נדרים ז ע"א

{דברים כג-כב} מעמך זה לקט שכחה ופאה יש יד לצדקה או אין יד לצדקה היכי דמי אילימא דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי ההוא צדקה עצמה היא אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי מאי הדין נמי צדקה קאמר או דלמא [מאי] והדין (נמי) לנפקותא בעלמא קאמר ודבורא הוא דלא אסקיה מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב {דברים כג-כד} בפיך זו צדקה מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד או דלמא לבל תאחר הוא דאיתקש יש יד להפקר או דלמא אין יד להפקר היינו צדקה אם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר יש יד לצדקה דאין היקש למחצה הפקר מי אמרינן היינו צדקה או דלמא שאני צדקה דצדקה לא חזיא אלא לעניים אבל הפקר בין לעניים בין לעשירים בעי רבינא יש יד לבית הכסא או לא היכי דמי אילימא דאמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא והדין נמי ההוא בית הכסא נמי הוה אלא כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי הדין דאמר והדין נמי בית הכסא או דלמא מאי והדין לתשמישא בעלמא קאמר מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבית הכסא והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו הזמינו לבית המרחץ מהו זימון מועיל או אין זימון מועיל רבינא חדא מגו חדא קמיבעיא ליה זימון מועיל או אין זימון מועיל את''ל יש זימון יש יד או אין יד תיבעי ליה: מנודה אני לך וכו': אמר אביי מודה ר''ע לענין מלקות שאינו לוקה דאם כן ניתני ר' עקיבא מחמיר אמר רב פפא בנדינא מינך דכולי עלמא לא פליגי דאסור משמתנא מינך לכולי עלמא שרי במאי פליגי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

דתניא: כתיב בפרשת נדרי גבוה [דברים כג]:

"כי תדור נדר לה' אלהיך - לא תאחר לשלמו.

כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך".

"מעמך" - זה לקט שכחה ופאה.

עוד הסתפק רב פפא:

האם יש יד לצדקה, או אין יד לצדקה?

ודנה הגמרא: היכי דמי?

אילימא, אם נאמר שהבעיה היא במקום דאמר "הדין זוזא [הזוז הזה] יהא לצדקה, והדין זוזא נמי".

ההוא - צדקה עצמה היא! אלא, כגון דאמר "והדין זוזא", ולא אמר "נמי ".

מאי? האם יש יד לצדקה, ולפי זה, "הדין זוזא נמי צדקה יהא", קאמר.

או דלמא אין יד לצדקה. ולפי זה, מאי "והדין זוזא" דקאמר? - שיהא הזוז השני לנפקותא להוצאה בעלמא קאמר, ודבורא "להוצאה" הוא דלא אסקיה, שלא סיים דבורו לומר שהסלע השניה היא להוצאה בעלמא.

מי אמרינן כיון דאיתקש צדקה לקרבנות, דכתיב [דברים כג] "בפיך - זו צדקה", יש לנו לומר: מה קרבנות יש להן יד, אף צדקה יש לה יד.

או דלמא רק לענין בל תאחר הוא דאיתקש, ולא לענין יד.

ובעיה נוספת:

יש יד להפקר, או דלמא אין יד להפקר?

ותמהה הגמרא: הפקר - היינו צדקה! לפי שההפקר הוא לכל, ויכולים העניים לקחתו.

ומשנינן: "אם תמצא לומר", קאמר -

אם תמצא לומר יש יד לצדקה, משום דאין היקש למחצה, מעתה יש לנו להסתפק בהפקר:

מי אמרינן הפקר היינו צדקה, לפי שהעניים יכולים לזכות בו.

או דלמא שאני צדקה, דצדקה לא חזיא אלא לעניים. אבל הפקר, הוא בין לעניים בין לעשירים. ^[1]

בעי רבינא: האם יש יד ליחוד מקום לבית הכסא, שיהא אותו מקום אסור בקריאת שמע [וכן בתפילה ובלימוד תורה], או לא?

ודנה הגמרא בספק הזה:

היכי דמי?

אילימא דאמר "הדין ביתא ליהוי בית הכסא, והדין נמי" -

ההוא - בית הכסא נמי הוה! אלא, כגון דאמר "והדין ביתא" ולא אמר "נמי" -

מאי?

האם "הדין" דאמר - והדין נמי בית הכסא.

או דלמא מאי "והדין" - לתשמישא בעלמא קאמר!

ומפסיקה הגמרא את הסבר השאלה כדי לדון בחידוש שבדברי רבינא -

מכלל דבריו של רבינא אתה למד, דפשיטא ליה לרבינא דיש "זימון" לבית הכסא, שייחודו של מקום לבית הכסא אוסרת אותו לקריאת שמע על אף שעדיין לא השתמשו בו.

ותימה, הא מיבעיא ליה דין זה לרבינא, שהסתפק:

הזמינו למקום מסויים לבית הכסא, ועדיין לא השתמש בו - מהו לקרוא בו קריאת שמע?

וכן הזמינו לבית המרחץ שגם בו אסור לקרוא קריאת שמע - מהו?

האם זימון לבית הכסא מועיל להחיל עליו שם בית הכסא או שם בית המרחץ, לאוסרו בקריאת שמע, או אין זימון מועיל!?

ומשנינן: רבינא, חדא מגו חדא, שאלה אחת מתוך שאלה אחרת, בדרך אם תמצא לומר - קמיבעיא ליה:

א. האם זימון לבית הכסא או לבית המרחץ מועיל. או אין זימון מועיל?

ב. אם תימצי לומר יש זימון לבית הכסא או לבית המרחץ - יש יד לזימון שכזה, או אין יד.

ומסקינן: תיבעי ליה! נשארה הבעיה בלי פשיטות.

שנינו במשנה: האומר לחברו מנודה אני לך - רבי עקיבא היה חוכך להחמיר.

אמר אביי: מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה, כי נשאר הדבר בספק בעיניו.

דאם כן לוקה, ניתני: רבי עקיבא מחמיר. אמר רב פפא: באומר לחברו: נדינא מינך שאני אוכל לך -

דכולי עלמא לא פליגי דודאי לשון הרחקה של נדר הוא, ואסור, ואף לוקה אם יעבור על נדרו.

ואילו באומר לחברו: משמתנא מינך שאני אוכל לך - ודאי לשון נידוי הוא ולא לשון נדר, ולכולי עלמא שרי להנות ממנו.

במאי פליגי תנא קמא ורבי עקיבא -

הערות

^[1] כיון ששאלות אלו נשארו בספק, הרי בשאלות שהן ספק איסור, כמו קידושין, פוסקים בהם לחומרא, כדין ספק איסור, אך בפאה וצדקה נחלקו הראשונים האם פוסקים בהם את הדין של ספק דאיסורא לחומרא, או פוסקים שספיקא דממונא לקולא, והמוציא מחברו עליו הראיה. הרשב"א והרמב"ן פסקו בהם לחומרא, משום שהם ספק איסורא, שמא חייב ליתנו לעניים. ותמה עליהם הר"ן, מהמבואר במסכת חולין [קלד א] בענין ספק לקט, שרק משום שהקמה בחזקת חיוב לקט אמרינן שספק לקט הרי הוא לקט, ומוכח שאם לא היתה חזקה של חיוב על הקמה, אלא ספק גרידא, היינו אומרים שספק ממונא לקולא, והעניים שבאים להוציא את הלקט מידי הבעל הבית, עליהם הראיה. וביאר המחנה אפרים [הלכות צדקה ב] את מחלוקתם, בשאלה אם המפריש מעות לצדקה, ואומר "סלע זו לצדקה", האם זכו בה עניים מדין "אמירתו לצדקה כמסירתו להדיוט דמי", והרי היא ממון עניים, או שלא זכו בה העניים, וכל זמן שלא נתן להם את הסלע הרי הוא מחוייב בנדרו ליתן להם את הסלע. לפי הצד שזכו העניים באמירתו בסלע, הרי כאשר יש ספק באמירתו על הסלע, הוא ספק ממון ולא ספק נדר, כי על הצד שאמירתו הועילה, זכו כבר העניים בממון, ושוב אין לו דין נדר. וכל הספק הוא רק ספק ממוני של מי הסלע הזאת, אם של הבעלים או של העניים, והולכים בו לקולא, והמוציא מחברו עליו הראיה. וכך סובר הר"ן. אך לפי הצד השני, שכל עוד לא נתן את הסלע לעניים עדיין הוא מחוייב בנדר ליתנו להם, כשיש ספק, הרי זה ספק איסורא וצריך מספק ליתנו להם. וזו היא שיטת הרמב"ן והריטב"א. ואילו הנתיבות, דיני תפיסה כלל ב, ביאר את שיטת הרשב"א, שיש בנוסף לספק הממוני גם ספק איסור של בל יחל ובל תאחר, ומכח האיסור הוא צריך ליתנו לעניים. ותמה עך כך הגרש"ש, שהרי כבר כתב קונטרס הספקות אודות קושיית המהרי"ט שבכל ספק ממון יש גם ספק איסור גזל, ואיך אומרים ספיקא דממונא לקולא - לפי שדיני האיסורים נגזרים מדיני הממונות, וכל שנפסק הדין בספק ממון שהמוציא מחברו עליו הראיה, זכה המוחזק בודאי, ואין עליו ספק איסור גזל. ואם כן, הוא הדין בספק ממון עניים, לאחר שנפסק הדין שזכה המקדיש בסלע, שוב אין לו חוב מדיני צדקה ליתן לעניים מספק. אך יש ליישב, שאכן לגבי ההנהגה של איסורי גזילה מכריע הדין הממוני את בעלותו על החפץ, ומותר לו לנהוג בו כחפץ שלו, אך בנוגע לקיום מצוות יתכן ונשאר הספק. שכן מצינו במסכת בבא בתרא, שהקונה שני אילנות בחצר חברו, הדבר ספק אם מכר לו המוכר גם את הקרקע שביניהם או לא, ומספק אנו משאירים את הקרקע בחזקת המוכר. ולפיכך, לענין מצות ביכורים, מביא המוכר ביכורים שגדלו בקרקע שנשארה ברשותו, כאילו היא קרקע שלו בודאי, ואף קורא מקרא ביכורים. אך יחד עם זאת חייב גם הקונה להביא ביכורים מפירות האילנות שקנה, מספק שמא הוא קנה גם את הקרקע, אך אינו קורא, כי הבאת ביכוריו היא רק מספק. ומוכח שגם כאשר זוכה המוכר בדיני ממונות בקרקע בודאי, ואין לו איסור גזילה, והוא מביא ביכורים מהקרקע הזאת וקורא, בכל זאת חייב גם הקונה לקיים מצות הבאת ביכורים מאותה הקרקע, מספק! ומצינו לגבי מצות ראשית הגז שנחלקו רב ושמואל בשיעור הגיזה שצריכים לתת ממנה ראשית הגז. והכריעו הרמב"ם והשולחן ערוך ביורה דעה סימן שלג סעיף ט כרב. וכתב הגר"א שהכריעו כרב, משום שבמחלוקת של רב ושמואל, ההלכה כרב באיסורי! הרי כשאנו דנים לענין קיום מצוה ממונית, ההכרעה בה היא לפי דיני האיסורים ולא לפי דיני הממונות.

"מעמך" בא לרבות דברים שאינם נדר רגיל, זה לקט שכחה ופאה.

א ועוד שואלים: יש יד לצדקה, או אין יד לצדקה? ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דאמר [אם תאמר במקרה שהוא אומר] "הדין זוזא [זוז זה] יהא לצדקה והדין נמי" [וזה גם כן] אולם ההוא [ביטוי זה] צדקה עצמה היא! אלא כגון שאמר "הדין" [זה] ולא אמר "נמי" [גם כן], והשאלה היא: מאי [מה] יהא הדין? האם יש לומר כי "הדין נמי [זה גם כן] יהא צדקה" קאמר [התכוון לומר], או דלמא [שמא] [מאי] "והדין" (נמי) [מה פירוש "וזה" גם כן] — לנפקותא בעלמא קאמר [להוצאה סתם הוא שאמר], שלאחר שאמר שסלע זה לצדקה אמר שהסלע האחר יהיה להוצאות אחרות, ודבורא [והדיבור] הוא שלא אסקיה [השלימו].

מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דאיתקש [שהושווה] דין צדקה לקרבנות, דכתיב [שנאמר] בפסוק בהמשך דין "בל תאחר" של קרבנות "אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד) ודרשו: זו צדקה. ואפשר ללמוד מן ההיקש: מה קרבנות יש להן יד — אף צדקה יש לה יד. או דלמא [שמא] רק לענין "בל תאחר" הוא דאיתקש [שהושווה] ולא לשאר הלכות?

וכן יש לשאול: יש יד להפקר, או דלמא [שמא] אין יד להפקר? האם ביטוי בלתי שלם שעניינו הפקרת רכוש על ידי בעליו, תופס או לא? ושואלים: מה צורך בשאלה מיוחדת זו? היינו [הרי הוא] הדין כמו בצדקה! שגם צדקה הוא כעין הפקרת ממונו לעניים.

ומשיבים: שאלה זו יש להבין בדרך "אם תמצא לומר" קאמר [אמר] כלומר, שאלה זו מתבססת על השאלה הקודמת. וכך כוונת השאלה: אם תמצא לומר יש יד לצדקה והטעם לכך הוא שאין היקש למחצה, שכיון שהושוותה צדקה לקרבנות לענין "בל תאחר", הרי זה היקש והשוואה לכל דבר, אם כן יש לשאול: הפקר מי אמרינן [האם אנו אומרים] היינו [הרי הוא] כמו צדקה, או דלמא שאני [שמא שונה] צדקה מהפקר, שצדקה לא חזיא [אינה ראויה] אלא לעניים והיא דומה מצד זה להקדש ומתנות עניים, אבל הפקר, כיון שהוא נתון לכל בין לעניים בין לעשירים אפשר לראותו לא כנתינה אלא כסילוק רשות בלבד, ועל כן אי אפשר ללמוד דין הפקר מדין צדקה?

כיוצא בזה בעי [שאל] רבינא: יש יד לבית הכסא, או לא? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דאמר [אם תאמר במקרה שאומר] "הדין ביתא ליהוי [בית זה יהא] בית הכסא, והדין נמי" [וזה גם כן], אם כן הבית ההוא בית הכסא נמי הוה [גם כן נעשה] ויש לקיים בו דיני הרחקה לגבי דברים שבקדושה, שהרי זה כמפרש שנקבע גם הבית השני לצורך זה! אלא יש לומר כגון שאמר "והדין" [וזה] ולא אמר "נמי" [גם כן], ובמקרה זה יש לשאול: מאי [מה] כוונת "הדין" שאמר האם "והדין נמי [וזה גם כן יהא] בית הכסא", או דלמא [שמא] מאי [מה פירוש] "והדין" [וזה] — לתשמישא בעלמא קאמר [לתשמיש סתם אמר], כלומר, שהתכוון לומר שחדר זה מיועד להיות בית הכסא, והשני לצורך אחר.

על עצם השאלה מעירים: האם מכלל הדברים אתה לומד דפשיטא ליה [שפשוט לו] לרבינא שיש זימון לבית הכסא שברור לו שאם אדם מייעד (מזמן) מקום מסויים להיות בית הכסא — מאותה שעה הריהו נחשב כבית הכסא לכל דיני הרחקה ממנו לגבי דברים שבקדושה, ואין צריך לעשות מעשה? והא מיבעיא ליה [והרי נסתפקה לו] לרבינא השאלה: מקום שהזמינו בעליו לשמש בית הכסא מהו דינו? וכן מקום שהזמינו לשמש בית המרחץ מהו? ועיקר השאלה: האם זימון מועיל, כלומר, פועל ומחייב, או אין זימון מועיל? וכיצד רבינא שואל לגבי דין "יד" לבית הכסא, כאשר עצם אפשרות הזימון אינה ברורה לו!

ומשיבים: רבינא חדא מגו חדא [שאלה אחת מתוך שאלה אחת, אחרת] קמיבעיא ליה [נשאלה לו]. כלומר, שאלה זו לענין יד לבית הכסא נובעת משאלה קודמת, שהיה לו ספק עקרוני האם זימון לבית הכסא מועיל או אין זימון מועיל, ואגב כך העלה שאלה נוספת: אם תמצא לומר ותגיע לידי מסקנה שיש זימון לבית הכסא, יש מקום לשאול יש יד או אין יד? כל השאלות הללו ששאלנו לא נפתרו ונשארו תיבעי ליה [תשאל לו] השאלה. כלומר, השאלה עדיין עומדת במקומה.

ב שנינו במשנה שהאומר "מנודה אני לך", ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר". אמר אביי: מודה ר' עקיבא שאם נקט אדם בביטוי זה לענין מלקות שאינו לוקה אם עבר על נדרו. שאף שהיה ר' עקיבא חושש שמא יש כאן נדר, אבל אם עבר על הנדר הזה, אפילו ר' עקיבא מסכים שאינו לוקה מן התורה. שאם כן, אם היה סבור שהוא נדר ממש, ניתני [שישנה] "ר' עקיבא מחמיר", ואילו לשון "חוכך" משמעה — לאסור על הנודר מלעבור על נדרו לכתחילה, אבל לא לעונשו אם עבר על נדרו.

אמר רב פפא: אם השתמש בלשון "נדינא מינך" — דכולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל אינם חלוקים] שאסור, שיש כאן יד לנדר. ואם השתמש בלשון "משמתנא מינך" — לכולי עלמא שרי [לדעת הכל הוא מותר], שאין זו לשון נדר אלא לשון חרם. ואף שודאי היתה כוונתו להרחקה, מכל מקום אין כאן נדר. במאי פליגי [במה הם חלוקים] —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The verse states with regard to offerings: “When you shall take a vow to the Lord your God, you shall not delay to pay it; for the Lord your God will surely require it of you” (Deuteronomy 23:22). With regard to the term “of you” the baraita states: This is a reference to gleanings, forgotten sheaves, and pe’a.

§ The Gemara asks: Is there intimation for charity or is there no intimation for charity? The Gemara clarifies the question: What are the circumstances of such a case? If we say that it is a case where one said: This dinar is for charity and this also, that itself is an explicit statement of donating to charity. Rather, it is a case where he said: This, and did not say: Also. What is his intention? Is he understood to be saying: This is also charity, or perhaps what is the meaning of: And this? He is saying that this coin is merely for general use, and he did not complete his statement.

The Gemara explains the two sides of this dilemma: Do we say that since charity is juxtaposed to offerings, as it is written in a verse following the prohibition against delaying an offering: “That you have spoken with your mouth” (Deuteronomy 23:24) and the Sages expounded that this is a reference to charity, therefore, just as there is intimation, i.e., intimation is effective, with regard to offerings, so too, there is intimation with regard to charity? Or perhaps it is only with regard to the prohibition: You shall not delay, that it is juxtaposed, but not with regard to other halakhot?

The Gemara asks further: Is there intimation for rendering one’s property ownerless, or perhaps there is no intimation for rendering one’s property ownerless. Does an incomplete expression employed by an owner to relinquish property take effect or not? The Gemara notes: This is the same as the previous question with regard to charity, which is comparable to rendering one’s property ownerless for the benefit of the poor.

The Gemara responds: This question is stated in the style of: If you say, as follows: If you say there is intimation for charity, as there is no partial analogy based on juxtaposition, do we say that rendering one’s property ownerless is the same as charity; or perhaps charity is different, as charity is suitable only for the poor, but ownerless property is suitable for both the poor and the wealthy, and therefore it cannot be derived from the halakha with regard to charity.

Ravina raised another dilemma: Is there intimation for designating a location as a bathroom or not? The Gemara asks: What are the circumstances of the case? If we say that it is a case where one said: Let this structure be a bathroom and this one also, that second structure is certainly also a bathroom. Rather, it is a case where he said: And this, and he did not say: Also. What is his intention? Is the expression: And this, that he said, understood to mean: And this shall also be a bathroom? Or perhaps what is the meaning of: And this? He is saying that it is designated for general use rather than as a bathroom.

The Gemara comments: Can it be derived by inference that it is obvious to Ravina that there is designation for a bathroom, i.e., that if one explicitly designates a location as a bathroom, it attains that status even before it is used for that purpose, so that one may not bring sacred items to that location? Didn’t Ravina raise this as a dilemma? He asked: If one designated a particular location as a bathroom, what is the halakha? If one designated it as a bathhouse, what is the halakha? In other words, is designation effective to grant the location a particular status, or is designation not effective?

The Gemara answers: Ravina raised one dilemma within another dilemma: Is designation effective or is designation not effective? And if you say there is designation, i.e., designation is effective, is there intimation or is there not intimation, i.e., is designation via intimation effective? The Gemara concludes: The dilemma remains unresolved.

§ It was taught in the mishna that if one said: I am ostracized from you, Rabbi Akiva was uncertain about the halakha but was inclined to rule stringently about this. Abaye said: Rabbi Akiva concedes with regard to flogging that one is not flogged if he violates a vow that was expressed in this way. As, if so, if Rabbi Akiva held that one is liable to be flogged, let the mishna teach: Rabbi Akiva is stringent. The fact that it states: Rabbi Akiva was uncertain but was inclined to rule stringently, indicates that although Rabbi Akiva holds that one may not violate this vow, he concedes that one is not liable to be flogged if he does violate the vow.

Rav Pappa said: With regard to a vow that one expressed with the phrase: I am distanced [nadeina] from you, everyone agrees that he is prohibited from deriving benefit from the other individual, as this is an intimation of a vow. If he employs the expression: I am excommunicated [meshamattena] from you everyone agrees that he is permitted to derive benefit from the other person, even though he meant to distance himself from the other individual, because this is not the terminology of a vow. With regard to what do they disagree?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעי רב פפא יש יד לצדקה או אין יד לצדקה היכי קאמר אילימא דאמר הדין זוזי ליהוי צדקה. והדין נמי. ההוא צדקה עצמה היא. אלא כגון דאמר והדין ולא אמר נמי. מאי והדין נמי [צדקה] קאמר או דילמא מאי והדין לנפקותא בעלמא קאמר ודיבורא הוא דלא אסקיה ולא איפשיטא בהדיא. וסוגיין דיש יד לצדקה וקי"ל נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא. אמר רבי יוסי בר' חנינא מודרני לך שניהם אסורים. מודרני הימך הוא אסור וחבירו מותר. והוא דאמר מודרני לך מאכילה. אבל סתמא לא משמע דאמר אסור כדכתיבנא:

מנודה אני לך רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה. דאם כן נתני ר"ע מחמיר. מהא שמעינן דידות נדרים כנדרים מדאורייתא ואפי' למלקות.

אמר רב פפא דנדינא ממך דכולי עלמא לא פליגי דאסור. יש מי שפירש דנדינא בלחוד אסור, ואע"ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך, ואפילו לשמואל דאמר במרוחקני ממך דאינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך הכא מודה, משום דהתם הוא דמורחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד' אמות דידיה, אבל נדינא מינך משמע שיהא (יטול) [נטול לפי הש"מ] ממנו לגמרי וידים מוכיחות הוי, וכן כתוב בתוס'.
ולפי פירוש זה נראה שאפילו במנודה אני לך אי אמר שאני אוכל לך אסור, דבשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דדילמא לישנא דמשמתינא הוא, אבל אמר שאני אוכל לך י"ל דלישנא דנדויא הוא ואסור.
וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (הפלאה פ"א ה"ד) שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול. ואף מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן.
ויש מפרשים דבכלהו אי לא אמר שאני אוכל לך לאו כלום הוא, דלא עדיף נדינא ממך ממרוחקני ממך, ועד שיאמר שאני אוכל לך ידים שאין מוכיחות הוי, ובין לר' עקיבא בין לרבנן מותר, ועובדא נמי דאתא לקמיה דרב חסדא בידים מוכיחות הוה דקאמר משמתינא מנכסיה דרב יהודה, והלכך נדינא ממך בלחוד לכולי עלמא שרי. אבל נדינא מינך שאני אוכל לך אסור וכדרב פפא דאמר דלכולי עלמא אסור, ומשמתינא ממך אי נמי מנודה אני לך ואפילו שאמר שאני אוכל לך אינו אסור, משום דלית הלכתא כר' עקיבא מחבריו, ועוד דאמר ר' חסדא בהדיא לית דחש לה לדר' עקיבא, וכל שכן אם לא אמר שאני אוכל לך, דבהא אפילו לר' עקיבא מותר דליכא ידים מוכיחות, וכן דעת הרמב"ן נר"ו.
ירושלמי (כאן פ"א ה"א): ר' עקיבא היה חוכך בזה להחרים את כל נכסיו, כמה דתימא יחרם כל רכושו והוא יבדל וגו', מה עבדין ליה רבנין חומר הוא בנדוי בית דין. וכתב הרב ר' ברוך בר שמואל בפירושיו, מהא שמעינן בהדיא שמנודה שנידהו בית דין אסור ליהנות מכנסיו כלל, ואיתסרו אכולי עלמא כל שכן מוחרם עכ"ל.
ושמא לא אמרו אלא בבית דין וכל (של לפי הש"מ) ישראל כי התם, שאפילו העובר על גזירתם ורחמם חייב מיתה כחרמו של עכן. אלא שאני תמה על דברי הירושלמי בעצמן, מפני ששם החרימו נכסיהם בפירוש ואסרום, כדכתיב יחרם כל רכושו, אבל נכסי מנודה ומוחרם שהם בסתמא, ולא החרימו בפירוש אינו אסור ליהנות מנכסיו. וי"ל דכיון שהחרימו רכושם שמע מינא שמן הדין יש להם לעשות כן, וכיון שכן סתמן כפירושן.

אמר רב פפא נדינא ממך דכולי עלמא אסור. פי' כשאמר נדינא ממך שאני אוכל לך דאי לא ידים שאין מוכיחות הוא דלא אתינן למימר אלא דנדינא לישנא דרחוקה הוא כמרוחקני ממך ולא עדיף מיניה וכדמפרש רבינו ז"ל וכל לשונו מבואר בעצמו ואינו צריך פי':

כתב רבינו ז"ל ואשכחן לחד מרבוותא דכתיב בפסקין דיליה מנודה אני לך שאני אוכל לך אסור פי' פסק הלכה כר"ע שחוכך בו להחמיר ולפי' אסור ואינו לוקה דקסבר דלא דחי רב חסדא לדר' עקיבא אלא במשמתינא אבל במנודה אני לך הלכתא כוותיה. אמר לו נדינא מינך הרי זה אסור ליהנות לו פי' ואע"ג דלא קאמר שאני אוכל לך דסבר הרב ההוא דמאי דאמרינן בגמרא אמר רב פפא נדינא מינך דכולי עלמא אסיר כפשטיה הוא אע"ג דלא אמר שאני אוכל לך וליכא למימר שכוונת הרב. ההוא כשאמר שאני אוכל לך וארישא דמילתא סמך דא"כ לא הוה ליה לאיתסורי אלא מאכילה ואמאי כתב אסור ליהנות לו אלא ודאי כדאמרן ולית הלכתא כוותיה אלא כמו שכתב רבינו ז"ל נכון ועיקר:

מעמך זו לקט שכחה ופאה. דבכולהו כתיב את העני עמך:

מאי והדין לנפקותא בעלמא. ושמא לית ליה זוזי אחריני:

בפיך זו צדקה. ובפ"ק דר"ה (דף ו.) דרשינן מהכא בצדקה בל תאחר:

יש יד לבית הכסא. מדרבנן קא בעי ומקרא דוהיה מחניך קדוש לא ידעינן אלא בית הכסא עצמו ומיבעיא ליה אי עבוד רבנן הרחקה לאסור גם יד בית הכסא:

מתני' חוכך בזה להחמיר. כמו אדם ששואלין לו דבר ואינו פשוט לו להתירו גם טעם פשוט לאסור אינו יודע והוא חוכך בשפתיו ושותק ומתוך כך מבינין שהוא מחמיר בדבר ועושין לחומרא:

גמ' ליתני ר"ע מחמיר. דמשמע ראה טעם להחמיר ביה ולעשותו יד גמור אבל חוכך להחמיר משמע דמספקא ליה:

בנדינא ממך לכ"ע אסור. דמשמע מתנודד אני ומובדל ממך והוי טפי ממרוחקני ממך אליבא דשמואל והא דתנא לא מני להו בהדי ידות דמתני' איכא למימר תנא ושייר ועוד ידות טובא איכא דלא תנא:

משמתנא לכולי עלמא שרי. דלשון שמתא הוא ולא יד לנדר אבל נדינא משמע נודר ולא לשון נדוי אי נמי בלשון המון עם בבבל היו קורין לנדוי דוקא שמתא ולא נדוי:

וכן נסתפקו בצדקה אם יש לה יד מוכיח אם לאו וביררו בה שאם אמר הדין זוזא לצדקה ואמר אחר כן והדין נמי צדקה גמורה אבל אי לא אמר נמי ולא נתבררה ואף זו מחמירין בה וכן שאלוה בהפקר וכגון שאמר הרי זה הפקר ואמר אחר כן וזה ובזו יראה שכל שלא זכה בו אחר אין מניחים אותו לזכות ואם קדם וזכה אין מוציאין ממנו:

ממה שנאמר בסוגיא זו הפקר היינו צדקה למדו קצת מפרשים שההפקר כנדר לענין שאינו יכול לחזור בו ואף גדולי המחברים כתבוה בהלכות נדרים כן ומכל מקום אין ראיה מזו לדעתי שהרי אף הוא מספק לומר שאין הפקר כצדקה ומשום דהפקר חזי לעשירים כלעניים:

בית הכסא אע"פ שאין בו צואה כבר ביארנו במס' ברכות שאסור לקרות שמע או להתפלל כנגדו אבל אם הוזמן לבית הכסא ולא נעשה עדין בית הכסא ר"ל שלא התחילו עדין ליפנות בו לקרות כנגדו מותר אבל בתוכו הדבר בספק אם יש זמון לבית הכסא אם לאו ואע"פ שבשאר דברים אמרו הזמנה לאו מילתא היא שמא בקרית שמע ותפלה החמירו והדבר בספק ולא עוד אלא שאף כשתאמר בו יש זמון נתחדש לנו בו ספק אחר אם יש יד להזמנה זו אם לאו ואם אמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא ואמר והדין נמי זו בכלל הראשונה היא שאין זה יד אלא הזמנה גמורה אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ואע"פ כן יד מוכיח הוא אלא שעל צד רחוק אפשר לדון את דבריו לתשמיש בעלמא ולא הובררה וזו ודאי נראה לפסוק בה לקולא חדא דהא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא ועוד שהרי תרתי ספיקי נינהו דהא זמון עצמו ספיקא הוא כמו שכתבנו ולמדת שבהוזמן בהדיא מיהא אסור לקרות בתוכו לכתחלה וכמו שכתבנו במסכת ברכות ובית המרחץ של מים חמין כל שרחץ בו אדם אע"פ שאין בו אדם עכשו אסור להתפלל בתוכו כמו שביארנו במסכת שבת אבל זמון מיהא אע"פ שבסוגיא זו נשארה בספק לפי מה שביארנו במסכת ברכות ובמסכת שבת אין זמון אוסרו כלל וכל שלא רחץ בו אדם מותר להתפלל בתוכו:

כבר ביארנו במשנתנו במנדה אני לך שלדעת תנא קמא אינו כלום שלשון נדוי ושמתא הוא ואינו מצוי לחצאין ולדעת רבי עקיבא הלשון מספק אם מענין שמתא שלא לדונו בכלום אלא כמפליג בחירום שאין נדוי מצוי לחצאין אם לשון רחוק לדונו כמרוחקני ממך שאם צירף בו מה שאוכל לך יהא אסור באכילה מכל מה שלו ואם לא צירף בו כן יהא אסור לישב בארבע אמות שלו והלכה כדבריו ואסור אלא שאינו לוקה וכן ביארנו במשמתינא מינך שאינו כלום שאין זה לשון שמתא ואינה חלה לחצאין וייעדנו לבאר בנדינא מינך שלדעתנו דינו כמרוחקני ממך ושיש מפרשים בו שאסור בכל מיני הנאה ונמצאת למד מדבריהם דנדינא מינך אף בלא שום צירוף לשון הנאה אסור מפני שלשון זה לדעתם משמע שיהא נטול מכל הנאה שבו לגמרי שאלו אמר נדינא מינך שלא אוכל לך באכילה הוא דאסור ולוקה הא בשאר הנאות לא ומכל מקום יש מפרשים שמחמירים בענין זה בלשון נדוי של שמתא ומפרשים שמנדה אני לך אם צירף בו שאני אוכל לך אסור באכילה ולוקה ולא נאמר שחוכך אלא בלא צירוף ולאיסור הנאה שנסתפק אף הוא לשון נדוי לדון בו כל איסור הנאה או לשון משמתינא מינך שלא היה חמור אצלם לאיסור הנאה או אכילה כלל אלא אם כן צירף בו לשון פרטי ואף בתלמוד המערב מוכיח כן והוא שאמרו שם רבי עקיבא היה חוכך לאסור כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וכו' מה עבדין ליה רבנין חומר בנדוי בית דין:

וכתבו בקצת תוספות שיש ללמוד מכאן שהמנודה שנדוהו בית דין נאסרו כל נכסיו בהנאה וכל שכן מוחרם הא המנדה את חבירו לא נאסר בנכסיו אלא שיש חולקין שלא לומר כן אלא בחרם בית דין של כל ישראל וכמו שמצינו בו אף חיוב מיתה כמו שמצינו בעכן ואני תמה אחר שנידוי הגמור אמור אצלם בלשון זה מה ראו להפריש בין נדינא למשמתינא והלא שמתא כנדוי וחמורה הימנה אלא שנראה שלא דנו אלא כפי מה שראו בזמנם ברגילות הלשונות ואפשר לפרש מפני שהשמתא אין המלה מונחת על ריחוק דברים שבממון אלא על עסקי עבירה ושם מיתה ונדינא הוא לשון כולל כל מיני ריחוק אף בלא נדוי עד שיש קורין מתוך כך בקמצות הנון וברפיון הדלת מלשון לנדה היתה ואין צריך בכך שאף בדגשות הדלת אפשר לפרשו ומתבל ינדוהו כמו שביארנו במשנה:

ויש שאין פוסקין כרבי עקיבא כלל ומדאמר רב חסדא לית דחש לה להא דרבי עקיבא ואין נראה כן שלא אמרה אף במשמתינא ואינו כן וראוי לפסוק כדבריו להחמיר לכתחלה ושאף חכמים לא ראינו במשנה שחלקו עליו בהדיא ואע"פ שבגמרא אמרו כי פליגי במנדה אני לך פירושו שמאחר שלא דברו בה חכמים וייחסה לרבי עקיבא ענין הדברים שלא היו חוככים בה כלל ויש שאין פוסקין כרבי עקיבא כלל ומדאמר רב חסדא לית דחש לה להא דרבי עקיבא כלום ומנדה אני לך שרבי עקיבא חוכך פירושו על ידי צירוף ואין הלכה כמותו ואין בו כלום אלא שדינו כמרוחקני מינך ונדינא מינך בלא צירוף אף הוא כחביריו ואם אמר נדינא מינך שאני אוכל לך בזו אמרו כוליה עלמא לא פליג דאסור וכן כתבו קצת חכמי הדורות ואין נראין הדברים:

אין יד לצדקה. אם תמצי לומר יש יד לפיאה משום דבעל כרחו אבל צדקה דמדעתיה לא. וקשיא לי גבי צדקה אם בדעתו היה לצדקה למה לא נחייבנו משום נדיב לב דאמר בשבועות גמר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו. ושמא גמר בלבו פירושו שנתישב בלבו לעשות הצדקה ולא יתחרט אבל כאן לא נתישב עליו לבו כל כך. הרא"ם ז"ל. ובשיטה כתוב: ועוד איפשר דרב פפא כולהו בחד זימנא בעינהו ותלמודא קבעם כל חד באפי נפשה לפרשם. וכתב שם שלא הוצרך להזכיר רב פפא כי אם בפיאה לפי שכולם ענין אחד הם. עד כאן.

בפיך זו צדקה. ובההוא קרא איתקש לקרבנות דדרשינן בראש השנה פרק קמא שדורש כל הקרא דמוצא שפתיך לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות וכו' לבל תאחר דכתיב בההוא קרא תשמור דהוא לאו לבל תאחר. הרא"ם ז"ל. וכן בשיטה וזה לשונו: לבל תאחר הוא דאיתקש דכתיב בההוא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית ואמרינן התם תשמור זו מצות לא תעשה וכדר' אבין והיינו בל תאחר. עד כאן.

יש יד לבית הכסא. קא סלקא דעתין הזמנה מילתא היא והיכא דהזמינו לבית הכסא הוי כבית הכסא ממש ואסור לקרות שם קריאת שמע כדכתיב והיה מחניך קדוש. ומשום הכי בעי היכא דאמר והדין מי הויא הזמנה ואסור לקרות שם קריאת שמע או לא הויא הזמנה ומותר לקרות שם. וקדייק תלמודא מדקמבעיא ליה לרבינא אידות מכלל דהיכא דאמר בהדיא פשיטא דיש הזמנה ואסור לקרות שם קריאת שמע. ומשני חדא מגו חדא קמיבעיא ליה בעיא אחר בעיא מיבעיא ליה. ואף על גב דהכא לא איפשיט מידי מבית המרחץ שמעינן דאיפשיט ליה לרבינא גופיה פרק קמא דשבת דאין זימון דקא מתפלל אדם במרחץ חדש. ולא דמי לבית הכסא משום דנפיש זוהמיה. מתוך ששאל אם מועיל אם אינו מועיל הוצרך לשאול אם יש לו יד אם לאו ואם תמצי לומר קאמר.

תיבעי. במקום תיקו השנוי בתלמודא גרסינן הכא ובמסכת הוריות תיבעי כלומר עדיין עומדת היא בשאלה שלא נפשטה בבית המדרש. והאי תיבעי אכל הני בעיא דבעינן לעיל קאי. שיטה.

הזמינו לבית הכסא ולבית המרחץ. והא דאמר בפרק קמא דשבת וכו' ככתוב בתוספת. עוד יש לומר דודאי ממרחץ נמי בעי ואלא אי פשיט ליה מקשי ובהא תירץ דממרחץ איפשיטא דאין זימון. שיטה. ועיין תוס' שבת דף י' ע"א.

פיסקא ר' עקיבא היה חוכך. כלומר מתחכך ומחזר בדבר להחמיר דמשמע כל אדם המחפש בדבר עומק מנענעו כל גופו כאדם המתחכך. בעל ערוך פירש מקוה כמו חוכה ופירוש להחמיר ולאסור וללקות לא. ויש אומרים חוכך מדבר בחכו ובפיו. ודרכו של תנא בנדרים לשנות לישני קלילי. הרא"ם ז"ל. ובפירוש הארוך פירש בפירושו וז"ל: ר' עקיבא היה חוכך בה להחמיר. מחכה בזה להחמיר ומשמע מאם יתמהמה חכה לו. עד כאן.

גמרא נדינא ממך. אית דגרסי נדינא ממך. א"ה נראה דחסר כאן. ואולי צריך לומר ואית דגרסי נדירנא וכן הוא בהרא"ש. ובספר אגודה כתוב נדרנא. ולפי דברי הרב המאירי אפשר דחילוק הגירסאות הוא רק בקריאת מלת נדינא שיש קורין ברפיון הדל"ת ויש קורין בדגשת הדל"ת ולזה נוטה הלשון המגומגם בהכתב יד. וז"ל הפרשה ודכולי עלמא לא פליגי דאסור דהיינו ידות נדרים ממש דכמאן דאמר ליה מופרשני הימך דמי. פירוש.

נדינא ממך דכולי עלמא דאסיר דטפי משמע הרחקה ממרוחקני דמשמע מתנודד כמו נע ונד בארץ. והאי דלא חשיב ליה בהדי ידות במתניתין דתנא ושייר דטובא ידות הוו לבר מהני. משמיתנא ממך כולי עלמא לא פליגי דשרי. דהוי כלשון הדיוטות כמו מקוללני ממך. אף על גב דבלשון חכמים הוי יותר מנדוי הני מילי לחכמים שתקנו לקלל בזה הלשון דהוי שם מיתה וגם צריך הרחקה ארבע אמות כדאיתא במועד קטן. אבל הדיוטות אינם מכירין שהוא דיבור של הרחקה אלא דיבור של קללה ובנדרים אחר לשון הדיוטות אזלינן. כי פליגי במנודה אני לך. דר' עקיבא סבר לישנא דנדויא הוא כמו נע ונד. ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא אף זה כלשון הדיוטות. וכן בשיטה וז"ל: אמר רב פפא היכא דאמר ליה איניש לחבריה נדינא מינך כולי עלמא לא פליגי דאסור לאיתהנויי מיניה דלשון הדרת הנאה הוא דמשמע מתנודד אני ממך ומרוחק מכל דבר. דלא דמי למרוחקני ממך דהתם כיון דאמר לשון הרחקה איכא למיתלי ולמימר דהכי קאמר מרוחקני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות. אבל הכא כיון דאמר נדינא ידים מוכיחות הן דהכי קאמר הריני נטול מעליך לכל דבר שלא אהנה משלך ואי לא יתיבנא קאמר לשון הרחקה איבעי ליה למימר. והיכא דאמר משמיתנא מינך כולי עלמא לא פליגי דשרי לאיתהנויי מיניה דאין זה לשון הדרת הנאה אלא לשון שמתא ואף על פי שהוא לשון מעין מנודה אני לך. אבל נדינא לא הוי לשון נדוי ולשון בני אדם לא קרי לנדוי אלא בלשון שמתא ונדוי. כי פליגי ר' עקיבא ורבנן במתניתין דר' עקיבא מחמיר ורבנן מקילי במנודה וכו' לישנא דנידויא הוא מה התם אסור ליהנות ממנו אף כאן אסור ליהנות ממנו. לישנא דמשמתינא הוא שהוא מותר שכן רגילין בני אדם לומר מנודה אני לך היכא דבעי למימר משמיתנא ממך משום דעל ידי השמתא הוא צריך לנוד ולהתרחק ממנו ארבע אמות אבל בנדינא ממך לא רגילי אינשי למימר משמתינא ממך. עד כאן. וז"ל הרי"ץ ז"ל: נדינא מינך כולי עלמא לא פליגי דאסור לאתהנויי מיניה דלשון הדרת הנאה. שאם אין בדעתו לומר אלא ריחוק בעלמא הוה ליה למימר מרוחקני. אבל השתא דאמר נדינא מוכיח הוא כי לענין איסור הנאה נאמר ומשמעותו כן הוא הריני נודד וסר מעליך לכל דבר שלא אהנה משלך. ומשמיתנא מינך כולי עלמא לא פליגי דשרי דאין זה לשון הדרת הנאה אלא לשון שמתא כלומר שאתרחק ממך ארבע אמות. ובלשון מנודה אני לך פליגי דר' עקיבא סבר לישנא דנדינא הוא ואסור ליהנות ממנו ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא וריחוק דארבע אמות קאמר.@9
ויש מפרשים דנדינא דכתיב יחרם הוא וכל רכושו והוא יבדל משום הכי מודו כולן לאיסור דלשון נדוי הוא שמשים את חברו בנידוי עליו וכיון שכן אסורין לו כל נכסים דכתיב יחרם הוא וכל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. ומשמיתנא הוא לשון שמתא שהוא לשון מיתה כדאמרינן במסכת מועד קטן מאי שמתא שם מיתה ונכסיו מותרים. ובמנודה אני לך פליגי דמאן דשרי סבר כי לשון מנודה לשון מיתה. וזה הפירוש אינו נכון בעיני כלל כי המנודה ודאי נכסיו אינן אסורין אם לא יחרימו נכסיו בפירוש. ועוד איך נאמר כי הנדוי שם מיתה והלא לא נאמר שם כי אם על השמתא ולא על הנדוי כלל. ויתכן לפרש כי נדינא מינך שלא אוכל לך משמע בין בתוך ארבע אמות בין חוץ לארבע אמות ובכל ענין אסור ליהנות ממנו. ובמשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה ולא אסר הנאתו עליו אלא תוך ארבע אמות אבל חוץ לארבע אמות מותר. ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו כמו נדינא ואפילו חוץ לארבע אמות משמע או כמו משמתינא ודוקא בתוך ארבע אמות אבל חוץ מותר. וכן נראה שפירש הראב"ד ז"ל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כר' עקיבא דמחמיר. ומיהו ללקות אינו לוקה משום דמספקא ליה. ואף על גב דאמר רב חסדא דאין לחוש לדברי ר' עקיבא הני מילי לפי סברתו שהיה סבור דבמשמיתנא פליגי. אבל לפי האמת דקיימא לן כרבינא דבמשמיתנא לא פליגי נקטינן לחומרא כר' עקיבא דקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו ואפילו מחביריו ואלו הני רבנן חבירו היו. והר"ם נמי כן פסק פרק קמא מהלכות נדרים. אלא שתמהתי עליו למה לא הביא דין משמתינא מינך שלא אוכל לך דשרי אליבא דכולהו. עד כאן. ועיין בהר"ן ז"ל. הרא"ם.

אמר רב פפא נדינא מינך דכולי עלמא לא פליגי דאסור. יש מי שפירש דנדינא בלחוד אסור ואף על גב דלא אמר דלא אכילנא בהדך. ואפילו לשמואל דאמר במרוחקני ממך דאינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך הכא מודה משום דהתם הוא דמרוחקני לא משמע אלא דלא יתיב בארבע אמות דיריה אבל נדינא ממך משמע שהוא נטול ממנו לגמרי וידים מוכיחות הוו. וכן כתוב בתוס'. ולפי פירוש זה נראה שאפילו במנודה אני לך אי אמר שאני אוכל לך אסור דבשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דילמא לישנא דמשמתנא הוא אבל אמר שאני אוכל לך יש לומר דלישנא דנידויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב אמר מנודה אני לך שאוכל שלא אוכל לך אסור לאכול ואף מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן. ויש מפרשים דבכולהו אי לא אמר שאני אוכל לך כלום הוא דלא עדיף נדינא מינך ממרוחקני ממך ועד שיאמר שאני אוכל לך ידים שאין מוכיחות הויין ובין דר' עקיבא ובין לרבנן מותר ועובדא נמי דאתא לקמיה דרב חסדא בידים מוכיחות הוו דקאמר משמתנא מנכסיה דרב יהודה. והילכך נדינא מינך בלחוד לכולי עלמא שרי אבל נדינא ממך שאני אוכל לך אסור וכדרב פפא דאמר לכולי עלמא אסור. ומשמתנא מינך אי נמי מנודה אני לך ואפילו שאמר שאני אוכל לך אינו אסור משום דלית הילכתא כר' עקיבא מחבירו ועוד דאמר רב חסדא בהדיא לית דחש להא דר' עקיבא. וכל שכן אם לא אמר שאני אוכל לך דבהא אפילו לר"ע מותר דליכא ידים מוכיחות. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.
ירושלמי רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר לוסר את כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וגו' מה עבדין ליה רבנין חומר הוא כנדוי בית דין. וכתב הרב ר' ברוך בר' שמואל בפירושיו מיהא שמעינן בהדיא דמנודה שנדוהו בית דין אסור להנות מנכסיו כלל ואיתסרו אכולי עלמא כל שכן מוחרם עד כאן לשונו. ושמא לא אמרו אלא בבית דין וכל ישראל כי התם שאפילו העובר על גזרתם וחרמם חייב מיתה כחרמו של עכן. אלא שאני תמה על דברי הירושלמי בעצמן מפני ששם החרימו נכסיהם בפירוש ואסרום כדכתיב יחרם כל רכושו אבל נכסי מנודה ומוחרם שהם בסתמא ולא החרימו בפירוש אינו אסור ליהנות מנכסיו. וי"ל דכיון שהחרימו רכושם שמע מינה שמן הדין יש להם לעשות כן וכיון שכן סתמן כפירושן. הרשב"א ז"ל.

ז' ע"ב והא דאמר רב נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. יש מי שפירש דמשום שביישוהו בפניו יש להם לפייסו וליישב דעתו בפניו. ולפי פירוש זה אלו רצה המנודה שיתירו אותו שלא בפניו מתירין ואין בכך כלום. ואינו מחוור בעיני דאנן סהדי דכל כמה שאת ממהר להתיר ואפילו שלא בפניו ניחא ליה ממה שאתה מאריך זמן נדויו עד שהתירנו בפניו. ועוד מי שנדוהו מן הדין מה לך לפייסו להתירו בפניו. ויש מי שפירש דכיון שהיה הנדוי בפניו הוא חזק יותר ואין בדין שיותר אלא בפניו והילכך אפילו רצה להתיר לו שלא בפניו אין שומעין לו. גם זה אינו מתישב. ונראה שאינו אלא מפני החשד דכל שנדוהו בפניו אם אתה מתירו שלא בפניו ונוהג עמו במותר אף הוא חושדך שאין אתה נזהר מנדויו דסבור שאלו התירוהו הודיעוהו שהותר כיון שנדוהו בפניו ואין מתירין אותו אלא בפניו לאו דוקא אלא בפניו ממש או לדעתו דכיון שהתירוהו לדעתו אין כאן חשד אבל נדוהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו דאין כאן חשד דסבור הוא כשם שנדוהו שלא בפניו כך התירוהו שלא בפניו כלומר שלא בידיעתו וכאותה שאמרו לקמן בריש פרק ר' אליעזר המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ואמרו בירושלמי מפני החשד.
הא דאמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו מסתברא דדוקא שאינו בר נידוי אלא שמנדה עצמו לענין וכגון עובדא דמר זוטרא חסידא. ואפילו הכי איצטריך לאשמועינן דכיון שהוא מנודה סלקא דעתך אמינא אין חבוש מתיר עצמו אפילו מאיסורים כאלו קא משמע לן. והיינו דאמרינן הכא היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא וכו' ואי לאו הכין מאי קאמר היכי דמי הא כל היכא דמנדה לעצמו מפר לעצמו מאי קאמר כי האי ואי לאיתויי ראיה דמר זוטרא הוה עביד הכין לא הוה ליה למימר הכי אלא לומר תלמיד חכם מנדה לעצמו וכו' דמר זוטרא חסידא וכו' והילכך אי אפיק שם שמים לבטלה דחייב נדוי ונדה עצמו לכך אין מתיר את עצמו. ותדע לך דאלו כן מאי שנא כי נדה עצמו אפילו נדהו אחר שאינו גדול ממנו יהא מתיר את עצמו. אבל לפי מה שפירשתי משום הכי נקט מנדה לעצמו ומפר לעצמו ומשום שאי איפשר שיתנדה לכך אלא במוחל על כבודו ומנדה עצמו כמר זוטרא חסידא. כן נראה לי. אבל ראיתי למקצת המפרשים שאמרו בהפך זה.

בפירוש רש"י להכי אית לה יד כו' שיהא ודאי אסור הס"ד ואחר כך מ"ה לענין מלקות כו' כצ"ל:

ברא"ש העני עמך הס"ד בל תאחר הס"ד דמספקא ליה הס"ד איכא דלא תנא הס"ד כצ"ל:

בר"ן ולא שייכא באם ת"ל הס"ד וכצ"ל:

לשון הרחקה הס"ד ואח"כ מ"ה משמתינא מינך דכולי עלמא שרי דאפי' כו' כצ"ל:

גמרא מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבה"כ כו'. מכאן מוכח דהא דקי"ל שם דבה"כ אע"פ שפינוהו מן הצואה אסור הוא אפי' לא אזמניה מעיקרא דאל"כ הא איכא למימר דבעייתו דכאן הוא אם אח"כ פינוהו:

שם אמר אביי מודה ר"ע כו'. כה"ג איתא לקמן (נד):

רא"ש ד"ה מעמך. דבכולהו כתיב את העני עמך. הלשון מגומגם. ולשון רש"י בר"ה שם מזוקק:

רא"ש ד"ה משמתנא. א"נ בלשון המון עם בבל כו'. נראה למחוק תיבת בבל כי ר"ע לא היה בבבל:

ר"ן ד"ה אלמא קסבר במשמתנא פליגי. דס"ל דטעמא דר"ע דכיון כו' כמשומת לאסור הנאה בא. נראה מלשונו דלטעם זה אף בשאינו אומר שאני אוכל לך דאל"כ לא הוי אסור בהנאה:

ר"ן ד"ה ירושלמי. דאלת"ה היכי אמרינן משמיתנא מינך לכ"ע שרי. לכאורה ה"נ דהירושלמי ס"ל כר"ח:

גמ' יש יד לצדקה. קשה לי הא הר"ן לעיל ד"ה בעי ר"פ כתב הא דמיבעי בקידושין ולא ילפי' במה מצינו מנדרים דדלמא נדרים חמירי דאפי' בדבורא בעלמא חיילא משא"כ בקידושין א"כ מאי מספקא ליה הכא בצדקה הא צדקה דמתפס בדיבור שפיר יש ללמוד מנדרים:

בהר"ן ד"ה ולענין הלכה כו' דיש יד לצדקה. עי' בר"ן פ"ק דקדיושין ד' רח ע"ב:

בהר"ן ד"ה מודה היה ר"ע. דידות נמי למלקות עי' לעיל ד' ד ע"ב בר"ן ד"ה תיתי במה מצינו:

יש יד לצדקה וכו'. הר"ן העלה דלא באת"ל דיש יד לפאה קאמר. דפאה וצדקה כי הדדי נינהו. ונ"ל מ"מ לדינא ליכא נפקותא דכיון דמסקינן את"ל יש יד לצדקה הפקר מאי. וא"כ הוה פאה בכלל ויש יד נמי לפאה ונפלאתי על הכ"מ שכתב דרמב"ם דפסק יש יד לפאה משום ספקא להחמיר כ"כ אבל לא משום את"ל דהא לא איתמר בפאה הכי בהדיא בש"ס ע"ש. וצ"ע הא כיון דאיתמר בצדקה ה"ה או בכ"ש פאה. ואולי י"ל בהיפוך דהא כל מה דאמרינן יש יד היינו משום דאיתקש לקדשים ויש לו להיות כחומרת קדשים. ותינח צדקה אבל בפאה ה"ל קולא לאידך גיסא דפטור ממעשר וגם מעשר איתקש בהאי קרא לקדשים ולקולא לא אמרינן יש יד בקדשים. נמצא אע"ג דאיתמר את"ל בצדקה מ"מ אין ללמוד פאה ממנו משום דגורם פטור ממעשר. אלא דלפ"ז קשה מ"ט פסק רמב"ם סתם שיד לפאה לחומרא הא נפיק מיניה קולא לענין מעשרות וצ"ע:

והנה הר"ן הקשה לקמן אהרמב"ם ורשב"א שפסקו הכא ספק איסור לחומרא ונבאר לקמן אי"ה ולכאורה תקשה על הרמב"ן גופא אמאי צ"ל מטעם ספק איסורא ת"ל משום דכתיב צדק משלך ותן לו. ועיין חולין שם. איכא חד לישנא קמה קמה קא רמי ליה ע"ש. ונ"ל דפליגי הני לישני אי הך צדק משלך שייך גם במתנות כהונה וכל מתנות עניים בעולם וא"כ שפיר קשה ממתני' דמתנות כהונה אמתני' דקמה. או נימא דוקא לענין לקט שכחה ופאה איתמר ולא לשאר מילי משו"ה ליכא למירמי אלא קמה אקמה. ותליא זה בפלוגתא דאמוראי בירושלמי ספ"ד דפיאה איכא דמפיק ליה מעני ורש הצדיקו או ודל לא תהדר בריבו משמע בריבו אל תהדרהו אבל במתנותיו תהדרהו. וה"ה לכל מתנות עניים וכהונה בעולם. אך איכא דמפיק להו מתעזוב דכתיב גבי פיאה ויהיה דכתיב גבי שכחה וא"כ י"ל דוקא הני אבל שארי מתנות לא ע"כ לא רמי אלא קמה אקמה. ולכאורה כיון דפליגי לישני בש"ס אית לן למיזל בממון לקולא לנתבע משו"ה הוצרכו לומר דהוה איסורא. ואזלינן לחומרא:

א"נ יותר נראה לאמת דוקא היכא דליכא חזקת פטורא רק חזקת ממון דהמוחזק. לזה אתי קרא דצדק משלך לומר שיהיה כאלו העני מוחזק. אבל היכא דאיכא חזקת פטורא אין העני יכול להוציא. והכא בפאה איכא חזקת פטורא כיון שכבר נתן כשיעור וכן ממונו לענין צדקה הוה חזקת פטורא ולא שייך צדק משלך משו"ה אתאן עלה משום ספק איסורא כדמסיק התם גבי חלה:

ולענין קו' הר"ן לכאורה נראה בפשיטות דנהי דגוף ממון צדקה ופאה וכל מתנות עניים וכהנים אמרינן הממע"ה. אבל הכא מטעם נדר אתינן עלה. ובזה מיושב היטב קו' ש"ך י"ד ססי' רנ"ט סתירת הרשב"א ולק"מ דהתם שכבר מת ואין על היורשים איסור וחיוב נדר שנדר הוא כמבואר בח"מ סי' רי"ב. וליכא אלא ממונא בעלמא. ואפי' צדק משלך לא שייך אלא בזה הנותן צדקה. ואצ"ל על היורשים לא שייך צדק משלך אלא אם ידרו הם לצדקה בצדקת עצמם אבל מה שמחייבים ליתן משל אביהם אינו לגבי דידהו אלא כשאר ממון וקיל ממנו דהוה כממון שאין לו תובעין ומשו"ה פטורים היורשים. ומיושב נמי הרמ"א דבתחלה פסק כהמחבר וכהגהת מרדכי במצא ממון אצלו וכו' עיין ט"ז וש"ך. דממ"נ אי מצא ממון של אחרים אצלו שלא נדרו הוא. א"כ בלא"ה א"ש כמ"ש ט"ז בשם עט"ז דהרי לית ליה חזקת ממון. ואי איירי ממון עצמו ה"ל ספק איסורא דנדר וגם צדק משלך דלא שייך כאן חזקת פטורא כל כך ועיין. ודבר זה יש ללמוד ממה שהאריך בתשובת מ"ה בצלאל אשכנזי ז"ל סי' ט"ו מהא דעכ"פ לא גרע מנדר. והעלה באמת צריך לשאול על נדרו ע"י פתח וחרטה ע"ש באורך. שוב מצאתי מ"ש קרוב לזה בתומים קונטרס תקפו כהן אות קכ"ז ובס' קרבן נתנאל בנדרים ובקונטרס הספיקות שבסוף ס' קצה"ח ח"א אות ט' וע"ש והבוחר יבחר:

אלא דצ"ע הא הפיר נמי אסור לחזור בו כמ"ש רמב"ם דהוה כנדר ועיין ב"י רס"י רע"ג. והיינו דמדכתיב ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזה. ועיין קצה"ח שם. וכ"כ להדיא במע"מ ב"ב פ' מי שמת סוף סי' כ"ג ע"ש. א"כ ה"ל גם כן איסורא וה"ל למיפסק ג"כ להחמיר כמו בפאה וצדקה. ויש לדחוק ולומר בשלמא פאה וצדקה ליכא חזקת ממון דהא כתיב צדק משלך ורק משום חזקת פטורא אתאן עלה א"כ כיון דהוה ספק איסור לחומרא כדמסיק ש"ס גבי חלה. משא"כ בהפקר דלא שייך צדק משלך נשאר חזקת מרא קמא. ובתקפו לא יועיל ספק איסורא להוציא ממון מחזקת מרא קמא וצ"ע. ולפמ"ש לעיל דר"ן מחמיר טפי בנדר דצדקה יותר מהרשב"א וס"ל אפי' במחשבה חל נדרו. א"כ י"ל דפשיטא ליה להר"ן דאיבעיא דש"ס לא הוה לענין איסור נדר דודאי דיש יד דלא גרע מנדר דעלמא דיש יד. אך אי כבר שאל על נדרו אי מהני משום אמירה לעניים כמסירה לידם דמי ועיין זה באריכות בתשובות מ"ה בצלאל אשכנזי. וליכא הכא אלא ספק ממונא משו"ה הקשה אהרשב"א. ומ"מ למסקנא ס"ל להר"ן להחמיר ביש יד משום את"ל הלכתא היא כמ"ש להדיא פ"ק דקידושין בסוגיא דרשות גבוה בכסף במסקנת דבריו ע"ש וא"כ אין כאן מקום להקל כלל. ועיין ש"ע י"ד סי' רנ"ח סעיף ג' והוא דעת רמב"ם ויליף ממנחות ש"מ ס"ל נמי דצדקה הוה ממש כהקדש דאל"ה לא הו"מ למילף מהתם מידי. ולפ"ז צדקו דברי מהרשד"ם שבתשובת מהר"א ששון דמייתי ש"ך סוף הלכות ריבית דספק ריבית לחומרא. ועוד יש מעליותא דהכא עכ"פ יש ספק והמקבל דלמא נוטל ממון שאינו שלו שלא כדין ע"י כפיה. משא"כ התם הא עכ"פ אבק ריבית הוה ומחויב להחזיר בבא לצאת י"ש א"כ אין איסור גבי המקבל ממנו. וצריך המלוה לצאת ידי ספק מ"ע וחי אחיך עמך. ודע דבכל זה אין חילוק בגוף המ"ע בין נתון תתן דעניים ודמתנות כהונה או בין עזוב תעזוב דפאה אע"ג שאין בהם מצות נתינה מ"מ אם אוסף התבואה אל ביתו עובר בקום ועשה על מ"ע של עזוב תעזוב וחמיר מעובר בשב וא"ת על עשה דנתינה והבן זה ואל תשבש עצמך:

עיין מרדכי סוף פ' הזרוע מקשה למה לא ניזיל בקמה בתר רובא דרוב חטים של בעה"ב ונימא כל דפריש לתוך חורי הנמלים מרובא דבעה"ב פריש. ותירץ צדק משלך ותן לו. ולכאורה הקושיא אלימתא ותירוצו אין לו שחר. דהא אפי' רק נגד חזקת פטורא הגרועה שעשויה להשתנות בזו השעה שהוא עומד ומתגייר דמשו"ה בספק איסור בחלה מחמרינן ולא סמכינן אהא. מ"מ דוחה לצדק משלך מכ"ש רובא דעדיף מחזקת מעלי' מכ"ש שיהיה דוחה צדק משלך. וי"ל דס"ל להמרדכי דכל מעלה שיש להבע"ב מצד עצמו וממונו כגון שהוא מוחזק ולא העני אמרה תורה צדק משלך ותהיה כאלו אינך מוחזק. וכיון שהדבר שקול אתי אידך קרא לא תהדר בריבו אבל תהדרהו במתנותיו כיון שהדבר שקול תנהו לעני. והה"נ כשירצה הבעה"ב לזכות מטעם שממון שלו הוא רוב ושל עני הוא מיעוט אמרי' צדק משלך ויהיה הרוב והמיעוט שוין. וכל זה אם בעה"ב מצד חזקת עצמו או רוב ממונו אבל אם הענין בעצמו מוחזק בפטור כגון שהיתה הפרה עד עתה בחזקת פטורה העמידנו עדיין בחזקת פטורה כמו שהיתה מקודם ולא שייך כאן צדק משלך וא"ש תי' הגהת מרדכי הנ"ל:

א"נ י"ל דה"פ דש"ס פרה בחזקת פטורה דלא אמר רחמנא צדק משלך אלא מי שהוטל עליו מתנת עניים. תו כל ספק שיולד אמרי' צדק משלך אפי' נגד רוב וכמ"ש נגד חזקה. אך הכא פרה בחזקת פטורה דהרי אנו מסופקים אי הוטל עליו מצות צדק משלך דהרי ע"ז אנו דנין אי נשחטה עד שלא נתגייר וכיון שזה גופיה ספק אי שייך בו צדק משלך הדרינן לכללן אוקי ממונא בחזקת מריה וגם זה נכון בעזה"י. ושאר דברי מרדכי אלו יבוארו בסוף הקונטרס:

וכעין זה תרצתי להרב מ' בצלאל ראנשבורג זצ"ל מפראג בעה"מ ס' הורה גבר. שהקשה במכתבו אלי כתוב מיבמות צ"ט כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דפטורין ממתנות כהונה שאינם יכולים להוציא מידם אמאי לא נימא צדק משלך ותן לו והתם לא שייך בחזקת פטורא קיימא. והשבתי לו התם על זה אנו דנין על כל אחד אם ישראל הוא והוטל עליו צדק משלך ותן לכהן או בהיפוך הוא כהן ואידך מצוה עליו להצדיקו ואוקי ממון כל א' בחזקתו וק"ל:

ועיין בפלתי סוף סי' ס"ג דאם ברור שנתגייר בחצות היום. והספק בשחיטת הפרה אוקמי' בחזקת חי והשתא נשחטה אחר הגירות דאיתא בכתובות דמוציאין ממון בחזקת הגוף ע"ש ויש לדחות כנ"ל התם חיובו ברור שכ' לה כתובה ע"כ מוקמינן אחזקת הגוף ומוציאים ממון. אבל הכא אין חיובו ברור מאן לימא לן שכבר נתגייר ונכנס לצדק משלך כלל או לשום חיוב:

והר"ן הקשה מש"ס דיומא דקאמר מעשר עני הממע"ה וראיתי בס' יד דוד שם שכ' דלרמב"ם דס"ל כהירושלמי דלא נחשדו ע"ה על מעשר עני וצריך לקרות שם משום דלא ליתי לאחלופי במעשר שני. א"כ לק"מ דש"ס דאמר הממע"ה לרווחא דמילתא קאמר הכי איידי דמעשר ראשון ולעולם עיקר הטעם משום דלא נחשדו ולק"מ קו' הר"ן דשמעתין אלו דבריו ז"ל ובמח"כ לא נ"ל דבריו. דיותר היה ראוי שהש"ס יצרף מעשר עני עם תרומה גדולה ששניהם לא נחשדו. ומה לנו לומר טעם שאינם. משום איידי דמעשר ראשון. אלא בהיפוך הוא דאמת דלא נחשדו. רק צריך להפריש ולקרוא שם דלא ליתי' לאחלופי עם מעשר שני. ודלא תקשי א"כ יהיה צריך ליתנו ג"כ לעניים דלא ליתי' לאחלופי במע"ש ולאכלו חוץ לירושלים. ועל זה קאמר לא אתי לאחלופי דידוע בממון הדיוט אמרינן הממע"ה ולא מיחלפי במע"ש. נמצא הדרא קו' הר"ן לדוכתא. אבל האמת כמ"ש לעיל התם ליכא איסור בל יחל רק ממון משא"כ הכא בפאה וצדקה:

בהגהת רמ"א סי' רנ"ח סעיף י"ג אם חשב בלבו וכו' דאם אמר כופין וכו' כתבתי על גליון ש"ע שלי וז"ל. לשון זה צ"ע פשיטא שאם אין אנו יודעים מחשבתו א"א לכופו ואם הגיד לנו שחישב ככה פשיטא שכופין לקיים. ובמרדכי שם כ' דלהכי איתמר אמירה לגבוה ולא איתמר מחשבה לגבוה משום דמיירי מכפית ב"ד וזה לא שייך במחשבה שהרי לא נודע מחשבה עד שיאמר ע"ש ובד"מ כאן אות ב'. וא"כ לשון רמ"א מגומגם. ולפע"ד כצ"ל ואין צריך אמירה אלא אם אמר שחישב כופין אותו לקיים מחשבתו. כנלע"ד נכון עכ"ל על הגליון:

מ"ש מרדכי ס"פ הזרוע דחורי נמלים ה"ל קבוע ונתקשה בדבריו במ"ל הלכות משכב ומושב. כבר ישבתי בזה כמה פעמים בכמה אופנים וכעת נלע"ד האמת דמשמע לי מלשון תוס' חולין ורש"י שם. דכל מה שגררו הנמלים אעפ"י שאפשר שגררו מהלקט מ"מ מותר בלי פקפוק דמרובא פריש. אך הספק הוא דלמא הוא ממה שנפל מיד הקוצרים לכאן ולא ע"י גרירת נמלים וזה כיון שהונח כאן בידי אדם הו"ל קבוע וכמע"מ דמי ולזה נתכוון הגהת מרדכי ור"ל אע"ג שגם זה פריש מרוב השדה מ"מ כיון שהונח שם ע"י הקוצרים הו"ל קבוע כמו בשרצים דלא נימא מרובא דעלמא דהוה שרצים טהורים פרשי או מרובא ככרות דעלמא דהוה חמץ פרשי אלא כיון שהציבורים מונחות כאן ה"ל קבוע ושוב מה שפירש מן הקבוע הזה אח"כ הו"ל פרוש אבל הכרי גופא ה"ל קבוע וה"נ הלקט שנפל ע"י הקוצרים הו"ל קבוע:

מודה ר"ע לענין מלקות וכו' דעת הר"ן דמיירי הכל באומר שלא אוכל לך אבל במנודה לחוד אינו כלום. וכ' כן לשיטתו לעיל ה' ע"ב שכ' ואפי' בדבורא נמי לא מיתסר וכו' וע"ש וה"נ לא הוה כלום. אך לדעת האיכא מאן דאמר שכ' שם דבמודרני ממך אסור לאישתעויי בהדיה וכו' ובמרוחקני ממך אסור למיקם בד' אמות דילי' והוא באמת דעת הרמב"ם פי"א מנדרים הלכה כ"ב כ"ג ע"ש. א"כ ה"נ באומר מנודה משומת בלי הזכרת אכילה אסור בד' אמות וכ"כ רמב"ם להדיא שם. והנה דעת הר"ן במנודה לרבנן ובמשומת לכ"ע אפי' הזכיר אכילה אינו כלום. ויש בזה שטה אחרת דמייתי כ"מ שם דס"ל דעכ"פ אסור לאכול בתוך ד' אמות. והיינו להסוברים מנודה בלי אכילה הוה מרוחק מד' אמות א"כ בהזכירו אכילה אסור לאכול בתוך ד"א שלו. וא"כ יובן דברי הראב"ד שם דהוא פסק כרבנן. וא"כ בין במנודה בין במשומת והזכיר אכילה אסור לאכול בד' אמותיו. אמנם רמב"ם פסק כר"ע מדקאי אביי כוותיה א"כ במנודה והזכיר אכילה אסור אפילו חוץ לד' אמותיו לאכול משלו ואינו לוקה. אך קשה עליו דעכ"פ הו"ל להזכיר דבמשומת אסור עכ"פ לאכול בתוך ד' אמות שלו. וגם במנודה נהי דחוץ לד"א אינו לוקה דר"ע חוכך ואינו לוקה מ"מ באוכל משלו בתוך ד"א לוקה ממ"נ. וצ"ל דסמיך עצמו על מ"ש כבר לעיל במנודה ומשומת אסור למיקם בד' אמותיו א"כ ממילא כשהזכיר אכילה אסור לאכול בד' אמותיו ופשוט הוא:

ודע דנלע"ד אפי' להסוברים דמנודה ומשומת בלי אכילה היינו דלא למיקם בד' אמותיו מ"מ כשהזכיר שאני אוכל לך אינו אסור למיכל בד' אמותיו דדוקא הרמב"ם וסיעתו דגרס שאיני אוכל לך ביו"ד וכתב שלא אוכל לך א"כ משמעותו שלא אוכל בד' אמות שלך. אבל שאוכל לך לא מיבעיא להרמב"ם דס"ל בכוליה מתני' דשאוכל לך אכילנא משמע ואינו לשון איסור כלל. אלא אפי' להר"ן לעיל דגרס שאני אוכל וס"ל דשי"ן שאני מורה לאמר מה שאני אוכל יהי' קונם. היינו כשרוצה לאסור דבר מאכל של פלוני אבל היכא שאינו רוצה לאסור המאכל אלא המקום שלא יאכל בתוך ד' אמותיו א"א לפרש זה בלשון שאני אוכל אלא בשאיני אוכל אבל בשאני אוכל לכ"ע אינו אסור כלל ובמנודה ומשומת לחוד אסור למיקם בד' אמותיו ובשאיני אוכל או שלא אוכל חוזר הדין להנ"ל אי הלכה כר"ע אסור במנודה לגמרי ואי כרבנן אזי בין במנודה בין במשומת אסור בד' אמותיו עכ"פ. ובזה יובנו היטב דברי הרב"י בש"ע סי' ר"ו סעיף ב' דברישא מיירי בשאני אוכל ובסיפא מיירי בשאיני או בשלא אוכל והש"ך לא עמד בזה והרבה להקשות והאמת כמו שכתבתי:

ועוד נ"ל דרב חסדא דאמר במשומת פליגי ס"ל כשיטת התוס' ורשב"א דס"ל דסוגי' בלא הזכיר אכילה אבל אם הזכיר אכילה נחתינן דרגא דבמנודה לר"ע חייב לחלוטין ולרבנן חוכך. וא"כ י"ל במשומת פליגי לר"ע חוכך ולרבנן מותר לגמרי. נמצא לאביי ור"פ סיפא דמתני' במנודה ארישא קאי שהזכיר אכילה ואפ"ה ר"ע חוכך א"כ במשומת לא פליגי ולר"ח סיפא מילתא באפי נפשה ולא מיירי בהזכיר אכילה ובהא חוכך ר"ע אבל בהזכיר אכילה במנודה לוקה ובמשומת חוכך ולרבנן במנודה חוכך ומשומת מותר לגמרי וק"ל:

יש יד לצדקה וכו'. עיין מה שכתבתי אני הדל בקונטריס שיורי ברכה י"ד סימן רנ"ח בס"ד:

(ז רע"א ר"נ) ד"ה ולעניין הלכה וכו' ותמהני עליהן וכו'.—עי' בקרבן נתנאל על הרא"ש אות יו"ד, שתירץ תמיהת הר"ן: ויפה אמר, שכן מצינו במנחות (קו ב) בנודר קרבן וספק לו איד היה עניין הנדר, שחייב להביא כל כך עד שיאמר לא לכך נתכוונתי.

מעמך. כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך: לנפקותא בעלמא. כלומר והדין זוז אחר ליהוי לי להוצאה ודבורא הוא דלא אסקיה דלא גמר דיבורו דאמר עלי לנפקותא: דכתיב בפיך. כאשר דברת בפיך יצא מפי צדקה (ישעיה מה): או דלמא שאני צדקה. להכי אית לה יד דלא חזיא אלא לעניים אבל הפקר דהא נמי אפי' לעשירים חזי מי אמרת דיש להן יד: יש יד לבית הכסא. היכא דלא אמר בפירוש דלהוי בית הכסא מי הוי הזמנה ואסור להתפלל בו: חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה. מגו דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל בעי נמי אי אית ליה יד או לא: מנודה אני לך. כלומר כמנודה שאסור לההנותו כך אהא אסור ליהנות ממך: ר' עקיבא היה. חוכך בזה להחמיר. כאדם שמתחכך אילך ואילך כך איהו לא בריר ליה שיהא ודאי אסור: לענין מלקות. שאם עבר אינו לוקה כל כך ודאי לא היה מחמיר: בנדינא ממך. דמשמע בפירוש אהא מנודה לך דהיינו ודאי לכולי עלמא אסור: שמתא אינו כל כך כנידוי:

הפקר היינו צדקה. דסתם מפקיר בשביל שיזכו בה עניים ומסיק מ''מ הפקר הוי לעניים ולעשירים: ואם תמצא לומר דאין היקש למחצה. וא''ת שפיר קאמר דאין היקש למחצה ומאי מיבעיא ליה גבי צדקה י''ל דשאני הכא דסברא הוא שלא לעשות ההיקש אלא לענין בל תאחר הכתוב שם שהרי כמה דברים הכתובים באותו פסוק שחלוקים זה מזה בכמה ענינים ולא נכתב שם אלא לענין בל תאחר: יש יד לבית הכסא. ה''נ לא מספקא ליה דאורייתא אלא חומרא בעלמא מדרבנן מספקא ליה אם החמירו לענין לאסור כך לדבר ק''ש כיון דביה''כ [שאמרו] שאין בו צואה (אי נמי) כיון דיש זימון כדמסיק אם כן תאסור ע''י דבור בעלמא כמו אינך הפקר וצדקה דמ''מ מדרבנן מיבעי ליה דהא לא איתקש: מכלל דיש זימון. כאן משמע דאפי בדיבור בעלמא בעיא ליה דשמא יש זימון ובשבח מוכח דגם בעשיה מבעיא [דשמא] אין זימון ומוקי התם בחדתי שבנאו לכך וכן האמת והבעיא הויא בין בדבור בין במעשה: הזמינו לבית הכסא הזמינו לבית המרחץ מהו. בשבת (פ''א דף י) פ''ה ול''ג למרחץ דקמייתי התם בעיא דרבינא הזמינו לבית הכסא וקאמר התם מאי לאו ה''ה למרחץ מיהו יש לישבו דגריס ליה הכא אע''ג דרבינא לא הזכיר בבעיא רק בית הכסא כדמוכח בשבת מ''מ התלמוד הזכיר כאן המרחץ לפי מה דס''ד התם ה''ה למרחץ: תיבעי לך. פי' כמו תיקו ולשון נדרים משונה: מנודה אני לך. פי' ריצב''א דלשמואל דאמר גבי מודרני מופרשני דבעי שיאמר עמו שאני אוכל ה''ה הכא גבי מנודה אני לך דבעי שיאמר עמו שאיני אוכל לך דאל''כ אמרי' דלמא דלא קיימא בד' אמות דילך קאמר ליה כמו כי מרוחקני ממך דטפי משנינן לישנא דמנודה מלישנא דמרוחקני ול''נ דא''כ שמואל היה לו להמתין לומר דבריו עד כאן. והוה קאי אכולה מילתא דמתני' לכ''נ לר''י דהכא ודאי מודה שמואל דלא בעינן שאני אוכל לך דאין לספקו בהרחקת ד''א דאמר ליה בלשון נידוי לפי שאין אדם רגיל להזכיר לשון נידוי על עצמו כשא''ל לחבירו לא אעמוד בד''א שלך לפי שגנאי הוא לו להזכיר לשון נידוי לעצמו אלא אומר בפירוש להרחיק ד''א ממנו והלכך כיון דאין לספק מנודה אני לך בהרחקת ד''א א''כ ודאי לשון נדר הוא ר''ל לשון נע ונד ומרוחק מהנאתו כדמסיק בגמרא שאינו לוקה: מודה ר''ע וכו' דא''כ ליתני ר''ע מחמיר תימא תלמודא דדייק מאריכות הלשון דמילתיה דר''ע דקתני חוכך בזה להחמיר וע''ז הוא אומר שהיה די לומר ר''ע מחמיר ולישתוק מחוכך והיא גופה אין להקשות אמאי אין התלמוד מדקדק משינוי הל' לאסור להחמיר איכא למימר אין זה דיוק משינוי ל' כמו מאריכות הל': נדינא מנך כ''ע ל''פ דאסור. פי' משום דל' נע ונד הוא א''כ מועיל שפיר בלא שאני אוכל לך ושפיר הוי ידים מוכיחות טפי ממודרני ממך דאין לספקו בהרחקת ד''א משום דלשון נדינא לא משמע כלל ל' הרחקה אלא משמע שאני נע ונד מליהנות ממך: משמתנא כ''ע לא פליגי דשרי. דלשון קללה הוא כמו מקוללני ממך. ואפילו את''ל שמנדה עצמו מלעמוד בד' אמותיו מכ''מ איסור הנאה לא משמע:

ר"ן
את''ל יש יד לצדקה. משום דכיון דאתקש אע''ג דלא כתיבא בהדיא אין היקש למחצה: הפקר מאי מי אמרינן היינו צדקה או לא. והאי דלא מספקא לן אי יש יד לשבועה או לא משום. דבהדיא איתקוש כי ידור נדר או השבע שבועה והיינו דתנן (לקמן ט.) כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה אלמא יש יד לשבועה: יש יד לבית הכסא. שיהא אסור לקרות בו ק''ש: חדא מגו חדא קמיבעיא ליה. כלומר את''ל יש זמון יש יד או אין יד: ולענין הלכה בקדושין נקיטינן לחומרא דיש יד דכיון דבעיין לא אפשיטא הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ובפאה וצדקה כתב הרשב''א ז''ל נמי דאזלינן לחומרא כיון דסלקו בתיקו וכן כתב הרמב''ן ז''ל בהלכותיו דבעיין דצדקה לא אפשיטא בהדיא וסוגיין דיש יד לצדקה וקיימא לן נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא. ומאי דאמר ז''ל דסוגיין דיש יד לצדקה היינו משום דקאמרינן אם תמצא לומר יש יד לצדקה וזה אפשר הוא על דרך הרמב''ם ז''ל שפוסק בכל מקום כאם תמצא לומר. אבל במאי דקאמר דקיימא לן נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא ונראה שהסכים גם כן לזה הרשב''א ז''ל ותמהני עליהן שהרי סוגיא מפורשת היא בסוף פרק הזרוע והלחיים (חולין דף קלד.) שספק ממון עניים הרי הוא ספק ממון דאזלינן ביה לקולא לנתבע מדמקשינן התם אמתני' דגר שנתגייר והיה לו פרה נשחטת וכו' תנן ספק ממון פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינהו חורי נמלים שבתוך הקמה וכו'. ואיצטריך לשנויי הכא פרה בחזקת פטורא קיימא קמה בחזקת חיוב קיימא אלמא טעמא דבחזקת חיוב קיימא הא לאו הכי ספק פטור ואם איתא דספק ממון עניים הוה ליה ספיקא דאיסורא למה לי לשנויי הכי. ועוד דהתם נמי אקשי ליה אביי והרי עיסה דבחזקת פטורא ותנן גר שנתגייר וכו' ספק חייב ואמר ליה ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ואם איתא דספק עניים מקרי ספק איסורא בההוא פירוקא גופה הוה מצי לשנויי ליה הא דאקשי מחורי נמלים אמתני'. ועוד דאמרינן התם בפ''ק דיומא (דף ח:) תנן התם הנחתומין לא חייבו אותם להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה ואקשינן בשלמא תרומה גדולה דתניא וכו' מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה כלומר דליכא ספיקא דאיסורא אלא דממונא וממונא המוציא מחבירו עליו הראיה אלא מעשר שני נפרשוה ונסקוה וניכלוה בירושלים ואם איתא דספק עניים ספיקא דאיסורא הוא כי היכי דקשיא ליה מעשר שני תקשי ליה נמי מעשר עני אלא ודאי ספיקא דממון עניים לא מקרי ספיקא דאיסורא אלא ספיקא דממונא ולקולא ולפיכך איני מתחוור בדבריהם ז''ל בזה. וגבי הפקר אין ספק דהוה ליה ספיקא [דממון] ולקולא ואין יד. וכן נמי גבי בית הכסא דאפי' אם תמצא לומר זימון מועיל לא מהני אלא מדרבנן והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא: מנודה אני לך ר' עקיבא חוכך בזה להחמיר. חוכך כאדם שהוא מסופק בדבר ומתחכך בעצמו מפני שאינו יכול לבררו. אי נמי מלשון חיך כלומר שהיה מטעים לחכו להחמיר: מודה היה ר''ע לענין מלקות שאינו לוקה. דהא מספיקא הוא שהיה מחמיר ולא שהיה הדבר ברור לו ומיהו שמעינן דידות נמי למלקות איתרבו דאי לא מאי מודה ר''ע פשיטא: נדינא מינך דכ''ע אסור. כלומר אסור ולוקה. ומיהו דוקא בדאמר שאני אוכל לך כדאמר שמואל לעיל (דף ד:) גבי מופרשני מרוחקני בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך וכו' ובנדינא נמי דכותייהו שהוא לשון הרחקה: משמיתנא מינך דכ''ע שרי. דאפילו אמר שאני אוכל לך איסורא נמי ליכא שאין זה לשון נדר אלא לשון שמתא והיינו נמי דבעובדא דההוא גברא דאמר משמיתנא מנכסי אמרינן ופליגא דרב חסדא אע''ג דמנכסי הוי מוכיח [כאילו אמר] שאני אוכל לך: במאי פליגי במנודה [אני לך]. כלומר ואמר נמי שאני אוכל לך. דהאי לישנא דמנודה משמע הכי . ומשמע הכי ר''ע סבר לישנא דנדויא הוא. כלומר שאף הוא לשון ריחוק והבדל כמופרשני מרוחקני כדמתרגמינן והדוה בנדתה וסאובתה ברחוקה הלכך אסור. ורבנן סברי לישנא דמשמתא הוא שלשון בני אדם לאמרו על נדוי בלבד: אלמא קסבר במשמתנא פליגי דסבירא ליה דטעמא דר''ע דכיון דשוי נפשיה בהדיה כמשומת לאסור הנאה בא שכן פורשין מן המשומת והמנודה: ולענין הלכה לא קיימא לן כר' עקיבא מדאמרינן דלית דחש לה. ועוד דקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו ולא מחביריו הלכך נדינא ממך שאני אוכל לך אסור ולוקה. נדינא מינך בלחוד שרי. מנודה אני לך שאני אוכל לך נמי שרי ואין צריך לומר משמתנא מינך שאני אוכל לך. וכן פסק הרמב''ן ז''ל בהלכותיו ולא נתבררו בזה דברי הרמב''ם ז''ל שכתב בפ''ח מהלכות נדרים: ירושלמי ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר ליסר את כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וכו' מה עבדין ליה רבנן חומר הוא בנדוי ב''ד. ומסתברא לי דהך ירושלמי לא שייך כלל בהדי גמרא דילן טעמא דירושלמי הוא לומר שכיון שעשה עצמו כמנודה אסור ובגמרא דילן משום הרחקה אתינן לה ולא משום נדוי דאי לא תימא הכי היכי אמרינן משמיתנא מינך לכ''ע שרי אלא ודאי כדאמרן מיהו כתב הרב ר' ברוך בר שמואל בפירושיו דמהא שמעינן בהדיא דמנודה שנדוהו ב''ד אסור ליהנות מנכסיו אבל נדהו הדיוט מותר והיינו עובדא דהאי דאמר משמיתנא מנכסיה דשרייה רב חסדא. ואין דין זה מחוור דהא קיימא לן בפרק ואלו מגלחין (מ''ק דף טו:) מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין עמו אלמא אין נכסיו אסורין אלא ודאי חרם של ב''ד הגדול שאני דאלים טפי אבל בחרם ב''ד בעלמא לא מיתסרי נכסייהו:

נדרים ז ע"א - טקסט הדף

דף ז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד