נדרים ז ע"ב

במנודה אני לך דרבי עקיבא סבר לישנא דנידויא הוא ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא א''ל לית דחש לה להא דרבי עקיבא קסבר במשמתנא פליגי אמר רבי אילא אמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו אמר רב חנין אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנאמר {שמות ד-יט} כי מתו כל האנשים ותניא כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני אמר רבי אבא הוה קאימנא קמיה דרב הונא שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה שמתה ושרא לה לאלתר באפה ש''מ תלת ש''מ השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו וש''מ נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו וש''מ אין בין נידוי להפרה ולא כלום א''ר גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו פשיטא מהו דתימא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין קמ''ל היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כי מחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא והדר משמת בר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה ואמר רב גידל א''ר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

באומר לחברו: מנודה אני לך -

דרבי עקיבא סבר: יש להסתפק שמא לישנא דנידויא של הרחקה הוא, ויתכן שהוא לשון נדר.

ורבנן סברי: ודאי לישנא דמשמתנא של נידוי הוא בלבד, ולא לשון הרחקה של נדר.

ופליגא מימרא זו של אביי על דינו דרב חסדא -

דההוא גברא דאמר "משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא".

אתא לקמיה דרב חסדא, לשאול האם "משמתנא" הוא לשון נדר.

אמר ליה רב חסדא: לית דחש לה, אין מי שחושש לפסוק להא דרבי עקיבא הסובר שהוא ספק לשון נדר, אלא ודאי אינו נדר!

והיינו, דקסבר רב חסדא, שבמשמתנא פליגי תנא קמא ורבי עקיבא, וקאמר שאין לחוש לדברי רבי עקיבא.

וזה בניגוד לאביי, שאמר כי "משמתנא" גם לדעת רבי עקיבא בודאי אינו לשון נדר.

ומכאן ואילך עוסקת הגמרא בהלכות נידוי:

אמר רבי אילא אמר רב: מי שנתחייב נידוי, ונדהו החכם בפניו של המנודה - אין מתירין לו למנודה את נידויו אלא בפניו. ^[1]

אבל אם נדהו שלא בפניו, ולא התבזה בנידוי בפניו - מתירין לו את נידויו, בין בפניו בין שלא בפניו.

אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם לבטלה מפי חבירו - צריך לנדותו.

ואם לא נידהו - ראוי שהוא עצמו יהא בנידוי, כיון שמראה בעצמו שאינו חס על כבוד ה'! ^[2]

ומצינו שחמור ביותר הוא העוון של הזכרת השם לבטלה - שכל מקום שהזכרת השם לבטלה מצויה - שם עניות מצויה.

כי אמרה תורה [שמות כ] "בכל המקום אשר אזכיר את שמי [שיוזכר שם שמי לברכה] - אבוא אליך, וברכתיך".

והיינו, שתהיה ברכת ה' בעשירות במקום שמכבדים את שמו, ומכאן אתה למד, כי אם עושים להיפך, שמבזים את שמו בכך שמזכירים אותו לבטלה, תהיה העניות מצויה שם.

ועניות - נחשבת היא כמיתה!

שנאמר [שמות ד] לגבי דתן ואבירם, שזממו להרוג את משה במצרים, וברח משה למדין, וכאשר שלח הקב"ה את משה לגאול את בני ישראל ממצרים, אמר לו על דתן ואבירם - "כי מתו כל האנשים".

והרי מצינו שדתן ואבירם לא מתו אז, שהרי הם השתתפו במחלוקתו של קורח. ובהכרח, שנעשו עניים, ובכך נחשבו כאילו מתו.

וראיה נוספת שעניות שקולה היא כמיתה, מהא דתניא: כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם לרעה - סופו, או מיתה או עוני.

אמר רבי אבא: הוה קאימנא עמדתי קמיה דרב הונא.

שמעה רב הונא להך איתתא לאשה אחת דאפקה שהוציאה הזכרת השם לבטלה.

שמתה נידה אותה רב הונא, ושרא לה לאלתר באפה. ומיד התיר לה את נידויה בפניה.

שמע מינה ממעשה זה של רב הונא, תלת, שלשה דברים:

א. שמע מינה, השומע הזכרת השם מפי חבירו - צריך לנדותו.

ב. ושמע מינה, נידהו בפניו - אין מתירין לו אלא בפניו.

ג. ושמע מינה, אין צורך להמתין בין נידוי להפרה, ולא כלום.

אמר רבי גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, את עצמו, ומיפר את נידויו לעצמו.

ומקשינן: פשיטא!

ומשנינן: מהו דתימא "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין", ויצטרך אחר להתיר את נידויו, קא משמע לן שיכול לעשות זאת בעצמו.

ומבארת הגמרא: היכי דמי? - כי הא דמר זוטרא חסידא, כי מחייב בר בי רב שמתא, אם היה אחד מבני בית המדרש חייב נידוי

- היה מר זוטרא משמית נפשיה ברישא, היה תחילה מנדה את עצמו, והדר משמת בר בי רב.

וכי עייל מר זוטרא לביתיה, שרי את הנידוי לנפשיה. והדר, ולאחר מכן שרי ליה, לתלמיד שנדהו.

הערות

^[1] כי יש לכבדו בהתרת הנידוי בפניו, כמו שביזוהו בהטלת הנידוי בפניו. רא"ש.

^[2] עיין בחידושי רבי אריה לייב [חלק א סימן כב] שדן בענין זה, והוכיח מהרמב"ם, המביא את הלכות נידוי ואת רשימת עשרים וארבעה דברים שחייבים עליהם נידוי בהלכות תלמוד תורה, ואילו את הדין שהשומע הזכרת שם שמים מחברו ולא נדהו חייב הוא עצמו נידוי הוא מביא בהלכות שבועות, שחיוב השומע את הזכרת השם ואינו מנדה את המזכיר, הוא חיוב שונה משאר חייבי נידוי. כי בעוד ששאר חייבי נידוי חיובם הוא מחמת שעברו על דבר מסויים, ומנדים אותם משום שהם חייבים בנידוי, הרי השומע את חברו מזכיר שם שמים חייב לנדות את המזכיר לא רק בגלל שהוא עשה עבירה בהזכרת שם שמים, אלא כדי שלא יפגע השומע אם הוא ישאר אדיש לשמיעת הזכרת שם שמים לבטלה על ידי חברו. ואם נשאר אדיש ואינו מנדה אותו, הוא חייב נידוי כדי שלא יפגע בשתיקתו לחברו, אך אינו חייב נידוי על עברה שבשתיקה ללא תגובה על הזכרת שם שמים שעשה חברו. ולכן גם יכול להתיר את נידויו מיד, לפי שאינו כשאר נידויים על עבירה שאין מתירים להם עד שיחזרו בתשובה.

בלשון "מנודה אני לך", שר' עקיבא סבר: לישנא דנידויא [לשון של נידוי] הוא וכוונתו שנודר הנאה ממנו והריהו כמנודה לו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי לישנא דמשמתנא [לשון של חרם] הוא, שיש בה משמעות של התרחקות, אבל לא נדר ממש.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו על דעת רב חסדא. כפי שמסופר, דההוא גברא [שאדם אחד] שאמר "משמתנא בנכסיה דבריה [משומת אני בנכסים של בנו] של רב ירמיה בר אבא" אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא לשאול האם אמירה זו יש בה לאסור, או לא. אמר ליה [לו]: לית דחש לה להא [אין מי שחושש לשיטתו זו] של ר' עקיבא למעשה. ומכאן משמע כי קסבר [סבור הוא]: שאף בלשון "משמתנא" פליגי [חלוקים הם]. שמדבריו נראה שאין מחלוקת התנאים בדיוקי הלשון, אלא בשאלה כללית יותר — אם לשון נידוי או חרם מתפרשת גם לענין נדר.

א אמר ר' אילא אמר רב: נדהו את חבירו בפניו — אין מתירין לו את הנידוי אלא בפניו של המנודה. נדהו שלא בפניו — מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.

אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם (שם ה') לבטלה מפי חבירו — צריך לנדותו על כך, ואם לא נידהו — הוא עצמו (השומע) יהא בנידוי. שכל מקום שהזכרת השם לבטלה מצויה, שם עניות מצויה.

ועניות דבר קשה הוא מאוד, שהיא נחשבת כמיתה, שנאמר למשה בהיותו במדין: "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד, יט), וחכמים קיבלו שאנשים אלה היו דתן ואבירם, שעדיין חיו באותו זמן, אלא שירדו מנכסיהם ונחשבים הם בשל כך כמתים. ותניא [ושנויה ברייתא]: כל מקום שנאמר בו ש"נתנו חכמים עיניהם" באדם מסויים, היתה התוצאה מכך או מיתה או עוני, ומכאן משמע גם כן שמיתה ועוני שווים זה לזה.

אמר ר' אבא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] רב הונא, שמעה להך איתתא דאפקה [שמע אשה אחת שהוציאה] הזכרת השם לבטלה, שמתה ושרא לה לאלתר באפה [נידה אותה והתיר לה את הנידוי מיד בפניה]. ומעירים: שמע מינה תלת [למד מכאן שלשה דברים]: שמע מינה [למד מכאן] שהשומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, ושמע מינה [ולמד מכאן]: נידהו בפניו — אין מתירין לו אלא בפניו, ושמע מינה [ולמד מכאן]: שאין בין נידוי להפרה ולא כלום. שאין צורך שיחול הנידוי זמן מה, אלא אפשר להפר מיד את הנידוי.

אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו (את עצמו) אם סבור שעשה דבר שלא כראוי, ומעניש עצמו בכך, וכן מיפר לעצמו את הנידוי. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, מדוע לא יוכל להפר לעצמו כשם שהוא יכול להפר לאחרים? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כדרך הפתגם המקובל "אין חבוש (אסיר) מתיר עצמו מבית האסורין", וכיון שהוא מנודה אינו יכול להתיר לעצמו את הנידוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי כן יכול לעשות זאת.

ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] מקרה כזה שאדם מנדה את עצמו — כי הא [כמו מקרה זה] שמר זוטרא חסידא [החסיד] כי מחייב בר בי רב שמתא [כאשר היה מתחייב בן בית הרב, תלמיד הישיבה, נידוי] משמית נפשיה ברישא [היה מנדה את עצמו בתחילה] והדר משמת בר בי רב [ואחר כך היה מנדה את בן בית הרב, התלמיד]. וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה [וכאשר היה בא לביתו לאחר הדין היה מתיר לעצמו את הנידוי ואחר כך היה מתיר לו לתלמיד].

ואמר רב גידל אמר רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

They disagree with regard to a case when the language one uses is: I am ostracized from you, as Rabbi Akiva holds that it is a language of distancing and therefore expresses a vow, and the Rabbis hold that it is a language of excommunication, and not the terminology with which people express vows.

The Gemara comments: And Rav Pappa disagrees with the opinion of Rav Ḥisda, as demonstrated in the following incident: There was a certain man who said: I am excommunicated from the property of the son of Rav Yirmeya bar Abba. He came before Rav Ḥisda to ask whether this statement was effective in generating a prohibition or not. Rav Ḥisda said to him: There is no one who, in practice, is concerned for that opinion of Rabbi Akiva. Apparently, Rav Ḥisda holds that they also disagree with regard to the phrase: I am excommunicated from you. This indicates that the dispute between the tanna’im is not with regard to specific terms but with regard to the more general question of whether terms of ostracism or excommunication are terms that can also express vows.

§ Rabbi Ila said that Rav said: If one ostracized another individual in his presence, one may dissolve it for him only in his presence. If one ostracized him not in his presence, one may dissolve it for him in his presence or not in his presence.

Rav Ḥanin said that Rav said: One who hears mention of the name of God in vain by another individual must ostracize him for doing so. And if he did not ostracize him, he himself, the listener, shall be ostracized, as wherever mention of God’s name in vain is common, poverty is also common there.

And poverty is so harsh that it is considered like death, as it is stated: “For all the men are dead who sought your life” (Exodus 4:19). The Sages had a tradition that Dathan and Abiram had sought to have Moses killed in Egypt and that they were the men referred to in the quoted verse (see 64b). They were still alive at that time but had become impoverished. And additionally, it is taught in a baraita: Wherever it says that the Sages set their eyes on a particular individual, the result was either death or poverty. This also indicates that death and poverty are equivalent.

Rabbi Abba said: I was standing before Rav Huna, and he heard a certain woman utter a mention of the name of God in vain. He excommunicated her and immediately dissolved the excommunication for her in her presence. The Gemara comments: Learn three things from this. Learn from this that one who hears mention of the name of God in vain by another individual must ostracize him; and learn from this that if one ostracized another in his presence, one may dissolve it for him only in his presence; and learn from this that there is nothing, i.e., no minimum time that must pass, between ostracism and nullification of the ostracism.

Rav Giddel said that Rav said: A Torah scholar can ostracize himself, and he can nullify the ostracism for himself. The Gemara asks: Isn’t it obvious that he can nullify the ostracism for himself, just as he is able to do for others? The Gemara answers: It states this lest you say, as per the popular maxim: A prisoner cannot free himself from prison, and since he is ostracized he cannot dissolve the ostracism for himself; therefore it teaches us that he can do so.

The Gemara asks: What are the circumstances where a Torah scholar might ostracize himself? It is like that case involving Mar Zutra Ḥasida. When a student in the academy was liable to receive excommunication, Mar Zutra Ḥasida would first excommunicate himself and then he would excommunicate the student of Torah. And when he would enter his home, he would dissolve the excommunication for himself and then dissolve the excommunication for the student.

And Rav Giddel said that Rav said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב פפא נדינא מינך דכולי עלמא אסור. משמתנא ממך דכ"ע שרי. במאי קא מיפלגי במנודה אני לך. ר"ע סבר לישנא דנידויא הוא. ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא והלכתא כרבנן דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ועוד דאמרינן ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא מנכסי דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל לית דחש לה להא דר"ע. ואע"ג דסבר רב חסדא בשמיתנא פליגי מיהו כי קא דחי לה לדר"ע לגמרי קא דחי לה ואמר לית דחש לה אלמא לית הלכתא כוותיה כלל. ומסתברא לן בפלוגתא דרבנן ור"ע נמי לא מיתוקמא אלא כרישא דקתני מופרשני ממך. מרוחקני ממך דאוקימנא עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך. וסיפא נמי במנודה אני לך שאני טועם לך פליגי דר"ע חוכך בזה להחמיר דקסבר יד לנדר הוא ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא ולאו למיסר מיניה בנדר משמע. אלא הריני כמשומת לך שאני אוכל לך דאורחא דאינשי למיפרש מיניה דמשומת ולא ספו ליה מידי. אבל היכא דלא קאמר שאני אוכל לך בין לר"ע בין לרבנן לא משמע דאמר אסור דלא עדיף ממודרני ממך מרוחקני ממך דרישא דאסיקנא דידים שאין מוכיחות הוו ולא הויין ידים אלא כדאמר שאני טועם לך. וכן נמי עובדא דאתא לקמיה דר' חסדא ידים מוכיחות הוו דקאמר מנכסי דבריה דרב ירמיה הילכך נדינא מינך דקאמרינן לכ"ע אסור בכי ה"ג הוא דקאמר נדינא מינך שאני אוכל לך הא נדינא מינך לחודיה שרי. ואשכחן לחד מרבוותא דקאמר בפסקא דיליה מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול לו ואם אכל אינו לוקה א"ל נדינא אני מינך הרי זה אסור ליהנות. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן.

הא דאמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. יש מי שפירש דמשום דביישוהו בפניו יש להם לפייסו וליישב דעתו בפניו, ולפי פירוש זה אילו רצה המנודה שיתירו אותו שלא בפניו מתירין ואין בכך כלום.
ואינו מחוור בעיני דאנן סהדי דכל כמה שאת ממהר להתירו ואפילו שלא בפניו ניחא ליה, ממה שאתה מאריך זמן נדויו עד שתתירנו בפניו, ועוד מי שנדוהו מן הדין מה לך לפייסו להתירו בפניו.
ויש מי שפירש דכיון שהיה הנדוי בפניו הוא חזק יותר, ואין בדין שיותר אלא בפניו, והלכך אפילו רצה להתיר לו שלא בפניו אין שומעין לו, גם זה אינו מתיישב.
ונראה שאינו אלא מפני החשד, דכל שנדוהו בפניו אם אתה מתירו שלא בפניו ונוהג עמו כמותר אף הוא חושדך שאין אתה נזהר מנדויו, דסבר שאילו התירוהו הודיעוהו שהותר, כיון שנדוהו בפניו ואין מתירין אותו אלא בפניו, לאו דוקא בפניו ממש אלא גם לדעתו, דכיון שהתירוהו לדעתו אין כאן חשד. אבל נדוהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו דאין כאן חשד, דסבור הוא כשם שנדוהו שלא בפניו כך התירוהו שלא בפניו, כלומר שלא בידיעתו, וכאותה שאמרו לקמן בריש פרק ר' אליעזר (נדרים סה, א) המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, ואמרו בירושלמי (כאן פ"ה ה"ד) מפני החשד.

הא דאמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו. מסתברא דדוקא שאינו בר נדוי, אלא שהמנדה עצמו משום יקרא דבר בי רב, כעובדא דמר זוטרא, ואפילו הכי איצטריך לאשמועינן דכיון שהוא מנודה סלקא דעתך אמינא אין חבוש מתיר עצמו אפילו מאיסורים כאלו קמ"ל, והיינו דאמרינן הכא היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כו', ואי לאו הכין מאי קאמר היכי דמי, הא כל היכא דמנדה לעצמו מפר לעצמו ומאי קאמר כי האי, ואי לאתויי ראיה דמר זוטרא הוה עביד הכין לא הוי ליה למימר הכין, אלא לימא תלמיד חכם מנדה לעצמו וכו' דמר זוטרא חסידא כו'.
והלכך אי אפיק שם שמים לבטלה דחייב נדוי ונדה עצמו לכך אין מתיר את עצמו, ותדע לך דאילו כן מאי שנא כי נדה עצמו אפילו נידו אחר שאינו גדול ממנו יהא מתיר את עצמו, אבל לפי מה שפירשתי משום הכי נקט מנדה לעצמו ומפר לעצמו, משום שאי אפשר שיתנדה לכך, אלא דמוחל על כבודו ומנדה עצמו כמר זוטרא חסידא כנ"ל.
אבל ראיתי לקצת המפרשים שאמרו בהפך זה, וכי אעיל לביתיה שרי לנפשיה, פירוש כי אעיל לביתיה שרי לנפשיה כדי שלא יצטרכו בני ביתיה להתרחק ממנו ד' אמות כדאמרינן במועד קטן (טו, ב).
ומכאן אנו למדין שהמנודה אפילו אנשי ביתו נוהגים נדויו ואע"פ שהראב"ד אמר (מובא בר"ן ד"ה וכי עייל) שאינו מנודה לאשתו, ודייק לה מדבעי מנודה מהו בתשמיש המטה אפשר דאשתו שאני דכגופו דמי, ומיהו אפשר דאפילו אשתו נמי נוהגת נדויו, וההיא דבעי מהו בתשמיש המטה, במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו, אבל מ"מ הוא עצמו מנודה הוא וחייב לנהוג נדוי בעצמו, כגון בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.

אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה. פירוש ולא הויא שבועת שוא מהאי לישנא דנקטי' מנין שנשבעין ולא אמרינן מנין שחלה שבועה לקיים את המצוה שמעינן דהיתרא הוא דאיכא לישבע לקיים את המצוה וליכא משום שבועת שוא וכדאמרי' דשרי לזרוזי נפשיה אבל מכל מקום לא חיילא שבועה עליה ללקות עליה משום שבועת ביטוי:

ובמנודה. הוא דפליגי דר"ע סבר כיון דלא אפקיה בלשון שמתא לאו דעתיה אנדוי:

נדהו בפניו. מי שנתחייב נדוי ונדהו בפניו אין מתיר לו אלא בפניו דכמו שנדהו בפניו צריך לכבדו בפניו ולכבוד המנודה קפיד רב ואם התירו שלא בפניו הוי מותר:

נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. בפניו אתי לאשמעי' סד"א לא יתירו לו בפניו דמתבייש טפי קמ"ל דאין בושת יש מפרשים דאין מתירין לו אלא בפניו שמא לא ידע שהתירו לו וגם אחרים שואלין לו אם התירו לו והוא אומר לא וכשרואין שמקרבין אותו מזלזלין בנדוי ולא יחושו עוד על נדוי חכמים ז"ל ולהאי פירושא אם התירו לו שלא בפניו אינו מותר [אבל] בנדהו שלא בפניו כשרואה שמקרבין אותו יאמר בלבו כמו שנדוהו שלא בפניו כך התירו לו שלא בפניו:

השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו. דאמרינן בריש תמורה (דף ג:) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה שנאמר את ה' אלהיך תירא ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי פי' ראוי להתנדות:

שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה. דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וברכה היינו עושר דכתיב וברכך בכל מעשה ידיך ומדהזכרת מצוה מעשרת מכלל דהזכרת עבירה מדלדלת:

ועניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים. והאי קרא בדתן ואבירם כתיב ולקמן בפ' ר"א מוכח דע"כ האי מתו ר"ל שירדו מנכסיהם ולפי שהזכרת השם דבר שגורם עניות ומיתה החמירו בה יותר מבשאר עוברי עבירה ואמרו שאם לא נדהו השומע יהא בנדוי:

ותניא רשב"ג אמר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. ומייתי עוד ראיה שעוני שקול כמיתה כדאמרינן בכמה דוכתי [ברכות נח. שבת לד. ב"ב עה. סנהדרין ק.] נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות עוני בפרק במה מדליקין (שבת לג:) ר"ש ור' אלעזר בנו כשיצאו מן המערה כל מקום שנתנו עיניהם בו היה נשרף:

ש"מ אין בין נדוי להפרה כלום. ואפילו לאפקירותא ולאפוקי ממ"ד במ"ק (דף טז.) וה"מ לממונא אבל לאפקירותא עד דחיילא עליה שמתא דרבנן תלתין יומין:

ומיפר. לאו דוקא דחכם בעי לשון התרה:

מהו דתימא אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורין. כי היכי דמצינו גבי התרת נדרים דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו:

משמת נפשיה והדר משמת צורבא מרבנן. דמשום כבוד תורה היה קשה בעיניו לנדותו וכדאמרינן בפ' מקום שנהגו (פסחים נב.) במערבא ממנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא ממנו אשמתא והוא היה המנדה והיה קשה בעיניו ומנדה א"ע תחלה א"נ כדי שלא יתעצל וישכח מלהתיר:

שרי לנפשיה. שלא יכשלו אנשי ביתו בדברם אליו ויבא זכאי ויתיר זכאי:

כבר ביארנו במסכת מועד קטן שהנדוי נעשה להרבה סבות מהם על תביעת ממון לפני בית דין והם מזמינים אותו ומזלזל בשלוחם או שאינו חושש להזמנתם או לגמר דינם ומהם מצד עבירות כגון שראוהו או ידעו בו שמחלל שם שמים בעשיית עבירות שאין ענשן מסור לבית דין שהוא בר נדוי ואף יחיד יכול לנדותו בכך ומהם לענין אפקירותא כגון שמתפקר בתלמיד חכם אף לאחר מיתה שהשומע אפי' יחיד יכול לנדותו ויש בזה נדוי קל כשמקניטו שלא בכונה וזדון או שעושה דבר שיש בו נדנוד עבירה ולא עבירה מפורסמת והיא נקראת נזיפה ומהם שהתלמיד מנדה לכבוד עצמו לאי זה שעושה לו שלא כהוגן או שמתפקר בו ואף כשאין אחרים מסכימין עמו נדויו נדוי לכל התלמידים ובכללם כל שהמנדה גדול מהם וביארנו שם אי זה מן הנדויים תלוי בזמן ר"ל שהוא צריך לנהוג בו שלשים על כל פנים או זמן הקבוע לו ואי זה היתרו תלוי בפיוס או בתשובה מן העבירה ואי זה היתרו תלוי ברצון המנדה מעתה כל שאין היתרו תלוי בזמן אלא בפיוס ר"ל שיפייס המנודה לאותו שנדהו או לאותם שנדוהו וכבר פייס או שתלוי ברצון המנדים או המנדה וכבר רצו או רצה אם היה נדוי זה בפניו אין מתירין אותו אלא בפניו אבל אם היה הנדוי שלא בפניו מתירין אותו אפילו שלא בפניו ולענין טעם הדבר נתבלבלו בו המפרשים וגדולי הרבנים פירשו בה שמאחר שביישוהו בפניו צריך להתיר לו בפניו כדי שיתיישב דעתו של זה בהיתרו או בהיתרם ממה שנתבייש ולדעתם אם רצה המנודה שיתירוהו שלא בפניו רשאים שהרי משום כבודו הוא וכבר נמחל ובתוספות מוחים בפירוש זה מפני שלדעתם אין ראוי לחוש לכבוד מי שנתנדה מן הדין והם מפרשים שהנידוי יותר חזק כשנעשה בפניו וראוי להיות ההיתר חזק כנדוי על הדרך מה שאמרו בפרק השולח כל מילתא דמיתעבדא באפי עשרה צריכי עשרה למישלפה ולפירוש זה אפילו נתרצה זה בכך אינו כלום אלא שאף הם לא נתישבה דעתם בפירוש זה וחזרו ופירשו הטעם מפני החשד שאם יתירוהו שלא בפניו שמא אף הוא אינו יודע בהיתרו וכשיראה שאין בני אדם נזהרים ממנו הוא בא להקל בענין נדוי או שחושד את המקילים שבודאי סבור הוא שאלו התירוהו מודיעים היו לו בכך ולדעת זה לא בפניו ממש אלא בידיעתו אבל בשנדוהו שלא בפניו סבור כשם שנדוני שלא בפני כך התירוני ועל דרך מה שאמרו המודר מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ופירשוה בתלמוד המערב מפני הבושה כמו שביארנו בגיטין ובמכות:

השומע אזכרה מפי חבירו ר"ל ששמע מפיו שהזכיר את השם לבטלה ושלא לצורך ועבר על מה שאמרו את ה' אלהיך תירא ר"ל שלא תוציא שמו לבטלה צריך שיהא אותו שומע מנדהו מיד כדי שלא יהא רגיל בכך ולא יגרום תקלה במקומו שכל מקום שהזכרת השם ללא צורך מצויה עניות מצויה ועניות כמיתה ומכל מקום נדוי זה תלוי ברצון המנדה אחר שיודיעהו שנדהו לסיבה זו רשאי להתירו לאלתר שאין בין נידוי להפרה כלום לכל נדוי התלוי ברצון המנדה ומעתה אינו מתירו אלא בפניו ומכל מקום אם רצה לעכב את נדויו עושה כפי ראות עיניו וזה שנאמר בסוגיא זו שריא לאלתר מפני שצריך היה להתירו בפניה ולא רצה להטריחה שתשוב לפניו זו היא שיטתנו ומכל מקום גדולי המחברים פירשו שצריך להתיר לו מיד שלא להכשיל את האחרים שאינן יודעים בנדויו ואם תאמר שיודיע אין לדבר סוף שהרי רוב בני אדם רגילים בכך והם חדשו בדבר זה שאף במברך ברכה שאינה צריכה כל השומע חייב לנדותו שאף זו היא הזכרת השם לבטלה ופירשוה במזיד אבל בשוגג אסור לנדותו עד שיתרהו:

שמע השומע וטעה ולא נדהו הוא עצמו בנדוי ויש מפרשים בה שדרך קללה נאמר יהא בנדוי שמים לא שיהא הוא בר נדוי ומכל מקום רוב מפרשים פירשוה שצריך לנדותו ואע"פ שנשתנה הלשון ר"ל שלא אמר צריך לנדותו אלא יהא בנדוי הרי מצינו כיוצא בו הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי שהוא בודאי בר נדוי:

תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ר"ל מתיר לעצמו שאין לשון הפרה אלא באב ובעל אלא שהרי הרבה פעמים נזכר בתלמוד לשון הפרה בענין היתר ודבר זה יש מפרשים בשלא נדה עצמו לשום דבר שיהא ראוי עליו לנדוי אלא לכבוד אחרים או להכנעת עצמו וכיוצא באלו וזהו ששאלו עליה היכי דמי והשיבו עליה כי הא דמר זוטרא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמת נפשיה והדר משמית לבר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שארי לבר בי רב ואלמלא שכן מהו ששאל היכי דמי והלא בכל ענין שנדה עצמו אפילו לעבירה שנזדמנה לו הוא מתיר לעצמו אלא לא נאמר אלא בענין זה וכיוצא בו אבל כל שנדה עצמו לעבירה שנזדמנה לו כגון שהזכיר שם שמים לבטלה וכיוצא בה אע"פ שיכול לנדות את עצמו אינו מתיר לעצמו ומכל מקום יש מפרשים שאף לעבירה כן ואין גורסין בשמועה זו היכי דמי אלא כי הא דמר זוטרא הוה עביד הכי אבל כל שנדה לעצמו אף לעבירה מתיר לעצמו שמאחר שהוא בר הכי וראינוהו שאינו נושא פנים לעצמו ונוהג נדוי אף הוא אינו מתיר אלא בראוי הא אם נדהו אחר לעבירה אינו מתיר לעצמו אפילו נדהו מי שאינו גדול הימנו וכן כתבוה קצת גאונים וכן כתבו שהנדר מיהא אינו מתירו הוא בעצמו וכדקיימא לן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ומה שאמרו במסכתא זו שרא לנפשיה מכל מקום על ידי החכם היה בא כמו שיתבאר:

יש ללמוד מכאן שהמנודה יכול לנדות אחרים שהרי אמרו במר זוטרא שהיה מנדה עצמו ובתוך נדויו היה מנדה את האחר ומכל מקום יש מפרשים מתוך כך כשיטה ראשונה שאילו נדה עצמו לעבירה איני ראוי לנדות בתוך נדויו וכל שכן אם נדוהו אחרים ואין נראה כן שהמנודה לא נפקע כחו אם הוא ראוי לנדות בראוי לו:

לענין ביאור זה שאמרו משמית נפשיה והדר משמית בר בי רב גדולי הרבנים מפרשים כדי שישתתף בצערו ויש מפרשים כדי שלא יתיאש מהיתרו ויזכרהו מתוך שלו ויש מפרשים לכבוד תורה שהיה קשה בעיניו על שהיה צריך לנדותו ומנדה עצמו להתכפר לו מעונש נדויו:

זו שאמרו שרי לנפשיה והדר שרי לבר בי רב יש למדים ממנה שהמנודה אף לדעת האומר שיכול לנדות אינו יכול להתיר בתוך נדויו ויש אומרין שרשאי אלא שמכל מקום מוטב שיבא זכאי ויכפר על הזכאי וכו' על הדרך שדרשוה בכהן גדול ביום הכפורים בענין וכפר בעדו ובעד ביתו וכו' ומה שאמרו כי עייל לביתיה פרשוה גדולי הרבנים מפני שלא יצטרכו בני ביתו להתרחק ממנו ונראה מדבריהם שאף בני ביתו של מנודה חייבין לנהוג בנדויו וגדולי המפרשים כתבו במסכת מועד קטן שאין אשתו של מנדה חייבת בנדויו וממה ששאלו שם מנודה מהו בתשמיש המטה אלמא פשיטא ליה שאין אשתו חייבת לנהוג בנדויו ואם כן אנו צריכין לפרש כאן בפירוש גדולי הרבנים בני ביתו לבד מאשתו ומשום דאשתו כגופו ומכל מקום יש מפרשים שאף אשתו נוהגת בנדויו וזה ששאלו מנודה מהו בתשמיש המטה פרשוה במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו ומכל מקום הוא עצמו צריך לנהוג נדוי בעצמו כגון בנעילת הסנדל ועליה שאל אם הוא מוזהר בתשמיש המטה:

פיסקא מנודה אני לך דאפיקא שם שמים לבטלה פי' לשקר לא יחל דברו מתרגמינן לא יבטל:

כי הא דמר זוטרא חסידא כו' נ"ל דלא גרסי' היכי דמי:

וז"ל הרנב"י ז"ל בפירוש להלכות הרמב"ן ז"ל: דההוא גברא דאמר משמיתנא מנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה לית דחש לה להא דר' עקיבא. פירוש ושרייה אלמא רב חסדא סבר דר' עקיבא ורבנן במשמיתנא פליגי דהאי עובדא במשמיתנא הוה ושריא משום דליתיה לדר' עקיבא דאסר מכלל דר' עקיבא אסר בכי האי גוונא. ואף על גב דקסבר רב חסדא דבמשמיתנא פליגי מיהו כי קא דחי לדר' עקיבא לגמרי קא דחי לה ואמר דלית דחש לה כלל אלמא לית הלכתא כותיה כלל. כלומר דלא תימא דרב חסדא לא דחי לדר' עקיבא במנודה אני לך אלא במשמיתנא הוא דקא דחי לה כגון עובדא דאתא לקמיה דאם כן הוה ליה למימר לית דחש לדר' עקיבא במשמיתנא ומדקאמר סתמא שמע מינה דבין במנודה אני לך בין במשמיתנא קא דחי לה. וכתב רבינו ז"ל ומסתברא לן דפלוגתיהו דר' עקיבא ורבנן נמי לא מתוקמינא אלא ברישא דקתני מופרשני ממך מרוחקני ממך דאוקימנא עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך וסיפא נמי במנודה אני שאני טועם לך פליגי. ר' עקיבא חוכך בזה להחמיר דקסבר יד לנדר הוא ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא ולאו למיסר מיניה בנדר משמע אלא הריני כמשומת אני לך שאני אוכל לך כלומר הריני עמך כאלו ~שומת שלא אוכל משלך דאורחא דאינשי למיפרש מיניה וזה גם כן הוא אומר לו שיהא אצלו כמשומת ולא ספי ליה מידי כלומר שלא יהנה אותו בשום דבר ולא נתכוון לאיסור נכסים אלא להפרשה בעלמא. אבל היכא דלא אמר שאני אוכל לך פירוש אלא דקאמר מנודה אני לך לחודיה או משמיתנא ממך בין לר' עקיבא בין לרבנן לא משמע דאסור דלא עדיף ממודרני ממך מרוחקני ממך דרישא דאסיקנא ידים שאין מוכיחות הוו ולא הויין ידים. אלא בדאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך. וכן נמי עובדא דאתא לקמיה דרב חסדא ידים מוכיחות הוו דקאמר מנכסיה דרב ירמיה פירוש דהוה ליה כאומר שאני אוכל לך. וקאמר עלה לית דחש לה לדר' עקיבא אלמא בכי האי גוונא קא מיירי דקאמר שאני אוכל לך דהוו ידים מוכיחות. הילכך נדינא מינך דקאמרינן לכולי עלמא אסור בכי האי גוונא הוא דקאמר נדינא מינך שאני אוכל לך הא נדינא מינך בלחוד לא פירוש כדאמרינן מודרני ממך לחודיה. וכתב רבינו ז"ל ואשכחן לחד מרבוותא שכתב בפסקים דיליה מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול לו ואם אכל אינו לוקה. אמר לו נדינא מינך הרי זה אסור ליהנות לו. פירוש סבור הרב המחבר הזה ז"ל שלא דחאה רב חסדא לדר' עקיבא אלא דלא לקי ובנדינא מינך הוא אסור אף על פי שלא יאמר שאני אוכל לך אלא בנדינא ממך סגי דלשון איסור הוא כאלו אומר נטול אני ממך ואסור ליהנות לו דנדינא סתמא לאו מאכילה בלחוד משמע אלא מכל הנאת נכסין. וליכא למימר דכונת הרב ז"ל דנדינא מינך שלא אוכל לך קאמר אלא שקצר בלשונו וסמך לו על שאני אוכל לך שאמר בתחלת דבריו במנודה אני לך. דאם כן שאמר בפירוש נדינא מינך שאני אוכל לך אמאי אסור ליהנות לו הרי לא נדר אלא מאכילה. אלא משמע מינה דנדינא מינך לחודיה סבירא ליה להאי מרבוותא דמתסר. עד כאן.

ופליגא דרב חסדא אדרב פפא. כלומר רב חסדא פליג אדרב פפא במאי דקאמר רב פפא דבמשמיתנא נמי פליגי דאפילו בהכי חוכך ר' עקיבא להחמיר. הרנב"י ז"ל.

קסבר במשמיתנא פליגי. תלמודא הוא דקאמר כלומר הוא שהשיב כן סבר דבמשמיתנא נמי פליגי כמו במנודה אני לך. ומכל מקום נוכל לומר דבמנודה יש לחוש לדברי רבי עקיבא אפילו לרב חסדא או איפשר לומר כי אפילו בלשון מנודה אני לך קאמר לית דחש וכל שכן אמשמיתנא מינך. הרי"ץ ז"ל.

אמר ר' אילא אמר רב נידוהו. איידי דאיירי במנודה הביא דרבי אילא. הרא"ם ז"ל. וז"ל השיטה: אין מתירין לו אלא בפניו. יש מפרשים מפני החשד שלא יחשוד המנודה לעומדים בארבע אמותיו שאין חוששין לנדוי והוא לא ידע שהתירו לו. אבל הרב רבי יצחק בר מאיר מפרש כדאמרינן בנדרים בפרק ר' אליעזר במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין. ואין נראה כלל חדא דבפניו דנודר אינו אלא מי שנדרו בעבורו והכא נראה בפניו ממש ובפני המנודה. ועוד כי התם מפני שעשה לו טובה הוא והכא לא שייך האי טעמא כלל. עד כאן.

יהא בנדוי. צריך לנדותו אבל רבי לא שם אותו בנדוי. דאם כן לא היה לו התרה לעולם שלא ימצא בית דין גדול ממנו. וגם משמע כן במועד קטן גבי רב יהודה. ועוד לא יהא השומע חמור מן המזכיר שאינו בנדוי עד שינדוהו. וכן בכל מקום דקאמר יהא בנדוי מצי למימר דצריך לנדותו. הרא"ם ז"ל.

ואם לא נידהו הוא בעצמו יהא בנידוי. יש מפרשים השומע יהיה בנידוי כלומר ראוי לנדותו. ויש מפרשים השומע צריך הוא לנדות עצמו. ויש מפרשים ואם לא נידהו השומע הוא עצמו יהא בנידוי כלומר שיחול עליו עונש כאילו נידוהו דמן השמים יענישוהו. הריטב"א ז"ל. ואם לא נידהו הוא עצמו יהיה בנידוי. יש לפרש דעל השומע קאמר וכן נראה דעת הר"ם ז"ל כפי מה שכתב סוף הלכות שבועות. או נוכל לפרש כי על המוציא שם שמים לבטלה קאמר כי אפילו לא נידהו השומע מכל מקום מנודה הוא מפי חכמים. וזה הנידוי אפילו שלא בפניו יכול לנדותו כי מאחר שאינו עושה אלא לכבוד השם אפילו שלא בפניו נמי. ודוקא שהמזכיר הוה מזיד אבל אם שוגג הוא ולא ידע שהוא אסור אסור לנדותו שהרי לא ענש הכתוב שוגג. אלא מזהיר ומתרה בו שלא יחזור בזה. וכן הוא דעת הר"ם ז"ל סוף הלכות שבועות. ועל זה נמי אמרי אין בין נידוי להפרה ולא כלום.

ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. והם דתן ואבירם דאמר מר כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם. והם היו בעדת קרח והרי שלא מתו ממש אלא שירדו מנכסיהם על כן קראם מתים. הרי שעניות כמיתה. וגם מדברי רבן שמעון בן גמליאל נמי שמעינן. ויש גרסאות בספרים שנאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה. ונראה לי כי לפי גרסה זו הוא בא לפשוט מזה הפסוק דכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות או מיתה מצויה שהרי אלו באין לחלל השם ולעשות מה שלא נצטוו ואין לך הזכרת השם לבטלה גדול מזה. ואחר כך הביא ראיה מדברי רבן שמעון בן גמליאל שהעניות והמיתה שוין הם. ומכל מקום גרסא זו ופירושה לא ישרה בעיני והראשונה עיקר. ומה שאמר רבן שמעון בן גמליאל מפורש הוא בכמה מקומות בתלמוד. מיתה אשכחן על חכמים שהיו מענישים כמו ר' יוחנן שנתן עיניו בההוא תלמיד ונעשה גל עצמות והוא העניש נמי ריש לקיש. עוני אשכחן כשנדוהו לר' אליעזר דבכל מה שנתן עיניו נשרף מיד ולקה כל העולם כלו באותה שעה שליש חטים ושליש שעורים ואף בצק שביד האשה תפח. ובר' שמעון בן יוחאי ובנו כשיצאו מן המערה כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. הרי"ץ ז"ל.

שמע מינה תלת שמע מינה השומע הזכרת וכו'. וקשה דבמועד קטן אמרינן טוט אסר וטוט שרי והני מילי לממונא אבל לאפקרותא עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין. והא אפקירותא היא. יש אומרים דהא פליגא אההיא (והאי הפרה לאו דוקא דחכם בעי למימר לשון התרה). ויש אומרים דשאני הכא דאשה זו לא הזכירה כן בדרך אפקירותא. והאי הפרה לאו דוקא דחכם בעי למימר לשון התרה. הריטב"א ז"ל. וז"ל הרי"ץ ז"ל: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דוקא בכהאי גוונא שהוא מפני הזכרת השם לבטלה או תלמיד חכם שנדה מפני כבודו והוא בקש ממנו מחילה. אבל אם נדוהו מפני חוצפא שנמצא בו או תלמיד חכם שנדה ומת אין להתירו מיד עד שיראו בית דין שקבל עונשו. ועל אותן המוזכרים למעלה או דוגמתן אמרינן בגמרא דמועד קטן אמר שמואל טוט אסור וטוט שרי כלומר לאלתר. עד כאן.

כי הוה מחייב בר בי רב שמתא. פירוש מפני הזכרת שם שמים לבטלה. היה משמת עצמו תחלה להשתתף עמו בצער מפני כבודו ואף על פי שהיה שלא בפניו. וכי עייל להתיר שרי לנפשיה והדר שרי לדיליה. הוה שרי לנפשיה כדי שיהא מותר עם אנשי ביתו שהמנודה צריך שיתרחקו ממנו כל אדם אפילו אנשי ביתו כן היא דעת רש"י ז"ל. ואין הדברים נראין כן דהא אשכחן בר' אליעזר שהורקנוס בנו שמשו וחלץ תפליו ומדאמרינן במועד קטן מנודה מהו בתשמיש המטה שמע מינה דמילתא דפשיטא היא שמותרת לישב בארבע אמות שלו שאם היא אסורה איך הוא ישמש מטתו. והטעם שכן דעת המנדים שלא למנוע ממנו תשמיש עם בני ביתו כדאמרינן במכילתין מן חיותיה לא אדריה והא אינו יכול לחיות בלא תשמיש אנשי ביתו. ושרי לנפשיה תחלה והדר שרי ליה כדי שיהא (מכפר על החיות) זכאי מכפר על החייב כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו. הרי"ץ ז"ל.

אמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. לאו דוקא שהרי חכם בלשון התרה דוקא (לקמא) כדלקמן ובעל בהפרה דוקא. ומיפר לעצמו דסלקא דעתין דאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים כדאשכחן גבי נדרים הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו קא משמע לן דלענין נדוי לא צריך אחרים. הרא"ם ז"ל.

היכי דמי דמנדה לעצמו. דכיון דתלמיד חכם הוא אין מוציא שם שמים לבטלה. ומצי לשנויי דאיתרמי אלא ניחא ליה לאשכוחי בהיתר. שיטה.

ברא"ש דאין בושת ויש מפרשים דאין מתירין כו' כצ"ל:

בר"ן את ה' אלהיך תירא הס"ד נדוי והיאך יהא חמור כו' לשבועת שקר הס"ד דבריהם נשמעים הס"ד כצ"ל:

השומע הזכרת השם מפי כו' שם עניות מצויה כו'. ובתמורה מפרש אזהרתי' מאת ה' אלהיך תירא גו' ויש לפרש דסמיך אסיפא דקרא ובשמו תשבע דר"ל במקום חיוב שבועה אבל בלאו הכי תירא את ה' גו' מלהזכיר שמו:

ושאמר שם עניות מצויה כו'. עי' בתו' ובר"ן ועי"ל לפי מה שפי' כרמב"ן דלא תשא שם ה' אלהיך גו' מדלא כתיב לא תשבע משמע נמי הזכרת שם שמים לבטלה ומסיים ביה כי לא ינקה ה' את אשר ישא גו' דהיינו שלא ינקה בלא עונש ומדסתם עונשו יש לנו לומר או עונש ממון דהיינו עוני או עונש מיתה ולהקל נימא דעונש עוני הוא ולכך סתם העונש ביה משום דעוני כמיתה אבל הרמב"ם בסוף הלכות שבועות כתב דאפי' להזכיר שם מן השמות לבטלה אסור כו' שנאמר ליראה את השם הנכבד והנורא גו' עכ"ל ולפי זה יש לפרש הא דקאמר דעוני מצויה מדכתיב לעיל מיניה בחוסר כל בסתר גו' אכ לא תשמור גו' ליראה את השם הנכבד אבל סוגיא דתמורה לא קאי הכי במסקנא אלא דאזהרתי' מאת ה' אלהיך גו' ודו"ק:

עניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים גו'. יבואר לקמן פר"א:

גמרא ש"מ תלת. בגה"ש הקשה דאמאי לא אמר נמי ש"מ דאם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי. תמוה דזה לא מוכח כלל מהאי עובדא:

ר"ן ד"ה או מיתה. והקשו בתוס' כו' דאמרינן בפ"ק דקדושין חזיוהו לההוא גברא כו'. כצ"ל. ויש לעיין קצת מדוע לא הביא מעובדא הקודמת שם דההוא דקא זרע זרעים בהדי הדדי ע"ש:

בא"ד ותירצו דאה"נ אלא כו' דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי. ק"ק דלפ"ז מ"ק ר"א ש"מ השומע הזכרת השם צריך לנדותו דמאי קמ"ל בזה:

רא"ש ד"ה נדהו שלא בפניו. ולהאי פירושא אם התירו לו שלא בפניו אינו מותר. כצ"ל וכ"ה בב"י סי' של"ד ופליג בזה על הר"ן:

רא"ש ד"ה שרי לנפשיה. שלא יכשלו אנשי ביתו בדברם אליו. מוכח דגם אנשי ביתו מחויבים לנהוג בו נידוי. וצ"ע דבמו"ק (סי' נ"ה) [פ"ג סי' ח'] הביא דעת הראב"ד שכן דעת המנדים שלא למנוע ממנו תשמיש בני ביתו:

בא"ד ויבא זכאי ויתיר חייב. כצ"ל. עי' יומא (מג ב):

גמ' ש"מ תלת. לקמן ד' ח ע"ב. ברכות כז ע"א. פסחים ה ע"א. ק"ל אמאי לא אמר ש"מ ד' דהא ש"מ ג"כ דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי:

בהר"ן ד"ה ואם לא. לא שיהא בנידוי מאיליו. עי' קדושין כח ע"א תד"ה הקורא. ובנדה ד' יג ע"ב תד"ה המקשה:

בהר"ן ד"ה שנאמר. וליכא למימר נמי שהיו מצורעים. עי' בספר שאילת שלום להגאון מהר"י ברלין אות צב:

אמר רבי חנין אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. ופירש בר"ן אע"ג דקאמרינן ד' חשובים כמת סומא ומצורע עני ומי שאין לו בנים והכא ודאי מעניות קאמר דליכא למימר מצורעים היו דכתיב בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל. ומקשים העולם ממתני' דנגעים רפ"ז והוא מספרא דנגע שקודם מתן תורה אינה מטמאה בנגעים מדכתיב כי יהיה בעור בשרו מכאן ואילך ולא קודם. א"כ ע"כ צ"ל להר"ן כשחזרו למומן נידונים כפנים חדשות וטימאו דאל"ה לא הוה מקשה מידי דהרי היו מנוגעים קודם מ"ת ואינם מטמאים (והיו בקרב המחנה אע"פ שהיו מצורעים) אע"כ צ"ל שנידונים כפנים חדשות ומיטמאו. א"כ קשה למאי הילכתא נאמר כי יהיה למעוטי אותן שקודם מתן תורה הלא לא היה שום נגע מקודם מתן תורה שכולם נתרפאו ואם חזרו י"ל פנים חדשות ומטמאים וקו' עצומה היא. ומה שתירץ בס' שאילת שלום אות צ"ב דהתורה לא סמכא דיניה אניסא. במחילת כבודו לא דק בזה דאניסא דעתיד להיות לא סמכא תורה. אבל אנס שכבר עבר דבשעת מ"ת כבר נתרפאו לא נמצא שום נגע ומ"ט כתב' תורה כי יהיה וצע"ג:

והנלע"ד ליישב אקדים כי מ"ש הר"ן שחזרו למומן במעשה העגל הוא אשגירת לישן דפלוגתא היא במדרש רבה (פ' נשא פ"ז) דאיכא מ"ד במתאוננים חזרו לצרעתם ועיין תוי"ט פ"ה דאבות גבי עשרה נסיונות וכו'. ונ"ל דהלכה כך דבזה א"ש מה דאמרי' בעלמא אותן אנשים שהיו טמאים לנפש אדם מי היה וקשה מאי קושיין וכי לא מתים אנשים בכל יום כמנהגו של עולם וכדאמר ר' יצחק באמת טמאי מת מצוה היו. אע"כ ס"ל להני תנאי לא מתו עד אחר מתאוננים וזה דעת רש"י ר"פ כי תשא שטען עליו הרמב"ן והלא מתו בכל יום ולק"מ כנ"ל. נמצא מ"ש ר"ן בעגל חזרו למומן לאו דוקא אלא במתאוננים חזרו למומן הראשון. ומיהו הא מודינא דעכ"פ מעגל ואילך נהי למומן הראשון לא חזרו אבל עכ"פ אי אירע מקרה לאנשים שע"פ מזגם יפרח בהם נגע צרעת לא ניצולו ונצטרעו בטבע לא בעונש אלא שלא זכו לנס שכנגד הטבע. עוד הקדמה אחרת אקדים מ"ש במתני' רפ"ז דנגעים קודם מ"ת היינו קודם הדיבור והצווי של פ' טמאים ומשלוח מחנות אבל לא קודם מ"ת שבהר סיני אלא קודם דיבור ביום א' בניסן שנה השנית שהוקם המשכן ונאמרה בו שמונה פרשיות אלו (כדאיתא ר"פ קמא דפסחים) וכן דעת ריב"א שבתוס' נזיר נ"ד ע"א ד"ה או בקבר וכו' ובנדה ע' ע"ב ד"ה ואין נציב מלח ע"ש. והשתא א"ש הכל בעזה"י. דודאי אותן שחזרו למומן אחר מתאוננים פנים חדשות ומיטמאו ואפ"ה הוצרך לומר ביום הקמת המשכן איש כי יהיה בעור בשרו למעוטי אותן שנתנגעו מעגל עד המשכן בטבעם אותן אינם מיטמאים בנגעים וק"ל:

וכי עייל לביתיה שרי לנפשי' והדר שרי ליה. ע' ר"ן שכ' דבמ"ק מיירי במנודה לעיר אחרת שאשתו מותרת בד' אמותיו ואסור בתשה"מ. והנה התם בעי למיפשט מישראל במדבר שהיו נזופים ושמשו מטותיהם. ובר"פ הערל פליגי רש"י ותוס' אי היה הנזיפה מהעגל ולתוס' היה ממרגלים. והנה לתוס' דהנזיפה היה ממרגלים שפיר פשט דהא גם הנשים היו נזופים והיו מותרים זע"ז בד' אמותיו כיון ששניהם נזופים ומ"מ היה לאסור בתשמיש אע"כ מותר בתשה"מ. אלא לרש"י שהיה הנזיפה מעגל ולא נתנדו הנשים וא"כ קשה ותסברא הלא אפילו בד' אמות אסורה אע"כ מנודה לשמים קיל ומדלא אמר הכי ותסברא ש"מ כהראב"ד דאשתו כגופו ומותרת בד' אמותיו וק"ל:

השומע אזכרת השם וכו' פירש הר"ן וז"ל בריש תמורה מפיקינן אזהרה למזכיר ש"ש לבטלה מדכתיב את ה' אלהיך תירא עכ"ל וכתב מהרש"א בחידושי אגדות וז"ל בתמורה מפרש אזהרתו מאת ה' אלהיך תירא וכו' אבל הרמב"ם סוף ה' שבועות כתב דאפי' להזכיר שם מן השמות לבטלה אסור שנאמר ליראה את השם הנכבד והנורא וכו' אבל בסוגיא דתמורה לא קאי הכי במסקנא אלא דאזהרתיה מאת ה' אלהיך עכ"ל והרב עיון יעקב כתב עליו לק"מ דודאי לתירוץ ראשון שם בתמורה מבואר דגם מוציא ש"ש לבטלה ג"כ יליף מהאי קרא ליראה את השם אלא שאין לוקין רק במקלל בשם מפסוק דלא תקלל חרש ובמ"ש רש"י בשם ר"י ותירוץ אבע"א לא גריס הרמב"ם בש"ס וכן משמעות התוס' וכמ"ש בבה"ז וכן משמע לשון הר"מ ובכלל יראתו שלא יזכיר לבטלה כלומר שעיקר אזהרת הפסוק על המקלל בשם אלא שזה נכלל ג"כ בכלל יראתו עכ"ל ומאי דפשיטא ליה למר בעניותנו אכתי לא איפרק וכך היא הצעה של שמועה שם בתמורה דף ג' ע"ב מקלל חבירו בשם מנ"ל א"ר אלעזר א"ר אושעיא אמר קרא אם לא תשמור וכו' ואימא למוציא ש"ש לבטלה מי גרע וכו' אנן הכי ק"ל אימא מוציא ש"ש לבטלה תיסגי ליה במלקות אבל מקלל חבירו בשם כיון דעביד תרתי לא תיסגי ליה במלקות לא מצית אמרת דכתיב לא תקלל חרש. ולפום ריהטא מוכרח דגם לתירוץ זה לא אתא קרא דליראה את השם אלא למקלל חבירו בשם ולא למוציא שש"ל דאי גם מוציא שש"ל יליף מהאי קרא לתירוץ זה כדברי הרב עיון יעקב מאי איריא מקלל חבירו בשם דלקי אפילו מוציא שש"ל לילקי כיון דליראה הוא למוציא שש"ל נמי ולפי' ר"י בר מנחם שכתב רש"י ותלי זייניה הרב עיון יעקב בפירושו הרואה יראה דפירושו הוא לישב דלא נימא דמקלל בשם לא סגי במלקות ואהא פירש דמאי דמשני הש"ס הוא דלא מצית אמרת דלא יתכפר במלקות גרידתא דודאי מתכפר במלקות גרידא וכו' ע"ש אבל אין הוכחה מפירושו דמוציא ש"ש יליף נמי מהאי קרא אלא שאין לוקין כאשר יראה הרואה בדברי רש"י ומוכרח דלכל הדברות האי קרא לא אתא אלא למקלל את חבירו דוקא דאי לא לילקי דבתירוץ זה אין טענה דקאי אמוציא שש"ל ולא לקי דאי אמרת דליכא אזהרה במוציא ש"ש היינו תירוץ ואי בעית אימא דכתב הרב הנז' דהרמב"ם לא גריס לה. אלא ודאי דלהאי תירוצא קמא נמי הכונה דלא קאי אהאי קרא אלא למקלל חבירו ולא למוציא ש"ש. ואע"ג דמאי דפריך הש"ס הוא דאימא דמקלל לא תיסגי ליה במלקות ולא פריך דמאי איריא מקלל אפילו מוציא שש"ל. על כורחך תרתי פריך דהא תיקשי על התרצן דתריץ מי גרע מקלל ממוציא מאי משני אימא דכונת המקשן להקשות דמאי איריא מקלל אימא דקרא למוציא שש"ל וכ"ש מקלל ותרוייהו לילקו ומאי תירוצא מי גרע וכו' ותו המקשן דבא לישב קושיתו אמאי הוצרך לומר דמאי דקשיתיה היינו דמקלל לא תיסגי ליה במלקות כה יאמר דכונתו דמוציא נמי לילקי. אמנם נראה דהתרצן השיב לו עפ"י מדותיו שהקשה אימא למוציא שש"ל דהך לישנא מורה ובא דקרא לא אתא אלא למוציא ולא למקלל דאי כונתו להקשות דמאי איריא מקלל אימא דמוציא נמי לילקי הול"ל ואימא אפי' מוציא שש"ל ומדלא קאמר הכי משני שפיר מי גרע. ואהדר ליה המקשן שנ"ה ופיר"ש קושיתו דמוציא לילקי ומקלל לא תיסגי ליה וכפ"ז שתים זו שמענו דקשיא ליה כל בתר איפכא דמדנקט מקלל מוכח דמוציא לא לקי ופריך דמוציא לילקי ומקלל לא תיסגי ליה במלקות והכי משמע מפירוש רבינו גרשון מאור הגולה בכ"י שכתב וז"ל ואימא האי ליראה לחייב לאו למוציא שש"ל הוא דאתא ולא למקלל. אנן הכי ק"ל דנימא דמוציא שש"ל תיסגי ליה במלקות ונימא דלהכי כתיב והפלה אבל מקלל בשם לא תיסגי ליה במלקות דתרתי עביד עכ"ל. ומאחר עלות דהמקשן תרתי קפריך מוכרח דמאי דמשני התרצן לכל הגירסאות ולכל הפירושים כונתו דליראה קאי אמקלל וסגי ליה במלקות ולא קאי אמוציא ומ"ה לא לקי. איכו השתא מאי קאמר הרב עיון יעקב דודאי לתירוץ ראשון מבואר דגם מוציא שש"ל יליף מהאי קרא אלא שאין לוקין וכו' והלא הדבר מבואר בהפך דגם לתירוץ ראשון צ"ל דלא קאי למוציא דאי קאי למוציא נמי לילקי ואינו מן הישו"ב בפירוש ריב"ם דאמקלל לילקי ולא אמוציא כמו שנאמר וגם התוס' שכתב הרב הנז' והרב בה"ז דלא גרסי ואב"א כתבו בתירוץ הש"ס דכיון דאשכחן אזהרה במקלל יש לנו להעמיד האי קרא דמלקות במקלל טפי מלהעמיד במוציא דלא אשכחן ביה אזהרה מפורשת ע"ש ופשטן של דברים משמע דלא איירי קרא במוציא לתירוץ הש"ס הפך הרב הנז' ושפיר קאמר הרב מהרש"א והערתו אשר הערה על הרמב"ם. וע"פ דברי התוס' הללו כתב הרב צאן קדשים דאף כפי מ"ש התוס' לעיל א"ש גירסתנו דגרסינן ואב"א וכו' עש"ב ואינו מחוור. ודברי הרב בה"ז והרב עיון יעקב הנז' שכתבו דהתוס' הכא לא גרסי ואב"א נראין עיקר. אמנם מדברי התוס' בר"ה דף ל"ג ע"א ד"ה הא ר' יהודה שכתבו בתוך דבריהם וז"ל ומוציא שש"ל דאמרו פ"ק דתמורה מדכתיב את ה' אלהיך תירא הנ"מ בלא ברכה וכו' ע"ש משמע דהוו גרסי ואב"א וכו' כגירסתנו תו ק"ק על הרב עיון יעקב במה שישב להר"מ דאף דנימא דהר"מ לא הוה גריס ואב"א וכו' מ"מ מוכרח דכונת הש"ס כתירוצו היינו דהאי קרא דליראה אינו אלא במקלל ולא במוציא שש"ל דהא אמרי' בסנהדרין דף נ"ו ע"א דפריך אקרא דונוקב שם ואימא פרושי שמיה הוא ואזהרתיה מהכא את ה' אלהיך תירא וכו' הויא ליה אזהרת עשה ולא שמה אזהרה והך לישנא דהש"ס מייתי ליה הרמב"ם בס' המצוות עשין ד' ופירשו דר"ל אולי אומרו ונוקב שהוא שיזכיר השם לבד וא"ת איזה עון בזה נאמר כי הוא עזב היראה כי מיראת השם שלא יזכיר השם לבטלה וכו' ע"ש והרי מפורש בסוגיא הנז' והביאה הרמב"ם דמוציא שש"ל נפיק מאת ה' אלהיך תירא ומוכרח דכונת הש"ס בתמורה היינו דקרא דליראה אינו אלא במקלל בשם:
אלא דאעיקרא זה אינו מן הקושי על הרמב"ם שהביא פי"ב דשבועות קרא דליראה כי כן דרך הרמב"ם בחיבורו בכמה וכמה דוכתי דלא קפיד אקראי כידוע. וראיתי להרב מהרש"א ז"ל בחידושי הלכות שכתב על דברי התוס' דר"ה דף ל"ג הנז' שכתבו דמוציא שש"ל אמרי' פ"ק דתמורה מדכתיב את ה' אלהיך תירא וז"ל לאו מהאי קרא מייתינן ליה התם אלא מדכתיב ליראה את ה' הנכבד והאי קרא את ה' אלהיך תירא דרשינן בדוכתא אחריתי לרבות ת"ח עכ"ל ודבריו קשים לשמוע דהרי מפורש באותו פרק באותו מקום כדברי התוס' דמוציא שש"ל נפיק מאת ה' אלהיך תירא וקרא דליראה לא אתא אלא למקלל בשם והרי הוא כמבוא"ר מתוך כל מ"ש. וה"נ אמרינן בסנהדרין דף נ"ו כנז' דמוציא שש"ל נפיק מאת ה' אלהיך תירא כמ"ש התוס'. ומ"ש רש"י בריש סוגית תמורה אם לא תשמור וכו' שיתירא שלא להוציא את השם לבטלה וכן מקלל חבירו וכו' ע"ש היינו לס"ד אמנם למסקנא קרא דליראה למקלל ולפי שינויא בתרא מוציא שש"ל נפיק מאת ה' אלהיך תירא והכי אמרינן בסנהדרין כאמור וכ"כ הסמ"ג לאוין רמ"א ועשין ד' והסמ"ק עשין ד' והר"א ממיץ בריש (ס') ס' יראים דמוציא שש"ל נפיק מאת ה' אלהיך תירא וכ"כ הר"ן בשמעתין כנז"ל. ותו קשה דפליג מהרש"א דידיה אדידיה שהוא הכא בחידושי אגדות כתב דנפיק מאת ה' אלהיך תירא והעיר על הר"מ דמייתי ליראה את השם דבמסקנא לא קאי הכי אלא אזהרתו מאת ה' אלהיך תירא כמש"ל וזה הפך ממש ממ"ש בחידושי הלכות בר"ה:

(ז ב ר"נ) ד"ה שנאמר וכו' וליכא למימר נמי שהיו מצורעין דהא כתיב בקרב וכו'.—בחדושי מהרצ"ח כתב, שצריך עיון גדול, דנגעים שקודם מתן תורה אינם מטמאים כברפ"ז דנגעים. ונראה לתרץ דאע"ג שנגעים שקודם מתן תורה אינם מטמאים, מ"מ בעצמם היו מפרישים את המצורעים מן היישוב כדי שלא להדביק את הצרעת באנשים בריאים, שהצרעת מחלה מתדבקת ע"י נגיעה ואף ע"י האויר^*עי' כתובות עז ב, ירושלמי ב"ב פ"ב ה"ט, ב"ר פט"ז ג ורמב"ן עה"ת בר' יט יז.. כל זה אמרנו ליישב דברי הר"נ. אבל לולא דבריו אפשר היה לומר, דזה שמנו כאן את המצורע בין החשובים כמת אינו אלא אחר מתן תורה שנתחדשה הלכה, שהמצורע ישתלח חוץ למחנה לשבת בדד ושיהיה ראשו פרוע ויקרא טמא טמא (ועי' ברכות ה ב); אבל קודם שניתנה תורה, שלא היו בו אחד מכל הדברים האלה, ודאי לא היה חשוב כמת. אבל עני וסומא ומי שאין לו בנים אין בהם הפרש בין אחר מתן תורה ובין קודם מתן תורה.

קסבר במשמתנא פליגי: דהכא משמתנא קאמר וקאמר ליה רב חסדא לית דחש לה להא דר''ע דהוה אוסר במנודה אני לך דהיינו משמתנא: נידהו בפניו. חכם שנידה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו: הזכרת השם. שמוציא שם שמים לבטלה: שנאמר כי מתו כל האנשים. ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם. לאדם שנידו או מת או נופל בעניות ואהכי צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה: היכי דימי. דמנדה לעצמו: ועייל לביתיה ושרי ליה. שלא נידהו בפניו:

במאי פליגי במנודה אני לך דר''ע סבר לישנא דנדינא הוא. שיהא נע ונד ומרוחק מהנאתו דאין לספקו בלשון נידוי ולענין הרחקת ד' אמות אף על גב דלשון המשנה קורא מנודה שנדוהו כדאמרי' מ''ק (דף טו:) מנודה לא שונה ולא שונין לו מכל מקום כשאדם רוצה להרחיק עצמו ד' אמות אינו רגיל להזכיר נידוי על עצמו בשביל כך הלכך על כרחך לישנא דנדינא הוא כדפי' ושפיר הוי ידים מוכיחות בלא שאני אוכל לך: נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. יש לפרש דשפיר מועיל גם שלא בפניו אלא לכבודו של מנודה דכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו אע''פ שנדהו בדין אי נמי בעי למימר דכיון שנדוהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו כעין שנדהו ודכוותה אמרינן בגיטין (דף לג:) כל מילתא דמתאמרא בפני י' צריכא בי י' [למשלפא]: אם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי. כלומר חכמי הדור חייבין לנדותו: שכ''מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה. פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב (שמות כ) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א''כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות ור''י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה) ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר: עניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. גבי דתן ואבירם דע''כ לא מתו אז במצרים שהרי היו במדבר וליכא למימר שהיו סומין ומצורעים החשובים כמתים סומין ליכא למימר דכתיב (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא שהרי היו בקרב ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה שהרי חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר שלא היו להם בנים דהא כתיב (שם) (הם) ונשיהם ובניהם וטפם ועוד דמשום שלא היו להם בנים לא נמנעו מלהיות קרובים למלכות כבתחילה אבל בשביל עניות ודאי נמנעו מלהיות קרובים למלכות: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. תימה דאמרי' במ''ק (דף טז.) טוט אסר וטוט שרי פי' לאלתר ה''מ לענין מנודה אבל לענין אפקירותא עד דחייל עליה שמתא תלתין יומין וי''ל ה''נ כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישי' עליו שלא ירגיל עוד להזכיר שם שמים לבטלה אין זה נידוי חשוב כאפקירותא לשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת: משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב. פר''ת שזה היה עושה כדי שלא ישכח להתיר הנידוי של בר בי רב אבל עכשיו שמשמת נפשיה מתוך כך שהיה זכור להתיר שלו זכור יהיה נמי להתיר של בר בי רב ור''י פירש דלכפרה היה עושה כך שלא יענש במה שמנדה צורבא מדרבנן כי בקושי יש לנדותו כדאמרינן (בפסחים נב.) ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא ואע''פ שזה היה מתחייב שמתא מן הדין אעפ''כ היה ירא מן העונש לכך היה משמת נפשיה לכפרה: משמת נפשיה. היה מרחיק עצמו ד''א מחביריו: כי עייל לביתיה שרי לנפשיה. משום בני ביתיה והדר שרי לבר בי רב כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב לכך היה מתיר לעצמו קודם:

ר"ן
נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. דכיון דבפניו נדהו אלים נדוייה ולא מיעקר אלא בפניו דומיא דמאי דאמרינן בפ' השולח (גיטין דף לנ:) כל מילתא דמתעבידא בי עשרה צריכה בי עשרה למשלפה. ולא נהירא אלא טעמא דמילתא משום חשדא דאי מתירין לו שלא בפניו פעמים שיתירוהו והמנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נידוי יבא לחשדא אבל כשנדהו שלא בפניו ליכא חשדא שאף הוא סובר שמא התירוהו שלא בפניו כשם שנדוהו שלא בפניו וזה כאותה שאמרו לקמן בפ' ר''א (דף סה.) המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ומפרש בירושלמי דטעמא משום חשדא ולפי זה כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו שלא בפניו וכל שהתירוהו נמי אע''פ שלא הודיעוהו מותר דיעבד: השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו. בריש תמורה (דף ג:) מפקינן אזהרה למזכיר שם שמים לבטלה מדכתיב (דברים י) את ה' אלהיך תירא: ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי. לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נדוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק אלא כדאמרן: שבכל מקום. טעמא קא יהיב למאי דאמרינן ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי שהרי עכשיו חמור דשם עניות מצויה דכתיב (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומדהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר הזכרה לשוא גורמת עניות אי נמי מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה) וכלתו ואת עציו ואת אבניו ובתמורה (דף ג:) מדמי הזכרת שם לבטלה לשבועת שקר: שנאמר כי מתו כל האנשים וגו'. דלא מתו ממש כדאמרינן לקמן בפרק ר''א (דף סד:) דמהוי הוו דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם ואינהו הוו במחלוקת של קרח אלא דמפני שהענו אמר כי מתו דאע''ג דאמרינן התם דארבעה חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים הכא ודאי מעניות קאמר דאין לומר שנסתמו דהא כתיב במחלוקתו של קרח (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי שהיו מצורעין דהא כתיב (דברים יא ו) בקרב כל ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר דמשום שלא היה להם בנים אמר כי מתו דא''כ היכי א''ל מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שלא היה להם בנים לא היו נשמעין למלכות להלשינו אל פרעה אלא ודאי מפני שירדו מנכסיהם ולא היו דבריהם נשמעים: או מיתה או עוני. אלמא שוו להדדי. והקשו בתוספות מאי איריא שומע הזכרת השם מפי חבירו דצריך לנדותו הא אמרינן בירושלמי דכל שאינו עושה כשורה צריך לנדותו. והכי נמי מוכח בדוכתי טובא דאמרינן בפ''ק דקדושין (דף לט.) חזיוהו לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני אמרי ניתי מר ונשמתיה וכו' ובפרק ואלו מגלחין (מ''ק דף יז.) אמרינן דאמתיה דרבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול ואמרה ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא. ותירצו דאין הכי נמי אלא מיהו בהזכרת השם בלחוד הוא דאמר דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי מפני שענשה חמור וכדכתיבנא: ושמע מינה אין בין נדוי להפרה ולא כלום. הקשו בתוספות מדאמר בפרק ואלו מגלחין (שם דף טז.) הכי קאמר שמואל טוט אסר וטוט שרי וה''מ לממונא אבל לאפקרותא עד דחיילא עליה שמתא תלתין יומין ותירצו דשאני הכא שנדוי זה אינו אלא לאיים עליו שלא יזכיר עוד שם שמים לבטלה ולא דמי לאפקרותא מש''ה הכא אין בין נדוי להפרה ולא כלום. אבל ראיתי לרב אלפסי ז''ל שדחה אותה שבפ' ואלו מגלחין מפני זו כמש''כ בהלכותיו בפ' ואלו מגלחין. וכן דעת הרמב''ם ז''ל (בפ''ק) [צ''ל בפ''ז הל' יג] מהלכות ת''ת: ת''ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו. כתב הרשב''א ז''ל דדוקא היכא דלא הוי בר נדוי כי הא דמר זוטרא דממדת חסידות בעלמא משום יקרא דבר בי רב הוה משמת נפשיה אבל כשנדה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נדוי לא כל הימנו להתיר עצמו. והקשו עליו אם כן היכי מקשי ליה הש''ס פשיטא מקמי דאמר כי הא דמר זוטרא אדרבה הל''ל אמאי. לפיכך אמרו דבכל ענין שנדה את עצמו מיפר לעצמו וכן דעת הרמב''ם ז''ל בפרק ז' מהלכות ת''ת (הל' יא). וראיתי למקצת מפרשים שכתבו דלא גרסינן פשיטא אלא ה''ג ומיפר לעצמו כי הא ולמי שגורס כן דברי הרשב''א נכונין בטעמם: וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה. כדי שלא יצטרכו בני ביתו להתרחק ממנו ומהא משמע דמנודה אפילו בני ביתו נוהגין בו נדוי

נדרים ז ע"ב - טקסט הדף

דף ז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד