נדרים ג ע"א

אלא לאו דווקא זימנין מפרש ההוא דפתח ברישא זימנין ההוא דסליק מפרש ברישא ואיבעית אימא ידות איידי דאתיין מדרשא מפרש להון ברישא וליפתח הדין ברישא מיפתח פתח בכינויין דאורייתא ברישא והדר מפרש ידות דאתיין ליה מדרשא הניחא למאן דאמר כינויין לשון נכרים הן אלא למ''ד לשון שבדו להן חכמים להיות נודר בו מאי איכא למימר מי קתני ידות ולאו חסורי קא מחסרת לה אקדים נמי ותני ידות כל ידות נדרים כנדרים וכל כינויי נדרים כנדרים ואלו הן ידות האומר לחבירו ואלו הן כינויין קונם קונח קונס וידות היכא כתיב {במדבר ו-ב} איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ותניא נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין ת''ל איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מקיש נזירות לנדרים ונדרים לנזירות מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף נדרים עשה בהם ידות נדרים כנדרים ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובבל תאחר ומה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו אף נזירות האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו מ''ש גבי נזירות דכתיב נזיר להזיר נדרים נמי הא כתיב לנדור נדר והיקישא למה לי אי כתב נדר לנדור כדכתב נזיר להזיר כדקאמרת לא צריך היקישא השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם הניחא למאן דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם אלא למאן דלית ליה דברה תורה כלשון בני אדם האי לנדור נדר מאי עביד ליה דריש ליה לעשות ידות נדרים כנדרים ומקיש נזירות לנדרים נזיר להזיר דריש ליה מלמד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - א

אלא, לאו דווקא, אין כלל קבוע בדבר -

זימנין לעתים מפרש התנא תחילה את ההוא ענין דפתח בו ברישא.

זימנין, ולעתים - את ההוא ענין דסליק ממנו, שסיים בו, אותו הוא מקדים ומפרש ברישא.

ואיבעית אימא יש לך לומר תירוץ נוסף על השאלה מדוע מפרש התנא את דין הידות לפני שהוא מבאר את דין הכינויים -

ידות - איידי דאתיין מדרשא, היות ואין דינן מפורש בתורה, אלא הוא נדרש מדרשה, וכפי שיבואר לקמן, חביב הוא לתנא לשנותו, והוא מעדיף להשמיעו תחילה, ולכן מפרש להון, לידות, ברישא.

ומקשה הגמרא על התירוץ הזה: אם כן -

וליפתח בענין הדין, הזה, של ידות, ברישא של המשנה! היות ודבר שנלמד מדרשה עדיף לו לתנא להקדימו!?

ומתרצת הגמרא: מיפתח פתח התנא בכינויין, שהם מדאורייתא, ברישא, שכן דרך התנא לפתוח בדברים הפשוטים והידועים בתחילת דבריו, והמשיך התנא לומר גם את דין ידות הנדרים שהם כנדרים.

והדר, ולאחר מכן, מקדים התנא ומפרש את דין הידות, לפני שהוא מפרש את דין הכינויים, היות דאתיין ליה הידות מדרשא.

ודנה הגמרא בתירוץ האמור:

הניחא למאן דאמר "כינויין", לשון נכרים הן, שהם שיבוש לשוני של הגויים ללשון הקודש, שפיר אמרינן שהכינויים כנדרים - דין דאורייתא הוא. וכיון שהוא דין פשוט מן התורה, שנה אותו התנא בתחילת המשנה. אך כאשר הוא בא לפרש, הוא הקדים לפרש את דין הידות הנלמד מדרשה, ואינו מפורש מן התורה.

אלא למאן דאמר כינויים הם לשון מחודשת, שבדו, שחדשו וקתנו להן חכמים לנודרים, להיות האדם נודר בו [בלשון כינוי, ולא בלשון אמיתית, ומהטעם שיבואר לקמן], הרי לפיהם אין הכינוי דבר פשוט מדאורייתא, אלא הוא מחודש אף יותר מהידות, שהידות נלמדות מדרשה, ואילו הכינויים תקנת חכמים חכמים הוא [שאחרי תקנתם היא מועילה מן התורה] - מאי איכא למימר?

דהיינו, חוזרת השאלה, מדוע לא מפרש התנא תחילה את ענין הכינויים, שבהם הוא פתח את המשנה, לפני שהוא מפרש את הענין של ידות נדרים?

ומתרצת הגמרא: הרי גירסת משנתנו אינה מושלמת.

שהרי מי קתני ידות בגירסא שלפנינו במשנה?

ולאו, והאם לא חסורי קא מחסרת לה? הרי תיקננו את לשון המשנה בסיפא, והוספנו בה דברים.

אם כן, נעשה שינוי נוסף בלשון המשנה, גם ברישא -

אקדים נמי, ותני ידות בתחילת המשנה, וכך נשנה את משנתנו -

א. כל ידות נדרים - כנדרים.

ב. וכל כינויי נדרים - כנדרים.

ומבאר התנא את הדין הראשון:

ואלו הן ידות: האומר לחבירו ...

ואחר כך הוא מבאר את הדין השני:

ואלו הן כינויין: קונם, קונח, קונס.

ועתה באה הגמרא לבאר את מקור הדין של ידות: וענין "ידות" - היכא כתיב? מהיכן הוא נלמד מן התורה?

דכתיב בפרשת נזיר, בספר במדבר [פרק ו]: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".

ותניא: הדרך של המקרא היא להקדים את ה"מקור" ל"שם הפעולה", כמו "לאסור איסר". ^[1]

אך כאן שינה כאן הכתוב מלשונו הרגיל, והקדים את שם הפעולה למקור, ואמר "נזיר להזיר" במקום שיאמר "להזיר נזיר" [וכמו שאכן נקט בתחילה "לנדור נדר"].

ולמדנו משינוי הלשון, שבא הכתוב ללמד -

לעשות ידות נזירות - כנזירות. ^[2]

אין לי אלא בנזירות -

בנדרים מנין, שגם בהם ידות נדרים כנדרים?

תלמוד לומר: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".

מקיש הכתוב הזה נזירות לנדרים, ונדרים לנזירות.

ולמדנו מההיקש הזה שלשה דברים: א. מה, כמו שבנזירות עשה בו הכתוב ידות נזירות כנזירות - אף נדרים, עשה בהם הכתוב ידות נדרים כנדרים. ^[3]

ב. ומה, כמו שבנדרים עובר ב"בל יחל דברו", אם אסר דבר על עצמו, ואכלו, ו"בבל תאחר לשלמו", אם נדר להביא קרבן, ולא הביאו תוך שלשה רגלים - אף נזירות עובר בבל יחל נדרו ובבל תאחר לקיימו, וכפי שיתבאר להלן.

ג. ומה, כמו שבנדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו - אף נזירות, האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו.

והוינן בה: מאי שנא גבי נזירות, מדוע דוקא בנזירות יש לדרוש מהכתוב שידות נזירות כנזירות היות דכתיב בנזירות שינוי הלשון "נזיר להזיר"?

הרי בענין נדרים נמי אפשר לדרוש שידות נדרים כנדרים משינוי הלשון האמור בפרשת נדרים - כי הא כתיב "לנדור נדר".

ואם כן, היקישא - למה לי?

ומשנינן: אי כתב "נדר לנדור" כדכתב "נזיר להזיר", אכן היה אפשר לדרוש משינוי הלשון, שידות נדרים כנדרים, כדקאמרת, ואכן לא היה צריך היקישא של נדרים לנזירות כדי לדעת שידות נדרים כנדרים.

אבל השתא, עתה דכתיב "לנדור נדר", אין לנו אפשרות לדרוש מכפל הלשון הזה, היות ודברה תורה כלשון בני אדם, וכך הוא דרך בני אדם לדבר. ולכן, אין כפל הלשון בדברי הכתוב מהווה מקור כדי לדרוש ממנו דרשה.

אך עדיין הוינן בה: הניחא למאן דאית ליה "דברה תורה כלשון בני אדם", ואין לדרוש מלשון שכזאת שום דרשה, שפיר הוצרכנו ללמוד דין ידות בנדרים מההיקש של נדרים לנזיר.

אלא, למאן דלית ליה "דברה תורה כלשון בני אדם", אלא מכל כפל לשון של הכתוב ניתן לדרוש ממנו, האי "לנדור נדר" - מאי עביד ליה? לאיזה צורך נאמר כפל הלשון הזה, אחרי שאפשר ללמוד את הדין שידות נדרים כנדרים מההיקש של נדרים לנזירות!?

ומשנינן: אכן, מאן דאמר זה, דריש ליה לכפל הלשון "לנדור נדר" לעשות ידות נדרים, כנדרים.

ומקיש נזירות לנדרים כדי ללמוד שגם בנזירות אמרינן "ידות נזירות כנזירות".

ואילו את כפל הלשון האמור בנזירות "נזיר להזיר" - דריש ליה כך:

הערות

^[1] הר"ן. והוסיף הר"ן דוגמא נוספת - "לקיים כל דבר". ובפירוש הרא"ש כתב: דרך המקרא להקדים את המקור לפני שם הדבר ופירושו, כמו "לעשות מעשים".

^[2] גירסת הר"ן.

^[3] ואין אפשרות ללמוד נדרים מנזירות בלימוד של "מה מצינו" לפי שאין עונשין מן הדין, והרי ידים התרבו אף למלקות. רשב"א כאן, והר"ן בדף ד ב. ורע"א בתוספותיו על המשניות פרק א משנה א אות ב הקשה למה לא נלמד ידות בנדרים בלימוד של מה מצינו מנזירות, והרש"ש ציין לדברי הר"ן האלה. ולגבי יד בשבועה, כתב השלטי גיבורים במסכת שבועות לה ב, שלוקה על שבועה שנאמרה בלשון יד משום "בל יחל". וכתב הדרישה [יו"ד רלז א] בשם מהרש"ל, שאין לוקים ואין מביאים קרבן על יד בשבועה. ולקמן בדף יד א כתב הריטב"א [ד"ה אנו בעניותנו], שאי אפשר להתפיס נדר בנדר שנעשה בדיבור "יד". וביאר הברכת שמואל בסימן ד טעמו של דבר, לפי שהיד אינה יכולה להועיל אלא לאסור את הדבר, אבל לא להחיל עליו שם של "דבר הנדור", ואי אפשר להתפיס אלא בדבר הנדור.

אלא לאו דווקא, אין התנא מדקדק בדבר זה, שאין סדר אחד לכך, וזימנין [פעמים] שמפרש את הכלל ההוא בו פתח ברישא [בתחילה], זימנין [פעמים] את הכלל ההוא דסליק [שסיים] בו מפרש ברישא [בתחילה]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר מדוע פתח התנא בפירוש ידות תחילה: ידות איידי דאתיין מדרשא [מתוך שהן באות, נלמדות, מדרשה] של הכתוב ואינן מפורשות במקרא, מפרש להון ברישא [אותן בתחילה], משום שחביב עליו דבר שיש בו חידוש שאינו מפורש בכתוב.

ומקשים: אם אמנם חביב עליו הדבר וליפתח הדין ברישא [שיפתח בזה, בידות, בתחילה, בראשית המשנה]! ומשיבים: מיפתח [לפתוח] הוא פתח בכינויין שהם דאורייתא ברישא [מן התורה בתחילה], והדר מפרש [וחזר ופירש] ידות דאתיין ליה מדרשא [שבאות לו מן הדרשה].

ושואלים על הסבר זה: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי הכינויין שהוזכרו במשנה לנדרים ולשבועות וכיוצא בהם לשון גוים הן, ולשיטה זו כינויי נדרים הם מן התורה, שודאי תופס הנדר בכל שפה שבה שנדר. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שכינויים אלה הם לשון שבדו (שיצרו) להן חכמים לבני האדם להיות נודר בו כל הרוצה בכך, כמבואר להלן (נדרים דף י, א) שרצו למעט על ידי כך הזכרת שם שמים לבטלה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי גם אלה יש בהם חידוש כמו בידות.

ומתרצים: הלא לעיקרו של דבר מי קתני [האם שנה] ידות נדרים במשנה? ולאו חסורי קא מחסרת לה [והאם אין אתה מחסר אותה את המשנה], שאתה מפרש משנה זו כאילו היה חסר בה משהו ומוסיף בה דברים? וכיון שהכנסנו כתיקון למשנה ידות נדרים, אם כן: אקדים נמי ותני [הקדם גם כן ושנה] ידות בתחילה ותקן את נוסח המשנה כך: כל ידות נדרים כנדרים וכל כינויי נדרים כנדרים, ואלו הן ידות: האומר לחבירו מודרני ממך וכו', ואלו הן כינויין: קונם, קונח, קונס.

א כיון שדנו כאן בענין ידות, שואלים: וידות נדרים היכא כתיב [היכן הן כתובות], כלומר, מה היסוד והרמז לדבר במקרא? ומסבירים, נאמר: "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב) ותניא [ושנויה ברייתא]: הכפילות "נזיר להזיר" באה לעשות כינויי נזירות שיהיו אף הם תופסים כנזירות, ואף ידות נזירות כנזירות.

אין לי הלכה זו אלא בנזירות, ואולם שאף בנדרים יהיה כמו כן, שיהיו הידות והכינויים כמותם, מנין? תלמוד לומר "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב), מקיש (משווה) הפסוק באותו ענין נזירות לנדרים ונדרים לנזירות; מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות — אף נדרים עשה בהם ידות נדרים כנדרים.

ומה נדרים אם אין הנודר מקיים אותם הריהו עובר ב"בל יחל" ("איש כי ידור נדר לה'... לא יחל דברו", במדבר ל, ג), ואם אינו משלם את נדרו בזמן הריהו עובר ב"בל תאחר" ("כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו", דברים כג, כב) — אף נזירות עובר ב"בל יחל" אם לא נהג מנהגי נזירות וב"בל תאחר" אם לא החל במנהג נזירות בזמן. וכן להיפך, יש ללמוד מן ההיקש: מה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו כפי שמפורש בפרשת נדרים (במדבר פרק ל) — אף נזירות, האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו.

על ההסבר הזה שואלים: מאי שנא [במה שונה] גבי (אצל) נזירות דכתיב [שנאמר בה] "נזיר להזיר" ומן הכפילות הזו למד התנא דין כינויים וידות, נדרים עצמם נמי [גם כן] הא כתיב [הרי נאמר] בהם כפילות לשון "לנדר נדר" ממנה אפשר ללמוד כמו כן, ואם כן היקישא [היקש] נדרים לנזירות למה לי? הלא יכול אני ללמוד דבר זה במישרין מכפילות זו!

ומשיבים: אי כתב [אם היה כותב] "נדר לנדר" כדכתב [כפי שכתב] בפרשת נזיר "נזיר להזיר" היה הדבר כדקאמרת [כפי שאתה אומר], ואכן לא היה צריך לשם כך היקישא [היקש] ואפשר היה ללמוד את הדבר הזה מן הכתוב. השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "לנדר נדר", אפשר לומר כי דברה תורה כלשון בני אדם, שבצורה לשונית זו נוקט כרגיל הכתוב, ואין בזה איפוא משום לשון הדגשה והוספה.

ושואלים: הניחא למאן דאית ליה [זה נוח לדעת מי שיש לו, שמקבל] את הכלל של דברה תורה כלשון בני אדם, אלא למאן דלית ליה [לדעת מי שאין לו, שאינו סובר] כי דברה תורה כלשון בני אדם, ובכל מקום שיש כפילות הריהי באה ללמד, האי [כתוב זה] "לנדר נדר" שיש בו כפילות מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: דריש ליה [דורש אותו] כך: "לנדור נדר" הרי זו לשון ריבוי לעשות ידות נדרים כנדרים, ומקיש [ומשווה] הכתוב נזירות לנדרים הן ללמד לענין ידות, והן לשאר דברים אחרים שלמדנו מהיקש זה. ואילו את כפל הלשון "נזיר להזיר" דריש ליה [דורש אותו] בדרך אחרת: מלמד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, the Mishna is not particular with regard to this matter, and there is no consistent pattern. Sometimes it explains first that subject with which it began, and sometimes it explains first that subject with which the introductory line in the mishna finished. And if you wish, say an alternate explanation of the order of the mishna here: With regard to intimations, since they are derived from the exposition of verses and are not explicitly mentioned in the Torah, the tanna cherishes them and explains them first.

The Gemara asks: If so, let him begin the mishna with that, i.e., intimations, first. The Gemara answers: The tanna begins with substitutes for the language of vows, which are written in the Torah, in the first clause, and then explains intimations, which are derived from the exposition of verses.

The Gemara asks: This works out well according to the one who said that substitutes for the language of vows are terms for vows in a foreign language. Consequently, they may be considered to have been written in the Torah, as vows are certainly valid regardless of the language in which they are expressed. However, according to the one who says that these substitute terms are simply language that the Sages invented for one to use in taking a vow so as to minimize using God’s name in expressing a vow, what can be said? These include novelties just as intimations do.

The Gemara responds: Does the mishna explicitly teach the halakha of intimations of vows? Do you not consider it incomplete, missing the phrase that mentions intimations? Once you are inserting this phrase into the mishna, you can also have it precede the clause about substitutes for the language of vows and teach the halakha of intimations at the beginning, so that the mishna reads as follows: All intimations of vows are like vows, and all substitutes for the language of vows are like vows. And these are intimations: One who says to his fellow: I am avowed from you, etc. And these are substitutes for the language of vows: Konam, konaḥ, konas.

§ Apropos the discussion of intimations of vows, the Gemara asks: And where are intimations of vows written, i.e., from where in the Torah is the halakha of intimations of vows derived? The Gemara explains that it is from the verse: “When a man or a woman shall clearly utter a vow, the vow of a nazirite [nazir], to consecrate [lehazir] himself to the Lord” (Numbers 6:2). And it was taught in a baraita that the doubled term “nazir lehazir” serves to render substitutes for the language of nazirite vows like nazirite vows, and intimations of nazirite vows like nazirite vows.

I have derived only intimations of nazirite vows; from where do I derive intimations of general vows? The verse states: “When a man or woman shall clearly utter a vow, the vow of a nazirite, to consecrate himself to the Lord.” This verse juxtaposes nazirite vows to other vows and other vows to nazirite vows: Just as with regard to nazirite vows, the verse rendered intimations of nazirite vows like nazirite vows, so too, with regard to vows, it rendered intimations of vows like vows.

And just as with regard to vows, one who breaks his vow transgresses the prohibition: He shall not profane (see Numbers 30:3), and if he does not fulfill his vow in time, he transgresses the prohibition: You shall not delay (see Deuteronomy 23:22), so too, with regard to nazirite vows, he transgresses the prohibition: He shall not profane, and the prohibition: You shall not delay. And furthermore, just as with regard to vows, a father may nullify the vows of his daughter and a husband may nullify the vows of his wife, as written explicitly in the passage concerning vows (Numbers, chapter 30), so too, with regard to nazirite vows, a father may nullify the nazirite vows of his daughter and a husband may nullify the nazirite vows of his wife.

The Gemara questions this explanation: What is different with regard to nazirite vows, with regard to which it is written “nazir lehazir,” using the doubled term, when with regard to all vows as well it is written: “To utter a vow [lindor neder],” also using a doubled term? Why do I need the juxtaposition of all other vows to nazirite vows in order to derive that intimations of vows are like vows, when this can be derived from the doubled term with regard to general vows?

The Gemara answers: If the Torah had written: A vow to utter [neder lindor], as it wrote with regard to a nazirite: “The vow of a nazirite, to consecrate himself [nazir lehazir],” it would be as you said, and there would be no need for the juxtaposition. Now that it is written: “To utter a vow [lindor neder],” it is possible to say that the Torah spoke in the language of men, and nothing can be derived from the phrase lindor neder, which is simply a common manner of speech.

The Gemara asks: This works out well according to the one who holds that the Torah spoke in the language of men, but according to the one who does not hold that the Torah spoke in the language of men, any doubled term comes to teach something. What does he do with this phrase: “To utter a vow [lindor neder]”? The Gemara answers: He expounds it to render intimations of vows like vows themselves. And the verse juxtaposes nazirite vows to other vows to teach that intimations of vows are like vows with regard to nazirite vows, and to teach the other halakhot mentioned above. With regard to the phrase: “The vow of a nazirite, to consecrate himself [nazir lehazir],” he expounds: This teaches

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וידות היכא כתיבן דכתיב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר מקיש נדרים לנזירות מה נזירות עשה ידות נזירות כנזירות. אף נדרים עשה ידות נדרים כנדרים:

וידות היכא כתיבא דכתיב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' והתניא להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות פי' מלישנא יתירא דכפליה ללישנא. אין לי אלא בנזירות בנדרים מניין ת"ל כי יפליא וכו' ואמרינן בגמרא [דף ג:] דלא מצי יליף לה מדכפליה ללישנא דכתיב לנדור נדר דבנזירות דכתיב נזיר מעיקרא והדר כתיב להזיר אתי לדרשא אבל הכא דכתיב לנדור נדר אמרינן דברה תורה בלשון בני אדם:

וכי תימא אכתי למה לי היקשא תיתי במה מצינו מנזירות הא לא קשיא דא"כ היכי לקי אידות דהא אין עונשין אמה מצינו אלא בגזירה שוה או בהקישא. וא"נ דאיכא למפרך מה לנזירות שכן יש בו כמה דברים שאינם בנדרים הילכך כתיב רחמנא היקשא למידרש ידות:

אמר שמואל בכלן עד דאמר שאני אוכל לך. פי' דהוו ידים מוכיחות אבל מודרני ממך לחוד לא משמע דאמר אסור דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך קאמר כלומר דלהרחקה נתכוון ולא לאיסור נכסים והוו להו ידים שאינם מוכיחות דלא הויין ידים וכן במרוחקני ממך ומופרשני ממך כדמפרש ואזיל:

וכתב רבינו ז"ל דלא חייל לנדרא כלום כלומר דאפילו בדיבור ומשא ומתן והרחקה ד' אמות דאיכוון בהני לישני לא מחסר וטעמא משום דכל הני דבר שאין בו ממש הוא ולא חייל ביה קונם אפילו אמר ביה קונם בפירוש והשתא דאמריה בהאי לישנא לא נתכוון אלא להרחקה בעלמא ואפילו בל יחל דרבנן ליכא דאיכא בנדרים שהם דבר שאין בו ממש:

ועוד כתב רבינו ז"ל דאפילו אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נדרא דדילמא ה"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אם אני אוכל היום דשאני שפיר משמע אם אני והיכא דאמר נמי מודרני ממך (א) שאני אוכל לא חייל נידרא דילמא הכי קאמר מודרני ממך שאיני אוכל במקום א' אפילו משלי והוי הרחקה ולא איסור נכסים אבל אמר מודרני ממך מאכילה נראה מדברי רבינו ז"ל לקמן דאסור דיד מוכיח הוא דלאיסור הנאת נכסיו לאכילה נתכוון אבל מורי נר"ו כתב דהא נמי יד שאין מוכיח הוא דאיכא למימר דהכי נמי קאמר מודרני ממך מאכילה משלי עמך ולא הוי ידים מוכיחות עד דאמר שאיני אוכל (ב) דמשמע משלך והשתא הוי יד מוכיח אפילו לא אמר נמי מודרני ממך וכדכתיבנא לעיל:

ודייק לה רבא לשמואל ממתניתין וכו'. פירוש דאילו הוה סבירא ליה לתנא דמתניתין דבמודרני ממך בלחוד מיתסר אע"ג דהוי יד שאינו מוכימ הוא הדין דהוה סני ליה בשאיני אוכל דהוי נמי יד שאין מוכימ ומדבעי לך מכלל דסבר דידים שאין מוכיחות (ג) הויין ידים והלכתא כשמואל דסתם מתני' כוותיה:

ותו דרבא סבירא ליה כשמואל דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים ואמרינן בגמ' לימא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קא מפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודן דיהוי ליכי מנאי וכו' לימא אביי דאמר כרבנן דלא בעי ודן ורבא דאמר כר"י דבעי ודן דבלאו ודן הוי יד שאין מוכיח דבהאי גיטא מגרש לה ולא בדבורא ולאו מנאי הוי יד שאין מוכיח דמניה קא מגרש לה ופרקי' אביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לר' יהודה עד כאן לא קאמר ר' יהודה אלא לגבי גט דבעי' גט כריתות וליכא אבל בעלמא ביד שאין מוכיח סגי ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא לא והכי פירושא דבין לרבנן בין לרבי יהודה ידים (ד) בעיא וגבי גט פליגי דרבנן סברי דבלאו ודן נמי ידים מוכיחות הוא דמיניה מגרש לה דאין אדם מגרש אשת חבירו ופשיטא מילתא דלא בדבורא קא מגרש לה אלא בהאי גיטא מגרש לה וקיימא לן כרבא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאביי ורבא הלכתא כרבא והא דאיבעיא לן התם בפרק המגרש [גיטין דף פה:] מי בעינן ודן או לא היינו מטעמא דפריש רבא הכא דפלוגתא דרבנן ורבי יהודה היינו אי הוי ידים מוכיחות בלאו ודן או לא ולהכי איבעיא לן מי בעינן ודן או לא כלומר מי הוי בלא ודן ידים מוכיחות כרבנן או לא ולא איפשיטא ומאי דאמרינן התם דרבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ור' יהודה סבר לא הויין ידים לאו דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא אלא הכי פירושא רבנן סברי הכא ידים שאין מוכיחות בדבור כי האי הויין ידים דהא איכא הוכחת ענין דלאו בדיבורא קא מגרש לה ושאין אדם מגרש אשת חבירו וכידים מוכיחות חשיבי ורבי יהודה סבר דהכא ידים שאין מוכיחות הן ולא הויין ידים וכן פי' שם רבינו ז"ל וכמו שכתבתי שם:

בעי רב פפא יש יד לצדקה או אין יד לצדקה. פי' מי אמרינן כיון דאיתקש לנדרי הקדש בקרא דמוצא שפתיך כי היכי דיש יד לקרבן יש יד לצדקה או דילמא לבל תאחר הוא דאיתקש בלחוד ואין יד ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר הדין זוזא ליהוי לצדקה והדין נמי. פירוש תוך כדי דבור:

הא צדקה גופא היא. וכל דבוריה אסיק:

אלא כגון דאמר הדין זוזא ליהוי לצדקה וחזר תוך כדי דבור ואמר והדין ולא אמר נמי מאי מי אמרינן והדין נמי קאמר או דילמא והדין לנפקותא קאמר ודבוריה הוא דלא אסקיה. פירוש דאע"ג דכל תוך כדי דבור הוי הוכחה דלצדקה קאמר כיון דאמר והדין בוא"ו דילמא ליכא לצדקה ידות כלל ואפילו מוכיחות דאילו שאין מוכיחות לא מיבעי לן דהנהו אפילו בנדרים לא הוו ידים אליבא דהלכתא וסוגין אליבא דהלכתא אזלינן:

כתב רבינו נר"ו ובעיין לא איפשיטא וסוגיין דיש יד לצדקה. פי' מדאמרינן בגמ' את"ל יש יד לצדקה יש יד להפקר או לא ונקטינן מרבוותא ז"ל דכל את"ל הלכה ותו דהא איכא טעמא רבא דאין היקש למחצה ותו דהא קיימא לן נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא:

מנודה אני לך ר"ע היה חוכך בזה להחמיר. פי' חוכך מלשון נתחכך בכותל או מטעים לחכו ועניינו שהיה מסתפק בדבר להחמיר אבל לא פשיטא ליה מילתא והיינו דאמרינן אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה פי' משום [במדבר ל] לא יחל דברו דספוקי מספקא ליה כדמפרש ואזיל. כתב רבינו ז"ל מיהא שמעי' ידות נדרים כנדרים מדאורייתא אפילו למלקות פי' דהא אמר אביי דמשום דמספקא ליה אי הוי יד דנדר הוא דלא לקי הא כל היכא דהוי יד מוכיח ודאי לקי ולא אמרינן דלאיסורא רבי רחמנא ידות בנזירות ולא למלקות:

ואיבעית אימא ידות איידי דאתיין מדרשא כו'. כלומר ודאי האי טעמא איתיה דלא דק תנא זמנין דפריש במאי דפתח וזימנין במאי דסליק ומיהו הכא איכ' טעמא אמאי פתח בידות:

כינויין לשון נכרי' הם. הרי עיקר הדבר כלשונם:

לשון שבדו להם חכמים. כמו (מלכים א י״ב:ל״ג) בחדש אשר בדא מלבו תקנו לידור בל' הזה כדי שלא ירגילו להזכיר ל' קרבן כדי שלא יאמר קרבן לה' כי רוב המתפיסים בנדר היו מתפיסין בקרבן לכך תקנו לו כנויי:

וידות היכא כתיבן. דקאמרת דאתיין מדרשא:

נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות. כנוי נזירות כדי נסבה דלמאן דאמר שבדו להם חכמים הוי מדרבנן ולמ"ד ל' נכרים לא בעי קרא ועוד דתרוייהו לא נפקי מחד קרא וכן לא קתני אלא מה נזירות עשה ידות נזירות כו' וכנויי לא מדכר:

עובר בבל יחל. דכתיב לא יחל דברו:

ובבל תאחר. דכתיב בנדר לא תאחר לשלמו:

אי כתיב נדר לנדור כדכתיב נזיר להזיר כו'. והוה דרשינן מיניה ידות אבל השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון ב"א שכך דרך המקרא לכתוב המקור ואחר כך שם הדבר ופירושו כמו לעשות מעשים ולשון ב"א לכפול דבריהם על דרך זה ולית כאן לישנא יתירא לדרשא:

הניחא למ"ד ד"ת כו'. פלוגתא בפ' אלו מציאות (דף לא:) ובפ"ק דקידושין (דף יז:) ובפ' ד' מיתות (דף סד:):

כבר ביארנו במשנתנו שהכנויים ושאר המינין שהוזכרו שם כלם נדר גמור מן התורה ומכל מקום בפרק זה נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש שר' יוחנן אומר כנויין לשון גויים הם ופירשו בה גדולי הרבנים שהם לשונות מומחים לקצת לשונות של שבעים לשון ומאחר שהנדר אין צריך לשון הקדש כל הנודר בהם הואיל ולשון מומחה הוא אצל קצת לשונות נדר גמור הוא מן התורה והוא הדין לדעתם בשאר לשונות הגויים שכל שנדר בהם נדר גמור הוא מן התורה ולא תפשו שלשה לשונות שהוזכרו אלא שהם קרובים ללשון הקדש ובתוספות דוחים פירוש זה שאע"פ שהאמת כך הוא שהנדר ודאי בכל לשון נאמר מכל מקום במתניתין הוה ליה לאשמעינן טפי בשאר לשונות שאינן דומין ללשון הקדש וכל שכן באותם הדומין ועוד היה לו לשנות דרך כלל כל הנודר באי זה לשון שאינו לשון הקדש כנוי נדר הוא ודנין אותו בנדר גמור ומתוך כך הם דוחקים בפירושה ומפרשים לשון גויים הם כדברי גדולי הרבנים אלא שלדעתם פירשו שלשה לשונות אלו מפני ששלשתם יש הפרש ביניהם לשאר הלשונות והוא ששלש אלה אע"פ שאין הנודר מבין משמעות הלשונות הואיל וקרובים ללשון הקדש הא שאר הלשונות אין נדרו כלום אלא אם כן הוא מבין משמעות הלשון שהוא לשם נדר ולא הועלנו בדבריהם כלום שאם הוא מתכוין לידור ופיו ולבו שוין היאך איפשר שלא היה לו משמעות בלשון אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו במשנתנו שלא על לשון האומות נאמר אלא אף על בעלי לשון הקדש ומילת גויים אמורה כאן על המון עם וכאלו אמר שהן לשונות של עמי הארץ ומתוך שעלגותם גורם להם כן דנין אותו בנדר גמור מן התורה ומכל מקום לריש לקיש הם לשונות שבדו להם חכמים ר"ל שתקנו שיהא לשון זה מועיל לנדר אע"פ שאין העם רגיל לדבר כן כדי שלא יהא שם קרבן שגור בפיהם מפני שמן הסתם בשבאים לידור אינן נודרין אלא בלשון קרבן וכל שאתה משכיח שם קרבן מפיהם אתה מרחיקם מרגילות הנדרים שכל ששגור בפיו שם קרבן מתוך שהוא מזכירו יקפוץ בנדרים ויבא לפעמים להזכיר שם שמים לבטלה והנה שירצה לומר לה' קרבן וכשיאמר לה' יתחרט ולא יסיים דבורו ונמצא מוציא שם שמים לבטלה ואחר שלשונות אלו תקנת חכמים הם יש לדון לדעתו שאין בהם מלקות בזדונן ולא אמרו כנויין כנדרים אלא לאיסור סופרים ואם כן קשה לפרש שהרי בראש מסכת נזיר אמרו כל כנויי נזירות כנזירות ופירשו תחלה ידות נזירות והוא האומר אהא והקשו שם וליפרוש כנויין ברישא ותירץ ידות אתיין ליה מדרשה ואקדמינהו והקשו עוד וליתני ידות ברישא ותירץ תנא כי מתחיל בעיקר קא מתחיל אלמא שכנויי נזירות מטעינים קרבן כנזירות עצמו וזו ודאי אף לדעת ריש לקיש היא שאם לא כן היה לו להקשות הניחא למאן דאמר כנויין לשון גויים הם על הדרך שהקשוה כאן אלא נראה שאף לדעת ריש לקיש כנויין כנדר לנזיר לקרבן ולמלקות ואם כן הוא הדין בנדרים למלקות במזיד וגדולי הרבנים מתרצים בה דרך פירוש שאף ריש לקיש שלא חלק אלא בכנויי נדרים אבל בכנויי נזירות מודה שהן מן התורה ופירשו הטעם דאי גריר ליה לרגלה דקוף בנזיק וכן דופן השמאלית של ח' שבנזיח ולבריח שבתוך הפ"א של פזיח וגב שלה הוה ליה נזיר מבלי שלא יצטרך לכתוב כלום ודברים דחוקים הם אלא עיקר הדברים שאף ריש לקיש כך הוא אומר שלשונות אלו חכמים תקנו להיותם לשונות גמורים אצל הנדר ומאחר שחזרו לשונות גמורים נעשה הנודר בהם כנודר בקרבן עצמו לחייבו מלקות במזיד ולא חל עליהם שם סופרים אלא על הלשון ולענין פסק מיהא אין לנו שהלכה כר' יוחנן:

כבר ביארנו שהידות אינן מפורשות בתורה אלא שהוציאום מן הדרשא והוא שאמרו נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין ת"ל לנדור נדר נזיר מקיש נדרים לנזירות מה נזירות ידות שלו כנזירות אף נדרים כן ויד הנזירות הוא שהיה נזיר עובר לפניו והוא אומר אהא ומכל מקום בשאר הדברים כגון חרמים ושבועות לא נתברר אם יש להן יד אם לאו ומתוך כך כתבו רבים שאין יד לשבועה וממה שמצינו בשלישי של שבועות שנשתנה דינה מנדר אף לענין התפסה שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על ככר אחר הרי עלי זה כזה אין בו דין שבועה דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי אלא שמכל מקום יש בה איסור סופרים וכן אם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר חבירו ואני אף על פי שבנדר ונזירות הויא התפסה וכמו שאמרו הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הרי הוא נזיר בשבועה אינו כלום ומאחר שראו שהשבועה יצאה מכלל דין נדר ונזירות לענין התפסה ולא ראו שיזכירו בשום מקום יד לשבועה לא במסכת שבועות ולא במסכת נדרים ולא במסכת נזיר החליטו את הדבר לומר שאין יד לשבועה ואף גדולי המחברים לא הזכירוה אלא שאיפשר לדבריהם שמתוך שהיד אין בו הזכרת השם והם מזקיקין הזכרת השם בכל שבועה לא הזכירוה אלא שאף בזו לא הועלנו שאף ביד יכול להזכיר את השם שיד השבועה הוא שנשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו ולא אמר וזו נמי והרי איפשר לו לומר ביד ואע"פ כן לא הזכירוה לא הם ולא אחד מן המחברים הראשונים ומכל מקום תלמוד המערב מעיד לנו שיש יד לשבועה שהרי בהדיא למדו ידות שבועה מהשבע שבועה וידות חרמים מכל חרם אשר יחרם וכן שאמרו שם לא אוכל לך תופשין אותו משום יד לשבועה או לא אמר ר' יוסא ארחא דבר נשא מימר שבועה לא אוכל לך דילמא לא אוכל לך שבועה כלומר ומאחר שאין דרך לומר לא אוכל לך שבועה אין לא אוכל לך נקרא יד שהיד התחלת דבור הוא ולא סוף דבור ובנדרים דרכן של בני אדם לומר שאוכל לך קרבן אבל בשבועה אין דרך לומר שלא אוכל לך אני נשבע הא למדת שכל שראוי לקרותו יד יש יד לשבועה וכל שנשבע על האחד שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו אסור אף על השני אע"פ שלא אמר וזו נמי וזה שנשתנה דינה בהתפסה טעם הדבר מפני שהשבועה אין הככר אסור בעצמו והיאך התפסתו מועלת וזה שלא הוזכרו ידות שבועה להדיא סומך על שהוקשו נדרים לשבועות ברוב מקומות וזהו עיקר הדברים ואף במשנתנו אתה למד שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב מדין שבועה ואע"פ שלא הזכיר לשון שבועה מכל מקום יד שבועה היא אלא שבזו איפשר שכנדרי רשעים הוי כאומר שבועה:

כשם שלמדנו נדרים מנזירות לענין ידות כך למדנו נזירות מנדרים לענין שאף בנזירות האב מיפר נזירות בתו והבעל נזירות אשתו ושאלו למטה למה לי היקשא ר"ל סמיכות המקראות של נדר ונזירות תיתי במה מצינו ותירץ שאלו היה בא במה מצינו הייתי אומר דוקא בנדר השליטה תורה לאב ובעל מפני שסתמו אין לו קיצבא אלא אסור לעולם ואף ביין אלו אמרה קנם יין עלי נדר הוא אבל כל שאסרתו על עצמה בלשון חיוב נזירות ר"ל הריני נזירה הואיל ואינה נזירה אלא ל' יום שסתם נזירות שלשים יום אימא לא קמל"ן היקשא ולענין ביאור יש שואלין אף לענין ידות היאך לא היקשה בכאן תיתי במה מצינו ולא נצטרך להיקש ואינו כלום שלענין היד אתה צריך ללמוד שתהא יד הנדר כנדר ללקות עליה ואין מלקין במה מצינו שכל מה מצינו בכלל מדת קל וחומר הוא ואין עונשין מן הדין:

ומשני כי פתח פתח בכנויין דאורייתא והדר מפרש ידות דאתיא ליה מדרשא. ותימא שהרי במסכת יבמות בתחלתו אמרינן בתו כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה ופתח בה ברישא. וי"ל התם לא פתח בה תחלת המסכתא אלא בענין לחודיה פתח בה. ועוד יש לומר דהתם אתיא כמסקנא דהכא דאמר תני ידות ברישא משום דאתיין מדרשא. הריטב"א ז"ל.

הניחא למאן דאמר לשון גוים הם. ואף על גב דלא ידע האי נודר לכוון הדבר שאינו לשונו מכל מקום לשון ישר הוא ליודעי הלשון ודין הוא שיחול מדאוריתא. ואם כן עיקר קרבן הוא ודין הוא לפתוח בהם ברישא. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שיטה הניחא למאן דאמר לשון גוים הם. שהן מכוונים לדבר והוי נדר ליודעים הלשון לדבר אף על פי שאינו לשונם וכיון שהוא לשון דין הוא שיחול הנדר מדאוריתא הלכך איכא למימר דמשום הכי פתח בכינויין דמדאוריתא נינהו. אלא למאן דאמר אינו לשון נדר אלא לשון חכמים שבדו לשונות הללו מליבן כדי להרחיק אדם מן העבירה דילמא בעי למימר לה' קרבן ואמר לה' והדר מימליך ולא לימא קרבן ומפיק שם שמים לבטלה כדמפרש בשלהי פירקין. ועוד דמתוך שהלשון קרוב ללשון נדר גזרו חכמים להיותו בנדר שלא יטעו להתיר הילכך לא אסור אלא מדרבנן. מאי איכא למימר אמאי פתח בכינויין. עד כאן.

הניחא למאן דאמר. פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש כינויין שמנו חכמים בכל מקום בנזיר ונדרים. לשון גוים הן שבלשון אומה פלונית קורין לנדר קונם ובלשון אומה פלונית קורין קונח וכן לכל שאר כנויים. מצית אמרת דכנויין דאוריתא דרחמנא אמר בכל לשון שאדם נודר. פירוש.

והאי דתניא לעשות כינויי נזירות כנזירות לאו דוקא אלא אסמכתא בעלמא הוא דאי למאן וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל. וכי אתא קרא אידות נזירות הוא דאתא דכיון דאמר אנא לחוד כמאן דאמר נזיר דמי. ותו תרתי מנא ליה כינויין וידות אימא דלידות לגמרי הוא דאתא. ותו דבהקישא דסיפא לא מזכר כלל כינויים שמע מינה דברישא כדי נסבה לכינויים. ואית דמפרשי דמשום דהכי לא צריכי קרא מפני שכשתגרור רגל קו"ף דנזיק ודחי"ת דנזיח וגג דפזיח ורגל החי"ת הוי נזיר וכיון דדמו תיבות להדדי ממילא ידענא דכנזיר דמי. שיטה.
וכתב הרי"ץ ז"ל ויש גרסאות דלא גרסי להני כינויין בבריתא כלל. וכן נראה עיקר דהא אמרינן לעיל גבי ידות איידי דאתיין ליה מדרשא וכו'. ואם איתא דכנויין אפילו דנזירות אתיא מדרשא מה תירץ. ואפילו לגרסאות דגרסי להני כינויין בבריתא כשאמר אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין אידות קאי דאלו אכינויין לא צריך היקשא דפשיטא הוא דבכל לשון שהוא נודר עובר דקיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ורש"י ז"ל פירשו אפילו אכינויין. הרי"ץ ז"ל.

דתניא נזיר להזיר לה'. דליכתוב קרא לנדור נדר להזיר לה' מאי נזיר להזיר לה' יתירא הכי משמע להזיר בכל ענין נזירות. פירוש.

אין לי. פירוש דידות הוו כעיקר הנדר אלא וכו'. וא"ת ידות שבועות וחרמים מנא ליה דלקמן משמע דיש ידות לשבועה כדתנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. וי"ל דידות חרמים נפקא לן מנדרים דדמי להו דאסר חפצא עליה. וידות שבועות מנזירות דדמו אהדדי דאסר נפשיה אחפצא. ובירושלמי דריש להו מדכתיב נזיר להזיר חרם כל חרם אשר יחרם שבועה או השבע שבועה. הריטב"א ז"ל.
וכתב הרי"ץ ז"ל ובירושלמי גרסינן מנין לכינויי חרמים כחרמים תלמוד לומר אך כל חרם. מה תלמוד לומר אשר יחרם מכאן לכנויי חרמים כחרמים. או השבע שבועה מה תלמוד לומר שבועה אלא מכאן שכינוי שבועה כשבועה. וצריכין אנו לומר דאסמכתא בעלמא הוא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש. עד כאן.

אף נזירות וכו'. איכא למימר דעיקר היקישה לבל תאחר איצטריך דאי לבל יחל הרי נזירות איתיה בכלל נדר. ותדע דאי מהיקישא אתיא לא הוה מוקמי ליה בסמוך ללאו יתירי כדאמר פרק כל שעה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. ותימה דהיאך מצינן למימר דהוא בכלל נדר דלא יחל דכתיב בראשי המטות והא לא איירי קרא אלא בדבר הנדור כדמפקינן מכי ידור נדר מה שאין כן בנזירות. ונראה לי דהיקש איצטריך ללא יחל כדפרישית דלא איירי קרא אלא בדבר הנדור וגם לבל תאחר ומוקמי ללאוי יתירי דהי מינייהו מפקת. שיטה.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: אף נזירות. עיקר היקישא לבל תאחר אתא אבל לבל יחל לא איצטריך דלא נפקא נזירות מנדר דבכללו הוא ואף על פי שנדר בדבר הנדור מה שאין כן בנזירות. ולהכי מיתר לקמיה ללאוי יתירי דאי איכא למידרש לא מוקמינן ליה ללאוי יתירי כדאיתא פרק כל שעה. עד כאן.

והקשה מאי שנא גבי נזירות משום דכתיב נזיר להזיר נדרים נמי הא איכא לנדור נדר בההוא קרא. ואף על גב דלנדור נדר קאי אנזירות מכל מקום לא היה צריך קרא לומר אלא כי יפליא להיות נזיר לה'. ותירץ אי כתיב נדר לנדור כמו נזיר להזיר כדקאמרת. כי שמאחר שכתב שם הענין אינו צריך לכתוב לנדור כי אם לדרשא. אבל השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם שמפרשין דבורן היטב ולפרש שם הענין אחר המקור לומר מה ענין שנדר נדר. ואין לפרש כמו שפירש רש"י ז"ל כלשון בני אדם שרגילין לכפול דבורן. כי אין שייך לומר לכפול אלא כעין פתוח תפתח הענק תעניק נתון תתן. ובלי ספק אלו אינן דומין לזה כלל כי תיבת נדר ביאור הוא מתיבת תדור. וגם אין לדמות לזה הלוך הלכת נכסוף נכספת גנוב גונבתי כי שם לא שייך לפרש. הרי"ץ ז"ל.

הניחא למאן דאמר דברה. שילהי אלו מציאות. הרא"ם ז"ל.

אלא למאן דאמר לא דברה תורה. דהיינו ר' אליעזר דאיכא בעלמא דפליגי בהכי ומקיש נזיר לנדרים דמה נדר עשה בו ידות נדרים כנדרים אף כאן בנזירות מלמד שהנזירות חל על הנזירות. שאם קבל עליו שתי נזירות בבת אחת כגון שאמר הריני נזיר הריני נזיר שתי פעמים מונה נזירות ראשונה וחוזר ומונה את השניה. אי נמי שאם נשאל על הראשונה שניה עלתה לו תחתיה בשם המורה שלא בשם רבו. ודבר זה אינו נוהג בשבועה דאין שבועה חלה על השבועה כדמפרש בשבועות. פירוש.

וכתב הרי"ץ: ויש מי שפירש שאם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ושתה בו ביום עובר בשני לאוין. הרי"ץ ז"ל.

ברש"י נדרים כנדרים והיקשא למה ליה כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש במאי דסליק ומיהו כו' כדי נסבה דלמאן דאמר שבדו כו' הד"א כצ"ל:

בר"ן נזירות כנזירות ולא גרסינן כינוי נזירות כנזירות כו' וק"ל כצ"ל:

גמרא מיפתח פתח בכינויין דאורייתא כו'. גם ידות דאורייתא כדמפרש דאתיין מדרשה ודרשה גמורה היא כדמוכח לקמן אלא הואיל שאינן מפורשין בקרא להדיא לא מיקרי דאורייתא וסייעתא להרמב"ם בריש הלכות אישות שקורא לקדושי כסף דברי סופרים וע"ש במ"מ ובכ"מ:

שם מקיש כו'. מה נזירות עשה בו ידות כו' אף נדרים כו'. בתור"ע הקשה דל"ל הקישא נלפיה במה מצינו כו' ע"ש. ותמיהני דנעלם מכת"ר דהר"ן עמד בזה לקמן (דף ד ב) בד"ה תיתי במ"מ מנדרים ותירץ דרוצה לרבות אף למלקות ע"ש. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה עוד דמאי מיבעיא ליה בצדקה הא איכא למילף במ"מ (ול"י מדוע שביק בעיא דפאה הקודמת) די"ל דע"כ לא מבע"ל אלא אי ילפינן לה מקרבנות מהיקשא ללקות על בל תאחר דידה (עי' ר"ן ד' ד ד"ה הואיל וכך) למ"ד דלוקין על לאו שאב"מ או דאינה רק מן במ"מ ואין לוקין על הב"ת דידה כיון דעיקרה אינו אלא מן במ"מ. ובין בדבר דבקדושין קאמר א"ד ואת חזאי כו' ולא תפסי בה קדושין. ובפאה וצדקה לא מסיים ולא הויא פאה וצדקה. כה"נ נכון לשיטת הר"ן אבל מהר"ן עצמו בד"ה ולענין הלכה מוכח דמפרש דלענין הדין גופיה מיבעיא ליה אם יש יד או לא. ואולי י"ל דע"כ לא ילפינן במ"מ אלא קדושין דדמיא לנדרים דאסר לה אכ"ע כהקדש כדאיתא בריש קדושין אבל פאה וצדקה לא מצי למילפינהו במ"מ:

ר"ן ד"ה דכתיב נזיר להזיר. צ"ל כדכתיב:

ר"ן ד"ה לנדור נדר מע"ל. ובריש א"נ אמרינן מילתא דאתיא בג"ש טרח כו'. לא נמצא שם כן בהדיא וע"ש (סא) ובתד"ה ג"ש לא צריך:

אלא לאו דוקא. הא דאמרת דתנא לא דייק להי מפרש ברישא דזימנין מפרש וכו': וליפתח. בגווייהו וליתני ברישא כל ידות נדרים הואיל דחביבי ליה: כינויין לשון נכרים. דבהני לשונות נדרי נכרים כקונם קונח קונס שיש לשון שקורין לקרבן קונם ויש לשון שקורין לקרבן קונח וכן השאר [ומש''ה] קא חשיב להו וה''ה לכל לשון הנודר אדם מיחייב והא דקא מנו חכמים הני לשונות משום דבהני לשונות בקיאין וכיון דאיכא נכרים דנדרי התורה אסרה בכל לשון דקאמר דהא הוי נדר: אלא לריש לקיש דקאמר לשון שבדו להם חכמים. דחכמים תקינו הני לשונות להיות נודר בו: מאי איכא למימר. היכי מצי אמרת ידות איידי דאתיין מדרשא הא תרוייהו בין ידות בין כינויין מדרשא אתיין דמדרבנן נינהו: מי קתני ידות. הא לא קתני במתני' וידות נדרים כנדרים אלא חסורי מיחסרת לה דאמרת לעיל חסורי מיחסרא וכו' וכיון דאמרת הכי תני נמי ברישא כל ידות נדרים כנדרים וכיון דפתח להו ברישא להכי מפרש נמי להו ברישא: וידות היכן כתיבן. היכא כתב להו קרא דדריש להו מיניה דאמר (רישא) מדרשא אתיא ולא כתיבי ממש דא''כ הוו להו מדאוריי': נזיר להזיר. דמצי למיכתב כי יפליא לנדור נדר נזיר אלא מלהזיר דרשינן לעשות כל כינויי נזירות [כנזירות] דבכל כינויי לשון דמזיר הוי נזיר והתם במסכת נזיר מפרש ידות נזירות וכינויי נזירות: מה נדרים עובר בבל יחל. דכתיב לא יחל דברו (במדבר ל): ובבל תאחר. דכתיב כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר (דברים כג): הא כתיב לנדור נדר. ונידרוש נמי מלנדור לעשות כינויי נדרים כנדרים: והיקישא למה לי. דאמרת מקיש נדרים לנזירות הא מצינן למידרש מקרא גופיה: לנדור גדר. הכי משתעו בני אדם ודברה תורה כלשון בני אדם וליכא למידרש מינה כלום: לא דברה תורה בלשון בני אדם. דכל היכא דכתב ייתור לשון כהאי גוונא לדרשא קא אתי ולא משום דמשתעי בלשון בני אדם:

אלא למאן דאמר לשון שבדו חכמים. למא' דפרשינן במתני' דתקינו חכמים שהלשון יהיה מועיל וחל עליה מן התורה י''ל מ''מ אין דינם פשוט יותר מידות ובדין היה להקדימן אמאי לא אקדמינהו: עוד אומר ר''י בשם רבי יחיאל דבירושלמי איתא בהדיא למאן דאמר לשון שבדו חכמים דאינו מביא קרבן על כינוי נזירות וכינוי נזירות אינו כנזיר אלא לענין מלקות: הכי נמי אקדים ותני ידות ברישא. וצ''ע כי מתחילה היה קשה להגיה ברישא ועתה מגיה: (לעיל): וידות. דאמר לעיל דאתיא מדרשא מהיכא נפקא: לעשות כינוי נזירות כנזירות. לא מיבעיא קרא יתירא דודאי הם מן התורה ולא איצטריך היתר רק לידות (ולא) [דהא] מגופיה דקרא שמעינן הכינויים וכבר הזכירה דבהיקש דסיפא לא מזכיר כינויין כן פירש ה''ר אליעזר דיתור דאיצטריך למדרש ידות נזירות כנזירות: אף נזירות עובר בבל תאחר. ולקמן קאמר בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה: אי כתב נדר לנדור כדכתב נזיר להזיר כדקאמרת. שכך דרך המקראות לכתוב שם דבר כמו עשה יעשה אמר אמרתי ומדשני דכתב נזיר להזיר לדרוש השתא דכתיב לנדור נדר אורחיה דקרא הוא וליכא יתורא ודברה תורה כלשון בני אדם: הניחא למאן דאמר נזירות חל על נזירות. פלוגתא היא בפרק שני דמכילתין (דף יז) ואומר ר''י דלקמן מוכח דהיכא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דכולי עלמא לא פליגי דחייב שתי נזירות מיגו דחיילא על יום אחד חיילא על כולו וכי פליגי באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ובזה יש לפרש האי פלוגתא:

ר"ן
בכור לנחלה. ליטול פי שנים: ואין בכור לכהן. שיהא טעון פדיון ומפרש בפ' יש בכור לנחלה דהיינו הבא אחר הנפלים וכן נמי מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה: בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. כגון שהיו לו בנים ונשא אשה שלא היו לה בנים: משום דאוושן ליה מפרש הא דפתח ברישא. אוושן כלומר שדיניהן מרובין כדאמרינן בר''ה (דף לה.) דאוושי ברכות הילכך אי מפרש להו למפרע אתי למטעי ולעולם אי לאו משום האי טעמא סדרא דווקא לפרושי ההוא דסליק מיניה ומקשינן והא במה בהמה יוצאה וכו': אלא לאו דוקא (קתני) זמנין מפרש וכו'. נ''ל דלהכי משני סדריה תנא לאשמועינן דליכא קפידא במילתא וכל תנא דתני כדבעי שפיר דמי וליכא בהא מילתא משום ותבחר לשון ערומים (איוב טו): ואי בעית אימא ידות דאתיין ליה מדרשא וכו'. נ''ל דהכי קאמר ודאי דליכא קפידא במילתא כדקאמרת דבהא ליכא למפלג דמתנייתא מוכחי שפיר מיהו במתני' לא תימא חדא מינייהו נקט אלא בדוקא אקדים ידות משום דאתיין מדרשא: כי פתח פתח בכינויין דאורייתא. שכן דרך התנא להתחיל בדברים הידועים והפשוטים: אלא למ''ד לשון שבדו חכמים להיות נודר בו. שחדשום מלבם מלשון אשר בדא מלבו (מלכים א יב): להיות נודר בו. מפרש לקמן (דף י.) שאם יאמר קרבן חיישינן שמא יזכיר את השם דהשם סמוך גבי קרבן כדכתיב קרבן לה' ושמא יזכיר את השם ולא יזכיר קרבן ונמצא שהוציא ש''ש לבטלה ולכך חדשו לשונות הללו: מאי איכא למימר. דאע''ג דמדאורייתא נמי הם כמו שכתבתי במשנתנו אפי' הכי אינן פשוטים יותר מידות כדי שיתחיל בהם אדרבה ידות פשיטי טפי דאתו מדרשא: אקדים נמי ותני ידות ברישא. השתא משום דוחקין הדרי ממאי דנקט בפשיטותא בכולה סוגיין דאי חסורי מחסרא רישא דמלתא לא מחסרא ואמרינן דלמ''ד לשון שבדו חכמים הוי רישא מחסרא ואמרינן דמפרש תנא מאי דפתח ביה דהאי ואי בעית אימא ה''ק דתנא דמתניתין סדרא דוקא נקט לפרושי ידות ברישא למר מהיכא דסליק מיניה משום דאתיין ליה מדרשא וכנויין לא צריכי לפרושי ולמר מהיכא דפתח ביה משום דידות אתו מדרשא וראוי להקדימן לכנויין שאינן אלא לשון שבדו חכמים: ה''ג לעשות ידות נזירות כנזירות ול''ג כנויי נזירות כנזירות דממ''נ לאו מקרא נפקי דאי לשון נכרים הם לא צריכי קרא ואי לשון חכמים הם היכי נפקי מקרא: ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר. אם אמר ככר זה עלי איכא בל יחל ואי נדר להביא קרבן איכא בל תאחר: הבעל מיפר נדרי אשתו. נדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה וכדאי' בספרי: מיפר נדרי בתו. כדכתיב (במדבר ל) ואם הניא אביה אותה: הבעל מיפר נדרי אשתו. דכתיב (שם) ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו: דכתיב נזיר להזיר. דלאו אורחיה דקרא הכי דלעולם המקור קודם אל שם הפעולה כדכתיב לאסור איסר לקיים כל דבר: הניחא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכו'. ואף על גב דאיכא למדרש לא דרשינן כדמוכח בפ''ב דב''מ (דף לא:): לנדור נדר מאי עביד ליה. דהא נפקא ליה מהיקישא דנזירות ונראה לי דמש''ה מקשה הכא לנדור נדר מאי עביד ליה ולעיל בסמוך אקשי היקישא למה לי (אי) משום דכי היכי דאמרינן בריש פ''ק דקדושין (דף ד.) דמילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא ה''נ מילתא דאתיא בהיקישא אפשר טרח וכתב לה קרא ובריש איזהו נשך אמרי' מילתא דאתיא בג''ש טרח וכתב לה קרא ומש''ה לא מקשי ברישא לנדור נדר מאי עביד ליה דאפשר לדחויי דאע''ג דאקשינהו רחמנא טרח למכתב בכל חד רבויא לידות ומש''ה אקשי ליה דעדיפא מינה דכיון דכתב רחמנא בכל חד ריבויא לידות למה ליה לתנא לאסמוכי אהיקישא אבל בסמוך לבתר דפריש הש''ס דלמ''ד דברה תורה כלשון ב''א איצטריך היקישא קא בעי למ''ד לא דברה לנדור נדר מאי עביד ליה דלא מצי למיפרך אליביה היקישא ל''ל דהא לא שמעינן ליה לדידיה דמפיק להו לידות מהיקישא דברייתא אליבא דמ''ד דברה אתיא מיהו פריך ליה כיון דע''כ הקישן הכתוב לנדור נדר מאי עביד ליה דאע''ג דאפשר דטרח וכתב קרא בכל חד וחד רבויא ולא סמך אהיקישא מ''מ כל היכא דאיכא למדרש דרשינן כדאמרינן התם פ''ק דקדושין גבי מילתא דאתיא בק''ו:

נדרים ג ע"א - טקסט הדף

דף ג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד