גלוי ויפסיד מקחו והוא הדין אם המערער מוכר למחזיק וממצר על שמו של מחזיק שאף הוא אומר אלמלא כן לא היה זה לוקחה והייתי מפסיד שהמצרן מרבה בדמים ונמצאת למד לפי הסוגיא שעשה סימן לאחר אתה צריך לפרשה בשהמערער עושה אותה סימן ועליה אמרו שאם אמר תלם אחד וכו' נאמן וכן אתה צריך לפרשה כשהמחזיק עושה אותה סימן וזה חותם ועליה אמרו דוקא לאחר והוא חתום אבל לעצמו לא והוא הדין במערער למחזיק ומכל מקום לא נאמר כן בשתיהן אלא בעדות שאין העדים חותמיו על השטר אלא אם כן קראוהו אבל אם באו לקיימו בפני ב"ד ולוי זה חתום באחד מן הדיינין בשטר ההנפק לא איבד את זכותו שאף הוא יכול לומר לא הייתי יודע מה היה בשטר שדייני הקיום אינם טעונין לקרות את השטר קודם שיקיימוהו ויחתמו בקיומו אלא שיתברר להם על חתימת העדים שהיא כתיבת ידם ומתוך הדברים אתה למד שכל שאין המערער חתום בה אע"פ שעדים אחרים חתומים בה אין חתימתם מזקת למערער כלום ואין אומרין אכלה מילתא קא מסהדי שהרי אף לענין העלאה משטרות ליוחסין ביררנו בפרק שני שאין מעלין כלומר שאם כתוב בשטר אני פלני כהן לויתי מפלני וכו' אין מעלין אותו לכהנה בכך דאמנה שבשטר מסהדי ולא אשאר מילי וכל שכן בדבר שבממון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

מתניתין דלא כי האי תנא דתניא א"ר יוסי בר יהודה לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שהיא יכולה לומר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות על מה נחלקו על (מה) שפסקה לעצמה שחכ"א שתשב עד שתלבין ראשה אדמון אומר [יכולה היא שתאמר] כסבורה אני שאבא נותן לי עכשיו שאין אבא נותן לי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אר"ג רואה אני את דברי אדמון א"ר יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"ל רבא לרב נחמן אפילו בברייתא א"ל מי קאמר במשנתנו כל מקום קאמר ומהכא משמע דהיכא דהיא פסקה על עצמה ולית לה אב ומרדה ביה ולא בעיא לאינסובי תהא יושבת עד שתלבין ראשה אבל השתא דתקון רבנן למורדת דכפינן ליה ויהיב לה גיטא ולא מיפסדא נדונייתה כ"ש זו שעדיין לא נשאת שהיא יכולה למרוד וכפינן ליה למיתב לה גיטא א"ר זירא א"ר אבא בר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כיוצא בו ז' דברים שאמר אדמון יש מהן שהלכה כמותו ויש מהן שאין הלכה כמותו כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ובמקום שלא אמר אין הלכה כמותו לבד מנכסים מועטין שאע"פ שאר"ג רואה אני את דברי אדמון אין הלכה כמותו כדכתבינן לעיל:

מתני' העורר על השדה והוא חתום עליה עד אדמון אומר השני נוח לו והראשון קשה ממנו וחכ"א איבד את זכותו עשאה סימן לאחר אבד את זכותו פי' ראובן מערער על שמעון על שדה א' שמכר לו לוי ואומר לו כי לוי שמכרה לך גזלה ממני ויש לי עדים שהיתה שלי וראובן המערער הוא חתום עד על השטר של מכירה שעשה לשמעון אילו היתה שלך איך היית חותם על השטר שעשה לי לוי ולא היית מערער אלא ודאי כיון שחתמת בה הודית שאינה שלך אלא של לוי היתה שמכרה לי היה אומר אדמון יכול לומר עכשיו ראובן המערער זה שלא ערערתי בעת המכירה וחתמתי עליה עד לפי שלוי הוא גברא אלמא וקשה לי להוציאה מידו וזה שמעון השני נוח לי בעבור זה חתמתי כדי שתצא מיד לוי ותהיה ביד שמעון ואבא ואוציאנה מידו בעדים המכירים שהיתה שלי או של אבותי וחכ"א אבד את זכותו דהואיל וחתם שם הודה שאין לו עסק בה ועכשיו הוא בא ומערער דבריו בטלים:

עשאה סימן לאחר. פי' עשאה ראובן זה המערער על זו השדה סימן לאחר בחתימתו אבד את זכותו כגון שזה שמעון המחזיק בשדה זו מכר שדה אחרת שבצדה ליהודה וכשבא לכתוב המצרים ליהודה כתב לו שלשת המצרים והמיצר הרביעי שהיה סמוך לשדהו כתב לו מיצר רביעי השדה שלי וחתם זה ראובן בשטר מכר שעשה שמעון ליהודה ולא ערער מודה בזה אדמון שאבד את זכותו שאומר לו שמעון אילו שלך היתה זו השדה היאך חתמת בשטר מכר שעשיתי ליהודה על שדה שבצדה וכתוב שם שהיא בצד שדה שלי ולא ערערת לומר כי אינה שלך כ"א שלי כיון שחתמת שם הודית שאינה שלך ואין לומר כאן שהשני נוח לי וכיון דלא אמר הכא ר"ג רואה אני את דברי אדמון אין הלכה כמותו דיחיד ורבים הלכה כרבים:

אמר אביי לא שנו אלא עד אבל דיין לא אבד את זכותו דתני ר' חייא אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ קראוהו והדיינין חותמין על השטר אע"פ שלא קראוהו. פי' אם הובא שטר זה שמכר לוי לשמעון זו השדה בפני ב"ד לקיימו כדין כל קיום שטרות דעלמא שהעדים באים ומעידין על חתימתם והדיינים כותבין למטה שטרא דין נפק לקדמנא ומיגו דאשהידו שהדי אחתימות ידייהו אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי וחותמין שם ג' דיינין וזה ראובן היה אחד מג' הדיינין וחתם שם לא אבד את זכותו שאין הדיינים צריכים לראות מה שכתוב בשטר שלא על מה שכתוב בתוכו מעידים אלא על חתימות העדים והלכך לא אבד את זכותו שהוא יכול לומר כשחתמתי דיין על האשרתא לא ראיתי מה שכתוב בשטר שאילו הייתי רואה מיד הייתי מערער ששדה זו היתה שלי והשטר זה בטל הוא ולא הייתי חותם:

גמרא מתניתין דקתני מחלוקת אדמון וחכמים בשפסק לו האב לעצמו דלא כי האי תנא. רש"י במהדורא קמא:

לא נחלקו אדמון וחכמים כו'. פי' ותנא דמתניתין סבר כשפסקה אביה בלחוד הוא דקתני אדמון אומר לו או כנוס או פטור אבל פסקה היא על עצמה אפי' אדמון מודה שתישב עד שתלבין ראשה כדקתני אלו אני פסקתי ע"ע אני אשב עד שאלבין ראשי ואע"ג דקי"ל דכל מקום שאמר אני רואה את דברי אדמון הלכה כמותו ואפי' בבריית' לא מהך בריית' אמרו דהך בריית' פליגא אמתני' דס"ל לתנא דלא אמרו אדמון ולא ר"ג ראה את דבריו אלא כשפסק אביה וכדתנן בהדיא אדמון אומר אלו אני פסקתי על עצמי אשב עד שאלבין ראשי וכיון דקיימא לן כמתניתין ממילא אדחייא הך ברייתא אלא הכי קאמר אם תמצא ברייתא שראה רבן גמליאל דבריו של אדמון הלכה כמותו והם ידעו אותה דקי"ל כתנא דידן וכן פסק רבינו הגדול אבל ר"ש כתב אפילו בברייתא כשפסקה היא על עצמה ואינה עולה כהוגן דהא פליגא אמתניתין אא"כ נדחוק ונאמר דלא פליגא ברייתא אמתניתין במלתא דאדמון אלא בדרבנן ותנא דברייתא מוסיף הוא דאדמון אפילו בפוסקת על עצמה פליג משום טעמא דסבורה הייתי כו'. והא דקאמר במתניתין אלו אני פסקתי לעצמי בפוסקת לאחר מיתת אביה או שפסקה בפי' מנכסי עצמה. וא"ת הא מנ"ל לרב נחמן דקא מתמה מי קאמר במשנתי' י"ל מדקאמר כל מקום ולא קאמר במשנתי' לאתויי הך ברייתא קאמר אלמא לא פליגא אמתני'. הרמב"ן ז"ל:

וכתבו תלמידי רבינו יונה בפירושיו על ההלכות וז"ל וכתב הרי"ף דקי"ל כתנא קמא דידן ר"ל הלכה כת"ק דמתניתין דמוקי פלוגתייהו בפוסק מעות לחתנו ואליבא דאדמון דהא רבן גמליאל פסק כמותו ויש לתמוה על דבריו דהיכי מפיק לה לברייתא מהלכה דבהדיא אמרינן בגמ' אמר רב יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"ל רבא לרב נחמן אפילו בבריתא מי קתני במשנתינו כו'. דאלמא משמע בהדיא דהלכה כברייתא וכיון דחזקיה ורבא ורב נחמן ס"ל דהלכה כברייתא היכא מפקינן לה מהלכה אלא ודאי הלכה כאדמון בין במתניתין בין בברייתא ומאי דאמרינן מתניתין דלא כי האי תנא לט בא לומר שאין הלכה כברייתא אלא לומר דבפוסק מעות לחתנו מודים חכמים שיכולה לומר או כנוס או פטור וכשפסקה היא על עצמה נחלקו והלכה כאדמון הלכך בתרוייהו יכול לומר או כנוס או פטור ומ"מ צריך ענין זה לפרש דהכא קאמר אדמון שאם פסקה היא על עצמה יכולה לומר היא או כנוס או פטור ובמתניתין קאמר שיכולה היא לומר אלו אני פסקתי וכו' דמשמע שאם פסקה היא על עצמה אינה יכולה לומר או כנוס או פטור כו' ע"כ מפרשי רבני צרפת דהכי קאמר אלו אני פסקתי לעצמי אחר מיתת אבי ולא הייתי נותנת כפי מה שפסקתי הייתי יושבת עד שילבין כו'. אבל הכא פ' על מה כו' ומאי דקתני בברייתא על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה ר"ל שפסקה היא על עצמה בחיי אביה. עוד נרא' להרב מורי נר"ו לפרש בדרך אחרת נכונה יותר דמאי דתנן במתני' אלו פסקתי אני לעצמי בחיי האב מיירי וה"ק אלו פסקתי אני לעצמי שלא במעמד אבי הייתי יושבת עד שילבין ראשי והאי דקתני בבריי' על מה נחלקו על מה שפסקה היא על עצמה רוצה לומר שפסקה שלא במעמד אביה ואפילו הכי ס"ל לאדמון שיכולה לומר כסבורה אני שאבא נותן עלי כו' וכן מוכח בירושלמי דמוקי לה עלי כו' בגדולה אבל בקטנה כופין אותו ושיילינן למאן אילימא לאב איפכא מסתברא כלומר היה לו לומר להפך בד"א בקטנה דמעשה קטנה לאו כלום הוא אבל בגדולה כופין אותו והיאך היה עולה על דעת שום אדם לומר שאם היא גדולה ופסקה על עצמה שיכופו לאב אלא ודאי כשפסקה במעמד אביה מיירי ולפיכך היה חושב לומר שיכופו לאב ע"כ. וז"ל הרשב"א על מה נחלקו כו' פירוש בפני אביה ושתיקתו בהודאה אבל בפוסקת שלא בפני אביה לכ"ע תשב עד שתלבין דכיון דפסקה שלא בפני אביה אינה יכולה לומר מה אני יכולה לעשות והוא נמי לא פסיק לה כלום ובכי הא לא אמרינן שתיקה כהודאה ע"כ:

תנא בד"א בגדולה כו'. הא כתיבנא לעיל דהתוספות סוברין דעלה דמתני' קאי ומוקמינן לה למתניתין כשפסק אביה בעומדת וניחא להו הך שקלא וטריא וכמו שכתבו לעיל אבל רש"י כתב בד"א אברייתא קאי. פי' לפי' דס"ל לרש"י דמתניתין בשפסק אביה בלחוד מיירי שלא במעמדה הלכך לא שייך לחלק בין קטנה לגדולה לענין כפיות הבעל דאסיק בגמרא דכיון דהאב פסק שלא במעמד בתרי אפילו בגדולה נמי למה לא יכופו לבעל ליתן גט ואם תשאל אי קאי אברייתא דפסקה היא על עצמה היכי ס"ד למימר כופין לאב דכיון שהיא פסקה על עצמה היאך יכופו לאב וכל שכן כשהיא גדולה. תשובתך הא תירצה הריטב"א ז"ל ודייק תירוציה מלשון הרב עצמו וכדכתיבנא לעיל לשון תנא משמע טפי דקאי על המשנה וכמו שפירשו התוספות דלא מצינו תנא דקאי עלה דברייתא בשום מקום. והרא"ש כתב וז"ל בד"א פירש רש"י אברייתא קאי דאי אמתני' בשפסק האב מה שייך לומר אילימא לאב איפכא מיבעי ליה כיון דפסק האב מה לי קטנה מה לי גדולה אבל אברייתא שפסקה היא במעמד האב מסתברא למימר דבגדולה דתנאה תנאי ופסקה במעמדו הוי כאלו פסק הוא בעצמו אבל קטנה אין מעשה קטנה כלום ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא בד"א אברייתא קאי ולרבנן קא מהדר וה"ק בד"א שתהא יושבת עד שתלבין ראשה בגדולה כשפסקה הגדולה על עצמה אבל קטנה שפסקה לעצמה כופין. איפכא מסתברא גדולה שתנאה הוי תנאי כופין האב ליתן מה שפסקה היא על עצמה קטנה דאין תנאה תנאי דהא אין מעשה קטנה כלום אין כופין אותו ליתן גט קטנה אין תנאה תנאי וכופין אותו ליתן גט גדולה תנאה תנאי ואהכי יושבת עד שתלבין ראשה ע"כ. והרשב"א כתב וז"ל כופין אותו למאן כו' אדרבה איפכא כו' כלומר יותר היה לנו לכופו בבתו גדולה שפסקה לפניו ותנאה תנאי ושתק מקטנה שאין בדבריה כלום:

ואפילו בברייתא קאמר חזקיה דהלכה כאדמון ואע"ג דאיהי גופה פסקה על עצמה הואיל ואמר ר"ג בברייתא רואה אני את דברי אדמון בכל מקום קאמר ואפילו בברייתא ומתניתין דקתני אדמון אומר אלו אבי פסקתי לעצמי כו'. דמשמע דהיכא דפסקה היא תשב עד שתלבין אדמון לדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה אפילו פסקה איהי יכולה היא שתאמר כסבורה אני כו' כדאמר בברייתא. ל"א שמעתי לא אפילו בברייתא אי קי"ל דמחלוקת חכמים ואדמון הכי הוא כדתני ליה ר' יוסי בר יהודה כך שמעתי גמגום. רש"י במהדורא קמא. וכבר האריכו בזה הרמב"ן ז"ל ותלמידי רבינו יונה ז"ל וכדכתיבנא לעיל ועיין בהר"ן על ההלכות:

הלכה כיוצא בו פי' רש"י כיוצא בו דחנן היינו רבן יוחנן בן זכאי וכיוצא בו דאדמון היינו רבן גמליאל והקשו עליו ז"ל דא"כ פשיטא דכיון דהלכה כחנן הלכה כר' יוחנן דהא אמרו דבר אחד ועוד היכי ס"ד לומר בסמוך הלכה כאדמון ולא כיוצא בו והרי שניהם אמרו דבר אחד וי"ל דכי אמרינן הלכה כמותו וכיוצא בו באנו לומר שהלכה כמותו לפי שיש כיוצא בו כלו' שיש מכריע בדבריו ולא הוי יחידאה והאי דס"ד לומר הלכה כאדמון ולא כיוצא בו כבר פירש"י דהכי קאמר שאין הלכה כר"ג לפי שלא ראה דברי אדמון אלא במקצתם והיה לו לראות כל דבריו וזהו שאמר במסקנא יש מהם שהלכה כמותו כו'. עד כל מקום שאמר רבן גמליאל וכו' וזה מכריע בפי' רש"י ז"ל ולא כדברי מי שפי' דהלכה כמותו וכיוצא בו כו' לומר שלמדין מדברים לכיוצא בהם והלכה כמותו ולא כיוצא בו לומר שאין למדין מהם וכההיא דאמרינן בעלמא הבו דלא לוסיף עלה ולההיא פירושא לא מתפרש מה שהביאו במסקנא כל מקום שאמר רבן גמליאל כו'. וא"ת ולפרש"י ז"ל מה יש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו דהא בשאר הדברים שלא דבר גמליאל ליכא כיוצא בו וי"ל כי באו לומר שאפילו נמצא בשום ברייתא תנא אחרינא שמכריע כדברי אדמון לא נסמוך אלא על אותן שהכריע רבן גמליאל כמותו במשנתינו ומה שאמר הלכה כשני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ואע"פ שלא מצינו לו דברים אחרים כבר פירשנו שבאנו לומר הלכה כמותו מפני שיש מכריע עמו. הריטב"א. אבל הרשב"א פירש כיוצא בו דחנן פורע חובו של חבירו שלא מדעתו וכיוצא בו דאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהן וא"ת כיוצא בו דחנן למאי אצטריך דהשתא א' פרנס את אשתו דאיכא למימר שלא על דעת שתהא אשתו מתה ברעב אמרת פטור פורע חובו של חבירו שלא מדעתו דאיכא למימר מפייס הוינא ביה ומחיל לי לא כ"ש דפטור איכא למימר משום דבעי למימר כיוצא בו דאדמון אמר נמי כיוצא בו דחנן ע"כ. וכ"פ התוס' בשם ר"ח וכיוצא בו בדינין הדומין להו קאמר וקשה לשיטת התוספות דאמרינן לקמן ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו ואם העיקר אין הלכה כמותו בו היאך נפסוק הלכה בכיוצא בו. וי"ל דהכי קאמר אלא כיוצא בו כגון הא דמפריך בגמרא לקמן עלה דמתניתין דהעורר על השדה אמר אביי לא שנו אלא עד אבל דיין לא אבד זכותו כנ"ל:
משמיה דחזקיה ואע"ג דהיינו גברא אגברא קא פריך משום דרבה בר ירמיה לא פליג לעולם אחזקיה דגברא רבה הוה כדאמרינן בעלמא יהודה וחזקיה בני חייא הוו ותו דחזקיה הוה תני בברייתות. רש"י במהדורא קמא:
אין הלכה כיוצא בו כרבן גמליאל דלא הודה לו אלא בג' ופליג עליה אשארא אלא בכולהו הוי הלכה כמותו כאדמון ולא כרבן גמליאל דפליג עליה באידך דבהנך דלא רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ודאי הוה פליג עליה. רש"י במהדורא קמא. ודוק דרבן יוחנן בן זכאי אמר יפה אמר (ר') חנן לפי שבכל דבריו פסק כוותיה ורבן גמליאל לא קאמר אלא רואה אני את דברי אדמון פי' רואה אני את דבריו בזה ולא בזה:

אמר אין היכא דאמר ר"ג רואה אני כו'. הוי ודאי הלכה כאדמון אבל היכא דלא אמר אין הלכה כמותו. ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו כלומר כרבן גמליאל דלא הודה לו אלא בג' ואשארא פליג עליה הא כיצד כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני הלכה כמותו לא אמר לא. רש"י במהדורא קמא:

מתני' אדמון אומר השני נח לי כו'. ולית הלכתא בהא כאדמון דהא לא קתני בה רואה אני את דברי אדמון. וא"ת והא טענה מעלייתא היה כדאיתא בחזקת הבתים עלה דההיא מכר לו שדה אין מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער עליו דלא ליתי שמעון לאסהודי ללוי משום דניחא ליה דתיקום ביד לוי דאמר הראשון נח לי וי"ל דהכא לא היה לו לחתום לעשות מעשה דבר שנראה הוראה משום ניחותא דשני אבל התם שאינו עושה מעשה חיישינן שמא יעיד שקר משום ניחותא דראשון. לשון הרא"ש. והיה נראה לי דאפילו הוא לבדו חתום על השטר הויא הודאה ולא שי"ל שזה אינו דיכול למימר דכיון שלא היה שם עד אחר לא חשי' שטרא ולא חיישינן לה. הריטב"א ז"ל. ורש"י כתב והוא חתום על שטר המכירה שכתב לוי לשמעון כשמכרה לו ע"כ. משמע דבשטר גמור הוא חתום:
וז"ל רש"י במהדורא קמא העורר על השדה וטוען דשל אבותיו הוא ומכרה גזלן לאחר והוא חתום השטר המכירה בעד להיות עד מן המכירה. אדמון אומר יכול הוא לומר השני נח לי לבא עמי לדין לכופו בדין ולהוציאה מידו לכך לא ערערתי בשעת מכירה איבד הואיל ולא ערער ע"כ:

אבד את זכותו פי' ואפי' יש לו עדי זכות או עדי גזילה ואין לחבירו עדי מקח. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי רבינו יונה העורר על השדה והוא חתום כו' פירוש ראובן מכר שדה לשמעון ולוי מערער על אותה שדה ומביא עדים שהיתה שלא וטוען כי בגזילה היתה ביד ראובן ולוי המערער חתום בשטר המכר ועכשיו אומר לו שמעון אם היה אמת כדבריך כשהיית רואה שהיה ראובן מוכר אותה לי למה היית חותם בשטר היה לך להודיעני כי שלך היתה וגזולה היא ביד ראובן וסבירא ליה לאדמון שיכול לוי לטעון אמינא השני נח לי כו' כלומר מתוך כך שתקתי ונתרציתי במכר מפני שאינך בעל דין קשה כמו ראובן וכדי שלא תרגיש ולא יתבטל המכר חתמתי אני בעצמי בשטר וחכמים אומרים אבד את זכותו דכיון שטרח וחתם הוא בעצמו בשטר כמו אם הודה שמכרה לראובן דיינינן ליה ע"כ:
עשאה סימן לאחר אבד את זכותו פרש"י עשאה המוכר סימן לאחר כי בשדה שמכר לאחר סיים אותה בשדה זו שקנאה על שמו ועורר זה חתם בשטר ההוא והיינו דאמרינן לקמן דדוקא לאחר אבל אם מכרה לעצמו של נגזל שהוא עורר אע"פ שאותו שטר יוצא מתחת יד העורר והוא כמודה בו לא אבד זכותו דאמר עורר אי לאו דעבדי הכי לא הוה מזבן ליה נהליה דהא דאמרינן בירוש' לא סוף דבר עשאה סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והוא חתום עליה עד אבד זכותו ואיכא דקשיא ליה דלישנא דעשאה סימן לא משמע אמוכר אלא על העורר דאיירי רישא בהדיא לכך פירש עשאה העורר לקרקע זו סימן לאחר על השוק על שמו של מוכר זה אבד את זכותו ואמרי' בירושלמי שאפילו עשאה אחר לאחר והעורר חתום עליה אבד את זכותו ולפי זה גרסי' בסמוך אי לאו דעבידנא הכי לא הוה מזבן לי כי העורר שעשה סימן והוא היה מוכר שדה הסמוכה לזה המוכר הזה ועשאה לזו סימן באותו המכר על שמו של מוכר ולכך הוא טוען שאלמלא שעשה כן והיה סבור המוכר שטרף שתי השדות כאחת לא היה לוקח ממנו השדה האחר הסמוכה לזו שמכר לו ופי' נכון הוא אלא לא מצינו נוסחא זו בכל הספרים שלנו. ובעיקר הדין אין מחלוקת בין הפירושים וכולהו איתנהו ולכ"ע מודה אדמון בסיפא שהרי זה לא נתרוקנה השדה מרשות בעליה כדי שיאמר השני נח לי. הריטב"א ז"ל. ורש"י עצמו במהדורא קמא כתב שני הפירושים וז"ל עשאה סימן לאחר שמכר גזלן שדה אחת בצד אותה שדה גזולה שזה עורר עליה וכתב לו מצד מערבי שדה של מוכר עצמו והוא חתם על אותה שדה בעד לדברי הכל אבד את זכותו הואיל וחתם באותו שדה של גזלן הוא ומשמע נמי עשאה סימן לאחר כגון שמכר העורר עצמו לאחר שדה אחרת בצד אותה שדה שהוא עורר עליה וכתב ליה מצד השדה שמערער בשם המחזיק דעכשיו הודה שהוא של מחזיק ע"כ. משמע דלא אכפת ליה בין הפירושים כיון דלענין הדין שניהם אמת ובמהדורא בתרא נקט חדא פירושא מנייהו לקצר. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל עשאה סימן לאחר כו' י"מ אם המצרן מכר שדה אחת שהיתה סמוכה לזאת וכתבו שם המצרים וכתבו מצר שמעון לרוח פלוני ולוי המערער חתם בשטר המכר אבד את זכותו ואע"פ שאין לזה האחר שטר ולא עדי חזקה שהרי הודה המערער שאותה השדה אינה שלו אלא של שמעון. וי"ל דלמערער גופיה קאי ור"ל אם לוי המערער מכר שדה אחרת כו' ולענין הדין אלו הפירושים שניהם אמת וכן מוכיח בירושלמי ולישנא דעשאה סימן לאחר משמע דאעורר שהזכיר מתחלה קאי בהאי פירושא בתרא ע"כ:
וז"ל הרא"ה עשאה סימן לאחר פרש"י עשאה הגזלן סימן לאחר ועורר חתום עליה בעד אבד את זכותו ובירושלמי אמרו לא טפי הודאה כיון דלגזלן גופה חתם אלא אפי' עשאה אחר דעלמא סימן לאחר דעלמא וזה חתום עליה בעד ויש שפירשו עשאה סימן לאחר העורר כו' ואמרי בירושלמי לא סוף דבר כו' כלומר העורר דהא פשיטא אלא אפילו עשאה סימן אחר לאחר והעורר חתום עליה בעד אבד את זכותו ואפילו לאדמון דהא ליכא למימר השני נח לי כו' וזה הוא הנכון ע"כ:

גמרא לא שנו אלא עד כו'. פי' הא דאמרי רבנן שהעורר על השדה והוא חתום עליה אבד את זכותו דוקא עד שאינו יכול לחתום אלא אם יקרא כל השטר וכיון דקרא כל השטר ולא מיחה איהו דאפסיד אנפשיה אבל דיין דהיינו החתום בקיום לא אבד את זכותו שהדיין כיון שאין לו להעיד אלא על כתיבת העד אין צריך לקרוא כל השטר ולפיכך יכול לומר אע"פ שחתמתי בקיום לא הייתי יודע מה היה כתוב בשטר ולפיכך לא מחיתי ושמעינן מינה דהיכא דנתברר שקרא השטר קודם שחתם בקיום אי נמי אם העידו העדים לפניו על פה וקבל עדותם וחתם עליה אבד את זכותו. תלמידי רבינו יונה. והקשו בתוס' דאמרינן בחזקת הבתים אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו אמר רב עליו להביא ראיה ומסיק ראיה בקיום השטר אלמא דע"י חתימת הדיינין אנו יודעין שהשטרות שלו הם אלמא אכולא מלתא קא מסהדי ותירצו דהתם ודאי אית לן למימר דדיינין רמו אנפשייהו לאסהודי לגמרי שהרי היו יודעים שהיה נושא ונותן בתוך הבית כו' ואם היינו אומרים שהחילוק שבין העדים לדייני הקיום היינו שהעדים צריכין שיקרא כל השטר מתחלה ועד סוף ולא סגי במאי דיאמרו עדים לפניהם עיקר הדבר כי היכי דלא להוי עד מפי עד דפסול אבל דייני הקיום במאי דיאמרו להם העדים עיקר הדבר פלוני מכר לפלוני שדה פלוני סגי ואינהו כשיקראו השטר לא קפידי לידע אלא עיקר הדבר בלחוד ולכך לא איבד את זכותו ומ"מ בעינן שיקראו מיהא וידעו עיקר הדבר מעתה לא תקשי מההיא דחזקת הבתים אבל התוס' לא פירשו כן אלא שהדיינין אין מעידין אלא על חתימת העדים בלחוד ולהכי קשיא להו מההיא דחזקת הבתים:
וכתב הריטב"א הא דאמרינן הדיינין חותמין בשטר אע"פ שלא קראוהו פי' אע"פ שלא ראוהו כלו לדעת ענינו אבל צריכין לראות שמות בעלי דבר כדי שלא יקיימוהו בקרובים לבעלי דבר א"נ שלא קראוהו כלל והוא שכתבו באשרת' בפי' שמות המעידים על כתב העדים וכדפרישנא בפרק שני ע"כ:

בפרש"י בד"ה בד"א אברייתא קאי עכ"ל משום דמשמע ליה הא דגדולה תנאה תנאי בפסקה לעצמה ולא כמ"ש התוספות בשם הירושלמי דאיירי מתני' בפסק במעמדה ולכך הוי תנאה דגדולה תנאי ושפיר קאי אמתניתין מיהו יש לדקדק דנהי דמשמע ליה לרש"י דתנאי גדולה הוי תנאי בפסקה לעצמה דוקא מכל מקום מצי קאי אמתניתין שאמר אדמון יכולה כו' אילו אני פסקתי לעצמי אשב כו' ואהא קתני בד"א בגדולה כו' דהשתא ניחא טפי דקאי אדברי אדמון דהלכתא כוותיה אבל אי קאי אברייתא לא קאי אלא אתנא קמא ויש ליישב דע"כ פסיקא ליה לתלמודא דקאי אברייתא דאי אמתניתין היכי בעי למימר אילימא כופין לאב איפכא מבעיא ליה דמשמע דאי הוה תני איפכא בד"א שפסקה לעצמה תלבין כו' בקטנה אבל בגדולה כופין לאב לכ"ע משום דתנאה תנאי הוה ניחא וזה אינו דאם כן מהאי טעמא מכ"ש ברישא בפסק האב דתנאו תנאי וכופין אותו ואמאי קתני תלבין אבל אברייתא ניחא דבפסק האב לא תשב ותלבין אלא שאומרת מה אני יכולה לעשות וכופין הבעל ולא איצטריך לומר כופין לאב ודו"ק:

תוס' בד"ה תשב עד כו' ורבי שמע דבירושלמי מוקי כו' ואני חפשתי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שני דברים כו' ולא כיוצא בו כלומר בדינין אחרים הדומין כו' עכ"ל ולפירוש זה גרסי' לקמן בשמעתין יש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו דהכי בעי למימר מעיקרא בכל ז' דברים וק"ל:

בד"ה ל"ש אלא עד כו' שהרי היו יודעים שהיה נותן כו' לא היו מקיימין אלא בשם היתומים עכ"ל דמסתמא זה הנותן ונושא בתוך הבית הלך בפני הב"ד עם העדים לקיימן ודו"ק:

גמ' שבעה דברים שאמר אדמון אין הלכה כיוצא בו הא כמותו הלכה בכולהו כו'. נ"ב זהו לפי גירסת רש"י כו' אלא ה"ק שני דברים כו' ויש מהן שאין הלכה כמותו וכיוצא בו בכ"מ שאמר ר"ג כו' כצ"ל. ונ"ב זהו לפי גירסת התוס':

תוס' בד"ה שני דברים כו' דחנן רבן יוחנן בן זכאי כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה תשב כו' ורבי שמע דבירושלמי כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה ב' דברים כו'. גירסתם אינו כמו שהוא לפנינו עיין ברי"ף ובח"ש [עיין במהרש"א]:

במשנה אשב עד שילבין ראשי. עתוי"ט:

גמרא אילימא לאב איפכא מבע"ל. לכאורה תמוה דניכוף לאב לקיים התחייבות בתו. וי"ל דר"ל דנפרש שהיה במעמד האב וכמו שמפרש הירושלמי במתניתין שהיה הפיסקא שלא במעמד בתו. ואולי יל"פ כאן האיפכא מבע"ל ע"ד שפירשתי בס"ד במגילה (ג ב) הא דאמר רבא בזבחים (סוף דף לב) אדרבה איפכא מסתברא ע"ש:

גמ' שם מי קאמרינן במשנה. נ"ל דצ"ל במשנתינו וכמו דאיתא בכה"מ אשר ציין הגרי"פ בברכות (יט) לפמש"כ הרשב"ם בב"ב (קלח) ע"ש וכן מצאתי במלחמות שהעתיק במשנתינו:

תד"ה תשב (בסופו). ודוקא כו' בתו ולא אשה ע"י בתה. כצ"ל:

תד"ה ל"ש. ומסיק ראיה בקיום השטר. ע"ש דאין זה מסקנא אלא פלוגתא והפוסקים אסיקו דראיה בעדים:

בא"ד שהרי היו יודעים שהיה נו"נ כו'. לכאורה כש"כ הכא דודאי היה יודע הדיין אותו שגזל ממנו השדה. אלא דמ"מ לא הוה ידע אם נזכרת שדה זו בתוך השטר. אבל התם כל ענין הכתוב בשטר נוגע להיתומים:

תד"ה תשב עד וכו' ומיהו לא קש' כולה האי כו' היכי אמר לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו': תוכן כוונתם מבואר דקושי' הירושלמי דאם בלא קנין מה חילוק בין אחיו הלא חתנו בעצמו ג"כ לא היה יכול לתבוע הממון למאי דקיי"ל דא"מ להלבין ראשה. אע"כ דמיירי בקנין ושפיר הקשה הירושלמי. הוכרח הירושלמי לתרץ דאמדי' דעתי' דהקנין היה רק בזמן שיכנוס. אבל לא קודם שיכנוס. ובאמת עדיין יש לעיין דמנ"ל להירושלמי זאת אימא הקנין דכבר זכה אחיו הוא יורש אותו כמו במת רגע אחר הנישואי'. ומתני' דלעיל מיירי בלא קנין. והחילוק בין חתנו לאחיו הכי הוא. והיינו דהרי באמת ת"ק דאדמון סבר תשב עד שתלבין דא"צ לכונס' אף דהפסיקה הי' בלא קנין. מ"מ יכול לטעון אנכי לא חייב עצמי לכונס' רק אם יקיים התנאי הפסיקה, רק אדמון לא ס"ל כן מטעם אלו אני פסקתי לעצמי וכו'. אבל מ"מ נראה דהדין ברור אף אם ארוס' אית לה כתובה. או בכתב לה. אינה יכולה לומר רק כנוס או פטור. בלא כתובה. אבל א"צ ליתן הכתובה דבזה בודאי יכולה לומר לא שעבדתי נפשי רק אם יקיים הפסיקה. וכ"ז נראה באם הוא עצמו קיים ורוצה לכונסה עם הפסיקה וזה אינו רוצה ליתן. יכול לגרשה בלא כתובה. אבל אם הוא מת יכולה לומר ליבם או כנוס או חלוץ עם כתובה. דהרי באמת מיד שמת הי' שעבודה על נכסי המת. רק אם כונס' היא מכנסת הנכסים בתורת נצ"ב. וא"כ יכולה לתובעו שיתן לה כתובה או שיחלוץ. דאם היה המת קיים. היה מקיים התנאי ליתן הפסיקה וממילא במיתתו נתחייב בכתובה ומה שהיבם טוען שהוא רוצה לכנוס ויתנו לו הפסיקה. לאו טענה הוא דהרי באמת אחיו לא קנה המעות. וגם מטעם הפסיקה דהרי לא פסק עמו ואם אחיו היה קיים הייתי נותן לו הפסיקה. ונראה ברור דצריך היבם או לכנוס או לחלוץ וליתן כתובה, וא"כ שפיר יש לפרש המתני' בלא כתובה והמתני' קאמר רק יכול לומר לאחיך הייתי רוצה וכו' וא"כ או כנוס או חלוץ ותן כתובה, ודוק היטב:

בתוספות בד"ה תשב עד שתלבין ראשה כו' מ"מ אין נראה לרבי פירושו כו' דהא דקאמר תשב כו' כשאין לו לאב ליתן כלום או שהבעל אינו רוצה לטרוח כו' ומיהו הא לא משמע לרבי לפרש כשאין לו ליתן מדבעי למימר כופין לאב עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין בזה דנהי דלמאי דהוה בעי למימר כופין לאב היינו כשיש לו מ"מ למסקנא דכופין לבעל שפיר מפרשינן לה בין כשאין לו לאב או שהבעל אינו רוצה לטרוח ונ"ל דלזה בעצמו כיון רבי שרוצה לומר דאף אם יש לו לאב ואין הבעל רוצה לטרוח אפ"ה שייך פלוגתא דאדמון ורבנן ולאפוקי ממה שכתבתי בסמוך בשיטת הפוסקים דביש לו לאב לכ"ע צריך הבעל לטרוח כיון שיש לו מקום לגבות או לאידך גיסא כמו שכתבתי בשיטת רש"י בפ' מציאת האשה דביש לו לאב אדמון נמי מודה דאין כופין לבעל אלא לאב וכתבתי ג"כ דשני לשונות של רש"י פליגי בהכי ועל זה רוצה רבי לפרש דל"ש יש לו ל"ש אין לו שייך פלוגתא דאדמון ורבנן והשתא מסיק שפיר ומיהו לא משמע לרבי לפרש לשון פשט הרגל דוקא כשאין לו ולפ"ז נאמר דביש לו לאב לא פליגי ומסיק דא"א לומר כן כיון דלמאי דבעי למימר כופין לאב ע"כ דשייך פלוגתייהו ביש לו א"כ למסקנא נמי לא אשכחן דאידחי הך סברא להיפך כן נ"ל בכוונת התוספות ודו"ק:

בד"ה ואפילו בברייתא כו' תימא היכי מצי למיפסק הלכה בתרוייהו כו' והלא סותרין זה את זה כו'. ולכאורה אין זה תימה כ"כ דשפיר מצינן למימר דר"ג ס"ל כאדמון דברייתא בעיקר דינא וה"ה כאדמון דמתניתין בעיקר דינא אבל במאי דקאמר אדמון אילו אני פסקתי לא ס"ל כוותיה כדאשכחן נמי במתניתין דלעיל בכדי שמן וקנקנים דר"ג ס"ל כאדמון ועדיפא מאדמון דר"ג מחייב אפילו בטענו חיטין והודה בשעורין ואדמון פוטר כדפרישית לעיל באריכות אלא דשאני התם דהאי דינא דפוטר אדמון בטענו חיטין והודה בשעורין לא שמעינן ליה להדיא אלא מדיוקא משא"כ הכא דאדמון קאמר בפירוש אילו אני פסקתי לא ניחא להו להתוס' לפרש דהא דקאמר ר"ג רואה את דברי אדמון לא קאי נמי אהא וק"ל:

בד"ה לא שנו אלא עד כו' וקשה מהא דאמר בפ' חזקת כו' ומסיק ראיה בקיום השטר אלמא דע"י חתימת הדיינים כו' עד סוף הדיבור. מיהו בחדושי הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת מצאתי שמפרש הא דאמרינן ראיה בקיום השטר בענין אחר דאחר שנתקיים השטר כראוי אין צריך גדול האחים שום ראיה משום דס"ל לר' ששת כרב דעל האחין להביא ראיה וכתב כן ליישב קושית התוספות דהכא וכתב שכן הוא בתשובת רבינו נסים גאון ע"ש קצת באריכות ומסיק שכן עיקר וכן נראה מל' רש"י כאן שהדייני' א"צ לקרות כלל:

תוס' ד"ה תשב וכו'. בירושלמי מוקי דר' גידל בנשואי ראשונים וכו'. באה"ע סימן נ"א כתב דאיש ואשה שהיה ביניהם שידוכין וכו' ואמר כמה את מכנסת וכו' וכתב הרמ"א שם דאין חילוק בזה בין נישואים הראשונים לשניים וכתב הח"מ וב"ש דמוכח כן ממתניתין דר"פ הנושא דתני בת אשתו ניזונת מנכסים משועבדים אע"ג דנשואים שניים הוא לה וכתבו שם דיש לדחות ולחלק דדוקא לגבי מחייב קאמר הירושלמי דבנשואים שניים לא מהני הך דרב גידל אבל לגבי מקבל מודה הירושלמי דאין חילוק ע"ש ולענ"ד מוכח כן מהא דאמר שם הש"ס מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה וע"כ מיירי בשטרי פסיקתא דומיא דרישא דמתניתין שם כדפירש"י ריש דף ק"ב דל"ל דרישא מיירי בקנו מידו דא"כ מאי קמ"ל וע"כ מיירי בשטרי פסיקתא וכ"ש דא"ש לפי דעת הרמב"ם דא"י לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אלא בשטרי פסיקתא וכתב הכ"מ ראיה לדבריו מהא דקאמר מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה ולא קאמר דמיירי דהתחייב עצמו לאחר שנולדו הבנות וע"כ משום דה"ל דבר שאינו קצוב וא"י לחייב אלא בגירשה ואהדרה בשטרי פסיקתא דוקא א"כ הרי מוכח דמהני הך דר' גידל בפסקו ע"י עצמן אפילו בנשואים שניים לגבי מחייב ולגבי מקבל וק"ל:

ואין להקשות לפמ"ש בירושלמי דמיירי מתניתין בנשואים שניים א"כ הא דקאמר בברייתא בד"א בגדולה אבל בקטנה כופין ופירשו התוס' בד"ה הפוסק וכו' דקאי על מתניתין א"כ איך שייך בנשואים שניים בקטנה הרי כבר יצתה מרשות האב בנשואים ראשונים ואינה מתקדשת אח"כ אלא למיאון א"כ למה כופין אותו ליתן גט הא יכולה למאן זה אינו דיש לומר דעתה היא כבר גדולה וק"ל:

גמרא על מה נחלקו כגון שפסקה היא על עצמה וכו'. הנה הטור כתב בסימן נ"ב אם בפני אביה פסקה אומרת לו או כנוס או פטור נראה הטעם בזה משום דס"ל דהא דאמר בסמוך בד"א בגדולה על ברייתא קאי כפירש"י ומה שהקשה הב"י על הטור דאי ס"ד דדעת הרא"ש לפסוק כתנא דברייתא ה"ל להביא האי בד"א אינו מובן דהא האי בד"א קאי על ת"ק וכיון דקי"ל כאדמון דאפילו בגדולה כופין א"צ להביאו אלא דקשיא ליה להטור הא דקאמר כופין למאן אילימא לאב דמאי ס"ד לכוף את האב לכך פי' שהיה בפני האב ומסתמא נתרצה שיתן הוא כמו שפירשו התוס' אליבא דירושלמי במתניתין דכשפסק האב במעמדה הוי כאילו היא עצמה התניתה ה"נ מפרש הברייתא דכיון דבפניו התנה ה"ל כאלו התנה האב ויש לכופו א"כ כיון דברייתא מיירי בפני האב ממילא יש לומר דשלא בפני האב מורה אדמון דמה"ת נעביד פלוגתא רחוקה ואין לדקדק דלפ"ז יש נ"מ אף למאי דקי"ל כאדמון בין גדולה לקטנה לענין אם פסקה שלא בפני האב דאפ"ה בקטנה כופין מ"מ אין מזה תמיהה מה שלא הביא הרא"ש כיון דפשטא דברייתא בד"א וכו' קאי על ת"ק וכן צ"ל לשיטת הרי"ף שפסק כתנא דמתניתין ולא הביא הך בד"א בגדולה כדי שיהא נ"מ בפסקה על עצמה גם אינו מוכרח דיש לומר דאף דס"ל לת"ק כשפסקה בפני אביה מסתמא דעתה שיתן האב ואין תנאי הקטנה מועיל לגבי חיוב האב אבל כשפסקה שלא בפניו על עצמה יש לומר כיון דהגיע לעונת הפעוטות תנאה קיים וק"ל:

ולכאורה היה נראה להוכיח כמ"ש הטור דברייתא מיירי כשפסקה בפני אביה משום דתניא עלה בד"א בגדולה אבל בקטנה וכו' ולא שייך בקטנה שתפסוק על עצמה דאפילו יש לה נכסים שירשה מאבי אמה הא ס"ל לר' יוסי בר"י דהוא תנא דברייתא זו לעיל דף מ"ז דהאב אוכל פירות בחיי בתו אפילו בנערה וע"כ א"י לפסוק על עצמה להוציאה מרשות אביה אלא דמיירי בפני האב ומרצונו וכיון דברייתא מיירי בפני האב ממילא אין לנו להוסיף כנ"ל. אך זה אינו דאף דקודם הנשואין הפירות הם לאב מכל מקום יכולה לפסוק על אחר נשואין שלא יהיה לאביה פירות דלא עדיף האב מנכסי מלוג לבעל דיכולה למכור אפילו כשהיא תחת הבעל על אחר שתתאלמן ותתגרש כדאיתא באה"ע סימן צ' ס"ט בהג"ה ואף שהב"ש שם ס"ק ל"ט הניח זה בצ"ע דמי איכא מידי וכו' דאין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו וכו' כבר יישבנו על נכון בס"ד שם בקונטרס אחרון וה"נ יכולה לפסוק על עצמה להכניס לבעל בחורת נכסי צאן ברזל לאחר נשואין אפילו כשהיא ברשות אביה והפירות שלו ודוק:

והנה הב"ח כתב דס"ל להטור דמתניתין וברייתא לא פליגי אליבא דאדמון והא דאמר אדמון במתניתין אילו פסקתי לעצמי היינו בלא האב וכן היה נ"ל מלשון דנקט במתניתין לעצמי ולא נקט על עצמי כלשון הברייתא פסקה על עצמה משמע כדברי הב"ח וה"פ אלו פסקתי לעצמי כלומר לבדי בלא עמידת האב אלא דלפ"ז המ"ל דתנא דמתניתין וברייתא לא פליגי כלל והא דקאמר בברייתא לא נחלקו על הפוסק מעות לחתנו היינו שלא במעמדה ומתניתין מיירי במעמדה כדאיתא בירושלמי ונקט מתניתין פלוגתייהו בפסק האב במעמדה לרבותא דת"ק וברייתא נקט בפסקה היא במעמד האב לרבותא דאדמון. וצ"ל דמשמע ליה להש"ס דתנא דמתניתין פליג על ר' יוסי בר"י מלשון דברייתא לא נחלקו הכלל דס"ל לתנא קמא דנחלקו כדאמרינן בעלמא ודוק:

שם גמרא אלא אמר רבא כופין הבעל ליתן גט. הנה לכאורה משמע מדנקט במתניתין וברייתא לשון או כנוס או פטור ובהך ברייתא נקט אבל בקטנה כופין וכדמפרש רבא דכופין ליתן גט משום דיש לומר דהא דקאמר ת"ק תשב עד שתלבין ראשה והיינו משום דס"ל דהוי כאלו התנה תנאי גמור וכיון דמיירי דהתנה בשעת קידושין כמ"ש התוס' א"כ למה נימא דהוי התנאי לענין נישואין ולא לענין קידושין וכיון דלא קיים התנאי ממילא הקידושין בטילים וצ"ל משום דכי היכי דיכול הבעל למחול על תנאו כדאיתא באה"ע סימן ל"ח סעיף ל"ו ה"נ יכול להרויח הזמן א"כ ודאי אם היה רוצה הבעל לבטל הקידושין משום שלא נתן לו בזמן שהתנה היה יכול לבטל הקידושין אלא דהבעל רוצה בקדושין ומרויח הזמן ואומר כשיהיה לו יתן וכן משמע מלשון תשב עד שתלבין ראשה ר"ל שתמתין עד שיהיה לה ותתן לו ויכנוס אותה. ולפ"ז הוי א"ש דבאמת א"צ לכוף אותו עד שיאמר רוצה אני ויתן גט מדעתו לאדמון דהא כשמתרצה לבטל הקידושין יכול לומר כיון שלא קיים תנאו ליתן בזמן הנשואין ממילא הקידושין בטילים והיינו דקאמר או כנוס או פטור אבל בקטנה שפסקה על עצמה היא מתקדשת ע"י אביה כיון דהתנאי אינו כלום שפיר צריך ליתן גט וא"י לבטל הקידושין ולפ"ז משמע יותר דאברייתא קאי כשפסקה היא על עצמה אבל במתניתין שפסק האב אכתי היה יכול לבטל הקידושין כיון דהתנה עם האב שמקדשה לו כן היה נראה לכאורה. אבל מלשון הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות אשות שכתב שם או כנסני או פטרני בגט בין ברישא בין בסיפא בקטנה שפסקה על עצמה. ונ"ל הטעם דס"ל דהוי תנאי לענין שא"צ לכנוס ולא הוי תנאי לבטל הקדושין משום דמיירי שהאב אנוס בדבר כדפירש"י בלשון שני שאין לו או שאינו בבית כלשון הש"ע בסימן נ"ב ומבואר בש"ך ח"מ סימן כ"ב ס"ק ג' דאמרינן בירושלמי ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד ומפרש שם כדעת הר"ן דהיכא שהיה התנאי בשעת קידושין אם חייב עצמו בדבר ואירעו אונס רחמנא פטריה אבל אם חייב עצמו בדבר על מנת שיעשה לו חבירו איזה ענין בזמן פלוני ואירע אונס לחברו אין המתחייב חייב משום אונסו של זה דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן ומה לו בזה שאירע לחבירו אונס הרי הוא לא קיבל על עצמו חיוב זה אלא על תנאי זה וכיון שלא קיים חברו התנאי אפילו מחמת אונס למה יתחייב זה וכו' ע"ש שהאריך. ולפ"ז א"ש דנהי דהוא אינו מחויב לכנוס אף שהוא מחמת אונס מ"מ אין הקידושין בטלים כיון שהיא אנוסה. ולפ"ז ללשון ראשון של רש"י שפי' דיש לו ואינו רוצה ליתן הדין הוא דא"צ לכוף אותו ליתן גט דיכול לבטל הקידושין. מיהו אכתי צ"ע אם צריך ליתן גט מדרבנן ודוק:

שם בגמרא כל מקום שאמר ר"ג. כבר כתבנו דעת הרי"ף ז"ל דהלכה כאדמון דמתניתין אבל פסקה על עצמה תשב עד שתלבין לכאורה נראה דהא דקאמר אדמון במתניתין שיכולה לומר או כנוס או פטור היינו בבאה מחמת טענה דאל"ה הא אמרינן לעיל דף ס"ד דבארוסה אין נזקקים לה דיכול לומר זיל לא מפקדת אלא בבא מחמת טענה א"כ בפסקה היא על עצמה צ"ל דאפילו בבא מחמת טענה אין נזקקים לה. מיהו יש לומר דבבאה מחמת טענה כיון שאין לה א"י לעגנה והכא מיירי בהגיע זמן להנשא דקי"ל דחייב במזונות וס"ל לאדמון דיכולה לומר או כנוס או פטור ואם לאו חייב במזונות כיון שמעכבת מלהנשא מחמתו והיא אנוסה שאין לה מה ליתן לו ולא דמי להא דאמרינן בריש מכילתין דבאונסה דידה אין מעלה לה מזונות התם מיירי שהאונס בנשואין עצמן כגון שחלתה אבל הכא כיון דיכול לנושאה חייב במזונות ות"ק ס"ל כיון דעכ"פ העיכוב בא ממנה שאינה נותנת מה שפסקה אינה חייב במזונותיה וצ"ע לדינא וק"ל:

תוס' ד"ה ואפילו וכו' תימא היכא מצי למיפסק וכו' לולי דבריהם היה נראה לפמ"ש בתשובת מיימוני והביאו רמ"א בספר נ"ב דכל זה מיירי שאין יד אשה משגת ליתן מה שפסק אביה אבל אם יד אשה משגת צריכה ליתן מה שפסק אביה. והב"ח שם חולק עליו דדוקא כשפסקה על עצמה א"כ לפ"ז יש לומר דמתניתין מיירי ביש לה מעות ואינה רוצה ליתן לו להיות בידו בתורת נכסי צאן ברזל דבכה"ג לא שייך לומר כסבורה אני שאבא נותן לי דמה"ת יתן לה כיון שיש לה משלה ושפיר קאמר אדמון אילו פסקתי לעצמי וכו' אבל כשפסק אביה שפיר קאמר אדמון שיכולה לומר אפילו יש לה כיון שהיא לא פסקה מה היא יכולה לעשות שיקיים האב פסיקתו והיא אינה חייבת ליתן משלה כיון שלא פסקה וברייתא מיירי באין לה וס"ל לאדמון דיכולה לומר שסברה שיתן אביה כיון שאין לה. נמצא דברי אדמון במתניתין ובברייתא הם תרי מילי ואינם סותרים זה את זה ופסק שפיר הלכתא בשניהם כוותיה ולפ"ז נכון ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה תשב וכו' במתניתין דנכוף את האב לקיים מה שפסק מדר' גידל דלפמ"ש דמיירי מתניתין כשיש לה יש לומר איפכא דיכול האב לומר כסבור אני שהיא תתן והיא יכולה לומר כיון דלא פסקה היא אפילו אם היה דעת האב כן אינה חייבת ליתן ובזה א"ש לשון הברייתא דפליג אתנא דמתניתין ואמר לא נחלק אדמון וכו' שיכולה היא לומר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות דלשון עלי אינו מובן ולפמ"ש דמתניתין מיירי ביש לה והאב טוען שסבור היה שהיא תתן היינו דקאמר בברייתא ובזה מודה ת"ק לאדמון דיכולה לומר דאפילו סבור האב כן אינה מחויבת ליתן מה שפסק עליה ואפשר דהתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבנו לעיל דמתניתין מיירי שפסק במעמדה א"כ כיון שיש לה מסתמא נתרצתה לתנאו וצ"ע ודוק:

שם שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו. לכאורה לפמ"ש הרא"ש דכיוצא בו היינו האי דפורע חובו א"כ מאי קמ"ל דהלכתא כוותיה תיפוק ליה דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דהא סתם מתניתין דנדרים ופורע את חובו מוקמינן לעיל כחנן ואע"ג דבתרי מסכתא קי"ל דאין סדר למשנה ולא שייך ביה מחלוקת ואח"כ סתם היינו היכא דאיכא למימר דנשנית מסכתא זו קודם משא"כ הכא דאמרינן בריש סוטה דתנא תני נדרים בתר כתובות דאיידי דסליק מהמדיר תני נדרים וצ"ל משום דהוי אפשר לומר כשינויא דרבה לעיל דמוקי מתניתין דנדרים אף כרבנן אע"ג דדחי הש"ס לעיל מ"מ הא גופא קמ"ל וק"ל:

במה דברים אמורים. אברייתא קאי: איפכא מיבעי ליה. אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי: אפי' בברייתא. כשפסקה היא לעצמה: הכי גרסינן א''ר זירא אמר רבה בר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כיוצא בו שבעה דברים שאמר אדמון אין הלכה כיוצא בו מאי קאמר כו': כיוצא בו דחנן רבן יוחנן בן זכאי כיוצא בו דאדמון רבן גמליאל: אין הלכה כיוצא בו. שלא ראה את דבריו אלא בשלשה שהיה לו לראות את דבריו בכולם: מתני' העורר על השדה כו'. ראובן מערער על שדה שביד שמעון ואומר לוי שמכרה לך גזלה ממני: והוא חתום. על שטר המכירה שכתב לוי לשמעון כשמכרה לו: אדמון אומר. יכול הוא שיאמר מה שלא ערערתי בשעה שלקחת מלוי וחתמתי בתוך השטר עד לפי שלוי אדם חזק וקשה להוציאה מידו ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין: איבד את זכותו. דהואיל וחתם הודה שאין לו עסק בה: עשאה. המוחזק בה סימן לאחר שלא מכר לראובן זה העורר עליה אלא לאיש אחר היה מוכר שדה מצד זו ומצר לו ארבעת מצרי השדה וכתב לו במצרים מצר פלוני שדה שלי ועשה שדה זו סימן מצר ללוקח ובשמו של מוכר וזה חתם על אותו שטר ולא ערער: איבד את זכותו. אפילו לאדמון דאין לומר כאן השני נוח לי: גמ' אבל דיין. שהובא שטר המכירה בבית דין לקיימו כמשפט קיום שטרות שהעדים באין ומעידין על כתב ידם והדיינין כותבין שטרא דנן נפקא לקדמנא ואסהידו סהדי אחתימות ידייהו ואישרנוהי וקיימנוהי: לא איבד זכותו. שלא ידע מה כתוב בו שיערער עליו: דתני רבי חייא אין העדים חותמין על השטר אלא א''כ קראוהו. שהרי על דברי השטר הם באים להעיד:

תשב עד שתלבין ראשה. פי' רשב''ם הא דאמר רב גידל בריש הנושא (לעיל דף קב:) עמדו וקדשו קנו הני מילי דקדשו מיד מתוך התנאי או לאחר זמן והזכירו התנאים בשעת קידושין אבל התנו עתה וקדש לאחר זמן ולא הזכירו התנאים לאו דברים הנקנים באמירה הם ובכי האי גוונא הכא תשב עד שתלבין ראשה ולא מצי תבע ליה בדינא והלשון משמע כן ועמדו וקדשו משמע מתוך התנאי וקשה לי מירושלמי אהא דתנן הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן ופריך ולאו דברים הנקנים באמירה הן ומשני כשפסק על מנת לכנוס ומאי קשה אפי' פסק על מנת שלא לכנוס אפ''ה יכול שיאמר לו לך אי אפשי ליתן דמיירי בשלא עמדו וקדשו מתוך התנאי ומיהו לא קשה כולי האי דאי כשלא עמדו מתוך התנאי היכי קאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן מ''מ אין נראה לרבי פירושו דמכאן אין שום ראיה דהא דקאמר תשב עד שתלבין ראשה כשאין לו לאב כלום ליתן או הבעל אינו רוצה לטרוח ולהביאו לדין אבל אם היה רוצה להביאו בדין הוה ליה ליתן ומיהו הא לא משמע הכי לרבי לפרש כשאין לו כלום ליתן מדבעי למימר כופין לאב. ור''ש בירושלמי מוקי דרב גידל בנשואין ראשונים ומתניתין דהכא בנשואין שניים ואני חפשתי בירושלמי ומצאתי בריש אע''פ דהך דרב גידל דוקא בנשואין הראשונים ודוקא באב הפוסק ע''י בתו ולא אשה ע''י בתה ולא אח על ידי אחותו: ואפילו בברייתא אמר ליה אין כל מקום קאמרינן. תימה היכי מצי למיפסק הלכתא כתרווייהו כברייתא וכמתני' והלא דברים סותרין זה את זה דבמתני' קתני אילו אני פסקתי כו' וברייתא קתני כסבורה אני י''ל הכי פי' ואפי' בברייתא כלומר למאי דסבירא ליה לתנא דברייתא דבפסקה היא בעצמה פליגי קא אמרת דהלכתא כוותיה וא''ל כל מקום קאמרינן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו. פי' בקונטרס כיוצא בו דחנן רבן יוחנן בן זכאי כיוצא בו דאדמון ר''ג וקשה לרבי חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד מה לו להזכיר בדברי חנן כיוצא בו והא לא מיירי חנן אלא באותן שני דברים דוקא והוה ליה למימר הלכה כחנן ותו לא הלכך נראה לרבי כפר''ח כיוצא בו בדינים אחרים הדומין לאלו והלכה כמותו ולא כיוצא בו כלומר בדינין הדומין לאלו אין הלכה כמותו ודומה להא דאמר בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח:) דאמר להו רב נחמן הבו דלא לוסיף עלה פי' הכינו עצמכם שלא תוסיפו עליה ללמד ממנו דבר הדומה לו: אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה הימנו. אע''ג דלית הלכתא כאדמון בהא דהא לא קתני בה רואה אני את דברי אדמון לא תיקשי דמסקינן בחזקת הבתים (ב''ב דף מג:) עלה דההיא מכר לו שדה אין מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ללוי משום דניחא ליה דתיקום ארעא ביד לוי דאמר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו הכא לא היה לו לחתום ולעשות דבר הנראה הודאה משום ניחותא דשני אבל התם לאו הודאה היא: לא שנו אלא עד אבל דיין לא דתני רבי חייא כו'. הקשה ה''ר יצחק ב''ר ברוך דהכא משמע דאין הדיינים מעידין על מה שכתוב בשטר אלא על חתימת העדים וקשה מהא דאמר בחזקת הבתים (שם דף נב.) אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו אמר רב עליו להביא ראיה ומסיק ראיה בקיום השטר אלמא דעל ידי חתימת הדיינים אנו יודעים שהשטרות שלו הם אלמא אכולה מילתא קמסהדי ותירץ רבי דהתם ודאי אית לן למימר דדיינים רמו אנפשייהו לאסהודי לגמרי שהרי היו יודעים שהיה נושא ונותן בתוך הבית וסתמא דמילתא לאו דידיה הוא הלכך אי לאו דידעי דשלו היה לא היו מקיימין אלא בשם היתומים: