נדרים ה ע"ב

דף ה - ב

והוינן בה: לימא, האם לאור דברי שמואל אלו יש לנו לומר, כי קסבר שמואל ש"ידים שאין מוכיחות" - לא הוויין ידים!

דהיינו, כל דיבור חלקי, שאינו מוכיח את כוונתו בדיבור הזה, אינו נחשב ל"יד".

אלא, עליו לומר דיבור, אפילו חלקי, שיוכיח הדיבור עצמו מה היא כוונתו בדיבורו.

ומשנינן: אין, אכן, כך סובר שמואל.

כי שמואל מוקים לה מעמיד למתניתין - כרבי יהודה.

דאמר: ידים שאין מוכיחות - לא הוויין ידים.

ומביאה הגמרא משנה, ובה מחלוקת חכמים ורבי יהודה, בענין "יד שאינו מוכיח" בנוסח הגט של אשה, ומשווה את דין "יד שאינו מוכיח" בגט, לדין "יד שאינו מוכיח" בנדרים. ^[1]

דתנן במסכת גיטין [פה א]: גופו של הנוסח של לשון הגט:

"הרי את מותרת לכל אדם".

והיינו, לדעת חכמים, די בנוסח הזה הנכתב בגט, גם אם לא מצויין בגט שהבעל מגרש אותה בגט הזה ממנו.

כי על אף שלשון כזאת של גט אינה מוכיחה, כשלעצמה, שהבעל מגרש אותה ממנו בגט זה, שהרי לא נאמר בגט אלא "הרי את מותרת לכל אדם", ולא נאמר בו במפורש כי הוא זה שמגרש אותה ממנו בגט הזה, והלשון הזאת היא בגדר "יד שאינו מוכיח", בכל זאת לדעת חכמים, די בלשון שכזאת לגרש בה, היות והגט היוצא מתחת ידה, הוא עצמו הראיה שהגט הזה ניתן לה ממנה לצורך גירושיה ממנו [כי אין אדם נותן כתב שכזה לאשתו לולי שהוא מגרשה בו].

רבי יהודה אומר: צריך שיהא כתוב בנוסח הגט לשון שתוכיח כי הבעל הוא זה שמגרשה בגט הזה, ואי אפשר להסתפק בהוכחה שהגט יוצא מתחת ידה.

ולכן, צריך גם להוסיף בנוסח הגט את הלשון הזאת:

"ודין [וזהו] דיהוי ליכי מינאי, שיהיה לך ממני - ספר תירוכין, ספר גירושין, ואיגרת שבוקין, איגרת עזיבה [ממני].

והמחלוקת של רבי יהודה וחכמים בנוסח הגט אם ידים שאינן מוכיחות הויין ידים או לא הויין ידים, היא מחלוקת עקרונית, ולכן, גם בידים שאינן מוכיחות בנדר הם יחלקו, אם הויין ידים או לא.

והעמיד שמואל את משנתנו כרבי יהודה.

ולכן אמר שמואל: רק אם יוסיף הנודר ללשון "מודרני ממך" את המילים "שאני אוכל לך", הוא יאסר בנדר, כי אז יהיה לשון זה "יד מוכיח" שכוונתו לאסור על עצמו בנדר את מאכליו של חברו.

אך אם רק יאמר "מודרני ממך", שהיא יד שאינו מוכיח, היות ואפשר גם לפרש את כוונתו שהוא לא ידבר עמו, הוא לא יאסר, וכשיטת רבי יהודה.

והוינן בה: אמאי דחיק שמואל לאוקומה להעמיד למתניתין כרבי יהודה ולא כרבנן?

לוקמה יעמידנה כרבנן, הסוברים שאף על גב דאין הגט נכתב בנוסח של ידים מוכיחות, די בהוכחה מהגט שיוצא מתחת ידה, שהוא גירשה בגט זה, ואין צורך שנוסח הגט עצמו יוכיח, והוא הדין כאן, די בכך שיאמר "מודרני ממך"!?

אמר רבא: לשונה של מתניתין - קשיתיה ליה לשמואל: אמאי תאני, מדוע שנה התנא במשנה "שאני אוכל - לך", "שאני טועם - לך"?

ליתני "שאני אוכל" גרידא, או "שאני טועם" גרידא!?

אלא, שמע מינה, בעינן ידים מוכיחות. ולכן, אם אינו מוסיף את המילה "לך", כיון שלא מוכח מגוף הדיבור הזה שהוא אוסר עצמו במי שהוא דובר אליו, אין הוא נאסר בו, אם כי העובדה שהוא מדבר אליו, מוכיחה שהוא אוסר עצמו בו.

וכיון שהוכיח שמואל שמשנתנו כרבי יהודה היא, הסובר שידים שאינן מוכיחות הויין ידים, הוא סבר כמותו, והעמיד את משנתנו באופן שתתאים לשיטת רבי יהודה, ולכן אמר שמואל: בכולן לא חל הנדר עד שיוסיף ויאמר "שאני אוכל לך".

איתמר: ידים שאין מוכיחות -

אביי אמר: הוויין ידים.

ורבא אמר: לא הוויין ידים.

אמר רבא: רבי אידי אסברה לי, הסביר לי מקורו של ענין זה.

כי אמר קרא [במדבר ו]: "נזיר להזיר לי"י".

מקיש הכתוב ידות נזירות [הנלמדות לעיל ג א] מ"להזיר" - לנזירות מפורשת.

ולמדנו מההיקש: מה נזירות היא ב"הפלאה", שצריך לקבל נזירות באופן "מופלא", מפורש וברור, ואי אפשר לקבל נזירות מסופקת, כגון אם אמר אדם, בראותו את חברו עובר לפניו, "הריני נזיר אם חברי נזיר", לא חלה נזירותו אפילו אם חברו נזיר, כי בשעה שקיבל את הנזירות הוא לא ידע אם חברו נזיר או לא, ולא היתה זאת נזירות מפורשת -

אף ידות נזירות צריכות להיות בהפלאה, שיהיה דיבורו מפורש ומוכח. ואם היד אינה מוכיחה, אין זו הפלאה.

וכיון שידות נדרים נלמדות בהיקש מידות נזירות, אין "יד שאינו מוכיח" בנדר נחשב ליד.

והוינן בה: לימא, האם יש לנו לומר שאביי ורבא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, קמיפלגי!

דתנן, גופו של גט: הרי את מותרת לכל אדם!

רבי יהודה אומר: צריך שיהא כתוב בו גם: ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וגט פטורין ואיגרת שבוקין.

אביי דאמר כרבנן, ורבא דאמר כרבי יהודה!

ודוחה הגמרא, שלא נחלקו אביי ורבא בכך. אלא -

אמר לך אביי: אנא דאמרי - אפילו לרבי יהודה.

כי עד כאן לא קאמר רבי יהודה דבעינן ידים מוכיחות - אלא גבי גט, היות דבעינן "כריתות", שיהא הגט עצמו כורת, ולא תהיה הכריתות תלויה בהוכחה שאינה כתובה בגט.

וליכא ל"כריתות" בגט הזה, כיון שלא נכתב בו אלא "הרי את מותרת לכל אדם", שאינו לשון של כריתות מוחלטת, כי אין לשון הגט מוכיח שהוא המגרש וכי בגט הזה הוא מגרש.

אבל בעלמא, שאין צורך ב"כריתות" - מי שמעת ליה לרבי יהודה שהלשון עצמה צריכה להוכיח, ולא די בהוכחה מעצם הענין!?

ורבא אמר: אנא דאמרי - אפילו לרבנן.

*ודאיק לה רבא לדשמואל ממתניתין אמאי תני שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך ליתני *) שאיני טועם שאיני אוכל שמע מינה בעינן ידים מוכיחות דכל היכא דלא אמר לך בין אמר מודרני הימך בין אמר מודרני הימך שאני אוכל לא משמע דאמר אסור אלא מודרני הימך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלן משמע ולא חאיל נדרא כלום דהוו להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים וכן הלכתא כדאוקימנא לסתם מתני' ואיתמר נמי ידים שאינן מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים. וקיימא לן דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם.

לימא קסבר שמואל ואמרינן אין משמע ודאי דשמואל הכין ס"ל לדידיה ולא טעמ' דמתני' קא מפרש וליה לא ס"ל אלא מיסבר סבר לה הכין וה"נ משמע בפ"ק דקדושין דאמר שמואל האומר לאשה הרי את מקודשת הרי זו מקודשת ופרכינן לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ופרקינן הב"ע דאמר לי ובפ"ק דנזיר נמי אמרינן לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ופרקינן לא כיון שהי' נזיר עובר לפניו ליכא לספיקי במלתא אחריתי כלום ולעולם סבירא ליה לשמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים.
והא דאמר שמואל בגיטין (פה, ב) וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואילו מקום ודין לא קאמר, דמשמע לכאורה דסבירא ליה כרבנן דאית להו ידים שאין מוכיחות הויין ידים לא היא דדילמא משום דפלוגתא היא לא בעי למימר אלא מילתא פסיקתא דמודו בה כולהו תנאי, וכשתמצא לומר לא הויין ידים צריך להניח אפילו מקום ודין, אי נמי משום דדילמא סבירא ליה לשמואל דגט מוכחא מילתא דבגט מגרש לה ושאין אדם מגרש אשת חברו כסברה דרבא דבסמוך.
ואי קשיא לך הא דאמר שמואל בריש פרק קמא דקדושין (ה, ב) הנותן כסף לאשה ואמר לה הרי את מקודשת הרי זו מקדושת, וכן לענין גיטין נתן גט לאשתו ואמר לה הרי את מגורשת הרי את מותרת הרי זו מגורשת, ואמר ליה רב פפא לאביי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואהדר ליה אביי לא הכי במאי עסקינן דאמר לי, (ד)אלמא [לפי הש"מ] לרב פפא אי סבירא ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים בעי מינאי, ודלא כסברתיה דרבא וקשיא לפירוקא בתרא (דכתובות) [דכתיבנא לפי הש"מ] לא היא, חדא דאביי הוא דמתרץ לה התם ואיהו לית ליה האי סברא דרבא אלא מיפלג פליג עליה וקסבר אדם מגרש אשת חברו, ועוד דודאי משמע מהתם דלא קשיא לרב פפא התם לא אקדושין דלא מוכח מילתא דלדידיה מקדש לה, אבל גט לא קשיא דכיון דיהיב לה גט וכתיב כדיניה לא חיישינן אי לא אמר לה בשעת נתינת הגט הרי את מגורשת ממני, והיינו דלא תירץ אביי (לשון) [אלא לפי הש"מ] הרי את מקודשת לי וכדמהדר ליה (הכי במאי עסקינן דאמר לי) [ולא קאמר הכי במאי עסקינן דאמר לי וממני לפי הש"מ]. וכן לענין הגט דנקט התם אינו אלא משום סיפא דאמר לה איני אישך איני בעליך לא אמר כלום. וכדאמרינן התם בהדיא דמשום סיפא נקט להו.
וכן נראה מדברי ריא"ף (קדושין ב, א) והרב בעל ההלכות והרמב"ם ז"ל (הל' אישות פ"ג ה"א) שכתבו בפסקיהם בקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי כתירוציה דאביי, ובגט (הל' גירושין פ"א ה"ד) לא כתבו אלא לשון שמואל ממש הרי את מגורשת הרי מותרת הרי זה גט. ולא כתבו הרי את מגורשת ממני, וכן כתבתיה במקומה בפרק קמא דקדושין [בסייעתא דשמיא לפי הש"מ].
ומכל מקום נ"ל דלאו למימרא דאי לא אמר לך, ידים שאין מוכיחות הויין, ואינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך וכלישנא ממש דמתניתין דהא ליתא, דכיון שאמר מודרני ממך שאני אוכל ידים מוכיחות הויין לכולא עלמא דאכילתו אסר אנפשיה, וכההיא דר' יוסי בר' חנינא דאמר מודרני ממך הוא אסור וחברו מותר כלומר כשאמר מודרני ממך מאכילה.
ותדע לך מדאמרינן לעיל אלא הכי אתמר, טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הא מודרני ממך לחודיה לא משמע דאמר אסור, מאי טעמא דלמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך, מופרשני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות דידך וכו', דאלמא שמואל לא קרי להו ידים שאין מוכיחות אלא כשלא הזכיר כלל ענין האיסור, דאי לא תימא הכי לישמועינן רבותא טפי ולימא טעמא דאמר שאני אוכל לך הא לא אמר לך לא, אלא ודאי כל שאמר שאני אוכל אסור לכולי עלמא.
ורבא הכי קאמר שמואל יתורא דמתניתין קשיתיה, אמאי תני שאני אוכל לך ליתני שאני אוכל לחודיה, דאילו תנא שאני אוכל ולא תנא לך ודאי אכילתו אסר אנפשיה לכולי עלמא, אלא דלא דייקיה מתניתין בעלמא אי בעי ידים מוכיחות אי לא, דאי משום דלא קתני מודרני ממך, מופרשני ממך לחודיה דילמא הכי קאמר, טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאינו אסור אלא באכילה הא לא אמר שאני אוכל, אסור אפילו בהנאה כלישנא דלעיל דידים שאין מוכיחות הויין ידים.
ואי נמי דילמא הוי אמינא איפכא דטעמא דאמר שאני אוכל הוא דאסור הא מודרני לחודיה אפילו ידים שאין מוכיחות לא הויין, דלא משמע דאמר אסור כלל משום הכי תנא שאני אוכל אלא אכתי לך למה לי, אלא בודאי דאתא לאשמועינן מיתורא דמתניתין אעלמא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. וא"ת אם כן הא דקא פריך בסמוך מאי דוקחיה דשמואל דמוקי למתניתין כר' יהודה מאי קושיא, דמשום דסבירא ליה כר' יהודה מוקי למתניתין כוותיה. וי"ל דהכי קאמר ודאי שמואל לא שביק רבנן ופסק כר' יהודה, אלא משום דאשכחיה האי סתמא כר' יהודה ומה דוחקיה דמוקי לה כר"י וסבירא ליה כוותיה, ופריק מתניתין קשיתיה והלכך מדסתים לן תנא כוותיה סבירא לי נמי כוותיה כנ"ל.

אמר רבא מתניתין קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך. הכי גרסינן בכל הספרים ולך לך קא דייק, דאם איתא דידים שאין מוכיחות הויין ידים לא הוי ליה למיתני לך, אלא שאני אוכל ושאני טועם לאשמועינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים. ואי קשיא לך ברייתא דלעיל דאית ליה הויין ידים ואפילו הכי קתני שאני אוכל לך. י"ל דשאני התם דכיון דקתני בהדיא מודרני ממך הרי זה אסור הא אשמועינן בהדיא דהויין ידים, והלכך לא איצטריך למיתני שאני אוכל בלא לך לאשמועינן הכין, אבל במתניתין דלא (ידע) [ידעינן לפי הש"מ] מאי סבירא ליה לתנא דמתניתין אם איתא דהויין ידים סבירא ליה לא הוי ליה למיתני לך.
ויש מי (שפירו') [שאמר לפי הש"מ] דכי גרסינן אמאי תני שאני אוכל שאני טועם, כלומר לא הוי ליה למיתני שאני אוכל כלל אלא מודרני ממך הרי זה אסור, ואין צריך למחוק הספרים דשפיר מיתרצא ההיא (בריותא) [ברייתא לפי הש"מ] דלעיל.

ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן לא בעו ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו. כך כתוב בספרים ולאו דוקא דמהאי לישנא משמע דבגט מיהא לא בעו ידים מוכיחות וליתא, לכשתמצא לומר דרבא אפילו לרבנן אמרה למלתיה אפילו בגט נמי בעינן ידים מוכיחות, אלא אע"ג דלא כתיב ביה מינאי עיקר מוכיח הוא, לפי שאין אדם מגרש אשת חברו אלא הני ידים מוכיחות דבעי ר' יהודה קאמר. והכי קאמר עד כאן לא קאמרינן לא בעינן מינאי כדבעי ר' יהודה משום ידים מוכיחות אלא גבי גט, דהוי מוכיח ממש לפי שאין אדם מגרש אשת חברו.

[אמר לך אביי וכו' אמר לך רבא וכו'. לפי הש"מ] ואיכא למידק אשמעתין דמהכא משמע דפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה בגט היינו אי בעינן מינאי אי לא, ובגיטין פרק המגרש (גיטין פה, ב) מפורש בהדיא בגמרא דבודין פליגי, דר' יהודה סבר בעינן ודין דאי לא כתיב ביה ודין, לא מוכחא דמגרש לה בגט אלא בדבורא בעלמא וגט לראיה בעלמא, ורבנן סברי דמוכחא מילתא דבגיטה מגרש לה.
ויש מפרשים שזו ממקצת (הלכות) [ההלכות לפי הש"מ] המתחלפות בתלמוד, דהכא נסיב האי טעמא והתם נסיב ליה טעמא אחרינא, ועל כן אמרו דלענין פסק הלכה קיימא לן כרבנן דאמרי דאינו צריך מינאי, וכטעמא דאמר שאין אדם מגרש אשת חברו, וקיימא לן דבעינן ודין. וכדאיבעיא לן במקומה בפרק המגרש ואתינן למיפשטא מדאתקין רבא בגיטא וכו', ואילו ודין לא קאמר ואסיקנא אטו כולהו מי קאמר אלא בעיא הכא נמי בעיא.
ולדידי קשיא לי היאך אפשר לומר דבמינאי פליגי, דהא ודאי צריך הוא לכתוב בגט שמו ושמה ואפילו בדיעבד, כדאיתא בהדיא בפרק המביא תניין (גיטין יט, א) גבי ההוא גברא דאעל לבי כנישתא ויהיב ספר תורה לדביתהו, וכיון שכן אפילו לא כתיבי מינאי מוכחא מילתא ודאי דאיהו מגרש לה, והיכי בעי ר' יהודה מינאי דהא איהו איכתיב בהדיא בגיטא ואיהו הוא דמגרש לה.
ועל כן נראה לי דשתי הסוגיות כל אחת (מוכחא) [מוכחת לפי הש"מ] על חברתה דבתרתי פליגי בודין ובמינאי, דר' יהודה סבר דאי לא כתב ודין אמרי בדבורה גרשה ושטרא ראיה בעלמא, וכיון שכן אפילו כתיב ביה ודין כובת ביה שמיה אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא, דדילמא איהו בדבורא מגרש והכי קאמר אנא פלניא פטר ותריך אנתתי בדבורא בעלמא ודין דהוי לה ספר תירוכין מאיש אחר ולא ממני, הלכך צריך לכתוב ודין וצריך לכתוב מינאי. ורבנן סברי דמינאי נמי לא צריך, דאין אדם מגרש אשת חברו שאינו כתוב בגט אלא מי שנכתב שמו (מי מיותר לפי הש"מ) בגט איהו הוא דמגרש, וכיון שכן דילמא בדבור גרשה לא חיישינן, דגיטא לאו לראיה עבדי ליה אלא לגרושי ביה, וכיון דיהביה ניהלה ודאי למילתיה ולדיני דהיינו לגרושין יהביה ולא לראיה בעלמא, והתם בפרק המגרש (והכא לפי הש"מ) נסיב לה חד טעמא והוא הדין לאידך, [והכא נסיב חד טעמא והוא הדין לאידך לפי הש"מ], לומר שאין אדם מגרש אשת חברו ואין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה.
ולהאי פירושא איכא למימר דלא בעינן ודין קיימא לן כרבא דהוא בתרא, דאמר לאשה פליגי רבנן בידים מוכיחות, ואיהו נמי כוותיהו סבירא ליה דאין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה, ואין אדם שאינו נזכר בגט מגרש אשת חברו. ואע"ג דאיבעי לן במקומה ולא איפשיטא הכא איפשטא, כיון דאמרינן בכולה סוגיין דרבא אמרה אפילו לרבנן, והתם נמי לכאורה הכי משמע דהא סברא קמייתא דגמרא הכי הות דלא בעינן, ואע"ג דאתיא למיפשטא מדרבא דדחינן ולטעמיך, כלהו מי קאמר אלא בעיא הכי נמי בעיא לאו בדוקא אמרו כן דבעינן אלא בדרך דיחוי בעלמא, כלומר דאי משום הא דרבא לא דייקינן דלא בעינן דאיכא למימר דבעינן. ומכל מקום כיון דסברא קמייתא בתלמודא מתחזיא דלא בעינן, ואשכחן הכא דאית ליה לרבא הכין, לא שבקינן האי סברא ותפסינן דיחוייא בעלמא דתלמודא.
מיהו כיון דאיסורא דאורייתא ואיסור ערוה החמורה היא, חיישינן לה דהכא נמי לאו רבא אמרה בהדיא, דנימא דרבא הכין סבירא ליה, אלא אנן הוא דאמרינן דדילמא רבא אפילו לרבנן אמרה וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל. ומ"מ היכא דכתיב ודין ומינאי וכי יהיב לה ניהלה לא אמר לה הרי את מגורשת ממני אלא הרי את מגורשת לבד, הרי זו מגורשת כסתמא דמימרא דשמואל דבפרק קמא דקדושין. וכן נראה מהלכות הרי"ף והרב על הלכות גדולות והרמב"ם ז"ל וכמו שכתבתי שם בקדושין וכמו שכתבתי למעלה.

אין שמואל מוקי למתני' כר' יהודה. כלומר אין ודאי שמואל סובר כן ולהכי פי' המשנה להתיר מודרני באכילה ומוקי לה כר' יהודה דבעי ידים מוכיחות:

דתנן. בפ' המגרש (דף פה.) גופו של גט. עיקרו שאמרה תורה וכתב לה ספר כריתות הרי את מותרת לכל אדם שבזה הוא כורתה ומפרישה ממנו ומתירה לכל אדם:

ר' יהודה אומר עוד צריך לכתוב ודין דיהוי ליכי מנאי. אבל אי לא כתב מנאי לא מוכח שהוא מגרשה ורבנן סברי בלא מנאי נמי אין אדם מגרש אשת חבירו ובפרק המגרש משמע דר' יהודה בעי נמי ודין להוכחה דלא תימא בדיבורא בעלמא מגרש לה וגט לראיה בעלמא ותרוייהו איתנהו אלא דדייק ממנאי דהוי דומיא דשאני אוכל לך:

ומאי דוחקי' דשמואל לאוקומי למתני' כרבי יהודה. ולפיכך במודרני לחודיה ליכא איסור:

לוקמה כרבנן. דלא בעו ידים מוכיחות ולימא דבמודרני לחודי' נמי אסיר כדמשמע פשטא דמתני' וכדתניא בברייתא דלעיל:

מתני' קשיתיה. דליתני שאני אוכל גרידא וממילא ידענא דלאותו שמדבר אליו ומסרהב בו שיאכל עמו קאמר אלא מדתני לך ש"מ דסברה מתניתין ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וברייתא דלעיל קסברה ידים שאין מוכיחות הוויין ידים כן פירש רבי אליעזר ממיץ בשם ר"ת:

נזיר להזיר מקיש ידות נזירות לנזירות. כלומר כיון דמיתורא רבינן ידות מסתמא לדין נזירות איתרבו מה נזירות בהפלאה כלומר כשאומר הריני נזיר הרי יש כאן הוכחה גמורה שהוא נזיר אף ידות נמי לא הוו יד אי לאו דאיכא הוכחה גמורה:

אלא גבי גט. דבעי כריתות וליכא דכיון שהיתה כבר אשתו אינה כרותה ומופרשת הימנו אם לא בהוכחה גמורה:

ממה שכתבנו למדת שידים שאינן מוכיחות אינן ידים בשום מקום ר"ל דבור שאינו מושלם כל צרכו ואין דבר אחר מצטרף עמו שיהא עושאו כמושלם אין דנין אותו כמושלם בשום מקום וזהו שבמודרני הימך אין דנין אותו באיסור אכילה והנאה כמו שכתבנו ואע"פ שיש חולקין בפסק זה בקצת דברים כמה ראיות בדבר חדא שהרי אביי ורבא נחלקו בדבר ולדעת רבא אינן ידים מדכתיב נזיר להזיר מה נזירות בהפלאה שצריך שיהא מזכיר שם נזירות ואין עיקר נזירות אלא במזכיר שיהא נזיר וכן שאם אמר הריני נזיר אם יבא פלני היום אעפ"י שבא אינו נזיר הואיל ובשעה שנזר לא נתברר וכן כיוצא בזה אף ידות נזירות צריך הפלאה ר"ל שאע"פ שלא יזכיר שם נזירות שאלו כן הרי עיקר נזירות הוא מכל מקום צריך שיהא שם דבר המצטרף עמו שיהא הענין כאלו הזכיר שם נזירות כגון אם יאמר אהא שיהא נזיר עובר לפניו וכן ראיה שהרי אמרו כאן לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ותירץ אין ומוקים לה למתניתין כרבי יהודה וכו' אלמא שמואל הכי סבירא ליה וכן בקדושין ה' ב' אמר שמואל נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת והקשה לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים שהרי זו יד שאינו מוכיח הוא שהרי אפשר שלא לעצמו קדשה ופירשה באמר לה לי ר"ל הרי את מקודשת לי ולא הוצרכה אלא משום סיפא שאם אמר הריני אישיך אינו כלום הא כל שלא אמר לי אינה מקודשת וכן הלכה ואע"פ שבגרושין אם אמר הרי את מגורשת דיו ואין צריך לומר ממני בזו אף בלא ממני יד מוכיח הוא שאין אדם מגרש אשת חברו אבל קדושין הדבר מצוי לקדש בשביל אחרים ומאחר שלא בירר לי לא גמרה בעצמה להתקדש לשום אדם בכך וכן בראשון של נזיר אמרו האומר אהא הרי זה נזיר והקשו ודילמא אהא בתענית קאמר ופירשה שמואל בשכבר היה נזיר עובר לפניו ר"ל אע"פ שאינו עובר עכשו ושאל לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים שהרי זו מכל מקום הואיל ואינו עובר עכשו יד שאינו מוכיח הוא ופירשה בשנזיר עובר לפניו עכשו שאין לספק בו בדבר אחר הא כל שאמר אהא ואין נזיר עובר לפניו עכשו אע"פ שכבר עבר היום לפניו ואפילו היה תפוס בשערו או שנטל כוס של יין בידו אינו נזיר וכן הלכה ואע"פ שבקצת ספרים נמצא בסוגיא זו דברים המראים שאף בנזיר עובר לפניו יד שאין מוכיח הוא והוא שבקצת ספרים גורסין כאן במה שאמר ששאלו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו אלמא ידים שאין מוכיחות הויין ידים גירסא משבשת היא ועקר הגרסא כמו שכתבנו ר"ל אין ומוקים למתניתין כרבי יהודה ואף לגירסתם פירושה על מה שהיה שמואל מפרש בה תחלה שכבר היה עובר לפניו ולא עכשו אלא שהם נדחקים לפרשה בפנים אחרים כבר רמזנו עליהם בראשון של קדושין ואין דבריהם מתישבים כלל:

ונשוב לעניננו והוא שמאחר שהיד שאינו מוכיח אינו כלום מה שנחלקו ר' יהודה וחכמים בגופו של גט שלדעת חכמים גופו של גט ר"ל עיקרו הוא הרי את מותרת לכל אדם ושאר הדברים אינן אלא דרך ספור וטכסיס הענין לא שיפסל בכך ור' יהודה סובר שעל כל פנים צריך שיכתוב ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וכו' למהך להתנסבה וכו' הלכה כרבי יהודה וכל שלא כתב כן נפסל שאין זה יד מוכיח שמא אינו אלא כמפקירה ליעשות כהיתר לכל אדם או שמא בדבור הרי את מותרת הוא סבור לגרשה ולא בגט עצמו ואינו נותן לה הגט אלא כאומר יהא גט זה בידיך לראיה שגירשתיך בדבור זה והתורה אמרה שיגרש בספר ולפיכך צריך שיכתוב לה ודין דיהוי ליכי וכו' כלומר שבגט זה אני מגרשך וכן להתנסבא לכל גבר דתיצביין כלומר לינשא בהיתר ומכל מקום מינאי מיהא אין הגט נפסל בו שהרי אין אדם מגרש אשת חבירו כמו שכתבנו ועקר הענין הוא על ודין דיהוי ליכי וכו' ועל להתנסבא וכו' אלא שיש מקום עיון במה שאמרו בשלישי של גיטין בכתב טופסי גיטין שצריך שיניח מקום האיש והאשה והזמן אמר רבי יהודה אמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ולא הזקיק להניח מקום דיהוי ליכי וכו' ואם זה גם כן תרפו של גט ומשום דידים שאינן מוכיחות:

לא הויין ידים מה בין זה לזה ויש מתרצים בו שבודאי כך הוא אלא שמואל אמרה לדברי הכל כלומר בין לרבנן בין לרבי יהודה צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם והוא הדין שלר' יהודה שהלכה כמותו צריך להניח מקום ודין דיהוי ליכי וכו' או שמא לדעתו ודין דיהוי ליכי אינו בא אלא לגלות שהוא מגרשה בגט זה ושעושה אותה מותרת לינשא וכל שנתגלה כן הרי את מותרת הוא העקר ודיו שיניח את מקומו וכן עיקר וכבר פירשנו במקומו שיש חולקין אף בהרי את מותרת לכל אדם ושאין צריך להנחת מקום אלא לאיש ולאשה ולזמן כפשטה דמתניתין ושמא תאמר אחר שאתה מניח הנחה פשוטה ששמואל סובר כן מהו ששאלו כאן מאי דוחקיה דשמואל לאוקמיה מתניתין כרבי יהודה עד שהוצרך לומר מתניתין קשיתיה הא כר' יהודה סבירא ליה וכר' יהודה מוקים לה נראין הדברים שהמקשה היה סובר שלא היה שמואל פוסק כר' יהודה אלא מכח סתם משנתנו ושואל בה מה הוא ראה במשנתנו שהיא לדעת ר' יהודה ותירץ בה מדקאמר לך לך ויש שואלים בה שהרי בריתא השנויה למעלה סוברת דהויין ידים ואע"פ כן הוא שונה בה לך לך עד שמתוך כך גורסים אמאי תני שאני אוכל ליתני מודרני הימך לחודיה ואין צורך בכך שהבריתא כבר למדתנו שיד שאינו מוכיח יד הוא במה שאמרה מודרני הימך אסור ואחר שכבר למדתנו כן לא הוצרכה לשנות שאני אוכל בלא לך כדי להשמיענו כן שכבר למדנוה אבל משנתנו שלא הזכירה במודרני הימך שום איסור ולא נתברר מדבריו ביד שאין מוכיח אם הוא יד אם לאו היה לו לשנות שאני אוכל בלא לך ללמד שיד שאין מוכיח יד הוא אלא שבודאי סובר שאינו יד ומכל מקום כל שאמר מודרני הימך שאני אוכל אע"פ שלא אמר לך ודאי יד מוכיח הוא ונאסר באכילתו והוא שאמרו הא מודרני הימך לחודיה לא משמע דאמר אסור ואם לא כן לא היה לו לומר כן אף במודרני הימך שאני אוכל כל שלא הזכיר לך אלא אין ספק שיד מוכיח הוא:

לענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו רבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו יש בה מקום עיון שהרי טעם זה אינו נופל אלא במינאי ומחלקתם של רבי יהודה וחכמים אינו במינאי שבזו ודאי אף רבי יהודה מודה בה כמו שביררנו בהרי את מגורשת אלא מחלקתם בענין ודין דיהוי ליכי שכל שלא כתב לה כן נראה שאינו מגרשה אלא בדבור בעלמא ושטר ראיה בעלמא הוא כמו שכתבנו למעלה וכדאיתא בהדיא באחרון של גיטין ומכל מקום דרך התלמוד להתחלף בו ענין השמועות תמיד כמו שביארנו בענין המקיף את חבירו בין סוגיא שבראשון של בתרא לסוגיא שבפ' כיצד הרגל הכא חד טעמא נסיב והכא חד טעמא נסיב ואתה צריך לפרש בסוגיא זו שהם חלוקים במינאי ושאמרה רבא אף לדעתם והלכה כמותו שבמינאי מיהא לא בעינן יד מוכיח הא בענין ודין דיהוי הלכה כרבי יהודה כמו שביארנו ויש מפרשים דרבא אודין דיהוי ליכי נמי קאמר ומפני שהם סוברים שרבי יהודה חולק אף במינאי ורבנן חולקין בשתיהן אלא שהטעמים חלוקים שבמינאי הם חולקין מפני שאין אדם מגרש אשת חבירו ובודין דיהוי ליכי הם חולקין מפני שאין אדם עשוי לגרש בדבור וליתן גט לראיה בעלמא וזה שהזכיר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן נקטה לחדא טעמא ושבקה לאידך וחדא מכלל חברתה איתמר ודעת רבא שבכל עניני הגט בין בודין בין במינאי לא בעינן ידים מוכיחות וכל שלא כתב אפילו ודין לא נפסל ואף גדולי הדור נוטים לפסוק כן אלא שאף הם חוככים שלא להורות כן מחמת איסור ערוה וכיון שאף רבא לא אמרה בהדיא אלא דרך סוגיא ועיקר הדברים שלא אמרה רבא אלא דרך סוגיא שהרי במקומה במסכת גיטין נאמר בהדיא שבידים שאין מוכיחות נחלקו והלכה כרבי יהודה בודין דיהוי ליכי כמו שביארנו:

נימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים עמ"ש בקונטרסי בפ' קמייתא דקידושין במהדורא בתרא:

אמר רבא מתניתין קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ניתני שאני אוכל שאני טועם אלא ש"מ בעינן ידים מוכיחות פי' האי דמפרש שמואל מתניתין בכולן עד שיאמר כו' דבעי ידים מוכיחות כר' יהודה ולא מפרש לה דאו או קתני כדתני בברייתא ולא בעינן ידים מוכיחות כרב משום דחזו לישנא דמתניתין מדוכתא אחרינא דבעי ידים מוכיחות מדתני לך דלמאן דלא בעי ידים מוכיחות אינו צריך לומר לך כדאמר בהלכת' קמייתא דקידושין שאם אמר לאשה הרי את מקודשת אף על פי שלא אמר לי הויא מקודשת וה"נ כי אמר שאני אוכל אף על גב דלא אמר לך יהא אסור ואמאי תני לך אלא לאו ש"מ דהאי תנא בעי ידים מוכיחות וכי היכי דהכא בעי ידים מוכיחות הם ה"נ במודרני ממך ומופרשני ממך ומורחקני ממך בעינן ידים מוכיחות שאם לא פירש שאני אוכל ושאני טועם יש לומר מדיבור וממשא ומתן ומארבע אמות דידיה קאמר ולהכי מוקי מתניתין כר"י הנך מתנייתא דלעיל כיון דתני בהו אסור אסור דמשמע בחדא לישנא בלחוד אסור לא בעינן ידים מוכיחות ה"ה נמי דלא בעינן לך והאי דקתני בהו שאני אוכל לך שאני טועם לך לאו דוקא אלא תני בלשון שרגילין בני אדם לומר והוא הדין אף על גב דלא אמר לך כדילפינן מאסור אסור אלא תנא דמתניתין דלא תני אלא חד אסור לבסוף לא הוה ליה למתני לך והוה אמרי' דלא בעי ידים מוכיחות והאי אסור דתני קאי אכל חד וחד אבל השתא דתני חד אסור ותני נמי לך מוכח דבעינן ידים מוכיחות ודוקא תני לך וה"ה נמי דבעינן ידים מוכיחות בהנך לישני שאינו אסור עד שיפרש עמהן שאני אוכל לך שאני טועם לך והאי דדייק שמואל מלך הוא הדין דמצי לדיוקא ממודרני ממך דאיבעי ליה למתני מודרני בלחוד אמאי איצטריך ממך אלא לאו ש"מ בעינן ידים מוכיחות אלא משום דעיקר פלוגתא דידים מוכיחות בהרי את מקודשת לי מתנייא כדאי' בהלכתא קמייתא דקידושין דייק מלך דדמי ללי וה"ה נמי דדייק ממך אי נמי משום דנקיט האי לישנא דשאני אוכל ושאני טועם דייק נמי מלך דתני גביה ולא דייק ממך דתני גבי מודרני אבל מ"מ היא היא דמכולהו קא דייק דלמאן דלא בעי ידים מוכיחות לא צריך למימר אלא מודרני מרוחקני מופרשני שאני אוכל שאני טועם בלא ממך ובלא לך:

אמר רבא ר' אידי אסברה אמר קרא נזיר להזיר מקיש ידות נזירות לנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות בהפלאה ובריש פרק בתרא דנזיר אמרינן כי יפליא למה לי לאתויי ידים שאין מוכיחות דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הוויין ידים הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר אלא כי יפליא מבעי ליה לכדר' טרפון דאמר אין אחד מהם נזיר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ונ"ל דמשבשתא הוא התם וה"ג למיעוטי ידים שאין מוכיחות כדאי' הכא וכדמפקינן התם לר' טרפון דבעינן הפלאה וה"ה נמי לידים וה"ג התינח לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר כו' עוד ברוב ספרים מהפכים דברי אביי ורבא וגרסי הכי אביי אמר לא הויין ידים ורבא אמר הויין ידים וגם זו הגירסא משבשתא היא ואיפכא גרס כי הכא ובמקצת ספרים כתוב כי הכא והיא עיקר:

לימא קסבר שמואל. כיון דקאמר דמודרני לא משמע ליה זה יותר מזה אם לא אמר שאני אוכל אם כן לדבריו לא הוו יד מודרני וחביריו כלל. וקצת נראה כפירוש שני. ויש לישבו אפילו לפירוש ראשון דהא דאסרינן ליה בדיבור ובמשא ובמתן ובעמידת ארבע אמות לא משום יד אלא עיקר שלש אלו הכי משתמעי ולא משום יד לבד. הרא"ם ז"ל. אבל הרנב"י ז"ל כתב וז"ל: אלא ודאי מדקא בעי תנא דמתניתין לך עם שאני טועם שמע מינה סבירא ליה דבעינן ידים מוכיחות אם כן רישא דמודרני ממך נמי לא כלום הוא דלאו יד מוכיח הוא דלאיסור קא מכוין עד דאמר נמי שאני טועם לך. ואי אמר מודרני ממך שאני אוכל ולא אמר לך איפשר לומר דאסור דיד מוכיח הוא דמשל חבקרו דקא משתעי בהדיה קאמר. דדוקא בשאני אוכל בלא מודרני ממך הוא דלא הוי יד מוכיח בלא לך אבל מודרני ממך שאני אוכל איפשר דהוו ידים מוכיחות. אבל אין כן דעת רבינו ז"ל שכתב דכל היכא דלא אמר לך בין מודרני ממך בין אמר מודרני ממך שאני אוכל לא משמע דאמר אסור אלא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלן משמע. פירוש דמודרני הימך שאני אוכל לאו לאיסורא קא מיכוין אלא שאני אוכל תנאה הוי מודרני ממך דלא לאישתעויי בהדך אם אני אוכל עד יום פלוני או אם אני אוכל היום דלשון שאני כמו אם אני. עד כאן. וכן בפירוש וז"ל: ואם נפש אדם לומר והא בהפך מתניתין דלעיל קאמר שאני אוכל לך וקמתריצנא דרבנן היא דאמר הויין ידים ההוא לך לך לאו דוקא דהא דקאמר בהו לך לך לאו משום דבעי ידים מוכיחות ודייקא נמי מדקתני אסור אסור ובמודרני לחודיה הוי אסור ואף על גב דליתנהו ידים מוכיחות. עד כאן. וז"ל הרא"ם ז"ל: מתניתין קשיתיה דמתוכה משמע דתנא דמתניתין בעי ידים מוכיחות מדקאמר לך עם שאני אוכל. ויש מפרשים מתניתין קשיתיה מדקאמר שאני אוכל לך עם מודרני ממך דאי הוי יד שאינו מוכיח יד לא צריך לומר שאני אוכל עם מודרני ממך. ואינו נראה בעיני מדקתני בברייתא אסור אסור. עד כאן.
ואי קשיא כיון דסבר שמואל דסתם מתניתין אתיא אליביה דר' יהודה אם כן סבירא ליה הכי ואם כן למה דחיק התלמוד בתחילת נזיר לאסבורי לשמואל דהויין ידים דמוקי שמואל אהא בנזיר עובר לפניו ואז הוי יד ואף על פי שאינו מוכיח דמה הוכחה יש אפילו בנזיר עובר. ואי לא אפילו יד לא הוי דדילמא אהא בתענית קאמר ואף על פי שנזיר עובר לפניו אין זה הוכחה דדילמא אהא בתענית קאמר. ויש מפרשים דהכי פירושו בנזיר כמו בכאן לימא קסבר שמואל לא הויין ידים ונוכיח מכאן דכן סבירא ליה. ומתרץ אין ודאי סבירא ליה ולהכי בעי נזיר עובר לפניו אבל אין עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר ולא הוי מוכיח דלנזירות קאמר. וכן מוכיח בקידושין פרק קמא דמוכיח מדבעי שמואל נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר ולא הוי מוכיח דסבירא ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. הרא"ם ז"ל. וז"ל שיטה: שמע מינה בעינן ידים מוכיחות. כיון דסבר שמואל דבעינן ידים מוכיחות אם כן אמאי דחיק תלמודא לימא קסבר שמואל דידים שאינן מוכיחות אינן ידים ודחיק תלמודא לשנויי כשנזיר עובר לפניו אבל אין נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר ואפילו יד לא הוי. ואדרבא הוה ליה לשנויי דאין הכי נמי כדמשמע בשמעתיה וכדמשמע פרק קמא דקידושין דסבר שמואל דידים מוכיחות בעינן וצריך לומר הרי את מקודשת לי. וי"ל דהיינו הא דמשני כשנזיר עובר לפניו פירוש ואז הוו מוכיחות וליכא ספיקא במילתיה. אבל בשאינו עובר לפניו אינן מוכיחות דאיכא לספוקי דילמא אהא בתענית קאמר ולכך לא הוי נזיר. עד כאן.

אביי אמר הויין ידים. בנזיר פרק הכותים אשכחינן פלוגתא דאביי ורבא איפכא והוא כמו איכא דאמרי והרבה כאלה יש היפוכין בתלמוד. הרא"ם ז"ל.

מה נזירות בהפלאה. דלא חשיב נזירות עד שיפרש שם נזירות אף ידות נזירות דנפקי מלהזיר צריך לפרש שם נזירות דבעינן ידים מוכיחות. וכי היכי דאשכחן בידים דנזירות הכי נמי בידות נדרים דהא איתקש להדדי כדאמרינן לעיל. הרי"ץ ז"ל:
אמר רבא אידי אסברא לי מאי טעמא אמרי בידות נזירות דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אמר קרא נזיר להזיר. נזיר היינו נזירות גופיה לא חשיב ליה קרא נזירות עד שיפרש שם נזירות כדכתיב כי יפליא לנדור נדר נזיר ומתרגמינן ארי יפריש. אף ידות נזירות דנפקי מלהזיר צריך לפרש הנזירות דבעינן ידים מוכיחות. משום הכי מהדרינן ליה נמי אלהזיר ולא ליבעי היקישא משום דפשטיה דקרא בנדר נזיר קמיירי ולא בנדרים אלא אנן הוא דמפקי מיניה משום דלנזר נזיר ריבוייא דקרא הוא דאי בעי מצי למכתב להזיר נזיר. וכיון דעיקריה דקרא בנזיר כתיב על כרחין כי יפליא אנזיר דסמיך ליה קאי ולאו אלהזיר. מדעת שיטה.

מקיש ידות נזירות. לאו היקישא הוא דאם כן תיקשי לאביי. אלא מסברא קאמר דאין לנו לרבות ידים אלא מענין הנזירות בהפלאה בהוכחה ולאו בכי יפליא תליא טעמא (בנזירות) כנזירות עצמה דאפילו בלא כי יפליא לא הוינן מרבי אלא ידים מוכיחות. הרא"ם ז"ל.

והיכא דאמר לחבריה שאני אוכל לך ולא קאמר לא קונם ולא מודרני ממך איכא מאן דאמר דיד מוכיח הוא. חדא דבכולה סוגיין לא שקלינן וטרינן אם יד מוכיח הוא אם לאו אלא אמודרני לחודיה אבל בשאני טועם לך לא שקלינן וטרינן משום דודאי יד מוכיח הוא דקונם מה שאני אוכל משלך קאמר. ותו דברייתא קתני בגמרא מודרני לך אסור שאני טועם לך אסור ולא חשש שמואל אלא לתרץ רישא דמודרני ממך אסור אבל בסיפא דשאני טועם לך לא פליג כדאיתא בסוגיא בגמרא. וכי תימא ואי לא קאמר אלא שאני אוכל לך מנא לן דקונם שאני אוכל לך קאמר דילמא בשבועה הוא דקאמר שבועה שאני אוכל לך כלומר שהוא נשבע שיאכל משלו דלשון שאני אוכל שפיר משמע דאכילנא כדקאמר בשבועות שבועה שאוכל לך דהוא דאכילנא. איכא למימר אם איתא דשאני אוכל לך שבועה שאוכל לך רצה לומר לא לימא שאני אלא לימא שאוכל לך. דגבי שבועה לא משכחת להאי לישנא דשאני אלא גבי קונמות הוא דמשכחת לה שפירושו מה שאני אוכל לך משלך. הרנב"י ז"ל.

אמר לך אביי וכו'. אמר לך רבא וכו'. לאו אביי ורבא קא מתרצי לה אלא רבנן דתרציה לגמרא דנדרים קמתרצי לה אליבא דאביי ורבא כלומר יכולים הם להשיבך ולומר לך אנא דאמרי וכו'. ואינהו סברי דטעמייהו דרבנן ור' יהודה לאו כדפרשינן לה במסכת גיטין בפרק המגרש דרבנן סברי לא בעי ידים מוכיחות הילכך אף על גב דלא כתב ודין נמי ור' יהודה סבר בעינן ידים מוכיחות הילכך טעמא דכתב ודין התם הוא דהוי גט אבל לא כתב ודין לא הוי גט. אלא היינו טעמייהו דרבנן ור' יהודה דרבנן סברי לא בעי ידים מוכיחות ואף על פי שלא כתב לה הרי את מגורשת ממני שפיר דמי ואפילו שאינו אלא ידות שהרי לא פירש שם סדר על הגט דכיון דכתב לה הרי את מותרת לכל אדם ממילא ידעי דאיהו מגרש לה מדעת והואיל וכן הוי גט דגט כריתות בעינן והאיכא שהרי התירה לכל אדם. ור' יהודה סבר לא הוי גט עד שיהא הידים מוכיחות (שהרי) שהוא מגרש אותה הילכך אם כתב ודין דהוי ליכי מינאי דמוכח השתא גיטא דאיהו מגרש לה הוי גט ואי לא לא הוי גט דכיון דלא מוכח מילתא לא חשיב גט כריתות. ובכמה מילי אשכחן כי האי גוונא דבחדא דוכתא מתרצינן לה למילתא בחדא גוונא ובאידך דוכתא מתרצינן לה בחדא גוונא כי ההיא דתנן במנחות בפרק הקומץ פיגול בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ כו' דהתם בפרק הקומץ מוקמי לה בחד טעמא ובמסכת זבחים בפרק בית שמאי מוקמי לה בטעמא אחרינא. ואמרינן נמי בפרק אלו הן הלוקין קסבר ר' שמעון לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואלו בשמעתא קמייתא דשבועות פסקי דאין לוקין עליו. שיטה. וכתב הרי"ץ ז"ל: ונראה לי כי ודאי בתרתי פליגי וכו' ככתוב לעיל. או נוכל לומר דלהכי נקט הוכחה דליכי מינאי משום דאיירי לעיל בהוכחה דשאני טועם לך. עד כאן.

אלא גבי גט. ואי תקשי לאביי קשיא מתניתין דאוקימנא כר' יהודה. ויכולין אנו לומר דאביי לא סבירא ליה ההיא דשמואל דמה דמוקי שמואל מתניתין כר' יהודה לתקוני מתניתין לפי מה שסובר דלא הויין ידים קא עביד אבל לאביי הויין ידים ומתניתין לא איירי במסרהב מתניתין לא קשיתיה כשמואל ואם כן בלא לך לא הוי יד כלל. והאי סברא אית ליה לאביי פירוש שני. הרא"ם ז"ל. וזה לשון שיטה: עד כאן לא קאמר ר' יהודה כו'. ואם תאמר אם כן לאביי מתניתין דאמר לעיל דבעינן מוכיחות בנדרים מדקתני אוכל לך מני לא ר' יהודה ולא רבנן. וי"ל דאביי לא משמע ליה משמעותא דלך אלא קסבר דשמואל מסברא דנפשיה הוא דקאמר הכי ודוקא משום דסבירא ליה לשמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים קמהדר מדיוקא דמסייעא ליה ולא אליבא דר' יהודה מפרש. עד כאן.

לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. מדאמרינן נימא קסבר שמואל ואמרי אין משמע ודאי דשמואל הכין סבירא ליה ככתוב בהר"ן ז"ל. אי נמי משום דדילמא סבירא ליה לשמואל דגט מוכחא מילתא דבגט מגרש לה ושאין אדם מגרש את אשת חבירו כסברא דרבא דבסמוך. ואי קשיא לך (קא) הא דאמר שמואל בריש פירקא קמא דקידושין הנותן כסף לאשה ואמר לה הרי את מקודשת (לי) הרי זו מקודשת וכן לענין גיטין נתן גט לאשתו ואמר לה הרי את מגורשת הרי את מותרת הרי זו מגורשת ואמר ליה רב פפא לאביי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואהדר ליה אביי לא הכא במאי עסקינן דאמר לי אלמא לרב פפא אי סבירא ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים בעי מנאי ודלא כסברתיה דרבא וקשיא לפירוקא בתרא דכתיבנא. לא היא חדא דאביי הוא דמתרץ לה התם ואיהו לית ליה הא סברא דרבא אלא מיפלג פליג עליה וקסבר אדם מגרש אשת חברו. ועוד דודאי משמע מהתם דלא קשיא ליה לרב פפא התם אלא קידושין דלא מוכחא מילתא דלדידיה מקדש לה אבל גט לא קשיא דכיון דיהיב לה גט וכתיב כדיניה לא חיישינן אי לא אמר לה בשעת נתינת הגט הרי את מגורשת ממני. והיינו דלא תירץ אביי אלא הרי את מקודשת לי וכדמהדר ליה הכא במאי עסקינן דאמר לי ולא קאמר הכא במאי עסקינן דאמר לי וממני. וכן לענין הגט דנקט התם אינו אלא משום סיפא דאמר לה איני אישיך איני בעליך לא אמר כלום וכדאמרינן התם בהדיא דמשום סיפא נקט להו. וכן נראה מדברי ריא"פ והרב בעל הלכות והרמב"ם ז"ל שכתבו בפסקיהם בקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי כתירוציה דאביי ובגט לא כתבו אלא לשון שמואל ממש הרי את מגורשת הרי את מותרת הרי זה גט ולא כתבו הרי את מגורשת ממני וכן כתבתיה במקומה בפרק קמא דקידושין בס"ד. ומכל מקום נראה לי דלאו למימרא דאי לא אמר לך ידים שאין מוכיחות הויין ואינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך וכלישנא ממש דמתניתין. דהא ליתא דכיון דאמר מודרני ממך שאני אוכל ידים מוכיחות הויין לכולי עלמא דאכילתו אסר אנפשיה וכההיא דרבי יוסי ב"ר חנינא דאמר מודרני ממך הוא אסור וחברו מותר כלומר כשאמר מודרני ממך מאכילה. ותדע לך מדאמרינן לעיל אלא הכי איתמר טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הא מודרני ממך לחודיה לא משמע דאמר אסור מאי טעמא דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך מופרשני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות דידך וכו' דאלמא שמואל לא קרי להו ידים שאין מוכיחות אלא בשלא הזכיר כלל ענין האיסור דאי לא תימא הכי לישמעינן רבותא טפי ולימא טעמא דאמר שאני אוכל לך הא לא אמר לך לא אלא ודאי כל שאמר שאני אוכל אסור לכולי עלמא. ורבא הכי קאמר שמואל יתורא דמתניתין קשיתיה אמאי תנא שאני אוכל לך ליתני שאני אוכל לחודיה דאלו תנא שאני אוכל ולא תנא לך ודאי אכילתו אסר אנפשיה לכולי עלמא אלא דלא דייקא מתניתין בעלמא אי בעינן ידים מוכיחות או לא דאי משום דלא קתני מודרני ממך מופרשני ממך לחודיה דילמא הכי קאמר טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאינו אסור אלא באכילה הא לא אמר שאני אוכל אסור אפילו בהנאה כלישנא דלעיל דידים שאין מוכיחות הויין ידים ואי נמי דילמא הוה אמינא איפכא דטעמא דאמר שאני אוכל הוא דאסור הא מודרני לחודיה אפילו ידים שאין מוכיחות לא הויין דלא משמע דאמר אסור כלל משום הכי תנא שאני אוכל אבל אכתי לך למה לי אלא בודאי דאתא לאשמועינן מיתורא דמתניתין אעלמא דידים שאין ידים מוכיחות לא הויין ידים. הרשב"א ז"ל.

אמר רבא מתניתין קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך. הכי גרס בכל הספרים ולך לך קא דייק דאי איתא דידים שאין מוכיחות הויין ידים לא הוה ליה למיתני לך אלא שאני אוכל ושאני טועם לאשמועינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים. ואי קשיא לך ברייתא דלעיל דאית ליה הויין ידים ואפילו הכי קתני שאני אוכל לך. יש לומר דשאני התם דכיון דקתני בהדיא מודרני ממך הרי זה אסור הא אשמועינן בהדיא דהויין ידים והילכך לא איצטריך למיתני שאני אוכל בלא לך לאשמועינן הכין. אבל במתניתין דלא ידעינן מאי סבירא ליה לתנא דמתניתין אם איתא דהויין ידים סבירא ליה לא הוי למיתני לך. ויש מי שאמר דהכי גרסינן אמאי תני שאני אוכל שאני טועם כלומר לא הוה ליה למיתני שאני אוכל כלל אלא מודרני ממך הרי זה אסור. ואין צריך למחוק הספרים דשפיר מיתרצא ההיא ברייתא דלעיל. הרשב"א ז"ל.

ורבא דאמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן לא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו וכו'. כך כתוב בספרים. ולאו דוקא דמהאי לישנא משמע דבגט מיהא לא בעו ידים מוכיחות וליתא לכשתמצי לומר דרבא אפילו לרבנן אמרה למילתיה אפילו בגט נמי בעינן ידים מוכיחות אלא אף על גב דלא כתיב ביה מנאי עיקר מוכיח הוא לפי שאין אדם מגרש אשת חברו. אלא הני ידים מוכיחות דבעי ר' יהודה קאמר והכי קאמר עד כאן לא קאמרי רבנן לא בעינן מנאי כדבעי ר' יהודה משום ידים מוכיחות אלא גבי גט דהוי מוכיח ממש לפי שאין אדם מגרש את אשת חברו. הרשב"א ז"ל.

אמר לך אביי וכו'. אמר לך רבא וכו'. ואיכא למידק אשמעתין דמהכא משמע דפלוגתיהו דרבנן ור' יהודה בגט היינו אי בעינן מינאי או לא ובגיטין בפרק המגרש מפורש בהדיא בגמרא דבדין פליגי דר' יהודה סבר בעינן ודין דאי לא כתיב ביה ודין לא מוכח דמגרש לה בגט אלא בדיבורא בעלמא וגט לראייה בעלמא ורבנן סברי דמוכחא מילתא דבגיטא מגרש לה. ויש מפרשים שזו ממקצת ההלכות המתחלפות בתלמוד דהכא נסיב האי טעמא והתם נסיב ליה טעמא אחרינא. ועל כן אמרו דלענין פסק הלכה קיימא לן כרבא כרבנן דאמר דאינו צריך מינאי וכטעמא דאמר שאין אדם מגרש אשת חבירו וקיימא לן דבעינן ודין וכדאיבעיא לה במקומה בפרק המגרש ואתיא למפשטה מדאתקין רב יוסף רבא בגיטא וכו' ואילו ודין לא קאמר ואסיקנא אטו כולהו מי קאמר אלא בעינן הכא נמי בעינן. ולדידי קשיא לי היאך איפשר לומר דבמינאי פליגי דהא ודאי צריך הוא לכתוב בגט שמו ושמה ואפילו בדיעבד כדאיתא בהדיא בפרק המביא תניין גבי ההוא גברא דעאל לבי כנישתא ויהיב ספר תורה לדביתהו וכיון שכן אפילו לא כתיבי מינאי מוכחא מילתא ודאי דאיהו מגרש לה והיכי בעי ר' יהודה מינאי דהא איהו איכתיב בהדיא בגיטא ואיהו הוא דמגרש לה. ועל כן נראה לי דשתי הסוגיות כל אחת מוכחת על חבירתה דבתרתי פליגי בודין ובמינאי. דר' יהודה סבר דאי לא כתיב ודין אמרינן בדיבורא גירשה ושטר ראיה בעלמא דכיון שכן אפילו כתיב ביה ודין וכתיב ביה שמיה אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא דדילמא איהו בדיבורא מגרש והכי קאמר אנא פלניא פטר ותריך אנתתי בדיבורא בעלמא ודין דהוי ליה ספר תרוכין מאיש אחר ולא ממני הילכך צריך לכתוב ודין וצריך לכתוב מינאי. ורבנן סברי דמינאי נמי לא צריך דאין אדם מגרש אשת חברו שאינו כתוב בגט אלא מי שנכתב שמו בגט איהו הוא דמגרש וכיון שכן דילמא בדבור גירשה לא חיישינן דגיטא לאו לראיה עבדי ליה אלא לגרושי ביה וכיון דיהביה ניהלה ודאי למילתיה ולדיניה דהיינו לגירושין יהבינן ולא לראיה בעלמא. והתם בפרק המגרש נסיב לה חד טעמא והוא הדין לאידך והכא נסיב חד טעמא והוא הדין לאידך לומר דאין אדם מגרש אשת חברו ואין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה. ולהאי פירושא איכא למימר דלא בעינן ודין. וקיימא לן כרבא דהוא בתרא דאמר דלא פליגי רבנן בידים מוכיחות ואיהו נמי כוותיהו סבירא ליה בגט דאין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה ואין אדם שאינו נזכר בגט מגרש אשת חברו (זה). ואף על גב דאיבעי לן במקומה ולא איפשיטא הכא איפשיטא כיון דאמרינן בכולה סוגיין דרבא אמרה אפילו לרבנן והתם נמי לכאורה הכי משמע דהא סברא קמייתא דגמרא הכי הות דלא בעינן ואף על גב דאתינן למפשטה מדרב יוסף מדרבא ודחינן ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בעינן הכא נמי בעינן לאו ברוקא אמרו כן דבעינן אלא בדרך דיחוי בעלמא כלומר דאי משום הא (דרב יוסף) דרבא לא דייקינן דלא בעינן דאיכא למימר דבעינן. ומכל מקום כיון דסברא קמייתא בתלמודא מיתחזיא דלא בעינן ואשכחן הכא דאית ליה לרבא הכין לא שבקינן האי סברא ותפסינן דחייא בעלמא דתלמודא. ומיהו כיון דאיסורא דאורייתא ואיסור ערוה החמורה היא חיישינן לה דהכא נמי לאו רבא אמרה בהדיא דנימא דרבא הכין סבירא ליה אלא אנן הוא דאמרינן דדילמא רבא אפילו לרבנן אמרה. וכן נראה מדברי הריא"ף ז"ל. ומכל מקום היכא דכתיב ודין ומינאי וכי יהיב לה ניהלה לא אמר ליה הרי את מגורשת ממני אלא הרי את מגורשת לבד הרי זו מגורשת כסתמא דמימרא דשמואל דבפ"ק דקידושין. וכן נראה מהלכות הריא"פ והרב בעל הלכות גדולות והרמב"ם ז"ל וכמו שכתבתי שם בקידושין וכמו שכתבתי למעלה. הרשב"א ז"ל.

בר"ן לא הוויין ידים ואיכא לאקשויי מדאמרינן בפ' כו' מוכיחות נינהו דאיכא למימר הכי קאמר כו' כצ"ל:

גמרא דתנן גופו של גט כו' רי"א ודן כו'. נשמט כאן ע"י המעתיקים וגט פטורין כדאיתא לקמן ועי' תוס' שם בגיטין ובמש"כ שם (סה ב):

ר"ן ד"ה רי"א ודין. והכי נמי מוכח בפ"ק דקדושין דשמואל הכי ס"ל דאמר התם כו'. כצ"ל:

גמ' אמאי דחיק שמואל. כעין זה פסחים דף עח ע"ב:

בר"ן ד"ה ר' יהודה כו' נימא דמשום דהכי סבירא לי. עיין גיטין יג ע"א תד"ה והא לא משך:

(ה ב ר"נ) ד"ה אמר רבא וכו' ס"ל לשמואל מתני' חדא קתני וכו'.—דברי הר"נ תמוהים, דאי מתני' אתיא כרבנן, דסברי ידים שאינן מוכיחות הוויין ידים, הרי י"ל דתרתי קתני וכדתני לעיל (ד ב). ומאי דאמר שמואל מתני' חדא קתני אינו אלא משום דמוקי מתני' כמ"ד ידים שאינן מוכיחות לא הוויין ידים. וכן משמע מפי' המיוחס לרש"י ומפי' הרא"ש ז"ל (מאדוני אבי מורי ר' חיים שלמה זללה"ה).

לימא סבר שמואל ידים שאין מוכיחות כו'. דהכא הואיל ולא אמר ממש שאני אוכל לך אמרינן לא מוכחא מילתא דבאכילה קאמר ולא מיתסר באכילה: רבי יהודיה אומר ודין די יהוי ליכי וכו'. דקסבר אי לא כתב ביה ממש ודין לאו מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים: לוקמה למתני' כרבנן. לימא אע''ג דקאמר מודר אני ממך או מרוחק אני ממך לחודיה אשור באכילה ואע''ג דלא אמר שאני אוכל לך דידים שאין מוכיחות הויין ידים כרבנן דאמרי לא צריך למיכתב בגט אלא הרי את מותרת לכל אדם: מתני' קשיתיה. דלא מצי לאוקמה כרבנן: ליתני שאני אוכל או שאני טועם. למה לי למימר לך אלא להכי קתני לך דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואי קתני שאני אוכל בלבד ולא קאמר לך לא הוה משמע דמודר מחבירו דבעינן ידים מוכיחות וכי אמר נמי מודרני ולא אמר שאני אוכל לך לא משמע דבאכילה קאמר אלא דלא מישתעינא בהדך: מקיש ידות נזירות. כדאמרינן לעיל דמלהזיר נפקא ידות נזירות: מה נזירות בהפלאה. דבעינן שיפרש לנזירות דכתיב כי יפליא (במדבר ו) אף ידות נמי בעינן שיפרש לדיבורו דאי לא מפרש לא הוי כלום דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים: דבעינן כריתות. שכורת בינו לבינה דבעינן שיפסיק לדיבורו:

לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים מדקאמר מודרני ממך שרי. ומשני אין כלומר ודאי סבר דלא הויין ידים ומוקי לה למתניתין כרבי יהודה דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי אגרת וכו' במאי קמיפלגי רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ולא בעי ודין וכו' ורבי יהודה סבר לא הויין ידים מדקבעי לומר ודין דאי לא כתב ודין בגט הוי כמגרש בדבורא בעלמא ושטר ראיה בעלמא הוא וכן משמע פ' המגרש דקאמר דקריא למוכיחו' מודין ולקמן בשמעתין משמע דהמוכיח הוי מלישנא דמנאי מדקאמ' עד כאן לא קאמר התם לא בעי' ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אלמא דמלישנא דמנאי קדייק: ואמאי דחיק שמואל לאוקמא מתני' כרבי יהודה לוקמא כרבנן. תימה הלא יש לו לאוקמה כר' יהודה משום דס''ל כוותיה ויש מתרצים דמוטב לאוקמא כרבנן ואע''ג דהוא לא ס''ל ועתה להך לישנא משמע דשמואל סבר דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והכי מוכח סוגיא דקידושין (דף ה:) גבי הרי את מאורסת דקאמר לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים לא דאמר הרי את מאורסת לי אבל אי לא אמר לי לא והיינו כסוגיא דהכא מיהו תימה גדול מאי פריך מאי דוחקיה לאוקמה מתני' כר' יהודה דשינויא דשנינן שנויא דחיקא הוא מוטב לאוקמה כרבנן והוא לא ס''ל ועוד הקשה הר''ר יוסף מהאי דפרק כל הגט (דף כו.) דקאמר הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן וקאמר שמואל עלה דההיא אף מקום הרי את מותרת לכל אדם פי' משום דהוא עיקר של גט ואי סבירא ליה כר' יהודה א''כ צריך שיניח מקום ודין שהרי ודין הוי עיקר לר' יהודה להכי ל''ג (אין) כ''א ושמואל מוקי לה למתני' כר' יהודה והוא סבר לה כרבנן ואז ניחא דפריך. שפיר לוקמא כרבנן כיון דגם הוא סבר כרבנן מיהו קשה מההיא דקידושין דמשמע שמואל אית ליה דלא הויין ידים ור''י מחלק בידים שאין מוכיחות גרועות כי ההיא דקידושין דאם לא אמר לי הויין גרועות טפי מדאי (דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו) וכן ההיא דנזיר דפריך עלה דאמר האומר אהא ה''ז נזיר ופריך ודילמא אהא בתענית קאמר ומוקי שמואל שהיה נזיר עובר לפניו ולהכי צ''ל הכא לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומשני לא שמואל מוקי לה למתני' כר' יהודה פירוש לעולם קסבר הויין ידים חשובות כי הכא מודרני ממך ומוקי לה למתני' כר' יהודה והוא לא סבירא ליה ובהא ניחא ההיא דריש פ''א דנזיר משום דאהא הוי ידים גרועות משמע כוליה גופיה וזהו תענית דנזיר לא הוי כוליה גופיה ולהכי צריך לאוקומה בנזיר עובר לפניו וכן ההיא דקידושין כדפי' התם ור''ת גרס אין השתא יש ליישבו ודייק אין ידים גרועות כי התם לא הויין ידים אבל ידים חשובות ס''ל דהויין ידים: מתני' קשיתיה מאי איריא התם שאני אוכל לך בלא לך נמי אלא ש''מ דלא הויין ידים וקשה מברייתא דלעיל דאמר שאני אוכל לך משמע כמו כן דאי לא אמר לך לא מועיל וי''ל דכיון דגלי דמודרני ממך מועיל משמע ממילא לך לאו דווקא ובלא לך נמי מהני: ליתני שאני אוכל (לך) שאני טועם. פי' בלא לך וא''ת א''כ לא הוה ידעינן למאן קאמר וי''ל דמיירי במסרבין בו לאכול והוא ממאן וא''כ לאותו שמפציר בו לאכול קאמר שאני טועם שאני אוכל משלך ואפי' בלא לך שמעינן הכי וא''ת אכתי מאי תירץ דהנך ברייתא דלעיל דקתני אסור תרי זמני דמשמע דמודרני לחוד אסור ולא שאני אוכל לך וי''ל כיון דאוקמא טעמא דשמואל משום דידים שאין מוכיחות דפליגי תנאי בעלמא בגיטין א''כ נתרץ דהנך ברייתא דלעיל כרבנן דרבי יהודה דסברי דידים שאין מוכיחות הויין ידים ושמואל סבר כר' יהודה דמעיקרא שלא היה מעמיד טעמא דשמואל משום שאין מוכיחות וא''כ הוי טעמא דשמואל משום דלא חשוב יד מודרני בלא שאני אוכל להכי הוה קשיא ליה לשמואל מהנך ברייתא דלא מוכיחות פלוגתא דתנאי בהכי אבל השתא דטעמא דשמואל משום שאין מוכיחות ניחא כדפרי' צ''ע לשמואל כשאני אוכל בלא מודרני אם מועיל אם לאו ופר''י כר' יהודה דמתני' שאומר שאני אוכל לך משמע דשאני אוכל לך מועיל. בלא מודרני אפי' לשמואל וכ''נ דודאי מודרני בלא שאני אוכל לך הוי ידים שאין מוכיחות כדמפרש טעמא דילמא דלא משתעינא בהדך קאמר אבל כשאני אוכל לך או איני טועם לך הוו ידים מוכיחות והקשה ריצב''א א''כ לא מצינו ידים ורגלים דא''כ כל מה שידבר אדם עם חבירו יהא נדר שאם אמר אני אוכל או אוכל לך הוי נדר לגי' דשאני . אוכל וי''ל דלא קשה מידי דווקא כשאני אוכל או בשאיני בשי''ן הוי יד לפי [שחטף] וחסר [ומנע] לשונו שמדלג קונם שהיה לו לומר או בתחילה או בסוף אבל אני אוכל לך או איני אוכל לך בלא שי''ן לא הוי יד כלל וא''ת כיון דשאני אוכל לך מועיל בלא מודרני אבל מודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל לך מנלן דשאני אוכל הוי יד לנדר דילמא הוי יד לשבועה שמדלג שבועה לכתחילה וי''ל דבשבועה רגילות לומר שבועה שאוכל או שלא אוכל אבל שאני או שאיני שייך לנדרים וא''ת למאי דפרישית דשאני אוכל הוי יד בלא מודרני גם לשמואל והא לעיל בתחילת סוגיא כדפריך ליה מהנך ברייתא משני שמואל דברייתא שניה וכבר אמר מודרני ממך משמע בהדיא דשאני אוכל לא מהני בלא מודרני ויש לדחות שלא בא אלא להשמיענו דמודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל לך ועי''ל דודאי מעיקרא שהיה סובר טעמא דשמואל דלא הוי מודרני יד כלל בלא שאני אוכל לך אז ודאי צריך לומר דה''ה שאני אוכל לך לא הוי יד ואינו מועיל בלא מודרני אבל למסקנא דאסיקנא דטעמא דשמואל משום יד נאמר ודאי דשאני אוכל הוי מוכיח שפיר בלא מודרני כדפרישית א''כ גם לשמואל מועיל שאני אוכל בלא מודרני כ''נ למהר''ף נ''ע מיהו ר''י פירש דשאני אוכל אינו מוכיח בלא מודרני: אמר קרא נזיר להזיר לרבות ידות נזירות כנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות בהפלאה: ע''כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט משום דמוכח דמיניה הוא דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא מי שמעת להו. תימה לר''י תיקשי ליה ברייתא דלעיל מודרני ממך אסור אלמא דהויין ידים וקשה לאביי מתני' דאמר שאני אוכל לך אבל בלא לך מותר וי''ל דלא ס''ל לאביי כשמואל אבל י''ל דלך לאו דוקא או שמא למסקנא ניחא דאביי כרבנן ורבא כרבי יהודה אבל קשה דבפ''ב דנזיר (דף סב.) קאמר איפכא דאביי אית ליה הויין ידים וי''ל דהני שיטות הפוכות שבתלמוד וההיא דהתם כאיכא דאמרי אבל גירסא דהכא כר' יהודה כדמוכח התם [עיין תוס' נזיר שם ד''ה איש]: :

ר"ן
ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים דדילמא מודרני הימך דלא משתעינא בהדך משמע וכו' ואפילו בדבורא נמי לא מתסר דלא ידעינן אי להנאה איכוין אי לדבורא איכוין ולכל חד וחד הוו להו ידים שאין מוכיחות וכיון דטעמיה דשמואל משום דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ליכא למפרך עלה מברייתא דכיון דפלוגתא דתנאי הוא אי הויין ידים אי לא איכא למימר דתנא דברייתא סבירא ליה דהויין ידים ושמואל דייק ממתני' דלא הויין ידים דלעיל כי פרכינן מברייתא היינו משום דהוה סבירא לן דאפילו ידים נמי לא הוי. ואיכא מאן דאמר דבמודרני הימך אפילו לשמואל אסור לאשתעויי בהדיה ובמופרשני למעבד משא ומתן בהדיה ובמרוחקני למיקם בד' אמות דיליה והיינו אסור דברייתא ושמואל אאכילה קאי לומר דלא מתסר באכילה עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך: לימא קסבר שמואל וכו' אין שמואל מוקי לה למתני' כר' יהודה. כלומר אין ודאי הכי סבירא ליה לשמואל דמוקי למתני' כר' יהודה: גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. ולא צריך למכתב ודין דבלא ודין משמע דבהאי גיטא מגרש לה ואיהו הוא דקמגרש לה דידים שאין מוכיחות הויין ידים: רבי יהודה אומר ודין וכו'. דאי לא כתוב ודין הויין ידים שאין מוכיחות דדילמא בדבורא מגרש לה כדלקמן. ומדאמרינן לימא קסבר שמואל משמע ודאי דסבירא ליה לשמואל גופיה הכי דלאו לפרושי מתני' בלחוד אתא וכ''ת א''כ היכי מקשינן ואמאי דחיק שמואל ומוקי לה למתני' כר' יהודה נימא דמשום דהכי ס''ל. לאו קושיא היא דאי לאו דדייק שמואל ממתני' דאתיא כר' יהודה לא שביק רבנן ועביד כר' יהודה. וה''נ מוכח בפ''ק דקדושין (דף ה:) דשמואל גופיה הכי ס''ל דאמרינן התם האומר לאשה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת וכן בגרושין הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת ומקשינן התם למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים כלומר מדקאמר הרי זו מקודשת אע''ג דלא אמר לי והתנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו דמשמע דהא לאו הכי הוו להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים. ומשני הב''ע דאמר לה לי אלמא שמואל גופיה ס''ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. ואיכא לאקשויי מדאמרינן בפ' כל הגט (גיטין כו.) גבי מתני' דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו' אמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואילו ודין לא קאמר אלמא לשמואל לא צריך ודין וי''ל דדילמא שמואל סבירא ליה דאפילו למ''ד ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים גבי גיטין לא צריך ודין דבלאו ודין הוי מוכיח משום דאין אדם מגרש אשת חבירו כדאמרינן לקמן בשמעתין. תדע לך דהתם בקדושין עלה דהך דקאמר שמואל האומר לאשה הרי את מקודשת וכו' וכן בגרושין הרי את מגורשת וכו' שני ליה הכא במאי עסקינן דאמר לה לי כלומר דאמר לה הרי את מקודשת לי ואילו גבי גרושין . לא שני ליה מידי והוה ליה למימר בגרושין נמי דאמר לה ממני אלא ש''מ דבגרושין משום דאין אדם מגרש אשת חבירו כי לא אמר ממני נמי הוו ידים מוכיחות. וכי אמרינן התם וכן בגרושין לאו לענין לי וממני קאמר אלא למאי דאמר התם בסוף מילתיה דהיינו איני אישך אשוינהו וכדאיתא התם. א''נ י''ל דשמואל אפילו בגרושין נמי סבירא ליה דבעי דאמר ממני וכי משני התם דאמר לה לי ה''ה בגרושין דאמר ממני אלא דנקט חדא דהיינו רישא וה''ה לסיפא והאי דלא אמר התם בגיטין וצריך שיניח מקום ודין משום דלא בעי לעיולי נפשיה התם בפלוגתא דר' יהודה ורבנן ונקט אליבא דכ''ע דצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם וה''ה דלר' יהודה ולשמואל גופיה דסבר לה כותיה צריך שיניח אף מקום ודין: אמר רבא מתני' קשיתיה וכו' ליתני שאני אוכל ושאני טועם. פי' ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעי' דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע''ג דכבר אמר מודרני ממך דהא ס''ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ''ה שאני אוכל בלא לך ידים שאינן מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה''ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש''ה תנא במתני' לך לאשמועי' דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל (לך) לא חייל נדרא כלל דהויין להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים: וקי''ל כשמואל דמודרני ממך לחודיה לא מתסר הלכך הא דא''ר יוסי בר' חנינא מודרני לך שניהם אסורים מודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר דקאמר מודרני לך מאכילה הא סתמא לא משמע דאמר אסור דהוו להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים דקיי''ל כרבא דאמר הכי בסמוך וכן דעת הרמב''ן ז''ל בהלכותיו: איתמר ידים שאין מוכיחות וכו'. מקיש ידות נזירות לנזירות דידות מלהזיר מפקי להו לעיל (דף ג.): מה נזירות בהפלאה וכו'. פי' דאמרינן במס' נזיר (דף לב:) דא''ר טרפון דמי שראה חבירו ואמר הריני נזיר אם זה נזיר ולא הכיר בו באותה שעה שהיה נזיר אע''פ שנודע לאחר מכאן שהוא נזיר אין נזירות חלה עליו משום דבעידנא דקנזר בעינן הפלאה וליכא