נדרים ב ע"א

הקדמה לחלק ראשון של מסכת נדרים

בהקדמה להלן, יבוארו, בסייעתא דשמיא, כמה מושגי יסוד בנדרים, ויוצגו כמה נושאים מרכזיים, הנידונים בסוגיות הגמרא, ובדברי רבותינו הראשונים והאחרונים.

בין השאר יבואר -

מהו עיקר הנדר, ומהו "יד" הנדר?

מדוע מוגדרים הנדרים כאיסור "חפצא", בעוד שאר האיסורים מוגדרים כאיסור "גברא"?

כיצד יש דין "מעילה" בנדרים, על אף שאין החפץ הנאסר שייך להקדש?

מה בין נדר לשבועה, אחרי ששניהם נלמדים מאותו הלאו, "לא יחל דברו"?

א. כיצד הוא עיקר הנדר?

בתחילת המסכת וכן במסכת שבועות, דנו רבותנו הראשונים בשאלה היסודית:

האם עיקר הנדר הוא כאשר אומר האדם "דבר זה אסור עלי", ומשעה שאמר זאת הוא אסור בו מן התורה, שנאמר "לא יחל דברו".

או שהדיבור "דבר זה אסור עלי" אין לו משמעות כשלעצמו, אלא אם כן יגדירנו שהוא אסור עליו כקרבן, או כשאר חפצי הקדש, שנאסרים בדיבור פיו, בשעה שמקדישים אותם בעליהם.

לפי הצד השני, אם לא יאמר האדם שהוא אוסר זאת כהקדש, יועיל דיבורו מדין "יד הנדר".

לפי שלימדה תורה בפרשת נדרים, שגם דיבור חלקי בנדר, אם רק משתמע ממנו נדר, הרי הוא חל כאילו הושלם דיבורו, וכאילו אמר שאוסר זאת כקרבן או כהקדש.

לדיבור חלקי שכזה קראו חכמים "יד הנדר", כמשל לאדם האוחז ביד הכלי ובכך הוא כאילו מחזיק בכלי כולו.

הגדרת הנדר כ"קרבן", נקראת "התפשה".

אך אין משמעות ההתפשה העברת קדושה כל שהיא באמצעות "התפשת" החפץ בקרבן, אלא זו היא הגדרה של האיסור, שבדימוי לקרבן מבהיר הנודר שהחפץ הוא שצריך להשאר באיסור, כמו שאיסור הקרבן הוא מחמת קדושת החפץ, ומבלעדי הגדרה זו, אין כל משמעות של נדר [לפי הסוברים כך], לפי שאמירת "דבר זה אסור עלי" אינה מגדירה אותו כאיסור חפצא, וממילא אין כאן כלל לשון נדר.

ב. נדר הוא איסור חפצא, ואילו שבועה היא איסור גברא.

כל הנדרים, מלבד נדרי מצוה, יכולים לחול רק על החפץ ולאסור אותו, אך אינם יכולים לחול על האדם, לאסור את גופו מלעשות מעשה מסויים, או לחייבו לעשות מעשה מס ויים.

רק בנדרי מצוה התחדש שיכול האדם לנדור בנדר לעשות מעשה.

לעומת זאת, השבועה אינה חלה על החפץ, אלא היא מחייבת את האדם לעשות או להמנע מלעשות.

ואם כי השבועה והנדר נלמדים מאותו פסוק "לא יחל דברו", חיובם השונה נגזר מעצם מהותם. כי מהות הנדר היא הטלת איסור, בעוד שמהות השבועה היא התחייבות האדם.

איסור החפצא של הנדר שונה מכל שאר האיסורים בתורה [למעט הקדש], לפי שאפילו מאכלות אסורות אין איסורם איסור חפצא [לפי הרבה ראשונים], כי לא התכוונה תורה באסרה מאכלות אסורות שהחפץ ישאר באיסורו, אלא דאגה התורה שהאדם לא יפגע מאכילת מאכל האסור לו. ואילו בנדר אסרה התורה את החפץ, כדי שלא יפגע האיסור הרובץ על החפץ, ולא יתחלל הדיבור שהחפץ הזה אסור [לפי הסברו של הגר"ש שקופ].

ג. מהו פשר דין ה"מעילה" בנדר?

נפסק להלכה ש"יש מעילה בקונמות" [הקונם הוא כינוי לנדר, ש"מתפיסו" בקרבן].

והיינו, אף על פי שאין החפץ שנאסר בנדר שייך להקדש, חידשה תורה שיכול האדם להחיל על חפץ חולין דין שינהגו בו כהקדש, וימעלו בו, למרות שאינו הקדש!

נמצאנו למדים לפי חידוש זה, שלא רק שאיפשרה התורה לאדם לאסור את עצמו בדבר המותר, אלא איפשרה לו התורה לדמות את איסור החפץ לאיסור תורה, ולהחיל עליו דיני הקדש למרות שאינו הקדש.

ד. התפשה בדבר הנדור, ולא בדבר האסור.

כאשר רוצה האדם "להתפיש" את נדרו בדבר האסור מן התורה, חייב הוא להתפישו בדבר הנדור, כמו קרבן או הקדש, ואינו יכול להתפישו בדבר האסור, שאינו יכול לומר "דבר זה אסור עלי כחזיר".

אך יש נידון בגמרא ובדברי רבותינו במי שמתפיס את נדרו ומדמהו לקדושת בכור, האם מועילה התפשה שכזו, שהרי בכור הוא קדוש מחמת לידתו ולא מחמת הקדש בעליו, אך יחד עם זאת, יש מצוה על בעליו להקדישו.

והמשנה למלך דן בשאלה האם רק אם מתפיש את הנדר בקרבן יש דין מעילה, או גם בלא התפשה יש דין מעילה [פרק ד מהלכות מעילה].

פרק ראשון - כל כינויי

בארבעה ענינים יכול האדם לאסור על עצמו בדיבור פיו - בנדר, בשבועה, בחרם, ובנזירות.

זאת, מלבד המקרים בהם מטיל האדם חלות של קדושה על דבר, כמו הקדש או הפרשת תרומה, שבהם מחיל דיבורו את הקדושה על החפץ, ומשעה שחלה הקדושה חייב הוא לנהוג בדבר לפי מה שמחייבת התורה.

הנדר מתחלק לשני סוגים עיקריים:

האחד, נדר שבו אוסר אדם חפץ מסויים על עצמו או על חברו.

והשני, נדר שבו מחייב האדם את עצמו לעשות דבר מצוה.

אך אין האדם יכול לחייב את עצמו בנדר לעשות פעולה שאינה מצוה, היות ומהותו של נדר היא הטלת איסור על חפץ, ולא התחייבות לעשיה. מלבד נדר לדבר מצוה, שנלמד מפסוקים אחרים, שיכול האדם לחייב את עצמו לעשות דבר מצוה, כמו מי שמחייב עצמו ליתן צדקה או להביא קרבן, או שמחייב עצמו ללמוד בהשכמת הבוקר.

דף ב - א

מתניתין:

משנתנו מבארת שני חידושים בענין הלשונות שבהן אוסר האדם את עצמו.

האחד, לשון הנאמרת באופן של "כינוי", שאינו אומר את הנדר או השבועה בלשון הרגילה, אלא משתמש בביטוי אחר [שהוא שיבוש לשוני, או שהוא לשון מיוחדת שתקנו חכמים לנודרים].

והשני, לשון הנאמרת באופן של "יד", שאומר רק דיבור חלקי מהנדר או מהשבועה.

א. כינויי נדרים:

כל כינויי נדרים - דינם כנדרים.

מי שנודר ואינו אומר לשון מפורשת של איסור נדר אלא משתמש בביטוי שהוא "כינוי", חל נדרו, וכפי שיבואר:

האומר בנדרו "דבר זה אסור עלי כקרבן", הרי זה נדר מפורש.

אך אם יאמר "דבר זה אסור עלי כקונם", או אם יאמר "קונם עלי דבר זה" - הרי הוא מתבטא בכינוי, לפי ש"קונם" הוא כינוי לקרבן. ^[1] וכל כינויי חרמים - דינם כחרמים.

כגון אדם האומר "דבר זה הוא חרך", הרי הוא כינוי לחרם, וחל החרם. ^[2]

וכל כינויי שבועות - כשבועות. ^[3]

כגון אדם האומר "שבותה שאעשה דבר פלוני", הרי זה כינוי לשבועה, וחלה שבועתו.

וכל כינויי נזירות - כנזירות. כגון האומר "הריני נזיק", שהוא כינוי לנזיר, חל עליו דין נזיר.

ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בגמרא, האם הכינויים הם לשונות של נכרים, והם שיבוש של לשון הקודש, או שהם לשונות שתיקנו חכמים לאדם הנודר, כיון שהיו רגילים לומר "לה' קרבן", וחששו חכמים שמא יחזרו בהם אחרי שיגידו את שם ה', ולא יקדישו את הבהמה לקרבן, ונמצא שמוציאים שם שמים לבטלה. ולכן תקנו חכמים לנודרים לומר "קונם" במקום "קרבן", ואז לא יהיו רגילים לצרף לביטוי הזה את שם ה'.

ב. ידות נדרים

מי שאומר דיבור חלקי ^[4] של נדר שיש במשמעותו איסור [ודיבור שכזה קרוי "יד" של נדר, בדומה ליד הכלי, שכל האוחז ביד הכלי הרי הוא כמי שאוחז בכלי עצמו], חל נדרו, היות ו"ידות הנדרים" הרי הם כנדרים עצמם. וכגון:

האומר לחברו "מודרני ממך", שאינו אומר דיבור שלם "הריני אוסר על עצמי לאכול ממאכליך" או "הריני מודר ממך כקרבן", אלא רק דיבור חלקי, "מודרני ממך", שיש במשמעותו "אסור אני לאכול ממאכליך". אך אין זה דיבור שלם של נדר. ^[5] או האומר לחברו "מופרשני ממך", שלא אמר דיבור שלם של איסור "אסור עלי לאכול ממאכליך".

או האומר לחברו "מרוחקני ממך".

בכל שלשת הדיבורים הללו, אם הוסיף ואמר: "שאני אוכל לך" [דהיינו, כגון שאמר "מודרני ממך שאני אוכל לך],

או הוסיף ואמר "שאני טועם לך" -

אסור לו לאכול או לטעום ממנו מחמת נדר, כאילו אמר לו במפורש שאסור לו לאכול ממנו. ^[6] אבל אם אמר "מודרני ממך" גרידא, אין זה אפילו "יד" של נדר, ואינו אסור להנות ממנו.

האומר לחברו "מנודה אני לך" - רבי עקיבא היה חוכך [מסתפק בדבר, ונוטה] בזה להחמיר, לאסור כנדר, כי גם דיבור שכזה הוא אופן של יד, שהרי המנודה אסור לו לאכול או אפילו להיות יחד עם חברו שאינו מנודה.

כל כנויי נדרים כנדרים. וחרמים כחרמים. ושבועות כשבועות. נזירות כנזירות. האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מורחקני ממך. שאיני אוכל לך. שאיני טועם לך אסור מנודה אני לך ר״ע היה חוכך בזה להחמיר:

[מתני']: כל כנויי נדרים כנדרים. מה שאינו עיקר השם קרוי כנוי, ועיקר הנדר הוא שיתפיס דבר שאוסר על עצמו עכשיו בדבר הנדור כבר, כדאיתא בגמרין בפרקין (לקמן נדרים יג, א) ובשבועות (כ, ב). והלכך עיקר נדר הוא שיאמר הרי עלי ככר זה כקרבן, וכנוי נדרים הוא שיאמר ככר זה עלי כקונם או קונם עלי.
ובגמרא (לקמן נדרים י, א) פליגי בהו ר' יוחנן וריש לקיש, דר"י סבר לשון עכו"ם הם ור"ל סבר לשונות הם שבדו להם חכמים להיות נודר בהם.
ולמאן דאמר לשון שבדו להם חכמים, איכא למימר שאין הכינויין כנדרים לקרבן ולמלקות, וכינויין כנדרים לאסור קאמר ולעבור עליהם בבל יחל דרבנן.
ואיכא למימר דאפילו למלקות ולעונשין משום דכיון דתקנו חכמים לשונות אלו חזרו להיותן כלשון נדר גמור.
ומסתברא דודאי משמע דכי היכי דפליגי בכינויי נדרים הכי נמי פליגי בכינויי נזירות וכדמשמע נמי לקמן (נדרים י, א) ואלו בכינויי נזירות אקשינן בפרק קמא דנזיר (ב, א) כדאקשינן הכא ולפרוש כינויי נזירות ברישא ופרקינן אלא היינו טעמא דידות הואיל ואתין ליה מדרשא חביבא ליה וליפתח בהו ברישא תנא כי מתחיל מתחיל בעיקר קרבן ולענין פירושו מפרש ידות תחילה אלמא כינויין מביאין קרבן עליהם.
ולכאורה ההיא ודאי אתיא אפילו כריש לקיש, דאי לא ליקשי כדמקשי הכא, הניחא למאן דאמר לשון עכו"ם הם אלא למ"ד לשון שבדו חכמים מאי איכא למימר.
והדין נותן שהרי כל הלשונות אינן אלא מוסכמות, ואף אלו כיון שהסכימו עליהם חכמים מי שנודר בהם מתכוין לנדר גמור, כנודר באחד משאר הלשונות שבדו להם כל עם ועם לשונו, אבל למ"ד לשון עכו"ם הם איכא למידק אם כן למה פרט התנא אלו ליתני הנודר בכל לשון [שהוא מבין לפי שיטה מקובצת] נדרו נדר.
ותירצו בתוס' (ד"ה כל כינויי) דודאי כל שנדר בכל לשון שהוא מבין נדריו נדרים, אבל הני דבמתני' אף על פי שאין מבין משמעות הלשון חל הנדר.
ואיני יודע טעם לדבריהם, שאם נדר באחד משאר הלשונות מתכוין לנדר אע"פ שאינו מבין משמעות הלשון, מכל מקום חל הנדר דפיו לבו שוין [הם לפי הש"מ], ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש ולא קרינן פיו ולבו שוין עד שיבין משמעות הלשון ממש, אף בקונם וקונם לא יהא נדר ומאי שנא הני. ומסתברא דאין הפרש בין אלו לשאר הכינויין אלא שאלו היו ידועין אצלם והכירום וה"ה לכל השאר.
ואין להקשות מפני מה הוצרכו להזכיר מהם כלל, שאין [מן] התימה אם למדו [וגילו אלו לפי הש"מ] קצת מן הלשונות שיש במשמען לשון נדר שאלו נדר אחד בהם שידע ויכיר שהם לשון נדר נדריו קיימין.
ועוד דדילמא הוצרכו לשנות כך לומר לך שאלו הם כנויין ואסורין אבל מקנמנא מקנחנא מקנסנא מותרין לפי שאינן כנויין אלא כנויי כינויין, וכדאיתא בגמרא (לקמן נדרים ו, ב). ומה שקראום כנויין אע"פ שהם עיקר הלשון בלשון העכו"ם, שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונות כנויין לו.

שבועות כשבועות. ומפרש בסמוך (לקמן נדרים י, ב) כנויי שבועות שבותה שקוקה. ומשמע מהכא דלשון שבועה לבד בלא שם ובלא כנוי הוי שבועה, שאילו מזכיר שם בלאו הכי הויא שבועה שאילו אמר בשם פלוני לא אוכל ככר זו או בשם פלוני לא אוכל לך או אוכל לך הרי זו שבועה, ואין צריך לא לשבועה ולא לשבותה.
וכן נמי משמע מהא דתנן בסמוך (לקמן נדרים ט, א) כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה, ואוקמה שמואל בגמרא כנדרי רשעים עלי או כנדרי רשעים הריני או כנדרי רשעים הימנו דכיון דאמר כנדרי רשעים הימנו היינו שבועה, אע"פ שאין שם לא שם ולא כינוי.
ואיכא למידק דבשלהי שבועת העדות (שבועות לה, א) אמרינן דבעינן שם וכדילפינן לה התם בגזירה שוה דאלה אלה משבועת האלה דסוטה. ובפרק שבועת הדיינין (שבועות לח, ב) אמרינן כמאן כר' חנינא דאמר בעינן שם, ואפילו תימא רבנן דאמרי בכינויי בלא כינוי מיהא לא מיחייב. ותירץ ר"ת ז"ל (כאן בר"ן) דלא בעינן שם אלא מפי אחרים דומיא דשבועת האלה דסוטה אבל בשאר שבועות לא.
והראב"ד ז"ל (הפלאה פ"ב הלכות שבועות הי"ג בהשגות) תירץ דלא בעינן שם אלא בשבועת העדות דגמרינן ליה בגזירה שוה דאלה אלה ובשבועת הפקדון גמרינן בגזירה שוה בשבועת העדות דתחטא תחטא, אבל בשאר שבועות לא אשכחן.
ואם נאמר בשאר שבועות לחייבי משום שבועת שוא ובשבועת שקר משום דבדידהו כתיב שם כדכתיב (ויקרא יט, יב/שמות כ, ו) לא תשבעו בשמי לשקר כי לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא.
וקשיא לי לכולהו, הא דתנן בשבועת העדות (שבועות לה, ב) אוסרכם אני מצוה אני עליכם משביעכם אני הרי אלו חייבין, ופירשה רב יהודה באומר משביע אני עליכם בשבועה האמורה אוסרכם אני באיסור האמור בתורה מצוה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה.
ובודאי הא לא משמע שמזכיר עם אלו שם או כינויין דאם כן למה צריך לומר שבועה האמורה בתורה וצוואה האמורה בתורה הא במשביע אני עליכם בשם פלוני סגי. ואע"ג דלא קמה הא דרב יהודה לאו מהאי טעמא דחיה לה, אלא משום כובלכם אני דכבול באורייתא לא כתוב.
ושמא נאמר דכיון דאמר בשבועה האמורה בתורה או בצוואה ואיסור האמור בתורה ובהני כולהו כתיב שם בתורה, הרי זה כמי שהוציא את השם בשפתיו דמי, דומיא דהא דתניא בריש פרק הרי אלו מותרין לקמן (נדרים יד, ב) הנודר בתורה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, כאילו אמר בפירוש ככר זה (כקרבן) [בקרבן לפי הש"מ] שכתוב בתורה. ואי נמי נשבע אני בשם שהוזכר בתורה.
ומכל מקום קשיא לי מדאוקמה אביי התם דהכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה. ואין צריך לומר בשבועה האמורה בתורה, אלא מכיון שאמר בשבוע (לקמן נדרים יג, ב) קונם פי מדבר עמך, ופרישנא בגמרא דהוי ליה כמאן דאמר יאסר פי לדבורי, הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דהכא קאמר יאסר עלי פי להנאת דבורי עמך.
והא דתניא (לקמן נדרים יב, א) איזה איסר האמור בתורה, אמר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו. לאו למימרא שיאמר בלשון הזה שלא בא אלא לאשמועינן שצריך לתלות נדרו בדבר הנדור, וכדאמר שמואל והיא שנדור ובא מאותו היום ולעולם באומר הרי עלי אכילה בשר ושתיית יין כיום שמת בו אביו.
אי נמי דאמר סתם הרי יום זה עלי כיום שמת בו אביו והוא היה נדור ביום שמת בו אביו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. והכין תני לה בירושלמי (כאן פ"א ה"א) איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו כו'. והא דאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא (שבועות כב, א) אכילה משתיהן עלי שבועה לאו למימרא שיאמר בלשון זה אלא שיאמר הריני נשבע שלא אוכל משתיהן. וכ"פ שם ר"ת והרא"ם ז"ל ולא הוזכר שם לשון זה אלא בגררא דקונמות, ומשום דאוקימנא הא דתניא (כב, ב תוס' ד"ה וחכמים) קונמות מצטרפין ואין שבועות מצטרפין באומר אכילה משתיהן עלי קונם ואמרינן שבועה נמי דאמר אכילה משתיהן עלי שבועה ולאפוקי דלא הזכיר שבועה על כל ככר וככר בפני עצמו אלא ביחד. ולא שיזכירו לשון זה בדוקא.
והא דאמרינן התם נמי בשבועות (כט, א) ובמכלתין דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה, לאו דוקא בלשון זה אלא שיאמר הרי הוא נשבע שלא יאכל מפירות שבעולם אם לא ראיתי גמל פורח באויר.
וכלשון זה מצאתיה בתשובת הגאונים ז"ל וכן דעת רבותנו הצרפתים ז"ל כאן, ובירושלמי (כאן פ"א, ה"א) פליגי בה ר' יודן ור' מונא ור' יוסי דר' יודן ורב מונא סברי דאין נדר בלשון שבועה.
וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן דאמרינן הכא דנדר מיתסר חפצא אנפשיה ולא שבקינן מאי דמפורש בהדיא בגמרא במקומו ותפסינן לישני דלא מיתאמרן בדוקא.

כל כנויי נדרים כנדרים חרמים כחרמים שבועות כשבועות נזירות כנזירות. פי' שני ענייני נדרים הם. האחד נדרי הקדשות והוא כל שמקבל עליו לתת דבר לגבוה הן קדשי שמים הן קדשי בד"ה וכן הנודר לצדקה או הנודר המקבל עליו לעשות שום מצוה וזה הוא שאמר הכתוב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך לא תאחר לשלמו ודרשינן להו בפ"ק דר"ה בקדשי גבוה וצדקה. ונדר זה בשני פנים או שאומר הרי זה או שאומר הרי (זה) עלי. והענין הב' הוא נדרי איסר שהוא אוסר על עצמו דברים המותרים לו הן מדברים שלו או של אחרים (א) שאוסר על אחרים דברים שלו וזש"ה כי ידור נדר לה' וכו' לאסור איסר על נפשו (ב) והיינו נדרי הקדש מפורשין בסדר קדשים ודיני נדרי איסר מפורשין במסכת זו ושלשה מיני נדרים הם נדר גמור ויד הנדר וכינויי הנדר נדר גמור הוא כל שגומר לשון נדרו כולו בלשון מתוקן והוא שאוסר דבר המותר כדבר האסור מחמת נדר או הקדש כגון שאומר ככר זה אסור עלי באכילה כקרבן או כהקדש וכיוצא בו א"נ ככר זה אסור עלי כקרבן ולאפוקי האומר ככר זה עלי אסור כנבלה שלא אמר כלום כדאי' במכילתין [דף יג:] ובכה"ג שתולה איסור נדרו בהקדש לא חשיב מתפיס בנדר דלא חשיבא התפסה אלא כשאומר זה עלי כזה (מה) אבל כשאומר איסור נדרו בפירוש או בידות שהוא כמפרש אע"פ שתולה איסורו בדבר אחר שיהא כקרבן אינו אלא כמפרש איסור נדרו ואיסורא מנפשיה חיילא אככר זה ולא מחמת התפסתו של זה וזה מבואר: ויד הנדר הוא כל שלשונו מתוקן אלא שלא גמר לשון נדרו אבל יש במשמע מה שפירש ללמד על מה שלא פי' ונלמוד ממנו (ג) והא ידות הכלים שכל הכלי נאחז מחמתו וזה על ג' דרכים. יש מהם ידים מוכיחות והוא כשיש במשמע לשונו או הוכח בעניינו ועסקיו שנתכוון לאיסור אכילה או הנאה כגון שאמר ככר זה עלי קרבן או אסור וכאומר מודרני ממך שאני אוכל לך וכן בנזיר שאמר אהא והיה נזיר עובר לפניו הוי ידים מוכיחות דאהא נזיר קאמר וכן כל כיוצא בזה. והשני הוא ידים שאינן מוכיחות כלומר שאין הוכח גמור בעניינו ולא בלשונו שנתכוון לאיסור כגון האומר ככר זה עלי שהוא יד לקרבן ולא לנדרי איסר כדאיתא בגמ' במתני' וכן האומר מודרני ממך מרוחקני ממך כדאיתא לקמן. והג' שאפילו יד כלל לא חשיב ולא הוי כלום לכ"ע כגון האומר ככר זה או שאומר חבירו קונם ככר זה עלי ואמר הוא אחר זמן ועלי. וכדאמרינן [נזיר דף כ:] באומר הריני נזיר ואמר חבירו אחר כדי דבור ואני דלא הוי נזיר ואפילו למ"ד ידים שאין מוכיחות הויין ידים וכן [שם דף ב:] מי שאמר אהא ולא היה נזיר עובר עליו דדילמא אהא בתענית קאמר ואפילו יד שאינו מוכיח לא חשיב כדפרישית בפ"ק דקידושין וקי"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואפילו ידים מוכיחות דהויין ידים היינו מן הסתם או שאמר שנתכוון באיסור כראוי אבל אם פי' שלא נתכוון לכך ה"ז מותר ולא חשיב דברים שבלב כדתנן [לקמן דף כ.] נדר בחרם ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים הרי הוא מותר הלכך מי שאמר ככר זה עלי אסור ואמר לא נתכוונתי אלא שיהא אסור כחזיר וכנבלה הרי זה מותר שאינו סותר לשון נדרו וקולר תלוי בצוארו וכן כל כיוצא בזה:

וכינוי הנדר הוא שגומר לשון נדרו אלא שאינו לשונו מתוקן שאומרו בלשון אחרת והוא מלשון המכנה שם לחבירו כלומר שקורא אותו בשם אחר שאינו שמו (אפאבן) [אף כאן] כיוצא בו שקורא לקרבן קונם או קונח או קונס ולנזיר נזיח נזיק פזיח. וקורא לשבועה שבותה שקוקה ולחרם חרק וחרף כדמפרש ואזיל במתניתין לקמן ובגמרא [לקמן דף י.] איפליגו בה דר"ל סבר דכינויים לשון שבדו חכמים להיות נודרים בו בכל מקום ובכל זמן כי היכי דלא לימא קרבן לה' דילמא אמר לה' קרבן והוא אסור שהוא קרוב להוציא שם שמים לבעלה ורבי יוחנן סבר לשון אומות שקורין לקרבן קונם ולשבועה שבותה ואם באותו מקום בלבד נדר או נשבע בשמות אלו הרי זה נדר או שבועה גמורה מן התורה והלכתא כר"י ובמקומות אחרים שאין נוהגין בכינויין אלו לא הוי נדר ולא שבועה אבל אם יש להם כנויים אחרים חייב בהם:

ומסתברא דלשון לע"ז וער"ב וכיוצא בו ככינויין חשיבי ואסור בהן והוי יודע דכי היכי דיש ידות וכינויין לנדרי איסר ושבועות ונזירות הוא הדין לנדר הקדש שאומר אתן כך וכך לגבוה או לעניים או אעשה מצוה זו אע"פ שלא אמר הרי עלי חייב משום ידות וכדאמרינן לקמן בפרקין [דף ח.] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לה' אלהי ישראל והיינו משום ידות דנדרי הקדש וכן (ד) בב"כ וכן הדין באומר הרי עלי להביא קונם קונח חייב בקרבן משום כינויין וכדתנן כל כינויי חרמים כחרמים דחרמים הוי לישנא דהקדש מלשון כל חרם בישראל וסתמן לכהנים עד שיפרש לבדק הבית [דף יח:]. ומשמע נמי לישנא דאיסורא כדכתיב [עזרא י] יחרם כל רכושו שפירושו שיאסרו כל נכסיו וכדתנן הריני עליך חרם הרי את עלי חרם שפירוש אסור והוי יד נדרי איסר הילכך כל האומר הרי זה חרם או חרך היינו חרמי כהנים וכל האומר הרי זה איסור כחרם הוי נדר איסור גמור דבחרמי כהנים קאמר והוי כאומר ה"ז אסור כקרבן וכל האומר ה"ז עלי חרם פירוש הרי זה עלי אסור והוי ידות נדרים ומתני' דקתני חרמים כחרמים לענין חרמי כהנים איירי ולומר דבנדרי הקדש נמי איכא ידות וכינויין ונקט לשון חרמים טפי משאר הקדשות משום דדמי לנדרי איסור שיש במשמעות איסר דודאי לא איירי בחרמי נדרי איסור דהא תו למה לי כיון דקתני כל כינויי נדרים כנדרים לענין נדרי איסר דהוי עיקר מכלתין ובתר הכי קתני חרמים כחרמים לענין נדרי הקדש וסמכו לו למה שאמר בגמרא [לקמן ע"ב] דאיידי דתנא נדרים מידי דמיתסר חפצא תנא חרמים מידי דמיחסר חפצא עליה כלומר חרמים דעלמא ובגמרא מוכח שלוקין על ידות נדרים כנדרים והוא הדין על הכינויין:

שבועות כשבועות. פרש"י ז"ל בסוף משנתינו כגון שאמר שבותה שבוקה וכן נדר (ה) נמי הוי כינוי לשבועה מפני שהוא כינוי למומי כדמתרגמינן שבועה מומתא וכי תנן דשבותא ושבוקה לא מיחייב אלא משום כינויין דוקא כשלא הזכיר את השם אפילו אבל אם הזכיר את השם לא הזכיר שבועה כלל הרי זו שבועה גמורה בין שהזכיר את השם או אחד מן הכינויין וכדאמרינן במכלתין מארי כולא לא אכילנא ואמרינן בפרק אין מעמידין במס' ע"ז לאלהא דישראל לא מגלינא וכן כשהזכיר שבועה מפיו אע"פ שלא הזכיר השם ולא כינויו שבועה חמורה היא ומיחייב עלה קרבן בין בשבועת בטוי בין בשבועת העדות לרבנן [שבועות דף לה:] דלא גמרי אלה אלה מסוטה לשבועת העדות ואף לר' חנינא בר אידי לא פליג אלא בשבועת העדות לענין קרבן דגמר אלה אלה מסוטה מה להלן בשם אף כאן בשם אבל בשבועת בינווי מודה דמיחייב קרבן ואף בשבועת העדות מודה דחיילא שבועה עליה אלא דפטר ליה מקרבן ורבנן פליגי עליה ומיחייבי ליה קרבן וכדתנן [שם ע"א] משביע אלי עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה וכדאמרינן בפ' שבועת תניין [דף כ.] מבעא שבועה איסר שבועה מאי דתנן התם [שם דף לה.] בחנון ורחום ובכל הכינויין ה"ז חייב ה"ה בשלא [הזכיר] שום כינוי כל שמזכיר שבועה ולא אתינן אלא לאפוקי ממאן דאמר בשמים ובארץ דלא הויא שבועה:

מיהו סברא דמרן הראב"ד ז"ל דאף על גב דבלאו הזכרת השם חיילא שבועה ומיחייב קרבן מילקא לא לקי עד דאיכא הזכרת השם דבכולהו לאוין דאורייתא דכתיבי בשבועה איכא שם כדכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ולא תשבעו בשמי לשקר ואע"ג דלוקין על ידי נדרים אין לוקין על זו כיון שלא הזכיר את השם אבל כל שהזכיר השם או אחד מן הכינויין דרך שבועה אע"פ שלא הוציא שבועה מפיו היה לוקה. והא דאמרינן [שבועות דף לט:] גבי שבועת הדיינין שאם לא הזכיר בה השם טועה בדברי משנה הוא וחוזר לאו למימרא דשבועה שאין בה הזכרת השם לא הויא שבועה דודאי שבועה גמורה היא כדאמרן אלא חומר הוא שהחמירו מטעם זה שאם נשבע שלא בנקיטת חפץ שחוזר אע"פ דשבועה בלא נקיטת חפץ שבועה:

וידות שבועה היינו כההיא דאמרינן בפרק שבועת העדות [שם דף לו.] שהאומר הן הן תרי זימני הוי שבועה פירוש בשנתכוון לשבועה ומשום ידות וכן בשבועה שאמר בלשון נדר ואיכוון לשבועה כגון שאמר ככר זה עלי בשבועה נהי דלא הוי שבועה גמורה ידות מיהא הוי אם אמר שנתכוון לשבועה דבכולהו ידות דאסיר היינו בשנתכוון בהם לנדר או לשבועה הא לאו הכי לא כדכתיבנא לעיל:

האומר מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור. פי' ידות נדרים קא מפרש דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני כל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים ואלו הן ידות האומר לחבירו מודרני ממך וכו' ואלו הן כינויין קונם קונח וכו' ופתח בידות ברישא לפרושינהו משום דחביבא ליה דאתיין מדרשא ואסיקנא בגמ' [לקמן דף ד.] דכי מיחייב במודרני ממך משום ידות דוקא במודרני ממך שאני אוכל לך מופרשני ממך שאני אוכל לך מרוחקני ממך שאני אוכל לך אבל משום מודרני ממן או מופרשני ממך או מרוחקני ממך לא מיחייב כלל אפילו נתכוון דהוו להו ידים שאינם מוכיחות ולא הויין ידים ודוקא במודרני ממך אבל באומר מודרני מנכסיך או מככר זה ידים מוכיחות הם וכן באומר הדרני נדר בככר זה. ופי' שאני אוכל לך מה שאני אוכל משלך וכן כל לי ולך שבמסכת זו פירושו משלי או משלך:

וכתבו מקצת רבנן ז"ל דה"ג (ו) שאני אוכל לך ופי' שאני בהבלעת האל"ף ולא גרסינן שאיני אוכל לך שאיני טועם לך דכל איני אוכל ואיני טועם איסור גברא הוא ונדרים בעינן איסור חפצא שיאסור הדבר על עצמו כדאיתא במכילתין [לקמן ע"ב] וכן רבינו ז"ל גורס אותו בהלכות שני אוכל לך וכן הוא במקצת הגמרות אבל ספרים יש דגרסי שאיני אוכל לך ויש לפרש דאע"ג דבנדרים בעיא איסור חפצא היינו בנדר גמור אבל הכא ידות נינהו:

ולמאן דאמר ידים שאין מוכיחות הויין ידים [לקמן דף ה:] במודרני ממך סגי דמפרש ליה מודרני מנכסיך אלא למ"ד ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים שרי ליה דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך קאמר הילכך השתא דמפרש שאיני אוכל לך הוה ליה יד מוכיח במודרני (ז) מכל מקום מנכסיך שלא אוכל מהם קאמר ולהקל על נדרו בא שאילו אמר מודרני מנכסיך שיאסרו עלי הוו אסירי ליה בהנאה להכי פריש שאיני אוכל לך שלא אסר על עצמו מהם הנאה אלא אכילה. מיהו בגמרא מוכח דבשאיני אוכל לך או איני טועם לך לחוד מיחייב משום ידים מוכיחות אפילו לשמואל ורבא דבעו ידים מוכיחות דהא מתניתא. קתני מודרני ממך אסור איני טועם לך אסור ולא חש שמואל לתרוצי אלא מודרני ממך אבל איני טועם לך ניחא ליה (אי) [א"ו] דיד מוכיח הוא דמאכילה קאמר והוי יד ולהכי לא שקלינן וטרינן בכולה סוגיין אלא מודרני מרוחקני ומופרשני ממך וכי תימא הא איני טועם ואיני אוכל איסור גברא הוא והוי כאומר איני מדבר ואיני מהלך דלא חייל מדאורויתא כדאי' בפירקין [דף יג:] ואיכא למימר דנהי דאיני אוכל איסור גברא הוא כיון דגופיה דמאכל יש בו ממש הרי נדר חל על גוף המאכל ומיחייב משום ידות דכל ידות דעלמא לאו משום מאי דפריש מיחייב אלא משום דמתרצי לדבוריה מאי דלא פריש והכי חשבי' ליה כאילו אמר איני אוכל משלך דהנאת אכילה שלך אסור עלי כקרבן ואילו הוה מסיים הכי הוה נדר גמור והשתא דלא מסיים ליה מיחייב משום ידות נדרים מדאורייתא מה שאין כן באומר קונם שאיני מדבר לך דגופיה דדיבור הוי דבר שאין בו ממש דלא חייל ביה נדרא ולפיכך אפילו חאמר דה"ק קונם איני מדבר לך לפי שהנאת דבורך עלי אסור כקרבן לא מהני וכיון דכן השתא נמי לא מיחייב משום ידות מדאורייתא עד דאסר ליה דבר שיש בו ממש שיאמר קונם פי מדבר לך רגלי מהלכת לך וזה מבואר גכון [מפי] רבינו נר"ו:

מנודה אני לך רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר. פי' דחייש דילמא לישנא דרחוקא הוא והוי כמרוחקני ממך אבל לא עדיף מיניה ולא מחמיר אלא באומר מנודה אני לך שאיני אוכל לך למאן דבעי ידים מוכיחות ואפילו באומר כן פטרי רבנן משום דלישנא דשמתא הוא והכי בעי למימר הריני מתנהג עמך כמנודה שלא לאכול ולעשות (ח) מצות עמך כמו שמתנהגין עם המנודין וקיימא לן כרבנן:

גרסינן בירושלמי ר"ע (בא) היה חוכך בזה להחמיר לאסור כל נכסיו כמא דתימא יחרם כל רכושו כלומר וההוא מנודה הוא כדכתיב (וגם הוא) [והוא] יבדל מקהל הגולה אלמא בכלל מנודה ממש דשמתא יש איסור נכסים הילכך כי אמר מנודה אני לך יש במשמע איסור נכסים ואמרי מה עבדו ליה רבנן חומר הוא בנידוי בית דין ולא למימרא דסברי רבנן דמנודה בעלמא ליאסור ליהנות מנכסיו כדכתב הרב ר' ברוך בר' שמואל ז"ל בפירושיו דא"כ אמאי שרו רבנן הכא דהא שפיר קאמר רבי עקיבא ותו הא קי"ל [מו"ק דף טו.] דמנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו ואין בו איסור הנאת גוף ונכסיו אלא אדרבה הכי קאמרי רבנן לר"ע דסתם מנודה אין בו אסור הנאה מן הסתם ולא משמע נמי הכא איסורא בלשון מנודה והתם דכתיב בה יחרם כל רכושו חומר הוא שהחמירו בית דין באותו הנידוי (ט) שהחמירו כל נכסיו אבל אין במשמע מנודה או מוחרם סתם וכל [זה] כתיבנא בשילהי פרק הזהב מס' ר"י מפי רבינו נר"ו:

כל כנויי נדרים כנדרים. כל שאינו עיקר השם נקרא כנוי כמו המכנה שם לחבירו. נדרים עיקר נדר האמור בתורה הוא שמתפיס החפץ בדבר הנאסר ע"י איסור פה כגון קרבן או הקדש או שנשבע עליו ובפ"ג דשבועות דריש ליה מקרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. והכנוי הוה כעיקר הנדר ולקמן מפרש הי נינהו ובגמרא מפרש טעמא:

וחרמים כחרמים. חרם אדם (כנוי) שהחרים נכסיו או מקצתם ואומר הרי זה [נ"א אלו] חרם. ותרי גווני חרמים נינהו חרמי גבוה וחרמי כהנים חרמי גבוה לבדק הבית ומועלין בהם ויש להם פדייה. חרמי כהנים אין להם פדייה אלא ניתנין לכהנים ועד שלא באו לידי כהנים מועלין בהם ומשבאו ליד כהן הרי הם כחולין לכל דבריהם ופליגי תנאי בפרק [המקדיש שדהו] בערכין (דף כח:) איכא מאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית ואיכא מאן דאמר סתם חרמים לכהן:

האומר לחבירו מודר אני ממך. כל הני מקרו ידות כמו בית יד הכלי שאינו עיקר הכלי והאוחז בו הכלי עולה עמו וכך הנך ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו ובגמרא מפיק להו מקראי ואע"ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפרק ג' דשבועות (דף כו:) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו:

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת נדרים היא מסדר נשים והורגלנו בלמודה אחר מסכת נזיר לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת י"א פרקים וסדרם לפי שטתנו א' כל כינויי נדרים ב' ואלו נדרים מותרים ג' ארבעה נדרים ד' אין בין המודר ה' השותפין ו' הנודר מן המבושל ז' הנודר מן הירק ח' קונם יין ט' ר' אליעזר אומר וכו' י' נערה המאורסה י"א אלו נדרים שהוא מיפר וענין המסכתא אמנם יסוד ענינה לבאי עניני הנדרים על אופני שלמותם בכל ענין הצריך בביאורם ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לשבעה חלקים הראשון לבאר מה שהוא עיקר נדר ומה שאינו עיקר נדר אלא שהוא בדין עיקר נדר גמור ללקות עליהם כגון ידות הנדרים וכנוייהם והתפסותיהם השני לבאר את שאינו בדין נדר אם מצד שהתפיס בדבר האסור אם מצד שנדר בדבר שאין בו ממש או שנדר בלשון שבועה וכיוצא באלו ואם יש באלו מיהא איסור סופרים אם לאו וכן לבאר אם נדר בלשון משותף לדבר הנדור ולדבר האסור היאך דנין בו השלישי במה שיצא מכלל הנדרים להיתר אף בלשון נדר גמור הרביעי במה שהוא נדר גמור אלא שלא נתפרשו בו כל הפרטים אי זה דבר נכלל באותו הנדר ואי זה דבר אינו נכלל בו החמישי במי שהדירו חבירו הנאה באי זה דבר הוא אסור בהנאתו ובאי זה הוא מותר ודין שותפים שנדרו הנאה זה מזה הששי בנודר לזמן סתום כגון שבת זו או שנה זו או עד הפסח או עד הקציר וכן כל כיוצא בזה היאך דנין בביאור הזמנים השביעי בענין היתר הנדרים על אי זה צד מתירין אותם הן על ידי חכם הן על ידי הדיוטות הן בעל בנדרי אשתו הן אב בנדרי בתו הן בנדרי נערה המאורסה החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון השני יתבאר קצתו בפרק ראשון ורובו בפרק שני השלישי יתבאר בפרק שלישי וקצת ממנו יתבאר בפרק ששי הרביעי יתבאר קצתו בפרק שלישי ורובו בפרק ששי ובפרק שביעי החמישי יתבאר בפרק רביעי ובפרק חמישי הששי יתבאר בפרק שמיני השביעי יתבאר בפרק תשיעי ובפרק עשירי ובפרק אחד עשר:

זהו שרש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם והפרק הראשון ממנה יחל בביאור ענין החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון בענין ידות הנדרים והשני בענין כינויי הנדרים ונתגלגל מהן לענין כינויי שבועות וחרמין ונזירות והשלישי בענין עיקר נדר או התפסת נדר ומתוך שענינים אלו משתלשלים זה לזה אני רואה לפרש ביחד כל משניות הפרק ולשנותה כמשנה אחת כוללת כל החלקים:

והוא שאמר משנה א' - כל כנויי נדרים כנדרים חרמים כחרמים שבועות כשבועות נזירות כנזירות האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש אני ממך מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור מנודה אני לך ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן בשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום וכנדבותן נדר בנזיר ובקרבן:

משנה ב' - האומר קונם קונח קונס הרי אלו כינויים לקרבן חרק חרך חרף הרי אלו כינויים לחרם נזיק נזיח פזיח הרי אלו כינויים לנזירות שבותה שקוקה נדר במוהי הרי אלו כנויים לשבועה:

משנה ג' - לא חולין לא אוכל לך לא כשר ולא דכי טהור וטמא נותר ופיגול אסור כאימרא כדירין כעצין כאישין כמזבח כהיכל כירושלם נדר באחד מכל משמשי המזבח אע"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום:

משנה ד' - האומר קרבן עולה ומנחה חטאת תודה ושלמים שאיני אוכל לך אסור ר' יודה מתיר הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לא קרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ורגלי מהלכת לך אסור:

אמר הר"ם מופרש אני ממך מודר אני ממך מרוחק אני ממך אין אלו כינויי נדרים אבל הם חלקי הנדרים והם יקראו בלשוננו ידות ר"ל חלקים ושעור זאת המשנה כן כל ידות נדרים וכל כינויי נדרים כנדרים וביאור ידות נדרים הם מודר אני ממך מופרש אני ממך ויבאר אחר זה כינויי נדרים אצל באורו כינויי חרמים וכינויי שבועה וכנויי נזירות ואמרו שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אינו מחלקי הנדרים ואמנם הוא מותנה בו עם החלקים אשר זכר עד שיאמר מודר אני ממך מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך ואז יהיה אסור לאכול או לטעום לו אולם אם אמר כן מודר אני ממך לבד הנה לא יאסר עליו האכילה אצלו לפי שמשמעות זה שלא יחרוש עמו וכן מופרש אני ממך שלא ישב תוך ד' אמות שלו ולזה לא יהיה אסור מלאכול לו באמרו אלו המאמרים עד שיאמר שאיני אוכל לך וענין חוכך בזה להחמיר שהוא היה מקרב בו האיסור אבל אינו פוסק אותו הנה מי שיאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך אצל ר' עקיבא אסור לאכול לו או לטעום לו ואם עבר לא יחייבהו מלקות שהוא לא יפסוק באסור אבל יקריבהו וכנדרי רשעים הוא שיאמר כנדרי רשעים עלי אם אוכל לך ויבאר אותו כשיאמר אשר משבועתם הריני נזיר הריני עלי קרבן ושבועה הנה כשיאמר בזה הלשון אז תחייבהו אלו הדברים כלם כאשר עבר ואכל ר"ל יביא קרבן והיא עולה ויהיה נזיר לא פחות מל' יום כמו שיתבאר בנזירות וילקה מפני שבועת ביטוי כמו שיתבאר בשבועות כנדרי כשרים לא אמר כלום לפי שהכשרים לא יתחייבו מעצמם עד שלא ירגילו עצמם לעבור והוא מאמר השם לא תאחר לשלמו והתנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובתנאי שיאמר כן כנדבות כשרים והן אומרים הרי עלי קרבן הריני נזיר עלי שאני לא אוכל לך וכן הכשרים לא יפארו בקרבן גם כן ולא בנדבה גם כן שלא יתאחר ויעברו על אמרו יתברך לא תאחר לשלמו ואמנם היו מביאים קרבנם חולין עד שיגיעו לעזרה ושם יתנדבו בו כל מה שירצו והלכה כר' עקיבא:

פי' משנת ב' לר"ם עיקר ההפסד לשון מה אמנם יהיה בהכנס בו זולתו מהלשונות והשתתפו עמו הנה אלו הכינויים כלם היו אצל הלועזים מהאומות לכבדות לשונם ומיעוט הבנתם להוצאת המלות ממקורם כמו האשכנזים וזולתם והועתקו אלו הכינויים על ההמון עד שיהיו אלו הכנויים יורו אצלם על מה שיורו עליהם ההנחה הראשונה ואמרו במותא כינוי מומתא שהוא תרגום שבועה:

פי' משנת ג' לר"ם:

ענין לא חולין לא אוכל לך שהוא כל מה שאוכל אצלך לא יהיה חולין והנה כאלו אמר כל שאוכל לך כקרבן וכן כאשר אמר לא אוכל לך לא טהור לא אוכל לך שיעור זה והענין בו כל שאוכל לו טמא עלי הענין אמרו והוא נותר ופגול הוא שיאמר לו כן טמא עלי וענין אמרו שאוכל לך נותר שאוכל לך פגול שאוכל לך כאמרא שאוכל לך כדירים שאוכל לך כעצים שאוכל לך יאסר עליו בזה כאלו האכילה אצלו לפי שהוא שם כל מה שיאכל לו כמו הדברים אשר הם אסורי הנאה כאמרא הם שני תמידים ודירים מקומות בעזרות ועצי עצי המזבח ואישים ירצה בו כמו הדברים אשר יקרבו לאישים והם אמורי קדשים אשר אין מותר לאכלם ומשמשי המזבח יעיו ומזרקותיו ומזלגותיו הנה אם אמר כיעים שאוכל לך כמזרקות שאוכל לך הנה כבר שמהו כקרבן וכאלו שאמר לכלל שאוכל לך הקרבן וכן כאשר אמר כירושלים שאוכל לך ואין הלכה כר' יהודה ואלו המינים מהנדרים הוא הרמוז אליו בפסוק באמרו לאסור איסר על נפשו ענינו שיאסור על עצמו הדבר המותר וישימהו כמו האסורין בתכלית:

פי' משנת ד' לר"ם:

רצה גם כן בזה המאמר כי כאשר אמר לו קרבן שאני אוכל לך עולה שהוא יאסור עליו שיאכל דבר לפי ששיעור זה הדבור שכל דבר נאכל לך כבר שמתי אותו על נפשי כמו עולה או חטאת או שלמים או תודה ור' יהודה אמר לא שיאסור עליו שיאכל לו לפי שהשיעור אמונת הקרבן או אמונת התודה שאוכל לך דבר ואין זה נדר וכן אמרו קרבן כקרבן הקרבן שאוכל לך ענין זה שהוא שוה אמר לו קרבן שאוכל לך או אמר לו כקרבן שאוכל לך אסר עליו שיאכל לו דבר לפי שענין זה כולו ר"ל מה שנאכל הרי הוא עלי קרבן אולם כאשר אמרו לו לא קרבן לא אוכל לך הנה אסר עליו האכילה לפי שענין זה הדבור מפני הקרבן לא נאכל לך דבר ואין זה נדר ור' מאיר יאמר ששיעור לא קרבן גם כן שלא יהיה קרבן הדבר שנאכל עמך לקרבן היה לפיכך לא אוכל לך והעיקר אצלנו נדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש וכבר ידעת שקונם מן כינויי קרבן הנה אמר אחד קונם שאני מדבר או שאני עושה עמך או שאני מהלך עמך לא יאסר עליו זה לפי שהדבור וענינו המלאכה אשר נעשה בידים בלתי גשם וישים אותו כקרבן אולם כאשר אמר יאסר פי לדבורו ידי למעשיהן רגלי להלוכן אז יחול עליהן נדר ולזה התנו בזאת המשנה ואמרו פי מדבר עמך ולא יאמר שאיני מדבר עמך או שאיני עושה עמך ודע שהוא כאשר אמר כל מה שאדבר עמך או אעשה עמך או הדומה לזה מהדברים אשר אין בהם ממש הרי עלי קרבן כאשר ידבר אליו ולא בעבור זה נאמר נדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש לפי שזה הולך דרך השבועה ואמנם הנדרים אשר רמז עליהן שיאסור עצם הפעולה או ישים דבר מה כמו הקרבן זהו אשר לא יחול אלא על דבר שיש בו ממש אולם מי שיאמר כאשר יהיה כך או יעשה כך הרי עלי קרבן על תואר כך וזה מחויב על כל פנים לפי שהוא ממין השבועה ודע זה ושמרהו מאד שהוא מהמקומות המטעים תכלית הטעות ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' מאיר:

אמר המאירי צריך שתדע דרך הקדמה שהנדר שבנדרי איסור הוא שאוסר אי זה דבר על עצמו כמו שנבאר בסוגיא ולדעת גדולי הרבנים עיקר הנדר הוא דרך התפסה בדבר שכבר היה חול ונתקדש כגון שהיתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של בהמת קרבן ואומר הרי עלי זו כזו או שיאמר הרי חתיכה זו עלי כקרבן וכן הדין והענין אם התפיס אחר כן בזו שנאסרה עליו עכשיו וכן לעולם זו אחר זו כל שהוא מתפיס בדבר שאינו נאסר מתורת עצמו אלא מתורת הקדש או קרבן או נדר ולדעתם אלו אמר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר אין זה נדר גמור אלא שהוא נכלל בדין הנדרים מחמת יד ר"ל שהוא מידות הנדרים ועל זו אמרו בשבועות אי זהו איסר נדר האמור בתורה הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו ופירשנוה בשהוא נדור לאותו היום שאלו אינו נדור בו אפי' אמר כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהוא אסור מצד עצמו מחמת תענית שבו אינו כלום שאין התפסה אלא בדבר הנדור ולמדנו מכל מקום שעיקר הנדר הוא על ידי התפסה ונמצא שאין בנדרים לדעת זה אלא שלשה מינים והם א' עיקר נדר והוא הבא על ידי התפסה ב' יד הנדר ג' כינוי הנדר:

ומכל מקום נראין הדברים כדעת מקצת רבותינו והצרפתים הבאים אחריהם שכתבו שהנדר הגמור אינו צריך התפסה ומה שתרצו שם אי זהו איסור נדר האמור בתורה הרי עלי וכו' כיום שמת וכו' דרך דחייה ומשא ומתן נאמר או שמא כך פירושו אי זהו איסור נדר האמור בתורה בפרשת כי ידור נדר שהתפסה למדה הימנו אבל לעיקר הענין אין נדר הגמור צריך התפסה והגע עצמך אלו לא הוזכרו בתורה קרבנות והקדשות כלל נתבטלה פרשת נדרים בכך לומר שאין לאדם במה שידור בדבר הנדור להתפיס נדרו כנדר הראשון אלא נדר הגמור הוא שאמר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר או ככר זה עלי הקדש ונמצא שיש ארבעה מינים בנדרים להיות ארבעתם באיסור תורה ללקות עליהם הראשון עיקר הנדר והוא זה שביארנוהו והשני התפסת נדר וצריך שיתפיסנו בדבר שכבר היה חול ונתקדש כגון שיאמר ככר זה עלי כקרבן או כהקדש או שכבר אסר הוא או אחר עליו ככר בעיקר נדר והתפיס זה עכשיו ככר זה באותו ככר הא כל שיתפיס בדבר האסור מעיקרו כגון יהא עלי כבשר חזיר אינו כלום שנאמר כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כלומר כל שאינו בא לאסרו בעיקר נדר אלא בדרך התפסה אינו כלום עד שיתפיסנו בדבר הנדור והשלישי הוא כנוי הנדר וכנוי זה לפי מה שיתבאר הוא שהיו בזמנם הרבה מקומות שעמי הארץ מצויין שם והיה לשון הקדש מתעלג בפיהם עד שכשהיו רוצים להזכיר שם קונם שפירושו הקדש והוא כעין נוטריקון ר"ל קדש נא"ם והוא כנוי של חכמים לקרבן היו אומרים קנם קנח קנס וכיוצא באלו ואמר שמכל מקום אחר שכונתם ניכרת שלשם נדר הם מתכונים ושזהו לשון השגור בפיהם מחמת עלגותם הרי הוא כנדר וכל שאומר קנם או קנס עלי דבר זה נאסר בו וכן הדין בכל כיוצא באלו לפי המקומות והזמנים ואין לו לדיין וכו' הא כינויי כינויים כגון מקנמנא מקנסנא מקנחנא אינו כלום בשום מקום וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר בגמרא והרביעי הוא יד הנדר וענין היד הוא שאוחז בלשונו ראש הדבור ומניח סופו שהוא העיקר כענין ידות הכלים שהם בית אחיזה לכלי שלא בנגיעת גוף הכלי וענין יד הנדר הוא כמי שאומר הרי עלי ככר זה ולא השלים לומר נדר או הקדש להיותו בדין עיקר נדר ולא קנס או קנח להיותו בדין כינוי נדר ולא כקרבן או כככר זה הנדור להיותו בדין התפסת נדר ואמר שמאחר שכונתו נכרת מתוך דבורו הרי הוא כנדר גמור וכן בכלל היד אם אמר מודרני הימך או מופרשני הימך מרוחקני הימך לענין מה שאני אוכל לך שלא אסר עליו את המאכל בהדיא אלא בלשון שאינו מובן כל כך ר"ל בלשון ריחוק והפרשה ולא הזכיר לשון איסור כלל ואף במודרני לא הזכיר לשון נדר על הככר וכן כל כיוצא בזה:

ומעתה אתה מתחיל בביאור המשנה והוא שהודיעך דרך כלל שכינויי הנדרים כנדרים ונתגלגל מזה להודיע שכן בחרמים ובשבועות ובנזירות ובמסכת נזיר התחיל לומר גם כן כל כנויי נזירות כנזירות ולא הזכיר שם נדרים ושבועות וחרמים כלל ושאלו על זה בגמרא מאי שנא הכא דקתני לכולהו ובנזיר לא קתני להו וזה ראוי לשאול יותר לפי סדורנו שמסכת נזיר קודמת והיה לו להזכירם אלא שמכל מקום תירץ הואיל ונדר ושבועה כתיבי כי הדדי תנא תרתי וכיון דתנא תרתי תנא כולהו וסמך חרמים מפני ששניהם בלשון איסור החפץ על עצמו כמו שיתבאר ואחר שהודיע דרך כלל שהנדרים והחרמים והשבועות והנזירות כל אחד מהם כנויו כמוהו הניח ענין הכנויין וביאורן ופירש ענין הידות והוא ששאלו בגמרא ידות איניש איירי בהון כלומר מאן דכר שמייהו ותירץ חסורי מחסרא והכי קתני ר"ל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים ופירש ידות תחלה דאיידי דאתיין ליה מדרשה ומהקשא דנזיר כמו שיתבאר בגמרא אקדמה ופירש בענין היד האומר לחבירו מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור ופירשו בגמרא שחמשה לשונות אלו אין הענין שיהא כל אחד מהם יד הנדר להיות דינו כנדר שהרי שאני אוכל לך הוא דבור שאין בו טעם כלל שלא הזכיר לשון אסור ואין זה התחלת דבור שהוא יד נדר כמו שביארנו בהרי עלי דבר זה אלא סוף דבור וסוף דבור אינו יד ואף מודרני הימך או מופרשני הימך או מרוחקני הימך אינו יד נדר לענין איסור אכילה שאין זה אלא כאומר מסלק אני עצמי ממך שלא להיות לי עירוב ושירות עמך ולפי ענין הלשונות ומה שהיה ענינם מובן אצלם מאותם הזמנים מודרני הימך ענינו שלא לדבר עמו מופרשני הימך שלא לישא וליתן עמו מרוחקני הימך שלא לישב בתוך ארבע אמות שלו וכן דנין בהן עכשיו כל שיזכיר לשונות אלו וטעם שלשונות אלו מורים מעט ענין נדר לענין איזה ריחוק אלא שאף לענינים אלו אינו נדר גמור ללקות עליו וכשיזכיר לשונות אחרים דנין בהם כפי הנראה לפי הזמן והמקום ומכל מקום לענין יד הנדר ליאסר באכילת אי זה מאכל של חבירו שתי לשונות האחרונים מצורפים לשלשה הראשונים כלומר מודרני הימך למה שאני אוכל לך ויש גורסין שאיני אוכל לך ואינו כן שלשון זה הוא איסור עצמו על החפץ שהוא לשון שבועה כמו שנבאר אלא שאני כלומר מודרני הימך במה שהייתי רוצה לאכל ממך או לטעום ממך והרי שלא הזכיר לשון איסור ואע"פ שמזכיר לשון נדר מכל מקום אין זה כאומר מה שהייתי רוצה לאכל ממך עלי בנדר שזהו נדר גמור אלא כאומר הריני כאלו הדרתני באכילת ככרך ואין זה נדר גמור אלא יד הנדר והוא התחלת הדבור שהיה לו להשלים דבורו ולומר יהא ככרך עלי כאלו הדרתני בו וכן במופרשני ומרוחקני ואם אמר הרי עלי להיותי מודר הימך או מופרש הימך הוא נדר גמור אלא שאינו נאסר אלא באלו שהזכרנו ואם אמר מנודה אני לך ר"ל שיצרף עמו שאני אוכל לך ר' עקיבא היה חוכך בה להחמיר לאסרו כלומר שהיה מגמגם לאסרו באכילה שאף הוא כיד נדר אע"פ שאינו כל כך לשון נדר והרחקה כאחרים מפני שאין זה אלא לשון נדוי ושמתא ואין אדם מצוי לנדות עצמו לאדם אחד ולחצאין ומתוך כעס ואע"פ כן היה חוכך בו להחמיר מפני שאפשר שאמרו על לשון ריחוק הלשון ומתבל ינדוהו ולדונו כמרוחקני ממך אלא שמכל מקום לא היה מחליט לומר כן וחכמים לא היו חוששין בזה כלל הואיל ומלה זו מוחלטת להזכירה על נידוי ושמתא שאינו מצוי לחצאין ולא מתוך כעס אין הכונה בו לשון נדר ולשון ריחוק ואין בזה שייכות בענין נדר כלל אלא כאדם שמפליג לסרב שלא לאכל עמו שלא בכונת שום נדר ויראה שהלכה כר' עקיבא ומתוך כך נשתנה דינו ששאר הידות הרי הן כנדר הגמור ללקות עליהן באכילתו כזית משלו ובזו אסור לאכל אלא שאינו לוקה עליה והוא הדין שאם אמר מנדה אני לך ולא צירף עמו שאני אוכל לך שאין כאן איסור אכילה כלל אלא ענינו לחכך עליו ולפקפק לדונו כמרוחקני הימך שלא לישב עמו בארבע אמות הא אם אמר משמתנא מינך יתבאר בגמרא שאינו כלום ומכל מקום אם אמר נדינא מינך יתבאר בגמרא שאסור ויראה לי שדינו כמרוחקני שהוא מורה בודאי ריחוק ולא לשון נידוי ושמתא וכל שצירף בו לשון אכילה ר"ל מה שאוכל לך אסור בכל ענין אכילה ואם לא צירף בו אסור לישב בארבע אמות שלו אלא שאין בו מלקות ויש מי שמפרש בנדינא מינך שאסור בכל מיני הנאה בנכסיו ואין נראה לי כן כמו שנבאר בגמרא ומכל מקום לענין מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך דלא צירף מה שאני אוכל לך שביארנו ענינם מודרני הימך דלא משתעינא בהדך מופרשני הימך דלא עבידנא משא ומתן בהדך מרוחקני הימך דלא קאימנא בארבע אמות דילך לאותם הענינים מיהא אסור ר"ל לאישתעויי ולמעבד משא ומתן ולמיקם בארבע אמות דיליה אלא שיש בדבר זה חולקין לומר שפירוש הדברים מודרני הימך דלא משתעינא בהדך כלומר משמע הכי ומשמע בשאר הנאות ומאחר שאין כאן ידים מוכיחות לשום איסור אין כאן איסור כלל לא לאישתעויי בהדיה ולא לשאר הנאות ולשטתנו אף בנדינא מינך כן ובגמ' יתבאר יותר בע"ה ומכל מקום אף לדעת האוסר יש אומרים דוקא במודר פי ממך שהוא דבר שיש בו ממש ואין נראה לי כן שכל שאמר מודרני הרי כל גופו בכלל אלא שאנו פורטין ממנו את הפה לדבור והלכך דבר שיש בו ממש הוא:

כנדרי רשעים הרי זה נדר בנזירות ובקרבן ובשבועה כלומר שכל שהוא אומר כנדרי רשעים ולא פירש יותר ענינו כאלו אמר הרי עלי כנדרי רשעים ור"ל הרי עלי כל אותם הנדרים שהרשעים רגילים בהם והרי הרשעים רגילים לקפוץ בנזירות ובנדרים ובשבועות וכן רגילים לידור בקרבנות מחמת יראתם ואם כן הרי קבל עליו נזירות וצריך להזיר עצמו מן היין וקבל עליו להפריש קרבן אי זה שירצה מדבר הבא בנדר ועומד עליו בבל תאחר וקבל עליו בנדר או בשבועה שלא לאכל מככר שלפניו ושאלו בגמרא ודילמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא כלומר מה הנאה במי שאומר כנדרי רשעים ואינו מפרש עוד כלום שתהא כונתו לנדר אדרבה כונתו שלא לידור כלל כלומר הנדרים מטכסיסי הרשעים הם ואיני רוצה בהם ופירשה בשפירש עוד ואמר הריני או עלי או הימנו וכל שאמר כנדרי רשעים הריני הרי הוא נזיר ואף זו בנזיר עובר לפניו ואם אמר כנדרי רשעים עלי הרי זה חייב עצמו בקרבן ואם אמר על ככר שלפניו כנדרי רשעים הימנו אסור בו בשבועה ופירשוה בגמרא כשאמר הימנו שלא אוכל וכי תימא מאי למימרא סלקא דעתך אמינא הואיל ולא נפק שבועה מפומיה לאו כלום הוא קמ"ל שנדרי רשעים כוללים הם אף השבועות ואם אמר שאוכל הימנו חייב לאכלו מדין שבועה ואם אמר הימנו לבד הדבר בספק ואסור לאוכלו אלא שאינו לוקה עליו והוא הדין שאם אמר כנדרי רשעים על אותו ככר שהוא אסור עליו כנדר וכן אם אמר לחבירו כנדרי רשעים עלי מה שאוכל לך שאסור באכילת מאכל של חבירו ואם היה נזיר עובר לפניו וככר מונח לפניו ואומר כנדרי רשעים הריני עלי שלא אוכל הימנו הרי הוא חייב בנזירות ובקרבן ושלא לאכל מן הככר:

כנדרי כשרים לא אמר כלום שאין דרך הכשרים לקפוץ בנדרים ושבועות ואע"פ שמדרכם להפריש קרבן אינו אלא מתורת נדבה ולא מחמת חרטה של חטא שאין החטא מצוי בידם וכן אע"פ שמצינו שדרכם לפעמים בנזירות מכל מקום אין עיקר הענין לחרטת חטא אלא נדבת לב לנעול דלת בפני יצרן וכמעשה של שמעון הצדיק הנזכר בגמרא ואם כן כל שאמר כנדרי כשרים אפילו בהריני ואף בנזיר עובר לפניו אינו נזיר ואם אמר עלי אינו חייב בקרבן ואם אמר על הדבר שאוכל הימנו הואיל והזכיר נדרי כשרים אינו אסור בו הא אמר כנדבת כשרים נדר בנזיר ובקרבן ששתיהם מדרך הכשרים לנדור בהם אבל בנדר ושבועה כלל לא שאין הכשרים מצויין בהם ואע"פ שבכלל נדר אכילת דברים שאיפשר שנודר בהן דרך נדבה לנעול דלת בפני היצר גם כן אין הדבר מצוי אלא ביין שהוא מושך לחברה עם פועלי און ומה שנאמר על אותו בחור שהיה מתגאה בשערו מילתא דלא שכיח הוא אבל באכילה אין הדבר מצוי ואע"פ שדרכם לישבע לזרז עצמם בקיום מצות זירוז בעלמא הוא והרי הוא כנדבה ומתוך כך נראה לגדולי הדור שאם אמר כנדרי כשרים פרק זה שעליו ללמוד אותו בחיוב שבועה שהרי דרך כשרים מנדבת לב לישבע על זה ואע"פ שמצינו בנדרים וידר יעקב נדר וכן למדו משם שנודרין על הצרה אף זה אינו נדר גמור אלא נדבת לב לבטוח בשם ולהודות לו ואם אמר כנדבת רשעים אינו כלום וכן מפורש בתוספתא ופירשו הטעם מפני שאין הרשעים מתנדבים והענין שכמו שפירשנו בכשרים שנזירותם לא מתורת נדר הוא אלא מנדבת הלב כך ברשעים אין נדבתם נדבה גמורה אלא ליראתם על מה שיודעים בעצמם והרי זה כעין נדר וגדולי המחברים כתבו בענין זה דברים שלא נתישבו לנו ונראה שהם מפרשים שהוא מזכיר כל המינים ר"ל כנדרי רשעים שמהם נזירות וקרבן ושבועה שלא אוכל הימנו וכשאכל נתחייב בכל אלו והרי הוא נזיר שלשים יום וחייב קרבן ולוקה משום בטוי ולא הוזקקו בזו נזיר עובר לפניו כלל וכתבו שאם אמר כנדרי רשעים שאוכל לך ר"ל שלא הזכירו מיני קרבן שהוא אסור אלא שאינו חייב ואחר כך כתבו שאם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ואם אמר כנדרי רשעים הריני נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר ואם אמר על הככר כנדרי רשעים שלא אוכלנו חייב בשבועת ביטוי ואין הדברים מתישבים בראשונה ר"ל בהזכרת מיני הנזירות והקרבן והשבועה אלא שהדברים אמתיים מצד עצמן:

ואחר שפירשנו ענין הידות ופירשנו בהם חמש ידות לאיסור והם מודרני ומופרשני ומרוחקני וכנדרי רשעים וכנדבת כשרים וכן כל כיוצא בהם ושתי ידות להיתר והם כנדרי כשרים וכנדבת רשעים ויד אחת לספק והיא מנודה אני לך הניח ענין ביאורן וחזר לדין הכינויין ואמר שכינויי נדרים הם קנם קנס קנח וכל אלו כנויים לקרבן שעיקרו הוא שיאמר בהמה זו לקרבן וכנוי חכמים בו בלשון קנם וכנוי העלגים קנס קנח וכיוצא באלו ובנדרי הקדש אם הפריש בהמה ואמר הרי זו קנם או קנס או קנח הרי היא קרבן וכמו שאמרו בתלמוד המערב מהו לקדש לשמים בלשון קנס נשמעינה מן הדא אמר לו השאילני קרדומך קנם קרדום שיש לי וכו' הדא אמרה קדש קרדום קדשו נכסים הדא אמרה אדם מקדש לשמים בלשון קנם ומאחר שכן אף בנדרי איסור אם אמר ככר זה עלי קנם או קנס או קנח הרי זה נאסר מתורת כינוי נדר ואמר אחר כן שכינויי חרמים כחרמים וענין החרמים הוא שאם אמר כל נכסי חרם לשמים או חפץ פלוני שלי חרם לשמים הרי זה לבדק הבית כהקדש גמור אבל סתם חרמים לכהנים ומשבאו ליד כהן הרי הן בידו חולין גמורים ואין לזו מקום במשנתינו אבל אם החרים סתם ועדיין הוא ברשותו שהוא עדיין כהקדש או שהחרים לשמים שהוא הקדש גמור לעולם עד שיפדה על זו אנו עסוקים במשנה זו שלא סוף דבר אם אמר נכסי חרם אלא אף באומר חרק חרף חרך וכיוצא באלו וכן בנזיר לא סוף דבר אם אמר הריני נזיר שהוא נזיר אלא אף אם אמר נזיק נזיף נזיח פזיח הכל לפי המקום ולפי הזמן ואין לו לדיין וכו' וכן בשבועה לא סוף דבר אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שהוא אסור עליו בשבועה אלא אף אם אמר שבואה או שבוקה או שבותה שלא אוכל ככר זה הרי הוא עליו באסור שבועה וכן נדר במואי ופירושו כמו במומתא ויש מפרשים כמו במשה ופירושו בשבועת משה והוא שאמרו בתלמוד המערב נדר במואי הרי זה נדר שנאמר ויואל משה כלומר וכונתו במאי דאישתבע משה נדר במאול הרי זה נדר דכתיב ויואל שאול וכונתו במאי דאישתבע שאול ויש מצריכין שצריך לומר כן ר"ל במאי דנדר מואי ובמאי דנדר מאול וממה שאמרו בגמרא במואי לא אמר כלום במותא לא אמר כלום במומתא דנדר מואי הרי זה כינוי לשבועה:

ויש קצת גאונים למדים מכאן שהשבועה אינה צריכה הזכרת השם אלא אף בלא הזכרת השם היא חלה שאלו אמר בה' לא אוכל ככר זה ודאי אינו צריך להזכיר שבועה וכן אף באחד מן הכנויים וכן נראה ממה שפירשו כנדרי רשעים וכו' ופירשנוה לענין שבועה כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו וודאי בלא הזכרת השם היא ואם כן מה שאמרו בפרק שבועת העדות שצריכה הזכרת השם כמו שביארנו שם דילפינן אלה אלה מסוטה קשה לזו אלא שאחרוני הרבנים מתרצים שלא הוצרכה לשם אלא במושבע מפי אחרים כענין סוטה וגדולי המפרשים כתבו שלא הוצרכה אלא בשבועת העדות ובשבועת הפקדון בשבועת העדות מגזירה שוה של סוטה באלה אלה ובשבועת הפקדון מגזירה שוה של פקדון לעדות בתחטא תחטא אבל שבועת ביטוי אינה צריכה הזכרת השם אלא כל שאמר שבועה שלא אוכל לך או אפי' מבטא שאוכל לך או אמר אם אוכל לך וכן לאו לאו והן הן כל שכונתו לשבועה כגון בלאו והן שכיון בהם ללאו לאו האמור בהקב"ה ר"ל לא אוסיף עוד וכו' ולא יהיה עוד המים למבול וכתוב נשבעתי מעבור מי נח וכו' וכן אם אמר ימין ושמאל ונתכון בהם לימין ושמאל האמור בהקב"ה כדכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע קדשו וכמו שאמרו בתוספתא האומר ימינה שבועה שמאלה שבועה אינו צריך הזכרת השם כלל ומכל מקום אף הם לא אמרוה אלא לקרבן בשבועת ביטוי שיש קרבן בשגגתה אבל למלקות במזיד לשבועה או לנדר שאין קרבן בשגגתו אלא מלקות בזדונו אינו חייב אלא בהזכרת השם שהרי אזהרתו לענין שבועה מלא תשא את שם ה' וכו' וכן לא תשבעו בשמי וכו' וכן אף גדולי המחברים מודים שאף בלא הזכרת השם איסור מיהא איכא ונמצא שאין ביניהם לענין נדרים כלום ולענין שבועה אין בהם אלא קרבן ומכל מקום לדברי גדולי המחברים אתה מפרש את כל השמועות בהזכרת השם ר"ל מבטא בה' או הן הן בה' הכל כמו שבארנו בשבועות פרק שבועות בתרא ובפרק שבועות העדות במשנה אחרונה שבו:

והרי שהשלמנו דיני הכנויין ולא הוזכרו בתלמוד כנויין לערכין ולהקדש ולתמורה ונראין הדברים שכלם כנוייהם כמותם להחמיר שמאחר שאתה מפרש טעם הכנויין מצד עלגות הלשון הרי המה יודעים אומרים מן השין תו רפה ואלו אמרו הרי זה הקדת במקום הרי זה הקדש ודאי מהני ובתלמוד המערב אמרו והלא ערכין וחרמין והקדשות ותמורות כתובים בפרשה ותנינן כנויי חרמין ולא תנינן ערכין ותמורות והקדשות ואלו תנינן מה הוה תנינן ערכין ערפין ערקין ערעין תמורה תמותה תמוקה וסיים הקדש הגדר הגדם ר"ל בכלם שלא ברפיון הג' והד' ולמה לא תנינן כנויי תרומה ואלו תנינן מה הוה תנינן תרופה תרוצה תרוקה והרי שלא נתברר מלשון התלמוד זה אם יש כינויין באלו אם לאו אלא ששיטת הלשון מוכחת שיש בהם כינויין וכן הדעת נותנת אלא שיש חולקין לומר שלא תקנו כנויין אלא במה שאדם אוסר על עצמו כגון נדר ושבועה וחרם ונזירות אבל ערכין חוב בעלמא הוא שמשעבד עצמו ומכל מקום אף לשיטתם לא ביררו כונתם בהקדש ותמורה ותרומה והדברים רופפים וכן לא הוזכר במשנה זו שבועה אם יש לה יד והתפסה אם לאו וכבר כתבנו בשלישי של שבועות שאין לה התפסה כלל אלא שאם יש לה יד אם לאו הדבר במחלוקת אצל המפרשים ויראה ממשנתנו שיש יד לשבועה ממה שפירשנו בענין כנדרי רשעים הימנו שהיא יד לשבועה ובגמרא יתבאר בע"ה:

ואחר שביארנו דין ידות הנדרים וכנוייהם התחיל לבאר דיני התפסת הנדר וכבר ידעת שעקר התפסה הוא שיאמר ככר זה עלי כקרבן או כהקדש שהרי הקרבן וההקדש הוא דבר שלא נאסר מעיקרו אלא על ידי נדר והקדש או שיאמר ככר זה עלי קרבן ואמר על זה לא חולין שאוכל לך כלומר מה שאוכל לך לא יהא חלין ומכלל לאו אתה שומע הן כלומר לא יהא חלין אלא קרבן ויש גורסין לא חלין לא אוכל לך והם נמשכים למה שגורסין גם כן קנם שאיני אוכל לך וכבר פירשנו שגירסא זו אינה מדוקדקת שהרי לשונות אלו הם לשון איסור עצמו על החפץ שהוא ענין שבועה כאלו אמר קנם שלא אוכל לך וכן קרבן שלא אוכל לך ולשון זה אינו נופל בקנם ובקרבן ולא בשום נדר אלא בשבועה אלא שהם דוחקים לפרש שהוא כאלו אמר קנם עלי מאכלך מפני שאיני אוכל לך וכן לא חלין עלי אלא קרבן כל מאכלך כדי שלא אוכל לך והדברים דחוקים ועיקר הגירסא כמו שכתבנו וכן לא כשר מה שאוכל לך כלומר אלא אסור ואע"פ שאיפשר שהוא מכוין לדבר האסור מעיקרו מכל מקום סתמן להחמיר ודנין בו שלדבר הנדור הוא מכוין הואיל ולשון כשרות ואיסור נופלים בו גם כן וכן לא דכי או לא טהור מה שאוכל לך כלומר אלא טמא ואני מפרשו בטומאה הבאה בקרבן ר"ל כבשר קדש שנטמא שהוא דבר הנדור וכל שכן בשאמר כן בהדיא ושאינו מזקיק עצמו לדון בו מכלל לאו כגון שאמר טמא עלי מה שאוכל לך והוא שאמר אחריו נותר ופגול כלומר נותר או כנותר עלי מה שאוכל לך וכן בפגול ויש גורסין באלו טהור כלומר טהור עלי מה שאוכל לך והם מפרשים שכונתו לקדש שהוא טהור לגמרי ויש גורסין במשנה זו לחלין שאוכל לך וקורין בה לחלין בפתחות הל' ומפרשים שאע"פ שהיא תיבה אחת והיה אפשר לפרש שמה שיאכל ממנו יהא עליו חלין ויהא מותר דנין אותו כשתי תיבות ר"ל לא חלין אלא קרבן שמא כונתו היתה לחלוק תיבות ולומר לא בפתחות ר"ל לשון תרגום וכן בקצת ספרים גורסין לכשר לטהור וכן יראה מסוגית הגמרא שהעמדנו המשנה שלא כדעת ר' מאיר שאינו סובר מכלל לאו הן ומצינו לו שבלא חלין אף הוא מודה שאסור שאין זה מכלל לאו אלא כאומר בהדיא קרבן כמו שמצינו בברייתא בגמרא השנוייה לר' מאיר לא חלין שאוכל לך אסור וכן בסוגיא הבאה על משנה זו סברוה לחלין לא חלין ליהוי וכו' ומ"מ יש גורסין סברוה לא חלין ליהוי וכו' ובברייתא גורסין לחלין שאוכל לך בפתחות החי"ת כלומר חלות תודה אבל לא חלין ולדעת ר' מאיר מכלל לאו הן הוא ומותר לדעתו כמו שיתבאר בגמרא ויש גורסין לחלין לא אוכל לך ומפרשין אותו כתיבה אחת הן בפתחות הל' הן בשבא ומפרשים בה חלין יהא מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן:

כאימרא שאוכל לך ר"ל כבש התמיד כדירים ר"ל כדיר הטלאים הקדושים לצורך התמידין וכעצים פירושו עצי המערכה ויש מפרשים כדירים כשורות של עצי המערכה וכעצים פירושו לדעת זה שני גזירי עצים כאשים ר"ל הדברים הקרבים בהם והם האמורים שאף הם עצמן קרויין אשים כדכתיב אשי ה' ובתלמוד המערב פירשוהו בשלהבת עצמה ופירשו כקרבנות הקרבים בו וכהיכל כקרבנות ההיכל וכירושלם כקרבנות הקרבים בו ובאחד מכל משמשי המזבח כגון כף ומחתה ומזרק ושאר כלי שרת בכל אלו אע"פ שלא הזכיר שם קרבן הרי זה נדר בקרבן ור' יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום ופירשוה בגמרא אפי' אמר כירושלם שלא נתכוון אלא לעצים ואבנים שבה וחומותיה שאינן קדושות ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:

האומר קרבן ר"ל קרבן מה שאוכל לך וכן עולה או מנחה או חטאת או שלמים או תודה אסור שאע"פ שאין התפסה גמורה אלא באות הכ"ף ר"ל כקרבן יהא מה שאוכל לך אף זו כך היא הכונה וכמו שפירשנו ור' יהודה מתיר שאינו קורהו מתפיס אלא באות כ"ף ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא ואסור וכן אם אמר הקרבן מה שאוכל לך אע"פ שרומז לקרבן ידוע ואינו וזה שהזכיר בה פעם אחרת כקרבן וקרבן בכדי נקטה שהרי כקרבן הוא התפסה הגמורה וקרבן הרי כבר הזכירו כשאמר האומר קרבן וכו' אלא שסדרן של התפסות הוא מונה הא קרבן שלא אוכל לך מותר שאין זה אלא לשון שבועה ואין שבועה בקרבן ואם הוא מתכוין לנדר הרי הוא שמה שלא יאכל ממנו יהא קרבן הא מה שיאכל ממנו יהא חלין ואם אמר לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר ואע"פ שחומרו של זה הוא במכלל לאו הן כלומר לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן ואינו סובר מכלל לאו הן מכל מקום פירשו בגמרא שנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ומכל מקום לענין פסק אף לחכמים אסור מצד אחר שפתחות הל' שבו עושהו כאומר לא קרבן יהא מה שאוכל לך יהא קרבן ונאסר מדין מכלל לאו אתה שומע הן:

ואחר שנתבאר במשניות אלו דיני הנדרים וידותיהם וכינוייהם והתפסותיהם נשאר לבאר משנה אחרונה שענינה במהות הנדר שאינו כלום אלא אם כן בדבר שיש לו ממש ר"ל שאם אמר קנם שינה עלי לא אמר כלום והוא ממה שכבר ביארנו שהנדר הוא איסור החפץ על עצמו ואחר שהוא כן היאך הוא חל על דבר שאין בו ממש ואע"פ שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן היום טעם הדבר מפני שהשבועה היא איסור עצמו על החפץ והרי עצמו דבר שיש בו ממש הוא אבל נדר לא ומעתה אם אמר לחבירו קנם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך אסור שמאחר שאמר פיו מדבר עמך פירושו קנם פי עליך לדבור או יאסר פי עליך לדבור וכן באחרים אבל אם אמר קנם שאני מדבר או שאני מהלך וכו' אינו כלום אלא אם כן בשבועה ויש מפרשים שאף קנם פי מדבר איסור עצמו על החפץ הוא הואיל ואמר מדבר ואין הקנם מסור על הפה אלא על מלת מדבר ואינו כלום עד שיאמר קנם פי לדבור או יאסר פי לדבור ובגמרא נרחיב בה את הדרך בע"ה ומכל מקום אם אמר קנם עלי דבר זה אם אדבר או אם אלך אין זה בדין הנזכר אלא לכשידבר או שילך נאסר ואם אמר אם אעשה וכו' הרי עלי להקריב כך וכך נתחייב וכן כל כיוצא בזה והרי למדת בכלל משנתנו שהן ארבע משניות כוללות ארבע דינין הראשונה בביאור ידות הנדרים השניה בדין כנוייהן השלישית בדין התפסותיהן הרביעית בדין דבר שאין בו ממש:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו וביררנו הלכה פסוקה היא אלא שיש בהם קצת דברים שהם צריכים הרחבת ביאור כמו שנבאר בגמרא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא הן להשלמת דינין אלו הן לענינים אחרים שנתגלגלו בה אלו הן:

מסכת נדרים פרק כל כינויי נדרים

כל כנויי נדרים כנדרים. נקט נדרים אחר כתובות כדאיתא בתחילת סוטה משום המדיר.

עיקר נדר וכו'. אומר דבר זה יאסר עלי כקרבן וכו'. אבל האומר נודר אני שלא אוכל ככר זה אין זה עיקר נדר אלא ידות נדרים נינהו דגלי אדעתיה דניחא ליה לאסור מן חברו או מן החפץ. הרא"ם ז"ל.
והיינו דאיכא בין נדר לשבועה דאילו נדר לא הוי אלא כגון דאמר ככר זו עלי נדר דקאסר חפצא על נפשיה. אבל אי אמר נדר שלא אוכל ככר זו דקאסר נפשיה מן חפצא אין זה לשון נדר ואינו אסור עליו. אבל שבועה לא הויא אלא כגון דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכדלקמן בגמרא.

כנויי נזירות כנזירות האומר לחבירו מודרני ממך. נכסים שלך יהו מודרים הימני כלומר שלא אהנה משלך. או שאמר מופרשני ממך או שאמר בלשון זה מרוחקני ממך. או שאמר לו שאני אוכל לך כלומר נכסים שלך יהו אסורין לי באכילה שלא אהנה מנכסיך. או שאמר לו שאני טועם לך נכסים שלך יאסרו עלי שלא אהנה מהם הרי זה אסור. דכל כי האי גוונא ידות נדרים וידות נדרים כנדרים דמו דכל כי האי גוונא הוי כאדם שאוחז בבית יד של כלי ומגביהו דהגוף של כלי עולה עמו האי גברא נמי פתח בנדרים ולא גמר ליה לכוליה נדר. דעיקר נמי לא הוי אלא דאמר מודר אני הימך שלא תאכל מנכסי וכן מופרשני הימך שלא תהנה משלי וכן כולהו. פירוש.

והאומר הריני נדור מככר זה הרי זה בכלל ידות. וכן האומר ככר זה עלי (אסר) איסר או אסור. הרנב"י ז"ל.
למאן דאמר לשון גוים הם איכא למידק אם כן מה פרט התנא אלו ליתני הנודר בכל לשון שהוא מבין נדרו נדר. ותירצו בתוס' דודאי כל שנדר בכל לשון שהוא מבין נדריו נדרים. אבל הני דבמתניתין אף על פי שאינו מבין משמעות הלשון חל הנדר. ואיני יודע טעם לדבריהם שאם נדר באחד מן שאר הלשונות ומתכוין לנדר אף על פי שאינו מבין משמעות הלשון מכל מקום חל הנדר דפיו ולבו שוים הם. ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש ולא קרינן פיו ולבו שוים עד שיהיה הלשון משמעותו ממש אף בקונם וקונח לא יהא נדר ומאי שנא הני. ומסתברא דאין הפרש בין אלו לשאר הכינויין אלא שאלו היו ידועים אצלם והכירום והוא הדין לכל השאר. ואין להקשות מפני מה הוצרכו להזכיר מהם כלל שאין מן התימא אם למדו וגילו אלו קצת מן הלשונות שיש במשמען לשון נדר שאלו נדר אחד בהם שידע ויכיר שהם לשון נדר נדריו קיימין. ועוד דדלמא הוצרכו לשנות כך לומר לך שאלו הם כנויין ואסורים אבל מקנמנא מקנחנא מקנסנא מותרים לפי שאינן כינויין וכדאיתא בגמרא. ומה שקראום כינויין אף על פי שהם עיקר הלשון בלשון הגוים שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונות כנויים לו.

ומשמע מהכא דלשון שבועה לבד בלא שם וכו'. ואיכא למידק (ככתוב בהר"ן ז"ל). והראב"ד ז"ל תירץ דלא בעינן שם אלא בשבועת העדות דגמרינן ליה בגזרה שוה דאלה אלה ובשבועת הפקדון דגמרינן בגזרה שוה בשבועת העדות דתחטא תחטא. אבל בשאר שבועות לא אשכחן. (ואי נמי) ואין להקשות בשאר שבועות לחייבו משום שבועת שוא ושבועת שקר. משום דבדידהו כתיב שם כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר כי לא ינקה ה' אשר ישא את שמו לשוא. וקשיא לי לכולהו הא דתנן בשבועת העדות אוסרכם אני מצוה עליכם משביעכם אני הרי אלו חייבין ופירשה רב יהודה באומר משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה אוסרכם אני באיסור האמור בתורה מצוה אני עליכם בצואה האמורה בתורה. ובודאי הא לא משמע שמזכיר עם אלו שם או כינויין שאם כן למה צריך לומר שבועה האמורה בתורה וצואה האמורה בתורה הא במשביע אני עליכם בשם פלוני סגי. ואף על גב דלא קמה הא דרב יהודה לאו מהאי טעמא דחינן לה אלא משום כובלכם אני דכבול בתורה לא כתיבא. ושמא נאמר דכיון דאמר בשבועה האמורה בתורה או בצואה ואיסור האמור בתורה ובהני כולהו כתיב שם בתורה הרי זה כמי שהוציא את השם בשפתיו דמי דומיא דהא דתניא בריש פרק ואלו מותרין לקמן הנודר בתורה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין כאילו אמר בפירוש ככר זה בקרבן שכתוב בתורה ואי נמי נשבע אני בשם שהוזכר בתורה. ומכל מקום אני קשיא לי מדאוקמא אביי התם דהכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה ואין צריך לומר בשבועה האמורה בתורה אלא מכיון שאמר בשבועה הרי אלו חייבין ואף על פי שלא הזכיר את השם ולא כינויו וכן שם מלשון ר"ח ז"ל. ומיהו רש"י ז"ל פירש שם והוא שיזכיר את השם עם כל אחד מאלו. הרשב"א ז"ל.
וכנויי הקדשות כהקדשות וקרבנות כקרבנות לא קתני לפי ששמא אין בלשון הגוים שום כינוי אי נמי לא בדו להם חכמים בהם לפי שאינם הווים בלשון בני אדם. ולי נראה שהם בכלל כל כנויי נדרים כנדרים. אי נמי יש לומר תנא ושייר שהרי גם כנויי ערכים לא קתני:

ירושלמי והלא הערכין והחרמין והתמורות וההקדשות בפרשה היו. תנינן כנויי חרמין ולא תנינן כנויי ערכין תמורות והקדשות. ואילו תנינן מה הוינן מתני ערפין ערצין ערקין תמופה תמוצה תמוקה הגדר הגזר הגרן וכו'. הרא"ם ז"ל.
והריטב"א ז"ל תירץ וי"ל למאן דאמר לשון גוים הם לא נמצא להם לשון גוים אלא בהני דתנא. ולמאן דאמר לשון שבדו להם חכמים צריך לומר עפ"י התוס': דלהכי לא תנא לפי שלא כתיב ערך לה' ואיסר לה' והקדש לה' כמה דכתיב נדר לה' חרם לה' נזיר לה'. עד כאן.

שני אוכל לך משלך. כל לך ולי שבמסכתא זו פירושו משלי משלך כמו ששנינו קונם שני נהנה לערלים כמו משל ערלים. והרבה כיוצא בהם במכילתין. דהאי תנא ירושלמאה הוא דקליל בלישניה ולשון שני כמו שאני בהבלעת האלף. ולא גרסינן שאיני ולומר מודרני ממך שאין אני אוכל משלך. דבכי האי גונא לאו איסור הוא דנדרים מיתסר חפצא עלויה הוא כלומר שיאסור שום דבר לעצמו וזה לא הזכיר שום דבר שיאסרנו אלא שאוסר עצמו שלא יאכל משלו דהוא איסור גברא ולא איסור חפצא. הרנב"י ז"ל.
וז"ל הרא"ם ז"ל: יש שגורסין שאני ופירושו מה שאני ראוי לאכול ממך.
יש אומרים דוקא שאני דאילו שאיני אוכל לך לא חייל דהאומר קונם שאין אני אוכל משלך דבר שאין בו ממש ואינו חל בנדר אלא בשבועה.

מרוחקני ממך וכו'. כל אלו שלש לשונות אוסר ליהנות כל מיני הנאה מחברו. אבל הוסיף על אחד מהם שאיני אוכל לך אז ודאי אינו אסור אלא (בהנאה) באכילה.

בר"ן ועוד דלמ"ד כנויין לשון שבדו הם כו' השם מהני ואיכא לאקשויי מדאמרי' בפרק שבועות כו' כמשביע סתם ומהני ולא כמשביע כו' כצ"ל:

ר"ן בריש מתניתין ומשום האי גוונא תנא חרמים הכא כו'. צ"ע דהא לקמן בגמרא אמרינן וכיון דתני תרתין תני לכולהו:

שם עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו כו'. אבל בפרק שבועות שתים בסוגיא דמתפיס בשבועה כתב דבאינו מתפיס אינו אסור אלא משום יד וכ"כ הב"ח בשמו בסי' ר"ד. והט"ז כ"ע דל"ד ונהפוך הוא:

והרא"ש בפירושו שכתב דעיקר הנדר הוא שמתפיס בדבר הנאסר כו' או שנשבע עליו. תמוה מהסוגיא דשבועות הנ"ל ומפסקיו בעצמו שם:

מש"כ התוי"ט בפתיחתו אבל האומר נדר שלא אוכל אינו כלום ל"י טעם נכון לחלק בין זה למודרני ממך שאיני אוכל לך דלקמן דהוי יד וע"ש בתוי"ט ולדינא צ"ע מש"כ הר"ן בשם הר"י בר' חסדאי דקונם קונח הם מלה"ק אלא שנשתבש ל"י איזו היא תיבה המשמשת לשון קרבן או הקדש דומה לתיבות אלו ואולי כיון דבימי חכמי המשנה היה הלשון חי והיו מדברים בו היו להם עוד תיבות מקובלות אשר אינן נמצאות במקרא:

ר"ן בסה"ע ויתבאר בגמרא. הוא לקמן (סוף דף ד):

ידע מה בחשוכא ועמיה שרא נהורים. המאיר ליושבי חשך וצלמות לא סדרים. וחונן דעה בינה והשכל ותושיה לישרים. הוא יחננו ויביננו ויעזרנו באלו הנאמרים. בחידושי פרק כל כינויי נדרים:

כל כינויי נדרים כנדרים. עיין פי' ר"ן דעיקר נדר הוא בלא התפסה ודלא כמ"ש הוא פ"ג דשבועות בדעת הרי"ף והארכתי בביאור זה לקמן י"ב ע"א. ומ"ש עוד ר"ן דהוכיח דלשון שבדו חכמים הוא דאורייתא מדלא אמרי' בריש נזיר הניחא למ"ד לשון עמים וכו' ולכאורה צ"ע אדרבא דוק מיניה איפכא מדאמרינן בשמעתין ג' ע"א הניחא וכו' ש"מ לשון שבדו חכמים לאו דאוריי'. וי"ל בשמעתין שפיר קאמר הניחא דכבר נזהר הר"ן ופי' שם ד"ה מאי איכא למימר. דנהי דלשון שבדו חכמים דאורייתא הוא מ"מ חידושא אית ביה להודיענו אותה סברא דהסכמת חכמים מועיל ככל לשונות מוסכמים. אך במס' נזיר שכבר ידעינן זה ממס' נדרים שקדמה לה דלשון המוסכם מחכמים הוא דאורייתא שוב אין כאן חידוש ודבר פשוט הוא שכינויי נזירות כנזירות ומשו"ה לא קאמר הניחא וכו'. אלא אי אמרת דלשון שבדו חכמים הוא רק דרבנן ומשו"ה קאמר הניחא וכו' א"כ גם במס' נזיר הו"ל למימר הניחא וק"ל. ובתוס' כ' די"מ דבנזיר לא בדו חכמים לשון ע"ש. וא"כ מודה ריש לקיש בנזיר דכינוי היינו לשון גוים וצ"ע א"כ מ"ט קאמר בנדרים לשון שבדו חכמים כיון שכינוי דנזיר ע"כ לשון גוים הוא א"כ בנדרים נמי נימא הכי. וי"ל בשלמא בנדרים דקיי"ל עכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל וא"כ כל עמים ללשונותם כשרוצה להפריש בהמתו לקרבן ואומר בהמה זו לקונם פשיטא שהוא קרבן א"כ פשוט הוא שישראל שאומר ככר זו עלי קונם דמהני לאסור ומאי קמ"ל מתני' אע"כ לשון שבדו להם חכמים הוא. אבל נזירות דאין נזירות לעכו"ם כמבואר רפ"ט דנזיר וא"כ נהי דנזיח הוא לשון נזיר בלעז מ"מ העו"ג בעל לשון ההוא שאומר על עצמו הריני נזיח לא אמר כלום שאין נזירות נוהג בו א"כ ה"א שגם ישראל האומר באותו לשון לא אמר כלום קמ"ל כל כינויי נזירות וכו':

ושבועות כשבועות. הקשו בתוס' מ"ט לא תני במס' שבועות כל כינויי שבועות וכו' ותי' משום דלא שייך דין ידות בשבועות וצ"ע למ"ש ר"ן בשמעתין בשם רמב"ן דשבועה בלשון נדר מועיל מטעם ידות ש"מ דס"ל גם בשבועות נוהג דין ידות א"כ תיקשי קושית תוס'. וי"ל דודאי למ"ד דנפקא ידות מכל היוצא מפיו א"כ ה"ה שבועות וא"כ למאן דלית ליה דברה תורה כלשון ב"א ונפקא ליה ידות מכפל לנדור נדר א"כ בשבועה כתיב או השבע שבועה לאסור אסר וא"ש דברי רמב"ן אך למ"ד דכל היוצא מפיו איצטריך לנדר שהותר מקצתו ולא דריש נמי כפל לנדור נדר דדברה תורה כלשון ב"א ורק מנזיר להזיר נפקא ליה ידות ואיתקש נדרים לנזיר. ושבועות לא איתקש להך מ"ד ליכא ידות בשבועות ומשו"ה לא תנן במתני' דמס' שבועות כל כינויי שבועות דבפלוגתא לא קמיירי ולא מיתני לי' ידות גבי שבועות כנלע"ד:

כשבועות הקשו הראשונים תיפוק ליה משום הזכר השם. ולהיות הדברים קצרים בהר"ן ע"כ אסדר הדברים בעזה"י. יש כאן ג' שיטות. דעת ר"ת דמשביע מפי עצמו לא בעי שם. דדעתו אשבועה שבתורה שהיא בשם. משא"כ המשביע אחרים והמה עונים אמן אע"ג דעונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי היינו במה שמאמן דבריו של זה ולא מחשבתו של זה ונהי שזה אמר משביעך אני ומסתמא מחשבתו אשבועה שבתורה שהיא בשם מ"מ זה העונה אמן אינו מאמן אלא מה שהוציא זה בשפתיו ולא מה שחשב בלבו זה נלע"ד כוונת ר"ת ולק"מ קו' הר"ן:

ושיטת הראב"ד פ"ב משבועות הל' ג' דאין שום מלקות על שבועה בלי שם דבמלקות כתיב לא תשא את שם ה' ולא תשבעו בשמי לשקר ולא תחללו שם אלהיך א"כ אין מלקות בלא הזכרת שם. אבל קרבן יש חילוק בנשבע מעצמו שבועת ביטוי חייב קרבן בלי שם דמאן דכר שמיה שם בהאי קרא אבל שבועת העדות דכתיב קול אלה וילפי מסוטה דכתיב שבועת האלה נהי דגז"ש גמורה לא הוי דליבעי שם הוי"ה מ"מ גילוי מילתא הוה דבעי' שם וה"ה שבועת הפקדון דאתיא תחטא תחטא משבועת העדות דלא מייתי קרבן בלי הזכרת שם:

ושיטת הרמב"ם שם הל' ד' דליכא לא קרבן ולא מלקות בלי שם רק איסור מדברי קבלה ויואל שאול את העם ויאמר ארור האיש. ואמנם ברמב"ן פ' בחוקותי ובס' משפטי חרם שלו כ' התם גבי שאול מילתא אחריתי הוה מטעם החרם הנשיא ע"ש בפסוק כל חרם אשר יחרם מן האדם ע"ש:

הנה מבואר עכ"פ דלענין שבועה בשם אין חילוק שמזכיר השם בלה"ק או בלשון אחר דהרי הר"ן מייתי ממאי דאמר רב יוסף מארי כולא לא אכילנא. וא"כ כיון דמבואר ס"פ שבועת העדות דהמשביע ברחום הוה משביע בשם. ה"ה אם משביע בלשון תרגום רחמנא הוה שם וממילא כיון דרחמנא מארי כולא הוה שם לענין לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ה"ה לענין מוציא ש"ש לבטלה או ברכה לבטלה דהא תרווייהו מחד קרא נפקא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכן מוכח ממ"ש הר"ן דאי ס"ד בעי שם א"כ מה הועילו במה שבדו להם לשון שביתה הלא אכתי צריך להזכיר השם ע"ש. ולכאורה מאי קשיא ליה דלמא תקנו שביתה לרחמנא דלענין שבועה הוה שם ומ"מ אינו מוציא ש"ש לבטלה אע"כ אין חילוק. ולפ"ז מבואר דבכל ספק ברכה אסור לומר בריך רחמנא מרא דעלמא דזה הוה נמי ברכה לבטלה כמו אלהינו מלך העולם. ועיין ב"ש כ"א עסס"י ל"ד:

מתני' כל כנויי נדרים כנדרים. דעיקר נדר דכתיב בתורה (במדבר ל) איש כי ידור נדר דאמר קרבן שאני אוכל לך או קרבן שאני נהנה לך ואם אמר בלשון אחר בכינוי נדר כדקתני לקמן קונם שאני נהנה לך או קונם שאיני נהנה לך דאם כינה לקרבן בהני לשונות נמי מיתסר בהו בנדרים כמו שאסור גבי קרבן וכן כנויי חרמים כחרמים וכן כנויי שבועות כו' מפרש לקמן: מודר אני ממך. כלומר הרי עלי כנדר מה שאני נהנה ממך או א''ל מופרשני ממך בהאי לשון או אמר מרוחק אני ממך דמשמע דמיתסר נפשיה ולא מיתהני מיניה וכל הני כיון דלא מפרש ממש לנדר דלא מידכר ביה שום לשון קרבן הויין ידות: מנודה אני לך. כמו שאם היה בנידוי דאסור ליה לישא וליתן בהדיה כך אסר נפשיה עליה: ר''ע היה חוכך בזה להחמיר הוה מחכך להחמיר דאסור נמי דענין נדר הוא ולא בריר ליה:

מתני' כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים. כינוי זהו שם שפל (נ''א טפל) כדאמרי' המכנה שם לחברו ה''נ כנויי נדרים דעיקר הנדר הוא כשמתפיס החפץ בדבר הנדור כמו דאמר הרי עלי ככר זה כהקדש ועל ככר אחר אומר יהא כזה זהו נדר כדאמר פרק ג' דשבועות (ד' כ) עד שידור בדבר הנדור והני לישני כעין נדר הן ולקמן בשילהי פירקין קאמר ר''ל לשון שבדו חכמי' ולהכי תקינו כנויי דלא לימא קרבן לה' דזימנין דאמר לה' ולא אמר לקרבן ומפיק שם שמים לבטלה ור' יוחנן אמר לשון נכרים דבלשונם כשנודרין נדר אומרים הכי וקשה למ''ד לשון נכרים אמאי נקט הני לישני לימא בכל הלשונות שהם נודרים בלשונם יהא נדר ואומר ר''י ודאי אם יהא כלשונם יהא נדר אחרי שהם מבינים והני דמתני' אפי' לא יבינו האי לשון הרי הוא נדר ולמ''ד לשון שבדו חכמים קשה דה''נ כנויי דנזיר בדו חכמים והיכי יביא קרבן על לשון חכמים ובנדרים לא קשה אי עבר בבל תאחר על לשון חכמים וי''ל דהא דאמר ל' בדו לא קאמר אלא גבי נדרים אבל לא גבי נזיר וכן מוכח בגמרא דפריך הניחא למ''ד לשון נכרים אלא למ''ד לשון שבדו חכמים מאי איכא למימר ובמס' נזיר דקאמר כל כנויי נזירות כנזירות לא פריך כה''ג בגמ' ואור''י דאין זו ראיה דרגילות הוא להאריך במקום אחד ולקצר במקום אחר ועל לשון שבדו חכמים נמי הוי נזיר דכיון דתקינו חכמים שנודרין בהני לישני הוי כעיקר נזירות ויש. כח בידיהם לעשות תקנתן כעיקר נזירות ועוד י''ל כיון שתיקנו חכמים הני לישני כוונת הנודר לנדר גמור וגמר בלבו לעשותו כעיקר הלשון: וחרמים כחרמים. תימה למ''ד סתם חרמים לכהנים אם ירצה להחרים לבדק הבית יצטרך לומר חרם לה' וא''כ מה הועילו חכמים בתקנתם והא כל הכנויים אינם אלא משום שלא יזכיר שם שמים לבטלה שאחרי הכנויים אלו אינו רהוט לומר לה' כמו אם יאמר קרבן דאז הוא רהוט לומר לה' וי''ל שאם ירצה להחרים לבדק הבית יאמר חרם לבדק הבית: ושבועות כשבועות. שבותה שבוקה מפרש לקמן וקשה דשילהי פ' שבועת העדות (דף לה) קאמר יתן ה' אותך לאלה ולשבועה נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה מה להלן בשם אף כאן בשם וכן ריש פ' שבועת הדיינין (דף לח) קאמר כמאן כר' חנינא דאמר בעינן שם אפי' תימא רבנן דאמרי בכינויין אבל (לא) בלא כינוי דשם לא מחייב וכן קשה התם דאמרי' במס' שבועות (דף יט) שבועה שלא אוכל שבועה שאוכל לך אסור ואור''ת הא דבעינן שם או כינוי במושבע מפי אחרים אבל מושבע מפי עצמו מצי אסר נפשיה בלא שום כינוי: ונזירות כנזירות. תימה אמאי לא תנא איסורי כאיסורי והקדשות כהקדשות וכו' וי''ל דלמ''ד לשון נכרים לא נמצא להם לשון נכרים אלא בהני דתנא ולמ''ד לשון שבדו חכמים צ''ל דלהכי לא תנא דלא כתב ערך לה' איסור לה' הקדש לה' כמו דכתיב חרם לה' וקרבן לה': האומר לחבירו מודר אני ממך. הני ידות מיקרו שאינו גומר דבריו אלא מתחיל והוי ידות כמו יד לכלי ומפרש בגמ' אמאי שבק בכינויין דמיירי בהון ומפרש ידות דלא איירי בהון: שאני אוכל לך. יש דגורסין ביו''ד שאיני אוכל לך וקשה דהא אין נדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש ושמא מיירי דמסרבין בו לאכול ואומר שאיני והוי כמו קונם שאני אין אור''י דבגמ' משמע דבמידי דמאכל אף שאיני ביו''ד לא קרי בזה דבר שאין בו ממש ולא דמי לשאיני ישן דאמר לקמן (דף יד) [דהוי] דבר שאין בו ממש דהתם אין בו ממש לא בדבור ולא בשינה אבל הכא מ''מ במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו ענין זה שאני אוכל וא''ת מהו עיקר הנדר בשלמא חרמים הוא עיקר מן החרם ושבועות מן השבועה וי''ל שנדר עצמו הוא עיקר דאמר ככר זה עלי נדר וכן משמע מתני' כינוי נדרים כנדרים וקרא נמי מוכח כי ידור נדר ולא נראה דא''כ מאי קאמר התם מודר אני ממך אדרבה הוא עיקר הנדר ועוד קשה דקאמר קונם קונח קונס הרי זה כינוי לקרבן הוה ליה למימר לנדרים לכך נראה לפרש דעיקר הנדר כשהוא אומר ככר זה עלי קרבן וכי ידור נדר אתי למימר דבעינן שידור בדבר הנדור:

ר"ן
מתני' כל כנויי נדרים. נדר הוא באחד משני ענינים אם נדרי הקדש שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם או נדרי איסור שאסר על עצמו דברים המותרים ובענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו ואין איסורו שוה לכל. ומס' זו היא בענין נדרי איסור שמה ששנה כאן חרמים כחרמים היינו משום שלשון חרם כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי איסור כדתנן לקמן (דף מז:) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור ומשום האי גוונא תנא חרמים הכא דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהאי מס' אלא בסדר קדשים. ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים. עיקר הנדר. וכנויו. וידות. עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכדאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ:) מאי טעמא דאמר קרא כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור כלומר שאע''פ שנדר חל בלא התפסה אפ''ה אם התפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכמו שכתבתי שם בס''ד. הלכך היכא שהתפיס ואמר הרי ככר זה עלי כקרבן חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה. וכינויו הוא שבמקום קרבן יאמר קונם קונח קונס וכל שאמר כן הרי הוא אסור כאילו אמר קרבן עלי ככר זה והיינו דתנן כל כנויי נדרים כנדרים ובהני כנויין פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בגמרא דר''י אמר לשון נכרים הם ור''ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודרים בו ולר''י דאמר לשון נכרים הם ודאי הנודר בהם כנודר בעיקר קרבן שהנדרים נאמרים הם בכל לשון. ואפי' לר''ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג''כ כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז''ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא. וה''נ משמע בריש נזיר דפרכינן אמתני' פתח בכנויין ומפרש ידות ומשני תנא כי פתח פתח בעיקר קרבן והדר מפרש ידות דאתיין ליה מדרשא. אלמא דלכ''ע כנויין דאורייתא לחיובי עלייהו קרבן דאי לר''ל לא מחייב עלייהו קרבן ה''ל למימר התם הניחא למ''ד כנויין לשון נכרים הם אלא למ''ד לשון שבדו להם חכמים מאי איכא למימר כדאיתמר בסוגיין דהכא אלא ודאי משמע דלכ''ע כנויין דאורייתא. ואיכא למידק לר''י דאמר לשון נכרים הם מאי שנא דפריש הנך לישני דקונם קונח קונס טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר. והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי' החכם הגדול ר' יהודה בר' חסדאי ז''ל דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר. שאפי' בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד''א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ''ע קמ''ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אע''פ שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ''ש שאר לשונות הנכרים ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי וה''ט נמי דקרי להו כנויין כלומר שהם מלשון נדר אלא שהוא מכונה כמו המכנה שם לחבירו. אלו הם כנויי נדרים. וידות נדרים הוא שמתחיל במקצת דבורו של נדר אלא שאינו גומר אותו ואותו מקצת הדבור [הוי כאילו] נודר כל השלמות הדבור כאדם האוחז כלי בבית יד שלו ומטלטלו כולו ומש''ה חייל נדרא ולקמן מפרש להו לידות: וחרמים כחרמים. כלומר שהאומר נכסים אלו עליו חרק חרך חרף הרי אלו כאילו אמר נכסים אלו עליו חרם והם אסורים עליו: ושבועות כשבועות. כלומר דכינוי שבועה הרי הוא כשבועה וחיילא ומהא שמעינן דשבועה לא בעיא שם אלא כיון שאמר שבועה או שבותה שהיא כנויה שלא אוכל ככר זה אסור לאכלו דמתני' בכה''ג עסקינן. דאי בשהזכיר את השם מאי איריא משום כנוי שבועה תיפוק לי משום הזכרת השם דאפילו בלא שבועה ובלא כנוי הוי שבועה. והראיה מדאמרינן בפ' אין מעמידין (ע''ז כח.) לאלהי ישראל לא מגלינא וכדאי' התם. ולקמן נמי במכילתין (דף כב:) אמרי' מארי כולא לא טעימנא. ועוד דלמ''ד כנויין לשון שבדו הם להכי תקנו כנויין בשבועה כי היכי דלא לומר שבועה לה' כדמוכח בגמ' אלמא כל שהזכיר שבועה או כנויה אפי' בלא הזכרת השם מהני. ואיכא לאקשויי מדאמרינן בפ' שבועת העדות (שבועות לה:) דשבועת העדות בעיא שם וכדילפינן התם אלה אלה מסוטה. תירץ ר''ת ז''ל דה''מ במושבע מפי אחרים דהא מסוטה גמרי' לה שמושבעה מפי כהן אבל במושבע מפי עצמו לא בעי' שם. ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה דהא אמרינן בס''פ שבועות שתים בתרא (שם דף כט:) דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וילפי' לה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר והויא כמושבעת מפי עצמה וכמו שפרש''י ז''ל שם ובפ' שבועת העדות (שם דף ל.) דאי לא אפי' מושבעת מפי אחרים לא הויא. וה''ט דתנן התם דאע''ג דבשבועת בטוי דמושבע מפי אחרים פטור כל היכא שענה אמן חייב וכיון שכן דמסוטה גמרינן הוה לן למימר דאפי' מושבע מפי עצמו ליבעי שם ולפיכך לא ירדתי לסוף דעתו בזה. ועוד הקשו עליו דהתם משמע דאפי' במושבע מפי אחרים לא בעי שם דתנן התם (דף לה.) משביעני עליכם אוסרכם אני וכו' הרי אלו חייבים ומסיק אביי דה''ק משביעני עליכם בשבועה אלמא בלשון שבועה בלחוד סגי ואע''פ שרש''י ז''ל פי' שם במילתיה דאביי דמיירי כשהזכיר את השם אין זה במשמעות הלשון אלא עיקרן של דברים דההיא דאמרינן דשבועת העדות בעיא שם ר' חנינא בר אידי היא דגמר אלה אלה מסוטה אבל רבנן לא בעו לא שם ולא כנוי וכדמוכחא מתני'. וכי תנן התם ובכל הכנויין הרי אלו חייבין. לאו דבעיא שם או כנוי אלא לומר דמשביע בכנוי כמשביע סתם ומהני ולא כמשביע בשמים ובארץ דתנן התם דפטורין. אלא שהראב''ד ז''ל אמר דלענין מלקות אינו לוקה אלא בהזכרת השם דבכולהו לאוי דשבועה שם כתיב בהו לא תשא את שם ה' לא תשבעו בשמי אבל לענין איסורא בלא שם נמי איתא: ונזירות כנזירות. כלומר שהאומר הריני [נזיק] פזיח כאומר הריני נזיר: האומר לחבירו מודרני ממך וכו'. מפרש בגמרא דהיינו ידות ומפרשים נמי דהכי קתני מודרני ממך שאני אוכל לך או מודרני ממך שאני טועם לך וכן במופרשני מרוחקני והוו ידות משום דלא מסיק דבוריה למימר כקרבן. אי נמי דלא אמר איסורא בהדיא: שאני אוכל ושאני טועם. אית דגרסי הכי בלא יו''ד ואית דגרסי שאיני ביו''ד. ויתבאר בגמרא בס''ד (דף ד: ד''ה אלא):