נדרים י ע"ב

מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה לה' תודה לה' שלמים ת''ל {ויקרא א-ב} קרבן לה' וק''ו ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן אמרה תורה קרבן לה' לבטלה על אחת כמה וכמה לימא כתנאי בש''א כינויי כינויין אסורין ובה''א כינויי כינויין מותרין מאי לאו מ''ד כינויי כינויין אסורין קסבר (כינויי) כינויין לשון אומות הן ולמ''ד מותרים קסבר לשון שבדו להן חכמים לא דכולי עלמא כינויין לשון אומות הן וב''ש סברי בהני נמי משתעי אומות ובית הלל סברי בהני לא משתעי אומות ואיבעית אימא ב''ש סברי גזרינן כינויי כינויין משום כינויין וב''ה סברי לא גזרינן כינויי כינויין משום כינויין: ה''ד כינויי כינויין דנדרים תני רב יוסף מקנמנא מקנחנא מקנסנא ה''ד כינויי כינויין דחרם תני מפשאה חרקים חרכים חרפים כינויי כינויין דנזירות תני רב יוסף מחזקנא מנזחנא מפיחנא איבעיא להו מיפחזנא מאי מיתחזנא מאי מיתעזנא מאי אמר ליה רבינא לרב אשי קינמא (קינמא) מאי קונם קאמר או דילמא {שמות ל-כג} קינמן בשם קאמר א''ל רב אחא בריה דרב חייא לרב אשי קינה מאי קינה של תרנגולין קאמר או דילמא לשון דקונם תיבעי כינויי כינויין דשבועה ה''ד שבואל שבותיאל שקוקאל שבואל שבואל בן גרשום משמע אלא שבובאל שבותיאל שקוקאל מהו אמר שמואל אמר אשיבתא לא אמר כלום אשקיקא לא אמר כלום קרינשא לא אמר כלום: נדר במוהי הרי אלו כינויין: תניא רשב''ג אומר האומר במוהי לא אמר כלום במומתא דאמר מוהי הרי אלו כינויין לשבועה:
מתני' האומר לחולין שאוכל לך לא כשר ולא דכי טהור וטמא נותר ופיגול אסור כאימרא כדירים כעצים כאשים כמזבח כהיכל כירושלים נדר באחד מכל משמשי המזבח אע''פ שלא הזכיר קרבן ה''ז נדר בקרבן רבי יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

ותניא, רבי שמעון אומר: מנין שלא יאמר אדם הבא להקדיש קרבן, "לה' עולה", או "לה' מנחה", או "לה' תודה", או "לה' שלמים" -

תלמוד לומר [ויקרא א]: "קרבן לה'".

מלמד הכתוב, שיש להקדים ולומר "קרבן" או את שם הקרבן, לפני שמזכיר עליו את שם ה'.

והדברים קל וחומר הם:

ומה זה, שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן, אמרה תורה, החמירה התורה, ואמרה שעליו להזהר ולומר "קרבן לה'", ולא "לה' קרבן", כי שמא יחזור בו אחרי אמירת שם ה' ולא יקדיש את הקרבן, ונמצא מוציא שם שמים לבטלה, אם כי לא התכוון לכך -

המוציא שם שמים לבטלה בכונה - על אחת כמה וכמה חמור מעשהו.

לימא, האם יש לנו לומר, שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, כתנאי היא? דתניא -

בית שמאי אומרים: כינויי כינויין - אסורין.

ובית הלל אומרים: כינויי כינויין - מותרין. מאי לאו, מאן דאמר [בית שמאי] שכינויי כינויין אסורין - קסבר שהכינויין לשון אומות הן, ולכן גם כינויי כינוייהם אסורים, שגם הם לשון אומות.

ואילו למאן דאמר [בית הלל] כנויי כינויים מותרים - קסבר, שהכינויים הם לשון שבדו להן חכמים, ורק כינויים חידשו חכמים, ולא כינויי כינויים.

ודחינן: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.

אלא, דכולי עלמא סברי שכינויין - לשון אומות הן.

ובית שמאי סברי: בהני כינויי כינויים נמי משתעי מדברים בהם האומות.

ואילו בית הלל סברי: בהני כינויי כינויים, לא משתעי אומות. שאין כנויי הכינויים מעיקר השפה של האומות, אלא יש המשבשים את השפה ומדברים בכינויי כינויים, ואין זו לשון האומות.

ואיבעית אימא, בכך נחלקו:

בית שמאי סברי: גזרינן כינויי כינויין משום כינויין.

ובית הלל סברי: לא גזרינן כינויי כינויין משום כינויין.

ועתה דנה הגמרא, היכי דמי "כינויי כינויין" דנדרים?

תני רב יוסף: מקנמנא, מקנחנא, מקנסנא.

היכי דמי כינויי כינויין דחרם? תני מפשאה: חרקים, חרכים, חרפים.

והיכי דמי כינויי כינויין דנזירות?

תני רב יוסף: מחזקנא, מנזחנא, מפיחנא.

איבעיא להו: מיפחזנא, מאי? מיתחזנא, מאי? מיתעזנא, מאי?

אמר שאל ליה רבינא לרב אשי: קינמא, מאי?

האם קונם קאמר, או דילמא [שמות ל] "קינמן בשם" קאמר?

אמר שאל ליה רב אחא בריה דרב חייא לרב אשי: קינה, מאי?

האם קינה של תרנגולין קאמר, או דילמא לשון דקונם קאמר?

ומסקינן: תיבעי! נשארות כל השאלות הללו בספק!

עוד דנה הגמרא:

כינויי כינויין דשבועה, היכי דמי? -

שבואל, שבותיאל, שקוקאל.

ופרכינן: שבואל - הרי שבואל בן גרשום משמע!

אלא כך יש לומר: שבובאל, שבותיאל, שקוקאל.

אמר שמואל: אמר אשיבתא - לא אמר כלום.

אשקיקא - לא אמר כלום.

קרינשא - לא אמר כלום. שנינו במשנה: נדר במוהי - הרי אלו כינויין לשבועה!

ומביאה הגמרא ברייתא המבארת את המשנה:

תניא, רשב"ג אומר: האומר "במוהי" - לא אמר כלום, כי "מוהי" הוא כינוי למשה רבנו, ולא לשבועה.

ורק האומר "במומתא דאמר מוהי" [בשבועה שאמר ונשבע משה] - הרי אלו כינויין לשבועה.

מתניתין:

המשנה שלפנינו שונה שלש הלכות בלשונות הנדר.

בשתי ההלכות האחרונות מתחילה המשנה לעסוק במי שנודר על ידי התפסה בדבר הנדור, וגם במשניות הבאות בהמשך, יהיה הנידון "נדר בהתפסה".

א. ההלכה הראשונה עוסקת במי שנודר, ומזכיר בלשונו דבר היתר, עליו לשלול בלשונו את ההיתר כדי שיאסר, וכיון שהוא שולל את ההיתר, הרי גם אם אינו אוסר במפורש, אמרינן "מכלל לאו אתה שומע הן", ובלשון הזאת הוא נודר ואוסר את הדבר.

ומביאה לכך המשנה ארבע דוגמאות:

האומר לחברו -

א. לא חולין [הגהת הב"ח. ולפי הר"ן גורסים "לחולין" בפת"ח תחת הלמ"ד, שמשמעותו היא: לא חולין] יהא מה שאוכל לך.

ומכלל לאו אתה שומע הן: מה שאוכל לך, לא יהיה נחשב כחולין המותרים באכילה, אלא הוא יהיה אסור כקרבן, האסור באכילה!

והיינו, כיון שהזכיר חולין, שהם דבר היתר, חייב הוא להוסיף לפני המילה "חולין" את המילה "לא", כדי לשלול את ההיתר [לפי גירסת הב"ח. ולפי הר"ן, יש לו להוסיף את האות למ"ד כשהיא מנוקדת בפת"ח, ["לחולין"], שגם הוספה זו שוללת את ההיתר.

ב. לא כשר [לקרבן] יהיה מה שאוכל לך.

מה שאוכל לך - יהא כמו קרבן פסול.

ג. לא דכי [לא יהא טהור לקרבן] מה שאוכל לך.

מה שאוכל לך יהא אסור, כמו קרבן טמא, שאינו ראוי לקרבן כיון שאינו טהור.

ד. לא טהור לקרבן, יהא מה שאוכל לך.

ודוגמה זאת שוה לקודמתה, ורק החילוק הלשוני שבין "דכי" ובין "טהור" יש ביניהם.

ב. ההלכה השניה במשנתנו, עוסקת במי שהזכיר בנדרו לשונות של איסורי קרבן. ובלשונות אלו הוא לא מוסיף דברי שלילה לפניהם, ואף לא מוסיף בהם את כ"ף הדמיון, אלא אומרם כמות שהם.

חלות הנדר נעשית על ידי התפסה בקרבן, שהוא דבר הנדור.

ומביאה המשנה מספר דוגמאות לכך:

האומר לחברו -

א. מה שאוכל לך יהא טמא!

שמשמעותו, יהא אסור כבשר קרבן טמא.

ב. מה שאוכל לך יהא נותר!

שמשמעותו, יהא אסור כבשר קרבן שנותר אחר זמן אכילתו. ^[1]

ג. וכן מה שאוכל לך יהא פיגול!

שמשמעותו, יהא אסור כבשר קרבן שעבד הכהן את עבודות הדם שלו במחשבת פיגול.

בכל אלו חל נדרו, והרי הוא אסור.

ג. ההלכה השלישית במשנתנו, מבארת אופן שבו מדמה הנודר את איסור נדרו לדבר שיש בו קדושה. ובכל הדוגמאות לכך, להלן, מופיעה כ"ף הדמיון -

הלכה זאת עוסקת במי שמתפיס בדבר הנדור, הקדוש בקדושת פה, בקדושה הקשורה בענין של קרבן. ^[2]

האומר: דבר זה [אסור] עלי - כאימרא [כטלה של קרבן]. ^[3]

או כ[בהמות קרבן הנמצאות ב]דירים, בלשכת הטלאים הסמוכה לעזרה.

או כעצים, שני גזרי עצים של המערכה.

או כאשים, כאש שעל גבי המזבח. ^[4]

או כמזבח, שמשמעותו כקרבנות המזבח. ^[5]

או כהיכל, שמשמעותו כקרבנות שמזים דמם בהיכל.

או כירושלים, שמשמעותו כקרבנות הקרבים בירושלים. ^[6]

או שנדר באחד מכל הכלים שהם משמשי המזבח, כגון כף ומחתה ומזרק -

בכל אלו, אע"פ שלא הזכיר בדבריו "קרבן"

- הרי זה כמי שנדר, והתפיס נדרו בקרבן.

רבי יהודה אומר: האומר "ירושלים" בלא כ"ף הדמיון - לא אמר כלום. וכפי שיתבאר להלן.

הערות

^[1] הגמרא מעמידה שמדובר כאן בנותר של בשר עולה שלא הוקטר. ואף על פי שבנותר של עולה יש שני איסורים אכילה: האחד, של קרבן עולה, שהוא חל בהקדש פיו והוא דבר הנדור, והשני של נותר, שלכאורה הוא דבר האסור, שאסרתו תורה בגלל שנותר הבשר אחר זמן הקרבתו - בכל זאת מועילה התפסתו ב"נותר", לפי שגם איסור הנותר נובע מפני קדושת הקרבן. תוס' בדף יב א.

^[2] לפי הרמב"ם [פרק א מנדרים הלכה יד], כל המתפיס בקדושות שלהלן, כיון שהן קדושות הנוגעות לקרבן, נחשב הדבר כאילו אמר הנודר "הרי עלי דבר זה כקרבן".

^[3] ככבש התמיד. רבי יוחנן בירושלמי. ר"ן. ואף על פי שלא אמר במפורש שמתפיס בכבש התמיד, סתם נדרים להחמיר. ר"ן. ואילו ריש לקיש, בירושלמי, סבור שהוא מתפיס בטלה שהוקדש לעולה על ידי אברהם אבינו [עיין בנועם ירושלמי].

^[4] התוס' מבארים שהכונה של המשנה היא לקרבן, הנקרא "אשה ריח ניחוח". או כפי שמבאר הירושלמי, שמדובר במי שמתפיס בשלהביות של מזבח. והוסיפו התוס', שאש של מזבח מועלין בו כדאיתא במסכת יומא [מו ב]. וכונת התוס' לומר, שיש כאן התפסה בקדושת האש, והוכיחו שיש באש קדושה מכך שמועלין בה. אלא מה שכתבו התוס' "כדאיתא ביומא [מו ב] ", צריך עיון רב, כי אין שם שום מקור לכך. וביאר ה"צפנת פענח", שכונת התוס' היא לגמרא ביומא דף כא ב, שאש של מזבח יש בה ממש [ומפרש רש"י שיש ממש בשלהבת]. והוכיחו התוס' מכאן שיש בשלהבת הזאת מעילה, כי בדבר שאין בו ממש, כמו קול מראה וריח, אין מעילה [והסימון לדף מו ב אינו מבעלי התוס', שהרי בימיהם לא הודפס עדיין הש"ס, ולא היתה חלוקת הדפים שיש כיום].

^[5] ירושלמי.

^[6] ירושלמי. והרא"ש כתב, שירושלים עצמה היתה קדושה, לפי שחומת ירושלים ומגדלותיה היו נבנים מהכסף של שיירי הלישכה.

מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' תודה", "לה' שלמים" — תלמוד לומר: "קרבן לה'" (ויקרא א, ב), שיקדים ויאמר "קרבן", שאם יאמר "לה' קרבן" שמא לא יסיים את דיבורו ולא יהיה בכך משום הקדשת קרבן, ונמצא מוציא שם שמים לבטלה.

וקל וחומר: ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן — אמרה תורה שידקדק ויאמר "קרבן לה'", מי שמזכיר שם שמים לבטלה — על אחת כמה וכמה שעובר עבירה חמורה.

א ומציעים: לימא [האם לומר] שמחלוקת זו של ר' יוחנן וריש לקיש כמחלוקת תנאי [תנאים] היא, ששנינו, בית שמאי אומרים: כינויי כינויין — אסורין. שאם אמר כינויים שאינם אלה המפורשים במשנה, אלא ביטויים אחרים הדומים להם — אף הם אוסרים משום נדר. ובית הלל אומרים: כינויי כינויין — מותרין.

מאי לאו [האם לא] צריך לפרש כך: מאן דאמר [מי שאומר] כינויי כינויין אסורין, קסבר [סבור הוא] (כינויי) כינויין לשון אומות הן, ולכן כינויי כינויים הדומים להם אף הם אסורים. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מותרים, קסבר [סבור הוא] שכינויים עצמם הם לשון שבדו (יצרו) להן חכמים, והם קבעו רק מילים מסויימות ולא מילים אחרות, אף שהן דומות להן?

ודוחים: לא, אפשר לפרש כי דכולי עלמא [שהכל] סבורים כי כינויין עצמם לשון אומות הן, ויש להסביר את המחלוקת כך: בית שמאי סברי [סבורים] כי בהני נמי משתעי [באלה, כינויי כינויים גם כן מדברים] אומות, ובית הלל סברי [סבורים] כי בהני [באלה] לא משתעי [מדברים] אומות.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: כינויים עצמם לשון אומות הם, אלא בית שמאי סברי [סבורים] כי גזרינן [גוזרים אנו] כינויי כינויין משום כינויין, ואוסרים גם בהם. ובית הלל סברי [סבורים] שלא גזרינן [גוזרים אנו] כינויי כינויין משום כינויין.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הם בדיוק] כינויי כינויין של נדרים? תני [שנה] רב יוסף, אלה הם: "מקנמנא" "מקנחנא" "מקנסנא". שבונה פועל מן המלה שהיא כינוי לקרבן. ועוד שואלים: היכי דמי [כיצד הם בדיוק] כינויי כינויין של חרם? תני [שנה] החכם מפשאה: "חרקים" "חרכים" "חרפים". ועוד: מה הם כינויי כינויין של נזירות? תני [שנה] רב יוסף: "מחזקנא" "מנזחנא" "מפיחנא".

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: האומר לשון מסובכת יותר "מיפחזנא" מאי [מה] הדין? "מיתחזנא" מאי [מה] דינו? "מיתעזנא" מאי [מה] יהא דינו? וכן אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אם אמר "קינמא" (קינמא) מאי [מה] דינו? וצדדי השאלה: האם לשון "קונם" קאמר [אומר] ורק שינה את הלשון, או דלמא [שמא] "קנמן בשם" (שמות ל, כג) קאמר [אמר, התכוון] ולא התכוון כלל לקונם?

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב חייא לרב אשי: אם אמר "קינה" מאי [מה] היתה כוונתו? האם קינה (קן) תרנגולין קאמר [אומר], או דילמא [שמא] לשון של קונם? לכל השאלות האלה לא נמצאה תשובה, ומשאירים את השאלה בתיבעי [תישאל] השאלה במקומה.

ועוד שואלים: כינויי כינויין של שבועה היכי דמי [כיצד הם בדיוק]? ומשיבים: "שבואל" "שבותיאל" "שקוקאל". ושואלים: מדוע נאמר כן על לשון שבואל? הלא שבואל בן גרשום משמע, שם פרטי הוא, ומדוע נאמר שהוא כינוי לשבועה! אלא כך היתה השאלה: האומר "שבובאל" "שבותיאל" "שקוקאל" מהו דינו? אמר שמואל: אם אמר "אשיבתא" אף על פי שיש בו מעין דמיון לכינוי של שבועה — לא אמר כלום, "אשקיקא" — לא אמר כלום, "קרינשא" — הדומה קצת לקונם — לא אמר כלום.

ב שנינו: "נדר במוהי הרי אלו כינויין". תניא [שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר "במוהי" — לא אמר כלום, לפי שאין משמעות ללשון "מוהי", אבל אם אמר "במומתא [בשבועה] שאמר מוהי" — הרי אלו כינויין לשבועה.

ג משנה האומר "לחולין שאוכל לך" שמתפרש כמו "לא חולין" = אינו חולין (כלומר, קודש הוא) יהא מה שאוכל משלך, או שאמר "לא כשר" ו"לא דכי", שפירושו לא "טהור", ו"טמא", "נותר" ו"פיגול" — הרי זה אסור.

כאימרא [כשה של תמיד], כדירים של בהמות הקרבן, כעצים של מזבח, כאשים, כמזבח, כהיכל, כירושלים. או נדר באחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר במפורש שם קרבן — הרי זה נדר בקרבן. ר' יהודה אומר: האומר "ירושלים" לא אמר כלום.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

From where is it derived that a person should not say: To the Lord a burnt-offering, or: To the Lord a meal-offering, or: To the Lord a thanks-offering, or: To the Lord a peace-offering, but should mention the offering first and then state that it is for the Lord? The verse states: “An offering to the Lord” (Leviticus 1:2). The reason for this is that if one first says: To the Lord, perhaps he will change his mind and not complete the sentence in order to avoid consecrating the offering, and he will have uttered the name of God in vain.

And it is an a fortiori inference: Just as with regard to this individual discussed in the baraita, who intended to mention the name of Heaven only upon an offering, the Torah said that he should say: An offering to the Lord, in order to avoid possibly mentioning the name of God in vain, with regard to one who actually mentions the Divine Name in vain, all the more so it is clear that he has committed a severe transgression.

The Gemara suggests: Let us say that this dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish is parallel to a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita that Beit Shammai say: If one expresses a vow with substitutes for the substitute terms mentioned in the mishna, the vow takes effect and the items are forbidden. And Beit Hillel say: If one expresses a vow with substitutes for the substitute terms mentioned in the mishna, the vow does not take effect and the items are permitted.

What, is it not correct that the one who says that a vow expressed with substitutes for the substitute terms mentioned in the mishna takes effect and that the item is consequently forbidden likewise holds that substitutes for the language of vows are terms from the language of other nations, and therefore substitutes for those terms, which are also from foreign languages, should be equally acceptable? And similarly, according to the one who says that the vow does not take effect and the item is permitted, it must be that he holds that these terms are language that the Sages devised. Consequently, substitutes for those terms, which the Sages did not declare to be acceptable terms for expressing a vow, do not cause a vow to take effect.

The Gemara responds: No, it is possible that everyone holds that substitutes for the language of vows are terms from the language of other nations, and Beit Shammai hold that the nations speak using these substitutes for the terms mentioned in the mishna also, and Beit Hillel hold that the nations do not speak using these terms.

And if you wish, say an alternate response: Substitute terms themselves are terms from a foreign language. Beit Shammai hold that we issue a decree with regard to substitutes for the substitute terms mentioned in the mishna, despite the fact that these terms themselves are not valid terms even in a foreign language, due to a concern that if they are not considered to express a vow, one will come to act leniently with regard to a vow expressed with the substitute terms mentioned in the mishna. And Beit Hillel hold: We do not issue a decree with regard to substitutes for the substitute terms mentioned in the mishna due to a concern that one will come to act leniently with regard to a vow expressed with the substitute terms themselves.

The Gemara asks: What are the circumstances of substitutes for substitute terms for vows? Rav Yosef teaches that they include the following terms: Mekanamna, mekanaḥna, and mekanasna. These are verb forms of the terms konam, konaḥ, and konas respectively, mentioned in the mishna. The Gemara asks: What are the circumstances of substitutes for substitute terms for dedication [ḥerem]? The Sage Mafsha’a teaches: Ḥarakim, ḥarakhim, and ḥarafim. The Gemara continues: What are the substitutes for substitute terms for naziriteship [nezirut]? Rav Yosef teaches: Meḥazakna, menazaḥna, and mafiḥna.

A dilemma was raised before the Sages: If one uses the term mifḥazna, what is the halakha? If one uses the term mitḥazna, what is the halakha? If one uses the term mitazna, what is the halakha? Ravina said to Rav Ashi: If one uses the term kinma, what is the halakha? Is he saying that the item should be like a konam, in which case the vow takes effect, or perhaps he is saying sweet cinnamon [kineman besem] (see Exodus 30:23) and does not intend to express a vow with the word konam?

Rav Aḥa, son of Rav Ḥiyya, said to Rav Ashi: If one uses the term kina, what is the halakha? Is he saying this term in reference to a chicken coop, which is also called a kina, or perhaps it is a term for konam and expresses a vow? With regard to these cases, the Gemara says: The dilemma remains unresolved.

The Gemara asks: What are the circumstances of substitutes for substitute terms of oaths [shevua]? The Gemara answers that this category includes the terms shevuel, shevutiel, and shekukael. The Gemara asks: Why is the term shevuel included? This word indicates Shevuel, son of Gershom, the proper name of an individual (see I Chronicles 26:24), and therefore it should not be considered a substitute term for an oath. Rather, the list of terms includes shevuvael, shevutiel, and shekukael. What is the halakha? Shmuel said: If he said ashivta he has not said anything, despite the fact that there is some similarity between this term and the word oath [shevua]. Similarly, if he said ashkika he has not said anything. If he said karinsha he has not said anything, although it is somewhat similar to konam.

§ It is taught in the mishna: If one used the terms shevuta or shekuka, or took a vow with the term mohi, these are substitute terms for an oath. It is taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: One who says that he is taking an oath by mohi has not said anything. However, if he says: By an oath [bemomata] that Mohi said, these are valid substitute terms for an oath.

MISHNA: If one says to another: That which I eat of yours shall be considered laḥullin, it is interpreted as though he said: La ḥullin, not non-sacred, and the food is thereby forbidden to him. Similarly, if he said that food shall be considered not valid or not dekhi, i.e., not ritually pure, or if he said the food shall be considered an offering that has become ritually impure, left over [notar], or piggul, i.e., an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its appointed time, it is forbidden.

If one says that food shall be considered like the lamb of the daily offering, like the animals designated as offerings and kept in special enclosures, like the wood of the altar, like the fires on the altar, like the altar, like the Sanctuary, or like Jerusalem, or if he took a vow with any of the accessories of the altar, although he did not explicitly mention that the food should be like an offering, it is considered a vow that associates a different item with an offering. Rabbi Yehuda says: One who says that an item shall be considered Jerusalem, instead of saying that it shall be considered like Jerusalem, has not said anything.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

האומר לחולין שאוכל לך לא כשר לא דכי טהור וטמא נותר ופיגול אסור כאימרא כדירים כעצים כאשים כמזבח כהיכל כירושלים נדר באחד מכל משמשי המזבח אע"פ שלא הזכיר קרבן ה"ז נדר בקרבן ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום:

ובית הלל סברי הכי לא משתען עכו"ם. מסתברא דהכי קאמר, אע"פ שיש מקצתם שאומרים כן, אין עיקר הלשון כן, אלא בלעגי שפה, דאי משתעא ולא משתען כלל קאמרי מי פליגי אם יש בעולם כן, ומי ידעי בית הלל כולי עלמא, ובית שמאי דאמרי דמשתען לאו מן הסברא קאמרי, דמילתא דלא לתיא בסברא היא, אלא שיודעין בבירור שמקצתם משתען הכין.

אי בעית אימא בית שמאי גזרי כינויין כינויין כו'. פירוש ולעולם לכולי עלמא לשון עכו"ם הם.

נדר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה. משמע דבלשון זה ממש הוא שצריך לומר, הא אם אמר במוהי ולא אמר נדר לא אמר כלום, עד שיאמר נדר במוהי, ואיני יודע למה צריך לומר נדר.

גמרא: רשב"ג אומר במוהי לא אמר כלום. יש מפרשים דרשב"ג לא פליג אמתני', אלא לא משמע ליה בי"ת במוהי בי"ת השמוש, אלא יסוד בתיבה, ומשום הכי לא אמר כלום, ולומר דלא תניא במוהי אלא מוהי, ולעולם דאמר נדר מוהי. ויש מי שפירש דרשב"ג פליג אמתני', ולדידיה אפילו לא אמר נדר מוהי, אלא מוהי לחוד הוי כנוי לשבועה.

מתני': לחולין שאוכל לך אסור. ולחולין בפתח תחת הלמ"ד גרסינן, וקמ"ל דאף על גב דאיכא למימר תיבה אחת היא, ולחולין יהא מה שאוכל לך קאמר, אפילו הכי אסור, וטעמא משום דסתם נדרים להחמיר, כדתנן במתניתין בפרקא דאלו נדרים מותרין (לקמן נדרים יח, ב) והיינו טעמא נמי דטמא וטהור שאסור, דלא אמרינן דבתרומה קא מתפיס דהוי דבר האסור ולישתרי, משום דסתמן להחמיר הוא כקרבן דשייך ביה טהור וטמא קאמר.
ירושלמי (כאן פ"א ה"ג): כדירים של עצים, כדירים של קרבנות, כעצים כשני גזירי עצים, כאשים כשלהובית של אש, כמזבח כקרבנות המזבח, כהיכל כקרבנות ההיכל, כירושלים כקרבנות ירושלים, נדר באחד מכל משמשי מזבח, כגון כף ומחתה ומזרק, ר' יודא אומר האומר ירושלים לא אמר כלום, שלא נתכוון אלא לעצים ולאבנים שבה.

מתני' לחולין שאוכל לך לכשר לדכי אסור. פי' כלן בפתחות הלמ"ד ואע"פ שכשאומר כן בפיו דומה תיבה אחת תולין להחמיר שרוצה בו שתי תיבות לא חולין לא כשר לא דכי וטעמא דאסור משום דהכי קאמר מה שאוכל משלך לא יהא חולין ולא כשר ולא דכי אלא קרבן והוי יד הנדר ואע"פ שהיה אפשר לפרש לחולין תיבה אחת כאומר חולין שאוכל לך שהוא מותר סתם נדרים להחמיר עד שיפרש להקל וכן בשאומר לכשר או לא כשר ר"ל שלא יהא מה שאוכל משלו כשר אלא פסול ואמרינן דעל פסולי המוקדשים נתכוין שהוא דבר הנדור וכן כשאומר לא דכי אלא טמא אמרינן דעל קדש טמא קאמר ולא לחזיר טמא שהוא איסור גברא דסתם נדרים להחמיר וכן כשאומר טהור יהא מה שאוכל לך לא אמרינן (ב) דלעוף טהור נתכוין דאסור גברא אלא לקדש טהור דהוי אסור חפצא ואסור ובכלן אם פירש להקל מותר כדכתיבנא לעיל:

פגול נותר ה"ז אסור. דפגול ונותר דבר הנדור הם וכן אם אמר דבר זה אסור עלי כאימרא אסור דעל כבש התמיד דיינינן ליה דקאמר שהוא קדש וכן כדירים על הבהמות המוקדשות שהם בדיר ולא על של חולין וכשאמר כעצים אמרינן דכעצי המערכה קאמר וכן כירושלים אסור דקסבר אבני ירושלים קדושות הן:

נדר באחד מכל משמשי מזבח. פי' מכלי שרת שהם קדש אע"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר:

ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום. פי' משום דלא אמר כירושלים דאסר ת"ק אבל אמר כירושלים מודה ר' יהודה ובמתניתא אמרי' לר' יהודה דאפילו אמר כירושלים לא אמר כלום דקא סבר ירושלים לא מקדשא ותרי תנאי נינהו אליבא דר' יהודה ולית הלכתא כוותיה בחדא מינייהו:

והא דאסרינן באומר כאימרא כדירים לא תיקשי לך למאי דקי"ל כרבא בפ' שבועות שתים בתרא [דף כ.] דליכא התפסה בנדר ושבועה דהתם הוא באמר זה כזה אבל הכא מיירי בנזכר שם איסור בככר זה שאומר ככר זה אסור עלי כאימרא והוי נדר גמור אי נמי אפילו באומר ככר זה כאימרא ולאו למימר דחשיבה התפסה וליהוי נדר גמור אלא לומר דמיחייב משום ידות דדיינינן דיבוריה דבעי למימר זה אסור כזה ובהא מודה רבא דמיחייב משום ידות ולא קאמר אלא דמתפיס בנדר לא חשיב נדר גמור משום דלהתפיס ביה קדושה דאידך דאתפיס ביה דהא לא תפיס וכדבעינן לפרושי קמן אבל דעת רבינו ז"ל דמתני' התפסה גמורה היא ונדר גמור כשאמר זה כזה ולא פליג רבא אלא במתפיס בשבועה דלאו שבועה היא מפני שהשבועה איסור גברא ואין איסור בגוף הדבר אשר יתפיס בו כשיאמר זה כזה ואי אמרינן דבעיא למימר לא יאכל זה כזה הא לאו מידי דמתפיס הוא אבל בנדר דאיסור חפצא שפיר מתפיס ביה קדושתיה שאומר זה כזה ומודה ביה רבא ואביי סבר דאפילו בשבועה שייכה התפסה שלא יאכל זה כזה וכמו שהאריך רבינו ז"ל לקמן באידך פירקא ואין זו שיטתנו כמו שנפרש במקומו בע"ה:

וב"ה סברי. דאין לנו לתפוס אלא עיקר הלשון:

תני רב יוסף מקנמנא. יראה שכך היה מקובל רב יוסף שלעגי השפה שבאותו הלשון מדברים כן וכן הנך לשונות דמבעיא ליה יש שהיו אומרים שהמופלגים בעלוג היו המדברים כן:

מפשאה. שם חכם:

שבואל שבואל בן גרשם משמע. ואין דרך לעשות שבועה שם של אדם:

במוהי לא אמר כלום. שנראה שהבי"ת היא משם התיבה ואין במשמעותיה כלום והיינו טעמא דבמומתא אבל מוהי ומומתא הן כנויין לשבועה דשבועה מתרגמינן מומתא ומוהי דומה לאומי וישבע מתרגמינן ואומי:

מתני' לחולין שאוכל לך. הלמ"ד נקוד בפתח והוי כמו לא חולין ומשמעו לא חולין אלא קרבן ליהוי מה שאוכל לך:

לא כשר. משמע לא כשר אלא פסול והיינו קדשים דשייך בהו כשרות ופסלות:

לא דכי. לא מותר כמו איל קמצא דכן (עדיות פ"ח מ"ד) משמע לא מותר אלא אסור והיינו קדשים אע"ג דנבלה וטרפה נמי אסורין התנן לקמן בפ"ב (דף יח:) דסתם נדרים להחמיר דכיון דדעתו להתפיסו בנדר אמרינן דלדבר הנדור נתכוון:

טהור טמא נותר ופגול אסור. אם אמר טהור או טמא שאוכל לך דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה ואע"ג דתרומה נמי שייך בה טומאה וטהרה סתם נדרים להחמיר:

נותר. קדשים שנתותרו:

פגול. שחשב עליהם בשעת עבודה לאכלם חוץ לזמנן או חוץ למקומן:

אסור. לפי שהתחיל בכ"ף הפסיק באיסורא:

כאימרא. כטלה הקרבן:

כדירים. כלשכת העצים או כלשכת הטלאים:

כעצים. שני גזרי עצים:

כאשים. כקרבנות. ירושלמי כאש המזבח:

כהיכל כירושלים. קסבר חומת העיר ומגדלותיה משירי הלשכה אתו. ירושלמי כמזבח כקרבנות המזבח כהיכל כקרבנות ההיכל כירושלים כקרבנות ירושלים והכי מסתבר דהא לא קאמר כחומת ירושלים:

באחד מכל משמשי המזבח. מזרקות מחתות ומזלגות:

הרי נדר זה בקרבן. כאילו התפיס בקרבן וסתם נודר בקרבן מתפיס:

האומר ירושלים. בלא כ"ף לא אמר כלום:

מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' תודה תלמוד לומר קרבן לה' כלומר שאם יאמר לה' קרבן אחר שיזכור לשם יהא תוהא ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה ואם מי שלא נתכון להזכירו לבטלה כן קל וחמר במי שמתמיד להזכירו לבטלה ושמכוין לכך וכנויי כנויים מיהא מותרים לדברי הכל שלדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו כנויים לשון גויים הם אבל כנויי כנויים לא משתעו בהו ואף לריש לקיש באלו מיהא לא תקנו חכמים כלום וכנויי כנויים הם מקנמנא מקנסנא מקנחנא או קנמונא שהוא לשון קנמון בשם או קינה שהוא לשון קינה של תרנגולין וכן קרנס שהוא פטיש בחרם חרקא חרכא חרפא ובנזירות מנזיקנא מינזחנא מפזהנא מפחזנא מיתחזנא ושל שבועה שבובאל שבותאל שקוקאל אשקוקא וסוף הדברים אין לו לדיין בדברים אלו אלא מה שעיניו רואות לפי לשונות המקום והזמן ויש מי שכתב שאין כנויים אלא השנויים במשנתנו ואין הדברים נראין וענין נדר במואי כבר ביארנוהו במשנתנו:

כינוי כינויין דשבועה ה"ד אף על פי שפי' בפ' שבועת העדות שאין השבועה חלה אלא או בשם או באחד מן הכינויין אף על פי אם אמר כינוי כינוין אף על פי שהזכיר בהן שם אינו כלום שאינן אלא דברי הבלים והזכיר שם שמים לבטלה וכשאמר כנדרי רשעים הימינו שלא אוכל אף על פי שלא הזכיר לא שם ולא שבועה חלה עליו שבועה כיון שחבירו הזכיר שבועה בשם וזה אמר הריני נשבע כמוהו שבועה היא ואף על פי שאמר כנדרי רשעים שהוציא נדר בפיו כיון שהלשון מוכיח לשון שבועה היא שאין בני אדם נמנעין מקרוא שבועה נדר ואם עבר עליה בשוגג מביא קרבן עולה ויורד כדין שבועת ביטוי והנכון שאין צריכין הזכרת השם כאשר אבאר:

וטעמא מאי תקינו רבנן כינויין דלא לימא קרבן כו' עד דלמא אמר לה' מהכא משמע דבשבועה אינו צריך להזכיר השם אלא כיון שאומר בשבועה כאילו אמר בשם דמי דאם איתא דצריך להזכיר השם בשבועות כדפירשנו בפ' שבועת העדות במהדורא קמא א"כ למה תקינו כינויין בשבועה כדי שלא ישבע ויבא לומר שבועה בשם והרי אתה מצריכו להזכיר את השם בשבועה עצמה ואם לאו אינה שבועה וכ"ש בכינויין ל"א לאו ש"מ אם אמר בשבועה הרי קשר עצמו בשבועה וקאי בבל יחל על זדונה ועל שגגתה מביא קרבן עולה ומש"ה תקנו בה חכמים כינויין שלא יאמר שבועה ויזכיר השם והכי מסתברא ממאי דתנן בפ' שבועת העדות משביע אני עליכם מצוה אני עליכם איסרכם אני הרי אלו חייבין ואמרינן בגמ' מאי קאמר א"ר יהודה הכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה מצוה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה איסרכם אני באיסור האמור בתורה א"ל אביי ואלא דתני ר' חייה כובלכם אני הרי אלו חייבין כובל בתורה מי כתיב אלא אמר אביי ה"ק משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה כל הני מוכחי בלא הזכרת שם דאי איתא דצריך הזכרת שם כדפירש המורה התם ומזכיר את השם באחד מכל לשונות הללו א"כ בכוכלכם אני אמאי קשיא ליה לאביי מי כתיב כובל באורייתא ואף על גב דלא כתיב כובל כיון דאמר כובל אני בשם הבורא או קושר אני אתכם בשם שתעידו לי אמאי לא הויא שבועה אלא ודאי כולהו בלא הזכרת השם נינהו ומשום הכי מקשה אביי דכובלכם אני לאו כלום קאמר וה"נ מסתברא ממאי דאמר בריש פרק שבועות בתרא ת"ר מבטא שבועה איסור שבועה כו' עד אמר אביי הכי קאמר מבטא שבועה איסור מתפיס בשבועה ומפיק מבטא שבועה ומהכא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה ואלו שבועה לא אמר ואם איתא דצריך הזכרת השם אמאי בעינן למילף מקרא דמבטא שבועה אילו אמר מבטא בה' אינה שבועה אלא ודאי בלא הזכרת השם קאמר דמבטא בלבד הוא לשון שבועה וכ"ש כשאמר שבועה והאי דתנן בפ' שבועת העדות בא"ד ובכל הכינויין כו' הכין פירושה בשמים ובארץ הרי אלו פטורין פי' אם אמר להם אני משביע אתכם בשמים ובארץ הרי אלו פטורין שאין זו שבועה דודאי כשהשביעם בשבועה הן סתם הן חייבין שסתם שבועה בשם משמע אבל כשפירש בשמים ובארץ אין זו שבועה של כלום ומש"ה איצטרך למיתני דדוקא בשמים ובארץ אינו כלום אבל אם פירש באחד מכל אלה הכינויין שבועה היא שלא תאמר עד שיפרט בשם המיוחד וא"ד וי"ה כינויין הן שלא הזכיר כל השם שלם אלא שתי האותיות לבד הזכיר לו ולא תדע מכל הני כינויין אבל לעולם היכא דהזכיר לו שבועה סתם כאילו הזכיר השם דמי להכי מוכחי כל הני הלכתא דמס' נדרים ומס' שבועות ואין לפקפק בהם ולהתירם עיין בפסקא בפ' שבועת העדות:

טמא וטהור נותר ופיגול אסור לא גרסי' טהור:

לחולין שאוכל לך פי' לחולין בפתח קאמר דמשמע לא יהא חולין מה שאוכל לך אלא קרבן לא דכי לא כשר פי' אמאי שאוכל לך קאי וה"ק לא יהא כקרבן כשר וכקרבן טהור הראוי לאכילה או לבעלים או לכהנים מה שאוכל לך אלא כקרבן פסול וטמא שהוא אסור לאכילה אפי' לכהנים שאילו היה קרבן כשר וטהור שהוא מותר לכהנים אף על פי שהוא אסור לישראל כגון חזה ושוק של שלמים או איברי חטאת ואשם אחר זריקת דמים ונדר בהם אינו כלום ואף על פי שעל ידי נדר נאסרו לישראל משום דכתיב כי ידור נדר לד' שיהא נודר בדבר הנדור לשם והן אסורין לכל אדם אבל מתנות כהונה כיון שהותרו לכהנים לא הוו לד' דומיא דמעלה דכתיב מקדשי ה' ותנן כל שהי' בה שעת היתר לכהנים אין בו מעילה ומש"ה אמרינן לקמן והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא שאע"פ שהוא אסורה לישראל כיון שהותרה לכהנים לא הויא נדר לד' ונותר נמי מוקמי' לקמן בנותר של עולה ולא מוקמינן לה בנותר של חטאת ואשם שאע"פ שהן אסורין לישראל הרי הן מותרין לכהנים וכן נמי גבי בכור אמרינן לקמן אי לאחר זריקת דמים מ"ט דמאן דאסר שאע"פ שהוא אסור לישראל הרי הוא מותר לכהנים ומש"ה טעו המפרשים בחלת אהרן ובתרומתו מותר אף על גב דעל ידי הפרשה וקריאת שם חייל שם תרומה וחלה מותר דמעיקרא מקמי קריאת שם היתה אסורה לכל מחמת טבל וקריאת שם להתירה לכהנים קא מהניא אבל לאסור לא מהניא מידי שאין אנו צריכין לטעם זה שאף אם היתה מהניא קריאת שם לאסור כגון הביכורים שאינן טובלין ולא נאסרו אלא בקריאת שם אפ"ה אין נודרין בהן שאע"פ שהן אסורין לישראל הן מותרין לכהנים ובעינן נדור לד' שיהא אסור לכל כדפרישית:

לא דכולי עלמא לשון גוים הם. דאי לשון שבדו להם חכמים הם הני ודאי לא שייכי בקרבן כמו כינויין. ואיבעית אימא בית שמאי סברי גזרינן וכו'. אי נמי יש לומר דכולי עלמא לשון שבדו להם חכמים ובית שמאי סברי גזרינן ובית הלל לא גזרי.

מקנמנא מקנחנא מקנסנא. מלשון קונם קונח קונס והוא לשון פעולה מן הכנויין. הריטב"א ז"ל.

כינויי כינויין דנזירות תני רב יוסף וכו'. גבי נזיר תני להו ולאו גבי הדדי תניין משום הכי הדר ואמר תני רב יוסף דמשמע במסכתא אחריתי. וסדרא דמתניתין קא נקיט ואזיל. מדע"ת.

מיפחזנא מאי. מכולהו אחריני לא בעי לפי שאין נכונות שני נוני"ן כאחת וכינוי דחרם נמי אין צחין כל כך. קינה של תרנגולין קאמר. אף על גב דהאי דגש והאי רפה אין לדקדק בלשון. ור"ץ רצה לומר שגם קינה רפה. אבל אין לספק בקינה (ממש) בדגש כך עברי צחי הוא וכזה אין מדברים. תבעי. אכולהו קאי. שיטה. וז"ל הריטב"א ז"ל: קונה מאי קונה של תרגולים משמע או דילמא לישנא דקונם משמע תבעי. ויש גורסין קינה מאי ומפרש קינה רפי בלא דגש דאי בדגש פשיטא דקינה של תרנגולים קאמר. עד כאן.

אמר שמואל שביתה ביו"ד לא אמר כלום דדוקא שבותה הוא כינוי לשבועה. אשקקה לא אמר כלום. פירוש כשאמר אל"ף בתחלתו. קורנסא. פירוש שהוסיף רי"ש לא אמר כלום. ושאלות אלו נשאלו בבית המדרש וכתבום אבל הרבה אחרות היה יכול לכתוב. הריטב"א ז"ל.

חרקיא חרכיא חרפיא. ולא הזכיר מ"ם עם אלו כי אם כן לא יהיה משמעותא כנויין אלא לשונות אחרים. אבל גבי נזירות שייך שפיר מ"ם ויהיה משמעותו כנויי דכנויי דנזירות על כן אמר רב יוסף כי מנזיקנא מנזיחנא מפזיחנא הם כנויי כנויין דנזירות. מיפחזנא מאי שמקדים הח' לז' ולא דמי לפזיח. מאי הוי כנוי דכנויי נזירות או לא. וכן נמי בשתים האחרות קונמא מאי הוי כנוי דקונם שהוא כנוי דקרבן או לשון קנמן בושם. וכן שאל בקינה אם הוא כינוי דקונם או הוא קינה של תרנגולים ונשארו שתי הבעיות בתיקו. ולדידן דקיימא לן כבית הלל דכינויי כינויין מותרין אם כן שתי בעיות אלו לא נשאלו אלא אליבא דבית שמאי. וכן נראה דעת הר"ם שלא הביאם כלל ואם היינו אומרין כי אליבא דבית הלל נמי נשאלו ולומר אם הם כנוי קרבן במקום קונם התימה עליו למה לא הביאן אלא העיקר ודאי כמו שאמרנו כי לא נשאל עליהם אלא אם הם כנוי דקונם שהוא גם כן כנוי דקרבן או לא. הרי"ץ ז"ל.

וזה לשון שיטה: נדר במואי. פירש רשב"ם דבית לאו דוקא אלא מואי כדתניא רבן שמעון בן גמליאל בגמ' במוהי לא אמר כלום. ודוקא במוהי פליג אבל בשבועה מודה (כל שכן מבמומי. ואפילו רבן שמעון בן גמליאל לא פליג אלא במומא אבל בשבועה לא.) במומי במומתא לא אמר כלום. דלא שייכא בית בנדרים דהא תנן לקמן החולין כחולין דהוי נדר ולא תנן בחולין בבית. מדע"ת.

מואי וכן מומתא כינויין לשבועה דאורייתא דאשכחנא בתורה מומתא ומואי דמי לאומי וישבע מתרגמינן ואומי. ולאו מטעם לשון גוים ולשון שבדו הוי כנוי. נדר במוהה במומי דנדר מוהי. כמה דנדר משה דכתיב ויואל משה ויואל מוהה. ולמה לא תנינן נדר במאול במאור נדר במומי דשאול דכתיב ויואל שאול. משמע בהדיא שרוצה לומר במוהה כמו משה. עד כאן.

משנה טהור טמא וכו'. לאו אדלעיל קאי והכי פירושו אדם שפותח בנדר ואמר טהור שאוכל לך משמע הקדש שצריך לאכלו בטהרה. מה שאוכל לך טמא כקדשים שנטמאו וכו' ככתוב בהרא"ש ז"ל. כאימרא כדירים וכו' אין בהם צריכות ואגב גררא כללינהו. הרא"ם ז"ל.

לא חולין לא כשר לא דכי וכו'. ויש גורסים לחולין והיא בפתחת הלמ"ד ככתוב בהר"ן ז"ל.

ר' יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום. פירוש שמעיה ר' יהודה לתנא קמא דאמר דאם אמר ירושלם שאוכל לך אפילו בלא כ"ף הדמיון ואמר לו איהו דהאומר ירושלם לא אמר כלום עד שיאמר כירושלם בכ"ף. הריטב"א ז"ל. וכן הרנב"י ז"ל וזה לשונו: פירוש דמודה ר' יהודה אי אמר כירושלם דאסור אבל איהו שמעיה לתנא קמא דאפילו בלא כ"ף הדמיון קא אסר כדתנן לקמן קרבן שאוכל לך אסור ופליג עליה ר' יהודה בהא לומר דכל היכא דלאו בכ"ף קאמר לאו מידי הוא כדפליג עליה נמי לקמן באומר קרבן שאני אוכל לך עד דקאמר כקרבן שאין כוונתו לאיסור אלא לשבועה. ואפילו שבועה אינה והיינו דקאמר ר' יהודה לא אמר כלום. עד כאן. וז"ל שיטה: האומר ירושלם לא אמר כלום. קא סלקא דעתין דהכי קאמר האומר כירושלם לא אמר כלום. ובהא קמיפלגי דר' יהודה סבר חומות ירושלם אינן קדושות ותנא קמא סבר חומות ירושלם קדושות דמשיירי הלשכה הן באין. הרי זה נדר בקרבן. פירוש כאלו התפיס בקרבן. כאימרא. ירושלמי חד אמר כאימר תמידא וחד אמר כוולד חטאת וחד אמר כאילו של אברהם. כאישים. בירושלמי מפרש כשלהבת אש. ואף על גב דשילהי ביצה אמרינן אין נהנין ואין מועלין ביש בה גחלת מיירי דמועלין כדמוכח התם. כירושלם. דיש בה קדושה כדאמר רב שמואל בר רב יצחק אבני ירושלם שנשרו מועלין בהם. עד כאן. וכתוב בפירוש הכי גרסינן ר' יהודה אומר אף האומר (כ)ירושלם לא אמר כלום. קא מהדר אתנא קמא דקסבר לא שנא כמזבח ולא שנא מזבח ולא שנא כירושלם ולא שנא ירושלם וכן כולהו הרי זה נדר בקרבן ואתא ר' יהודה למימר לא מיבעיא אימרא דירים וכן בכולן דלא אמר כלום אלא כי אמר נמי ירושלם עלי ככר זה לא אמר כלום דלא אמר כירושלם. ולדידן לא נהירא האי אף דקא כתב במשנה טברנית ואין לשנותו. עד כאן.

ברש"י מי הוו כנויי כנויין אליבא כו' כצ"ל:

ברא"ש שם של אדם הס"ד ואח"כ מ"ה במוהי לא אמר כו' שהבית היא משם התיבה ואין כו' והיינו טעמא דבמומתא אבל כו' כשרות ופסלות הס"ד ואחר כך מ"ה לא דכי לא מותר כו' נמי אסורין התנן כו' הד"א חוץ למקומן הס"ד כאישים כקרבנות ירושלמי כאש המזבח כו' ירושלמי כמזבח כקרבנות כו' כחומת ירושלים הס"ד ומזלגות הס"ד לא אמר כלום הס"ד (שרי רבי יהודה הס"ד חייב קרבן הס"ד מפרש טעמא הס"ד כצ"ל):

גמרא תני ר"י מנזקנא מנזחנא מפזחנא. כ"נ דצ"ל. דבכולהו הוו ג' אותיות כנויי השלשה (דאינון נזק נזח פזח בלי יו"ד הנחה) באמצען. ובראשן וסופן אותיות השימושיות:

שם אבע"ל מיפחזנא מאי מינחזנא מאי מינקזנא מאי. כ"נ דצ"ל. דהיינו בכולן בסירוס ב' אותיות האחרונות ובמאי דסיים פתח:

שם מהו אמר שמואל כו'. עמש"כ בזה בזבחים (נ) בס"ד:

ר"ן ד"ה וב"ה סברי. וקי"ל כריו"ח דאמר לשון אומות הן. ונראה דנ"מ לדינא הוא דלר"ל אסור לכתחלה להתפיס נדר בלשון קרבן ולריו"ח שרי:

ר"ן ד"ה תניא. דאילו אמר שבותה שקוקה כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה לחולין. דאשכחן דכי גבי היתר כו'. כצ"ל:

[בא"ד כדאמרי' (עדיות פ"ח). והרע"ב ציין למס' ע"ז. ועי' מש"כ בתמורה (יט ב)] :

בא"ד וכ"ת אלא אסור משום איסור קאמר כו' וה"ל כמתפיס בדבר האסור כו'. תימה דהא כתב בריש מכלתין דכשאומר דבר זה אסור עלי נקרא עיקר נדר אע"פ שלא התפיסו ומה לי אסור או לא מותר כיון דהאי תנא אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכן אפילו לפמש"כ בשבועות שהבאתי שם יד מיהא הוי אח"ז מצאתי להמל"מ בפ"א מהל' נדרים הי"ח שעמד בזה:

רא"ש ד"ה באחת מכל משמשי המזבח. הרי נדר זה בקרבן כאילו התפיס בקרבן וסתם נודר בקרבן מתפיס. כצ"ל בביתי"ן:

גמ' תני מפשא. נ"ב מפירוש הרא"ש נראה דגרס רבנן מפשא:

ר"ן ד"ה לחולין שאוכל וכו' כולהו בפתחות הלמ"ד. נ״ב תמהתי מאד מאין בא להם למפרשים שהסכימו לדעת אחת בכך כי אין תנועת הפת"ח מושכת אל״ף ולא נחות אבל יבא אחריה דגש ויורה על ה"א הדעת ומדוע לא נאמר דבקמץ קרינן להו שהוא מושך אלף נחה ויהא לא כבארמית:

ברא״ש ד"ה ירושלמי כמזבח כקרבנות כו' כקרבנות ההיכל. נ"ב פר ושעיר יוה"כ ופרים ושעירים הנשרפים שדמן טעון הזיה על הפרוכת:

בא"ד כקרבנות ירושלים. נ״ב שלמים ובכור ומעשר ופסח הנאכלין בכל העיר:

מנין שלא יאמר אדם כו' ת"ל קרבן לה'. פי' שהיה מהראוי להקדים ה' לקרבן ולמיכתב לה' קרבן עיין סוף מס' נדרים וע' תוס' מגלה ט' ע"א ד"ה אלהים ברא בראשית וכו' ע"ש וה"נ הו"ל להזכיר לה' קרבן אע"כ להורות נתן שיקדים אדם קרבן לה' משום שמא לא יספיק לומר קרבן והזכיר ש"ש לבטלה. והנה בבועז כתיב ה' עמכם ויאמרו לו הקוצרים יברכך ה' והקוצרים עשו כהלכה והקדימו לה' אבל הוא עשה שלא כהלכה לכאורה שאמר ה' עמכם. וי"ל לפי המבואר במדרשים ידע בועז ברוה"ק שעתיד להוליד הבן הלז מרות עובד אבי ישי וכשבא עליה מת והניחה מעוברת כמבואר כל זה במדרשים א"כ ידע שלא ימות והיה יכול להקדים לה' והרא"ש דשלהי ברכות ילפי מיניה דשואלים שלום חבירו בשם ואמר וכ"ת בועז מדעתיה דנפשיה עביד פי' ולא ברוה"ק ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך. יראה דרוצה לומר דא"א לומר בועז מדעתיה דנפשיה ס"ל כמ"ד לא חיישי' למיתה ולעולם לאו ברוה"ק עביד ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך דייקא שהרי בועז היה אז זקן מופלג בזקנה ובזקן כ"ע חייש למיתה עיין גיטין כ"ח ע"א א"כ איך הקדים כשם ואמר ה' עמכם. אע"כ ברוה"ק הציץ שלא ימות א"כ ע"כ ברוה"ק עביד ששאל שלום הקוצרים בשם א"כ יש ללמוד ממנו לשאול שלום חבירו בשם:

היכי דמי כינויי כינויין וכו' יש לתמוה אם כל השקלא וטריא אליבא דב"ש וכפירש"י ד"ה מיפחזנא וכו' ואי נימא דהאיבעיא היא לב"ה אי הוה כינויין ואסור או כינוי כינויין ושרי. א"כ מיפחזנא ורעיו דלא איפשטו הו"ל למיפסק לחומרא ורמב"ם לא פסק כן וצ"ע:

האומר לחולין שאוכל לך. דעתי אי"ה לבאר סוף פרקין כשיגיעני הי"ת לשם:

מנין שלא יאמר אדם לה' עולה וכו'. דילמא אמר לה' ולא גמר לדיבור זה דלא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה אלא לכתחילה בעי למימר עולה והדר לה': כינויי כינויין אסורין. שאם נדר בכינויי כינויין דקסבר כינויין דתנן במתניתין לשון אומות הם ומשום הכי אם כינה בלשון אחר מהני לשון. אומות חשיב נמי נדר ואסור: ולמאן דאמר מותר קסבר לשון שבדו להם חכמים. ומשום הכי מותרים הני הוא דבדו להן חכמים אסורים אבל אם כינה בלשון אחר דלא בדו הן חכמים מותרין: בהני גמי משתעי אומות. והני נמי הוו ככינויין עצמן דמתניתין ואסירי: ובית הלל סברי לא משתעי אומות הכי. ולאו לשון אומות נינהו ומותרין: גזרינן בנויי כינויין. דאסירי אטו כינויין עצמן דמתני' דלשון אומות: מקנמנא מקנחנא מקנסנא. דקונם קונח קונס היינו כינויין עצמן אבל בהאי לשון מקנמנא מקנחנא מקנסנא היינו כינויי כינויין: תני מפשאה. שם חכם: תרקייא תרכייא. כמו חרק חרך: מיפחזנא מאי מיתחזנא מאי . דמתחלף במנזחנא מי הוי כנויי כינויין אליבא דמאן דאסר: או דילמא קינמן קאמר. ולאו כלום הוא. שבואל בן גרשום משמע. דכתיב שבואל בן גרשום נגיד על האוצרות (דה''א לז) ולא משמע לשון שבועה: נדר במוהי. כמו מומתא: מתני' האומר. לחבירו לא חולין שאוכל לך ליהוי מה שאוכל לך אלא קרבן ליהוי אסור: או שאמר לא כשר שאוכל לך לא טהור שאוכל לך או שאמר טמא שאוכל לך או נותר או פיגול בכל הני לשונות הוי נדר ואסור: כאימרא. שאמר הרי עלי כאימרא דמשמע כבש תמידין: כדירים. כדיר בהמות של קרבן ואית דאמרי כדיר העצים: כעצים. משמע כעצי המערכה: כאשים. כאשו של מזבח: או גדר באחד מבל משמשי מזבח. בכל. המזבח כמזרק או כמחתה אשור באותו חפץ שנדר בו:

מ''ד אסור קסבר לשון אומות הן. וה''נ משתעי אומות מ''ד מותר קסבר לשון שבדו חכמים (בנזיר) כינויי [כינויין] לא בדו: איבעיא להו מפזיחנא מאי אדסליק . מיניה קאי לכך נקט מפזיחנא קודם מפקיחנ' מאי מכדיקנא מאי וא''ת אמאי לא מיבעיא כמו כן גבי קונם בהפוך האותיות מקימנא מאי וכו' וי''ל כיון שיש מימי''ן [נ''א עייני''ן] תכופין יחד אין זה נראה כינוי כלל אבל תימה דה''ל למיבעיא מנקימנא מאי וכו' וי''ל דהא פשיטא דלעולם אות ראשונה לא תזוז ממקומה: רשב''ג אומר במוהי במומתא לא אמר כלום. פר''י לפי שנראה שתי תיבות כמו תיבה בפני עצמה פר''י דפליג אתנא קמא דמתניתין דקתני נדר במוהי ודוקא קאמר לשון זה במתני' שאמר במוהי בבי''ת ואפ''ה מהניא א''כ פליג ארשב''ג דהכא: לחולין שאוכל לך. ול''ג לא חולין: לא כשר ולא דכי. ר''ל בקרבן ' לא כשר ולא דכי דכשרות וטהרה לא שייך כ''א בקרבנות שיש קפידה בטהרתם וכן גבי בשר קרבנות דוקא אמר פסול וכשר דגבי חולין שייך איסור והיתר: טמא. תימה למה לי טמא השתא לא דכי מהני לאסור טמא כ''ש טמא בהדיא וי''ל דסד''א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך בקרבנות שצריכין לנהוג בטהרה אבל טמא בהדיא הוי אמינא אדרבא משתמע דבר שנוהגים בו טומאה דהיינו חולין קמ''ל דבקרבן טומאה קאמר: נותר ופיגול אע''ג דהוי דבר האסור דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופיגול: כאימרא יש : לפרש כאימרא תמידא אי נמי ולד חטאת אי נמי אילו של אברהם אבינו: כדירים. של קרבנות א''נ כדיר של עצים ולפי ששני עניני דיר הן לכך נקט לשון רבים כדירים: כעצים. עצי מערכה: כאשים. הקרבן . עצמו קאמר אשה ריח ניחוח ובירושלמי מפרש כעצים שני גזירי עצים כאשים שלהביות של מזבח דאש של מזבח מועלין בו כדאיתא ביומא (דף מו:): משמשי מזבח. מפרש בירושלמי כגון מחתה:

ר"ן
וב''ה סברי הכי לא משתעי אומות. כלומר דאפי' משתעי הכי ליתיה מעיקר לשון אלא דמנייהו משתבשי בהכי ולאו לישנא הוא וקיימא לן כר' יוחנן דאמר לשון אומות הם וקי''ל נמי דכנויי כינויין מותרין: תניא רשב''ג אומר נדר במוהי לא אמר כלום במומתא דאמר מוהי הרי אלו כינויין לשבועה. וה''פ דרשב''ג לפרושי מתני' אתא דכי קתני נדר במוהי לא דאמר במוהי בלחוד אלא דאמר במומתא דאמר מוהי כלומר בשבועה שנשבע משה כדכתיב (שמות ב) ויואל משה לשבת את האיש ומש''ה תנן נדר במוהי דאילו אמר שבועה שקוקה במוהי היה משמע דאמר במוהי בלחוד ומש''ה תנן נדר לאשמועינן דבעינן שיזכיר נדרו של משה דהיינו שבועה והיינו דקאמר רבן שמעון בן גמליאל במומתא [דאמר] מוהי ואית דגרסי במומי במומתא לא אמר כלום מומי מומתא הרי אלו כינויין לשבועה וה''פ דרבן שמעון בן גמליאל אתא למימר דאילו אמר בבי''ת לא הוי כינוי לשבועה וכי תנן במומי לא שיאמר כן עם בי''ת אלא בלא בי''ת ולהך גירסא הא דלא תנן שבותה שקוקה מומי ותנן נדר במומי משום דשבותה שקוקה נגזרים משבועה מה שאין כן במומי ולפי שהן כינויים חלוקים [הפסיק] ביניהן בנדר: מתני' לחולין שאוכל לך לכשר לדכי. כולהו בפתחות הלמ''ד קרינן להו ומש''ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן לא כשר אלא אסור לא דכי אלא אסור דאשכחן הכי גבי היתר כדאמרינן (עדיות פ''ח מ''ד) העיד יוסף בן יועזר על איל קמצא שהוא דכן וקרא נמי כתיב כל צפור טהורה כלומר מותרת הלכך כי אמר לא כשר ולא דכי אלא אסור קאמר וכי תימא אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר והוה ליה כמתפיס בדבר האסור ולא