נדרים י ע"א

אפילו תימא רבי יהודה כי א''ר יהודה בנדבה בנדר לא אמר והקתני טוב מזה ומזה נודר ומקיים תני נודב ומקיים מ''ש נודר דלא דילמא אתי בה לידי תקלה נדבה נמי דילמא אתי לידי תקלה רבי יהודה לטעמיה דאמר אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה תינח נדבה דקרבנות נדבה דנזירות מאי איכא למימר רבי יהודה לטעמיה דתניא רבי יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידיהם מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום ר' שמעון אומר לא נדרו בנזיר אלא הרוצה להביא עולה מתנדב ומביא שלמים מתנדב ומביא תודה וארבעה מיני לחמה מתנדב ומביא אבל בנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאין שנאמר {במדבר ו-יא} וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמר אביי שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי שמעון הצדיק ורבי שמעון הא דאמרן ורבי אלעזר הקפר ברבי דתניא ר' אלעזר הקפר ברבי אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק''ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא והדין קרא בנזיר טמא כתיב משום דשנה בחטא הוא:
מתני' האומר (לחבירו) קונם קונח קונס הרי אלו כינויין לקרבן חרק חרך חרף הרי אלו כינויין לחרם נזיק נזיח פזיח הרי אלו כינויין לנזירות שבותה שקוקה נודר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה:
גמ' איתמר כינויין ר' יוחנן אמר לשון אומות הן ר''ש בן לקיש אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו וכן הוא אומר {מלכים א יב-לג} בחדש אשר בדא מלבו וטעמא מאי תקינו רבנן כינויין דלא לימא קרבן ולימא קרבן דילמא אמר קרבן לה' ולימא קרבן לה' דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה ותניא רבי שמעון אומר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

אפילו תימא, תאמר שמשנתנו בשיטת רבי יהודה היא -

כי, היכן אמר רבי יהודה שהנודר ומקיים הוא "טוב מזה ומזה" - רק במי שנודר נדבה. כגון המקדיש בהמה, ואומר "הרי זו עולה", וכדומה, שאין הוא מתחייב באחריות לקיום נדרו.

אבל בנדר, שמחייב עצמו, ואומר "הרי עלי עולה" - לא אמר רבי יהודה שהנודר ומקיים הוא טוב מזה ומזה.

ופרכינן: והקתני בדברי רבי יהודה במפורש: טוב מזה ומזה - נודר ומקיים!?

ומשנינן: תני, יש לך לשנות בדברי רבי יהודה כך: טוב מזה ומזה, מי שנודב ומקיים.

ורבי יהודה דורש את הפסוק כרבי מאיר, שטוב מזה ומזה הוא מי שאינו נודר בכלל. אלא שרבי מאיר מייחס את דברי הכתוב הן לנודר והן לנודב, ואילו רבי יהודה מייחסו רק לנודר ולא לנודב. כי לדעת רבי יהודה הנודב ומקיים - טוב מזה ומזה.

והוינן בה: מאי שנא נודר, דלא טוב לו לנדור - כי דילמא אתי בה לידי תקלה, באם לא יקיים נדרו.

אם כן, קרבן נדבה נמי לא טוב לנדוב - כי דילמא אתי לידי תקלה, שלא יביא למקדש את הבהמה שהקדיש לקרבן תוך שלשה רגלים, ויעבור בבל תאחר!?

ומשנינן: לכך אין לחשוש! כי רבי יהודה הולך בכך לטעמיה, דאמר: אדם הרוצה לנדוב קרבן, אין לו להקדיש את הקרבן בביתו, אלא מביא כבשתו כשהיא חולין, עד סמוך לעזרה, ורק שם הוא מקדישה, ואז הוא מכניסה לעזרה, וסומך עליה שם, ושוחטה.

ולכן, לשיטת רבי יהודה אין לחשוש בנדבה שמא יאחר את הבאת קרבנו.

ופרכינן: תינח נדבה דקרבנות, אין לחשוש שמא יאחרנה, שהרי מקדישה סמוך לעזרה.

אבל "נדבה" דנזירות, שבשעת קבלת הנזירות הוא גם מקבל עליו, כחלק מנדר הנזירות, להביא את קרבנות הנזיר, לאחר שימלאו שלשים ימי נזירותו - מאי איכא למימר? הרי כאן הבאת הקרבן היא לאחר שלשים יום מקבלת הנזירות, ויש לחשוש שמא יתאחר מלהביא את הקרבן!

ומשנינן: רבי יהודה הולך בכך לטעמיה, שיש אנשים כשרים שמתאווים להביא קרבנות חובה, מלבד קרבנות נדבה, ומתוך כך הם נודרים בנזיר, ואז מחוייבים הם להביא את קרבנות החובה של נזיר. והם נקראים "נודבים" ולא "נודרים", היות שכוונת נדרם נובעת מנדבת לבם.

ובנזירים הצדיקים הללו אין לחשוש בהם שיבואו לידי תקלה של בל תאחר, ועליהם אמר רבי יהודה "טוב מזה ומזה - הנודב ומקיים".

דתניא, רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה של עשיית חטא בשגגה על ידיהם, ולא היתה מזדמן להם קיום המצוה של הבאת קרבן חטאת.

מה היו עושין? -

היו עומדין ומתנדבין נזירות למקום, כדי שיתחייבו קרבן חטאת למקום, שהרי הנזיר מביא בסוף נזירותו קרבן חטאת, בנוסף לעולה ולשלמים.

רבי שמעון אומר: לא נדרו החסידים הראשונים בנזיר!

אלא, הרוצה להביא עולה - מתנדב ומביא. שלמים - מתנדב ומביא. תודה וארבעה מיני לחמה - מתנדב ומביא.

אבל בנזירות - לא התנדבו כלל, כדי שלא יקראו "חוטאין".

לפי שנאמר [במדבר ו]: בנזיר שנטמא, בשעה שמביא קרבנות נזיר טמא - "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש".

אמר אביי: שמעון הצדיק, ורבי שמעון, ורבי אלעזר הקפר - כולן שיטה אחת הן, דנזיר - "חוטא" הוי!

ומבארת הגמרא:

שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן.

ורבי אלעזר הקפר ברבי -

דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: נאמר בחטאת הנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" -

וכי באיזו "נפש" חטא נזיר זה?

אלא, צריך הוא כפרה על החטא שחטא בנפשו בכך שציער עצמו מן היין.

והלא דברים קל וחומר: ומה זה, שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא "חוטא" -

המצער עצמו בנדר מאכילת כל דבר - על אחת כמה וכמה שנקרא "חוטא"!

מכאן אמרו חכמים: כל היושב בתענית - נקרא "חוטא"!

ופרכינן: והרי הדין קרא, מקרא זה - בנזיר טמא, שחטא בטומאה, כתיב! והאיך אתה למד ממנו למי שלא חטא!?

ומשנינן: לעולם מדבר הכתוב בכל נזיר, גם אם לא חטא בטומאה.

ומה שאמר זאת הכתוב דוקא בענין נזיר טמא - משום דשנה בחטא הוא, שהכפיל חטאו, שקיבל נזירות, וגם לא שמר על נזירותו.

מתניתין:

שנינו במשנה בתחילת הפרק "כל כינויי נדרים - כנדרים", ועתה באה המשנה לבאר מה הם הכינויים: האומר: קונם, קונח, קונס - הרי אלו כינויין לקרבן.

האומר: חרק חרך חרף - הרי אלו כינויין לחרם.

האומר: נזיק נזיח, פזיח - הרי אלו כינויין לנזירות.

והאומר: שבותה, שקוקה,

או שאמר: הריני נודר [נשבע] בשבועת מוהי ["מוהי" הוא כינוי למשה רבנו, אשר נשבע ליתרו שיישב עמו במדין] -

הרי אלו כינויין לשבועה.

גמרא:

איתמר: כינויין -

רבי יוחנן אמר: לשון אומות הן, שבלשונם הם קוראים לקרבן "קונם" או "קונח".

רבי שמעון בן לקיש אמר: לשון מיוחדת היא, שבדו שחידשו להם חכמים, להיות נודר בו. ^[1]

וכן הוא אומר [מלכים א יב]: "בחדש אשר בדא מלבו".

וטעמא מאי תקינו רבנן את לשון ה"כינויין" המיוחדת? -

דלא לימא, כדי שאדם ירגיל עצמו, שלא לומר בשעה שהוא נודר "הרי עלי דבר זה כקרבן", אלא יהיה רגיל לומר "הרי עלי דבר זה כקונם" או "הרי עלי דבר זה כקונח", וכן שאר כינויים.

והוינן בה: ולימא, ויאמר "קרבן", ומה איכפת לנו שיאמר כך!?

ומשנינן: יש לנו לחוש דילמא אמר, שמא יאמר "הרי עלי דבר זה קרבן לה'".

אך עדיין הוינן בה: ולימא, ויאמר הנודר "הרי עלי דבר זה קרבן לה'", ומה איכפת לנו שיאמר כך!? ומשנינן: חששו חכמים דילמא אמר, שמא יתכוון הנודר לומר "הרי עלי דבר זה לה' קרבן", ויתחיל לומר "הרי עלי דבר זה לה'", אך בטרם ימשיך לסיים את לשון נדרו ולומר "קרבן", הוא יחזור מכוונתו לנדור, ולא אמר "קרבן".

ונמצא, שבאומרו "לה'" גרידא, בלי לנדור, הוא קא מפיק מוציא שם שמים לבטלה.

ולכן, תיקנו חכמים את הכינויים לקרבן, לפי שאדם רגיל לומר בשעה שמקדיש דבר לקרבן "הרי זה קרבן לה'", כלשון הכתוב, ויש לחשוש שישתמש במטבע של הלשון הזה גם בבואו לנדור נדר, ושמא יתחרט אחר שיזכיר שם שמים, ולא ינדור, ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה.

אך כיון שתיקנו חכמים לשון מיוחדת לנדור בה, בלשון "קונם" או "קונח", שוב לא יאמר אדם "דבר זה עלי לה' קונם", לפי שאין הוא רגיל להקדיש קרבן בלשון הזאת.

הערות

^[1] הריטב"א בתחילת הפרק כתב שרק במקום שנהגו לידור או להשבע בכינויים אלו חלים הנדר והשבועה מן התורה. ומסתברא שלשון לע"ז וער"ב וכיוצא בו ככינויין חשיבי, ואסור בה ן. ולאור זאת פסק המשנה ברורה [בביאור הלכה סימן סב] לענין קריאת שמע [שההלכה היא שיוצאים בה בכל לשון], כי רק במקום שאנשי המדינה מדברים בשפה הזאת יוצאים שם ידי חובת קריאת שמע, אך אינו יוצא ידי חובת קריאת שמע בשפה זרה אם קורא אותה במקום ששפה זו אינה השפה המדוברת באותו מקום, מלבד אם קורא אותה בלשון הקודש, היות וכל השפות הן כינויים ולשון הקודש היא השפה בעצם. ועיין בחידושי רבי שמואל [סימן א אות ב], שהוכיח מהרמב"ם ומהשולחן ערוך שרק לענין להחשיב את הכינויים כלשון עצמה, יש הבדל בין המקום שמשתמשים בו בכינוי הזה למקום שלא משתמשים בו, אבל שפה זרה, שאינה כינוי אלא לשון, יוצאים בה בכל מקום. וביאר שם, שיש לתלות ענין זה במחלוקת שבין הריטב"א והר"ן לבין הרמב"ם. כי אפשר לבאר שנקודת המחלוקת ביניהם היא בשאלה האם התחדשה פרשת כינויים בנדרים, או שכינויים נחשבים כמו הלשון עצמה בכל מקום, וכל מה שהתחדש בנדרים הוא רק שהם נאמרים בכל לשון, וממילא הכינויים גם הם חלק מהלשון. מהר"ן בתחילת הפרק מוכח, שלדעתו אין צורך בפסוק לחדש את ענין הכינויים לצד שהם לשונות של נכרים, וכל חידוש המשנה שכינויי נדרים כנדרים הוא לומר שהנדרים נאמרים בכל הלשונות. וכן מוכח מהריטב"א הסבור שבכלל הכינויים האמורים במשנה הם לשונות הלע"ז, וכתב שאין הם נוהגים אלא במקום שמדברים בהם. ולפי ביאור זה, אי אפשר לצאת ידי חובת קריאת שמע אלא במקום שמשתמשים בשפה הזאת. אולם הירושלמי דורש מהכתוב את כינויי הנדרים, ומוכח שיש חידוש בעצם הכינויים, והם אינם מכלל הלשון. וכך גם יסבור הרמב"ם, ולכן לפיו יתכן שבלשון אין חסרון בלשון במקום שאין משתמשים בה, ויכול לצאת ידי חובת קריאת שמע [וכן לנדור נדר] גם במקום שלא משתמשים בשפה הזאת. והביא שם [באות ד] ששמע בשם הגרי"ז שאין יוצאים ידי חובת קריאת שמע בכינויים אלא רק בלשון עצמה.

אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת ר' יהודה יש להבדיל, כי [כאשר] אמר ר' יהודה שטוב הנודר ומקיים — בנדבה אמר, בנדר לא אמר.

ומקשים: והקתני [והרי שנה] בלשון ר' יהודה לשון נדר: "טוב מזה ומזה נודר ומקיים"! ומשיבים: תני [שנה] ותקן בלשון ר' יהודה: "נודב ומקיים".

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נודר שלא, שאינו טוב, דילמא אתי [שמא יבוא] בה לידי תקלה שיעבור ב"בל תאחר", נדבה נמי [גם כן] יש בה חשש דילמא אתי [שמא יבוא] בה לידי תקלה של מעילה!

ומשיבים: ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר במפורש: אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה שם, וסומך עליה ושוחטה, ואם כן אין חשש שיבוא לידי תקלה של מעילה בקודשים.

שואלים: תינח [נניח] תשובה זו יפה בענין נדבה של קרבנות, ואולם נדבה של נזירות מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי יש לחשוש לתקלה!

ומשיבים: גם בזה ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, אלא שלא נזדמן להם לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם ולא היו חוטאים אף לא בשגגה, מה היו עושין? עומדים ומתנדבין נזירות למקום (לה'), כדי שיתחייב קרבן חטאת של נזיר למקום.

ר' שמעון אומר: לא נדרו בנזיר, אלא כך היו עושים: הרוצה להביא עולה — מתנדב ומביא, הרוצה להביא שלמים — מתנדב ומביא, הרוצה להביא תודה וארבעה מיני לחמה — מתנדב ומביא. אבל בנזירות לא התנדבו, כדי שלא יקראו חוטאין. שלדעתו בעצם הנזירות יש צד של חטא, שכן נאמר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא), ולכן לא נדרו בנזיר, כדי שלא ייחשבו כחוטאים אף במעט.

א אמר אביי: שמעון הצדיק ור' שמעון ור' אלעזר הקפר — כולן שיטה אחת הן, שהם סבורים שנזיר חוטא הוי [הוא], שעצם הנזירות יש בה צד חטא. ומפרט: שמעון הצדיק ורבי שמעון — הא דאמרן [זה שאמרנו].

וגם ר' אלעזר הקפר ברבי סבור כן, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: נאמר על נזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא). ועל כך יש לשאול: וכי באיזו נפש חטא זה הנזיר? אלא יש לבאר: חטאו הוא על שציער עצמו מן היין, וחטא בכך על הנפש — על נפשו שלו, שציער את עצמו לחינם. והלא דברים קל וחומר: ומה זה (נזיר) שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא. מכאן יש ללמוד כי כל היושב בתענית נקרא חוטא.

ושואלים על שיטת ר' אלעזר הקפר: והדין קרא [והלא כתוב זה] בנזיר טמא כתיב [נאמר] ולא בנזיר טהור, ואם כן אפשר לפרש שדווקא הנזיר הטמא הוא זה שנקרא חוטא, שחטא על הנפש במה שנטמא! ומשיבים: ר' אלעזר הקפר סבור שהיה הדבר ראוי להיאמר גם בנזיר טהור, ומפני מה נאמר בנזיר טמא משום ששנה (חזר וכפל) בחטא הוא, שלא די לו שחטא בזה שנדר נזירות אלא עוד הוסיף וחטא בזה שנטמא, ולכן נאמר דווקא בו "מאשר חטא על הנפש".

ב משנה האומר (לחבירו) לשון זו שדבר מסויים יהא "קונם" או "קונח" או "קונס" — הרי אלו הלשונות כינויין לקרבן, וכאמור כל כינויי נדרים הם כנדרים. האומר "חרק" או "חרך" או "חרף" — הרי אלו כינויין לחרם. האומר "נזיק" או "נזיח" או "פזיח" — הרי אלו כינויין לנזירות. האומר "שבותה" או "שקוקה" או נודר ב"מוהי" — הרי אלו כינויין לשבועה, ששבועה נקראת בארמית "מומתא", והכינוי לכך הוא "מוהי".

ג גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים במהות הכינויין, ר' יוחנן אמר: לשון אומות הן, שיש עמים שבהם משמשות לשונות אלה לקרבן או לחרם או לנזיר או לשבועה. ר' שמעון בן לקיש אמר: לשון זו היא לשון שבדו (שיצרו) להם חכמים לבני האדם כדי להיות נודר בו כל הרוצה בכך. וכדי להסביר לשון "בדא" הוא מביא מן המקרא: וכן הוא אומר בירבעם "בחדש אשר בדא מלבו" (מלכים א יב, לג), שמשמעו — המציא. כלומר, אלה הם לשונות שהמציאו חכמים לצורך זה.

ולשיטתו טעמא מאי תקינו רבנן [מה טעם תיקנו חכמים] כינויין אלה? — שלא לימא [יאמר] הנודר במפורש "קרבן". ושואלים: ולימא [ויאמר] "קרבן" ומה לא טוב בכך? ומשיבים: דילמא אמר [שמא יאמר] "קרבן לה'". ותוהים גם על כך: ולימא [ויאמר] "קרבן לה'"! ומשיבים: דילמא אמר [שמא יבוא ויאמר] "לה'" ויתחרט ולא אמר [יאמר] אחר כך "קרבן", וקא מפיק [ונמצא על ידי כך מוציא] שם שמים לבטלה

וכיוצא בו תניא [שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, it can be argued that when Rabbi Yehuda said that it is good to take a vow and fulfill it, he said it with regard to a gift offering, but he did not say it with regard to vows.

The Gemara asks: But isn’t the mishna teaching that according to Rabbi Yehuda, better than both this and that is one who vows [noder] and pays, which indicates that he says this even about vows? The Gemara answers: Teach the opinion of Rabbi Yehuda with the following, emended formulation: Better than both this and that is one who volunteers [nodev] a gift offering and pays it.

The Gemara asks: What is different about one who vows, i.e., one who says: It is incumbent upon me to bring an offering, which is not proper to do due to the concern that perhaps he will encounter a stumbling block and not bring it promptly, thereby violating the prohibition against delaying? One should also not designate a particular animal as a gift offering, due to the concern that perhaps he will encounter a stumbling block with it.

The Gemara answers: Rabbi Yehuda conforms to his standard line of reasoning, as he said explicitly in a baraita: A person brings his lamb to the Temple courtyard and consecrates it there, and immediately leans on it and slaughters it. Consequently, there is no concern that he will encounter a stumbling block.

The Gemara asks: That works out well with regard to voluntary gifts in the context of offerings, but with regard to the voluntary acceptance of naziriteship, what is there to say? There is still room for concern that one will not fulfill the obligations incumbent upon him as a nazirite.

The Gemara answers: Here, too, Rabbi Yehuda conforms to his standard line of reasoning, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The early generations of pious men would desire to bring a sin-offering but did not have the opportunity to do so because the Holy One, Blessed be He, does not bring about a stumbling block through them, and they would not sin even unwittingly. What would they do? They would rise and volunteer naziriteship to the Omnipresent in order to be liable to bring a sin-offering of a nazirite to the Omnipresent.

Rabbi Shimon says: They did not take a vow of naziriteship. Rather, one who would want to bring a burnt-offering would volunteer and bring it; one who would want to bring a peace-offering would volunteer and bring it; and one who would want to bring a thanks-offering and its four types of bread would volunteer and bring them. However, they did not volunteer naziriteship in order that they not be called sinners. According to Rabbi Shimon, naziriteship involves some element of sin, as it is stated: “And he shall make atonement for him, for that he sinned against the soul” (Numbers 6:11).

§ Abaye said: Shimon HaTzaddik, Rabbi Shimon, and Rabbi Elazar HaKappar are all of the same opinion, that a nazirite is a sinner. The statements of Shimon HaTzaddik and Rabbi Shimon in this regard are that which we already said.

And Rabbi Elazar HaKappar the Distinguished agrees, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar HaKappar the Distinguished says: It is written with regard to the priest who sacrificed the offering of a nazirite: “And he shall make atonement for him, for that he sinned against the soul.” Against which soul did the nazirite sin? Rather, his sin is that he caused himself suffering by refraining from wine. Are these matters not inferred a fortiori: Just as this nazirite, who causes himself suffering only by refraining from wine, is called a sinner, one who causes himself suffering by refraining from everything is all the more so to be considered a sinner. From here it can be derived that whoever fasts unnecessarily is called a sinner.

The Gemara raises a question with regard to the opinion of Rabbi Elazar HaKappar. Isn’t this verse written with regard to a ritually impure nazirite? Consequently, only a nazirite who becomes impure shall be considered a sinner. The Gemara answers: Rabbi Elazar HaKappar holds that the verse uses this terminology with regard to a ritually impure nazirite because he repeated his sin. However, becoming a nazirite is itself considered a sin.

MISHNA: In the case of one who says to another that a certain object is konam, konaḥ, or konas, these expressions are substitutes for the term offering [korban], and the vow takes effect. Ḥerek, ḥerekh and ḥeref; these are substitutes for the term indicating a dedication [ḥerem] to the Temple treasury. Nazik, naziaḥ, and paziaḥ; these are substitutes for the term naziriteship [nazir]. Shevuta, shekuka, or one who vows with the term mohi, these are substitutes for the term oath [shevua].

GEMARA: It was stated that amora’im disagreed about substitutes for the language of vows. Rabbi Yoḥanan said: They are terms from a language of other nations that mean offering, dedication, naziriteship, or oath. Rabbi Shimon ben Lakish said: These terms employ language that the Sages devised [badu] with which one can take a vow. In order to explain the word badu, he adds: And so it states with regard to Jeroboam: “In the month that he had devised [bada] in his own heart” (I Kings 12:33).

And according to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, what is the reason that the Sages established substitutes for the language of vows? The Gemara answers: It is so that one not explicitly say the term offering. The Gemara asks: And let him say the term offering; what is wrong with that? The Gemara answers: Perhaps he will say: An offering to the Lord. The Gemara asks: And let him say: An offering to the Lord. The Gemara answers: Perhaps he will say: To the Lord, and he will then change his mind and not say: An offering, and he will thereby express the name of Heaven in vain.

And similarly, it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואוקימנא כר' יהודה וכי קאמר ר"י בנדבה בנדר לא קאמר והא קתני טוב מזה ומזה נודר ומקיים תני נודב ומקיים מאי שנא נודר דלא דילמא אתי בה לידי תקלה נדבה נמי לא דילמא אתי בה לידי תקלה ר' יהודה לטעמיה דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך ידו עליה ושוחטה. ושמעינן מהא דלא איבעי ליה לכשר למינדר או לאישתבועי במידי אלא כדבעי למיעבד מידי או אפילו למיתן זוזא לעניא או אפילו לפדיון שבויים וכיוצא בהן אי איתיה לההוא מידי בידיה ליתן ליה מיד ואי לא לישתוק עד דהוי בידיה ויהיב ליה ומיהו אי מצוה דגופיה היא ומחייב בה ורמיא עליה כגון הא דאמרי' אשנה פרק זה אשנה מסכתא זו וקא אחיר נפשיה למיקם בה וקאחזי דמיאש מיניה שרי לי' למינדר עליה דמילחא לזרוזי נפשיה כדרב גידל וכ"ש היכא דרגיל ומשתלי ועבר אחת ממצות לא תעשה דתנן (א) נדרים סייג לפרישות וכן הדין בשבועות: גרסינן בפרק ארבעה נדרים אמר שמואל כל הנודר אף על פי שמקיים נקרא רשע א"ר אבהו מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ואתיא חדלה חדלה כתיב הכא וכי תחדל לנדור וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. וגרסינן נמי בפרק נערה א"ל רבא לרב נחמן חזי מר הדין מדרבנן דאתא ממערבא ואמר איזדקיקו ליה רבנן (א) לחבריה דרב הונא בר אבין ושרו ליה נדריה ואמרו ליה זיל ובעי רחמי על נפשך דחטית א"ל יאות דתני רב דימי אחוה דרב ספרא כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא אמר (ב) רב מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת איכא חטא. תניא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות אל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופך להאכילך טבלים אל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבוא לידי ניאוף: ירושלמי. מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר איחר אדם את נדרו פנקסו הוא נפתח מעשה באחד שאמר הרי עלי עולה ושהה להביאה ושקעה ספינתו בים:

דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן. ואיכא למידק והלא סתם חרמין לכהנים, וכשמזכיר שם הוי לבדק הבית, ואם כן מכל מקום כשירצה להחרים לבדק הבית צריך להזכיר שם ויאמר חרם לשם, אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם.
וי"ל דכשהוא אומר לשון הכתוב ישכח ויזכור שם כמו שהוא כתוב חרם לה', אבל כשאינו אומר בלשון הכתוב, כשיצטרך להחרים לבדק הבית לא יזכיר את השם, אלא יאמר חרם לבדק הבית.

כתב רבינו ז"ל שמעי' מיהא דלא מיבעי ליה לכשר למינדר או לאשתבועי וכו' עד והוא הדין לשבועות וקשיא לן היכי אמרינן דנדר אסור והלא מקרא מלא דבר הכתוב [תהלים עו] נדרו ושלמו לה' אלהיכם וכל נדר במשמע וכתיב [בראשית כ] וידר יעקב נדר ולא הוי נדבה אלא נדר דהא כתיב [שם] כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכתיב וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן וכו' תירצו בתוספות דשעת צרה שאני דאמרינן בהגדה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה פי' אם הוא חולה או בנו וכיוצא בו מותר לו לאמר כך וכך אתן אם אתרפא או אם אנצל מצרה זו וזה היה נדרו של יעקב ונדרים של ישראל לפי שהיו בצרה ומפני זה נהגו במקצת מקומות ליתן צדקות ושמן למאור בראש השנה ויום הכפורים בלבד לפי שהוא יום הדין שספרי חיים פתוחים לפניו יתברך והוי עת צרה ולפיכך נודרין כדי להנצל מן הדין (ב) ונודרין למחרתו לאלתר:

ובשאר מקומות שנהגו לידור צדקות בשבתות וימים טובים יש ליישב מנהגן שעושים כן מפני שיש מעצור לעניים ואם לא ידרו להם היום שהוא יום כנופיא לא יהיה לעניים די צרכם ולפיכך סומכין להקל בדבר מפני מחסור העניים שעומדין בצער ועוד שהרי ממנין גבאים לגבותה לאלתר למחרת וכיון שנדר חובה ברבים יתבייש הוא ולא יאחר אותה כלל ואם רצה לאחר הממונים מוציאין ממנו בזרוע:

גרסי' (א) בפ"ד הוי זהיר בנדרים שסופך למעול בשבועות. פי' שהן חמורות יותר לפי שיש בהם הזכרת השם:

ירושלמי. מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר התחיל אדם לנדור פנקסו נפתחת. פי' שמחפשים אחר מעשיו מפני שהרגיל פיו ולשונו בקדושה לנדרים:

ד"א מוקש אדם איחר אדם נדרו פנקסו נפתחת. פי' דריש ואחר מל' איחור:

היו מתאוים להביא חטאת. שלא יהיה קרבן נעדר מהם:

שמעון הצדיק הא דאמרן. מדקאמר עליך אמר קרא איש כי יפליא וגו' משמע דוקא כזה ראוי לנזור נזירות אבל כל אדם לא:

דשנה בחטא הוא. פעמים נצטער אי נמי שנה בחטא בצער ובטומאה:

מתני' הרי אלו כנויין לקרבן. להתפיס בקרבן דאכנויין דרישא קאי לפרושי ומשום דסתם נודר מתפיס בקרבן שהוא דבר הווה ומצוי נקט הרי אלו כנויין לקרבן:

נדר במוהי. פי' נשבע ומשום דקאי בנדרים נקט לשון נדר כדלעיל (דף ח.) האומר אשנה פ' זה נדר גדול נדר וע"כ לאו נדר גמור הוא דאין נדר אלא מתפיס בדבר הנדור אלא שיש מפרשי' דנשבע לשנות פרק זה קאמר ואעפ"כ נקט נדר דקאי בנדרים ומשום דבמוהי אינה מענין שבותה שבוקה דהוו להו לשון אומות או לשון שבדו להם חכמים ובמוהי אינה מענין אותן כינויין אלא לפי שהוא לשון שבועה הפסיק ושנה ביניהם נדר ומה שהקדים נזירות לשבועה משום דבעי למתני גבי הדדי אותם שיש בהם ג' לשונות של כנויין:

גמ' לשון אומות הם. בלשונם קורין לקרבן קונם או קונח או קונס:

לשון שבדו להם חכמים. כדי לעשות הרחקה דלא לימא קרבן לשם זה עלי ופעמים יקדים השם לקרבן ונמלך מלגמור דבריו ולידור ונמצא שהזכיר שם שמים לבטלה ובאלה הלשונות ראו חכמים שהיו לעגי שפה שלא היו בקיאין לדבר עברית מדברים בהם ותקנו אותם לכנויים ולא בשביל שאלו האותיות קרובין ללשון יותר משאר האותיות:

מ"ד כינויי כינויין אסורין קסבר לשון אומות הם. וכיון דדאורייתא נינהו אסרו ואפי' כינויי כינויים ועוד כיון דלשון אומות הם אין לכל העם שפה אחת שאותם הרחוקים מעיקר הלשון אין להם שפה ברורה כמותם ומשנים הלשון במקצת:

קסבר לשון שבדו חכמים הם. ואין לנו אלא מה שתיקנו וגם לא גזרינן בהא אטו כינויין:

הכי מי משתעי אומות. אותם הרחוקים מעיקר הלשון כדפרישית:

כבר ביארנו ענין הכינויין במשנתנו וביארנו למעלה דעתו של ר' יוחנן במה שאמר שהם לשונות של גויים ודעת ריש לקיש שחכמים הוא שתיקנו כן שלא להוציא שם קרבן מפיהם מחשש שמא יזכירו שם שמים לבטלה וכמו שאמרו:

כי קאמר ר' יהודה בנדבה כו' פי' ור' מאיר פליג עליה וסבר שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בנדרים כ"א במה שחייבו בעולת ראייה ושלמי חגיגה דלא סגי דלאו הכי שמי הביאו להביא קרבן בנדבה שיכול להתפגל להיפסל בלן וביוצא ובטמא עיין בריש הכל שוחטין במהדורא תליתאה שפירשתי דלא פליגי ר' מאיר ור' יהודה בנדבה:

איתמר כינוין לשון הגוים פי' בבבל היו מדברים הגוים בלשון ארמי ודומה לשונם ללשון ישראל וישראל שבאותם המקומות נהגו לדבר כלשונם:

ר' יהודה לטעמיה דעביד בנדבה דלא אתי לידי תקלה דתניא וכו'. וא"ת מכל מקום בעזרה מצינו נדרי כשרים. תריץ דאפילו בעזרה אינם אומרים כי אם הרי זו דאי אמרי הרי עלי שמא תמצא טרפה ויהיו חייבים באחריותה ואתי לידי תקלה דבל תאחר. ובריש חולין דקאמר ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא הרי זו אבל עלי לא בהרי זו יכול לחלק כגון דאמר הרי זו קודם שהביאה לעזרה. הרא"ם ז"ל. וז"ל שיטה: ר' יהודה לטעמיה וכו'. דכיון דאינו מקדישה אלא תכף לשחיטה לא אתי בה לידי תקלה. והאי דלא משכחת לה דיכול לאצולי נפשיה מלבא לידי תקלה על ידי שהוא מקדיש תכף לשחיטתה אלא כדאקדשה משם נדבה דאמר הרי זו אבל היכא דקבלה עליו משום נדר לא מצי לאצולי נפשיה בהכי דאיפשר דאתי ביה לידי תקלה דכשרין מתנדבין אבל לא נודרים. עד כאן. וכתב רבינו ז"ל ושמעינן מיהא דלא מיבעי ליה לכשר למינדר או לאישתבועי במידי. פירוש הואיל ור' יהודה לא שרי להקדיש נדבה אלא בפתח העזרה. אלא כדבעי למיעבד מידי או אפילו למיתב זוזא לעניא או אפילו לפדיון שבוים. וכיוצא בהם אי איתיה לההוא מידי בידיה יתן לו מיד ואי לא לשתוק עד דהוי בידיה ויהיב ליה. ומיהו אי מצוה דגופיה הוא ומחייב בה ורמיא עליה כגון הא דאמרינן אשנה פרק זו או מסכתא זו והא אמיד נפשיה למיקם בה וחזי דמיאש מינה שרי ליה למינדר עליה לזרוזי נפשיה כדרב גידל. וכל שכן היכא דרגיל ומשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה דתנן ונדרים סייג לפרישות וכן הדין בשבועות. ותימה דהא כתיב וידר יעקב וכו'. וי"ל שעת צרה שאני דאמרינן בהגדה לאמר לדורות דשעת צרה מותר לידור בתנאי הרי זה סלע לצדקה אם אנצל מצרה זו אם יחיה בני וכיוצא בו וכענין נדרו של יעקב אבינו אם יהיה אלקים עמדי וגו' כל אשר תתן לי עשר וכו'. אבל שלא בשעת צרה אסור לידור לשום דבר אלא מה שדעתו ליתן יתן בלא נדר. ומה שנהגו לידור צדקות ושמן למאור ביום הכיפורים יש לומר דעל ידי שהוא יום הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו יתברך כשעת צרה דמי ולפיכך נודרין כדי שיעלה זכרונם לטובה ולחיים טובים וליתן (למחר) לאלתר אי אפשר. מכל מקום חייבים ליתן למחרת. הרנב"י ז"ל.

מתאוים להביא חטאת. משום דכתיב ביה כפרה לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם כדי שיתחייבו חטאת. וקשיא לי והא כתיב כי אין אדם אשר לא יחטא. ועוד שאינו מקשה מבהמתן של צדיקים גבי רבי ישמעאל שקרא ובקש להטות ובקרעו ספר תורה בחמתן בהאשה רבה. ולכן נראה לי לפרש שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לאחרים עמם על ידיהם שיהו אחרים למדים מהם כמו ר' מאיר בבית שאן ור' אמי ור' אסי בחולין ור' יוסי בכתובות דבקשו להעלות עבד לכהונה על פיו. ולכן הכא נראה לי לגרוס לפי שאינם חוטאים פירוש לפי שאין רגילים לחטוא שבכל כחם שומרים עצמן מן החטא. הרא"ם ז"ל.

להביא קרבן חטאת. משום שכתוב בו כפרה ממילא ולא על חטא היו מביאין חטאת שאין הקדוש ברוך הוא וכו'. וכיון שהיו חסידים כל כך שהיו מערימין להביא קרבן למקום זריזין הן דלא אתו לידי תקלה מדעתן. שיטה.

לפיכך היו עומדים ומתנדבים בנזירות כדי שיתחייבו קרבן שהנזיר מביא חטאת עולה ושלמים. ומיהו דוקא כי אמר כנדבתם דמשמע שמביאים אותו לשם מצוה ולא לשם על שעשו עבירה. אבל אי אמר כנדרם משמע שמביאים אותו על חטא שעשו ואין זה מנהג כשרים לכך לא אמר כלום.

חס ושלום שהחסידים הראשונים. פירוש דקסבר נזיר חוטא הוא. אלא הרוצה להתנדב עולה מתנדב כדאמרת דאדם מביא כבשתו חולין לעזרה.

שמעון הצדיק הא דאמרן. פירוש מדקאמר עליך הכתוב אומר להזיר לה' משמע דוקא כזה שהיה פרוש כל כך ראוי לנזור נזירות לה' אבל שאר בני אדם אסורים לנדור בנזיר דעוברים כשנודרים לפי שמצערין עצמן מן. היין. ואף על גב דבהאי עניניא דכתיב נזיר לה' כתיב בפירוש מאשר חטא על הנפש דמשמע דאף אותו שכוונתו לה' מיקרי חוטא. ודאי אין הכי נמי דאיכא חטא במה שציער עצמו מן היין אבל המצוה שמקבל הנזירות עליו שלא יתגבר יצרו עליו מכרעת החטא. אבל שאר נזירים שאין מקבלים כי אם משום חטא שעשו אינם בכלל נזיר לה' ואין להם מצוה בקבלה ויש להם חטא כשמצערין עצמן מיין.

אלא שציער עצמו מן היין. וא"ת ולמאן דאמר לאו חוטא הוא מאשר חטא על הנפש מאי דריש ביה. יש לומר דריש האי חטא לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים. אי נמי חטא ממש וקאי על המת שניטמא בו וכשטימא עצמו במזיד דנזיר הוא מאותן ארבעה שמביאין על המזיד כשוגג ולכן צריך כפרה. הריטב"א ז"ל.

מכאן ליושב בתענית שנקרא חוטא. מחמת כעס שרוצה לצער עצמו מכל דבר. אבל אם צריך לו לעשות כן על כל פנים שאינו יכול לעשות תשובה שלימה אם לא יכניע יצרו וירעיבנו כהאי גוונא ודאי מותר כדאמרינן התם במסכת תענית הא דצריך ליה הא דלא צריך ליה.

משום דשנה בחטא הוא. ככתוב ברש"י ז"ל. ועוד נוכל לומר כי בשביל הטומאה לבד לא קראו הכתוב חוטא שהרי שוגג הוא אלא על שם שציער עצמו שהוא עיקר האיסור והטומאה שהוא עון קל נצטרף עם עון החמור ועל כן נקרא חוטא. ולפי זה הפירוש יתיישב הגירסא שהיא בספרים דייקא נמי דכתיב מאשר חטא ולא כל אשר חטא. כלומר צריך לו כפרה על מקצת החטא אשר חטא ואיזהו חטא שחטא על נפשו שציער עצמו מן היין. הרי"ץ ז"ל.

לא כל שכן. ואף על גב דזה שלושים יום וזה יום אחד מכל מקום אותו היום הוי הרבה צער ויותר. הרא"ם ז"ל.

אית ספרים דכתיב בהו ורבנן הדין קרא בנזיר טמא ומשום דשנה בחטא הוא. וכן שמעתי דרבנן דלית להו הך דר' שמעון ור' אלעזר הקפר אמרי לן הא דקרי ליה לנזיר חוטא בנזיר טמא כתיב ומתוך שהנזירות השני שהוא נודר מחמת שנטמא הוא קרי ליה נזיר חוטא. והני רבנן היינו ר' יהודה דאמר לעיל חסידים הראשונים וכו'. ואית ספרים דכתיב והדין קרא משום דשנה. ופירכא הוא דפרכינן והא הדין קרא דקרי ליה חוטא בנזיר טמא כתיב ומשום דלא איזדהר בטומאה איקרי חוטא והיאך יליף מיניה נזיר טהור. ומשני וכו' ככתוב ברש"י ז"ל שעשה שני חטאים אחת שמיטמא ואחת שמצער. ודריש קרא הכי מאשר חטא חד על הנפש הרי תרי. הג"ה עוד יש לומר משום דשנה בחטא סובר ר' אלעזר שכל עיקר כפרתו אינה באה אלא מפני שציער עצמו מן היין שתי פעמים בטהרה ועוד איחר הצער להצטער פעם שנייה. ואף על פי שקרא ר' אלעזר הקפר ליושב בתענית חוטא מותר לישב בתענית לפי ששכר התענית מרובה על הפסד החטא. וצריך כפרה. ודומה לו תענית חלום בשבת שאמרו חכמים להתענות ולמיתב תענית לתעניתו להתכפר. וכיון דבעי כפרה למה אמרו לו להתענות. אלא שזהו הטעם ששכר התענית מרובה על חטא שבת. ומכל מקום חטא בעי כפרה. מצאתי. שיטה.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: הכא משמע דלר' אלעזר אף נזיר טהור נקרא חוטא. וקשה דבפרק קמא דנזיר אמרינן נזיר מילתא דעבירה הוא וקרי ליה נאה. ופריך אפילו לר' אלעזר הקפר דאמר חוטא דוקא נזיר טמא אבל נזיר טהור לאו חוטא מיקרי. יש לומר התם הכי פירושו נזיר טהור לא חוטא הוא ושפיר מיקרי נאה דאף על גב דאיכא חטא גביה מיהו מצות הנזירות היא מרובה על החטא של צערו. אבל לעולם ודאי בנזיר טהור נמי איכא חטא קצת. והכי אמרינן היושב בתענית חלום בשבת קורעין לו גזר דינו וחוזרים ונפרעים ממנו עונג שבת שביטל. עד כאן.

ר' יוחנן אמר כנויים לשון גוים הן וכו'. וריש לקיש אמר לשון שבדו להם חכמים כדי שלא יבא לידי הזכרת השם. והיינו דתנן נדרים סייג לפרישות דאמר מר ושמרתם את משמרתי עשו וכו'. ובכנויים דנדרים הוא דפליגי אבל בשאר כנויים לא פליגי כגון כינויי נזירות דודאי אסורים הם מן התורה כדאמרינן נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות. והיינו דלא פליגי אלא בכנויי נדרים לפי ששאר כנויים קרוב לשונם ללשון תורה שיכול להגיהן בלא דיו וקולמוס נזיק כמו נזיר חרק כמו חרם שבותה כמו שבועה במומי כמו מומתא. ואית דמפרשי דבכולהו כנויין פליגי בין דנדרים בין דנזיר בין בחרם בין בשבועה. פירוש.

לשון גוים. שבלשונות הגוים הם לשון נדר והתורה אסרה כל לשון. והאי דנקט הני לישני משום דדומין הן לגופו של דבר במקצת באות ראשונה או באות אמצעית או באות אחרונה. מיהו הוא הדין לשאר לשונות. ובמומי נמי כיון דלשון ארמי הוא ורגילות בני אדם תנייה בהדי נדר דכיון דהורגלו גוים בזה הלשון אף על פי דלא הורגלו בו ישראל הוי נדר. אבל פשיטא דאם הורגלו בו ישראל דנדר הוי בכל לשון ובלבד שיהא יודע שזה הלשון לשון נדר.

לשון שברו וכו'. כלומר חכמים בדו מלבם לגזור עליהם דהוי נדר פן יבוא לטעות בו כדפירשתי לעיל. מפי רבי. שיטה.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: לשון גוים. ואף על גב שלא הורגלו בלשון הוי נזיר ובלבד שידע שהוא לשון נזיר ומכיר בלשון. אבל אם לא היה מכיר לא כדאמר פרק שני שאין אנשי גליל מכירים בתרומת הלשכה אלמא מכיר בעינן. ואפילו היה מכיר ולא נתכוון לא הוי נדר דגמר בלבו בעינן כדחזינן לקמן גבי לא היה ברעתו אלא בחרמו של ים. ואפילו לחכמים דאמרי דצריך שאלה אינו אלא משום שלא יהא רגיל בנדר. ובלשון גוים נדר דאורייתא הוא דנדרים בכל לשון. שבדו להם חכמים וכו'. לפי שהרגילו אותם בפני כל אדם להיות נודר בו כדאמרינן טעמא לקמיה. בדו. קונטריביר"ש בלע"ז כמו אשר בדא מלבו דירבעם. עד כאן.

וכן הוא אומר החדש אשר בדא מלבו. לא גרסינן ליה שדרכו של אמורא להביא חבר ללשון המשנה ואין דרכו להביא חבר ללשון עצמו. אלא פירוש היה ובאו אחרים וגרסוהו כאלו הוא מלשון הגמרא.

טעמא מאי תקינו רבנן כינויין. פירש ר"ץ דללשון שבדו פריך אבל לשון גוים דין הוא אחר שהוא לשון. ופרכינן וכי אמר קרבן מאי הוי. ולימא קרבן ומה בכך והלא קדוש קדושה גמורה על ידי הכנויין כאלו אמר קרבן שהפקר בית דין הפקר שאם לא כן נמצאת תקנתם תקלה שמביא חולין לעזרה ואם כן מה הועילו (לשונות) לשנות לשון קרבן. ומשני חיישינן וכו' דאסור לאדם להוציא שם שמים לבטלה ואזהרתיה פרק קמא דתמורה מאת ה' אליך תירא. יש ספרים דגרסי דילמא אמר לשם קרבן. ולימא לשם קרבן דילמא אמר לשם ולא אמר וכו'. ואי לא גרסינן ליה הכי נמי קאמר. שיטה.

דלא לימא קרבן. להכי תקנו הכנויים כדי שלא יבא לידור כפי מה שכתוב בתורה ובסתמא דמילתא כל אדם הבא לידור מחזר אחר לשון התורה. והמקשה לא הבין דעת המתרץ ועל כן הקשה מאי נפקא מינה אם יאמר קרבן לימא אותו ומאי חורבא נפיק מיניה. ותירץ אינו בשביל קרבן לבד אלא דשמא יחשוב להזכיר השם עם תיבת הקרבן. והקשה מאי נפקא מינה אפילו יאמר כן בפירוש קרבן לה'. ותירץ דכוונתו לומר שמא יחשוב להזכיר השם תחלה ואחר כך קרבן. (ועוד הקשה ומאי נפקא מינה אפילו יזכירנו בפירוש קרבן לה'. ותירץ דכוונתו לומר) ועתה ביאר לו דהחשש הוא דשמא יעלה בדעתו להזכיר קרבן אחר הזכרה ולומר לה' קרבן וכשהזכיר ה' חזר בו ולא אמר קרבן ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה. הרי"ץ ז"ל.

גמ' וטעמא מאי תקינו כו' כצ"ל:

ברש"י נודרין בהן הס"ד תקינו חכמים כנויין דלא לימא כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש לשונות של כנויין גמרא לשון עובדי כוכבים כו' ונמלך מלגמור דבריו כו' משאר האותיות הס"ד ואח"כ מ"ה מאן דאמר כנויי כנויין כו' הלשון במקצת הס"ד אטו כנויין הס"ד כצ"ל:

וכי באיזו נפש חטא כו'. יבואר פ"ק דתענית ע"ש:

רא"ש ד"ה נדר במוהי. ומשום דבמוהי אינו מענין שבותה שבוקה. משמע דכן היתה גירסתו במשנה שבוקה וכ"ה בהרי"ף ובריטב"א ובשו"ע רל"ז סעיף י'. אבל התוי"ט העתיק דבריו כגירסת המשנה שלפנינו שקוקה וכ"ה בפסקיו:

רש״י ד״ה תקינו חכמים וכו' נדרים סייג לפרישות שתקנו אלו כנוים. נ"ב מלתא בעלמא ולאו היינו פירושא דההיא אלא כי ההוא נזיר דשמעון הצדיק:

ברא״ש ד"ה נדר במוהי וכו' וע"כ לאו נדר גמור הוא דאין נדר אלא מתפיס בדבר הנדור כצ"ל:

חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְאַוִּין לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת, לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יְדֵיהֶם. כתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים מהכא מקשו למה שכתבו התוספות הא דאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים, היינו דוקא במידי דאכילה אמנם בשאר מילי משכחת לה דתבא תקלה. והכא משמע דלא תבא תקלה בכל גוונא דהא מתאוין להביא קרבן חטאת ואין יכולין? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהכא איירי בצדיקים גמורים שעברו רוב ימיהם ולא חטאו דאז הם בטוחים מאתו יתברך שלא יחטאו כלל (יומא לח:) דכתיב רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א' ב, ט) דאלו מתאוין להביא קרבן חטאת ואין בא חטא על ידם כדי שיביאו, אבל קודם שעברו רוב ימיהם אז אפשר שיחטאו במידי דלית ביה איסור אכילה.

אֲבָל בִּנְזִירוּת לֹא הִתְנַדְּבוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרְאוּ 'חוֹטְאִים', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו, יא) "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". הא דקרי למניעת האדם מן המאכל בשם חטא וגם תתייחס לנפש משום דנצוצין וחלקים של נשמות מגולגלים במאכל ומשתה ועל ידי האכילה ושתיה שיעשה האדם בברכה נתקנין ועולין וכמו שאמרו על פסוק (תהלים קז, ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף, מלת 'בָּהֶם' קאי על האוכלין ומשקין ונמצא זה שנדר בנזיר ואינו אוכל ענבים ואינו שותה יין חטא לנפשו שלא תקח חלקים המגולגלים וחיסר אותה מזה הבירור והתיקון.

גמ' כולן שיטה אחת. ע' סוטה טו ע"א תד"ה סבר לה:

כדי שיתחייב קרבן חטאת. עמג"א סי' א' ובס' עולת תמיד שם כ' כוונת מהר"י אבוהב כך דמדלא התאוו החסידים להביא אשם ש"מ דס"ל דאשם בא בנדבה דמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום א"כ אנן נמי נימא יה"ר אחר אשם ודפח"ח. אלא שיש לפקפק דלמא באמת התאוו להביא אשם אלא שלא היה אפשר. דבחטאת אפשר בנודר בנזיר אבל אשם צריך לטמא עצמו בנזירותו וחלילה לחסידים לעשות כן. ועדיין צ"ע:

חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהן וכו'. אפשר דחסידים הראשונים היו מדקדקים לעשות כל המצות במחשבה דבור ומעשה כנגד נפש רוח ונשמה ולכן הגם שהיו קורין פרשת חטאת היו רוצים לקיים גם במעשה דנהי דהקורא פרשת חטאת הוי כאלו הקריב חטאת אבל היו מתאוין לקיים במעשה ממש גם כן:

(יו"ד רע"א) ר' יהודה לטעמיה דאמר אדם מביא וכו'.—בירושלמי פרק זה ותוספתא חולין פ"ב יז ובויק"ר פל"ז מוחלפת השיטה בנודר ומשלם דלעיל (ט א), דר' יהודה אמר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. ולפ"ז נכון מאד הסיום "כיצד הוא עושה מביא וכו'". אבל לנוסח הבבלי אינו מובן לענין מה א"ר יהודה אדם מביא וכו'.

אפילו תימא רבי יהודה היא. מתני' דשני בין נדר לנדבה דלר' יהודה נמי שאני ליה וכי קאמר ר' יהודה טוב נודר ומשלם היינו דאמר בלשון נדבה אבל בנדר לא אמר: מ''ש נדר דלא כו' דאתי בה לידי תקלה. כדלעיל: לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידייהן. (שאין באין) כלומר שהם מתייראים שלא יעשו שום חטא ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהם לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידיהם מה היו עושין כדי שיתחייבו קרבן שאין מביאין קרבן חטאת אלא על חטא ממש ענין אחר לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידיהם שאין באין לידי שום תקלה ושום חטא שיתחייבו קרבן חטאת: אלא הרוצה להתנדב מתנדב ומביא שלמים וכו'. אבל חטאת לא אתי בנדבה ובנזירות נמי לא היו מתנדבין שלא יקראו חוטאים ומתני' דקתני נדר בנזיר דמשמע דכשרים נודרין בנזירות לאו ר' שמעון היא: כולן שיטה אחת. דבשיטה אחת משוו דעתייהו: דנזיר חוטא הוי. משום דנדר: והדין קרא בנזיר טמא כתיב. על שם שטימא את עצמו במת קאמר קרא אשר חטא על הנפש: משום דשנה בחטא הוא. דעל שם ששנה עצמו בחטא שנזר עצמו ועוד שטימא נזירותו להכי כתיב ביה אשר חטא על הנפש והוא הדין נמי לשאר נזירין דאיקרו חוטאים וגלי רחמנא בהאי והוא הדין לכולהו ואהכי גילה בהאי משום דזה שונה בחטא שני פעמים ותולין הקלקלה במקולקל: מתני' האומר קונם. שאמר קונם ככר זה עלי: חרק. האומר ככר זה עליך חרק או שאמר נזיק נזיח פזיח הריני נזיק אם אוכל ככר זה או שאמר נזיח הוי כאילו נדר בנזיר: שבותה. שלא אוכל ככר זה או שקוקה הרי אלו כינווים לשבועה והוי כאילו נשבע ממש: נדר במוהי. כמו מומתא לשון שבועה: גמ' איתמר כינויין. דקתני במתני': רבי יוחנן אמר לשון אומות הן. דהכי משתבעי אומות וכי נדרי אז משתבעי משתעו בהני לשונות וישראל נמי כי אמר בהאי לישנא מיתסר דהתורה אמרה כי ידור בכל לשון דנדר: לשון שבדו להן חכמים. הני לשונות מצאו להם חכמים שיהו נודרין בהן: תקינו חכמים כינויין דלא לימא קרבן. בשם כדאמרינן בעלמא (עירובין ד' כא:) קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ותיקן לה אזנים דכתיב איזן וחיקר תיקן משלים הרבה שגזר על השניות כי היכי דלא לפגעו באיסורא דאורייתא הכי נמי תקינו רבנן כינויין לנדרים דהנודר בהני כינויין כאילו נודר בקרבן עצמו וכן בכינוי דחרם וכגון נמי ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח) עשו משמרת למשמרתי כי היכי דלא ליתי למינדר בנדר דאורייתא דאתי למימר נמי קרבן לה' והיינו דתנן (אבות פ''ג מי''ג) נדרים סיג לפרישות שתיקנו אלו כינויין כדי להפריש האדם מן העבירה:

ואבע''א כי קאמר ר' יהודה בנדר אבל בנדבה לא קאמר: נדבה נמי אתי לידי תקלה. ומשני ר''י לטעמיה ה''מ לשנויי כדלעיל אלא ניחא ליה לאתויי כרבי יהודה גופיה וכן בסמוך [גבי] נזירות מייתי מר' יהודה חסידים הראשונים וכו' מהאי טעמא אע''ג דהוה מצי לשנויי כדלעיל: רבי יהודה אומר אדם מביא כבשתו בעזרה. ואם תאמר וללישנא קמא דאוקמינא פלוגתייהו בנדר ואפי' בנדר שרי ר' יהודה הא דקתני בהו אדם מביא כבשתו וכו' אלמא חייש רבי יהודה לתקלה ואפי' בנדבה לא שרי אלא בכה''ג לכ''ש בנדר דמיתסר וי''ל דאיכא למימר עצה טובה קמ''ל וא''ת והא בתוספתא קתני ר' יהודה אמר טוב מזה ומזה ש''מ דלענין איסורא קאמר וי''ל דלעולם עצה טובה קמ''ל הך ברייתא ולא משום איסורא קאמר ואיידי דאיירי ר''מ טוב מזה ומזה דלענין איסור קאמר ר''מ א''ר יהודה נמי האי לישנא טוב מזה ומזה ולעולם לענין עצה טובה קמ''ל ולא לענין איסור קא''ל והשתא מסיק לישנא בתרא דנדרים אתי לכ''ע אפי' לר' יהודה וכן ללישנא קמא אפי' לר''מ בנדבה: אדם מביא כבשתו. מדנקט לשון נקיבה אלמא דבשלמים איירי ותימה דמאי תקלה שייך בשלמים והלא אין מעילה בשלמים וי''ל דנהי דמעילה ליכא איסור דאורייתא מיהא איכא כדאמר בר''ה (דף כח.) בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דאיסורא רכיב עליה: אמר אביי שמעון הצדיק כו'. תרוייהו אינם שוין ר''ש איירי בנזיר טמא כדאמר לעיל ור' אליעזר הקפר איירי בטהור וי''ל דאה''נ ולהכי לא קאמר דבר אחד אלא שיטה א' דכולהו ס''ל דנזיר חוטא טפי מרבנן דידהו וכה''ג אמרי' בהמוכר את הספינה (דף עח:): חרק חרך וכו'. אין לפרש משום דלשונות הללו נוטין קצת אחר לשון חרם אלא למאן דאמר לשון אומות נינהו דוקא [אבל] למ''ד לשון שבדו חכמים [לא דא''כ לתני נמי חרך חרט]: דשנה בחטא. בצער של יין כי חוזר ומתחיל נזירות אי נמי שנה בחטא דיין ובטומאה: כולן שיטה אחת הן. לאו דוקא שהרי שמעון הצדיק אין להוכיח דטעמא אינו אלא מפני שמתחרטין וכה''ג איכא בפרק רבן גמליאל (דף נא: ושם) כולהו סבירא להו מאמר קונה קנין גמור הר''ר יוסף זצ''ל כדפירש': דנזירות מאי איכא למימר. והלא מיד שנדר קם ליה בבל יאכל ובבל ישתה ואיכא חששא לתקלה שמא יעבור ומשני כי ההיא דשמעון הצדיק דנדר נזירות לשם שמים מאהבה ולכך קרי ליה נדבה כדכתיב (שמות לה) כל נדיב לב וא''ת והלא כל הכשרים שמתנדבים לשם שמים נודרין בלשון נדר [וא''כ] כנדרי כשרים אמאי לא אמר כלום אף כי שמא זה אינו מתכוין לשם שמים תופס שפיר הלשון כיון שיש כשרים שנודרים נזירות לשם שמים מידי דהוה אנדבת כשרים דקרבן לפירוש הר''ר אליעזר וכדפרישית לעיל וי''ל דמ''מ נדר כשר לא מיקרי כלל דנדר משמע מה שאדם נודר מדאגת יסורים מעונותיהם ולא מאהבת המקום אבל כשרים תופס שפיר דנדבה משמע מאהבה דכתיב (הושע יד) אהבם נדבה אלמא נדבה משמע מאהבה וכן בתוספ' קתני כנדבת רשעים לא אמר כלום לפי שאין הרשעים מתנדבין כלל ואע''ג דכמה מתנדבים בלשון נדבה ואומרים הרי זו עולה מ''מ לא מיקרי נדבה משום שאין עושין מנדבת לבם מאהבה רק מדאגת יסורים מעונותיהם כנדבת רשעים אינו קרויין נדבה לפי שאין עושין מאהבת המקום נדרי כשרים נמי אינו קרוי נדר כיון שאין עושין מדאגת יסורים אלא מאהבה (אלא) קרוי נדבה ולכך. קרי נזירות כשרין נדבתם אע''ג דבלשון נדר נמי דכל נזירות בלשון נדר הוא: (הדבורים כאן הם שלא כסדרן וכצ''ל בדף ע ע''ב ד''ה כהלל הזקן כו' סה''ד כלום. אח''כ ד''ה דנזירות מאי כו' אח''כ ד''ה כשהן תוהין כו'. אח''כ ד''ה ואבע''א כו' וד''ה נדבה וד''ה ר' יהודה וד''ה אדם וד''ה אמר אביי כו' אח''כ ד''ה כולן שיטה כו' אח''כ ד''ה דשנה בחטא אח''כ ד''ה חרק חרך): וכן הוא אומר בחדש אשר בדא מלבו. וכה''ג לא אשכחן בעלמא: ה''ג דלא לימא קרבן ולימא קרבן דלמא אמר קרבן לה' ונימא קרבן לה' דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן. והאי טעמא שייך בכולהו [כמו] בנדרים כדאמר הש''ס בנזיר דלא לימא לה' הריני נזיר כדכתיב נזיר להזיר לה' (במדבר ו) וחרם דלא לימא לה' חרם דכתיב אשר יחרם איש לה' (ויקרא כז) וכן שבועה דכתיב שבועת ה' תהיה וגו' (שמות כב) ומשום דעיקר מכילתין בנדרים נקט לפרושי הכי בנדרים דוקא:

ר"ן
תני נודב ומקיים. ור' יהודה דריש להו לקראי כר' מאיר דטוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר מיהו בהא פליג עליה דר' מאיר דלרבי מאיר קרא דנקט נודר הוא הדין לנודב ולדידיה דוקא נודר אבל נודב טוב מזה ומזה: רבי יהודה לטעמיה. דאמר דכשרין מתאוין להביא קרבנות של חובה ומתוך כך הם נודרין בנזיר וכיון שלכוונה זו הם עושים מיקרי נדבה: ד' מיני לחמה. חמץ וג' מינים של מצה חלות רקיקין רבוכין: כולן בשיטה אחת הן. מיהו לא אמרו ממש דבר אחד דלשמעון הצדיק דוקא נזיר טמא הוא שנקרא חוטא ולאו משום דמצער עצמו אלא משום דמתחרט ואילו לר' שמעון ולר' אלעזר הקפר אפילו נזיר טהור נקרא חוטא מיהו כולן שוין דאיכא חטא בנזירות: והדין קרא בנזיר טמא כתיב. לר' שמעון ולרבי אלעזר הקפר פריך דאילו לשמעון הצדיק לא קשיא מידי דאיהו קאמר דוקא נזיר טמא נקרא חוטא: משום דשנה בחטא. שציער עצמו ונטמא ויתורא דעל הנפש קא דריש דאי מחטא טומאה בלחוד קאמר הוה ליה למיכתב מאשר חטא ותו לא על הנפש ל''ל: מתני' הרי אלו כנויין לחרם. ובגליל אפילו בסתם אסור דמשמע חרמי גבוה לפי שאין מכירין בחרמי כהנים וביהודה דוקא במפרש חרם של בדק הבית וכדאיתא לקמן בפ' ואלו מותרין (דף יח:): נדר במוהי הרי אלו כנויין לשבועה. במוהי כנוי למשה בשבועת משה כדכתיב (שמות ב) ויואל משה והכי איתא בירושל' והאי דקאמר נדר במוהי ולא קאמר שבותה שקוקה במוהי אפרש בגמ' בס''ד: גמ' לשון אומות הם. דקרו קרבן בהני לישני: שבדו להם חכמים. שחדשו מלבם: דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן. ומש''ה תקנו קונם כי היכי דלימא קונם בלחוד דאילו אמר קרבן אמר לשם כלישנא דקרא ובחרמים נמי אע''ג דביהודה לא סגי ליה בחרם בלחוד שסתם חרמים ביהודה אינם לבדק הבית מיהו אם אמר חרם הוא אמר לשם כדכתיב אבל כי אמר חרך כיון דלאו לישנא דקרא הוא לא הוה אמר לשם אלא לבדק הבית: