נדרים יב ע"ב

והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא אימא כתרומת הלשכה אסור אבל תרומת לחמי תודה מאי מותר ליתני לחמי תודה וכ''ש תרומתו הא קמ''ל תרומת לחמי תודה תרומתו היא ואי בעית אימא תרומת לחמי תודה נמי קודם זריקת דמים הוא כגון דאפרשינהו בלישה וכי הא דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן בארבע חלות יצא והכתיב ארבעים למצוה והא בעי למשקל תרומה וכי תימא דשקיל חדא ריפתא על כולה והתנן {ויקרא ז-יד} אחד מכל קרבן שלא יטול מקרבן על חבירו וכי תימא דשקיל פרוסה מכל חד וחד והתנן אחד שלא יטול פרוסה אלא דאפרשינהו בלישה דשקיל חדא מחמץ וחדא מן חלות וחדא מן רקיקים וחדא מן רבוכה לימא כתנאי הרי עלי כבכור רבי יעקב אוסר ורבי יהודה מתיר היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים מאי טעמא דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דאסר אלא לאו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

והא תרומת לחמי תודה מארבעים הלחמים - רק לאחר זריקת דמים היא נעשית, שאז פוקעים כל איסורי הקרבן, ואז היא נהיית מותרת באכילה לכהנים, ולכן נוהגים להפריש את תרומת לחמי תודה רק לאחר זריקת הדם.

ומשנזרק הדם, שוב אין הלחמים אסורים מחמת "דבר הנדור" כדין קרבן, אלא רק משום "דבר האסור" לישראל, כמו תרומה מהתבואה, הנחשבת לדבר האסור ולא לדבר הנדור, שהיא מותרת באכילה לכהנים ואסורה לישראל.

ואם כן, בהכרח שהמתפיס בתרומת לחמי תודה נאסר רק משום שבעיקרא הוא מתפיס, דהיינו, בלחמי התודה לפני זריקת דמים, שאז הם אסורים באיסור אכילה של קרבן לפני זריקת הדם, מחמת היותם לחמי קרבן תודה, ודינם כקרבן, שאיסורו הוא בגדר דבר הנדור, ולכן אפשר להתפיס בהם!

ודוחה רב הונא בריה דרב נתן את הראיה:

אימא, יש לתקן את האמור, ובמקום "תרומת לחמי תודה" יש לגרוס: כתרומת הלשכה.

דהיינו, השקלים שהיו "תורמים" אל תוך שלש קופות מתוך כל הכסף הנמצא ב"לשכה" [בעזרה, ליד המקדש].

בלישכה היו מרכזים את כל השקלים שהתקבלו מידי שנה בשנה מתרומת מחצית השקל של עם ישראל, ובכסף שבקופות, ש"נתרם" מתוך כל השקלים שבלשכה, היו קונים את קרבנות ציבור.

ונמצא, שהמתפיס ב"תרומת הלשכה", אמנם בהשתא קא מתפיס, בממון שיש בו עתה קדושת קרבן, שהוא דבר הנדור, ולכן הוא אסור.

אך מקשה הגמרא:

אבל המתפיס בתרומת לחמי תודה, מאי? מה דינו, לדעתך, שבדהשתא קמתפיס? - מותר. שהרי עתה אין הלחמים קדושים בקדושת קרבן.

אם כן, תיקשי, ליתני במשנתנו המתפיס בתרומת לחמי תודה לאחר זריקת הדם, מותר.

ויש חידוש בדבר זה יותר מהדין שהמתפיס בתרומה או בחלה מותר - שעל אף שמעיקרא היו הלחמים הללו קדושים בקדושת קרבן, שהיא "דבר הנדור", בכל זאת לא נאסר הדבר שהוא מתפיס עתה בתרומת הלחמים. כיון שבדהשתא קמתפיס, ועתה אין בלחמים שנתרמו קדושת קרבן, אלא יש בהם רק דין אכילה, שיהיו מותרים באכילה לכהנים ולא לישראל.

וכל שכן, שהמתפיס בתרומתו שתרם מהתבואה, מותר, כיון שתרומת תבואה מעולם אינה דבר הנדור. כי גם מעיקרא, בהיות התבואה טבל, היא לא היתה נחשבת כדבר הנדור אלא דבר האסור!

ומשנינן: לחמי תרומת תודה נכללים גם הם במה שאמרה המשנה לקמן "כחלת אהרן וכתרומתו".

והא קא משמע לן המשנה שהכלילה אותם בכלל תרומה, שתרומת לחמי תודה - בכלל תרומתו היא!

ואיבעית אימא: תרומת לחמי תודה, נמי

- אפשר שקודם זריקת דמים היא נעשית.

וכגון, דאפרשינהו ללחמי התרומה מלחמי התודה עוד בזמן הלישה של הבצק, שאז עדיין לא נזרק הדם של זבח התודה, ונמצא שלחמי התודה היו קדושים בקדושת קרבן, שהוא דבר הנדור.

ומוכיחה הגמרא שיש אפשרות להפריש בשלב כה מוקדם את תרומת לחמי התודה -

וכי הא דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שאפאן בארבע חלות מארבעת הסוגים של לחמי תודה - יצא.

ועתה דנה הגמרא בדברי שמואל, ומוכיחה שבהכרח יש להעמיד את דבריו בכגון שהפריש את לחמי התודה בשעת לישה:

והוינן בדברי שמואל, והכתיב "ארבעים לחמים", וכיצד אמר שמואל שאפשר לאפות את לחמי התודה בארבע חלות! ויש לבאר את דבריו, כי זה שצריך לאפות ארבעים לחמים נפרדים הוא רק דין לכתחילה לקיום המצוה. אבל בדיעבד, יוצאים ידי חובה אפילו כשאופים אותם בארבע חלות.

אלא שעדיין יש להקשות על דברי שמואל:

הכיצד יתכן לאפות ארבע חלות מארבע סוגים ולצאת בכך ידי חובה בדיעבד? והא בעי למשקל תרומה! הרי יש צורך לקחת מתוך לחמי התודה ארבע לחמים לתרומת לחמי תודה [שחייב להפריש מכל עשרה לחמים לחם אחד], וכיצד אפשר לקחת תרומה של ארבעה לחמים מתוך ארבע חלות!?

וכי תימא דשקיל, שמא תאמר לתרץ, שהוא יכול לקחת חדא ריפתא, לחם אחד מתוך ארבעת החלות ולהפרישו כתרומה על כולה.

אי אפשר לומר כך. כי יוצא שהלחם שהוא מפריש תרומה הוא רק סוג אחד של לחם מתוך ארבעת הסוגים של תודה -

והתנן: כתיב בתרומת לחמי תודה [ויקרא ז] "אחד מכל קרבן" - מלמד הכתוב שלא יטול מקרבן אחד ויפרישנו על חבירו!

אלא יטול מכל אחד ואחד מארבעת הסוגים של לחמי תודה לחם מהסוג ההוא -

וכי תימא דשקיל, שמא תאמר לתרץ את דברי שמואל, שהוא יחתוך פרוסה מכל חד וחד מארבעת הלחמים, ויתרום את ארבעת הפרוסות מארבעת הסוגים על ארבעת הלחמים.

אי אפשר לומר כך. כי -

והתנן: "אחד" - שיטול תרומה לחם אחד שלם - שלא יטול פרוסה!

אלא, בהכרח, שדברי שמואל אמורים בכגון דאפרשינהו לחלות התרומה של לחמי תודה, בשעת לישה, בעודו לש את העיסה.

דשקיל חדא חתיכת בצק מעיסת חלת החמץ, וחדא חתיכת בצק מן עיסת החלות, וחדא חתיכת בצק מן עיסת הרקיקים, וחדא חתיכת בצק מן עיסת הרבוכה.

והיינו, שנוטל חתיכת בצק מכל אחת מארבעת החלות, שאז אין נחשבת חתיכת הבצק בגדר "פרוסה" מתוך לחם, ומפריש תרומת לחמי תודה את ארבע חתיכות הבצק מארבע סוגי העיסות לתרומה.

ואחר כך הוא אופה את ארבעת העיסות כארבע חלות תודה מארבע סוגים.

וכמו כן הוא אופה לחוד את ארבעת הבצקים שבידו כארבעה לחמים של תרומת לחמי תודה.

ונמצא, שיש בידו ארבעה לחמים אפויים כתרומה, ואין בהם חסרון של "פרוסה".

וכיון שהעמדנו את דברי שמואל שהפריש את חלות התרומה של לחמי תודה עוד בהיותן בצק, בשעת לישה, הרי מצינו שמפרישים תרומת לחמי תודה עוד לפני זריקת דם זבח התודה.

ועתה דנה הגמרא, האם המחלוקת בין רבא לרב הונא בריה דרב נתן אם בעיקרא הוא מתפיס או בדהשתא הוא מתפיס, היא מחלוקת תנאים:

לימא כתנאי? -

דתניא: האומר: הרי עלי כבכור -

רבי יעקב אוסר, ורבי יהודה מתיר.

והוינן בה: היכי דמי? באיזה אופן נחלקו?

אי נימא שמדובר בברייתא במי שמתפיס בשר או ככר לחם ואומר במפורש שהוא מתפיס בבשר בכור לפני זריקת דמים - מאי טעמא דמאן דשרי? והרי בכור קרבן הוא, ונמצא מתפיס בקרבן! ^[1]

ואי במתפיס במפורש בבשר בכור לאחר זריקת דמים שמותר באכילה - מאי טעמא דמאן דאסר?

אלא, לאו, מדובר בברייתא, בכגון:

הערות

^[1] אם כי בכור אינו קדוש על ידי אדם, אלא מאליו הוא מתקדש, כיון שיש מצוה להקדישו, הרי הוא בכלל דבר הנדור [הגמרא לקמן יג א]. עיין שם בהערה.

והא [והרי] תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא, שהרי רק אז מותרים הם באכילה לכהנים, ומשמע שכאשר הוא מתפיס — בעיקרו של האיסור הוא מתפיס, ולא במצבו הנוכחי.

ודוחים: אל תדקדק מן הברייתא שאם אמר "כתרומת לחמי תודה" הוא שאסור, אלא אימא [אמור] שיש לדייק משם שאם אמר "כתרומת הלשכה", כלומר, כשקלים שהיו תורמים למקדש — אסור, ולתרומה זו לא היה היתר מעולם.

ושואלים: אם כן, אבל אם התפיס בתרומת לחמי תודה מאי [מה] לדעתך יהא הדין — מותר? אם כן, ליתני [שישנה] באותה משנה "תרומת לחמי תודה" מותר, למרות שתחילתה בדבר הנדור, ואנו נלמד מכאן כי כל שכן שיהא מותר אם מתפיס בתרומתו שאינה אלא דבר האסור! ודוחים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שגם תרומת לחמי תודה כיון שגם היא ניתנת לכהן — תרומתו היא נקראת, ואין לחלק בין תרומה זו לבין תרומה אחרת.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר לומר כהסבר הקודם ולדייק שהאומר "כתרומת לחמי תודה" — אסור. אולם, תרומת לחמי תודה נמי [גם כן] מדובר קודם זריקת דמים הוא. וכיצד ייתכן שתהא תרומה זו מופרשת עוד לפני זריקת הדמים — כגון דאפרשינהו [שהפריש אותם], את הלחמים שרוצה לתת לכהן כבר בזמן לישה של הלחמים.

וכי הא [וכמו זו] שאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שאפאן בארבע חלות ולא עשה אותם כרגיל ארבעים חלות — יצא. ושאלו על דבריו: והכתיב [והרי כתוב] שצריך להביא ארבעים חלות, עשרה מכל סוג! והשיבו: ארבעים שנאמרו הם למצוה, שכך צריך לעשות לכתחילה. אבל אם הוא עושה רק ארבע, אחת מכל סוג — יצא.

ועוד שאלו: והא בעי למשקל [והרי צריך ליטול, להפריש] מן הלחמים הללו אחד מכל עשרה תרומה לכהן! וכי תימא דשקיל חדא ריפתא על כולה [ואם תאמר שהוא נוטל לחם אחד על כולם] שעושה ארבעה לחמים, אחד מכל סוג, ונותן אחד מהם לכהן — והתנן [והרי שנינו במשנה] על מה שנאמר "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן... יהיה" (ויקרא ז, יד) ולמדו מכאן שלא יטול מקרבן על חבירו, וכיון שיש ארבעה סוגים שונים שמביא כלחמי תודה, אינו יכול לתת ממין אחד על השני! וכי תימא [ואם תאמר] דשקיל [שלוקח] ונותן לכהן פרוסה מכל חד וחד [אחד ואחד] מארבעת הלחמים, והתנן [והרי שנינו במשנה]: נאמר "אחד" (ויקרא ז, יד), וכוונתו שלא יטול פרוסה, אלא לחם שלם!

אלא בהכרח יש לומר דאפרשינהו [שהפריש אותם] את הלחמים שנותן לכהן כבר בזמן הלישה. כיצד? דשקיל [שנוטל] תרומה בזמן הלישה, חדא [אחת] מחמץ, וחדא [ואחת] מן חלות, וחדא [ואחת] מן רקיקים, וחדא [ואחת] מן רבוכה. שעושה מכל מין חלה גדולה לעצמו ומפריש ממנה בזמן הלישה חלה קטנה כדי עשירית, והיא תרומה לכהן. ואם כן מוכח מכאן שיש דרך להפריש תרומת לחמי תודה בזמן לישה, ואפשר איפוא להסביר גם לענייננו שמדובר בתרומה כזו שנעשתה בזמן הלישה קודם זריקת דמים, ואין לדייק מכאן שהמתפיס — בעיקרו של הקרבן מתפיס.

ומנסים להציע: לימא [נאמר] כי בעיה זו, אם מתפיס בעיקרו או במצבו הנוכחי כתנאי [היא כמחלוקת תנאים], שכבר נחלקו בבעיה זו; ששנינו: האומר "הרי עלי כבכור", ר' יעקב אוסר, ור' יהודה מתיר.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא [אם נאמר] שמתפיס בבכור לפני זריקת דמים — מאי טעמא דמאן דשרי [מה הטעם של מי שמתיר], שהרי הבכור הזה קדוש. ואי [ואם] מדובר לאחר זריקת דמים — מאי טעמא דמאן דאסר [מה הטעם של מי שאוסר]? שהרי לאחר זריקת הדם הוא רכוש הכהן. אלא לאו [האם לא] מדובר כאן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Having made this inference, Ravina comments: But the teruma of the loaves of the thanks-offering is designated only after the sprinkling of the blood. Consequently, the individual must have made his vow after the sprinkling of the blood, when these loaves are permitted to priests. If the vow nevertheless takes effect, it must be because the individual is referring to the original forbidden status of the loaves before the sprinkling of the blood. This indicates that one has in mind the original status of the item rather than its current status.

The Gemara refutes this: Say that when the mishna specifies that if one said the food should be like the teruma of Aaron it remains permitted it thereby indicates that if he said it should be like the collection of the Temple treasury chamber, which is also called a teruma and is always forbidden, the food becomes forbidden. However, one cannot infer from the mishna that if one declares the food to be like the teruma of the loaves of the thanks-offering the food becomes forbidden.

The Gemara asks: But according to this, if one said the food should be like the teruma of the loaves of the thanks-offering, what, does the food remain permitted? If so, let it teach in the mishna that if one said the food should be like the teruma of the loaves of the thanks-offering it remains permitted even though the thanks-offering is forbidden by means of a vow, and one would know on his own that if he says the food should be like the teruma of Aaron, all the more so the food remains permitted. The Gemara responds: It teaches us this: Teruma of the loaves of the thanks-offering is also referred to as his teruma and is therefore included in the mishna.

The Gemara offers an alternative response to Ravina’s attempted proof from the case of the teruma of the loaves of the thanks-offering, that one has in mind the original status of an item when one expresses a vow. And if you wish, say that the teruma of the loaves of the thanks-offering can also be designated before the sprinkling of the blood, for example, when he separated the teruma during the kneading of the dough. Consequently, the case may be where one makes the vow before the sprinkling of the blood, when the loaves are forbidden to all, and that is the reason the vow takes effect.

And this is in accordance with that which Rav Tovi bar Kisna said that Shmuel said: If one baked the loaves of the thanks-offering as four loaves rather than the forty loaves that should ideally be baked, he has fulfilled his obligation. The Gemara asks: Isn’t it written that forty loaves must be brought with the thanks-offering, ten loaves of each of the four different types? The Gemara answers: One must bake forty loaves in order to fulfill the mitzva in the optimal fashion, but he has nevertheless fulfilled his obligation with four loaves, one of each type.

The Gemara asks: But he is required to take teruma, i.e., designate one loaf of each type to be given to the priests. And if you would say that he takes one loaf of bread of the four as teruma for all the others, but didn’t we learn in a mishna (Menaḥot 77b) with regard to the verse “And of it he shall present one out of each offering for a gift to the Lord; it shall be the priest’s” (Leviticus 7:14), that it indicates that he should not take from one offering, i.e., one type of loaf, for another? And if you would say that he takes a slice from each one of the four loaves and gives them to the priest, but didn’t we learn in that mishna that the word one in the verse indicates that he may not take a slice but rather a complete loaf?

Rather, it must be that he separated the teruma during the time of kneading. He took one piece of dough from the leavened bread, one from the loaves, one from the wafers, and one from the flour mixed with water and oil. After separating one tenth of each type of dough for the priest, he then baked the remainder into four loaves. Since it is possible to separate the teruma at the time of the kneading, before the sprinkling of the blood of the offering, it is possible that the case is one where he expressed the vow at this time. Consequently, there is no proof that one has in mind the original status of an offering rather than its current status when one expresses a vow after the sprinkling of the blood.

The Gemara suggests: Let us say that this question, whether one intends to extend the original or current status of an offering, is parallel to a dispute between tanna’im. If one says: This meat is prohibited to me like the meat of a firstborn, Rabbi Ya’akov renders the meat forbidden and Rabbi Yehuda renders it permitted.

The Gemara clarifies: What are the circumstances of this case? If we say that he associates the object of his vow with the status of a firstborn animal before the sprinkling of the blood, when it is forbidden as a consecrated item, what is the rationale of the one who renders it permitted? And if he associates the object of his vow with the status of a firstborn animal after the sprinkling of the blood, when it belongs to the priest and is permitted to be eaten, what is the rationale of the one who renders it forbidden? Rather, is it not

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא. אלמא בעיקרו קא מתפיס. ואיכא למידק מאי קושיא, שאני תרומת לחמי ודה, דאפילו לאחר זריקת ניתרת לכהן, ואסורה לזרים, והויא לה כפיגול ונותר של עולה. ותירצו בתוספות דכי ידור נדר דמיניה ילפינן שידור בדבר הנדור, משמע שידור בדבר הנדור, בשעה שעומד באותה קדושה שהוא עומד בה בשעת הנדר, והלכך לאחר זריקת דמים, שהוקל כח ההקדש, שבתחילה היה אסור לכהנים, ועכשיו לאחר זריקת דמים, אינו אסור אלא לזרים, לא קרינא ביה דבר הנדור.

היכי דמי אי לפני זריקת דמים. כלומר, אי שאמר כן בפירוש מאי טעמא דמאן דשרי, דכיון דאמר בפירוש לפני זריקת דמים באיסורא קא מתפיס, ואי לאחר זריקת דמים שאמר בפירוש, מאי טעמא דמאן דאסר.

והא תרומת לחמי תודה דלאחר זריקת דם הוא. דאין רגילות ליתנם לכהן עד אחר זריקת הדמים שכבר הותרו לאכילה:

הא כתרומת הלשכה אסור. דכולה איסורא הוא:

הכי גרסינן תרומת לחמי תודה [נמי] תרומתו היא וכולם בכלל תרומתו:

כגון דאפרשן בלישה. והיינו ע"כ לפני זריקת דמים שהלחם קדוש בשחיטת הזבח ואין שוחטין הזבח עד שיקרימו פניהם בתנור דאז מיקרי לחם והאי דקאמר דאפרשן בלישה לאו דוקא $דקודם שחיטת הזבח לא שייך לקרותם תרומת לחמי תודה ועדיין לא קדש הלחם ומה תרומה שייך בהו אלא מיירי שהפרישן בין שחיטה לזריקה ונראה דאמרינן בפרק קמא דפסחים (דף יג:) שני דברים הם מתירין מעלין זה בלא זה והלחם קדוש בשחיטה לבדה והאי דנקט דאפרשן בלישה אגב דמייתי עלה הא דרב טובי בר קסנא:

הכי גרסינן והא בעי למישקל תרומה וכי תימא דשקיל פרוסה מכל חד וחד כו':

אלא דאפרשינהו בלישה. אחר שעשה מכל מין ומין עשר חלות ונתן אחת מכל מין לכהן ומתשעה הנותרים עשה חלה אחת ומסתמא נתן לכהן חלקו מדקאמר שאפאן ארבע חלות ולא הזכיר אפיית חלות הקטנות:

אי לפני זריקת דמים. כלומר שאמר בפירוש לפני זריקת דמים והוא הדין נמי אי אמר כבכור סתמא הוה קשיא ליה דמ"ט דמאן דשרי אלא משום דבעי למימר ואי לאחר זריקת דמים והיינו כגון שפירש לאחר זריקת דמים נקט נמי לפני זריקת דמים:

כבר ביארנו שהמתפיס בחלת אהרן ובתרומתו אינו נאסר שאין זו התפסה בדבר הנדור על הדרכים שביארנו התפיס בתרומת הלשכה ר"ל השקלים אסור שדבר הנדור הוא התפיס בתרומת לחמי תודה יראה לשיטתנו שמותר שהרי תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא שלא קדש הלחם עד שיזרק הדם ונמצא שכל שלא נזרק הדם קודם אסורין וכשנזרק הותרה תרומתן לכהן ושאר הלחם לבעלים וא"כ לא נקראת תרומת לחמי תודה עד שיזרק הדם ומתוך כך אם התפיס בה מותר דבדהשתא קא מתפיס ולענין ביאור זה שאמרו קא משמע לן דתרומת לחמי תודה תרומתו כלומר ובכלל תרומתו הוא מכל מקום אין הטעם שוה שתרומתו הנזכרת תחלה בשעת ההתפסה היתה מצד שאינו נקרא דבר הנדור וזו הותרה משום דבהשתא קא מתפיס ולדעת הפוסקים בעיקרו קא מתפיס אסורין ושמא תאמר ואף לשיטתנו היאך מותר ואף כשתאמר בדהשתא קא מתפיס הרי אף עכשו אסורה התרומה לזרים מחמת הנדר והויא לה כפגול ונותר של עולה תירצו בתוספות שזה שאנו דורשים כי ידור נדר בדבר הנדור פירושו בדבר הנדור שיהא עומד בכל אותה קדשה ובכל אותו איסור שהיה עליו מעולם מצד ההקדש או הנדר וזו לאחר זריקת הדם כבר הוקל חומר קדשתה שבתחלה היה אסור לכהנים ועכשו מותרת להם ולא נאסרה אלא לזרים:

תרומת לחמי תודה שהזכרנו ענינם שהתודה היתה באה בארבעים חלות שלשים של מצה ועשרה של חמץ ובין כלם עשרים עשרונות עשרה לעשר של חמץ ועשרה לשלשים של מצה הם שלשה מינין עשרה לכל מין ושיעור כלן שוה אלא שהעשרה חלות של מאפה תנור והעשרה רקיקין והעשרה רביכין והם שחולטם ברותחין ואחר כך קולה אותם בשמן של האילפס והכהן לוקח ארבע חלות חלה מכל מין ומין שנאמר אחד מכל קרבן ולחמי תודה אלו אם אפאן ארבע חלות יצא שלא נאמר ארבעים אלא למצוה ושמא תאמר והיאך התרומה ניטלת מהן אם שיטול אחד על כלם הרי לאחד מכל מין אנו צריכים ואם שיטול פרוסה מכל אחד והרי אמרו אחד שלא יטול פרוסה על כל פנים אתה צריך לפרשה שיפרישנה בלישה ויטול אחת מכל מין בלישה ואם התפיס בתרומה זו שהופרשה בלישה אף לשיטתנו אסור שהרי הופרשה קודם זריקת הדם:

היכי דמי אי לפני זריקת דמים מ"ט דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים מ"ט דמאן דאסר. כתב רבינו משה בר מיימון זצוק"ל בפ' ראשון של ה' נדרים שחיבר הי' לפניו בשר קודש אכלו הי' בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי עלי כבשר זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא בעקרו שהי' אסור אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים ה"ז אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר ואין נ"ל מ"ש מפני שני דברים. האחד שבבכור אפי' לפני זריקת דמים הויא פלוגתא דר' יעקב ור' יוסי כדמסקי' לא דכ"ע לפני זריקת דמים כו' דקי"ל דר' יוסי נימוקו עמו והלכה כמותו מחבירו בכ"מ שלא יקרא הבכור דבר הנדור מפני שקדושתו מרחם והו"ל דבר אסור ומה דאמרן לעיל ה"ד אי לפני זריקת דמים מ"ט דמאן דשרי זה לפני מה שסברנו תחלה שהבכור נמי דבר הנדור היא לכ"ע אבל אח"כ חזר ואמר דבהא מילתא פליגי ובלפני זריקת דמים פליגי ועוד אפי' אם הי' כדבריו שהבכור היא דבר הנדור כראב"י ואם נדר לפני זריקת דמים אסור א"כ מה חילוק יש בין בשר בכור לבשר שלמים כיון דבשר שלמים דבר שלא התפיס אלא בעיקרו הם הכי נימא לגבי בכור ולמה חילק ביניהם ומה דאמרי' ואי לאחר זריקת דמים מ"ט דמאן דשרי זהו כשפירש ואמר הרי הוא כבכור לאחר זריקת דמים אבל היכא דמחית בתר בכור גבי' אחר זריקת דמים ומחית דהיתרא גבי' היא השאילה של רמב"ח וכיון שלגבי שלמים כתב דבתר מעיקרו אזלי' ה"ה גבי בכור למאן דקרי לי' דבר הנדור ולמאן דלא קרי לי' דבר הנדור אפילו לפני זריקת דמים לא אמר כלום ור' מאיר סמך על זה הלשון הכתוב כו' היכי דמי ולא כיון יפה שאינו עומד ואפי' אם הי' עומד האי דאמר אי לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דאסר כגון שפירש לאחר זריקת דמים אבל כשאמר זה כזה הוא השאלה ששאל לגבי' שלמים לכך הוא דין הבכור כדין השלמים למאן דקרי לי' דבר הנדור:

והא תרומת לחמי תודה מסתמא לאחר זריקת דמים היא שהרי על ידי זריקת הקרבן הבא עמה היא ניתרת באכילה דאמר מר על זבח תודת שלמיו יקריב קרבנו מלמד שהוא ניתרת על זביחת הקרבן. ואפילו הכי קתני אסור אלמא בעיקרו קמתפיס דאי בקדושה דאית בה השתא קא מתפיס לאו התפסה היא שהרי מותר ועומד לכל אדם. גבי שלמים נמי בעיקרא קא מתפיס. שיטה.

והא תרומת לחמי תודה וכו'. וא"ת דילמא שאני תרומת לחמי תודה דאפילו לאחר זריקה אסורה לזרים וניתנת לכהן והויא לה כפיגול ונותר של עולה. וי"ל כיון שהוקל כח ההקדש שבתחלה היה אסור אפילו לכהנים ועכשו לאחר זריקה אינו אסור אלא לזרים לאו דבר הנדור היא עכשו בשעת ההתפסה. הרא"ם ז"ל. וז"ל הריטב"א ז"ל: (והא אפילו לאחר זריקת תרומה וכו'). וא"ת והא אפילו לאחר זריקה תרומת לחמי תודה לכהנים היא ניתנת ואסורה לזרים והוי שפיר דבר הנדור. דהא חלת אהרן מטעם שהיא אסורה לזרים אף על פי שלכהן היא מותרת היו מתפיסין בה אי לאו דדבר האסור הוא דמני ליה תנא בהדי בשר החזיר. ויש לומר דקרא דכי ידור דמפקינן מיניה שידור בדבר הנדור משמע שאותו דבר שמתפיס בו ההיתר הוא עומד עדיין עכשיו בשעת ההתפסה באותה קדושה שהיה עומד בה בשעה שהיה נדור מתחלה. והילכך לאחר זריקה שהוקל כח ההקדש שהיה אסור לכהנים ולזרים ולאחר זריקה אינו אסור אלא לזרים לא קרינן ביה דבר הנדור כיון שאינו עומד בענין שהיה כשהתחיל תחלת קריאת שם נדר עליו. ומהאי טעמא נמי אם התפיס בחזה ושוק לא הוי נדר. עד כאן.

אימא כתרומת לשכה אסור. דאין בה היתר הא תרומת לחמי תודה מותר דבכלל תרומתו היא לדבריך. אם כן ליתני וכו' ולא גרסינן הא קא משמע לן דמכלל מתניתין לא שמעינן לה. אלא הכי גרסינן תרומת לחמי תודה תרומתו היא ואין לשנותה לבדה. עד כאן. הרא"ם ז"ל.
ואי בעית אימא לעולם כדאמרינן בדמעיקרא דלפני זריקה קמתפיס הא לא קשיא תרומת לחמי תודה נמי לפני זריקת דמים הוא כגון דאפרשיה בלישה. וקמיתסרא עד לאחר זריקת דם התודה וכגון דבההיא שעתא דאפרשה בלישה אמר זו כתרומת לחמי תודה דההיא תרומה לא היה לה מעולם ומשום הכי כי אמר זו כזו אסור. אבל אם אמר זו כזו לאחר זריקה דההיא תרומה משתריא לכהנים לעולם אימא לך הא כתרומת לחמי תודה מותר הואיל ושריא לכהן כי מיתפיס בו נמי שריא. והכי דייקא דהא בכור דפליגי ביה בסמוך לאחר זריקת דמים אסור לזרים ומותר לכהן וקאמר ר' יהודה דכי קמתפיס בהשתא קא מתפיס. עד כאן פירוש.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: ואיבעית אימא כלומר אפילו נאמר דתרומת לחמי תודה לאו בכלל תרומתו היא לא תוכיח דבדאפרשינהו בלישייהו מיירי ואז עדיין ליכא היתרא דקודם זריקת דמים אפרשינהו וקראן תרומה ובאיסורא קא מתפיס. והשתא לית לן לאקשויי לישמעינן תרומת לחמי תודה וכל שכן תרומתו. דלא פסיקא ליה דאיכא תרומה דשריא קודם זריקת דמים. וכי הא דאמר רב טובי מביא ראיה דתרומה מיקריין בלישה. ואף על גב דאינן קדושות עד שישחט עליהן הזבח מכל מקום קדושת הפה עליהן שקראן תרומה למשקל תרומה מינייהו ועיכובא הוא כדמפרש התם בהתודה. עד כאן.

ואיבעית אימא דתרומת לחמי תודה נמי איתא לפני זריקת דמים. ומתניתין דדייקינן מינה הא כתרומת לחמי תודה אסור לפני זריקת דמים וכגון בלישה בעודה עיסה שהיה בידו להפרישה כשהיא עיסה וכי הא דאמר רב טובי בר מתנה וכו'. וסיפא מתוקמא בדאפרשוה בלישה. ועל כרחין מדקאמר דמפריש לחמי תורה בעודן עיסה וכי הא דאמר רב טובי בר מתנה מכלל דהם בתרומות לפני זריקת דמים דבאפרשינהו בעודן עיסה לאחר זריקת דמים ליכא לאוקמה דהא תנן נשחט הזבח עד שלא קרמו החלות או אפילו קרמו כולן חוץ מאחד מהם לא קדש הלחם. שיטה.

וכי הא. כלומר רגילות הוא להפרישם קודם זריקה וליתנם לכהן דאמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא. ומסקינן דאפריש הארבע של כהן בלישייהו ועל כרחך נתנם לכהן בלישייהו דהא שמואל לא הזכיר הארבעה חלות שיאפה אותם אלא הנשאר מן הארבע אבל הארבע לא אמר בהם שאפאם אלמא שרגילות ליתנם לכהן קודם אפיה.

והלכתא כר' יוסי דאמר בכור לאו דבר הנדור מיקרי אלא דבר האסור והתפיס בבכור מותר הוא. הריטב"א ז"ל.

שלא יטול פרוסה. ופרוסה לא שייך אלא באפוי.
היכי דמי אי לפני זריקת דמים כלומר אי שאמר כן בפירוש מאי טעמא דמאן דשרי דכיון דאמר בפירוש לפני זריקת דמים באיסורא קא מתפיס ואי לאחר זריקת דמים שאמר בפירוש מאי טעמא דמאן דאסר. ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים ואפילו הכי קא שרי ר' יוסי משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים לא מיחוור לי להאי פירושא (דק"ל למי') דהוה ליה למימר לעולם לפני זריקת דמים כלומר לעולם כדקאמרת בשאמר בפירוש לפני זריקת דמים. והראב"ד ז"ל דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר לא בדאמר בפירוש כלפני זריקת דמים או כלאחר זריקה פליגי אלא בדמחית בכור מחיים או בשר בכור לפני זריקת דמים פליגי ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה. אלא דאכתי לא מיחוור לי לישנא דגמרא שפיר דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים ולאחר זריקת דמים (ולאחר זריקת דמים) היינו דקאמר הכין בפירוש מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים אף הוא פירושו בדאמר לפני זריקת דמים דאי לא לימא לעולם דמחית בשר בכור לפני זריקת דמים היא. ולפי לשון זה בגמרא יש לי לומר דהכי פירושו היכי דמי כלומר אי לאו תנאי היא כדאמרן ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי בהא מילתא או בעיקרו קא מתפיס לכולהו או בהיתרא קא מתפיס לכולהו. אם כן במאי קמיפלגי אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי מאן דשרי דסבירא לן דבהיתרא קא מתפיס מאי טעמא דמאן דאסר כלומר מאיזה טעם אסר. אלא לאו תנאי היא והיינו עיקר פלוגתיהו בדמחית בשר בכור גביה כדאמרן ואמר זה כזה. ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר דכולי עלמא בעיקרו קא מתפיס דהיינו בלפני זריקת דמים והכא בפלוגתא אחריתי פליגי. והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן. והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחת בשר בכור גביה לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא אלא לישנא רויחא הוא וכדפרישין. כן נראה לי לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו ומיהו הפירוש הראשון עיקר. הרשב"א.

ברש"י דאמר לא קידש כו' את תרומתי הס"ד כתרומתו הא קמ"ל כו' דהא מתפיס ככר בתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם שהיא כו' אבל מין אחת יצא הס"ד ואח"כ מה"ד והא בעי כו' כצ"ל:

ברא"ש לזריקה ונראה כו' הד"א בר קסנא הס"ד זריקת דמים והה"נ כו' כצ"ל:

בר"ן מיני חלות הס"ד ורבוכה וכתיב והקריב כו' הד"א ואפ"ה ר' יהודה מתיר כו' כצ"ל:

גמרא הא קמ"ל תרומת ל"ת תרומתו היא. מהרא"ש נראה דל"ג הא קמ"ל. ומש"כ הר"ן דהוה כתרומה לגבי זרים. ל"ד דהא במנחות (ס"ד עז) מיבעי ליה לרבא אי חייבין עליהם מיתה וחומש או לא. ואולי דמש"ה קאמר ואב"א כו':

שם והכתיב ארבעים. במנחות (עו) הגי' והא בעינן ארבעים והיא נכונה:

שם הרי עלי כבכור כו' ור' יהודה מתיר. עיין בהגרי"פ ויש בו ט"ס וצ"ל וכ"מ בנזיר להדיא והוא דרצה לאוקמי שם דר' יהודה ס"ל כר' יעקב. ולמאי דדחי שם תרוייהו לא ס"ל כר' יהודה ע"ש:

רא"ש ד"ה כגון דאפרשן בלישה. דאמרינן בפ"ק דפסחים שני דברים המתירין מעלין כו'. כצ"ל:

בהרא"ש ד"ה כגון דאפרשן בו' דקודם שחיטת הזבח ל"ש. עיין נדה דף ו ע"ב תד"ה דאפרשינהו:

הרי עלי כבכור. עמ"ש לח"מ פ"א מנדרים הלכה ט"ו שדבריו מתוקים מדבש בישוב הרמב"ם אך מה שנדחק דרמב"ם מספקא ליה ומספיקא לחומרא לא היה צריך לזה. אלא בודאי פשיטא לי דמעיקרא מיתפס כדפשיט רבא ורבינא. אך הכא בבכור דבשעת איסורו קאי היינו אחר שכבר הקדישו בעליו ואז אזלינן בתר איסורו לעולם דע"כ לא איבעי' לן אלא באחר זריקת שלמים דהוה שעת היתר אבל אי קאי בשעת האיסור בודאי אזלינן להחמיר בין מעיקרא בין השתא וכמ"ש לעיל בשם תוס' נזיר כ"ב ע"א ד"ה מר זוטרא בסוף הדבור ע"ש וק"ל:

והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא. ואליבא דר' אליעזר בר' שמעון נקיט ליה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמה לשמה ובתורת כהנים קאמר לה גבי לחמי תודה וקודם זריקה אי אכל מהני לחמי תודה לא עבד איסור גמור ואפי' הכי הוי אסור אלמא כדהשתא מיתפיס: לעולם אימא לך בתר מעיקרא אזלינן היכא דאיכא היתירא ואיסורא ולא תימא דאמרי' בתרומת לחמי תודה אלא אימא הא בתרומת הלשכה אסור דהיא אסורה בין מעיקרא בין בסוף והוי נמי דבר הנדור דכתיב אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה): אב. ל תרומת לחמי תודה מאי מותר. משום דלתרומת לחמי תודה הוי היתר קודם זריקת דם תודה ואזלינן בתר מעיקרא: אי הכי ליתני כחלת אהרן או כתרומת לחמי תודה מותר ואע''ג דהוי דבר הנדור ואנא ידענא דכ''ש כתרומתו דמותר דהוי מתפיס בדבר האסור: לעולם כתרומת לחמי תודה מותר והאי דקתני כתרומתו הא קמ''ל דתרומת לחמי תודה תרומתו היא כתרומה חשובה דהויא נמי דבר האסור ואין אדם יכול להתפיס בה דבר בנדר אע''ג דבאה על ידי נדר: ואיבעית אימא. כדקאמרת הא כתרומת לחמי תודה אסור ואפילו הבי אימא דדייקינן נמי מהכא דאזלינן בתר מעיקרא ואסורה התרומה קודם זריקה כגון דאפרשה בלישה וכי הא דאמר רב טובי בר קיסנא וכו': ואית דמפרשי והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם היה כהן מפרישה והיתה מותרת לכהן וקודם זריקת דם היתה אסורה דמאחר שנתקדשו לחמי תודה בשחיטה נאסרו לכל העולם ונעשה טבל עד שהופרשה התרומה לאחר זריקה שהותרה לכהן אלמא אע''ג דקודם זריקה היתה אסורה כבשר זבחי שלמים דאסור קודם זריקה ולאחר זריקה הותרה כבשר זבחי שלמים אסור בככר אלמא דאזלינן בתר מעיקרא שהיה אסור לכל העולם: לעולם מהא לא תיפשוט ואימא הא כתרומת הלשכה אסור דתרומת הלשכה לא היה לה היתר בין בתחילת הקדש בין בסוף הקדש: הא כתרומת לחמי תודה מאי מותר. משום דאמרינן בסוף מתפיס ומאחר דתרומת הכהן היא חשובה כתרומה בעלמא כדבר האסור ולא כדבר הנדור ולהכי מותר המתפיס אי הכי ליתני כתרומת לחמי תודה מותר כל שכן כתרומת אהרן דאנא ידענא דמותר דהיא לא באה ע''י נדר כלל: [תרומתו היא]. להכי קתני כתרומתו במתניתין לאשמועינן דתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם שהיא מופרשת ויש עליה שם תרומת אהרן חשובה דהא מתפיס ככר בתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם שהוא דבר האסור ויש עליה שם תרומה כתרומת אהרן חשובה ולעולם האומר כתרומת לחמי תודה מותר: ואיבעית אימא. האומר כתרומת לחמי תודה אסור ולא תפשוט מהכא בשר זבחי שלמים אי בעיקר מתפיס או בסוף דאפשר דאיסור והיתר תרוייהו ליהוו קודם זריקת דם כגון דאפרשה בלישה והיתה תרומה מותרת לכהן קודם זריקה ולהכי איסור והיתר ביחד קודם הזריקה והיתר לאחר האיסור ותרוייהו קודם זריקה להכי אמרינן באיסור שהיתה קודם שהופרשה שהיתה קדושה בשחיטה קודם הפרשה אסורה לכל העולם הפריש זה את ככרו דמותר להפריש בלישה וכדרב טובי וכו': והא כתיב ארבעים. דארבעים חלות מיבעי ליה למיפי עשרה מכל מין: ומשני למצוה. דמצותו שיהו ארבעים אבל אי אפאן בארבע חלות גדולות מכל מין אחת יצא: והא בעי למישקל תרומה. מן חד וחד מכל מין אחד מעשרה: וכי תימא דשקיל חדא ריפתא אכולהו. דמהני ארבעה שקיל חדא לתרומה: והתנן אחד מכל קרבן. דמכל מין ומין בעי למישקל חדא חדא מחמץ חדא ומחלות חדא ומרקיקין חדא ומרבוכה חדא אבל לא שקיל מחד מין בלבד על תלתא: אלא דאפרשה בלישה. דמכל מין ומין הפריש קודם אפייה לתרומה ואח''ע אפה לשירים דהשתא שקיל תרומה שלימה מכל קרבן דאופה חלה ממה שנוטל מכל מין ומין: הרי עלי כבכור. בכהן קא מיירי דאי בישראל לית ליה שום זכייה בגוויה ואסור ליה נמי באכילה שאמר הרי עלי בשר זה כבשר בכור: היכי דמי אילימא. דאמר הרי עלי בשר זה כבשר בכור לפני זריקת דמים: מאי טעמא דמאן דשר הא בכור לא לישתרי אלא בזריקת דמו:

דהא תרומת לחמי . תודה לאחר זריקה הוא. מ''מ לא הוי כאומר כבשר שלמים לאחר זריקה כיון שלא האריך בלשונו כדפ''ל גבי נותר: הא קא משמע לן דתרומת לחמי תודה תרומתו היא. כלומר כדפ''ל תרומתו כלל היא: אלא דאפרשינהו בלישייהו. כלומר שהפריש בעודה עיסה ומן השאר עשה ד' חלות מד' מינין: לימא כתנאי וכו'. אלא דמחית בשר זבחי שלמים גביה ואמר זה כזה. אגב ריהטא דבעיא מיירי בשלמים נקט נמי הכא שלמים אלא כלומר דמחית בשר בכור גביה לאחר זריקה ואמר זה כזה ויס''ג בהדיא דמחית בשר בכור גביה:

ר"ן
והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא. דכיון דלחמי תודה לא שרו באכילה עד לאחר זריקה למה יתרמו אותן קודם לכן ומדקתני אסור ש''מ דבעיקרן קמתפיס: אלא אימא הא כתרומת הלשכה אסור. תרומת הלשכה שהיו תורמין ממעות הלשכה וממלאין שלש קופות: ליתני תרומת לחמי תודה וכ''ש תרומתו. והויא רבותא טפי משום דמעיקרא נאסרה תרומת לחמי תודה בנדר: תרומתו היא. כלומר בכלל וכתרומתו דקתני היא משום דהויא כתרומה לגבי זרים: תרומת לחמי תודה נמי לפני זריקת דמים היא. כלומר דמשכחת לה שנתרמו קודם זריקת דמים ומש''ה לא פסיקא ליה למתני כתרומת לחמי תודה דאיכא גוונא דמתסר כשנתרמו קודם זריקת דמים: כגון דאפרשינהו בלישייהו. בדין הוא דלישני ליה דאפרשינהו לאחר אפייתן קודם זריקת דמים שהרי אפייתן היתה קודמת אפילו לשחיטת הזבח דהא אמרינן במנחות (דף עח:) שאם נשחט הזבח קודם שיקרמו פני [כולן] לא קדש אלא כיון דמייתי ראיה מדרב טובי דמצי להפריש קודם זריקה ודרב טובי מיירי בדאפרשינהו בלישייהו נקט נמי הכא דאפרשינהו בלישייהו: בארבע חלות. ארבעה מיני חלות: והא כתיב ארבעים. דהא הוו ארבעה מינין חמץ חלה רקיקין ורבוכה: והתנן והקריב אחד מכל קרבן. כלומר מכל מין ומין וילפינן בג''ש דאחד מעשר קאמר והוו להו ארבעים: דשקל חדא מן חמץ. שעשה עשר חלות מכל מין ואחר שהפרישן אחד מכל מין לש תשעה של כל מין ועשה חלה אחת מכל תשע ותשע: לימא כתנאי וכו'. אי לפני זריקת דמים כלומר שאמר כן בפירוש ונראה בעיני דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי אי באומר הרי עלי כבכור סתמא מאי טעמא דמאן דשרי דאפילו אי אמרינן דבהיתרא קמתפיס כל שאמר סתם בעיקרו קמתפיס דהא תנן במתני' חטאת תודה שלמים אסור ולא דייקינן מינה בסוגיין דבעיקרו קמתפיס אלא איידי דבעי למימר אי לאחר זריקת דמים מ''ט דמאן דאסר נקט נמי אי לפני זריקת דמים מ''ט דמאן דשרי אבל ה''ה דסתמא נמי קשיא:) לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. כלומר אי נמי סתמא דחד דינא אית להו ואפילו הכי רבי יוסי מתיר מדכתיב כי ידור נדר ובכור דבר האסור הוא כיון דבעל כרחו חלה קדושה עליו: לה' לרבות דבר האסור. כלומר כיון דמצוה להקדישו כדמפרש הש''ס לקמן: מבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם. דאע''ג דחובה

נדרים יב ע"ב - טקסט הדף

דף יב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד