כתובות קיא ע"א

דף קיא - א

שנאמר:  [ירמיהו כז] בבלה יובאו. ושמה יהיו - עד יום פקדי אותם, נאם ה'.

ורבי זירא סבר, שההוא קרא בכלי שרת כתיב, כמבואר בפסוק הקודם, המדבר בכלי שרת, ולא בבני אדם.

ורב יהודה סבר, כתיב קרא אחרינא [שיר השירים ב]: השבעתי אתכם בנות ירושלים, בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה [שאוהב ה' את עמו, ומושיבם בארצו] - עד שתחפץ.

ורבי זירא סבר, שההוא קרא מלמד שלא יעלו ישראל לארץ ישראל בחומה, ביד חזקה. אבל מותר לכל אחד לעלות כלעצמו, שלא בכח.

ורב יהודה סבר, שקרא "השבעתי" אחרינא כתיב, האוסר לעלות אפילו שלא בכח.

ורבי זירא סבר, שההוא "השבעתי" אחרינא - מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא. דאמר: ג' שבועות הללו - למה?

אחת, שלא יעלו ישראל בחומה, יחד, ביד חזקה.

ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם.

ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.

ורב יהודה סבר [שיר השירים ב] שיש כפל בלשון השבועה, שהרי "אם תעירו, ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", כתיב, ונמצא שיש כאן שש שבועות, ואחת מהן באה ללמד כדבריו, שאסור לעלות מבבל לארץ ישראל גם לכל יחיד!

ורבי זירא סבר שכפל הלשון, מיבעי ליה ללמד כדרבי לוי, דאמר: שש שבועות הללו - למה?

תלתא - הני דאמרן.

ואינך, השלש הנוספות - שלא יגלו נביאים שביניהם את הקץ, ושלא ירחקו ^[1] את הקץ בעוונותיהם, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים.

[שיר השירים ב] "בצבאות או באילות השדה" - אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב.

ואם לאו - אני מתיר מפקיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה שהן מאכל לחיות השדה. ^[2]

אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון.

שנאמר [ישעיהו לג] "ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון".

אמר ליה רבא לרב אשי: אנן, בסובלי חלאים מתנינן לה.

אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל - כאילו קבור תחת המזבח.

כתיב הכא [שמות כ]: "מזבח אדמה תעשה לי".

וכתיב התם [דברים לב] "וכפר אדמתו עמו".

עולא הוה רגיל דהוה סליק לעלות לארץ ישראל.

נח נפשיה בחוץ לארץ.

אתו, באו ואמרו ליה לרבי אלעזר.

אמר רבי אלעזר: אנת עולא: אתה עולא, קורא אני עליך את דברי הנביא בספר עמוס [פרק ז] "על אדמה טמאה תמות".

אמרו לו לרבי אלעזר: אבל ארונו של עולא בא מבבל לארץ ישראל, כדי שיקברוהו בארץ.

אמר להם: אינו דומה מי שאדמת ארץ ישראל קולטתו מחיים, למי שהיא קולטתו רק לאחר מיתה.

ההוא גברא שגר בארץ ישראל, דנפלה ליה יבמה ליבום, והיתה היבמה מתגוררת בבבל, במקום הנקרא "בי חוזאה".

אתא היבם לקמיה דרבי חנינא, אמר ליה, ושאלו: מהו למיחת האם מותר לי לעזוב את הארץ, וליבמה במקום מגוריה, בבבל?

אמר ליה רבי חנינא: אחיו נשא כותית [כינוי חריף לעזיבתו את ארץ ישראל], ומת, ברוך המקום שהרגו! והוא ירד אחריו?

אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות. כי בבל היא מקום תורה, והעוזב אותה עוזב מקום תורה.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אפילו מפומבדיתא לבי כובי הסמוכה אין לצאת, שאין זה מקום תורה.

ההוא דנפק מפומבדיתא לבי כובי, שמתיה רב יוסף.

ההוא דנפק מפומבדיתא לאסתוניא, שכיב, מת.

אמר אביי: אי בעי האי צורבא מרבנן הוה חיי אילו לא היה יוצא לשם.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: כשרין שבבבל - ארץ ישראל קולטתן, כשרין שבשאר ארצות - בבל קולטתן.

והוינן בה: למאי, לאיזה ענין זה נאמר?

אילימא לענין יוחסין?

והאמר מר: כל הארצות נחשבות כעיסה [ספק תערובת כעיסה המעורבת] לארץ ישראל, לענין יוחסין.

וארץ ישראל - עיסה לבבל!

אלא לענין קליטה לקבורה.

אמר רב יהודה: כל הדר בבבל - כאילו דר בארץ ישראל, שנאמר: [זכריה ב] הוי ציון, המלטי יושבת בת בבל.

אמר אביי, נקטינן: בבל, לא חזיא חבלי דמשיח!

תרגמה העמידה אהוצל דבנימין, וקרו ליה על שם ההצלה מחבלי משיח "קרנא דשיזבתא".

אמר רבי אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים, שנאמר: [יחזקאל כו] ונתתי צבי בארץ חיים.

ארץ שצביוני בה - מתיה חיים.

שאין צביוני בה - אין מתיה חיים.

מתיב רבי אבא בר ממל: [ישעיהו כו] "יחיו מתיך, נבלתי יקומון"

מאי לאו, "יחיו מתיך" - מתים שבארץ ישראל.

"נבלתי יקומון" - מתים שבחוץ לארץ.

ומאי "ונתתי צבי בארץ חיים"? - אנבוכד נצר מלך בבל הוא דכתיב,

דאמר רחמנא: מייתינא עלייהו מלכא, אביא כנגד עם ישראל מלך דקליל כי טביא, שהוא קל כצבי!?

אמר ליה: רבי, מקרא אחר אני דורש: [ישעיהו מב] נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. ומשמע שרק בארץ ישראל יחיו!

אמר ליה: ואלא הכתיב "נבלתי יקומון", שמשמעותו תחיית המתים בכל מקום!?

אמר ליה: ההוא קרא בנפלים הוא דכתיב.

ורבי אבא בר ממל, האי "נותן נשמה לעם עליה" - מאי עביד ליה?

מיבעי ליה לכדרבי אבהו.

דאמר רבי אבהו: אפילו שפחה כנענית שבא"י - מובטח לה שהיא בת העולם הבא. כי כתיב הכא: "לעם עליה".

וכתיב התם: [בראשית כב] שבו לכם פה עם החמור - עם הדומה לחמור.

"ורוח להולכים בה" -

אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

והוינן בה: ולרבי אלעזר, וכי אפילו צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים בתחיית המתים? אמר רבי אילעא: על ידי גלגול לארץ ישראל, ושם הם יחיו.

מתקיף לה רבי אבא סלא רבא: גלגול לצדיקים צער הוא!

אמר אביי: מחילות נעשות להם בקרקע.

[בראשית מז] ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם -

אמר קרנא: דברים בגו, יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים - למה הטריח את בניו לעלות ולקוברו בארץ ישראל? - משום שחשש יעקב שמא לא יזכה למחילות.

כיוצא בדבר אתה אומר:

[בראשית נ] וישבע יוסף את בני ישראל. וג ומר,

אמר רבי חנינא: דברים בגו, יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את אחיו להובילו במדבר ארבע מאות פרסה? משום שחשש יוסף שמא לא יזכה למחילות.

שלחו ליה אחוהי לרבה אחיו של רבה שהיו בארץ ישראל, שלחו לו מכתב ובו דברי שכנוע שיעלה ויצטרף אליהם, וכך כתבו לו: יודע היה יעקב שצדיק גמור היה וכו',

ואילפא אף מוסיף בה דברים: מעשה באחד שהיה מצטער על אשה אחת לשאתה, וביקש לירד אחריה לחוץ לארץ כדי לשאת אותה שם. כיון ששמע כזאת, גלגל בעצמו שסבל ונמנע לרדת עד יום מותו.

ואף אתה, אחינו רבה, אף על פי שחכם גדול אתה, אינו דומה לומד מעצמו ללומד מרבו, ויפה לך לעלות וללמוד כאן מפי הרב.

ואם תאמר, אין לך רב!

יש לך רב!

ומנו? - רבי יוחנן!

ואם אין אתה עולה, הזהר בשלשה דברים:

אל תרבה בישיבה - שישיבה קשה לתחתוניות,

ואל תרבה בעמידה - שעמידה קשה ללב,

ואל תרבה בהליכה - שהליכה קשה לעינים,

אלא שליש בישיבה, שליש בעמידה, שליש בהילוך,

כל ישיבה שאין עמה סמיכה - עמידה נוחה הימנה.

והוינן בה: עמידה סלקא דעתך?

והאמרת: עמידה קשה ללב!

לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גוים ולא ידור בחוצה לארץ אף בעיר שרבה ישראל שחוצה לארץ דירת קבע לגוים ולעובדי האלילים ואי איפשר שלא ללמוד מדרכיהם דרך צחות אמרו באחד שבארץ ישראל שנפלה לו יבמתו בחוצה לארץ ושאל לאחד מן החכמים מהו לירד לקיים מצות יבום אמר לו אחיו נשא גויה ברוך המקום שהרגו ועכשו ירד אחיו אחריו:

וכשם שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כארץ ישראל וכמו שאמרו כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל שכל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם אלא אם כן על ידי עמל גדול וצער גלגול סבל הצרות וההתיאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר י"י קורא וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים ליהנות מזיו השכינה ועל זו אמרו אפילו שפחה שבארץ ישראל מובטחת לה שהיא בת העולם הבא ועל דרך מה שייעד הנביא באמרו וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך רוחי:

מתני' נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפודקיאה נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אשה בקפודקיאה וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל. רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפודקיאה. נשא אשה בקפודקיאה וגירשה בקפודקיאה נותן לה ממעות קפודקיאה. פי' מעות קפודקיאה הן גדולות ממעות ארץ ישראל. ואמרי' הא גופא קשיא קתני נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפודקיאה נותן לה ממעות ארץ ישראל אלמא בתר שעבודא אזלינן והדר תני נשא אשה בקפודקיאה וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל אלמא בתר גוביינא אזלינן אמר רבא מקולי כתובה שנו כאן פי' זו היא א' מקולות שהעלו חכמים בכתובה וקסבר ת"ק כתובת אשה מדרבנן ורשב"ג סבר כתובת אשה דאורייתא פלוגתא היא בשמעתא קמייתא דמכלתין:

ת"ר המוציא שט"ח על חבירו כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל כתוב בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל כתוב בו סתם הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל. מה שאין כן בכתובה. אהייא אמר רב משרשיא ארישא ולאפוקי מדרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא. פי' ארישא קאי דתני כתוב בו בבבל וכו' אלמא בתר שעבודא אזלי' ולאו בתר גוביינא משא"כ בכתובה דלא אזלינן בתר שעבודא אלא להקל שאם היה השעבוד במקו' שהמטבע גדול והגוביינא במקום שהמטבע פחות ממנו אזלינן בתר גוביינא דכתובה היא מדרבנן ולא דמיא לב"ח. ולאפוקי מדרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא ודינה כדין ב"ח ואין הלכה כרשב"ג חדא דהא מתניתא מפקא מיניה. ותו דתנן סתמא בפ' יש בכור לנחלה דלא כותיה דתנן התם הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא בנות במזונותיהן ולא היבם וכולן אינן נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק ואקשי' בגמ' על מאי דתני ולא האשה בכתובתה איני והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח. א"ר אבא מקולי כתובה שאנו כאן. אלמא קילא כתובה מב"ח דב"ח טריף משבחא דלוקח שאע"פ שהלוקח השביחה לאחר שקנאה אתי ב"ח וטריף לה כאשר היא משובחת ולא יהיב ליה מידי ואילו בכתובה תנן דלא שקלא שבחא שאם באה לטרוף מן הלקוחות ואם השביחו את השדה אינה יכולה לטרוף את השבח ש"מ כתובה דרבנן ומ"ה לא דמיא לב"ח והלכתא כסתם משנה ועוד דתני לה גבי הלכתא פסיקתא התם דכל הני דמתנו בהא מתני' הלכות פסוקות הן עיין בערך מ"ב בס"ה:

ת"ר לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ולא ידור בח"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכו' שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים וכך בדוד הוא אומר כי גירשוני [היום] מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים:

א"ר אלעזר כל הדר בא"י שרוי בלא עון שנאמר העם היושב בה נשוי עון:

אמר רב ענן כל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח כתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי וכתיב התם וכפר אדמתו עמו:

עולא הוה רגיל דהוה סליק לא"י נח נפשיה בחו"ל אתו אמרי ליה לר' אלעזר קרי עליה [אנת עולא] על אדמה טמאה תמות אמרו לו אתא ארונו אמר להן אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה. ההוא גברא דנפלה ליה יבמה (כי הויא) [בי חוזאה] אתא לקמיה דר' חנינא א"ל מהו למיחת ליבומה התם א"ל אם אחיו נשא גויה ברוך המקום שעקרו אחיו ירד תחתיו אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות:

שלא יעלו ישראל בחומה כו'. ר"ל ודאי דרשות לכל אחד מישראל לעלות לא"י אלא שלא יעלו ביחד ביד חזקה ולבנות להם חומות ירושלים ונחמיה שאמר ונבנה חומת העיר ולא נהיה וגו' ברשות המלך היה כמ"ש שם ואף דברי המלך אשר אמר לי וגו' וטוביה שאל לנחמיה על בנין החומה העל המלך אתם מורדים לא היו יודעים שברשות המלך היה ומיהו בשמעתין צ"ל דאחת שלא ימרדו לאו היינו בנין החומה אלא בדברים אחרים כשהם בגלות:

השבעתי אחרינא כתיב. הא ודאי דידע דכתיב עוד השבעתי שלישי אבל אחרינא כתיב ממש בלשון אחר דבשלישי לא כתיב ביה בצבאות או באילות השדה והיינו ההוא קרא דמוקי ליה בעובדי כוכבים שלא ישתעבדו כו' דאינו מדמה אותם לחיות טהורות הללו שכבר דימה אותן לטמאה חזיר מיער ועוד יש שם בספר שיר השירים פסוק רביעי השבעתי וגו' ולא חשיב ליה הכא דלא כתיב אם תעירו ואה תעוררו לרמוז על כפל. השבועה וגו' כג' הפסוקים גם לא כתיב ביה בצבאות או באילות השדה דההיא שבועה אעובדי כוכבים ודאי קאי כדמוכח קרא ודו"ק:

שלא ירחקו את הקץ כו'. עיין פרש"י. ועוד יש לפרש שלא יהיה בעיניהם הקץ רחוק דהוה ליה כאילו מתיאשין מן הגאולה אלא יהיה בעיניהם זמן הגאולה קרובה כמו שכתוב כי קרובה ישועתי לבא וגו' וק"ל:

כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון שנאמר ובל יאמר שכן גו'. עיין פרש"י הכא ולפי פרש"י בספר ישעיה נראה דה"פ דקרא ובל יאמרו האומות שכני בישי דישראל חליתי בשבילם כדאמרן אוי לרשע אוי לשכנו דאינו כן דישראל שהה העם היושב עליה נשוא עון הם והרעה שתבא לשכניה בעון עצמם הוא ועי"ל קרוב לזה דחליתי קאי על ישראל ובל יאמר שכני בישי דישראל שע"כ ישראל משתוקקים בארץ ישראל שחליתי וא"י ארץ הרים היא ואוירה טוב לחולים כדאמרינן פרק הנושא גבי רבי כיון דחלש אמטוהו לצפורי דמדליא טפי ובסים אוירא דאינו כן אלא שאני חמדתי בא"י משום דהעם היושב וגו' דהיינו שרוי בלא עון ולמאי דקאמר אנן בסובלי חלאים כו' ה"פ דקרא ובל יאמר שכן רע השמח לאידי שחליתי כמ"ש בדוד ה' יסעדנו גו' כל משכבו הפכת בחליו אויבי יאמרו רע לי מתי ימות וגו' אבל חליתי כדי למרק עוני ביסורין וז"ש היושב בה בחולי הוא נשוא עון דהיסורים ממרקין וק"ל:

כאילו קבור תחת המזבח כו'. הוא מבואר כמ"ש האדם ממקום כפרתו נברא שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי הלואי תהא לו כפרה ולמעלת האדם אמר שהוא כאילו קבור שם כי כמו שרוחו ונשמתו שב בטהרה למקום אשר חוצבה ממנו כן עפר גופו שב למקום טהרה למקום מזבח אשר משם חוצב עפרו של אדם וע"ז אמר לקדושת א"י וטהרתה וכפר אדמתו עמו שהנקבר באיזה מקום שיהיה בא"י כאילו קבור במקום הכפרה מקום המזבח אשר משם ניטל גופו. וע"פ כוונה זו נסמך מאמר

אנת עולא על אדמה טמאה תמות כו'. שא"י היא כולה טהורה ובכ"מ שנקבר שם כאילו נקבר במקום מזבח ובלשון קללה אמר עמוס האי קרא על אמציה כהן בית אל ודקאמר אינו דומה קולטתו מחיים כו' מהאי קרא משמע ליה הכי דתלה הדבר במיתה על אדמה טמאה תמות:

א"ל אחיו נשא כותית ומת ברוך כו'. קראה כותית ע"פ מ"ש לעיל כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים והיינו כותית ואמר ברוך המקום שהרגו דהיינו שמת בלא זמנו בלי זרע וק"ל:

כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות כו'. פרש"י שיש שם ישיבות המרביצות תורה כו' וכה"ג פירש לקמן גבי לענין קבורה כו' דשאר ארצות כולן קוברין בבבל לפי שיש שם זכות תורה עכ"ל אבל לפי הסוגיא נראה דמהאי טעמא דא"י קודם לבבל מה"ט נמי בבל קודם לשאר ארצות וע"פ מ"ש בפ' אחד ד"מ אדם הראשון גופו מבבל וראשו מא"י ואבריו משאר ארצות וכמו שא"י קודם דראשו שהוא עיקר הגוף ממנו כך אח"כ בבל קודם שגופו נברא ממנו ודו"ק. וע"פ פרש"י יתיישב מה שיש לדקדק בענין אברהם שכבר כתיב סוף פ' נח באברהם ושרה ויצאו אתם ללכת ארצה כנען ומה היה אח"כ הדבור אליו ויאמר ה' לך לך מארצך. וממולדתך אל הארץ אשר אראך דהיינו א"י שהרי כבר היה דעתו לכך לילך אל ארץ אחרת גם קשה קודם דבור לך לך גו' למה היה דעתו לילך לא"י וי"ל לפי שגם אז היה לבבל מעלות בחכמה ובשאר דברים לגבי שאר ארצות ולזה אמר באברהם שהכיר בוראו באור כשדים שהיא בבל ונמרוד השליכו שם לכבשן ורבים החכימו שם ע"י וע"כ אמר כשהלך תרח מאור כשדים והלכו אברהם ושרה עמו לא היה דעת אברהם ושרה לילך לשאר ארצות מבבל שהרי היא מקום חכמה ביותר משאר ארצות כדאמר הכא שאסור לילך מבבל לשאר ארצות אבל היה בדעתו לילך מבבל לא"י שהוא ודאי יותר מקום מוכן לחכמה ולתורה גם מבבל ולזה קאמר ויצאו אתם אברהם ושרה על דעת זה ללכת לארץ כנען אך כשבאו לחרן עיכב שם תרח וכל ביתו ונתעכב אברהם משום כיבוד אב עד שבא לו מאמר הש"י לך לך מארצך וגו' שהוא ארץ ארם ושם נתעכב אצל אביו לקיים כיבוד אב גם ממולדתך שהיא בבל כנראה מכתובים ששם ארץ מולדתך גם כי שם מקום שעמד על חכמתו מ"מ לך לך משניהם לא"י שיש לה כמה מעלות טובות ביותר ודו"ק:

כל הדר בבבל כאילו דר בא"י שנאמר כו'. הכא משוה להו ותולה בבל בא"י ומרא דשמעתא רב יהודה ואיהו גופיה אמר לעיל כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה י"ל לאו משום דבבל עדיפא אלא דכך צוה הקב"ה שכל הגולה שם לא יעלה עד יום פקודה מיהו מי שהוא בא"י ודאי דלא ילך לבבל אלא דהכא משוה להו לגבי שאר ארצות דאהכי מייתי ליה הכא ודו"ק:

קרנא דשיזבתא. כו'. בערוך פי' קרן זוית ששם ניצולין מחבלו כו' עכ"ל וכפרש"י דקרו ליה הכי לימות המשיח דהשתא הא קרו ליה הוצל דבנימין וק"ל:

ונתתי צבי בארץ החיים ארץ שצביוני בה כו'. בנבואה על צור כתיב האי קרא ביחזקאל לפי שנאמר בה על צור והושבתיך את יורדי בור אל עם עולם וגו' אמר משא"כ בארץ שצביוני בה ויעלו מתיה מבור ויחיו ולמאי דמוקי דונתתי צבי אנ"נ כו' דקליל כי טביא האי ארץ חיים קאי ע"כ אצור וכדאמרינן בפ' בא לו בארצות החיים זה מקום שווקים ודו"ק:

יחיו מתיך מתים שבא"י נבלתי כו'. לפי שכבר אמר ברשעים מתים בל יחיו וגו' אמר בצדיקים יחיו מתיך שבא"י ונבלתי שבחו"ל יקומו ובלשון גנאי קרא מתים שבחו"ל בלשון נבילה לגבי א"י ותלה הכינוי מתיך בא"י שבזכות א"י יחיו אבל בח"ל תלה הכינוי במת שאמר נבלתי שאין זכות חו"ל גרמה אך זכות עצמו ולמאי דמוקי לה בנפלים הוא דכתיב קרי להו נבילה לפי שנולד מת. ושא"ל

מקרא אחר אני דורש נותן נשמה לעם עליה וגו' האי קרא לענין תחלת בריאה הוא דכתיב כה אמר האל בורא שמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה וגו' ודריש ליה לענין תחיית המתים דלא הוה ליה למכתב לעם עליה דעדיין בתחלת הבריאה לא מקרי עם אבל לענין התחייה קאמר דאחר שהיו לעם ומתו הקב"ה נותן נשמה וכן למאי דדריש ליה דאפילו שפחה שבא"י עיקר הדרשה מלעם גם יש לדקדק מהיכא משמע ליה דבא"י משתעי ארץ וצאצאיה ואימא בכל העולם ואפשר שגם זה' דריש מלעם בלשון יחיד דמשמע דאיירי בא"י אשר שם עם ה':

אפילו שפחה שבא"י כו'. שפחה שהוזכר בכל התלמוד שנטבלה לשם עבדות דודאי העובדי כוכבים שבא"י אין להם חלק לעוה"ב אבל השפחה גם שהיא פחותה בזכות שהעבד שמל וטבל יש לו זכות מולה משא"כ השפחה ובחו"ל אפשר שלא תזכה למחילות בקצת הזכיות שלה אבל בא"י מובטח לה שהוא בת עוה"ב דכתיב הכא כו' ואע"ג דהאי קרא עם החמור בעבד הוא דכתיב יליף מיניה אפילו שפחה ועם מלשון עם כמו לעם עליה דעם כולל נמי שפחה ודו"ק:

ונשאתני ממצרים וקברתני כו' יש דברים בגו כו'. דלרישא דקרא שאמר אל נא תקברני במצרים אפשר לתת בו טעם נגלה שסופה להיות עפרה כנים ושלא יעשו אותו המצרים עבודת כוכבים אבל לסיפא דקרא שאמר וקברתני בקבורתם דהיינו בא"ו דמוכח שהיה חש מלקבור גם בשאר ארצות שאין שם לחוש לכנים ולעבודת כוכבים להכי קאמר דאין הכא טעם נגלה אלא דיש דברים בגו דבר פנימי ונסתר כדמפרש שענין מחילות הוא ודאי סוד נסתר ורש"י בפי' החומש הביא כל ג' הטעמים כמו שהם בב"ר והאריך הרא"ם דכולהו איתנהו ואין כאן להאריך דלפי תלמודנו נראה אחרי שבאנו לטעם דגלגול מחולות שוב אין אנו צריכין לטעמום האחרים דאל"כ לא לשתמיט תלמודא מלהזכיר גם טעמים האחרים ומה שכתב הרא"ם דלטעם גלגול מחילות לחוד לא לכתוב אל נא תקברני במצרים אלא אל נא תקברני בחו"ל כדי לכלול גם שאר ארצות עמהן אין זו קושוא כיון דבמצרים היה יעקב אז נקט שפיר במצרום וכיון דכתיב וקברתני בקבורתם דהיינו א"י הרי כולל גם שאר ארצות עם מצרים מלקברו גם מה שכתב דמטעם גלגול מחילות לבדו די בעצמותיו כיוסף לאו קושיא הוא דהא ודאי יוסף ג"כ הוה מצוה שישאוהו לא"י מיד אלא שלא היה סיפוק ביד בניו לעשות כן כמו שהוא עשה לאביו שהיה שליט במצרים כמו שפורש רש"י בפרשת בשלח ובספר הזוהר נתנו טעם בדרך סוד על שיעקב זכה ליקבר גופו בא"י ויוסף עצמותיו ולא גופו. ומ"ש

שצדיק גמור היה כו'. פרש"י ולא היה צריך לזכות א"י עכ"ל פירוש אבל אי לא היה צדיק גמור איכא למימר שהיה מטריח את בניו להעלותו לא"י כדי שיזכה לתחיית המתים בא"י וכדאר"א מתים שבחו"ל אינן חיים ומוקמינן ליה באינן צדיקים ומשמע דאפ"ה מתים שבא"י חיין בזכות א"י ולפ"ז הא דקאמר ואם מתים שבח"ל חיים למה הטריח כו' היינו לומר מתים צדיקים שבחו"ל כו' דאוקמינן לעיל דחיים אפילו לר"א אך קשה הא דאמר שמא לא יזכה למחילות דהא כיון דצדיק גמור היה ודאי יזכה למחילות כדלעיל דפרכינן ולר"א צדיקים שבח"ל אינן חיין וא"ר אולעא ע"י גלגול ומתקיף לה ר' אבא גלגול לצדיקים צער הוא אמר אביי מחילות נעשות כו' וצ"ל דמימרא דהכא לא חש לאתקפתא דר' אבא וס"ל כר' אילעי דצדיקים שבחו"ל חיים בצער ע"י גלגול ולא על ידי מחילות אם לא אפושי בזכותא:

אמר ר"ח דברים בגו יודע היה יוסף כו'. והא דלא אמר ר"ח מלתיה אקרא דיעקב דלקמיה שמא סבר ר"ח דבקרא דיעקב ליכא דברים בגו אלא טעמא אחרינא נגלה אית ביה דרצה ליקבר אצל אבותיו במערת המכפלה כמ"ש וקברתני בקבורתם משא"כ ביוסף דלא שייך לומר כן ופרש"י מחילות נעשות להם בקרקע כו' והולכים במחילות עד א"י כו' עכ"ל אבל בב"ר אמרו הקב"ה עושה להן מחילות בארץ כו' והן מתגלגלין ובאין עד שמגיעין לא"י הקב"ה נותן בהם רוח חיים והן עומדין כו' ע"ש וכה"ג איתא בירושלמי פ"ט דכלאים הקב"ה מחליד הארץ לפניהם והן מתגלגלין כו' דמשמע שאף במחילות מתגלגלין ואין עומדין עד בואם לא"י אלא שהקב"ה עושה להן מחילות ומשוה להן הארץ שלא יהיה להם צער גלגולין והענין מבואר כי א"י נקראת ארץ חיים כי שם מקום ירידת הנשמות ועלייתם ותחלת בריאתם בא"י היה ששם נברא אדם הראשון כי ארץ חיים שלמטה מכוון נגד ארץ חיים שלמעלה אשר משם הנשמות יורדות לארץ החיים שלמטה ושוב חוזרין למעלה למקומן במיתתם ושוב בעת התחייה יורדין למטה בארץ החיים ועיין במפרשים עוד בענין זה וק"ל:

כיון ששמע כזאת גלגל בעצמו עד כו'. נקט הכא האי לישנא שלא רצה בגלגול מחילות במותו וקבל עליו צער וגלגול בא"י בחייו עד יום מותו וק"ל:

גמ' לעובדי כוכבים מאי בצבאות כו' אמר ליה אם אחיו של זה נשא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בל יאמר שכן כו' כלומר אל יתרעם כו'. נ"ב פי' אל יאמר השכן צר לי בעבורך או נפרש שכן מלשון השוכן בה בל יאמר חליתי ולמה לא יאמר כן כי כל העם היושב בה כולם סלוחי עון ודו"ק:

גמ' כל העולה מבבל לא"י כו' שנאמר בבלה יובאו כו' אמר שמואל כשם כו' כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות. תרי מילי הן כל א' באנפי נפשייהו מבבל לא"י בעשה לשאר ארצות אסור משום ישיבה כו':

גמ' כיוצא בדבר וישבע יוסף כו' אמר ר"ח דברים בגו כו'. אבל ביעקב אולי ס"ל טעמא אחרינא וע"ש:

גמ' תחתוניות. אין זה שלשול כדמשמע לעיל פ"ק תמרים משלשלין ומבטלין לתחתוניות כו'. וחולי מעיים כו' ע"ש וק"ל [וכ"כ לעיל פ"ק]:

גמרא ההוא שלא יעלו ישראל בחומה. אולי צ"ל כחומה וכדאיתא ביומא (ט ב) אם עשיתם עצמכם כחומה כו' ע"ש:

גמ' שם תרגומא אהוצל דבנימין. עי' ר"ן פ"ק דמגילה דף רנ"ח דל"ג דבנימין:

גמ' שם אמר קרנא דברים בגו. קדושין (מד ב):

רש"י ד"ה אילימא ליוחסין וד"ה כל הארצות וד"ה כעיסה. הד"א בע"י ונכון:

שלא יעלו ישראל כחומה כצ"ל ונ"ב נ"ל בכ"ף:

שם שלא יגלו את הקץ. נ"ב שמא סמוך לקץ יהא נודע ונגלה לישראל כשתתקיים נבואת יואל ונבאו בניכם ובנותיכם:

שם ושלא ירחקו. נ"ב י"ל ע"ד שאר"ז כי משכח רבנן דעסקי ביה במטותא מנייכו לא תרחקוניה משום שצ"ל בהסח הדעת [סנהדרין צ"ז א'] ואמור נמי [שם ב' ע"ש] תפח רוחן של מחשבי קצין מהאי טעמא:

שם כך אסור לצאת מבבל כו'. נ"ב נ"ל שזהו ודאי לא נאמר אלא לדורם של אמוראי דשכיחי מתיבתא משא"כ עכשיו שבטלו בעו"ה הישיבות. ושמא אעפ"כ יש שם מצות דירה יותר משאר ארצות רחוקות שאין שם בני תורה כערי מדי ער"פ י' יוחסין וספ"ק דיבמות ובבל גם היא בית אמנו. ועי' מסקנא דהכא:

שם אהוצל דבנימן. נ"ב עי' מגילה (כ"ט א'):

שם אילפא מוסיף בה. נ"ב כך שלחו לו אחיו של רבה שאילפא מוסיף דברים בשבחה של א"י. והוי משתעי עובדא הכי. ואין פירושו שאילפא מוסיף דברים בנוסח השליחות ששלחו לרבה משם. שאילפא חבירו של ר' יוחנן היה. וכן משמעות לשון רש"י:

וְשֶׁלֹּא יְרַחֲקוּ אֶת הַקֵּץ. פירש רש"י ז"ל 'שלא ירחקו אותו בעונם' ורצונו לומר שמרבים עונות ועל ידי כך יהיה עיכוב הגאולה. וקשא שבועה זו היא שלא יחטאו! ואין משביעים בכך? ועוד קשא הוה ליה למימר שלא ירחקו את הגאולה?
ונראה לי בס"ד הכונה כי השם יתברך גזר בברית בין הבתרים ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג) וישבו רד"ו מאתיים ועשר במצרים ונשאר להם ק"ץ [400-210=190] שצריך להשלים אותם בשעבוד מלכיות אחר ביאתם לארץ ישראל. אך הם אחר שנכנסו לארץ חטאו וגלו בעבור חטאם ונשאר חוב של ק"ץ שנים הנזכר תלוי ועומד ואחר שישתעבדו בהם אומות העולם בעבור כפרת עונותם אז יפרע מהם אותם ק"ץ שנים ויבא המשיח כי פרעון זה של ק"ץ מוכרח להיות לבסוף אחר שיפרע מהם בעבור עונות חדשים שלהם. ונמצא אם בגלותם חוזרים ועושים עונות הם מרחיקים פרעון ק"ץ שנים הנזכר שצריך להיות לבסוף ולזה השביעם שלא ירחקו אותם ק"ץ שנים בעבור עונות המסבבים להם גלות.
ועוד נראה לי דאמרו רז"ל (סנהדרין צז.) אין משיח בא אלא בהסח הדעת, ולכן אין לדבר בביאתו הרבה וכמו שאמר רבא 'במטותא מנייכו לא תשתעו ביה' [אמר לחכמים: בבקשה ממכם אל תדברו בו]. ולפי זה המדברים בו תמיד הם מרחיקים את הקץ.
ולגרסא השנית שֶׁלֹּא יִדְחֲקוּ בדל־ת נראה לי בס"ד הכונה כי הגאולה תהיה על ידי שלימות השם ברוך הוא הרמוז באות קו־ף כמו שאמרו בגמרא (שבת קד.) קוף שמו של הקדוש ברוך הוא ששם הוי־ה [בהכאה שכופלים כל אות בעצמה: י×י = 100, ה×ה = 25, ו×ו = 36, ה×ה = 25. סך הכל - 186] עולה מקום [186] כנזכר בתיקונים ו'קוף' [186] במילואו עולה מקום ועוד הגאולה תהיה על ידי אות צד־י דמנצפ־ך כנזכר בפירקי דרבי אליעזר. ולזה אמר שֶׁלֹּא יִדְחֲקוּ אֶת הַ'קֵּץ' שני אותיות קו־ף הרמוז בו שם הוי־ה ואות צד־י דמנצפ־ך ולכן לא אמרו שלא ידחקו את 'הגאולה' אלא אמר את 'הקץ'.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שֶׁלֹּא יְרַחֲקוּ ברי־ש רוצה לומר שלא יהיו מרחקים בדעתם את הקץ שיתייאשו לומר אם הראשונים שהיו כמלאכים לא זכו להיות הגאולה בימיהם, כל שכן אנחנו! אלא יהיו מצפים לישועה תמיד! עד כאן דבריו נר"ו.

כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹקַּ. הקשה הרי"ף ז"ל בדר בארץ ישראל לא שייך לומר לשון דּוֹמֶה כי באמת יש לו אלוק! עיין שם.
ונראה לי בס"ד דידוע בכל מצוה משותף בה מצות קבלת אלקותו יתברך כי צריכין אנחנו לשמור המצוה בכונה זו שהוא יתברך אלקינו ואנחנו מקיימים מצוה שצונו בשביל שהוא אלקינו.
והנה יש מצות שאינם לא מדאורייתא ולא מדרבנן אלא הם בתורת חסידות לקדש עצמינו במותר לנו ולא שייך לכוין בהם שאנחנו מקיימים מצותו בשביל שהוא אלקינו וצונו בזה כי באמת לא צונו בכך ואם כן לא יהיה משותף במצות כאלה שהם בתורת חסידות מצות קבלת אלקותו יתברך.
אך עם כל זה כיון שאנחנו עושים מצות אלו בארץ ישראל שצונו השם יתברך להתקדש בה בקדושה יתירה חשיב כאלו צונו במצות אלו שאנחנו עושים אותם כדי להתקדש על ידם בקדושה יתירה במותר לנו.
ובעבור מצות אלו שהם בתורת חסידות לקדש עצמינו במותר לנו אמר כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שיש לו אלוק רוצה לומר יש מצות שעושה אותם ודומה בהם כאלו יש לו אלוק בעשייתם.
או יובן דאיירי בדר בארץ ישראל על מנת לחזור לחוץ לארץ כי הוא מבני חוץ לארץ ודו"ק.

כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָוֹן. נראה לי בס"ד דודאי צריך לעשות תיקון וכפרה בתשובה ותענית וצדקה בעבור העונות כמו שחייבין הדרים בחוץ לארץ אך ההפרש ההוא ששם אין כח טומאה של העון נרשם על מצח האדם והוא על דרך מה שאמר רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל (בשער רוח הקודש דף עב) וזה לשונו ובענין טומאת קרי אמר לי מורי ז"ל כי כל אותו היום מתגלה אותה טומאה וניכרת במצחו אף אם טבל אלא שהוא גילוי דבר מועט אבל אם לא טבל נגלה שם תמיד כל זמן שלא טבל עיין שם. וידוע שכח הטומאה נקרא עָו‍ֹן וכמו שכתב הרמ"ק ז"ל על פסוק (מיכה ז, יח) מִי אֵ־ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן.
ולזה אמר שָׁרוּי בְּלֹא עָוֹן כי על ידי קדושת ארץ ישראל נמחה אותו כח הטומאה הנברא מן החטא ואינו נגלה בגוף האדם אפילו ביום ראשון של החטא ויליף מדכתיב (ישעיה לג, כד) עָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו‍ֹן, רוצה לומר היושב בה־א דארץ ישראל אחוזה באות ה־א אחרונה שבשם הוי־ה ברוך הוא.
והא דנקיט כל הדר בה לרבות אפילו שאינו תושב בה אלא ישב שם על מנת לחזור לחוץ לארץ עם כל זה כל זמן שהוא דר בה נשוא עון.

כָּל הַדָּר בְּבָבֶל כְּאִלּוּ דָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין לח:) אדם הראשון נברא גופו מארץ ישראל וענבותיו מבבל שהם שני הפרקים העליונים הסמוכים לגוף ושאר פרקים שבשתי רגליו היו משאר ארצות שבחוץ לארץ, ועיין מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בזה בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים יעוין שם. וכל אדם הוא חלק מאדם הראשון ונמצא חלק ארץ ישראל וחלק בבל שבגוף האדם הם סמוכים זה לזה ולכן כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל.

אָמַר: אַנְתְּ עוּלָא (עמוס ז, יז) "עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת". קשה מאי קא מתמה? והלא קדמי ליה כמה נביאים ותנאים ואמוראים שמתו בחוץ לארץ ואף על פי שהיו מתחלתם בארץ ישראל!
ונראה לי בס"ד כי עולא דהוה רגיל להיות הולך ובא מארץ ישראל לחוץ לארץ אינו בשביל סחורה אלא היה עולה לארץ ישראל לקבל משם שמועות מתורת קבלה של חכמי ארץ ישראל ובא לחוץ לארץ ללמדם לחכמי חוץ לארץ ונמצא כל עליותיו וירידתו הוא בעבור ריבוץ תורה.
וידוע דאיתא בגמרא דסנהדרין (סנהדרין פח:) שלחו מתם איזהו בן עולם הבא ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה! יהבי רבנן עינייהו ברב עולא בר אבא עיין שם. וידוע דרב עולא בר אבא הוא עולא הנזכר בסתם הכא ובשאר דוכתי.
ונראה אומרם שייף עייל שייף ונפיק קאי על כניסתו ויציאתו שהיה נכנס ויוצא בארץ ישראל כמה פעמים בשביל לימוד תורה ללמוד וללמד לאחרים והיה מתנהג בזה בענוה ולא זחה דעתו בעבור דבר זה וגם לא היה מחזיק טובה לעצמו אף על פי שהיה לו בזה יגיעה רבה וטורח גדול לא היה נחשב בעיניו שעושה כלום!
ונראה כי מן השמים זיכו אותו בשם זה של עולא ששם השם יתברך בלב אביו ביום המילה לקראו בשם זה כי צפה הקדוש ברוך הוא מה שעתיד לעשות בגודלו דבר גדול זה לעלות לארץ ישראל כמה פעמים בשביל להרביץ תורה של ארץ ישראל בחוץ לארץ.
ולכן אמר אַנְתְּ עוּלָא שנקראת בשם זה בעבור פועל טוב שהיית עושה בעלייתך לארץ ישראל כמה פעמים איך סוף כל סוף נשארת בירידה שנפטרת בחוץ לארץ וְעַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת? דהא ודאי כפי פועל טוב שיגעת בו בתורת ארץ ישראל ראוי שתהיה קבורתך שם!

אָמַר לֵיהּ: אָחִיו נָשָׂא כּוּתִית וּמֵת. כתב מהרש"א קראה כותית על פי מה שאמרו לעיל כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה עיין שם. וקשה גם לאחיו ראוי לקראו כותי בעבור כן?
ונראה לי בס"ד קראה כותית לשון מליצה מלשון כתותי מכתת שיעוריה (הוזכר בערובין פ:) שגרמה לאחיו להיות נכתת ונחסר מן העולם שמת קודם זמנו בר מינן.

הַהוּא דְּנָפַק מִפּוּמְבְּדִיתָא לְבֵי כּוּבֵי, שַׁמְתֵּיהּ רַב יוֹסֵף. נראה ודאי לא בעבור זאת שמתיה דלא יתחייב בכך שמתא אלא שמתיה על דבר אחר שחייב עליו שמתא ואם לא היה יוצא מן פומבדיתא לבי כובי לא היה נכשל בדבר זה שיתחייב עליו שמתא! וזו היא כונת הש"ס ללמדינו זאת.

אִילֵימָא לְיוּחֲסִין?. פירש רש"י שנושאין נשים מארץ ישראל. וקשה אם כן מאי קליטתן שייך בזה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו לעיל (כתובות סב:) רבי אעסק לבריה בי רבי חייא כי מטו למכתב כתובה נח נפשא דרביתא אמר רבי דלמא חס ושלום פסולא איכא שלא היו מהוגנים לזווג אחד יתבו ועיינו וכו' עיין שם.
נמצא כיון שיש אחד מן הצדדין אינו הגון מצד היחוס לא יתקיים הזווג אלא ימות אחד מהם בר מינן וכאן בא לומר הַכְּשֵׁרִין שֶׁבְּבָבֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹלַטְתָּן כלומר יתקיים שם הזווג שלהם שמזווגין בבנות ארץ ישראל ולא תקיא הארץ אותם להפקד אחד מהם חס ושלום.

וְקָרוּ לֵיהּ: 'קַרְנָא דְּשֵׁיזַבְתָּא'. פירוש קרן הניצולת כי היא בקרן זוית של ארץ ישראל דאיתא בגמרא דבתרא (בבא בתרא כה:) אמר לו רבי חנינא לרב אשי כגון אתון דיתביתו בצפונה דארץ ישראל אדרימו אדרומי ומנא ליה דבבל לצפונה דארץ ישראל קיימא דכתיב מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (ירמיה א, יד) עיין שם. נמצא בבל עומדת כנגד ירושלם בקרן זוית ולכן נקראת קרן זוית לגבי ירושלים ולהכי קרו ליה לאותו שבבבל 'קַרְנָא דְּשֵׁיזַבְתָּא' כלומר קרן הניצולת.

(יחזקאל כו, כ) "וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים", אֶרֶץ שֶׁצִּבְיוֹנִי בָּהּ, מֵתֶיהָ חַיִּים. נראה לי בס"ד צִּבְיוֹנִי רוצה לומר רצוני כמו וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ (משלי יא, כ) שתרגם בירושלמי וצבי באילין דתמימין באורחתהון, וכן פירש הערוך מאמר לצביונם נבראו בגמרא דחולין (חולין ס.) שהוא רוצה לומר לרצונם.
אי נמי צִּבְיוֹנִי רוצה לומר אגודתי כמו וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים (רות ב, טז) וידוע דהתורה נקראת 'אוריין תליתאי' ולכך נקראת אגודה דאין אגודה פחותה משלש (סוכה יג.) ועליה נאמר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ (עמוס ט, ו).

אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל אַתָּה, אֵינוֹ דּוֹמֶה לוֹמֵד מֵעַצְמוֹ, לְלוֹמֵד מֵרַבּוֹ. יש להקשות והלא אמרינן לעיל (דף עה.) אמר רבא חד מינן כד סליק להתם עדיף כתרי מנייהו ואם כן היה להם לומר דבר שתעלה ותהיה כתרי מנייהו?
ונראה לי הא דעדיף כתרי מנייהו היינו בלימוד העיון והסברה אבל בלימוד הגרסא בני ארץ ישראל ידעי טפי שבקיאים בשמועות והלכות בלי שיבוש! ועל זה הלימוד הבטיחו אותו שיעלה וילמוד מן רבי יוחנן שהיה זקן גדול ולמד מן התנאים שזכה ללמוד תורה מרבינו הקדוש ואפילו מן רשב"י ע"ה היה שומע שמועות דהאריך ימים הרבה.

וְאִם אֵין אַתָּה עוֹלֶה, הִזָּהֵר בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים. נראה לי בס"ד כונתו לומר אם תעלה לארץ ישראל אין אתה צריך להזהר בשלשה דברים אלו כי הם נוגעים לגוף הארץ וזכות ארץ ישראל יגן עליך שלא תהיה נזוק בשלשה אלה.
ובזה יובן (משלי ל, כט) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד הם שלשה הנזכר דהצועד בארץ ישראל לא יהיה נזוק בהם ואלו הם שייכים לגוף וְאַרְבָּעָה הם ארבע אמות מֵיטִבֵי לָכֶת בארץ ואלו הם טובת הנפש דהמהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

וְאַל תַּרְבֶּה בַּעֲמִידָה. נראה דרכם היה גם בזמן האמוראים יש חכמים שלומדים מעומד וזכור אותו צדיק לטוב הוא הגאון חיד"א ז"ל שהיה לומד האדרות בליל הושענה רבה וליל שבועות מעומד ושאר לימודים באותה לילה גם בימי זקנותו זצ"ל.
וענין השלוש שישלש שעות היום בכך וההילוך דרכם היה להתהלך חוץ לעיר בחבורה בעסק התורה ולשאוב אויר צח וזך וחפשי וכונתם לברר ניצוצי קדושה כמו שאמרו המקובלים במאמר שקלי ואזלי (ברכות יח.).
ועדיין יש להקשות מניינא למה לי? ונראה על פי מה שאמרו בגמרא דנדרים (נדרים כב.) וְנָתַן הֳ' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ (דברים כח, סה) איזהו דבר שמכלה עינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר אלו תחתוניות! ואיתא עוד שם אמר רבי יוחנן האי קרא דלב רגז בבבל כתיב ולא בארץ ישראל.
ולהכי אצטריכו למניינא לרמוז דאלו השלשה שייכי אהדדי והם עיקר אזהרתם על הישיבה כי דרכו של הרב ראש ישיבה לישב כל היום כדי ללמד תורה והזהירו על הישיבה שגורמת תחתוניות שהם מכלים העינים ומכאיבים הלב ששם הוא הנפש ואף על פי שאתה נזהר בדבר זה המזיק את העינים ואת הלב צריך אתה ליזהר בדברים אחרים המזיקין כאן והם רבוי ההילוך המזיק לעינים ורבוי העמידה הקשה ללב. ועיין ישרש יעקב מה שאמר בשם מהרמ"ג ז"ל בזה עיין שם.

אָמַר אַבַּיֵּי: מְחִלּוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם בַּקַּרְקַע. פירש רש"י ז"ל עומדין על רגליהם והולכין במחילות עד ארץ ישראל ושם מבצבצין ויוצאין עד כאן. ונראה שדבר זה נעשה לצדיקים גמורים דוקא אבל שאר עמא יתגלגלו העצמות עד ארץ ישראל וחיים שם. ואומרים בשם הגאון מהר"ם [מורינו הרב רבי משה] סופר ז"ל דלכך תיקנו בברכת אהבת עולם 'וְהוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ' לאפוקי שלא יהיה להם גלגול עצמות אלא יעמדו על רגליהם בקומה זקופה והולכים דרך המחילות עד ארץ ישראל עד כאן דבריו.
ונראה זה הטעם אשר קוברין פה עירינו באגדאד יע"א ראשו למזרח ופניו למערב להורות חוזק האמונה בתחיית המתים כי בחוץ לארץ הולכים בתחיית המתים דרך המחילות עד ארץ ישראל ושם מבצבצין ועולין ולכן פניו כנגד המערב שהוא כנגד ארץ ישראל שהוא צופה ומביט הצד שפונה אליו ללכת בו.
אבל בארץ ישראל עצמה נראה דאין קפידה בזה ולהכי תנן בפרק וא"ו (משנה בבא בתרא ו, ח) דבתרא המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכו ופותח לתוכה שמונה כוכין שלש מכאן ושלש מכאן ושנים מכנגדן, כי תנא ירושלמאה הוא ובארץ ישראל קאי ודו"ק.

גמ' ע"י גלגול. עיין סוטה ה ע"א תוס' ד"ה כל אדם:

גמרא דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם כו' ור' זירא ההוא בכלי שרת הוא דכתיב ור' יהודא כתיב קרא אחרינא השבעתי אתכם כו'. ולכאורה יש לתמוה דהא ר"י גופא לא מייתי קרא דהשבעתי אתכם אלא קרא דבבלה יובאו ועוד אי מקרא דהשבעתי אתכם מאי שנא בבל משאר ד' מלכיות שגלו ישראל לשם ובכולה סוגייא משמע דדוקא מבבל לא"י איכא איסורא משא"כ משאר מקומות שגלו ישראל ליכא למ"ד שאסורין לעלות לא"י. תו קשיא לי מה שהקשו בתוספות דאף למאי דס"ד מעיקרא למילף מקרא דבבלה יובאו הא בגלות ראשון כתיב ומה שתירצו בתוספות די"ל דבגלות שני נמי קפיד קרא קשיא יותר א"כ מאי ענין בבל לגלות שני דלא אשכחן שגלו שנית לבבל אלא לשאר ארצות והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי בלא"ה פשיטא ליה לר"י דעיקר גלות ישראל היה לבבל כדאיתא בפסחים בריש פ' האשה ולכל הטעמים דהתם משמע דעיקר גלות ישראל היה לבבל ומשם עתידין ליגאל בימות המשיח וכדאמרי' נמי התם יודע הקב"ה שאין ישראל יכולין לקבל גזירת רומיים עמד והגלה אותם לבבל ולכאורה יש לתמוה דהא ודאי בגלות שני הוגלו לרומי ולשאר אומות אע"כ דרוב ישראל נשארו בבבל שלא עלו כ"א מתי מעט ארבעה ריבוא וכדאיתא נמי להדיא בפ"ק דמגילה שאמר הקב"ה קובל אני על כורש אני אמרתי יקבץ גלותי והוא אמר מי בכם מכל עמו כו' ופירש שם הרשב"א ז"ל הובא בס' עין יעקב שהוא דרך משל דבאמת כוונת הקב"ה היה שיגאלו כולם ע"י מלך המשיח כשיהיה הזמן והך גאולה דכורש לא היו גאולה כלל כ"א אותן שעלו ברשיון ועדיין היו כפופים ג"כ ומתוך כך יש לי ללמד זכות על אותן שלא עלו עם עזרא שעדיין לא הגיע הזמן והא דאמר ר"ל בפ"ק דיומא א"ל קא סנינא לכו שלא עליתם כולכם בימי עזרא לאו מימרא פסיקא היא ואגדות חלוקות הן ואין להאריך נחזור לעניננו דלפ"ז עיקר קרא דהשבעתי אתכם אגלות בבל קאי שהם רוב הגולה שהוגלו ע"פ הדיבור דוקא לבבל ופקידה דכורש לא הוי גאולה כלל אלא פקידה בעלמא לפי שעה והיינו דכתיב אם תעירו את האהבה עד שתחפץ משמע בשעה שיהיה עת וחפץ לכל מאת המקום אלא לפי שכל זה אינו מוכרח כ"כ לכך מייתי ר' יהודא ראיה מקרא דבבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם ובאמת אע"ג דאכלי שרת קאי אדרבא הוי ראיה יותר דהא חזינן דאותן כלי שרת שהיו בבבל לא חזרו להם לא"י כשעלו בימי כורש וזה ידוע ומפורסם אע"כ דהא דכתיב ביום פקדי אותם והעליתים והשיבותים אל המקום הזה לא איירי כלל בפקידה דימי כורש דאף פקידה גמורה לא מיקרי וכדפרישית וא"כ לפ"ז ודאי דקרא דהשבעתי אתכם איירי נמי בזמן הזה דלא קרינן עד שתחפץ אלא כשיהיה פקידה גמורה לעתיד שאז ישובו הכלי שרת מבבל וישראל ישובו לאדמתן כן נ"ל נכון:

שם מיבעי ליה לכדר' לוי דאמר שש שבועות הללו למה כו' לכאורה כולהו שבועות דקחשיב הכא שייך בהו לישנא דאם תעירו ואם תעוררו את האהבה דמה שהשביע הקב"ה את האומות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי נמי שייך בהא שאם ישתעבדו בהם יותר מדאי יגרמו שהקב"ה ימהר להביא הגאולה קודם זמנו כדאשכחן בגלות מצרים אלא דבהך שלא יגלו הסוד לא"ה בזמן חורבן הבית לא ידעתי מאי ענינו לאם תעירו ואם תעוררו את האהבה לפי מה שפירש רש"י דאיירי בסוד העיבור מיהו ללשון שני של רש"י דאיירי בסוד טעמי התורה אפשר דאתי שפיר שאם יגלו לאומות טעמי המצות וסתרי תורה יעירו את האהבה שידעו כל הגוים שאהבה גמורה וחיבה יתירה יש בין ישראל למקום שנתן להם התורה לצרף אותם כדכתיב אמרת ה' צרופה ובהתוודע להם טעמי סתרי תורה יתברר להם שלימות הענין ולא ישתעבדו עוד בישראל ולכך השביעם הקב"ה שלא יעירו עד שתחפץ שיגיע זמן הגאולה ונגלה כבוד ה' אל כל בשר ואז יהפוך לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם המיוחד כן נ"ל:

שם אמר ר"א כל הדר בא"י שרוי בלא עון כו' נראה דהיינו דווקא במי שדר בה לשם מצות ישיבת א"י שהיא מקום קדושה וכדי שתגין עליו זכות א"י שלא יבא לידי חטא ואז אף אם לפעמים חטא בא לידו או אפילו עון שהוא מזיד ע"י שתקף עליו יצרו מ"מ מסתמא גורם לו זכות ישיבת א"י שלא לן ועבירה בידו דלאחר שחטא ומצא עצמו עומד במקום קדוש ודאי תוהה על הראשונות ושב ורפא לו מה שאין כן מי שדר שם דרך מקרה או מפני שהוא מקום מולדתו או מפני שבח פירותיה וכיוצא בו ומכל שכן במי שהוא מבעט בה ומזלזל בקדושת הארץ לילך אחר יצרו הרע לא דברה תורה במתים אדרבה עליו נאמר ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה ומפני כך מצינו כשגברו עונות אבותינו גלינו מארצינו ושמם מקום מקדשינו ואיה הבטחת העם היושב בה נשוא עון אע"כ כדפרישית ובלא"ה נמי מסתברא דהכי הוא שאף אם נאמר דא"י מכפר לגמרי אפ"ה לא עדיף מיום הכפורים שמכפר כפרה גמורה ואפ"ה מי שאומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר הרי דע"כ הא דאמרי' דהיושב בא"י שרוי בלא עון היינו דאף שעשה איזה עון מבלי שם על לב קדושת הארץ בשעת יצרו בכה"ג זכות א"י גורם שיתחרט לעשיית עון כנ"ל:

שם אמר ר"י אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות. והקשה מהר"י מטראני דמשמע דמבבל לא"י מותר ולעיל אמר ר"י גופא אסור לצאת מבבל לא"י ועובר בעשה ונדחק לתרץ הא דידיה הא דרבי' ולענ"ד אין צורך לפרש כן אלא כדפרישית לעיל דר"י דלעיל לא איירי אלא באותן בני גולה שנשארו מגלות הראשון או מבניהם ובני בניהם דשייך בהו דרשא דבבלה יובאו משא"כ מי שהוגלה בשנית מא"י לשאר ארצות ובא לבבל דרך מקרה לא שייך ביה האי איסורא אלא דאפ"ה אסור לחזור לשוב לארצו לשאר ארצות לקבוע שם והיינו מהטעם שכתב רש"י ז"ל משום שהוא מקום תורה והשתא א"ש לשון כשם שאסור כן נ"ל והיינו נמי דאמר ר"י לקמן כל הדר בבבל כאילו דר בא"י ולעיל אמר דעדיף ולמאי דפרישית א"ש דלשון הדר משמע דלא איירי במי שנולד שם אלא שבא שם לחוד משום מצוה כדפרישית כן בלשון הדר בא"י בסמוך ודו"ק:

שם ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם אמר קרנא דברים בגו כו' כיוצא בו וישבע יוסף אמר רב חנינא דברים בגו כו'. נראה מזה דר' חנינא לא אסיק אדעתיה הך מימרא דקרנא ואפ"ה לא הוי קשיא ליה ביעקב גופא למה הטריח את בניו משום דכתיב להדיא ושכבתי עם אבותי וכתיב נמי בקברי אשר כריתי לי והיינו דאף בח"ל נוח לאדם לקבר בקברות אבותיו כ"ש באבות שנקברו במערת המכפלה משא"כ ביוסף דלא אמר שיקברוהו בקברות אבותיו ובאמת נקבר בשכם מש"ה קשיא ליה שפיר למה הטריח אע"כ משום גילגול מחילות וקרנא דקשיא ליה כה"ג נמי ביעקב גופא ולא ניחא ליה בטעמא דקברות אבותיו דאכתי קשיא ליה שפיר למה הטריח את בניו שישאוהו מיד ולא בסוף כשילכו לא"י כמו שעשה יוסף אע"כ משום גלגול מחילות ומש"ה ציום שישאוהו מיד דצופה היה יעקב שמא מגיע זמן תחיית המתים בימיו כדאיתא להדיא במדרש פ' וישב ואע"ג דמחמת פתרון החלום סבור היה כן מ"מ חזינן מיהא דשייך זמן תחיית המתים בימיו כן נ"ל נכון ודו"ק:

ור' יהודה כתיב קרא אחרינא וכו'. לכאורה משמע מדמייתי קרא קמא בבלה יבאו ושמה יהיו דהטעם הוא משום מעלת בבל שהוא מקום תורה ומקום השראת שכינה כדאיתא בסוף מגילה בבי כנישתא דשף ויתיב וכו'. והא דנקט כל העולה מבבל לא"י לרבותא נקט. וכ"ש שלא לצאת לשאר הארצות וכדאמר רב יהודה אמר שמואל לקמן דאסור לצאת מבבל לשאר ארצות ואע"ג דאמר לקמן דאסור לצאת מא"י לבבל היינו אותו הנולד שם דאין לו להניח קדושת הארץ אבל הנולד בבבל אין להניח קדושת התורה וקדושת השכינה ששורה שם ובזה א"ש דודאי לא פליג רב יהודה אסתמא דמתניתין דקתני הכל מעלין לא"י ומפרש דהיינו משאר ארצות חוץ מבבל וכדפירש"י בריש גיטין המביא גט ממדינת הים דהיינו לבר מבבל אע"ג דנקט ממדינת הים סתמא והיינו דיליף מקרא דכתיב בכלי שרת ושמה יהיו דלא הל"ל אלא בבלה יובאו וביום פקדי אותם והעליתים והשיבותים אל המקום הזה אלמא דקפיד קרא שיהיו שם בבבל דוקא ולא בשאר ארצות והיינו לפי שכבוד השכינה והתורה שם ומזה יליף דמאי דקאמר השבעתי אתכם היינו מטעם שלא להניח הקדושה ששורה בבבל משא"כ משאר ארצות ומ"ש מהרש"א בח"א דלפי דברי ר"י שמה יהיו לשון ציווי הוא ולא לשון נבואה דהא איכא כמה דסליקו ואי קאי אכלי שרת ע"כ לשון נבואה הוא דהא לאו בידים הוי וצ"ע דא"כ גבי כלי שרת קשה דהא מצינו שניטלו מבבל והובאו לשושן כדאמר במגילה דאפיק מאני מקדשא ואשתמש בהו. ומשמעתו לשון ציווי הוא והיינו שאפילו אם יותן להם רשות לא יוציאו אותו מבבל:

שם בגמרא שלא יגלו את הקץ וכו' עפ"ז יש לפרש מה שאיתא בנדרים דף פ"א אר"י אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם *) ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה על מה אבידה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר ה' על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי דבר זה נשאל לחכמים ולא פרשוהו. ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה וכו'. היינו לא שמעו בקולי והיינו לא הלכו בה אר"י אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה כי ענין נצתה כמדבר הוא הפקר כמדבר והוא מה שאמר כאן אני מתיר את בשרכם ופירש"י לשון הפקר והנה זה בעבור שעברו על השבועה. וידוע שלא עברו ישראל שלא עלו בחימה ולא מרדו באומות ע"כ שאלו לחכמים אם לא גלו סודי התורה לאומות ולא פירשוהו שלא עברו על שבועתם ושאלו לנביאים אם לא גלו את הקץ כפירש"י על נביאים שביניהם ולא פרשוהו שלא עברו על שבועתם וגלה הקב"ה שעברו על השבועה שהרחיקו את הקץ בעון ביטול תורה וכדאיתא בפ' חלק כל העוסק בתורה לשמה מקרב את הגאולה שנאמר ואשים דברי וגו' ולאמור לציון עמי אתה. ויש לפרש מה שאמר נצתה כמדבר מבלי עובר ר"ל מבלי עובר על שבועתם והענין שאמר עד שפירשו הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי מפני שאמרו חז"ל תחלת דינו של אדם על דברי תורה והנה מצינו שאמרו חז"ל שהקב"ה מעביר ראשון ראשון שהוא מסתיר אותו ע"כ ביטול תורה לא ידעו עד שהקב"ה פירשוהו כמ"ש ועון עצמו אינו נמחק וכתבנו בחידושינו מפני שהתורה מתקיימת במחשבה כמ"ש והגית בו יומם ולילה ונאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה ענין הגיון הוא לשון מחשבה בלב כמ"ש והגות לבי תבונות ונאמר והגיון לבי לפניו וגו' ומחשבה אינו ידוע אלא להקב"ה בעצמו יודע מחשבות ע"כ ברחמים מעבירו תחלה והוא הרחקת הקץ מחמת ביטול תורה וכמ"ש דפורקנא בתרייתא באורייתא תלינן ויש לפרש מ"ש לא הלכו בה שלא ברכו בתורה תחלה ע"ד מ"ש הרא"ש בברכות דף י"א ע"ב שמה שאין מברכין בכל שעה שיושב ללמוד ברכת התורה מפני שאפילו כשמפסיק והולך לעסקיו תמיד דעתו על למודו וממהר עסקיו ע"ש וז"ש כיון שלא הלכו בה כמ"ש בכל דרכך דעהו ממילא ה"ל הפסק ואפילו אם לומד אח"כ הוא בלא ברכה תחלה:

שם א"ר אליעזר כל הדר בא"י שרוי בלא עון וכו'. יש לפרש ע"פ מ"ש בדף ע"ה בפי' הפסוק דברו על לב ירושלים וגו' כי שנרצה עונה דהוא קאי על עון עכובינו בח"ל ורחקנו את הקץ כמ"ש ומפני מה גרים מעונים מפני ששהו לכנוס תחת כנפי השכינה אבל בירושלים לא יהיה כן ואדרבא העון יהיה נחשב לזכיות כמ"ש גדולה תשובה שזדונות נחשבים לזכיות וזהו כי נרצה עוונה שיעלה לרצון וכמ"ש לעיל בפסוק והיו בארצם משנה יירשו. ויש לפרש בפסוק (תהלים סימן פ"ה) רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב נשאת עון עמך כסית וגו' ר"ל שירצה ה' ארצו ויקבל תשובותינו עד שישא עון לגמרי ולא יחשב אפילו כשגגות וזהו כסית כל חטאתם כאלו לא עבר וממילא הוא כזכיות כמפורש בחידושינו במקום אחר במאמר חז"ל וכל היושב ולא עבר נותנים לו שכר כעושה מצוה וז"ש בל יאמר שכן כפירש"י שלא יאמר האיש השוכן בירושלים חליתי צר לי על שנתעכב ושהה לכנוס כי העם היושב בה נשוא עון שהי"ת נושא עוונו ומהפכו לזכות ובזה נכון דסמיך בתר ההיא דלעיל שלא ירחקו הקץ ורב אשי מפרש ליה בסובלי חלאים שהמקבלם באהבה הוא נקרא שכן להשי"ת כמ"ש חז"ל בפ"ק דשבת שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה וכל המתישב דעתו בזה נשוא עון שממרק עונו ונהפכו לזכות ועיין בסמוך:

שם אמר רב ענן כל הקבור וכו'. כבר כתב מהרש"א ז"ל ע"ד שאחז"ל שהאדם ממקום כפרתו נברא והוא מקום המזבח. ואני אפרש דבריו יותר שמה שאחז"ל שנברא אדם הראשון ראשו מא"י והוא שמקום המזבח הוא שורש כל א"י ונכלל בו שהרי מצינו ביעקב ששכב במקום המזבח ונקפל תחתיו כל ארץ ישראל כמ"ש הארץ אשר אתה שוכב עליה (ובחידושי תורה כתבנו בפסוק מי מנה עפר יעקב ר"ל מי יכול למנות ולמדוד עפר א"י שצמצם א"ע ומרחיב לאין ערך ומספר את רבע ישראל יש לומר רבע לשון רביצה שבמקום שכיבתו צמצם שם כל ארץ ישראל) והרי שהמזבח הוא שרשו שם כל א"י. ויש לפרש בזה מ"ש דוד המלך ע"ה בתהילים סימן קל"ט אחור וקדם צרתני שהאדם נברא אחור למעשה בראשית כמ"ש חז"ל יתוש קדמך במעשה בראשית וקדם שנברא ממקום המזבח דנברא קודם העולם כמ"ש חז"ל שהוא מז' דברים שקדמו לעולם. ויש לפרש ותשת עלי כפכה ר"ל שהאדם הוא כף המשקל המכריע את כולם לזכות ולחובה משום שהוא ראשון ואחרון להם כולם נכללים בו. ואמרו עוד איבריו משאר ארצות ויש לפרש בזה מה שאמרה אסתר בתהילים סימן י"ח סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי ר"ל כא"י שהוא שרשו במקום המזבח שנקרא איריאל על שם האש שהוא כארי על המזבח והוא באמצע העולם והקיפוה בארץ העמים שמשם נבראו ידיו ורגליו של אדם וכשאדם מתקדש ע"י קדושת הארץ מחזיר גופו ונשמתו לשרשו והוי כאלו קבור תחת המזבח מקום כפרה ואפשר דהיינו דקאמר לעיל שהם נשואי עון מפני שרשו שהוא מקום כפרה ובזה יש להבין יותר מ"ש לעיל בפסוק רצית ה' וגו' כמו שביעקב נכלל כל א"י במקום המזבח כן אתה תשיב שבות ועי"ז נשאת עון עמך:

שם ולר"א צדיקים שבח"ל וכו'. נראה דתמיהתו דהא אמרינן בפרק חלק מקרא ונתת ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן רמז מן התורה לתחיית המתים וכן אמרו שם מאז ישיר משה ובני ישראל וכן מפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם אע"ג דלא באו לא"י ומשני ע"יי גלגול ר"ל דכוונת ר"א אינו שלא יחיו כלל אלא שאינן חיים בהיותם שם אלא הם באים תחלה לארץ ישראל ושם נותן נשמה בהם כמ"ש לקמן בפסוק ויציצו מעיר וגו':

שם דברים בגו יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור פירש"י וא"צ לזכות א"י. ר"ל מ"ש למעלה כאלו קבור במקום המזבח שקבורת קדושת א"י מכפרת ומהרש"א ז"ל פי' דלר"א אינן חיים בח"ל אלא צדיקים גמורים והיינו דקאמרינן שצדיק גמור הוא ובודאי יחיה ולענ"ד אין המשמעות כן דהרי כבר אמר לעיל דכוונת ר"א אינו אלא שבאים תחלה לא"י ושם יחיו כדמוכח מצדיקים כמ"ש לעיל וא"כ לא נרמז כדברי ר"א לחלק בח"ל בין צדיקים גמורים ומנ"ל לאפושי פלוגתייהו ובאמת כל הנקברים בח"ל אפילו אינן צדיקים גמורים מסתמא כיון דקיבלו כבר ענשם ה"ה צדיקים ועולים לר"א על ידי גלגול. וע"כ עיקר הקושיא שיודע היה שצדיק גמור הוא וא"צ לכפרת המזבח ומה דפשיטא ליה יודע יעקב אע"ג דאחז"ל בפסוק ויירא יעקב מאוד אף שהבטיח לו השי"ת שאמר שמא יגרום החטא היינו דהתם נסתפק כמ"ש חז"ל שנענש במכירת יוסף על שלא קיים מצות כיבוד כ"ב שנה אבל כשכבר קיבל ענשו לא ידע בעצמו שום חטא:

והנה הרא"ש ומהרש"א ז"ל הקשו דהא פירש"י בריש פרשת ויחי עוד טעמים בזה שצוה לישא אותו לא"י משום שמא יעשוהו ע"ז ושיהפוך עפרה לכנים ולי קשיא טובא במה שאמרו ואם מתים שבח"ל חיים למה הטריח וכו' דמשמע דאם ח"ו אינם חיים היה מתיירא שלא יעלה אפילו לעת התחיה הא כבר הובטח מן השי"ת שאמר לו אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה וע"כ שיעלהו השי"ת עכ"פ בעת התחיה וא"ל דהיה מתיירא שמא יגרום החטא דהא קאמר דידע דצדיק גמור הוא. ונראה לענ"ד לתרץ חדא מיגו חדא דודאי מהא שהובטח מהשי"ת יש לומר דהיה מתיירא שמא יקיים ה' דברו לעת התחיה והוא רצה לעלות מיד מטעמים שכתב רש"י ז"ל וקרנא היינו דקשיא ליה אם מתים שבח"ל חיים א"כ למה הוצרך השי"ת להבטיח ואנכי אעלך הלא כל המתים עולים לעת התחיה אלא על כרחך שהבטיחו כמו ששאר מתים עולים לעת התחיה כן יעלהו השי"ת מיד לאחר מותו א"כ כיון שהשי"ת יעלהו למה הוצרך להטריח את בניו הלא מעצמו יעלה בהבטחתו. ע"ז קאמר שלא קיבל עליו צער גלגול מחילות ממילא אם יעלהו הי"ת יעלהו כדרך שאר מתים ובזה מתורץ מה שהקשו המפרשים על ר"ח שהקשה על יוסף שהטריח את אחיו ולא הקשה על יעקב שהטריח את בניו ולפמ"ש א"ש דרב חנינא לא ניחת להקשות על יעקב מחמת מבטחה ומקשה על יוסף כפשטיה כיון דבדידיה לא שייך טעמא שכתב רש"י ז"ל שהרי נשאר במצרים עד שיצאו ולמה הטריח הא יעלה בעת התחיה כנ"ל וק"ל:

(קיא רע"א) שלש שבועות הללו וכו'.—פי' שתים מהן בלשון אחד "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שה"ש ב ז, ג ה) ועוד "השבעתי אתכם בנות ירושלם מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (ח ד). ועוד יש שם שבועה אחת בלשון אחר "השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" (ה ח). ומשום שאין בשבועה זו לשון עוררות לא נמנתה בחשבון. אבל בשהש"ר פ"ב איתא: ר' חלבו אמר ארבע שבועות יש כאן (ע"ש). הנה צירפו גם שבועה זו עם השלש (ועי' מ"ש מהרש"א כאן). שוב מצאנו כזה בס' נצח ישראל למהר"ל מפראג פכ"ד (ע"ש).

(שם) אחיו נשא גויה וכו'.—ח"ו שר' חנינא יכנה לבת ישראל כשרה שנולדה בחו"ל והיא דרה שם "גויה" (כדעת מהרש"א בח"א כאן), כי לא כגוים בית ישראל, אף שהם דרים בחו"ל, וגם בגלותם שכינה שורה ביניהם. אלא שכנגד ארץ ישראל, שהיא לנו כאם רחמניה יכנה ר' חנינא את ארץ העמים "גויה". ולכן יאמר על אחיו של זה שנולד בא"י ויצא לחו"ל לישא שם אשה וישב שם, שהוא כאילו נשא גויה. ומפורש זה בירושלמי מו"ק רפ"ג, דשם נוסח אחר במליצת ר' חנינא: "אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו וחבק חיק נכריה". ודומה לזה איתא בירושלמי כאן (פי"ב ה"ח), שאמר עולא: "לא דמי הפולטה בחיק אמו לפולטה בחיק נכריה".

(קיא סע"א) ואם אין אתה עולה הזהר בג' דברים וכו'.—פירש בס' אמונת חכמים (לר' אבי עד שר שלום מבאזולה), דמש"ה תלו הזהירות באם אינו עולה דוקא, דאמרינן בנדרים (כב א) על המקרא "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דב' כח סה), שזה כתוב בבבל דוקא. וגם שם מבואר, שהתחתוניות מדאיבות את הנפש.