נדרים ד ע"ב

ואם גילח על אחת משלשתן יצא לא ליעבור עליה בבל תאחר קמ''ל ואיבעית אימא מאי חדושיה משום דלא מתפיסו בנדר והא דקא קשיא לך חטאת חלב חטאת חלב קאתיא לכפרה חטאת נזיר למאי אתיא והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עלה משום בל תאחר ההיא קא שריא לה למיכל בקדשי' אמר מר ומה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו אף נזירות האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו למה לי היקשא תיתי במה מצינו מנדרים דילמא גבי נדרים הוא דמיפר משום דלא אית ליה קיצותא אבל גבי נזירות דאית ליה קיצותא דסתם נזירות ל' יום אימא לא קמ''ל: האומר לחבירו מודר אני וכו': אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך מיתיבי מודר אני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך ה''ז אסור שאני אוכל לך שאני טועם לך ה''ז אסור הכי קתני בד''א באומר שאני אוכל לך שאני טועם לך והתניא איפכא שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מודרני ממך ומופרשני ממך מרוחקני ממך ה''ז אסור תני הכי וכבר אמר מודרני אי הכי היינו רישא ועוד אסור אסור ל''ל למתני אלא אמר שמואל טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאסור וחבירו מותר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - ב

דסלקא דעתך אמינא, הואיל ואם גילח הנזיר על אחת משלשתן, משלשת הקרבנות שהוא חייב [עולה, חטאת ושלמים], יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחכות עם תגלחתו עד שיקריב את כל שלשת הקרבנות שהוא חייב בהם, אם כן לא הקפידה התורה על הבאתם מיד עם סיום הנזירות, ולכן לא ליעבור הנזיר עליה, על עיכוב הבאת קרבנות הנזיר, בבל תאחר -

לכן קא משמע לן ההיקש שיש בל תאחר על עיכוב בהבאת קרבנות הנזיר.

ואיבעית אימא: מאי חדושיה של נזיר? - משום דלא מתפיסו לחטאת הנזיר בנדר.

והא דקא קשיא לך, הרי כל חטאת חלב אין להתפיסה בקרבן חטאת אלא אם כן חטא, ומה חידוש לקולא יש בחטאת נזיר!? -

תשובתך: חטאת חלב - קאתיא לכפרה, כיון שהיא באה לכפרה, חייב האדם להביאה כדי להתכפר, ויש בכך חומרא, שהיא מאזנת את הקולא שאי אפשר להתפיס חטאת חלב אם לא חטא.

אבל חטאת נזיר - למאי אתיא? הרי היא אינה באה לכפר על חטא, ומדוע שלא יוכל אדם להתפיס בהמה בחטאת נזיר גם אם אינו נזיר? וכיון שיש קולא בדבר, היה מקום לומר שאין בה בל תאחר, והוצרך ההיקש לומר שגם בה יש בל תאחר.

אך מקשה הגמרא: הרי חטאת שמביאה יולדת, דלא אתיא לכפרה, ויש בה קולא, שאין אדם יכול להתפיס בה חטאת, ובכל זאת עבר עלה משום בל תאחר. וזאת, מבלי צורך בהיקש לגלות על כך. ואם כן, מדוע הוצרך הכתוב בנזיר לחדש שיש בו בל תאחר. ^[1]

ומשנינן: ההיא חטאת של יולדת, יש בה חומרא מצד אחר, דקא שריא לה שהיא מתירה ליולדת למיכל בקדשים. כי עד שאין היולדת מביאה את קרבן חטאת יולדת אסורה היא לבוא אל המקדש ולאכול בשר קדשים. ואילו חטאת נזיר יש בה רק צד קולא, שהרי אין היא מתירה דבר, ולכן הוצרך הכתוב לומר שבכל זאת עוברים עליה בבל תאחר.

אמר מר בברייתא: ומה נדרים - האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו, אף נזירות - האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו.

והוינן בה: למה לי היקשא של נזיר לנדרים שיכול האב להפר נזירות בתו והבעל את נזירות אשתו? -

תיתי תלמד זאת בלימוד רגיל של "מה מצינו" מנדרים! כמו שבנדרים מפר האב והבעל, כך גם בנזירות, שהרי יסוד הנזירות הוא נדר.

ומשנינן: דילמא דוקא גבי נדרים הוא דמיפר האב או הבעל, משום דלא אית ליה קיצותא. והיינו, שאיפשרה התורה לאב ולבעל להפר היות ואין לנדר קיצבת זמן והוא איסור לעולם.

אבל גבי נזירות, דאית ליה קיצותא, שיש זמן קצוב לנזירות, דסתם נזירות הוא ל' יום - אימא לא איפשרה התורה להפר, אלא ימתינו עד כלות ימי הנזירות -

קא משמע לן הכתוב שגם את נדר הנזירות מפר האב והבעל. ^[2]

שנינו במשנה: האומר לחבירו מודר אני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך.

אמר שמואל: בכולן, בכל הלשונות הללו - אינו נאסר עד שיאמר בנוסף להם, גם את הלשון שבסוף המשנה - "שאני אוכל לך", או "שאני טועם לך".

מיתיבי לשמואל מברייתא, ששנינו בה: א. האומר לחברו מודר אני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך - הרי זה אסור.

ב. שאני אוכל לך, שאני טועם לך - הרי זה אסור!

ומשנינן: הכי קתני בברייתא:

א. האומר לחברו: מודר אני ממך, או מופרשני ממך או מרוחקני ממך.

ב. במה דברים אמורים שמודר אני ממך וכדומה אסור - באומר בסיום דבריו: שאני אוכל לך, שאני טועם לך.

ומקשינן: והתניא איפכא, שנשנו דברי הברייתא בצורה הפוכה, בהקדמת דברי הסיפא לרישא, כך שאי אפשר לומר שהסיפא היא השלמת דברי הרישא:

דתניא: שאני אוכל לך שאני טועם לך - אסור.

מודרני ממך, ומופרשני ממך, מרוחקני ממך - הרי זה אסור!

ומשנינן: תני להאי ברייתא הכי: "שאני אוכל לך" אסור, ובלבד שכבר הקדים ואמר "מודרני ממך".

ומקשינן: אי הכי, היינו ממש דברי הברייתא שהובאו ברישא [דהיינו הברייתא הקודמת, ולא "רישא" כפשוטו], ומה באה ברייתא זו להוסיף?!

ועוד, זה שכפל התנא ואמר "אסור" ברישא, וחזר ואמר "אסור" בסיפא - למה לי למתני פעמיים "אסור"? והרי לדבריך כל דברי הברייתא ענין אחד בלבד הוא, והיה צריך התנא לומר פעם אחת בלבד, בסופה, "אסור"!

ומכח קושיה זו חזר שמואל מדבריו:

אלא, אמר שמואל, לעולם ב"מודרני ממך" גרידא או ב"שאני אוכל לך" הוא נאסר, ואכן שתי הברייתות נקטו בדבריהן שני דברים, הן "מודרני ממך", והן "שאני אוכל לך", ונאמר בהן פעמיים "אסור", ואין לשנות אותן כאילו אמרו רק דבר אחד, בלשון "במה דברים אמורים".

אך במשנתנו, שנאמר בה רק פעם אחת אסור, יש להעמידה בענין אחד, כגון שאמר "מודרני ממך שאני אוכל לך", ובאה המשנה לחדש, ולומר:

טעמא דאמר בלשונו בנוסף ל"מודרני ממך" גם "שאני אוכל לך", או "שאני טועם לך"

- הוא דרק לו אסור להנות מחברו, ואילו חבירו - מותר להנות ממנו!

הערות

^[1] רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס נשאר בצריך עיון, מנין יודעת הגמרא שיש בחטאת יולדת בל תאחר יותר מאשר בחטאת נזיר! ?

^[2] האור שמח מבאר את מהלך הגמרא בהוה אמינא ובמסקנא, שהוא תלוי בשאלה האם כאשר מפר האב או הבעל את נדרי אשתו או נזירותה, הוא "מיגז גייז", כאילו הוא חותך את חלותו של הנדר מכאן ולהבא, או "מיעקר קעקר", שעוקר את נדרה כאילו לא נדרה מעיקרא. כי אם נאמר שאין הבעל עוקר את הנדר אלא רק חותכו ומתירו מכאן ולהבא, הרי זה מועיל רק בנדר ולא בנזירות. כי גם אם יפר לה את נזירותה מכאן ולהבא, תשוב ותתפשט הנזירות שהיתה קיימת לפני שהפר לה, ותחול על כל שלשים היום, בדומה למי שמקבל על עצמו נזירות ליום אחד, שמתפשטת הנזירות של היום האחד לכל שלשים הימים, היות וגדר נזירות הוא שלשים יום. דהיינו, שלא יתכן לחתוך נזירות באמצעה, כי עצם קיומה של הנזירות עד עתה, ימשיך את קיומה, גם לאחר ההפרה, עד שימלאו לה שלשים יום, היות ונזירות זמנה קבוע לשלשים יום, ולא תיתכן מציאות שתהיה נזירות חמשה עשר יום! אך מסקנת הגמרא היא, שהבעל עוקר את הנדר מעיקרו, והרי זה כאילו לא נדרה כלל בנזיר, ולכן יכולים הבעל או האב להפר את נדר נזירותה.

ואם גילח על אחת משלשתן, שצריך הנזיר כשמשלים נזירותו להביא שלשה קרבנות, עולה חטאת ושלמים, ואם גילח לאחר שהביא רק אחד מהם — יצא ידי חובתו, וזהו חידוש להקל, ומשום כך היינו אומרים שלא ליעבור עליה [יעבור עליו] ב"בל תאחר", שהרי עיקר נזרו יוצא בו בקרבן אחד בלבד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שעל כל קרבן וקרבן יש גם ציווי של "בל תאחר".

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כפי שכבר אמרנו קודם: מאי חדושיה [מה חידושו] של הנזיר — משום שקרבנות נזיר לא מתפיסו [נתפסים] בנדר, שאינו יכול להקדיש אותם אלא אם כן היה נזיר כפי שאמרנו. והא דקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך מענין חטאת חלב שגם אותה אי אפשר לנדור אלא אם כן מתחייב בה, ובכל זאת עובר עליה ב"בל תאחר" — זו אינה קושיה, כי יש הבדל בין הדברים, שהרי חטאת חלב קאתיא [באה] לכפרה, ומשום כך עובר ב"בל תאחר" כשמאחר להביא כפרתו. אבל חטאת נזיר למאי אתיא [למה היא באה]? שהרי אינה באה לכפר על עוון, ומכל מקום אינה נתפסת בנדר, ומשום כך יש מקום לומר שלא יעבור עליה ב"בל תאחר".

ומקשים: והרי חטאת יולדת שגם היא לא אתיא [באה] לכפרה, ובכל זאת עבר עלה [עובר עליה] משום "בל תאחר"! ומשיבים: ההיא, חטאת יולדת, שונה היא, משום שיש לה מטרה מסויימת — דקא שריא [שהיא מתירה] לה, ליולדת, למיכל [לאכול] בקדשים, ולכן, אף שאינה באה לכפרת עוון, מכל מקום היא באה להתיר. אבל חטאת נזיר אין לה תפקיד מסויים ומיוחד, ולכן חידוש הוא שאינה באה בנדר, ומשום כך צריכים אנו לימוד מיוחד לחייב נזיר ב"בל תאחר".

א אמר מר [החכם] באותה ברייתא: ומה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו — אף נזירות האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו. ושואלים: למה לי היקשא [ההיקש] שבכתוב כדי ללמדנו הלכה זו? תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו בדרך הלימוד של "מה מצינו (מצאנו) "מן הדין של נדרים; מה מצאנו בנדרים שהבעל והאב מפירים — אף בנדרים של נזירות כן, ואין צורך לכך להיקש מיוחד בכתוב!

ודוחים: אילו לא למדנו מההיקש לא היינו לומדים כן מנדרים, כי דילמא [שמא] היינו אומרים כך: רק גבי [אצל] נדרים הוא שמיפר, משום דלא אית ליה קיצותא [שאין לו קיצבה], שהרי נדר יכול להיות לזמן בלתי מוגבל, ומשום כך יכול האב או הבעל להפר, אבל גבי [אצל] נזירות דאית ליה קיצותא [שיש לו לנדר קיצבה] שהרי סתם נזירות שלשים יום, אימא [אמור] שלא יוכל להפר, שהרי יש לנדר תקנה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת יכול להפר. ודין זה היה צריך להיקש מיוחד, ולא יכולנו ללמדו בדרך "מה מצינו".

ב שנינו במשנה שהאומר לחבירו מודר אני, וכן שאר לשונות שאינן אלא ידות נדרים, ר' עקיבא היה חוכך בהן להחמיר ולהחשיבם כנדר. אמר שמואל: בכולן, בכל אותן ידות נדרים שאמרנו שנאסר מחמת הנדר: "מודרני ממך" "מופרשני ממך" "מרוחקני ממך", אין די שיאמר בנוסח "מודר אני" כדי לאוסרו בנדר, שאין בו כל הגדרה של מהות הנדר, אלא עד שיאמר בנוסח מוגדר, כגון "מודר אני שאני אוכל לך", או "מודר אני שאני טועם לך".

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אם אמר "מודר אני ממך" "מופרשני ממך" "מרוחקני ממך" — הרי זה אסור. "שאני אוכל לך" "שאני טועם לך" — הרי זה אסור! משמע שאלה הם שני עניינים נבדלים, ודי באחד מהם כדי לאוסרו, ואין צריך לומר את שניהם יחד. ומשיבים: הכי קתני [כך שנה], כלומר, כך צריך להבין: אין כאן שתי סדרות של דינים שונים, אלא הקטע השני כוונתו: במה דברים אמורים שהאומר "מודר אני ממך" אסור — באומר ומוסיף "שאני אוכל לך" "שאני טועם לך".

ומקשים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא בסדר הפוך]: "שאני אוכל לך" "שאני טועם לך" — אסור, "מודרני ממך" ו"מופרשני ממך" "מרוחקני ממך" — הרי זה אסור! וסדר זה ש"מודרני" בא לאחר "שאני אוכל לך" וודאי שלא ניתן לפרש בדרך של "במה דברים אמורים"! ומשיבים: תני הכי [שנה כך]: כשהוא אומר "שאני טועם לך" "שאני אוכל לך" מתי הוא אסור — דווקא כאשר וכבר אמר "מודרני".

ומקשים: אי הכי היינו רישא [אם כך זהו ראשה] של הברייתא, כלומר, הרי זו כעין הברייתא הראשונה, בלא חידוש! ועוד: אם היה כל זה ענין אחד — לשון "אסור" "אסור" הכתובה פעמיים בהלכה זו למה ליה למתני [לו לשנות]? שהרי לפירוש זה יש כאן רק ענין אחד!

אלא יש לחזור בנו ממה שאמרנו, ולומר את הדברים באופן אחר, אמר שמואל: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר והוסיף למילים "מודרני ממך" הפירוט "שאני אוכל לך" "שאני טועם לך" הוא אסור בשל חבירו וחבירו מותר בשלו, שלשון זו מוכיחה שהוא מחיל את הנדר רק על עצמו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

if he shaves upon bringing one of the three offerings that a nazirite must bring when completing his term as a nazirite, i.e., a burnt-offering, a sin-offering, and a peace-offering, he has fulfilled his obligation to shave and the restrictions of a nazirite are lifted, he therefore does not violate the prohibition: You shall not delay, for delaying the other offerings. Consequently, it teaches us that the prohibition against delaying applies to these offerings.

And if you wish say: What is the novelty of the nazirite? The halakha of naziriteship is considered a novelty because the offerings of a nazirite cannot be accepted through a vow. And that which poses a difficulty for you based on the fact that one cannot accept upon himself a sin-offering of forbidden fat through a vow either, and nevertheless the prohibition against delaying applies, can be resolved. A sin-offering of forbidden fat comes for the purpose of atonement, and therefore if one delays bringing it he violates the prohibition against delaying. However, for what does the sin-offering of a nazirite come? Since it does not come to atone for a sin, one might have thought that the prohibition against delaying does not apply.

The Gemara asks: But there is the precedent of the sin-offering of a woman who gave birth, which also does not come for the purpose of atonement, and yet if she does not bring the offering on time she still transgresses due to the prohibition: You shall not delay. The Gemara answers: That sin-offering of a woman who gave birth permits the woman to eat consecrated food. Although it does not come to effect atonement, it does come to permit a matter. On the other hand, the sin-offering of a nazirite does not permit anything, and therefore the fact that one cannot accept upon himself an obligation to bring this offering is a novelty. Consequently, it was necessary for there to be a separate source to indicate that one is liable for violating the prohibition against delaying in the case of this offering.

§ The Master said in the baraita cited above: Just as with regard to vows, a father may nullify the vows of his daughter and a husband may nullify the vows of his wife, so too, with regard to nazirite vows, a father may nullify the nazirite vows of his daughter and a husband may nullify the nazirite vows of his wife. The Gemara asks: Why do I need the juxtaposition in the verse to teach us this halakha? Let this halakha come through the method of analogy known as: What do we find, from the halakha with regard to vows. In other words, the halakha in the case of regular vows should serve as a legal precedent that can be applied to nazirite vows even without a biblical juxtaposition.

The Gemara responds: If not for the juxtaposition, one might have said that perhaps it is only with regard to vows that he may nullify her statements because there is no time limit with regard to vows, but with regard to naziriteship, which has a time limit, as unspecified naziriteship is for thirty days, one might say no, he may not nullify her vows. Therefore, it teaches us through juxtaposition that he may nevertheless nullify her vows.

§ It is taught in the mishna with regard to one who says to his fellow: I am avowed from you, or another intimation of a vow, that the vow takes effect. Shmuel said: In all these cases, the vow does not take effect until he says: I am avowed from you with regard to that which I eat of yours, or: That which I taste of yours. Without this addition, the statement: I am avowed from you, is not considered even an intimation of a vow.

The Gemara raises an objection based on the following baraita: If one says: I am avowed from you, or: I am separated from you, or: I am distanced from you, he is prohibited from benefiting from that individual. If he says: That which I eat of yours, or: That which I taste of yours, he is prohibited from eating or tasting that individual’s food. This indicates that the phrases mentioned in the first clause of the baraita take effect as vows even if he does not add the phrases mentioned in the latter clause. The Gemara answers: This is what the baraita is teaching: In what case is this statement said i.e., if one says: I am avowed from you, or the like, the vow takes effect? It is in a case of one who says: That which I eat of yours, or: That which I taste of yours.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita in the opposite order? If one says: That which I eat of yours, or: That which I taste of yours, he is prohibited from eating or tasting that individual’s food, i.e., the vow takes effect. If he says: I am avowed from you, or: I am separated from you, or: I am distanced from you, he is likewise prohibited. In this case, the baraita cannot be interpreted as explained above, and it appears that if one said: I am avowed from you, the vow takes effect even if he did not say: I am avowed from you with regard to that which I taste of yours. The Gemara answers: Teach the baraita as follows: The vow takes effect in the cases mentioned in the first clause when he already said: I am avowed.

The Gemara asks: If so, this is the same as the first baraita cited above. And furthermore, if the vow takes effect only if he combined the statements mentioned in the first and latter clauses of the baraita, why does the baraita teach that he is prohibited in the first clause of the baraita and then repeat that he is prohibited in the second clause of the baraita? The repetition of this ruling indicates that these are two separate cases.

Rather, Shmuel actually said as follows: The reason is that he said: I am avowed from you with regard to that which I eat of yours, or with regard to that which I taste of yours; it is for this reason that he is prohibited from benefiting from his fellow, and his fellow is permitted to benefit from him, as this formulation indicates that he is applying his vow only to himself.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

האומר לחבירו מודרני ממך וכו'. אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אבל אמר מודרני הימך לא משמע דאמר אסור מאי טעמא דלמא מודרני הימך דלא משתעינא בהדך משמע. מופרשני הימך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע. מורחקני הימך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע. מ"ט ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים.

חטאת חלב לכפרה קא אתיא. יש מי שפירש דאין מתפיסו בנדר קא מהדר, כלומר מה שאין חטאת חלב נתפס בנדר אין זה קולא.
דהדין נותן דחטאת חלב לכפרה קא אתיא, וכי צריך כפרה אינו ראוי שיהא נתפס בקדושה מחמת נדרו לנדבה, אבל חטאת נזיר (בשאינו) [כשאינו לפי הש"מ] נתפס בנדר הוי ודאי משום חדוש לקולא, שהרי כל עצמו של נזיר וקרבנותיו (אינן) [אינו לפי הש"מ] לכפרה ומשום חובה אלא לנדבה.
וכיון שכן אף כשיאמר הרי (זו) [זה לפי הש"מ] חטאת נזיר או הרי עלי להביא חטאת נזיר אמאי לא מתפיס, אלא ודאי היינו חדוש ולקולא.
ואינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קא מקשה מחטאת יולדת דאף היא אינה באה מן הנדבה אלא מחמת לידתה, וכל שלא ילדה ונטמאת בלידה למה תביא חטאת, ואם כן אינו קילותא.
והנכון דעל בל תאחר קא מהדר, כלומר חטאת חלב אע"פ שאינו נתפס בנדר, דין הוא שיהא עובר בבל תאחר הואיל ולכפרה קא אתיא, וחייב הוא להתכפר.
אבל חטאת נזיר למאי קא אתיא, ומה לנו אם נתאחר (להביא) [מלהביא לפי הש"מ], ואפילו למ"ד נזיר חוטא הוא, מ"מ לא חמיר חטאיה כולי האי משום שציער עצמו מן היין.
וכן נמי חטאת היולדת, אפילו לרשב"י דאמר [בנדה לפי הש"מ] בשלהי המפלת (נדה לא, ב), דבשעה שכורעת ללדת קופצת ונשבעת שלא (תזקק לבעלה) [אזקק לבעלי לפי הש"מ], לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.
אפילו הכי לא חשבינן ליה הכא דבא לכפרה, לפי שזה אינו אלא בשמא אמרה כן, ובין אמרה בין לא אמרה היא מביאה ואינו נתפס בנדר ואפילו הכי עובר בבל תאחר, ועוד דדהיא דר"ש אידחייא התם כדאתקיף ליה רב יוסף, ודברי אגדה הם ואין משיבין מהם.

אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני טועם לך שאני אוכל לך. אבל אם אמר מרוחקני ממך מופרשני ממך לחודיה אינו אסור כלל, לא באכילה ולא בשאר הנאות, וכטעמא דאסיקנא לקמן משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים.

מיתיבי מודר אני ממך, כו' הרי זה אסור. כלומר אסור בכל ההנאות, דהא לא פירש ממה יהא מרוחק, ואין במשמעות הנאות אכילה יותר משאר ההנאות. (וכההיא) [וכההוא לפי הש"מ] לישנא דפרקינן בסמוך לתרוצי לדשמואל, דלא תקשי עליה האי ברייתא, ואמרינן אלא מעיקרא דשמואל הכי אתמר, טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאין אסור אלא באכילה בלבד, אבל מודרני ממך אסור אפילו בהנאה.
והא דאקשינן ליה לשמואל מהא ברייתא, משום דקתני בה אסור אסור, דאי לא ליקשי ליה ממתניתין גופה, וכי פריק הכי קתני במה דברים אמורים באומר שאני אוכל לך, (מדהוה) [מיד הוה לפי הש"מ] ליה לאקשויי אי הכי אסור אסור למה לי כדאקשי בסמוך.
אלא דניחא ליה מאידך ברייתא, דקתני שאני אוכל לך ברישא והדר מודרני ממך, דמשמע ליה מינה בהדיא דתרתי קתני.
אלא דאכתי (קשה) [קשיא לפי הש"מ] לי קצת, (דכיון) [כיון לפי הש"מ] דעיקר קושייתו משום אסור אסור דקתני בה, למה לי לאהדורי אפירכא אחרינא ולא בירר קושייתו דמשום אסור אסור דקתני בה קא פריך ליה מינה, ואי מתחזי ליה (באידך) [דאידך לפי הש"מ] פירכא (בההיא) [דההיא לפי הש"מ] ברייתא אחריתי עדיפא מינה, אמאי לא אקשינן מינה ברישא.

אי הכי היינו רישא. לאו רישא דוקא קאמר אלא ראשונה קאמר, והכי קא מקשה בשלמא אי תרתי קאמר ומודרני לחודיה אסור, היינו דקא תני שאני אוכל ברישא והדר מודרני ממך, לגלויי דמודרני לחוד אסור, [בכל ההנאות לפי הש"מ], אלא אי אמרת דחדא קתני וכבר קאמר, למה לי להפוכי לישנא ולמתני וכבר אמר, ליתני כדקתני אידך ראשונה דאמרן, וליתני מודרני אסור שאני אוכל לך אסור, ולפי דברי המקשה דאמר דתרתי קתני, שמע מינה דשאני אוכל לך לבד אסור, וכן כתוב בתוס' רבותנו הצרפתים ז"ל.
ודוקא (כשאמר) [בשאמר שאני לפי הש"מ] בשי"ן אבל אני אוכל לחוד לא, דכשאמר בשי"ן משמע לשון קונם, ונ"ל דאפילו לדבריהם דוקא בשהיו מסרבין בו לאכול, דאי לא דילמא דאכילנא בהדך קאמר, וכדאמרינן לקמן (נדרים ט, א) גבי כנדרי רשעים הימנו בשבועה ודילמא דאכילנא קאמר, ומתניתין נמי דקתני לקמן (נדרים טז, א) בפרק הרי אלו מותרים שבועה שאוכל לך אסור, אקשינן עלה בגמרא ממתניתין [דשבועות ב, א לפי הש"מ] ואוקימנא לה במסרבין בו, ואיתא נמי בשבועות פרק שבועות תניין (יט, ב).
וקשיא לי דכיון שכן מאי קושיא לשמואל מינה, דכשהיו מסרבין בו לאכול ואמר מודרני ממך לחוד אסור דהני ידים מוכיחות הוויין, ולא גרע מאהא (דנזיר) [בנזיר לפי הש"מ] עובר לפניו דהויין ידים מוכיחות.
ויש לומר דהשתא אכתי לא מחמת שאין מוכיחות אתי ליה עד מסקנא, אלא הוה משמע להו השתא דלשמואל אפילו שאין מוכיחות לא הויין, ולפיכך לא אמר כלום אפילו במסרבין וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן בס"ד.
וקצת נ"ל ראיה לדבריהם ממתניתין (לעיל נדרים ב, א) דתני בידות שאני אוכל, ולמאי דקס"ד דמקשי ממתניתין תרתי קתני, ואפילי הכי קתני שאני אוכל לך לחודיה אסור, דאי אמרת דוקנם שאני אוכל לך קאמר הני לאו ידות נינהו, אלא עיקר נדר הוא כאילו אמר קרבן שאני אוכל [לך לפי הש"מ].
ועוד י"ל דאפילו בשאין מסרבין בו לאכול נמי קאמר, דכיון שאמר שאני אוכל לשון נדר משמע, דהכא קאמר קונם שאני אוכל לך, ובלשון נדר אי אפשר להסתפק דשאני אוכל לך דלא אכילנא משמע, דאין נדר שייך באעשה שאי אפשר לומר קונם שאעשה כך, והא דאמרינן בפרקין דלקמן (נדרים טז, א) תנא מילתא פסיקתא ואוכל דאכילנא משמע, הני מילי בשבועות והיינו נמי דלא הקשו על מתניתין דשאני אוכל לך דבפרקין, למימר דשאני אוכל לך דלא אכילנא משמע, ורמינהו שבועות שתים כו' כמו שהקשו אותה בפרקין דלקמן (נדרים טז, א) (גבי מתניתין) [דשבועה שאוכל לך אסור ובשבועות גבי מתניתין לפי הש"מ] דשאוכל ושלא אוכל, ואם איתא לא שביק הא דפרקין קמא ונטר עד פרקין דלקמיה.
ויש מי שפירש כאן דקונם דשאני אוכל לך קאמר, אבל שאני אוכל לך לחודיה לאו כלום הוא, ואפילו למאן דאמר ידים שאין מוכיחות הווין ידים, ואני כתבתי מה שנ"ל.
עוד מצאתי בירושלמי (כאן פ"א ה"א) דמשמע כלשון ראשון שכתבתי, דשאני אוכל לך (למ"ד) [לחוד לפי הש"מ] בלא קונם הוי יד לקרבן, דגרסינן התם שאני אוכל [לך לפי הש"מ] שאני טועם לך ר' אלעזר בשם ר' הושעיא תופסין אותו משום יד לקרבן, ר' בון בר [בשם ר' לפי הש"מ] חייא בעי אמר לא אוכל לך תופסין אותו משום יד לשבועה, אמר ר' יוסי אורחיה דבר נשא למימר שבועה (לא) [שלא לפי הש"מ] אוכל דילמא לא אוכל לך שבועה, אמר רבי ירמיה אורחיה דבר נשא למימר קנסא דכולבא דילמא כולבא דקנתא, ע"כ בירושלמי.
אלמא ודאי דאפילו לא אמר קונם שאני אוכל לך אלא שאני אוכל לך לחודיה הוי יד לקרבן, דאי אמרת כשאמר קונם שאני אוכל לך דכוותה נמי בשבועות באומר שבועה לא אוכל לך, והאי פשיטא דשבועה גמורה הוי ולא יד, והכא אמרינן דאפילו יד לא הוי.

טעמא דאמר שאני אוכל לך (הוא) [דהוא לפי הש"מ] ניהו אסור וחברו מותר. דמשמע ליה דמדערבינהו ותני להו מודרני ממך שאני אוכל לך וקתני אסור, כי היכי דשאני אוכל לך אינו אסור אלא הנודר בלבד [אף מודרני ממך אינו אסור אלא הנודר בלבד לפי הש"מ] דבתרווייהו קתני אסור, אבל ברייתא דקתני מודרני עמך אסור אע"ג דלא קתני אסורים, לא משמע (שאינו) [דאינו לפי הש"מ] אסור אלא הנודר בלבד, אלא משום דתני דשאני אוכל לך דקתני ביה על כרחיה אסור, ולא מיתני ליה אסורים תני נמי במודרני ממך אסור.

ואם גילח על אחת משלשתן יצא. ומותר לשתות יין וליטמא למתים וישלים קרבנותיו ומשנה היא בפ' ג' מינין (ד' מה.):

חטאת חלב אתיא לכפרה. ועל איחור כפרתו ראוי הוא שיעבור בבל תאחר:

קא שריא לה למיכל בקדשים. שאכילת קדשים מצוה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם ועוד שלא יבואו לידי נותר:

תיתי נזירות במה מצינו. מנדרים האי מה מצינו לאו דוקא הוא אלא בנזירות היינו נדרי ענוי נפש עצמן: ומשני דילמא גזירת הכתוב היא דדוקא גבי נדרים דלית להו קיצותא ואם קבע זמן אסור עד שיגיע הזמן ואם בסתם אסור לעולם והקפידה תורה שלא תתגנה על בעלה:

שאני אוכל לך. כלומר בקונם יהא עלי מה שאוכל לך ול"ג שאיני אוכל לך שאין לנדר מקום לחול עליו:

בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך כו'. בכל ג' לשונות האמורין ברישא אם אמר אחד מהם אינו כלום עד שיאמר עם אחד מהם שאני אוכל לך או שאני טועם לך ומיהו שאני אוכל שאני טועם לחודיה מודה שמואל דאסור והאי דנקט הני שלשה לשונות דרישא לאשמועינן דאינן מועילים בלא שאני אוכל שאני טועם:

מיתיבי מודרני ממך מופרשני ממך כו'. מברייתא קא פריך משום דקתני בה תרי זימני הרי זה אסור ואהא קא משני בד"א קתני:

ופריך והתניא איפכא. מדלא קאמר והתניא סיפא מכלל דברייתא אחריתי היא ובהך ברייתא לא שייך לשנויי בד"א כיון דקתני ברישא שאני אוכל לך ודחיק לשנויי וכבר אמר מודרני ממך לאשמועינן דמודרני ממך לא אמר כלום עד שיאמר שאני אוכל ומיהו אם אמר שאני אוכל לחודיה אסור:

אי הכי הייו רישא. כלומר היינו ברייתא קמייתא ואמאי שני לשונו מל' ברייתא קמייתא ומתוך זה הוצרך לדחוק ולתרץ וכבר אמר ויותר היה ראוי לשנות מודרני ממך תחלה ומתוקמא ברייתא כפשטה בלשון בד"א אלא ש"מ ליתא לדשמואל ובמודרני ממך תחלה לחודיה מיתסר ולהכי שנאו באחרונה כדי שלא תוכל לפרשה בלשון בד"א ועוד כיון דבכל חדא לחודא מיתסר אין קפידא היאך שנאם ועוד משום דבמודרני ממך אסור ואפילו בהנאה שנאה באחרונה להוסיף איסור הנאה:

ועוד אסור אסור למה לי. אקמייתא ואבתרייתא קא פריך:

ופירשוה ממה שהקלו בו שאע"פ שהוא טעון שלש קרבנות בשעת הגלוח ר"ל חטאת עולה ושלמים ושיגלח לשם שלשתן ר"ל אחר שחיטת שלשתן אם לא גלח אלא לשם אחד מהן ר"ל אחר שחיטת אחד מהן אע"פ שהקדים לשחוט את הראוי לאחר והוא שהחטאת קודמת בכל מקום יצא ואין צריך לחזור ולמנות ולגלח לשם שלשתן ואע"פ שעלתה בזו כהוגן הם חוזרים ומחזרים בה לפרשה ממה שאמרו תחלה שחטאתו אינה נתפסת בנדר ומה שאנו קורין את זו קולא בנזירות יותר משאר חטאות הוא מצד שמכל מקום אינו דומה ששאר חטאות באין כפרה על חטא ואם אינם נתפסים בנדר אין כאן חדוש אבל חטאת נזיר שאינה באה על חטא חדוש הוא ולקולא ר"ל שאינו חייב בחטאת זו ואע"פ שחטאת יולדת אף הוא אינו בא על חטא ואינו נתפס בנדר ואע"פ כן עובר עליו בבל תאחר בזו מפני שחטאתה מכשירה לאכל בקדשים שאכילתן מצוה מדכתיב ואכלו אתם אשר כפר בהם אבל נזיר לא נאסר בקדשים כל שלא ניטמא ונמצא שאינו מכשירו אלא ביין ואין כאן מצוה ואי משום קידושא והבדלתא אין היין בהם חובת התורה אלא דברי סופרים ומה שאמרו בראש נזיר קידושא והבדלתא מושבע ועומד הוא דרך תמיהא אמר כמו שיתבאר שם ואע"פ שנזיר ויולדת על קצת חטא הן באין וכמו שדרשו בנזיר מאשר חטא וכו' וכן ביולדת מתוך שקופצת ונשבעת וכו' זו של יולדת דברי אגדה הם וכבר נדחו במקומם ואף אותה של נזיר מכל מקום אין זה חטא מסויים כשאר עבירות שהחטאות באות עליהן:

למה לי הקישא תיתי במה מצינו מנדרים פי' לאו דוקא מה מצינו אלא כלומר מסברא ידענו דמיפר נזירות בתו ואשתו דמה לי אם אסרו עצמן מן הבשר מה לי מן היין הכל הוי נדרי עינוי נפש וכמו שמצינו שמיפר אלה כך הוא מיפר את אילו ומה איצטריך היקישא:

פיסקא האומר לחבירו מודרני ממך אי הכי היינו קמייתא פי' הניחא אי אמרת דבחד לישנא בלחוד אסור היינו דאיצטריך בתרייתא לגלויי על קמייתא דלאו כיצד קתני אלא אי אמרת דברייתא נמי וכבר אמר מודרני ממך דאמר אמאי איצטרכו תרוייהו ואי הוה בעי מתרץ ליה מידי גבי הדדי תניא אלא משים קשיא אחריתי דאית ליה אסור אסור למה לי קא הדר ביה:

חטאת חלב קאתיא לכפרה. ומשום הכי לא מיתפס בנדר אבל חטאת נזיר למאי כפרה קאתיא ומאי איסור עבד דכיון דלא לכפרה אתיא אמאי לא מיתפס בנדר. הילכך הואיל דאית ביה חידוש מוצא הוא מכלל חטאות אחרים דדרשינן מכי דרוש ידרשנו ולא ליקום עליה בבל תאחר להכי איצטריך למיגמר מהיקישא דנדרים. וא"ת והא לר' אלעזר הקפר דאמר חוטא הוא שציער עצמו מן היין ולכפרה אתי. ההיא יחידאה היא.

והרי חטאת יולדת וכו'. קשריא לה למיכל בקדשים. וכדאיתא בכל דוכתא אינו אוכל בקדשים עד שיביא כפרתו. ובדידה כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. ואם תאמר חטאת דנזיר קשרי ליה למיכל בקדשים כדתנן בפרק שלשה מינין לא היה מגלח אלא על החטאת שחטאת קודמת בכל מקום. הא קתני עלה דההיא מתניתין גופא ושוין שאם גילח על אחת משלשתן יצא דשלמים ועולה מתירין בקדשים נמי. אי נמי דיולדת קשריא למיכל משלמים גופייהו דמייתיא מה שאין כן בנזיר. פירוש.
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל: חטאת חלב לכפרה קא אתיא. יש מי שפירש דאאין מתפיסו בנדר קא מהדר כלומר מה שאין חטאת חלב נתפס בנדר אין זה קולא דהדין נותן דחטאת חלב לכפרה קא אתיא וכי צריך כפרה אינו ראוי שיהא נתפס בקדושה מחמת נדרו לנדבה. אבל חטאת נזיר כשאינו נתפס בנדר הוי ודאי משום חידוש לקולא שהרי כל עצמו של נזיר וקרבנותיו אינו לכפרה ומשום חובה אלא לנדבה וכיון שכן אף כשיאמר הרי זה חטאת נזיר או הרי עלי להביא חטאת נזיר אמאי לא מתפיס. אלא ודאי היינו חידוש ולקולא. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קא מקשה מחטאת יולדת דאף היא אינה באה מן הנדבה אלא מחמת לידתה וכל שלא ילדה ונטמאת בלידה למה תביא חטאת ואם כן אינו קילותא. והנכון דעל בל תאחר קא מהדר כלומר חטאת חלב אף על פי שאינו נתפס בנדר דין הוא שיהא עובר בבל תאחר הואיל ולכפרה קא אתיא וחייב הוא להתכפר. אבל חטאת נזיר למאי קא אתיא ומה לנו אם נתאחר מלהביא. ואפילו למאן דאמר נזיר חוטא הוא מכל מקום לא חמיר חטאיה כוליה האי על שציער עצמו מן היין. וכן נמי חטאת היולדת אפילו לר' שמעון בן יוחאי דאמר בנדה בשילהי המפלת דבשעה שכורעת ללדת קופצת ונשבעת שלא אזקק לבעלי לפיכך אמרה תורה תביא קרבן אפילו הכי לא חשבינן ליה הכא דבא לכפרה לפי שזה אינו אלא בשמא אמרה כן ובין אמרה בין לא אמרה היא מביאה. ואינו נתפס בנדר ואפילו הכי עובר בבל תאחר. ועוד דההיא דר' שמעון אידחיא התם כדאתקיף לה רב יוסף ודברי הגדה הם ואין משיבין מהם. עד כאן.

ודקשיא לך הרי חטאת חלב. כלומר כי הדדי נינהו אפילו הכי לא דמו אהדדי דחטאת חלב קאתי לכפרה וחשיב עיכוב אי מאחר לכפרתו ועובר משום בל תאחר אם יעכבנו. ואפילו לר' אליעזר דאמר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי דהיינו מתן דמים אלמא דעל ידי חטאת הוא מותר ביין אפילו הכי לא חשיב עיכוב לעבורי עליה הואיל ושתיית יין רשות. אף על פי דלר' אלעזר הקפר חוטא הוא כדאמרינן לקמן מיהו לאו לכפרה אתא. הרי חטאת אלא וכו'. דקאמר כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות ואפילו חטאת יולדת בכלל ואמאי חשיב עיכוב הא לא אתי למישרי מידי. ואף על גב דאמרינן בשבועות דלר' שמעון חטאת היא מכל מקום עיקר קרבנה לאו לכפרה. ומצי לתרוצי דחטאת דתנא לבד מחטאת יולדת כדאמרינן לבד מחטאת נזיר. וקמהדר חטאת יולדת להכי חשיב עיכוב דידיה עיכוב משום דעל ידי אותו חטאת היא מותרת לאכול בקדשים כדמפקינן בפרק הערל מוכפר הכהן וטהרה דכיון דאכילת קדשים מצוה בין בבעלים בין בכהנים אי בפסח משום פסח וכדי שלא יבא לידי נותר אי בקרבנות משום ואכלו אותם אשר כופר בהן חשיב עיכוב דידיה עיכוב לעבור עליה משום בל תאחר. אבל חטאת נזיר דלא שריא ליה כלל וליכא עיכוב מצוה בהבאת קרבנותיו אימא לא ליעבר בבל תאחר. להכי איצטריך היקישא דנזירות ונדרים לומר שעובר עליו משום בל תאחר דאכילת קדשים מצוה שלא יבאו לידי נותר והילכך דין הוא שאין לו לאחר את המצוה. שיטה.

וזה לשון הרא"ם: ואי בעית אימא כמו שאמרת מתחלה ולקולא הוי החידוש. ואם תקשי חטאת חלב נמי יש הפרש שהוא אתי לכפרה ולכן בדין הוא שאינו מתפיס בנדר וגם לעבור בבל תאחר שמאחר כפרתו שלשה רגלים. אבל של נזיר אפילו לר' אליעזר דאמר חידוש הוא קליל חטאיה (וגסקינן וגם אינו אוסרו) א"ה הלשון מגומגם וצריך לומר אלעזר הקפר דאמר חוטא הוא קליל חטאיה וגם אינו מתירו כי אם בשתיית היין. והרי חטאת יולדת. ואף על גב דחטאת היא איכא מאן דאמר בשבועות דעיקר קרבנה אינו בא אלא להתירה בקדשים ועברה משום בל תאחר דלא נפיק משאר חטאות. ומשני דהיא הנותנת שהרי אכילת קדשים מצוה היא שלא יבאו לידי נותר וכן הוא לעבור עליו משום בל תאחר. ויכול היה לתרץ דאינו בכלל שאר חטאות חטאת יולדת כדאמר לבד מחטאת נזיר ולא חש ממנו מתרץ. עד כאן.

למה לי היקישא. כלומר למה לי דקמהדר בתר היקישא. לאיתויי הפרת נזירות מנדרים משום שאין משיבין על ההיקש. תיתי נזירות וכו'. פירוש.

למה לי היקישא. בשלמא לבל יחל דברו ובל תאחר אצטריך היקישא דאין מזהירין מן הדין. אלא הפרת נדרים תיתי במה מצינו הפרת אב ובעל בנדרים ואף בנזירות נמי שייכא הפרת אב ובעל דנזירות גופיה על ידי נדר הוא בא. עוד יש לומר דמה מצינו לאו דוקא אבל משום דהוי בכלל לענות נפש. ומשני איצטריך דאי לאו היקישא הוה אמינא נדרים מצי מפר דלית ליה קיצותא דכי נדר בסתם אין לו לנדר זמן קבוע קצוב אלא מקיים והולך לעולם והוי עינוי נפש. אבל גבי נזירות דאית ליה קיצותא שלשים יום דכתיב קדוש יהיה גדל פרע יהיה בגימטיא תלתין הוי. ואית דגמרי מדכתיב בפרשה תלתין זימנין חסר אחת נדר נזיר ופלוגתא היא במסכת נזיר. אימא לא. לא יהא הבעל מפר נזירות אשתו ולא אב נזירות בתו. קא משמע לן דמצי מפר. שיטה.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: ובמה מצינו לאו דוקא דהא ודאי נזיר בכלל נדרים בראשי המטות דכתיב לענות נפש רבי נמי עינוי נפש. אית ליה קיצותא שלושים יום ולא הוי כל כך עינוי נפש. יכול היה לומר דנזירות חמור. ושמא היה יכול להשיב אדרבה נדרים חמירי דלית להו קיצותא. ומה שלא הקשה גבי בל תאחר תיתי במה מצינו משום דאי לאו היקישא הייתי אומר חידוש הוא כדאמרינן לעיל. עד כאן.
אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך אבל אם אמר מרוחקני ממך מופרשני ממך לחודיה אינו אסור כלל לא באכילה ולא בשאר הנאות וכטעמא דאסיקנא לקמן משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים.

מתיבי מודר אני ממך וכו'. הרי זה אסור. כלומר אסור בכל ההנאות דהא לא פירש ממה יהא מרוחק ואין במשמעו הנאת אכילה יותר משאר ההנאות וכההוא לישנא דפרקינן בסמוך לתרוצי לדשמואל דלא תקשי עליה האי ברייתא. ואמרינן אלא מעיקרא דשמואל הכי איתמר טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאין אסור אלא באכילה בלבד אבל מודרני ממך אסור אפילו בהנאה. והא דאקשינן ליה לשמואל מהא ברייתא משום דקתני בה אסור אסור דאי לא ליקשי ליה ממתניתין גופה. וכי פריק הכי קתני במה דברים אמורים באומר שאני אוכל לך מיד הוה ליה לאקשויי אי הכי אסור אסור למה לי כדאקשי בסמוך. אלא דניחא ליה מאידך ברייתא דקתני שאני אוכל לך ברישא והדר מודרני ממך דמשמע ליה מינה בהדיא דתרתי קתני. אלא דאכתי קשיא לי קצת כיון דעיקר קושיתו משום אסור אסור דקתני בה למה לי לאהדורי אפירכא אחרינא ולא ברר קושיתו דמשום אסור אסור דקתני בה קא פריך ליה מינה. ואי מיתחזי ליה דאידך פירכא דההיא ברייתא אחריתי עדיפא מינה אמאי לא אקשי מינה ברישא.

אי הכי היינו רישא. לאו רישא דוקא קאמר אלא ראשונה קאמר והכי קא מקשה. בשלמא אי תרתי קאמר ומודרני לחודיה אסור היינו דקתני שאני אוכל ברישא והדר מודרני ממך לגלויי דמודרני לחוד אסור בכל ההנאות. אלא אי אמרת דחדא קתני וכבר אמר למה לי להפוכי לישנא ולמיתני שכבר אמר ליתני כדתני אידך ראשונה דאמרן וליתני מודרני אסור שאני אוכל לך אסור. ולפי דברי המקשה דאמר דתרתי קתני שמע מינה דשאני אוכל לך לבד אסור וכן כתוב בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל. ודוקא בשאמר שאני בשי"ן אבל אני אוכל לך לחוד לא דכשאמר בשי"ן משמע לשון קונם. ונראה לי דאפילו לדבריהם דוקא כשהיו מסרבין בו לאכול דאי לא דילמא דאכילנא בהדך קאמר וכדאמרינן לקמן גבי כנדרי רשעים הימנו בשבועה ודלמא דאכילנא קאמר. ומתניתין נמי דקתני לקמן בפרק הרי אלו מותרין שבועה שאוכל לך אסור אקשינן עלה בגמרא ממתניתין דשבועות ואוקימנא לה במסרבין לו. ואיתא נמי בשבועות פרק שבועות תניין. וקשיא לי דכיון דכן מאי קושיא לשמואל מינה דכשהיו מסרבין בו לאכול ואמר מודרני ממך לחודיה אסור דהני ידים מוכיחות הויין דלא גרע מאהא בנזיר עובר לפניו דהויין ידים. וי"ל דהשתא אכתי לא מחמת שאין מוכיחות אתי ליה עד מסקנא אלא הוה משמע להו השתא דלשמואל אפילו שאין מוכיחות לא הויין ולפיכך לא אמר כלום אפילו במסרבין וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן בסיעתא דשמיא. וקצת נראה לי ראיה לדבריהם ממתניתין דתני בידות שאני אוכל ולמאי דקא סלקא דעתיה דמקשה מתניתין תרתי קתני ואפילו הכי קתני שאני אוכל לך לחודיה אסור דאי אמרת דקונם שאני אוכל לך קאמר הני לאו ידות נינהו אלא עיקר נדר הוא כאילו אמר קרבן שאני אוכל לך. ועוד יש לומר דאפילו בשאין מסרבין בו לאכול נמי קאמר דכיון שאמר שאני אוכל לשון נדר משמע דהכי קאמר קונם שאני אוכל לך. ובלשון נדר אי אפשר להסתפק דשאני אוכל לך דלא אכילנא משמע דאין נדר שייך באעשה שאי אפשר לומר קונם שאעשה כך. והא דאמרינן בפרקין דלקמן תנא מילתא פסיקתא ואוכל דאכילנא משמע הני מילי בשבועות. והיינו נמי דלא הקשו על מתניתין דשאני אוכל לך דבפרקין למימר שאני אוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהי שבועות שתים וכו' כמו שהקשו אותה בפרקין דלקמן גבי מתניתין דשבועה שאוכל לך אסור ובשבועות גבי מתניתין דשאוכל ושלא אוכל ואם איתא לא שביק הא דפרקין קמא ונטר עד פרקין דלקמיה. ויש מי שפירש כאן דקונם שאני אוכל לך קאמר אבל שאני אוכל לך לחודיה לאו כלום הוא ואפילו למאן דאמר ידים שאין מוכיחות הויין ידים. ואני כתבתי מה שנראה לי. עוד מצאתי בירושלמי דמשמע כלשון ראשון שכתבתי דשאני אוכל לך לחוד בלא קונם הוי יד לקרבן. דגרסינן התם שאני אוכל לך שאני טועם לך ר' אלעזר בשם ר' הושעיא תופסין אותו משום יד לקרבן. ר' בון בשם ר' חייא בעי אמר לא אוכל לך תופסין אותו משום יד לשבועה. אמר ר' יוסי אורחיה דבר נשא למימר שבועה שלא אוכל דילמא לא אוכל לך שבועה. אמר ר' ירמיה אורחיה דבר נשא למימר קנתא דכולבא דילמא כולבא דקנתא. עד כאן בירושלמי. אלמא ודאי דאפילו לא אמר קונם שאני אוכל לך אלא שאני אוכל לך לחודיה הוי יד לקרבן דאי אמרת קונם שאני אוכל לך דכוותה נמי בשבועות באומר שבועה לא אוכל לך והאי פשיטא דשבועה גמורה היא ולא יד. והכא אמרינן דאפילו יד לא הוי. הרשב"א ז"ל.

אבל שאני אוכל לך או שאני טועם לך לבד יד גמור הוא. ודוקא שאמר שאני אוכל בשי"ן דמשמע שאומר קונם שאני אוכל לך אבל אם אמר אני אוכל לך בלא שי"ן לא מיתסר. וקשה אם כן דשאני אוכל לך בלחוד אסור אמאי נקט מתניתין מודרני בלא מודרני נמי כיון דאמר שאני אוכל לך סגי. יש לומר האי דנקט מודרני לאשמעינן דמודרני גרידא שרי אם לא אמר שאני אוכל או שאני טועם. ואקשינן אי הכי היינו רישא. לאו דוקא אלא רוצה לומר כמו ראשונה ולאידך ברייתא קרי רישא כלומר היינו ברייתא קמייתא. ואכתי מאי פריך היינו רישא וכי אין לו לשנות בזאת הברייתא מה ששונה בברייתא אחרת. וי"ל דהכי פירושו אי אמרת בשלמא דליתיה לדשמואל ומודרני גרידא אסור השתא לא קשיא מידי אמאי לא תני האי ברייתא בתרייתא כקמייתא דכיון דמודרני ממך לחודיה אסור אין קפידא להקדים שני אוכל לך וניחא שפיר. אלא לשמואל דמגיה בה וכבר אמר מודרני ממך אם כן היינו קמייתא. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הפירוש: אי הכי היינו רישא. כלומר היינו אידך מתניתא דלעיל ותרתי זימני למה לי למיתני חדא מילתא. אי אמרת בשלמא מודרני לחודיה אסור היינו דאשמועינן תרתי מתניתא קמייתא אשמועינן דכי אמר מודרני הימך שלא אוכל לך אסור כדקא מתרצת לה במה דברים אמורים באמר שאני אוכל לך ובמודרני הימך לחודיה לא איירי כלל. ובתרייתא אשמועינן דבין שאמר שאני אוכל לך לחודיה בין אמר מודר הימך לחודיה הרי זה אסור. אלא אי אמרת דמתניתא בתרייתא נמי תני כגון דכבר אמר מודרני הימך אבל אמר מודרני לחודיה לא אמר כלום אי הכי היינו רישא. ועוד היכי מצית מוקמת לה דניתני בקמייתא במה דברים אמורים ובבתרייתא וכבר אמר דאי איתא דהכי הוא אסור אסור למה לי. אלא מדקא מפליג בינתיהון שמע מינה דבין הכי ובין הכי אסור. ואי קשיא ותרתי מתניתא למה לי כדפירשנו קמייתא קא משמע לן דכי אמר מודרני ממך שאני אוכל לך אסור ובתרייתא קא משמע לן דכי אמר מודרני הימך לחוד אסור וליתא לדשמואל. עד כאן.

ותו הקשה המקשה מן ברייתא אחרת. ולדברי רש"י ז"ל לאו גבי הדדי תניין דאם איתא הוה לי למימר אימא סיפא. ולפי דעתי אין זה הכרח כי הוא רצה להקשות לו שהתירוץ הראשון אינו תירוץ כי בסיפא דברייתא תניא איפכא ומפני זה לא שייך לתרץ ברישא התירוץ שתירץ. והוא הדין נמי דהוה ליה לאקשויי עתה אסור אסור למה לי אלא בלאו הכי הוקשה לו קושיא מן סיפא דברייתא ונטר ליה נמי עד לבסוף שהקשה לרישא ולסיפא אסור אסור למה לי. ועתה יתיישב דקאמר לקמן היינו רישא. ולדעת רש"י ז"ל נפרש רישא שהביאנוה ברישא בגמרא להקשות ממנה. ונצטרך לפרש לפי דבריו כי המקשה קבל התירוץ הראשון ולא הקשה לו אי הכי אלא לתירוץ האחרון והכי קאמר אי אמרת בשלמא דמודרני הימך לחוד אסור איכא למימר דמתניתא קמייתא אשמועינן דכי אמרינהו תרוייהו אסור וכדתריצת לה וברייתא דתני איפכא אשמועינן אסור אכל חד וחד באפי נפשיה. אלא אי אמרת שכבר אמר מאי שנא סיפא דמאחר לה ומאי שנא רישא דמקדים לה. ואני תמה מזה כי משמע שהמקשה ידע הברייתות מאחר שהקשה מהם ואם כן מאי אי הכי כי מה שתירץ רש"י ז"ל לא יועיל. ועוד כי מעיקרא כשרצה להקשות מן הברייתות איך לא היה קשה לו תחלה דהיינו רישא. וצריך עיון. הרי"ץ ז"ל.

והתניא איפכא. כמדומה שהן שתי ברייתות ובתוספתא אינן נמצאות. אבל מדקפריך אי הכי היינו רישא משמע דגבי הדדי מיתניין. ויש מפרשים דחדא ברייתא היא. ומאי דפריך ועוד אסור וכו' הכי קאמר ואפילו אם תמצי לומר לאו דגבי הדדי מיתניין מכל מקום אסור אסור למה לי גם בשניהם אלא ודאי מילי מילי קתני. הרי"ץ ז"ל.

אלא לעולם סבירא ליה לשמואל דבמודרני לחוד אסור. והכי קאמר שמואל והא דתנן שאני אוכל לך אסור טעמא דאמר שאני אוכל לך כו' דהתם הוא דאסור לאכול משל חבירו שהוא חבירו שהוא מדבר עמו אבל חבירו מותר לאכול משלו שהרי לא אסר נפשו על חבירו. אבל אמר מודרני הימך לחודיה שניהם אסורים זה בזה דמודרני הימך משמע הריני כנזיר וכקדוש אצלך שלא תאכל משלי דכיון דאדם רשאי לאסור את שלו בהך נמי חבירו אסור בו ומודרני הימך משמע נמי הכי הוא כנדור וכקדוש אצלי את שאוכל משלך. ועוד יש לומר דשמואל הכי מתרצא בכולן בין מודרני בין מופרשני בין מרוחקני בכולהו אסורין זה בזה עד שיסיים ויאמר שאני אוכל וכו' מודרני הימך שאני אוכל לך או מודרני הימך שאני טועם לך משום דמודרני ממך משמע שנים נהיה מודרים ומופרשים זה מזה. ומיהו לכאורה כיון דשמואל להחמיר ולהשמיע דמודרני שניהם אסורים מצי למיפרך כדבסמוך דלא הוה ליה למימר עד שיאמר דמשמע שבא להקל. אלא ניחא ליה למיפרך ממתניתין דהריני עליך חרם. שיטה.

וזה לשון הפירוש. אלא כי אמר שמואל דבכלן אינו חייב עד שיאמר שאני אוכל לך הכי אמרה ניהליה בכולן שניהם אסורים ליהנות זה מזה נודר ונידר עד שיאמר שאני אוכל לך. דהא דתנן במתניתין שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור (שהו"א טעמא) הכי משמע טעמא דכי אמר מודרני ממך שאני אוכל לך או מודרני הימך שאני טועם לך שהוא אסור בשל חבירו וחבירו מותר בו משום פרושי קא מפרש מילתא דלדידיה הוא דקאסר בשל חברו דקאמר שאני אוכל לך. אבל אמר מודרני הימך לחוד שניהם אסורין זה בשל זה וזה בשל זה דמודרני הימך משמע לגמרי אני מודר ממך שלא תאכל משלי ולא אני משלך. וקא משמע לן כי הא וכו'. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: טעמא דאמר שאני אוכל לך הוא דהוא ניהו אסור וחבירו מותר דמשמע ליה דמדערבינהו ותני להו מודרני ממך שאני אוכל לך וקתני אסור כי היכי דשאני אוכל לך אינו אסור אלא הנודר בלבד אף מודרני ממך אינו אסור אלא הנודר בלבד דבתרוייהו קתני אסור. אבל ברייתא דקתני מודרני ממך אסור דאף על גב דלא קתני אסורין לא משמע דאינו אסור אלא הנודר בלבד. אלא משום לתא דשאני אוכל לך דקתני ביה על כרחיה אסור ולא מיתני אסורים תנא נמי במודרני ממך אסור. עד כאן.
אבל הרא"ם ז"ל כתב וז"ל: אלא הכי קאמר שמואל אבל מודרני ממך לחודיה להחמיר אמר הנודר ולאסור שניהם בא דממך משמע בכל ענייני הפרשה מודר ממני (א"ה צ"ל ממוני) ממך ומשמע מודר אני ממך. וקא משמע לן כר' יוסי בר' חנינא וכו'. ומתניתין נמי אף על גב דלא תני אסור אסור פירושה כן אבל שאין דרך המשנה לפרש כמו הברייתא. ואתא לאשמועינן דר' יוסי בר חנינא קאי כותיה. עד כאן.

וקא משמע לן כהדא דאמר ר' יוסי בר חנינא מודרני הימך שניהם אסורים. כך היא גירסת הספרים וכן נראה גירסת רש"י ז"ל. ופירוש אלו הקושיות שהקשה לר' חנינא כי עלה בדעת המקשה כי לשונות אלו שוין הן ואם מודרני הימך משמע לשניהם כן היה לנו לומר בהריני עליך חרם או את עלי חרם וחזינן בהדיא דלא אסר אלא לאחד מהן. ולבסוף חזר מדבריו ואמר דהכי איתמר מודרני לבד שניהם אסורים אבל היכא דפריש ואמר הימך הוא אסור וחבירו מותר. והקשה והא מתניתין הימך תנן ושמואל דאתא לפרש ואמר דמודרני הימך לא הוי פרט אלא אם כן אמר שאני אוכל לך שאני טועם לך. ואם כדברי ר' חנינא יקשה מתניתין דהריני עליך חרם לשמואל. ותירץ דעיקר מילתיה דשמואל הכי איתמר דהיכא דאמר מודרני הימך אסור הוא בשל חבירו בכל הנאות שבעולם עד שיפרש ויאמר מענין אכילה או טעמא. והקשה לו אי הכי לימא שמואל ואם לא אמר אלא שאני אוכל לך שאני טועם לך אינו אסור אלא באכילה. ולאחר מכן חזר בו ואמר שלא נאמר מילתיה דשמואל כך אלא כך לאשמועינן דלא מהני מודרני הימך לחוד לענין איסור הנאות כלל עד שיפרט ההנאות ההם. והשתא לפי זאת הגירסא לא קשה לי כי הוא לא הביא דברי ר' יוסי בר חנינא אלא אגב גררא שאמר ששמואל השמיענו בפירוש שפירוש המשנה כדברי ר' יוסי בר חנינא ואיך שייך להקשות לר' יוסי בר חנינא אלא אם כן אמר גופא אמר ר' יוסי בר חנינא. ועוד מה הקשה לר' יוסי בר חנינא אוקמתא דשמואל והא גברא אגברא הוא. ועוד אכתי לא אסקינן מילתיה דשמואל ולא עמדנו על סוף דעתו ועושה משא ומתן באמצע. ועוד דבהאי קושיא בתרייתא הוה ליה לאקשויי הכי ואם אמר שאני אוכל לך שאני טועם לך לחוד אינו אסור אלא באכילה.

ומדברי הרמב"ם נראה שהוא גורס זאת הגרסא שהרי לא הביא פרק ה' דנדרים האי במה דברים אמורים דהכא. ויש גרסאות אחרות דנראה מהן דכל הקושיות האלו מקשינן לשמואל ותירץ הכי נמי קאמר במה דברים אמורים במפרש אבל בסתם נעשה כמי שאמר לו אני עליך ואת עלי ושניהם אסורים. ולקמן פרק השותפין לא מייתי ליה. ואחר כך מלתיה דר' יוסי בר חנינא הביאו בגמרא לדקדק ממנה ומילתא באפי נפשה היא. וגם בזו יש לי תימא איך אמרנו דשמואל סבירא ליה כר' יוסי בר חנינא דאמר מודרני הימך שניהם אסורים והא מילתיה דר' יוסי בר חנינא לפי המסקנא לא מתוקמא הכי. ועוד איך יבואו דברי ר' יוסי בר חנינא באמצע דברי שמואל דאכתי לא קיימינן אדעתיה דשמואל כדאקשינן לגרסא הראשונה. וכן יקשה לקושיתא בתרייתא דשמעתין מה שהקשיתי לעיל. וצריך עיון בזאת השמעתא. הרי"ץ ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: תנן הריני עליך חרם המודר אסור אבל המדיר לא וקשיא לשמואל ולר' יוסי דמשמע להו מודרני ממך אתרוייהו הכא נמי נימא הריני עליך חרם דמשמע הכי הריני על ממונך חרם ומדיר נמי ליתסר. ופרקינן התם כגון דפריש ואמר ואת עלי לא. ואקשינן תו תנן הרי את עלי חרם המדיר אסור אבל המודר לא. פירוש ואמאי נימא הכי קאמר הרי אתה על ממוני חרם ויהא אסור גם המודר בנכסי המדיר. ופרקינן כגון דאמר הרי את עלי חרם ואנא עלך לא ומשום הכי מותר המודר. ואקשינן אבל סתמא מאי שניהם אסורים והא מדקתני סיפא הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים מכלל דרישא דהיינו הריני עליך חרם או הרי את עלי לא כלומר אין שניהם אסורין אלא המדיר או המודר וקשיא לשמואל ולר' יוסי בר חנינא. ומפרקינן אלא דר' יוסי בר חנינא לקולא אתמר ודשמואל כדקיימא קיימא דטעמא דאמר שאני אוכל לך הוא דהוא אסור וחבירו מותר אבל אמר מודרני ממך שניהם אסורין. ודר' יוסי הכי איתמר אמר ר' יוסי בר חנינא מודרני לך שניהם אסורים אבל מודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר. פירוש וקא משמע לן ר' יוסי דמודרני ממך לא משמע מודר ממוני ממך ושיהיו שניהם אסורין המדיר והמודר אלא הוא בלבד אסור וחבירו מותר. ומהשתא לא קשיא מתניתין דהריני עליך חרם לר' יוסי אבל קשיא לשמואל דהא אמרן דשמואל כדקיימא קיימא. והיינו דאקשינן והא מתניתין מודרני ממך תנן. ואמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך טעמא דאמר שאני אוכל לך הוא דהוי אסור וחבירו מותר אבל מודרני ממך שניהם אסורים. כלומר ומהשתא קשיא מתניתין דהריני עליך חרם לשמואל כי היכי דהוה קשיא לר' יוסי דמעיקרא פריך ממתניתין לר' יוסי ושני והשתא לשמואל. עד כאן.

ברא"ש היא בפרק שלשה מינין הס"ד ואהא קמשני בד"א קתני כצ"ל:

בר"ן קאי דאי לא לא משמע אסר כו' בחד אסור דלא שוו כו' דשאני אוכל לך אוכל לך הל"ל כו' כצ"ל:

גמרא ועוד אסור אסור ל"ל. לפמש"כ התוס' בבכורות (לא ב) דאיכא דוכתי טובא דל"פ כה"ג יל"פ הכא דל"פ אלא אברייתא בתרייתא דאדרבה מותר ה"ל למתני בסיפא ודלא כפירוש הרא"ש והר"ן לעיל בד"ה ומתרץ דה"ק. ונ"ל דכ"ה דעת התוספות דכאן כדפרישית ומש"כ בדבריהם אברייתא ט"ס וצ"ל אבתרייתא:

ר"ן בסה"ע וכמש"כ למעלה. הוא (ב ב) בשם הרמב"ן:

גמ' והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה. תמוה לי מהיכן פשוט יותר חטאת יולדת מחטאת נזיר וכמו דהיינו אומרים דחטאת נזיר אינו בבל תאחר כיון דלא מתפיס בנדר וקרא דכי ידרשנו לא איירי בכל חטאות אלא בחטאת חלב ה"נ לא היינו מוקמי' לקרא בחטאת יולדת והיינו אומרים באמת דחטאת יולדת ליכא בל תאחר אלא לבתר דדרשה מהיקשא דבחטאת נזיר איכא ב"ת ה"נ בחטאת יולדת וצ"ע:

שם משום דלא אית ליה קיצותא. עיין לקמן דף כ ע"א תד"ה מי שנדר:

שם ועוד אסור אסור למ"ל. עיין בבכורות לא ע"ב תד"ה א"כ:

בהר"ן ד"ה תיתי במה מצינו. משום דידות למלקות. ע' לקמן דף ז' בהר"ן ד"ה מודה היה ר"ע:

בא"ד ואין עונשין מן הדין. עיין מ"ל פ"כ הי"ז מהל' נזירות:

והרי חטאת יולדת וכו'. מבואר בכאן דקרבן אשה איתא בבל תאחר וא"כ צ"ל מה דאיבעיא ליה לר"ז פ"ק דר"ה [ו' ע"ב] אי אתתא איתא בבל תאחר היינו אי איתא בזמן ג' רגלים כאיש כיון דאינה מצוה לעלות לרגל אבל בבל תאחר איתא עי' ס' המצות לרמב"ם סס"י צ"ד. ואין לומר דהכא הבעל חייב בב"ת כיון שהוא צריך להביא קרבן עבור אשתו ז"א דאינו אלא מתנאי כתובה וכי היכי דצריך לשלם חוב אשתו כך צריך להביא קרבן אשתו והגזבר מוציא ממנו מדר' נתן. אבל אין עליו חיוב נדר או בל תאחר כלל רק על האשה. ועיין לשון תוס' ב"ב קס"ו ע"א ד"ה נכנס וכו' במ"ש משום בל תאחר היו דוחקות וכו' ע"ש ועיין היטב רמב"ם פי"ד ממעה"ק הלכה י"ד וע"ש. וכמדומה לי שנמצא מזה בטורי אבן על ר"ה:

אמר שמואל בכולן עד שאומר שאני אוכל לך וכו'. ערשב"א בשם תוס' שכ' דלס"ד דשאיני אוכל לך לחוד נמי אסור היינו במסרהב בו ואפ"ה מודרני לחוד אע"ג דמסרהב בו ובנזיר כי האי גוונא שעובר לפניו ה"ל ידים מוכיחות מ"מ להס"ד הוה ס"ד דמודרני לא הוה אפילו יד כלל ע"ש. וצריך לומר לפ"ז במסקנא דהוה יד א"כ משנתנו באינו מסרהב אפילו מודרני לחוד הוה ידים מוכיחות. ואין לומר היא גופא קשיא לוקמא מתני' במסרהב ובמודרני לחוד מהני ואוכל לך לחוד נמי וי"ל כדאמרי' בש"ס דאי אתיא מתני' כמ"ד ידים שאינן מוכיחות הויין ידים ליתני שאוכל בלא לך ה"נ אי איירי במסרהב אפילו אי ידים שא"מ לא הויין ידים מ"מ במסרהב הוה מוכיחות ולמה לי לך אע"כ בלא מסרהב וכמ"ד לא הויין ידים ומשו"ה קתני לך א"כ ממילא מודרני ממך לא מהני. ולזה נתכוונו תוס' ד"ה ליתני שאני אוכל וכו' ע"ש. מיהו לפ"ז לא צריך לאוקמא ברייתא כמ"ד הויין ידים. אלא מיירי במסרהב ובברייתא לא קשיא ליה מ"ט תני לך כמ"ש ר"ן עיין וק"ל:

ויש סוברים דאפילו בלא מסרהב מדאמר שאוכל בשי"ן משמע מה שאני אוכל יהיה קונם ובודאי שאיני אוכל יותר מבורר שרוצה לאסור עצמו אלא שהוא לשון מיתסר גופיה והוא שבועה ורק לשיטת רמב"ן דשבועה שאמר בלשון נדר או בהיפוך הוה ידות אבל זולת זה לא. ויש לתמוה על הרמב"ם שגרס שלא אוכל לך דמשמע ליה שאוכל דאכילנא משמע וע"כ גרס הוא שלא אוכל וקשה א"כ ע"כ אומר קונם שאיני אוכל והרמב"ם הרי ס"ל נדר שאמר בלשון שבועה לא אמר כלום. וצריך לומר היינו כשאמר קונם אבל מודרני ממך שלא אוכל הוה לישנא מעליא. ולפ"ז שלא אוכל פשוט טפי לאסור משאוכל דהרי לרמב"ם דוקא צריך לומר שלא אוכל. והיינו דכ' רמ"א ריש סי' ר"ו דיש אומר אפי' שאוכל לך מהני והקשה הש"ך אדרבא שאוכל פשוט טפי משלא אוכל ע"ש ולהנ"ל ניחא דודאי קונם שאוכל עדיף מקונם שאיני אוכל דהוה נדר בלשון שבועה ולא מהני אלא לרמב"ן. אבל מודרני דהוה לשון מעליא אם שאיני אוכל ולזה הוה שאיני אוכל לשון מבורר יותר משאוכל וא"ש הרמ"א וק"ל:

והנה האומר הרי את מקודשת ואינו אומר לי מבואר בש"ע סי' כ"ז דמעיקר הדין אין כאן בית מיחוש אלא שרמ"א הגיה שיש מחמירים. והנה שורש זה הדין בקידושין ה' ע"ב והעלו שם תוס' ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' דבלא לי אפי' יד לא הוה דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו כמו לעצמו. וכ"כ תוס' בריש נדרים וכ"כ הרא"ש הכא והתם. ומ"ש פני יהושע ק' בשם הגאון מהר"י פאלאק ז"ל אמ"ש תוס' לפני זה בד"ה הא לאו הכי וכו' אמאי לא משני וכו' אהא בתענית קאמר וכו' ע"ש. ולהנ"ל קשה הא בלא לי נמי לא הוה אפילו יד ואפ"ה הוה בעי למימר דמקודשת וא"כ שפיר מקשה מאהא בתענית וכו' י"ל בפשיטות דהתוס' בהס"ד הוה קשיא להו דהש"ס הו"ל לתרץ דאת מקודשת בלא לי משמע טפי יד לקידושי עצמו מלומר שנעשה שליח לאחרים. דלא שביק אינש נפשיה ומקדש אשה לחבירו וסברא זו כתבה ריב"ש סי' רס"ז ורמזה מרדכי סוף גיטין ויבואר לקמן אי"ה. משא"כ אהא משמע תענית כמו נזיר משו"ה לא הוה אפילו יד זה היה קושית תוס'. ותי' תוס' דס"ל לש"ס אי ס"ד דבלא לי מיקרי יד מטעם הנ"ל א"כ הה"נ אהא משמע טפי נזיר דשייך מיד היום מדנימא אהא בתענית למחר דסברות אלו שקולים הם. אע"כ מטעם זה לא נעשה יד והה"נ בלא לי לא הוה אפי' יד ופריך הש"ס שפיר. ובהא קיימי' למסקנא דאהא ואין נזיר עובר לפניו. והרי את מקודשת בלא לי שניהם אפילו יד לא הוה. ולק"מ קושית מהר"י פאלאק ז"ל הנ"ל:

וארווח לן התם ריש נדרים דמוקי שמואל מתני' כר' יהודה משום דמתני' קשיתיה דקתני לא אוכל ואי ס"ד ידים שא"מ הויין ידים לך למה לי וע"ש. וקשה להתוס' והר"ן מברייתא דהתם דמוקי שמואל כרבנן וקתני נמי לך. ולהנ"ל א"ש דבודאי בלא לך אפילו יד לא הוה דמה לי את מקודשת בלא לי או לא אוכל בלא לך. אלא כתוס' כ' התם דהוה משמע לי' לשמואל דמתני' במסרהב בו לאכול ע"ש וא"כ ה"ל כעסוקים באותו ענין גיטה וקדושיה דבלא לי נמי ידים מוכיחות הוה כמ"ש רא"ש בשמעתין. והה"נ במסרהב בו לאכול בלא לך נמי יד מיהת הוי ונהי דמוכיח לא הוה ולא דמי לעסקי גיטין וקידושין. כיון דהכא בא לסתור דבר שהיו עוסקים שהרי העסק היה שיאכל עמו והוא בא לנדור הנאה מאכילתו. משום כן יד מוכיח לא הוה. מ"מ יד מיהת הוה. ואי ס"ד ידים שא"מ הויין ידים למה לי לך. וכל זה הוכיח במתני' דהוה משמע ליה לשמואל דמיירי במסרהב. מיהו ברייתא מוקי ליה בלא מסרהב. וא"כ לעולם אתי כמ"ד ידים שא"מ הויין ידים. והא דבעי לך משום דבלא מסרהב אי לא אמר לך אפילו ידים לא הוה כמו ה"א מקודשת בלא לי. (מיהו צריך ישוב מנ"ל לשמואל דמתני' מיירי טפי ממסרהב מברייתא וי"ל בנדרים י"ו ע"א ורפ"ג דשבועות וע"ש) ויותר נראה דלא במסרהב ממש מיירי משנתנו אלא בעסוקים באותו ענין בעלמא:

אמנם ר"ת בתוס' נדרים וכן בהר"ן הכא והתם לא ס"ל לחלק. אלא דבלא לי הוה נמי ידים אלא שאינם מוכיחות. אלא מ"מ מסקו דפליגי ביה אביי ורבא. והלכה כרבא דלא הויין ידים. ור"ת גופיה משבש הגירסא שלהי נזיר כי היכי דתיקום רבא לא הויין ידים והכי הלכתא. וי"ל אפילו להריב"א שבתוס' שלהי נזיר דמקיים גירסא ההפוכה ורבא ס"ל הויין ידים ואפשר דהכי הילכתא. מ"מ איכא למימר לריב"א בלא לי אפי' יד לא הוה כהך שיטה ואפשר פלוגתא לא מפשינן אלא נימא לר"ת דס"ל דידים שאינן מוכיחות הוה הוא מהפך גירסא דנזיר וס"ל לרבא דלא הויין ידים ולריב"א דס"ל גי' הפוכות הן י"ל דס"ל כסתם תוס' דקידושין ונדרים דבלא לי אפילו יד לא הוה ולכ"ע אין חוששין לקידושין אי לא אמר לי:

אלא שבמרדכי סוף גיטין ראיתי בדעת השואל כונה אחרת בדעת הריב"א דשלהי נזיר הנ"ל אלא שקיצר ונראה לבאר כוונתו דס"ל לאחד כל הסוגיא לאחדים והא דאביי ס"ל בעלמא ענין שאינו מוכיח לא הוה ענין (ויד לאו דוקא דבעלמא ליכא דין יד עיין תוס' ורא"ש ורשב"א ריש נדרים גבי בעיא דר"פ יש יד לקידושין). וא"כ כי יפליא בנדרים ונזיר לרבות דידים שא"מ הויין ידים. וקאמר לאביי ניחא ולרבא דס"ל בעלמא אינו מוכיח הוה עיקר. א"כ כי יפליא למה לי. ומסיק כר"ט והדר מקיש ידות לנדרים דבנדר ידים שא"מ לא הויין ידים. נמצא לפ"ז אביי ורבא פליגי בתרתי לאביי בכל מילי דעלמא לא בעינן מוכיח משא"כ בנדר דכתיב יפליא. ולרבא נהפוך הוא. ופלוגתת אביי ורבא בריש נדרים לענין נדרים הא פליגי ואין שום סוגיא הפוכה לפ"ז ואני אוסיף דלפ"ז בקידושין כדפריך אדשמואל דלא בעיא לי מאהא הו"מ לשנויי אדרבא הואיל וס"ל בקידושין לא בעיא לי משו"ה בעיא בעיא בנזיר עובר לפניו. אלא משום דמרא דשמעתא אמר ליה ר"פ לאביי. ואביי הא ס"ל בעלמא בעיא מוכיח. ע"כ ניחא ליה לשנויי האמת לדעתו לאביי דמיירי באומר לי. וההוא דנזיר אי לאו נזיר עובר לפניו אפילו יד לא הוה. דאי הוה יד לא הוה בעיא נזיר עובר לפניו לאביי דכי יפליא מרבה ידים שא"מ בנדרים:

ואמנם הסוגיא דריש נזיר ס"ל כהלכתא כרבא דבעלמא לא בעיא מוכיח אלא מגיה בשמואל דקידושין דאמר לי אלא אפילו בלא לי נמי. ומש"ה מקשה בפשיטות ש"מ ס"ל לשמואל ידים שא"מ לא הויין ידים וכפירש"י ריש נזיר ע"ש. וה"מ לשנויי אדרבא היא הנותנת משום דס"ל בעלמא לא בעי' י"מ משו"ה בעי' הכא נזיר עובר לפניו אלא משום דזה תליא בפלוגתת ר"ט ורבנן דלרבנן אתיא כי יפליא לדר"א להיתר נדרים. ואע"ג דשמואל גופיה בחגיגה יו"ד ע"א מפיק היתר נדרים מלא יחל מ"מ לא ניחא ליה לאוקמי מתני' דלא כרבנן. ומשני האמת דאפילו יהיה גם בנדרים ידים שא"מ ידים. מ"מ הכא אהא בתענית קאמר ואפילו יד לא הוה. ולשיטה זו אתיין כל הסוגיות כפשטן ומבואר דס"ל לריב"א דבלא לי הוה יד עכ"פ אלא שאינו מוכיח וס"ל נמי לרבא יד שא"מ הוה יד רק בנדרים אבל בשאר מילי לא הוה יד וא"כ בקידושין חיישי לקידושין וכפשטות סוגיא ריש נזיר ע"פ פירש"י שם שאינו מגיה בדברי שמואל דאמר לי:

אלא דשם במרדכי בתשובות רבינו בחיי בר יוסף דחה דברי השואל וז"ל ומה שהביא ראיה מריב"א א"כ מאי פריך לאביי בנזיר יתרץ טעמא דידי לא הוה ידים מלא יפליא ילפי' עכ"ל. והנה אמת נכון דט"ס הוא וצ"ל מאי פריך לאביי בנדרים ורוצה לומר למה צריך לומר אנא דאמרי אפילו כר' יהודה שאני גט דבעי כריתות וליכא. לימא שאני נדרים דכתיב כי יפליא לרבות ידים שא"מ. ונלע"ד דלא נדחו דברי ריב"א וגירסתו אלא סברת השואל. אבל דברי ריב"א יתורצו ע"פ מ"ש תוס' ורא"ש ריש נדרים גבי איבעיא דר"פ אי יש יד לקידושין. דמטעם דקדושין דומה לנדרים דאסר לה אכ"ע כהקדש. נמצא לא הו"מ למימר לאביי שאני נדרים דכתיב כי יפליא לרבות ידים שא"מ בנדרים. דעכ"פ בקידושין נמי נימא הכי. וממילא בגיטין נמי דאיתקש יציאה להויה וסברא זו ג"כ הזכירו תוס' שם משו"ה הוצרך דבגט בעינן כריתות וליכא וע"כ בעי' מוכיח ולק"מ אריב"א וממילא נדחו דברי השואל. דלרבא נהי דבכל התורה בעי' עיקר מוכח חוץ מנדרים דכתיב כי יפליא לר' טרפון. מ"מ ה"ה קידושין ומכ"ש גיטין דכתיב נמי כריתות דודאי לכ"ע בעי' כריתות בגיטין אלא דגבי ודין ומינאי י"ל אין אדם מגרש אשת חברו ואין אדם מגרש בדיבורא בלא ספר אבל כריתות בעי'. וא"כ בין דנקיש קידושין לנדרים בין דנקיש הויה ליציאה לעולם ידים שא"מ לא הויין ידים גם לריב"א נמצא תבנא לדינא דבלא לי לאו כלום הוא. ויש לפקפק דהרי במסקנא ס"ל לאביי דפליגי רבנן ור' יהודה בדרשא דכריתות בגירושין וי"ל זה וק"ל:

ובזה י"ל בקידושין ו' ע"א דקאמר ש"ס בקידושין אמר רחמנא כי יקח כו' והוא שפת יתר אינו ענין לתי' הש"ס ולהנ"ל י"ל דהיה קשה להש"ס מאי וכן בגירושין דאמר שמואל דמשמע גירושין טפל לקידושין. ובשלמא אי מיירי דלא אמר לי וקמ"ל ידים שא"מ הויין ידים. והיינו דיליף קידושין מנדרין דדמי להקדש. א"כ קמ"ל תו וכן בגירושין לא בעי' מוכיח. דהדר ילפי' יציאה מהויה. אבל השתא דמוקמינן דקאמר לי א"כ מאי וכן אדרבא בגיטין יותר נוטה הסברא דבעי' מוכיח מדכתיב כריתות. ונילף קידושין מגיטין. וא"כ מאי וכן. ומסיק אסיפא דבודאי בקידושין שהבעל קונה שייך כי יקח ולא כי תקח דגלה לו קרא שהבעל קונה האשה ולא האשה את הבעל. אבל אכתי ס"ד לענין גירושין סגי בשמסלק כחו ממנה כמי שקנה שדה וחוזר ומפקירו. שאיננו אלא סילוק עצמו וסגי. וה"נ תסגי באיני בעליך קמ"ל וכן בגירושין דנפקא מקרא אחריני ושלחה ולא שישלח עצמו:

ועיין עוד באורך בתשו' הרא"ש כלל ל"ה סי' ד' פי' ארוך בשינוי וחילוף הסוגיא בשם מהר"מ מר"ב ומסיק נמי דאליבא דכל השיטות אי לא אמר לי לאו כלום הוא. אלא שנדחק מאד בסוגיא דריש נזיר ע"ש. ולפע"ד ליישב בהרוחה סוגיא דנזיר ודקידושין וליישב נמי בתחלה מקשה בנזיר בפשיטות אהא בתענית קאמר ושוב כדמשני שמואל כשנזיר עובר לפניו חוזר ומקשה לימא ס"ל ידים שא"מ לא הויין ידים א"כ בתחלה מאי קסבר דפריך. ואפשר לומר דמשו"ה פירש"י דעיקר הקושיא אדשמואל לטעמיה דס"ל בקידושין דלא בעי' לי דכיון דשמואל מתרץ הקושיא קשה ליה להש"ס אדשמואל:

והנלע"ד בזה דהמקשן הוה ס"ל דאדם יכול לקבל תענית בחצי היום להתענות שארית היום ומשו"ה קשיא ליה בפשיטות דלמא אהא בתענית קאמר ואפילו יד לא הוה. ואתא שמואל ותי' בשנזיר עובר לפניו. ונהי דשמואל ס"ל בתענית י"ב ע"א כל תענית שלא קיבל עליו מבע"י אינו תענית וע' רא"ש שם ועיין בש"ע א"ח סי' תקס"ב דלכמה פוסקים אפילו תענית שעות צריך לקבל לילה שלפניו. וא"כ לשמואל עכ"פ הוה יד דא"א להיות בתענית היום. והוה ס"ל לש"ס דזה דומה כמו הרי את מקודשת בלא לי וכי היכי דלשמואל לא בעי' לי ה"נ הכא אמאי צריך שיהיה נזיר עובר לפניו. ומשני דאפ"ה הכא גרע טפי דמשמע אהא בתענית למחר אע"פ שא"א להיות מיד. משא"כ בקידושין אין אדם מקדש אשה לחבירו כמ"ש השואל במרדכי הנ"ל. והנה זה דלא כמסקנא דקידושין דהתם למסקנא משו"ה ומדמי קידושין לאהא כמ"ש לעיל בפי' דברי תוס' דקידושין בישוב קו' הגאון מהר"י פאלאק ז"ל. וי"ל דבהם פליגי הסוגיות. דהנה סברת השואל שבמרדכי סוף גיטין הנ"ל ע"כ מטעם שכ' הריב"ש לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה דידיה ומקדש אשה לאחריני. והנה לכאורה י"ל סברא בהיפוך דתשו' מהרי"א ן' לב דבאם היו שידוכים ביניהם לא בעי לי דהוה ידים מוכיחות שלעצמו קדשה ובחי' מהרי"ט פליג על זה דא"כ אמאי דחק הש"ס להגיה בדשמואל בדאמר לי לימא בשהיו שידוכים ביניהם ועיין גם תשו' מהרי"ט סי' קל"ח. ועיין מהרשד"ם דמייתי משנה למלך רפ"ג דאישות. ואמנם דברי מהרי"ט יש לדחות קצת אי ס"ד דמיירי בשהיו שידוכים ביניהם ומשו"ה לא בעי' ידים מכיחות שלעצמו קידש. א"כ ה"נ לא הוה בעי' למימר את מקודשת אלא הרי זה לקידושין. ועיין מ"ש בס' אבני מילואים סי' כ"ז סקי"ו ד"ה ונראה וכו'. דרצונו דלעולם לא בעי' יד מוכיח למתקדשת כלל. דודאי על עצמה נתכוונה ומייתי ראיה דלמנה קבור לא חיישינן. וראיה זו יש לדחות. דהתם מפני שאין אנו יודעים כלל שיש לו שום מנה קבור בעולם. אבל אי היה ידוע לנו שיש לו מנה קבור אלא שאין אנו יודעים היכן הוא והיה אפשר שנתכוון לו הנותן בודאי היו דוחין אותו אל אותו המנה. וה"נ הא איכא נשי טובא בעלמא ואין כאן מוכיח למי נתכוון ומשו"ה בעי' יד מוכיח לא למקדש ולא למקודשת. וא"כ לא הו"מ לאוקמי במשדכת דא"כ את נמי לא בעי'. ואה"נ הש"ס הו"מ להקשות מניה וביה ממ"נ אי בעי' ידים מוכיחות לי נמי בעי ואי לא בעי' ידים מוכיחות את נמי לא בעי. אלא דהו"מ למימר את בעי. אבל לי לא בעי משום שאין אדם מקדש אשה לחבירו ושביק מצוה דנפשיה. וזה לא שייך גבי את משום דאשה לא מיפקדא אפ"ו משו"ה הקשה מנזיר עובר לפניו. דאהא בתענית למחר ולא היום הוה דומה כמו מקדש אשה לחבירו ושביק מצוה דנפשיה כמ"ש לעיל משו"ה פריך מהך:

ואחרי ההנחה הנ"ל דמיירי בשלא היו שידוכים ביניהם. א"כ י"ל סברא בהיפוך דבקידושין י"ב ע"ב פליגי אליבא דרב אי מנגיד אמאן דמקדש בלא שידוכי או בשוקא. ורמב"ם פסק דמנגדינן פ"ג מאישות ה' כ"ב. והרא"ש פסק דלא מנגדינן ועיין ש"ע ורמ"א בא"ע סס"י כ"ו. ונ"ל דהיינו המקדש אשה לעצמו. אבל שליח שקדש לחבירו אין כאן קריבות וחוצפא. ועוד נהי דלא היו שידוכים בינו להאשה. מ"מ בין המשלח והאשה היו שידוכים דהרי המקדש אמר סתם הרי את מקודשת ולא אמר לי. ואי נימא שלא קידשה לעצמו ע"כ קידשה לאדם שכבר נודע על מי הוא מדבר. וא"כ י"ל סוגיא דקדושין רוצה לתרץ דברי שמואל אי ס"ל מנגדינן אמאן דמקדש בלא שידוכים. וא"כ אי לא אמר לי אפילו ידים לא הוה. דליכא למימר לא שביק מצוה דרמיא עליה וכו' אדרבא נימא מסתמא לא קדיש בלא שידוכים. וא"כ הוה כמו אין נזיר עובר לפניו. דלשמואל אפילו ידים לא הוה כיון דלא קיבל תענית והסברות שקולים כנ"ל. משו"ה מגיה דאמר לי. וסוגיא דנזיר מיירי אי ס"ל לא מנגדינן. א"כ אפילו בלא לי הוה ידים עכ"פ טפי מנזיר. ומ"מ לשתי הסוגיות ידים מוכיחות לא הוה ואתינן לפלוגתת אביי ורבא ולמאי דקיי"ל כרבא דבקידושין בעי' ידים מוכיחות וליכא:

ועוד נ"ל בזמנינו אלה אפילו קיי"ל כהרא"ש וכמ"ש רמ"א ססי' כ"ו דלא מנגדינן אמאן דמקדש בלא שידוכים. מ"מ לפי מנהג מדינתנו וזמננו אלו הוא ממש דבר הנמנע לקדש בשוקא ושלא היה בין הזוג שום שידוכים ובלי הכנה רבה כידוע. ונהי לקדש ע"י שליח נמי לא שכיחא כלל וכלל. אה"נ הענין נראה דלגבי העדים היה הענין נראה לשחוק והיתול וכן נראה ממ"ש להם זאגט אללע מיט הרי את מקודשת שיאמרו עמו כולם. והיה בעיניו כאומר תחנה ובקשה והאחד אמר לו אלו היה טבעת זהב כבר היתה שלך רק היה בעיניהם שאינה ראויה להתקדש באופן זה כלל. א"כ היה זה בעיני העדים ספק היתול וה"ל אינן מוכיחות כלל. ואע"ג דליכא ב' עדים על זה שאמר זאגט אללע מיט. ועל זה שאמר דוד אם היה זהב היה שלך. מ"מ כיון שהיו כולם באותו מעמד ולא הכחשו משמע שכולם הודו שכך היה מעשה:

ונהי דלא הייתי סומך כלל על זה מה שלא מצינו בראשית לעשות ידים שאינם מוכיחות מכח סברת שהיה מחמת היתול ושחוק דא"כ אפילו באומר לי נמי. וחלילה לנו לבנות היתרים על כיוצא באלו. אלא שנ"ל בלא"ה העיקר דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. ולסניף בעלמא אני מוסיף דבכהאי גוונא אפילו ידים לא הוה. והאמת מורה כן אלא שאין לסמוך על זה רק לצרופי:

והאמנם ב"י מייתי בשם תשו' רמב"ן ורשב"א דחיישי להחמיר בידים שאינם מוכיחות אלא שכ' שהוא ט"ס ולא סמכא מדהעיד ה"ה והריב"ש על הרמב"ן והרשב"א דס"ל בפשיטות דלא הויין ידים. ואמנם רמ"א חייש להו. והנה הרואה סובר דרמב"ן ורשב"א תרי נינהו. וליתא. אלא תשו' המיוחסת לרמב"ן שם נדפסה התשובה ממש אות באות בלי שינוי ומגרעת כמו שנדפסה בתשובת הרשב"א אשר ממנו יראה כי תרוייהו דרשב"א נינהו כידוע דתשובה המיוחסת לרמב"ן רוב דבריה המה דברי רשב"א. והנה אחר קצת עיון יובן היטב דאין כאן סתירה וט"ס ואלו ואלו דברי א"ח. אך בחי' רמב"ן ורשב"א פ"ק דקידושין מבואר להדיא דיש להחמיר בקידושין וגירושין:

הנה ברשב"א סי' תשע"ד נשאל במי שאמר הריני נותן לך לקידושין. וז"ל תשובתו. אע"פ שקבלה אותה לשם קידושין לשמואל דאמר בעי' ידים מוכיחות אין זו מקודשת אפילו אמרו עדים לקידושין נתכוונה אינה מקודשת מ"מ בשעת נתינה לא היו שם ידים מוכיחות וכו' וכל שאין כאן ידים מוכיחות ה"ז כאלו אין כאן עדים שנתקדשה לו. מיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושין בכענין זה לא בעי' ידים מוכיחות וכו' עכ"ל. והנה יל"ד מאי האריכות שמא בקידושין בכענין זה. והנה המעיין בריב"ש רס"ו יראה כוונתו לחלק בין אומר הרי את מקודשת הוה ידים שאינם מוכיחות ובין האומר הריני נותנו לך בתורת קידושין. דבאומר הריני הרי בתחלת דבורו מיד מרמז ואומר שמשלו נותן לה וכיון שמשלו נותן לה אין לנו לומר שמקדשה לחבירו בממון שלו מדין עבד כנעני דבכי האי גוונא בודאי לא שביק אינש נפשיה ומקדש אשה לאחרינא. משא"כ בשאומר הרי את וכו' ולא אמר הריני אינו מבואר שהממון שלו דלמא אחרינא יהיב ליה ממון לקדש לו אשה בזה לא הוה ידים. אלו דבריו ז"ל למעיין (ולפנינו אי"ה מבואר מזה דלית ליה להריב"ש לסמוך בכאן אחזקה מה שביד אדם הוא שלו). וכל מה שהוצרכתי להאריך לעיל היינו להוציא מדעת השואל שבמרדכי דמשמע אפילו הרי את בלא הריני נמי אין אדם מקדש אשה לחבירו ע"כ הארכתי במ"ש לעיל אבל לריב"ש לא צריכנא לכל זה ועיין:

הנה כי כן י"ל בהרשב"א א' משני פנים. או דקאי אהך לישנא הריני נותן לך דמתחלה לא נחית לחלק בין הרי את ובין הריני ושוב כ' וחייש לסברת הריב"ש וכ' שמא בקידושין בכענין זה וכו' פי' משום דלא שביק מצוה דידיה וכנ"ל. או אפי' נימא דפשיטא ליה נמי כהריב"ש אע"ג דבלשון השואל התם מספקא ליה מדלא אמר לי. מ"מ הרשב"א אפשר פשיטא ליה דהריני הוה כמו לי וכהריב"ש. ומ"מ היה מתיר בתחלה מטעם דלא אמר את והוה ס"ל במתקדשת נמי בעינן ידים מוכיחות. ובשלמא בעובדא דהריב"ש דאמר בתורת קידושין משמע להדיא שהנתינה הלז תהיה הקידושין ומשמע נמי לה לעצמה. אבל בתשובת רשב"א דאמר הריני נותנו לך לקידושין אפשר לצורך קידושין קאמר שתהיה היא שליח לחברתה. ושוב נסתפק הרשב"א דלמא בכענין זה לא בעינן ידים מוכיחות להמתקדשת וכמ"ש כבר לעיל. יהיה איך שיהיה לע"ד אין כאן שום מחלוקת וכל הפוסקים הראשונים שוים דאין האשה מתקדשת בהרי את מקודשת בלא לי. וכ"כ להלכה ולמעשה בחידושי מהרי"ט בקידושין ועיין תשובתו סי' קל"ח והב"ח וכל האחרונים שאחריו דחיישי להחמיר כולם נמשכו אחרי דברי השואל שבמרדכי הנ"ל ואחרי תשובת רשב"א הנ"ל. וכבר בארנו תלי"ת דלע"ד אין כאן בית מיחוש. בשגם בד"מ כ' שאין להחמיר ומשמע מלשון חלקת מחוקק סקי"ב שט"ס נפל בהג"ה ש"ע ע"ש ע"כ נראה כנ"ל:

ואחרי כתבי זאת מצאתי בתשובת הרב"י סי' ד' שאחר שכתב דתשובת רמב"ן ורשב"א הנ"ל לאו דסמכא היא מטעם שכתב בספרו ב"י וחזר וכתב ואפשר דשאני אותה תשובה שאמר הריני וכיון שאמר הריני הוה ידים מוכיחות וכדברי הריב"ש שאכתוב בסמוך וכו'. גם הרב רבינו נסים דחה דברי בעל אותה סברא (יש אומרים דבקידושין חיישינן) והעלה דאי לא אמר לי לא הויין ידים כלל וכו' עכ"ל תשובת הרב"י לעניננו וברכתי שכוונתי לדעת הגדול ז"ל ואמרתי שישו בני מעי. ואמנם מצאתי בחי' רמב"ן ורשב"א ריש קידושין דמחמרינן בקידושין וגיטין וכרמ"א:

שאם גילח על אחת משלשתן. דנזיר חייב שלש קרבנות עולה חטאת ושלמים כדכתיב והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים וגו' (במדבר ו) ואם לא הביא אלא חטאת מגלח עליו והיינו חידוש משא''כ בשאר קרבנות ולהכי אימא אינו עובר בבל תאחר קמ''ל: ואב''א מאי חידושיה דאין מתפיסו בנדר. כדאמרינן לעיל דאי אמר הרי עלי חטאת נזיר לא מתפיס ליה: אתיא לכפרה. דהאי צריך כפרה משום חלב שאכל וכיון דלכפרה קא אתי קאי בבל תאחר אבל נזיר לא עביד שום חטא דליבעי כפרה: תותי במה מצינו. בנדרים אב מיפר: אבל גבי נזירות דאית ליה קיצותא. דכיון דלא מיתסר אלא עד אותו זמן ימתין עד לזמן ולא ליעבור ליה קא משמע לן היקישא דאהיקישא ליכא למיפרך כמו במה מצינו: אמר שמואל בכולן. בכל הני דקתני במתני' מודר אני ממך מופרשני ממך וכו' לא הוי נדר ועד שיאמר שאני אוכל לך לא מיתסר באותו דבר: הכי קתני. כלומר חסורי מיחסרא: במה דברים אמורים. דאסור כי אמר מודר אני באומר נמי שאני אוכל לך: והתניא איפכא. דלא מצית אמרת בד''א: תני הכי. דהכי קתני שאני אוכל לך ושאני טועם וכבר אמר מעיקרא מודרני ממך אסור אבל אמר שאני אוכל לך בלבד או מודרני ממך אינו אסור אא''כ אמר לתרוייהו דהיינו נדר גמור: אי הכי היינו נמי רישא. דקתני מודרני ממך בברייתא קמא: ועוד. אי הכי הוא כדתרצת תרי זימני אסור למה לי למיתני: אלא. הכי אמר שמואל טעמא דאמר נמי שאני אוכל לך הוא דאיהו אסור בלבד דמתני' בנודר בלבד קאמר דאסור דקתני אסור:

וכי גילח על אחת משלשתן יצא. כי נזיר היה לענין שמביא ג' קרבנות חטאת ועולה ושלמים ויצא לענין שיהא מותר ביין ולא לעבור משום בל תאחר קמ''ל: מאי חידושו דאין מתפיסו בנדר. דמכי הוי נזיר ממילא חייב להביא קרבן: חטאת חלב לכפרה קאתי. ושייך בל תאחר אבל נזיר לא לכפרה קאתי ולכך ליכא בל תאחר: והרי חטאת יולדת. דמשמע ליה דאיתא בכלל שאר חטאות תימה תיקשי ליה אמאי איצטריך היקשא לקרבן יחיד דליתיה בכלל שאר חטאות: ההיא קא שריא ליה למיכל בקדשים. אע''ג דנזיר נמי שרי ליה (נמי) לשתות ביין אין זה מצוה אבל לאכול בקדשים מצוה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם הלכך שייך ביה: למה לי היקשא. אבל לעיל גבי בל תאחר לא פריך דאין עונשין מן הדין אבל לא מצי למימר גבי בל יחל דאתי במה מצינו דלא שייך נמי הכא דטעמא דמפר נדר משום עינוי נפש גם בנזירות נמי יש עינוי נפש: נדרים לית ליה קיצותא. ובנדרים כי נדר סתם לעולם הוא אבל נזירות אימא לא דסתם נזירות שלשים יום קמ''ל דהך עינוי נפש ומיפר: אמר שמואל בכולן עד שיאמר כו'. פירוש דמודרני ממך לאו כלום לחודיה אבל שאני אוכל לחודיה ודאי אסור ומתני' פירושי קמפרש לה מודרני ממך באומר שאני אוכל לך: מיתיבי מודרני ממך אסור. מדקאמר אסור אכל חד משמע דבלא שאני אוכל קאמר ומשני בד''א קתני דסיפא מפרש לרישא שאין אסור אא''כ אמר שאני אוכל לך והא קתני סיפא שאני אוכל לך והכא ליכא למימר בד''א דהא שאני אוכל לחודיה אמר דדוקא לעיל דקתני ברישא מודרני ממך שייך למימר בד''א אע''ג דבריי' אחריתי היא קרי ליה סיפא וכן איתא בפרק גט פשוט (דף קסה) דקאמר זהב בדינרים ופריך אי הכי היינו רישא אע''ג דהיינו ברייתא אחריתי ומשני וכבר אמר מודרני ממך תימה שהרי שאני אוכל לך לחודיה אמר וצ''ל דה''פ וכבר אמר כלומר אפילו אומר מודרני ממך דסד''א הואיל ומודרני ממך לחודיה לא אסר אפי' אמר אחריו שאני אוכל לך לא אסר וכבר אמר אפי' כבר אמר: אי הכי היינו רישא. כלומר אם בא התנא לאשמועינן דכ''ע עד שיאמר שאני טועם לך א''כ אמאי לא אמר כי האי לישנא של אידך ברייתא ולא להקדים שאני אוכל לך דאז ניחא למימר בד''א שמפרש דאי אמר שאני אוכל לך לחודיה דאינו אסור וכן משמע דקמשני גבי וכבר אמר מודרני ממך וכן משמע דמתחילה הוה פריך ורוצה להוכיח דשאני אוכל לחודיה מהני: אי הכי היינו רישא. תימה מאי אי אמרת בשלמא איכא הכא וי''ל דהכי פרושא אי אמרת בשלמא דכל חד וחד מהני לחודיה לא קשיא מידי דליכא למיפרך היינו רישא דה''א דתנא סיפא לגלויי רישא דאי לא תנא סיפא הייתי מפרש דרישא ר''ל כגון שאמר שאני אוכל לך עם מודרני ממך קמ''ל סיפא דכל חד וחד לחודיה מהני: ועוד אסור אסור למה לי. אברייתא קאמר ליה הכי: אלא הכי קאמר טעמא [דאמר] בהדיא מודרני ממך שאני טועם לך הוא דאסור וחבירו מותר. דהכי משמע אסור מדלא קתני שניהם אסורים אבל מודרני ממך לחודיה שניהם אסורין דמודרני ממך משמע ממוני וממונך עלי וברייתא דקתני מודרני ממך אסור שניהם אסורים קאמר והא דלא תני שניהם אסורים משום דתנא ברישא שאני טועם לך דאז אינו אסור אלא מודר:

ר"ן
קשריא לה למיכל בקדשים. כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה ואכילת קדשים מצוה היא כגון אכילת פסחים דהאשה נמי מחייבא: תיתי במה מצינו מנדרים. הא דאקשי הכא גבי הפרה ולא אקשי לעיל גבי ידות הך פירכא משום דידות למלקות נמי מייתי להו ואין עונשין מן הדין אבל גבי הפרה שייך למפרך תיתי במה מצינו: משום דלית ליה קיצותא. הילכך דין הוא שיפר שלא תצטער בביתו עולמית וכי תימא כיון דנזירות אית ליה קיצותא נקיש נמי נדרים לנזירות ונימא סתם נדרים שלשים יום ליתא דלשון נדר כולל נדרי הקדש ונדרי איסור וכיון דנדרי הקדש לית להו קיצותא שהמקדיש בהמה למזבח קדשה עולמית נדרי איסור נמי דכוותייהו דשפיר דמי לאקושי נדרים להדדי: בכולן עד שיאמר שאני אוכל. בכולן דהיינו מודרני מופרשני מרוחקני דמתני' עד שיאמר וכו' כלומר דמתני' חדא קתני ושאני אוכל אמודרני מופרשני קאי דאי לאו הכי לא משמע איסור כלל ואפי' יד שאינו מוכיח לא הוי: מיתיבי מודר אני ממך וכו'. בשלמא מתני' לא קשיא עליה דשמואל דכיון דלא תני בה אלא חד אסור איכא למימר דסיפא פירושא דרישא אבל ברייתא דקתני אסור אסור משמע ליה דמילי מילי קתני דאי לא לא לימא אסור עד סיפא. ומתרץ ה''ק בד''א ומש''ה שייך למיתני אסור באמצע דבריו. ולקמן פריך א''כ אסור דסיפא למה לי ובדין הוא דליקשי ליה הכי מיד אלא דעדיפא מיניה מקשה ליה לפום סברא דמקשה: והתניא איפכא. הך ברייתא לאו סיפא דברייתא דלעיל הוא דא''כ הוה ליה למימר והא קתני סיפא: מודרני ממך וכו' הרי זה אסור. וליכא למימר דסיפא פירושא דרישא ובד''א קתני דומיא דאידך דבשאני אוכל לך ליכא מאן דפליג דמיתסר: תני הכי וכבר אמר. כלומר וקמ''ל דאע''ג דכבר אמר מודרני ממך צריך לומר שאני אוכל לך דאי לא לא מיתסר: אי הכי היינו רישא. לאו רישא ממש קאמר אלא כיון דאייתי הך ברייתא קמייתא מקמי הך קרי לה רישא כלומר ראשונה. והכי פירושא אי אמרת בשלמא דבמודרני בלחוד אסור משו''ה שני האי תנא ונקט מודרני בסיפא כי היכי דלא נטעי למימר דחדא קתני ובד''א קתני ואע''ג דאידך תנא לא חש דנטעי בהכי האי תנא רצה לבאר יותר. אלא אי אמרת דחדא מילתא קתני הוה ליה להאי תנא נמי למיתני כאידך תנא וטפי שייך למתני בד''א מלמתני וכבר אמר: ועוד אסור אסור ל''ל למתני. כלומר אסור דסיפא קשיא ליה: אלא ה''ק שמואל. דודאי שמואל גופיה מודה דהנך מתנייתא מילי מילי קתני דבכל חד מתסר אלא מיהו קאמר דמתני' חדא קתני דאי מילי מילי קתני היכי תני בחד אסור דלא שוו דבמודרני ממך שניהם אסורין ובשאני אוכל לך הוא אסור וחבירו מותר בשלמא מתנייתא קתני אסור אסור ומשמע שפיר כל חד וחד כדיניה אלא מתני' אי מילי מילי נמי קתני אסור אסור ה''ל למתני אלא ודאי חדא קתני והוא אסור וחבירו מותר ומש''ה קאמר דהאי דינא ליתא אלא באומר נמי שאני אוכל לך אבל מודרני ממך לחוד שניהם אסורין. ואיכא למידק לפום סברא דמקשה דמתני' מילי מילי קתני היכי קאמר שאני אוכל לך אסור דמה נפשך אי דאמר בהדיא קונם שאני אוכל לך נדר גמור הוא ולא יד ובמתני' קתני לה גבי ידות ואי דלא אמר קונם דילמא דאכילנא משמע ולא מיתסר כלל. י''ל לעולם דלא אמר קונם וכ''ת נימא דאכילנא קאמר א''כ מאי לישנא דשאני אוכל לך אוכל לך הוה ליה למימר אלא ודאי כיון דקאמר שאני ה''ק מה שאני אוכל משלך יהא . אי זה דבר ומאי ניהו קונם ומשום האי טעמא נמי ליכא לאקשויי אמאי אמרינן דהוי יד לנדר ולא אמרינן דלהוי יד לשבועה משום דשאני משמע שהוא מזכיר החפץ דהיינו מה שיאכל וכי האי גוונא שייך בנדר ולא שייך בשבועה. וא''ת תינח למאן דגריס במתני' שאני בלא יו''ד אבל למאן דגרס שאיני ביו''ד קשיא דאי לא הזכיר קונם נימא דיד הוא לשבועה ולא לנדר דהאי לישנא דשבועה מיסר נפשיה אחפצא ואי בשהזכיר קונם נדר הוא ולא יד והיכי תני ליה גבי ידות יש לומר לעולם בשהזכיר קונם ואפילו הכי כיון דאמר ליה בלשון שבועה דהיינו שאיני דהוא מיסר נפשיה אחפצא הוה ליה יד לנדר ולא נדר גמור דנדר שאמרו בלשון שבועה הכי דיניה וכמו שכתבתי למעלה (ב: ד''ה איידי):

נדרים ד ע"ב - טקסט הדף

דף ד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד