נדרים יג ע"א

דמחית בשר בכור ומחית בשר דהאיך גביה ואמר זה כזה ותנאי היא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומ''ט דמאן דשרי אמר קרא {במדבר ל-ג} כי ידור עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ומאן דאסר אמר קרא {במדבר ל-ג} לה' לרבות דבר האסור ומאן דשרי לה' מאי עביד ליה מיבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר ומוציא אני את הבכור שהוא קדוש ממעי אמו ומאן דאסר בכור נמי מתפיסו בנדר הוא דתניא משום רבי אמרו מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר {דברים טו-יט} הזכר תקדיש ומאן דשרי כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש: כאימרא כדירים: תנא אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אישים לאישים כאישים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלים לירושלים כירושלים כולן שאוכל לך אסור לא אוכל לך מותר מאן שמעינן ליה דלא שני ליה אימרא לאימרא כאימרא רבי מאיר היא אימא סיפא וכולן לא אוכל לך מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר ואמר רבי אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא קשיא הא דאמר לא לאימרא הא דאמר לאימרא:
מתני' האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה שלמים שאני אוכל לך אסור רבי יהודה מתיר הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר:
גמ' קתני קרבן הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור סתמא תנא כרבי מאיר דלא שני ליה בין אימרא לאימרא [אי ר''מ הא] דקתני הקרבן שאוכל לך אסור והתניא מודים חכמים לרבי יהודה באומר הא קרבן והא עולה והא מנחה והא חטאת שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

דמחית שמביא בשר בכור, ומחית בשר דהאיך, ומביא בשר היתר הזה מצדו השני, ומניחו גביה, לידו.

ואמר על בשר ההיתר "זה - כזה"!

ומחלוקת תנאי היא, אם הוא מתפיס במעיקרא, בבשר הבכור לפני זריקת הדם, כשהיה אסור באכילה לכל אדם מחמת קדושת הקרבן, ואסור. או שהוא מתפיס בדהשתא, בבשר הבכור לאחר זריקת הדם, כשהוא מותר באכילה לכהנים, והוא מותר!

ודחינן: לא בכך נחלקו רבי יעקב ורבי יוסי.

אלא, דכולי עלמא הוא מתפיסו, אפילו אם סתם דבריו, בבשר בכור לפני זריקת דמים.

ומאי טעמא דמאן דשרי? והרי בכור, קרבן הוא!?

היות ואמר קרא בפרשת נדרים [במדבר ל] "איש כי ידור נדר לה'" - מלמד הכתוב בכפל לשונו "כי ידור נדר", שלא חל הנדר בהתפסה, עד שידור ויתפיס אותו בדבר הנדור.

לאפוקי להוציא בכור - דדבר האסור הוא! כי בכור הוא קדוש מרחם, מאליו, ואין הוא דבר הנדור בידי אדם!

ואילו מאן דאסר, סבר:

כיון שאמר קרא "כי ידור נדר לה'" - לימד הכתוב "לה'", לרבות מתפיס בדבר האסור.

ומבארת הגמרא:

ומאן דשרי [היות והתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור] - זה שאמר הכתוב "לה'", מאי עביד ליה?

מיבעי ליה, צריך את היתור "לה'" - למתפיס בבשר חטאת ואשם.

והוינן בה: ומה ראית לרבות את המתפיס בבשר חטאת ואשם, ולהוציא את המתפיס בבכור? ומשנינן: מרבה אני חטאת ואשם - שהוא מתפיס בנדר.

ומוציא אני את הבכור - שהוא קדוש ממעי אמו.

ומאן דאסר סבר, בכור נמי - מתפיסו בנדר הוא, כי בנוסף לקדושתו מרחם, שהיא קדושה הבאה מאליה, יש בו גם קדושה הבאה מכח הקדשתו של אדם!

דתניא, משום רבי אמרו: מנין למי שנולד לו בכור בתוך ביתו, שמצוה על בעליו להקדישו בעצמו, ולומר "הרי זה קדוש בבכורה", על אף שהוא כבר קדוש מאליו מן התורה?

שנאמר [דברים טו] "הזכר - תקדיש".

ואם כן, גם בכור הוא דבר הנדור, שהרי הקדישו בעליו.

ומאן דשרי, סבר, הרי גם כי לא מקדיש ליה בעליו לבכור - מי לא מיקדיש הבכור מאליו, בשעת לידתו?

ולכן המצוה להקדישו אינה עושה אותו ל"דבר הנדור", לפי שאין תוספת קדושה בהקדשת האדם אותו, אלא יש מצוה גרידא לבעליו, לומר בפיו שיהא הבכור קדוש בבכורה. ^[1]

שנינו במשנה: האומר כאימרא, כדירים הרי זה אסור.

תנא בברייתא:

אימרא, לאימרא, כאימרא.

דירים, לדירים, כדירים.

עצים, לעצים, כעצים.

אישים, לאישים, כאישים.

מזבח, למזבח, כמזבח.

היכל, להיכל, כהיכל.

ירושלים, לירושלים, כירושלים.

בכולן, אם הוסיף ואמר: שאוכל לך - אסור.

אך אם הוסיף ואמר: לא אוכל לך - מותר.

והוינן בה: מאן שמעינן ליה דלא שני ליה בין האומר אימרא ובין האומר לאימרא או כאימרא, שבכולן חל הנדר, גם אם אינו מוסיף את כ"ף הדמיון? -

רבי מאיר היא! שהרי לרבי יהודה אם לא הוסיף את כ"ף הדמיון לא אמר כלום.

אם כן, אימא סיפא: וכולן, אם הוסיף ואמר: לא אוכל לך - מותר.

וזה שלא כרבי מאיר, כי -

והתנן: "לקרבן לא אוכל לך" - רבי מאיר אוסר.

ואמר על כך רבי אבא: נעשה כאומר "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך"!

ואילו משנתנו מתירה אותו באכילה.

ומשנינן: לא קשיא:

הא, משנתנו מדברת בענין דאמר: "לא אימרא לא אוכל לך". שאז מותר לרבי מאיר, היות ואינו סבור ש"מכלל לאו אתה שומע הן".

ואילו הא דאמר רבי מאיר שאסור, הוא בענין דאמר: "לאימרא [בשוו"א תחת הלמ"ד] לא אוכל לך".

מתניתין:

א. האומר: קרבן עולה, מנחה, חטאת, תודה, שלמים - שאני אוכל לך!

אסור, על אף שלא הוסיף את כ"ף הדמיון.

רבי יהודה מתיר, עד שיוסיף את כ"ף הדמיון.

ויש חידוש בדברי רבי יהודה, שלא אומרים בהם "שמם מורה על איסורם", ואינם דומים לאומר "פיגול" או "נותר" בלי כ"ף הדמיון, שבהם אף רבי יהודה אוסר היות ושמם מוכיח עליהם שכוונתו לאיסור.

ב. האומר: הקרבן, כקרבן, קרבן - שאוכל לך.

אסור אפילו בלי כ"ף הדמיון.

ג. האומר לקרבן לא אוכל לך - רבי מאיר אוסר.

גמרא:

קתני במציעתא של המשנה:

קרבן, הקרבן, כקרבן שאוכל לך - אסור.

סתמא תנא "קרבן" - כרבי מאיר, דלא שני ליה בין "אימרא" לבין "כאימרא".

ופרכינן: אי רבי מאיר היא, תיקשי הא דקתני בדוגמא הנוספת: הקרבן שאוכל לך - אסור.

והתניא: מודים חכמים [רבי מאיר] לרבי יהודה, באומר הא קרבן, והא עולה, והא מנחה, והא חטאת שאוכל לך - שמותר, לפי שלא נדר זה אלא בחיי קרבן!

הערות

^[1] רבותינו האחרונים דנו בסוגיה זאת בשתי שאלות יסוד: האחת, מהי מהות ההקדשה על ידי האדם בקדושת הבכור, אחר שהיא כבר קיימת עליו ממעי אמו. והשניה, האם צריכה ההתפסה להעשות דוקא בהקדשת האדם, או שמא כיון שהבכור יש בו גם הקדשה מצד מעשה האדם, הרי הוא "דבר הנדור", ואין צורך להתפיס דוקא בקדושת האדם הנעשית בו. לגבי השאלה הראשונה - בכתבי הגרי"ז [למסכת נזיר דף ד] מבואר שחידשה תורה מצוה של "מעשה הקדשה" של אדם בבכור, אם כי אין מעשה ההקדשה הזה מחיל תוספת של קדושה בבכור, ואין מחשיבים את הבכור שהוקדש גם בידי אדם כאילו הוא קדוש בשתי קדושות, קדושת בכור ממעי אמו וקדושת האדם. אלא חידשה בו התורה שיקדיש את בכורו באמירתו, גם מבלי להחיל קדושה נוספת על הקדושה הקיימת. ואילו הגר"ש שקופ מבאר שיש תוקף להקדשתו בכך שלאחר הקדשת האדם יש שתי סיבות לקדושתו - האחת מחמת לידתו, והשניה מחמת הקדשתו. ולגבי השאלה השניה - המחנה אפרים [סימן י], והלחם משנה [פרק א מהלכות נדרים] כתבו שכל עוד לא הקדישו הבעלים את הבכור אי אפשר להתפיס בו לכולי עלמא. ואילו הגרי"ז מבאר, שלכולי עלמא אין צורך שקדושה הנעשית בפיו של האדם תחול בפועל מחמת פה האדם כדי שיוכלו להתפיס בה. אלא, די בכך שהקדושה הקיימת יכולה להעשות על ידי פי האדם, כדי שתחשב הקדושה לדבר הנדור שאפשר להתפיס בו. והמחלוקת כאן היא בקדושה המיוחדת במינה של בכור, כי זה שטוען שאפשר להתפיס בה, סבור שדי בכך שאמרה תורה שיש "מעשה הקדשה" בבכור על ידי אדם כדי שקדושת בכור תחשב דבר הנדור. ואילו החולק עליו סבור שרק בסוג קדושה שחלה גם על ידי אדם אפשר להתפיס, ולא בקדושה של בכור שכל ביטויה בידי האדם הוא רק במעשה הקדשה, ללא חלות של קדושה על ידו.

דמחית [שמניח] בשר בכור ומחית [ומניח] בשר דהאיך גביה [אחר לידו] ואמר על הבשר השני "זה כזה", והשאלה היתה האם משמעות הנדר היא להתפיס בעיקרו של הבכור שהוא כדבר הנדור, או להתפיס במצבו הנוכחי שעכשיו הוא רכוש הכהן. ואם כן תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] מדובר כאן לפני זריקת דמים, ומאי טעמא דמאן דשרי [ומה הטעם של מי שמתיר] — אמר קרא [הכתוב] "כי ידר" (במדבר ל, ג), וכוונתו: עד שידור בדבר הנדור, כלומר, שיתלה נדרו בדבר שנאסר על ידי נדר, לאפוקי [להוציא, למעט] בכור שדבר האסור הוא ואינו דבר הנדור, שהרי קדושתו של הבכור אינה באה מכוח נדר, אלא מכוח היוולדו ראשון לאמו.

ומאן דאסר [ומי שאוסר] סבור כי מה שאמר קרא [הכתוב] "לה'" (במדבר ל, ג) בא לרבות כל דבר האסור.

ושואלים: ומאן דשרי [ומי שמתיר] בבכור, את המלה "לה'" מאי עביד ליה [מה הוא עושה לו], מה הוא למד מהמלה הזו? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרכה לו] מלה זו למתפיס בחטאת ואשם, שאף שגם בהם צד חובה ולא של נדר, שהרי חייב להביאם ואינם רשות, מכל מקום יכול להתפיס בהם נדר.

ושואלים: ומה ראית לרבות דווקא חטאת ואשם ולהוציא את הבכור? ומשיבים: מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס קדושה בבהמה בנדר, שאומר "הרי זו לחטאתי (לאשמי)", ומוציא אני את הבכור שהוא קדוש ממעי אמו.

ומאן דאסר [ומי שאוסר] סבור כי בכור נמי [גם כן] מתפיסו בנדר הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], משום רבי אמרו: מנין לזה שנולד לו בכור בהמה בתוך ביתו שמצוה בכל זאת להקדישו — שנאמר: "הזכר תקדיש" (דברים טו, יט), שאף שיש בו קדושה מלידה, מכל מקום מצווה בעליו להקדיש אותו במפורש, ואם כן יש בו צד של נדר.

ומסבירים: ומאן דשרי [ומי שמתיר] בבכור, אומר כי אף שמצווה להקדישו, מכל מקום כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש [כאשר אינו מקדיש אותו האם איננו מקודש]? ומכאן שעיקר קדושתו לא מחמת הנדר היא באה, אלא מחמת עצמו.

א שנינו במשנה שהאומר "כאימרא", או "כדירים" — הרי זה נדר.

תנא [שנה החכם]: האומר לחבירו "אימרא", או "לאימרא", או "כאימרא", או שאומר "דירים", או "לדירים" "כדירים", או אומר "עצים", או "לעצים", או "כעצים", או "אישים", או "לאישים", או "כאישים", או "מזבח", או "למזבח", או "כמזבח", או אמר "היכל", או "להיכל", או "כהיכל", או "ירושלים", או "לירושלים", או "כירושלים", בכולן אם הוסיף ואמר "שאוכל לך" — אסור. שכוונתו שמה שאוכל משלו יהיה אסור עליו כדבר הקדוש. ואם הוסיף ואמר לאחר כל אחד מביטויים אלה "לא אוכל לך" — מותר, שאין משמע מדבריו אלא שמה שלא יאכל יהיה אסור.

ושואלים: מאן שמעינן ליה דלא שני ליה [מיהו החכם ששמענו אותו שאין משנה לו] אם אמר "אימרא" או "לאימרא" או "כאימרא" והוסיף "שאוכל לך" — ר' מאיר היא. שאילו לר' יהודה צריך לומר דווקא "כאימרא".

אולם אם כן, אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: וכולן אם אמר "לא אוכל לך" — מותר. והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם אמר "לקרבן לא אוכל לך" ר' מאיר אוסר, ואמר ר' אבא הסבר לשיטת ר' מאיר: נעשה כאומר "לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך". הרי שלדעת ר' מאיר אין הבדל אם אמר "אוכל" או "לא אוכל"!

ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה, בברייתא] מדובר שאמר בלשון "לא לאימרא" ("לאימרא") ואז כוונתו שמה שלא יאכל משלו אינו כקרבן. ואף שאפשר היה להסיק מכאן (בדרך מכלל לאו אתה שומע הן) שמה שיאכל משלו יהיה כקרבן, הרי כבר אמרנו כי ר' מאיר אינו למד הן מכלל לאו. הא [זה, במשנה] מדובר שאמר "לאימרא" יש בכך צד של הקדש, שכן אז מפרשים את דבריו כאילו אמר: לאימרא יהא, לפיכך לא אוכל.

ב משנה האומר "קרבן", או "עולה", או "מנחה", או "חטאת", או "תודה", או "שלמים", והוסיף בכולם "שאני אוכל לך" — אסור. ר' יהודה מתיר בכל אלה. האומר "הקרבן", או "כקרבן", או "קרבן שאוכל לך" — אסור. ואם אומר "לקרבן לא אוכל לך" — ר' מאיר הוא האוסר בזה.

ג גמרא קתני [שנה במשנה]: אם אמר "קרבן", או "הקרבן", או "כקרבן שאוכל לך" — אסור. ומכאן יש להסיק כי סתמא תנא [סתמה של משנה זו שנה] כדעת ר' מאיר, דלא שני ליה [שאין משנה לו] בין אומר "אימרא" לאומר "לאימרא"

ושואלים: אולם [אי [אם] שיטת ר' מאיר היא — הא [זו]] דקתני [ששנינו] בהמשך המשנה "הקרבן שאוכל לך" אסור, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מודים חכמים (כלומר, הדעה המובאת במשנה בסתם) לר' יהודה באומר "הא קרבן", או "הא עולה", או "הא מנחה", או "הא חטאת שאוכל לך" — שמותר, ומדוע? שלא נדר זה שהדבר שהוא אוסר אותו יהיה כקרבן, אלא שנדר בחיי קרבן, ושמלה זו "הא קרבן" היא כמלת קריאה בלבד, ולא היתה כאן התפסת נדר בדבר הנדור, ואין בו איסור!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that he places the meat of a firstborn animal in one place and he places another piece of meat next to it, and he said: This second piece of meat is hereby like that meat of the firstborn animal, and it is a dispute between tanna’im about whether he is referring to the original forbidden status of the firstborn animal or its current permitted status?

The Gemara responds: No, everyone agrees that he is referring to the status of the animal before the sprinkling of the blood, and what is the reason of the one who renders it permitted? The verse states: “When a man takes a vow” (Numbers 30:3), which indicates that he has not done so until he takes a vow with an item forbidden by means of a vow, i.e., by extending the status of an item that itself was forbidden by a means of a vow. This comes to exclude a firstborn, which is an item that is forbidden by the Torah rather than by means of a vow; a firstborn animal is sacred simply because it is born first.

And the one who renders it forbidden holds that it is because the verse states: “To the Lord” (Numbers 30:3), which comes to include one who takes a vow by associating an object with an item that is forbidden by the Torah.

The Gemara asks: And the one who renders it permitted based on the principle that one cannot take a vow by associating the item with an item that is forbidden by the Torah, what does he do with the expression “to the Lord”? The Gemara answers: He requires this expression to include the case of one who associates the object of his vow with a sin-offering and a guilt-offering. Although these offerings are obligatory rather than voluntary, and in that regard they are dissimilar to items forbidden by means of a vow, one can render another item forbidden by associating it with these offerings.

The Gemara asks: And what did you see that led you to include a sin-offering and a guilt-offering and to exclude the firstborn? The Gemara answers: I include the sin-offering and guilt-offering due to the fact that he associates the object of his vow with an animal forbidden by means of a vow, as it is the individual who designates a particular animal for one of these offerings. And I remove the firstborn, because it is sacred from its mother’s womb.

And the one who renders it forbidden is of the opinion that one who says that a piece of meat shall be considered for him like the meat of a firstborn also associates the object of his vow with an item forbidden by a vow, as it is taught in a baraita: They said in the name of Rabbi Yehuda HaNasi: From where is it derived that if one has a firstborn animal born in his home it is still a mitzva to consecrate it? As it is stated: “The males you shall consecrate” (Deuteronomy 15:19). Although a firstborn animal is considered consecrated from birth, its owner is still commanded to declare it consecrated, and it is therefore considered an item forbidden by means of a vow.

And the one who renders it permitted in this case argues that although the owner is required to declare it consecrated, if he does not consecrate it, is it not consecrated? Since it is consecrated in any event, it is considered to have been rendered forbidden by the Torah rather than through a vow.

§ It is taught in the mishna that if one says that food shall be considered like the lamb [imra] of the daily offering, or like the animals designated as offerings and kept in special enclosures, the vow takes effect.

It was taught in a baraita: If one says that food shall be considered a lamb, for a lamb, like a lamb; enclosures, for enclosures, like enclosures; wood, for wood, like wood; fires, for fires, like fires; the altar, for the altar, like the altar; the Sanctuary, for the Sanctuary, like the Sanctuary; Jerusalem, for Jerusalem, like Jerusalem; with regard to all of them, if he adds: That which I will eat of yours, it is forbidden. This is because his intent is that whatever he eats that belongs to the other individual should be forbidden to him like one of these consecrated items. However, if he adds: That which I will not eat of yours, the food is permitted, since the only implication of his statement is that whatever he does not eat shall be forbidden.

The Gemara asks: Who is the Sage of whom we have heard, for whom there is no difference whether one said a lamb, for a lamb, or like a lamb, that I eat of yours? It is Rabbi Meir. Conversely, Rabbi Yehuda holds that the vow takes effect only if one says: Like a lamb.

However, say the latter clause of the baraita: With regard to all of them, if he adds: That which I will not eat of yours, the food remains permitted. But didn’t we learn in the next mishna that if one says: That which I will not eat of yours shall be for an offering [lekorban], Rabbi Meir prohibits him from eating food belonging to the other individual? And Rabbi Abba said in explanation of this ruling that it is as though he said: It shall be for an offering [lekorban], and therefore I will not eat that which is yours. Apparently, according to Rabbi Meir the food is forbidden even if he said: That which I will not eat of yours.

The Gemara responds: This is not difficult: This baraita is referring to a case where one said: That which I do not eat from you shall not [la] be for a lamb [le’imra]. Although this statement implies that what he does eat shall be considered like the lamb of the daily offering, Rabbi Meir holds that one cannot infer a positive statement from a negative statement. Conversely, that mishna is referring to a case where he said: For a lamb [le’imra]. In that case, his statement is interpreted as though he said: It shall be considered the lamb used for the daily offering, and therefore I will not eat it.

MISHNA: With regard to one who says: An offering, a burnt-offering, a meal-offering, a sin-offering, a thanks-offering, or a peace-offering, and adds: That which I eat of yours, the vow takes effect and the food is forbidden. Rabbi Yehuda renders the food permitted in all these cases. If one says: The offering, like an offering, or an offering, and adds: That which I will eat of yours, the food is forbidden. If he says: That which I will not eat of yours shall be for an offering, Rabbi Meir renders the food forbidden.

GEMARA: It teaches in the mishna that if one says: An offering, the offering, or like an offering, and then adds: That which I will eat of yours, it is forbidden. This indicates that this unattributed opinion in the mishna was taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, for whom there is no difference whether one says a lamb [imra] or as a lamb [le’imra].

The Gemara asks: However, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, that which it teaches is difficult. It teaches that if one says: The offering [hakorban], and adds: That which I will eat of yours, the food is forbidden. But isn’t it taught in a baraita that the Rabbis concede to Rabbi Yehuda that with regard to one who says: This offering [ha korban], or this burnt-offering [ha ola], or this meal-offering [ha minḥa], or this sin-offering [ha ḥatat], and then adds: That I will eat of yours, the vow does not take effect and the food is permitted? The reason for this is that the individual did not take a vow that the item should be associated with an offering; rather, he took a vow by the life of the offering, which is not a valid expression of a vow.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה שלמים שאני אוכל לך אסור ורבי יהודה מתיר הקרבן *מקרבן קרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר:

והא תניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן והא עולה והא מנחה והא חטאת והא תודה והא שלמים שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן לא קשיא הא דאמר הא קרבן והא דאמר הי קרבן אמר הא קרבן אסור אמר הי קרבן מותר מ"ט חיי קרבן קאמר וכן הלכתא:

ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים, ואפילו הכי קא שרי ר' יוסי, משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, לא מחוור לי להאי פירושא, דהוי ליה למימר לעולם לפני זריקת דמים, או בלאחר זריקת דמים פליגי, אלא כדמחית בשר בכור, ומחית בשר דהאיך גביה וכו', ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי, דמאן דשרי, סבר לאו דבר הנדור הוא, ומאן דאסר סבר דבור הנדור הוא. ולשון זה יפה, אלא דאכתי לא מחוור לי לישנא דגמרא שפיר, דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים, היינו דקאמר הכין בפירוש, מסתמא כי הדרי' ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, היינו דקאמר הכין בפירוש, מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, אף הוא פירושי בדאמר לפני זריקת דמים, דאי לא לימא לעולם דמחית בכור לפני זריקת דמים היא. ולפי לשון זה שבגמרא, יש לי לומר דהכי פירושא היכי דמי כלומר, אי לאו תנאי היא כדאמרן, ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי, בהא (מתל') [מילתא לפי הש"מ], או בעיקרו קא מתפיס לכולהו, או בהיתרא קא מתפיס לכולהו, אם כן במאי קא מיפלגי, אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי, ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי, מאן דשריי דסבירא ליה דבהיתרא קא מתפיס, מאי טעמא דמאן דאסר כלומר מאיזה טעם אסר, אלא לאו תנא היא, והיינו עיקר פלוגתייהו בדמחית בכור גביה כדאמרן ואמר זה כזה.

ואמרינן: לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. כלומר דכולי עלמא בעיקרו קמתפיס דהיינו לפני זריקת דמים, והכא בפלוגתא אחריתי פליגי, והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים, ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס, דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה, כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן.
והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחית בשר בכור גביה, לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא, אלא לישנא רוחחא הוא וכדפרישית כנ"ל לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו, ומיהו הפירוש הראשון עיקר.

ודחינן: לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים, ואפילו הכי קא שרי ר' יוסי משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים לא מיחוור לי להאי פירושא, דקשא לי למימר לעולם לפני זריקת דמים, כלומר לעולם כדקאמרת בשאמר בפירוש לפני זריקת דמים.
והראב"ד ז"ל (הל' נדרים פ"א, הט"ו) דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר לא בדאמר בפירוש כלפני זריקת דמים או כלאחר זריקה פליגי, אלא כדמחית בכור מחיים, או בשר בכור לפני זריקת דמים פליגי, ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי, דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא, ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה. אלא דאכתי לא מיחוור לי לישנא דגמרא שפיר, דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים ולאחר זריקת דמים, ולאחר זריקת דמים היינו דקאמר הכין בפירוש. מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, אף הוא פירושו בדאמר לפני זריקת דמים, דאי לא לימא לעולם דמחית בשר בכור לפני זריקת דמים היא.
ולפי לשון זה בגמרא יש לי לומר דהכי פירושא, היכי דמי כלומר, אי לאו תנאי היא כדאמרן, ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי בהא מילתא, או בעיקרו קא מתפיס לכולהו, או בהיתרא קא מתפיס לכולהו, אם כן במאי קמיפלגי, אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי. ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי מאן דשרי דסבירא לן דבהיתרא קא מתפיס, מאי טעמא דמאן דאסר כלומר, מאיזה טעם אסר אלא לאו תנאי היא, והיינו עיקר פלוגתייהו בדמחית בשר בכור גביה כדאמרן, ואמר זה כזה, ודחינן לא, דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר, דכולי עלמא בעיקרו קא מתפיס, דהיינו בלפני זריקת דמים, והכא בפלוגתא אחריתי פליגי, והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס, דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה, כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן.
והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחית בשר בכור גביה, לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא, אלא לישנא רויחא הוא וכדפרישית, כן נראה לי לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו, ומיהו הפירוש הראשון עיקר. [לפי הש"מ].

ומאי דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי לאו דבעי הכי מדינא אלא דחייש לחומרא דאשת איש דילמא איכא בית דין טועין דסברי כר"מ ואי לא הוה כפיל תנאה אמרינן דבטיל תנאה והגט גט מחיים אפילו עמד ושרו אשת איש לעלמא ואנן נמי חיישינן כשמואל בגיטין למכתב תנאי כפול לחומרא אבל לא לקולא למשרייה לעלמא אי ליכא תנאי כפול ואע"ג דקי"ל דבעיא תנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח ומעשה קודם לתנאי כתנאי בני גד ובני ראובן אפילו הכי לא גמרינן מזה למבעי תנאי כפול דדילמא תנאי כפול דבנ"ג ובנ"ר צריך היה הדבר לכופלו מפני דבר שנתחדש בכפולו כדקאמר רחב"ג אי נמי דהוה ליה תנאי בני גד ובנ"ר בהדין תנאין כפולין אחרים שיש בתורה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין כרשב"ג הילכך אע"ג דבאידך תרתי גמרינן מבני גד לית לן הכרחי למיגמר מיניה תנאי כפול כר"מ ולמיפסק הלכתא כיחידאה בלא ראיה. זה תורף דברי רבינו ז"ל וכבר פרשתיה יפה במקומות אחרים:

הא דאמרינן דאיסורא דלית ביה ממונא מודה ר"מ דאמרינן ביה מכלל הן אתה שומע לאו היינו היכא דהוי דרך אזהרה ושלא בדרך תנאי כההיא דאמרינן [שבועות דף לו:] גבי שתויי יין שהן במיתה אפילו לרבי מאיר מדכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו הא אם תשתו תמותו אבל היכא דהוי דרך תנאי לא אמר ר"מ מכלל הן אתה שומע לאי אפילו באיסורא דלית ביה ממונא כדמוכח במסכת קדושין [דף סב.] דפרכינן בשלמא לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא בו לא יתחטא פי' דכפליה לתנאיה דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ואע"ג דהאי איסורא דלית ביה ממונא וכדפרישנא התם:

כתב רבינו ז"ל הילכך חולין החולין כחולין לא אוכל לך אסור. פירוש דאמרינן הא מה שאוכל קרבן:

לא חולין או לחולין שאוכל לך נמי אסור. פי' דהא קאמר (דלא קאמר) דלא יהא חולין מה שיאכל אלא קרבן והיינו מציעתא דר"מ דאיהו נמי מודה בהא כדכתיבנא לעיל:

לחולין לא אוכל לך מותר. פירוש משום דמשכחת לה בהדיא בשתי תיבות דמשמע דמה שלא יאכל אינו חולין הא מה שיאכל חולין ולאפוקי היכא דאמר לחולין בתיבה אחת דהשתא דרשינן לישניה להחמיר חולין ליהוי מה שלא אוכל הא מה שאוכל קרבן אבל השתא דאמר לא חולין בהדיא מותר דרבנן לא דרשי לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך כדכתיבנא לעיל ור"מ הוא דאית ליה האי סברא ולא לרבנן:

וכדקאמר לחולין. פי' בשו"א שהוא ודאי תיבה אחת אי אמר לחולין שאוכל לך מותר פירוש ואפילו רבי מאיר מודה בהאי. לחולין לא אוכל לך אסור פירוש כרבנן דדרשי כפילא הא מה שאוכל קרבן וכרישא דמתניתא דקתני (ב) בחולין לא לך אסור משום כפילא:

והא דתנן לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר בדאמר לקרבן היא. בשו"א ומשום דמפרש לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ולרבנן לא דרשינן הכי ומשום הכי שרו והכי מפרשי לישניה לקרבן יהא מה שלא אוכל שלא אסר כלום במה שיאכל אבל (ג) באוכל לא קרבן לא אוכל אסור לרבנן דדרשי כפילא הא מה שאוכל קרבן וכן באומר לקרבן בפתח שתולין בשתי תיבות לחומרא:

מתני' האימר קרבן עולה מנחה חטאת תודה שלמים שני אוכל לך אסור. פי' דהכי קאמר מה שאוכל משלך יהא כקרבן או כעולה והוי יד נדר ולפיכך אסור ולאו משום דהוי מתפיס בנדר כדפרישנא לעיל:

ר' יהודה מתיר. פירוש דלא חשיב ליה יד מוכיח עד שיאמר כקרבן כעולה וכדפליג לעיל באומר ירושלים שלא אמר כלום:

הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסיר. פירוש דאומר קרבן הוי כאומר כקרבן ואתאן לת"ק דלא בעי כ"ף הדמיון:

לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר. ורבנן פליגי עליה מטעמא דפרישנא לעיל:

גמ' והא תניא מודים וכו' עד דאמר הקרבן. כלומר בתיבה אחת אסור שלשון איסר הוא ולא לשון שבועה כאומר העבודה:

דמחית בשר בכור גביה. אחר זריקת דמים:

לאפוקי בכור דדבר האסור הוא. דקדושתו מרחם לשם:

לרבות דבר האסור. פירוש כי האי שהוא לשם ואינו נדור אבל בנבלות וטרפות מודה דלא הוי נדר:

חטאת ואשם שהם מתפיסין בנדר. דאע"פ שהוא מחוייב להביאם צריך מיהא להקדישן:

מאן שמעת ליה דלא שני ליה אימרא כו' ר' מאיר. דמסתמא בר פלוגתיה דר' יהודה דמתניתין הוא ר' מאיר:

הא דאמר לאימרא. בשב"א הא דאמר לאימרא בפתח ולאימרא בשב"א לאימרא שאוכל לך לר' מאיר שרי דהוי כמו חולין שאוכל לך [ולאימרא בפתח אסור דהוי] כמו לא חולין שאוכל לך דאסר ר' מאיר לעיל (דף יא:):

מתני' האומר קרבן עולהומנחה חטאת תודה שלמים. כל הני בקרבנות חובה איירי תודה כללא בהדייהו דדמיא לחובה דד' צריכין להודות וסד"א כיון דזקוק להביאם בעל כרחו לא הוי כדבר הנדור:

ר' יהודה מתיר. משום דאמר בלא כ"ף והאי כדפלגינהו בתרתי בבי רישא קמ"ל רבותא דרבנן דאפי' בירושלים פליגי רבנן עליה דר' יהודה וסיפא קמ"ל דאפי' בקרבן שרי ר' יהודה:

קרבן הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור. כל הני שמעינן להו כבר והקרבן איצטריך ליה דסד"א בחיי קרבן קאמר והא דתנן לקמן בפ' שני הקרבן שאוכל לך מותר התם [הא] קרבן קאמר דמשמע חיי קרבן:

לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. בגמרא מפרש טעמא:

קונם פי מדבר עמך כו'. בגמרא מפרש דלא הוי דבר שאין בו ממש:

גמ' סתמא תנא כר' מאיר דלא שני ליה בין אימרא לכאימרא. סוגיא דהש"ס אגב רהטיה דדייקא לעיל מאן שמעת דלא שני ליה בין אימרא לכאימרא נקטיה נמי הכא אע"ג דלא צריך ליה דבין אתיא כר' מאיר ובין אתיא כר' יהודה קשיא ליה מהקרבן:

והתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן. אע"ג דחכמים מחמירין באומר קרבן הכא מודו לרבי יהודה באומר הא קרבן. הא דלא פריך ממתני' דבפ"ב (דף טו:) הא קרבן שאוכל לך מותר והך מתני' ע"כ ר' מאיר היא כדפרישית לקמן משום דברייתא מפרשי' דלא נדר אלא בחיי קרבן פי' בחיי הבהמה:

הבכור אע"פ שקדשתו מרחם מצוה להקדישו ר"ל שיפרישנו ויאמר הרי זה קדש שנאמר הזכר תקדיש לה' אלהיך ומכל מקום הואיל ואע"פ שלא הקדישו קדוש הוא מאליו אינו קרוי דבר הנדור אלא דבר האסור מצד עצמו ואם התפיס בה הן שהיתה חתיכת היתר וחתכת בכור לפניו ואמר זו כזו הן שאמר ככר זה עלי כבכור הן בבכור מחיים הן לאחר שחיטה הן קודם זריקת הדם הן לאחר זריקת הדם הן שאמר כבכור סתם לא נאסר זו היא שיטתנו וגדולי המחברים כתבו שאם אמר כבכור סתם מותר אבל אם היתה חתכת בכור לפניו ואמר זו כזו אם קודם זריקת דמים אסור אם לאחר זריקת דמים מותר ונראה שהוציאוה ממה שהחליטו לומר אילימא לפני זריקת דמים מאי טעמא דמאן דשרי אלא לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דאסר אלא במחית בשר בכור לאחר זריקה ובשר היתר קמיה מר סבר בדהשתא וכו' ואין זה הכרח כלל שבעל השמועה היה סבור שהבכור דבר הנדור הוא לדברי הכל הואיל ומצוה להקדישו ואע"פ שחלת אהרן ותרומתו מוקדשת ואינו דבר הנדור התם נכסי כהן הוא כמו שכתבנו אבל בכור אינו נאכל אלא לזכרי כהנה והיה תמה אם אמר בהדיא לפני זריקת דמים מאי טעמא דמאן דשרי אחר שהחלטנו שדבר הנדור הוא ואם אמר לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דאסר אלא לאו דמחית בשר בכור לאחר זריקת דמים וחתכה של היתר קמיה ואמר זו כזו מר סבר בדמעיקרא קא מתפיס ומר סבר בדהשתא קא מתפיס ותירץ דכולי עלמא לפני זריקה כלומר תרויהו אף בלפני זריקה פליגי ומפני שמחלקתם תלויה בענין אחר דחד אמר שאין התפסה אלא בדבר הנדור ואידך סבר דיש התפסה אף בדבר האסור והדר מסיק דתרוייהו מודו דלא הוי נדר עד שידור בדבר הנדור אלא דמאן דאסר סבר דהואיל ומצוה להקדישו דבר הנדור הוא ומאן דשארי סבר דמאחר דאי נמי לא מקדיש ליה קדוש מאליו הוא אין זה דבר הנדור וכן הלכה וכמו שכתבנו ומכל מקום המתפיס בחטאת ואשם אע"פ שאין באין בנדר ונדבה אלא על חטא מתפיסין בהן שדבר הנדור הוא שהרי על כל פנים צריך הוא להפריש ולקדש ולומר זו חטאתי ואשמי וזהו האמור עליהם כאן שהם נתפסין בנדר וגדולי המחברים פירשו הטעם שלפעמים הם באים על ידי נדר והוא בנזיר חטאת בכל נזיר ואשם בנזיר שניטמא ונמשכים למה שפירשו בחלת אהרן ותרומתו שאין בה דרך להביאה בנדר ונדבה:

כבר ביארנו במשנתנו שכל המתפיס אין צריך להתפיס באות הכ' ר"ל ככר זה עלי כקרבן אלא הן שיאמר ככר זה עלי קרבן או לקרבן בין בפתחות הלמ"ד בין בשבא תחת הלמ"ד או הקרבן או כקרבן נתפס הוא ונאסר בו וכן הדין בשאר התפסות הדומות לקרבן אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אשים לאשים כאשים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלם לירושלם כירושלם כלם אם אמר שאוכל לך אסור ואין דנין באלו לאימרא בפתחות הלמ"ד לא אימרא שאין דנין כן אלא להחמיר וזה שייחסו בגמרא דעת זה לרבי מאיר כמו שאמרו מאן תנא דלא שני ליה בין אימרא לכאימרא רבי מאיר מפני שרבי יהודה מצריך במשנתנו התפסת באות כ"ף וסתמא רבי מאיר הוא בעל מחלקתו ומכל מקום אף לדעת רבנן היא כמו שביארנו במשנה:

אמר בכלן שלא אוכל לך מותר שהרי הוא אומר קרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא קרבן ויש מפרשים שאין זה אלא לשון שבועה ואין שבועה בקרבן ולא באלו הדומין לו ומכל מקום כל אותן האמורות בלמ"ד ובפתח תחת הלמ"ד אסור בין לר' מאיר בין לרבנן שאם לר' מאיר פירושו לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך כענין שביארנו בלקרבן ואם לרבנן פירושו לא אימרא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא אימרא ואם כן זה שאמר לאימרא לא אוכל לך מותר בשבא תחת הלמ"ד הוא ומה שיש לדמותו בלקרבן לא אוכל לך שפירושו לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך פירושו בלאימרא בפתחות הלמ"ד זהו פסק השמועה וביאורה מובן מאיליו מתוך מה שכתבנו והרבה מפרשים מתבלבלין בה ומעקמין לנו את הדרך ללא צורך ויש שואלים לדעת רבי מאיר בכקרבן לא אוכל לך או בכאימרא לא אוכל נפרש בה גם כן כקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ומה בין פתחות הלמ"ד לפתחות כ"ף תירצו בתוספות דכקרבן או כאימרא לשון שגור הוא ואלו היתה כונתו בכך משלים היה את דבורו לומר יהא וכל שלא גמר בדבורו כן לא כיון לכך אבל לקרבן בפתחות הלמ"ד אינו לשון שגור והפה מתעקם עליו ומתוך עקומו הוא מדלג ללא אוכל לך ומכל מקום כונתו לומר יהא אמר הא קרבן שאוכל לך או האי קרבן שאוכל לך לא כיון זה אלא לשבועה ואינו כלום הרי כאומר בחיי קרבן שאוכל לך או שלא אוכל ואין שבועה בקרבן כמו שביארנו:

מרבה אני חטאת ואשם שיהי' מתפיסין בנדר עוד כ' הרבינו משה ב"ר מיימון זצוק"ל באותו הפרק זה הכלל כל המשים דברים המותרים כדברים האסורין אם אותו דבר האסור יכול לעשותו כנדר הרי אלו אסורין ואם אין יכול לעשות כנדר הרי אילו מותרין החטאת והאשם אף על פי שאינן באין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במקומן אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם כו' ואין נ"ל דא"כ מאי היא דקאמרי' ומאן דאסר בכור נמי מתפיסין בנדר הוא כו' ואנה ימצא שיבא הבכור ע"י נדר כמו שיבואו חטאת ואשם אלא לאו ש"מ האי דאמרי' מרבה אני חטאת ואשם שיהיו מתפיסין בנדר זהו פירושו לא שבאין בנדר ונדבה אלא אף על פי שנתחייב אדם חטאת או אשם כל עדרו הוי חולין ומותר בהנאה עד שיפריש בהמה אחת ויאמר זו לחטאתי או לאשמי ולאותו הדיבור שיאמר זו לחטאתי או לאשמי קורא נדר שע"י אותו הדיבור הוא מקדישה ובלא הדיבור ההיא לא היתה קדושה. אבל הבכור הוא קדוש מאליו בפוטרו את הרחם. ומאן דאסר סבר אף על פי שקדוש מאליו מצוה להקדישו בפיו שנאמר הזכר תקדיש:

כאימרא כדיריא מאן שמעי' לי' דל"ש לי' בין אימרא וכאימרא ר"ע כו'. קשיא לי אמאי פליג ר' מאיר בלקרבן לא אוכל לך ומפרש לי' לקרבן יהא ולפיכך לא אוכל לך ול"פ בקרבן לא אוכל דנימא ה"ק כקרבן יהא ולפיכך יהא אוכל לך וטפי משמע האי לישנא שפיר מלקרבן יהא ואמאי כלקרבן אסור וכקרבן שריא. ולא מקשי' לי' אלא מלאימרא ולא מכאימרא ונ"ל לומר דכל זמן שהלשון משמע יפה כמשמעותו אין מוציאין אותו למשמעות אחרת הילכך כי אמר כקרבן לא אוכל הכי משמע לישנא כקרבן יהא מה שלא אוכל לך ונמצא שלא אסר על עצמו כלום הילכך אין משנין אותו למשמעות אחרת דנימא ה"ק כקרבן יהא ולפיכך לא אוכל לך וכך דומה כקרבן לא אוכל לך כמו קרבן לא אוכל לך. אבל כשאמר לקרבן לא אוכל לך ס"ל לר' מאיר שאינו משמע מה שלא אוכל יהא כקרבן ולא אסר עליו כלום והו"ל למימר כקרבן אמאי אמר לקרבן א"ו הכי משמע לקרבן יהא ולפי' לא אוכל לך ומש"ה שני לי' לר' מאיר בין לקרבן בין כקרבן אבל רבנן סברי משמעות אחת לשניהם שגם לקרבן לא אוכל הכי משמע לקרבן יהא מה שלא אוכל לך ולא אסר עליו ואינך צריך לשנותו למשמעות אחרת:

ל"ק הא דאמר לאימרא הא דאמר לא אימרא. המפרשים פירשו הך ברייתא דתני וכולן לא אוכל לך מותר כגון דאומר לא אמרא שהפסיק בין הלמ"ד ובין אימרא דמשמע לא יהא אימרא מה שלא אוכל אלא חולין הא מה שאוכל יהא אימרא והו"ל מכלל לאו ולית לי' לר' מאיר כללא ולפיכך מותר אבל אי אמר לאימרא תיבה אחת הי' כלקרבן לא אוכל לך. וקשיא לי טובא בההיא פירושא דאי מוקמית ברייתא כגון דאמר לא אימרא א"כ היכא תני וכולן שאוכל לך אסור לא אוכל לך מותר הא אי אמר לא אימרא שאוכל לך מותר הוא דה"ק לא יהא אימרא מה שאוכל אלא חולין והיכי תנא אסור. ונראה לי דהכין פירושו הא דאמר לאימרא והא דאמר לאימרא שאם אמר לאימרא בפתחות הלמד אז משמע שהפסיקו מלא אוכל לך והילכך משמע לאימרא יהא ולפיכך לא אוכל לך כמו לקרבן לא אוכל לך אבל כשאמר לאימרא לא אוכל לך בשבא תחת הלמד משמע שהוא סמוך ללא אוכל לך והוא דיבור אחד ומשמעותו הכי לאימרא יהא מה שלא אוכל לך ונמצא שלא אסר עליו כלום ודומה זה התירוץ לאותו שלמעלה שחילקנו בין לחולין לא אוכל לך בשבא ובין לחולין לא אוכל לך בפתח וה"נ מחלק בין לאימרא בשבא ובין לאימרא בפתח וברייתא כגון דאמר לאימרא בשבא הילכך אי אמר שאוכל לך אסור ואי אמר שלא אוכל לך מותר:

ומחית היתירא גביה. לא צריך אלא בשר בכור לבד מונחת לפניו לאחר שנזרק דמו ואמר סתם כבעיא דרמי בר חמא. הרא"ם ז"ל.

אמר קרא לה'. כי ידור נדר לה' לרבות כל דבר שיש בו קדושה לה' אף על פי שאינו מחמת נדר כגון בכור או ולדות קדשים שהם לה' וקרבין על גבי המזבח. וכי אמרינן דנדר ממעט הני מילי כגון המתפיס בבשר חזיר ובעבודה זרה שאין בו איסור קדושה או אפילו יש בו קדושה ואינו קרב על המזבח כגון חלת אהרן ותרומתו. הרי"ץ. כך מוכח בגמ' מדקתני ומאן דאסר בכור נמי מתפיס בנדר הוא. ועוד הא אפילו בנבילה וטריפה הוה ליה למיפרך ידור נדר מאי עביד ליה וכדפריך לה' מאי עביד ליה. מנחם הארוך.

לה' מאי עביד ליה למתפיס בחטאת ואשם. דסלקא דעתין כיון דבעל כרחיה מייתי לא הוי דבר הנדור קא משמע לן דכיון דהקדיש הבהמה לחטאתו דבר הנדור קרינא ביה דלפנים לא היתה קדושה שמצוה להקדישו קדושת עלוי כדאיתא בערכין מן הזכר תקדיש. הרא"ם. וכתב הרי"ץ: ומחלוקת הני תנאי בבכור מחיים אי נמי לפני זריקה אבל לאחר זריקה אפשר דלכולי עלמא שרי. והר"ם שכתב פרק א' מהלכות נדרים לשון זה אבל אם היה בשר בכור אי לפני זריקת דמים הרי אסור ואי לאחר זריקת דמים הרי זה מותר עד כאן. והשתא נאמר כי דעת הר"ם לפסוק כר' יעקב שאוסר ודוקא קודם זריקה אבל אחר זריקה אפילו ר' יעקב מודה כי מאחר שאין חיוב הקדושה בו אלא שמצוה בעלמא הוא להקדישו למצוה מן המובחר ומכל מקום אם לא הקדישו קדוש הוא ממילא הילכך לא קרינן ליה כל כך נדור ודי לנו אם התפיס בו קודם זריקה דהוי התפסה אבל אחר זריקה לא אלים כל כך שנאמר בו בדמעיקרא קא מתפיס. ודברי הר"ם יתישבו בזה ולא מצאתי כאן מקום להשגת הראב"ד שהשיגו. עד כאן.

מאן שמעת ליה וכו'. ר' מאיר. דקתני הכא בשלהי מתניתין הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר דלא שנא ליה בין קרבן להקרבן לבקרבן דהיינו דומיא דאימרא באימרא לאימרא. ואית דמפרשי ר' מאיר היא דמדקאמר ר' יהודה במתניתין האומר ירושלם לא אמר כלום אלמא דשמעיה לר' מאיר בר פלוגתיה דקאמר לא שנא כי אמר כירושלים לא שנא כי אמר ירושלים הרי זה נדר בקרבן. ולא מן השם הוא. פירוש. וזה לשון הרא"ם ז"ל: מאן תנא דלא שני ליה בין אימרא לאימרא לכאימרא ר' מאיר היא. דאילו ר' יהודה תנן האומר ירושלם לא אמר כלום וכמו כן אימרא ולאימרא. ואף על גב דלא הוזכר שם ר' מאיר מסתמא בר פלוגתיה דר' יהודה. ואי תיקשי והא מתניתין דלעיל אוקמינן כר' יהודה וקאמר טהור טמא אסור ומאי שנא מאימרא דהכא שרי ר' יהודה. תריץ דכולה ר' יהודה הוא לבר מההיא בבא ומבאימרא ואילך אוקימנא כר' מאיר. ותדע דהא אפסקה באסור. עד כאן.

ותירץ הא דאמר לאימרא לא אוכל לך אסור דומיא דלקרבן דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. הא דאמר לא אימרא משמע לא יהא קדוש כאימרא. וברייתא דקתני לאימרא מותר משבשתא היא ולא אימרא איבעי ליה למתני. ולפי נוסחא אחריתי דלחלין דלעיל ניגרוס הכא הא דאמר לאימרא בשוו"א הלמ"ד הא דאמר לאימרא בקמ"ץ הלמ"ד. ופירושו שאם אמר לאימרא בשוו"א לא אוכל לך דומיא דלקרבן לא אוכל לך אסור. אבל אמר לאימרא בקמ"ץ לא אוכל לך דומיא דלקרבן בפת"ח לא אוכל לך מודה ר' מאיר דשרי דהשתא לא שייך לומר דהאי דקאמר לא אוכל לך פירוש הוא לומר לפיכך לא אוכל לך. הרי"ץ.

הא דאמר לאימרא אז יש לדמותו לקרבן. הא דאמר לא אימרא שתי תיבות. ברייתא דקתני לא אוכל מותר דאמר לא אימרא. ואימרא וכאימרא מודה שפיר ר' מאיר דמותר בלא אוכל לך דהא חזינא דלא פליג ר' מאיר באלו שלש לשונות קרבן הקרבן כקרבן כשאמר לא אוכל לך דהא מיד שבקינהו ונקט לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר מכלל דמודה באחרים בקרבן הקרבן כקרבן. הרא"ם.

הא דאמר לאימרא. בשוו"א הלמ"ד בהא אסור דהוי כמו אימרא שאוכל דהכי קאמר לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך. הא דאמר לאימרא בקמ"ץ הלמ"ד לכך מותר. ורבינו תם ז"ל פירש הא דאמר לא אימרא בחול"ם הלמ"ד מותר. הא דאמר לאימרא הלמ"ד (בפת"ח) בקמ"ץ או בשוו"א אסור דאמרינן לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך.

מתני'. האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה ושלמים שאני אוכל לך אסור. פירוש או זה או זה דהכי משמע קרבן יהא מה שאני אוכל משלך אף על גב דלא אמר בהדיא כקרבן. והאי תנא קמא מפרש בגמרא דהיינו ר' מאיר. ר' יהודה מתיר פירוש עד שיאמר עמהם כ"ף הדמיון כקרבן כעולה. הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור. פירוש דאמר קרבן או כקרבן אסור. והא מני תנא קמא היא דלא בעי כ"ף הדמיון. לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. פירוש דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל. ומיהו לתנא קמא שרי דאמרינן דהכי קאמר לקרבן יהא מה שלא אוכל לך דלא מידי קאמר דאדרבא דייקינן מיניה הא מה שאוכל לך לא יהא קרבן. הריטב"א ז"ל.

האומר קרבן עולה וכו'. וסיים בסוף אוכל לך אסור דכמאן דאמר כקרבן כעולה כו' דמי. ר' יהודה מתיר. הואיל ולא אמר כקרבן משום דנשבע הוא בחיי קרבן שיאכל משלו. הקרבן שאוכל לך קרבן שאוכל לך. אמר אחד מכל הלשונות הללו אסור. ואיידי דאיצטריך ליה לאשמעינן הקרבן כקרבן דלא איירו בה עד השתא נקט נמי קרבן דאיירי בה. והא דתנן בפרק שני הקרבן שאוכל לן מותר לא קשיא מידי דההיא הא קרבן קאמר ומפרשינן ליה בגמרא בחיי קרבן קאמר. לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. דקסבר ר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והכי קאמר לקרבן יהא חשוב עלי כל אשר לך לפיכך לא אוכל לך. ולעיל גבי הקרבן כקרבן קרבן הוא הדין דאיבעי ליה למיתני לקרבן אי לאו משום דלקרבן פשיטא לן דודאי הוי נדר. והאי דתני כקרבן הא קא משמע לן דקרבן הקרבן כמאן דאמר כקרבן דמי ולא אמרינן דנשבע הוא בחיי קרבן. ומבעיא לי אמאי לא פליג ר' מאיר נמי אכקרבן לא אוכל לך כי היכי דפליג ר' מאיר אלקרבן לא אוכל לך. ואיפשר לפרש כי היכי דפליג ר' מאיר אלקרבן לא אוכל לך הכי נמי פליג אכקרבן לא אוכל לך אבל קרבן (א"ה נ"ל דצ"ל אהקרבן ואקרבן) לא אוכל לך התם לא פליג ר' מאיר משום דקרבן והקרבן כי אמר להו באפי נפשייהו ולא סיים בהו לא אוכל לך לא משמע מידי עד דאמר יהא. הילכך כי סיים ביה נמי לא חשיב נדר הואיל ולא אמר יהא. אבל כקרבן ולקרבן בלא יהא נמי משמע איסורא והילכך קאמר בהו ר' מאיר דהוי נדר. שיטה.

גמרא. הכי גרסינן מני מתניתין דקתני הקרבן כקרבן קרבן אסור ר' מאיר היא. דאיירי לעיל דלא שני ליה בין אימרא לאימרא כאימרא. אית ספרים דכתיב בהם רישא מני ומפרשי דאף על גב דסיפא הוא קא קרי לה רישא משום דלעיל איירי במידי דדמו לה להא כגון כאימרא כדירים. ומורי לא גריס. פירוש.

והתניא וכו'. ואי תיקשי אמאי לא מקשי התלמוד מדסיפא ר' מאיר רישא לא ר' מאיר. תריץ דהכי קאמר הקרבן קרבן כקרבן שאוכל לך אסור כלקרבן לא אוכל לך שר' מאיר אוסר. ולא נהיר שפיר. הרא"ם ז"ל.

והתניא. מודים חכמים לר' יהודה. פירוש חכמים שאוסרים באומר קרבן עולה מנחה שאני אוכל לך אפילו בלא כ"ף הם מודים לר' יהודה באומר הא קרבן הא עולה הא מנחה הא תודה הא חטאת הא שלמים שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן. פירוש וקא סלקא דעתין דהאומר הא קרבן כאומר הקרבן דמי ותרוייהו אינן לשון איסור אלא מתכוין הוא לשבועה דאמר העבודה שאני אוכל לך ולאו מידי קאמר. וכיון שכן היכי קאמרי רבנן בסיפא הקרבן כקרבן אסור.

אמר רב יהודא אמר רב באומר יאסר פי לדיבורי. יש דפרש דקונם פי מדבר עמך ורגלי מהלכת לך קא קשיא ליה ואינהו ניהו דאיצטריכינן לשנויי אבל ידי עושה עמך דבר שיש בו ממש הוא דמלאכת ידיו חפצא הוא ושפיר שייך למיסריה אנפשיה. וכן נמי איפשר דרגלי מהלכת לך פעמים שיש בו ממש כגון שמהלך על גבי טיט לגבלו או על גבי ענבים לדרוך ואז יהיה אסור אפילו באומר קונם רגלי מהלכת לך שיהא אסור באותה מלאכה שיעשה בהליכת רגליו וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל. ואינו מיחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשו דלא אסר אלא הדבור והעשייה וההילוך ודאי כל אלו אין בהם ממש בודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש אבל העשייה וההילוך אין בהם ממש. וכן כתב הרב ר' ברוך בר שמואל ז"ל הספרדי בפירושיו ויפה אמר. והיינו נמי דאמרינן בשילהי בתרא ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום לפי שמעשה הדירה אין בו ממש. ועוד קשיא לי דאפילו לדבריהם ואפילו באוסר המעשה שעשה בידו והמלאכה שיתקן ברגליו מכל מקום מעשה ידיו ומלאכת רגליו דבר שלא בא לעולם הוא ואין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם עד שיאמר ידי לעושיהן הידים איתנהו בעולם וכדאיתא בפרק אף על פי בכתובות והכי קיימא לן וכדאיפסיקא הילכתא התם. אלא אם תעמידנה כרבי מאיר דאית ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם וכיון דלא איתמר הכין במתני' למה לן לאפקה למתני' לבר מהילכתא. והילכך מתני' לית ליה פתרי אלא בהאי שינויא דשנינן דפי לדבורי וידי למעשיהן ורגלי להילוכן קאמר. ומיהו איפשר היה לאוקמה בבל יחל דרבנן וכדאמרינן בפירקין דלקמן גבי קונם שאני ישן. אלא דעדיפא וקושטא קא מתרץ דמדקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך שמע מינה דפי לדבורי קאמר דקונם לא קאי אמדבר אלא אפי כדאמרן. ועוד נראה לי דלא איפשר לאוקמה בבל יחל דרבנן מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל כדקתני בפירקין דלקמן דכל היכא דתני אסור דאוריתא קאמר. ועוד נראה לי דליכא בל יחל דרבנן בדבר שאין בו ממש ושלא בא לעולם אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים ואפילו בקונם ליכא איסורא כלל ואפילו מדרבנן. והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חברו היא הילכך לא חאיל. ובפירקין דלקמן בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו משום הכיה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן וכדכתיבנא התם בדוכתא בס"ד. הרשב"א ז"ל.
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

ברש"י אלא בזריקת דמו הס"ד כהיכא דאמר כקרבן כצ"ל:

ברא"ש לר' יהודה באומר הא קרבן כו' כצ"ל:

בר"ן כ"ף הדמיון מחסר הס"ד כצ"ל:

גמרא א"ק כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. כצ"ל:

שם מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר כו'. מהרמב"ם בפירושו לקמן פ"ב (וכן הרע"ב שם) ובחבורו פ"א ה"י נראה להדיא שמפרש מפני שבאים לפעמים ע"י נדר גמור כגון ע"י נזירות ע"ש. וק"ל ממעשר בהמה לקמן יח ב (והר"ב שם נראה שסותר א"ע). ואולי י"ל מפני דאילו היה רוצה היה מפזרן ביותר ממלוא רגל בהמה רועה. אך לפ"ז גם בכור יכול להערים ולהתפיסו בזבח אחר טרם הוולדו וכן ק"ל ממנחות (צ ב) דקורא לשעירי חטאת אינן באין בנדר ונדבה ולעולת ראיה באה בנו"נ. וזה י"ל דשעיר לחטאת לא מצינו בא בנו"נ. וק"ל בסוגיין מדוע לא מחלק הש"ס דחטאת ואשם מ"ל בנו"נ כגון באומר הרי חטאת ואשם לפטור את פלוני המחוייב בהם עיין ט"א ר"ה (ו) ד"ה אימא דיבורא לאו כלום הוא:

ר"ן ד"ה ולענין הלכה. והיינו דהתם (ר"ל בשבועות דף כ) גבי מתניתא כו'. כצ"ל:

במשנה לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר. התוי"ט תמה על הרמב"ם והרע"ב שכתבו דא"ה כר"מ דהא כש"כ לבר פלוגתיה דאסור ועיין כל דבריו. ואישתמיטתיה מש"כ התוספות דבשלמא לפר"י דגרס לקרבן בחטף כו' לפיכך מותר לרבנן דל"ל סברא דלקרבן יהא כו' ע"ש ולעיל (יא ב) לתירוצא דסתמא דהש"ס פליג שם תנא דברייתא על ר"מ בזה ואע"ג דרב אשי מתרץ שם בע"א פסקו הרמב"ם והרע"ב כסתמא דהש"ס וכה"ג כתב התוי"ט בר"פ דלקמן בד"ה חולין:

רא"ש ד"ה ר"י מתיר. רבותא דרבנן דאפילו בירושלים פליגי כו'. כצ"ל:

בהר"ן ד"ה ולענין הלכה וכו' הא לא"ה בהיתרא קמתפיס. עיין לקמן דף עה ע"א בר"ן ד"ה דאתפיס:

במתני' ר' יהודה מתיר. עיין נזיר דף ט ע"א תד"ה הריני נזיר:

הא דאמר לא לאימרא וכו'. ה"ה דהו"מ לשנויי כשינויא קמא דלעיל י"א ע"ב ס"ל כר"מ בחדא וכו'. ובלאה"נ משמע לעיל י"א ע"א סברוה וכו' כולה ר' יהודה היא וכו' מי מיתסר והתניא רי"א וכו' ע"ש הסוגיא משמע קצת דהוה סד"א רישא ר"מ וס"ל בעי' כ"ף הדמיון ור' יהודה פליג וס"ל בירושלים לא מהני כ"ף הדמיון ולפי אותה סברא הא דתנן במתני' דלקמן קרבן הקרבן בלא כ"ף הדמיון היינו בקרבן דשמו מורה על איסורא כמ"ש הר"ן שם אבל אימרא בעי כ"ף הדמיון ור' יהודה פליג אירושלי' דוקא הכי הוה ס"ד אלא משום דסברוה רישא לאו ר"מ וכולה ר"י א"כ לר"י מהני כ"ף הדמיון בירושלים ע"כ צריך לדחוק תרי תנאי אליבא דר' יהודה. אבל למ"ש הרב"י ובכ"מ פ"א מנדרים הלכה י"ט דס"ל לרמב"ם דהאי סברוה לא קאי במסקנא א"כ למסקנא אמרי' כהס"ד דת"ק לאו ר' יהודה וס"ל בעי' כ"ף הדמיון גבי איסורא. וא"כ הך ברייתא דלאימרא כאימרא דלא כר"מ:

ובעיקר דברי הכ"מ הנ"ל הקשה עליהם לח"מ מדלקמן רפ"ב פריך שם טעמא דאמר חולין וכו' והיינו כסברת סברוה וכו' ודלא כר"מ הנ"ל. ולפע"ד נראה כסברת הכ"מ דכל האומר לא חולין ממילא הוה מה שאינו חולין והוא קרבן. אך מ"מ יש הפרש גדול בין אי אמרינן מכלל לאו וכו' או אמרינן מטעם סברא הנ"ל. דאי אמרי' מכלל לאו וכו' הוה כאלו אומר בהדיא קרבן וכל האומר קרבן אין לספק דלמא לאחר זריקה קאמר כמבואר בסוגיא דלעיל ובר"ן. אך אי לא אמרי' מכלל לאו וכו' רק כיון שאמר לא חולין או לחולין [הל' בפת"ח] ממילא הוא מה שאיננו חולין. מ"מ אינו מוכרח שיהיה קודם זריקה דהרי לאחר זריקה נמי איננו חולין. ותליא באיבעיא דלעיל אי בעיקרו מתפיס או בדהתירא מתפיס. וא"כ הך סברוה וכן רפ"ב דפריך טעמא דאמר חולין וכו' לא נחית לפשיטות איבעיא דבעיקרו או בהתירא מתפיס. אמנם הרמב"ם דפסק בפשיטות דבעיקרו מתפיס א"כ אומר לחולין בפת"ח גם לר"מ אסור. וכמ"ש במתני' לא כשר אלא אסור וכ' הר"ן סתם נדרים להחמיר והקשה משנה למלך תיפוק ליה דאסור לשון נדר הוא ולק"מ דהיפוך מכשר איננו אסור דוקא אלא אינו כשר רק נבלה וטרפה וכדומה אך משום דלשון נדרים להחמיר אנו תולין דיוק דלא כשר אלא אסור והוה לשון נדר:

והנה הרא"ש פי' לעיל במתני' באומר טהור היינו קרבן דלא שייך טהרה אלא בקרבן. וא"כ לפ"ז י"ל אם אמר לא פגול ולא טמא ולא נותר נמי אסור דלא שייך אלא בקרבן ואפשר דתליא נמי בהנ"ל ועיין לשון רמב"ם פ"א הלכה כ"א שדבריו צריכים הגהה עיין כ"מ. ולפי הנ"ל י"ל:

ברוך אשר נצרני כאישון. וכתבתי חידושי פ' ראשון. הוא יחנני. ודעה והשכל יבינני. בחידושי פ' שני:

ואמר זה כזה. ובהא קא מיפלגי מר סבר בעיקרו מתפיס ומר סבר בהיתר קא מתפיס לאחר זריקת דמים: אמר קרא כי ידוי. נדיר כי ידור בדבר הנדור. הוי נדר ואסור לאפוקי בכור דדבר האסור דממילא מיתסר: אמר קרא לה' לרבות דבר האסור. דכל דבר שהוא אסור ולגבוה הוא מתפיסו נמי בנדר אע''פ שהוא אסור בלא נדר כגון בכור: מרבה אני חטאת ואשם. שהם מתפיסים מפני שהוא מתפיסן בנדר אע''ג דעל חטא באין ולא משום נדר אפ''ה איהו מתפיסו שאומר הרי זו לחטאתי ולאשמי אבל בכור אינו מתפיס כלל שממעי. אמו קדש עצמו: כי לא מקדיש ליה. אם לא הקדישו מי לא מיקדיש בלאו הכי משום הכי לא חשיב כלל כי מתפיס ליה בנדר אבל חטאת ואשם לא מיקדשי לעולם אי לא מקדיש להו: כולן שאוכל לך אסור. דכי אמר כאימרא שאוכל לך דמי כמאן דאמר יאסר עלי מה שאוכל לך אבל אמר כאימרא לא אוכל לך מותר דמשמע אבל אם אוכל לך לא יהא כאימרא ומותר: מאן שמעינן ליה דילא שאני ליה בין אימרא לאימרא כאימרא. דכולן שאוכל לך אסור: ר''מ היא. דפליג עליה דר''י דאי ר''י לית ליה אימרא דאמר האומר ירושלים לא אמר כלום: וכולן לא אוכל לך מותח. אפילו אמר לאימרא לא אוכל לך: לא קשיא הא דאמר לאימרא. מתני' דתנן לקמן וכו' דאמר לאימרא לא אוכל לך דהיינו לקרבן דמשמע לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וברייתא דקתני מותר תריץ לה הכי דאמר לא לאימרא לא אוכל לך הא אם אוכל לך יהא כאימרא דהיינו מכלל לאו הן ולהכי מותר דלר''מ לית ליה מכלל לאו: מתני' האומר. עולה יהא שאוכל לך או מנחה כו' אסור: רבי יהודיה מתיר. דלא אמר כעולה כחטאת: גמ' סתמא תנא כרבי מאיר דלא שאני ליה בין אימרא לאימרא. דאסר היכא דאמר ירושלים כמאן דאמר כירושלים ולהכי אסור היכא דאמר קרבן כהיכא דאמר כקרבן: אי רבי מאיר היא. רישא דקתני הקרבן שאוכל לך אסור: והתניא מורים חכמים לרבי יהודה. דהיינו רבי מאיר דפליג עליה: שלא נדר זה אלא בחיי קרבן. דכי אמר הא קרבן שאוכל לך משמע כמאן דאמר חיי קרבן שאוכל לך ולא כלום קאמר:

אמר קרא לה' לרבות דבר האסור. פי' דבר האסור כי האי דבכור לפי שנחשב קצת דבר הנדור כדמפרש ואזיל: מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר. אע''ג שהוא חייב אותן בלא נדר מ''מ אין קדושה חל עליהן ממילא: תנא אימרא לאימרא וכו' הא דאמר לאימרא. בפתח דלאימרא בפתח מפרשינן ליה לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך כמו לקרבן בפתח והא דתניא בהך ברייתא לאימרא לא אוכל לך מותר מיירי שאמר לא אימרא כפר''ת וא''ת אי לאימרא דהך ברייתא מיירי דאמר לא אימרא אם כן שאוכל לך אמאי משמע איסורא וי''ל דודאי לאימרא דרישא (דלא) דאוכל לך מיירי בלאימרא בפתח ולאימרא דלא אוכל מיירי שאמר לא אימרא וא''ת אם כן אדמפליג בלא אימרא בין אוכל ללא אוכל ליפלוג כולה בלא אוכל בין לאימרא בפתח ללא אימרא דהשתא נמי דמפליג בין אוכל ללא אוכל הוי לאימרא גבי אוכל בפתח וגבי לא אוכל לא אימרא וי''ל דאה''נ אלא כיון דאימרא כאימרא לא ליתני ליה לאיסורא רק באוכל לך תני נמי באוכל לך גבי לאימרא ואע''ג דגבי לאימרא הוי מתסר נמי גם בלא אוכל לך כך צריך לדחוק לפר''ת ור''י גרס הא דאמר לאימרא בחטף התם מפרש ליה לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך דומיא דלקרבן לא אוכל לך דהתם נמי לקרבן בחטף הא ברייתא דלעיל דשרי מיירי בלאימרא בפתח בין ברישא גבי שאוכל בין גבי לא אוכל לך: האומר קרבן עולה ומנחה וכו'. אשמעי' אע''ג דליכא כ''ף: רבי יהודה מתיר. משום דלא אמר בכ''ף וה''ה בלשון קונם בלא כ''ף דמותר טפי דלא עדיף מלשון קרבן עצמו וקונם בכל הש''ס בלא כ''ף דלא כרבי יהודה ור''י פי' דאמר קונם יש לפרש לשון פעולה כמו מקונם ובלשון פעולה מודה רבי יהודה כקרבן הקרבן: הקרבן כקרבן קרבן אוכל לך אסור. תימה בשלמא הקרבן אשמעינן דלא הא קרבן קאמר כיון שאמר הקרבן תיבה אחת אבל אינך תרתי למה לי ואי משום קרבן בלא כ''ף כבר אשמעינן (ונראה דא''ל) דוקא שאוכל לך הוא דאסור אבל לא אוכל לך מותר דלא מפרש קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כך נראה למהר''ף נ''ע:

ר"ן
עליו להביאן מקרו דבר הנדור טפי מבכור לפי שמחמת נדרו הוא בורר בהמה זו שהוא מביא מה שאין כן בבכור שהוא קדוש ממעי אמו ואין יכול להחליפו באחר והיינו דקאמר בסמוך שהוא מתפיסן בנדר כלומר שצריך להתפיסן: ולענין הלכה כ' הרמב''ן ז''ל בהלכותיו דנהי דבעיין הכא לא איפשיטא אי בעקרו קמתפיס או בהיתרא קמתפיס נקטינן דבהיתרא קא מתפיס מדמסקינן בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דבסיפא מתפיס ולא בקמא בין לקולא בין לחומרא דהא משום דאמרינן דבסיפא מתפיס קתני התם הותר האמצעי הימנו ולמעלה אסור הימנו ולמטה מותר ואי כולהו בקמא מתפיס אין ההיתר נמשך אלא לו לבדו כדמוכח התם אלמא בסיפא קמתפיס דהיינו בהיתרא והיינו דהתם גבי מתניתין דאיזהו איסר האמור בתורה דמייתי לה בהאי לישנא דהיינו שנדר מאותו היום ואילך דמשמע הא לאו הכי בהתירא מתפיס: דלא שני ליה אימרא ולא שני ליה כאימרא רבי מאיר. כלומר דלדידיה אפי' בלא כ''ף הדמיון מתסר: לא קשיא הא דאמר לאימרא הא דאמר לא אימרא. כך היא הגירסא בקצת נסחאות ואיכא דגרסי הא דאמר לאימרא כלומר בשבא תחת הלמ''ד הא דאמר לאימרא כלומר בפתח תחת הלמ''ד דסבירא להו למאן דגרסי הכי דבלמ''ד פתוחה הרי היא כלא וכפי פירוש הגירסא השנית שכתבתי למעלה בברייתא דחולין החולין כחולין וברייתא הכי תני פעמים דבאומר שאוכל לך אע''ג דמשמע היתר אסור והיינו בלמ''ד שבאית וההיא דלקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר היינו בלמ''ד שבאית ופעמים דאמר לא אוכל לך אף על גב דמשמע איסורא שרי דהיינו בלמ''ד פתוחהא''כ באומר לא בהדיא כפי חילוק הגרסאות: מתני' האומר קרבן עולה וכו' שאני אוכל לך אסור. ואע''ג דלא אמר בהו כ''ף הדמיון ורבי יהודה מתיר דסד''א דכיון דהני שמן מורה על איסורן להוי כפגול נותר דמודה בהו רבי יהודה דלא בעיא כ''ף קמ''ל וכמו שפרשתי למעלה (דף יא. ד''ה טהור): הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור. דבכל לישני משמע דמה שיאכל יהא קרבן ודוקא כי אמר שאוכל אבל אמר קרבן לא אוכל לך שרידהא תנן בפרק שני (לקמן טו:) קרבן לא אוכל לך מותר ומוקמינן לה כר''מ וטעמא דמילתא דכי אמר קרבן בלא למ''ד משמע דנשבע בחיי קרבן שלא יאכל: לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר. מפרש בגמרא דה''ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וה''ה דאי אמר לקרבן שאוכל לך אסור דמשמע שפיר לקרבן יהא מה שאוכל משלך והאי דלא עריב האי בהדי הני דרישא דליתני הקרבן כקרבן קרבן לקרבן שאוכל לך אסור משום דהנהו תלתא דהיינו הקרבן כקרבן קרבן דוקא כי אמר שאוכל אסור אבל אמר לא אוכל שרי וכדכתיבנא אבל כי אמר לקרבן אפילו אמר לא אוכל אסור: גמ' סתמא תנא כרבי מאיר. ה''ה דאי תנא לה תנא אחרינא קשיא נמי ברייתא אמתני' אלא קושטא ועיקרא דמילתא קא תפרש: מודים חכמים לר''י. אע''ג דלא בעו כ''ף הדמיון בהא מודו דשרי: