נדרים ד ע"א

רב אחא בר יעקב אמר כגון דנדר והוא בבית הקברות הניחא למ''ד לא חיילא עליה נזירות מאלתר אלא למ''ד מאלתר חיילא עליה מי איכא בל תאחר ועוד האמר מר בר רב אשי חיילא נזירות עליה מאלתר וכי פליגי לענין מלקות פליגי אפ''ה קם ליה בבל תאחר משום דקא מאחר נזירות דטהרה א''ר אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה רב אחא בריה דרב איקא אמר עובר בבל תאחר תגלחתו ולא מיבעיא למ''ד תגלחת מעכבת אלא אפי' למ''ד תגלחת אינה מעכבת מצות גילוח מיהא לא מיקיים מר זוטרא בריה דרב מרי אמר עובר בבל תאחר קרבנותיו ומן הכא נפקא ליה מהתם נפקא ליה {דברים כג-כב} כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות מהו דתימא חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר מאי חידוש אילימא דלא מתפיס ליה לחטאת נזיר בנדר הרי חטאת חלב שאין מתפיסה בנדר ועובר בבל תאחר אלא מאי חידושיה סד''א הואיל ואם אמר הריני נזיר אפילו מן חרצן הוי נזיר לכל אימא לא ליעבור עליה משום בל תאחר קמ''ל הניחא למ''ד כי נזיר מן חרצן הוי נזיר לכל אלא לר''ש דאמר אין נזיר עד שיזיר מכולן מאי איכא למימר ועוד האי חידוש לחומרא הוא אלא מאי חידושיה דסד''א הואיל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - א

רב אחא בר יעקב אמר: יתכן אופן שיעבור בו על "בל תאחר" בנזירות, בכגון דנדר להיות נזיר, והוא נמצא בזמן קבלת הנזירות בבית הקברות, שבהיותו שם אינו נעשה נזיר, משום שבית הקברות הוא מקום האסור בכניסה לנזיר, ואז יתכן לו לעבור בבל תאחר, אם לא יצא מיד מבית הקברות, ויטהר עצמו, ויקבל נזירות. ^[1]

ופרכינן: הניחא למאן דאמר שהמקבל על עצמו נזירות בהיותו בבית הקברות לא חיילא עליה נזירות מאלתר, אינו נעשה מיד נזיר בהיותו שם, שפיר יתכן לדין בל תאחר בנזיר.

אלא למאן דאמר מאלתר חיילא עליה נזירות, עוד בהיותו בבית הקברות, תיקשי: מי איכא וכי תיתכן אפשרות של עבירת בל תאחר בנזירות, והרי עם קבלתו הוא נהיה לנזיר!?

ועוד תיקשי, האמר מר בר רב אשי: לדברי הכל חיילא נזירות עליה מאלתר בבית הקברות, וכי פליגי, רק לענין מלקות פליגי, האם הוא לוקה בהיותו בבית הקברות על אכילת ענבים.

וכיון שלדברי הכל חלה עליו נזירות, הוא אינו עובר בבל תאחר!

ומשנינן: אפילו הכי, שחלה עליו מיד נזירות, עוד בהיותו בבית הקברות, קם ליה עובר הוא בבל תאחר אם אינו יוצא מבית הקברות מיד, משום דקא מאחר בכך את קיום נזירות דטהרה.

שנזיר זה, שקיבל נזירות בעודו טמא, חייב להיטהר מיד, ולהביא קרבנות נזיר שנטמא, ולהתחיל למנות שלשים ימי נזירות של טהרה. ואם הוא מאחר את קיום נזירות טהרה, הרי הוא עובר בבל תאחר.

אמר רב אשי: הואיל וכן, שגם כאשר חלה נזירות, אם היא חלה בטומאה, יש בל תאחר על איחור בניהוג נזירות טהרה -

נזיר שטימא עצמו במזיד - עובר בכך משום בל תאחר דנזירות טהרה.

רב אחא בריה דרב איקא אמר: יתכן אופן אחר לבל תאחר בנזירות, שעובר בבל תאחר מצות תגלחתו.

שהרי כיון שטימא את עצמו, אינו יכול לקיים מצות תגלחת של נזיר טהור בתום ימי נזירותו, כדין נזיר טהור, אלא עליו לגלח שערות ראשו כיון שנטמא, ואין בתגלחת זו קיום מצות תגלחת של נזיר טהור, אלא התגלחת הזאת נועדה לסיים את נזירותו הטמאה, כדי להתחיל למנות נזירות טהרה מחדש.

ולא מיבעיא למאן דאמר תגלחת של נזיר שנטמא מעכבת את תחילת ניהוג נזירות הטהרה, שלפיו פשוט הדבר שהוא עובר בבל תאחר תגלחתו כאשר הוא מטמא את עצמו.

אלא, אפילו למאן דאמר תגלחת נזיר שנטמא אינה מעכבת את תחילת ניהוג נזירות טהרה, בכל זאת, מצות גילוח של נזיר טהור מיהא הוא לא מיקיים, ונמצא שאיחר בידים את קיום המצוה, בכך שטימא עצמו בידים.

מר זוטרא בריה דרב מרי אמר: נזיר שטימא עצמו עובר בבל תאחר קרבנותיו. שהרי היה עליו להביא בתום ימי נזירותו קרבנות של נזיר טהור, ובכך שטימא עצמו, הוא איחר את הבאתם, עד שיטהר וימנה ימים של נזירות טהרה. ^[2] ותמהה הגמרא: וכי מן הכא, מן ההיקש של נדרים לנזירות נפקא ליה לבל תאחר קרבנות הנזיר?

והרי מהתם נפקא ליה, מהא דכתיב בענין בל תאחר [דברים כג] "כי דרוש ידרשנו" - אלו חטאות ואשמות! וגם קרבנות נזיר שיש בהם חטאת ואשם, הם בכללם.

ומשנינן: בכל זאת הוצרך ההיקש של נדרים לנזירות, כי מהו דתימא, היה מקום לומר, לולי ההיקש, חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר, ולכן אינו עובר על אי הבאת קרבנות הנזיר בבל תאחר, קא משמע לן ההיקש שגם בנזיר עובר.

והוינן בה: מאי חידוש יש בנזיר?

אילימא, אם נאמר שהחידוש הוא בכך דלא מתפיס ליה לחטאת נזיר בנדר, שאי אפשר לנדור להביא חטאת נזיר אלא אם כן נעשים לנזיר, אין זה חידוש, כי -

הרי חטאת חלב [חטאת רגילה נקראת "חטאת חלב", כי היא החטאת השכיחה, שטועה אדם ואוכל חלב בשגגה], שאין מתפיסה בנדר, אלא מתחייב בה אך ורק אם עבר בשוגג על עבירה חמורה [שזדונה כרת], ועובר עליה בבל תאחר! ומבארת הגמרא: אלא מאי חידושיה של נזיר? -

כי סלקא דעתך אמינא, הואיל ואם אמר הריני נזיר אפילו מן חרצן בלבד, חידשה תורה דהוי נזיר לכל דבריו, וכיון שחידוש הוא, אימא לא ליעבור עליה משום בל תאחר -

קא משמע לן קרא שיש בל תאחר גם בנזיר.

אך תירוץ זה אינו לכולי עלמא.

כי הניחא למאן דאמר, כי האומר "הריני נזיר מן חרצן" הוי נזיר לכל, שפיר יש חידוש בנזיר.

אלא לרבי שמעון, דאמר אין הוא נעשה נזיר עד שיזיר מכולן, מכל עניני הנזיר - מאי איכא למימר?

ועוד, האי חידוש הרי חידוש לחומרא הוא! וכיון שהחמיר עליו הכתוב, פשיטא שיש להחמיר עליו גם לענין בל תאחר, ולא להקל עליו בבל תאחר מחמת החידוש בחומרא שלו.

ומשנינן: אלא, מאי חידושיה של נזיר לקולא, שבגללו הוצרך הכתוב לומר שאפילו בנזיר יש בל תאחר -

הערות

^[1] הר"ן מבאר שעליו לצאת, להטהר, ולקבל על עצמו נזירות. והתוס' במסכת נזיר [טז ב] כתבו שלריש לקיש לא חלה הנזירות בהיותו טמא, עד שיטהר, ואז יצטרך לקבל על עצמו נזירות, והביאו את דברי הקונטרס ש"בקבלה מועטת סגי לחול עליו הנזירות, ואומר הריני כמו שנדרתי". ומבאר הגר"ש רוזובסקי בחידושיו [סימן ד ב], שכונת הר"ן והתוס' היא אחת, שצריך הנזיר להתחיל בניהוג נזירותו הטהורה, אך אינו צריך לומר "הריני נזיר" בתחילת ניהוג הנזירות, היות וכבר קיבל עליו להיות נזיר. אלא שהוא צריך להגדיר את זמן תחילת ניהוג הנזירות ב"קבלה מועטת", שמשמעותה הודעה שהוא מתחיל בניהוג הנזירות שקיבל על עצמו בעבר, בשעה שנזר בהיותו טמא. כי אם ינהג בנזירות ללא כל הודעה על תחילת ניהוג הנזירות לא תהיה כל משמעות למעשהו, שהרי יתכן ואדם לא ישתה יין ולא יטמא למת ולא יתגלח, ולא יהיה בכך משום הנהגת נזירות.

^[2] הר"ן מבאר שעובר על בל תאחר של קרבנות הנזיר לאחר שלשה רגלים. ובבל תאחר תגלחתו משמע מהר"ן שעובר מיד. וביאר הקרן אורה, שנחלקו האמוראים אם נוהג בל תאחר בקיום מצוות הנזיר. למאן דאמר שעובר בבל תאחר תגלחתו, יש בל תאחר בכל קיום מצוות הנזיר, והוא עובר עליהן מיד, כי הוא חייב בהן מיד. ולמאן דאמר שעובר הנזיר על בל תאחר קרבנותיו, אין הנזיר עובר מצד דין נזירותו לא בבל תאחר על התגלחת ולא על בעל תאחר בהבאת הקרבנות של נזיר מחמת היותו נזיר, אלא כל חיובו בבל תאחר הוא רק משום איחור הקרבנות שחייב בהם, והוא בל תאחר של חיוב קרבן, ולא בל תאחר של נזיר, ולכן אינו עובר אלא לאחר שלשה רגלים, כדין איחור בהבאת כל קרבן. ומהתוס' משמע שעובר מיד בבל תאחר קרבנותיו, כיון שחיוב הנזיר הוא להביא את קרבנותיו מיד. והקשה הקרן אורה, מאי שנא מעולת ראיה, שעובר עליה בבל תאחר רק אחרי שלשה רגלים, למרות שהוא חייב להביאה מיד ברגל הראשון. ותירץ בשיעורי רבי שמואל [על הדף], שהחיוב להביא עולת ראיה מיד ברגל הראשון אינו מצד חיוב הקרבן, שלא ציוותה התורה את מי שמפריש עולת ראיה שיביא אותה מיד ברגל הראשון, אלא החיוב הוא על מי שבא ברגל לעזרה להביא מיד קרבן, אך אין עליו חיוב להביא מיד עתה את הקרבן הזה שהפריש.

רב אחא בר יעקב אמר: אפשר להסביר כיצד מתקיים "בל תאחר" בנזירות באופן אחר, כגון שנדר והוא באותה שעה בבית הקברות, כיון שאסור לנזיר לשהות בבית הקברות, ואין הנזירות חלה אלא לכשיצא משם ויטהר מטומאת המת, הרי כל עוד הוא שוהה שם הריהו מעכב את חלות נדרו ועובר ב"בל תאחר".

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שהנודר נדר נזירות בבית הקברות לא חיילא עליה [חלה עליו] נזירות מאלתר [מיד] אלא לכשיצא מבית הקברות. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי מאלתר חיילא עליה [מיד חלה עליו] נזירות, אם כן מי איכא [האם יש] כאן איסור "בל תאחר"? ועוד אפשר להוסיף ולשאול: האמר [הרי אמר] מר בר רב אשי: לכל הדעות, הנודר נזירות בבית הקברות חיילא [חלה] נזירות עליה מאלתר [עליו מיד], ואינו צריך לחזור ולנדור נזירות לכשיצא, וכי פליגי [וכאשר נחלקו] חכמים בענין זה — לענין מלקות פליגי [הם חלוקים] אם לוקה כאשר עובר אז על איסורי נזיר, כגון ששותה יין, אבל איסור יש לדעת כולם!

ומשיבים: אפילו הכי [כך] אפשר לומר כי קם ליה [עומד הוא] באיסור של "בל תאחר" משום דקא [שהוא] מאחר על ידי המשך שהייתו בבית הקברות נזירות של טהרה, שהרי מכל מקום צריך לקיים נדר נזירות בטהרה, ונזירות זו שחלה עליו מיד אינה נזירות טהרה אלא נזירות של טמא. אמר רב אשי: הואיל וכן כלומר, לפי נימוק זה, נזיר שטימא עצמו במזיד, עובר, מלבד על האיסור להיטמא, גם משום "בל תאחר" של נזירות של טהרה, שהרי על ידי כך הוא גורם שלא ישלים את נזירותו בטהרה בזמנה.

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר הסבר אחר כיצד מתקיים "בל תאחר" של נזירות: שהרי יש עליו ציווי לגלח שער ראשו בגמר הנזירות, ואם גורם לתגלחת שתתאחר הריהו עובר ב"בל תאחר" תגלחתו.

ומעירים: ולא מיבעיא [נצרכה לומר] למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שתגלחת מעכבת בנזיר, וכל עוד לא גילח עדיין כל איסורי נזיר חלים עליו, שיש בעיכוב תגלחתו משום "בל תאחר" אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] תגלחת אינה מעכבת ומיד לאחר שמביא את קרבנותיו בטל ממנו דין הנזירות, מצות גילוח מיהא לא מיקיים [מכל מקום אינה מתקיימת], ויש בזה משום "בל תאחר".

מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי אמר הסבר אחר כיצד מתקיים "בל תאחר" בנזירות: עובר ב"בל תאחר" קרבנותיו, שאם השלים את נזירותו ולא הביא קרבנותיו לבית המקדש הריהו עובר בכך על "בל תאחר".

על ההסבר האחרון שואלים: ומן הכא נפקא ליה [ומכאן, מן ההיקש לנדרים, יוצא לו] הדבר? הלא מהתם נפקא ליה [משם, מלימוד אחר, יוצא לו] דין זה, שנאמר: "כי תידור נדר... לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעמך" (דברים כג, כב), ואת המילים "כי דרש ידרשנו" דרשו: אלו חטאת ואשמות שעובר עליהם ב"בל תאחר", ובכלל זה חטאת ואשם של נזיר!

ומסבירים: בכל זאת יש צורך בלימוד זה של היקש לנדרים, כי מהו דתימא [שתאמר]: חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר בענין זה, ואין ללמוד דין חטאת נזיר משאר חטאות.

ושואלים: מאי [מה] הוא חידוש זה שחידשה תורה בנזיר? אילימא [אם תרצה לומר] דלא מתפיס ליה [שאינו יכול להתפיס אותו] את חטאת נזיר בנדר. שאם סתם אדם, שאינו נזיר, אומר "הרי עלי חטאת נזיר" אין נדרו חל כלל, והרי זה חידוש להקל בחטאת הנזיר, ומשום כך יש צורך בהיקש לנדרים לענין "בל תאחר". אולם אין זה דין מיוחד בחטאת נזיר שהרי חטאת חלב, כלומר, חטאת רגילה שמביא אדם כשעשה בשגגה איסור חמור, כגון אכילת חלב, שאין מתפיסה בנדר שגם היא אינה נתפסת לקדושה בנדר, שאין כל אדם יכול להקדישה אלא אם כן עבר עבירה זו, ובכל זאת עובר ב"בל תאחר" אם לא הביא אותה!

אלא יש לומר באופן אחר: מאי חידושיה [מה חידושו] של נזיר — סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואם אמר "הריני נזיר" אפילו מן חרצן ענבים בלבד, שפירש שנזירות זו היא רק על פרט אחד מאיסורי נזיר, כגון על אכילת חרצן, למרות שפירש זאת — הוי [הריהו] נזיר לכל, שכל דיני נזירות חלים עליו, וכיון שדין זה חידוש הוא אימא [אמור] שלא ליעבור עליה [יעבור עליו] על נדר כגון זה משום "בל תאחר" — על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ההיקש לנדרים שאף בזה יש דין "לא תאחר".

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי נזיר [כאשר נוזר] מן חרצן הוי [הריהו] נזיר לכל, לכל פרטי האיסורים בנזיר, אלא לדעת ר' שמעון שאמר שאין הוא נזיר עד שיזיר בפירוש מכולן, מכל הדברים האסורים בנזיר — מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ועוד אפשר להקשות: האי [זה] החידוש הלא לחומרא [להחמיר] הוא, שנזיר חמור בזה יותר משאר נדרים, שהרי חלים עליו כל הפרטים הנובעים מן הנדר, גם אם התכוון שלא יחול אלא במקצת. ואיך ניתן להסיק מכך להקל עליו ולומר שלא יעבור עליו ב"בל תאחר" כעל שאר נדרים, ולהצריך היקש מיוחד לצורך זה!

אלא יש להסביר בדרך אחרת: מאי חידושיה [מה חידושו] של נזיר; דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: הואיל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Aḥa bar Ya’akov said: The prohibition against delaying applies to a nazirite in a case where one vowed to become a nazirite while he was in a cemetery. Since it is prohibited for a nazirite to be in a cemetery, his term of naziriteship does not come into effect until he leaves the cemetery and ritually purifies himself. If he delays this process, he prevents the vow from taking effect and thereby transgresses the prohibition against delaying.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that if one takes a vow of naziriteship while in a cemetery the naziriteship does not apply to him immediately. However, according to the one who said that the naziriteship applies to him immediately, is there a violation of the prohibition: You shall not delay? And furthermore, didn’t Mar bar Rav Ashi say that all agree that the naziriteship applies to him immediately and he need not repeat his vow of naziriteship when he leaves, and when they disagree it is only with regard to the matter of flogging, and it’s only about this that they disagree, i.e., whether the nazirite is flogged if he drinks wine or otherwise violates the prohibitions of a nazirite.

The Gemara answers: Even so, he is liable for violating the prohibition: You shall not delay, because by remaining in the cemetery he delays a naziriteship of ritual purity. Although the halakhot of naziriteship take effect upon him immediately, he is still obligated to fulfill a term of naziriteship in a state of ritual purity, and if he delays doing so, he violates the prohibition against delaying. Rav Ashi said: Since this is so, a nazirite who intentionally renders himself ritually impure violates the prohibition: You shall not delay, with regard to a naziriteship of ritual purity, as he thereby prevents himself from completing his naziriteship in a state of ritual purity on time.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, stated another explanation of how the prohibition against delaying applies with regard to naziriteship: The nazirite is commanded to shave his hair at the conclusion of his term, and if he causes this shaving to be delayed, he violates the prohibition: You shall not delay, with regard to his shaving.

The Gemara adds: And this explanation is not necessary to say, i.e., it is obvious, according to the one who says that shaving is indispensable for a nazirite and he is subject to all the prohibitions of a nazirite until he shaves, but even according to the one who says that shaving is not indispensable and the halakhot of naziriteship are terminated for him immediately after he brings his offerings, at least it can be said that he does not fulfill the mitzva of shaving until he actually shaves, and therefore if he delays, he violates the prohibition against delaying.

Mar Zutra, son of Rav Mari, stated another explanation of how the prohibition against delaying applies to a nazirite vow: He transgresses the prohibition: You shall not delay, with regard to his offerings. When he completes his term as a nazirite he is obligated to bring certain offerings, and if he delays bringing them, he violates this prohibition.

The Gemara asks: Is this halakha, that the prohibition against delaying applies to a nazirite vow, derived from here, i.e., the juxtaposition of vows and naziriteship? It is derived from there, a different exposition based upon the verse: “When you shall take a vow…you shall not delay to pay it; for the Lord your God will surely require it of you” (Deuteronomy 23:22). Those items included in the phrase “will surely require it” are sin-offerings and guilt-offerings, including the sin-offering and guilt-offering of a nazirite.

The Gemara explains: The derivation based on the juxtaposition of vows and naziriteship is still necessary lest you say that these offerings are a novelty that the Torah innovated with regard to a nazirite and therefore their halakhot cannot be derived from halakhot of other offerings.

The Gemara asks: What is the novelty that the Torah introduced with regard to the nazirite? If we say it is that he cannot accept upon himself the sin-offering of a nazirite through a vow, i.e., if one who is not a nazirite says: I hereby vow to bring the sin-offering of a nazirite, his vow has no validity, this is not a unique halakha with regard to sin-offerings of a nazirite. There is also the case of the sin-offering of forbidden fat, i.e., a typical sin-offering that one brings when he inadvertently violates certain prohibitions, one of which is eating forbidden fat, which one cannot accept through a vow, as only one who has violated the prohibition may bring it; and nevertheless, one still transgresses the prohibition: You shall not delay, if he delays bringing the offering.

Rather, what is its novelty that makes the juxtaposition between vows and naziriteship necessary? It might enter your mind to say that since if he said: I am hereby a nazirite, even if he accepted upon himself only one of the prohibitions of a nazirite, e.g., the requirement to abstain from grape seeds, he is nevertheless a nazirite with regard to all aspects of naziriteship, therefore say that he does not transgress the prohibition: You shall not delay. Since this halakha is a novelty, perhaps the principles of vows do not apply. The verse therefore teaches us through the juxtaposition of vows and naziriteship that the prohibition against delaying applies even in this case.

The Gemara asks: This works out well according to the one who said that when one vows to be a nazirite from grape seeds he is a nazirite in all respects. However, according to the opinion of Rabbi Shimon, who said that he is not a nazirite unless he explicitly vows to be a nazirite in all respects, what is there to say? And furthermore, this novelty is stringent in that it renders the individual a nazirite even if he did not explicitly accept all of the halakhot of naziriteship. How could this novelty indicate that the prohibition against delaying does not apply in this case, which is a leniency, so that the juxtaposition would be necessary?

Rather, what is its novelty that makes the juxtaposition between vows and naziriteship necessary? It might enter your mind to say that since

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אילימא לא מתפיס ליה לחטאת בנדר. יש מי שפירש שאין צריך להתפיסו בנדר, דכיון שנדר בנזיר ממילא חייב להביא קרבנות נזיר.
ופרכינן הרי חטאת חלב שאין מתפיסה בנדר, שאף חטאות אינו צריך להתפיסן בנדר דמכי אכל חלב איחייב ליה בחטאת.
ואיכא למידק דאם כן היינו חדוש לחומרא כדאקשינן לקמן לאידך.
וי"ל דאין זה חדוש לחומרא, אלא הדין נותן כך, שאותם שנדר בהתפסתו שייך בהו טפי בל תאחר, אבל אותן שבאין ממילא שלא מחמת נדרו והתפסתו לא יהא עובר עליהם בבל תאחר.
ויש מפרשים לא מתפיס ליה לחטאת נזיר בנדר, אילו אמר הרי זה חטאת נזיר או אמר הרי עלי חטאת נזיר אינו כלום, הואיל ואינו נזיר דאין חטאת נזיר באה נדבה, מה שאין כן (בשאכל) [בשאר לפי הש"מ] קרבנות, שאילו אמר הרי עלי עולה או שלמים מיתפסי בנדרו, וחייב להביא, והיינו חדוש לקולא.
וחטאת חלב נמי דכוותיה דאינו מתפיס בנדר (כזה) [בזה לפי הש"מ], ואפילו מי שמחויב חטאת ואמר הרי זו חטאת לא אמר כלום, עד שיאמר הרי זו (לחטאת) [לחטאתי לפי הש"מ] כדאיתא לקמן, וזה יותר נכון מן הראשון.

סלקא דעתך אמינא הואיל ואם גלח על אחד משלשתן יצא אימא לא. כלומר אפילו לא הביא מקרבנותיו כלל לא ליחייב משום בל תאחר, וכ"ש בשגלח כבר על אחד מהם דכבר יצא.
ודייקינן לה מלשון הואיל ואם גלח, ולא קאמר הואיל וגלח על אחת, קמ"ל הקישא דעובר על בל תאחר, ואפילו בשהביא אחד מקרבנותיו (יצא) [ויצא לפי הש"מ], מכל מקום התורה חייבתו משום בל תאחר על כולן.

כגון שנזר והוא בבית הקברות. ועובר בבל תאחר אם עמד באותה טומאה ג' רגלים ולא נטהר למנות נזירות:

לאלתר חיילא עליה נזירות מאי איכא למימר. מאי בל תאחר איכא ופלוגתא דרבי יוחנן ור"ל היא בפ"ב דנזיר [צ"ל בפ"ג דנזיר דף טז:]:

וכי פליגי לענין מלקות. אם התרו בו לצאת ולא יצא ואליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"נ איסור מלקות איכא:

אמר רב אשי הואיל וכך. דמשהה נזירות טהרה עובר בבל תאחר:

נזיר טהור שטמא עצמו במזיד עובר בבל תאחר דנזירות טהרה. אם נשתהה בטומאתו ג' רגלים וה"ה אם נטמא באונס אם השהייה היתה במזיד ושטמא עצמו במזיד דקאמר היינו ששהה עצמו בטומאתו במזיד:

עובר משום בל תאחר תגלחתו. ואפי' הביא כל קרבנותיו ואינו מחוסר רק גילוח:

ולא מבעיא למ"ד תגלחת מעכבת. מלשתות יין ומליטמא למתים אז ראוי שיעבור בבל תאחר ופליגי בה ר' אליעזר ורבנן בשלהי פרק ג' מינין (דף מו.):

בל תאחר קרבנותיו. שהנזיר מביא שלשה קרבנות עולה חטאת ושלמים ואם שהה ג' רגלים ולא הביאם עובר בבל תאחר:

דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות. דליתנהו בכלל כי תדור נדר ורבינהו קרא דאשכחן בחטאת דרישה ואת שעיר החטאת דרוש דרש ואשם כחטאת דכתיב כחטאת כאשם אי נמי חטאת ואשם נדרשין ממנו וכופין אותו להביאם:

והרי חטאת חלב. כל החטאות נקראו על שם חטאת חלב כדאיתא בסוטה (דף טו.) בדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים כי רוב שגגת כרת שנכשל בה אדם היא על ידי חלב המצוי בתוך הבית ואין אדם מתנדב להביא חטאת:

עד שיזיר מכולן. פירוש עד שיאמר הריני נזיר בסתם דהיינו מכולם:

ועוד האי חידושא לחומרא הוא. וכ"ש שיש לו לעבור בבל תאחר:

ורב אחא בר יעקב תירצה כגון שנזר והוא בבית הקברות ר"ל ונשתהא לשם ודבר זה נחלקו עליו ר' יוחנן וריש לקיש במסכת נזיר שלדעת ר' יוחנן חיילא עליה נזירות מאלתר ואינו צריך לנדור בנזירות פעם אחרת לכשיצא ולריש לקיש לא חיילא עליה אלא שהוא חייב לחזור ולנדור בנזירות פעם אחרת כשיצא ומר בר רב אשי פירש שם דבריהם שאף לריש לקיש חיילא ואינו צריך לחזור ולידור פעם אחרת ולא חלק אלא שאם אכל ושתה שם דברים האסורים אינו לוקה שאע"פ שחיוב נזירות חל עליו מעכשיו דוקא לענין שאינו צריך קבלה אחרת אבל לענין מלקות לא הואיל ועדין אינו מתחיל למנות ולר' יוחנן אע"פ שאינו מתחיל למנות נזיר הוא ואיסור נזירות עליו ולוקה על אכילה ושתיה וזה שאינו מונה מפני שאין ימי טומאה עולין למנין והלכה כר' יוחנן ואע"פ כן מי שנזר בבית הקברות ונשתהא לשם במזיד למחרתו שנמצא מאחר מנינו עובר בבל תאחר ולוקה על שהייתו ששהא למחרתו שמכל מקום אע"פ שנזיר הוא מאחר הוא נזירות של טהרה וכן הלכה ודקדקו בה שהנזיר שטימא עצמו במזיד עובר בבל תאחר אחר שהוא מאחר נזירות של טהרה ונמצא לוקה ארבע מלקיות משום לא יטמא ומשום בל יחל דברו ומשום בל תאחר ומשום באהל מת לא יבא ובתוספות כתבו שאף אם נטמא בשוגג ועמד בטומאתו יותר מן הראוי שאף זה עובר בבל תאחר ורב אחא פירשה אף בנזר במקום טהרה ואע"פ שחל עליו נזירות מיד ובל תאחר דידיה פירושו באיחור הגלוח ר"ל שהוא צריך לגלח אחר ששלמו ימי נזירותו ולשחוט קרבנותיו כמו שיתבאר במקומו כדכתיב ותער לא יעבר על ראשו עד מלאת ימי נזרו הא לאחר מלאת יגלח והוא ביום ל"א ואע"פ שהתגלחת אינה מעכבת אלא אף בלא גלוח הואיל ושלם נזירותו והביא קרבנותיו מותר בכל מה שנאסר בנזירותו אע"פ כן מצוה לגלח אחר שחיטת הקרבנות קודם הקרבתן ואם עבר והקריב בלא גלוח מכל מקום מצוה עליו לגלח אפילו לאחר כמה ועובר עליה בבל תאחר וכן הלכה ומר זוטרא פירשה גם כן בנזיר טהור ונשלם נזירותו ובבל תאחר של קרבנות אם אינו מביא אחר מלאת מיד ואע"פ שבל תאחר זה יוצא לנו ממקרא אחר מדכתי' בפרשת בל תאחר כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך אלו חטאות ואשמות סלקא דעתך אמינא הואיל והקל הכתוב בנזיר בדבר אחר נקל בו אף בזו שלא לעבור בבל תאחר קמל"ן ושאלו בה אי זהו אותו דבר שהיקלו בו בנזיר אילימא דלא מיתפיס ליה חטאת נזיר בנדר ר"ל שאם אחר שאינו נזיר הפריש בהמה ואמר זו תהא חטאת נזיר אינו כלום שאין חטאת נזיר נדר ונדב אלא אם הוא נעשה נזיר חייב חטאת ממילא ואם לא נעשה נזיר אינו יכול להביא חטאת נזיר בנדר אין זה כלום שהרי אף בחטאת חלב כן ר"ל חטאת הבאה על אכילת חלב ושאר עבירות שכיוצא בה שאין חטאת בא בתורת נדר אלא אם כן חטא באותו דבר הראוי להביאו עליו ואע"פ כן עובר עליו בבל תאחר וכן הלכה והיה מחזר לפרשה ממה שאמרו בה שאם אמר הריני נזיר מן החרצן או מן הזג שהוא נזיר לכל וכן הלכה אלא שהקשה לו שהרי חידוש זה חומרא הוא והיאך נקל בו מצד אחר בשבילו אדרבה יש לנו להחמיר:

אמר רב אשי הלכך נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר נזירות דטהרה נראה לי דלא גרסינן במזיד דאפילו באונס נמי אם מאחר להזות ולטבול עובר משום בל תאחר נזירות דטהרה:

רב אחא בר יעקב אמר לא אתי לספיקן אלא לודאן כגון דאמר הריני נזיר בעודו בבית הקברות. דהשתא כל זמן שמאחר לצאת עובר בבל תאחר. הניחא למאן דאמר לא חיילא בנזיר. פירוש מי שאמר הריני נזיר מגלח דכיון דלא חיילא נזירות הזהירתו תורה להחל עליו נזירות. אלא למאן דאמר חיילא מה בל תאחר יש כיון דחל עליו לאלתר. ועוד האמר מר בר רב אשי דכולהו מודו דלאלתר חיילא ולא פליגי אלא לענין מלקות על שהוא מאחר נדר בעודו שם. וההיא דפרק שלשה מינין לא קשיא גבי היה לו מת על כתפו והושיטו לו מת אחר דקאמר פרט לזה שמחולל ועומד. דההוא בשהתחיל נזירות בטהרה ונתחלל כבר בתוך ראשון אבל זה שלא היה נזיר לא נתחלל עד שנדר. וכגון שהתרו עליו קודם שנדר דאי לאחר שנדר כבר מחולל ועומד ואין בו מלקות. ועוד יש לומר דהא דקאמר דלקי היינו אם ישתה יין ולא על הטומאה. הרא"ם ז"ל.

הניחא למאן דאמר. פלוגתא היא במסכת נזיר בפרק מי שאמר דאיתמר נזיר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אמר חיילא עליה נזירות. סבר מיתלא תליא דאי משכחת טהרה חיילא. וריש לקיש אמר דלא חיילא עליה נזירות הילכך אי הדר ואמר חיילא עליה ואי לא לא. והכי קפריך הניחא לריש לקיש דאמר דלא חיילא עליה נזירות מן אלתר עד שיצא מבית הקברות ויחזור ויאמר הריני נזיר צריך הוא לחזור ולקבלו בשעה שהוא ראוי לחול. אלא לר' יוחנן דאמר דמהשתא חיילא עליה נזירות וצריך להזיר עצמו מן היין אבל לענין טומאה הוא נתלה ואין חל עליו שם נזירות להתחייב עליה משום טומאה עד שיצא מבית הקברות ויקבל הזאה שלישי ושביעי מאי בל תאחר איכא והא הוי נזיר. ועוד האמר מר בריה דרב אשי התם דבהאי כולי עלמא לא פליגי דלעולם חיילא עליה נזירות ואינו צריך לחזור ולקבל לכשיצא מבית הקברות. ולענין מלקות הוא דפליגי היכא דאכל ושתה דברים האסורים לו בעודו בבית הקברות דר' יוחנן סבר כיון דחיילא עליה נזירות לקי משום בל יאכל ובל ישתה ומיהו אינו עולה מן המניין הואיל ואין נזירות חלה עליו לענין טומאה. וריש לקיש סבר מיחל הוא דחיילא על ידי קבלה זו לכי משכח רווחא אבל השתא לא חיילא עליה הואיל ואינו ראוי לחול עליו לענין טומאה ואי אכל ושתה לא מחייב עליה מלקות. כ"ש. ואית דמפרשי לה בשם יצ"ה לאידך גיסא. הניחא לריש לקיש דאמר לא חיילא עליה נזירות לאסרו באכילה ושתיה עד שיצא (מאמר) ויאמר במקום טהרה הריני נזיר אפילו הכי קאי בבל תאחר דאיכא למימר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומוטל עליו ליצא מהר ולנדור טהרה. אלא לר' יוחנן דאמר חיילא עליה כלומר מתלא תליא וקיימא דלכי משכחת טהרה חיילא לאלתר ולא בעי למיהדר ולנדור מאי בל תאחר איכא. אבל קשיא ליה למר לר' יוחנן נמי איכא בל תאחר דאי (עבוד) עמד שם שלושים יום אין עולין לו מן המניין ואין מביא קרבן טומאה כדפירש התם. שיטה.

טימא עצמו במזיד. לאו דוקא דהוא הדין אם נטמא באונס. ומזיד אטהרה קאי כלומר שבמזיד עומד בטומאתו בלא שיטהר. אי נמי אילו שניטמא באונס ובשוגג אינו חייב מיד עד יעבור עליו שבעת ימי טומאה. אבל במזיד בשעת מגעו גורם להפיל מה שמנה. הרא"ם ז"ל.
ואית דמפרשי דמילתייהו דרב אחא בריה דרב איקא ומר זוטרא בריה דרב מרי אנדר בבית הקברות קאי וכל חד וחד מפרש מאי משום בל תאחר איכא. ואי איפשר לומר כן דהא תגלחת וקרבן תרוייהו איתנהו בכלל איסור דנזירות טהרה דאמרי לעיל דהיינו בל תאחר דמאחר ליה לנזירות טהרה ותו לא איצטריך לפרושי טפי. שיטה.
וזה לשון הפירוש: ואית דמפרשי דהאי מילתא דרב אחא בריה דרב איקא קאי אנזיר והוא בבית הקברות דקעבר משום בל תאחר תגלתתו דכל זמן שהוא בבית הקברות לא מתחיל ליה למנות שבעת ימי טומאה וקמאחר לתגלחתו דעביד ליה ביום שביעי לאחר שהזה ושנה וטבל. ושבשתא היא דהא קיימא לן במסכת נזיר פרק הריני נזיר מגלח דלא בעי גילוח דהא קמבעיא ליה לרב אשי נזיר שנדר בבית הקברות אי בעי תגלחת או לא. ופשטינן לה מהא דתניא בספרי וטמא ראש נזרו בטהור שנטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער והבאת צפרים ולפטור את הנזיר בקבר. עד כאן.

אילימא דלא מתפיס ליה לחטאת בנדר. יש מי שפירש שאינו צריך להתפיסו בנדר דכיון שנדר בנזיר ממילא חייב להביא קרבנות נזיר. ופרכינן הרי חטאת חלב שאין מתפיסה בנדר שאף חטאות אינו צריך להתפיסן בנדר דמכי אכל חלב איחייב ליה בחטאת. ואיכא למידק דאם כן היינו חידוש לחומרא כדאקשינן לקמן לאידך. וי"ל דאין זה חידוש לחומרא אלא הדין נותן כך שאותם שנדר בהתפסתו שייך בהו טפי בל תאחר אבל אותם שבאים ממילא שלא מחמת נדרו והתפסתו לא יהא עובר עליהם בבל תאחר. ויש מפרשים לא מתפיס ליה לחטאת נזיר בנדר דאילו אמר הרי זה חטאת נזיר או אמר הרי עלי חטאת נזיר אינו כלום הואיל ואינו נזיר דאין חטאת נזיר באה נדבה. מה שאין כן בשאר קרבנות שאילו אמר הרי עלי עולה או שלמים מיתפסי בנדרו וחייב להביא והיינו חידוש לקולא. וחטאת חלב נמי דכותיה דאינו מתפיס בנדר בזה ואפילו מי שמחויב חטאת ואמר הרי זו חטאת לא אמר כלום עד שיאמר הרי זו לחטאתי כדאיתא לקמן. וזה יותר נכון מן הראשון עד כאן. הרשב"א ז"ל.
וקמהדר דהיינו חידושא דסלקא דעתך אמינא הואיל ויש קולא בנדר כל כך דהיכא דגילח לשם אחד משלשת קרבנותיו חטאת ועולה ושלמים יצא ואינו צריך לחזור ולהמתין כדי נזירות אחר ולגלח לשם שלשתן בהך נמי תנהוג בו קולא ולא ליעבר עליה משום בל תאחר. במסכת נזיר בפרק שלשה מינין מוכחא מילתא דבעינן תגלחת לשם קרבנות. שיטה.
והרשב"א ז"ל כתב סלקא דעתך אמינא הואיל ואם גילח על אחת משלשתן יצא אימא לא. כלומר אפילו לא הביא מקרבנותיו כלל לא ליחייב משום בל תאחר וכל שכן כשגלח כבר על אחד מהם דכבר יצא. ודייקינן לה מלשון הואיל ואם גילח ולא קאמר הואיל וגילח על אחד. קא משמע לן היקישא דעובר על בל תאחר ואפילו כשהביא אחד מקרבנותיו ויצא מכל מקום התורה חייבתו משום בל תאחר על כולן. עד כאן.

ברש"י דכולי עלמא לאלתר הוי כצ"ל:

ברא"ש דרוש דרש ואשם כו' הד"א כצ"ל:

בר"ן ליכא בל תאחר הס"ד מאי בל תאחר איכא הס"ד קם ליה בבל תאחר הס"ד שלא הרהרה בדבר כלום כו' כצ"ל:

גמרא כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות. נראה דהש"ס כוון ג"כ לסיומא דשם עולות ושלמים ור"ל דחובה כפרש"י ותוס' שם ולכן גם עולה ושלמים דנזיר ילפינן משם. והרא"ש לא חתר ליישב רק הוכחת חטאת ואשם וע"ש בתוס':

ר"ן ברה"ע ובדין הוא דה"מ רבא לאוקמי באומר קודם שיעברו ב' שנים אהא נזיר כו'. לכאורה גם זה הוי כמו לא אפטר מן העולם כו' דדלמא מיית בתוך הב' שנים ולא יוכל לקיים נדרו ויש לחלק:

ר"ן ד"ה חיילא עליה נזירות. ולענין מלקות הוא דפליגי אי לקי על אכילת ענבים כו'. התוס' שם (יז) ד"ה הגה"ה כתבו דביין ותגלחת אפי' לר"ל לקי ול"פ אלא אטומאה וכן מטין דברי התוספות כאן וכ"נ מפירוש הרא"ש והמפרש. ולפי' הר"ן דבעוד שהוא בבה"ק משמע דלא חיילא עליה נזירות רק דכשיצא לא יצטרך לקבל עליו מחדש. קשה דאם כן שפיר הוה בב"ת:

ר"ן ד"ה חטאת חלב אתיא לכפרה. אי להתירו ביין אין זו מצוה כו'. לכאורה המ"ל דאם גלח על אחד משלשתן יצא:

רא"ש ד"ה דרוש ידרשנו. וכופין אותו להביאן. לכאורה קשה דאדרבה איפכא תנינא בערכין (כא) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן ועי' תוספות ר"ה (ו) ד"ה יקריב. ואולי כוונתו לאפוקי עולות ושלמים דאין כופין אותו שידור להביאן והוא כפרש"י בר"ה:

בהר"ן ד"ה חטאת חלב. אלא במה הצד היקשא עדיפא. וקשה לי הא זהו אינו דרך לימוד דין חדש מכח מה הצד אלא דפשטא דקרא כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות כל חטאת בכלל אלא דהיה מקום לומר מסברא להוציאו מכללא חטאת נדר כיון דקילא. וכיון דמצינו בחלב ושלמים אף דקיל איתנהו בבל תאחר. ממילא מה"ת לצאת מפשטיה דקרא דחטאת נזיר מכלל וא"כ שרש הדין דחטאת נזיר מקרא דכי דרוש ידרשנו וצ"ע:

בהרא"ש ד"ה נזיר טהור אם נשתהה. עיין טורי אבן ר"ה דף ד' ד"ה וצדקות:

לענין מלקות פליגי. למאן דאמר חיילא עליה נזירות מלקינן ליה דמטמא עצמו בבית הקברות ולמ''ד לא חיילא עליה נזירות דלא מלקינן ליה הואיל ובבית הקברות נדר אבל לכולי עלמא לאלתר הוי נזיר וליכא בל תאחר דאמרינן נמי אי אכל קם ליה בבל תאכל: דקא מאחר לגזירות דטהרה. דלאלתר מבעי ליה למיפק חוץ מבית הקברות ולמינזר נזירותיה בטהרה: וכן נזיר. בעלמא שטימא עצמו במזיד אע''ג דמחלל לנזירות קם ליה בבל תאחר דנזירות דטהרה: רב אחא אמר. מאי בל תאחר איכא בנזיר איכא בל תאחר דתגלחת דכי נפקי ימי נזירותיה בעי לגלח עצמו ולאיתויי קרבן ואי מאחר לתגלחת קאי בבל תאחר: ואפי' למ''ד תגלחת אינה מעכבת. בקרבן אפ''ה מצוה לגלח וקאי בבל תאחר באותה מצוה: בבל תאחר קרבנותיו. דאי משהי ליה לקרבן עובר בבל תאחר: כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמו'. דמיחייב אדם קאי עלייהו בבל תאחר ולא ילפינן מהא הקישא דנדרים: מהו דתימא חידוש הוא. מעשה דנזיר אהכי מקילי ביה דלא קאי בבל תאחר דלא נפקי קרבנותיו מהאי קרא דחטאות ואשמות: דלא מתפיס ליה לחטאת נזיר. דאם אמר הרי עלי חטאת נזיר לא אמר כלום ולא מיחייב ולא מידי משא''כ בשאר קרבנות דכל קרבן שאמר אדם הרי עלי (חטאות) כך וכך מתפיס ומיחייב לאיתויי וכיון דחידוש הוא אימא לא קאי עליה בבל תאחר דבשאר קרבנות להכי איצטריך למיכתב הכא לאקושי לנדרים דקאי נמי בבל תאחר: והא חטאת חלב דאינה מתפיסה בנדר. דאי אמר הרי עלי חטאת לא אמר כלום ואפ''ה כי אכל חלב דמיחייב להביא חטאת קאי בבל תאחר: הואיל ואם אמר הריני נזיר אפי' מחרצן. כלומר דאפילו בחרצן בלבד הזיר עצמו הוי נזיר נמי לכל דהיינו חידוש דאיהו לא נדר אלא בחרצן בלבד (ומיתסר) ואפילו הכי מיתסר בכל מידי דמשכר והואיל וחידוש הוא לא ליקום עליה בבל תאחר כבשאר קרבנות קמשמע לן הקישא דקאי בבל תאחר: ער שיזיר מכולן. דאי [אמר הריני] נזיר מחרצן לא הוי כלום עד שיזיר בכל אכתי מאי חידושא איכא: ועוד האי חידושא. דקאמר לחומרא הוא והיינו חומרא דאיהו לא נזר אלא בדבר אחד והוי נזיר בכולן:

כגון שנדר והוא בבית הקברות. דבעודו עומד לשם נזירות לא חל עליה עד דנפיק משם. וידכי ויקבל ויחול לנזירות עליה הילכך קאי בבל תאחר שמוטל עליו לצאת וליטהר ולהתחיל נזירות: הניחא למ''ד לא חיילא עליה נזירות בעודו בבית הקברות. פלוגתא היא בפרק ג' דנזיר (דף טז): ועוד האמר מר בר רב אשי במיחל כ''ע לא פליגי דחיילא אם שותה ביין או מגלח לוקה בעודו נמי בבית הקברות חל נזירות עליו כי פליגי למילקי על הטומאה אם התרו בו בעודו לשם צא משם כי נזיר אתה רבי יוחנן סבר כיון דחיילא לענין שאר דינין לקי ור''ש בן לקיש סבר לא לקי משום טומאה דאכתי לא חל עליו נזירות טהרה אבל ודאי חל הנזירות לענין שאר דינין לשתות יין ולגלח וא''כ מאי בל תאחר איכא: וכי פליגי לענין מלקות. לאו דוקא אלא כלומר לענין מלקות דטומאה אבל מודה דמלקות איכא אי שותה יין או מגלח ומשני אפ''ה קאי בבל תאחר לנזירות דטהרה חל עליו שיש לו לעשות נזירות דטהרה: משום בל תאחר דתגלחת. לעולם מיירי דשילם נזירות בטהרה מכל מקום מצוה לגלח שערו ולתתו תחת הדוד ומשהה התגלחת עובר בבל תאחר משמע קצת לאחר שלשים יום לא גילח יגלח מדקאמר דאיכא עליה משום בל תאחר: בל תאחר קרבנותיו. אם השלים ימי נזירותו ולא הביא איכא בל תאחר: דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות. דפשטיה דקרא כי תדור נדר לא תאחר לשלמו אבל בחובה לא אשמעינן ונפקא מינה מידרשנו ומשמע ליה חטאת נזיר בכלל שאר חטאות: מהו דתימא חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר. ולקמן פריך מאי חידוש הוא הילכך סד''א שאינו בכלל חטאת קמ''ל היקש דלעיל: דלא מתפיס ליה לחטאת נזיר בנדר. שאם אומר הרי עלי חטאת נזיר לא אמר כלום דחטאת נזיר אינו בא בנדר ובנדבה ולהכי פריך מחטאת חלב דכמו כן אם לא אכל חלב ואמר הרי עלי חטאת חלב לא אמר כלום וכן כל חטאת והא דנקט חלב זהו רגילות דנקט חטאת חלב מכל שאר חטאות אבל י''מ דלא מתפיס פירוש דא''צ לומר הרי זה חטאתי ול''נ דא''כ מאי פריך מחטאת חלב האמר בהדיא בחולין דאם לא אמר הרי זו לחטאתי דאינו קרב: חידוש לחומרא הוא. ואע''ג דבדוכתא אחריתא אמר חידוש אע''פ שהוא לחומרא כגון גבי עד זומם מיהו הכי פריך אדרבה כל שכן שיש לנו לומר שהוא בבל תאחר מ''ש משאר חטאות:

ר"ן
לא אמר הכי דא''כ הוה ליה נזיר לאלתר כדפרישנא מאי אמר לא אפטר מן העולם וכיון שכן הוה ליה כאומר הרי עלי להביא קרבן מיד דקם ליה בבל תאחר לאלתר ובדין הוא דהוה מצי רבא לאוקמה באומר קודם שיעברו ב' שנים אהא נזיר ובכי האי גוונא הוה ליה בבל תאחר דקרבנות דלא עבר עד ג' רגלים אלא מיהו כיון דלא מצי לאוקמא באומר הרי עלי. בקרבנות וכדפרישית ואצטריך לחדושיה תנאיה נקט האי לאשמועינן דבכי האי גוונא קם ליה בבל תאחר לאלתר כנ''ל ובזה יצאתי ידי חובתי מכל מה שעמעמו הראשונים בהלכה זו: כגון שנזר והוא בבית הקברות. שצריך לצאת מיד ולקבל עליו נזירות וכי לא נפיק קם ליה בבל תאחר: הניחא למ''ד לא חיילא נזירות עליה לאלתר. פלוגתא דר' יוחנן ור''ל בפ''ג דנזיר (דף טז:) דלר' יוחנן אי אכיל ושתי יין בבית הקברות לקי דחיילא עליה נזירות מיד ולר''ל לא חיילא עליה נזירות מיד ולכי נפיק מבית הקברות צריך לחזור ולקבל: אלא למ''ד מאלתר חיילא עליה מאי איכא למימר. דכיון דחיילא עליה נזירות ליכא בל תאחר לעולם: חיילא עליה נזירות מאלתר. ולא צריך קבלה כי נפיק ולענין מלקות הוא דפליגי אי לקי על אכילת ענבים בעודו בבית הקברות וכיון דחל עליה נזירות ולא צריך קבלה מאי בל תאחר איכא: דקא מאחר ליה לנזירות דטהרה. ומש''ה קם ליה בבל תאחר: הואיל וכך. כלומר כיון דאמרת דאע''ג דחל עליה נזירות כיון דלא חייל עליה בטהרה איכא בל תאחר אף נזיר טהור שטימא עצמו במזיד עובר בבל תאחר ולקי דאע''ג דכבר אזהריה רחמנא אטומאה בתרי לאוי כדכתיב לא יטמא וכתיב נמי על כל . נפשות מת לא יבא ואמר נמי והימים הראשונים יפלו לאו למימרא שלא יהא עליו עונש אחר אלא מילקא נמי לקי משום בל תאחר: תגלחת מעכבת. פלוגתא היא דר''א ורבנן (נזיר דף מו.) דלר''א הא דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין היינו אחר כל המעשים כולן דהיינו תגלחת והרצאת דמים ולרבנן מיד שהביא קרבנותיו מותר ביין: בל תאחר קרבנותיו. להך אוקימתא אינו עובר בבל תאחר אלא לאחר ג' רגלים: אלו חטאות ואשמות. וקרבנות נזיר הרי הן בכלל: מהו דתימא. אי לאו היקישא דנדרים: דלא מתפיס לה לחטאת נזיר בנדר. דקילא שאינו יכול להתפיסה בנדר שאם אמר חטאת נזיר עלי והוא אינו נזיר לא אמר כלום והואיל וקילא סלקא דעתך אמינא לא ליקום עליה בבל תאחר: ופרכינן הרי חטאת חלב. כלומר כל החטאות דהכי מיקרי כולהו חטאת חלב אית בהו הך קולא ואפילו הכי קאי עלייהו בבל תאחר והיקישא למה לי: אפי' מן חרצן הוי נזיר לכל. לכל דיני נזירות: ועוד חידוש לחומרא הוא. והיכי מייתית מיניה קולא דלא ליקום בבל תאחר: הואיל ואם גילח על אחת משלשתן. חטאת ועולה ושלמים שהנזיר מביא וכיון דלא חמירי אי לאו היקישא ה''א דלא ליקום עלייהו בבל תאחר: חטאת חלב אתיא לכפרה. ומש''ה אף על גב דאית בה קולא דאינו יכול להתפיסה בנדר כיון דמצוה להביאה לכפר עליו דין הוא שיעבור בבל תאחר אבל חטאת נזיר אית בה קולא דאין מתפיסה בנדר ולא מתסר בה מידי דליקום עלה בבל תאחר ולמאי קאתיא אי להתירו ביין אין זו מצוה אלא רשות ואפילו למאן דאמר נזיר חוטא הוא אינו חוטא גמור ועיקר קרבן לא אתי לכפרה. וקשה בעיני אכתי תיתי קרבן נזיר במה הצד מחטאת חלב ושלמים ונראה לי דאין הכי נמי אלא כיון דלאו מגופיה דקרא נפיק אלא במה הצד היקישא עדיפא דכל מה הצד כל דהו פרכינן: והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה. ואפילו לר' שמעון דאמר בפרק המפלת (נדה לא:) דיולדת חוטאת היא דבשעה שכורעת ויולדת קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה עיקר קרבנה אינו בא על חטא שהרי אפילו יודעת בעצמה שלא הרהרה בדבר כלום מביאה קרבן:

נדרים ד ע"א - טקסט הדף

דף ד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד