נדרים יא ע"ב

תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר לחולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר רישא מני ר' מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הין אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר וקשיא לן הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הין ואמר רבי אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך הכא נמי הכי קאמר ליה לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך האי תנא סבר לה כר' מאיר בחדא ופליג עליה בחדא סבר לה כותיה בחדא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הין ופליג עליה בחדא בקרבן רב אשי אמר הא דאמר לחולין והא דאמר לא לחולין דמשמע לא ליהוי חולין אלא כקרבן: טהור וטמא נותר ופיגול אסור: בעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים מהו אי דקאמר בהדין לישנא בהיתרא קא מתפיס אלא כגון דמחית בשר זבחי שלמים ומחית דהיתרא גביה ואמר זה כזה מאי בעיקרו קא מתפיס או בהיתרא קא מתפיס אמר רבא תא שמע נותר ופיגול

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - ב

תניא:

א. האומר: חולין, החולין, כחולין -

בין שהוסיף ואמר: שאוכל לך, שאז פשוט הדבר שלא אסר בדבריו כלום, ובין שהוסיף על "חולין" ואמר: שלא אוכל לך - מותר.

זאת, על אף שהיינו יכולים לפרש דבריו שרק מה שלא אוכל לך יהיה חולין, אך מה שאוכל לך יהיה אסור כקרבן.

ב. האומר: לחולין [לא חולין] יהיה מה שאוכל לך - אסור.

ואם אומר: לחולין [לא חולין] מה שלא אוכל לך - מותר!

ודנה הגמרא בדברי הברייתא:

רישא של הברייתא - מני? בהכרח, שבשיטת רבי מאיר היא, דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הין. ולכן, האומר "חולין מה שלא אוכל לך", אין אתה שומע מכלל דבריו כאילו הוא אומר "מה שאוכל לך יהיה כקרבן".

אך, אם כן, שברייתא זו בשיטת רבי מאיר היא אמורה, תיקשי, אימא סיפא:

"לחולין מה שלא אוכל לך" - מותר.

והרי לפי רבי מאיר, מי שאומר לשון שכזאת, נעשה כאומר "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך", והרי הוא אסור לאוכלו. ואילו הברייתא מתירה לאוכלו!

והראיה שכך סובר רבי מאיר, כי -

והתנן לקמן [יג א]: "לקרבן לא אוכל לך"

- רבי מאיר אוסר.

כי היות ואמר "לא יהיה קרבן מה שלא אוכל לך", משמע מדבריו: אבל מה שאוכל לך - יהיה קרבן.

וקשיא לן: הא לית ליה לרבי מאיר "מכלל לאו אתה שומע הין"! ואמר רבי אבא לתרץ את שיטת רבי מאיר במשנה, שהאומר "לקרבן לא אוכל לך" - נעשה כאומר בפירוש "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך". ואין זה שייך לענין "מכלל לאו אתה שומע הן".

ואם כן, הכא נמי, בברייתא זו, לפי הכלל שביארנו במשנה להלן בשיטת רבי מאיר, כשאומר "לא חולין לא אוכל לך", הכי קאמר ליה לחברו:

לא חולין ליהוי אלא קרבן - לפיכך לא אוכל לך!

ונמצא שחל נדרו. ומדוע התירה הברייתא לאוכלו, והרי העמדת את הברייתא בשיטת רבי מאיר?

ומשנינן: האי תנא של הברייתא הזו - סבר לה כרבי מאיר בחדא, ופליג עליה בחדא:

סבר לה כותיה דרבי מאיר בחדא - בכך דלית ליה לתנא של הברייתא "מכלל לאו אתה שומע הין".

ולכן אמר ברישא, שהאומר "חולין יהא מה שלא אוכל לך" אינו נאסר, כי לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, ואין אנו שומעים אותו כמי שאומר "לקרבן יהא מה שאוכל לך".

ופליג עליה בחדא - בקרבן.

שאינו סבור שמשמעות דברי האומר "לקרבן לא אוכל לך" היא "לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך!".

ולפיכך הוא מתיר בסיפא, כשאומר "לחולין לא אוכל לך".

רב אשי אמר, לעולם כל הברייתא בשיטת רבי מאיר היא.

ואין להקשות, אם כן, מדוע מתיר רבי מאיר בסיפא, באומר "לחולין לא אוכל לך", והרי לשיטת רבי מאיר במשנה להלן הרי הוא נעשה כמי שאומר "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך".

כי הא, בברייתא, מדובר בכגון דאמר "לחולין", בניקוד שוו"א תחת הלמ"ד, שאומר במפורש שיהא כחולין מה שלא יאכל. ורבי מאיר סבור שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, ולכן אין משמעות של נדר בדבריו.

ואילו הא, מה שטענת שלפי רבי מאיר הרי הוא נעשה כמי שאומר "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך", יכול להיות רק בכגון דאמר "לא חולין" [או לחולין בפת"ח תחת הלמ"ד] - דאז משמע: לא ליהוי חולין, אלא כקרבן.

שנינו במשנה: האומר טהור וטמא, נותר ופיגול - אסור.

בעי רמי בר חמא: האומר "הרי עלי דבר זה כבשר זבחי שלמים, לאחר זריקת דמים" - מהו? ותמהה הגמרא על הספק: אי דקאמר מפורשות בהדין לישנא - הרי ודאי בהיתרא קא מתפיס! שהרי לאחר זריקת הדמים מותר בשר זבח השלמים באכילה, והרי הוא מתפיס בדבר המותר, ואין הוא נאסר.

אלא, הספק הוא בכגון דמחית שמביא בשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים, ומחית, ומביא בשר חולין או ככר דהיתרא גביה, שם אותו לידו, ואמר על בשר החולין או על ככר ההיתר: "זה כזה" -

והספק הוא, מאי?

האם בעיקרו, באיסור שהיה בעבר על בשר זבח השלמים, לפני זריקת הדם, הוא קא מתפיס, וחל נדרו.

או דילמא, בהיתרא של בשר השלמים עכשו, משנזרק הדם, קא מתפיס.

שהרי לא אמר בלשונו מה היא כוונתו. ^[1]

אמר רבא, תא שמע ממשנתנו, ששנינו בה: האומר נותר ופיגול - אסור.

הערות

^[1] בכתבים המיוחסים לגרי"ז מבאר שהספק הוא, כיון שגם לאחר זריקת הדם הבשר קדוש, אלא שהוא מותר באכילה כדין אכילת קדשים, והרי קדושתו של הבשר, גם לאחר זריקת הדם, היא מחמת הקדשתו, לכן יש להסתפק שמא הוא מתפיס עתה בגורם לקדושת הבשר, שהוא ההקדשה של הקרבן, והוה דבר הנדור, או שמתפיס בהיתר האכילה שלו. ובשיעורי רבי שמואל על הדף, כאן, תמה על דבריו, שאם כן, כיצד מדמה הגמרא את השאלה הזאת למי שנדר להתענות ביום שמת בו אביו, ואחר כך הוא מתפיס ביום השנה, והרי שם הספק הוא רק אם מתפיס באיסור או בהיתר. אלא, בהכרח, שהספק בגמרא הוא באומד דעתו של אדם. ובדבר הקושיה מדוע לא נאמר כאן את הכלל שספק נדרים להחמיר, יש המתרצים שהכלל הזה לא נאמר אלא במי שאומר לשון שלם, כגון שאומר דבר זה חרם, וחרם עצמו הוא לשון איסור, אלא שיש להסתפק אם הוא חרם כהנים המותר או חרם גבוה האסור, ועל הצד שנדר בחרמי גבוה, יש כאן לשון נדר גמור. אך כאן הרי הוא מתפיס ואינו אומר לשון גמור של נדר, ועל הצד שהוא מתפיס בדבר המותר אין כאן כלל לשון איסור. והגר"ש מבאר שיש חילוק מהותי בין סתם נדרים להחמיר למתפיס. כי בסתם נדרים להחמיר נשאר הספק האם כוונתו של הנודר הזה לחרם כהנים או לחרם גבוה, והדבר נשאר בספק, ולחומרא. אך כאן הספק הוא באומדנא כללית של כל בני אדם. ועל הצד שהם מתפיסים בהיתר, וודאי לנו שהוא מותר, ועל הצד שמתפיסים באיסור, וודאי לנו שהוא אסור.

א תניא [שנויה ברייתא]: האומר "חולין" "החולין" "כחולין", בין שאמר "שאוכל לך" ובין שאמר "שלא אוכל לך", בכל אלה — הרי זה מותר, שאין כאן נדר. ואם אמר "לחולין שאוכל לך" — אסור. אמר "לחולין לא אוכל לך" — מותר.

ונברר: רישא מני [ראשה, תחילתה של אותה ברייתא, כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, דלית ליה [שאין לו], שאינו מקבל את הסברה שמכלל לאו אתה שומע הין, ולכן אף אם אמר "חולין יהא מה שלא אוכל לך" — לא התכוון לומר שמה שאוכל ממנו יהיה כקודשים.

אולם אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא ששנינו בה: אם אמר "לחולין לא אוכל לך" — מותר. והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם אמר "לקרבן לא אוכל לך" ר' מאיר אוסר. וקשיא לן [והיה קשה לנו]: הא לית ליה [הרי אין לו] לר' מאיר הסברה שמכלל לאו אתה שומע הין, ומדוע כשאמר "לקרבן לא אוכל לך" נאסר? שהרי הדבר מתפרש כאילו אמר "לא קרבן (מה) שלא אוכל לך" ומכאן שמה שיאכל יהא כקרבן, אבל את המסקנה זו המתבססת על "מכלל לאו אתה שומע הן" אין ר' מאיר מקבל!

ולתרץ קושי זה אמר ר' אבא: כשהוא אומר בלשון זו, נעשה כאומר: לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך. ולדרך זו הכא נמי [כאן גם כן] כשאמר "לחולין לא אוכל לך" יש לפרש כי הכי קאמר ליה [כך הוא אומר לו]: לא חולין ליהוי [יהיה] דבר זה, אלא קרבן, לפיכך לא אוכל לך, והריהו אסור!

ומתרצים: האי תנא [תנא זה] של הברייתא סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' מאיר בחדא [בדבר אחד] ופליג עליה בחדא [וחולק עליו בדבר אחד]; כיצד? סבר לה כותיה בחדא [סובר הוא כמותו בדבר אחד] דלית ליה [שאין לו] מכלל לאו אתה שומע הין, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו בדבר אחד] בענין קרבן. שסבור שגם אם אמר "לקרבן לא אוכל לך" אין לפרש כוונתו "לקרבן יהיה ולפיכך לא אוכל", אלא צריך שיאמר לשון נדר מפורשת. והוא הדין לאמור בברייתא — אם אמר "לחולין לא אוכל לך".

רב אשי אמר: את הסתירה בברייתא אפשר לתרץ לדעת ר' מאיר באופן אחר; הא דאמר [זה כשאומר] "לחולין" — אינו אוסר, שאין בכך לשון נדר, והא דאמר [וזה כשאומר] "לא לחולין", שמשמע בבהירות: לא ליהוי [יהיה] חולין אלא כקרבן, ודבר זה נחשב כדיבור מפורש, אפילו לדברי ר' מאיר.

ב שנינו במשנה שהאומר "טהור", או "טמא", או "נותר", או "פיגול" — אסור. בעי [שאל] רמי בר חמא: האומר על דבר מסויים "הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים", מהו — האם יש כאן נדר אוסר, או לא?

ומקשים: אי דקאמר בהדין לישנא [אם שאומר בזו הלשון] בדיוק — הלא בהיתרא קא מתפיס [בדבר המותר הריהו מתפיס], שהרי בשר זבח שלמים לאחר זריקת הדם על גבי המזבח מותר באכילה, ואם כן אין פה איפוא נדר בדבר שיש בו מעילה ואיסור! אלא צריך לפרש את השאלה בדרך הבאה: כגון דמחית [שמניח] בשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים במקום אחד ומחית דהיתרא גביה [ומניח דבר של היתר לידו] ואמר: "זה כזה", אז נשאלת השאלה: מאי [מה] יהא הדין? מה היתה כוונתו, האם בעיקרו של זבח השלמים קא מתפיס [הריהו מתפיס], שכוונתו שההיתר יהא דינו כשלמים מעיקרם, שהם אסורים בהנאה עד שייזרק הדם, או בהיתרא קא מתפיס [בדבר של היתר הוא מתפיס]? שהרי בשר זבח השלמים המונח לפניו הוא לאחר זריקת הדם ומותר באכילה, ומה שאמר "זה כזה" אינו מתפיס דין קרבן עליו.

אמר רבא לפתור את השאלה, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנינו במשנתנו: האומר על מאכל שהוא אסור עליו כנותר או כפיגול. — הרי זה אסור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is taught in a baraita: If one declares food: Non-sacred, or: The non-sacred, or: Like the non-sacred, then whether he combines that expression with the phrase: That which I eat of yours, or: That which I do not eat of yours, he has not expressed a vow and the food remains permitted. However, if he says: That which I eat of yours shall be considered laḥullin, i.e., not non-sacred, but rather consecrated, the food is forbidden. If he says: That which I do not eat of yours shall be considered laḥullin, the other individual’s food remains permitted to him.

The Gemara analyzes this baraita: Who is the author of the first clause of the baraita? It is Rabbi Meir, who does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement. Consequently, even if one said: That which I do not eat of yours shall be considered non-sacred, that does not indicate that what he does eat shall be considered consecrated.

However, say the latter clause of that baraita: If one says: That which I will not eat of yours shall be considered laḥullin, the other individual’s food remains permitted to him. But didn’t we learn in a mishna (13a) that if one says: That which I will not eat of yours shall be considered lakorban, Rabbi Meir prohibits him from eating food belonging to the other individual? Lakorban apparently means la korban, it is not an offering. The reason for this opinion is that his statement indicates that what he does not eat is not an offering, but what he does eat shall be considered an offering. This poses a difficulty for us because Rabbi Meir does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement.

And to answer this difficulty, Rabbi Abba said: It is as though he said: It shall be for an offering [lekorban], and therefore I will not eat that which is yours. Here too, when he said: That which I will not eat of yours shall be considered laḥullin, this is what he said to him: It shall not be non-sacred, and therefore I will not eat that which is yours. Consequently, the vow should take effect even according to Rabbi Meir; why does the baraita rule that the vow does not take effect and the food remains permitted?

The Gemara answers: This tanna of the baraita holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir in one case and disagrees with his opinion in another. He holds in accordance with his opinion in one case, in that he does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement. And he disagrees with his opinion in another case, i.e., in the case of an offering. This tanna holds that if one says: That which I will not eat of yours shall be considered lakorban, he does not mean: It is to be considered an offering and therefore I will not eat from that which is yours. Similarly, in the case in the baraita, the tanna does not hold that the individual means to say: It shall not be non-sacred and therefore I will not eat that which is yours. In order to effect a vow, one must express it clearly.

Rav Ashi said: The apparent contradiction between the baraita and the mishna can be resolved in a different manner. This case in the baraita is where he said: That which I will not eat of yours shall be considered as non-sacred, and that case, where it is forbidden, in accordance with Rabbi Meir’s ruling in the mishna, is where he said: That which I will not eat of yours should not be considered as non-sacred, which indicates: It shall not be considered non-sacred but rather like an offering, and therefore I will not eat it.

§ It is stated in the mishna that if one says that a food item shall be considered not ritually pure, or if he said the food shall be considered an offering that has become ritually impure, left over [notar], or piggul, i.e., an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its appointed time, it is forbidden. Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one said with regard to a particular item: This is prohibited to me like the meat of peace-offerings after the sprinkling of their blood, what is the halakha? Is this an effective vow, which prohibits the item?

The Gemara responds: If he said it with this formulation, he is associating the object of his vow with a permitted item, as the meat of peace-offerings is permitted to be eaten after the blood is sprinkled on the altar. Consequently, the declaration does not express a vow. Rather, it is a case where he places the meat of peace-offerings following the sprinkling of the blood in one place, and he places an item that is permitted next to it. And he says: This is like that. In this case, what is the halakha? Is he associating the object of his vow with the original forbidden status of the peace-offering before the blood is sprinkled, or is he associating the object of his vow with the current permitted status of the peace-offering?

To resolve this question, Rava said: Come and hear a proof from the mishna: If he said the food shall be considered an offering that has become notar or piggul, i.e. an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its appointed time, it is forbidden.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי גרסינן: הכי קאמר לא חולין להוי, לפיכך לא אוכל לך. והאי לאו מכלל לאו אתה שומע הן הוא, דכיון דקמסיים דבוריה, ואמר לא אוכל לך מוכחא מילתא, דחולין דקאמר לא חולין להוי אלא קרבן, כדי שלא אוכל לך קאמר דלא גרע מידות, דאילו אמר הרי זה אסור כאילו אמר הרי זה עלי כקרבן. ולא דמי למתניתין דאוקימנא כר' יהודה ודלא כר' מאיר, משום דהתם שאוכל קאמר, ואם נאמר דהכי קאמר לא חולין להוי אלא קרבן מה שאוכל לך, הוי ליה מכלל לאו אתה שומע הן, דאילו סתם דבריו, דמשמע שרוצה להתיר אכילתו דשאוכל קאמר. ולעולם הולכין לר' מאיר אחר משמעות סוף דבריו, והלכך כשאמר לחולין שאוכל לך, הכי קאמר חולין יהא כדי שאוכל לך, וכשאמר שלא אוכל לך, אי אפשר לומר חולין יהא כדי שלא אוכל לך, דאדרבא כשהיא כחולין כל שכן שיהא מותר לאכול, אלא לא חולין קאמר, וכן לקרבן שלא אוכל לך.
וא"ת א"כ קרבן לא אוכל לך לר' מאיר, נימא דהכי קאמר קרבן (והא) [יהא לפי הש"מ] לפיכך לא אוכל, ואנן איפכא תנן לקמן בפרק ואלו מותרין (נדרים טז, א), קרבן לא אוכל לך מותר, ואוקימנא כולה ההיא מתני' כר"מ, כדאיתא התם בגמרא. וי"ל דכל שאמר באות השמוש, כגון לקרבן או לחולין, יש במשמע דלקרבן יהא, ולא חולין יהא קאמר, דאי בחיי קרבן, או בחיי חולין קאמר, אם כן אמר קרבן כעין שבועה, כמו שבועה שלא אוכל לך, למה לי לקרבן ולחולין בשמוש למ"ד, לימא קרבן והלכך נפרש דבריו שכך אמר, לקרבן יהא כדי שלא נוציא דבריו לבטלה. וכן כשאומר לחולין נפרש (אלא) [ולא לפי הש"מ] חולין יהא, שאם לא כן היה מוציא דבריו לבטלה, אבל באומר קרבן לא אוכל לך, יש לומר דהכי קאמר במצות קרבן, לא אוכל לך, כמו שבועה לא אוכל לך, וכסבור שהאומר במצות קרבן, שיהא אסור כמוציא שבועה מפיו, ואינו כן אלא מותר.

הכי גרסינן: הא דאמר לחולין. כלומר הא דאמר לחולין בפתחות הלמ"ד משמע לא חולין להוי, לפיכך לא אוכל, הא דאמר לחולין בשב"א הלמ"ד, דאין אומרים לא חולין להוי, אלא חולין יהא מה שלא אוכל לך, ולר' יהודה בין לחולין (שלא) [שאוכל לפי הש"מ] לך, בין לחולין שלא אוכל לך הרי זה אסור, דלחולין בשב"א שלא אוכל לך הרי זה אסור, משום מכלל לאו אתה שומע הן, הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן. ולחולין בפתחות הלמ"ד נמי אסור, הכי נמי מפרשינן ליה, לחולין יהא מה שלא אוכל לך, הא מה שאוכל לך לא יהא לחולין אלא לקרבן, דמה שאמרו בלחולין שאוכל במתני', דהוי כשתי תיבות, וכאילו אמר לא חולין היינו להחמיר ולא להקל, ומשום דסתם נדרים להחמיר כנ"ל.
ואי נמי דודאי משמע דלקרבן לא אוכל לך, מודה ביה נמי ר' יהודה, דכיון דאשכחן לר' מאיר דאסר, ולא אשכחן לר' יהודה דפליג עליה בהדיה, מסברא לא אמרינן דפליגי, ואף על גב דאמרינן הכא האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא, סבר לה כוותיה בחדא דמכלל לאו אתה שומע הן, ופליג עליה בלקרבן, ההוא פירוקא בעלמא הוא, ולא סמכינן עליה, אלא אדרב אשי, ועוד דהבאי תנא בלחוד הוא דאשכחן דפליג עליה, הא ר' יהודה לא אשכחן דפליג עליה.
והא דאצטרכינן למימר הכא, רישא מני ר' מאיר, אימא סיפא, לחולין לא אוכל לך, דלכאורה משמע דלר' מאיר בלחוד הוא דקשיא, ולא לרבנן היא, [לא היא לפי הש"מ] אלא משום דאשכחן לר' מאיר דאמר הכין, אקשינן דידיה אדידיה, אבל לרבנן לא אשכחן, ואי לא דאמרינן ר' מאיר דמיניה נשמע אף לרבנן לא הוה ידעינן להאי סברא כלל, הלכך אקשינן מיניה לר' מאיר, ומינה נשמע לרבנן, ודכוותא נמי בפרקין דלקמן גבי מתניתין (טו, ב) דלקרבן שלא אוכל לך מותר כנ"ל. ואיכא מרבוותא דפסקי כזה בלקרבן, ואיכא מאן דפסק בהיפך זה.

בעיקרו קא מתפיס. כלומר שהיה אסור לכל מחמת נדרו, או דילמא בהיתרא קא מתפיס, שלאחר זריקת דמים הותר בשר לזרים. וא"ת אם תמצא לומר דבהיתרא קא מתפיס, כלומר שיהא כזה ממש דנחית קמיה, אכתי ליתסר, דהא אסור לטמאים מחמת נדרו. י"ל דאיהו מישרא שרי, דאיסתלק ליה נדריה, כיון דבשעת נדרו נאסר לכל, והשתא הותר לכהנים ולזרים, והאי דאסור לטמאים היינו משום איסור טומאה דרכיב אכתפיה דגברא, וכשיטהר לערב נסתלק האיסור, וחזר גברא להיתרו כנ"ל. ואם תאמר עוד, והלא איכא חזה ושוק, שאסור לזרים מחמת נדרו. יש לומר שאינו מחמת נדרו, שהרי יצא מתורת נדר, כיון שאחר שנאסר מחמת נדרו לכל הותר, אלא שנאסרו לזרים מחמת שהתורה זכתה אותן לכהנים להיות כנכסיהם, ושלא יהא אחר זוכה באכילתן, ודבר האסור הוא ולא דבר הנדור, והויא להו כחלת אהרן וכתרומתו שהוא מותר. ואע"פ שע"י קריאת שם נאסרין, מ"מ לאו כקרבן הם, דיהא מתפיס בדבר הנדור, אלא בדבר האסור, דנכסי כהן הן, ולפיכך הם נאכלין אפילו לעבדיו ושפחותיו, ומן הטעם הזה פירשה הראב"ד ז"ל, ההיא דכחלת אהרן וכתרומתו.
וזהו נמי דבבכור קאסר ר' יעקב מפני שמצוה להקדישו, ולא קשי ליה חלת אהרן ותרומתו, משום דבכור לאו נכסיה דכהן הוא, דהא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה, ודבר הנדור חשבינן ליה כיון שמצוה להקדישו.

גמ' תניא החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר. פי' רב' שאמר חולין שאוכל פי' שיהא חולין מה שיאכל ולא אסר כלום וכשאומר מה שלא אוכל לך חולין מותר דמתני' ר' מאיר דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו ומכלל לאו אתה שומע הן אבל לרבנן דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן לאו חולין לא אוכל לך אסור דה"ק מה שלא אוכל יהא חולין הא מה שאוכל משלך יהא קרבן והילכתא כרבנן:

לא חולין שאוכל לך אסור. פי' דכיון דלא הוי מה שיאכל חולין ממילא הוי קרבן דלשון לא חולין כאומר קרבן (ג) (כאומר לא מהם) ומשום הכי מודה ביה ר"מ דבהא לא בעי לימא מכלל לאו אתה שומע הן כלומר אינו חולין אלא קרבן דלשון לא חולין תאר עומד בעצמו הוא במקום קרבן ודבר זה פשוט מאד ומאי דאקשינן בגמ' מתניתא לר"מ לא גרסינן לא חולין שאוכל לך אסור סברוה מאי לא חולין לא חולין ליהוי אלא קרבן יהא אלא ה"ג לא חולין לא אוכל לך אסור כלומר מה שלא אוכל יהא חולין אבל מה שאוכל קרבן אלמא מכלל הן אתה שומע לאו מתני' דלא כר"מ וכן אתה אומר בלא כשר ולא דכי השנויין במשנתנו כולן תארים הם לקדשים ומודה בהן ר"מ והראב"ד ז"ל הולך בשיטה אחרת וגריס במתניתא דא ובאוקימתיה דרב אשי חלין בפתח ומפרש אותו מלשון חלות תודה וה"ק לחלין אוכל לך אסור וא"צ לשבש הגירסא והסוגיא כי מה שכתבנו מבואר בעצמו וכן למדתיה מפי מורי נר"ו:

לחולין לא אוכל לך מותר. פירשה רב אשי דהכי קאמר לחולין לא אוכל לך מותר דהא לא אסר עליה מידי כדבעינן למימר. ומתניתא לחולין קתני בשו"א ונדון תיבה אחת כמו שאמרנו:

כתב רבינו ז"ל הא מתניתא הוינן בה בגמ' וכו' עד אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר והוינן בה וכו' פי' קס"ד דטעמא דמותר משום דאמרינן לא חולין ליהוי מה שלא אוכל וגרסינן ליה בפתחות הלמ"ד ודיינינן ליה כשתי תיבות ולהכי אקשינן אמאי אמרינן דהאי לא חולין אלא אוכל קאי ומותר נימא דאגופיה דמאכל קאי והכי קאמר לא חולין ליהוי מאכלך לפיכך לא אוכל לך דשוי נכסיה קרבן לאכילה דהא דכוותה דהאי פרישנא בדר' מאיר גופיה דקתני (לא קרבן) לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר וקס"ד דהאי לקרבן שהוא כאומר לא קרבן אשלא אוכל קאי וקאס"ד ר"מ [אוסר] משום דהכי בעינן למימר מה שלא אוכל לא יהא קרבן אבל מה שאוכל יהא קרבן ואקשי' עלה דהא ליכא למימר דר"מ לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו ופריש ר' אבא דהאי לקרבן תיבה אחת היא ולא קאי אשלא אוכל אלא אגופיה דמאכל והכי קאמר לקרבן יהא מאכלך לפיכך לא אוכל לך ולקרבן גרס בשו"א הלמ"ד הילכך הכא דגרסינן לחולין שהוא לא חולין נימא נמי דה"ק לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך וניזל לחומרא דהא סתם נדרים להחמיר וכ"ש לר"מ דסבר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ופריק רב אשי דלא גרסינן במתניתא לחולין דאם כן הוה משמע לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך אלא הכי גרסינן לחולין לא אוכל לך בשו"א דהשתא ממה נפשך דאי דרשינן לחולין ליהוי מאכלך הא לא אסר מידי כיון דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן אבל לרבנן לחולין לא אוכל לך אסור דה"ק חולין ליהוי מה שלא אוכל הא מה שאוכל קרבן ומיחייב עליה משום ידים מוכיחות ובאומר לא חולין לא אוכל לך שרו רבנן כי היכי דשרו (ד) כל קרבן לא אוכל לך דלא מפרשינן לקרבן ליהוי לפיכך לא אוכל לך דההוא פירושא דחיקא הוא לרבנן ור"מ הוא דפריש לישניה הכי משום דסבר אין אדם מוציא דבריו בנדרים והקדשות לבטלה הילכך הכא נמי לא דרשי רבנן לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך אלא הכי מפרשינן לא חולין ליהוו מה שלא אוכל נמצאת אומר מאי דשרי לרבי מאיר אסור לרבנן דהיינו לחולין [בשו"א] ומאי דאסור לר"מ שרי לרבנן דהיינו לחולין [בפת"ח] וקי"ל כרבנן בתרוייהו בין (א) בלחולין משום דקיימא לן מכלל הן אתה שומע לאו דיחיד ורבים הלכה כרבים ולית הלכתא כר"מ בתנאי כפול לא שנא בגיטין וקדושין ולא שנא בממון:

חולין החולין כחולי כו'. קמ"ל דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דמשמע כחולין יהיה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא כהקדש:

לא חולין שאוכל לך אסור. דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן מה שאוכל לך וכר"מ אתיא מדפריך מרישא לסיפא ולא פריך ממציעתא ואע"ג דמתניתין לחולין שאוכל לך אוקימנא כר' יהודה שאני הכא כיון דקאמר לא חולין כאילו אמר בהדיא קרבן יהא ומתניתין לחולין בפתח קתני דאי הוה אמרינן לא חולין ליהוי אלא קרבן הוה משמע מכלל ולא אמרינן לא חולין כו' ואי הוה תני במתניתין לחולין שלא אוכל לך הוה ניחא טפי דההוא ודאי הוי מכלל לאו וכו' דהוי משמע לחולין ליהוי מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא קדש אבל לשון הגמרא דקאמר סברוה לא חולין ליהוי אלא קרבן לא משמע הכי וגם מתניתין לא מוכחא כן דכל הני דמתניתין אשאני אוכל לך דרישא קיימי:

לחולין לא אוכל לך מותר. מה שנתן חטף תחת הלמ"ד לא משמע לפרש לא חולין:

וקשיא לן הא לית ליה לר"מ מכלל לאו וכו'. הילכך אי אפשר לפרש לא קרבן יהא מה [שלא] אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן:

עשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל. ואע"ג דאמר לקרבן בפתח מפרשינן ליה כאילו אמר בחטף הכי נמי נימא לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך ואע"ג דלר"מ כי אמר לחולין בפתח לא אמרינן מכלל לאו ה"מ כי קא מסיים שאוכל לך אבל הכא דמסיים למילתיה (כי) לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא ומכלל לאו כי האי דמוכח אית ליה שפיר לר"מ:

רב אשי אמר הא דאמר לחולין. בחטף הא דאמר לחולין בפתח כלומר אי הוה אמר לחולין בפתח היה ר' מאיר אוסר דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך:

כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים. שכבר הותר הבשר דכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל ואע"ג דכל כמה דלא מקטרי אימורים לא משתרי בשר באכילה לא פסיקא ליה למימר לאחר הקטרת האימורים דאמרי' בפסחים (דף נט:) כי ליתנהו כגון שנטמאו או אבדו לא מעכבי:

אי דקאמר בהדין לישא בהיתירא קא מתפיס. דאם לא כן למה הזכיר אחר זריקת דמים:

כגון דמחית בשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים ומחית דהיתירא גביה. אגב דנקיט דמחית בבשר כו' נקט נמי מחית דהיתירא גביה דא"צ שיהא דבר הנדור אצל הדבר שהוא נתפס בו:

בעיקרו קא מתפיס. כמו שהיה קודם זריקה:

ביארנו במשנתנו בענין לא חלין שאוכל לך שעיקר הגרסא לחלין בפתחות הלמ"ד ובא ללמד שדנין אותו כשתי תיבות ר"ל לא חלין אלא קרבן הא אם אמר בהדיא לא חלין פשיטא ואף לר' מאיר כן שאין זה מכלל לאו אלא כאלו אמר בהדיא קרבן שאוכל לך וכמו שאמרו בסוגיא זו תניא חלין החלין כחלין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לא חלין שאוכל לך אסור לחלין לא אוכל לך מותר והעמדנוה לדעת ר' מאיר אלמא אף לר' מאיר לא חלין שאוכל לך אסור ובביאור סוגיא זו צריך להעירך בה דרך קצרה והוא שאמרו חלין החלין כחלין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר שאם אמר חלין או החלין או כחלין יהא מה שאוכל לך ודאי מותר הוא ואם אמר מה שלא אוכל לך כלומר הא מה שאוכל לך לא חלין יהא אלא קרבן הרי זה מכלל לאו אתה שומע הן ור' מאיר אינו סובר כן ומכל מקום לענין פסק שלא אוכל לך אסור כמו שביארנו במשנה ונשוב לענין ביאור הסוגיא לא חלין שאוכל לך אסור שאין זה מכלל לאו הן אלא כאלו אמר בהדיא קרבן ואף לר' מאיר אסור ואח"כ אמר לחלין לא אוכל לך מותר שהרי אין כאן איסור אלא במכלל לאו הן כלומר מה שלא אוכל יהא חלין הא מה שאוכל יהא קרבן ואין דנין לר' מאיר מכלל לאו הן אלא שלענין פסק אסור ואין לפרש כאן לא חלין שאין מפרשין כן אלא לחומרא והרי זה אם תפרשהו כן יהא קולא כלומר מה שלא אוכל לך לא יהא חלין הא מה שאוכל לך יהא חלין אלא פירושו לחומרא חלין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך קרבן והיה אסור אלמלא שאינו סובר מכלל לאו הן:

ושקיל וטרי רישא מני ר"ל חלין כחלין בשלא אוכל לך ודאי ר' מאיר ומשום דלית ליה מכלל לאו הן אימא סיפא לחלין לא אוכל לך מותר וכדפרישנא נמי משום דלא סבירא ליה מכלל לאו הן והתנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר והיינו סבורים לפרש בה לקרבן בפתחות הלמ"ד והרי הוא כלא קרבן כלומר לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך קרבן שאין לפרש בו קרבן יהא כמו שפירשנו בלחלין שבבריתא זו שאם אתה מפרשו כן הוה ליה קולא כלומר מה שלא אוכל לך קרבן הא מה שאוכל לך חלין ועל כל פנים אתה צריך לפרשו לחומרא כלומר לא קרבן מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך קרבן ואמרו עליה ר' מאיר אוסר ומתוך כך הקשו בה והרי ר' מאיר אינו סובר מכלל לאו הן ואמר ר' אבא נעשה כאומר לקרבן יהא מה שאתה אומר שאוכל ולפיכך לא אוכל לך ואין מפרשין אותו ללא קרבן מפני שהיא קולא לדעת ר' מאיר שאינו סובר מכלל לאו הן ואף בזו נפרש לחלין לא אוכל לך לא חלין יהא מה שאתה אומר אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך ואין זה מכלל לאו הן הואיל ומסיים בדבורו לא אוכל לך דלא גרע מידות ולא נפרשהו בחלין יהא אחר שהוא קולא לדעת ר' מאיר שאינו סובר מכלל לאו הן שבכל צד אתה צריך לחזר בפירושך אחר החומרא אלא בלא חלין ובלפיכך לא אוכל לך שנמצא שאין בו מכלל לאו הן אבל לחלין שאוכל לך ושנפרשהו בלא חלין לחומרא אבל לחלין שאוכל לך הוה ליה מכלל לאו הן דהתם שאוכל קאמר וכשאתה מפרש לא חלין יהא מה שאוכל לך אלא קרבן הוה ליה מכלל לאו הן ואדרבה יש לך לדון כאומר חלין יהא כדי שאוכל לך ואם נאמר לא חלין יהא אין זה כדי שאוכל לך ואם אמר שלא אוכל לך היאך יאמר חלין יהא כדי שלא אוכל לך אדרבה יש לו לאכל ויש להקשות אם כן קרבן לא אוכל לך לר' מאיר יאסר ונפרש קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ובפרק אלו מותרין אמרו לר' מאיר שמותר יש לתרץ שכל שאמרה באות שימוש כגון לקרבן יש לדון בו לקרבן יהא שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ובכדי לא הניח לשון קצר ר"ל קרבן ותפס לשון לקרבן אבל קרבן לא אוכל לך אין דעתו אלא שבועה לא אוכל לך וכסבור שקרבן לשון שבועה ואינו כן ואם כן מכל מקום לחלין לא אוכל לך נפרש בו לא חלין יהא לפיכך לא אוכל לך ותירץ האי תנא לאו ר' מאיר הוא אלא חד תנא דסבירא ליה כותיה במכלל לאו הן ופליג עליה בלקרבן לא אוכל לך דלדידיה שארי מפני שאינו סובר תקון של לפיכך רב אשי אמר הא דאמר לחלין ר"ל בפתחות הלמ"ד הא דאמר לחלין ר"ל בשבא תחת הלמ"ד כלומר שזה שאמר לחלין לא אוכל לך בשבא מותר הוא ואין לדון בו לא חלין כמו שהיית סובר עד שנאסרהו בתקון של לפיכך אלא פירושו חלין יהא מה שלא אוכל לך ואי אתה אוסר מה שאוכל לך אלא מכלל לאו כלומר מה שאוכל לך לא יהא חלין אלא קרבן ואינו סובר כן והא דאמר לחלין כלומר הא אם אמר לחלין בפתחות הלמ"ד היינו דורשים בו לא חלין יהא ולפיכך לא אוכל לך כדעת המקשה ואסור ויש גורסין הא דאמר לחלין הא דאמר לא חלין כלומר דר' מאיר לא דייק בין פתח לשבא אלא כל דאמר לחלין לא אוכל לך בין בשבא בין בפתח מותר לדעתו שאין דורשין מכלל לאו הן אבל כשאמר לא חלין ר"ל קרבן ופירושו קרבן מה שאתה אומר כדי שלא אוכל לך ויש גורסין לחלין בפתח מלשון חלות ור"ל חלות תודה שהוא דבר הנדור והרי לא חלין לא אוכל לך ר"ל קרבן לא אוכל לך ומתוך כך הקשה מזו לזו ותירץ לא דלאו חלין קתני בפתחות הלמ"ד אלא חלין בקבוץ שפתים ואין מדקדקין לפרשו בלא חלין אלא חלין יהא מה שלא אוכל לך ואע"פ שמכללו אתה שומע הא מה שאוכל יהא קרבן אינו סובר מכלל לאו הן וכבר ידעת שסוגיא זו כלה לר' מאיר ואתה למד מתוכה פסק הדברים לדעת חכמים על הדרך שביארנו במשנתנו והילכך לענין פסק בריתא זו חלין החלין כחלין שאוכל לך מותר וכן לחלין בשבא הלמ"ד שלא אוכל לך אסור מכלל לאו לא חלין שאוכל לך או לחלין שאוכל לך בפתחות הלמ"ד אסור לא חלין לא אוכל לך מותר לחלין לא אוכל לך אסור בין בפתח בין בשבא שאם בפתח פירושו לא חלין יהא מה שאתה אומר כדי שלא אוכל לך ואם בשבא אתה מפרש חלין יהא מה שלא אוכל הא מה שאוכל קרבן שכל פתחות הלמ"ד אנו דנין בו להחמיר לדרשו בלא חלין או כענין לקרבן יהא במקום שענין זה חמור יותר ויש בסוגיא זו כמה בלבולין לקצת מפרשים ואף גדולי המחברים חולקין בקצת דברים ועיקר הדברים כמו שכתבנו וכבר רמזנו על קצת נסחאות אחרות שבה במשנתנו:

כבר ביארנו שהקרבנות דבר הנדור הם והמתפיס בהן נאסר במה שהתפיס וכבר ידעת שיש קרבנות שהבשר נאכל לבעלים אחר זריקת דמים כגון שלמים וקודם זריקת דמים אסורה מעתה מי שאמר הרי עלי ככר זה כבשר זבח שלמים לפני זריקת הדם הרי הוא מתפיס בהם לזמן שהם אסורים והם דבר הנדור ונאסר באותו ככר ואם אמר ככר זה עלי כבשר זבח שלמים לאחר זריקת הדם ודאי אינו מתפיס אלא בהיתר שהרי לאחר זריקת הדם מותרים הם שהרי הבשר נאכל לבעלים ואם מפני חזה ושוק שבו סתם בשר זבח שלמים לא על חזה ושוק נאמר ולא עוד אלא שיש אומרים שאפילו אמר בהדיא כחזה ושוק בפרט אינו כלום וממה שראו בכחלת אהרן וכתרומתו שאנו קורין לא מתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור והרי חלת אהרן ותרומתו ר"ל חלה ותרומה והוא קוראו חלת אהרן ותרומתו דרך צחות והרי מכל מקום חלה ותרומה על ידי קריאת שם נאסרין אלא שמאחר שהם נכסי כהן לגמרי להאכילה אף לעבדיו ולשפחותיו והתורה אסרתה לזרים לא דבר הנדור הוא אלא דבר האסור ואף חזה ושוק נכסי כהן ונאכלים לזכרים ולנקבות ולנשיהם של כהנים ולעבדיהם והרי שהיתר הבשר שנאסר מחמת נדרו ולא נשארו חזה ושוק אסורים מחמת הנדר אלא שהתורה זיכתו לכהנים להיות כנכסיהן וזה שאמרו בפרק שני במתפיס במעשר בהמה לאסור אע"פ שלאחר זריקת הדם הותר כל הבשר לבעלים ואין לכהנים בו כלום אלא כלו לבעלים כבשר הפסח בזו מפני שהוא קרבן ולא זכתהו תורה אלא לבעלים ומכל מקום גדולי המחברים פירשו הטעם בחלת אהרן ותרומתו מפני שאין דרך להביאן בנדר ונדבה ואנו מפרשים שבחלת אהרן ותרומתו נקרא דבר האסור ולא דבר הנדור מפני שאף קודם שקרא להם שם נאסר הכרי ונאסרה העיסה וקריאת שם שלהן אינה באה לאסור אלא להתיר הן עצמן לכהנים והשאר לכל אדם אבל חזה ושוק על ידי הפרשת הבהמה להקדש נאסרו וכל שהתפיס בהן בפרט אסור ומתפיס במעשר בהמה שאסור הוא שאין קריאת שמו באה להתיר את העדר שאין העדר נאסר באכילה אע"פ שלא הפריש אלא שמצד עצמו הוא חייב להפרישו ולקרות לו שם לאסור העשירי שכבר היה מותר ואם כן דבר הנדור הוא אלא שכל שאמר כבשר זבח שלמים ומזכיר לאחר זריקת הדם ודאי בהיתירא קא מיכוין ואין דעתו על חזה ושוק ומתוך כך מותר:

היה לפניו בשר זבח שלמים לאחר שנזרק דמו שמותר והיתה לפניו חתכת היתר ואמר הרי עלי זו כזו גדולי המחברים פסקו שבעיקרו הוא מתפיס ר"ל קודם זריקת הדם והרי הוא נאסר בה ונראה לי לפסוק דבהשתא קא מתפיס כמו שיתבאר למטה בשמועת כיום שמת בו אביו שתירץ בה שנדור מאותו היום ואילך ר"ל שמת אביו באחד בשבת ונדר על אכילת בשר כל אחד בשבת שבימיו שאלו נדר ליום שמת אביו לבד ולא לשאר אחד בשבת העתידים לבא כל שהוא אומר כיום שמת בו אביו כדהשתא קא מתפיס ר"ל על שאר אחד בשבת המותרים לו ואע"פ שאיפשר לומר דחיה בעלמא הוא ועיקר הגרסא שנדור ובא באותו היום ר"ל ליום שמת אביו לבד ולא לשאר אחד בשבת העתידים לבא (כל שהוא אומר כיום שמת בו אביו בדהשתא קא מתפיס ר"ל על שאר אחד בשבת המותרים לו ואע"פ שאיפשר לומר דחיה בעלמא הוא ועיקר הגירסא שנדור ובא באותו היום ר"ל ליום שמת אביו לבד ובדמעיקרא קא מתפיס ר"ל באותו היום שמת בו) מכל מקום כך היא הגירסא במסכת שבועות ר"ל מאותו היום וכן עיקר ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בשבועות פרק שלישי אלא שאני חוכך לחזור ולפסוק כדבריהם ממה שכל השמועות ריהטא שלהן כדבריהם אלא שהתלמוד הוצרך לתרצן ולישבן לדעת בדהשתא קא מתפיס ויש לחוש ולומר אשנויי לא סמכינן וכתבו בתוספות שאם לא היה מונח לפניו אלא שאמר סתם כך הוא הדין ואם כן לשיטתנו בדהשתא קא מתפיס ולשיטת גדולי המחברים בדמעיקרא וכו' ואני חוכך ללמד שאף לשיטתנו כל שאמרה בסתם ודאי בעיקרו הוא מכוין:

תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לחולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר כך מצאתי כתוב בספרים וקשיא לי טובא כיון דמוקמי רישא כר' מאיר היכי תני מציעתא לחולין שאוכל לך אסור דאוקימנא מתניתין דתני הכי דלא כר' מאיר ותו דקתני סיפא לחולין לא אוכל לך מותר ומפרשי' לה דהכי משמע לא חולין ליהוי אלא קרבן ולפיכך לא אוכל לך ומקשי' מינה לר' מאיר ואמאי תקשי מינה לר' מאיר והא ר' מאיר לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ותו דמשמע דסברוה קאי והא כל סברוה לא קאי מכל הני נ"ל דהך מתניתין לא אתיא תלמוד אלא למיעקר ההיא סברא דסברוה דלאו מילתא היא מהא דסברי דלא חולין שאוכל לך אסור דלא כר' מאיר דהא הך מתניתין תני ברישא דחולין לא אוכל לך מותר ובע"כ הויא ר' מאיר דאי לר' יהודא דאית לי' מכללא הוה אסור ואפ"ה קתני מציעתא לחולין שאוכל לך אסור אלמא מודה ר' מאיר בהא דלא ליהוי מכללא כיון שאמר שאוכל לך דהאי דאמר לא חולין כך דומה כאילו אמר קרבן בפירוש דכך משמע לא יהא חולין אלא קרבן ואפי' ר' מאיר מודה בהא ואיזה יקרא כלל לר' מאיר כשאומר חולין שלא אוכל לך שאתה רוצה ללמוד איסור שאוכל מתוך היתר שלא אוכל ולמימר הכי מה שלא אוכל יהא חולין הא מה שאוכל יהא קרבן והילכך מתניתין נמי ר' מאיר היא ומש"ה בסיפא דתני לחולין לא אוכל לך מקשי לר"ע דנימא הכי לא חולין ליהוי אלא קרבן ולפי' לא אוכל לך:

וה"ג והתניא כולי עד רישא מתניתין ר' מאיר היא דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן וקתני לחולין שאוכל לך אסור פי' אלמא מודה ר' מאיר בהא שאסור ואין אנו צריכין להעמיד רישא דמתניתין דלא כר' מאיר וגם אין אנו צריכין להידחק ולומר כולה ר' יהודא הוא וס"ק שר' יהודא אומר ולמימר נמי דתרי תנא אליבא דר' יהודא אלא פשטא דמתניתין הכי משמע דר' יהודא דמתניתין דאמר האומר בירושלים לא אמר כלום הוא ר' יהודא דברייתא דאמר האומר כירושלים לא אמר כלום ולא אתי לאיפלוגי על הכ"ף דהך פלוגתא בסיפי' דמתניתין קתני לה האומר קרבן עולה מנחת חטאת תודה ושלמים שאני אוכל לך אסור ור' יהודא מתיר ואמאי אצטריך לפלוגי עלה ברישא ותו מאי אריא ירושלים דנקט טפי מהני ותו דתנא קמא עם הכ"ף קא תני כאימרא כדיריים כעצים כאישים כהיכל כירושלים א"כ ר' יהודא דאמר האומר ירושלים לא אמר כלום אפילו עם הכ"ף פליגי כדתני בברייתא וטעמא דמילתא דקסבר דאע"פ שחומות העיר ומגדלותי' באים מתרומת הלשכה מ"מ גוף העיר דהיינו הבתים שבתוכה חולין הן וכשאמר בירושלים על כל העיר משמע שהיא חולין ות"ק סבר על חומות העיר קאמר שבאין מתרומת הלשכה ובתר הכי גרסי' אמר מר לחולין לא לך אוכל מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר כ':

תניא חולין החולין כחולין. בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך אין צריכות כהני לישני. הרא"ם ז"ל.

חולין החולין כחולין. אין צריך לומר שסיים שאוכל לך אלא אפילו סיים שלא אוכל לך וכו'. ויש שמפרש שאפילו סיים שאוכל לך חידוש השמיענו שאפילו יאמר אותו בתמיהא לא מהני כלום הואיל ולא הזכיר קרבן. הרי"ץ ז"ל.

לא חולין שאוכל לך אסור. דמשמע לא חולין ליהוי אלא הקדש. ואף על גב דלית ליה להאי תנא מכלל לאו אתה שומע הן הכא מודה דאסור ולאו משום דמכלל לאו אתה שומע הן. דקסבר האי תנא דברייתא דכל כי האי לישנא לא חולין שאוכל לך לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן דהיכא אמרינן דהוי מכלל לאו אתה שומע הן כגון הא דאמר ברישא דברייתא חולין שלא אוכל לך דמשמע חולין מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא קרבן דלא פתח בהן כלל. אבל לא חולין שאוכל לך לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן אלא כמסיים כל דיבורו ואומר לא חולין אלא קרבן והן ממש הוא זה. ואפילו ר' מאיר דאמר לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן מודה בה דפירושי קא מפרש לא חולין ליהוי אלא קרבן ולא ליהוי מכלל לאו וכו'. ופליג אתנא דמתניתין דאילו תנא דמתניתין כל כי האי לישנא לא חולין שאוכל לך קרי ליה מכלל לאו וכו' כדפירש לעיל דאוקימנא לה כר' יהודה. פירוש.
וז"ל הריטב"א ז"ל: לא חולין שאוכל לך אסור. פירוש דהכי משמע לא יהא חולין מה שאוכל לך אלא הקדש. ואפילו לר' מאיר דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו משום דכיון דאמר לא חולין הרי הוא כמפרש קרבן יהא דמה שאינו חולין הקדש הוא. וקשה לזה דהא מתניתין קתני לא חולין שאוכל לך אסור ואמרינן בריש שמעתין סברוה מאי לא חולין לא חולין ליהוי אלא קרבן מתניתין דלא כרבי מאיר דאי ר' מאיר הא לית ליה מכלל וכו'. וי"ל דבמתניתין לא גרסינן לא חולין בשתי תיבות דאי הכי שפיר משמע לאיסורא אלא הכי גרסינן לחולין שאוכל לך. ודייקינן הכי בגמרא סברוה מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן והיינו משום דמכלל לאו אתה שומע הן דהא איהו לא הזכיר שום איסור בדבריו אבל אם אמר לא חולין כאילו אמר בפירוש קרבן יהא דמי. ואי הוה גרסינן לחולין שלא אוכל לך הוה ניחא טפי דההיא ודאי הוי מכלל וכו' ככתוב בהרא"ש ז"ל. וז"ל הרי"ץ ז"ל: ואם אמר לא חולין שאוכל לך אסור. דמאחר דלא הוי חולין על כרחין קודש הוי וכמאן דאמר בפירוש דמי. והכא לא שייך למימר מכלל לאו הן ולא דמי לרישא דאמר חולין שלא אוכל לך דמותר דאמרינן דהוה משמע שפיר מכלל לאו הן אי לאו משום דאתי אליבא דר' מאיר דליתא הכי. דהתם לא איירי בשל חבירו כלל לא להיות קודש ולא חולין על כן שייך להזכיר שם מכלל לאו הן ואם לא נאמר כן לא משמע איסורא. אבל הכא דמדבר עם חבירו ואמר לו לא יהא חולין מה שאוכל משלך אם כן על כרחו אם לא יהיה חולין יהיה קודש. וא"ת והא לעיל בתחלת שמעתין דייקינן ממתניתין לא חולין להוי אלא קרבן והוצרכנו לאוקומה אליבא דר' יהודה אבל לר' מאיר לא אתיא. ואמאי נימא דאף לר' מאיר אתיא לפירוש זה שפירשנו. ואיפשר לומר דהוה מצי לאוקומה כר' מאיר אלא קבלה היתה בידם דאתיא אליבא דר' יהודה כדאסקינן ובדחוי כל שהוא העתיק מר' מאיר ואוקמה כר' יהודה. אי נמי סתמא דתלמודא דאמרי לעיל סברוה לא סבירא להו כתנא דברייתא זו. עד כאן.

כן מצאתי בפירוש אחר הגירסא בסיפא. לחולין שאוכל לך אסור מכלל לאו אתה שומע הן. כלומר לא חולין ליהוי אלא קרבן. ובסמוך מקשה רישא לסיפא לחולין לא אוכל לך מותר דכיון שנתן חטף כלומר לא משמע ליה לא חולין. רישא דשני כדאמר בחולין שלא אוכל לך דלא דייקינן שלא אוכל חולין הא מה שאוכל קרבן ר' מאיר הוא וכו'. אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והתניא לא קרבן וכו'. אבל לתירוץ זה דמשמע ליה לחולין כמו לא חולין אם כן תיקשי ליה רישא דקתני לחולין שאוכל לך אסור. ונראה לרבינו דלא גרסינן ליה דבתוספתא אינו והכי גרסינן לא לחולין לא אוכל לך מותר דלא איירי כלל בשל חבירו ומכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן והכי תניא בתוספתא. וקדייק תלמודא רישא דקתני חולין שלא אוכל לך מני על כרחך ר' מאיר הוא דלית ליה כו'. אימא סיפא וכו' ואמאי מותר והתנא וכו' ר' מאיר אוסר. ומשני הך תנא דברייתא כרבי קתני לה ומיהו סבר לה וכו' ופליג עליה בחדא בקרבן דקסבר חדא מילתא קאמר לקרבן יהא מה שלא אוכל לך ומותר דלאו כלום הוא. הכי נמי לחולין יהא מה שלא אוכל לך והילכך מותר ומכלל לאו אי אתה שומע הן. והך פירכא מוכחא דלא חולין לא אוכל לך מותר גרסינן. דאם איתא דלחולין לא אוכל לך היכי מצינן למימר דאליבא דר' מאיר הכא נמי לא חולין וכו' הא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן וכיון דלא פריש בהדיא היכי מצינן למימר דהכי קאמר הא מתניתין מוקמינן לה דלא כר' מאיר משום דלא בעינן למימר דהאומר לחולין שאוכל לך כמאן דאמר לא חולין שאוכל לך דמי. שיטה.

הכא נמי האי דקאמר לחולין לא אוכל לך. משמע הך למ"ד יתירא כאילו אמר לא לחולין ומשמע דאמר תני לא לחולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך דהיינו דומיא דלקרבן לא אוכל לך. וכי היכי דמוקמינן לההיא בלפיכך הכא נמי בברייתא נימא בה לפיכך ונימא לא לחולין ליהוי לפיכך כו' ואמאי מותר אלא ודאי לאו ר' מאיר היא אלא ר' יהודה. ואיכא לתרוצי השתא דכי היכי דמוקמינן למתניתין בנעשה כאומר לחומרא לקרבן יהא הכי נמי נוקמה לברייתא נעשה כאומר לחולין יהא מה שלא אוכל ולהכי מותר דלא קאמר ולא מידי. אלא דלקמן מתרץ לה רב אשי כי האי גוונא. פירוש. וראיתי מפרשים שגורסים לַחלין שאוכל לך אסור לְחלין לא אוכל לך מותר וכן היא במקצת ספרים. ונראה שהוא גרסת הגאונים ולא כן גרסת הר"מ אלא כגרסת התוספתא. ומפרשים אותה לחלה יחשב מה שאוכל לך עמך ולחלה לא אוכל לך דמותר הכי קאמר יהיה חלה מה שלא אוכל לך עמך אבל מה שאוכל עמך בסתמא מותר. ולאו משום מכלל לאו אתה שומע הן אלא ממילא מותר דהא לא הזכיר חלה אלא על מה שלא אוכל לך. והשמיענו דלא אמרינן הכי קאמר לחלה יהיה לפיכך לא אוכל לך. על כן שאל רישא מני ר' מאיר וכו' אימא סיפא. ועתה לא יקשה הקושיא שהקשיתי לגירסא זו.

רישא דקתני חולין שלא אוכל לך. אימא סיפא לא חולין לא אוכל לך מותר ואמאי מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. וקא סלקא דעתין דהיינו טעמא דר' מאיר דאסר משום דהכי קאמר לא קרבן לא אוכל לך ומשמע מה שלא אוכל לך לא יהא קרבן הא מה שאוכל עמך יהא קרבן. ולפי שיש בני אדם מגמגמים בלשונם ומשהים בדיבורם וכשרוצין לומר לקרבן משמע בלשונם שרוצים לומר לא קרבן כי סתם נודרין בלשון הקודש נודרין על כן הוה סלקא דעתין למימר הכי. ועוד מאיזה טעם יאסור ר' מאיר אם לא מטעם זה. ותירץ ר' אבא לקמן בפרקין דאינו מטעם זה דהא לית ליה לר' מאיר זה אלא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך דהשתא לקרבן לבד הוא הנדר והשאר פירוש הענין. והכא נמי נימא דהכי קאמר לא חולין להוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ולגרסא אחרת נגרוס לחלין להוי לפיכך לא אוכל לך ויהא פשוטה הגרסא טפי. ותירץ המתרץ דתנא דברייתא דלעיל סבירא ליה כר' מאיר בחדא בענין דלא אמרינן מכלל לאו הן ופליג עליה בחדא דודאי לא חשבינן כאלו אמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. והטעם לפי שאין דרך הנודרים לפרש כהאי גוונא. ורב אשי תירץ דברייתא דלעיל אתיא כולה אליבא דר' מאיר וברייתא דלעיל משבשתא היא ותני לחולין לא אוכל לך מותר. והטעם דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. אבל אמר לא חולין לא אוכל לך אסור לדברי ר' מאיר דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ולגרסא אחרת גרסינן הא דאמר לחלין הא דאמר לחלין כלומר ברייתא דלעיל מיירי דאמר לחלין ומתוקמא שפיר אליבא דר' מאיר כי עד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא כשאמר לקרבן לא אוכל לך בפת"ח הלמ"ד הא משמע שפיר לקרבן יהא והשאר פירוש. וכן נמי לחלין בפת"ח הלמ"ד משמע כן אבל לקרבן או לחלין אין צריך אחר כך משמעות יהא אלא אדרבה נסמך למה שהוא לפניו דהיינו לא אוכל לך. וכל הסוגיא הזו נוחה לפי זאת הגירסא אבל תמהתי מאד איך נוכל להעמידה לפי האמת דהא אמרינן בפרק שני בתחלתו ולקמן בסמוך מייתינן לה דאם אמר כחלת אהרן וכתרומתו שהוא מנדרי היתר דבעינן דבר הנדור וגם שיהא ראוי למזבח. ונצטרך לפרש לפי גירסא זו בהכרח כי דעת הנודר כשאמר לחלין אסולת לחמי תודה. ונהירא נמי שלא נקראת בתורה אלא תרומה כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'. מכל מקום מצינו שנקראו כל הארבעים חלות ועל שם שהרימה נקראת תרומה אבל אמת וברור הוא שיהיה חלה הנקרא עוגה. הרי"ץ ז"ל.
כתכ הר' נתן בר יוסף ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל הא מתניתא הוינן בה בגמרא ואמרינן רישא מני ר' מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דאילו לרבנן כיון דאית להו מכלל לאו שומע הן חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך חולין הא מה שאוכל לך לאו חולין וכיון דלא הוי חולין ודאי קרבן הוי ואסור. אימא סיפא וחולין לא אוכל לך מותר. פירוש וקא סלקא דעתין דלחולין בפתח הלמ"ד קאמר ומפרשינן לה לתיבה אחת חולין ליהוי מה שלא אוכל לך ולפיכך מותר דלא דייקינן הא מה שאוכל לך יהא קרבן דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. והיינו דקא פריך והתנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר וקשיא לן הא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. פירוש דקא סלקא דעתין דלקרבן שתי תיבות דפתחות הלמ"ד מביא אל"ף ואין קו"ף דגושה דומיא דלכשר לדכי דקתני במתניתין שהן שתי תיבות כאילו הוא לא כשר לא דכי והכי קאמר לא קרבן ליהוי מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך ליהוי קרבן. ולר' מאיר ודאי ליכא למימר הכי דהא לית ליה מכלל לאו הן. ואמר ר' אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. כלומר דלקרבן לאו שתי תיבות הן כדקא סלקא דעתין ותיקשי לך אלא תיבה אחת היא לקרבן בשב"א הלמ"ד או לקרבן בפת"ח ובקו"ף דגושה. והיינו טעמא דאסר ר' מאיר משום דדיינינן דיבוריה לתרי טעמא לקרבן יהא שלך לפיכך לא אוכל לך. הכא נמי פירוש הך סיפא דברייתא דקתני לחולין לא אוכל לך אמאי מפרשינן לה לתיבה אחת ומותר נימא דשתי תיבות קאמר האי גברא לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך ומאי לחולין לא חולין כלומר דנימא דשתי תיבות קאמר הואיל ובפת"ח תחת הלמ"ד קאמר דהא לא ידיע לן אי תיבה אחת קאמר האי גברא ומותר אי שתי תיבות ואסור וניזיל לחומרא ונדון דיבוריה לתרי טעמי. ופריק רב אשי הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין דמשמע לא ליהוי חולין אלא קרבן. פירוש סיפא דקתני לחולין לא אוכל לך מותר כשמתברר מדבריו דתיבה אחת קאמר עסקינן כגון דאמר לחולין בשב"א הלמ"ד דלא דייקינן הא מה שאוכל לך לא ליהוי חולין דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. הא ודאי לר' מאיר אי איתברר לן דשתי תיבות הן כגון דאמר לא חולין הלמ"ד בחולם אי נמי דלא איתברר לן אם תיבה אחת קאמר או שתים כגון דאמר לחולין בפת"ח הלמ"ד אסור דדיינינן דיבוריה לתרי טעמי לר' מאיר לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך כדקאמר ר' אבא בלקרבן לא אוכל לך. וקשיא לן ואפילו אמר בהדיא לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך אמאי אסור לר' מאיר דהא לית לן למידק לא חולין אלא קרבן דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. ותו היכי במציעתא דברייתא לחולין שאוכל לן אסור לר' מאיר משום דדייקינן לא חולין אלא קרבן. וכי תימא משום דכי דייקינן לא חולין ליהוי אלא קרבן לא מיקרי כהאי גוונא מכלל לאו הן הא ליתא דבגמרא אמרינן דקתני לא חולין שאוכל לך אסור סברוה מאי לא חולין לא חולין להוי אלא קרבן מתניתין דלא כר' מאיר דאי כר' מאיר כיון דלית ליה מכלל לאו הן ודאי הא דקאמר לא חולין שאוכל לך ודאי מותר דלא דייקינן לא חולין אלא קרבן מדלא קאמר בהדיא קרבן שאוכל לך. אלמא דכהאי גוונא קרי תלמודא מכלל לאו הן. וי"ל דלא חולין שפיר משמע לאיסורא אפילו לר' מאיר דכי האי גוונא לאו מכלל לאו הן דהוי דפשטו של לשון כך הוא דמאי דאינו חולין הוא קרבן. והיינו דקתני במציעתא לא חולין שאוכל לך אסור אפילו לר' מאיר וכן באוקמתא דרב אשי דלא חולין לא אוכל לך אסור לר' מאיר דהכי קאמר לא חולין ליהוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. והא דמפקינן מתניתין מדר' מאיר משום מכלל לאו הן משום דבמתניתין לחולין לא אוכל לך גרסינן דהוא תיבה אחת. ומתניתין דקתני אסור היינו משום דדייקינן מה שלא אוכל לך להוי חולין הא מה שאוכל לא ליהוי חולין אלא קרבן ולפיכך אסור דכל היכא דגברא לא מיירי במה שיאכל אלא דאנן הוא דדייקינן מלא אוכל הוי מכלל לאו הן והיינו דמפקינן לה מדר' מאיר. ולכשר ולדכי נמי חדא תיבא נינהו וסמיכי ללא אוכל לך. וכן נמצא בגרסאות ישנות דגרסי לחולין לא אוכל לך כדפרשינן. והראב"ד ז"ל נראה שהוקשה לו מה שהקשינו וכתב לו גירסא אחרת בפירושיו דבמציעתא ובכולה סוגיין ובאוקמתיה דרב אשי גרסינן חלין בפתחות החי"ת והן חלות תודה שהם דבר הנדור בקרבן. והיינו דקתני מציעתא לחלין שאוכל לך אסור מפני שהוא נודר בדבר הנדור. ובדרב אשי הכי גריס הא דאמר לחלין הא דאמר לא חלין דמשמע לא ליהוי חלין. ופירושו כי קאמר לחלין לא אוכל לך דהוא תיבה אחת ודאי אסור דהוה ליה כלקרבן לא אוכל לך דר' אבא והוא תרי טעמי. וסיפא דקתני לא חלין לא אוכל לך מותר בדאמר שתי תיבות דמשמע לא יהא חלין מה שלא אוכל לך ולפיכך מותר דלא דייקינן הא מה שאוכל לך יהא חלין וליתסר דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. ולא גריס הראב"ד ז"ל בדרב אשי דמשמע לא חלין ליהוי אלא קרבן דהא קרבן ולחלין הכל אחד דתרוייהו קדשים נינהו ודבר הנדור הן אלא הכי גריס דמשמע לא חלין ליהוי קאמר ותו לא וכן נמצא בספר ספרדי ישן.
וכתב רבינו ז"ל וקיימא לן כרבנן. פירוש דסבירא להו מכלל לאו הן דסוגיין בעלמא ר' מאיר בתנאי כפל כלומר דלית ליה מכלל הן לאו יחידאה הוא ורבים פליגי עליה. פירוש דלא בעי תנאי כפול דאי אמר לחבירו אם תעשה דבר פלוני שדי נתונה לך אם לא השלים תנאו אינה נתונה לו אף על פי שלא כפל תנאו לומר ואם לא תעשה לא תהא נתונה לך דמכלל הן אתה שומע לאו. ולר' מאיר אף על פי שלא השלים תנאו הרי השדה נתונה לו דכיון שלא כפל תנאו לומר ואם לא תעשה לא תהא נתונה לך דעתו היה ליתנה לו מכל מקום אלא דלזרוזי בעלמא הוא דאמר הכי. ואף על גב דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי בתנאי כפול כר' מאיר. פירוש דאילו לרבנן באם מתי סגי דדייקינן הא אם לא מתי לא יהא גט. לרווחא דמילתא הוא דאתקין. כלומר לצאת מן התקלה אפילו לבית דין טועין כדמפרש ואזיל דסבר שמואל איכא דסבירא ליה הלכה כר' מאיר פירוש דבעי תנאי כפול ואי קאים האי אתי למשרא אשת איש לעלמא. כלומר אם יבא הגט ליד שום בית דין שהוא סבור שהלכה כר' מאיר ויראה שלא כפל תנאו לומר ואם לא מתי לא יהא גט יתיר אותה באותו הגט אף על פי שלא ימות בעלה כי יאמר שאין התנאי כלום מכיון דלא כפליה. וסבר אעביד לרווחא דמילתא דחייש לבית דין טועין. פירוש ולפיכך התקין שיהא מפורש בתוך הגט ואם לא מתי לא יהא גט. וכיון דחש לה שמואל לדר' מאיר אנן נמי חיישינן לה בגיטין וקידושין מיחש בעלמא לחומרא ולא לקולא. פירוש דלענין גיטין חיישינן לר' מאיר לחומרא שאם לא כפל תנאו אלא שכתב אם מתי יהא גט ולא כתב ואם לא מתי לא יהא גט אמרינן הואיל ולא כפל תנאו חיישינן לדר' מאיר דחשיב ליה גיטא אף על פי שלא מת לענין קדושין שאם קדשה אחר חוששין לקדושיו דדילמא מגורשת היא כר' מאיר. ולא לקולא דלא שרינן לה לעלמא הואיל ולא מת אף על פי שלא כתב לה אלא אם מתי יהא גט משום דקיימא לן כרבנן דמכלל הן אתה שומע לאו ושפיר משמע ואם לא מתי לא יהא גט. ולענין קדושין נמי חיישינן לדר' מאיר לחומרא ולא לקולא דאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מאתים ווז ולא כפל תנאו לומר ואם לא תתני לי לא תהא מקודשת חיישינן לדר' מאיר דמקודשת היא לו אף על פי שלא נתנה דהואיל ולא כפל תנאו אמרינן דעתו היה לקדשה מכל מקום הואיל ולא כפל לה ולזרוזי הוא דקאמר לה הכין. ולא לקולא דאילו לר' מאיר אם בא אחר וקדשה אחר כך לא תפסי בה קדושין דודאי היא מקודשת לראשון ואנן כרבנן קיימא לן דאם לא נתנה אינה מקודשת דמכלל הן אתה שומע לאו ושפיר משמע דאם לא תתני לא תהא מקודשת. אבל בשאר מילי כגון דיני ממונות בכגון שדי נתונה לך אם תעשה דבר פלוני לא חיישינן לדר' מאיר ואם לא השלים תנאו אין השדה נתונה (לא) לו. והדין היא סברא דרבינו הגדול ז"ל דאשכחן ליה בתשובה שאמר דלא בעינן תנאי כפול בממונא. והאי פסקא כרבנן אתיא. כלומר דלא בעו תנאי כפול דאילו לר' מאיר אדרבה עיקר תנאי כפול בממון הוא דכתיב. פירוש גבי בני גד ובני ראובן דכתיב בהו אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן ונתתם להם את ארץ הגלעד. ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען כלומר ולא תתנו להם את ארץ הגלעד. ובגמרא דשבועות נמי אסיקנא דכי לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן בממונא אבל באיסורא אית ליה. פירוש כגון הא דתנן בסוף פרק שבועת העדות שאם השביע התובע את העד בלשון הזה אל יכך ה' ויברכך אם תבא ותעידני ולא העיד ואחר כך הודה שיודע לו עדות ר' מאיר מחייב קרבן שבועת העדות אף על פי שלא כפל לומר ואם לא תעידני יכהו השם ואל יברכהו כדאיתא התם משום דההיא מילתא איסורא גרידא היא לגבי עדים. ואף על גב דתליא בההוא מילתא צד ממון לגבי בעליהן מיהו לגבי עדים איסורא דלית ביה ממונא מיקרי. והיינו דמסקינן התם ודקא קשיא לך סוטה איסורא דאית ביה ממונא שאני. אי נמי איסורא דלית ביה ממונא היינו שתויי יין ופרועי ראש דכתב בהו קרא ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו וכתיב נמי יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו דמשמע הא אם תפרעו ותשתו תמותו כדאיתא בסוף שבועת העדות. אלא דגטין וקדושין והוא הדין לנדרים איסורא דאית בהו ממונא הוא. כלומר והיינו דקא בעי בהו ר' מאיר תנאי כפול דבגט גובה כתובתה ופטור הבעל ממזונותיה ובקדושין לגבי כתובה דקיימא לן ארוסה יש לה כתובה ולמאן דאמר אין לה כתובה מיהו היכא דכתב לה מיהא אית לה. אי נמי ממונא דגבי קדושין היינו כסף קדושין גופיה. ונדרים נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא ליאסר בנכסי חבירו. ומשום הכי אית ליה. פירוש אית ליה לר' מאיר בהו תנאי כפול. ופליגי רבנן עליה. פירוש דלא בעו תנאי כפול. והלכתא כרבים. פירוש דאית להו מכלל הן לאו בכל מילי ואפילו לענין ממון.
ואף על גב דקיימא לן דכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי לגבי הא דתנן בפרק השוכר את הפועלים וכל תנאי שמעשה בתחלתו תנאו בטל. פירוש כגון שאמר שדי נתונה לך אם תעשה דבר פלוני. אין זה תנאי של כלום דאף על גב דלא קיימיה לתנאיה שדהו נתונה לו דהוה ליה לאקדומי תנאי למעשה ולומר אם תעשה דבר פלוני שדי נתונה לך. דגמרינן הא מילתא מתנאי בני גד ובני ראובן דאקדמיה משה לתנאי אם יעברו ונתתם ולא קאמר ונתתם אם יעברו. ואמרינן נמי בפרק המדיר כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם. פירוש כל תנאי האמור על דבר שאיפשר לעשותו על ידי שליח הוי תנאי כי ההוא דבני גד ובני ראובן דהיינו מתנת ארץ הגלעד דאיפשר לעשותה על ידי שליח שיזכה בה לצורך בני גד ובני ראובן וכן קידושין וגיטין איפשר לזכות בהם האשה על ידי שלוחה ולפיכך תנאה דרמו עלייהו הוי תנאה דאי לא קיימיה אין המעשה קיים. דלא איפשר לקיומיה על ידי שליח לא הוי תנאה פירוש כגון חליצה דאי אפשר לחליצה אלא על ידי יבם ויבמה גופייהו לא הוי תנאה. ומשום הכי קיימא לן דאין תנאי בחליצה. פירוש דאם אמר לו ליבם חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתיים זוז אף על פי שלא נתנה לו חליצתה חליצה משום דאין התנאי כלום וכאילו אינו דמי. אלמא דאיכא מילי דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ותנאי כפול נמי ניליף מהתם. הנהו לאו בתנאי כפול שייכן דטעמא דרבנן בתנאי כפול פירוש דלא בעו תנאי כפול לאו משום דלא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן שום מידי פירוש לומר דתנאי כפול בלחוד הוא דלא ילפינן מהתם מטעמא אחרינא. אלא כדקתני עלה ר' חנינא בן גמליאל צריך היה הדבר לאומרו. פירוש שאין טענת הכפל אלא מפני טעם אחר שאלמלא כן פירוש שכפל התנאי לומר ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו פירוש עם שאר השבטים. ולפיכך כפל שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם הראוי להם עם שאר השבטים בין בארץ כנען בין בארץ הגלעד. ולאו משום דלית לן מכלל הן לאו הוא דכפליה. אי נמי כדתניא בפרק מי שאחזו רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול. פירוש דאפילו תימא שכפל התנאי היה משום דלא סבירא לן מכלל לאו הן אפילו הכי לא ילפינן מהתם לשאר דוכתי דניבעי בהו תנאי כפול משום טעמא דפרק מי שאחזו דרבן שמעון בן גמליאל אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול. בסוטה אם שכב אם לא שכב. אם בחקותי תלכו ואם בחקותי תמאסו. אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם וכולהו כדאיתנהו בפרק האומר דמסכת קדושין. והוו להו שני כתובין הבאין כאחד פירוש דניבעי תנאי כפול ואין מלמדין שכל דין שכתוב בשנים ושלשה מקומות אין למדין ממנו דאם איתא דללמד מהם נכתב נכתביה בחד דוכתא ונהוי בנין אב לכולם. ושמעת מינה דאיכא מילי דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן פירוש תנאי קודם למעשה ותנאי דאיפשר לקיומיה על ידי שליח. ואיכא מילי דלא גמרינן פירוש כגון תנאי כפול מהני תרי טעמי דאמרן. הילכך אנן לית לן אלא מאי דמוכחן סוגיאתא וליכא לאיתויי ראיה מחדא מילתא לאידך דכל חדא וחדא טעמא באפי נפשה. כלומר דגבי תנאי כפול משום דהוי שני כתובין הבאין כאחד לא גמרינן מהתם. אבל תנאי קודם למעשה ותנאי דאיפשר לקיומיה על ידי שליח גמרינן מינה דלאו שני כתובין הבאין כאחד הוא דלא איכתיב בדוכתא אחריתי דנבעי תנאי קודם למעשה. וכי תימא והא כולהו תנאים שבכתובין נמי תנאי קודם למעשה נינהו דהא גבי סוטה כתיב אם שכב הנקי דאם שכב היינו תנאי והנקי היינו מעשה ודכוותיה אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם דהיינו מעשה וכן כולהו אידך. יש לומר אנן הכי קאמרינן דלא אשכחן בתנאין שבכתובין תנאי קודם למעשה במידי דאית ביה קפירא אם התנאי קודם או המעשה קודם אלא גבי תנאי בני גד ובני ראובן דהוא מידי דממונא אבל בתנאין דסוטה ודברכות וקללות לא שייכא בהו קפידא אי תנאי קודם אי מעשה קודם דגבי ממון בלחוד הוא דשייכא ההיא קפידא מדאקדמיה האי מקנה לאדכורה להקנאה מקמיה דלידכריה לתנאיה אמרינן דבלא שום תנאי רצה להקנותה לו ותנאה דרמי עליה לאו תנאה הוא. וכן הדין בגיטין וקדושין הוא הדין והוא הטעם. אבל תנאי כפול שייך בכולהו תנאין בין בברכות וקללות בין במידי דממונא ומדאשכחן דכפליה בכל התנאין הוו להו שני כתובין ואין מלמדין וכיון דסוגיין בעלמא דר' מאיר יחידאה הוא ורבנן לא בעו תנאי כפול לענין נדרים נמי קיימא לן הכי כרבנן דמכלל לאו אתה שומע הן. הילכך חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור. פירוש דדייקינן הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דמכלל לאו אתה שומע הן. לחולין שאוכל לך נמי אסור. פירוש דמשמע לא חולין אלא קרבן ליהוי מה שאוכל לך. אבל לא חולין לא אוכל לך ודאי מותר. כלומר אם נתברר מדבריו דשתי תיבות קאמר כגון דאמר בחולם לא חולין דהא משמע מה שלא אוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן הא מה שאוכל יהא חולין ולפיכך מותר. דלא דיינינן דיבוריה לתרי טעמי למימר לפיכך לא אוכל לך וליתסר דר' מאיר הוא דאית ליה האי סברא ולא רבנן. ובדקאמר לחולין פירוש שהיא תיבה אחת אי אמר לחולין שאוכל לך מותר. לחולין לא אוכל לך אסור. פירוש דמשמע לחולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא ליהוי חולין אלא לקרבן ודמיא לרישא דחולין החולין כחולין שלא אוכל לך דלרבנן אסור. פירוש משום מכלל הן לאו כדאמרן לעיל. והא דתנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר בדאמר לקרבן היא פירוש שהיא תיבה אחת כגון שהלמ"ד בשב"א או שהיא בפת"ח והקו"ף דגושה. ובהא פליגי ר' מאיר סבר נעשה כאומר לקרבן יהא שלך ולפיכך לא אוכל לך ורבנן סברי לקרבן יהא מה שלא אוכל לך. פירוש ולפיכך מותר דהא לא אסר על נפשיה מה שיאכל לו. והלכתא כרבנן. פירוש דשרו בלקרבן לא אוכל לך. ואי אמר לא קרבן לא אוכל לך פירוש שנתברר מדבריו לשתי תיבות. לרבנן אסור דדייקינן לא יהא קרבן מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך יהא קרבן דמכלל אתה שומע הן. ולר' מאיר מותר דלית ליה מכלל לאו הן. עד כאן.

אלא כגון דהוה מחית קמיה בשר שלמים ומחית דהיתירא קמיה. כדי נסבא דאפילו לא מחית קמיה. בעיקרו עיקר איסורו שהיה קודם זריקה או כמה שהוא השתא. ואף על גב דאמר לאיסורא נתכוונתי אי לישנא לא משתמע כן הוה ליה כשותק. הרא"ם. וז"ל שיטה: לא צריכא אלא דמחית בשר זבח השלמים שנזרק דמן ומונח ככר של היתר כגון ככר דחולין אצלו ואמר ככר זה דחולין כחתיכה זו של שלמים וקמיבעיא ליה לרמי בר חמא אם הככר אסור או מותר. מי אמרינן כיון דאמר סתמא זה כזה בעיקרו קמתפיס בתחלת הקדושה שהיה בשלמים קודם זריקת דמן דקא מתפיס השתא בדבר (האסור) הנדור וככר נמי אסור. או דילמא בקדושה שיש בבשר עכשיו קא מתפיס והשתא מתפיס הוא בהיתר שהרי כבר נזרק הדם וככר נמי מותר. עד כאן.

בעיקרו קא מתפיס. כלומר שהיה אסור לכל מחמת נדרו. או דילמא בהיתרא קא מתפיס. שלאחר זריקת דמים הותר בשר לזרים. וא"ת אם תמצי לומר דבהיתרא קא מתפיס כלומר שיהא כזה ממש דנחית קמיה אכתי ליתסר דהא אסור לטמאים מחמת נדרו. יש לומר דאיהו מישרא שרי דאסתלק ליה נדריה. כלומר כיון דבשעת נדרו נאסר לכל והשתא הותר לכהנים ולזרים. והאי דאסור לטמאים היינו משום איסור טומאה דרכיב אכתפיה דגברא וכשיטהר לערב נסתלק האיסור וחזר גברא להיתרו. כן נראה לי. וא"ת עוד והלא איכא חזה ושוק שאסור לזרים מחמת נדרו. יש לומר שאינו מחמת נדרו שהרי יצא מתורת נדר כיון שאחר שנאסר מחמת נדרו לכל הותר. אלא שנאסרו לזרים מחמת שהתורה זכתה אותן לכהנים להיות כנכסיהן ושלא יהא אחר זוכה באכילתן ודבר האסור הוא ולא דבר הנדור והויא להו כחלת אהרן וכתרומתו שהוא מותר. ואף על פי שעל ידי קריאת שם נאסרים מכל מקום לא קרבן הם דיהא (נ"א לא קרינן בהו) מתפיס בדבר הנדור אלא בדבר האסור דנכסי כהן הן ולפיכך הם נאכלין אפילו לעבדיו ולשפחותיו. ומן הטעם הזה פירשה הראב"ד לההיא דכחלת אהרן וכתרומתו. וזהו נמי דבבכור קא אסר ר' יעקב מפני שמצוה להקדישו ולא קשיא ליה חלת אהרן ותרומתו משום דבכור לאו נכסיה דכהן הוא דהא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה ודבר הנדור חשבינן ליה כיון שמצוה להקדישו. הרשב"א ז"ל.

אמר רבא תא שמע נותר ופגול אסור. האומר ככר זו יהא עלי כנותר ופגול הרי זה אסור. קא סלקא דעתין כנותר ופגול של זבחי שלמים קבעי למימר ונותר ופגול אימת הוי לאחר זריקת דמים כדאמר במנחות פגול הוא לא ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו אף נותר ופגול לא הוקבע בנותר ופגול עד שיקרבו כל מתיריו לאחר זריקת דמים. הילכך אף על גב דהוה ליה היתר אחר זריקת דמים קודם שנעשה נותר אסור (דהוה ליה מותר) ומנותר לחודיה פריך.

הכא נמי הכי קאמר לא חולין להוי לפיכך לא אוכל לך. והאי לאו מכלל לאו אתה שומע הן הואיל דכיון דקמסיים וכו'. ולא דמי למתני' דאוקימנא כר' יהודה ולא כר' מאיר משום דהתם שאוכל לך קאמר וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. וכשאמר שלא אוכל לך אי אפשר לומר חולין יהא כדי שלא אוכל לך דאדרבה כשהוא בחולין כל שכן שיהא מותר לאכל. אלא לא חולין קאמר וכן לקרבן שלא אוכל לך. וא"ת אם כן קרבן לא אוכל לך לרבי מאיר נימא דהכי קאמר קרבן יהא לפיכך לא אוכל ואנן איפכא תנן לקמן בפרק ואלו מותרין קרבן לא אוכל לך מותר ואוקימנא כולה ההיא מתני' כרבי מאיר כדאיתא התם בגמרא. וי"ל דכל שאמר באות השמוש כגון לקרבן או לחולין יש למשמע דלקרבן יהא ולא חולין יהא קאמר דאי בחיי קרבן או בחיי חולין קאמר אי נמי אמר קרבן כעין שבועה כמו שבועה שלא אוכל לך למה לי לקרבן ולחולין בשמוש למ"ד לימא קרבן והילכך נפרש דבריו שכך אמר לקרבן יהא כדי שלא נוציא דבריו לבטלה. וכן כשאמר לחולין נפרש ולא חולין יהא שאם לא כן היה מוציא דבריו לבטלה. אבל באומר קרבן לא אוכל לך יש לומר דהכי קאמר במצות קרבן לא אוכל לך כמו שבועה לא אוכל לך וכסבור שהאומר במצות קרבן שיהא אסור כמוציא שבועה מפיו ואינו כן אלא מותר. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

ה"נ הא דאמר לָחולִין הא דאמר לחולין. כלומר הא דאמר לחולין בפתחו"ת הלמ"ד משמע לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך. הא דאמר לחולין בשב"א הלמ"ד דאי אפשר לומר לא חולין ליהוי אלא חולין יהא מה שלא אוכל לך. ולרבי יהודה בין לחולין שאוכל לך בין לחולין שלא אוכל לך הרי זה אסור דלחולין בשב"א שלא אוכל לך הרי זה אסור משום מכלל לאו אתה שומע הן הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן. ולחולין בפתחו"ת הלמ"ד נמי אסור הכי נמי מפרשינן ליה לחולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא לחולין אלא לקרבן דמה שאמרו בלחולין שאוכל במתני' דהוי כשתי תיבות וכאלו אמר לא חולין היינו להחמיר ולא להקל ומשום דסתם נדרים להחמיר. כן נראה לי. ואי נמי דודאי משמע דלקרבן לא אוכל לך מודה ביה נמי רבי יהודה דכיון דאשכחן לרבי מאיר דאסר ולא אשכחן לרבי יהודה דפליג עליה בהדיא מסברא לא עברינן דפליגי. ואף על גב דאמרינן הכא האי תנא סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבר לה כותיה בחדא במכלל לאו אתה שומע הן ופליג עליה בלקרבן. ההוא פירוקא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה אלא חד רב אשי ועוד דהאי תנא בלחוד הוא דאשכחן דפליג עליה הא רבי יהודה לא אשכחן דפליג עליה. והא דאיצטרכינן למימר הכא הא מני רבי מאיר אימא סיפא לחולין לא אוכל לך דלכאורה משמע דלרבי מאיר בלחוד הוא דקשיא ולא לרבנן לא היא אלא משום דאשכחן לרבי מאיר דאמר הכין אקשינן דידיה אדידיה אבל לרבנן לא אשכחן ואי לא דאמרה רבי מאיר דמיניה נשמע אף לרבנן לא הוה ידעינן להאי סברי' כלל. הילכך אקשינן מינה לרבי מאיר ומינה נשמע לרבנן. ודכוותה נמי בפרקין דלקמן גבי מתני' דלקרבן שלא אוכל לך מותר כן נראה לי. ואיכא מרבוותא דפסקו בזה בלקרבן ואיכא מאן דפסוק בהפך זה. הרשב"א ז"ל.

גמרא לך מותר לא חולין שאוכל כו' והתנן לקרבן לא אוכל כצ"ל:

רש"י בין שלא אוכל כו' אוכל לך אבל כו' הד"א להנות ממנו הס"ד מפרש לקמן הס"ד דרבי אבא הס"ד מותרין אפי' לבעלים הס"ד דהיתירא ונותר ופיגול כו' כצ"ל:

בר"ן משום דמשמע ליה לקרבן כו' הכי נמי לימא לחולין יהא כו' דאמר לא לחולין וכו' דכי אמר לחולין בשבא כו' פתוחה לא חלין קאמר כו' אין לחלין בלמ"ד כו' כמציעתא לחלין כו' דאיסורא דהיינו שלא אוכל לך שרי כצ"ל:

ר"ן ד"ה וא"ר אבא. ולמאן דגריס בלא ו' א"ש טפי כו' ה"נ נימא לחלין יהא כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה דמחית. ומחית דהתירא גביה. כצ"ל:

ר"ן ד"ה בעיקרו קא מתפיס. תו אקשינן והא איכא נמי חזה ושוק כו'. כאן י"ל דאיירי דמחית רק הבשר הנאכל לבעלים לבד. והקושיא אינה אלא על הא דאמר אי דקאמר בהדין לישנא דהיינו הרי עלי כבשר זבחי שלמים כו':

בסה"ד וה"ט נמי דמתפיס בחלת אהרן כו'. עי' לשונו לקמן רפ"ב ד"ה כחלת אהרן (ובדף יד) ד"ה מתבעי:

בעי רמי בר חמא וכו'. עיין תוס' נזיר כ"ב ע"א בסופו. והעולה מדבריהם דרמב"ם קא מיבעיא ליה סתמא. ויש לפרשו קודם זריקה ואי בעיקרו מתפיס הרי הככר אסור לעולם. ואי בהתירא מתפיס אמרי' שיהיה הככר כמו הבשר ולכשיזרוק הדם מותר הבשר וגם הככר. ועוד קא מיבעיא לי ג"כ בלאחר זריקה אי נימא אע"ג שהבשר כבר הותר מ"מ בעיקרו מיתפס ואסור הככר או דלמא בתר השתא אזלינן. והנה איבעיא הראשונה שנדר בשעת איסורו של בשר קודם זריקה איפשטא שם בנזיר כ"ב ע"ב דמסיק היינו דרמי בר חמא ודאי ואיפשטא להחמיר דהתם באשה נמי בשעת איסורא קאי דמה שמפיר אח"כ לא מיעקר עקר למפרע אלא מיגז גייז ונמצא בשעת נדר איסורא הוה ואמרי' בעיקרא מתפיס וה"נ בבשר קודם זריקה. ואמנם בשמעתין שקיל וטרי באיבעיא בבשר בשעת היתר אחר זריקה ולא איפשטא בשמעתין. וכ' ר"ן סוף הסוגיא דרמב"ן ס"ל דאיפשטא מנזיר כ"א ע"א דמסיק חד בחבריה מיתפס. וצ"ל דהתם כיון דאי החכם מתיר עוקר הנדר מעיקרא ה"ל למפרע הנדר בשעת היתר וכמו בשר לאחר זריקת דמים. ומיהו הר"ן רפ"ג דשבועות כ' דיש לדחות ראיה זו דבנזיר שגופים מחולקים י"ל בדחבריה הסמוך לו תפיס. אבל הכא חתיכה אחת היא י"ל בעיקריה תפיס. וכ' שם לחלק בין יום שמת בו אבא דהוה נמי ימים מחולקים דלא דמי לגופים מחולקים ע"ש בביאור:

אי בהתירא קמתפיס. עיין ר"ן סוף דבריו שכתב חלת אהרן ותרומתו לאו משום נדרו הוא אלא מגזירת הכתוב. נראה כוונתו כמ"ש הרא"ש בשמעתין דהרי קודם הפרשה היה טבל ואסור לכל וההפרשה מתירה לכהן ונבאר באיסורו לישראל ואיננו אלא גזה"כ ולא נדר. ולא ניחא ליה להר"ן למימר כמ"ש הוא ז"ל לקמן ד"ה כחלת אהרן וכו' כיון שאינו אסור לכל וכו' ע"ש דאין טעם זה מספיק דוקא בבשר שלמים שתחלת נדרו היה לאסור לכל. וא"כ שוב אחר זריקה שפקע מיניה איסורו הכולל ע"כ פקע נדרו ומה שאסר לטמאים מילתא אחריתא היא. משא"כ בחלת אהרן ותרומה שתחלת נדרו כך היה שלא יאסר אלא לישראלי' א"כ שוב הו"ל דבר הנדור אי לאו טעם מ"ש כאן דאין האיסור מחמת נדר אלא מגזה"כ. ומ"מ בהא לחודיה לא סגי כיון דעכ"פ ע"י דבורו נעשית תרומה לא גרע מבכור דמאליו קדוש ואפ"ה איכא למ"ד דמדמצוה לקרוא עליו שם בפיו מרבינן לי' מלה' א"כ ה"ל לרבויי נמי חלת אהרן ותרומות אע"ג דאיסורו מגזה"כ מ"מ כיון דהוא קורא לה שם אתיא מרבויא דלה'. לכן מחלק הר"ן בשלמא בכור אסור לכל קודם זריקה אתיא מרבויא דלה'. משא"כ חלה ותרומה דאינו אסור לכל לא אתיא מריבויא דלה' וכיון דליכא ריבוי הדרן לסברא חיצונה דמגז"ה אסור ולא מנדרו. (וי"ל קצת בבכורים דלא טבלי):

וע"ד חדוד קצת י"ל סתירת הר"ן דרוב הפוסקים ס"ל דעיקר נדר הוא שתולה בדבר הנדור היינו קרבן ולעולם נדר הראשון הוא נדרי גבוה ותולה זה בזה עד עולם אבל האוסר על עצמו ככר סתם בלי שיתפסנו בדבר הנדור איננו נדר אלא מטעם שאנו מסקינן דבורי' שהיה כוונתו קרבן. ויצא להם כן מברייתא דבסמוך איזהו איסור האמור בתורה כמ"ש רש"י ור"ן פ"ג דשבועות שם. ולאותה סברא בודאי י"ל חלה ותרומה שאיננו איסור כולל לכל כקרבן לא מיקרי דבר הנדור למיתפס ביה. ולכן לקמן בתר דמייתי הך ברייתא איזהו איסור האמור בתורה כ' הר"ן טעם פשוט דחלה ותרומה מפני שאינו אסור לכל כקרבן והוא צריך לדור בדבר הנדור כקרבן. אבל להס"ד הוה ס"ל דעיקר נדר הוא שאוסר אדם עצמו בדבר המותר בלי שום התפסה וכמ"ש הר"ן ריש מכילתין במתני' וכמ"ש משנה למלך בדעת הרמב"ם ריש הלכות נדרים אלא שיכול להתפיס בדבר הנדור ג"כ אבל עיקר הנדר הוא שאוסר דבר על עצמו. ולפי זה למה יגרע תרומה שאסור לזרים שלא יקרא דבר הנדור. אי משום שאינו אסור לכל. מה בכך הלא כל נדרי הדיוט כך הם ואפ"ה הוה נדר ולמה יגרע תרומה שלא יהיה בכלל דבר הנדור. ע"כ הוצרך לומר שהוא גזה"כ לא מחמת נדר וק"ל:

ועמ"ש לח"מ פ"א הי"א בשיטת הראב"ד ודבריו צ"ע א"כ חלת תודה אחר זריקה אימא לא הוה דבר הנדור הא אינו ניתן אלא לזכרים אע"ג דמותר לבנותיו כבכור כמבואר פ"י מקרבנות הלכה ד' והלכה ה' אמת שיש קולא אחרת בתרומה שנאכלת לבת כהן כי תהיה לאיש זר וחוזרת לבית אביה כנעוריה משא"כ בחזה ושוק ובכור ולחמי תודה כדאיתא בפ' הערל וצ"ע:

אמר רבא תא שמע נותר. שיטת רש"י דרבא בעי למיפשט דבתר השתא אזלינן ולא בעיקרא מיתפס דס"ל לרש"י דלא כמ"ש הר"ן לעיל אלא כל האיסורים דבתר זריקה עדיין שם נדר עליהם כיון דמשתרבבי מחמת נדר הראשון. וס"ל נמי דבשלמא שלמים נקרא משעה שהקדיש הבהמה ואילך. ושעת נדר האיסור הוא משעת ההקדש עד זריקה ומן אז מיקרי שעת היתר. אך גבי נותר שיקרא בשר נותר אז לא חשבינן ליה משעת הקדש הבהמה אלא משעת זריקה ואילך דאז מצווה בלא תותירו ממנו. ושעת ההיתר הוא משעת זריקה עד זמן נותר ומאז ואילך מתחיל האיסור. וע"כ בודאי כשיאמר בפירוש ה"ז כבשר נותר. בוודאי כוונתו אנותר ממש משעה שנתותר ואילך ולרש"י הוה זה ג"כ דבר הנדור כיון שמשתרבב מנדרו הראשון. אלא דס"ל לרבא דודאי מתני' דתנן פגול נותר לא מיירי מלשונו שאמר הנודר פגול ונותר דא"כ ה"ל למימר כנותר בכ"ף הדמיון כמו שהקשה ר"ן במשנתנו ולא ס"ל לרש"י תי' הר"ן ע"ש. אע"כ מתני' מיירי פגול נותר פי' שמונח לפניו בשר פגול או נותר וממילא מובן שאומר על היתר זה כזה וכבר כתבנו כי הבשר הזה המונח פה לפנינו והוא נותר מתחיל תחלת שמו משעת זריקה שהוא בבל תותר ואי בעיקרא קא תפיס ה"ל היתר שעדיין לא נותר ואי בהשתא קתפיס ה"ל איסור ובעי למיפשט דבהשתא קתפיס. כן נלע"ד לפרש כוונת רש"י:

וכן דעת רש"י לקמן בחלת תודה דהפשיטות הוא למיפשט דבהשתא מתפיס. והנה לחמי תודה כמה פעמים המה חולין גמורים שהרי נעשים למכור בשוק עיין פ' כל שעה ורק מתקדשים ע"י הזבח (דלפעמים הבעלים מקדישים הקמח אלא שאין עליו קדושת הגוף עד שחיטה וזריקה ואז מעיקרא נמי דבר הנדור הוא. לכן כתבתי שכמה פעמים המה חולין גמורים עד זריקה) ובספרא פ' צו פליגי ת"ק ס"ל השחיטה מקדשתן אפילו זורק שלא לשמה כבר נתקדשו ע"י שחיטה וראבר"ש ס"ל דלא נתקדשו עד אחר זריקה וס"ל לרש"י דרבינא דפשיט מחלת אהרן ס"ל כראבר"ש וס"ל משחיטה עד זריקה נהי דאינם קדושים מ"מ קצת איסור חל עלייהו ואותו האיסור לא חשיב לאתפוסי ביה אע"ג דמכח נדר אתיא מ"מ ה"ל כמתפיס בדבר האסור. והשתא קמתפיס בלחמי תודה אי בתר מעיקרא אזלינן היינו משעת שחיטה עד זריקה ה"ל מתפיס בדבר האסור ואי בתר השתא אזלינן היינו בתר זריקה ה"ל מתפיס בדבר הנדור ומוכח דבתר השתא אזלינן. ודחי ש"ס דלא אתי אלא למעוטי תרומת הלשכה. ופריך א"כ ליתני חלת תודה דמיקרי דבר האסור אע"ג דאותו האיסור אתיא מכח נדרו מ"מ כיון דמשחיטה עד זריקה לאו נדר גמור לא מתפסי ביה כ"ש תרומה וחלה ממש ומשני הא קמ"ל וכו'. ולח"מ פ"א הי"א נתקשה בדברי רש"י אלו ומ"ש נ"ל נכון בעזה"י:

בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך. בין שאמר חולין שאוכל לך או החולין שאוכל לך דהיינו ודאי מותר ובין שאמר חולין שלא אוכל לך או החולין שלא אוכל לך דמשמע חולין מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך לא הוי חולין אלא קרבן אפי' הכי מותר דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דהא ברייתא ר''מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דכשאמר חולין שלא אוכל לך לא כפליה לתנאיה ולא אמר כלום אבל כי אמר לא חולין שאוכל לך אסור דהכא לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דאע''ג דאמרינן לעיל לא חולין שאוכל לך ודייקינן לא חולין ליהוי אלא קרבן ודייקינן לרבי מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן והכא נמי אי דאמר חולין דלא אוכל לך אילו דקדקנו האי חולין שלא אוכל לך הא שאוכל לך לא הוי חולין אלא קרבן הוה משמע מכלל לאו אתה שומע הן אבל האי לאו לא משמע מכלל לאו אתה שומע הן דהא בפירוש אמר האי תנא הכא דהאי הוי מכלל לאו אתה שומע הן ואיכא דאמרי חולין שלא אוכל לך האי חולין שלא אוכל לך אלא קרבן משמע דהאי תנא משמע ליה מכלל לאו אתה שומע הן אבל האי לא משמע ליה מכלל לאו אתה שומע הן דהא בפירוש אמר לא לחולין שאוכל לך שאינו רוצה ליהנות ממנו: לא לחולין לא אוכל מותר. מפרש לקמן: וקשיא האי קרבן לא אוכל לו אמאי. אסור הא לית ליה מכלל לאו כו'. דהאי מכלל לאו אתה שומע הן כלומר לא קרבן הוא מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך הוי קרבן: ואמר ר' אבא נעשה כאומר כו'. דבפירוש מפרש שאינו רוצה ליהנות ממנו ולא מכלל לאו אתה שומע הן הוא: הכא נמי. גבי לא לחולין לא אוכל לך אמאי מותר ליתרציה נמי ר' אבא דה''ק לא לחולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך כלומר מה שאתה רוצה להאכילני משלך לא לחולין הוי אלא לקרבן לפיכך לא אוכל לך: האי תנא. דברייתא דאמר לחולין לא אוכל לך מותר: סבר לה כוותיה בחדא וכו' ופליג עליה בחדא. בקרבן וכי היכי דאמר לא לחולין לא אוכל לך מותר הכי נמי היכא דאמר לקרבן לא אוכל לך דלית ליה האי תירוצא דרבי אבא: הא דאמר לחולין. דאמר לחולין לא אוכל לך הוי מותר אע''ג דמשמע מה שאוכל הוי קרבן דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדפרישית לעיל ולענין האי תירוצא דמתרצינן לעיל לא לחולין ליהוי וכו' הני מילי היכא דאמר לא לחולין אבל לחולין לא משמע לא לחולין: הרי עלי כבשר זבחי שלמים וכו'. אי דקאמר בהאי לישנא בהיתירא קא מתפיס. ופשיטא דמותר דשלמים לאחר זריקת דמים מותרין אפילו לבעלים: כגון דמחית בשר חולין ובשר זבח שלמים. לאחר זריקת דמים: מי אמרינן בעיקרו קאי מתפיס. בעיקר זבחי שלמים כמו שהייה לפני זריקת דמים שאסור: או. כדהשתא כמו שהיא עכשיו שהיא מותרת: תא שמע. דתנן נותר ופיגול ומשמע נמי כגון דמחית בשר דהיתירא ונותר ופיגול ואמר זה כזה:

תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר. וא''ת שאוכל לך פשיטא וי''ל דשלא אוכל איצטריך ליה אע''ג דמשמע מה שלא אוכל יהא כחולין הא מה שאוכל לך יהא כקרבן אפ''ה לא אמר כלום כדפרישי' דאתאן כרבי מאיר דלית ליה מכלל לאו כו' מיהו קשה מסיפא דקתני לא חולין שאוכל לך אסור לא לחולין לא אוכל לך מותר הא לא חולין שאוכל לך אסור אמאי אתיא לר''מ אי משום דוקיא לא חולין ליהוי אלא קרבן מה שאוכל לך הא נמי חשיב מכלל לאו כו' כדאמרינן לעיל גבי לחולין במתני' מפרש לא לחולין ליהוי אלא לקרבן ומסיק עליה מני אי ר''מ לית ליה מכלל לאו וכו' אלמא חשיב ליה מכלל לאו וכו' וי''ל דלא דמי דלעיל מתני' לא אמר לא חולין אלא לחולין בפתח ואם אתה בא לאסור צריך אתה לפרש דיבורו לחולין כמו לא חולין וכיון דצריך לפרש כולי האי חשיב מכלל לאו וכו' ולית ליה לר''מ מכלל לאו וכו' אבל הכא שאמר בפירוש לא חולין הוי כאילו פירש דבריו בהדיא לא חולין אלא קרבן והואיל ואין כאן חסרון פתרון מהני אפי' לר''מ ולא חשיב מכלל לאו וכו': אימא סיפא לא חולין לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן מותר כו' ה''נ ה''ק ליה לא חולין ליהוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. וא''ת והא מוכח לעיל דכיון דאמר לחולין בפתח חשיב מכלל לאו וכו' וי''ל דס''ד השתא דכיון דאמר לא חולין לא אוכל לך להוכיח סופו של איסור בא הילכך אפי' לר''מ מיפשטא פשיטא ליה לחולין בפתח כמו לחולין דלא דמי לחולין דמתני' דהתם אומר לחולין אוכל לך וליכא הוכחה לאסור לא בתחילת דבריו ולא בסוף דבריו ומסיק רב אשי הא דאמר לחולין בפתח לא מהני לר''מ אף כי בסוף דבריו אמר לא אוכל דלא חשיב הוכחה רק היכא דאמר לא חולין שמתחילת דבריו איכא הוכחה כדפ''ל

ר"ן
תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר. בשאוכל לך פשיטא דשרי ובשלא אוכל לך נמי נהי דא''ל הא מה שאוכל לך לא יהא חולין הא אוקמינן לה כר''מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן: לחולין שאוכל לך אסור. כך היא הגרסא ברוב הנוסחאות וקשיא טובא למה אסור והא משום מכלל לאו אתה שומע הן צריכינן למייתי בה ולר' מאיר לית ליה וכי תימא לא צריכין בהא למכלל לאו דכיון דאמר לא חולין על כרחיך קרבן הוי ליתא דהא משום הכי אוקימנא לעיל מתני' דלא כר''מ אלמא אפי' בכי הא צריכינן למכלל לאו אתה שומע הן לפיכך יש מי שאומר דלא גרסינן ליה הכא כלל ואחרים אמרו לקיים הגרסא בשם הראב''ד ז''ל דלחלין גרסינן בלא וי''ו ומשום הכי מתסר דבחלות תודה קאמר: לחולין לא אוכל לך מותר. בין בוי''ו בין בלא וי''ו אתי שפיר כמו שנפרש בסמוך: וקשיא לן והא לית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן. דקא ס''ד דמשום הכי ר''מ אוסר משום דמשמע ליה לקרבן לא קרבן והכי קאמר לא יהא קרבן מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל יהא קרבן: וא''ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא. דכיון דלקרבן משמע לקרבן ומשמע לא קרבן בכל דוכתא ודוכתא מפרשינן לישנא בגוונא דמצי חייל נדריה והכא מפרשי' דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך הכא נמי לימא לא חולין להוי כלומר אלא קרבן לפיכך לא אוכל. לך דאית לן לפרושי למ''ד דלחולין הכא דלא חולין קאמר כי היכי דליחול נדריה וכי תימא אפילו הכי היכי מצי חייל והא צריכינן בהני לומר מכלל לאו אתה שומע הן דמש''ה אוקימנא לעיל בסמוך מתניתין דלא כר' מאיר לאו קושיא הוא דה''מ במתניתין דמסיים בה שאוכל לך אבל האי דמסיים לא אוכל לך אסור משמע ואפילו לר' מאיר הכי פירושא דשמעתא למאן דגריס לחולין בוי''ו ולמאן דגריס ליה בלא וי''ו אתי שפיר טפי דהכי פריך דכי היכי דאמרינן לקרבן יהא הכי נמי נימא לחלין יהא דהיינו חלות תודה והכי גרסינן הכא נמי נימא לחלין יהא לפיכך וכו': רב אשי אמר הא דאמר לחולין הא דאמר לא לחולין וכו'. כלומר כולה ברייתא רבי מאיר והא דקתני סיפא לחולין לא אוכל לך מותר מיירי דאמר לחולין בשב''א תחת הלמ''ד הילכך ליכא למימר לא חולין קאמר מאי אמרת חולין יהא מה שלא אוכל הא מה שאוכל יהא קרבן לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. הא דאמר לחולין כלומר בפתח הלמ''ד ומאי דאמר רב אשי הא דאמר לאו דוקא דהא לאו ברייתא היא אלא ה''ק הא דבעית למתסר ומדמית לה להך דלקרבן לא אוכל לך קושטא קאמרת כל שאמר לחולין בלמ''ד פתוחה. ה''פ למאן דגריס לחולין בוי''ו ולמאן דגריס בלא וי''ו רב אשי הכי מתרץ דכי אמר לחלין בשב''א מתסר דה''ק לחלות תודה יהא לפיכך לא אוכל לך דומיא דלקרבן לא אוכל לך דאסר רבי מאיר דההיא נמי בלמ''ד שבאית דווקא היא אבל כי קאמר בלמ''ד פתוחה לא חלין קאמר שכך משמעות לשונו ואי אפשר לפרשו בענין אחר הילכך שריא דמאי מצית למימר לא יהא חלות תודה מה שלא אוכל הא מה שאוכל יהא חלות תודה הא לית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן ואי קשיא לך אי לחלין בלמ''ד פתוחה תני ברייתא ומשמע לן דלא [חלין] קאמר היכי קתני במציעתא לחלין שאוכל לך אסור אדרבה הוה ליה למיתני מותר דלא חלין קאמר נראה בעיני דמציעתא בלמ''ד ושב''א וסיפא בלמ''ד ופתח וכל חדא רבותא קמ''ל מציעתא קמ''ל דכל היכא דאמר למ''ד בשב''א אע''ג דמסיים בה לישנא דהיתירא דהיינו שאוכל לך אסור וסיפא רבותא קמ''ל דכל היכא דאמר לחלין בפתח אע''ג דמסיים בלישנא דאיסורא: ולענין הלכה נקטינן כר' יהודה דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכסתם מתני' דהכא אע''ג דאמרינן במי שאחזו (גיטין עה:) דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי בתנאי כפול לאו משום דס''ל כר''מ אלא דחש ליה לרווחא דמילתא גזירה משום ב''ד טועין דסבירא להו כר''מ ואי לא כפליה לתנאיה אתי למשרייה לעלמא וכן דעת הרב אלפס ז''ל וכן פסק הרמב''ן ז''ל בהלכותיו: בהיתירא קא מתפיס. דכתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל: דמחית בשר זבח שלמים קמיה. אחר זריקת דמים ומחית דהיתרא גבי' ככר של היתר: בעיקרו קא מתפיס. באיסורו שהיה קודם זריקת דמים ואיכא דקשיא ליה אפי' תמצא לומר דבהיתירא קמתפיס כלומר שיהא כזה ממש דמחית קמיה אכתי ליתסר דהא אסור לטמאים מחמת נדרו תו אקשי והא איכא נמי חזה ושוק שאסור לזרים מחמת נדרו ולדידי לא קשיא דאי מחמת נדרו ראוי היה שיהא אסור לכל דהוא הא אקדשיה ואסריה אכולי עלמא אלא דלבתר זריקת דמים פקע ליה נדרא ואסורא דטמאים ודחזה ושוק לזרים לאו משום נדרא הוא דאי הכי היה אסור לכל אלא אסורא

נדרים יא ע"ב - טקסט הדף

דף יא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד