כתובות קיב ע"א

דף קיב - א

אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש של כל ארץ ישראל וכשתצרף את כל המקומות שבהם ארץ ישראל זבת חלב ודבש  הויא, יתקבל מקום גדול כמו השטח שמ"בי מיכסי" עד "אקרא דתולבנקי", שהוא כ"ב פרסי אורכא, באורך, ופותיא, ורוחבו הוא שיתא פרסי, שש פרסאות.

רבי חלבו ורבי עוירא ורבי יוסי בר חנינא איקלעו נזדמנו לההוא אתרא, למקום אחד בארץ ישראל. אייתו קמייהו הביאו לפניהם אפרסקא אפרסק דהוה גודלו כשיעור גודלו של אילפס [כלי טיגון] של כפר הינו.

ומבארת הגמרא: ואילפס של כפר הינו - כמה הוי שיעורו? - ה' סאין.

אכלו מהאפרסק שליש, והפקירו ממנו שליש, ונתנו לפני בהמתן שליש.

לשנה הבאה, איקלע רבי אלעזר להתם, לאותו מקום, ואייתו לקמיה אפרסק מאותו המקום. אלא שהפעם היה האפרסק קטן, עד שנקטו בידיה, שיכול היה לאוחזו בידו האחת.

ואמר, קרא רבי אלעזר על אנשי המקום ההוא, שהתקטנו פירותיו בצורה שכזאת, את דברי הכתוב בספר תהלים [פרק קז]: "ארץ פרי תהפוך לארץ מלחה - מרעת יושבי בה!".

רבי יהושע בן לוי איקלע למקום בארץ ישראל הנקרא "גבלא". חזנהו, וראה שם בין הגפנים להנהו קטופי, לאשכולות גדולות של ענבים דהוו קיימי כי עיגלי, שמרוב גודלן הן נראו כעגלים.

אמר, תמה רבי יהושע בן לוי: וכי יש עגלים בין הגפנים!?

אמרו ליה: קטופי נינהו, אשכולות ענבים הן ולא עגלים! פנה רבי יהושע בן לוי לארץ, ואמר לה: ארץ, ארץ! הכניסי פירותייך! למי את מוציאה פירותייך? האם לערביים הללו, שעמדו עלינו בחטאתינו!?

לסוף השנה, איקלע הזדמן רבי חייא להתם.

חזנהו, ראה את אשכולות הענבים דהוו קיימי גדולות כעיזי.

אמר: וכי יש עזים בין הגפנים?

אמרו ליה תושבי המקום: זיל, לך מכאן, כדי שלא תעביד לן כי חברך, שלא תעשה לנו כרבי יהושע בן לוי חברך, שפנה אל הארץ שלא תוציא אותם גדולים כל כך, ולכן הם קטנו משיעור של עגלים לשיעור של עיזים, ואין אנו רוצים שהם יתקטנו יותר.

תנו רבנן: בברכותיה של ארץ ישראל, בשנה מבורכת - שדה בגודל בית סאה עושה תבואה בשיעור של חמשת ריבוא כורין.

וראיה לדבר, מצוען, שהיא המקום המבורך ביותר במצרים, וממנה אתה למד לתנובתה פירותיה של ארץ ישראל.

א. הרי בישיבתה של צוען [בזמן שהיא היתה מיושבת] - שדה של בית סאה, היתה עושה תבואה של שבעים כורין.

והראיה שכך היתה עושה שדה של בית סאה בצוען, מהא דתניא -

אמר רבי מאיר: אני ראיתי בבקעת בית שאן [שאינה מארץ ישראל] בית סאה עושה שבעים כורין.

ואם בבית שאן כך - כל שכן בצוען!

היות ואין לך ארץ מעולה בתנובת הפירות בכל הארצות [חוץ מארץ ישראל] יותר מארץ מצרים. וכמו שנאמר בתיאור השבח של איזור סדום [ככר הירדן], לפני הפיכתו, שהיה ארץ אשר [בראשית יג] "כולה משקה, כגן ה' - כארץ מצרים".

ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יותר מהעיר צוען, דהוו מרבו בה שהיתה עיר מושב של המלכים.

דכתיב [ישעיהו ל]: "כי היו בצוען שריו", שהיו שרי ישראל יוצאים בשליחות לצוען, להפגש שם עם מלך מצרים, במקום מושבו.

ואין לך אדמת טרשים [שאינה טובה לגדל בה תבואה] בכל ארץ ישראל יותר מחברון, דהוו קברי בה שיכבי, שהיו קוברים בה מתים היות והיא לא היתה ראויה לעיבוד השדות.

ב. ואפילו הכי, העיר חברון היא "מבונה", מניבה פירות, בשיעור מרובה - על אחת משבעה [פי שבעה] מאשר התנובה של השדה בצוען.

דכתיב [במדבר יג]: "וחברון - שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים".

מאי, מהו ביאור המילה "נבנתה"?

אילימא, אם נאמר, שחברון נבנתה ממש שבע שנים לפני שנבנתה מצרים - אי אפשר לומר כך.

כי האם אפשר הדבר שיהא אדם [חם, בן נח] בונה בית לבנו קטן [לכנען, שחברון נמצאה בארצו], קודם שיבנה בית לבנו גדול [מצרים, שהוא גדול מכנען]?

שנאמר [בראשית י]: "ובני חם - כוש, ומצרים, ופוט, וכנען".

אלא, בהכרח, כונת הכתוב היא לומר, שחברון "מבונה", נותנת תנובת פירות משדותיה, על אחת משבעה [פי שבעה] מתנובת השדה בצוען.

וכיון שמצינו שבבית שאן [שאינה מארץ ישראל] נתנה שדה אחת של בית סאה שבעים כורים, בהכרח שגם בצוען, שהיתה הארץ המניבה ביותר [חוץ מארץ ישראל], גם היא נתנה תנובת פירות של שבעים כורים.

ג. והיות ושדה בחברון נותנת פי שבעה מצוען, נמצא ששדה של בית סאה בחברון נותנת ארבע מאות ותשעים כורים.

ד. והני מילי שהשדה נותנת ארבע מאות ותשעים כורים, באדמת טרשים כמו חברון.

אבל שלא באדמת טרשים - יש להוסיף על תנובתה, והרי היא נותנת לפחות חמש מאה כורים.

ה. והני מילי שנותנת חמש מאות כורים, שלא בברכותיה.

אבל בברכותיה - כתיב [בראשית כו] "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים". והיינו, פי מאה.

וחמש מאות כפול מאה הם חמש ריבוא!

תניא, אמר רבי יוסי: סאה ביהודה היתה עושה חמש מיני סאין של חמש מינים: סאה קמח, סאה סלת, סאה סובין, סאה מורסין, וסאה קיבוריא [עיין החילוקים ברש"י].

אמר ליה ההוא צדוקי לרבי חנינא: יאה משבחיתו בה בארעכון, יפה מה שאתם מספרים בשבח ארצכם -

שהרי בית סאה אחת הניח לי אבא בארץ ישראל, ממנה משח, שמן, ממנה חמר, יין, ממנה עיבור, מזון, ממנה קיטניות, ממנה רועות מקנתי.

אמר ליה שאל ההוא בר אמוראה, אחד מבני העם האמורי, לבר ארעא דישראל, לאחד מבני ישראל, בעומדם על השפה המזרחית של נהר הירדן, לפני שנכנס הישראלי לארץ:

האי תאלתא, דקל זה דקיימא אגודא דירדנא, העומד על שפת הירדן, מעבר הנהר, בארץ ישראל - כמה גדריתו מינה? כמה כורים של תמרים הינכם קוטפים ממנו?

אמר ליה: שיתין ששים כורי.

אמר ליה: אכתי לא עייליתו בה, עדיין לא עלית בה, וכבר אחריבתוה! החרבת אותה!

שהרי אנן, האמוראים - מאה ועשרים כורי הוה גזרינן [גדרינן] מינה, ואילו עתה מתכוון לקטוף ממנה ששים כורים בלבד!

אמר ליה: אנא נמי, מחד גיסא מצד אחד בלבד קאמינא לך שיש בו ששים כורים, אבל משני הצדדים אקטוף ממנו מאה ועשרים כורים.

אמר רב חסדא, מאי מהו ביאור הכתוב דכתיב [ירמיהו ג]: "ואתן לך ארץ חמדה, נחלת צבי"? למה ארץ ישראל נמשלה לצבי?

לומר לך: מה צבי זה, אחרי שמפשיטים ממנו את עורו הוא מתכווץ, ואין עורו מחזיק עוד את בשרו, אם ינסו להכניס את בשר הצבי חזרה לעורו המופשט - אף ארץ ישראל, אינה מחזקת פירותיה. שעושה פירות מרובים עד כדי כך שאם קוטפים אותם מהאילנות אין די מקום להצניע את הפירות.

דבר אחר: מה צבי זה, קל הוא מכל החיות - אף ארץ ישראל, קלה היא מכל הארצות לבשל את פירותיה.

אי מה צבי זה קל ואין בשרו שמן, אף ארץ ישראל קלה לבשל ואין פירותיה שמנים?

תלמוד לומר: "זבת חלב ודבש" -

שפירותיה שמנים מחלב, ומתוקים יותר מדבש.

רבי אלעזר כי הוה סליק כאשר היה עולה לארץ ישראל, אמר: פלטי לי מחדא! נצלתי עתה מן אחת משלשת הקללות האמורות בתורה, וכפי שיבואר להלן.

כי סמכוהו בסמיכת חכמים לדון, אמר: פלטי לי מתרתי! נצלתי משתי קללות מתוך השלש.

כי אותבוהו כשהושיבוהו ב"סוד העיבור" [של חדשי השנה] - אמר: פלטי לי מתלת!

ומבארת הגמרא את שלשת הקללות שניצל מהן רבי אלעזר.

לפי שנאמר [יחזקאל יג]: "והיתה ידי אל הנביאים, החוזים שוא" וגומר

"בסוד עמי לא יהיו" - זה סוד עיבור.

"ובכתב בית ישראל לא יכתבו" - זה סמיכה.

"ואל אדמת ישראל לא יבואו" - כמשמעו.

רבי זירא, כי הוה סליק כשעלה לארץ ישראל מבבל, לא אשכח מברא, לא מצא גשר למעבר לעבור עליו את הנהר במקום שרצה לעבור בו.

נקט רבי זירא במצרא, וקעבר עליו.

שלא היה במקום ההוא גשר, אלא בול עץ צר שהיה מונח לרוחב הנהר, והיה מתוח מעליו חבל, והעובר על העץ היה צריך לאחוז בידו בחבל שמעליו כדי שלא יחליק למים. וכך עשה רבי זירא, שאחז ["נקט"] בידו בחבל שמעליו, וכך הוא עבר את הנהר על גבי בול העץ הצר.

אמר ליה ההוא צדוקי לרבי זירא בראותו נחפז לעבור באופן שכזה את הנהר ואינו הולך עד מקום שיש בו גשר:

עמא פזיזא עם פזיז [בהול] אתם, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, שמיהרתם והקדמתם להסכים לקבל את התורה בפיכם, באומרכם "נעשה ונשמע", לפני ששמעתם באזנכם מה היא התורה שאתם מקבלים!

אכתי בפזיזותייכו קיימיתו! עדיין נוהגים אתם בבהילות [חפזון ובפזיזות], וכמו שעשה רבי זירא, שמיהר לעבור את הנהר על מעבר כה צר, ולא המתין להגיע למקום שיש בו גשר.

אמר ליה רבי זירא: מה שמיהרתי לעשות כך הוא משום שאיני בטוח שאזכה להגיע לארץ ישראל, ולכן אני בהול לעבור לשם ולא להתעכב. כי דוכתא, ארץ דמשה ואהרן לא זכו להכנס לה, אנא, רבי זירא, מי יימר מי יאמר דזכינא להכנס לה!?

ומביאה הגמרא כמה מעשים המראים את גודל חיבת ארץ ישראל שהיתה לתלמידי החכמים -

רבי אבא היה מנשק כיפי סלעים דעכו.

רבי חנינא היה מתקן מתקליה. היה מיישר את הדרכים כדי שלא יתקלו בהם אנשים ויבואו להוציא שם רע על דרכיה של ארץ ישראל.

מנשק כיפי דעכו פי' דעכו חציו בארץ וחציו בחוצה לארץ כדאיתא בירושלמי בפ"ק דגיטין. ושלא יגלו סוד העיבור פי' ר"ת ז"ל לעובדי כוכבים ומזלות כדאמרינן כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים זהו סוד העיבור:

ר' חנינא מתקן מתקלא (פי' רש"י מתקן. מתקלה) פי' רש"י מתקן מכשולי העיר כי מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו מחזר שלא יבא שם רע על הדרכים. והתוס' ז"ל פי' שהיה שוקל אבנים והיה מוצאן קלות כיון ששקל ומצאן כבדות אמר כבר נכנסתי לגבול ארץ ישראל וכן מפרש בתנחומא בפרשת שלח כשעלה רבינו ביקש לידע אם נכנס לגבול ארץ ישראל כיון דמצאן כבדות אמר [אין אלו אלא] אבני ארץ ישראל וקרא עליהן כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ויראו את כבודך:

לשנה איקלע ר"א כו' נקטו בידיה ואמר ארץ פרי למלחה מרעת וגו'. כל הני אמוראי נמי שספרו בשבח א"י לאחר החורבן היה וע"כ תלה הדבר ר"א שניטל שבחה אז מרעת יושבי בה כי הדבר תלוי בזכות וחובות יושבי בה. ולסוף שנה פרש"י לסוף אותה שנה מדלא קאמר לשנה אחרת וקאמר דגם אותן פירות גופייהו נתמעעו מרעת יושבי בה לסוף שנה וריב"ל שאמר ארץ ארץ למי כו' לערביים הללו כו' אפשר שאלו הערביים כשרים היו אבל אמר הארץ אינה שלהם ולא עמדו בה אלא בחטאתינו אינן ראוים בשבחה:

אני ראיתי בבקעת בית שאן כו'. פרש"י שהיא משאר ארצות עכ"ל ור"מ לטעמיה כדאמרינן פ"ק דחולין ר"מ אכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי בית שאן והתם פריך והכתיב מנשה לא הוריש בית שאן ומשני הרבה כרכים כו' עכ"ל:

ואין לך מעולה בכל הארצות כו' כארץ מצרים. ר"ל שתלה ארץ סדום במעלתה לגן ה' לאילנות וכארץ מצרים לזרעים ולא תלאן בשאר ארצות ואין להקשות דהא א"י יותר מעולה ממצרים ולא תלה בה וכן נימא בשאר ארצות י"ל דארץ סדום גופה מכלל א"י היתה. ושאמר

דהוו מרבו בה מלכי כו' ואין לך טרשים יותר מחברון כו'. עיין בגמרא פרק ואלו נאמרין ומה שיש לדקדק בזה עיין בחידושינו שם. ומ"ש

אלא שמבונה על א' מז' כו' ומלת שנים במקום הזה כמו שונים וכמ"ש הרא"ם פרשת שלח לך. ושאמר

אבל שלא בטרשים ת"ק כו' אפשר שכוונו להוסיף מן הסתם א' מחמשים כי תוספת הקדושה והברכה בכ"מ א' מנ' כמו התרומה והיובל וחג השבועות. ושאמר

אבל בברכותיה כו' מאה שערים הוא מבואר שלפי הטבע לא היה ראוי ליגדל רק חלק אחד מק' שהוא מעשר מן המעשר והוא חלקו ית' ב"ה שנתנו לכהן ובברכותיה נתוספו חלקי האדם צ"ט חלקים והוא פירוש הכתוב עשר תעשר את תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה וגו' ר"ל תן מעשר מן המעשר שהוא דבר הראוי להיות יוצא מן השדה בכל שנה שהוא חלקו ית' שנתן לכהן והנוסף צ"ט חלקים הם באו בברכה לחלק האדם וק"ל:

יאה משבחיתו כו' סאה אחת כו' ממנה משח ממנה חמר כו'. ע"פ מ"ש החורי יושבי הארץ שהיו מריחין הארץ מלא קנה זה לזיתים מלא קנה זה לגפנים כו' כפרש"י בחומש אבל במעלת א"י קאמר הצדוקי דבארעא קטינא בית סאה כו' ממנו משח כו' וק"ל:

נחלת צבי למה א"י נמשלה לצבי כו'. דלפי פשוטו מלשון חפץ כדאמרי' לעיל ארץ שצביוני בה הוא כפול בהאי קרא דהיינו ארץ חמדה דכתיב ביה וע"כ דרשוהו צבי שהוא שם חיה בקרא. ושאמר

זבת חלב ודבש שמנים מחלב משום דארץ זבת חלב וגו'. בדבר שגדולו מן הארץ מיירי שנשתבח ביה ארץ ישראל וחלב אין גדולו מן הארץ ע"כ דרשוהו דקאי על הפירות של ארץ ישראל שזכר שהן שמנים מחלב כו' וק"ל:

בסוד עמי וגו' זה סוד עיבור כו'. כדאמרינן לעיל שלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים וע"כ נקרא סוד עמי. ואמר

ובכתב ישראל לא יכתבו זו סמיכה ע"פ מ"ש פרק הפועלים לדידי חזי לי ספרא דאדם הראשון וכתיב ביה כו' רבי לא יתקרי דהיינו סמיכה:

דוכתא דמשה ואהרן לא זכו כו'. נראה דאהעברה גופה נמי קאמר הכא דמשה ואהרן לא זכו בה דכתיב כי לא תעבור את הירדן וגו' ואנא מי יימר כו' ולכך נבהלתי לעבור במיצרא:

ר"א מנשק כיפי דעכו ר"ח מתקן מתקליה ר' אמי ור' אסי קיימי כו'. עיין פרש"י ולא ידענא מאי רבותייהו שעשו כן בארץ ישראל כי ודאי מן הראוי להיות בכל מקום ונראה לפרש דה"ק שכוונו לתקן המתקלין דהיינו מכשולי העיר באותן כיפי וסלעים ור' אמי ור' אסי קיימי משמשא לטולא ר"ל אותן סלעים העמידו משמשא כו' למקום שהם פונים ללכת והשתא ניחא קרא דמייתי כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה וגו' אכולהו אמוראי קאי:

כתבתי באורך בחילוקי:

גמ' אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כו'. דא"ל בברכותיה הוי דהא בברכותי' מאה שערים כל מקום לפי חשבון וא"כ בשנה פשוטה לא מגיע לבית סאה נ' אמה על נ' אמה אפילו כור אחד:

גמ' ד"א כו' אי מה צבי זה קל כו'. ולא מקשה ללשון ראשון יש ליישב וק"ל:

גמ' ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה סמיכה. שכן דרך עוד היום הסמיכות בא"י מב' פנים או אם הוא עמו במקומו קרי ליה רבי ועולה לס"ת [בשם רבי] ואם אינו עמו כותבין לו בכתב והדין שאין סמיכה אלא בא"י לפני אלהים הכתובין בפרשה וכיון דכתיב על אדמת ישראל לא יבאו א"כ בטל הסמיכה הראשונה רק בכתב לז"א בכתב בית ישראל לא יכתבו זה סמיכה וק"ל וא"ל דהו"ל לר"א לומר מיד כשנכנס לא"י פלטי לי מתרתי דאין זה קושיא וק"ל:

ברש"י בד"ה בית סאה עושה כו' שהרי נמשלה לגן כו'. אין מדוקדק כ"כ אף שיש לצדדו וק"ל:

בתוס' בד"ה ר"ח הוי מתקל כו'. לפירוש התוס' מאי קמ"ל וצ"ל שהיה מנשק ועיקר חסר מגמ' רק מדקפיד לידע אם נכנס לגבול א"י ע"כ לאיזה ענין היה לנשק ולחבבה:

רש"י ד"ה סאה קמח. והנפה כו'. וקולטת הסולת. כצ"ל. וכ"ה בע"י:

האי תאלתא. נ"ב מלשון תאלי בפ' החובל [צ"ב א' ועתוס' דב"ק נ"ח ב' ד"ה קשבא] תאלי בי גופני ודכותה טובא:

וְהַוְיָא כְּמִבֵּי מִיכְסִי עַד אַקְרָא דְּתוּלְבַּנְקִי עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּי פַּרְסֵי אוּרְכָּא. נראה זכתה ארץ ישראל לזה השיעור בזכות התורה שניתנה להם בעבור ארץ ישראל דכתיב (תהלים קה, מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו, והתורה ניתנה בכ־ב אותיות והיה הרוחב ששה פרסאות בזכות תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים וסימנים אלו של האורך והרוחב הוא אות בכ־ו שהם כ־ב וא־ו רמז שאומרים להם 'בכו' בכיה על הטוב הגדול אשר סופו נחרב בעבור עונותיכם ככתוב אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ (תהלים קז, לד).

אָמַר: "אֶרֶץ אֶרֶץ הַכְנִיסִי פֵּרוֹתַיִךְ!. הא דכפל לשונו 'אֶרֶץ אֶרֶץ' חד כנגד חלק הגשמי וחד כנגד חלק הרוחני שבה. אי נמי חד כנגד ארץ התחתונה וחד כנגד ארץ העליונה המשפעת בתחתונה דכתיב יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו (תהלים קכב, ג).

חֲזִינְהוּ דַּהֲווּ קַיְמֵי כְּעִזֵּי. נמצא נתמעט הטוב משיעור עגל לשיעור עז וההפרש בין מספר עגל [103] לבין מספר עז [77] הוא כ"ו כמנין שם הוי־ה [26] לרמוז בעבור חלול השם שחללו בעונות נתמעטה הטובה.

בְּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בֵּית סְאָה עוֹשָׂה חָמֵשׁ רִבּוֹא כּוֹרִין. נראה לי לרמוז שבזכות התורה שהיא חמשה ספרים נעשה הטוב הזה וחמשה רבוא כורין הם חמשים אלף כורין רמז שהמזון נמשך מן הבינה שיש בה חמשים שערים.
או רמז לכ"ה חסדים וכ"ה אתוון דיחודא שאומרים בבוקר וכ"ה אתוון שאומרים בערב ולכן עושה חמשה רבוא כורין שהם חמשים אלף כורין.

וְהַנֵּי מִילֵי בִּטְרָשִׁים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּטְרָשִׁים, חֲמֵשׁ מְאָה. פירש רש"י ז"ל שבע פעמים שבעים הרי ארבע מאות ותשעים ובמקום שאין טרשים יש להוסיף עד חמש מאות עיין שם. וצריך להבין מה טעם יש להוסיף עשרה דוקא להשלים עד חמש מאות?
ונראה לי בס"ד דתרומה גדולה הוא תרי ממאה ושאר ארצות שבארץ ישראל שאינם טרשים הם המשובחים ולכן ראוי שיהיה בהם תוספת על הטרשים שיעור תרומה שהוא תרי ממאה ולפי מספר ארבע מאות ותשעים עולה תרי ממאה מספר עשרה מכל מקום ובזה נשלם חמש מאות. נמצא לפי זה כיון ששפע חוץ לארץ בישיבתה הוא שבעים כור צריך שיגיע שפע ארץ ישראל עד חמש מאות כור.
ובזה יובן בס"ד הפסוק בהושע (הושע ב, טז) לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה, ורש"י פירש עמק עכור עמק הגלות שהיו עכורים בו יהיה להם לפתח תקוה. ועדיין קשה עכור משמע קאי על המקום עצמו ולא על יושביו?
ובזה ניחא דקרי לחוץ לארץ עמק עכור כי ברכת חוץ לארץ השפע שלה יגיע עד שבעים כור וזה נרמז באותיות עָכוֹר חלק התיבה לשתים וקרי בה ע' כור ועל פי זה החשבון של ע' כור יהיה לפתח זו ארץ ישראל ששם שער השמים תִּקְוָה 'תק וה' והיינו וה לשון שמחה כמו שאמרו (איכה רבתי א, לב) בין וי לוה ניצול רבן יוחנן בן זכאי, כלומר יש לה שמחה של חמש מאות.
ולפי זה שפע ארץ ישראל יגיע עד חמש מאות שהיא מספר ב' פעמים נר [250] ובזה יובן בס"ד (צפניה א, יב) בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם בַּנֵּרוֹת, כי שפע שלה יגיע לשיעור נר ונר.
גם הוא מספר חמש מאות אברים שיש לאיש ואשתו זה רמ"ח [248] וזו רנ"ב [252] ובהיות ישראל על אדמתם דומים להתחברות אשה עם בעלה דכתיב כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ (ישעיה סב, ה).
גם הוא מספר מלוי שם שדי [שי־ן דל־ת יו־ד = 500] לכך הקדוש ברוך הוא הבטיח לאבות במתנת הארץ בשם שדי.
ובזה יובן (תהלים קמז, יב) שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶת הֳ' הַלְלִי אֱלֹקַיִךְ צִיּוֹן כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ, כי אם תמלא את 'ירושלים' כפי הקריאה שלה שנקראת בשני יודין וגם תמלא אות מם ביו־ד כזה 'מים' כפי נקוד החיר־ק של קריאתה יעלה המלוי מספר חמש מאות כזה יו־ד רי־ש וי־ו שי־ן למ־ד יו־ד מי־ם [500] ולזה אמר 'בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּך' דשיעור השפעת הברכה שהיא חמש מאות רמוזה 'בְּקִרְבֵּך'.
ולזה אמר (ישעיה מ, ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, לֵב היינו רוצה לומר המלוי תבשרו בטוב הרמוז במלוי ירושלים וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כלומר זה הרמז הוא כפי הקריאה שנקראת ירושלים בשני יודין ולא כפי הכתיבה כי היא כתובה ביו־ד אחת וחסרה יו־ד שנית.

סְאָה בִּיהוּדָה הָיְתָה עוֹשָׂה חָמֵשׁ סְאִים. נראה הכונה היתה עושה חמש סאין אחר גיבול כי לרוב שומן החיטים וחשיבותם שואבין ובולעים מים הרבה בגיבול הקמח עד שיוסיף במשקלו על חד ארבע מכח רבוי המים הנבלעים בו בשעת גיבול דאפילו הסובין והמורסן בני גיבול נינהו ובולעים מים רבים.

בֵּית סְאָה אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא, מִמֶּנָּה מְשַׁח, מִמֶּנָּה חֲמַר, מִמֶּנָּה עִבּוּר, מִמֶּנָּה קִטְנִיּוֹת, מִמֶּנָּה רוֹעוֹת מִקְנָתִי. חמשה הנאות יוצא לו ממנה משח וחמר ועיבור שהוא החטים שמהם יהיה הלחם והקטניות שהם דומין לדגן דלכך אין אוכלים אותם האשכנזים בפסח וגם מרעה הבהמה שממנה יקח בשר שמן לאכול.
ולכן אמר הכתוב (דברים יא, יד) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ זה עיבור וקטניות, תִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ זה חמר ומשח, וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ כדי שתאכל בשר שמן ממנה ובזה וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ בכולהון.

אִי, מַה צְּבִי זֶה קַל, וְאֵין בְּשָׂרוֹ שָׁמֵן, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה לְבַשֵּׁל, וְאֵין פֵּרוֹתֶיהָ שְׁמֵנִים?. קשא למה הוצרך לפרש כאן קלות הצבי, וסגי לומר הכי אי מה צבי זה אין בשרו שמן אף ארץ ישראל אין פרותיה שמנים? ועוד יש להקשות קושית הגאון מהר"ם שיף ז"ל למה לא שאל שאלה זו על לשון ראשון שאמר מה צבי אין עורו מחזיק בשרו?
ונראה לי בס"ד דחדא מתרצה בחברתה דהטעם דאין בשר הצבי שמן מפני שהוא קל ורץ הרבה תמיד ולכך הוא יגיע תמיד ויכחיש בשרו ולזה אמר אִי מַה צְּבִי זֶה קַל, ומחמת קלותו רץ הרבה ויגיע ולכך אֵין בְּשָׂרוֹ שָׁמֵן, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שהיא קַלָּה לְבַשֵּׁל פרותיה ולכך זו היא סיבה שיכחיש חילה ולא יהיו פֵּרוֹתֶיהָ שְׁמֵנִים. ובזה נתרצה קושית מהר"ם שיף ז"ל דלא שייכה שאלה זו על לשון ראשון כי 'מה שאין עורו מחזיק את בשרו' אין לזה שייכות בזה.
ודע כי דרשה זו של מה צבי זה קל מכל החיות סמיך לה על דרשה דקודם כי בשביל דמיון הקלות לחוד הוה ליה לדמותה לנשר דכן אמר התנא (משנה אבות ה, כ) הוי קל כנשר ורץ כצבי, אך הואיל ויש נמי דרשה אחרת בצבי והוא 'מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו' לכך גם לענין הקלות עשה הדמיון בצבי דהא והא איתא בצבי.

(שמות ג, יז) "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", שְׁמֵנִים מֵחָלָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ. נראה לי בס"ד הכונה לומר איכא הוכחה דפרותיה שמנים מן החלב אשר זב מן העזים בעבור שאוכלים עלין של תאנים ואם העלין כל כך שמנים שעושים בעזים חלב כנחל כל שכן הפירות! וגם יש הוכחה למתיקות הפירות מן הדבש הזב מן התאנים ויהיה בארץ כמו נחל ולזה אמר יש הוכחה על השומן שלהם מן החלב של העיזים ויש הוכחה על מתיקות שלהם מן הדבש שמתערב עם החלב בארץ.

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁשִּׁגֵּר לְבֵית חָמִיו יַיִן חָדָשׁ, וְשֶׁמֶן חָדָשׁ, וּכְלִי פִּשְׁתָּן חָדָשׁ בַּעֲצֶרֶת. הנה מאמר זה הוא בגמרא דבתרא (בבא בתרא קמו.) והביאו בעל עין יעקב כאן. ויש להקשות בשאלה זו דשואל 'מַאי קָמַשְׁמַע לָן' והלא ודאי חדוש גדול קא משמע לן דגדלו הענבים והזתים והפשתן קודם עצרת ואלו דרכם להתגדל בסוף הקיץ!
ונראה לי בס"ד דמצינו להרמב"ם ז"ל בהלכות דעות (ב, ד) הוא היה מונה חסידות שהיה נוהג בה רב ע"ה ובכללם הוא שלא שח שיחה בטלה, והמבארים על הרמב"ם לא מצאו מקום לדבר זה בתלמוד על רב ע"ה.
ולעיל בחדושי שבת (שבת י:) כתבתי דראיתי שפרשו מקום מוצא דבר זה בתלמוד על רב ממה שאמרו בחולין (חולין קיא:) דאתמר בשם רב נותן טעם בר נותן טעם אסור ולאו בפירושא אמרה רב אלא למדו דבר זה מדבריו שאמר על הקערה שעשו לו בה הסם בשביל עיניו ואחר כך הניחו לו בה תבשיל יהיב טעמא כולי האי ואם לאו משום דנתכוון ללמד בזה הדבר דין לענין נותן טעם בר נותן טעם לא היה שח שיחה כזו עיין שם.
ולכן הכא שאל 'מאי קא משמע לן?' דהן אמת שהוא דבר חידוש אך רב אין דרכו לשיח בדברים כאלה שאין בו לימוד לדינא! ותירץ שבחא דארץ ישראל קא משמע לן ונמצא אין זו שיחה בטילה של חול אלא יש בזה הדבור מצוה.
ונראה שזה האדם ששיגר לבית חמיו דברים אלו היה פקח שרמז לבית חמיו שיזדרזו וימהרו בהכנת הנדונייא כדי לעשות הנשואין במהרה ולא יתנהגו בעצלות וכבדות ולכך שלח להם דברים אלו אשר ארץ ישראל מיהרה בישולם קודם זמן הנהוג להם שרמז להם גם המה יזדרזו וימהרו בהכנת הנדונייא.
וגם רמז להם בראשי תיבות שלשה אלו שמן פשתן יין ראשי תיבות 'שפי' שהוא רוצה לומר יחידי דרמז בזה מה שהוא רוצה למהר הנשואין בשביל שהוא יושב יחידי בלא אשה.
וגם שלחם להם בעצרת שהוא זמן האירוסין של ישראל כי האירוסין היו בעצרת ביום מתן תורה והנשואין והחופה במשכן. אך ידוע כי מתחלה הוקבעה החופה והנשואין להיות בארץ ישראל בבנין בית המקדש ורק השם יתברך מרוב חבתו בישראל הקדים אותה במדבר במשכן וכמו שאמרו לעיל דף ס"ב שקבעו י"ב שנה לבנו של רבי שילך ויעסוק בתורה ואחר כך ישא את אשתו אשר אירס. אך כיון דאחלפוה קמיה פעמים שלש אמר אכניס והדר איזיל והוה קא מכסיף מאבוהי ואמר לו בני דעת קונך יש בך מעיקרא כתיב תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ (שמות טו, יז) ולבתר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה, ח) בעודם במדבר.
וגם הוא אשר מבקש מבית חמיו מהירות הכנת הנדונייא כדי למהר הנשואין שלח להם הדורון הזה שרומז בו להם מהירות ההכנה בעצרת לומר אין בזה גנאי אלא זכרו האירוסין שעשה לישראל בעצרת איך רצה אחר כך למהר להם הנשואין של ארוסין אלו.

אָמַר לֵיהּ: דּוּכְתָּא דְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לָא זָכוּ לָהּ, אֲנָא, מֵי יֵימַר דְּזָכִינָא לָהּ?. קשא מה השיב לו על טענתו שטען בעבור המהירות דמה שלא נכנסו משה ואהרן היה זה מכח גזרה שגזר עליהם כך בעבור הכאת הסלע אבל הוא לא יש לו סיבה אשר מונעתו מליכנס והרי הוא עומד ליכנס! ולמה ימהר ולא ימתין עד שתבא מברא ויעבור בה?
ונראה לי בס"ד כי אף על פי שגזר עליהם שלא יבואו לארץ ישראל בשביל הסלע אך מצינו שמשה רבינו ע"ה סוף דבר בקש לעבור את הירדן דוקא ומשם יראה את ארץ ישראל בשפת הירדן השנית דכתיב (דברים ג, כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, שבקש לעבור דוקא ולא הרשהו לכך אלא אמר לו: לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (דברים ג, כז) ותראה את הארץ מכאן. נמצא במעבר הירדן בלבד יש מצוה ולא זכו לה משה ואהרן ולכן אני מיהרתי על ההעברה בלבד.

רַבִּי אַבָּא, מְנַשֵּׁק כִּיפֵי דְּעַכּוֹ. נראה לי דהיו באותו זמן עושין מן כיפי דעכו כלים וחפצים וציורים נאין כאשר עושין עתה בירושלים מן אבני ארץ ישראל והיו מביאים כלים אלו לבבל למכור או למתנות וכשהיה רבי אבא רואה אותם היה מנשקם בשביל כבוד ארץ ישראל.

גמרא ת"ר בברכותיה של א"י בית סאה עושה חמשה ריבוא כורין ואל תתמה היאך המקום המועט של חמשים אמה שהוא שיעור בית סאה מחזיק מקום התבואה של חמשה ריבוא כורין שהרי לעיל דרשינן שתהא חטה מתמר ועולה בראש הרים והא דנקיט הכא שיעור ברכת א"י באומדן זה אע"ג דאמרינן בעלמא וכי קצבה יש לברכותיו של הקב"ה אפ"ה משמע להו דהאי קרא דויזרע יצחק וימצא מאה שערים לא נכתב אלא לרמז זה דכל מעשה אבות סימן לבנים ועוד שהרי הטעימו הקב"ה ליצחק מעין עוה"ב אלמא דלעוה"ב נמי הכי הוי שיעורא:

ארץ ארץ הכניסי פירותיך למי את מוציאה וכו'. יש לפרש ע"פ מ"ש דהע"ה שבחי ירושלים את ה' הללי אלהיך ציון כי חזק וגו'. ענינו ידוע כי ה' הוא מדת הרחמים ואלהים הוא מדת הדין ואמר כי כמו שחיוב השבח ברכת הארץ בהיותינו שם כן ראוי לך ציון להלל על אלהיך שהוא מדת הדין שבך שחומותיך פרוצות כי מה שחיזק בתחלה בריחי שעריך הוא היה הברכה אשר ברך בניך בקרבך אבל כשאין בניך בקרבך למי יחזק לארמיים הללו. ואמר השם גבוליך שלום ר"ל זה השלום ששם ה' בגבולי ירושלים בהיותינו בהן הוא אשר חלב חיטים ישביעך לעתיד ב"ב:

שם ת"ר בברכותיה וכו'. ענינו הוא כי כבר כתבנו לעיל שא"י היא מכוונת נגד שער השמים עיני ה' אלהיך בה והיא מקבלת השפע ומחלקת לשאר ארצות. וכן הוא אומר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף פי' מא"י שמשם תצא תורה שנקראת אמת ומשם השגחת הש"י לדון העולם. גם ה' יתן הטוב כשהקב"ה משפיע מקבלת תחלת השפע מן השמים ומשם היא מתפשטות. ויש לפרש בדרך רמז כי אמרו כל העולם שית אלפי פרסי וא"י הוא ד' מאות פרסי חלוק העולם לרצועות של ד' מאות פרסי תמצא חמשה עשר רצועות חלוק אותן ג"כ לרחבן תמצא ט"ו רצועות על ט"ו רצועות והוא שני מאות ועשרים וחמשה רצועות שכל רצועה הוא ת' על ת' וחלק אחד מהם הוא א"י. הרי שארץ ישראל בברכתה היא מחלקת לרכ"ד פעמים כמותה. וזהו לדרך פעמיו ר"ל רכ"ד פעמים כמותה. וק"ל:

(קיב א) אני ראיתי בבקעת בית שאן וכו'.—עי' פירש"י. והנה כאן מבואר, שכל ארץ ישראל מעולה הרבה מבית שאן. ופלא שבעירובין (יט א) איתא: "גן עדן אר"ל אם בא"י היא בית שאן פתחה". ופירש"י, שפירותיה מתוקים מכל א"י. וכן בירושלמי בכורים ספ"א איתא, דבית שאן היא עיקר זבת חלב ודבש שבא"י. ועוד בב"ר פצ"ח אות כב א"ר לוי על ההיא תחום בית שאן ושמה כנרת. ושם מבואר, דכנרת היינו גנוסר בלשון ארמית. ובברכות (מד א) דפירות גינוסר חשובים ומתוקים מאד. ואולי נאמר דפירות אילנות בית שאן הם שמנים וטובים ומתוקים ומרובים מכל א"י, אבל תבואות שדותיה אינן טובות כל כך כמו בשאר א"י; שיש מקומות שמגדלים אילנות טובים ופירות הרבה ומתוקים ואינם טובים לתבואות השדה, ויש מקומות להיפך, שטובים לתבואות ואינם טובים לעצי פרי.

בדברי מהר"ם שבחדושי אנשי שם בסוף המרדכי יש ט"ס וכצ"ל: כיצד הזוז הוא שש מעה כסף, המעה הוא ארבע גרה של שמנה פרוטות, נמצא כ"ה זוז ק"נ מעה, ושבעה ומחצה מעה הוא שקראו הספר גדול, והוא הנקרא זהב בלשוננו. נמצא ש' גרה הם עשר גדולים, ת"ר גרה הרי כ' גדולים והם שני פרחי זהב ושני דוקט של כסף, שהרי הפרח הוא י"ב דינר של שש מעין שהן ע"ב מעין שהן עושין עשרה זהובים פחות דוקט שהוא י"ב גרה וכו'.

ביאור דבריו: הפרח הוא י"ב דינר או זוזים שבתלמוד. הדינר - ב' דוקט, הדוקט - ג' מעות שבתלמוד, המעה-ד' גרה שהוא האיסר שבתלמוד, והגרה - ד' שעורות, והשעורה - ב' פרוטות שבתלמוד. והגדול או הזהב הוא שבע מעות ומחצה. ועי' בשו"ת חוט השני סי' צז, שהשיג על סוף דברי מהר"ם כאן.