נדרים ח ע"א

דף ח - א

מנין שנשבעין לקיים את המצוה?

שנאמר בתהלים [פרק קיט]: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". הרי שנתחייב דוד לקיים את שבועתו שנשבע לקיים את המצוות.

וסבורה היתה הגמרא, שכוונת רב גידל היא ללמד ששבועה זו חלה.

ולפיכך תמהה הגמרא:

הלא מושבע ועומד מהר סיני הוא על קיום המצוות! ואם כן, שבועתו היא כשבועה על שבועה, ^[1] שאינה חלה לחייבו קרבן כשאר שבועת ביטוי [וכדילפינן בשבועות כז א, ששבועה על קיום מצוה נתמעטה מפרשת קרבן שבועת ביטוי]!? ^[2]

שמא תאמר, אף שנתמעטה שבועה לקיום מצוה מחיוב קרבן, מכל מקום בא רב גידל לחדש ששבועה זו חלה לענין איסור "לא יחל דברו". ^[3]

אי אפשר לומר כן. שהרי לא היה לו לרב גידל צורך להביא מקרא זה, מספר תהילים, הנחשב "דברי קבלה", כדי להוכיח את דבריו. אלא, יש לנו לדעת דבר זה מן התורה, מכך שמיעוט התורה "להרע או להיטיב" נאמר רק בפרשת קרבן שבועת ביטוי בלבד, ולא נאמר מיעוש שכזה לענין איסור "לא יחל דברו". ^[4]

ואם כן תיקשי: מאי קאמר רב גידל!?

ומשנינן: לא נתכוין רב גידל לחדש שהשבועה חלה לענין "לא יחל", שזה דבר פשוט הוא.

אלא, הא קא משמע לן רב גידל: דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה [מותר והגון הוא לאדם להישבע כדי לזרז את עצמו] לקיום המצוות.

וכך אמר רב גידל: מנין שדבר הגון הוא להישבע כדי לקיים את המצוה, ואפילו הכשרים שנמנעין משבועה, נשבעין הן על כך? תלמוד לומר: "נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך". הרי שאף דוד המלך היה עושה כן. ^[5] ואמר רב גידל אמר רב: האומר בלשון שבועה: אשנה ^[6] פרק זה, או אשנה מסכתא זו - נדר גדול נדר [שבועה גדולה נשבע] ^[7] לאלהי ישראל.

ותמהה הגמרא: מדקאמר רב גידל "נדר גדול" נדר, משמע שהיא שבועה לכל דיניה, ואפילו לגבי חיוב קרבן אם לא יקיימנה.

ואם כן תיקשי: והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ללמוד תורה, ^[8] ואין שבועה חלה על שבועה לחייבו קרבן על השבועה השניה אם לא יקיימנה!? שמא תאמר: "נדר גדול" שאמר רב גידל, אין כוונתו לומר שהיא שבועה גמורה, אלא מאי קא משמע לן רב גידל - דאפילו ^[9] זרוזי בעלמא, לזרז את עצמו ללמוד תורה, דבר גדול הוא -

תיקשי: הרי היינו דרב גידל קמייתא [מימרתו הראשונה של רב גידל], ולמה הוצרך רב גידל לאומרה פעמיים!?

ומשנינן: לעולם "נדר גדול" שאמר רב גידל היינו לומר שהיא שבועה גמורה לכל דיניה, ומה דקשיא לך: והרי מושבע ועומד מהר סיני הוא - הא קא משמע לן רב גידל, בכך שחלה השבועה, וזה הוא חידושו:

כיון דאי בעי פטר נפשיה [אם היה רוצה לפטור את עצמו] מחיוב תלמוד תורה שנאמר בתורה במפורש, הרי היה יכול ליפטר בקרית שמע שחרית וערבית.

לפי שלא מצאנו בתורה במפורש חיוב ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, והמצוה "והגית בו יומם ולילה" היא פסוק ביהושע, ואינה מפורשת בתורה.

ואמנם חייב כל אדם מישראל ללמוד את כל התורה ולדעתה, שנאמר "ושננתם לבניך", שיהיו דברי התורה מחודדים בפיך, וכל עוד לא למד האדם את התורה כולה ואין הוא יודע אותה, הרי הוא מצווה בכל רגע פנוי ללמוד תורה, כפי כוחו ויכולתו, כדי שידע את מה שהוא עדיין אינו יודע בה.

אך דבר זה, שצריך האדם להגות בתורה בכל זמנו הפנוי הוא רק תוצאה מהחיוב ללמוד את התורה, אך הוא לא נאמר בה במפורש, ולכן יכול הוא להשבע על כך שילמד תורה בזמן מסויים, כי על כל דבר שלא נאמר בתורה במפורש, אפשר להשבע עליו. ^[10]

ומשום הכי חייל שבועה עליה.

וחידוש זה בא רב גידל להשמיענו, שהשבועה חלה על דבר שאינו מפורש בתורה, ואף שמחוייב הוא בו מן התורה, כדרשת חז"ל. ^[11]

ואמר רב גידל אמר רב:

האומר לחבירו: ^[12] "נשכים בבוקר ונשנה פרק זה", או שקבע זמן אחר עם חבירו לשנות פרק בתורה, ואפילו שלא הזכיר לשון נדר או שבועה -

עליו להשכים! צריך הוא להקדים את חבירו לבוא ללמוד, כי כך משמע: כשם שאני מעורר אותך לדבר מצוה, כך אהיה אני מעורר בדבר כאשר נעשה את אשר קבלנו עלינו, וכיון שקיבל עליו מחוייב הוא בכך, שקבלה לדבר מצוה אינה צריכה לשון שבועה.

ומנין שבכלל דבריו שיקדים את חבירו, שנאמר ביחזקאל [פרק ג]:

"ויאמר אלי, קום צא אל הבקעה, ושם אדבר אותך. ואצא אל הבקעה, והנה שם כבוד ה' עומד".

הרי שהקדים הקב"ה את יחזקאל.

אמר רב יוסף: מי שנידוהו בחלום, צריך עשרה בני אדם שהשכינה שורה ביניהם, כדי להתיר לו את נדויו, כי אפשר שבשליחות המקום נתנדה.

והוא שיהיו אותם עשרה מאותם דמתנו הלכתא [מלמדים גמרא] לאחרים, כי הם הראויים שתשרה שכינה ביניהם ^[13] - אבל אם תנו לעצמם ואינם מלמדים לאחרים - לא.

ואי ליכא דמתנו הלכתא [אם אינו מוצא מי שמלמד לאחרים], אפילו תנו לבד, שפיר דמי. ^[14]

אי ליכא [אם אינו מוצא מיד עשרה] דמתנו או תנו -

ליזיל וליתב אפרשת דרכים [ילך וישב על פרשת דרכים] שם יוכל למצוא עשרה שיתירו לו את נדויו.

ובינתיים יהיב שלמא לבי עשרה [יתן שלום לעשרה אנשים בעלמא כדי שזה יגן עליו מן היסורים], ^[15] עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא [עד שיזדמנו לו עשרה אנשים דמתנו או תנו הלכתא] ויתירו לו יחד את נדויו.

אמר שאל ליה רבינא לרב אשי:

אם ידע החולם מאן שמתיה [מי הוא זה שנידהו בחלום], מהו דלישריה ליה אותו אדם, [האם אותו אדם יכול להתיר לו לבדו], שהרי כך הוא הדין בכל נידוי, שהמנדה בכחו להתיר לבדו?

אמר ליה רב אשי לרבינא: אינו מועיל בלא עשרה דמתנו או תנו הלכתא, כי:

אפשר שלשמותיה שויוה שליח [אף שלנדות נעשה המנדה שליח] מן השמים, למישרי ליה לא שויוה שליח [להתיר את הנידוי לא נעשה שלוחו של מקום].

אמר שאל ליה רב אחא לרב אשי:

אם שמתיה ושרו ^[16] ליה בחלמיה [נידוהו ואף התירוהו בחלום], מאי דינו האם צריך הוא התרה, או ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר"?

אמר ליה רב אשי לרב אחא:

כתיב [ירמיה כג]: "הנביא אשר אתו חלום יספר חלום, ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת, מה לתבן את הבר נאם ה", ^[17] ולמדנו: כשם שאי אפשר לבר [תבואה] בלא תבן [קש] -

אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא הא קמשמע לן דשרי לאיניש לזרוזי נפשיה. וא"ר גידל אמר רב האומר אשנה פרק זה אשנה מסכת זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל וא"ר גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנאמר ויאמר אלי (בן אדם) קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד:

קמ"ל לזרוזי נפשיה. כלומר אע"פ שאין שבועה חלה על המצוה להתחייב עליה קרבן שבועה, כדדרשינן התם (כז, א) מה הטבה רשות כו' מכל מקום איכא משום דקבל הנדר במצוה ואם לא עשה כן עובר משום בל יחל, דלא פטר התם במתניתין דשבועות אלא מקרבן אבל משום בל יחל איכא, ואי נמי קמשמע לן שאם הזכיר בה שם לא הוי כמוציא שם שמים לבטלה, דשרי משום זרוזי נפשיה במצוה.
ואין זה נכון מדאמרינן באידך אשנה פרק זה דהתם אינו מזכיר בו את השם, ואפילו הכי אמרינן מאי קמ"ל לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא. והנכון דמשום דאין כשרים נשבעים לעולם, וכדאמרינן במתניתין כנדרי כשרים לא אמר כלום, כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן, ואילו שבועה לא אמר, דלעולם אינו נשבעין כלל, משום הכי איצטריך לאשמועינן הכא דהני מילי שאר שבועות הם דאסירי אכשרים, אבל שבועה כי האי שרי, ונכון לעשות כן ומצוה כדי שיזדרז במצוה.

האומר אשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלקי ישראל. כלומר לעבור עליו משום בל יחל, ואקשינן והלא אין שבועה חלה על שבועה, כלומר אע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. וכדאמרינן בפרקין דלקמן (נדרים טז, א) הני מילי בבטול מצוה, דאסר חפצא עליה כגון הנאת סוכה עלי, אבל בקיום מצוה אינו חל כמו שאינו חל בשבועה, שאילו אומר הרי עלי שלא אוכל נבלה לא אמר ולא כלום.

מאי קמ"ל לזרוזי נפשיה. כלומר ואפילו תימא דהני מילי בנדר או נשבע שלא יאכל דבר האסור, אבל בקיום מצות עשה חל משום זירוז היינו דרב גידל קמייתא.
ותמיהא לי דמאי שנא דקא קשיא ליה משום דאין שבועה חלה על שבועה תיפוק ליה דאין נדר חל על כיוצא בזה, שאילו אמר הרי עלי שאעשה כך וכך לא אמר כלום, לפי שאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש, וכל אעשה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים אלא איסורים, או שיאמר הרי עלי כקרבן, או שאסר דבר המותר כגון שיאמר הרי עלי קרבן הרי עלי עולה.
ויש לומר דלרווחא דמילתא קא מקשה, כלומר אפילו היו הנדרים חלין על החולין וכיוצא בזה, הכא דמצוה היא אין הנדר חל עליה שאפילו השבועות אין חלין על המצוה. ואם כן איכא למימר דאי לאו דאין שבועה חלה על שבועה, והוא חייב לשנות תמיד היה הנדר חל עליו, כעין צדקה שאומר אתן סלע לצדקה שהוא חייב, והיינו נמי דפרקינן הא קמ"ל הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חלה שבועה עליה, כלומר ואפילו הנדרים דהוי כנודר ליתן סלע לצדקה, וכן מצאתי למקצת מן המפרשים.
וכתב מורי הרב ר' יונה ז"ל, דהא דאמרינן הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע, פירושו דאף בקרבן מחייבינן ליה דשפיר איתיה בלאו והן, כיון דרשות הוא לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית, ומיירי בשהזכיר שבועה, כמו מעיקרא דקאמרינן דכיון דמזדרזי נפשיה שרי והיינו דנקט (בדרב גידל) [נדר גדול לפי הש"מ] נדר כלומר דאף בקרבן מיחייב, ואיצטריך לומר מנין שנשבעין לקיים שלא תלמדנה מגלויי מילתא דאין נשבעין לבטל גם ללקות עד כאן לשון מורי ז"ל.
ונראה שהוא ז"ל מפרש, דנדר דקאמר לא נדר ממש קאמר אלא שבועה, ויש לנו כיוצא בזה דמזכיר שבועה בלשון נדר כנדרי רשעים עלי נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, וגרסינן נמי בריש פרק ארבעה נדרים (נדרים כב, ב), ההוא דאתא לקמיה דר' אסי אמר ליה במאי נדרת באלקי ישראל אמר ליה אי נדרת במוהי מזדקיקנא לך ומוהי ובאלקי ישראל לאו נדר הוא אלא שבועה, ואפילו הכי קרי ליה נדרים ובהדיא אמרינן בריש פרק ואלו נדרים (לקמן נדרים פ, ב) שבועות בכלל נדרים דתנן נדר בנזיר בקרבן ובשבועה.

ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמיקלען ליה עשרה דתנו הלכתא. יש מי שפירש כשמחזירין לו עשרה שלום הותר נדויו. ויש מי שפירש דהכי קאמר ותנין עליו נתינת שלום זה מן היסורין, עד שיזדמנו לו עשרה דתנו הלכתא ויתירו לו את נדויו כדינו. ויש מי שפירש דיהיב שלמא לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט, והכי קאמר יוצא לפרשת דרכים ויעמוד שם תמיד עד שמאסף עשרה דתנו הלכתא ויתירו לו את נדויו. ואינו מחוור דהא אינו נראה שמשיאו עצה היאך יאספם, אלא תקנה למד למי שאינו מוצא עשרה היאך ינצל מעונשו.

שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. ופריך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא פי' דאין שבועה חלה על שבועה אפי' לקיים שהאומר שבועה שאוכל ככר זו שבועה שאוכלנה אין השניה חלה עליו לשעתה אלא שאם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו אבל אם לא נשאל על הראשונה לוקה על השניה משום שבועת שוא והיינו דאמרינן והלא מושבע מהר סיני הוא על המצות והיאך דוד נשבע עליהם לקיימם [הא] הויא שבועה לבטלה ולאו פירכא דתלמודא הוא אלא לישנא דרב גידל הוא דמפרש ואזיל קרא ודכוותה בתלמודא הוא:

אלא הא קמ"ל קרא דשרי לזרוזי נפשיה. כלומר אי חזי דמיאש מן המצות שרי לזרוזי נפשיה לקיומינהו בשבועה כיון דמצוה דגופיה וקים ליה דמוקים שבועתו ולא הויא שבועת שוא:

ואמר רב גידל אמר רב האומר אשנה פרק זה אשנה מסכת זו נדר גדול נדר לה' אלהי ישראל. יש אומרים דלאו דוקא נדר דהא הכא ליכא מידי דמיתסר חפצא עליה ותו מדמקשי' בגמרא והלא מושבע מהר סיני הוא ואילו הוי נדר מאי קושיא דהא קיימא לן דנדרים חלים על המצות בין לבטל בין לקיים וה"ה על השבועות דשבועה ומצות איסור גברא ונדרים איסור חפצא אלא שבועה היא ואע"ג דלא הזכיר לא שם ולא שבועה הוי יד לשבועה והא דנקט לישנא דנדר גדול נדר עבידי רבנן דקרי נדר לשבועה וכדתנן בסמוך [דף ט.] כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה. והנכון דמילתא כפשטה ונדר ממש הוא ולא נדרי איסור אלא נדרי הקדש שמקבל עליו מצוה לעשות ודיניה דלא (א) חיילא מצות דומיא דשבועות משום דהא נמי חיוב גברא הוא ולא איסור חפצא ופשוט הוא ונדר גדול דאמרינן לאו דוקא נדר גמור דהא לא אמר הרי עלי לשנות אלא יד נדר שיש יד לקרבן ולהקדשות ולמצות ומשום דלא משמע להו לאינשי דאיכא בהו משום נדר להכי קאמר דרך גוזמא להחמיר הענין שהוא נדר גדול:

ושמעי' דסבירא ליה לרב גידל דיש יד לצדקה דלא גרעא משאר מצות והיינו דכתב רבינו ז"ל לעיל וסוגיין דיש יד לצדקה:

ואמרי' בגמ' על הא דרב גידל בתרייתא והלא מושבע מהר סיני מאי קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא ומהדרינן דכיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית חיילא שבועה עליה פי' הא דאמרינן דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ונפיק מחובת והגית בו יומם ולילה [יהושע א] היינו בדלא אפשר ליה טפי שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו הא לאו הכי לא מיפטר כדאיתא במנחות:

ונראה עוד לפרש דלאו דוקא נקט ק"ש אלא לומר דשבועת והגית בו יומם ולילה היינו שיתעסק בתורה בכל מקום שירצה בתורה שבכתב או שבע"פ ואינו מושבע על פרק זה ועל מסכת זו הילכך בנשבע או נדר בפרק זה או במסכת זו חיולי חיילא הרי זה כמי שנשבע שיאכל פת היום ואח"כ נשבע שיאכל ככר זו היום דחיילא עליה שבועה שניה נמי דלאו עלה אשתבע בקדמייתא אלא על כל לחם שירצה ואף זו כיוצא בה וזה נראה לי נכון:

אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פ' זה עליו להשכים. פירשו בו דאע"ג דלא אמר אידך מידי אלא ששתק הויא קבלה וחייב להשכים ולא דייק שפיר לישנא דעליו להשכים ונראה לפרש שעל האומר כן להשכים תחלה ונפקא ליה מדכתיב ויאמר אלי בן אדם קום צא אל הבקעה ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד נמצא שהקב"ה שא"ל קום צא השכים תחלה כי כשהלך שם הנביא כבר היה שם כבוד ה':

מנין שנשבעין לקיים המצוה. ול"ח שמא יבא לידי תקלה ויעבור על שבועתו:

והלא מושבע ועומד הוא. לקיים המצוה ואין שבועה חלה על שבועה דדרשינן ליה בשבועות מלהרע או להיטיב דבהטבת רשות איירי ולא בקיום מצוה:

אלא הא קמשמע לן דשרי לזרוזי נפשיה. ולא הוי מזכיר שם שמים לבטלה אם נשבע בשם ואם נשבע בלא שם נמי סד"א דאסור כדי שלא יתרגל אדם בשבועות ויבא לישבע גם על דברים אחרים:

נדר גדול נדר לאלהי ישראל. לאו היינו נדר ממש דלא איקרי נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו.) בפיך זו צדקה:

והלא מושבע ועומד הוא. דכתיב והגית בו יומם ולילה ואע"ג דתנן לקמן בפ"ב (דף טז.) שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות היינו בנדר גמור שמתפיס בדבר אסור דילפינן לה מכי ידור נדר לה' מלמד שחלין על דבר מצוה אבל נדר כי האי דדמי לצדקה ליכא רבויא דיחול על דבר מצוה וגמרינן משבועה דאינה חלה על דבר מצוה וליכא למפרך מידי בשבועה [צ"ל דשבועה] חמורה א"נ הא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו בטול מצוה כגון דאמר קונם ישיבת סוכה עלי אבל אם אסר נבלה עליו בקונם לא חייל דאין איסור חל על איסור הוא הדין אם נדר לקיים לא חייל:

מאי קמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי ננפשיה. ולא חיישינן שמא יתרגל נדרים:

היינו דרב גידל קמייתא הא קמ"ל כיון דבעי פטר נפשיה כו' משום הכי חיילא שבועה עליה. דלא הוי חובה אלא רשות והויא הטבה דומיא דהרעה:

עליו להשכים. על האומר להשכים תחלה כמו שמצינו שאמר הקב"ה ליחזקאל קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך וכשבא שמה כבר היה כבוד השם עומד:

נידוהו בחלום. יש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה:

צריך עשרה ב"א להתיר לו. ועל כל בי עשרה יש שכינה והרי הותר לו באותו ב"ד שנתנדה:

והוא דמתנו הלכתא. ששונין לאחרים:

ואי ליכא. דלא תנו ולא מתנו אל יקח הדיוטות וטוב לו שישב בפרשת דרכים ויקבל שלום מבי עשרה דגמרי הלכתא:

ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה. שכל מי שמנדה בידו להתיר כדאמרינן במ"ק גבי ר"ל דשמתיה ההוא גברא דא"ל ר' יוחנן זיל לגביה דלישרי לך:

כשם שא"א לבר בלא תבן. פסוק הוא (בירמיהו כ״ג:כ״ח) גבי חלום דכתיב הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאום ה':

בשלישי של שבועות ביארנו ששבועת שוא חלוקה על שני פנים אחת שוא שיש עמו שקר ומפורסם לכל כגון נשבע על אבן שהוא זהב או שיעלה לרקיע והשנית שאין עמו שקר אלא שהיא חנם כגון על אבן שהיא אבן והיה בדין לומר שהנשבע לבטל את המצוה יהא מן המין הראשון ואם נשבע לקיימה יהא מן המין השני ולא תהא שבועת ביטוי חלה על דבר מצוה כלל לא בקיומה ולא בבטולה אלא שיהא הכל בדין שבועת שוא אלא שיש בענין זה צדדין חלוקים ואני רוצה לסדרם לך כאן על שמועות אלו עד שמתוך כך יתישבו לך שמועות אלו על אפניהן ולא תטעה במה שנתבלבלו בהם כמה מפרשים ודין ענינים אלו הוא שאם נשבע לבטל מצות עשה בפרט כגון שלא אוכל מצה בפסח אין שבועת בטוי חלה עליו ולוקה משום שבועת שוא ואם בכלל כגון שלא אוכל מצה הופקע מחיוב המצוה וחלה עליו שבועת בטוי והרי אותה מצוה אצלו כמי שלא נתחייב בה נשבע לבטל מצות לא תעשה בפרט כגון שאוכל חזיר אין שבועת בטוי חלה עליו ולוקה משום שבועת שוא ואם בכולל כגון שאמר שבועה שאוכל שחוטות ונבלות אין שבועת בטוי חלה על הנבלות ואף שבועת שוא אין בה שהרי חלה שבועתו על השחוטות וכל ששבועתו חלה על קצת דבריו אין בו שבועת שוא וזהו דין שבועה לבטל את המצוה ומכל מקום בקיום מצוה דרכים אחרים והוא שאם נשבע לקיים מצות עשה בפרט והיא מצוה שאין תוספת ראוי לבא במצוה מצד השבועה כגון שאטול לולב אין שבועת בטוי חלה עליו כלל ואף שבועת שוא והזכרת שם שמים לבטלה אין כאן אם הוא נשבע דרך זירוז והערה לעצמו אחר שקיימה אלא שאם לא קיימה לוקה עליה משום שבועת שוא ועל זו אמרו כאן מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והיה בעל התלמוד מבין מדבריו שתהא שבועת בטוי חלה עליו למלקות במזיד ולקרבן בשוגג והקשה והלא מושבע ועומד הוא ותירץ לו הא קמל"ן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה כלומר לא שתהא שבועת בטוי חלה עליו אלא שאין בזה שבועת חנם וכל שהוא מקיימה לא עבר כלל הא אם לא קיימה עבר על שבועת שוא שזדונה במלקות ושגגתה בלא כלום ושבועה זו יש צדדין שראוי לאדם להתעורר עליה ולעשותה והוא כשרואה עצמו מתיאש ממנה כדי לזרז עצמו עליה:

היתה המצוה ענין שאיפשר להתקיים המצוה במעט ונשבע שיעשה ממנה הרבה כגון תלמוד תורה שאם רצה פטר עצמו בק"ש שחרית וערבית וכמו שאמרו במסכת מנחות צ"ט ב' כל הקורא את שמע שחרית וערבית קיים מצות והגית בו יומם ולילה והוא נשבע שיוסיף בה כגון נשבע שאשנה פרק זה או מסכתא זו הרי זו שבועת בטוי גמורה למלקות במזיד ולקרבן בשוגג אם עבר עליה וזהו שחדשו כאן בסמוך לשמועה שכתבנו האומר אשנה פרק זה ור"ל שבועה שאשנה פרק זה הרי זה נדר נדר לאלהי ישראל כלומר שבועה למלקות ולקרבן ולשון נדר שהוא מזכיר ענין שבועה הוא שפעמים נזכר לשון נדר בענין שבועה וכמו שאמרו במשנתנו כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ופירשנו שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל הימנו נאסר בו מדין שבועה וכן בפרק ארבעה נדרים כ"ב ב' במאי נדרת באלהי ישראל ואמר אי נדרת במואי הוה מיזדקיקנא לך ומואי ובאלהי ישראל אינו לשון הנדר אלא לשון שבועה וכן אם נשבע ליתן כך וכך לצדקה הואיל ואם רצה פטר עצמו בפחות וזהו ששאלו והלא מושבע ועומד הוא וכו' ותירץ הואיל ואי בעי פטר נפשיה והרבה מפרשים סבורים לפרשה בנדר ולא בשבועה וקשה להם שהרי נדר חל על נדר וכמו שאמרו יש נדר בתוך נדר וכן שהרי שאשנה דבר שאין בו ממש הוא וטורחים בה ללא צורך שהשמועה בענין שבועה נאמרה כמו שכתבנו ובכלל דין זה שאם נמלך עם חבירו נשנה פרק זה למחר והסכים חבירו עמו ועל סמך אותה הסכמה נשבע הוא עליו שישנהו עליו לשנותו אע"פ שחבירו לא קיים לו תנאו אלא אם כן הזכיר כן בתנאו והוא שחדשו בשמועה שלישית האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשלים ולשנות:

ויראה לי דוקא בשלא נשבעו שניהם על זה כאחד אבל כל שנשבעו כאחד או אחריו באותו מעמד אלא שלא נשבע זה אלא על דעת שאף האחר ישבע עמו ונשבע ובא זה לשנות ולא בא חבירו אף הוא פטור וכן כל שהתנו שנים זה עם זה בשבועה ועבר האחד על תנאי האחר פטור ויש לי ראיה ממה שאמרו בדרש קרוב מצדיקי מי יריב אתי כשהקדוש ברוך הוא נותן טובה לישראל אף הוא מסדיר להם תשובה להשיב לאמות כשהלך יואב להלחם עם ארם אמרו לו לא אתה מבני יעקב שהתנה עם אבינו נכרתה ברית אני ואתה כיון ששמע יואב לא היה יודע מה לעשות בא לו אצל דוד והושיב עליה סנהדרין אמרו והלא הם עברו תחלה שנא' מן ארם ינחני בלק וכו' ולא זו בלבד אלא אף בימי כושן רשעתים וכן בראשון של סוטה י' א' אמרו בענין שמשון והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים הוא חל שבועתו של אבימלך שנאמר אם תשקור לי ולניני ולנכדי וכתוב ויכרתו שניהם ברית וכן כי שם נשבעו שניהם ופירשו שם גדולי הרבנים היא בטלה מלשון לא יחל דברו ופירשו הטעם מפני שהם עברו על השבועה תחלה ואע"פ שבזו מיהא לא הוצרכו לכך שהרי עבר זמן השבועה מכל מקום נראה דעתם שעל כל זרעם נשבעו וניני ונכדי על כל היוצאים מאותו שלשלת משמע ר"ל כל שלא נשתקע שם האומה והוצרכנו להיות הם עוברים תחלה והותר אחר בהעברתו ואע"פ שדברים אלו לענין דין כך הם יש מפרשים ששמועה זו מיהא לא באה ללמד דינין אלו אלא שדרך הערה אמרו שאע"פ שאמר הרב לתלמידו ר"ל נשכים ונשנה פרק זה אין ראוי לרב להתיאש להשכים עד שיהא התלמיד מזומן לכך אלא עליו להשכים תחלה וכדכתיב והנה שם כבוד ה' עומד:

נשבע לקיים מצות לא תעשה בפרט אין כאן שבועת בטוי כלל ואף שבועת שוא אין כאן אם הוא רואה שיצרו מתגבר עליו לעבור את העבירה והוא שאמרו במקום אחר הרואה את יצרו מתגבר עליו יהא קופץ ונשבע והוא תקנה להנצל מן העבירות והוא שכתבו הגאונים שבועה בשעתה חמירא להו לאינשי אלא שאם עבר עליה לוקה משום שבועת שוא נשבע לקיים מצות לא תעשה בכולל כגון שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות הרי שבועת ביטוי חלה אף על הנבלות ואם אכלן לוקה משום שבועת ביטוי במזיד ומביא קרבן בשוגג ויש חולקין בקצת דברים אלו כמו שכתבנו במסכת שבועות אלא שזו היא שיטתנו ומה שביררנו בה לפי דעתנו והדברים נכונים בלא שום פקפוק:

וצריך שתדע שהנדרים נשתנה דינם לענינים אלו בקצת דברים והוא שהנדרים חלים על דבר מצוה אפי' בפרט וביאור הענין בביטול מצות עשה שאם אמר קנם אכילת מצת מצוה עלי נאסר בה אבל אינם חלין על קיום מצות לא תעשה כגון אם אמר קנם עלי חרישה בשבת ועבר וחרש אין כאן בל יחל כלל ואין צריך לומר שאינם חלים בקיום מצות עשה ובביטול מצות לא תעשה שהרי אין ללשון נדר מקום באלו כלל שהרי שני אלו ענינם כשאעשה ולשון נדר הוא במניעת מעשה כלומר קנם עלי דבר פלני וכל שאמר הרי עלי שאעשה לשון שבועה הוא ואין הדבר תלוי בנדר ובשבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה שאם אמר קנם עלי שלא אוכל מצת מצוה אינה חלה שאע"פ שהוא נדר לשון שבועה הוא הואיל ואמר שלא אוכל ואם אמר אכילת מצת מצוה עלי בשבועה אסור לאכל שאע"פ שהוא שבועה לשון נדר הוא אלא שכל נדר שהוא בלשון שבועה או כל שבועה שהיא בלשון נדר אין בו אלא איסור סופרים כמו שביארנו בשבועות ולמדת מכל מקום שכל שאעשה או שלא אעשה לשון שבועה הוא אף בקנם ולא עוד אלא שאם היית דנו בנדר כל שאעשה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש והדברים מתישבים:

מי שנדוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתירו וצריך שיהו כלם תלמידי חכמים המשפיעים מחכמתם והלמדים לאחרים והם שהוא קוראם מתנו הילכתא ואם אינו מוצא מאלו צריך שיהו מיהא תלמידים השונים לעצמם והם הנקראין תנו הלכתא ואם אינו מוצא אף מאלו הולך לו תמיד בפרשת דרכים שבקיעת רבים של עיירות אחרות עוברים לשם ומצד שאי אפשר לקבצם אין צריך להודיעם אלא יהא נותן שלום והם משיבין ומה שהם משיבין לו שלום הוא ההיתר כשיעשה בעשרה תלמידים ויתמיד בדבר זה עד שירגיש שכבר עברו שם עשרה תלמידים ויש מי שכתב שבשמתא מיהא מתוך חומר שבה יחיד מומחה יכול להתירה ואינו צריך עשרה ויש טורחים לפרש דבר זה בהרבה דרכים שאינן כלום ועיקר הדברים כמו שכתבנו ולא סוף דבר בדין זה כשלא ידע מי נדהו או שידע ואינו בחיים עד שיוכל לילך לפניו ולהתירו אלא אפילו ידע בחלומו מי נדהו ושהוא בחיים והלך לפניו שיתירהו אין התרתו של זה כלום לשמותיה שויוה שליח לשרויה לא שויוה שליח וכן אפי' היה הנדוי וההיתר בחלום ר"ל שהמנדהו בחלומו התירו כאותו חלום בעצמו הן בחלום אחר אינו כלום שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר הוא מאותם הדברים:

מנין שנשבעין לקיים את המצות פי' אף על פי שאין שבועה חלה על שבועה לא הוי כמוצא שם שמים לבטלה אלא כיון דלזרוזי נפשיה קא מכוין שפיר דמי שיודע שאין זו שבועה להתחייב לאו עליה אם יעבור על שבועתו אלא הוא מתכוין לזרז עצמו במצוה שאם לא יקיים שבועתו נמצא שהוציא שם שמים לבטלה והוא ענוש בכך וחייב נידוי:

והלא מושבע מהר סיני הוא. פי' ואף על גב דתנן הנדרים חלים על דבר מצוה דוקא כשאומר המצוה עליו אבל לקיים את המצוה לא מצינו ולבטל נמי דוקא כשאמר בלשון קונם דאסר חפצא עילויה אבל מה שאמר אשנה פרק זה הוי ידות נדרים דאסר נפשיה למיעבד דומיא דשבועה שאין אדם יכול לאסור עצמו בדבר שהוא מושבע כבר:

והוא דתני הילכתא אבל מתני ולא תני לא מפרשים מתני משנה תני גמרא ובריש פרק שני דכתובות אמרי' והנ"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא ופי' המורה למאן דקרי מקרא ותני משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל למאן דמתני לאחרים לית ליה שיעורא ותימה הנה עושה דתני גדול מן המתני והנה עושה המתני גדול מדתני ובמגילה בפ' בני העיר אמרי' ריש לקיש ספדיה לההוא דהוה תני הלכתא בכ"ד שוראתא וההוא דהוי תני הלכתא ספרא וסיפרי ושכיב ואמר ר' נחמן היכי ניספוד הוא צנא דמלא סיפרי ואמרי' התם תנן ודאישתמש בתגא חלף אמר ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות דאמר עולא לישתמש אינש במאן דמתני ארבעה ולא לישתמיש במאן דתני ארבעה משמע דתני הוא מי ששונה הלכות ומתניתין הוא מי שלמד גמרא להבין טעמייהו וגדול התני הלכות ממאן דמתני תלמוד והדר איתא התם ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת כו' עד והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא אלמא שגדול המתני ממאן דתני ונ"ל לפרש דודאי תני מקרא מי ששינה הלכות הם המשניות והבריתות ומתני הוא מה שעוסק בתלמוד להבין טעמיהן וגדול הוא התני שיודע ההלכות אף על פי שאינו יודע טעמיהן ממאן דמתני להבין טעמיהן ואינו יודע ההלכות שיותר כמו בעל תורה אותו שיודע ההלכות והלכך להתרת הנידוי הוא גדול מאן דתני ממאן דמתני ולא תני וכן נמי לישתמיש איניש במאן דתני ארבעה ולא תני הלכות ארבעה ולא לישתמיש במאן דתני הלכות ארבעה סדרים שלעולם יותר הוא גדול מי ששינה הלכות ויודעם ואף על פי שאינו יודע טעמיהן מאותו שלומד תלמוד להבין טעמיהן ואינו יודע המשניות והברייתות ומאי דאמר לענין קבורת המת והנ"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא ההוא הוי דקרי ותני ומתני דכולם אית ביה שיודע מקרא ומשנה ותלמוד וזה ודאי אין למעלה ממנו ולית ליה שיעורא אבל לעולם גדול הוא מאן דתני ולא מתני ממאן דמתני ולא תני:

ויהב שלמא עד דמיקלעי ליה עשרה דגמרי הלכות ושרו ליה פי' יתן שלום לכל אדם עד שימצאו לו עשרה דתני הלכתא ולא ביחד אלא אפי' בזה אחר זה ולא גרסי ויהיב שלמא לבי עשרה אלא ויהיב שלמא בלחוד:

מנין שנשבעין לקיים את המצוה כגון לעשות לו סוכה ולולב. והלא מושבע ועומד מהר סיני והוה ליה כמוציא שם שמים לבטלה. הא קא משמע לן דשרי ליה לזרוזי נפשיה לזרז עצמו לעשות מצוה. ולעולם אי עבר ולא עבד אינו לוקה על אותה שבועה דאין שבועה חלה על השבועה. ואמר רב גידל אמר רב האומר שבועה וכו' הלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה וכיון דמושבע הוא עליה הוה ליה כמוציא שם שמים לבטלה. ואי קא משמע לן משום זרוזי היינו כרב גידל קמייתא. הא קא משמע לן דכיון דאי בעי פטר נפשיה משבועת סיני בקריאת שמע שחרית וערבית כדאמר משום ר' שמעון בן יוחי במנחות כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית הרי זה קיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והשתא קמשתבע לשנות פרק או מסכת חיילא עליה ואי לא מקיים עבר משום לא תשא. אבל בההיא קמייתא דרב גידל לא לקי משום שבועה דעכשיו דהוה ליה מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על השבועה. פירוש.
אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והלא מושבע מהר סיני הוא אלא קא משמע לן דשרי לזרוזי נפשיה. פירוש מנין שנשבעין לקיים את המצוה שמותר לישבע שיקיים את המצוה ואין בכך משום שבועת שוא וחנם אף על פי שכבר נשבע על כך בהר סיני. שנאמר נשבעתי ואקיימה. והלא מושבע על כך בהר סיני הוא כלומר והיאך היה דוד נשבע על המצוה אלא קא משמע לן דשרי לאינש לזרוזי נפשיה לקיימה. והאי והלא מושבע מהר סיני לאו פירכא דתלמודא הוא אלא רב גידל גופיה הוא דקאמר הכי לפרושי מילתיה. הרנב"י ז"ל.

נדר גדול נדר. ואם לא קיימו עובר בבל יחל דיד נדר הוא ואף על גב דלא אמר עלי. ופריך והא מושבע ועומד הוא דכתיב והגית בו יומם ולילה וכתיב נמי ושננתם לבניך. וסבירא ליה להאי מקשה דכמו שאין שבועה חלה על שבועה כן נמי נדר על שבועה. ואין המסקנא כן דהא לקמן פרק שני מסקינן יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה. והאי קא משמע לן אסוקי פירכא בעלמא היא כלומר אם נאמר דקא משמע לן דאפילו זרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא. ותירץ דכיון דמצי פטר נפשיה מקריאת שמע שחרית וערבית חל השבועה על הפרק או על המסכת לעבור עליה בלא יחל כדאמרינן במסכת מנחות כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ספר התורה וכו'. הרי"ץ ז"ל.
כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: ומשני הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חיילא שבועתיה. פירוש להתחייב עליה שבועת בטוי אם לא קיים שבועתו לפי שלא נשבע בהר סיני על פרק זו ועל מסכתא זו דבקריאת שמע שחרית וערבית פטור מאותה שבועה. מיהו מידי והגית בו יומם ולילה לא פטר נפשיה אלא אם כן יעסוק בתורה כל היום. עד כאן. אבל הרא"ם ז"ל כתב וזה לשונו: דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע עיקר הדבר במנחות פרק שתי הלחם. אם כן תלמוד תורה רשות לפיכך חלה דהא אמרינן מה הטבה רשות וכו'. ובהתכלת אמר דאפילו בעידן ריתחא לא ענשינן עליה כשאר עשה. ואי קשיא דמכל מקום איכא עשה דולמדתם אותם. ושמא האי חלה דקאמר מדרבנן ולא לחיובי קרבן בטוי. עד כאן.

דאי בעי פטר נפשיה וכו'. ואפילו עשה ליכא מדקאמר התם ודבר זה אין מודיעים אותו לעם הארץ וחל מדאורייתא ולוקין. וא"ת כי פריך בשבועות שאתן מנה לפלוני מושבע ועומד מהר סיני הוא ומשני צדקה לעשיר ולישני שפיר לעני ומן העודף שאין מצוה ליתן כל אשר יש לו. ושמא היא היא וכצדקה לעשיר חשיב. שיטה.

עליו להשכים. פירש רש"י ז"ל על האומר שכן מצינו שהקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל צא ויצא הוא תחלה. משמע מדבריו דעיקר החידוש הוא לאשמעינן כי על האומר מוטל להכריח האחר אבל האחר הואיל ולא נדר אינו בכלל הנדר. אבל מבואר הוא שהנדר הוא נדר. ולפי מה שכתב הר"ם ז"ל סוף פרק א' מהלכות נדרים משמע דהחידוש הוא לאשמועינן דיש עליו דין נדר שכתב שזה נדר אף על פי שלא הוציאו בלשון נדר. הרי"ץ ז"ל.

ויהיב בשלמא לגבי עשרה כל יומי עד דמקלעין ליה מעלמא דגמירי הלכתא ולישרו ליה. ויהיב להו שלמא ואינהו מהדרי ליה דשלמא דקמהדרי ליה דמי כמאן דשרו ליה ממש ולא צריך הפרה. ואית דפרשי דבהדי דקא יהיב להו שלמא מותיב להו לגביה עד דמקלעי להו עשרה דגמירי הלכתא ולישרו ליה. פירוש. והרשב"א ז"ל כתב וז"ל: ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלען ליה עשרה דתנו הילכתא. יש מי שפירש כשמחזירים לו עשרה שלום הותר נדויו. ויש מי שפירש דהכי קאמר ותגין עליו נתינת שלום זה מן היסורין עד שיזדמנו לו עשרה דתנו הלכתא ויתירו לו את נדויו כדינו. ויש מי שפירש דיהיב שלמא לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט והכי קאמר יצא לפרשת דרכים ויעמוד שם תמיד עד שמאסף שם עשרה דתנו הילכתא ויתירו לו את נדויו. ואינו מחוור דהא אינו נראה דמשיאו עצה היאך יאספם אלא תקנה למד למי שאינו מוצא עשרה היאך ינצל מעונשו. עד כאן.

והוא דמתנו הילכתא. פירוש לאחרים דגדול המלמד וחשוב לפני המקום יותר מהלומד לעצמו. ואי ליכא דמתנו אפילו תנו לעצמן ולא מתנו לאחרים אבל הדיוטות לא יקח. וטוב לו ללכת בפרשת דרכים ולקבל שלמא מעשרה דגמירי הלכתא. ונראה לי דכיון דטרח כולי האי מועילים לו גמירי כמו בלא טורח דמתני. הרא"ם ז"ל.

קא משמע לן לזרוזי נפשיה כלומר אף על פי שאין שבועה חלה על המצוה להתחייב עליה קרבן שבועה כדדרשינן התם מה הטבה רשות וכו'. מכל מקום איכא משום דקביל להזדרז במצוה ואם לא עשה כן עובר משום בל יחל דלא פטר התם במתניתין דשבועות אלא מקרבן אבל משום בל יחל איכא. אי נמי קא משמע לן שאם הזכיר בה שם לא הוי כמוציא שם שמים לבטלה דשרי משום זרוזי נפשיה במצוה. ואין זה נכון מדאמרינן באידך אשנה פרק זה דהתם אינו מזכיר בו את השם ואפילו הכי אמרינן מאי קא משמע לן לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא.

האומר אשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר (לאלי') לאלהי ישראל כלומר לעבור עליו משום בל יחל. ואקשינן והלא אין שבועה חלה על שבועה כלומר אף על גב דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות וכדאמרינן בפירקין דלקמן הני מילי בביטול מצוה דאסר חפצא עליה כגון הנאת סוכה עלי אבל בקיום מצוה אינו חל כמו שאינו חל בשבועה שאלו אמר הרי עלי שלא אוכל נבלה לא אמר ולא כלום. מאי קא משמע לן לזרוזי נפשיה כלומר ואפילו תימא דהני מילי בנדר או נשבע שלא יאכל דבר האסור אבל בקיום מצות עשה חל משום זרוז היינו דרב גדל קמייתא. ותמיהא לי דמאי שנא דקא קשיא ליה משום דאין שבועה חלה על שבועה תיפוק לי דאין נדר חל על כיוצא בזה שאלו אמר הרי עלי שאעשה כך וכך לא אמר כלום לפי שאין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש וכל אעשה דבר שאין בו ממש הוא. ואין הנדרים אלא איסורים או שיאמר הרי עלי זה כקרבן או שאסר דבר המותר כגון שיאמר הרי עלי קרבן הרי (הרי) עלי עולה. ויש לומר דלרוחא דמילתא קא מקשה כלומר אפילו היו הנדרים חלין על החולין וכיוצא בזה הכא דמצוה היא אין הנדר חל עליה שאפילו השבועות אין חלין על המצוה. ואי נמי איכא למישמע דאי לאו דאין שבועה חלה על שבועה והוא חייב לשנות תמיד היה הנדר חל עליו כעין צדקה שהאומר אתן סלע לצדקה שהוא חייב. והיינו נמי דפרקינן הא קא משמע לן הואיל ואי בעי פטר נפשיה מקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חלה שבועה עליה כלומר ואפילו הנדרים דהוי כנודר ליתן סלע לצדקה. וכן מצאתיה למקצת המפרשים. וכתב מורי הרב רבינו יונה ז"ל דהא דאמרינן הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע פירשו דאף בקרבן מחייבינן ליה דשפיר איתיה בלאו והן כיון דרשות הוא לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית ערבית ומיירי בשהוכיר שבועה כמו מעיקרא דקאמרינן דכיון דמזרוזי נפשיה שרי והיינו דנקט נדר גדול נדר כלומר דאף בקרבן מיחייב ואיצטריך לומר מנין שנשבעין לקיים שלא תלמדנה מגלויי מילתא דאין נשבעין לבטל גם ללקות עד כאן לשון מורי ז"ל. ונראה שהוא ז"ל מפרשה דנדר דקאמר לא נדר ממש קאמר אלא שבועה. הרשב"א ז"ל והוא כתוב בהר"ן ז"ל.

בגמרא ואמר רב גידל כו' כצ"ל:

ברש"י מצות לא ימוש וכיון דאי כו' כצ"ל. ברא"ש פטר נפשיה כו' מ"ה חיילא כו' כצ"ל:

בר"ן באלהא דישראל ומש"ה קשיא לך כו' כצ"ל:

מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי גו' והלא מושבע ועומד כו'. ואגופי' דקרא דכתיב נשבעתי ואקיימה גו' לא הוה קשיא ליה והלא מושבע ועומד כו' משום דאיכא לפרושי אה"נ אהך שבועה דהר סיני קאמר כבר נשבעתי בהר סיני ועתה אקיימה אלא ארב דמפרש לה אשבועה דהשתא פריך והא מושבע כו' ומשני דלא שבועה ממש קאמר אלא דשרי איניש לזרוזי נפשיה ובהכי יתיישב ההיא דבפ' המפלת תשבע כל לשון גו' זה יום הלידה שמשביעין אותו תהי צדיק ולא רשע כו' דשבועה זו למה והלא מושבע ועומד כו' אלא דהך שבועה נמי אינו אלא לזרוזי נפשיה ובמסכת נדה עי' תירוץ אחר בזה:

האומר אשנה פרק זה כו' נדר גדול נדר לאלהי ישראל כו'. אבל שבועה שהיא בשם ודאי דליכא לספורי ביה דדעתו לשמים אלא בזה הלשון שאמר אשנה פרק זה כו' איכא לספוקי ביה לפי מה שאמרו לקמן פ' קונם יין לאהבה את ה' שלא יאמר אשנה שיקראוני רבי כו' הנה גם זה לא פירש דבריו ושמא כוונתו שלא לש"ש ולא חל הנדר בדיבור בעלמא אלא במתפיס בדבר הנדור ולהכי קאמר דאפ"ה נדר גדול נדר לאלהי כו' דמסתמא כוונתו לש"ש ולא מחזקינן אינשי ברשיעי וחל הנדר בדיבורא בעלמא לדבר מצוה כמו בצדקה ואין מתירין נדר כזה כדלקמן פרק ב':

גמרא האומר אשכים ואשנה פרק זה כו' והלא מושבע ועומד כו'. לכאורה אינו מובן דכי מושבע על פרק זה או מסכתא זו דוקא. אח"ז מצאתי בריטב"א ונ"י שנדחקו לכוון זה בתירוץ דאי בעי פטיר נפשיה בק"ש כו':

שם מאי קמ"ל דאפי' זרוזי בעלמא. לישנא דאפי' מגומגם. ומפירוש הרא"ש משמע דגריס מאי קמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי כו':

ר"ן ברה"ע ואפשר לדחות ראיה זו כו' במנודה לעיר אחרת כו'. ק"ל דמ"מ יקשה איך פשיט שם מהא דישראל במדבר שמשו מטותיהן דיקשה לכ"ע דתיפוק ליה דיאסרו מחמת קירוב נשותיהן בתוך ד' אמותיהן:

ר"ן ד"ה והלא. ודאי לא איצטריך כו' שהיא חלה לגבי בל יחל. ובגה"ש הביא דעת הרמב"ן שאינה חלה כלל ולכאורה במכות (כב) מבואר להדיא דאינה חלה אפילו לענין בל יחל ע"ש אולם במש"כ התוס' בשבועות (ר"ד כז) לחלק לריב"ב יתיישב גם דעת הר"ן. וכן למש"כ הר"ן בשם הרז"ה שם רפ"ג גבי כיום שמת בו אביו ע"ש יש לחלק דדוקא לגבי קיום מ"ע חל איסור בל יחל דשבועה מפני שחידש בשבועתו איסור לאו משא"כ בלא אחרוש בי"ט דמעיקרא נמי הוי באיסור לאו א"כ לא חידש מידי בשבועתו להכי לא חיילא כלל ואדרבה לדעת הרמב"ן ק"ק דכיון דאין השבועה חלה כלל אמאי שרי לזרוזי נפשי' הרי היא שבועת שוא ועוד מאי זירוז איתא בה כיון דלא חלה כלל:

ר"ן ד"ה והלא (הב'). ואמרי' נמי בר"פ ארבעה נדרים ההיא דאתאי כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה והלא (הב'). היינו בנדר גמור שמתפיס בדבר הנדור כ"נ דצ"ל:

גמ' אבל מתנו ולא תנו לא ואי ליכא. תי' לא נמחק. ונ"ב שמא הוא ר"ת לישנא אחרינא:

ר"ן ד"ה (הנמעל״ד) וכי עייל וכו' ומיהו הראב"ד ז״ל כתב דאשתו אינה חייבת לנהוג בו נדוי וכו' ואפשר לדחות ראי' זוי כו'. נ"ב אפשר לדחותה באופן אחר פשוט דלעולם שאף גם אשתו חייבת לנהוג בו נדוי היינו כשיודעת שהיא מנודה מיהו כי לא נודעה ודאי לא מחייביה גם אינו חייב להגיד לה. דומיא דההיא דקי״ל במי שמת לו מת שמחוייב להתאבל עליו אין חייבין להודיעו וכ"ז שלא הודיעו מותר בכל כדאיתא ביו"ד (סי' ת"ב) ה"נ דכוותה לא איהי ולא איהו מתסרן קמי ידיעה שנתנדה והיינו בעי דמנודה מהו בתש"ה כגון דלא ידעה אשתו אלא איהו לחודי'. ומ״ז אב"א חייש לחומרא אף בלא ידעה א"ד מפשט פשיטא ליה א"נ כה״ג דמשמית נפשיה חש לה טפי דקרוב הדבר להשמע ולהזדקק לאשתו. וטעמו דהראב״ד לא ידענא מאי האי דקאמר דאשתו אינה חייבת משום דכגופו חשיבא. ותמיה לי למאי מהניא להך סברא יהא איהו גופי' מי חייב דאל"כ מאי אהני נידוי ולא היה מקום לכל הבעיות דפו"מ מנודה מהו שחייב ומצינו בר"א [ב"מ דף נט:] כשהודיעוהו שחבריו בדלים ממנו מיד נשמט וישב לו על גבי קרקע. ואדרבה אי כגופו דמיא. יש סברא יותר להתיר לו תש"ה ודוק:

אָמַר רַב גִּידְל אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה? שֶׁנֶּאֱמַר "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה" וְגוֹ. וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר־ סִינַי הוּא? אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּשָׁרִי לֵיהּ לְזֵרוּזֵי נַפְשֵׁיהּ. הקשו הרי"ף ז"ל ומהרש"א ז"ל למה מקשה על רב גידל אמר רב, ליקשי על הכתוב בעצמו דאמר (תהלים קיט, קו) נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה?
ונראה לי בס"ד דמה ששאל וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר־ סִינַי הוּא? וכו' כל זה מדברי רב גידל אמר רב הוא דבא להוכיח מן הכתוב שנשבעין לקיים המצות כדי לזרוזי נפשיה שנאמר 'נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה' ותקשי על הכתוב אמאי קאמר נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר־ סִינַי הוּא? אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן קרא דְּשָׁרִי לֵיהּ לְזֵרוּזֵי נַפְשֵׁיהּ.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דלעולם תלמודא מקשי זה, אך על הכתוב לא קשיא ליה דיש לומר הכי קאמר 'נִשְׁבַּעְתִּי' על נדר וסייג חדש כדי 'שֶׁאֲקַיְּמָהּ מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ' העקרים. אך דברי רב גידל אמר רב ליכא לפרושי בהכי דאי איירי בהכי הוה ליה לפרש כן להדיא, עד כאן דבריו.

הָאוֹמֵר אַשְׁכִּים אֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, אוֹ מַסֶכְתָּא זוֹ, נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. יש להבין למאי אצטריך לפרש נֶדֶר 'גָּדוֹל' וסגי למימר נֶדֶר נָדַר לֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל?
ונראה לי בס"ד בא ללמדינו בזה כיון דאמר 'אַשְׁכִּים' לא סגי ליה ללמוד פרק זה דאינו יוצא ידי חובתו אלא אם כן ישכים וילמוד ולזה אמר נֶדֶר 'גָּדוֹל' נָדַר, כי עיקר הנדר הוא שישנה את הפרק אך הוא גידל את הנדר בהוספה זו שהוסיף בלשונו לומר 'אַשְׁכִּים'. ואל תחשוב דאין להקפיד על הוספה זו שהוסיף לומר אשכים אלא כל שלמד אותו פרק בו ביום אפילו שלא השכים יצא ידי חובתו אלא באמת נֶדֶר 'גָּדוֹל' נָדַר וצריך לקיומו בגידולו זה שגידלו בהוספה זו דהשכמה.
והא דהוצרך לפרש לֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל והוה סגי לומר 'נֶדֶר נָדַר' נראה לי בס"ד אם באמת כונתו בלבו על מחר להשכים אינו רשאי לומר: אני לא אמרתי בפירוש אשכים למחר ואשנה אלא אמרתי אשכים בסתם כן אעשה באיזה יום שארצה! לכך בא ללמדינו נֶדֶר נָדַר 'לֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' שיודע כונת הלב על כן אם כונתו בלבו על מחר הוה ליה כאלו אמר למחר בפירוש ואינו יכול לדחות זה ליום אחר דאף על גב דקיימא לן דברים שבלב אינם דברים הכא שאני דעיקר הנדר אמרו בפיו ורק הזמן של קיומו הרהר בלבו הוי הרהור לבו ממש והכי צריך למעבד כאשר חשב בלבו!
ועוד נראה לי בס"ד אומרו לֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל על מאמר רז"ל (משנה נדרים ב, ב) חומר בנדרים משבועות מפני שהנדר תלוי במוחין העליונים הנמשכין מן הבינה אל התפארת הנקרא ישראל וכנזכר בשער רוח הקודש דף ט"ו עיין שם. וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בכונת אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקב, כי אורות המוחין מכנה אותם בשם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב עיין שם.
ולכן נקיט כאן גבי נדרים נֶדֶר נָדַר 'לֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' ללמדך חומר זה שיש בנדרים יותר משבועות שהם תלויים באורות המוחין אשר מכונים בשם 'אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' כי רק מצד זה אמרו רז"ל שיש חומר בנדרים משבועות. ראה נא חכמת רז"ל איך מעלימים הסוד בנועם שיחתם בדברי תורה!

מַאי דִּכְתִיב. (מלאכי ג, כ) "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי" וְגוֹ'. אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם יְרֵאִין לְהַזְכִּיר אֶת שְׁמִי לְבַטָּלָה.. קשא בהזכרת שם שמים לבטלה איכא איסור חמור שצריך השומע לנדותו ומאי שבחייהו באזהרה זו?
ונראה לי בס"ד כל דבר שאינו בענין תורה ודרך ארץ ומוסר קרי ליה 'לְבַטָּלָה' כי הוא לצורך עולם ההבל, והם נזהרים כשמדברים בענינים אלו שמוכרחים להזכיר השם אין אומרים ה' בפירוש אלא מזכירו בתוארי השבח לומר 'הבורא יתברך' או 'השם יתברך' ולאלו תִּזְרַח שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא להעתיד שיהיה החום שלה קר וחשוב כמו עת כְנָפֶיהָ של עכשיו דהיינו עת זריחתה ועת שקיעתה בהיותה אדומה שאין האדם קץ בחום שלה וכל ראש וסוף נקרא 'כנפים' ולזה אמר תהיה לעתיד צְדָקָה וּמַרְפֵּא כמו עת כְנָפֶיהָ עכשיו.
ונראה לפרש בס"ד טעם לזה על ידי שהם יראים מן הזכרת השם הרי הם מחברים בחינת יראה שהוא סוד המלכות הנקראת צדקה עם בחינת שם הוי־ה שהוא סוד תפארת הנקרא שמש ולכן יִרְאֵי שְׁמִי שמחברים בחינת יראה שהיא צְדָקָה עם בחינת השם הנקרא שֶׁמֶשׁ בזה תִּזְרַח שֶׁמֶשׁ צְדָקָה רוצה לומר התחברות בחינת שמש עם בחינת צדקה.

שְׁמַע מִינָהּ. הַדֵּין חִירְגָא דְּיוֹמָא, מַסִי. עיין ברש"י שני פירושים והעיקר פירוש השני שפירש זיהרא דשמשא והחוש מעיד על זה כי באמת כל חולה ימצא טוב בבוקר בזריחת השמש וירווח לו וכאשר ינטו צללי ערב יתחיל להכביד חוליו לאט לאט ולכן צוו רז"ל שלא לבקר החולה בערב אלא בבוקר.
אך פירוש הראשון שפירש האבק הנראה בחמה כשהיא נכנסת דרך חלון הוא מוקשה מאד שזה ידוע דהנראה בעמוד השמש הנכנס לבית בעד האשנב הוא אבק דק מעפר הארץ העולה באויר על ידי תנועת רוח כל שהוא ופרח בבית ומנועע אנה ואנה עולים ויורדים ולא נופלים ואלו הם אינם מן השמש וגם לא מן השמים ואין להם שום שייכות עם השמש כי אם הוא אבק העולה מן עפר הארץ עולה ויורד תמיד בכל מקום ובכל זמן בין ביום בין בלילה והם מרוב קטנותם לא יתראו בכל המקום אשר לא יזרח השמש עליהם והראיה כי בהתחזק הרוח יתרבו הנקודות ההם באותו הרגע הרבה מאד והיה כנח הרוח החזק אף הם ימעטו וכאשר האריך בזה הרב ספר הברית בחלק א' מאמר ב' פרק ז' יעוין שם.

גמ' עליו להשכים שנאמר. עי' בפרש"י שמות יט טז:

בהר"ן ד"ה והלא מושבע ועומד. שהיא חלה לגבי בל יחל. עי' בלשון הרמב"ן על התורה פ' חוקת שכתב ואפי' בקיום מ"ע אין חלות שאם נשבע לקיים את המצות ולא קיים אינו מתחייב משום שבועה לא קרבן ולא מלקות:

והלא מושבע ועומד מהר סיני וכו'. בפ"ג דנדה אמרו דמשביעין לילד בבטן אמו. ונראה דשבועת הר סיני היתה לנפשות העתידות שהיו הכל בהר סיני כדכתיב את אשר ישנו פה ואשר איננו. וזו השבועה היתה לנפשות לבד. ואח"כ בבטן היא שבועה לגוף ונפש כאחד. ומ"מ רגיל הש"ס לומר מושבע ועומד מהר סיני כי היתה השבועה הראשונה וגם היתה לכוללות ישראל:

אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה וכו'. אמרו בילקוט שמואל רמז קס"א וענותך תרבני רבי שמעון נזירא אומר התלמיד אומר לרב בא שנה לי פרק אחד והרב אומר לו קדמני במקום פלוני אבל הקב"ה אומר ליחזקאל קום צא אל הבקעה יצא יחזקאל ומצא להקב"ה שקדמו ע"ש ועמ"ש הרב המאירי בפסקיו ודוק:

(ח א ר"נ) ד"ה והלא וכו' ליתא מעולם באעשה וכו'.—פי' נדרי איסורין אבל נדרי קרבנות וצדקה ודאי ישנם באעשה, ומקרא מלא הוא בבר' כח כ, ועי' רמב"ן ריש פר' מטות.

מושבע ועומד מהר סיני הוא. קא ס''ד נשבעין לקיים מצוה דקאמר היינו לחייב משום שבועת ביטוי אם לא [יקיים] ותימה אדפריך לרב גידל תקשי ליה קרא דנשבעתי ואקיימה ופי' בתוס' דאה''נ וי''ל דקרא איכא לקיומי במצוה דאפשר ליפטר ממנה כמו באשנה פרק זה אבל לרב גידל ע''כ מיירי במצות שמחויב לעשות דאל''כ מאי קמ''ל וגם היינו דרב גידל בתרייתא לכך פריך אדרב גידל ומשני קמ''ל דשרי לזרוזי נפשי' פירוש ולא מיתסר משום דמוציא שם שמים לבטלה אבל לא מיירי לענין שבועת ביטוי כך פי' בתוס' ובפי' הר''ר אליעזר פי' הא דפריך מושבע ועומד מהר סיני הוא היינו כלומר אם בא להשמיענו שמותר לישבע לקיים מצוה ולא חיישינן שמא יעבור על שבועתו ולא יקיים אי נמי לא מקיים לא עבר על שבועתו דמושבע . ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ומשני הא קמ''ל דשרי לזרוזי נפשיה ולא מיתסר משום הוצאת ש''ש לבטלה כדפרי' מיהא מה דפי' מושבע ועומד מהר סיני וכו' [משמע] דאכללא דגופא דמילתא פריך הלא מושבע ועומד וכו' כפי' לפירוש ראשון משום דס''ד לענין שבועת ביטוי פריך: האומר אשנה פרק זה וכו' נדר גדול נדר לאלהי ישראל. לכאורה משמע שאמר לשון זה ולא הזכיר שבועה וקמ''ל דיש יד לשבועה אי נמי כדפירש הר''ר. אליעזר דהוי נדר כמו נדר דצדקה וקשה דא''כ מאי פריך לקמן מאי קמ''ל לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא מה ענין זה לרב גידל קמייתא כיון שלא הזכיר שבועה ועוד דטובא קמ''ל דהכא הוי יד לשבועה לכ''נ לפרש דאיירי שהזכיר שבועה מפיו שאמר שבועה שאשנה פרק זה ופריך מעיקרא והלא מושבע ועומד וכו' וא''כ ליכא לחיוביה משום שבועת ביטוי דכי היכי דאין שבועה חלה על שבועה ה''נ אין נדר חל על נדר ואי קמ''ל דשרי לזרוזי אנפשיה לקיים המצוה היינו דרב גידל קמייתא ומשני הא קמ''ל כיון דאי בעי פטר נפשיה וכו' כלומר לעולם לענין לחייבו משום שבועת ביטוי אם יעבור וכי תימא מושבע וכו' דאי בעי פטר נפשיה וכו' וא''כ אפשר ליפטר ממצוה זו חיילא עליה שבועה לחייבו משום ביטוי אם יעבור כמו בשבועה דדבר הרשות והא דתנן בשבועות נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור דוקא במצוה שאי אפשר ליפטר ממנה כמו להניח תפילין ליטול לולב אבל האי דאי בעי פטר נפשיה חייל שבועה עילויה וה''ה דאם נשבע שלא לשנות פרק זה [דאין] חייב משום שבועת ביטוי ושייך התרה ולא חשיב נשבע לבטל המצוה וא''ת א''כ הא דתנן בשבועות (דף כה.) נשבע שבועה שלא אתן שחייב משום שבועת ביטוי ופריך בגמרא אילימא שלא אתן לעני מושבע ועומד וכו' וכי מושבע לתת לכל עני ועני מתנה ומאי דוחקיה לשנויי התם בעשיר ויש לומר דמשמע ליה שלא אתן כלל מדלא פירש והא ודאי מזה מושבע וכו' ליתן לעני הצריך לפרנס והוה מצי לשנויי שלא אתן לעני מנה אבל תירוץ פשוט לקח לו דמיתוקמא ביה שלא אתן כלל כדמשמע המשנה: עליו להשכים. פירוש על האומר לחבירו להשכים כמו שמצינו ביחזקאל שאמרה לו שכינה והקדים שכינה על ידו: . צריך עשרה ב''א להתירו לו. לפי שחלום הוי כעין נבואה יש לו לדאוג מן הפורענות לכן צריך להתירו בעשרה ואז הוא מותר באותו ב''ד שנידוהו דאכל בי עשרה שכינה שריא (עיין לשון הרא''ש): והוא דמתנו. לאחרים הלכתא הלכה למשה מסיני אותן ראוין לשרות שכינה ביניהם ואי ליכא דמתנו אפי' תנו לעצמן ולא לאחרים: ואי לא אזיל לפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה. כי היכי דליהדרי ליה שלמא ומועיל לו לתלות לו להגין לו מן היסורין. עד דמיקלעי עשרה דגמירי הלכתא ויתירו לו הנידוי אבל ליכא לפרש עד דמיקלעי עשרה דמתנו הלכתא ויהיב להו שלמא א''כ למה חזר והזכיר עשרה גבי עד דמיקלעי היה לו לומר דמקלעי דמתנו ואנן ידעינן דאאותן כבר דיהיב שלמא קאי אלא ש''מ כדפרישית והא דנקט פרשת דרכים יש לפרש ששם רגילות למצוא עשרה ב''א יחד יותר מבעיר מיהו יש לפרש דאפי' בזה אחר זה מועיל ומ''מ נקט פרשת דרכים לפי ששם רגילות ליתן שלום לבני אדם: כשם שלא אפשר לבר בלא תבן וכו'. וכן פי' דריש ליה מהאי קרא האיש אשר אתו חלום יספר חלום ואשר אתו דברי אמת יאמר דברי אמת כי מה לתבן את הבר וגו':

ר"ן
דאי לא מאי כי עייל לביתיה ומיהו הראב''ד ז''ל כתב דאשתו אינה חייבת לנהוג בו נדוי וטעמא דמילתא משום דאשתו כגופו ודייק לה מדאיבעיא לן בפרק ואלו מגלחין (מ''ק דף טו:) מנודה מהו בתשמיש המטה דאם אשתו חייבת לנהוג בו נדוי מאי קמבעיא ליה פשיטא דאפי' קירוב בעלמא אסור אלא ודאי אשתו מותרת ואפשר לדחות ראיה זו דאפי' אם תימצי לומר דאשתו חייבת לנהוג בו נדוי משכחת לה לההיא בעיא במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו ואפי' הכי הוא עצמו מנודה הוא ואם איתא דמנודה אסור בתשמיש המטה הוא עצמו אסור בכך אף על פי שאשתו מותרת: והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא הא קמ''ל וכו'. מסתברא לי דהכי פירושא דמעיקרא קס''ד דרב גידל אתא לאשמועינן ששבועה חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ומוכח לה מדכתיב נשבעתי ואקיימה ומש''ה פריך והלא מושבע ועומד הוא דהא מוכיחין בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כז.) דהא דכתיב להרע או להיטיב בדבר הרשות כתיב קרא ולא בדבר מצוה וכי תימא ה''מ לקרבן דלהרע או להיטיב גבי קרבן כתיבא אבל בל יחל איכא אפילו בדבר מצוה אם כן מאי נשבעתי ואקיימה הכי הוה ליה למימר דנהי דאמעיטא מצוה מקרבן לא אמעיטא מבל יחל כדחזינן התם בפרק שבועות שתים בתרא (שם כה.) דמילתא דליתא בלאו והן אי נמי בלהבא דאמעיטא מקרבן מלהרע או להיטיב ולא אמעיטא ממלקות ולהא לא צריך קרא א''כ מאי קאמר שנאמר נשבעתי ואקיימה ומתרצינן אלא הא קמ''ל דשרי ליה לזרוזי נפשיה כלומר ודאי לא איצטריך האי קרא לומר שהיא חלה לגבי בל יחל אלא ה''ק מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפי' כשרים שנמנעין משבועה נשבעין הן בכן. שנאמר נשבעתי ואקיימה כלומר שהרי דוד היה עושה כן: והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא. כלומר ודאי אע''ג דקאמרת נדר גדול שבועה קאמרת דאמר בהדיא בשבועה אשנה פרק זה שהרי נדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה אלא ודאי שבועה קאמרת כדאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה לשבועה נדר כדתנן (לקמן דף ט.) כנדרי רשעים עלי נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ואמרינן נמי בריש פרק ארבעה נדרים ההוא דאתא לקמיה דרב אסי א''ל במאי נדרת באלהא דישראל ואפ''ה (ס''א מש''ה) קשיא לך דאין שבועה חלה על שבועה לקרבן דמדאמרת נדר גדול משמע לכל דיני שבועה דאי קמ''ל לזרוזי נפשיה שרי ומש''ה קאמר נדר גדול נדר כלומר נדר משובח הוא זה וראוי לעשות כן א''ה היינו דרב גידל קמייתא: הא קמ''ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה וכו'. מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ''ק דקדושין (דף ל.) ת''ר ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו'. וק''ש שחרית וערבית לא סגי להכי אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אע''פ שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית מש''ה חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות בס''ד: עליו להשכים. מסתברא לי דהכי קאמר כיון שאמר נשכים הרי קבל עליו שיהא הוא מעורר בדבר כשם שהוא מעורר מעכשיו ותרתי קמ''ל חדא דבקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא דמאי דאמרינן הכא לא הזכיר לא נדר ולא שבועה ואפ''ה בדבורא בעלמא סגי דומיא דמאי דאמרינן דקבלה בלחוד מהניא לצדקה כדכתיב בפיך זו צדקה וה''ה לכל דבר מצוה וקמ''ל נמי דעליו להשכים כדעבד קודשא בריך הוא: נדהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו. לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה ולפיכך צריך עשרה להתירו ששכינה עמהם: והוא דמתנו הלכתא. כלומר דמתנו לאחרים אבל תנו בלחוד לא דלא חשיבי כולי האי ואיכא דגרסי דתנו הלכתא כלומר גמרא. אבל מתנו כלומר משנה בלחוד לא: ויהיב שלמא לבי עשרה. ומתוך שישיבו לו שלום יגינו עליו מן היסורין. עד דמקלעין ליה עשרה וכו': ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה. שהרי כל מי שמנדה בידו להתיר כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין (מ''ק דף יז.) זיל לגביה דלישרי לך: לשמותיה שויוה שליח. מן השמים: