נדרים ח ע"ב

דף ח - ב

כך אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים, ומי יודע אם אין התרת הנידוי ה"דברים בטלים" של החלום הזה. ^[1]

אדם הנודר נדר, ומתחרט על נדרו, ומבקש מהחכם להתיר את נדרו - צריך שיבוא בעצמו בפני החכם, ואינו יכול לעשות שליח במקומו, שיבוא לחכם ויבקש עבורו את התרת נדרו.

רבינא ^[2] הוה ליה נדרא לדביתהו [לאשתו של רבינא היה נדר] שהיתה רוצה להתירו אצל חכם.

אתא בא רבינא לקמיה דרב אשי.

אמר ליה [שאל רבינא את רב אשי]:

בעל - מהו שייעשה שליח לחרטת אשתו?

האם יכול הבעל לייצג את אשתו, כאילו היא עצמה באה בפני החכם, מכח הכלל ש"אשתו של אדם היא כגופו", אן שהיא צריכה לבוא בעצמה לפני החכם? ^[3]

אמר ליה רב אשי לרבינא: אי מכנפין, אם מכונסים חכמי הבית הדין לצורך דיון בענין אחר, אין, אכן יכול הבעל לבוא אז בפניהם, ולבקש שיתירו את נדר אשתו.

אבל אי לא מכונסים חכמי הבית הדין, אלא שהוא רוצה לכנסם לצורך זה - לא!

והיינו, שלא הקילו לאפשר לבעל לייצג את אשתו, אם לא שהיו חכמי הבית מכונסים, היות ומן הראוי הוא שתבוא אשתו הנודרת עצמה בפני בית הדין.

שמע מינה מתשובתו של רב אשי - תלת, שלשה ענינים!

א. שמע מינה: בעל נעשה שליח לחרטת אשתו.

ב. ושמע מינה: לא יאלי [אין זה ראוי לחכם] למישרי נדרא באתריה דרביה [להתיר נדר במקום רבו, בגלל כבוד רבו]. שאם לא כן, למה לא התיר רבינא עצמו את נדרי אשתו, יחד עם שנים אחרים. ^[4]

ג. ושמע מינה: כי מכנפין - שפיר דמי [אם כבר מכונס בית הדין, יכול הבעל להיעשות שליח לחרטת אשתו]. ^[5]

וכך הוא ביאור ספקו של רבינא, והמענה של רב אשי -

מבחינה עקרונית יכול כל אדם להיעשות שליח עבור חברו, ולספר לבית הדין את הסיבות שבגללן יוכל בית הדין להתיר את הנדר.

אלא, שהסתפק רבינא, האם גם הבעל נאמן על כך, או שמא יש לחוש שהיות ונדרי אשתו קשין עליו, הוא יוסיף דברים, מדעתו, בנימוקי חרטתה.

וענה לו רב אשי: אם בית הדין כבר מכונס, שפיר דמי, כי היות ואין לבעל טירחא בדבר, לא חיישינן שמא יוסיף מעצמו דברים על חרטתה.

אבל אם טרח הבעל, וכינס בית דין לשם כך, מצטרף גורם הטירחה [שאינו רוצה ליגע לריק], אל הגורם שנדריה קשין אצלו, ומכח שני הגורמים הללו יש לנו לחוש שמא יוסיף מעצמו בחרטתה, ולכן אין מקבלין הימנו את חרטתה.

ואגב שהזכירה הגמרא את ההלכה שאין לחכם להתיר נדרים במקום רבו, מוסיפה על כך הגמרא הלכות נוספות:

ושמתא, נידוי - יכול החכם להתיר אפילו באתרא דרביה, במקום רבו.

ואגב דאיירי בשמתא, מוסיפה עוד הגמרא: ^[6]

ויחיד מומחה [חכם מובהק ובקי בהלכות] ^[7] שרי שמתא, מתיר הוא את הנידוי לבדו, ואין צריך בית דין. וכן מתיר יחיד מומחה את הנדר.

אמר רבי שמעון בר זביד, אמר רבי יצחק בר טבלא, אמר רבי חייא אריכא דבי רבי אחא, אמר רבי זירא, אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא, אמר רבי מיאשה משמיה דרבי יהודה בר אילעאי:

מאי מהו ביאור הכתוב דכתיב בספר מלאכי [פרק ג] "וזרחה לכם יראי שמי"? מי הם הללו שהכתוב קורא אותם "יראי שמי"? -

אלו בני אדם, שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה. ^[8]

ומאחר ששפירשה הגמרא את תחילת הפסוק, מוסיפה הגמרא לבאר את המשך הפסוק:

"שמש צדקה ומרפא" -

אמר אביי: שמע מינה חרגא דיומא מסי [אבק הנראה בקרני החמה החודרות דרך החלון, מרפא]. ^[9]

ופליגא הך דאביי, המפרש "שמש צדקה" על "חירגא דיומא" - על הא דאמר רבי שמעון בן לקיש.

דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין גיהנם לעולם הבא! ^[10] לעתיד לבוא, לאחר תחיית המתים, לא יהיו אותם רשעים שנידונו "לחרפות לדראון עולם", ^[11] נידונין בגיהנם.

אלא בכך יהיו נידונין:

הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה - צדיקים מתרפאין בה.

ורשעים - נידונין בה, שמצטערים מחומה.

צדיקים מתרפאין בה -

שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

ולא עוד, אלא שהצדיקים מתעדנין בה.

שנאמר [סיום הפסוק הוא]: "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק". כעגלים הנכנסים ל"רבקה" להתפטם. ^[12]

ואילו הרשעים - נידונין נענשים בה!

שנאמר [בפסוק הסמוך לו מלפניו]: "הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, וליהט אותם היום הבא".

מהו שיעשה אדם שליח לחרטת אשתו. ואסיקנא דאי מיכנפי אין ואי לא מיכנפי לא, ופירשו בתוספות דדוקא לחרטת אשתו הוא דקא מיבעיה ליה, משום דשמא מתוך שקשה בעיניו שנדרה היא מוסיף מדעת על חרטה שאמרה לו, אבל אחר ודאי פשיטא ליה דנעשה שליח על חרטתה ועל חרטת חברו, שאין אנו חוששין שמא יוסיף אפילו לכנופינהו שפיר דמי. ואסיקנא דאפילו באשתו כי מיכנפי ולא טרח לאספם חוששין שמא יוסיף, אלא כשטרח לאספם חוששין שמא מתוך שטרח כבר יוסיף על חרטתה שאמרה היא.
והורה רבנו שמשון ז"ל שאפילו על ידי כתב יכול אדם לשלוח חרטתו לפני בית דין, והם מתירין לו שלא בפניו על ידי החרטה ששלח להם.
גרסינן בירושלמי (כאן פ"י ה"ח) דמכלתין בפרק נערה מאורסה מהו להתיר על ידי מתרגמן, נשמיעינה מן הדא ר' אבא בר זיטרא איתעביד תורגמיניה דר"י בחדא איתתא דלא הוה חכמה למשמע סוריסיטין.

ופליגא דרשב"ל. כלחומר דמפרש ליה בשמש של עולם הבא, וכן פירשו בתוס'.

בלא דברים בטלים. ושמא ההיתר דברים בטלים:

הוה ליה נדרא לדביתהו. וקיים לה הנדר או שמא לא היה נדר של ענוי נפש:

אתא לקמיה דרב אשי. ולא היה רוצה להתיר לה במקום רב אשי שהיה רבו והיה יכול להתיר לה כדתנן בפ"ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואף לר' יהודה דאמר אף לא נדרי אשתו היה יכול להתיר בג' אחרים אלא לחלוק כבוד לרב אשי:

בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. דודאי אחר נעשה שליח לחרטת חברו אבל בעל מתוך שקשה בעיניו נדר אשתו אולי יש לחוש שמא יוסיף מדעתו על חרטת אשתו ויאמר דלדעת כן לא נדרה:

א"ל אי מכנפי אין ואי לא מכנפי לא. אם מצאן מכונסים ועומדים נעשה שליח אבל אי כנפינהו איהו לשם כך לא דאיכא למיחש מתוך שטרח לכנפם שיוסיף על החרטה שאמרה לו אשתו:

ש"מ תלת. ש"מ בעל נעשה שליח לחרטת אשתו וש"מ אי מכנפי אין ואי כנפינהו איהו לא וש"מ לא ליבעי למשריה באתרא דרביה:

ושמתא אפי' באתרא דרביה. דקיי"ל בפ' הדר עם העובד כוכבים (דף סג.) דתלמיד מנדה בפני הרב במקום שיש חלול השם וקאמר הכא דאפילו באתרא דרביה נמי שרי שמתא דלא מאחרים לטותא גביה עד דאזיל קמי רביה:

ויחיד מומחה שרי שמתא. פי' אם נדהו חכם ותיק וכיוצא בו יכול יחיד מומחה כיוצא בו להתירו ולא למעוטי נדר אתא דאמר לקמן בסוף נערה המאורסה ראשי המטות כתיב אפי' יחיד מומחה:

מאי דכתיב וזרחה לכם יראי שמי. אגב דאיירי לעיל בהוצאת ש"ש לבטלה נקטיה הכא:

חירגא דיומא. עפרורית שבזהרורית חמה כההיא דפ"ק דיומא (דף כ:) חירגא דיומא לא שמיה. תימה אמאי לא אמר חמה גופא מסיא כדאמרינן בב"ב (דף טז:) אדלי יומא אדלי קצירא בשביל אבן שהיתה לא"א ותלאה בכנפי החמה:

ופליגא דר"ל. הא דאמרן דבחמה דבזה"ז איירי קרא דאיהו מוקי לה בחמה דלעתיד:

הוזכר בסוגיא זו מעשה בדביתהו דרבינא דהוה לה נדרא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו ואמר ליה אי מיכנפי אין אי לא מיכנפי לא ושמועה זו נתבלבלו הרבה מפרשים בענינה ועיקר הראוי אצלי לברור מכל מה שנאמר בה הוא שאשתו של רבינא היתה לה נדר שלא היה בעלה יכול להפר ביום שמעו כגון שלא היה מנדרי עינוי נפש ולא מדברים שבינו לבינה ומכל מקום יכול היה להתירו לה מתורת חכם כשאר חכמים וכמו שאמרו בשני של נגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואף לדעת רבי יהודה שחלק שם לומר אף נדרי אשתו שבינה לבין אחרים מכל מקום היה מוצא שלשה הדיוטות שילכו בביתו להתירה אלא שרב אשי היה במקומו והיה גדול ממנו ולא רצה להתיר נדר במקומו וכל שכן שלא רצה להתיר במקומו של זקן על ידי הדיוטות אלא אם כן ברשותו ובא לפניו לכונה שיתירהו לה ומצד שלא רצה שתהא אשתו באה לפניו ושתתבייש הימנו הלך הוא לפניו ושאלו אם הבעל יכול לעשות שליח בשביל אשתו לילך לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות ברשותו להודיע חרטתה ופתח המצוי לה להיתר נדרה ושיהא נאמן אצל החכם או ההדיוטות שלא להוסיף בפתח משלו מתוך שנדרי אשתו קשים לו ושיתירו את נדרה שלא בפניה על יד הפתח והחרטה שהודיע להם הבעל מצדה והיתה כונת רב אשי להשיבו שאיפשר לו ליעשות שליח ונאמן בכך כאלו המתיר או המתירים שומעים את הדברים מפיה וכל שהוא ניתר ביחיד מומחה אין צריך כלום אלא שלא רצה לפרוט לו בתשובתו היתר הבא על ידי יחיד מומחה שלא יראה כממציא עצמו להתיר ביחיד והשיבו בהיתר הבא על ידי שלשה הדיוטות ואמר לו שכל זמן שהוא מוצא את השלשה ביחד ואינו צריך לטרוח בקבוצם נעשה שליח ומתירין לה שלא בפניה על ידי דבריו ואין חושדין אותו שמא יוסיף אחר שהוא מוצאם מקבצים ואינו צריך לטרוח אבל כל שאינו מוצאם מקבצים חוששין שמא יחמול על מה שטרח שלא להיות טרחו בחנם ויאריך בפתחים וחרטות יותר מדאי:

ולמדנו מעניני שמועה זו הרבה דברים אחד שאין ראוי לאדם להתיר את הנדר במקום שיש גדול הימנו וכל שכן במקום רבו ומכל מקום שמתא ר"ל נדוי כל שנתפייס ובא להתירו רשאי המנדה להתירו אף במקום רבו והשני שהבעל בנדרי אשתו אע"פ שאינו יכול להפר כגון שאינו מנדרי עינוי נפש ולא מנדרים שבינו לבינה מכל מקום יכול הוא להתירו מתורת חכם וכל שכן להצטרף עם שלשה שהרי בבכורות אמרו שאין יכול להתיר בכורות של עצמו ואע"פ כן מצטרף לשלשה ובנדר מיהא אף ביחיד אם הוא מומחה ויראה שהדין כן בנדר שהיה להפרו ביום שמעו ולא היפר ועבר היום או שקיים שאע"פ שאינו יכול עוד להפר מכל מקום מותר הוא להזקק בהתירה מתורת חכם וכל שכן שיש לה היתר בשאר חכמים שאין קיומו עושה בנדרה אלא שעושהו כנדר אלמנה וגרושה אשר אין לה קצין שוטר ומושל להפר נדרה אלא שחכם יכול להתירה ויש חולקין לומר שכל שקיים הוא את נדרו אין לה היתר על ידי חכם מטעם כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואינו כלום כמו שביארנו בפרק השולח ומכל מקום יש חולקין לומר שאין הבעל מתיר בנדרי אשתו כלל מפני שהיא כגופו ונדרים של עצמו הן וראיה להם בתלמוד המערב ולא נראה כן כמו שיתבאר בפ' אחרון השלישי שיחיד מומחה מתיר בין נדר ושבועה בין נדוי בין שמתא הרביעי שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ואינה צריכה להיות היא לשם ואין חושדין אותו בתוספת דברים להמצאת פתח וחרטה ומכל מקום דוקא ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות שיהא מוצאם מתקבצים ביחד אבל אם הוא צריך לקבצם אין מתירין אותה על פי דבריו ומכל מקום דוקא בבעל אבל אדם אחר נעשה לה שליח אף כשצריך לקבצם וכן כל אדם לחבירו ואין חושדין אותו שמא יוסיף כלל וקצת אחרוני הרבנים הורו למעשה שאפילו על ידי כתב כן ר"ל שיכול אדם לשלוח בכתב פתחיו וחרטותיו לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות והם מתירים לו שלא בפניו על ידי החרטות והפתחים ששלח להם והביאו ראיה ממה שאמרו באחרון של קדושין בענין הפרת הבעל אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה אלמא בעל מיפר שלא בפניה ושלא בפני שליח וודאי הוא הדין לחכם ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שהיתר חכם אינו על ידי שליח אלא בפני הנודר ואף הבעל דוקא נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא להתיר נדרי אשתו ר"ל שמאחר שנתברר להם ענין הפתח צריך שתבא לפניהם ויתירוה ובתלמוד המערב שבמסכתא זו בפרק נערה אמרו מהו להתיר על ידי תורגמן נשמעינה מן הדא ר' אבא בר זוטרא איתעביד תורגמניה דר' יוחנן בחדא איתתא דלא הוה חכמא מישמע סורסיטון ר"ל שלא היתה מבינה לשון הרגיל אצלם ויראה מכאן שאם היתה במעמד ובושה לדבר עם הזקנים מגדת חרטתה לאחר בחשאי והוא מגיד ונעשה סרסור בינו ובינם:

יש מפרשים במה שאמרו אי מיכנפי אבל לכנופינהו לא מפני שכל שאנו רואין אותו מחזר אחר ההיתר חושדין אותו ולדעת זה אף כשהולך אצל היחיד אין מתירין לה אחר שהוא מחזר בכך אלא אם כן הוא מוצא את היחיד במקרה או ההדיוטות מקבצים מאליהם במקרה וגדולי הרבנים באים בה מתורת קנס וכן יש בה פירושין אחרים ומה שכתבנו הוא עיקר הדברים:

מקצת הרבנים קובעים עצמם לומר שאין הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ושואלים לעצמם אם שמועה זו נאמרת בנדר היאך נתגלגל מקומה בענין הנדוי ועוד אם בעל נעשה שליח לחרטת אשתו היאך אמרו במסכת גיטין בשמועת המוציא את אשתו משום שם רע אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין והלא הוא יכול ליעשות שליח לחרטתה ועוד שלשון כנופי לא הוזכר בתלמוד אלא בעשרה ולא בשלשה ומתוך כך הם מפרשים שנדוי היה שנדהו בחלום והם גורסין הוה ליה נדויא וכן בעל מהו שיעשה שליח לאשתו ואין גורסין לחרטת אשתו ואמר ליה דלכנופי לא כדי שתטרח היא ותכנע ואין הדברים כלום וכבר דחו קצת חביריהם כל ראיותיהם שאם הוזכרה השמועה בתוך עניני הנדוי איפשר דנקט לה משום סיפא ללמד שהיחיד מתיר שמתא שהיא בכלל עניני הנדוי ואם מקושית אין אדם רוצה וכו' מצינו כיוצא בה בפרק אלמנה ניזונת אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין וכו' עד אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ואע"פ שאיפשר לה למכור על ידי שליח ואם ממה שכתבו שאין לשון כנופיא בפחות מעשרה הרי אמרו בפרק זה בורר בענין אודיתא מיכנפי ויתבי כתבינן כנפינהו איהו לא כתבינן ואין הענין אלא בשלשה:

רבינא הוה ליה נידרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי וכו' קשיא לי מה ענין זה אצל זה ומה חילוק יש בין מיכנפין ללא מיכנפין:

אי לא מיכנפי לא. דקנסינן לה אבל אם לא משום קנס לא היתה צריכה לבא דאפילו בלא ידיעתה אם התירו מותר אם הוא יודע שמתחרטת כדאמר בשילהי קידושין גבי בעלה אישה הפרם וה' יסלח לה. במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה וכו'. ולא מצינו חילוק בין התרת חכם להפרת בעל אלא שזה בהתרה וזה בהפרה. ויש מפרשים שהיא אמרה לבעלה להתיר נדרה והוא חלק כבוד לרב אשי והלך לפניו בלא ידיעת אשתו ושאל אם יכול להעשות שליח בלא ידיעתה דשמא אם היתה יודעת שהייתי בא לפניו לא היתה מתחרטת ונמצא שאין ההיתר כלום. ואמר ליה רב אשי אי מכנפי אם הם מכונפים ועומדים המתירים מאחר שאינו צריך להוציא קול לחזר אחריהם רוצה היא בהיתר. ואי לא דצריך לחזר אחריהם לא דמתביישת היא בהוצאת קול ולא ניחא לה בהיתר דעל דעת כן לא נתחרטה. והקשה רבינו שמואל ז"ל בפרק השולח גבי אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ותשלח שליח להתיר נדרה כי הכא ולא תתבזה. ומוחק לחרטת אשתו והגירסא לנדוי אשתו אבל נדר צריך לפני הנודר. ואמר לו רבינו תם אחיו שאפילו על ידי שליח איכא בזוי דהא אלמנה מוכרת שלא בבית דין מטעם דאין אדם רוצה שתתבזה אלמנתו בבית דין. ואמאי תמכור על ידי שליח. אלא ודאי אף על ידי שליח איכא ביזוי. ועוד נידוי אינו לשון תלמוד אלא שמתא. הרא"ם ז"ל.

הוה לה נדרה לדביתהו. וכגון שלא היו בו עינוי נפש דאלו בהיו בו ענוי נפש קיימא לן דהבעל מפר. ורבינא תלמיד רב אשי בא לפניו לשאול ממנו אם הוא יכול להיות שליח שילך להודיע לבית דין שהיא מתחרטת שיתירוה. או לא דבעינן שהיא עצמה תבא לבית דין ויראו בית דין דעתה וכוונתה. ורב אשי לא איזדקיק לה לפי שהיה צריך לקבץ שנים אחרים על דעת זו כדי להתיר ואף על גב דרב אשי יחיד מומחה היה מתוך ענותנותו לא רצה להתיר ביחיד. ואמר לו זיל אצל תלת שנתקבצו לצורך דבר אחר ומתוך שנקבצו לדבר אחר יוכלו לעשות זה ההיתר אבל לקבצם על דעת כן לא מאחר שהיא עצמה לא באה קנסינן לה.

באתרא דרביה. שהרי רבינא בעלה הוצרך לבא לפני רב אשי רביה להתירה והא ודאי לא גרע הוא מחכם אחר אלא לפי שהוא רבו נמנע מלהתיר נדר במקום רבו. וצריכין אנו לומר דזה אינו רבינא המוזכר סתמא עם רב אשי דההוא ודאי חבירו הוא ואיפשר נמי שהיה גדול מרב אשי בשנים או בחכמה שהרי הוא מוזכר תחילה כדאמרינן בכמה דוכתי רבינא ורב אשי. או איפשר לומר הכא כי זה רב אשי אחר גדול מרב אשי חבירו דרבינא.

ושמע מינה כי מכנפי ממילא שפיר דמי. ולא נאמר כי בכל ענין קנסינן לה ואפילו מיכנפי. ושמע מינה דבעל נעשה שליח לחרטת אשתו. יש אומרים דהני מילי לחרטת הנדר אבל לשמתא לא עד דאתי איהו גופיה ויבקש מחילה. וכל שכן אם נידהו בפניו דאין להתיר אלא בפניו. וא"ת הכא אמרינן דאי מכנפי ממילא שפיר דמי אף על גב דאין נזקקין לכתחלה על כך. ולקמן פרק שני אמרינן השתא דאמרו רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקיק לא שפיר עבדי. ותירץ הרב ר' יוסף ן' פלט דשאני התם דהנזיר עבר על נזירותו אבל הכא לא עברה על נדרה. ואחרים אומרים דנדרי אשה שיש לה בעל מצוה להתירם כדי שלא יהיו עליה נדרים והוא מטיל שלום בינו ובינה. ואני אומר כי הקושיא מעיקרא ליתא כי הכא אפילו מעיקרא שריא לבי דינא ליזדקק לזה ובלבד שנתקבצו לדבר אחר. אבל לדבר זה לא מטעם קנסא ובזה לבד קנסוה.

ושמתא אפילו באתרא דרביה שרי. לפי שאמר לעיל דין חרטת נדר אמר כי השמתא אינה כן כי אפילו באתרא דרביה שרי. והטעם כדי שלא יכשלו בו בני אדם. ודוקא שהוא עצמו נידהו אז יוכל להתירו הוא עצמו אפילו באתרא דרביה אבל נדוהו אחרים לא. או איפשר דאפילו נדוהו אחרים מחמת חוצפא ואינן כאן להתירו והוא מתחרט שיכול להתיר זה אפילו באתרא דרביה.

ויחיד מומחה שרי שמתא. יש מי שפירש דמיירי כגון שמת החכם שנדהו אי נמי הוא חי ולא רצה להתירו וקאמר שאם המתיר הזה הוא גדול מן המנדה בחכמה יכול להתירו או אפילו שוה לו. ומביאים ראיה מההיא דמועד קטן מההוא צורבא מרבנן דשמתיה רב יהודה ואמרו ליה רבנן גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך. מכלל דאי איכא שפיר דמי. ובאתרא דרביה שמעינן מעובדא דריש לקיש דשמתיה לההוא גברא ואמר ליה ר' יוחנן זיל לגביה דלישרי לך. ורב אחאי גאון והרב יוסף אבן פלט פירשו אותו על שמתא דחלמא. אבל שמתא דבני אדם כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו או נשיא או ריש גולה כדאמרינן במועד קטן זיל לגבי נשיאה דלישרי לך. הרי"ץ ז"ל.

ויחיד מומחה שרי שמתא. אפילו שמתא ששמת חכם כיוצא בו ונתפייס עם אותו שעל ידו נשתמת יכול חכם כיוצא בו להתירו. ומשום שהיא קללה לא מאחרינן ליה. אפילו באתרא דרביה. נראה לי לפרש שאם נידה תלמיד בשמתא אדם אחר לכבודו דתלמיד יכול לנדות לכבודו אם נתפייס עמו יכול להתירו אפילו במקום רבו.

יראי שמי. אגב דאיירי לעיל בהוצאת שם שמים לבטלה נקטיה הכא.

חירגא. כעין עפרורית שרואין בזיהרורי חמה וחבירו ביומא דאמר האי חירגא דיומא לא שמיה ובדניאל וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. ופליגא אדר' שמעון בן לקיש דמוקי ליה לקרא לעתיד לבא. והא דאמר בבבא בתרא אידלי יומא אידלי קצירא בשביל אבן טובה של אברהם אבינו התלויה בה. הא והא איתא. הרא"ם ז"ל.

שמע מינה הדין חירגא דיומא. שנראה כאבק בזריחת שמש כשנכנס לבית דרך החלונות מסי לכולי עלמא בין לצדיקים בין לרשעים. ופליגא דריש לקיש דאמר דלא מסי אלא לצדיקים אבל רשעים ולהט אותם היום הבא ולהט אותם השמש לעתיד לבא. ואית דמפרשי הא דאמר דהאי קרא משתעי בעולם הזה פליגא דריש לקיש דאיהו דאמר דבעולם הבא משתעי קרא. וכראשון עיקר הלשון. פירוש.

ברא"ש חכם ותיק וכיוצא בו יכול יחיד כו' בכנפי החמה הס"ד. בר"ן לגביה דלשרייה לך הס"ד שליח מן השמים הס"ד. בסוף פרק עד כמה כו' דמשמע סמוכים אלא בראשי המטות כו' כצ"ל:

וזרחה לכם יראי שמי גו' אלו בני אדם שיראים להוציא ש"ש לבטלה כו'. מבואר כי שמו יתעלה הוא קיום ויסוד העולם בה"י בעה"ז וביו"ד העה"ב והמוציא ש"ש לבטלה ה"ז הורס בנינו של עולם מתיש כח בהנהגה של מעלה בעולם הגלגלים אשר ע"ז אמרו בפ' שבועת הדיינן שהעולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא גו' וע"כ הירא להוציא ש"ש לבטלה הוא מקיים הנהגת העולם בתנועת הגלגלים לפי טבע הבריאה לאדם וז"ש שמש צדקה ומרפא ומפרש לה חירגא דיומי מסי מפורש בפ"ק דיומא דחירגא הוא נסורת שמנסר גלגל החמה והוא כי החמה אין לה טבע החמום מצדה אלא מתנועת גלגל החמה כ"כ במרוצה בכ"ד שעות דעבע של כל תנועה שמתחמם ולהכי קרי ליה התם לא דכתיב כל דיירי ארעא כלא חשובין כי אין בחמה דבר ממש המביא חימום רק התנועה שאין בה ממש ולפי שרוב החולים צריכין לטבע החם כמאמרם אל תאכל צונן ואל תשכב כו' הנה לפי קירוב וריחוק תנועות גלגל חמה לנו באחד מד' עתי יום ושנה יעלה רפואות האדם וז"ש בפ"ק דב"ב כשמת אברהם אבינו תלה הקב"ה הרפואה בגלגל חמה ואדלי יומא אדלי קצירא כי בהיות אברהם חי ידע בסוד הרפואות דברים סגוליים והוא אבן טובה שהיה לו ומשנפטר נגנזה אותה החכמה ותלה הקב"ה רפואות האדם בגלגל חמה כפי קירוב וריחוק תנועתה כמ"ש וכמו שיבא מזה עוד במקומו שם ומעתה אין כאן מקום לתמיהת הרא"ש ע"ש ודו"ק:

גמרא ש"מ תלת ש"מ בעל נעשה כו' וש"מ כי מיכנפן כו' וש"מ לא שרי וכו'. כ"נ דצ"ל סדרן וכ"ה בפי' הרא"ש ובפסקיו:

ר"ן ד"ה בעל. דלא חכמה למישמע סיריסטון. נראה פירושו לשון סורסי דאיתא בב"ק (דף פג) וע"ש בתוס':

ר"ן ד"ה ש"מ לא יאלי. ומוכח בירושלמי דהלכה כר' יהודה. עי' לקמן (פא ב) בדבריו:

ר"ן ד"ה ושמתא. וה"נ מוכח בבכורות כו' ג' מתירין את הנדר במקום כו'. כצ"ל:

גמ' בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו כצ"ל:

שם אמר ר' ח״א אריכא אמר ר' אחא כצ"ל:

רש"י ד"ה ויחיד מומחה כו' דלא בעי עשרה. נ"ב שמא צ"ל שלשה דלא בעי עשרה אלא בנדוי דחלום:

ר"ן ד"ה כשם שא"א וכו' שמעשה בא לפניו והצריכו היתר. נ״ב טעמו משום דאין רואה אלא הרהורי לבו כדאיתא [בברכות פרק הרואה] א"כ כבר גמר בלבו וכתיב כל נדיב לב:

ד"ה בעל מהו וכו' דלא חכמה למשמע לשון סוריסטין. נ״ב לא היתה מכרת בלשון סורסי שהוא תרגום שבו היו מדברים החכמים בא״י שיתירו לה:

תוס' ד"ה ויחיד מומחה וכו' אגב דאיירי בשמתא כצ"ל:

תוס' ד"ה ויחיד מומחה כו' אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד גבי נדר שצריך כצ"ל:

ד"ה ופליגא דרשב"ל וכו' פליג אדרשב"ל כצ"ל:

גמ' ש"מ תלת. לעיל דף ז ע"ב ברכות כז ע"א פסחים ה ע"א:

בהר"ן ד"ה בעל מהו שיעשה שליח. עי' גיטין דף מו ע"א אין אדם רוצה שתתבזה אשתו ובחי' הר"ן שם:

ד"ה ש"מ כו' ומוכח בירושלמי. עי' לקמן פא ע"ב בהר"ן:

או אשר ישחט מחוץ למחנה וכו'. הטו"ז ביו"ד סימן שנ"ג מקשה היכי מיחייב אשחוטי חוץ הא הוה התראת ספק כיון דאיתא בשאלה יעויין שם. ונ"ל ע"פ סברת הר"ש הובא בר"ן נדרים דף ח' ע"ב שיכול ב"ד להתיר אפילו בלי ידיעתו בזה יכונו דברי ט"ז בי"ד סי' שכ"ג דבשחוטי חוץ אנן סהדי דניחא לבעליו להתיר נדרם שלא יתחייב חבירו על ידו וא"כ אפילו אין בעלים לפנינו לא משכחת שחוטי חוץ. ומ"ש בתשו' חו"י משכחת ליה בשמתו הבעלים י"ל בשלהי דבעי' מרבנן מקרא חטאת ליחייב בחוץ וחטאת שמתו בעליה אינה ראויה בפנים ולא מיחייב עליו בחוץ ואפי' חטאת העוף לרש"י בנזיר כ"א ע"ב סוף ד"ה היינו טעמא וכו'. מ"מ מודה רש"י דאינה ראויה בפנים אלא שאינה מתה כמבואר בגיטין כ"ח ע"ב וק"ל:

רבינא ה''ל נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי. שיתיר לה נדרה ומיירי בנדרי' שאין בהן עינוי נפש לכך לא היה יכול להפר אי נמי כשקיים לה הנדר מיהו למ''ד (לקמן דף סט.) [אין] נשאלין על ההיקם צריך לומר כפירוש ראשון ועתה אשתו אמרה ליפתח בחרטה לנדרה כדי שיאמרו לרב אשי: מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו להביא חרטת אשתו לפני חכם כדי להתיר לה נדרה: אמר ליה אי מיכנפי אין ואי לא לא. כלומר שאינו מוצא ג' מזומנים ומכנפי אלא צריך לחזור אחריהם לא וצ''ע טעמא מאי ופר''י דחיישינן שמא מתוך שהוא טרוד לטרוח לחזר אחריהם לכנופייהו שמא ישכח מדברי הפתח והחרטה שאמרה לו אשתו וישנה דבורה ויוסיף עליה כדי ליישב החרטה יפה יפה: ש''מ לא שרי נדרא באתרא דרביה. מדלא הוה רבינא שרי לאשתו נדרה ובהתרת חכם וא''ת דלמא דהיינו משום דס''ל לרבינא כרבי יהודה דאמר במס' נגעים (פ''ב) כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי אשתו שבינה לבין אחרים וי''ל דמ''מ היה מוצא שפיר ג' שהיו מתירין לה בביתו ויהיה שרי למשרי אלא הוה באתריה דרביה: וש''מ כי מכנפין שפיר דמי. פי' לעשות שליח לחרטת אשתו וש''מ לכנופי לא וש''מ שמתא אפי' באתרא דרביה שפיר דמי להתיר השמתא דפעמים שלא יהא הרב מזומן או לא יהיה פנוי ואין לדחות היתר השמתא דודאי גבי נדר אין חשש כל כך אם יבא לדחות ההיתר ויהיה נדרו עליו עד שיהיה הרב מזומן להתיר אבל שמתא אין להשהות על האדם: ויחיד מומחה שרי שמתא. אגב דאיירי בשמתא מסיק להא דיחיד מומחה שרי שמתא ולא בעי עשרה ולא למעוטי נדר דבנדר נמי מועיל יחיד מומחה להתיר והקשה רשב''ם דמאי קאמר אי מכנפי אין דמשום דצריך ג' להתיר הנדר והלא רב אשי לבדו יכול להתירה שהרי רב אשי היה מומחה כדמוכח פרק כל פסולי המוקדשין (דף לו:) שהרי מתיר הבכור לבדו ואמר לשם על ג' מתירין הנדר במקום שאין מומחה וי''ל דרבינא שאל לו סתמא מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו ולא פירש אם להתיר ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות על כן השיב לו רב אשי דלענין ג' אי מיכנפי כו' אי נמי שמא י''ל אע''ג דרב אשי היה מתיר הבכור לבדו היינו משום דמומחה דבעינן גבי בכור היינו גמיר אפי' בלא סמיכה כמו שפירש בבכורות אבל במומחה דבעינן בהיתר נדרים היינו מומחה בסמיכה דומיא דראשי המטות כך. נראה להרי''ף נ''ע מיהו קשה לרשב''ם דמה שייך ענין זה דנדרים כאן בפירקא דמיירי בשמתא אבל לא בנדרים לקמן בפרק ארבעה נדרים הוה ליה לאיתויי דהתם מיירי במילי דנדרים ועוד כיון שיכול החכם להתיר הנדר שלא בפני הנודר ע''י שליח כדקאמר הכא שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו א''כ מאי קאמר בפרק השולח (גיטין דף מו.) אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב''ד בנדר שצריך חקירת חכם פירוש שתתבזה במה שתלך לפני חכם להתיר והלא יכולה לעשות שליח בב''ד להתירה ומה בזיון יהא לה אם יתירו לה בב''ד ע''י שליח לב''ד לכן נראה לרשב''ם דגרס הכא רבינא הוה ליה נידוי לדביתהו פי' שנידוה בחלום והיתה בושה לבוא לב''ד לפני רב אשי להתיר לה וגרס מהו שיעשה שליח לאשתו להתיר לה נידוי מי מדמי לנידוהו בפניו דאין מתירין לו אלא בפניו דבפניה נידוה בחלום או דלמא כיון שלא נידוה אלא בחלום כשלא בפניו דמי ומתירין לו שלא בפניו והשיב לו רב אשי אי מכנפי העשרה מתירים לו ע''י שליח שלא בפניו דמסתייעא מילתא כיון שמצאן מזומנין ומכונפין ואי לאו שלא מצאן מזומנין ומכונפין וצריך לחזור אחריהם לא. פי' לא יתירו ע''י שליח אבל ודאי ע''י מנודה עצמו יועיל אפי' ע''י חיזור: אלו בני אדם שיראים להזכיר שם שמים לבטלה. שמש להם צדקה ומרפא בעוה''ז קאמר מדמסיק עלה ש''מ הדין חירגא דיומא מסי חירגא היינו עפרורית הבאה בזריחת השמש: חירגא דיומא מסי. תימה מאי רפואה יש בו ושמא מרפא כשמסתכלין בו קאמר אי נמי לחולה קאמר כדאמרינן בבבא בתרא (דף טז:) אידלי חמה אידלי קצירא: ופליגא דרשב''ל. פירוש הא דאוקימנא קרא דמרפא בכנפיה בעוה''ז פליג אדרשב''ל ומוקי לה ברפואה בעוה''ב ומיהו גם רשב''ל מודי הא דאמרי אינשי אידלי חמה אידלי קצירא אך לא מן הפסוק:

ר"ן
כשם שא''א לבר בלא תבן. כדכתיב (בירמיה כג) אשר אתו (דבר) חלום וכו' ומה לתבן את הבר וכו'. וצ''ע במי שנדוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה ומסתבר לי דאע''ג דאמרינן הכא דמי שנדוהו בחלומו צריך היתר אין ללמוד מכאן למי שנדר בחלום שיהא צריך היתר דהכא היינו טעמא משום דאיכא למימר שמן השמים נדוהו מה שאין לומר כן בנדר אלא שראיתי לרשב''א ז''ל בתשובה (סי' תרס''ח) שמעשה בא לפניו והצריכו היתר: בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. הר''מ במז''ל סובר בפ''ו מהל' שבועות (הל' ד) דדוקא בבעל הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן שאינו נעשה שליח דצריך שיהא הנודר בפני המתירין והכי מוכח בירושלמי בפרק נערה המאורסה דגרסינן התם מהו להתיר ע''י תורגמן נשמעינה מן הדא רבי אבא בר זוטרא אתעביד מתרגמניה דרבי יוחנן בהדא איתתא דלא חכמה למשמע סוריסטון מדבעיא אי מתירין ע''י תורגמן מכלל דפשיטא לו דע''י שליח אין מתירין ואפילו למאי דמסקינן דעל ידי תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל הדבר נמי תמן קאי אבל ע''י שליח לא הלכך הכא בבעל דוקא הוא דאיבעיא לן. ומסקינן דאפילו בבעל אי מכנפין אין אי לא מכנפין לא דאף ע''ג דאשתו כגופו לא הקילו גבי בעל אלא היכא דמכנפי אבל דליכנפי לכתחלה גביה לא כיון דמחוורתא דמילתא שיהא הנודר עצמו שם זו היא שיטת הר''מ במז''ל. אבל בתוספות פירשו בהפך ואמרו אדרבה גבי איניש דעלמא פשיטא לן שיכול לעשות שליח וגבי בעל דווקא הוא דאיבעיא לן משום דחיישינן שמתוך שנדרי אשתו קשין עליו יוסיף מדעתו בחרטתה ומסקינן דאי מכנפין אין ואי לא לא והיינו טעמא משום דכי מכנפי ולית ליה טרחא במילתא לא חיישינן דלמא מוסיף הוא אחרטה דילה אבל אי לא מכנפין כיון דאיכא תרתי חדא שנדריה קשין אצלו ועוד דטרח חיישינן אבל באינש אחרינא כיון דלא איכפת ליה אי שנו אי לא ליכא למיחש וכתב עוד רבינו שמשון ז''ל ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לב''ד והם מתירין לו לפי שסובר הרב ז''ל שאפילו בלא ידיעת הנודר יכול החכם להתיר כיון שיודע שהנודר מתחרט דהתרת חכם הרי היא כהפרת בעל ותניא בסוף קדושין (דף פא:) אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה וכו' ולא מצינו חלוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון: שמע מינה לא יאלי למשרי נדרא באתרא דרביה. לא יאלי אינו נראה כלומר שאם לא כן רבינא עצמו היה מתיר נדר אשתו. ואם תאמר והיכי מצי עביד הכי והתנן במסכת נגעים (פ''ב משנה ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר''מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ומוכח בירושלמי דהלכה כר''י. י''ל דאפ''ה בהדי אחריני הוה מצי שרי אי לאו משום יקרא דרביה דהא תנן במס' בכורות כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו ואפ''ה אמרינן התם דמצטרף הוא עם שני הדיוטות כדדייקינן בסוף פרק עד כמה אילימא בחד ומי מהימן אלא בתלתא ומי חשידי אלמא בהדי אחריני שרי. ואפי' תמצא לומר דהכא שאני משום דאשתו כגופו ואפי' אצטרופי נמי לא מצטרף דה''ל כנודר עצמו אפ''ה אי לאו משום יקרא דרביה היה אומר רבינא לתלמידיו שיתירוהו ומדלא עבד הכי ש''מ לא יאלי למשרי נדרא באתרא דרביה: ושמתא אפילו באתרא דרביה ויחיד מומחה שרי שמתא. הני לאו מהאי עובדא נפקא לן אלא איידי דאמר דלא יאלי למשרי נדרא באתרא דרביה קאמר דגבי שמתא שרי והאי יחיד מומחה דשרי שמתא איכא מ''ד דוקא סמוך ולא נהירא אלא כל שהוא חכם מובהק ובקי בהלכות נדרים אע''פ שאינו סמוך שרי נדרא ושמתא דגבי התרת נדרים לא כתוב בפרשה אלהים דמשמע סמוכין אלא ראשי מטות והיינו דאמרי' בירושלמי אמרו ליה רבנן לרב הונא שרי נדרא ביחיד אמר להו רב הונא ראש לראשי המטות והא רב הונא לאו סמוך הוה ואפ''ה שרי נדרא ביחיד. והכי נמי מוכח בבכורות בפ' פסולי המוקדשין (לו:) דאמרי' התם ג' מתירין את הבכור במקום שאין חכם ואמרינן חכם כגון מאן אר''נ כגון אנא והא ר''נ לא הוה סמוך אלמא כל שהוא רב מובהק שרי נדרא. וכן כ' הרמב''ם ז''ל בפ''ו מהל' שבועות (הל' ה) ועוד אכתוב בזה בפ' ארבעה נדרים (לקמן כג. ד''ה והיתר) ופ' נערה המאורסה (שם עח:) בס''ד. ואיכא מ''ד דכי היכי דג' הדיוטות מתירין את הנדר במקום שאין מומחה ה''נ מתירין את הנדוי במקום שאין מומחה דנדוי נמי נדר הוא דהא אמרינן בסוף פ' ד' מיתות (סנהדרין סח.) בעובדא דר''א הותר הנדר אלמא נדוי נמי נדר מקרי וכן דעת הרמב''ם ז''ל בפ''ז מהל' ת''ח (הל' ז): הדין חירגא דיומא מסי. אבק הנראה בחמה כשהיא נכנסת דרך חלון קרוי חירגא: אין גיהנם לעתיד לבא. לאו לאחר מיתה קאמר דודאי איכא גיהנם לרשעים אלא לעתיד לבא לאחר תחיית המתים קאמר שאותן רשעים שיהיו לחרפות לדראון עולם כדכתיב בדניאל (יב) לא יהיו נדונין בגיהנם אלא בהאי דינא שהקב''ה יוציא חמה מנרתיקה כדי שיהיו אלו מצטערין ושיתרפאו בה צדיקים והכי נמי מוכח בהדיא בפ''ק דע''ז דלאחר תחיית המתים קאמר: