נדרים ו ע"ב

בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא היכי דמי אילימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחבירתה ואת נמי פשיטא היינו קידושין עצמן אלא כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחבירתה ואת מי אמרינן ואת נמי אמר לה לחבירתה ותפסי בה קידושין לחבירתה או דלמא ואת חזאי אמר לה לחבירתה ולא תפסי בה קידושין בחבירתה ומי מיבעי ליה לרב פפא והא מדאמר ליה רב פפא לאביי מי סבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים מכלל דסבירא ליה לרב פפא דיש יד לקידושין חדא מגו מאי דסבירא ליה לשמואל אמר ליה לאביי בעי רב פפא יש יד לפאה או אין יד לפאה היכי דמי אילימא דאמר הדין אוגיא ליהוי פאה והדין נמי ההיא פיאה מעלייתא היא כי קא מיבעיא ליה כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי מכלל דכי אמר שדה כולה תיהוי פאה הויא פאה אין והתניא מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה ת''ל {ויקרא יט-ט} פאת שדך מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות מה קרבנות יש להם יד אף פאה יש לה יד או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש והיכא איתקש דתניא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

בעי רב פפא: האם יש "יד" לקידושין, או לא? ^[1] והבעיה של רב פפא היתה אפילו ביד מוכיח ^[2].

ודנה הגמרא באיזה אופן הסתפק רב פפא:

היכי דמי?

אילימא, אם נאמר שהספק הוא בכגון דאמר לה לאשה "הרי את מקודשת לי", ואמר לחבירתה "ואת נמי", ולא הוסיף "מקודשת" - פשיטא שגם חברתה מקודשת לו, היות ולשון כזו - היינו לשון קידושין עצמן ואין זה יד!

אלא, הספק הוא בכגון דאמר לה לאשה "הרי את מקודשת לי", ואמר לה לחבירתה "ואת". והלשון הזאת אינה לשון קידושין גמורה, אלא היא "יד".

והספק הוא:

מי אמרינן יש יד לקידושין, ולכן, "ואת נמי תהיי מקודשת לי" - אמר לה לחבירתה.

דהיינו, כך היא לשון קידושין, כיון שיש יד לקידושין.

ואם כן, תפסי בה קידושין לחבירתה על ידי אמירת ה"יד".

או דלמא אין יד לקידושין, ולשון זו אינה לשון קדושין, אלא - "ואת חזאי [את תסתכלי ותראי כיצד אני מקדש את חברתך] " - אמר לה לחבירתה.

ולפי הצד הזה, לא תפסי בה קידושין בחבירתה.

ותמהה הגמרא: ומי מיבעי ליה לרב פפא אם יש יד לקידושין או לא?

והא מדאמר ליה רב פפא לאביי במסכת קידושין [ה ב] בלשון תמיהה: מי סבר שמואל שידים שאין מוכיחות הויין ידים בקידושין? -

הרי מכלל זה שתמה רב פפא רק על ידים שאינן מוכיחות, ולא תמה כך על ידים מוכיחות, אתה למד דסבירא ליה לרב פפא דיש יד מוכיח לקידושין!

ומשנינן: רב פפא עצמו מסתפק אפילו ביד מוכיח, שיתכן ואפילו יד מוכיח אינו כלום בקידושין.

אך שמואל, יתכן והוא סבור שיד מוכיח הוי יד, ואין לכך סתירה מדבריו במקום אחר. ולכן, לא הקשה רב פפא לאביי במסכת קידושין "וכי סבר שמואל שיד מוכיח הוי יד", כי יתכן וצודק אביי, ששמואל סובר שיד מוכיח הוי יד.

ולכן, רב פפא, רק על ענין חדא [ידים שאינן מוכיחות], מגו מתוך מאי דסבירא ליה לשמואל בכלל [שבין ידים מוכיחות ובין ידים שאינן מוכיחות הויין ידים] - אמר תמה ליה לאביי.

והיינו, רק על הפרט שאמר שם אביי, שלדעת שמואל גם יד שאינו מוכיח הוי יד, כמו יד מוכיח - תמה רב פפא, שיש סתירה לכך.

בעי רב פפא: אם תמצא לומר שאין יד לקידושין, לפי שאינם דומים לנדרים - האם יש יד לפאה, לפי שהקיש הכתוב פאה לנדר של קרבן, או אין יד לפאה, למרות ההיקש של פאה לנדר קרבן?

וגם בשאלה זו דנה הגמרא כיצד הסתפק רב פפא:

היכי דמי? אילימא דאמר הקוצר את השדה: "הדין אוגיא, ערוגה זו ליהוי פאה, והדין נמי, וגם ערוגה זו", אלא שלא המשיך ואמר בערוגה השניה "פאה" -

ההיא - פיאה מעלייתא היא!

אלא, כי קא מיבעיא ליה לרב פפא, בכגון דאמר "והדין" ["וזאת"], ולא אמר "נמי"

- מאי? מהו דין הערוגה השניה, האם יש יד לפאה והיא נעשית פאה או אין יד לפאה, והיא לא פאה?

ומפסיקה הגמרא באמצע הסבר הבעיה, כדי לדון בחידוש המשתמע מבעייתו של רב פפא:

מכלל בעייתו של רב פפא, שהסתפק רק בדין יד, אך אילו יאמר לשון מפורשת הוא יכול לעשות פאה גם ערוגה נוספת, ואינו מוגבל לערוגה אחת בלבד -

אתה למד, דכי אמר "שדה כולה תיהוי פאה" - הויא פאה!

והאם אכן כך היא ההלכה!?

ומבארת הגמרא: אין, אכן כך הוא הדין.

והתניא, ראיה לכך: מנין שאם רוצה אדם לעשות כל שדהו פאה, עושה? - תלמוד לומר: [ויקרא יט] "פאת שדך".

והיינו, מכך שאמרה תורה "פאת שדך" ולא אמרה "פאה בשדך", משמע שאפילו את השדה כולה ניתן להפריש פאה. ^[3] וממשיכה עתה הגמרא בביאור בעייתו של רב פפא:

מי אמרינן: כיון דאיתקש פאה לנדרי קרבנות, יש לנו לומר: מה נדרי קרבנות יש להם יד, אף פאה יש לה יד.

או דלמא כי איתקש פאה לקרבן - רק לענין בל תאחר הוא דאיתקש ולא לענין חלות הנדר!

ועתה מבארת הגמרא את ההיקש של פאה לקרבן -

והיכא איתקש פאה לקרבן?

הערות

^[1] בשאלה של יד בקידושין נחלקו הראשונים מהו הספק, ומהו הדמיון בין קידושין לנדרים. לפי הרשב"א והר"ן ספק הגמרא הוא האם יכולים אנו ללמוד שיש יד בקידושין בלימוד של "מה מצינו" מנדרים, או שיש לחלק, שרק בנדרים חידשה התורה דין יד, היות והם חמורים בכך שהם חלים בדיבור בלבד, ואילו קידושין צריכים מעשה קידושין, של כסף ושטר או ביאה. והרא"ש ביאר שספק הגמרא הוא מחמת שקידושין הם לשון הקדש, שאוסר אותה על כל העולם כהקדש, ולכן אפשר ללמוד אותם מנדרים, לפי שמתפיסים את הנדר בקרבן. או שמא ענין יד חידוש הוא שחידשה התורה בנדרים בלבד. ואילו המאירי כתב שהשאלה היא אם לקידושין יש דין של קנין, שלא מועילה בו יד, או שיש להם דין הדומה לנדרים, שמועילה בהם יד. וכתבו הקרן אורה כאן והפני יהושע בקידושין, שלפי ביאור הרא"ש, כל ספק הגמרא הוא כאשר הוא מקדש אותה בלשון "הרי את מקודשת", אבל אם יאמר "הרי את מאורסת", למרות שהיא לשון קידושין, אין בה דין יד! ומה שמצינו דין ידים בגט, ביארו הראשונים שהיות ומדובר בלשון שבגט, אין זו אמירה בלבד, אלא כותב ונותן לה את אמירתו בגט, ואין זה קשור לדמיון לנדרים. רבותינו האחרונים דנו רבות בשאלה למה לנו כלל להגיע לדין יד, והרי לא צריך כלל לדבר בקידושין, אלא רק שיהיה מוכח ממעשיו שהוא מקדשה. שהרי הגמרא במסכת קידושין [דף ו א] אומרת שדיינו אם היו "עסוקים באותו ענין" של קידושין, ונתן לה כסף קידושין ולא אמר לה דבר, שהרי היא מקודשת. והברכת שמואל בסימן הראשון למסכת קידושין מבאר שיש חילוק בין האמירה בקידושין, שהיא חלק ממעשה הקיחה של הבעל, ולכן יש דין אמירה בקידושין, ובין שאר הדברים שלא נאמר בהם דין אמירה. ויש מרבותינו שרצו לומר שיש דין דיבור בקידושין, ו"עסוקין באותו ענין" הוא סוג של דיבור, וכך משמע קצת מלשון הריטב"א בקידושין, ולכן צריכים אנו לדון מדין יד. אך הדברים קשים, כי מנין לנו שיש דין דיבור בקידושין, והרי אילם מקדש אשה מן התורה ברמיזה, וכי עדיפה רמיזה של אילם מדיבור חלקי של יד, שמוכח ממנו שבכוונתו לקדשה. והתירוץ המקובל הוא, שאין כלל צורך באמירה בקידושין. אבל אם אכן אמר הבעל לשון מסויימת בקידושין, הרי הוא מגדיר באמירה זאת את מעשיו, ומעשהו ייקבע אך ורק לפי משמעות דיבורו [עיין היטב בלשון הרא"ש בקידושין לענין מי שמקדש אשה ולא אמר "לי"]. ולכן, אם אין יד לקידושין, והוא אמר לשון חלקית, שאינה אלא יד, הרי אפילו אם היא לשון מוכיח, אין האשה מקודשת, שהרי קבע את הקידושין לפי אמירתו, ואין באמירתו אמירה של קידושין, על הצד שנאמר "אין יד לקידושין". אך כשקידש בזמן שהיו עסוקים בענין קידושין, הרי הוא מקדש בלא אמירה כלל, והדיבור בענין הקידושין מקודם, אינו אלא הוכחה למעשה הקידושין, שנעשה בלי אמירה כלל! וכן מוכח במאירי, שביאר את הצד שאין יד בקידושין, שהם דומים לקנין גרידא, ובקנין לא נאמר דין יד, ואם לא אמר דיבור מלא ומפורש לא חל קניינו. והרי לא יעלה על הדעת שיש דין דיבור בקנין. אלא, בהכרח, שאם הוא מדבר ומגדיר את הקנין, עלינו להתייחס לדבריו, כי גילה דעתו שעושה את הקנין לפי דיבורו, וכיון שאין יד לקנין, לא חל קניינו.

^[2] ר"ן.

^[3] ומבאר הירושלמי שתחילה צריך לקצור לפחות שיבולת אחת, ואז יכול להפריש את כל השדה לפאה, כדי לקיים את הפסוק "לא תכלה", ואם אינו מתחיל לקצור כלל לא קרינן ביה "לא תכלה פאת שדך". רא"ש.

א בעי [שאל] רב פפא: יש יד לקידושין, או לא? האם גם בקידושין מתחשבים באמירה בלתי מושלמת, או שאין הקידושין חלים במקרה כזה? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] במקרה שאמר לה לאשה "הרי את מקודשת לי" ואמר לחבירתה "ואת נמי" [גם כן], פשיטא [פשוט] שהקידושין של השניה חלים במקרה זה, שהרי היינו [הרי אלו] קידושין עצמן, ואין צורך בדיבור מפורש יותר מזה! אלא כגון שאמר לה לאשה "הרי את מקודשת לי" ואמר לה לחבירתה "ואת", והשאלה היא: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: "ואת נמי [גם כן] מקודשת "אמר לה לחבירתה, ותפסי [ותופסים] בה קידושין לחבירתה, או דלמא [שמא] מה שאמר "ואת" — "ואת חזאי" [רואה] אמר לה לחבירתה, ואם כן לא תפסי [תופסים] בה קידושין בחבירתה?

ושואלים: ומי מיבעי ליה [והאם היה דבר זה מסופק לו] לרב פפא? והא מדאמר ליה [והרי ממה שאמר לו] רב פפא לאביי בשאלה בדין קידושין: מי סבר [האם סבור] שמואל שידים שאין מוכיחות (שאין כוונתו מוכחת מתוכן) הויין [הריהן] ידים — מכלל הדברים, מתוך שאלתו, אפשר להבין דסבירא ליה [שסבור הוא] לרב פפא שלגבי ידיים מוכיחות אין מקום לשאלה כלל, ואם כן ברור שיש יד לקידושין! ומשיבים: חדא מגו מאי דסבירא ליה [אחת מתוך מה שהיה סבור לו] לדעת שמואל אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, שמה ששאל את אביי אינו מוכיח לגבי דעת רב פפא עצמו, אלא היא שאלה על פי מה שהבין בשיטת שמואל, ואין כאן הבעת דעה בענין זה.

ב ועוד, בעי [שאל] רב פפא: יש יד לפאה, או אין יד לפאה? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] במקרה שאמר "הדין אוגיא ליהוי [ערוגה זו תהא] פאה והדין נמי [וזו גם כן] ", מה מקום לשאלה? ההיא פיאה מעלייתא [מעולה, גמורה] היא, שאמירה זו היא מפורשת. ומסבירים: כי קא מיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו], הרי זה באפן מסויים, וכגון שאמר "והדין" [וזו] ולא אמר "נמי" [גם כן], מאי [מה] יהא הדין? שאולי היתה כוונתו לומר שהערוגה האחרת ("והדין") תישאר לו, ולא תיכלל בתוך כל השאר שעושה אותו פאה (תוס').

ותוהים: האם מכלל הדברים, ממה שיש ספק אם כל השאר נעשה פאה, יש להבין דכי אמר [שאם היה אומר] "שדה כולה תיהוי [תהיה] פאה", הויא [הריהי] נעשית פאה?

ומשיבים: אין [כן], והתניא [וכן שנויה ברייתא]: מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה — תלמוד לומר: "לא תכלה פאת שדך" (ויקרא יט, ט) ודרשו שיכול אדם לעשות שיהא כל שדהו ("שדך") פאה ("פאת").

לאחר הדיון בפרטי ההלכה מבארים את עצם שאלתו של רב פפא. מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דאיתקש [שהוקש, הושווה] דין פאה לקרבנות אם כן, נאמר: מה קרבנות יש להם יד — אף פאה יש לה יד, או דלמא [שמא] כי איתקש [כאשר הוקש] דין פאה לקרבנות — לענין איסור "בל תאחר" בלבד הוא דאיתקש [שהושווה] ולא לענין אחר? ומבררים: והיכא איתקש [והיכן הושווה] הדבר? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ Rav Pappa raised a dilemma: Is there intimation for betrothal or not? Does betrothal take effect via an incomplete statement? The Gemara asks: What are the circumstances of such a case? If we say it is a case where one said to a woman: You are hereby betrothed to me, and he said to another woman: And you too, isn’t it obvious that this is betrothal itself, and it takes effect? Rather, it is a case where one said to a woman: You are hereby betrothed to me, and he said to another woman: And you. Do we say that he said the other woman: And you too are betrothed, and betrothal takes effect with regard to the other woman, or perhaps he said to the other woman: And you see that I am betrothing this woman, and betrothal does not take effect with regard to the other woman?

The Gemara asks: Did Rav Pappa raise this as a dilemma? But from the fact that Rav Pappa said to Abaye in a case concerning betrothal (see Kiddushin 5b): Does Shmuel hold that ambiguous intimations are valid intimations, it can be proven by inference that Rav Pappa holds that there is intimation for betrothal. The Gemara answers: Rav Pappa spoke to Abaye about one of the opinions that Shmuel held. Shmuel had ruled that even an ambiguous intimation was sufficient in the case of betrothal, and Rav Pappa questioned this ruling without expressing his own opinion that even obvious intimations are not valid with regard to betrothal.

§ Rav Pappa raised another dilemma: Is there intimation for pe’a, the produce in the corner of a field that must be left for the poor, or is there no intimation for pe’a? The Gemara asks: What are the circumstances of the case? If we say it is a case where one said: This furrow [ugeya] shall be pe’a and this one too, this is a full-fledged declaration of pe’a. The Gemara explains: He raises the dilemma with regard to a case where he said: And this, and he did not say: And this one too, and therefore his statement can be interpreted to mean that this other furrow should remain his and not be included in the pe’a (Tosafot). What is the halakha in this case?

The Gemara interrupts this train of thought and wonders: Does this prove by inference that in a case where one said: The entire field shall be pe’a, it would all be rendered pe’a? The case must be one where the first furrow was large enough to serve as pe’a for the entire field, because if that were not the case, it would be clear that he meant that the second furrow should also be pe’a. Consequently, it is clear from Rav Pappa’s question that one can designate as pe’a a larger portion of the field than one is absolutely required to designate.

The Gemara answers: Yes, and it is taught in the following baraita: From where is it derived that if one wants to render his entire field pe’a, he may do so? The verse states: “You shall not wholly reap the corner of your field” (Leviticus 19:9). This is expounded to mean that the entirety of “your field” may be designated as the “corner” that is left for the poor.

The Gemara returns to its discussion of Rav Pappa’s dilemma. Do we say that since pe’a is juxtaposed to offerings, just as offerings have intimation, so too, pe’a has intimation? Or perhaps when pe’a is juxtaposed to offerings, it is juxtaposed to indicate only that it is subject to the prohibition: You shall not delay? The Gemara clarifies: And where is it juxtaposed? As it is taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעי רב פפא יש יד לקדושין. מסתברא דיהיב לחדא שתי פרוטות ואמר לה הרי את מקודשת לי בכסף זה, ואמר לה לאידך ואת, וכדייקמא לן דאשה נעשית שליח לחברתה לקבל לה קדושיה ואפילו במקום שנעשית לה צרה. וכדדייק רב בפרק האיש מקדש (קידושין נב, א) ממתניתין ממעשה בחמש נשים. ואי יהיב הכא פרוטה אף לשניה בכי הא פשיטא דהוי ידים, דכיון שאמר לה ואת ויהיב לה כסף לא משמע דואת חזאי קאמר, דאם כן למה יהיב לה כסף, אלא משמע ודאי כדאמרן.
והא דבעי רב פפא בקדושין אע"ג דלנדרים ולנזירות ולחרמים ולשבועות יש להם ידים, משום דבנדרים הוא כתיב ונזירות איתקיש לנדרים [ושבועות נמי איתקש לנדרים לפי הש"מ] דגבי הדדי כתיבין וחרמין נמי היינו נדרים, אבל קדושין מי ילפינן מהנך או לא איכא למימר דלא ילפינן קדושין מהנך, דמה להנך דחמירי דאפילו בדבורא בעלמא מהני בלא שום מעשה, הלכך אפילו ידים שאין מוכיחות הויין ידים כעיקר, אבל קדושין דקילי דבהדי דבור בעי כסף או נתינת שטר אימא ידים מוכיחות לא הוויין ידים. ואיכא למידק מאי קא מבעיא ליה, ומאי שנא מקט דלכולי עלמא ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ואפילו לרבנן לדעת אביי. ותירצו בתוס' דשאני גט דכיון דאיכא נתינת הגט דהוי מעשה לא הוויין ידים אלא עיקר מוכיח, אבל בקדושין דליכא נתינה לגבי אידך אלא באמירה בעלמא ובאמירה בעלמא לא אמרינן ידים מוכיחות, אי לא כתיב בהו ידות בהדיא.

או דילמא ואת חזאי קאמר לה. כלומר אע"ג דאת נמי הוי יד מוכיח, מכל מקום לגבי קדושין כיון דלא כתיב בהו ידות הרי הוא כאילו אמר לה ואת חזאי, והכי נמי מפרשינן כל הנך דבסמוך.

יש יד לפאה או לא מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות כו'. וא"ת והא רב פפא גופיה בעי אם יש יד לקדושין, ואע"ג דלא איתקש לנדרים ולא לקרבנות. וי"ל דאם תמצא לומר קאמר כלומר אם תמצא לומר אין יד לקדושין משום דלא כתיב בהו ידות, יש יד לפאה משום דאיתקש או דילמא לא איתקש אלא לבל תאחר ואע"ג דאין היקש למחצה, האי לאו היקש גמור הוא כיון דלא כתיבה פאה בהדיא, ואם תמצי לומר יש יד לפאה אע"ג דלא איתקש בהדיא, מ"מ כיון דחמירא דצדקה בעל כרחיה היא אבל צדקה דמדעתיה לא, או דילמא אפילו צדקה הואיל ואיתקש לקרבנות, וכולו בידים מוכיחות בעינן להו וסלקי הני כלהו בתיקו.
והלכך גבי קדושין ופאה וצדקה דאיסורא דאורייתא אזלינן לחומרא, אבל לגבי בית הכסא דאיסורא דרבנן לקולא, ואפילו תמצא לומר דהזמנה דבית הכסא מילתא היא כדבעיא להו בברכות (כו, ב).

יש יד לקידושין. מי ילפי' מנדרים דנדרים ל' הקדש הן שמתפיס בדברים הנדורים וקדושין נמי ל' הקדש כדאמרי' בקדושין (דף ב:) דלהכי קרי להו קדושין דאסר לה אכ"ע כהקדש הלכך מהני בהו יד כנדרים או דילמא קדושין ונדרים תרי מילי נינהו וחדוש הוא בנדרים ולא ילפינן מנייהו ולא הוה ילפינן נזירות מנייהו אי לאו הקישא:

אלא כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת ואת. מי אמרי' ואת נמי אמר לה לחברתה כו'. לאו משום דמספקא ליה אי מוכח למימר ואת נמי או דלמא מוכח נמי למימר ואת חזאי דאי מספקא לן בהי מוכח טפי אפי' את"ל דיש יד לקדושין הכא לא הוי יד כדאמרי' לעיל גבי מודרני ממך כיון דמספקא לן אי מוכח לאסור הנאה אי לאסור דבור לא הוי יד כלל אלא ודאי פשיטא ליה דמוכח טפי למימר ואת נמי הלכך אם יש יד לקדושין הוי מקודשת או דלמא אין יד לקדושין ומפרשינן ליה ואת חזאי דאם אי אפשר לפרשו בענין אחר אפילו אין יד לקדושין ע"כ מקודשת היא ומסתברא דמיירי כגון שנתן לראשונה שתי פרוטות ואי יש יד הרי קבלה הראשונה ע"י השניה כדאמרינן בקידושין בא' שקדש חמש נשים וקבלה אחת מהן ע"י כולם דאם נתן גם לשניה פרוטה פשיטא דהוי כמו ואת נמי:

והא מדאמר ליה רב פפא לאביי מי סבר שמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים. בפ"ק דקדושין (דף ה:) גבי הא דאמר שמואל הרי את מקודשת ולא אמר לי מקודשת:

חדא מגו דסבירא ליה לשמואל כו'. משרבו סברות שסובר שמואל ורב פפא אינו מסכים לשום אחת מהן קאמר ליה לאביי דשמואל סבר יש יד לקידושין וגם מוכיח לא בעיא קאמר רב פפא לדידי אפי' ביש יד מספקא לי ומיהו בהא דקאמר שמואל דלא בעיא מוכיח קשיא לי מדידיה אדידיה:

או דלמא לנפקותא. להוצאות בית:

מכלל דכי אמר תהוי שדה כולה פאה הויא פאה. דמשמע ליה דמיירי שלא נשאר לו עוד בשדה מדמספקא ליה ודלמא הדין לנפקותא קאמר אלמא שלא נשאר לו עוד בשדה להוצאות ביתו כ"א זה דאי נשאר לו יותר לא הוה תלינן דלנפקותא קאמר כיון שנשאר לו עוד בשדה להוצאתו והוי כאילו אמר ואת נמי:

אוגיא. ערוגה כההיא דפ"ק דברכות (דף ו.) קיימי עלן כי כסלא לאוגיא פי' כתלמים סביב הערוגה וכמו אין עושין עוגיות לגפנים פ"ק דמ"ק (דף ב.) וכן עג עוגה [דחבקוק] (תענית דף כג.):

מנין שאם רצה לעשות כל שדהו פאה שעושה. אע"ג דכתיב לא תכלה דמשמע שכבר התחיל לקצור ואמרה תורה לא תכלה הפאה אבל אם יעשה כל שדהו פאה קודם שיתחיל לקצור לא קרינן ביה לא תכלה בירושל' משני לה דגרסי' בירושלמי דפ"ק דפאה עד שלא קצר שבלת הראשונה לא נתחייבה שדהו בפאה משקצר שבלת הראשונה נתחייבה שדהו בפאה בקש לעשות כל שדהו פאה עושה והיינו דקאמר ת"ל פאת שדך דכיון דהתחיל לקצור קרינן בכולה פאת שדך:

או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש. דדוקא לבל תאחר דכתיב בקרא ולא למילי אוחרי דכמה דברים כתיבי בהאי קרא דליכא לאקושינהו לכל מילי:

נסתפקו בסוגיא זו קידושין אם יש בהן יד אם לאו ור"ל ביד מוכיח שאלו ביד שאינו מוכיח כבר פירשנו למעלה בהרי את מקודשת שאינו כלום אלא ביד מוכיח שאלוה שלא נתבררה במקומה שהרי זה שהעמידוה בדאמר לי ר"ל הרי את מקודשת לי אין זה בכלל יד אלא קדושין גמורין ולא הוצרכה ללמדה אלא משום סיפא דהריני אישיך אינו כלום כמו שכתבנו למעלה וזהו שאמרו בסמוך והא מדקאמר ליה רב פפא לאביי במסכת קידושין אלמא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים אלמא דבמוכיחות מיהא סבירא ליה דהויין ידים ותירץ רב פפא למאי דקאמר שמואל אמרה ולהפליג בתמיהתו שאף בשאין מוכיחות הוא עושה אותם ידים למדת שאין השאלה אלא ביד מוכיח וענין השאלה אם מדמין אותה לנדרים אחר שעל ידיהם נאסרה לכל העולם כדבר הנדור או שמא לקנין בעלמא כשאר קנינים שאין בהם תורת יד כלל ובירר בה שאם נתן כסף לאשה בפני חברתה ואמר לה הרי את מקדשת לי ואמר לחברתה ואת נמי כגון שנתן לה כסף גם כן או שנתן לראשונה שוה שתי פרוטות ואמר לחברתה ואת נמי שזה פשוט שחברתה מקודשת כמוה אף בכסף שלה שהרי אשה נעשית שליח לחבירתה אף במקום שנעשית לה צרה כמו שהתבאר בשני של קדושין במשנת מעשה בחמש נשים ואין זה בכלל יד אלא קדושין גמורים אבל אם אמר לה ואת אע"פ שזהו יד מוכיח שהרי אין לדון בה דבר אחר אלא על צד רחוק שאם תאמר ואת חזאי קאמר ר"ל אף את תראי בקדושין של חברתיך צד רחוק הוא שלאיזה ענין הוא מזקיקה לראות וכן לא היה לומר ואת אלא את ומעתה יד מוכיח הוא ואף שלא בנתינת כסף אלא בכסף של חברתה כמו שפירשנו ולא עוד אלא שיש אומרים שאם נתן לה כסף אף ואת לחודיה קדושין גמורים הם ולא יד שאלו כן היאך נאמר דאת חזאי קאמר ואם כן מה ענין לנתינת הכסף בידה ואין השאלה אלא במתכוין לקדשה בכסף חברתה ולא נתברר השאלה ומחמירין בה לדונן בקדושי ספק וכן הסכימו בה כל הפוסקים הואיל ואיסור תורה הוא ומכל מקום לא כקדושין גמורים להפקיע קדושי שני שאע"פ שידים מוכיחות הויין ידים בכל מקום כגון בנדרים וחרמין השבועות וגיטין בנזירות משום דכתיבי גביה ונדרים איתקוש לנזירות וחרמין בכלל נדרים הם ושבועות ממין נדרים הם וכן שבדבור בעלמא הם נעשין אבל קדושין לא ממין דברים אלו הן וכן שאינן בדבור בעלמא אלא במעשה שעמהם הן כסף הן שטר הן ביאה ואע"פ שקדושין מגט מיהא איכא למילף פירשו בתוספות דדילמא שאני גט שנתינת הגט הוא מעשה גמור ועיקר מוכיח ואף בקדושין כן כל שנתן לה כסף גם כן וכדעת שכתבנו אבל כל שהוא מכוין לקדשה בכסף שנתן לחבירתה אין כאן אלא דבור בעלמא ויש מתרצין שבגיטין אין יד בעיקר הגירושין שהרי עיקר לשון הגירושין הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם ולדברי הכל אם אמר הרי את לכל אדם אינו כלום אלא שעיקר המחלקת אם אנו מצריכים הוכח גמור בעיקר המעשה אבל בעיקר הלשון לא נחלקו אבל שאלת הקדושין פירושה אם יש יד בעיקר הלשון אם לאו ודוחק הוא:

אף בפאה נסתפקו בסוגיא זו גם כן אם יש לה יד אם לאו ואף זו דוקא שאלוה ביד מוכיח שידים שאין מוכיחות אינן ידים בשום מקום אלא ביד מוכיח שאלוה אם מאחר שהוקשה לקרבנות לבל תאחר כמו שדרשו מעמך זו שכחה ופאה מה קרבנות יש להם יד ר"ל נדרי קרבנות והם הנדרים המביאין לידי קרבן כגון נזירות אף פאה יש לה יד או שמא לבל תאחר לבד הוקשה ואע"פ שאין היקש למחצה כמו שנאמר בסוגיא זו ולא גזירה שוה למחצה כמו שנאמר בפרק איזהו מקומן זו אינה היקש גמור הואיל ולא נכתבה פאה במקרא להדיא וביררו בה שאם אמר ערוגה זו פאה וחזר ואמר והא נמי או וזו גם כן פאה גמורה היא אפילו עשה כן מכל השדה שהרי אלו רצה לעשות כל שדהו פאה רשאי והרי כלו פאה אבל אם אמר והא או וזו ולא אמר נמי או גם כן ולא נתבררה והואיל ומן התורה היא מחמירין בה:

לא צריכא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחברתה ואת פי' לא דמי האי למאי דאמר בריש קדושין אמר לה לאשה הרי את מקודשת ולא אמר לי דהתם פי' קידושין ואינו חסר אלא הוכחה אבל הכא דאמר ואת לא פי' קידושין כלל אלא על ידי ידות הן באים כדאמרי' בנזיר שאם אמר הריני בלבד הוי נזיר ואף על פי שלא הוציא מפיו נזירות משום ידות:

מכלל דסבירא ליה לר' פפא דיש יד לקידושין פי' וכי היכי דהתם אף על פי דלא פריש לי נמי מסתמא דלדידיה קדשה הכי נמי הכא כי אמר ואת אף על גב דלא אמר נמי כאלו אמר נמי קאמר ויש לפרש שנתן כסף בידה ואפילו הכי מסתפקינן דלמא מתנה יהבינהי לה ואת חזאי קאמר ואם לא נתן כסף בידה אלא רוצה לקדשה באותו כסף שנתן לחברתה כדאמר התם וקיבלתה אחת מהן על ידי כולן צריך לפרש כגון דאמרה אין דאי שתקה במאי מיקדשת ואף על גב דאיהו אמרה אין אכתי מספקא לן דעתיה דבעל מאי הוה אי לשם קדושי אי ואת תא חזאי:

יש יד לקידושין. כלומר יש תורת יד לגבי קדושין ומקודשת לזרוק (א"ה אולי צ"ל לחומרא) או אין תורת יד לגבי קדושין כלל. פשיטא דחבירתה נמי מקודשת דקדושי עצמן אינון דקאמר לה ואת נמי הכי משמע ואת נמי מקודשת לי. ודיהיב לקמייתא כשיעור שתי פרוטות ועבדא לה שליח לקבל קדושי חברתה וכי האי גוונא לא הוי יד. אלא כגון דאמר הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת מאי. דאם תמצי לומר דיש תורת יד לקידושין הכא נמי אמרינן כיון דאמר לה ואת כמאן דאמר לה ואת נמי דמי ותפסי בה קידושין בחברתה. או דילמא הא דקאמר לה ואת הכי קאמר לה ואת חזאי דאנא מקדישנא לה ולא תפסי בה קדושין דאין כאן יד לקידושין כלל. פירוש. אבל הרי"ץ כתב וזה לשונו: יש יד לקידושין יד המוכיח קא בעי ליה. ושאל היכי דמי אילימא דאמר לאשה וכו'. לא קאמר כגון דאמר לאשה הרי את מקודשת סתם ולא אמר לי וכדקאמר שמואל בריש פירקא קמא דקידושין כי ההוא הוי יד שאינו מוכיח. ואת נמי. וקבלה אחת על ידי שתיהן או לכל אחת נתן בידה פשיטא דכיון דאמר נמי קדושין גמורין. אלא כגון דלא אמר לה נמי אלא ואת לבד אחר שנתן בידה מאי מי אמרינן דגבי קדושין מהני יד והוי כאלו אמר נמי לחברתה ותפסי בה קדושין או דילמא לא מהני יד בקידושין אף על גב דמוכח עד שיגמור כל הלשון והילכך כשאמר לה ואת חשבינן ליה כאלו אמר ואת חזאי. אף על גב דהוי יד מוכיח שהרי מכיון שקידש הראשונה ואמר לה לאחרת ואת ונתן פרוטה בידה ודאי יד מוכיח הוא ואפילו הכי לא הוי קידושין. וכן יש לפרש כולן. הרי"ץ ז"ל. וז"ל שיטה: אילימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי דמסתמא דסיים בה הכי הרי את מקודשת בשוה פרוטה דהיינו עיקרו של קדושין ואמר לה לחברתה ואת נמי. ומאי תבעי ליה לרב פפא פשיטא דמקודשת דהואיל דקדשה לחבירתה בקידושין גמורים הכי נמי כי אמר לה ואת נמי ונתן לה שוה פרוטה קידושין עצמן היא ופשיטא דמקודשת. אלא בכי האי גוונא מיבעיא ליה דאמר לה כו' ואמר לחברתה ואת ולא אמר נמי. ותמיהא לי הא כיון דאיכא למימר דואת חזאי קאמר לה לאו ידים מוכיחות נינהו והיכי אמרינן לקמן דידים מוכיחות קמבעיא ליה לרב פפא. והכי פירושו דמילתא מי אמרינן היכא דאמר ואת ואת נמי קאמר ותפסי בה קדושין הואיל וידים מוכיחות נינהו דנראין הדברים שעל דבריו הראשונים הוא מוסיפן משום דידים מוכיחות הויין ידים. או דילמא ידים מוכיחות לא הויין ידים והכא נמי אף על גב דמוכחא מילתא דואת נמי קאמר אפילו הכי כיון דידים נינהו כמאן דאמר לה ואת חזאי דמי ולא תפסי בה קידושין. עד כאן.
קשה מאי קא מיבעיא ליה לרב פפא אם יש יד לקידושין או לא מנדרים פשיטא לא ילפינן מדאיצטריך רחמנא למיכתב היקישא דנזיר להזיר משמע דלא ילפינן מנדרים ממה מצינו דאי ילפינן היקישא למה לי נילף מנדרים ממה מצינו. ויש לומר ואיפשר לפרש דלא איצטריך היקישא אלא למילף הפרה דלא דמי נזירות לנדרים כדאמרינן לעיל. אבל מילי אחריני איכא למילף. עד כאן דברי מנחם הארוך. ואיכא למידק מאי קא פריך לרב פפא מדקסבר במסכת קידושין יש יד לקידושין דלא דמו קידושין דהתם לקידושין דהכא דאילו התם יהיב לה כסף ודמו לגט דאית ביה מעשה ולכולי עלמא יש יד לגיטין כדאמרינן לעיל. אבל קדושין דהכא אין כאן מעשה כלל דלדידה לא יהיב ולא מידי וכמו שפירשו התוספות ומשום דהוי דבר קל מיבעיא ליה שפיר לרב פפא אם יש יד לקידושין הללו כדפריש בגמרא. עד כאן מנחם הארוך. וי"ל דהמקשה סבר דאין לחלק בין קידושין דהכא לקידושין דהתם וגם בין קידושין לגיטין וכמו דקיימא לן בשמעתין. והא דמקשה מקידושין ולא פריך מגיטין דעדיף למיפרך מרב פפא לרב פפא ובדדמי מקידושין לקידושין. והמתרץ היה יכול לחלק כדפרישית אלא שהשיב לו אפילו לפי דבריו וכן תירץ מורי בגליון.

חדא מגו מאי דסבירא ליה לשמואל קאמר ליה לאביי. כלומר הא דאמר ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל דידים שאינן מוכיחות הויין ידים מתוך דבריו דשמואל קאמר ליה לדבריו דשמואל קאמר דמתוך דבריו איכא למישמע דידים שאינן מוכיחות הויין ידים. אלא לרב פפא לא סבירא ליה דלרב פפא מספקא ליה אי אית יד לקידושין כל עיקר. פירוש.

אלא דקאמר והדין ושויא. (א"ה נ"ל דצ"ל ושואל). והדין נמי קאמר או דילמא והדין לעצמו. ומה שלא פירשו התלמוד לפי שפשיט והדין לנפקותא בסמוך לא פשיט ליה כאן. שיטה.

יש יד לפיאה. יש לפרש כולהו כדפרישנא לקידושין. אי נמי יש לפרש דאפילו אם תמצי לומר דאין יד לקידושין הני מילי לקידושין דחמירי כדפרישית אבל פאה דמי טפי לנדרים דבאמירה לבד הוי פאה. או דילמא פיאה חמורה משום גזל ולא מתפיס ביד. הרא"ם ז"ל.

אגיא. כעין אגם ואית דפרשי כעין ערוגה כדאמרינן פרק קמא דברכות כי כסלא לאגיא. (והדין הוא דכי אמר תיהוי כולה) מכלל מדקמבעיא ליה אאידך (הא) והדין אי להוי פיאה או לא אלמא דכי אמר תהוי שדה כולה פיאה דהויא פיאה. אין והתניא המסייע לך פאת משדך לא נאמר אלא פאת שדך כלומר שכל שדהו נקרא פאה. פירוש. אוגיא כמו עוגיא כדאמר התם במסכת מועד קטן עוגייאות לגפנים. והן החריצין שעושין בגפנים ובשדה נמי רגילין לעשות. ויש מי שפירשו ערוגה. ומה שהקשה מכלל דכי אמרינן תיהוי שדה כולה פיאה הויא כולה פיאה לפירוש זה דייק מראש דבריו דמשמע דאם שתק ולא אמר והדין הויא כל הערוגה מיהא פיאה. ולפירוש הראשון דייק מדקאמר והדין דמשמע דדוקא כי האי גוונא אמר דלא פירש הא אם אמר בהדיא והדין נמי הויא פאה העוגיא האחרת. או יכול להיות כי אפילו לפירוש הראשון העוגיא חשובה שדה בפני עצמה. תלמוד לומר פאת שדך שדך פיאה לומר שכל השדה אדם יכול לעשות פיאה. והשתא חוזר לבעיא שלו מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות כדמייתי קרא בסמוך. מה קרבנות יש להן יד. דהא קרבנות על יד נדרים הם באים ולעיל נמי אמרינן מפני שהוא יד לקרבן ומפקינן להו לעיל מכי יפליא. הרי"ץ ז"ל.

מכלל דכי אמר תיהוי שדה כולה פיאה הויא כו'. הוה מצי לתרוצי שני שדות הוו ובעי למעבד שתי פיאות אבל רוצה האמת דאמר הדין ולא אמר נמי דאיכא השתא ידים. ועד לא מסיק לה לרב פפא למילתיה פריך תלמודא מדקבעי ליה לרב פפא הכי מכלל דסבר דכי אמר בהדיא כולה שדה תהוי פיאה דהויא פיאה בתמיהא דחל עליה שם פיאה. ומהשתא לית (א"ה צ"ל אית) בה משום גזל אצל עניים. שיטה. וכתוב עוד שם מכלל דכי אמר וכו'. אין לדקדק מדקאמר והדין נמי כדפירש הר"י בר יהודה כשקצר הרבה או שיש הרבה אוגיות. ונראה שדייק מלשון אוגיא שמשמע הערוגה שלימה ואוגיא לשון אין עושין אוגיא לגפנים דמועד קטן ועל שם שמשקין ממנה הערוגה נקראת הערוגה על שמה. עד כאן.

אין והתניא בניחותא. תלמוד לומר לא תכלה פאת שדך. מדכתיב פאת שדך ולא כתיב פאה בשדך אי נמי דהוה ליה למיכתב לא תכלה פאה לבד שמע מינה דיכול אדם לעשות את כל שדהו פאה. ומהשתא מהדר רב פפא למילתיה קמייתא דקא בעי יש יד לפאה או אין יד לפיאה מי אמרי כיון דאיתקש פיאה לנדרי קרבנות כדאמר לקמן מה נדרי קרבנות יש להן יד כדאפקינן לעיל מאיש כי יפליא לנדור נדר נזיר אף פיאה יש לה אהיכא דאמר הדין אגיא להוי פיאה והדין הואיל וידים מוכיחות הוא דאמילתיה קמייתא קאי הוי פאה. או דילמא אף על גב דידים מוכיחות הן לא הוי פיאה דכי איתקש פיאה לנדרי קרבנות למיקם עליה משום בל תאחר הוא דאיתקש שאם איחר ולא נתן פאת שדהו עובר משום בל תאחר דבהא קרא כתיב בל תאחר אבל לא לענין ידות. והיכא איתקש פיאה לנדרים דאמרת כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב כי תדור נדר לה' לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' מעמך ואמר מר במסכת ראש השנה בפרק ראשון כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות מעמך זו לקט שכחה ופאה. מעמך משמע כל שיש עליך ליתן נדרש מאתך. שיטה.

בעי רב פפא יש יר לקדושין וכו'. והא דבעי רב פפא בקידושין אף על גב דלנדרים ולנזירות ולחרמין ולשבועות יש להם ידים. משום דבנדרים הוא כתיב ונזירות איתקוש לנדרים ושבועות נמי אתקוש לנדרים דגבי הדדי כתיבי וחרמין נמי היינו נדרים אבל קדושין מי ילפינן מהנך או לא. ואיכא למימר דלא ילפינן קידושין מהנך דמה להנך וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל.

ברש"י דאמר ואת לא משום כו' כצ"ל:

ברא"ש אי לאו היקשא הס"ד שני פרוטות ואי יש יד כו' מדידיה אדידיה הס"ד להוצאת בית הס"ד כצ"ל:

בר"ן שטר או ביאה הס"ד לקידושין עצמן הן הס"ד פאה שבשדך הס"ד יד אפי' מוכח הס"ד כצ"ל:

רא"ש ד"ה אלא כגון דאמר לה לאשה. לאו משום דמספקא ליה כו' דאי מספקא לן באי מוכח טפי כו'. כ"נ דצ"ל:

רא"ש ד"ה או דלמא לנפקותא. לפנינו ליתא בגמרא:

רא"ש ד"ה מכלל דכי אמר בסופו. והוי כאילו אמר ודון נמי. כצ"ל:

בר"ן ד"ה מיגו כו'. דהיינו נתינת הגט לידה. ק"ל דלפ"ז מאי פרכינן מכלל דס"ל לר"פ יש יד והיינו דמשמע דמוכיחות מהני כמ"ש הר"ן והא התם דיהיב לה ואיכא נתינת מעשה באמת הוי יד כמו בגט דעיקרו מוכיח:

יש יד לקדושין וכו' כתב הר"ן בסוף דבריו דבגיטין בודאי אין יד אלא התם דיהיב גיטא לידה י"ל עיקר ולא יד אבל הכא בקידושין מיירי שלא נתן לה מאומה רק לחברתה יהיב ואמר לה ואת דדיבורא בעלמא הוא והאי לא הוה עיקר אלא יד וקמיבעיא ליה אי יש יד אפילו מוכיח או לא. ולא תיקשי מפ"ק דקידושין דמיירי דיהיב לה בידה רק שלא אמר לי ואפ"ה מטעם יד אותבינן עלה ולא מטעם עיקר כדמוכח בשמעתין. לק"מ דהתם הספק אי מקודשת לו או לאחר ולענין זה אין נתינת הטבעת לידה משוי ליה עיקר אלא יד בעלמא. בשלמא הכא מספקי' בגוף הקידושין אי כוונת ואת נמי מקודש אי חזאי. ולזה אי הוה יהיב לה פרוטה בידה ממש הוה חזינן שהוא עיקר ולא יד לקידושין. אבל התם אין הספק בקידושין אלא אי לו אי לאחריני ולזה אין תועלת בנתינת הקידושין לידה או לא. ולעולם לא הוה עיקר אלא יד בעלמא. וכל זה בקידושין אבל בגט לא מיבעיא ספיקא ודין ולא בדברים בעלמא פשיטא דלענין זה הוה נתינת הגט לידה עיקר ולא יד בעלמא. אלא אפי' לענין ספיקא מינאי ולא מאחר נמי הוה נתינת הגט לידה עיקר גדול כיון שבאמת הוא אישה והיא אשתו ושמו ושמה נכתבים בהגט וגם כתב ודין וצריך לומר הוא מגרשה בדיבורא ודין הספר יהיה לך גט פטורים מאיש אחר זה הוא דוחק גדול ולהכי מיקרי עיקר ולא יד זה נ"ל פשוט מאד. הארכתי בזה מפני שראיתי בקונטרס אבני מילואים להגאון קצה"ח סי' כ"ז דברים שאינם נראים והאמת כמ"ש ופשוט:

יש יד לפאה כו'. הר"ן ורא"ש פליגי בפי' הש"ס וכמדומה לי דפליגי גם בגירסא למעיין דהר"ן ס"ל דמיירי אפי' רק תלם א' אומר עלי והדין. והשאיר לעצמו כל השדה ואפ"ה מספקינן דלמא והדין לנפקותא. והרא"ש ס"ל דמיירי דאומר והדין על כל השדה שדה הנשאר למאכלו דאיכא הוכחא דלנפקותא קאמר אבל אי לא"ה לא הוה ספק ואי אמר והדין ה"ל כאלו אמר והדין נמי. ועיין בש"ע י"ד סס"י רנ"ח. לדעת המחבר גמר בלבו לצדקה חייב ליתן דצדקה הוה כנדר לגבוה ממש ודעת החולקים הוא רא"ש בתשובה ריש כלל י"ג והוא דעת רשב"א ג"כ דצדקה לא הוה אלא כהדיוט בעלמא ועד שיוציא בפיו לא מחייב. ע"ש בפנים. ושיטת החולקים והרמ"א מסכים כן דצדקה חמיר כהקדש גבוה דבמחשבה חייב ליתן והוא דעת הרא"ה ור"ן פ"ק דקידושין סוגיא דרשות גבוה בכסף דצדקה הוה כמו הקדש גבוה דאמירה כמסירה. וה"ה דע"י מחשבה חייב. ומה שיש לעיין בזה לקמן יבואר לפנינו אי"ה. והשתא להרא"ש מיירי שחישב בלבו לצדקה ואפ"ה אי לא הוציא בשפתיו ג"כ יכול לחזור בו ואיבעיא להו בש"ס אי סגי בוהדין לגלות על מצפוני לבו. או דלמא כיון דאין הכרח במוצא שפתיו ה"ל דברים שבלב ויכול לחזור בו. וס"ל להרא"ש דהיינו דוקא אי אמר והדין על כל שדהו שמראים הדברים יותר דלנפקותא אמר. אבל אי לא"ה כיון שאומר שבלבו היה לפאה א"כ הוה והדין נמי שהרי אינו מכחיש מחשבתו. אמנם להר"ן דס"ל מחשבה בעלמא סגי לצדקה. א"כ ע"כ מיירי שהיה מחשבתו לנפקותא אלא אפ"ה האי והדין דהוה ידים מוכיחות מועיל גבי פאה אינו יכול לבטל ההקדש ע"י מחשבתו ומ"ש מהרי"ט סוף ספרו סימן קנ"ד דבעי פיו ולבו שוין י"ל הכא שאמר להדיא על הראשונה דין לצדקה ושוב אמר ודין. והלא אי היה אומר והדין נמי. אפילו היה אומר שמחשבתו היה לנפקותא לא היה מועיל אפי' היינו מאמינים לו כיון שאמר בהדיא והדין נמי. והשתא אי נימא דיש יד הוה והדין סתם כמו והדין נמי. ולא מועיל מה שהיה במחשבתו לנפקותא. אך אם אפשר לפרש בשום אופן על נפקותא איננו סותר מחשבתו ולא הוה פאה. כנלע"ד ועיין לקמן אי"ה:

יש יד לפאה וכו' עמ"ש הר"ן ד"ה ולענין הלכה והאריכו רבנן בתראי עלה ואני השפל עמדתי קצת על דבריהם בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רנ"ח אות ג' וע"ש בקונטריס אחרון ועיין מה שרמזתי בקונטריס זה לעיל מס' פאה בס"ד:

יש יד לקידושין. היכא דלא מפרש ממש מקודשת לי אלא ביד דקידושין קא מקדש לה כדקא מפרש מי הוי יד לקידושין ומקודשת או אין יד לקידושין ואינה מקודשת: פשיטא. כיון דאמר ואת נמי קידושין עצמן נינהו דבאותן קידושין דקידש לחברתה מקדש לה נמי וכה''ג לא הוי יד אלא קידושין גמורים נינהו: או דלמאי הא דאמר ואת לאו משום דתהוי מקודשת קאמר לה אלא הכי קאמר לה ואת חזאי כלומר ואת פלניתא חזית דקדישנא לה: והא אמר ליה רב פפא לאביי וכו'. בפ''ק דקידושין (דף ה:) בהלכה קמייתא אמר שמואל נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת וכו' ואמר ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים מדאמר ליה רב פפא. הכ אליבא דשמואל דידים שאין מוכיחות כו': מכלל דס''ל דיש יד לקידושין. היכא דמוכיחות: חדא מגו מאי דס''ל לשמואל קאמר ליה לאביי. דהכי קאמר מי סבירא ליה לשמואל דיש יד לקידושין ואם תמצא לומר דיש להן יד מי בעינן ידים מוכיחות או לא: אוגיא. שדה כדאמרינן במס' [ברכות] (דף ו.) וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא כלומר כתלמים לבקעה: פאה מעלייתא היא. האי שדה אחר דאמר והא נמי: תלמוד לומר פאת שדך. כלומר כולה שדך: כיון דאיתקש לקרבנות מה קרבנות יש להן יד. כדאמרינן במתני': או דלמא האי דאיתקש לבל תאחר. דקאי עליה נמי בבל תאחר כקרבן אבל בכה''ג דאית ליה יד לא איתקש:

יש יד לקידושין. תימה מהיכא תיתי יד לקידושין והלא בנדרים לא ידעינן יד אלא מדאתקוש נדרים לנזירות כדאמרי' לעיל וא''כ אמרינן היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי ועוד תדע דהא בסמוך בענין דפאה וצדקה לא מספקא ליה אלא משום דאיתקש לקרבנות וי''ל דקידושין נמי כיון דאסר לה אכ''ע כהקדש לכך מספקא לן דשמא יש יד לקידושין כמו הקדש מיהו אכתי קשה דלעיל אשכחן דפליגי ר' יהוד' ורבנן בידים שאין מוכיחות בגיטין משמע לכ''ע יש יד לגיטין והשתא מהיכא תיתי דיש יד לגיטין ואפילו אם ת''ל דגיטין וקידושין משום ויצאה והיתה דאיתקש יציאה להוייה גם בקדושין איבעיא לן ולא איפשוט ויש לומר דודאי בגיטין לא פליגי ביד דהא לשונות גמורים כתובים בתוך הגט וגם מגרש בלשון גירושין גמורין ומה שהזכיר לעיל ידים לאו דוקא אלא כלומר פליגי ר' יהודה ורבנן אי בעינן דיבור מוכיח או לא וא''ת והא מדמה לעיל פלוגתא דר' יהוד' ורבנן בגיטין לפלוגתא דאביי ורבא דפליגי בנדרים בידים שאין מוכיחות בידים ממש וי''ל דמ''מ מדמה שפיר כי היכי דפליגי ר' יהודה ורבנן בגיטין אי בעי שיהא מוכיח מתוך הגט שמגרש הוא הלכך בנדרים דגלי קרא בהו ידות הוו פליגי ר' יהודה ורבנן בידים שאין מוכיחות אי מהני אי לא: או דלמא ואת חזאי קאמר לה. פי' דשמא אין יד ולכך תלינן לומר ואת ' חזאי קאמר תימה למה האריך כל כך הו''ל לומר או דלמא לא וי''ל דאי לאו משום דאית ליה למיתלי במילתא אחריתי ואת חזאי קאמר הוה פשיטא ליה דיש יד לקידושין ול''נ דהא גבי ידות דנדרים אע''ג דליכא למיתלי במידי אחרינא אפ''ה ה''א דאין יד אי לאו דגלי קרא וע''כ האומר ככר זה עלי דהוי יד להקדש כדאמר לעיל ליכא למיתלי במידי אחרינא [דאי] איכא למיתלי במידי אחרינא א''כ לא הוה מהני למ''ד ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וגם מודרני ממך שאני אוכל לך כשאמר שניהם לשמואל [דאי] . תרוייהו אמר ודאי ליכא למיתלי במידי אחרינא ואפ''ה לא הוה מועיל אי לאו דגלי קרא ידות וא''כ הוה ליה למימר או דלמא אין יד ולכן לא מהני אף כי ליכא למיתלי במידי אחרינא לכ''נ לומר דשמא הכא כיון שאמר בפירוש לשון קדושין גמורין לאחת מן הנשים שאמר לה הרי את מקודשת לי הלכך כי אמר לחברתה בתר הכי ואת אי לא דאיכא למיתלי במידי אחרינא לומר דשמא הכי כיון שאמר ואת חזאי הוי משתמע לשון קידושין גמורין ולא יד לקידושין ולא דמי לידות דנדרים דמיירי שלא הוזכרה קודם לכן כלל [ובזה] ניחא קושיא אחריתי שיש להקשות דמשמע הך בעיא דאי יש יד לקידושין מהני אע''ג דאיכא למיתלי באת חזאי ואמאי והלא סוף סוף ידים שאין מוכיחות הויין ולמ''ד לא הויין [ידים] אינו מועיל אלא ודאי כדפרישית דכיון שהזכיר קודם לכן לשון קדושין גמורין שפיר הוי יד מוכיח ומיירי שאחת נעשית שליח לחברתה ונתן לה שתי פרוטות דאיכא שיעור קידושין לשתיהן ובשלא היה מדבר עם השניה כלל בעסקי קידושין דאם היה מדבר על עסקי קידושין א''כ היתה מקודשת אפי' בלא אמר ואת. בתוס' פי' דמיירי שנתן לכל אחת פרוטה והקשה אמאי לא קאמר או דלמא שקולי לשם מתנה קאמר כדקאמר בתר הכי כה''ג גבי צדקה [ותי'] דמשמע ליה ואת דקאמר קאי אדיבור הרי את מקודשת לי שאמר מיד וצ''ע: חדא מגו מאי דס''ל לשמואל א''ל לאביי. כלומר לדבריו של שמואל דמשמע דפשיטא ליה דיש יד לקידושין ויש ספרים דגרסי חדא מאי דס''ל ליה לשמואל קאמר ליה לאביי כלומר לאחד מן הדברים שיש להסתפק בדברי שמואל הזכיר לו רב פפא לאביי שאמר לו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ה''ה שהיה לו לומר לימא קסבר שמואל דיש יד לקידושין והלא בעיא היא ולא איפשיטא אלא עדיפא למנקט אותה סברא דידים שאין מוכיחות משום דמירמא משמואל לשמואל: בעי רב פפא יש יד [לפאה] פי' את''ל אין יד [לקידושין] דלמא שאני פאה דאיתקש לקרבנות משום שהפסיק בקושיא ומי בעיא ליה לרב פפא וכו' לכך חוזר ומפרש בעיא דרב פפא בתחילת הבעיא כמו באינך בעיות דבסמוך שלא הזכיר רב פפא: הדין אוגיא ליהוי פאה. אוגיא ערוגה ועל שם החריץ שסביב הערוגה קורין ליה אוגיא: כי קמיבעיא ליה כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי. אור''י דמספקא ליה [אי] והדין נמי קאמר או דלמא והדין לעצמו קאמר דומיא דבעיא דצדקה דמספקא ליה והדין לנפקותא בעלמא הוא ואע''ג דלא מפרש ליה תלמודא הכי מ''מ כך רגילות התלמוד שמקצר במקום אחד ומאריך במקום אחר א''נ משום הכא לא פירש משום שהקשה ליה מיד מכלל דכי אמר כולו שדה: מכלל דכי אמר כולה שדה ליהוי פאה. תימה מהיכא דייק ליה ופירש דדייק ליה מדקאמר תלמודא אי דאמר והדין נמי ההיא פאה מעלייתא ומשמע דאפי' כל השדה הויא פאה מדעביד שתי הערוגות פאה ול''נ חדא דמי לא עסקינן בשדה גדולה דגם כי עבד שתי ערוגות פאה אכתי יש שאר לעצמו ועוד דא''כ הוה קאי מכלל אסוגיא דתלמודא שאומר אי דאמר והדין כו' ולא אמילתיה דרב פפא ומכלל משמע דקאי אעיקר מילתיה דרב פפא לכ''נ לומר דהכי נמי קאי אבעיא דרב פפא שהוא מסופק או דלמא והדין לעצמו שמשייר הערוגה השניה לעצמו ואם היה שם שאר הרבה מלבד זה א''כ לא שייך לומר והדין לעצמו כיון שמלבד זה יש הרבה לעצמו לו אלא ש''מ שאותן שתי הערוגות הן שוין כל השדה ואפ''ה אמר דאי והדין קאמר תרווייהו הוויין פאה אלמא כי אמר תיהוי כל השדה פאה הוי פאה ולהכי פריך מכלל וכו' ומשני אין והתניא מנין שאם רצה לעשות כל השדה פאה עושה וכו' וא''ת והלא בירושל' (פ''ג דפאה) גבי קרקע כל שהוא חייבת בפאה אי עד שלא קצר אין כאן חיוב אי שקצר אין כאן פאה דבעינן שיתחיל לקצור ואפי' כשהתחיל קודם שיתחייב בפאה י''ל דה''נ קאמר הכא כל שדהו פאה אחר שיתחיל מעט ואפי' כשהתחיל לקצור שבולת לבד שרי בכך ולעיל נמי דבעי מיירי שהתחיל לקצור מעט ומ''מ שפיר קאמר והדין לעצמו כדפרישית לפי דבאותה קציר אין בו שוה פרוטה הלכך לא חשיב שיור לעצמו אותו קציר ראשון: ת''ל פאת שדך. ולא כתיב פאת משדך ש''מ אפי' כל השדה קאמר וכגון שהתחיל לקצור מעט כדפרישית והא דתנא נמי פאה אין לה שיעור מיירי נמי כשהתחיל לקצור כדפרישית וא''ת א''כ אמאי לא תנן נמי תרומה בהדי דברים שאין להם שיעור דתרומה יכול אדם לעשות כל גורנו תרומה רק שישאר מעט משום ראשית דמשמע ששיריה ניכרים דהא פאה נמי בעינן שישאר מעט לעצמו תחלה כדפרישית ואפ''ה חשיב ליה בהדי דברים שאין להם שיעור וי''ל דמ''מ לא דמי דגבי פאה קודם שהתחיל לקצור אין שום חיוב עליו דכי תקצור אמר רחמנא והדר לא תכלה פאת שדך ומכיון שמתחיל לקצור החיוב מיד אין לו שיעור אבל בתרומה מכיון שנתמרח בכרי. חל עליה חיוב תרומה ואפ''ה אין יכול לעשות כל גורנו תרומה דבעינן שיריה ניכרים הילכך בתרומה לא מתני ליה אין לו שיעור וה''נ מתרץ ליה בירושלמי דפאה:

ר"ן
בעי רב פפא יש יד לקדושין וכו'. אפי' ביד מוכיח קמיבעיא ליה מי אמרינן נהי דלא אתרבו להו ידות בהדיא גמרינן במה מצינו מנדרים או אין יד ואפי' מוכיח דנדרים שאני דחמירי דאפי' בדבורא בעלמא חיילי משא''כ בקדושין שהן צריכין איזה מעשה כסף או שטר או ביאה: דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ונתן לה שתי פרוטות ואמר לחברתה ואת מי אמרינן ואת נמי אמר לה לחברתה. וכי אמרה דניחא לה הויא מקודשת דחברתה קבלה בשליחותה כדקי''ל בפ' האיש מקדש (קדושין דף נב.) דאשה נעשית שליח לחברתה ואפילו במקום שנעשית לה צרה אבל ליכא לפרושי בנותן פרוטה לזו ופרוטה לזו דודאי משמע דכה''ג ליכא לספוקי כלל בואת חזאי ואפילו תמצא לומר אין יד לקידושין [קדושין] עצמן הן: או דלמא ואת חזאי אמר לה. לחברתה. דאע''ג דלא משמע הכי ויד מוכיח הוא דואת נמי קאמר כיון דאין יד לא מהני הנך קידושין ואמרי' ואת חזאי קאמר: והא מדאמר ליה רב פפא לאביי מי סבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים. גבי קדושין בפ''ק דקידושין (דף ה:) מכלל דס''ל לרב פפא דיש יד לקידושין דמדלא מתמה אלא ביד שאינו מוכיח מכלל דמוכיח פשיטא ליה דהוי יד: מגו מאי דס''ל אמר ליה לאביי. דנהי דרב פפא מספקא ליה דדלמא אין יד לקדושין כלל מיהא לא מצי לאקשויי עלה דשמואל דדלמא איהו ס''ל דיש יד אלא אקשי ליה דידיה אדידיה דאפי' ס''ל דיש יד לקידושין יד שאינו מוכיח לא הוי יד דהכי שמעינן ליה לשמואל גבי נזיר וא''ת ומאי קא מספקא ליה בקדושין מאי שנא מגיטין דלכ''ע יש יד כדמוכח סוגיין דלעיל ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח י''ל דשאני גט כיון דאיכא מעשה דהיינו נתינת הגט לידה הוי טפי מיד ועיקר מוכיח מקרי משא''כ בבעיין דלחדא הוא דיהב שתי פרוטות אבל לחברתה לא יהיב מידי: בעי רב פפא יש יד לפאה וכו'. כלומר אם תמצא לומר בקדושין אין יד דלא איתקש לנדרים כלל פאה דאיתקש מאי: הדין אוגיא. ערוגה וקרי לה אוגיא על שם חריץ שעושין סביבות הערוגה מלשון עוגיות לגפנים במ''ק (דף ב.): מכלל דאי אמר תהוי שדה כולה פאה הויא כולה פאה. דודאי רב פפא בכה''ג קמבעיא ליה דבההיא אוגיא קמייתא איכא שיעורא דאי לא אפי' את''ל אין יד לפאה פאה מעלייתא היא דודאי כיון שהתחיל לעשות פאה כי אמר והדין לגמרה נתכוון אלא ודאי כיון דאיכא שיעור פאה בקמייתא מיבעיא ליה: ת''ל פאת שדך. מדלא כתוב פאה שבשדך: או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש. ואע''ג דקיי''ל (לקמן ז. כריתות כב:) אין היקש למחצה שאני פאה דלא כתיבא בהדיא ומדרשא אתיא הלכך איכא למימר דאין לה יד אפי' מוכיח: יש יד לצדקה או אין יד לצדקה. פי' אם תמצא לומר דיש יד לפאה כיון דחמירה דבעל כרחיה חייביה רחמנא בעיקר פאה לצדקה מאי כך פירשו רבותי ולא נראה לי דהא בעיקר צדקה נמי בע''כ מחייב וכי תימא לא מחייב בכולה פאה נמי לא מחייב אלא בשעורא ולא שדה כולה לכך נראה דהני תרתי בעיי לאו בהדדי איתמר ולא שייכי באם ת''ל: או דלמא מאי והדין לנפקותא בעלמא קאמר. דאע''ג דיד מוכיח הוי וכי קאמר והדין לצדקה קאמר (או) דלמא אין יד כלל ואפי' מוכיח: או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש. ולא אמרינן אין היקש למחצה דצדקה נמי לא כתיבא בהדיא ומדרשא אתיא:

נדרים ו ע"ב - טקסט הדף

דף ו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד