כתובות קיא ע"ב

דף קיא - ב

אלא, ישיבה  שאין בה סמיכה - עמידה שיש בה סמיכה נוחה הימנה.

והוסיפו למכתבם גם דברי תורה:

וכן אמרו יצחק ושמעון ואושעיא אמרו דבר אחד: הלכה כרבי יהודה בפרדות, וכפי שיבואר.

דתניא, רבי יהודה אומר: פרדה הנוצרת מזיווג של סוס וחמור, שתבעה להרבע, אין מרביעין עליה לא סוס, ולא חמור, אלא מינה בלבד, כי יש בכך משום כלאיים. היות ורבי יהודה מסתפק אם חוששים לזרע האב או לא.

אבל לדעת חכמים, אין חוששים לזרע האב, ולכן אם נולדה הפרידה מאתון שבא עליה סוס, מרביעים עליה חמור, ואם נולדה הפרידה מסוסה שבא עליה חמור מרביעים עליה סוס.

אמר רב נחמן בר יצחק: יצחק - זה רבי יצחק נפחא,

שמעון - זה רבי שמעון בן פזי,

ואמרי לה ריש לקיש,

אושעיא - זה רבי אושעיא ברבי.

שנינו לעיל: אמר רבי אלעזר: עמי הארצות אינן חיים.

שנאמר: [ישעיהו כו] מתים בל יחיו וגו'.

תניא נמי הכי: מתים בל יחיו -

יכול לכל?

תלמוד לומר: "רפאים בל יקומו". במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר.

אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר: לא ניחא למרייהו, דאמרת להו הכי. כי ההוא קרא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב!

אמר ליה רבי אלעזר: מקרא אחר אני דורש,

דכתיב: [ישעיהו כו] כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל,

כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו,

וכל שאין משתמש באור תורה - אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה רבי אלעזר דקמצטער רבי יוחנן על דבריו, אמר ליה: רבי, מצאתי להן למרפים מן התורה, תקנה מן התורה!

[דברים ד] ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום - וכי אפשר לו לאדם לדבוקי בשכינה?

והכתיב: [דברים ד] כי ה' אלהיך אש אוכלה!

אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.

כיוצא בדבר אתה אומר: [דברים ל] לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו - וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה?

אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.

אמר רבי חייא בר יוסף: עתידין צדיקים בתחיית המתים שמבצבצין ועולין בירושלים. שנאמר [תהלים עב]: "ויציצו מעיר כעשב הארץ".

ואין עיר אלא ירושלים. שנאמר [מלכים ב יט] "וגנותי אל העיר הזאת".

ואמר רבי חייא בר יוסף: עתידים צדיקים שיעמדו בתחיית המתים במלבושיהן. קל וחומר מחטה - מה חטה, שנקברה ערומה - יוצאה מהאדמה כשהיא לבושה בכמה לבושין -

צדיקים, שנקברו בלבושיהן - על אחת כמה וכמה שיקומו מן האדמה לתחיה בלבושיהם.

ואמר רבי חייא בר יוסף: עתידה ארץ ישראל, שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנאמר [תהלים עב] "יהי פסת בר בארץ".

תנו רבנן: כתיב בספר תהלים "יהי פסת בר בארץ, בראש הרים" -

מכאן אמרו חכמים: עתידה חטה שתתמר כדקל, ועולה בראש הרים

ושמא תאמר, יש צער לקוצרה לחיטה, מחמת הטירחה עקב גובהה!

תלמוד לומר בהמשך הכתוב: "ירעש כלבנון - פריו".

מלמד הכתוב שהקב"ה מביא רוח מבית גנזיו, ומנשבה עליה, ומשרה את סלתה,,, שהרוח הנושבת משירה את גרעיני החטה, ואף כותשת אותם לקמח, ומנפה את הפסולת, ונשארת סולת נקיה.

ואדם יוצא לשדה, ומביא מלא פיסת ידו מהסולת שבשדה, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

וממשיכה הברייתא בביאור פסוקים אודות מעלת פירותיה של ארץ ישראל: כתיב בספר דברים, בשירת האזינו: "עם חלב כליות חטה".

מכאן אמרו חכמים: עתידה חטה בארץ ישראל שתהא כשתי כליות של "שור הגדול".

ואל תתמה, שהרי שועל קינן בתוך לפת, שהיתה הלפת כה גדולה עד שהשועל ניקב אותה עד שהיה בחלל הנקב מקום רחב, ובו קבע השועל את מקום דירתו, והוליד בו ולדות. [רש"י. כי "קינן" הוא מלשון "קן", הנבנה לצורך גידול ולדות].

ושקלוהו ללפת לאחר שנחסר ממנו מקום ה"קן" של השועל, ומצאו בו במה שנותר - משקל של ששים ליטרין, שנמדדו במידת הליטרא של צפורי.

תניא, אמר רבי יוסף: מעשה בשיחין, באחד שהניח לו אביו שלשה בדי חרדל, ונפשח נחלק אחד מהן מהקלח, ונמצאו בו תשעה קבין חרדל.

ובעציו של אותו צמח החרדל - סיככו בו "סוכת יוצרין" [סוכה המשמשת את יוצרי כלי חרס].

אמר רבי שמעון בן תחליפא: קלח של כרוב הניח לנו אבא, והיינו עולים ויורדים בו בסולם.

וכתיב בהמשך הכתוב בפרשת האזינו [דברים לב]: "ודם ענב תשתה חמר".

מכאן אמרו חכמים: לא כעולם הזה - העולם הבא.

העולם הזה - יש בו צער, כי אם רוצה אדם יין, צריך הוא תחילה לבצור את הענבים מהכרם, ולאחר מכן הוא צריך לעמול ולדרוך אותם בגת.

ואילו בזמן העולם הבא - מביא אדם ענבה אחת, בקרון או בספינה, ומניחה בזוית ביתו, ומספק הימנה יין כפטוס גדול [מיכל גדול המכיל כור יין].

ועציו של אשכול הגפן, מסיקין בו את האש שתחת התבשיל.

ואין לך כל ענבה וענבה, שאין בה שלשים גרבי יין.

שנאמר "ודם ענב תשתה חמר".

ודרשו חכמים את דברי הכתוב "ודם ענב תשתה", שתהיה השתיה של היין ישר מן הענב, ללא צורך בעשייתו.

ואת הריבוי הגדול של יין שיתקבל מענב אחד, דרשו חכמים מהמילה "חמר" -

אל תקרי חמר אלא חומר [מידה של כור, שיש בו שלשים סאים].

כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב: [בראשית מט] אוסרי לגפן עירה?

אין לך כל גפן וגפן שבא"י שאין צריך עיר אחת לבצור, להניח עליו את אשכולות הענבים.

[בראשית מט] ולשורקה בני אתונו - אין לך כל אילן סרק שבא"י שאינו מוציא משוי שתי אתונות;

ושמא תאמר, אין בו הרבה יין? תלמוד לומר: כבס ביין לבושו. שהיין רב כמו מים, עד שהוא משמש כמים לכביסה.

ושמא תאמר, אינו אדום?

תלמוד לומר: ודם ענב תשתה חמר;

ושמא תאמר, אינו מרוה? אינו משכר?

תלמוד לומר: סותה;

ושמא תאמר, אין בו טעם?

תלמוד לומר: חכלילי עינים מיין,

כל חיך שטועמו אומר: תן לי, תן לי;

ושמא תאמר, לנערים יפה ולזקנים אינו יפה?

תלמוד לומר: ולבן שנים מחלב.

אל תיקרי לבן שינים אלא לבן שנים.

פשטיה דקרא במאי כתיב?

כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, רמוז לי בעיניך, כדרך הידידים, דבסים מחמרא, ואחוי לי שיניך דבסים מחלבא.

מסייע ליה לר' יוחנן.

דאמר ר' יוחנן: טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר: ולבן שנים - מחלב.

אל תקרי לבן שינים אלא לבון שינים.

רב חייא בר אדא - מקרי דרדקי בבית ספרו דריש לקיש הוה, איפגר התבטל מהלימוד לתינוקות במשך תלתא יומי, ולא אתא.

כי אתא, אמר ליה ריש לקיש: אמאי איפגרת?

אמר ליה: דלית אחת של גפנים הניח לי אבא, ובצרתי ממנה יום ראשון ג' מאות אשכולות אשכול לגרב [מידה]. יום שני בצרתי ג' מאות אשכולות, שתי אשכולות לגרב, יום שלישי בצרתי ממנה ג' מאות אשכולות שלש אשכולות לגרב, והפקרתי יותר מחציה.

אמר ליה: הרי נוכחת לדעת שהינך מקבל בכל יום פחות, והיה לך להבין שזה עונש על ביטולך מלימוד תורה עם הדרדקי.

אי לאו דאיפגרת - הוה עבדא טפי.

רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק.

חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני, וקנטיף דובשא מתאיני, וחלבא טייף מנייהו, ומיערב בהדי הדדי, אמר: היינו זבת חלב ודבש.

אמר רבי יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו שלשה מילין, פעם אחת קדמתי בנשף, והלכתי עד קרסולי בדבש של תאינים.

אמר ריש לקיש: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש של צפורי, והוי שיתסר מילין אשיתסר מילין.

פרד שנולד מן הסוסיא ואביו חמור מותר להרכיבו על פרדה שהיא בדרך זה ר"ל שנולדה מן הסוסיא ואביה חמור והוא הדין והענין בפרד שנולד מן החמורה ואביו סוס על פרדה שבדרך זה ר"ל שנולדה מן החמורה ואביה סוס ואין אומרין אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור שאין ענין כלאים של הרכבה אלא בחלוק מינים והרי שניהם מין אחד אבל הנולד מן הסוס והחמורה אסור להרכיבו על הנולדת מן החמור והסוסיא ואין אומרין כל מיני פרדות אחד הוא ואין צריך לומר שאין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה ויש בזה קצת דרכים אחרים וכבר ביארנו הכל במסכת חלין פרק אותו ואת בנו וכן ביארנו שם הסימנין שמין זה של פרדות ניכר בו מן המין האחר:

לעולם יהא אדם זריז ללמוד תורה שהיא יתד שהכל תלוי בו שאע"פ שכל שאינו מנוחלי גיהינם לדור דורות הוא בכלל התחיה לחיי עולם מכל מקום אין עדנה של תחיית עמי הארץ חשובה לכלום בערך עדנה של תחיית החכמים והחסידים וזהו ענין אמרם עמי הארץ אינם חיים וכל שאינו בן תורה יזהר שיהו מדותיו מחבבות את בעליה עד שיראה ממדותיו אוהב את החכמים ומקרבן דרך הערה אמרו כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לחכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ר"ל כאלו השיג מכבודה מה שראוי לחכמים להשיג ממנה:

עולם הבא עיקרו מונח על עולם הנשמות הבא לכל אדם אחר המות ומכל מקום יש מקומות בתלמוד שהוא נאמר על תחית המתים שהוא סוף הכל לפי דרכים הדתיים ויש מקומות שהוא נאמר על ימות המשיח ועל דרך זה אמרו בסוגיא זו לעולם הבא אדם יוצא לשדה ומביא ענבה אחת וכו' וכבר ביארנו סדרי זמנים אלו ר"ל עולם הבא וימות המשיח ותחיית המתים בילדותנו בחבור התשובה ובזה החבור בפרק חלק מענין האמונות התוריות:

ונשלם הפרק ת"ל ונשלמה המסכתא ש"ל. ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו בדיני מסכת כתובות ת"ל יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת גיטין בעזרת הצור ובישועתו א"א א"א סלה סלה. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. תם תם ונשלם

א"ל ר' יוחנן כו' ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא. ולא פליג ר"י אברייתא דהכי נמי קאמר בברייתא במרפה עצמו מד"ת לעבודת כוכבים הכתוב מדבר. ודקאמר טל אורות כו' כל המשתמש באור תורה כו' דימה אור תורה לטל כמ"ש תזל כטל אמרתי כמו שהטל לברכה אינו פוסק לעולם כן התורה אינה פוסקת לו כמ"ש והיא תשיחך לעולם הבא ורישא דהאי קרא יחיו מתיך וגו' דמשמע דאתחייה קאי. ואמר כל המשיא בתו לת"ח כו' כאילו מדבק בשכינה כו'. ע"פ מ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח השוה מוראו למקום והוא מבואר הדיבוק בזה כו הנפש מתדבק ברוח והרוח בנשמה והנשמה תחת כסא הכבוד צרורה בצרור החיים לעוה"ב כדמסיים בהאי קרא חיים כולכם היום כמפורש פ' חלק. ואמר

כל המשיא כו'. חשב בזה שלשה דברים הדבוק בגוף משיא בתו לת"ח ומהנה מנכסיו הוא הדיבוק בממון והעושה פרקמטיא לת"ח אין זה דיבוק ממון שהרי לא נותן כלום מממונו אבל הוא דבוק שכלי להנהותו בכל מה שאפשר:

צדיקים מבצבצין כו' שנאמר ויציצו מעיר כו'. דאל"כ מאי רבותיה ולפי פשוטו קאי ארישא דקרא דכתיב יהי פסת בר בארץ וגו' ואמר ויציצו מעיר בלא זריעה כשאר עשב ארץ שצומח בלי זריעה והדרש ימאן זה דה"ל למכתב לשון יחיד ויציץ כדכתיב יהי פסת בר בארץ ירעש כלבנון וגו' ועוד מאי רבותיה מעיר דהך רבותא שיצמח כעשב הזה איכא נמי בשדה ועוד אדרבה דישובי עיר חשוב טפי משדות וכרמים כדאמרינן בעלמא וע"כ דרשו דקאי על הצדיקים שנקברים בעיר שיציצו משם כעשב הזה שעיקר גדולו ממטה למעלה. ואמר

ואין עיר אלא ירושלים כו'. שכל שאר עוורות קרווין בנות ירושלים דהיינו כפרים לגבה ובחלק פרש"י שגם הצדיקים שבשאר ארצות ע"ו מחילות הולכום ועולים לירושלים: ק"ו מחטה מה חטה כו'. נקט חטה במלתיה דרישא דהאי קרא ויצוצו מעיר גו' שמרמז על תחיית הצדיקים לעתיד איירי בחטה יהי פסת בר ונו' כדלקמן:

עתידה חטה שתתמר כדקל כו'. דקל דנקט לא הוזכר בהאי קרא ואין דרכו לגדל בראש הרים דשכיחי בבבל שהיא ארץ עמק אבל משמע ליה קרא דזה חדושו דהבר שהיא החטה גם שתצמח בעמק תעלה בגובהה על ראש הרים כדקל הזה שמתמר ועולה גם בעמק על ראש הרים. ואמר

שמא יש צער לקוצרה כיון דגדולו רב ת"ל ירעש ע"י רוחו של הקב"ה כלבנון הזה ומשרה סלתה שהיא פריו של חטה ולא בעי קצירה גם דישה ומביא מלא פסת ידו כו' שזה חדושו שתהיה הברכה מצויה בו שלא יצטרך לו לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו רק מלא פסת יד:

עם חלב כליות חטה אמרו עתידה כו' ודם ענב תשתה חמר ולא כעוה"ז כו'. לפי ענינו לא משמע דהני קראי בלעתיד כתיבי אלא בעוה"ז דכתיב ירכיבהו על במתי גו' עם חלב כליות חטה וגו' ובתר הכי וישמן ישורון ויבעט וגו' ויטוש אלוה וגו' ואפשר כיון דלא מצינו שנתקיים בעוה"ז כמ"ש לקמן העוה"ז יש בו צער לבצור כו' ע"כ אמרו דקראי כתיבי שהיה ראוי להתקיים אם לא חטאו ויתקיימו לעתיד אחר שיקבלו דון על חטאם בעולם הזה ואמר אל תתמה שהרי כו' ר"ל אל תלעג בדבר כמ"ש בפרק ב"מ שלגלג אותו תלמיד אהא. ואמר

ומסתפק הימנו כפטם גדול כו'. ר"ל דמסתפק מתוך אותו ענב כמסתפק מתוך פטם גדול כמו בעלי פטמין דמסכת ביצה והתוקע לתוך הבור ולתוך הפטם דר"ה ואמר ועציה מסיקין תחת התבשיל כו' אין לו משמעות מתוך המקרא ויש לפרש דקאי על הפטם הגדול שאין לו צורך בו יבואו לו עציו לצורך להסקת תבשיל. ואמר

ולשורקה וגו' אין לך כל אילן סרק שבא"ו כו'. דריש סורקה בסמ"ך לשון סרק ומיהו משמעו קיים שרק בשי"ן דהיינו זמורת גפן כדקאמר ושמא תאמר אין בו יין כו' ת"ל כבס ביין וגו' ולא קרי ליה סרק אלא משום דלא הוה טוב כשאר גפנים שענב אחד מחזיק חומר. ואמר

שמא תאמר אינו אדום כו' מהכא משמע דהאדום הוא משובח מן הלבן וכמ"ש אל תרא יין כי יתאדם וגו' אלא שהוא אינו בריא לאדם כמו הלבן ולכך הלבן מוקדם לברכה. ואמר

ושמא תאמר אינו מרוה כו' דהיינו שאינו משכר כיון שהוא בא מאילן סרק וכן ושמא תאמר אין לו טעם ואמר ושמא תאמר כו' ת"ל חכלילי עינים גו' עינים מלשון ועינו כעין הבדולח ואמר ושמא תאמר לזקנים אינו יפה דדעת זקנים נוחין מיין ישן וזה אינו מתיישן כ"כ בתוך הענב כמו בפטם גדול ת"ל לבי שנים שהוא זקן ומלת מחלב אין לו מקום לפי דרש זה ויש לפרש דבן שנים משמע נמי קטן בן ב' שנים ואמר שענב זה טוב לו לזקן בן שנים יותר מחלב לבן ב' שנים. ואמר פשטיה דקרא במאי כתיב כו' קרי הך דרשא פשטיה דקרא לגבי דרשא דלעיל דלא בעי למימר להך דרשא אל תקרי לבן שינים כו'. ואמר

רמז לו בעיניך כו'. ע"ד כי טובים דודיך מיין וכן דרך האוהבים לרמוז לחבירו בעין ודרש חכלילי מלשון חוכא לי לי טוב כעס משחוק ת"י מן חוכא ועד"ז אמר ואחוי לי שיניך כו'. כי דרך הכועס מעצם פיו והשינים זה על זה וההפך השוחק הוא פותח פיו ומראה לחבירו שיניו:

אי לאו דאפגרת הוה עבדא כו'. ר"ל והיית עושה מלאכתך ע"י אחרים וק"ל:

ומערב בהדי הדדי אמר היינו זבת חלב ודבש כו'. דלפי פשוטו הל"ל בכל חד זבת באנפי נפשיה וכתב חד זבת אתרוייהו שהם זבין ומעורבבין ודו"ק:.

גמ' בל יחיו רפאים וגו' וכן אח"כ כצ"ל:

שם א"ל רבי מקרא אחר כו' אש אוכלה הוא כו' סותה ושמא תאמר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה רפאים כו' במרפה עצמו כו' כצ"ל:

בד"ה והיינו כו' ללקט את עליו העליונים כצ"ל:

[בדף מ"ג ע"ב] בתוס' בד"ה טעמא דהשיאה וגירשה כו' רבו המפרשים ואמרתי הואיל ואתא לידי אימא ביה מילתא ונ"ל ליישב קושיות ר"י מה שהקשה על ריב"ן כי כך הוצעת של ריב"ן דמוקי כולה מתניתין באשה אחת דקשה ליה הלשון של השיאה אמאי לא קתני המשיא את בתו כמו ברישא המארס את בתו אלא ודאי איירי באשה אחת ואאותה אשה שייך הלשון השיאה וכיון דאיירי באשה אחת ממילא למ"ד מעיין גורם דייק התלמודא כפשוטא כפירוש רש"י טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתארמלה אבל נתארמלה תרי זמני לא תנא ודק התנא בלישניה דלא לינקוט בדרך פורענות וזה הפשט לא צריך ריב"ן לפרש בהדיא כי הוא פרש"י אבל ק' למ"ד מזל גורם הא נקט התנא בדרך פורענות שאיירי באשה אחת וכבר מתו שנים אחד מן האירוסין ואחד מן הנשואין לפיכך פי' ריב"ן ומפרש הכי דהיינו אליביה דמ"ד מזל גורם דייק התלמודא הכי דהתנא נקט דרך פורענות רק דתו לא מצי למימר השיאה שנית אחר שכבר מתו שני בעלים אחד מן האירוסין ואחד מן הנשואין. וא"כ אין מקום לקושיות ר"י שהקשה על ריב"ן דא"כ לא הוי מצי מוכח אלא למ"ד מזל גורם כו' וא"כ תקשי ליה ממתניתין דהכא מאי קושיי' דבאמת כן מה שמפרש ריב"ן ומפרש הכי טעמא כו' הוא הכל אליבא דמ"ד מזל גורם אבל למ"ד מעיין גורם דייק כפשוטו כפי' רש"י דדק התנא כו' ולקושיית מהרש"א ג"כ אין מקום לקושייתו ע"ש ודו"ק. כך נ"ל שלמה זלמן מבומסלא):

גמ' פשטא דקרא כו'. קרי לדרוש זה פשטא לגבי הראשון:

גמרא ת"ל ירעש כלבנון פריו כו' ומשרה את סלתה. עי' תוי"ט פ"ט דשביעית מ"ו ד"ה עד שישרו מש"כ בשם הרמב"ם. ומכאן נראה שהגי' ביומא (כא ב) נושרין נכונה ודלא כמו שהגהתי שם:

גמ' שם ומספק הימנו כפטוס גדול. כצ"ל בסמ"ך כמש"כ בס"ד ברפ"ג דמכות ע"ש:

גמ' שם ועציו מסיקין תחת התבשיל. המהרש"א בח"א פי' עציו של הפטוס. ולא נהירא דבב"ב פ"ו מ"ב מוכח שהוא של חרס:

גמ' שם ושמא תאמר שאינו אדום ת"ל ובדם ענבים. כצ"ל. וכ"ה בע"י:

גמ' שם ר"ח בר אדא מקרי דרדקי דר"ל. לעיל (ח ב) הגי' בר אבא:

רש"י ד"ה אין מרביעין עליה. ורבנן פליגי עליה ואמרי א"ח לזרע האב כו'. ר"ל רבנן דחנניא בחולין (עח ב) דס"ל דאותו וא"ב א"נ בזכרים וכדפרש"י שם דא"ח לזרע האב. וכמש"כ הר"ן שם דג' מחלוקת יש בדבר ע"ש. והא דלא פי' דלאפוקי מחנניא אתו דאית ליה דחוששין לזרע האב וכל מיני פרידות אחת הן. וכדאמר שמואל שם (עט) משום דמשמע לישנא דר"י דבא לאשמעינן ג"כ דאסור להרביע עליה ממין אמו וזה לחנניא מכש"כ דאסור ודו"ק:

תד"ה בלבושיהן. משמע בלבושיהן שנקברו. עי' נדה (סא ב) תד"ה א"ר יוסף:

בא"ד אבל בירושלמי כו'. עי' בגה"ש שהעלה דבריהם בצ"ע. ול"נ דאין כוונתם רק למירמי הלשון אהדדי דהכא משמע דפי' בלבושיהן היינו אותן שנקברו בם. ובירושלמי משמע דהיינו בלבושן דמחיים. אכן לפנינו גי' אחרת בירושלמי:

ע"ה אינן חיים. נ"ב חיים נצחיים. אבל בת"ה אפי' רשעים קמים לפי שעה לקבל ענשן גם בגוף ככתוב [דניאל יב] ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו':

שם ומספק הימנו בפטום. נ"ב נ"ל שצ"ל בסמ"ך כמו עשר פוטסיאות דהמוכר פירות [צג: צז:] ובהזהב [ס' א'] מחמש גיתות לתוך פיתום א' [ובביצה ט"ו: הללו בעלי פטסין]:

שם ר' חייא בר אדא. נ"ב נ"ל שצ"ל בבי"ת ועפ"ק (ד"ח ב'):

(ישעיה כו, יד) "רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ", בְּמַרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. נראה לי בס"ד דריש מלת רְפָאִים 'אלף רפים' ואות אל־ף לשון לימוד כמו וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג) שהם רפים באל־ף שהוא הלימוד. גם רְפָאִים בהפוך אתוון פְּרָאִים שהמרפה עצמו מדברי תורה נחשב כבהמה!

כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ. נראה לי בס"ד תורה שבכתב נקראת דת דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, ותורה שבעל פה נקראת אור דכתיב (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, והטעם כי מאירה לתורה שבכתב כי בלעדי תורה שבעל פה אם ילמוד אדם תורה שבכתב הרי זה הולך בחושך כי יבין הדברים להפך כאשר תמצא בקראין! ולזה אמר 'נֵר מִצְוָה' אם תרצה לקיים נֵר מִצְוָה כתקנה צריך לך תּוֹרָה שהיא אוֹר זו תורה שבעל פה (מגילה טז:).
ולכן מספר דת [404] ומספר אור [207] עולה גימטריא תורה [611] לומר אין התורה שלימה אלא על ידי צירוף שניהם דת ואור.
וידוע בתורה שבעל פה יש ד' חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] וכל חלק נקרא טוב דכתיב (משלי ד, ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, וד' פעמים טוב [17] עולה מספר חיים [68].
ובזה פרשתי בס"ד (משנה אבות ב, ז) מרבה תורה מרבה חיים, דהיינו מרבה תורה לעסוק בארבעה חלקים שהם ד' פעמים 'טוב' מרבה 'חיים'! ובזה פרשתי (משנה אבות ו, ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה.
וזהו שאמר כאן כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה זו תורה שבעל פה שנקראת אור אז אור תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ כי בתורה שבעל פה יש ד' חלקים פרד"ס שהם ד' פעמים טוב שעולה חיים.
ולכן אמר לו מָצָאתִי לָהֶם רְפוּאָה מִן הַתּוֹרָה והיינו רְפוּאָה 'אור פה' רוצה לומר זכות תורה שבעל פה שנקראת אור שיש להם בה זכות בעבור תלמידי חכמים שדבקים בם ומהנים אותם.

כֵּיוָן דְּחַזְיֵהּ דְּקָא מִצְטַעֵר. יש להקשות למה נצטער, והלא רבי אלעזר קאי על עמי ארצות שבזמנם דאפילו פסוק לא קרו והם שקץ ובניהם שקץ ועל נשיהם נאמר (דברים כז, כא) אָרוּר שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה (זוהר משפטים דף נג:)! ועל אלו למה נצטער?
ונראה כי באלו העמי ארצות שהיו בזמנם היה בהם אוהבים תלמידי חכמים הרבה ועל אלו נצטער ואפשר שהיה בהם שייכים לו בקורבה. והשיב לו רבי אלעזר שמצא להם תרופה ואם כן אלו שהם אוהבים התלמידי חכמים חשיב כאלו למדו תורה וחיים הם.
ברם קשא וכי רבי יוחנן לא הוה ידע האי דרשה דרבי אלעזר בפסוק (דברים ד, ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם? ואיך היה מתיישב אצלו פסוק זה דאיך יוכל אדם להדבק בשכינה?
ונראה לי בס"ד דהוה ידע רבי יוחנן להאי דרשה אך לא רצה לומר אותה הוא בעצמו בית המדרש ונצטער על עמי ארצות כדי שרבי אלעזר יאמר דרשה זו והיינו כי רבי יוחנן היה נזון מן הנשיא שהיה מחזיק בידו וכמו שאמרו בסוטה (סוטה כא.) על פסוק (שיר השירים ח, ז) בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ, ולכן לא היה רוצה לומר בפיו דרשה זו של ואתם הדבקים המדברת בשבח המחזיק ביד תלמידי חכמים כדי שלא יאמרו לטובת עצמו הוא דורש כדי לחזק הסיוע הבא לו מן הנשיא שאז יתאמץ הנשיא יותר לקיים לו זאת שיהיה מחזיק בידו.

כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. נראה שלשה אלו נרמזו במלוי אותיות חָכָם והוא מילוי חי־ת ראשי תיבות ישא תולדותיו ומלוי כף הוא פ' ראש תיבה פְּרַקְמַטְיָא ומלוי מ־ם ראש תיבה מְהַנֶּה.

כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל ביאר הכונה דקאי על אורות ד' פעמים מ־ו דמלוי שמות ע"ב [יו־ד ה־י וי־ו ה־י 46] שימשכם ללאה שהיא סוד ארץ ישראל שיאירו בה ד' פעמים מ־ו כי אמה [46] עולה מספר מ"ו יעוין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (בראשית לז, כו) מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ, כי על ידי עון זה שאנחנו עושין בארץ ישראל אז יהיה פגם באותם אורות של ד' פעמים מ־ו שלא יאירו בארץ ישראל שהוא סוד לאה וזה וְכִסִּינוּ ד' מ־ו.
ובזה פרשתי בס"ד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ (בראשית ל, יד) דוּדָאִים [65] גימטריא אדנ־י [65] וַיָּבֵא אֹתָם קרינן בוא־ו ונמצא 'אוֹתָם' הוא 'את מ־ו' אֶל לֵאָה אִמּוֹ שהביא הארת מ־ו אל לאה אמו ודוק.

עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְּלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילָת (תהלים עב, טז). נראה לי בס"ד הא דנעשה נס גדול בשני דברים אלו הוא לקיים בקשת יעקב אבינו עליו השלום שבקש וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית כח, כ) שיתן השם יתברך את הלחם ואת הלבוש שלמים מן הארץ עצמה שאין צריך להם גמר על ידי אדם דכך היה רצון השם יתברך בבריאת העולם לולי חטא אדם הראשון שקלקל את הארץ ולא זכתה לכך. ובקשה זו של יעקב אבינו עליו השלום תהיה אחר שיהיה שלם זכות התורה דחלק הנסתר שבה נמשל ללחם וחלק הנגלה שבה נמשל ללבוש דכתיב שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ (ישעיה ג, ו).

(תהלים עב, טז) "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים". אָמְרוּ: עֲתִידָה חִטָּה שֶׁתִּתַּמֵּר כַּדֶּקֶל, וְעוֹלָה בְּרֹאשׁ הָרִים. הקשה מהרש"א לא נזכר דקל בכתוב! ועוד אין דרכו של דקל להיות גדל בראש הרים?
ונראה לי בס"ד אין יו־ד של הָרִים יוצאה במבט"א וקודם אותיות הר־ם יש אותיות דקל ולפי זה שפיר נרמז הדקל בפסוק זה דכתיב ביה בראש הרים.
ונראה לי מה שמדמה החטה לדקל הוא לרמוז שהטוב הזה יהיה בזמן שישראל יהיו כולם צדיקים דהצדיק נמשל לדקל דכתיב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהלים צב, יג).

וְאָדָם יוֹצֵא לַשָּׂדֶה וּמֵבִיא מְלֹא פִּסַּת יָדוֹ. הטעם שיהיה נס הברכה כשיעור פסת יד, נראה לי בס"ד דשפע הברכה הגדול יהיה מן חמש עשרה תיבות של ברכת כהנים דאין ברכה גדולה מזו!
וידוע דחמש עשרה תיבות של ברכת כהנים רמוזים בחמש עשרה פרקים שיש בכף וחמשה אצבעות ולכן מאחר דהברכה הגדולה נרמזה בחמש עשרה פרקים שיש בפסת יד לכך תהיה על שיעור פסת יד. ולכן כתיב פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ (תהלים עב, טז) שקורא לפת בשם פִסַּת שהוא אותיות פת ס' כלומר משתלשל מן ברכת כהנים שהיא ס' אותיות.
ומה שאמר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא רוּחַ מִבֵּית גְּנָזָיו וּמְנַשֶּׁבֶת בְּחִטָּה נראה לי בס"ד דאיתא בספר הלקוטים פרשת עקב בפסוק חִטָּה וּשְׂעֹרָה (דברים ח, ח) דהחטה שרשה בחכמה וידוע רוח חכמה הוא סתימאה כי חו"ב [חכמה ובינה] הם עלמין דאתכסיין ולזה אמר מוציא רוח מבית גנזיו הוא רוח חכמה דהוא סתימאה ומנשב בחטה ששרשה בחכמה.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שיהיה נס שפע הברכה על שיעור מלא פסת יד על פי מה שאמר בסה"ק אַדֶּרֶת אֱלִיהוּ פרשת בראשית בפסוק (בראשית ג, כב) וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, דכתב הרמ"ע ז"ל כשאכל אדם הראשון מעץ הדעת לא נפגמו ידיו שלא רצו הזרועות להתפשט ולא הידים להפתח והאצבעות ליגע. ולזה אמר רז"ל (עבודה זרה דף כב.) אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים, ולכן הכהנים מברכים לישראל בנשיאות כפים שהידים לא חטאו ומסוגלים להביא ברכה לישראל עיין שם ולכן לעתיד אף על פי שיתוקן חטא אדם הראשון יהיה נס הברכה כמלא פסת יד מפני שזה המקום לא נפגם מתחילתו והיה מתוקן מעיקרו.

וּמִמֶּנָּה פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. קשה כיון דאמר שתוציא הארץ גלוסקאות אם כן מה צורך יש בסולת זה של החטה מאחר שיש להם לחם גמור? ונראה לי סולת זה צריך להם בשביל מיני תבשילין של בשר ומיני מרקחות שמערבים בהם קמח סולת למעדנים.

עֲתִידָה חִטָּה שֶׁתְּהֵא כִּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת שֶׁל שׁוֹר הַגָּדוֹל. יש להבין למה תדמה בזמן הברכה לשיעור כליות? ועוד מה משער חטה אחת כשתי כליות, והלא אחת היא, ושתי כליות הם שנים נפרדים, ויותר טוב לדמותה לעצם אחד שהוא גדול כשיעור שתי כליות?
ונראה לי דהחטה היא סדוקה ונמצא היא חלוקה לשנים שהסדק מבדיל אותה לשתים וכל חלק יהיה שיעור כוליא ונמצא תהיה כשתי כליות המחוברים זה בזה.
ומה שידמה שיעור שלה לשיעור כוליא? הוא כי עץ שאכל אדם הראשון חטה היה (ברכות מ.), ואכילתה היתה באיסור על ידי שקבל אדם הראשון עצת הנחש ואמרו רז"ל (ברכות סא.) 'כליות יועצות' נמצא האדם מקבל את העצה באמצעות הכוליא שלו אך אמרו רז"ל שתי כליות יש באדם של ימין מיעצתו לטובה ושל שמאל מיעצתו לרעה.
ולפי זה העצה של אכילת החטה קבלה על ידי כוליא אחת של שמאל ולעתיד יתוקן החטא ויהיו הכליות שתיהם שוין לטובה שיהיו מיעצות לטובה.
ולכן עתידה חטה שנעשה בה פגם בחטא אדם הראשון על פי עצה רעה שקבל מכוליא אחת בלבד הנה היא תהיה גדולה בנס כשיעור שתי כליות המחוברים זה בזה כן יהיה שיעור שני חלקיה להורות כי עתה יהיו בזה הכליות שוין לטובה ומחוברים זה בזה בעצה טובה.
ומה שיהיה כשיעור של שור הגדול? כי לעתיד כולם יהיו צדיקים שנקראים בשם שור אבל אדם חשוב נקרא בשם שור וכמו שאמרו על פסוק בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים לג, יז).
ונראה לרמוז דקללות שנתקללה הארץ בעבור אכילת עץ הדעת שהיה חטה נקראים בשם מכה דכתיב וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ (דברים כט, כא) וידוע שהקדוש ברוך הוא מהפך הרעה עצמה לטובה וכמו שנאמר (ירמיה ל, יז) וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ, שתהיה הרפואה במכה עצמה והכתוב אמר וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא והקדוש ברוך הוא עושה במקום מכות נס ברכה של כליות שתגדל החטה ותהיה ככליות והיינו דאות מ־ם של מַכּוֹת ישברנה לשתי אותיות של ל־י ואז במקום מַכּוֹת יהיה כְּלָיוֹת שהחיטה שנעשה בה מכות תשרה עליה הברכה ותהיה גדולה ככליות.

וְאֵין לְךָ כָּל עֲנָבָה וַעֲנָבָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁלֹשִׁים גַּרְבֵי יַיִן. פירוש שלשים סאה. ונראה לי בס"ד טעם של שלשים שהוא מספר אות למ־ד לרמוז שיהיה היין הזה מפקח האדם בלימוד התורה ולא מקפח בלימוד כאשר קיפח עשרת השבטים כמאמר רז"ל בגמרא (שבת קמז :) על אותו יין הערב מאד.
ומה שאמר אֵין לְךָ כָּל גֶּפֶן וְגֶפֶן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין צָרִיךְ עַיִר אֶחָד לִבְצֹר' פירוש שיתאספו בני אדם הרבה שיעור אנשי עיר אחת. ונראה לי לשון גוזמא כמו עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (דברים א, כח) וכן מה שאמרו במשנה (משנה מדות ג, ח) גבי גפן וגבי פרוכת שנמנו עליה שלש מאות כהנים וכן הענין כאן דהכונה צריך לה בני אדם הרבה לבצור אותה.

אֵין לְךָ כָּל אִילָן סְרָק שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַשּׂוֹי שְׁתֵּי אֲתוֹנוֹת. נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר הלקוטים בזכריה בפסוק (זכריה ט, ט) הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת, שפירש שם באור הדברים על פי דברי זוהר הקדוש (פרשת בלק דף רז.) אמר רבי יהודה באילין כתרין תתאין אית ימינא ואית שמאלא מסטרא דימינא חמרי ומסטרא דשמאלא אתני ותאנא עשר לימינא ועשר לשמאלא וכו' יעוין שם. והנה ידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש דכל הפירות שורשם בנוקבא חוץ מן התפוחים שרשם בזכר ולכן כאן באילני סרק נקיט משוי אתונות שהם נוקבא ולא אמר משוי חמורים. ואמר שתים אחתכנגד הכללות ואחת כנגד הפרטות דאז יכנעו שתי בחינות אלו דכללות ודפרטות בפני הקדושה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! רְמֹז בְּעֵינֶיךָ, דְּבָסִים מֵחַמְרָא, וְאַחְוִי לִי שִׁנֶּיךָ, דְּבָסִים מֵחֲלָבָא. נראה לי בס"ד עֵינֶיךָ רמוז לאות עי־ן של שְׁמַע (דברים ו, ד) שהיא רבתי שרומזת לשבעה אורות של בינה. וְאַחְוִי לִי שִׁנֶּיךָ רמז לשני שי־ן של תפילין.
או יובן בס"ד עֵינֶיךָ רמז לאור החכמה הנקרא עין דְּבָסִים טפי מֵחַמְרָא הוא אור הבינה הנקרא יין המשומר בענביו. וְאַחְוִי לִי שִׁנֶּיךָ רמז לגבורות הממותקות ומבוסמות בחסדים הנקראים חֲלָבָא ולזה אמר 'דְּבָסִים מֵחַמְרָא' רוצה לומר מכח החלב שהוא החסד.
ועטרת ראשי הרב מור אבי זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא] פירש בספר מדרש אליהו רְמֹז לִי בְּעֵינֶיךָ רמז לנצח והוד דז"א [דזעיר אנפין] שנקראים 'עינים' ונעשים מוחין למלכות. וְאַחְוִי לִי 'שִׁנֶּיךָ' [370] מספר ש"ע דעל ידי שנשלמת המלכות במוחין דילה נמשכים לה ש"ע נהורין במספר 'שניך'.
או רמוז בְּעֵינֶיךָ מוחין מאבא שהוא סוד חכמה וְאַחְוִי לִי שִׁנֶּיךָ על חסד וגבורה שניך לשון שינוי דחסד וגבורה בחינתם משונה גם לשון שנים, עד כאן דבריו זלה"ה ודפח"ח. [ודברי פי חכם חן]

יוֹם שְׁלִישִׁי בָּצַרְתִּי מִמֶּנָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת שְׁלֹשָׁה אֶשְׁכּוֹלוֹת לְגָרָב, וְהִפְקַרְתִּי יוֹתֵר מֵחֶצְיָהּ. קשה אינו דומה חסרון יום שלישי לחסרון יום שני יען שביום שני היה החסרון בחצי וביום שלישי היה בשליש ולפי ערך חסרון יום שני היה צריך להיות ביום שלישי ארבעה אשכול לגרב?
ונראה לי בס"ד דמן השמים נעשה כן בהשגחה להודיעו שביטול תורה גרם לו לכן היו החסרונות על סדר אב"ג שהוא לפי סדר אותיות התורה והכרם נרמז באות ד' שהוא אחר אב"ג. ובזה יובן הא דאמר לשון זה 'דָּלִית' אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא, שקראה דלית ולא אמר הניח כרם.

הַיְנוּ, "זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (במדבר טז, יג). קשה מה חדוש דבר בזה, פשיטא וכל הרואה אומר כן?
ונראה לי בס"ד דהוא היה חושב דבש האמור גבי זבת חלב ודבש הוא דבש תמרים ככתוב בשבעת המינים אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח, ח) להכי הוה קשיא ליה היכי משכחת לה זבת חלב ודבש, כי אלנות התמרים גבוהים ואין רועות העזים שם ואם כן אם התמרים זב דובשן לארץ, מי הביא חלב עזים שם כדי שיתערב החלב עם דבש התמרים והלא אין זה מקום לרעות בו העזים?
אך עתה אשר ראה שהתאנים כל כך חשובים שזב דובשן לקרקע וגם שהם בשביל שהם אילנות נמוכים לכך העזים רועים שם כדי לאכול מן עלי התאנים ועל ידי כך מצא תערובת חלב הצאן והעזים עם דבש התאנים, אז הבין כי דבש דהאי קרא אינו דבש תמרים האמור בשבעת המינים אלא הוא דבש תאנים.
או יובן בס"ד דמקודם הוה קשיא ליה בשבח זה שהוא משבח את הארץ שהיא 'זבת חלב ודבש' בשלמא הדבש שפיר הוי שבח הארץ כיון דיוצא מן האילנות שהם פירות הארץ אך החלב יוצא מן הצאן עזים ורחלים ומה לו שייכות בארץ? ולא עוד אלא דהקדים את החלב דאמר 'זבת חלב ודבש'?
אך עתה שראה העזים אוכלים מעלי התאנים שהם שמנים ביותר דמחמת העלין האלה שאוכלים נעשה להם חלב ברבוי שזב לארץ נמצא גם זיבת החלב הוא שבח הארץ כי לרוב שומנה גם העלין היוצאין ממנה עושין רבוי חלב כזה שהוא נחל רב אמר הַיְנוּ 'זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ' דמשבח הארץ בתרווייהו!
ולא עוד אלא שהקדים החלב תחלה דאית ביה רבותא טפי כי מן העלין שמוציאה הארץ כל כך יוצא חלב בנחל שוטף ונמצא לפי זה הברכה של הדבש והברכה של החלב נתקיימו שניהם בתאנה כי רבוי החלב יוצא מכח עלין של התאנה וכן הדבש יוצא מן פירות התאנה והיה זה לסימן טוב לישראל שיצליחו בתיקון של אדם הראשון כי איכא מאן דאמר דסבירא ליה עץ שאכל אדם הראשון תאנה היה (ברכות מ.) שבדבר שקלקלו בו נתקנו.

לְדִידִי חָזִי לִי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ שֶׁל צִפּוֹרִי, וַהֲוֵי שִׁיתְּסַר מִילִין אַשִּׁיתְּסַר מִילִין. הכונה כמו שכתוב בש"ע דזה השיעור לא היה במשך אחד אלא הוא בצירוף כמה מקומות. והטעם שזכתה צפורי למספר זה של ט"ז על ט"ז מפני כי היא היתה בהר ושולט בה רוחות קשים ורעשים ולכן יושביה יש להם לב נשבר תמיד ולכן זכתה לברכה וטובה זו שהיא שיעור ט"ז על ט"ז שהוא מספר שברי לב שאם תשבר מספר לב [2÷32=16] לחצאין יהיו שבריו ט"ז וט"ז רמז לדבר לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה (תהלים נא, יט).

תוס' ד"ה בלבושיהן וכו' בלבושיהן מחיים. ובירושלמי שם אמר על ההיא דרבי אמר לא כמו דבר נש אזיל הוא אתי ורבנן אמרי כמו דבר נש אזיל הוא אתי מבואר דפליגי בזה רבי ורבנן וס"ל לרבנן דעומדין בלבושיהן שנקברו. וצ"ע:

גמרא וכן אמרו יצחק ושמעון ואושעיא אמרו דבר אחד הלכה כר"י בפרידות כו' ופרש"י דחוששין לזרע האב. וכתב בחידושי מהר"י מטראני שמצא בשם רבינו חננאל ז"ל שרמז בזה בהא דאמרי' בעלמא דרבה מדבית עלי קאתי וע"ש שהקשה על פירושו. אמנם כן הואיל ונפיק מפומא דרבינו חננאל ששלחו לרבה כך דרך רמז א"כ אף אנו נאמר דאפשר שבאו לרמוז לו בעיקר ענין שליחותם מבבל לא"י ולפי דבפסחים בר"פ האשה אמרינן שגלו ישראל מא"י לבבל ששיגרן לבית אמן ופרש"י משום דאברהם ושרה היו מאור כשדים בבבל אלא בהאי לישנא דבית אמן נראה דכיון שלא היה זה עיקר מקום אברהם ושרה דקודם שנתגיירו היו שם מש"ה קרינן לה בית אמן שאינו עיקר וכדכתיב נמי ברות שובנה אשה לבית אמה ואמרה כן שלא יתגיירו אלמא דקודם שנתגיירו מיקרי בית אמן שהוא ענין טפל משא"כ כשעלו אברהם ושרה לא"י שם זכו לבנים לזרע שנזרע בקדושה ובמקום קדוש והימים הראשונים יפלו ושם נתעלה אברהם ונקרא אב המון גוים ולפ"ז שפיר שלחו לו לרבה שלא רצה לילך לא"י משום דתלמידו דרב יהודה הוה דקס"ד דקרא דבבלה יובאו קאי נמי שאין לילך משם לא"י וכדפרישית לעיל בסוגייא דפרק האשה וע"ז שלחו לו שפיר דהא עיקר מעלת בבל אינו אלא משום ששיגרן לבית אמן וא"כ לא שייך הא מילתא אלא לגבי שאר ארצות משא"כ לענין א"י אדרבא קי"ל כר' יהודא דחוששין לזרע האב וא"כ יש לו לחוש לכבודו של אברהם ולזרע האב שזרענו בקדושה במקום קדוש כן נ"ל רמז נכון:

שם וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה והכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לת"ח כו'. נראה פירושו דודאי אע"ג דכתיב בשכינה כי ה' אלקיך אש אוכלה אפ"ה אפשר דמי שהוא ת"ח מדבק בשכינה ע"י הבל התורה שיוציא מפיו ונקרא ג"כ אש שנאמר הלא כה דברי כאש ובכמה דוכתי אשכחן שנעשו שותפין לו להקב"ה ממש והיינו דדרשינן את ה' אלהיך לרבות ת"ח אלא דאכתי מקשה הכא שפיר אהא דכתיב ואתם הדבקים חיים כולכם היום דלאו כל אדם זוכה לזה להיות ת"ח גמור אף באותו דור דיעה שהיו במדבר נמצאו בהם כמה וכמה שלא היו ת"ח גמורים כדמשמע קרא דאתם נצבים כולכם מש"ה דריש לה שפיר דכל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא נמי אפשר לדבק בשכינה ע"י שיש לו חלק באותו הבל פיו של הת"ח כיון שהוא הגורם כן נ"ל:

כל המשתמש באור תורה וכו'. כתב מהרש"א ז"ל שנרמז בכאן התורה שנאמר תזל כטל אמרתי ע"ש ויש לומר בדרך רמז כי אורות מלא גימטריא תרי"ג ואורת חסר עם ד' אותיות גימטריא תורה והנה אורות התורה והמצות נכללים באחד כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור והוא האחדות האמיתי כמ"ש חז"ל שבדיבור אנכי ה' אלהיך נכללו בו עשרת הדברות וכל התורה כולה. והוא מה שאמרו חז"ל שבק"ש שחרית וערבית יש בו בחינת כל התורה. והנה ידוע ששני תיבות אלו ידוד אחד עולה ט"ל והוא רמז להטל המחיה (רמז לדבר בציצית שנאמר בו וזכרתם את כל מצות ה' והוא מנין כל המצות. והכריכות הם ט"ל כמנין ה' אחד כדאיתא בא"ח סימן י"א) וכמו שבקבלת התורה מסרו נפשם בדביקות להשי"ת וירד עליהם ט"ל והחיי' כן האדם בעסקו בתורה לשמה ומיחד כל איבריו וכל עצמות בחינותיו בעין השכלי לאמתות אחדות הבורא יתברך שורש נשמתו אז הטל הוא מחייה ומתפשט בכל בחינותיו ובכל איבריו חיות פנימי והוא שאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ר"ל כולכם כל בחי' רמ"ח איברים ושס"ה גידים מתפשט בהן מצות עשין ולאוין כמ"ש חז"ל את האלקים ירא זו מצות ל"ת ואת מצותיו שמור זו מצות עשה כי זה כל האדם באיבריו וגידיו ומחייה אותם ומ"ש היום הוא ענין שאמר עולמך תראה בחייך שמרגיש בנפשו חיות פנימי הוא בחינת התחיה אשר יהיה לעתיד נגלה לעין כל. והנה כמו שהאדם נכלל כולו בנפש השכלי ונשמתו המיוחדת כמ"ש דוד המלך ע"ה בתהילים סימן כ"ב מיד כלב יחידתי כן כל ישראל הם אחדות אמיתי כמ"ש הן עם לבדד ישכון ונאמר גוי אחד בארץ והת"ת נקראים ראשי אלפי ישראל שהם בחי' שכלי ומהם מתפשט החיות לכל גוף ישראל בחינת האברים וז"ש ואתם הדבקים וגו' וכי אפשר לדבק וכו' ואין הקושיא על הת"ח עצמם כמ"ש לעיל בר"פ אלמנה ניזונת דהם דבקים ע"יי תורה אלא שמשה רבינו ע"ה אמר זה לכל ישראל דהם דבקים ע"י הת"ח כענין יששכר וזבולון כמו שכל האיברים מצווים לשמור ולעשות כפי השכל המורה אותם ומלמדם מה לעשות ומחויבים לשמור כלי השכל הדקים מאוד לבל יאונה להם כל פגע כן מצווים כל עם ה' לשמור מצות חכמי ישראל ולשמור פקודתם ולהספיק צרכיהם לבל יטרדו ולהיות מגן בעדם מכל פגעי הזמן ואז הם מקבלים חיות בכל מעשיהם והצלחה בכל משלח ידם והוא העומד להם להחיותם לעת התחיה:

שם אר"ח בר יוסף עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהן. עמ"ש התוס' שהוא בלבושים הנקברים בהם. ויש לפרש בזה הא דאיתא בנדה דף ע' ע"ב ששאלו אנשי אלכסנדרים את ר"י מתים לעתיד דבא צריכים הזאה ג' וז' וכו' ויש לדקדק למה לא שאלו אם יצטרכו טבילה ונראה משום דבאמת עיקר שאלתם משום שהם נוגעים בעצמם בשעת התחיה וכענין שאמרו בבגדי מדרס אינו טמא מגע מדרס מפני שנגע בעצמו אבל כיון שיעמדו צדיקים בלבושיהם קשה הא בל"ז יטמאו שהרי יטמאו הבגדים במגען תחלה ואח"כ יטמאו הם מבגדיהם אלא דנ"מ דאם יטמאו בלבושיהן הם אינם אלא ראשון שהבגדים נעשו אב הטומאה והנוגע בהם אינו אלא טומאת ערב וא"צ הזאת ג' וז' משא"כ בנגעם בעצמם אך זהו לדעת הר"ש בריש אהלות דמ"ש בחלל חרב ה"ה כחרב היינו דוקא כלי מתכות אבל לפמ"ש הרמב"ם שם דה"ה לכל הבגדים נעשים כמת עצמו א"כ קשה דמה שאלו הא עכ"פ צריכים הזאה ג' וז' מחמת נגיעתן בבגדיהם וצ"ל דס"ל כמ"ש התוס' דיעמדו בלבושיהן לאו היינו מלבושים שנקברו עמו ולפ"ז מתורץ מה שהקשו התוס' שם בנדה דלמה שאלו ממתים לעתיד לבא ולא שאלו על בן שונמית. דבבן שונמית לא שייך שאלה זו דכתיב ותשכיבהו על מיטת איש וגו'. נמצא עכ"פ צריך הזאה ג' וז' משום נגיעת הכלים. וק"ל

שם עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות וכו'. יש לפרש מפני שזה שנתקללה האדמה קוץ ודרדר תצמיח הוא בחטא אדם הראשון שנגזר עליו בזעת אפך תאכל לחם להיות לו כמה יגיעות כמ"ש חז"ל כמה יגיעות יגע אדם הראשון וכו' ולעתיד שיתוקן חטא אדם הראשון ובלע המות לנצח ממילא תתבטל קללה ההיא ותוציא גלוסקאות ועפ"ז כתבתי בחידושינו לפרש הא דאיתא בילקוט פרשת תזריע שאל טורנסרופוס הרשע את ר"ע איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם למה אתם מלים. הביא לו שיבולת וגלוסקאות. אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים מאלו. אמר לו למה אינו מהול ממעי אמו. אמר לו לפי שלא נתן הקב"ה המצות לישראל אלא לצרוף וכן אמר דוד אמרת ה' צרופה. יש לפרש למה דוקא שיבולת וגלוסקאות. ונראה ענינו הוא דודאי חלילה לומר שר"ע השיב שמעשה בשר ודם הם נאים יותר אלא שהתשובה היתה כך ודאי בריאות הקב"ה היה ביפיו וטובו אלא האדם שמקלקל הדברים אולת אדם תסלף דרכו להתיגע לתקן את קלקולו וזהו שבחטא אדם הראשון קלקל שלא תוציא הארץ לחם הראוי לאכילה והוצרך בזעת אפו לכמה יגיעות עד שיכשירו להיות מתוקן לאכילה ואינו אלא מתקן קלקולו וכן הוא האדם דאיתא בפרקי רבי אליעזר שאדם הראשון נברא מהול וכן איתא בגמרא אדם הראשון משוך בערלתו היה שבאמת נברא מהול ובחטאו נמשך ערלתו ואנו צריכים לתקן וזה שהראה לו שיבולת וגלוסקאות דוקא. וע"ז הקשה לו תינח אדם הראשון עצמו שהוא יציר כפו של הקב"ה אבל הדורות שאחריו שנולדים ממעי אמם יהיה ראוי שנבראו מהולים. ע"ז השיב שכל המצות לא נתנו אלא לצרוף ולברר חטא אדם הראשון עד לעתיד אינו מתוקן. וז"ש אמרת ה' צרופה א"כ צריכים להוליד בלי תיקון ולתקן עד שיתקן חטא אדם הראשון. וזה ששאל יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש היינו שיתוקן החטא ולא יצטרך ליגיעת אדם הראשון אלא לחם לאכול מוכן ובגד מוכן ללבוש שתוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת. ויש לפרש בזה מ"ש הכתוב ועמך כולם צדיקים והיינו לעתיד לעולם ירשו ארץ שיקוים בלע המות לנצח ואז יהיה נצר מטעי ר"ל שלא יצטרכו לתיקון ע"י יגיעה ועמל כ"א נצר מטעי ר"ל כפי אשר נטע ה' גן בעדן מקדם וזהו מעשי ידי להתפאר דודאי מעשה הקב"ה נאים יותר ממעשה בשר ודם כשיתוקן חטא אדם הראשון:

כל המשיא בתו לת"ח וכו'. ולא זו שהשיא בתו לת"ח שהוא מעלה עליונה כדמוכח בזהר הקדוש. אלא אף זו שעושה פרקמטיא כי הוא מתעסק בממון ת"ח להרויח להם שכר שעי"ז פנוים לעסוק בתורה ולא זו אלא אף זו שמהנה ת"ח מנכסיו עליהם נאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים:

אר"א עמי הארצות אינם חיים וכו' עמ"ש בספרי הקטן ראש דוד דף פ"ב ע"ב בטעם רבי יוחנן שהיה מצטער עד שא"ל ר' אלעזר מצאתי להם תקנה דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים: