נדרים ב ע"ב

גמ' כל כינויי נדרים כנדרים מאי שנא גבי נזיר דלא קתני להו לכולהו ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין וכיון דתני תרתין תני לכולהו וליתני כינוי שבועות בתר נדרים איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא פתח בכינויין כל כנויי נדרים ומפרש ידות האומר לחבירו מודר אני ממך ותו ידות אינשי איירי בהון וחסורי מיחסרא והכי קתני כל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים וליפרוש כינויין ברישא ההוא דסליק מיניה ההוא מפרש ברישא כדתנן במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין כו' במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין כו' במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה וכל היכא דפתח לא מפרש ברישא והתנן יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין ואלו נוחלין ומנחילין יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן יש טעונות שמן ולבונה שמן ולא לבונה ואלו טעונות שמן ולבונה יש טעונות הגשה ואין טעונות תנופה תנופה ולא הגשה ואלו טעונות הגשה יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן בכור לכהן ואין בכור לנחלה ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן הלין משום דאוושו ליה מפרש ההוא דפתח ברישא והא במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה דלא אוושא וקתני יוצא גמל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ב - ב

גמרא:

שנינו במשנה: כל כינויי נדרים, כנדרים, וחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות.

והוינן בה: מאי שנא, מדוע שונה הדבר, שלגבי נזיר, בתחילת מסכת נזיר, שגם בה שנינו "כל כינויי נזירות כנזירות", דלא קתני להו לכולהו. לא שנה שם התנא בנוסף לכינויי הנזירות, גם את כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות.

ומאי שנא כאן, גבי נדרים, דקתני לכולהו?

ומשנינן: משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי, כתובים הם ביחד בפרשת מטות "כי ידור נדר או השבע שבועה", לכן תני כאן תרתין, שנה התנא את שניהם יחד, גם את כינויי נדרים כנדרים וגם את כינויי שבועות כשבועות.

וכיון דתני תרתין, והיות וכבר שנה התנה שני ענינים שבהם הכינוי הוא כלשון עצמו, תני, שנה כבר התנא לכולהו, לכל ארבעת הענינים שבהם הכינוי הוא כלשון עצמו. אך נזיר הוא נדר בפני עצמו, ולכן לא שנה התנא במסכת נזיר לכולהו.

אך מקשה הגמרא, כיון שאמרת ששנה התנא את כינויי השבועות יחד עם כינויי הנדרים היות והם כתובים יחד בפסוק, אם כן, תיקשי:

וליתני "כינויי שבועות כשבועות", בתר, מיד אחר כל "כינויי נדרים כנדרים", ומדוע הפסיק התנא ביניהם, ושנה אחר כינויי הנדרים את כינויי החרמים!?

ומשנינן: איידי כיון דתנא נדרים, דמיתסר חפצא עליה, שמהות הנדר היא החלת איסור נדר על החפץ, ומכח איסור החפצא אסור לו לאדם לעבור על נדרו, תנא נמי חרמים, דמיתסר חפצא עליה, שהמחרים דבר מחיל עליו איסור חפצא של חרם, ומכח איסור החפצא של "חרם", שחל על החפץ, אסור לו לאדם לעבור על איסור החרם.

והיינו, שהסמיך התנא את שני איסורי החפצא זה לזה -

לאפוקי, להוציא מהגדר הזה שבועה, שלא החפץ נאסר בשבועה, אלא האדם הוא זה דקאסר נפשיה מן חפצא. ^[1]

והיינו, כאשר נשבע האדם שלא לאכול חפץ, אין הוא אוסר את החפץ עליו, אלא הוא אוסר את עצמו שלא לאכול את החפץ, ואיסור זה נחשב ל"איסור גברא", כנגד איסור נדר הנחשב ל"איסור חפצא".

וכדי להצביע על השינוי המהותי הזה בין נדר לשבועה, הקדים התנא לשנות את דין החרמים בסמוך לדין הנדרים, להראות ששניהם איסור חפצא הם, ואילו את דין השבועות שהוא איסור גברא, הוא שנה לאחר מכן. ^[2] ועתה מבארת הגמרא את מהלך התנא במשנה:

והוינן בה: פתח התנא בכינויין, וכמו שאמר "כל כנויי נדרים כנדרים", אך לא ביאר התנא מה הם הכינויים, ובמקום זאת הוא מפרש את ענין הידות: "האומר לחבירו מודר אני ממך"!?

ותו, ועוד יש להקשות: וכי את הכלל ש"כל ידות נדרים הם כנדרים", אינשי, שכח התנא מלהזכיר, אלא הוא עובר מיד להסביר כיצד הוא לשון הידות, מבלי להקדים את הכלל שהידות הינן כנדרים!?

ועונה הגמרא תחילה על השאלה השניה:

ידות - איירי בהון, אכן עוסק בהן התנא, ואומר את הכלל שידות נדרים הרי הם כנדרים.

וחסורי מיחסרא במשנתנו, והכי קתני בה התנא:

א. כל כינויי נדרים - כנדרים.

ב. וידות נדרים - כנדרים.

אך עדיין נשארת בעינה הקושיה הראשונה: וליפרוש, שיפרש התנא מהם כינויין ברישא, תחילה, לפני שהוא מפרש את דין הידות, שהרי פתח בתנא את דבריו בדין הכינויים, ויש לו לבארם לפני שיבאר את דין הידות!

ומשנינן: ההוא ענין דסליק מיניה התנא [ענין ידות, לאחר שתקנו את לשון המשנה, ושנינו בה "כל כינויי נדרים כנדרים, וידות נדרים כנדרים"] - ההוא ענין מפרש התנא ברישא!

שדרך התנא לפרש תחילה את הענין שהזכיר בסוף דבריו, לפני שהוא מפרש את תחילת דבריו.

כגון הא דתנן במסכת שבת [כ ב]: במה מדליקין את נרות השבת, ובמה אין מדליקין? וממשיך ומסביר התנא תחילה את סוף דבריו: אין מדליקין, וכולי.

וכמו כן שנינו שם [מז ב]: במה טומנין בשבת, ובמה אין טומנין? וכשבא התנא להסביר דבריו, הוא מתחיל לפרש את סוף דבריו: אין טומנין, וכולי.

וכן שנינו שם [נז א]: במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? - לא תצא אשה.

ותמהה הגמרא: וכי כך הוא דרכו של התנא, שכל היכא דפתח דבריו בענין אחד, ומסיים אותם בענין נוסף, לא מפרש התנא ברישא את פתח דבריו אלא מקדים ומפרש את סוף דבריו?

והתנן במסכת בבא בתרא [קח א]: יש נוחלין ומנחילין, ויש נוחלין ולא מנחילין.

ומפרש התנא תחילה את פתח דבריו: ואלו נוחלין ומנחילין!?

וכן שנינו במסכת יבמות [פד א]: יש נשים שהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. ויש נשים שהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן.

ומקדים התנא לפרש את תחילת דבריו: ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן.

ובדומה לזה שנינו במסכת מנחות נט א]: יש מנחות שהן טעונות שמן ולבונה, ויש שטעונות שמן ולא לבונה.

ומפרש התנא את תחילת דבריו: ואלו טעונות שמן ולבונה!

וכן שנינו שם [ס א]: יש מנחות הטעונות הגשה לקרן המזבח, ואין טעונות תנופה, ויש מנחות שטעונות תנופה ולא הגשה.

ואלו טעונות הגשה!

וכן שנינו במסכת בכורות [מו א]: יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן, וכגון שהוא בכור לאביו, ובנחלה נאמר "כי הוא ראשית אונו", אך אינו בכור לאמו, ובפדיון הבן נאמר "פטר רחם", שפטר [פתח לראשונה] את רחם אמו בשעת לידתו.

ויש בכור לכהן, ואין בכור לנחלה, כשהוא בכור לאמו ולא לאביו.

ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן?

ומשנינן: הלין, אלו המשניות שמפרש בהן התנא תחילה את הרישא, הוא משום דאוושו ליה, שיש בסיפא יותר פרטים מאשר ברישא [או שיש בהן הרבה ענינים], ולכן, בהן מפרש התנא תחילה את ההוא ענין דפתח בו ברישא.

ופרכינן: והא במשנת "במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה", דלא אוושא, שאין שם הרבה ענינים בסיפא, ובכל זאת מבאר תחילה התנא את דבריו ברישא, דקתני: יוצא גמל!

ולכן מתרצת הגמרא באופן אחר:

הערות

^[1] הריטב"א בתחילת פרק שני, מבאר שכל איסורי תורה הם איסורי גברא, כי גם במאכלות האסורות לא החפץ הוא זה שאסור באכילה, אלא האדם אסור לו לאוכלו. ולאור זאת מבאר רבי שמעון שקופ, שגם הנדרים הם מבחינה זאת "איסורי גברא", לפי שהאדם הוא זה שאסור לו לעבור על נדרו, וכל החילוק שמחלקת כאן הגמרא בין נדרים שהם איסור חפצא לבין שבועות שהן איסור גברא, הוא לגבי הסיבה הגורמת את איסור העבירה על הנדר. כי בשאר האיסורים, כולל מאכלות האסורות, סיבת האיסור היא מחמת שרצתה התורה שהאדם לא יעשה את המעשה, או לא יאכל את המאכלות אסורות, כדי שלא ייפגע האדם בעצמו באכילתו, ואין לה כל ענין שלא יפגע החפץ או המאכל עצמו. אך בנדר, סיבת האיסור הוא רצון התורה שלא תפגע חלות איסור הנדר הרובצת על החפץ, לפי שהחפץ הנדור הוא חלות איסור כמו קרבן או הקדש. וזה כמו הקדש עצמו, הנחשב גם הוא לאיסור חפצא, היות שהסיבה שאסרה התורה את האדם מלהנות מהקדש, היא משום שרצתה שלא יתחלל או יפגע החפץ שהוא הקדש. ובכך מסביר הגר"ש שקופ את דברי הנמוקי יוסף לקמן בפרק שני, שמתרץ את קושיית הראשונים מדוע חל הנדר על דבר מצוה, וכגון מי שנדר הנאה מישיבת סוכה, שאינו יכול לקיים מצות ישיבת סוכה בגלל נדרו, והרי יבוא עשה של ישיבת סוכה וידחה לא תעשה של נדר. ותירץ הנימוקי יוסף שאיסור הנדר הוא איסור חפצא, ולכן הוא אינו נדחה מחמת מצוה של סוכה שהיא מצוה על הגברא. ולכאורה תירוצו תמוה, כי מדוע לא ידחה העשה של ישיבת סוכה את איסור הלאו, ושוב לא יהיה כאן איסור חפצא כלל. אך אם נאמר שאיסור החפצא של הנדר הוא שלא לחלל את חלות האיסור הרובצת על החפץ, ובדומה להקדש שאסרה תורה את חילול הקדושה שלו, הרי גם אם נאמר שהמצוה תדחה את הלאו, עדיין תשאר חלות האיסור על החפץ, בדומה להקדש, שגם אם נאמר שיבוא עשה וידחה את הלאו של הקדש, ישאר החפץ בקדושתו, ואם יקיימו את העשה תפגע הקדושה שלו. ובמקרה כזה, שחלות האיסור או הקדושה ייפגעו גם אם תדחה המצוה את הלאו, אין עשה דוחה לא תעשה! ולשון הרא"ש כאן מסייעת להגדרה זו, שכתב להסביר מדוע איסור נדר הוא איסור חפצא "דאיסור נדר הוא שמתפיסו בדבר הנדור, ונאסר כמוהו".

^[2] כתב הרא"ש בפירושו: ונזיר, אף על פי שנאסר ביין, אינו נאסר היין עליו, אלא בגופו תלוי הנזירות, שאומר "הריני נזיר", וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה. והאחרונים נחלקו בהגדרת הנזירות אם היא איסור חפצא או גברא, או הגדרה אחרת. המהרי"ט בתשובותיו חלק א, סימנים נג נד, הביא את שיטת המהר"י באסאן שנזירות היא איסור גברא, והאומר "הריני נזיר" הרי הוא כאוסר פיו לדיבור, שהוא איסור גברא להשתמש בפיו לדיבור, והוא הדין בנזיר, שאוסר עצמו מלשתות יין. ואילו המהר"י בן לב סבור שהוא איסור חפצא, שהיין אסור עליו בשתייה. ואילו המהרי"ט עצמו סבור שאין הנזירות לא איסור חפצא ולא איסור גברא, אלא דין קדושה, שהאדם מחיל על עצמו שם נזיר, ומשחלה עליו קדושת הנזיר קבעה לו התורה הלכות כיצד עליו לנהוג כדי שלא תתחלל קדושת נזירותו, והרי זה דומה להלכות הכהן הנובעות מקדושת כהונתו, שאינן לא איסור גברא ולא איסור חפצא. וכתב האבני מילואים [בתשובותיו סימן כב], שלפי המהרי"ט אין הנזירות נחשבת כאיסור שהחיל פיו, אלא היא כמו איסור תורה. והיינו, שהאדם רק קיבל על עצמו את הנזירות, אך אינו יכול לקדש עצמו בקדושת הנזירות. ומכאן ואילך, הוא לא אסור מכח התחייבותו להיות נזיר, אלא מחמת קדושת הנזירות שחלה עליו מאליה, בשעה שאמר "הריני נזיר". אך הגר"ש שקופ וכן הגרי"ז הגדירו את קבלת הנזירות כהתחייבות לנהוג בדיני הנזירות, וקדושת הנזירות נובע מהתחייבותו הקיימת כל ימי הנזירות. עיין בחידושי רבי שמואל סימן ד אות ד בביאור דבריהם.

א גמרא שנינו במשנה "כל כינויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות ". ושואלים: מאי שנא גבי [מה שונה אצל] המשנה הראשונה במסכת נזיר שלא קתני להו לכולהו [שנה את כולם], גם נדר ושבועה וכו', ושנה רק את השייך לענין המסכת — "כל כינויי נזירות כנזירות", ומאי שנא גבי [ומה שונה אצל] נדרים, במשנתנו, דקתני לכולהו [ששנה את כולם] גם חרם, שבועה ונזירות?

ומשיבים: דווקא במשנתנו העוסקת בענייני נדר כל אלה, משום שנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי [כתובים בתורה זה ליד זה] ("כי ידור נדר לה' או השבע שבועה". במדבר ל, ג) ולכן תני תרתין [שנה התנא במשנתנו שתים], גם כינויי נדרים וגם כינויי שבועות, וכיון דתני תרתין [ששנה שתים], תני לכולהו [שנה את כולם].

ושואלים: אם מפני טעם זה שנה כאן גם את הדינים האחרים — וליתני [ושישנה] כינויי שבועות בתר [מיד אחר] כינויי נדרים! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה] נדרים שעניינו של נדר הוא דמיתסר חפצא עליה [שנאסר החפץ עליו, על הנודר], תנא נמי [שנה גם כן] חרמים, שעיקר דינם כנדרים דמיתסר חפצא עליה [שאף בהם נאסר החפץ עליו, על המחרים]. לאפוקי [להוציא, להבדיל] מדין שבועה, דקאסר נפשיה מן חפצא [שהוא אוסר את עצמו מן החפץ], שבשבועה אין הנשבע מטיל איסור על דבר מסויים, אלא אוסר את עצמו בעשייה מסויימת. וכיון שמצד הענין חרמים קרובים יותר לנדרים שנה אותם התנא סמוך לנדרים ואת שבועות אחריהם.

ב שואלים ביחס לסגנון הדברים במשנה: פתח במשנה בכינויין "כל כנויי נדרים", ומה שמפרש מיד אחר כך אינו כינויי נדרים אלא ידות של נדרים, כלומר ביטויים לא מושלמים של לשונות נדר, כגון: האומר לחבירו "מודר אני ממך", שאין אלה כינויי נדרים אלא ידות נדרים! ותו [ועוד] יש להוסיף ולתמוה: וכי ידות אינשי [שכח] התנא להזכיר?! שלא אמר כלל: "ידות נדרים כנדרים".

ומשיבים: איירי בהון [עוסק הוא בהם] בידות, וחסורי מיחסרא [וחסרה המשנה], והכי קתני [וכך שנה]: כל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים, ולכן ממשיך ומפרש מה הן ידות הנדרים.

ושואלים: וליפרוש [ושיפרש] את הכינויין ברישא [בתחילה], כיון שהתחיל בכינויי נדרים!

ומסבירים: הדבר ההוא דסליק מיניה [שמסיים בו], את הדבר ההוא מפרש ברישא [בראשונה]. וכן הוא סגנון המשנה בכלל, כדתנן [כפי ששנינו במשנה אחרת]: במה, באלו פתילות ושמנים, מדליקין נרות של שבת ובמה אין מדליקין? וממשיכה המשנה ומפרטת: אין מדליקין כו'. הרי שאין התנא מתחיל בפירוט הכלל הראשון "במה מדליקין", אלא בפירוט הכלל האחרון "במה אין מדליקין".

וכן שנינו במשנה נוספת כיוצא בזה: במה טומנין את התבשיל על מנת שישאר חם בשבת ובמה אין טומנין? ומפרטת המשנה אחר כך תחילה במה אין טומנין כו'. וכן: במה, באלו תכשיטים אשה יוצאה לרשות הרבים בשבת ובמה אינה יוצאה, מפני שעלולה להסירם ולטלטלם בידה. ומפרטים תחילה: "לא תצא אשה".

על הסבר זה מקשים: וכי בכל היכא [מקום] במשנה את ההלכה בה פתח לא מפרש ברישא [בראשונה]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: יש קרובי משפחה שהם נוחלין (יורשים) את האדם לאחר מותו, ומנחילין (מורישים) לו, כמו אב לבנו. ויש נוחלין ולא מנחילין, כמו הבן את אמו. ואלו נוחלין ומנחילין וכו', הרי שמפרש את הכלל הראשון ששנה.

וכן שנינו: יש נשים שהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן (גיסיהם, אחי הבעל) אם ימות הבעל בלא בנים, מפני שהיבם אסור באשה כזו, כגון שהיבם כהן גדול והריהו אסור באלמנה. יש מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן שעברו על דברי תורה כשנישאו, ומפרט מיד ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן וכו'.

וכן שנינו בענין מנחות: יש מנחות הטעונות הבאת שמן ולבונה עליהן, ויש שיש בהן חובת שמן ולא לבונה, ומפרט מיד: ואלו טעונות שמן ולבונה. וכן שנינו: יש מנחות טעונות הגשה ומגע בקרן המזבח ואין טעונות תנופה למעלה על ידי הכהן, ויש טעונות תנופה ולא הגשה, וחוזר ומפרט מיד: ואלו טעונות הגשה וכו'.

וכן שנינו: יש אדם שהוא נחשב כבכור לענין נחלה ומקבל פי שניים בירושה מפני שהוא בכור לאביו, ואין הוא נחשב כבכור לכהן לענין חובת פדיון הבן, מפני שאינו בכור לאמו, ויש שהוא בכור לכהן וחייב בפדיון ואין הוא בכור לנחלה, ומפרט מיד: ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן וכו'. הרי שיש מקרים בהם מפרש התנא את הכלל הראשון ששנה!

ומסבירים את טעם ההבדל בין הסדרים השונים במשניות הללו: הלין [אלו], משום דאוושו ליה [שרבו בהם] הכללים מפרש את הכלל ההוא שבו פתח ברישא [בתחילה], אבל כאשר יש רק שני כללים, הריהו מתחיל לפרש מן האחרון.

ומקשים: והא [והרי] הלכה זו של במה בהמה יוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת ובמה אינה יוצאה דלא אוושא [שאין המשנה מרובה] בכללים, שיש בה רק שניים, וקתני [ושנה] ופירט בתחילה את הכלל הראשון: יוצא גמל!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: It was taught in the mishna that all substitutes for the language of vows are like vows, substitutes for the language of dedications are like dedications, substitutes for the language of oaths are like oaths, and substitutes for the language of nazirite vows are like nazirite vows. The Gemara asks: What is different with regard to the first mishna of tractate Nazir that it does not teach all of them, i.e., all of the cases listed above besides nazirite vows, and what is different with regard to the first mishna of tractate Nedarim that it teaches all of them and not merely the case of vows, which is the subject directly relevant to this tractate?

The Gemara answers that due to the fact that vows and oaths are written next to each other in the Torah in the verse: “When a man takes a vow to the Lord, or swears an oath” (Numbers 30:3), the mishna teaches these two cases, i.e., substitutes for the language of vows and oaths. And since it taught two of the cases, it taught all of them.

The Gemara asks: If so, let the mishna teach the halakha with regard to substitutes for the language of oaths immediately after the case of substitutes for the language of vows. The Gemara answers: Since it taught the case of vows, whereby an object becomes forbidden to one, it taught also the case of dedications, whereby an object becomes forbidden to one. This is to the exclusion of an oath, whereby one prohibits himself from making use of an object. In the case of an oath, unlike a vow or a dedication, one prohibits himself from performing a particular action rather than declaring an object to be forbidden.

§ The Gemara asks a question with regard to the style of the mishna: The mishna began with the case of substitutes when it stated: All substitutes for the language of vows are like vows, and it then immediately explains the halakha with regard to intimations of vows, as the next line addresses a case of one who says to his fellow: I am avowed from you. And furthermore, did the tanna forget to mention intimations of vows? Why doesn’t the mishna state that intimations of vows are considered vows before it gives examples of intimations?

The Gemara answers: The mishna is dealing with them, i.e., intimations of vows, and the text of the mishna is incomplete and is teaching the following: All substitutes for the language of vows are like vows, and intimations of vows are like vows. The mishna then continues by giving examples of intimations of vows.

The Gemara asks: Let the mishna explain the case of substitutes for the language of vows first, i.e., before it gives examples of intimations, just as the basic halakha of substitutes for the language of vows was mentioned first. In fact, it is not until later (10a) that the mishna provides examples of substitutes for the language of vows.

The Gemara answers: The general style of the Mishna is that the subject with which it concludes is the one that it explains first, as in that which we learned in a mishna (Shabbat 20b): With what may one light the Shabbat lamp and with what may one not light it? One may not light with cedar bast, etc. The mishna provides examples of items one may not use to light the Shabbat lamp, which was the concluding phrase of the mishna’s introductory question, rather than beginning with examples of what one may use to light the Shabbat lamp.

Similarly, another mishna (Shabbat 47b) states: In what may one insulate a pot of cooked food on Shabbat eve, and in what may one not insulate it? One may not insulate it, etc. A third example of this style is in the following mishna (Shabbat 57a): With what items may a woman go out into the public domain on Shabbat and with what items may she not go out? A woman may not go out with strings of wool and other adornments that she may take off and carry.

The Gemara challenges this explanation: And is it true that wherever it begins, i.e., whichever topic the mishna mentions first, it does not explain first? But didn’t we learn in a mishna (Bava Batra 108a): There are some relatives who inherit and bequeath, e.g., a father and a son, who inherit property from each other, and there are those who inherit but do not bequeath, e.g., a son and his mother; and these are the ones who inherit and bequeath, etc. This mishna provides examples of the opening line of the introductory statement before providing examples of the concluding line of the introductory statement.

Similarly, another mishna (Yevamot 84a) states: There are some women who are permitted to their husbands and forbidden to their yevamin, i.e., their husband’s brothers if their husbands die childless. These cases include one where the yavam is the High Priest, who is prohibited from marrying a widow. There are other women who are permitted to their yevamin if their husbands die childless but forbidden to their husbands, e.g., if a High Priest betrothed a widow and his brother is a common priest. The mishna immediately provides the details of the first principle: And these are the women who are permitted to their husbands and forbidden to their yevamin.

Similarly, another mishna (Menaḥot 59a) states with regard to meal-offerings: There are some meal-offerings that require oil and frankincense and some that require oil but not frankincense. The mishna continues: And these are the ones that require oil and frankincense. Yet another mishna (Menaḥot 60a) states: There are meal-offerings that require bringing near, a ritual where the priests were required to carry the offering in their hands and bring it near the altar, and they do not require waving; other meal-offerings require waving but not bringing near. And these are the meal-offerings that require bringing near.

Another mishna (Bekhorot 46a) states: There are some who are considered a firstborn with regard to receiving a double portion of inheritance, as they are the firstborn of their fathers, and they are not considered a firstborn with regard to a priest, i.e., with regard to the mitzva of redemption of the firstborn, which applies only to a woman’s firstborn son. There are others who are considered a firstborn with regard to a priest and are not considered a firstborn with regard to inheritance. And who is considered a firstborn with regard to inheritance who is not a firstborn with regard to a priest? In each of these five cases, the mishna first explains the opening portion of its introductory statement and only then explains the second part of its introductory statement.

The Gemara explains: In these cases, because there are many [avshu] categories, the mishna explains the statement with which it began first. However, when there are only two categories, the mishna first provides detail for the latter part of its opening statement.

The Gemara asks: Didn’t the mishna (Shabbat 51b) state: With what may an animal go out into the public domain on Shabbat and with what may it not go out? This is a case that does not have many categories, and yet the mishna teaches: A camel may go out on Shabbat with an afsar, etc., which clarifies the opening portion of the mishna’s introductory statement.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תריצנא למתני' *הכי כל כנויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים. ואלו הן ידות האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך וכו'.

גמ' תריצנא למתני' הכי כל כינויי נדרים וכו' פירוש דבגמרא אקשי' ידות מאן דכר שמייהו ופרקינן דחסורי מחסרא והכי קתני כל כינויי נדרים כנדרים וכו':

גמ' משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי. דכתיב כל נדר וכל שבועת איסר:

נדרים מידי דמיתסר חפצא עליה. דאיסור נדר הוא שמתפיסו בדבר הנדור ונאסר כמוהו וכן חרמים כדמפרש במתני':

לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא. דכתיב (ויקרא ה׳:ד׳) נפש כי תשבע שנשבע שלא יעשה דבר זה ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה:

ותו ידות אינשי. כלומר שכח התנא מלשנותן ברישא דכיון דפריש להו במתני' היה לו לשנותן ברישא ולומר שהם כנדרים וכיוצא בזה בשאר דוכתי לישנא דש"ס ידות מאן דכר שמיהו אלא שלשון נדרים משונה:

ואית ספרים דגרסי ידות אינשי איירי בהו כלומר מי דבר בהם שהם כנדרים דמפרש להו וליפרוש כנויים ברישא כיון דפתח בהו:

יש טעונות וכו'. יש מנחות טעונות שמן ולבונה:

יש בכור לנחלה. דמקרי ראשית אונו:

ואין בכור לכהן. דלא הוי פטר רחם:

הלין משום דאוושן מפרש ההוא דפתח בהו ברישא. שבכל אחת יש ד' בבות ואי פתח במאי דסליק לפי שהדברים ארוכים היה שוכח מקצתן:

כבר התחלנו לבאר שהשבועה היא בלשון איסור עצמו על החפץ ר"ל שאעשה או שלא אעשה דבר פלוני ומתוך כך היא חלה אף על דבר שאין בו ממש ואינה חלה על דבר מצוה שהרי הוא עצמו משועבד לה והנדר הוא ענין איסור החפץ על עצמו ר"ל דבר זה עלי כקרבן וכיוצא באלו ומתוך כך אינו חל על דבר שאין בו ממש והוא חל אף על דבר מצוה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועל ענין זה אמרו איידי דתנא נדרים דאסר חפצא עלויה תנא חרמים בהדיה ולאפוקי שבועה דאסר נפשיה אחפצא ולכאורה יראה שאם נדר בלשון איסור עצמו על חפץ ר"ל קנם שלא אוכל לך או נשבע בלשון איסור החפץ על עצמו ר"ל שבועה עלי מה שאוכל לך אינו כלום ואף בתלמוד המערב נחלקו בה יחיד ורבים והוא שאמרו שם ר' יודן ור' מונא אמרין אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסא אומר יש נדר בלשון שבועה ויש שבועה בלשון נדר ועל כל פנים הלכה כרבים ואם כן צריך לפרש שהרי בשלישי של שבועות אמרו שאם היה חבירו מסרהב בו שיאכל עמו והוא מסרב ואומר שבועה שאוכל לך אסור לאכול עמו שמאחר שעל ידי סרהוב חבירו הוא בא לומר כן כונתו לומר בשבועה יהא עלי מה שאוכל לך והרי ששבועה בלשון נדר מועלת לאסור ואין לנו בתירוץ קושיא זו אלא שכל נדר שבלשון שבועה ושבועה שבלשון נדר אע"פ שמן התורה אינה כלום מכל מקום יש בה איסור מדברי סופרים על הדרך שאמרו בנדר על דבר שאין בו ממש שהוא בבל יחל מדרבנן ואותה שבשבועות על איסור סופרים נאמרה אבל מן התורה אינה כלום ומכאן פרשנו במשנתנו שגירסת הספרים הישנים שכתוב בהן שאיני אוכל לך אינה גירסא מיושרת אלא כל שתמצא לשון זה ראוי לגרוס שאני כלומר קנם יהא עלי מה שאוכל לך וכן אין גורסין לא חלין לא אוכל לך אלא לא חלין שאוכל לך כמו שביארנו במשנה וכן כל שאתה מוצא נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר באיסור תורה אתה מישבה בדרכים אלו כגון מה שאמרו במשנתנו קנם פי מדבר עמך וכף והעמדנוה באומר יאסר פי לדבור שנראין הדברים כאומר יאסר פי עלי שלא אדבר עמך אינו כן אלא יאסר פי עלי להנאת דבור שעמך ומה שאמרו בשלישי של שבועות אי זהו איסור האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו וכו' לא שיאמר כלשון הזה ר"ל שלא אוכל שלא כיון בה אלא להשמיענו שהנדר המותפס צריך שיתפיסנו בדבר הנדור ולא דקדק בלשון אלא ביאור הענין הוא שאומר הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו ור"ל שכבר הוא נדור באותו היום כמו שביארנו וכן מה שאמרו שם קנמות מצטרפין ר"ל כל שהזכירן בדבור אחד והוא שאמר אכילה משתיהן עלי קנם והשבועות אינן מצטרפות אף בדרך זה ר"ל אכילה משתיהן עלי שבועה אגב גררא דקנמות נקטה לשבועות בהאי לישנא ולא דרך דקדוק אלא עיקר הלשון שבועה שלא אוכל משתיהן ומתוך שלא כיון שם אלא לבאר שהקנמות מצטרפין לא דקדק בלשון ואף בתלמוד המערב הוזכר בראשונה כן אי זהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו או שיאמר סתם הרי יום זה כיום שמת בו אביו וכן מה שאמרו שם יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר ענינו שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי ומתוך שלא בא אלא להודעה ששבועת הבאי מותרת כנדר של הבאי לא הקפיד על לשונו ויש חולקין לומר שיש שבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה אף לאיסור תורה מכח השמועות שכתבנו ואי אפשר לומר כן לדחות לשון השגור בכל מקום בשבועה דאסר נפשיה אחפצא ובנדר דאסר חפצא עילויה בלא ראיה והשמועות כבר ישבנו את כלם לשטה זו וכן עיקר:

במסכת שבת כ' א' ביארנו שיש פתילות ושמנים שמדליקין בהן בשבת ויש שאין מדליקין והטעם באלו שאין מדליקין בהן בפתילות שאין האור מתאחז בהן כל כך ואין השלהבת עולה בהן יפה אלא נפסקת וקופצת והוא הנקרא בלשון תלמוד מסכסכת כלומר שמתעכבת במקום אחד וקופצת משם למקום אחר ומתוך כך צריכה תקון תמיד ופסול השמנים מפני שיש מהם שמצד עבים ועכירותם אין הפתילה אף הראויה שבהם שואבת יפה הימנו ואינו נמשך אחר הפתילה והוא צריך תמיד להטות ולתקן ופרטי הפתילות והשמנים הפסולים לכך כבר נתפרשו בשני של שבת לכש וחסן וכלך וכו' בפתילות וזפת ושעוה ושמן קיק וכו' בשמנים וכן התבאר שם שאסור להטמין את הקדרה על הכירה אע"פ שהיא גרופה וקטומה או אפילו סלקה מעל הכירה ואפילו מבעוד יום ואע"פ שנתבשל כמאכל בן דרוסאי בדבר המוסיף הבל מחשש שמא יטמין ברמץ אלא שיטמין בדבר המעמיד ופרטי הדברים שמוסיפין הבל נתפרשו שם בפרק שלישי גפת ומלח וכו' וכן התבאר שם שמאחר שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת אף הוצאתה בכלל ויש דברים שהותרו בהוצאתה וכלל הדברים בענין זה שכל שאותו דבר עשוי לשמירה ושהבהמה צריכה לשמירה זו מותר שזהו כעין תכשיט ומלבוש אבל מה שאינו עשוי לשמירה אלא שאין הבהמה צריכה לה כגון שמירה מעולה ביותר או שעשוי לשמירה ואינה שמירה כגון שמירה פחותה ביותר הרי הוא משאוי ואסור להניחה לצאת עמו ופרטי דברים אלו נתפרשו שם בפרק חמישי כמו שאמרו יוצא גמל באפסר וכו' וכן התבאר שם שאין לאיש או לאשה היתר בהוצאה דרך מלבוש במה שאינו מלבוש גמור אלא בשני ענינים אחד שיהא הענין תכשיט אצל נושאו שכל שאינו כן הרי הוא משאוי אצלו והשני שאף באותם הקרויים תכשיט כל שיש לחוש שיהא הנושאו שולפו להראותו לאחרים מצד חשיבותו או מצד זרות התכשיט אסור אלא שזו השניה יש אומרין שאין חוששין בה אלא באשה וכבר התבארו פרטי ענינים אלו שם בפרק ששי וכמו שאמרו שם לא תצא אשה בחוטי צמר או פשתן ר"ל העשויים לקלע בהם שער ראשה הכל כמו שביארנו שם:

בשמיני של בתרא התבאר שיש במיני הקורבות שהן ראויות לירש ולהוריש ויש שאינן ראויות לכלום ויש ראויות לירש ולא להוריש ויש ראויות להוריש ולא לירש ופרטי הענינים שהאב והבן כשאין זרע לבן והאחים מן האב כשאין להם לא אב ולא זרע נוחלין ומנחילין ר"ל שנוחלין זה את זה והאיש עם אמו ועם אשתו נוחל ולא מנחיל ומורישיהן ר"ל האם לבנה והאשה לבעלה מנחילין ולא נוחלין והאחים מן האם לא מנחילין ולא נוחלין:

בשמיני של יבמות התבאר שיש מן היבמות שהיו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן ויש מותרות ליבמיהן אע"פ שהיו אסורות לבעליהן ויש מותרות לשניהן ויש אסורות לשניהם ודבר זה אינו נאמר באותם שהם עריות של כריתות או של מיתת בית דין שכל שהיא ערוה עליו אינו קרוי בעל וכן יבמה אינו קרוי יבם אלא לא נאמרו הדברים אלא באיסורי לאוין וחייבי עשה ושניות שמדברי סופרים שמאחר שיש בהם תורת אישות לא נפקעה מהן תורת חליצה ויבום לגמרי אלא צריכה חליצה וכל שבעל קנה ואסור לקיימה וצריכה גט וזהו שאמר יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן והם כהן הדיוט שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול ולאו דוקא שנשא את האלמנה שאף בשנשאה בתולה מכי מית ליה מיהא נעשית אלמנה ושומרת יבם ואסורה לכהן גדול ואין אומרים אתי עשה ודחי לא תעשה משום דגזרינן ביאה ראשונה אטו שניה כמו שביארנו שם אלא משום סיפא נקט לה דקתני באותן האסורות לשניהם כהן גדול שנשא אלמנה ויש לו אח כהן הדיוט שלא נאסרה לשני אלא מפני שנאסרה לראשון ונעשית חללה וכן חלל שנשא כהנת כשרה ויש לו אח כשר שהוא כהן והרי שהכשרה היתה מותרת לבעל שלא הוזהרו כשרות לכהנה לינשא לפסולי כהנה ואסורה ליבם שהרי מכל מקום נתחללה בביאת החלל מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן כגון כהן גדול שקדש את האלמנה ומת ויש לו אח כהן הדיוט שמאחר שהראשון לא נשא לא נעשית חללה ומותרת לשני וכן כהן כשר שנשא חללה ויש לו אח חלל אסורות לשניהם כגון כהן גדול שנשא את האלמנה ומאחר שנשא נתחללה בביאתו ונאסרה לראשון מתורת אלמנה אף בביאה ראשונה ולשני מתורת חללה וכן כהן כשר שנשא חללה ויש לו אח כשר ושאר כל הנשים מותרות לבעליהן וליבמיהן:

בחמישי של מנחות התבאר שיש מנחות שטעונות שמן ולבונה לוג שמן לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה והם מנחת הסולת והמחבת והמרחשת והרבה כיוצא בהן הוזכרו במקומן בפרק כל המנחות באות מצה ויש טעונות שמן ולא לבונה והיא מנחת נסכים המפורשת בכל הקרבנות בפרשת נסכים שבסדר שלח לך ויש טעונות לבונה ולא שמן והוא לחם הפנים ויש שאינן טעונות לא זה ולא זה והם שתי הלחם ומנחת חוטא והיא מנחת העני שנתחייב חטאת ואין ידו משגת ומנחת קנאות וכן יש מהן טעונות הגשה למערב כנגד חדה של קרן דרומית מערבית מדכתיב והגישה אל מזבח ה' ואין טעונות תנופה והן הסלת והמחבת והמרחשת והרבה כיוצא בהן כמו שיתבאר שם ויש מהן טעונות תנופה ולא הגשה והם לוג שמן של מצורע ואשמו ובכורים ויש שאין טעונות לא הגשה ולא תנופה והם לחם הפנים ומנחת נסכים ויש טעונות הגשה ותנופה והם מנחת העומר ומנחת קנאות וכל שיש שם הגשה ותנופה תנופה קודמת והתנופה היתה במזרח וההגשה במערב:

בשמיני של בכורות התבאר שיש בכור לנחלה ר"ל ליטול פי שנים בנכסי אביו ואינו בכור לכהנה להטעינו פדיון והוא הבא אחר הנפלים שהרי הנפל אין לבו דוה עליו וכל שהוא ראשון להיות ראוי שיהיה לב אביו דוה עליו ראשית אונו הוא ונעשה בכור לנחלה אבל אינו בכור לכהן שהרי בפטר רחם תלא רחמנא והוא הדין אם נשא אשה שהיו לה בנים והוא לא היו לו בנים לעולם ויש בכור לכהן ואינו בכור לנחלה כגון שהיו לו בנים ונשא אשה והוליד ממנה בן שהוא בכור לכהן דבפטר רחם תלא רחמנא והרי זה בכור לאמו ואין בכור לנחלה שאין זה ראשית אונו ויש בכור לזה ולזה אע"פ שאינו פטר רחם לגמרי והוא שהפילה שפיר מלא מים או כמין דגים וחגבים והמפלת ביום ארבעים כלל הדברים כל נפל שאמו טמאה לידה אין הבא אחריו פטר רחם וכל שאין אמו טמאה לידה הבא אחריו פטר רחם ויש שאינו בכור לא לזה ולא לזה אע"פ שהוא ראשית אונו ופטר רחם והוא יוצא דופן לנחלה לא דוילדו לו בעינן וזו אינה קרויה לידה לכהן לא דפטר רחם כתיב וזו אינה פטר רחם:

ולענין ביאור זה שאמרו הלין משום דאוישן ליה מפרש ההוא דפתח ברישא פירושו ארבע חלוקות כמו שתאמר בראשונה נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין ולא מנחילין וכן כלם וכדי שלא ישכח אחת מהן מפורש על הסדר שהוזכרו אבל משנתנו אינו אלא שתים ואין שכחה מצויה בהם וחזר והקשה מכמה מקומות שאינן אלא שתי חלוקות ותירץ בה כלהו דוקא ואי נמי דאיידי דאתיין מדרשא אקדמא והאי דלא אדכרינהו ברישא משום דכינויין אף הם עיקר נדר הם אלא שהם לשון גויים ר"ל הרי הם נדר גמור לשון עמי הארץ כמו שיתבאר בסמוך:

כל כינויי נדרים כו' פתח בכינוין כל כינויי נדרים ומפרש ידות פי' אפילו לשמואל דאמר לקמן בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך דאני צריך לומר מודרני הימך שאני אוכל לך אפילו הכי קרי ליה יד מ"ש דמשמע לישנא דקאסר נפשיה מן חפצא ולא מצינו בנדרים דאסר נפשיה מן חפצא אלא בשבועה אבל עיקר נדר דאסר חפצא עליה הוא והאי דאסר נפשיה מן חפצא הוויין ידות נדרים ואף על פי שאין מוכיחות דאמר שאני אוכל וגם אמר נמי לך אפילו הכי לא מקריין אלא ידות כיון דאסר נפשיה מן חפצא ואי לאו דמרבינין ליה מקרא יתירא מגופיה דנדר לא משמע כן:

גמרא מאי שנא גבי נדרים דתני כולהו. בכמה מקומות מקפיד התלמוד על כדומה לזה ושואל מאי שנא כי הכא ובכמה מקומות אינו שואל. לפי שדרך התלמוד להקשות כך במקום שיש ליתן טעם בדבר אמנם במקום שאינו יודע טעם בדבר אינו מקשה.

כתיבן גבי הדדי. כל נדר וכל שבועת איסר ולעיקר לעבור בבל יחל כתיבי במטות. ואף על גב דנדר ונזיר גבי הדדי ההוא קרא לדרשא אתא לאקושינהו כדלקמן. ואינו נראה דאם כן בכינויין לא ילקה בבל יחל. לכן נראה לי כמו שמשמע בגמרא בכינויים לקמן שתקנו להן זה הלשון להיות נודר בהם משום דלא לימא לה' קרבן. וכיון שתקנוהו חכמים מאז הוא לשון לכל כמו שקורין לשון אף על פי שנתקן ולא ניתן בדור הפלגה אף כי ביד חכמים יש כח יותר לתקן לשון חדש.

וליתני כינויי שבועות בתר נדרים. לפי סברת שינוי התנא (מקשי) דתננהי משום דסמיכי מקשה איידי דתנא נדרים וכו' לאפוקי שבועות כדמפרש לעיל.

מכל חרם. כתיב אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו וכתיב כל חרם קדש קדשים.
ונזירות אף על גב דחפצא מיתסר עליה מכל מקום לשון נזירות ביה תליא דקאמר הריני נזיר ולא קאמר יין זה עלי ובהריני מיתסר מכל מילי מגילוח ומטומאה דלא שייכא בהו מיתסר חפצא עליה. הילכך לא לחרם דמי אלא לשבועה.

נדר מיתסר חפצא עליה. דאמר ככר זה עלי וכן חרם אומר דבר זה חרם עלי לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא שאומר שבועה שלא אוכל. וכן נזיר אומר הריני נזיר אסר נפשיה מן חפצא כלומר הרי גופי משועבד להיות נזיר. קצת קשה לעיל כשהקשה מאי שנא אמאי לא תירץ דמשום דחרמים ונדרים דומין להדדי תנא תרוייהו ואגבן האחרים ולא היה קשה לנו דליתני כנויי שבועות בתר נדרים. ונוכל לומר דאי הכי דאכתי לפי תירוץ זה יכול לפרוכי אי הכי גבי נזיר נמי היה לו לשנות שבועה שכן דומין זה לזה דכל אחד אסר נפשיה מן חפצא ואגבן ליתני כולהו. (ול"ג דלמיתב) ולי נראה דלמיתני תרוייהו נדר ושבועה ניחא ליה יותר להביא קרא כל נדר וכל שבועת איסר. אבל למקרבינהו ניחא ליה יותר טעמא דדמו להדרי. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: וא"ת התם גבי נזיר נמי ליתני שבועות בהדיה דדמו לנזיר דאסר נפשיה מן חפצא ואגב דאמר תרתי ליתני כולהו. יש לומר דנזיר ושבועה אף על גב דדמו להדדי מיהו לא כתיבי גבי הדדי. אבל הכא איידי דאמר נדרים איצטריך למיתני כולהו תנא חרמים בתר נדרים משום דתרויהו איסור חפצא. אבל התם בנזירות לא איצטריך ליה למתני שבועות בהדי נזיר דהא לא כתיבי גבי הדדי ולא נדרים דהא לא כתיבי בהדיה ולא דמו ליה. עד כאן.

וליתני כל כנויי שבועה בתר נדרים כדכתיבן גבי הדדי. והכי איבעי למיתני כל כנויי נדרים כנדרים ושבועות כשבועות. איידי דתנא נדרים דהוי לשון דמיתסר חפצא עליה דלא הוי חרם אלא כגון דאמר ככר זה עלי חרם לאפוקי שבועה. פירוש:

ויש מי שפירש דנדר משמע שתי לשונות דאוסר עצמו על החפץ ואוסר נמי החפץ עליו. דאם אמר קונם ככר זה עלי אסור בו ואם אמר נדר עלי שלא אוכל ככר זה אסור בו. אלא שבועה אינה משמשת אלא לשון אחד שבועה שלא אוכל ככר זה אבל אמר שבועה ככר זה או ככר זה שבועה ולא אמר עלי וגם לא אמר שלא אוכל אינו כלום דכיון דלא מוכח אי להתירא או לאיסורא אזלינן בתר התירא דדילמא שבועה שאוכל קאמר. והכי נמי אמרינן לקמן דקאמר ודילמא בנדרי רשעים לא נדרנא. הרי"ץ ז"ל.

איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה וכו'. לאפוקי שבועה דמיתסר נפשיה אחפצא. מיהא איכא למידק דלעולם אין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר. והילכך לא גרסינן במתניתין שאיני אוכל לך דשאיני היינו דאסר נפשיה אחפצא והיינו שבועה ולא נדר. אלא שאני גרסינן כלומר מה שאני אוכל לך יהא עלי כקרבן או מרוחק אני ממך שיהא כקרבן מה שאוכל לך. והא דתנן קונם פי מדבר עמך ופרישנא בגמרא דהוה ליה כמאן דאמר יאסר פי לדיבורי. הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דהכי קאמר יאסר עלי פי להנאת דיבורי עמך. הרשב"א ז"ל.

חסורי מיחסרא וכו'. וכי תקשי אמאי לא שנא בחסורי מיחסרא כל ידות וכנויי נדרים. משום דכנויי הוא שם הקרבן עצמו אלא שלשון אחר הוא. הרא"ם ז"ל.

בפירש"י דהיינו ידות ולכתחלה הוה ליה כו' וידות נדרים כנדרים הס"ד מיני' פתח ברישא הס"ד ואח"כ מ"ה ל"א אוושו כו' כצ"ל:

בר"ן או השבע שבועה הס"ד ואח"כ מ"ה איידי דתנא נדרים כו' מנחת נסכים הס"ד כצ"ל:

ברא"ש וכל שבועת איסר הס"ד:

גמרא הלין משום דאוושי ליה מפרש ההוא דפתח ברישא. וזה יוכל להשאר אף לפי המסקנא ובזה יובנו היטב דברי התוס' בר"פ כיצד הרגל ע"ש דלענין כל המועדין דאוושי דאינון חמשה מפרש ההוא דפתח ברישא ושן ורגל דלא אוושי מפרש מאי דסליק ברישא ובדבריהם מיושב מה שגמגם כאן המפרש בסה"ע:

ר"ן ד"ה ואיכא למידק. אבל הרמב"ן כו' דנדר שאמרו בלשון שבועה כיון כו' שוין לאסור בנדר על עצמו כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה טעונות שמן ולבונה. מפרש כו' והמרחשת. צריך להוסיף מלת וכו' כי מונה שם עוד עד עשר:

ר"ן ד"ה טעונה הגשה. וא"ט תנופה היינו מנחת חוטא. ע"ש במנחות דחשיב עשר וזוהי אחרונה וע"כ יש כאן ט"ס:

רא"ש ד"ה ותו ידות אינשי מלשנותן ברישא כו'. כצ"ל בדבור אחד:

רא"ש ד"ה ואית ספרים. דמפרש להו הס"ד ומה"ד וליפרוש כו':

גמ' כדתנן במה מדליקין. קשה לי אמאי לא הביא מהמוקדם ריש שבת כיצד העני עומד בחוץ:

כ' הר"ן מחלוקת הרמב"ן והרשב"א באומר נדר בלשון שבועה כגון קונם שאיני אוכל לך. וכן שבועה בלשון נדר כגון יאסר דבר עלי בשבועה. דעת הרשב"א דלא מהני. ודעת הרמב"ן מהני מדין ידות.
ולי הפעוט לולי דמסתפינא היה נ"ל ראיה שלא הזכירו ראשונים לדברי הרמב"ן. והוא מסוגיא דלקמן (דף טז) אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע וכו' דלא אכילנא קאמר ע"ש. והנה באמת קשה הסברא מאד. היכן נוכל לפרש בלשון שבועה שאוכל דשלא אכילנא קאמר. ואף אם היה בלבו. הא הוי דברים שבלב כיון דא"א לכוון כן בלשונו. אע"כ דמפרשי' שבועה שאוכל היינו מה שאוכל יהיה עלי באיסור שבועה. ולא מצאתי כן זולת רש"י שדקדק כן במתק לשונו רפ"ג דשבועות. א"כ משמע להדיא דיכול לאסור דבר על עצמו בשבועה. וזולת זה לא ידעתי לפרש שבועה שאוכל דשלא אכילנא קאמר. כנלענ"ד:
והנה מסתפקא לשיטת הרמב"ן אם מהני דוקא קונם שלא אוכל הוי יד דכוונתו שאיני אוכל דהאכילה עלי קונם. אבל באומר קונם שאוכל י"ל דהרמב"ן מודה דלא הוי נדר דא"א לפרש כלל בלשון נדר לחייב עצמו לאכול. או אפשר דגם הרשב"א מודה דהוי נדר. דמפרשי' קונם שאוכל היינו מה שאוכל דהוא המאכל יהא עלי בקונם. כמו בשבועה שאוכל במסרבין בו לאכול דמוכח דלא אכילנא קאמר וכנ"ל. ה"ה בקונם שאוכל כיון דאמר קונם מוכח דשלא אכילנא קאמר והוי נדר והוא כמו קונם שאני אוכל לך. ועיינתי בש"ע (ססי' ר"ו) משמע דלדעה הראשונה הוא דעת הרא"ש דלא מהני שבועה בלשון נדר וכן איפכא הנודר שלא אוכל או שאוכל לא הוי נדר. וכן הוא לשון הטור והוא מהרא"ש. ובאמת לאחר העיון אין ראיה. דלכאורה י"ל דגם להרא"ש נדר בלשון שבועה מהני. ודבריו הם רק באומר אני נודר שלא אוכל או שאוכל. בזה הוי שבועה. דמבואר דמקבל על נפשו דבר שלא יאכל או יאכל. אבל בקונם שאיני אוכל י"ל דגם הרא"ש סבר דהוי יד. ע' בלשון הרא"ש ומדוקדק כדברינו.
אולם באמת הרא"ש בפירושו בסוגיא דמודרני ממך כתב דגרסי' שאני אוכל במתני' דשאיני אוכל הוי שבועה. מבואר אף בקונם שאיני אוכל לא הוי נדר. עכ"פ י"ל בקונם שאוכל לכ"ע הוי נדר. ומ"ש הרא"ש בפסקיו שאוכל היינו שאני נודר שאוכל וכמו שדקדק הרא"ש שם דשאני נודר לשון שבועה ולא מהני. ובקונם שאוכל לכ"ע מהני ובקונם שאיני אוכל הוא אופן פלוגתת הרמב"ן והרשב"א כנלע"ד ברור. וכן נלע"ד ראיה ברורה למ"ש דשאוכל הוי כמו שאני אוכל ולכ"ע אסור ממתניתין (דף יג) קרבן שאוכל לך:

גמ' מ''ש גבי גזיר דלא קתני לכולהו. דהתם קתני כל כינויי נזירות ותו לא מידי ולא קתני לכל הני דנדרים ושבועות: כתיבין בהדי הדדי. כל נדר ובל שבועת איסר וכיון דאגב דקתני שבועות קתני לכולהו: וליתני שבועות בתר נדרים. כדכתיבי והדר ליתני לכולהו: דמיתסר חפצא. דכי אמר דבר זה עלי בקרבן או בחרם אסר ליה לחפץ עליו ומשום הכי תני להו בהדי הדדי אבל כי אמר שבועה שלא אוכל דבר זה או שאיני נהנה מדבר זה איהו לא אסר לחפצא עליה אלא נפשיה אסר מההוא חפצא: פתח בכינוי ומפרש ידות. לאלתר מודר אני ממך וכו' דהיינו ידות ולכתחילה ה''ל למתני' לפרש כינויין כגון קונם והדר ליתני ידות: ותו. אכתי איכא למיפרך ידות אינשי היכי שכחם התנא דלא קתני וידות נדרים כנדרים: איירי בהו. דודאי לא שכח להו לידות וחסורי מיחסרא וכו': וליפרוש. אכתי אי בכינויים איירי ברישא ליפרוש נמי ברישא קודם דפריש ידות: ההוא דסליק מיניה. כגון ידות דסליק מינייהו ומפרש להו לאלתר ברישא כדתנן במה מדליקין ונקיט במה אין מדליקין דסליק מיניה וכן כל הני: וכל היכא דפתח ביה לא מפרש ברישא והתנן יש נוחלין כו'. ומפרש ברישא אלו נוחלין ומנחילין: הלין. פתח ברישא משום. דאוושו ליה קתני דיש נוחלין ומנחילין נפישין מהני דלא מנחילין וכן כל הני משום הכי מפרש להו לאלתר אע''ג דפתח בהו ברישא אבל הכא גבי נדרים וכן במה מדליקין דלא נפישי ההוא דסליק מיניה פתח ברישא ל''א אוושו דקתני ארבעה דברי' כגון יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין ולא מנחילין וכן בכולהו יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן כו' הואיל ותני כל הני מתחיל בההוא דפתח ברישא ומפרש יתיה דאם היה מפרש בההוא דסליק מיניה ברישא שמא ישכח את הראשונות אלא פתח בראשון ומפרש להו כסדרן אבל היכא דלא אוושו כגון הני במה מדליקין וכו' ליכא למיחש להו ובמתניתין נמי ליכא למיחש דלא מפרש אלא כינויי וידות והני חרמים ושבועות ונזיר בהני ליכא למימר דאוושן דהא לא צריך להו למיתני אלא אגב גררא נסיב להו ומשום הכי לא שכח לקמייתא דלא צריך הכא כל כך דלא הויא עיקר אלא כינוי וידות בלבד וכמאן דלא תני להו לאחריני דמי:

ומ''ש גבי נזיר דלא תני כולהו. פי' חרמים ושבועות ונדרים ומשני משום דנדר ושבועות גבי הדדי כתיבי דכתי' איש כי ידור נדר או השבע שבועה אע''ג דגבי נזיר כתיב כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר מ''מ עיקר פרשת נדרים לאו התם כתיב אבל עיקר פ' שבועות ונדר כתיבן גבי הדדי תימה גבי שבועות ליפרוך כי האי ולימא כינוי שבועות כשבועות כי האי דגבי נזיר דמהדר ונקט כל כינוי נזירות כנזירות וי''ל דכיון דלית ביה ידות לא חשו להזכירם: נדרים דמתסר חפצא עילויה. דאמר ככר זה קונם עלי שעושה הככר עליו הקדש גבי חרמים נמי אסר חפצא על נפשיה דגלי קרא אשר יחרים [איש לה'] מכל אשר לו (ויקרא כז) משמע דהחפץ יהיה חרם גבי נדרי' אע''ג דכתיב כי ידור דמשמע לה דר''ל אגברא מ''מ כתיב כי ידור נדר דר''ל דמתפי' בנדור וזהו החפץ ואע''ג דגבי שבועה כתיב או השבע שבועה מ''מ גלי קרא לא תשבעו דמזהר אגברא וא''ת ומנ''מ אי אסר חפצא עילויה או איהו אחפצא י''ל דלענין זה שאם היה אומר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום וכן אמר גבי שבועה להפך: ותו ידות אנשי. פי' ברישא ליתני ידות נדרים כנדרים ומשני לא אנשי איירי בהון וחסורי מחסרא: וליפרוש כינויין ברישא. דהא קאמרת דתני ידות בתר כינויין ולא משמע ליה להגיה המשנה ולומר תני רישא ידות קודם כינויין דלא רצה לשבש המסכתא: ההוא דסליק מיניה פתח ברישא. ואם תאמר תקשי ליה מתניתין גופיה דקתני (דף י) כנוי נדרים קודם הוי ליה למתני כנוי [נזירות] קודם דסליק מיניה וי''ל דסליק מקרבן דקתני נדר בנזיר וכו': יש מותרות לבעליהן. הך בבא ביבמות מפרש לה ומשני הני משום דאוושן מפרש ההוא דכתיב ברישא ודאג פן יטעה בהן לכך מפרש ההוא דכתיב ברישא ובנזיר נמי איכא כי האי סוגיא ומשני בבמה בהמה באידך ענין בהמה באיסורא איירי מפרש היתר ברישא:

ר"ן
גמ' מאי שנא גבי נדרים דתני כולהון. כלומר ואילו במס' נזיר לא תנא אלא כל כנויי נזירות כנזירות: נדר ושבועה כתיבי גבי הדדי. דכתיב כי ידור נדר לה' או השבע שבועה: איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה. כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת ככר זה עלי לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא. כלומר שאומר שבועה שלא אוכל ככר זה. ומהא משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה הילכך כל שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום. ואיכא למידק דהתניא בפרקין (דף יב.) איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר אלמא יש נדר בלשון שבועה דהא שלא אוכל קאמר. ובפ' שבועות שתים בתרא נמי משמע דיש שבועה בלשון נדר דאמרינן התם (דף כב.) באומר אכילה משתיהן עלי שבועה והא האי לישנא דנדר הוא וקאמר ליה גבי שבועה אלמא מהני. י''ל דהני לישני לאו בדוקא נקיט להו דההוא דאיזהו איסר האמור בתורה לא אתא אלא לאשמועינן דרך איסר ע''י התפסה ומש''ה לא דק בלישניה ולעולם במוציאו בלשון נדר קאמר. וההיא נמי דאמרינן אכילה משתיהן עלי שבועה לאו דוקא דאמר בהאי לישנא אלא דאמר שבועה שלא אוכל שתיהן אלא דהתם איידי דאמר לעיל מינה באומר אכילה משתיהן עלי קונם דהוא לישנא דוקא דנדר אמר נמי אכילה משתיהן עלי שבועה ולאו דוקא וכן דעת ר''ח ז''ל והרב בן מג''ש ז''ל ולזה הסכים הרשב''א ז''ל. ובירושלמי אפליג בהאי דינא דאמרינן התם דר' יודן ורבי ורבי מונא סברי אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ורבי יוסי פליג עלייהו ומשמע דקיימא לן. כרבים. אבל הרמב''ן ז''ל כתב בהלכות נדרים שלו דליכא לשבושי הנך סוגיא ולמימר דלא דייקי בלישנייהו אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה דהא אמרינן בסוגיין דנדר ושבועה לא שוין בלישנייהו אלא מדין ידות הוא דמהני דנדר שאמרו בלשון שבועה כיון דפיו ולבו שוין לאסור. שבועה על עצמו אע''פ שלא אמרו בלשון מדוקדק יד מיהא הוי וכן בשבועה שאמר שבועה ככר זה עלי כיון שפיו ולבו שוין לאסור אכילתו מככר זה בשבועה מהני מדין יד אלא דבסוגיין דהכא בעיקר לשון נדר ובעיקר לשון שבועה איירינן: פתח בכנויין וכו'. ותו ידות וכו'. נ''ל דהכי פירושא ודאי תנא בכנויין פתח דאפילו אי אמרת דמתניתין מיחסרא לא מיחסרא רישא שאין אדם מחסר בראש דבריו אלא באמצען וכיון דעל כרחיך בכנויים פתח אפילו תנא נמי ידות הוה ליה לפרושא ההוא דפתח בה ברישא. ותו ידות אנשינהו. שכחן שהרי לא הזכירן תחלה כדי שיפרש אותן. ומתרץ קושיא בתרייתא וקאמר איירי בהון וכו'. כלומר חסורי מחסרא: ולפרוש כנויין ברישא. כלומר אע''ג דתרצת קושיא בתרייתא מיהו קמייתא אכתי קשיא. ומתרצינן דאורחיה דתנא לפרושי ברישא ההיא דסליק מינה כדתנן במה מדליקין וכו': וכל היכא דפתח בה לא מפרש בה ברישא. דקס''ד דכי מתרצינן ההוא דסליק מיניה הוה מפרש ברישא בדוקא קאמרינן דאי ליכא קפידא במילתא.) ה''ל לתנא למתנינהו לכולהו בחדא גוונא ומשום הכי מקשי: והתנן יש נוחלין ומנחילין. היינו האב את הבנים. נוחלין ולא מנחילין היינו האיש את אמו: מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. מפרש בפרק יש מותרות כהן הדיוט שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול. מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן. כהן גדול שקידש את האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט: טעונות שמן ולבונה. מפרש בפרק כל המנחות מנחת הסלת והמחבת והמרחשת. שמן ולא לבונה. מנחת נסכים: טעונות הגשה. שיגיש הכהן את המנחה בקרן דרומית מערבית דכתיב (ויקרא ו) זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה'. ומפרשי' בפ' היה מביא דהיינו קרן דרומית מערבית: תנופה. כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף: טעונה הגשה ואינה טעונה תנופה. היינו מנחת חוטא. טעונה תנופה ואינה טעונה הגשה. היינו לוג שמן של מצורע ואשמו והביכורים: