נדרים ט ע"ב

כי קא''ר מאיר בנדר בנדבה לא קאמר והא קתני כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן תני נדב בנזיר ובקרבן מאי שנא נודר דלא דלמא אתי בה לידי תקלה נדבה נמי לא דלמא אתי בה לידי תקלה כהלל הזקן דתניא אמרו על הילל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה הניחא נדבה דקרבנות נדבה דנזירות מאי איכא למימר סבר לה כשמעון הצדיק דתניא אמר (רבי) שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר {במדבר ו-ב} איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מתקיף לה רבי מני מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל דאתי על חטא כל אשמות נמי לא ליכול דעל חטא אתו א''ל ר' יונה היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן ונמצאו מביאין חולין לעזרה אי הכי אפילו נזיר טהור נמי נזיר טהור לא דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור ואיבעית אימא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

כי קאמר רבי מאיר שטוב מזה ומזה, מי שאינו נודר כלל - בנדר. אבל בנדבה - לא קאמר.

ופרכינן: והא קתני: "כנדבותם של כשרים"

- נדר בנזיר ובקרבן!

קתני "נדר", ואילו לרבי מאיר אין הכשרים נודרים כלל!?

ומשנינן: תני: נדב בנזיר ובקרבן. והוינן בה: מאי שנא נודר, דלא? - דלמא אתי בה לידי תקלה שלא יקיים נדרו.

אם כן, נדבה נמי לא - דלמא אתי בה לידי תקלה, שלא יביא נדבתו תוך שלשה רגלים!?

ומשנינן: יש אפשרות שלא יבואו לידי תקלה, כשיעשה כשם שנהג הלל הזקן.

דתניא: אמרו על הילל הזקן, שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו, לפי שהיה מביאה כשהיא חולין לעזרה, ומקדישה שם, וסומך עליה ומיד שוחטה.

ופרכינן: הניחא נדבה דקרבנות שמביאה מיד כשנדב.

נדבה דנזירות, שמקבל עליו את הנזירות, ומביא את הקרבנות רק לאחר שלשים ימי הנזירות - מאי איכא למימר? והרי יש לחוש שמא לא יקיים התחייבותו, שהיא שלשים יום לאחר שמקבל עליו?

ומשנינן: סבר לה כשמעון הצדיק, שמדובר בנזיר כזה שאין לחוש בו -

דתניא, אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא אשם אחד בלבד.

פעם אחת, בא אדם אחד נזיר מן הדרום. וראיתיו שהוא יפה עינים, וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים.

אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה בתגלחת הנזיר? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי שהשתקפה במים. ופחז עלי יצרי, לפי שנוכחתי אז כמה אני נאה, ובקש לטורדני מן העולם.

אמרתי לו ליצרי הרע: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, כיצד אתה מתגאה, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה בקבר? העבודה [לשון שבועה, שנשבע בעבודת המקדש], שאגלחך לשמים!

ומוסיף שמעון הצדיק: מיד, עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל! עליך הכתוב אומר [במדבר ו] "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".

מתקיף לה רבי מני: מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל, היות דאתי שבא האשם הזה על חטא.

ואם כן, כל אשמות [או חטאות] נמי לא ליכול, היות דעל חטא אתו, הן באות.

אמר ליה רבי יונה: היינו טעמא, שלא אכל את קרבנות הנזיר, לפי כשהן תוהין, הם נוזרין. וכשהן מטמאין [בשוגג] ומתוך כך רבין עליהן ימי נזירות, הם מתחרטין בהן. ונמצאו [דהיינו, קרוב הדבר לידי כך, שהן] מביאין חולין לעזרה.

ופרכינן: אי הכי, שיש לחוש שמא התחרט בו הנזיר, אפילו קרבנות נזיר טהור נמי לא יאכל מחמת החשש הזה!? ומשנין: נזיר טהור לא חשוד על כך, היות דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור.

ואיבעית אימא, יש אפשרות לתרץ את משנתנו גם כרבי יהודה:

כי קאמר [כאשר אמר] ר' מאיר שיש בכך איסור, הרי זה — בנדר, בנדבה לא קאמר [אמר]. ומקשים: והא קתני [והרי שנה במשנה]: "כנדבותם" — נדר בנזיר ובקרבן, משמע שנדר קרבן הוא נדר של כשרים! ומשיבים: תני [שנה] ותקן את הלשון: נדב בנזיר ובקרבן.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נודר האומר "הרי עלי קרבן" שלא ראוי לעשות כן משום שיש בו חשש דלמא אתי [שמא בא] בה, באמירה זו, לידי תקלה, שהרי חייב עצמו מיד בנדר, ושמא לא יביאנו בזמנו ועובר משום "בל תאחר". אולם נדבה שאמר "בהמה זו לקרבן" נמי [גם כן] לא יעשה, דלמא אתי [שמא בא] בה לידי תקלה. שהרי בהמה זו מוקדשת, וכל הנהנה ממנה בשגגה, כשגוזזה או כשעובד בה, עובר משום מעילה!

ומשיבים: בנדבה יכול לעשות כהלל הזקן. דתניא [ששנויה ברייתא]: אמרו על הילל הזקן שלא מעל אדם בעולתו (בקרבן עולה שלו) כל ימיו. כיצד? היה מביאה, את הבהמה, כשהיא חולין לעזרה, ושם היה מקדישה, ומיד סומך עליה ושוחטה. ולכן לא היה מקום למעילה, שהרי קודם שהביאה לעזרה היתה זו בהמת חולין. ואם כן אפשר לעשות נדבה כזו בלא חשש לתקלה.

א ומקשים: הניחא [זה נוח] בנדבה של קרבנות, שיכול להביאה בלי לגרום לתקלה. אבל נדבה של נזירות מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי יש חשש שיבוא לידי תקלה, שלא יוכל לקיים נזירותו! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כשמעון הצדיק.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר (ר') שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי בתור כהן אשם שמביא נזיר טמא אלא אחד. שהיה חושש שהנזיר עשה נדר זה מחמת כעס או הקפדה ובעצם אין ליבו שלם עם הנזירות, וביותר הוא מתחרט על נזירותו כאשר נטמא, וצריך להביא קרבנות נוספים ושוב לנהוג נזירות. וכך היה מעשה: פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי (יפה מראה) וקווצותיו (קווצות שערותיו) סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה על ידי זה שנדרת נזירות, ועכשיו אתה מגלח את שערך?

אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי (בדמותי המשתקפת במים) ופחז (מיהר, גבר) עלי יצרי ובקש לטורדני (לאבדני) מן העולם, שראה כמה הוא יפה, ועלתה בו מחשבה להשתמש ביופיו למטרות שאינן כשרות. אמרתי לו ליצרי: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, ולמה אתה מתגאה בגוף במי שהוא עתיד להיות מאכל בקבר לרמה ותולעה? העבודה כלומר, נודר אני בעבודת המקדש שאגלחך לשמים! כך אמר לו אותו אדם.

וסיפר שמעון הצדיק: מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב). כלומר, שהוא נדר מופלא וברור שכל כולו לה', שאין בו ענין של כעס או נסיון להרגיז, אלא כל כולו לה'. משמע שיש אופן של נזירות שכולו בכשרות וזאת היא נדבה שבנזירות.

מתקיף לה [מקשה על כך] על גופו של אותו מעשה ר' מני: מאי שנא [במה שונה] אשם נזיר טמא שלא אכל שמעון הצדיק מימיו — מפני דאתי [שבא] על חטא שחטא אותו אדם בזה שנטמא? כל אשמות נמי [גם כן] שלא ליכול [יאכל], שכן אף הם על חטא אתו [הם באים]!

אמר ליה [לו] ר' יונה: היינו טעמא [זהו הטעם בנזירות]; כשהן תוהין, טועים בדבר וכועסים על דבר, הם נוזרין. וכשהן מטמאין, ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן. וכיון שהתחרט הנזיר על הנדר מעיקרו נמצא שבאמת בטל הנדר ואין כאן נזירות, ונמצאו מביאין חולין לעזרה, כלומר, אותם קרבנות שנתחייבו בנזירותם.

ושואלים: אם חשש שמעון הצדיק שהנזיר עלול להתחרט על נזירותו, אי הכי [אם כך] אפילו אשמו של נזיר טהור נמי [גם כן] לא ייאכל! ומשיבים: נזיר טהור לא, אין לחשוש בו, משום דאמודי אמיד נפשיה [שהעריך את עצמו] שיכול לנדור (לנזור) מיין ומשאר דברים האסורים לנזיר במשך זמן מסויים, ומן הסתם לא התחרט. אבל נזיר טמא שתקלה אירעה לו, ונמשכו ימי נזירותו יותר מששיער מלכתחילה — יש מקום לחשש שהתחרט.

ב ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לגופה של השאלה ששאלנו על משנתנו, כשיטת איזה מן התנאים נאמרה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When Rabbi Meir said that one should abstain from making vows, he was referring only to a vow; he did not say it with regard to a gift offering. The Gemara asks: But it is taught in the mishna that if one said: Like the gift offerings of the virtuous, he has vowed with regard to becoming a nazirite or bringing an offering; this indicates that the virtuous vow to become nazirites and bring offerings. The Gemara answers: Teach the mishna in the following emended formulation: He has volunteered with regard to becoming a nazirite or bringing an offering.

The Gemara asks: What is different about one who vows, i.e., one who says: It is incumbent upon me to bring an offering, which is not proper to do due to the concern that perhaps he will encounter a stumbling block and not bring it promptly, thereby violating the prohibition against delaying? One should also not designate a particular animal as a gift offering due to the concern that perhaps he will encounter a stumbling block with it. Once the animal is consecrated, anyone who unwittingly benefits from it, e.g., by shearing it or working with it, transgresses the prohibition against misusing consecrated property.

The Gemara answers: In the case of a gift offering, he can act like Hillel the Elder. As it is taught in a baraita: They said about Hillel the Elder that no person misused his burnt-offering in his lifetime. How did he ensure this? He was careful not to consecrate the animal in advance; rather, he would bring it when it was unconsecrated to the Temple courtyard and there he would consecrate it, and then immediately he would place his hand on its head and slaughter it. Consequently, there was no opportunity to misuse it.

The Gemara asks: This works out well with regard to voluntary gifts in the context of offerings, but with regard to the voluntary acceptance of naziriteship, what is there to say? There is still room for concern that he will not fulfill the obligations incumbent upon him as a nazirite. The Gemara answers: Rabbi Meir holds in accordance with the opinion of Shimon HaTzaddik.

As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon HaTzaddik said: In all my days as a priest, I never ate the guilt-offering of a ritually impure nazirite except for one occasion. One time, a particular man who was a nazirite came from the South and I saw that he had beautiful eyes and was good looking, and the fringes of his hair were arranged in curls. I said to him: My son, what did you see that made you decide to destroy this beautiful hair of yours by becoming a nazirite? A nazirite must shave off his hair at the completion of his term. If he becomes impure before the completion of his term, he shaves off his hair and starts his term of naziriteship again.

He said to me: I was a shepherd for my father in my city, and I went to draw water from the spring, and I looked at my reflection [babavua] in the water and my evil inclination quickly overcame me and sought to expel me from the world. I said to myself: Wicked one! Why do you pride yourself in a world that is not yours? Why are you proud of someone who will eventually be food in the grave for worms and maggots, i.e., your body? I swear by the Temple service that I shall shave you for the sake of Heaven.

Shimon HaTzaddik continues the narrative: I immediately arose and kissed him on his head. I said to him: My son, may there be more who take vows of naziriteship like you among the Jewish people. About you the verse states: “When either a man or a woman shall clearly utter a vow, the vow of a nazirite, to consecrate himself to the Lord” (Numbers 6:2). This is an example of voluntary acceptance of naziriteship, i.e., becoming a nazirite with entirely pure intentions rather than as a rash statement, e.g., while in a fit of anger.

Rabbi Mani strongly objects to the statement of Shimon HaTzaddik. What is different about the guilt-offering of a ritually impure nazirite that Shimon HaTzaddik did not eat, because it came as a result of sin when the individual violated the terms of his naziriteship by becoming impure? Let him also not eat all other guilt-offerings, as they too come as a result of sin.

Rabbi Yona said to him: This is the reason: When they regret their misdeeds they become nazirites, and when they become ritually impure and the days of their naziriteship are increased, as they must become pure and then begin their terms of naziriteship again, they regret having become nazirites. They will then turn out to be bringing non-sacred animals into the Temple courtyard. Since they do not wish to bring the offerings of a nazirite, their offerings are undesirable, and it is as though the animals are non-sacred.

The Gemara asks: If so, then Shimon HaTzaddik should have abstained from eating even the offerings of a ritually pure nazirite as well for the same reason; perhaps he too regretted his decision to become a nazirite. The Gemara answers: In the case of a pure nazirite there is no concern because he assessed himself and realized that he was able to vow and to keep his vow for the term of his naziriteship. However, in the case of a ritually impure nazirite, where the naziriteship was extended for longer than he had estimated due to his contracting impurity, there is concern that he regrets having become a nazirite.

The Gemara suggests a different answer to the question of the identity of the tanna whose opinion is expressed in the mishna. And if you wish, say:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא קתני כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן. מסתברא לי דהכי קא מקשה, דמדקתני נדר משמע דנודר זה אינו נודר מתוך נדבת הלב, כדרך שהכשרים נודרים בנזיר, אלא מתוך יראה נודר כדרך הרשעים, מדקרי ליה נדר, ואם כן כיון דתלה אותו בכשרים ואין הכשרים נוזרים נזירות כזה, אף הוא לא אמר כלום.

ומשני: תני נדב. כלומר שלא אמרו כן אלא שנודר מן הנדבה ככשר. ואחרי כן פירשו דמקרבן קא פריך, דקס"ד דמדקתני נדר בקרבן הכי במאי עסקינן דקאמר כנדרת כשרים עלי דהרי זה נדר, ואין הכשרים נודרים לעולם בקרבן.

ומשני: תני נדב. כלומר בשאמר כנדבת כשרים.

הרי זה כהלל הזקן, דתני אמרו עליו על הלל הזקן כו'. ומתני' נמי בשהתנדב כן בעזרה ובהמה לפניו ואפילו הכי אם הביא בהמה בעזרה ואמר הרי עלי כנדרי כשרים לא אמר כלום, לפי שאפילו בכענין זה אין הכשרים נודרים, דחוששין שמא תמצא טריפה וחייב באחריותה, או תפסל באחד מן העבודות.

נדבה דנזירות מאי איכא למימר. פירוש שהרי יש לחוש לכמה חששות, שמא יפשע באחת מהן, כגון בלא יטמא ובל יאכל ובל ישתה ובהבאת קרבנותיו. ומשני כשמעון הצדיק, דמתוך שהיה צדיק כל כך ונוזר לשם בכוונה רצויה כזו נזהר הוא הרבה לבל יפשע מכל אלו כלל, ואע"פ שזה בעצמו נטמא, שמא מת עליו מת בפתע פתאום מתוך בוריו ולא מתוך חולי. ויש מי שפירש דהכי קאמר אע"פ שיש לחוש לחששות אלו, מ"מ דרכן של צדיקים להתנדב בנזיר לשם שמים כשמעון [הצדיק לפי הש"מ] ששבחו לזה, והלכך אם אמר כנדבת כשרים הריני נדר בנזיר, שאף הכשרים מתנדבין כן לעתים.

מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא. והוא הדין לחטאת העוף שלו ונזיר טמא לאו דוקא, אלא אפילו טהור לאחר שנטמא, דאף הוא כשנטמא נתחרט, ונמצא כשחוזר ומונה נזירות אחר מתחרט, ונמצאו קרבנותיו חולין בעזרה, והכל בכלל טמא נזיר הוא, וכשהם מטמאין ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטין.

נמצאו מביאין חולין לעזרה. ולאו חולין גמורין קאמר, שאע"פ שמתחרטין לא הותרו מידי נזירותם, דהוא אינו מוחל לעצמו עד שיהיו אחרים מוחלין לו, אלא כעין חולין קאמר, כיון שאינם מביאין מרצון הלב.
וגרסינן בירושלמי (כאן פ"א ה"א): סבר שמעון הצדיק בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים, מכיון שהם נודרים מתוך הקפדה סופו להתות, וכיון שהוא תוהא יעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה, זה מתוך ישוב נדר פיו ולבו שוין עד כאן.
אלא דקשיא לי קצת, דאם כן אפילו חטאת של מי שכפוהו להביא לא יאכל, וא"ת דאנן סהדי דלבסוף לרצונו הוא, דאגב אונסו ומצותו גמר ומביא, כמו שאמרו בפרק חזקת (ב"ב מח, א), ה"נ כיון שהוא מביאו מעצמו לרצונו הוא. וי"ל דמ"מ מנין הנזירות היה מתוך החרטה, ואין הקרבן בא אלא על נזירותו, נמצא שאף ע"פ שהקרבן מביא לרצונו, כיון שעל מנין שנמנה מתוך החרטה הובא, הרי זה כמביא חולין לעזרה.
והפירושין פירש שהוא מביא חולין גמורין לעזרה (הן) [ושמא הם לפי הש"מ] עושין אותו, כנדרי שגגות שסבור (הוה) [היה לפי הש"מ] לקבל הנזירות ואינו יכול לקבל.
ואי אפשר לומר כן, דשבועות שגגות ואונסין מותרות כנדרי שגגות ונדרי אונסין, כדאיתא לקמן בפרק ארבעה נדרים (נדרים כה, ב), ושבועה בענין זה שבועה גמורה הוא ולוקין עליה, וכדאמרינן בפרק שבועות שתים תניין (כו, ב) נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בשוגג מיד, אם שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו. וזה הואיל ואינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ודוקא מקרבן פטור מהאי טעמא, הא אכלה במזיד ובהתראה לוקה עליה והכי נמי דכותה.

כי קאמר ר"מ בנדר בנדבה לא קאמר. ולהכי תנא נדר לאפוקי נדבה: ופריך היכי משמע לה דמשום דתנא נדר בא למעוטי נדבה והא קתני כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן והאי נדר ע"כ נדבה היא משום דכשרים אינם נודרין:

ומשני תני נדב. ודרך התנא לטעות בין נדר לנדבה אבל לעולם לא קרי לנדר נדבה:

מ"ש נדר דלא דלמא אתי בה לידי תקלת בל תאחר נדבה נמי דלמא אתי לידי תקלה למעול בה:

כהלל הזקן. ראיתי מפרשים שפירשו וכיון דמשכחת לה נדבה בכשרים כי אמר כנדבתם בנדבת כשרים תלינן ולי נראה כיון דכשרים אינם מתנדבים אם אין הבהמה עומדת בעזרה כי אמר כנדבת כשרים לא אמר כלום אלא כשהבהמה עומדת בעזרה:

שאגלחך לשמים. שאקבל עלי נזירות ותהיה תגלחתי לשם שמים:

עליך אמר קרא איש כי יפליא וגו'. וכתיב קדוש יהיה כיוצא בך קראו הכתוב קדוש:

משום דאתי על חטא. וגנאי הוא לאדם חשוב לאכול דבר שקרב על חטא:

כל אשמות נמי. וכ"ש חטאות אלא משום דאיירי באשם נקט אשמות:

כשהן תוהין. נבהלין על פורענותם ותולין אותו בעונותיהם ומהרהרין תשובה בלבם ונודרין:

ונמצאו מביאין חולין בעזרה. לאו דוקא חולין בעזרה דהנדר [נ"א דבנזיר] אינו נעקר בחרטה אלא על ידי התרת חכם אלא כעין חולין בעזרה וה"ה נמי דלא הוה אכל קרבנותיו שהביא אחר שמנה נזירות טהרה דכיון שנתחרט בטומאתו הוי כאילו נעקר נדרו ואף קרבנות סוף נזירות הם כחולין בעזרה אלא נקט אשם דפסיקא ליה לפי שאין נזיר טהור מביא אשם אבל זה שהיה צדיק גמור הוה קים ליה ביה שלא נתחרט בהאריך ימי טומאתו:

תני נודב. ואע"ג דבקרא כתיב תדור נדבה נמי קרי תדור דלאו אורחיה דקרא למימר תנדוב:

נדרי הקרבנות וכיוצא בהם אע"פ שהן מצוה כדי להרגיל אדם עצמו במדות מעולות כבר רמזה תורה שהנמנע מהם אין בכך כלום דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ומכל מקום טוב ממנו מי שנודר ומשלם ונודר זה פירושו נודב שיפרישנה מיד ויאמר הרי זו הא בנדרים לא יהא אדם קופץ בהם שמא יבא לידי מכשול באיחורן או שמא תאבד ונמצא אחריותו עליו והוא סבור שכבר יצא ידי חובה ושמא תאמר אף נדבה שמא יגזוז או יעבוד בזו אין לחוש שימעול בידים ואין צריך למה שתירצו בה בגמרא לר' יהודה שמביא כבשתו בעזרה ר"ל בפתח העזרה ומקדישה לשם וסומך ידיו עליה ושוחטה וכן הענין בעצמו בהלל הזקן שהיה מביא עולתו חולין לעזרה ר"ל לפתח העזרה ומקדישה לשם וסומך עליה ושוחטה לאלתר שבאלו אין הלכה כדבריהם אלא שמכל מקום יזהר שלא להשהות יותר מדאי ובתלמוד המערב אמרו ואחר נדרים לבקר מכיון שאדם מאחר את נדרו פנקסו נפתחת מעשה באחד שאמר הרי עלי עולה ושהה להביאה ושקעה ספינתו בים אבל הנדר אף בכיוצא באלו ר"ל שידור סמוך לעזרה ויפריש ויסמוך וישחוט אינו מדת חסידים שמא תמצא טריפה או תפסל באחת מן העבודות ולפיכך כל שאמר כנדרי כשרים אפילו בדרך זה אינו כלום וכל שאמר כנדבתם אף בכל מקום הועיל ושמא תאמר נדבת נזירות מיהא היאך היא מדת חסידים והלא הכתוב קראו חוטא תדע שכל שאומר הריני נזיר אם אעשה דבר פלוני אם לא אעשה זו אינה מדת חסידים שזה דרך כעס הוא וכל שכן מי שנזר לכפרת עבירות שבידו אבל כל שהוא נוזר לקדש עצמו במותר לו ולהכניע יצרו לשם ולנעול דלת או לגדור פרץ בפני יצרו הרי זו מדת חסידות ואם כן זו שאמרו חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת שלא היה הקב"ה מביא תקלה על ידם להזקק לקרבן חטאת והיו מתנדבים בנזירות כדי שיתחייבו בקרבן חטאת אין הלכה כן אלא רצה להביא עולה מתנדב ומביא וכן בשלמים וכן בתודה ולחמה אבל לא בנזירות שלא יקראו חוטאים ואע"פ שהעמדנו כל האומרים נזיר חוטא בשיטה לא העמידנוה אלא מפני שאמרוה כן בכל נזיר ואינו כן ומכל מקום בקצת נזירות כגון מדרך כעס או מצד עבירה שבידו הלכה כדבריהם כמו שכתבנו אבל כל שנוזר מצד שרואה עצמו צריך לגדור גדרים ולקדש עצמו במותר לו כגון שראה עצמו רדוף לאי זו מידה מגונה הרי זו מדת חסידים ובסוגיא זו אמרו על שמעון הצדיק שהעיד בעצמו שמעולם לא אכל אשם נזיר טמא והוא הדין לחטאת העוף שלו אלא אחד שמתוך הפלגת הנוזר הכיר טוב כונתו ואכל הימנו והענין הוא שאמר פ"א בא אלי אחד מן הדרום וראיתיו שהיה יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית שער נאה כזה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם ר"ל להיות יצרי שולט עלי להיות רדוף אחר התאוות אמרתי בעצמי רשע מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך העבודה הריני מגלחך לשמים עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני ירבו כמותך נוזרי נזירות בישראל עליך אמר הכתוב להזיר לה' אלמא שיש נזירות שהוא לה' ושאלו בה מאי שנא אשם נזיר טמא משום דהוא בא על חטא שפשע בטומאה שאר אשמות נמי על חטא הן באין ותירץ נוזרי נזירות כשהן תוהין ר"ל מן העבירות הם נוזרים וכשהם מיטמאין רבין עליהם ימי נזירות ומתחרטין ונמצאו מביאין חלין לעזרה שחרטת הנזירות מפקעת טוב הכונה ובטהור מיהא אי לאו דאמיד נפשיה שיכול הוא לסבול לא היה נוזר ומכל מקום לא חלין בעזרה דוקא שאע"פ שמתחרטין לא הופקע נזירותם דהוא אינו מחל אבל אחרים מוחלין לו ואע"פ שיש מפרשים כן ומשום נדרי שגגות כלומר שסבור היה לקבל ואינו יכול אין זה שגגה שהרי שבועות שגגות אף הם מותרות ואמרו שבועות כ"ו ב' נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בהתראה לוקה ובשוגג פטור מן הקרבן מפני שאינו שב מידיעתו כמו שביארנו במקומו ועוד שהרי חרטה זו אינו מצד שאינו יכול לקבל אלא מצד שעברה הקפדתו ובטלה סיבתו ואין זה מפקיע חיובו אלא כעין חלין ומצד שבחרטתו עברה כונתו ובתלמוד המערב אמרו בני אדם מתוך הקפדה הם נודרין א"כ סופן ליתהות מכיון שתהו נעשו קרבנותיהם חלין אבל זה מתוך ישוב הדעת נדר ופיו ולבו שוין והרי למדת ששמעון הצדיק היה סובר תחלה שכלם חוטאין ועל זו העמידוה בשיטה אלא שאחר כן העיד בעצמו כך ויצא מכלל השיטה ונשארנו על שרשנו שכל שנוזר להכנעת יצרו מדת חסידים הוא ונדבת כשרים כמו שביארנו ופשוטו של מקרא שכתוב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש בנזיר טמא כתיב ור"ל ממה שפשע ולא נזהר מטומאה ולא משום דשנה בחטא על שכפל נזירותו או שמא ענינו ממה שהיתה נפשו רדופה אחר התאוה עד שהוצרך לכך ואם כן זה שאמרו שהמצער עצמו מיין או מכל דבר נקרא חוטא וכן שהיושב בתענית נקרא חוטא אינו אלא במי שאינו צריך לכך לרפואת נפשו כלל ונוח לו שילך בדרך הממוצעת וליתן לגוף חלקו הצריך לו כדי שתמצא נפשו סעד ועזר להתבודד ולעבוד את השם ולא יסגף עצמו עד שיהא משחית גופו ומבטל כלי מהיכנו אבל כל שרואה עצמו צריך לכך ודאי אין לך מצוה גדולה מזו:

ולענין סוגיא צריך לפרש שנראה מסוגיא זו שר' אלעזר סובר שאף נזיר טהור נקרא חוטא ובראש נזיר אמרו אפילו לר' אלעזר דאמר נזיר חוטא הני מילי נזיר טמא אבל טהור לא אלא שזהו ענין התלמוד שהסוגיאות מתחלפות תמיד וכל שכן במסכתא זו שאין לשונות שבה מדוקדקים בה כל כך כשאר לשונות שבתלמוד ויש מפרשים שם אבל טהור אינו חוטא כלומר לענין זה שלא יהא האומר אהא נאה והוא תפוש בשערו יד לנזירות מצד שהנזיר הואיל וחוטא הוא אינו בכלל נאה שמכל מקום מצות הנזירות גדולה מן החטא ולא יצא בו מכלל נאה וכמו שאמרו ברכות ל"א ב' במתענה בשבת שקורעין לו גזר דין אפילו של שבעים שנה ואע"פ כן חוזרין ונפרעין ממנו ביטול עונג שבת:

כנדרי כשרים לא אמר כלום תני נדב בנזיר ובקרבן פי' אף על גב דהוא נודר הוא וחייב באחריותן כיון דאמר עלי ונדר גמור הוא עליו אף על פי שאין הכשרין נודרין שהרי כך אמר כמו שהכשרין מתנדבין אני מקבל עלי וכיון שמצינו שהכשרין מתנדבין בענין שפירשנו הוי נדרו נדר מ"מ לא שייך למתני נדר אלא נדב שהרי הכשרין אינן נודרין אלא מתנדבין וגם הוא כל מה שעושה בנדיבות הוא עושה ולא בנדר ואף על פי שאין מביא חולין לעזרה אלא חוץ לעזרה נדר הוי נדר כיון שאמר כנדבת הכשרין והמפרש שגם הוא אינו נדר אלא אם כן עשה כמו שהכשרין עושין אינו נ"ל:

ובשיטה כתוב: ופרכינן והיכי מצית מוקמה לה כר' מאיר והא קתני במתניתין כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן אלמא דלנדר נמי שרי וכשרים נמי נודרים הן וגם משמע דנדבה מיקרי נדר והיכי מפיק נדבה מלשון נדר שהזכיר ר' מאיר. עד כאן.

תני נדב בנזיר ובקרבן. כלומר דאמר נדבת כשרים הרי זה נקל (לעשות) לתנא לטעות בין נדר לנדב. והיה יכול לומר המקשה וליטעמך תיקשי רישא לסיפא והרבה יש בתלמוד שיכול להקשות ליטעמך ואינו חש להקשות.

מאי שנא נדר וכו'. דעביד ליה כהלל הזקן. ומשום מביא חולין לעזרה ליכא שלא הזהירה תורה אלא שלא לשחוט דומיא דשלי בשלך שהרי להוציא קדשים חיים חוץ לעזרה לא מצינו שאסרה תורה. ומה שמקשה בהמוכר את הספינה ודילמא לאו ביכורים נינהו ומעייל חולין בעזרה משום הגוזלות שהיו מביאין עם הביכורים קאמר וקסבר חולין דעוף דאורייתא. וזה הפירוש אינו דהא הגוזלות עולות ואינם בני מיכל והתם מקשי והא בעי מיכלינהו. אלא נוכל לומר דאביכורים עצמן קאי דהבאתן כשחיטת הבהמה שהבאתן היא המצוה. וכן משמע פרק ראשית הגז. וההיא דהקומץ רבה דמקפיד להביא שקלי חולין לעזרה היינו לערבם עם השקלים שקרבנות הצבור נקנים מהם אבל להביאם לבד לא. וא"ת כיון דלכולי עלמא נדרים אסירי נדרים סייג לפרישות היכי משכחת לה. וי"ל דנדרי דקרבנות דוקא אסירי דאתו לידי איסור בל תאחר ואיסור מעילה וגם שאר נדרים דכוותייהו דשייך בהו בל תאחר. וההיא דוידר יעקב נדר קודם מתן תורה. מצאתי ולא נהיר אלא כמו שאומר המדרש מכאן שמותר לידור בעת צרה. הרא"ם. ועיין בספר יראים סוף סימן שי"ז ובפסקי הר"ם ריקנאטי סימן תקע"ב.

ובשיטה כתוב אם כן נדרים סייג וכו'. וכן ר' יהושע בן לוי שנדר כדאמרינן סוף פרק המדיר איתשיל משבועתי איתשיל. וי"ל ודאי נדרי קרבנות דאיכא תרתי וכן נדרי הקדשות דאיכא תרתי איסור בל תאחר ועוד איסור מעילה אסירי אבל נדרי ממון לא. והא דכתיב וידר יעקב נדר קודם מתן תורה הוה דליכא תקלה. א"ה הלשון מגומגם ונ"ל דצ"ל ממין לא דליכא תקלה ודכתיב וכו'. עד כאן.

מימי לא אכלתי אשם נזיר. והוא הדין לחטאת העוף שלו דלא אכיל. ופחז עלי יצרי. כמו פחז כמים לשון חפזון כלומר פחז לבי לחשוב בעוונות. עליך הכתוב אומר כי יפליא וכתיב קדוש יהיה. ובעבור כיוצא בך קראם הכתוב קדוש ותחלת הפרשה נקט ואקדוש סמיך. ולי נראה דאלהפליא לה' סמיך. הרא"ם ז"ל.

דילמא משהי ליה ואתי ביה לידי תקלה. יש נסחאות דגרסי הכי ויש נסחאות דלא גרסי אלא התם דילמא אתי ביה לידי תקלה. ולפי אותן נסחאות נוכל לומר דהתקלה הוא שלא יביאנו כלל. ולפי הגירסא הראשונה נגרוס נדבה נמי דילמא משהי לה וכו' אלא נדבה דנזירות היכי משכחת לה. דהא עיקרו של נזירות על ידי נדר הוא בא דאמר הריני נזיר וכל הנודר נזירות על ידי קפדנותו הוא ולא תמצא בו נדבה בנזירות שאין כוונתו לשמים. כשמעון הצדיק כהאי גוונא משכחת לה נדבה בנזירות שהרי אותו שבא לפניו לא התנדב לצער עצמו ולכפר עונותיו אלא לשם שמים וזה נקרא נזירות נדבה אבל שאף נזירות נקראים נדרים. ובקש לטרדני. כלומר לפרוק עול מעלי ולעשות עצמו כאלוה. אמרתי לו ליצר במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה הם היסודות. הרי"ץ ז"ל.

כשהן תוהין. לשון פחד כשהן מתפחדים על עבירות שבידם. ומשמע כמו עושה לבן תווהין תווהין. פירוש. כשהן תוהין נוזרים. כלומר מתחרטים מעונותיהן אז נוזרים. וחברו בתוהא על הראשונות. וקצת נראה מהכא שאין משמעותו ממש לשון חרטה כמו שפירש בעל הערוך מדקא מייתי אחר כך ומתחרטים. על כן יש לומר משמעותו הישר לשון תמהון כלומר שמצטערין מעונותיהן שעשו לשון תהי בה ר' אלעזר שהוא לשון תמה. ויש מי שגורס מפני שהן תוהין כשהם נודרים כי מאחר שעל ידי כעס נדרו מיד הם מתחרטים וכיצד הוא זה שתוהין על ידי שמיטמאין וסיפא פירושא דרישא. והראשון עיקר. הרי"ץ ז"ל.

כהלל הזקן דתניא אמרו עליו וכו'. ומתניתין נמי בשהתנדב כן בעזרה ובהמה לפניו ואפילו הכי אם הביא בהמה בעזרה ואמר הרי עלי כנדרי כשרים לא אמר כלום לפי שאפילו בכענין זה אין הכשרים נודרים דחוששים שמא תמצא טרפה וחייב באחריותה או תפסל באחת מן העבירות. נדבה דנזירות מאי איכא למימר פירוש שהרי יש לחוש לכמה חששות שמא יפשע באחת מהן כגון שלא יטמא ובל יאכל ובל ישתה ובהבאת קרבנותיו. ומשני כשמעון הצדיק דמתוך שהיה צדיק כל כך ונודר לשם בכונה רצויה בזו נזהר הוא הרבה לבל יפשע באחת מכל אלו כלל ואף על פי שזה בעצמו נטמא שמא מת עליו מת בפתע פתאום מתוך בוריו ולא מתוך החולי. ויש מי שפירש דהכי קאמר אף על פי שיש לחוש לחששות אלו מכל מקום דרכן של צדיקים להתנדב בנזיר לשם שמים כשמעון הצדיק ששבחו לזה והילכך אם אמר כנדבת כשרים הריני נדר בנזיר שאף הכשרים מתנדבין כן לעיתם.

ונמצאו קרבנותיו חולין וכו'. כעין חולין קאמר כיון דאין מביאין מרצון הלב. וגרסינן בירושלמי חבר שמעון הצדיק בני אדם מתוך הקפדא הן נודרים מכיון שהם נודרים סופו לתהות מכיון שהוא תוהא נעשו קרבנותיו מתוך הקפדה כשוחט חולין בעזרה וזה מתוך ישוב נדר פיו ולבו שוין דע"כ. אלא דקשיא לי קצת דאם כן אפילו חטאת שכפאוהו להביא לא יאכל וא"ת דאנן סהדי דלבסוף לרצונו הוא דאגב אונסו ומצותו גמר ומביא כמו שאמרו בפרק חזקת הכא נמי כיון שהוא מביאו מעצמו לרצונו הוא. וי"ל דמכל מקום מכיון הנזירות היה מתוך החרטה ואין הקרבן אלא על נזירותו נמצא אף על פי שהקרבן מביאו לרצונו כיון שעל מנין שנמנה מתוך החרטה הובא הרי זה כמביא חולין לעזרה. והפירושים פירשו שהוא מביא חולין גמורין לעזרה ושמא הם עושין אותו כנדרי שגגות שסבור היה לקבל הנזירות ואינו יכול לקבל. ואי איפשר לומר כן דשבועות שגגות ואונסין מותרות כנדרי שגגות ואונסין כדאיתא לקמן (בפ"ד ד') בפרק ארבעה נדרים ושבועה בענין זה שבועה גמורה היא ולוקין עליה. וכדאיתא פרק שבועות שתים תניין נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בשוגג מיד אמרינן שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו וזה הואיל ואינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו והכא נמי מקרבן פטור מהאי טעמא הא אכלה במזיד בהתראה לוקה עליה והכא נמי דכוותה היא. הרשב"א ז"ל.

לדף י' ע"ב במואי הרי אלו כינויין לשבועה. משמע דבלאו זה ממש הוא שצריך לומר (קא) הא אם אמר במאי ולא אמר נדר לא אמר כלום עד שיאמר נדר במואי איני יודע למה צריך לומר נדר.

רשב"ג אומר במאי לא אמר כלום. יש מפרשים דרשב"ג לא פליג אמתניתין אלא לא משמע ליה בי"ת במואי בית השימוש אלא יסוד בת בה ומשום הכי לא אמר כלום ולומר דלא תניא במאי אלא מאי ולעולם לא דאמר נדר מאי. ויש מי שפירש דרשב"ג פליג אמתניתין ולהכי אפילו לא אמר נדר מאי אלא מאי לחודיה הוי כינוי לשבועה. הרשב"א ז"ל.

ברש"י בעזרה דתו לא אתי בה כו' ותהית כשהן כועסין כו' הד"א ובא למיסתר כל הני כו' כצ"ל:

ברא"ש תקלה למעול בה הס"ד בהאריך ימי טומאתו הס"ד כצ"ל:

בר"ן א"א שיקרא נדבה הס"ד לידי תקלה הס"ד מלשון פחז כמים הס"ד מן העולם לילך אחרי הד"א כצ"ל:

בא נזיר אחד מן הדרום כו'. יש לעיין מה לו להזכיר שבא מן הדרום גם שהיה רועה לאביו בעירו גם מה שפרש"י שפחז עלי יצרי להבאני לידי הרהור עבירה הוא דחוק מה ענין מתגאה לזה ונראה שרמז שבא מדרום שהיה חכם כמ"ש הרוצה להחכים ידרים ואמר שאע"פ כן היה רועה לאביו במצות כבוד אב ואמר גם בעירו במקום שהיה מכירין בו ובמעלתו ואמר מצורף לזה כשהיה מסתכל עצמו בבבואה שהיה גם יפה עינים פחז עליו היצר הרע להתגאות וכי איש כמוהו במעלת החכמה ויפה עינים יהיה רועה וז"ש שביקש לטורדו מן העולם לעבור על מצות כבוד אביו שנאמר בו למען יאריכון ימיך גו' ואמר מפני מה אתה מתגאה שלא להיות עוד רועה לאביך שסופך למות ע"י שתעבור מצוה זו של כבוד אב והוא ענין מעשה אבשלום בעצמו שהיה מתגאה בשערו ומרד באביו כדאמרינן פ"ק דסוטה וזה שמסיים כאן להזיר לה' שהיה זה נזיר להתגלח לש"ש לקיים מצות כבוד אב ואמר נסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני כו' הוא היצה"ר הוא מלאך המות וע"ז נאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו הרשע הוא היצה"ר מסתכל וצופה ביופי הצדיק ובמעלותיו וע"י זה מבקש להביאו לידי מעשים רעים כדי להמיתו וקרוב לזה דרשוהו בפ"ק דקידושין ע"ש:

ר"ן ד"ה נדבה נמי. דלמא פשע ומאחר כו' משלש רגלים. ל"ד דגם ברגל אחד יעבור בעשה:

רא"ש ד"ה ומשני תני נדב. אבל לעולם לא קרי לנדבה נדר. כ"נ דצ"ל:

רְאִיתִיו שֶׁהוּא יְפֵה־עֵינַיִם, וְטוֹב־רֹאִי. קשא למה הוצרך לפרש דבר זה שהיה יפה וטוב רואי? ונראה לי בס"ד כדי שלא יתמה השומע על שאלתו ששאל מה ראית להשחית את שערך זה, וכי נקבה הוא? והלא זכר הוא וגנאי לזכר לגדל שערות תלתלים! לכך הגיד שהיה יפה עינים וטוב רואי אשר מזה מוכח שהיה מעדן גופו ומענג עצמו דאם לא היה מעונג ומתעדן לא היה נראה יפה עינים וטוב רואי ולכך שאלו 'מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית'? כיון שאתה מתענג ומתעדן הסברא מחייבת דלא ניחא לך להשחית שערך הנאה!
או יובן מה שאמר יפה עינים וטוב רואי לא קאי על טוב ויופי הגוף אלא לשון מליצה נקיט על יופי וטוב הנפשיי שראה ברוח קדשו שהוא צדיק שהיה יפה עינים מראות ברע וטוב רואי בחכמה כמו שנאמר (קהלת ח, א) חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו ולכן אמר שבא מן הדרום כלומר ממקום חכמים וגזע חכמים אשר יתייחסו לדרום.

אָמַר לִי. רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי. קשה למאי הוצרך לפרש 'לְאַבָּא' וסגי לומר רוֹעֶה הָיִיתִי? ונראה לי נתכוון לחלוק כבוד לאביו ולומר מה שזכיתי לשבר כח היצר מפני שהייתי עוסק בכבוד אבי שהייתי משמשו לרעות צאנו ולכך פירש ואמר 'בְּעִירִי' שהוא מקום שמכירים אותי ובשביל כבוד אבי לא הייתי בוש מלהיות רועה שהוא תשמיש אדם פחות.

וּפָחַז יִצְרִי עָלַי. נראה לי בס"ד נקיט לשון פחז לרמוז שבא עליו פח של יצר הרע שיש לו שבעה שמות שהם כנגד ז' מיני טומאה וזהו פָּחַז יִצְרִי עָלַי, פח ז' של יִצְרִי נעשה עָלַי, וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם נקיט לשון טרדה כי בקש להחטיאו מחמת הראיה שלו שנסתכל בבבואה שלו ונמצא בראיה שלו רצה לעשות לו טרדה כי מספר טרדה [218] עולה מספר בראיה [218].
וְאָמַרְתִּי לוֹ: רָשָׁע! קראו רשע כי רשע [570] הוא מספר יצר רע [570] דכתיב (בראשית ח, כא) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, ולכן עם לבו שנתלבש בו יצר הרע הוא מדבר ואומר: רָשָׁע, לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ! רוצה לומר בחלק החמרי שבך שהוא עתיד להיות רמה ותולעה. הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם רוצה לומר זה הנוי שלך שאתה מתגאה בו אגלחנו לשמים.

מִיָּד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ. הא דנשקו עַל רֹאשׁוֹ כי הוא היה חכם שגבר על יצרו ולא חטא וידוע כי החכמה היא בראש.
ועוד נראה בס"ד נשקו עַל רֹאשׁוֹ רמז לו על אשר אמרו רז"ל בחגיגה (חגיגה יד.) על פסוק אֲשֶׁר קֻמְּטוּ וְלֹא עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם באיוב (איוב כב, טז) ואמר רב נחמן בר יצחק 'אֲשֶׁר קֻמְּטוּ' לברכה הוא דכתיב, אלו תלמידי חכמים שמקמטין את עצמן על דברי תורה בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מגלה להם סוד הנהר לעולם הבא שנאמר 'נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם' עיין שם.
והנה למעלה מן אותיות נָזִיר שהם ראש לאותיות נזיר המה אותיות קֻמְּטוּ ולכך לזה שנדר בנזיר נשקו על ראשו לרמוז לו שהוא מאותם דכתיב בהו 'קֻמְּטוּ' שהם רמוזים בראש אותיות נָזִיר.

נדרים נמי וכו' פירש"י אבל בל תאחר ליכא וכו'. ולכאורה הוא נגד ש"ס פ"ק דר"ה דמרבה להדיא נדבה לבל תאחר וכן הקשה שם בס' יד דוד ולק"מ דרש"י לא קאמר דלא עבר ב"ת אלא דליכא למיחש לתקלת בל תאחר כיון דמופרש ועומד הוא ואסור בגיזה ועבודה והוא אוכל ואינו עושה למה יאחר נדרו והיינו דכ' בי גזא דרחמנא איתי' פי' ואסור בגיזה ועבודה ופירוש זה משמע מלשון פי' הרא"ש דשמעתין עיין:

כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל וכו' נזיר להזיר לה'. עיין מהרש"א ח"א וע"פ דרכו אומר אני שהיה חכם גדול כמרומז במן הדרום כמ"ש מהרש"א. ולפענ"ד היה רועה ברצונו כדי להיות פרוש בשדה ועוסק בעיוניות כמו יעקב ובניו ומרע"ה ודהע"ה. והסיתו היצר שלא להשחית קרן עור פניו ששזפתהו השמש ויחזור מפרישותו אל עירו מקום שמתבטל מעיון החכמה. וע"כ נדר בנזיר כדי להזיר לה' שיהיה פרוש ועומד מבני אדם ע"י נזירותו שיגלח לשמים ושוב לא יהיו קווצותיו תלתלים ולא יסתהו היצר להחזיר אבדה לבית נמצא הנזיר מיין הוא כדי להזיר לה' לגמרי נזור אחור ומופרש מהעיר:

כי קאמר ר''מ בנדר. אסור בלשון נדרים דוקא קאמר: אבל בנדבה לא אמר. והיינו מתני' דקתני כנדבתם דכשרין נדרי בלשון נדבה: והא קתני כנדבותם נדר כו'. דמשמע דבלשון נדר קאמר: דלמא אתי בה לידי תקלה. דכי אמר בל' נדר הרי עלי קרבן אתי בה לידי תקלה דעבר משום בל תאחר: נדבה נמי. כי אמר הרי זו קרבן אתי בהו לידי תקלה לידי גיזה ועבודה א] אבל בבל תאחר לא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא: [כהלל]. מתני' דקתני נדבה מותר כגון דעביד כהלל דמקדישה בעזרה דתו לא אתי בה לידי מעילה: נדבה דנזירות מאי איכא למימר. היכי עביד דלא ליתי לידי תקלה דקתני נדב בנזיר דמותר דכשרים מתנדבים בנזירות: סבר לה כשמעון הצדיק. דמנזיר לשם שמים כאותו שבא לפני שמעון הצדיק: לא אכלתי אשם נזיר טמא. דנזיר שמיטמא מביא אשם ואח''כ מונה ימי נזירות אחר ומאותו אשם לא אכל וטעמא מפרש לקמן: בא לפני אדם אחד. שבא להקריב קרבן נזירותו ולגלח שערו: ופחז יצרי עלי. מתוך שראיתי במים צורתי כל כך נאה נתגבר עלי יצרי ובקש להביאני לידי מעשים רעים לטורדני מן העולם: אמרתי לו. כך אמר בעצמו: עליך הכתוב אומר איש כי יפליא כו'. דהיינו לה' לשם שמים: דאתי על חטא. שטימא עצמו וכיון דאתי על חטא הוא א''כ לא בעי למיכל שום קרבן חטאת אלא היינו טעמא דלא אכל אשם נזיר טמא: כשהן תוהין. מתפחדים כמו ופחדת לילה ויומם (דברים כח) ומתרגמינן ותהית כשהן כועסין נודרין שאינן נודרים לשם שמים אלא לשם כעס מנזרין עצמי: וכשהן מטמאין. דאתא טומאה וסתרי להנהו יומי דנזירות ובעו למימני יומי נזירות אחר וריבה עליהן ימי טומאה דשמא מיטמא פעם אחרת ובעי למיסתר כל הני יומי דנזירות ומתחרטין בעצמן שנדרו וכיון דמתחרטין לא הוי נזירות לש''ש ונמצאו מביאין חולין לעזרה ומשו''ה לא אכל אלא מזה דודאי לש''ש הוא דעבד: א''ה אפי' נזיר טהור. דדלמא מתחרט על נזירותו ונמצא מביא חולין לעזרה: בנזיר טהור. ליכא למיחש דמתחרט דכיון דלא נטמא ולא רבו עליו ימי טומאה ודאי לא מתחרט ואי אמרת אפ''ה הוא מתחרט דאינו יכול לעמוד בנזירותו להא ליכא למיחש דאי לאו דאמיד בנפשיה קודם שנדר דיכול לעמוד בו לא הוה נדר ולא מיתחרט כל היכא דלא נטמא:

והא קתני כנדבתם. תימה מגופיה דמתני' תיקשי ליה דקתני כנדבתם והדר קתני נדר וי''ל דאין ה''נ ולשנויא ניחא הכל: כהלל הזקן שמביאין בעזרה. וא''ת אכתי היכי קרי ליה נדבת כשרים הא ליכא שריותא כ''א כהלל כשהבהמה בעזרה ומתני' משמע בכל ענין ועוד דהא תינח נדרי קרבן אבל נדרי דקונם כגון שאוסר ככר עליו התם לא שייך טעם זה ואומר הר''ר אליעזר כיון דכשרים מתנדבים בשום צד בעזרה גם חוץ לעזרה נמי תפיס שפיר הנדבה בלשון זה ואף על גב דכשרים לא מתנדבים כה''ג אבל נדרי כשרים לא הוו כלל בשום צד אף כשהיא בעזרה נמי איכא חששא שמא תמות ויהא חייב באחריות ואתי לידי תקלה דבל תאחר הלכך כנדרי כשרים לא אמר כלום: כשהן תוהין נודרין. תוהין לשון ותוהא על הראשונות כלומר כשהן תוהין בעונותיהם ודואגין מן היסורין נודרין להגין מן היסורין וכשרבים עליהם ימי טומאה מתחרטין:

ר"ן
כי קאמר ר''מ בנדר בנדבה לא קאמר. דקרא לא איירי אלא בנדרים ולא בנדבה: והקתני כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן. דאלמא שהכשרים נודרים והיכי מצית לאוקמי כר''מ: ומתרצינן תני נדב. ופירשו רבותי דהך קושיא בדין הוא דהוה מצי לאקשויי לה אגופא דמתני' דהא מתני' משמע שאין הכשרים נודרין מדקתני כנדרי כשרים לא אמר כלום ובתר הכי קתני נדר אלא דמעיקרא דייק מתני' גופא דמפליג בין נדר לנדבה מני ובתר דאוקי לה כר''מ דייקינן היכי קתני נדר ואינו נראה לי אלא ה''ק בשלמא אי לא מוקמינן לה כר' מאיר מצינן לפרושי דנדר של כשרים מתוך שהוא ברצון גמור וכשר הדבר לעשות כן נדבה מקרי ואע''ג דאי אמרינן הכי לא שמעינן ליה לתנא דמפליג בין נדר לנדבה ולעיל אמרי' בפשיטות מאן תנא דשני ליה בין נדר לנדבה לעיל אמרינן הכי משום דקושטא דמילתא היא אבל הש''ס גופיה דחי לה לאידך גיסא ולומר דלאו רבי מאיר היא ולא שני לן בין נדר לנדבה ומתרצא מתני' שפיר אלא אי אמרת רבי מאיר היא היכי מיקרי נדר דקרבן נדבה והרי כיון שאין הנדר ראוי לכשרים אי אפשר שיקרא נדבה: נדבה נמי דלמא אתי בה לידי תקלה. דאע''ג דאמר הרי זו דלמא פשע ומאחר להביא יותר משלש רגלים: כהלל הזקן. אם אמר על בהמה המונחת בעזרה כנדבת כשרים נדר בקרבן שהרי כשרים מביאין בהמתן לעזרה ומקדישין אותה כדרך שהיה נוהג הלל הזקן: מביאה חולין לעזרה. לאו בעזרה ממש שאסור להביא חולין לעזרה אלא בפתח העזרה: נדבה דנזירות מאי איכא למימר. כלומר היאך כשרים מתנדבין נזירות והא אית להו למיחש דלמא אתו לידי תקלה: ה''ג כשמעון הצדיק ולא גרסי' סבר לה והכי פירושא דכל שנדר מתוך עניין זה כל כך כוונתו רצויה דליכא למיחש לבא לידי תקלה: אשם נזיר טמא. שהתחיל למנות ונטמא במת שסותר מנינו ומביא קרבן ומונה כתחלה: ופחז יצרי עלי. מיהר מל' פחז כמים ובקש לטרדני מן העולם לילך אחרי מראה עיני: נזיר להזיר לה'. שנזירתו לשם שמים: משום דאתי על חטא. שנטמא: כשהן תוהין נוזרין. כשהן מתחרטין על מעשיהן הרעים: ורבין עליהם ימי נזירות. שמתחלה לא נתכוונו אלא לשלשים יום: מביאין חולין לעזרה. לאו דוקא שכל זמן שלא התירן חכם נזירותן קיימת וקרבנותיהן חובה עליהן אלא כעין חולין קאמר שמתוך שאין כוונתן רצויה אף קרבנותיהן אינן רצויין אבל בהך גברא שבא מן הדרום ליכא למיחש להכי שכיון שהיתה כוונתו כל כך רצויה בתחלה אנן סהדי שלא נתחרט:

נדרים ט ע"ב - טקסט הדף

דף ט - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד