נדרים יג ע"ב

לא קשיא הא דאמר הא קרבן והא דאמר הקרבן מאי טעמא חיי קרבן קאמר קתני לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר והא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן אמר רבי אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך:
מתני' האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך אסור:
גמ' ורמינהו חומר בשבועות מבנדרי' ובנדרים מבשבועו' חומר בנדרים שהנדרים חלין על המצוה כברשות מה שאין כן בשבועות וחומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש מה שאין כן בנדרים אמר רב יהודה באומר יאסר פי לדיבורי ידי למעשיהם רגלי להילוכן דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך:

הדרן עלך כל כנויי

מתני' ואלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעבודת כוכבים כעורות לבובין כנבילות וטריפות כשקצים ורמשים כחלת אהרן וכתרומתו מותר האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך:
גמ' טעמא דאמר חולין שאוכל לך הא אמר לחולין שאוכל לך משמע לא לחולין ליהוי אלא קרבן מני מתניתין אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - ב

ומשנינן: לא קשיא:

הא, שמודה רבי מאיר לרבי יהודה שמותר, מדובר בכגון דאמר זאת בשתי תבות "הא קרבן", ומהטעם שתבאר הגמרא בסמוך.

והא שנחשב הדבר שמתפיס בקרבן, בכגון דאמר זאת במילה אחת, "הקרבן", שמשמעותה היא "כקרבן".

ומבארת הגמרא: מאי טעמא האומר "הא קרבן" אין זה נדר? -

היות ובאומרו "הא קרבן" - ב"חיי קרבן", קאמר, ואין זה מתפיס בדבר הנדור.

ועתה באה הגמרא לבאר את מה דקתני בסיפא של משנתנו: "לקרבן לא אוכל לך - רבי מאיר אוסר".

והניחה הגמרא שמשמעות דבריו היא: לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך, ומכלל דבריו אלו משמע "מה שאוכל לך - יהיה קרבן".

והוינן בה: והא לית ליה לרבי מאיר את הכלל ש"מכלל לאו אתה שומע הן"!?

ומשנינן: אמר רבי אבא: נעשה דיבור זה, כאומר "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך".

מתניתין:

במשנה זו מתבאר יסוד חדש בנדרים, שאדם יכול לאסור על עצמו את איבריו, מלעשות בהם שימוש - כמו שהוא יכול לאסור על עצמו את השימוש בחפצים שלו.

כגון, לאסור על עמצו את פיו מלעשות בו שימוש של דיבור.

וכמו כן, הוא יכול לאסור על עצמו מלעשות שימוש באבריו כלפי חברו, כגון שיכול לאסור על עצמו את פיו, מלדבר בו עם חברו.

האומר לחבירו: "קונם פי מדבר עמך",

או האומר "קונם ידי עושה עמך",

או האומר "קונם רגלי מהלכת עמך" -

אסור לו לדבר עמו, או לעשות עמו או ללכת עמו.

ובגמרא למסקנה, יבואר, שאף על גב שאין אדם יכול לאסור על עצמו בנדר עשייה או פעולה, אלא רק יכול לאסור חפץ עליו, בכל זאת חל נדרו שלא ידבר עמו ולא יעשה עמו ולא יהלך עמו.

כי משנתנו מדברת שהוא אסר על עצמו את פיו, מלהשתמש בו לדבר עם חברו, או שאסר על עצמו את ידיו מלהשתמש בהם עבור חברו, או שאסר על עצמו את רגליו מלהשתמש בהם להלך עמו.

גמרא:

תחילה הניחה הגמרא, שכוונת משנתנו היא לומר שיכול האדם לאסור את עצמו בנדר מלדבר עם חברו, או לעשות עמו או להלך עמו.

ורמינהו סתירה לכך, ממה ששנינו בתוספתא [נדרים פרק א, וכן במסכת שבועות כה א]:

יש חומר בשבועות מבנדרים, ויש חומר בנדרים מבשבועות.

ומבארת הברייתא שם: חומר בנדרים מבשבועות -

שהנדרים חלין אפילו על המצוה, לבטל את קיומה כשם שהם חלים בדבר שהוא רשות.

כגון אדם האוסר על עצמו בקונם לשבת בסוכה - אסור לו לשבת בסוכה, על אף שהוא מבטל בכך מצות ישיבת סוכה.

מה שאין כן בשבועות, שאינן חלות לבטל את המצוה. שהנשבע שלא לשבת בסוכה לא חלה שבועתו.

וחומר בשבועות מבנדרים - שהשבועות חלות בין על דבר שיש בו ממש, ובין על דבר שאין בו ממש.

מה שאין כן בנדרים!

שהנדר יכול לחול אך ורק על דבר שיש בו ממש. ולכן האומר "קונם שלא אדבר עמך", לא חל הנדר, כי אין לו דבר ממשי שיוכל לחול עליו. אבל אם אומר לו "קונם פי מלדבר עמך", חל הנדר על פיו, שהוא דבר שיש בו ממש.

וכיון שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, הרי זה סתירה, לכאורה, למשנתנו, האומרת שיכול האדם לאסור את עצמו מלדבר או לעשות או ללכת!

אמר רב יהודה: משנתנו מדברת באומר "יאסר פי - לדיבורי", "יאסרו ידי - למעשיהם", "יאסרו רגלי - להילוכן", שבכך הוא מטיל איסור חפצא על איברי גופו, שיהא הוא אסור להשתמש בהם.

ואיברי גופו הם דבר שיש בו ממש, והם נעשים כלפיו חפצא של איסור לענין הדברים שאסר אותם עליו.

דיקא נמי, דקתני במשנתנו "קונם פי מדבר עמך", שאוסר את פיו, שיש בו ממש, ולא קתני "קונם שאני מדבר עמך", שהוא דבר שאין בו ממש.

הדרן עלך כל כינויי

פרק שני - ואלו מותרים

מתניתין:

במשנה זו מתבאר היסוד - שאפשר להתפיס נדר רק ב"דבר הנדור" ולא ב"דבר האסור".

מקור הדין התבאר בפרק הקודם [בעמוד הקודם], מכפל הלשון "כי ידור נדר". ^[1]

ונאמרו בראשונים כמה הגדרות ל"דבר הנדור".

יש המגדירים אותו שהוא דבר שקדושתו באה על ידי פיו של האדם ולא באה מאליה. ^[2]

ויש המגדירים אותו כדבר שיכול לבוא בנדר ונדבה, מבלי שיהיה חייב לעשותו. או אפילו אם הוא חייב לעשותו, אבל הוא בא מחמת נדרו או נדבתו. ^[3]

אבל המתפיס בדבר האסור מאליו, שהתורה אסרתו והוא לא בא כתוצאה מדיבור האדם, אין הנדר חל. ^[4]

משנתנו מתחלקת לשניים.

בחלקה הראשון היא מבארת את דין המתפיס נדרו בדבר האסור, שאינו חל כלל, ואינו צריך התרה אפילו לא מדרבנן.

ואילו בחלקה השני, מבארת המשנה תקנת חכמים הנוהגת רק במקרים מסויימים, כגון בנודר הנאה מאשתו, שחייבו את המתפיס בדבר האסור להשאל על נדרו, מדרבנן. ועד שישאל עליו, הוא אסור בה מדרבנן כאילו חל הנדר.

החלק הראשון:

ואלו הם ה"נדרים" המותרין, שאין הדיבור בנוסח של נדר אוסר את ה"נודר" כלל, כיון שהיתה התפסת הנדר בדבר האסור ולא בדבר הנדור -

האומר לחברו: חולין שאוכל לך.

ודין זה יתבאר בגמרא, לאיזה צורך השמיעתו המשנה.

או האומר לחברו: כבשר חזיר שאוכל לך.

או כעבודת כוכבים שאוכל לך.

או כעורות של בהמות, שהיו תקרובת לעבודה זרה, שהם לבובין.

והיינו, שהיו העורות מנוקבים כנגד לב הבהמה, לפי שהיו עובדי העבודה זרה נוהגים לנקב את עור הבהמה בחייה כנגד לבה, ומוציאים משם את לב הבהמה, בעודה בחיים, כדי להקריבו לעבודה זרה.

ועורות אלו אסורים בהנאה, מחמת היותם עורות בהמות שהוקרבו כתקרובת עבודה זרה.

או כנבילות וטריפות, או כשקצים ורמשים.

או כחלת אהרן וכתרומתו ^[5] -

בכל אלו - מותר, היות והוא מתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור.

החלק השני: האומר לאשתו "הרי את [אסורה] עלי כמו שאימא שלי אסורה עלי" - לא חל נדרו מן התורה, לפי שהתפיס בדבר האסור.

אך בכל זאת תיקנו חכמים שינהג כאילו חל הנדר, וישאל עליו.

וטעמו של דבר שהחמירו חכמים לתקן בנדר זה יותר משאר נדרים שהתפיסם בדבר האסור, לפי שרגיל אדם להדיר את אשתו כאשר הוא כועס עליה, ואם נתיר לו כשמתפיס בדבר האסור, הוא יבוא גם להתיר לעצמו כשיתפיס בדבר הנדור.

ועל אף שאין הנדר חל מן התורה אלא רק מדרבנן, בכל זאת החמירו בו, שבבואו להשאל על נדרו, לא יהיו פותחים לו פתח בכבוד אמו, לשאול אותו "אילו היית יודע שההתפסה באמך אינה לכבודה לא היית נודר", וכמו שמחמירים שלא להזדקק לפתח של כבוד אבא ואמא בנדר דאורייתא.

אלא, יהיו פותחין לו פתח ממקום אחר, דהיינו, ימצאו סיבה אחרת לתלות בה, שאילו היה יודע אותה הוא לא היה נודר - כדי להתיר את נדרו.

וכל עוד לא נשאל על נדרו, היא אסורה עליו, כדי שלא יקל ראשו לכך.

גמרא:

מדייקת הגמרא מלשון משנתנו, שפתחה ואמרה "ואלו מותרים - חולין שאוכל לך", שהוא דבר שאין בו כל חידוש, ובהכרח שכוונת משנתנו היא לבוא וללמד:

טעמא שהם מותרים, היות דאמר "חולין שאוכל לך".

הא אם אמר "לחולין שאוכל לך", בפת"ח מתחת ללמ"ד - משמע "לא לחולין ליהוי

- אלא קרבן", והרי אלו אסורים.

והוינן בה: מני מתניתין?

הערות

^[1] והרא"ש מבאר שלמאן דאמר דיברה תורה כלשון בני אדם, למדים מ"כי ידור נדר לה"', מהמילה "לה"', עד שידור בדבר הנדור לה'.

^[2] התוס' והרא"ש בעמוד הקודם.

^[3] הרמב"ם פרק א מנדרים הלכה יא.

^[4] הרמב"ם בפרק א מנדרים הלכה א, וכן הר"ן בעמוד הבא, מבארים שכאשר אוסר עליו אדם דבר כקרבן, משמעות דבריו היא: כשם שהקרבן נאסר על ידי נדר, כך ייאסר הדבר הזה על ידי נדר. ולכן, המתפיס בדבר האסור, לא חל נדרו, שהרי הדבר האסור לא נאסר מחמת נדר.

^[5] בדברי רבותינו הראשונים יש כמה הסברים חלוקים, מדוע נחשבות תרומה וחלה לדבר האסור ולא לדבר הנדור, על אף שהשם של התרומה והחלה חל עליהן על ידי דיבור האדם, ובכך הן נאסרות באכילה לזרים. לדעת הרמב"ם והנימוקי יוסף, טעמו של דבר הוא מחמת שאין התרומה והחלה באות בנדר ובנדבה, לעומת קרבן, שהוא דבר הבא בנדר ובנדבה. ואילו הראב"ד בהשגותיו, וכן הרשב"א, מבארים שאין איסור אכילת התרומה והחלה לזרים נובע מקריאת השם עליהן בדומה לקרבן, אלא רק מחמת היותן נכסי כהן. וראיה לדבר, שהן מותרות באכילה אפילו למקנת כספו של כהן, על אף שאינם כהנים. ולפי זה גם לא יתכן להתפיס נדר בחזה ושוק הניתן לכהנים מזבחי השלמים, לפי שגם חזה ושוק נאכלים למקנת כספו של כהן, והרי הם דבר האסור לאכילת זרים מחמת היותם נכסי כהן, ולא מחמת היותם דבר הנדור [וקדושת הקרבן שהיתה בהם, שהיא דבר הנדור, ירדה מהם בשעת זריקת הדם של הקרבן]. אך התוס' לעיל יב א, והרא"ש שם, כתבו שהתרומה או החלה אוסרים את התבואה או את העיסה מדין טבל עוד לפני שקרא עליהם שם תרומה או חלה, לפי שההימצאות של התרומה בתבואה או של החלה בעיסה, היא הטובלת את הכל עד שיפרישו ויבררו את התרומה או את החלה. ונמצא, שהפרשת תרומה מהתבואה או נטילת חלה מן העיסה אינה אוסרת בקריאת השם את התרומה או את החלה, אלא אדרבה, קריאת השם רק מתירה את הטבל על ידי בירור התרומה האסורה או החלה האסורה ממנו. ואם כן, אין קריאת שם תרומה או חלה נחשבת כ"דבר הנדור", אלא כדבר המברר את האיסור מתוך התערובת שהיה בתוכה, ולכן המתפיס בחלת אהרן ובתרומתו נחשב למתפיס בדבר האסור. וכן כתבו המאירי והריטב"א, ואף הרשב"א הביא שיש מי שפירש כך. ולפי זה, המתפיס בחזה ושוק נחשב למתפיס בדבר הנדור. והר"ן בדף יב א ביאר, שהיות והתרומה והחלה מותרים באכילה לכהנים, ואסורים באכילה רק לישראלים, הרי זה ראיה שאיסור הזרות הוא דין תורה, ואינו מחמת דיבורו. כי המפריש אותן, בהקדישו את התרומה והחלה, לא חילק בדיבורו בין כהנים לישראלים. ולדבריו, גם המתפיס בחזה ושוק לא חל נדרו, לפי שהוא הקדיש את הקרבן ואסרו באכילה לכולם, ורק דין תורה הוא שזריקת הדם מתרת את איסור הקרבן, ומתירה את אכילת החזה והשוק לכהנים ולא לישראלים, ואת הבשר גם לישראלים. ולכן אין איסור אכילתם לזרים של החזה והשוק נחשב כדבר הנדור, כי מבחינת נדרו, אין הבדל בין כהנים לישראלים.

לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שמותר — כשאמר "הא קרבן" והא [וזה] שאסור — כשאמר "הקרבן". מאי טעמא [מה טעם] כשאומר "הא קרבן" אינו אסור — משום שחיי קרבן קאמר [אומר] ואין כאן נדר.

קתני [שנינו]: "לקרבן לא אוכל לך", ר' מאיר אוסר. והבינו כי משמעות הנדר היא: לא קרבן יהיה מה שלא אוכל לך, ומכאן נובע כי מה שאוכל — יהא כקרבן, והרי זה נדר. ושואלים: והא לית ליה [והרי אין לו] לר' מאיר, שאינו מקבל את הסברה של מכלל לאו אתה שומע הן! ומדוע נאסר כשאומר כך? אמר ר' אבא: יש להבין באופן אחר, שהאומר כך נעשה כאומר: לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך. ולכן הוא נאסר, ואין כאן צורך ללמוד מכלל לאו הן.

א משנה האומר לחבירו "קונם פי מדבר עמך", או "קונם ידי עושה עמך", או "קונם רגלי מהלכת עמך" — אסור, שהטיל נדר על האבר, ומשום כך נאסר.

ב גמרא ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: יש צד של חומר (חומרה) בשבועות מבנדרים ויש חומר בנדרים מבשבועות; כיצד? חומר בנדרים — שהנדרים חלים על המצוה כברשות, מה שאין כן בשבועות שאין אדם יכול להישבע על המצווה לבטלה. וחומר בשבועות — שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים. וכיצד אם כן אמרו במשנה שיכול להטיל איסור נדר על דיבור או על מעשה, שהוא דבר שאין בו ממש?

אמר רב יהודה: באומר "יאסר פי לדיבורי", או "ידי למעשיהם", או "רגלי להילוכן", כלומר, שלא הטיל איסור על המעשה, אלא הטיל איסור על האבר העושה את המעשה. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] לפרש כך, דקתני [ששנינו] "פי מדבר עמך", ולא קתני [שנינו] שהוא נודר "שאני מדבר עמך", משמע שהחיל את הנדר לא על הפעולה אלא על האבר, ונדר זה בוודאי חל.

א משנה ואלו הנדרים שהם מותרין, שאף שאומרם בלשון נדר אין הם נחשבים לנדר: אם אומר "חולין עלי מה שאוכל לך", או "כבשר חזיר שאוכל לך ", או "כעבודה זרה", או "כעורות לבובין" (עורות של בהמות שהוציאו מהן את הלב לעבודה זרה, שהם אסורים בהנאה משום תקרובת עבודה זרה), או "כנבילות וטריפות", או "כשקצים ורמשים", או "כחלת אהרון וכתרומתו" — בכל אלה מותר. שאף שדברים אלה שהזכיר אסורים באכילה, כיון שאין איסורם בא מחמת נדר, משום כך אי אפשר להתפיס בהם נדר אחר.

האומר לאשתו "הרי את עלי כאימא", וכשם שאני אסור לבוא על אמי כך את אסורה עלי בהנאה — פותחין לו פתח ממקום אחר. כלומר, אף שנדר זה באמת אינו נדר, שהרי התפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור, אין אומרים לו שהוא מותר, אלא נוהגים כאילו היה זה נדר ממש, ומתירים אותו על ידי שמוצאים לו דרך ("פתח") היתר מצד אחר, כדי שלא יקל ראשו לעשות כך, ולא יבוא לזלזל בנדרים שיש בהם ממש.

ב גמרא ומדייקים מלשון המשנה: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר "חולין שאוכל לך" הרי זה מותר, הא [הרי] אם אמר "לחולין שאוכל לך", משמע: לא לחולין ליהוי [יהיה] אלא קרבן, ומכלל הדברים עולה שזהו ביטוי של נדר.

ונברר: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? אי [אם] תאמר שהיא כדעת ר' מאיר — הא לית ליה [הרי אין לו] אינו מקבל את הסברה של מכלל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: This is not difficult. This case, where the vow does not take effect, is where one said: This offering [ha korban], and that case, where the vow does take effect, is where one said: The offering [hakorban]. What is the reason that the vow does not take effect when he says this offering [ha korban]? It is because he is saying that he is taking a vow by the life of this offering, which is not a valid way to express a vow.

The mishna teaches that if one says: That which I will not eat of yours is lakorban, which indicates la korban, it is not an offering, Rabbi Meir prohibits him from eating food belonging to the other individual. This is because his statement indicates that what he does eat shall be considered an offering. The Gemara asks: Isn’t it true that Rabbi Meir does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement? The Gemara answers that Rabbi Abba said: It is as though he said: It shall be for an offering [lekorban], and therefore I will not eat that which is yours.

MISHNA: One who says to another: It is konam for me for my mouth to speak with you, or: It is konam for me for my hand to work with you, or: It is konam for me for my foot to walk with you, it is prohibited for him to speak with, work with, or walk with the other individual.

GEMARA: The Gemara raises a contradiction from the following baraita: There is a stricture that applies to oaths beyond the strictures that apply to vows, and there is a stricture that applies to vows beyond the strictures that apply to oaths. The stricture that applies to vows is that vows take effect with regard to a mitzva as they do with regard to optional activities, which is not the case with regard to oaths, as one cannot take an oath to neglect a mitzva. And the stricture that applies to oaths is that oaths take effect upon a matter that has substance and a matter that does not have substance, which is not the case with regard to vows, which take effect only upon a matter that has substance. This contradicts the mishna, which states that a vow can apply to speech or actions, which are not physical items that have concrete substance.

Rav Yehuda said: The mishna is referring to one who says: My mouth shall be forbidden with regard to my speech, or: My hands shall be forbidden with regard to their work, or: My feet should be forbidden with regard to their walking. In these cases the vow applies to a limb, which is a concrete item, and therefore it takes effect. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise according to this interpretation, as it teaches: For my mouth to speak with you, and it does not teach: That which I speak with you. This indicates that he imposed the vow upon his mouth and not upon the act of speaking.

MISHNA: And these are the vows in which the one who takes the vow attempts to create a prohibition on an item by associating it with an item in an ineffective manner, rendering the vow void and leaving the item permitted: If one says: That which I will eat of yours will be non-sacred [ḥullin]; or: That which I will eat of yours will be like pig meat; or: Like an object of idol worship; or: Like the hides of animal offerings whose hearts were removed as a form of idol worship, and it is therefore prohibited to derive benefit from those animals; or: Like animal carcasses and animals with a wound that will cause them to die within twelve months [tereifot]; or: Like non-kosher repugnant creatures and non-kosher creeping animals; or: Like the ḥalla of Aaron, the first priest, or like his teruma; in all these cases, the food is permitted. Although none of these items may be eaten, they are forbidden by Torah law, not by means of a vow. Therefore, it is impossible to extend their prohibition to other items by means of a vow that associates them with those items.

With regard to a man who says to his wife: You are hereby to me like my mother, i.e., deriving benefit from you should be forbidden to me like engaging in sexual intercourse with my mother, dissolution is broached with him by suggesting a different extenuation, i.e., a halakhic authority suggests other, extenuating circumstances that enable the dissolution of the vow. Although this vow does not take effect either, as engaging in sexual intercourse with one’s mother is prohibited by Torah law, by rabbinic law this is treated like an actual vow and requires dissolution by a halakhic authority, so that he will not take genuine vows lightly.

GEMARA: It may be inferred from the first case in the mishna that the reason the vow does not take effect is that he said: That which I will eat of yours will be ḥullin; but if he said: That which I will eat of yours will be laḥullin, that indicates that he is saying: It will not [la] be non-sacred [ḥullin], but rather like an offering, which is a vow that takes effect.

Whose opinion is expressed in the mishna? If it is the opinion of Rabbi Meir, isn’t he of the opinion that one does not say: From

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך ורגלי מהלכת לך אסור:

ורמינהי חומר בנדרים מבשבועות וחומר בשבועות מבנדרים חומר בנדרים שהנדרים חלין על המצוה כברשות משא"כ בשבועות חומר בשבועות שהשבועות חלות בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש מה שא"כ בנדרים אמר רב יהודה באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהן רגלי להלוכי כלומר נעשה כאומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהן רגלי להלוכי דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך ולא קתני *שאיני מדבר עמך ונדרים שאין בהן ממש נמי עובר עליהן בבל יחל דרבנן. ירושלמי. את אמר ידי עושה עמך אסור חרש עמי בקרקע עד כמה הוא אסור עד כדי שכרו או עד כדי הניית קרקע גדר עמו בתנור עד כמה הוא אסור עד כדי שכרו או עד כדי הניית תנור ולא איפשיט:

סליק פירקא

ואלו מותרין חולין שאוכל [לך] כבשר חזיר כע"ז כעורות לבובין כנבלות כטרפות כשקצים כרמשים כחלת אהרן וכתרומתו מותר האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל את ראשו לכך:

א"ר יהודה אמר רב באומר יאסר פי לדיבורי וכו'. יש מי שפירש דלאו למימרא שלא יאסר עד דאמר בהדיא יאסר פי לדיבורי, אלא נעשה כמאן דאמר יאסר פי לדבורי קאמר, דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ולא קאמר קונם שאיני מדבר עמך, שמע מיניה שהפה אסור לדבורו, בקונם יהא פי למה שאני מדבר עמך. ונראה לי דטעמיה דמילתא, משום דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ואפשר דקונם קאי אפי, ואפשר נמי דלא קאי אפי אלא אמדבר, מסתמא מפרשינן ליה דקאי אפה, והכי קאמר קונם יהא פי לדבורי עמך, ומשום דסתם נדרים להחמיר, כדתנן בפרקא דלקמן. ויש מי שפירש, דקונם פי מדבר עמך, ורגלי מהלכת לך קא קשיא ליה, ואיהו אצטרכיה לשנויי, אבל ידי עושה עמך [דבר לפי הש"מ] שיש בו ממש הוא הוא דמלאכת ידיו חפצא (היא) [הוא לפי הש"מ] ושפיר שייך למיסריה אנפשיה, וכן נמי אפשר דרגלי מהלכת לך, פעמים שיש בו ממש, כגון שמהלך על גבי טינא לגבלו, או על גבי ענבים לדרוך, ואז יהיה אסור, אפילו באומר קונם רגלי מהלכת לך, שיהא אסור באותה מלאכה שיעשה בהליכת רגליו, וכן כתבו מקצת רבותי הצרפתים זכרונם לברכה.
ואינו מחוור, חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו, דלא אסר אלא הדבור והעשיה וההילוך, ודאי כל אלו אין בהם ממש, דודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש, אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש.
וכך כתב הרב רבנו ברוך בר שמואל זכרונו לברכה הספרדי בפירושיו ויפה אמר, והיינו דאמרינן נמי בשלהי בתרא (קמז, ב) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום, לפי שמעשה הדירה אין לו ממש. ועוד קשיא לי דאפילו לדבריהם, אפילו באוסר המעשה שעשה בידיו, והמלאכה שיתקן ברגליו, מכל מקום מעשה ידיו, ומלאכת רגליו, דבר שלא בא לעולם הוא, ואין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם, עד שיאמר ידי לעושיהן, דידים איתנהו בעולם, וכדאיתא בפרק אע"פ בכתובות (נט, א) והכי קיימא לן וכדאיפסקא הלכתא התם אלא אם תעמידנ' כר"מ, דאית ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם, וכיון דלא אתמר הכין במתני' למה לן לאפוקי למתניתין לבר מהלכתא, והלכך מתניתין לית לה פתרי אלא בהאי שינויי דשנינן, דפי לדבורי וידי למעשיהן, ורגלי להלוכן קאמר.
ומיהו אפשר היה לאוקמה בבל יחל דרבנן, וכדאמרינן בפרקין דלקמן (נדרים יד, ב) גבי קונם שאני ישן, אלא דעדיפא וקושטא קא מתרץ, דמדקתני פי מדבר עמך, ולא קתני שאני מדבר עמך, שמע מינה דפי לדבורי קאמר, דקונם לא קאי אמדבר, אלא אפי כדאמרן. ועוד נ"ל, דלא אפשר לאוקמה בבל יחל דרבנן, מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל, כדקתני בפרקין דלקמן (נדרים טו, א) דכל היכא דתני אסור דאורייתא קאמר. ועוד נ"ל דליכא בל יחל דרבנן בדבר שאין בו ממש, ושלא בא לעולם, אלא במה שאוסר על עצמו, אבל לאסור על אחרים, ואפילו בקונם ליכא איסורא כלל, ואפילו מדרבנן, והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חברו היא, הלכך לא חייל, ובפרקין דלקמן (נדרים יד, ב טו, א) בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו, מ"ה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן, וכדכתיבנא התם בדוכתא בסיעתא דשמיא.

הא דאמר הי קרבן מותר. דהי קרבן הוי כאומר (ד) הי קרבן שהוא לשון שבועה ולא מידי קאמר ובאומר הא קרבן בה"א קמוצה י"א שהוא כמו הקרבן שהוא אסור וי"א שהוא כמו הי קרבן שהוא מותר ויותר נראה כלשון ראשון מדלא שבקינן מתני' כפשטה בהא ואוקימנא באומר הי קרבן:

מתני' האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך ורגלי מהלכת עמך אסור. פירוש אסור לדבר עמו ולעשות עמו מלאכה ולהלך עמו ובגמ' מפרש לה:

גמ' ורמינהי חומר בנדרים מבשבועות. פי' קס"ד דכי קאמר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך לאו אפה ויד קאי דעביד ליה קונם אלא אדבור ומעשה קאי כאילו אמר קונם מה שפי מדבר עמך ומה שידי עושה לך ומה שרגלי מהלכת לך ולהכי קשיא ליה דהא דבור ומעשה והילוך דבר שאין בו ממש הוא והיכי חייל עליה קונם (ה) דהתנן שהנדרים אינם חלין על דבר שאין בו ממש כגון שינה ודבור והלוך וכיוצא בו א"נ באומר קונם שלא אוכל ולא אעשה דכלם דבר שאין בו ממש וטעמא דלא חייל קונם בדבר שאין בו ממש משום דנדרי איסר הוי מידי דאיסור חפצא ודבר דלית ביה ממש לאו מידי דתפיס ביה איסורא אבל שבועה דהוי איסור גברא לעשות או שלא לעשות חיילא אפילו על דבר שאין בו ממש ופריק רב יהודה מתניתין באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשי רגלי להלוכי פירש ר"ח ז"ל דלאו תרוצי מתרצינן מתניתין דמיירי באומר כן דוקא דא"כ היכי אמרינן בסמוך דיקא נמי דקתני קונם פי דהא אנן מתרצינן לישנא דמתני' דלאו הכי קתני אלא שאומר יאסר פי לדבורי והיכי דיקא לן מיניה מידי אלא ודאי דמתני' לא מתרצינן לה אלא כדקיימא קיימא דאמר קונם פי קונם ידי אלא דמפרשינן דקונם לאו אדבור ומעשה והלוך קאי דהוי דבר שאין בו ממש כדהוה קס"ד אלא אפה ויד ורגל קאי שהם דברים שיש בהן ממש וחייל בהו איסורא והוי כאילו אמר בפירוש יאסר פי לדבורי ידי למעשי רגלי להלוכי:

ואשכחן דכוותה במסכת גיטין [דף עג:] באומר מעת שאני בעולם כדכתיבנא התם וזהו מה שכתב רבינו ז"ל כלומר נעשה כאומר יאסר פה לדבורי וכו':

והא דתנן חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות. פירוש שאם אמר קונם מצה בלילי פסח עלי או קונם סוכה עלי אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואסור לישב בסוכה ואם אכל או ישב עובר על בל יחל משא"כ בשבועה שאם אמר שבועה שלא אשב בסוכה ושלא אוכל מצה בלילי פסח לא חיילא עליה שבועה והיה לוקה משום שבועת שוא והיו כופין אותו לאכול מצה ולישב בסוכה כמו שהיו כופין על קיום המצות עד שתצא נפשו. מיהו דוקא כשנשבע לבטל המצוה ממש אבל אם נשבע בכולל על דברים מותרים ואסורים מגו דחיילא שבועה אדברים מותרים חיילא נמי אדברים אסורים לענין בל יחל מיהת וכדאמרינן בירושלמי דשבועות שבועה שלא אוכל מצה בליל הפסח היה לוקה ואוכל מצה בלילי פסח שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח:

מיהו כי אמרינן דשבועה חיילא בביטול מצות בכולל דוקא בשנשבע לבטל מצות עשה דכי מקיים שבועתו ובטיל עשה הוה ליה שב וא"ת והא עדיף מלבטל שבועה בידים בקיום עשה כיון דהוי בכולל דחיילא אבל אם נשבע לבטל לא תעשה אפילו בכולל כגון שנשבע שיאכל נבלות ושחוטות לא חיילא שבועה שיאכל נבלה דלא אמרינן דלידחי ל"ת של תורה ומוטב הוא שישב ואל יקיים שבועתו:

וטעמא דלא חיילא שבועה על מצות עשה וחייל עלייהו קונם משום דמצות חיוב גברא ושבועות איסור גברא ולהכי לא חיילי עליה שכבר הוא מושבע מהר סיני וחייב עצמו לעשות אבל קונם הוא איסור חפצא שאסר המצוה והסוכה עליו וקיום המצוה חיוב גברא ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו ומהאי טעמא נמי חייל קונם על מצות ל"ת או על שבועה לקיים שאם נשבע שלא יאכל ככר זו ואח"כ אסרה בקונם אסור לאכלה ואין שבועה חלה על איסור קונם אם נשבע שלא יאכלנה אחר שאסרה בקונם שאין שבועה חלה על מה שנאסר באיסור גברא ולא באיסור חפצא וכן אמר בירושלמי אבל בדבר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה מכאן ואילך כמחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלין על האיסורין כלומר שאין שבועה חלה על שבועה א"ר יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה כלומר שאסרו בקונם ואחר כך נשבע שלא יאכלנו אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ הזכיר נדר נדרים חלין על האיסורין פירוש שאם נשבע שלא יאכל ככר זה ואח"כ אסרו בקונם א"נ שאסר נבלה עליו חייל עליה קונם לקיים לא תעשה שבו ואם אכלו לוקה נמי משום בל יחל דקונם אע"ג דאין שבועה חלה על שבועה אפינו לקיים:

וטעמא כדאמרן דנבלה זו או ככר זה שנשבע שלא יאכלנו לא חל על עצמו איסור אלא הוא נאסר בהן הילכך חייל עלייהו איסור קונם דהוי איסור חפצא ואסר להו נמצאת אומר שהנדרים הבאים שלא לעשות חלין על שבועות ועל המצות כשאסרם עליו שלא לעשות בין לקיום השבועה והמצוה של לא תעשה בין בבטול השבועה והמצוה של עשה אבל נדר עשה ליכא כלל בדבר הרשות דליכא מידי דמיתסר עליה ושבועה אינה חלה על ביטול מצות של ל"ת אפילו בכולל ולא על ביטול שבועה ולא על הנדר אבל שבועה חלה על קיום מצות עשה מדרב גידל [לעיל דף ח.] וכדכתיב נשבעתי ואקיימה וחלה על ביטול מצות עשה בכולל:

ודין נדר על נדר אם הוא חל אם לאו יתבאר לפנינו במשנת יש נדר בתוך נדר דנדר נזירות חיילא על נזירות כדילפינן לעיל בפרקין [דף ג.] מדכתיב נזיר להזיר ומסתברא דה"ה לנדרים מכיון דאתקוש וכדבעינן למימר קמן וקשיא לן הא דאמרינן במסכת נזיר בפ"ק [דף ד:] מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות ופרכינן מאי ניהו יין מצוה אי לימא קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא דאלמא אין נזירות חלה על ביטול מצות עשה ואמאי והא אמרינן דנדרים חלין על ביטול מצוה משום דהוי איסור חפצא ונזירות נמי איסור חפצא הוא תירץ רת"ם ז"ל דהתם איתמוהי אתמהי אי לימא קדושא ואבדלתא וכי מושבע מהר סיני הוא למשתי יין קדושא ואבדלתא מדאורייתא דאמרינן דאתא קרא למיסריה אנזיר והא מדאורייתא ליכא מצוה לקדש ולא להבדיל על היין דמדאורייתא בקדוש בברכה סגי ורבנן הוא דתקון על היין או על הפת ובמקום סעודה והיכי איצטריך קרא לריבויא ואוקימנא [שם דף ה.] כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתא נזירות חייל על שבועה משום דנזירות איסור חפצא וקבלנו מרבותינו ז"ל דאפילו במצות של דבריהם אין השבועה חלה והכי משמע במכילתין קצת בשבועות:

דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך וכו' ולא קתני שאיני מדבר עמך. פירוש דכי האי גוונא הוי דבר שאין בו ממש ואפילו ידות לא הויין ולא מיחייב מדאורייתא כלל ולא דמי לאיני אוכל ואיני טועם לך דמיחייב משום ידות מיהת מטעמא דפרישנא לעיל:

וכתב רבינו ז"ל ונדרים שאין בהן ממש נמי עובר עליהם בבל יחל דרבנן אלא דקושטא דמילתא שני ליה דקונם הוי מדאורייתא כדדייקא מתניתין:

כתב רבינו ז"ל ירושלמי אם אמר ידי עושה עמך וכו'. פירוש מי שאסר ידיו למעשיו על חבירו שחבירו אסור ליהנות ממעשה ידיו והאוסר ההוא עשה לו מלאכה למודר ממנו ויש לו לפרוע לו שכרו כדי שלא יהנה ממעשה ידיו כמה הוא חייב ליתן לו כדי שכרו כפועל מן השוק או כדי מה ששוה הקרקע אי הכלי יותר מפני אותה מלאכה דהשתא לא אתהני מיניה כלום ולא איפשיטא הילכך נקטינן לחומרא ונותן לו כדי הניית הקרקע וכדי גדירת תנור:

חולין שאוכל לך כבשר חזיר כע"ז כעורות לבובין וכו'. פי' שאומר מה שאוכל משלך יהא אסור עלי כאחד מכל אלו שהן דברים האסורין לא אמר כלום ואפילו משום ידות לא מיחייב מפני שתלה איסורו בדבר האסור איסור גברא והתורה אמרה [במדבר ל] כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור שהוא איסור חפצא ואע"ג דכי אמר דבר זה עלי אסור לחוד מיחייב משום ידות התם משום דאמרינן מסתמא דאסור כקרבן קאמר אבל השתא דפירש כחזיר הפסיד דבורו הראשון וטעמא דמילתא משום דחזיר ונבלה אין גופן אסור איסור חפצא אלא כי האדם אסור לאכלן וא"כ קונם דהוי איסור חפצא היכי שייך לומר שיהא אסור כנבילה שהרי נבלה אין איסור בגופה יותר מהיתר דעלמא והוי כאומר ככר זה אסור כבשר חולין שלא אמר כלום ומטעם זה אומר מורי נר"ו דדוקא נדרים הוא דלא חיילי כי מתפיס להו בדברים האסורים אבל שבועות שהתפיסם ותלה איסורם באיסור חפצא הויא לה שבועה שאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה כקרבן שבועה הוי אף על גב דשבועה איסור גברא וקרבן איסור חפצא מכל מקום הוא אינו מדבר בגוף הככר ואינו משוה אותו לקרבן דהא לא קאמר אלא שלא יאכלנו כמו שאינו אוכל הקרבן מאיזה טעם שאיני אוכל הקרבן ודבר ברור הוא זה ואף על גב דכתיב [שם] או השבע שבועה לא דרשינן ליה עד שישבע בדבר המושבע כדדרשינן מכי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור דהתם איכא טעמא והכא ליכא טעמא וקרא דהשבע שבועה הא דרשינן ליה בספרי ללמד שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש ובירושלמי דרשינן ליה לרבות שהידות כשבועות וכי תימא כיון דאיכא האי הפרשה בין נדרים לשבועות אמאי לא מני לה בדברים שיש בין נדרים לשבועות ולימא חומר בנדרים שאינן נתפסין בדבר האסור משא"כ בשבועות שנתפסין בין בדבר האסור בין בדבר הנדור איכא למימר משום דנדרים זימנין דמיתלו בדבר האסור כגון שאמר ככר זה עלי אסור שלא אוכלנו כנבלה דהשתא לא מדמי איסור ככר לנבלה אלא שהככר אסר עליו כקרבן שלא יאכלנו כמו שאינו אוכל נבלה אבל יהא מותר לו בהנאה דהשתא דמי לשבועה שתולה אכילה זו באכילה זו. רבינו נר"ו:

והא דקתני מתני' (בלי כ"ף) בשר חזיר ונבלה וע"ז וכולהו אידך פירש"י ז"ל דפתח בדברים המותרים בהנאה כבשר חזיר והדר אמר ע"ז שהיא אסורה בהנאה והדר קתני דברים שיש להם טומאה דאורייתא דהיינו נבלה וטרפה והדר קתני שטומאתן חמורה יותר כשקצים ורמשים שמטמאים בכעדשה והדר קתני דברים שיש מיתה באכילתן כגון חלות ותרומות ולא הוו דבר הנדור שקודם שקרא להם שם חלה או תרומה היו אסורים משום טבל:

האומר לאשתו הרי את עלי כאימא. פירוש ותולה איסורה בדבר האסור ולא מהני מדאורייתא כלל אלא דרבנן אמור שיהא אסור עד שיפתחו לו פתח התרה כדי שלא יקל ראשו לכך שאם אתה מתירו בזה יהא רגיל בכך ויבא לאסרה איסור גמור כקרבן ובאשתו מיהת קפדינן בהכי משום שלום ביתו אבל באידך דרישא שבינו ובין חבירו לא גזרו חכמים להצריכו היתרא שמא יקל ראשו בכך דמה לנו אם יאסור נכסי חבירו עליו לגמרי ולקמן [דף יד:] דגזרינן בעם הארץ שנודר בתורה דמחתא אארעא התם משום דעם הארץ לא ידע בין הנודר בה או במה שכתוב בה ואי שרית כשנדר בה שרי איהו כשנדר במה שבתוכה אבל בהני דמתני' לא טעי דמשרי נמי כשאומר כקרבן:

שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות. פירוש לעבור על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות ולקמן בפ' שני מיפרשא שפיר:

משא"כ בנדרים. שהנודר תולה האיסור בחפץ ודבר שאין בו ממש אין יכול לאסרו עליו ודיבור והילוך דבר שאין בו ממש הוא:

באומר יאסר פי לדבורי כו'. ויש ממשות באיברים לאסרן עליו:

הדרן עלך כל כנויי ואלו מותרין חולין שאוכל לך. מילתא דפשיטא היא ובגמ' מפרש אמאי קתני לה:

כעורות לבובים. היו נוקבין הבהמה מחיים כנגד הלב ומוציאין הלב ומקריבין אותו לעבודת כוכבים ותקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה:

כחלת אהרן. שהיה ראשון לכהנים ולא הוי דבר הנדור כדפרישית לעיל בפ"ק:

הרי את עלי כאימא. לאו דבר הנדור הוא ואעפ"כ החמירו חכמים עליו כנודר בתורה לעם הארץ כדמפרש בגמ' ועוד החמירו עליו לפתוח לו פתח ממקום אחר לבקש לו פתח וטעם לחרטתו שאילו היה יודע שכן הוא לא היה נודר ולא סגי בכדו תהית או לבך עלך וכל זה שלא יקל ראשו לכך ולא ירגיל לאסור אשתו עליו:

גמ' טעמא דאמר חולין כו'. לגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא אתא:

אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו כו'. היכא דאמר לחולין בפתח ולא אמר לא חולין:

ואלא ר' יהודה הייו רישא. בפרקין דלעיל דתנן לחולין שאוכל לך אסור:

כבר ביארנו שהשבועה היא בלשון איסור עצמו על החפץ ומתוך כך חלה אף על דבר שאין בו ממש ר"ל שלא אישן היום שהרי על עצמו היא חלה והרי יש בעצמו ממש וכן מתוך כך אינה חלה על דבר מצוה שהרי השבועה הוא איסור עצמו על מצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע שעבודו וההפך בנדר שהוא נעשה בלשון איסור החפץ על עצמו ומתוך כך אינו חל על דבר שאין בו ממש ר"ל קנם שינה עלי שהרי לפי דבריו האיסור חל על השינה ואי איפשר אבל הוא חל על ביטול מצות עשה שהרי הנדר הוא איסור המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו מעתה מה שאמרו במשנתנו קנם פי מדבר עמך קונם ידי עושה עמך קנם רגלי מהלכת לך אסור הקשו בה בסוגיא זו ממה שכתבנו שאין הנדר חל על דבר שאין בו ממש והרי הדבור והעשייה וההלוך אין להם ממש ופירשוה באומר יאסר פי לדבור וידי למעשיהן ורגלי להלוכן ודבר זה צריך לפרשו והוא שמאחר שאמר קונם פי קנם ידי קנם רגלי הרי ראוי לומר שהנדר חל על הפה ועל הרגל ועל הידים ומה צריך ליאסר פי וכו' עד שהרבה מפרשים כתבוה כן ר"ל שלא היתה כונת המתרץ אלא שלשון משנתנו נעשה כאומר יאסר פי לדבור ונראה לי לאמת את דבריהם ממה שאמר דיקא נמי דקתני קנם פי מדבר עמך ולא קתני קנם שאני מדבר עמך ואע"פ שלשון מדבר מוכיח שאין כונת הנדר אלא על הדבור מאחר שהזכיר את הפה ודאי כך היתה כונתו ומכל מקום יש מפקפקין בה ומלשון מדבר עד שיאמר בהדיא יאסר פי לענין הדבור ומה שאמר דיקא נמי וכו' פירושן דיקא נמי דתנא דמתניתין הכי קא בעי למימר אלא שלא דקדק בלשונו שהרי הזכיר לשון פה והדבר קרוב לתקנו ביאסר פי לדבור ומכל מקום צריך לעיין תינח בפי מדבר ורגלי מהלכת אבל ידי עושה הרי דבר שיש בו ממש הוא ומה צריך ליאסרו ידי למעשיהן וכן יש שמקשים כן אף ברגלי מהלכת לך שפעמים שההלוך הוא מלאכה כגון הילוכו על הטיט לכונת גבול או על הענבים לכונת דריכה תדע שמקצת רבני צרפת כתבוה כן שלדברים אלו נאסר אף בלשון משנתנו ואגב גררא דפי לדבור נקטינהו אלא שקצת גאוני ספרד כתבו שהעשיה וההלוך דבר שאין בו ממש הוא ומה שנעשה הוא שיש בו ממש וכמו שאמרו ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום שמעשה הדירה אין בו ממש ואם כן צריך בכלם שיאמר פי לדבור וידי למעשיהן ורגלי להלוכן ואף מצד אחר אתה צריך לומר כן שאם לא אמר כן היאך נאסר והרי מעשה זה לא בא לעולם ואין אדם אוסר לחבירו דבר שלא בא לעולם עד שיאמר ידי לעושיהן וכמו שביארנו בחמישי של כתבות בענין יקדשו ידי לעושיהן אלא ודאי בכלם צריך לומר כן ר"ל פי לדבור וידי למעשיהן רגלי להלוכן ומכל מקום אף בקנם פי מדבר או אף בקנם שאני מדבר יש בו מיהא איסור סופרים וכמו שאמרו בקנם שאני ישן כמו שיתבאר בפרק שני אלא שלגדולי הדור ראיתי שסוברים שדבר שאין בו ממש או שלא בא לעולם אין בו איסור סופרים אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים לא והדברים נראין ובתלמוד המערב שאלו בידי למעשיהן חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אסור עד כדי שכרו או עד כדי הנאת קרקע כלומר מי אזלינן בתר שכרו וכל שיש בשכרו שוה פרוטה אסור אע"פ שלא הועיל בקרקע שוה פרוטה או עד כדי שיהנה הקרקע במלאכתו שוה פרוטה ולא נתברר שם ויראה לי שאם כונתו של נודר זה לאסור על עצמו תועלת הבא לו מצד חבירו כגון שהיה חבירו מביישו ומגזמו שהוא מרויח הרבה עמו והוא נודר במניעת מעשה שלו הולכין אחר שיעור שכרו ואם כונתו לאסור על חבירו הנאה הבאה לו מצד מלאכתו הולכין אחר תועלת הקרקע וכן כל כיוצא בזה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אלו נדרים מותרין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבזאת המסכתא הוא לבאר איזה מן הנדרים הופקע מתורת נדר אם מצד התפסה בדבר האסור ולא בדבר הנדור אם מצד שתלה נדרו בדבר שאין בו ממש וכיוצא באלו ואם יש בהן איסור סופרים אם לאו ולבאר במי שהתפיס בדבר המשותף לדבר הנדור ודבר האסור כיצד דנין בו ושזה החלק יתבאר בפרק זה אלא שעל ידי גלגול הנדרים שאין חלין על דבר שאין בו ממש והשבועה חלה על דבר שאין בו ממש נתגלגל לבאר קצת חלוקים שבין נדר לשבועה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר במתפיס בדבר האסור מצד עצמו שאינו נדר אלא שבקצת נדרים צריך היתר מדברי סופרים השני לבאר בתולה נדרו בדבר שאין בו ממש שאינו נדר אלא שאסור מדברי סופרים ובשבועה הרי היא שבועה השלישי לבאר קצת חלוקים שבין נדר לשבועה הרביעי לבאר כשתלה נדרו בדבר המשותף בדבר הנדור ובדבר האסור אם דנין בו להחמיר ואם הוא נאמן בכך זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה קצת דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

המשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר ואלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעבודה זרה כנבלות כטרפות כשקצים כרמשים כחלת אהרן וכתרומתו מותר האומר לאשתו הרי את עלי כאמא וכו' פותחין לו פתח ממקום אחר בשביל שלא יקל את ראשו אמר הר"ם פי' אמר השם איש כי ידור נדר לה' ובאה הקבלה עד שידור בדבר הנדור ולזה יאסר עליו האכילה באמרו ממנו שהוא כבשר חזיר וכעבודה זרה ויאסר עליו כאשר אמר כקרבן לפי שהוא יכול לידור קרבן ויאמר מדבר הרי זה קרבן וישוב קרבן ואי אפשר שידור ויאמר מן דבר הרי זה בשר חזיר או עבודה זרה וישוב בשר חזיר או ע"ז כן לא כחלת אהרן ולא כתרומתו לפי שהוא לא יתנדב אחר חלה ותרומה אבל בכאן קושיא חזקה וזהו שאמר בפרק הראשון כי כאשר אמר חטאת שאני אוכל לך אסור וידוע שחטאת אינה באה בנדר ונדבה ואמר זה שקרבן חטאת ואע"פ שלא יבא עצמו בנדר ונדבה הוא כבר יבא עם הנדר לפי שהמבואר אצלנו נודרין בנזיר וכבר ידעת שהנזיר כאשר השלים ימי נזרו יביא קרבן חטאת בכלל קרבנו ולזה שמנו קרבן חטאת כמו דבר הנדור ליי לענין הנדרים וכאשר אמר לאשתו הרי את עלי כאמא לא תעבור עליו מן התורה לפי שזה כמו מי שיאמר לחבירו מה שאוכל לך כבשר חזיר אשר אמרנו שזה אינו כלום אבל לא יאמר לו אשתך מותרת לך לפי שאין זה נדר אבל השיעור אצלי שזה המאמר נעשה שלא יקל ראשו לכך פותחין לו פתח ממקום אחר ונתיר לו הנדר כמו שהתבאר במקומו מזאת המסכתא וכבר קדם לך בפרק אשר קודם זה שנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש ושבועות חלות אפילו על דבר שאין בו ממש:

אמר המאירי אלו נדרים מותרין מצד שאינם עשויין כענין נדר והזכיר תחלה חלין שאוכל לך כלומר חלין יהא מה שאוכל לך ודקדקו בה בגמ' הא לחלין בפתחות הלמ"ד פירושו לא חלין אלא קרבן ואסור כמו שכתבנו בפרק ראשון אלא שדרך ביאור שאלו בה היינו רישא ר"ל מתניתין מפירקא קמא ותירץ דמשום גררא דאידך נקטה ורבינא חזר ופירשה בדרך אחרת והוא ששונה בה אלו מותרין כחלין ר"ל כאלו הם חלין גמורים שאין צריך שום שאלה אף מדברי סופרים ואף לעם הארץ שאוכל כבשר חזיר וכו' אלא שמיחו בה שהרי מתוכה אתה למד כן וממה שאמרו בהרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר כמו שיתבאר בסמוך כלומר הא ברישא לא אפילו לעם הארץ שאינו נדר כלל אלא בכדי נקטה ואחר כך הזכיר אותם שהותרו מחמת שהותפסו בדבר האסור ולא בדבר הנדור והזכיר שהם ארבעה מינים אחד שהתפיס באיסורי מאכלות המותרין בהנאה אלא שאין במינן היתר אכילה לעולם כגון בשר חזיר והשני שהתפיס בדברים האסורין בהנאה כגון ע"ז ועורות לבובין והם הנמצאים קרועים כנגד הלב שדנין אותם כתקרובת עבודה זרה שמקצין את הבהמה לתקרובת ומוצאין את לבה כשהיא חיה ומקריבין אותו לע"ז כמו שביארנו במקומו והשלישי שהתפיס באיסור מאכלות שיש במינן היתר אכילה כגון נבלות וטרפות וצירף עמהם שקצים ורמשים מצד שרגילות הלשון להזכירן תמיד ביחד ומכל מקום ראויין היו להזכירם בענין זה עם בשר חזיר והרביעי שהתפיס במאכל האסור לו ולכיוצא בו אע"פ שמותר לקצת בני אדם והם חלה ותרומה וכבר ביארנו בטעם התפסה בחלה ותרומה שאע"פ שדבר הנדור הוא שהרי צריך לקריאת שם מכל מקום אין קריאת שם שלהן באה לאסור אלא להתיר ויש מפרשים הטעם מפני שאינו נדור לגבוה אלא לכהנים שהרי הותרו אף לנשיהם ולעבדיהם וכן פירשנו שגדולי המחברים פירשו הטעם שאין אדם מתנדב או נודר חלה ותרומה ואע"פ שחטאת ואשם אינן באין בנדר ונדבה ומתפיסין בהם חטאת ואשם באים פעמים על ידי נדרו והוא חטאת שבכל נזיר ואשם שבנזיר שנטמא אלא שאנו מפרשים בחטאת ואשם טעם אחר הכל כמו שביארנו למעלה בפרק ראשון:

אמר לאשתו הרי את עלי כאמי ר"ל שאסורה לי וכן כשאר העריות כגון כאחותי או כאחות אבי ושאר העריות אע"פ שמן התורה אינו נדר שאין אמו אסורה לו מתורת נדר ואין התפסה אלא בדבר הנדור מכל מקום יש לחוש שאם נאמר לו שאינו נדר ונתירהו בלא שאלה ירגיל עצמו בכך ויבא להדירה בדבר הנדור ויחשוב גם כן שאינו נדר ונתירהו ומתוך כך אומרין לו שנדר הוא כדי שלא יקל ראשו בכך ומראין לו דרך לפתוח לו פתח ממקום אחר להתירו וממקום אחר דקאמר פירושו שלא להתירו בלא שאלה או שמא שלא לפתוח בחרטה אף לדעת הסובר כן בשאר נדרים ויש מפרשים ממקום אחר שלא לפתוח לו בכבוד אביו ואמו כלומר אלו היית יודע שאמך מתגנה בכך שנעשית תקלה לזו מי נדרת אלא שפותחין לו פתח אחר שאין פותחין בכבוד אב ואם אלא בדבר שבינו לבין אביו ואמו שאם כן אין נדר בלא פתח כמו שיתבאר ובא ללמד שאע"פ שאין צריך בשאלה זו אלא מדברי סופרים אין פותחין בה בכבוד אב ואם כשאר נדרים ומכל מקום לאי זה שתברור צריך הוא שאלה לפני חכם מדברי סופרים ודוקא בעם הארץ אבל צורבא מרבנן אין צריך שאלה כלל והוא ששנינו בבריתא הרי את עלי כאימא כאחותי כערלה ככלאי הכרם לא אמר כלום כלומר ואין צריך שאלה אף מדברי סופרים ופירשו זה בתלמיד חכם ומשנתנו בעם הארץ ולמדת מן הבריתא שכל שמדיר את אשתו אף באיסורי מאכלות יכול להדירה אם בדברים האסורים ולהזקיק שאלה מדברי סופרים לעם הארץ בערלה וכלאי הכרם ואם בדבר הנדור וליאסר לגמרי מן התורה ודוקא באשתו ומפני שלא יקל ראשו בכך מפני שהדבר מצוי אבל בראש משנתנו שאוסר על עצמו מאכל חבירו אם התפיס מאכלו באיסור ערוה אין צריך שאלה אף לעם הארץ וכדאיתא בגמרא בהדיא ואם כן אם אמר ככרי עלי כאימא אינו כלום ואע"פ שבתלמוד המערב נחלקו בה ככרי עלי כאימא איכא מאן דאסר ואיכא מאן דשרי הלכה כמאן דשרי וגדולי המחברים השוו בהם את המדה וכתבו שאף בראשונה צריך שאלה לעם הארץ ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה והדברים מתמיהים:

פיסקא קונם פי מדבר עמך פי' הכי משמע קונם יהא הדיבור שפי מדבר עמך ובמעשה שידי עושה לך וההילוך שרגלי מהלכת לך וכולן אין בהן ממש ומתרץ רב יהודא באומר יאמר פי לדיבורי וידי למעשיהן ורגלי להילוכן מדקא מתרץ רב יהודא ידי למעשיהן ש"מ שאם לא אמר כך לא אמר מה שידי עושה לך דבר שאין בו ממש הוא שאפילו אם חקק הבקעת ועשאה כלי הוי דבר שאין בו ממש שלא נתכוין לאסור גוף הבקעת שיש בה ממש אלא התיקון והמלאכה שעשה בה ואם גוף העץ מותר התיקון שעשה בו הוא דבר שאין בו ממש שאינו נתפש ומתמעט ביד הילכך צריך לומר קונם שאין בו ממש שאינו נתפש ומתמשש ביד הילכך צריך לומר קונם ידי למעשיהן וההיא דתנן לקמן בפ' הנודר מן הירק האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור כגון דאסר עילוי' כל גוף החפץ כגון שאמר כך התבשיל שאת מבשלת והפת שאת אופה והצמר שאת טווה אותן התבשיל והפת והצמר יהו אסורין עלי כקונם אבל לעולם אם לא אמר אלא מעשה ידיו סתם אינו משמע אלא התיקון והעשי' ולא גוף החפץ ומש"ה תירץ רב יהודא שצריך לומר קונם ידי למעשיהן ודברי המפרשים לא נראין לי:

טעמא דאמר חולין שאוכל לך האמר לחולין שאוכל לך אסור דמשמע לא חולין יהא אלא קרבן מני מתני' כו' עד היינו רישא נ"ל דל"ג הכי הא מני מתני' דכבר דייקנא האי דיוקא לעיל ומה צורך עוד לדיוקא בכאן בין אם תעמוד המשנה כר"מ בין אם תעמידנה כ' יהודא איכ אלאקשוי היינו רישא הילכך גירסא משבתשתא היא וא"ל לגרוס מני מתנ'י כלל אלא טעמא דאמר חולין האמר לחולין אסור היינו ריש אופירושא הכי האי חולין שאוכל לך לגופי' לא איצטריך כלל ולא תניא אלא לידוקא ולהכי מקשה אי לדיוקא תנאי היינו רישא ומהדר אידי דקתני כבשר חזיר כע"ז אהכי קתני חולין שאוכל לך פי' ה"ק ואלו מותרין משום דתנא לעיל כל הנידרין שאם התפיש בחולין אע"פ שהן אסורין כיון שחולין הן ואין בהן קדושה לשם הן מותרין וכלל בדיבור זה כל חולין האסורין והדר ומפרש להו כבשר חזיר כו' וסיפא הויא פירושא דרישא:

פיסקא האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל אדם ראשו לכן פי' וה"ה לכל דבר האסור כדאמרי' בגמרא כבשר איאמ כבשר אחותי כערלה וכלאי הכרם לא אמר כלום ואמר עלייהו אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה דאי שריית לי' בלא שאלה אתי למימר משום הכי שרו לי שאין נדר חל על אשתו וזימנין דמדיר לה בנדר גמור ולא אתי לאיתשולי אבל כשאוסר הפירות עליו כבשר חזיר לא בעי שאלה דאי שריית לי' לא אתי למישרי נדרים גמורין דכ"ע ידעי דאיכא נדרים בתורה והאי דקתני ממקום אחר כלומר לא שיתירו לו נדרו לומר שאין זה נדר אלא מראין לו שהוא נדר ופותחין לו פתח בחרטה כמו שעושין לנדרים גמורים וזהו ממקום אחר שלא יאמרו לו אין זה נדר:

לא קשיא הא דאמר הא קרבן הא דאמר הי קרבן. פירוש כשהוא אומר הא קרבן שתהא קמוצה הרי הוא כאילו אמר הקרבן ואסור דלאיסור כקרבן הוא מתכוין. וכי אמר הי קרבן הרי הוא כמו חי קרבן שהוא לשון שבועה ולאו מידי קאמר אפילו לשון שבועה. הרנב"י ז"ל. וכתב הרי"ץ ז"ל וזה לשונו: והתנן מודים חכמים וכו'. ועל כרחך הני חכמים היינו ר' מאיר דאיירו במתניתין. הא דאמר הקרבן הא דאמר הא קרבן. כלומר ברייתא הא דאמר הקרבן מיירי שמשך בתנועת הה"א ומשמע שדעתו לומר הי קרבן והוי כאילו אמר כזה הקרבן או הוי כאלו אמר חי קרבן שיש בני אדם שאין יכולין להוציא אותיות הגרון. ומתניתין דקתני אסור בשלא משך בה"א איירי ועל כן לא שייך למימר כן. עד כאן.

קתני לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. קא סלקא דעתיה דמקשה דהכי פירושו דלקרבן כמו לא קרבן לא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן ולפיכך אמר ר' מאיר דאסור. ולכן מקשה הא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. אמר ר' אבא וכו'. לא כמו שאתה סובר לא קרבן קאמר אלא לקרבן תיבה אחת ולא אוכל לך פירושו לפיכך לא אוכל לך כיון שעשיתיו קרבן. ומיהו קרבן לא אוכל לך תנן בפרקא דלקמן דשרי אפילו לר' מאיר משום דבמצות קרבן קאמר ולא אמרינן דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך דלא אמרינן אלא היכא דאמר לקרבן בלמ"ד אבל בלא למ"ד בחיי קרבן קאמר. הרא"ם ז"ל.

והא לית ליה לר' מאיר. דקא סלקא דעתיה דמקשה דהיינו טעמא דר' מאיר דאסר דהכי בעי למימר לקרבן לא אוכל לך ומאריך בלמ"ד והוי כאילו אמר לא יהיה קרבן את שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך יהא קרבן. ותירץ ר' אבא דמיירי שאינו מאריך בלמ"ד וכשאמר לקרבן הוי נדר והשאר נתינת טעם היא לדבר והוי כאילו אמר לפיכך לא אוכל לך דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לר' מאיר. הרי"ץ ז"ל.

מתני' האומר לחברו קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת לך אסור. פירוש אסור לדבר עם חברו ואסור לעשות לו מלאכה ואסור להלך לצרכו של מודר דרגלי מהלכת לך הכין משמע שלא יהלך בשבילו דומיא דידי עושה שהוא אוסר ידו מלעשות מלאכה לחבירו. הרנב"י ז"ל.

קונם פי מדבר עמך יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם פי מדבר עמך. וכן אם ידי עושה לך כו'. פירוש.

קונם פי וכו'. שהנדרים חלים בדבר מצוה בין לעבור בין לקיים מה שאין כן בשבועות. לקמן בפרק שני מפרש טעמא מקראי. שהשבועות חלות וכו' שהרי האיסור תלוי בו ולא בחפץ הילכך אין להקפיד בחפץ אם אין בו ממש. מה שאין כן בנדרים שאוסר החפץ אם כן צריך להיות בו ממש. ופי דמתניתין משמע דיבור ובדיבור אין ממש. הרא"ם ז"ל.

גמרא ורמינהי. פירוש דקא סלקא דעתין דמתניתין דקתני קונם פי מדבר עמך וכו' דלשון קונם קאי אדיבור פיו ואמעשה ידיו ואהילוך רגליו והנהו דבר שאין בו ממש נינהו.
והיינו דרמינן עלה חומר בנדרים מבשבועות וחומר בשבועות מבנדרים חומר בנדרים שהנדרים חלין על המצוה כברשות מה שאין כן בשבועות. פירוש שאם אמר קונם סוכה עלי קונם לולב עלי קונם מצה עלי אסור לישב אפילו בצל סוכה דמצוה וליטול לולב ולאכל מצה בלילי הפסח. ואפילו פירש ואמר קונם סוכה של מצוה עלי אסור מפני שהנדרים איסור חפצא נינהו. וכיון שהוא אסר על עצמו חפץ זה אסור לו להשתמש בו אף על פי שיבטל את המצוה בכך דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו ומוטב שישב ולא יעשה המצוה משאם יעשה איסורא בידים. מה שאין כן בשבועות. פירוש שאם נשבע שלא לישב בצל סוכה דמצוה ושלא יאכל מצה בלילי הפסח וכיוצא בהן אין שבועה זו חלה לבטל את השבועה שכבר נשבע בהר סיני שיעשה סוכה ושיטול את הלולב ושיאכל את המצה. וכופין אותו לאכול את המצה מפני שבועה ראשונה ולוקה על זו משום שבועת שוא. וכי תימא והא אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו והיאך כופין אותו לאכול את המצה וליטול את הלולב מכיון שנשבע עליהן שלא לאכל ושלא ליטול. יש לומר מפני שהשבועה לאו איסור חפצא הוא ואין שום איסור השבועה נתפס במצה זו ובלולב זה כדי שתאמר אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אלא הוא נשבע עכשו שלא יאכלנה וכיון שכבר נשבע בסיני שיאכלנה אין שבועה זו חלה על שבועה ראשונה לבטלה.
חומר בשבועות מבנדרים שהשבועות חלות בין על דבר שיש בו ממש פירוש כגון שבועה שאוכל ככר זה בין על דבר שאין בו ממש פירוש כגון שבועה שלא אוכל אי נמי שאישן ושלא אישן. מה שאין כן בנדרים. פירוש משום דנדרים איסור חפצא אינון וכי ליכא חפצא אמאי חאיל נדרא. ואילו שבועה אינו אלא איסור גברא ויכול הוא לישבע שימנע עצמו מלישן ומלילך וכיוצא בו.

הרי ששנינו כאן דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש. ואם כן היכי קתני מתניתין קונם פי מדבר עמך אסור דקא סלקא דעתין דקונם קאי אדיבור פיו ואמעשה ידיו וכדפירש רש"י.
ירושלמי את אמר ידי עושה עמך אסור חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית הקרקע. גדר עמו בתנור פירוש בנה לו כותל תנור עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית תנור. ולא איפשיט. פירוש ולחומרא נקטינן. ופירוש עד כדי שכרו שיתן לו שכרו כפועל או צריך ליתן לו במה ששוה הקרקע יותר מחמת אותה חרישה ומחמת גדירת התנור. שהרי עכשו נמצא שלא נהנה ממנו בכלום. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.

באומר יאסר פי לדבורי. ובפה יד ורגל יש ממש. דייקא נמי דפירושא דמתניתין כך הוא מדנקט פי שאני כו' ולא נקט שאיני מדבר בלא פי. ובפי ישרים יתברך צורנו אשר תורה לפני עמו ערך. הרא"ם ז"ל.
סליק פרק כל כינויי נדרים פרק ואלו מותרין*)
*) אמר הכותב הנה עד דף ה' ע"ב נדפסו פה דברי הרשב"א ז"ל כאשר הם סדורים בהשיטה מקובצת כתב יד. אמנם מפני הוצאות הדפוס היה ברצון בעל המביא לדפוס נ"י להשמיטם באשר כבר הובאו הדברים בחידושיו המצוים ביותר. ויען שראיתי כי בהרבה מקומות דברי רשב"א עניים בהחידושים ועשירים בהשיטה מקובצת לכן יגעתי לערוך אותם מערכה מול מערכה ובכל מקום אשר מצאתי בהחידושים שינוי לשון או טעות הדפוס הנוגע להבנת הענין תקנתי אותם על פי השיטה מקובצת מבלי להציג תחלה את הלשון המגומגם אשר כתוב בחידושיו. ואם מצאתי שגיאה בדבריו גם בחידושיו גם בשיטה מקובצת והיה בידי לתקנה הגהתי אותה בלשון א"ה או על ירי סימן כזה (). ועיין לדוגמא בעלמא לעיל (נדרים דף ד') (סוף ע"א) ע"ב במה שכתב הרשב"א ובמסרבין בו דידים שאין מוכיחות מיהא הויין. ודע כי אחרי אשר לא היה לאל ידי להדפיס את התיקונים מדף הנ"ל עד סוף הפרק אביא אותם אם יזכני ה' בסוף הספר בתוך ההגהות וההערות אשר אספח להחיבור הזה אם יזכני העליון לגמור מלאכתי בשלמות כאות נפשי. ואולם מכאן ואילך תמצא כל תיקון ותיקון בדברי הרשב"א במקומו. ובמקומות אשר דבריו בשיטה מקובצת המה בקיצור ובחידושיו יש עוד חסרון הצריך להמנות לא אגיה ואקצר אותם כי אם יבאו בדפוס כאשר המה רשומים בכתב אמת בספר השיטה מקובצת. דוב צאמבער.

מתני' האומר לאשתו הרי עלי כאימא. פירוש שהוא נודר בדבר האסור. פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל את ראשו לכך. פירוש אין מודיעין לו שאינו נדר כלל אלא פותחין לו בפתח או בחרטה שלא ירגיל לעשות כן ושמא יאסרנה עליו בדבר הנדור ואתי למישרי לכך צריך עתה להישאל על נדרו. ויש מפרשים פותחין לו פתח ממקום אחר לומר אדעתא דהכי מי נדרת ולא סגיא ליה בחרטה בלחוד דמחמירין עליו כדי שלא ירגיל עצמו בכך. והאי דקתני כאימא לאו דוקא אלא הוא הדין כאחותו ושאר עריות והוא הדין נמי בבשר חזיר ובעבודה זרה דצריך נמי שאלה. ויש מפרשים פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הריטב"א ז"ל.

גמרא טעמא דאמר חולין שאוכל לך מותר הא אמר לא חולין שאוכל לך אסור. דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן. דאם איתא דאפילו אמר לא חולין נמי מותר לאשמועינן לא חולין דמותר וכל שכן חולין. הרי"ץ ז"ל.

אבל אמר לחולין שאוכל לך אסור. משום דמשמע דהכי קאמר הא דאכילנא מדידך לאו חולין ליהוי אלא קרבן.

הא לית ליה מכלל לאו וכו'. הכא נמי לא הוה ליה למיסר (ליה) עד דאמר בהדיא לא חולין אלא לאו ר' יהודה היא דשמעינן ליה בהך פירקא דלעיל דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דקתני לחולין שאוכל לך אסור ואוקמינא התם כר' יהודה. שיטה.

הא לית ליה וכו'. בהאומר בקדושין דבעי תנאי כפול. הרא"ם ז"ל. וז"ל הפירוש: אי ר' מאיר וכו'. וכל היכא דאמר לא לחולין שמעינן ליה לתנא דמתניתין באידך פירקין דהיינו ר' מאיר דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן.

וברייתא דאמר הא קרבן דמשמע חיי הס"ד אהלך עמך הס"ד מדבר עמך ש"מ כו' הד"א:

ר"ן ד"ה כחלת אהרן. וכמש"כ למעלה שמה שהוא אסור כו'. כצ"ל עיין לעיל (יא ב יב א) בדבריו:

תוס' ד"ה כאומר יאסר פי לדיבורי וכו'. ואיסור דמתני' דרבנן קאמר כצ"ל:

בהר"ן ד"ה באומר יאסר פי וכו' ודכוותה בהש"ס. ע' לקמן דף טז ע"ב בהר"ן ד"ה אמר רבא ובגיטין דף עג ע"ב תד"ה אמר רבה וביבמות דף כה ע"ב תד"ה באומר:

ואלו מותרין. הרי את עלי כאימא וכו'. עתי"ט להרא"ש בפסקיו וכן להרמב"ם לא גרסי' בש"ס ואי איכא לאסוקי הכי וכו'. וי"ל תנן בסיפא פותחים לו פתח וה"ה ברישא ע"ש. ונראה היינו לרא"ש דמפרש פתח ממקום אחר דלא סגי בחרטה אלא בפתח וזה שייך גם ברישא בבשר חזיר וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"ב הלכה י"ג שגם בבשר חזיר שייך פתח ממקום אחר וא"כ י"ל תני בסיפא וה"ה ברישא. א"כ להר"ן דממקום ה"ל שלא בכבוד אמו וזה לא שייך בבשר חזיר דרישא ואי ס"ד דה"ה ברישא בעי היתר. א"כ הכי ה"ל למיתני האומר על פירות או על אשתו כבשר חזיר פותחין לו פתח. והאומר על פירות ואשתו הרי הם כאמו צריך פתח ממקום אחר. אע"כ א"א לומר סיפא קאי גם ארישא וק"ל. וגוף המקרא י"ל לפמ"ש ר"ן דלכן מחמרינן בנודר בתורה משום דאית גווני דחל כגון בנודר במה שכתוב בה וע"ה לא ידע לחלק בין הפרקים לכן מחמרינן. וא"כ לפמ"ש משנה למלך פ"א ה"ז ע"ש הראנ"ח דבבשר חזיר וכדומה תליא בלשונו דאי אמר הרי עלי אסור כבשר חזיר או כבשר אימא מכיון שהזכיר אסור כבר נאסר עליו. ולא מיירי אלא באומר בשר חזיר ולא הזכיר איסור א"כ גם הכא יש לגזור בע"ה כמו בתורה וכהרמב"ם:

ואלו מותרין. דלא חשיבי נדר: לך רבי מאיר היא דלא שאני ליה בין אמר הקרבן לכקרבן וברייתא דאמר הא קרבן דמשמע חיי: לא קרבן לא אוכל לך. אבל שאוכל לך הוי קרבן להכי אוסר רבי מאיר ואית דאמרי הכ משמע לקרבן בשביל קרבן לא אוכל לך שאם אוכל לך יהא אסור עלי כקרבן: ומקשינן והא לית ליה לרבי מאיר וכו': מתני' קונם פי מדבר עמך. מה שאני מדבר עמך אסור טלי כקרבן או שאמר קונם ידי עושה עמך או קונם רגלי מהלכת עמך אסור לדבר עמו ולהלך עמו ולעשות עמו מלאכה: גמ' חלין על המצוה כברשות. שאם אמר קונם שאני עושה סוכה או קונם שאני מניח תפילין חל עליו הנדר ואם עשה קם ליה בבל יחל: מה שאין כן בשבועה. שאין נשבעין לבטל את המצות דמושבע ועומד מהר סיני הוא לקיימן ולהכי לא חלה שבועה עליה דאין שבועה חלה על שבועה: מה שאין כן בנדרים. דאין חלין על דבר שאין בו ממש כגון דיבור שאין בו ממש ואמאי קתני אסור: באומר יאסר פי לדבורי. כלומ' פי יאסר לאותו דיבור שאני מדבר עמך והפה שנאסר יש בו ממש ודאי וידים למעשה ידיהם שאיני עושה עמך ורגלי להילוך שלא אהלך עמך: דייקא נמי. מתני' דאשר דפי קאמר דקתני קונם פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך שמע מינה דיאסר פי קאמר והיינו דבר שיש בו ממש:

הדרן עלך כל כנויי

ואלו מותרין. דלא חשיבי נדר: האומר חולין שאני אוכל לך או כבשר חזיר שאוכל לך או כעבודת כוכבים כו': כחלת אהרן וכתרומתו מותר. לאכול עמו דכל הני לאו דבר הנדור הן אלא דבר האסור דממילא מיתסרי בלא נדר ואין נודרים בדבר האסור: גמ' אי רבי מאיר והא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. והיכא דאמר לחולין לא אמרינן דמשמע אלא לקרבן דהיינו הן מכלל לאו:

הא דאמר הא קרבן. בשתי תיבות אז אמרינן בחיי קרבן קאמר והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע הא דאמר הקרבן כלומר מתניתין דאסרה מיירי דאמר הקרבן בתיבה אחת לפיכך אסור דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר ליה בתיבה אחת ומתניתין נמי דייקינן דמיירי בתיבה אחת דומיא דקרבן אע''ג דבהעבודה הזה הוי לשון שבועה אף כי בתיבה אחת שאני הכא כיון דבלשון נדר קא''ל דקאמר הקרבן שאוכל לך הילכך אין לפרשו בלשון שבועה היכא דקא''ל בתיבה אחת: קתני לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר והא לית ליה לר''מ מכלל וכו'. השתא דטעמא דאסור משום מכלל וכו' משמע לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן ומשני באמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כלומר הכי מפרש ליה ופר''ת דמיירי דאמר לקרבן בפתח בין לפי דברי המקשה בין לפי דברי המתרץ אלא שהמקשה היה סבור דפי' לקרבן בפתח כמו לא ודחי דמפרשי' ליה לקרבן יהא ור''י מפרש דלפי שינויא מיירי דאמר לקרבן בחטף מיהו לפר''ת ניחא טפי דע''כ למאי דס''ד מעיקרא הוי לקרבן בפתח מדהוה טעי המקשה לומר טעמא דאיסורא משום מכלל ומסתמא ה''ה לדברי המתרץ א''נ גם לפר''י יש ליישב דבזה הם חלוקין המקשה והמתרץ דודאי המקשה היה סבור דגרס לקרבן בפתח לפיכך היה טועה לומר דטעמא משום מכלל לאו כו' ודחי דרבי מאיר מיירי דאמר לקרבן בחטף וא''ת לפר''ת דאמר לשינויא דאמר לקרבן בפתח לרבנן דלית להו האי סברא דלקרבן יהא לפיכך וכו' מ''מ מיתסר מטעם מכלל לאו וכו' לרבנן דאית להו מכלל וכו' וא''כ אמאי קתני רבי מאיר אוסר הא לרבנן נמי מיתסר בשלמא לפר''י דגרס לקרבן בחטף וליכא למימר מכלל לאו וכו' לכך ליכא למיסר כ''א מטעם לקרבן יהא לפיכך מותר לרבנן דלית להו סברא דלקרבן יהא אבל לפר''ת קשה כדפרישית וי''ל דאה''נ דאסור גם לרבנן ולרבותא נקט ר''מ אוסר דאע''ג דרבי מאיר לית ליה מכלל וכו' מ''מ אוסר מטעם דלקרבן יהא וכו': באומר יאסר פי לדיבורי. תימה אמאי לא משני לה דאף כי אין בו ממש ואין נדרים חלים מדאורייתא מ''מ מיתסר מדרבנן כדמסיק רבינא לקמן פ''ב ואיסור דמתניתין מדרבנן קאמר וי''ל דמתרץ ליה האמת דמתניתין מוכחא דמיירי בהכי שאמר יאסר פי לדיבורי כדמסיק דיקא נמי דקתני כו': ידי לעושיהם. וא''ת תיפוק ליה דמעשה ידים גופיה יש בו ממש כדמוכח בכתובות (דף נט.) דאם אמר קונם מעשה ידי דחייל לר''מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי''ל דאה''נ ואגב אינך נקט: הך שינויא אכולהו ועוד דאיכא מעשה ידים שאין בהן ממש כגון שלא אתן לפני בקרו תבן:

הדרן עלך כל כנויי

ואלו מותרין. הרי עלי: גמ' טעמא דאמר חולין שאוכל הא לחולין שאוכל לך וכו'. דס''ד לדיוקא איצטריך למידק מיניה לחולין כיון דלגופיה לא איצטריך:

ר"ן
לא קשיא הא דאמר הא קרבן הא דאמר הקרבן. כלומר דכי אמר הקרבן האי להוי קרבן קאמר: מתני' האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך וכו'. בגמרא מפרש לה: גמ' שהנדרים חלים על דבר מצוה. בפ''ב (לקמן דף סד:) מוכחינן לה מקרא שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש משום דמיתסר גברא הוא שלא יעשה כן ואיהו אית ביה ממש: מה שאין כן בנדרים. דמתסר חפצא הוא הילכך אי לית ביה מששא לא אסר מידי: באומר יאסר פי לדבורי. כלומר נעשה כאומר דהא אמר קונם פי מדבר משמע דקונם קאי אדבור ומשמע נמי דקאי אפה הילכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרי' דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא ודכותה בהש''ס דאמרינן באומר ופירושן כעשה כאומר ובדין הוא דהוה מצי לשנויי ליה דאפילו אי קאי קונם אדבור אפ''ה אסור מדרבנן שהנדרים חלין מדרבנן אפילו על דבר שאין בו ממש כדאיתא לקמן בריש פ''ב אלא קושטא דמילתא מתרץ ליה דאפילו מדאורייתא נמי אסור:

הדרן עלך כל כנויי

ואלו מותרין. איידי דתנא בפרק קמא נדרים אסורין פתח הכא באלו מותרין: חולין שאוכל לך. בגמרא מפרש למאי איצטריך: כבשר חזיר כעבודת כוכבים וכו'. כל מיני אסורין קתני אסורין באכילה כבשר חזיר ואסורין בהנאה כעבודת כוכבים ואסורין בהנאה שאין להם בטלה כעורות לבובין שהיו תקרובת לעבודת כוכבים שהיו נוקבין העור כנגד הלב והיו מוציאין אותו כשהוא חי וחמירי מעבודת כוכבים דנהי דעבודת כוכבים אית לה בטלה תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטלה ותנא נמי שאסורין באכילה בלבד ויש בהן טומאה כנבילות ושטומאתן חמורה בכעדשה כשקצים ורמשים: כחלת אהרן וכתרומתו. שאע''פ שחל איסור על ידי קריאת שם לא מקרו דבר הנדור וכמו שכתבתי למעלה. [שאע''פ] שהוא אסור לזה ומותר לזה לא מחמת נדרו הוא שהרי כשהפרישן לא פירש אלא ודאי מאי דאסירי לזרים מחמת אסורא הוא דרמא רחמנא עלייהו וטעמא דכולהו הני דאין מתפיסין בהן משום דבעינן שיתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור כדאיתא בגמרא: הרי זה מותר. ואפילו עם הארץ שנדר בהם אין צריך פתח אלא מותר מאליו ולהכי אע''ג דפתח ותנא ואלו מותרין הדר ותנא הרי זה מותר משום דקא בעי למיתנא האומר לאשתו הרי את עלי כאימא דצריך פתח בעם הארץ וכדאיתא בגמרא ואי לא הדר ותנא הרי זה מותר לא ידענא ואלו מותרין דרישא כלומר שהן מותרין בלא פתח אהי מינייהו קאי אי אכולהו אי אתרתי מינייהו: האומר לאשתו וכו'. האי דנקיט הרי את עלי כאימא ה''ה נמי במתפיס בשאר אסורי הנאה כעבודת כוכבים וערלה וכלאי הכרם ובברייתא נמי תניא בגמרא הרי את עלי כבשר אימא כבשר אחותי כערלה ככלאי הכרם אלא האי דנקט כאימא חדא דאית ביה תרתי אשמעינן חדא דאף על גב דמתפיס בדבר האסור בעם הארץ מדרבנן צריך פתח ואשמעינן תו דצריך שיהא ממקום אחר אבל אין פותחין לו בכבוד אמו כלומר אילו היית יודע שלא יהא כבוד לאמך בכך לא היית נודר דלא תימא נהי דאין פותחין לו לאדם בכבוד אביו ואמו ה''מ בנדרים דאורייתא אבל האי דליתיה אלא מדרבנן פותחים קא משמע לן דלא. הרשב''א ז''ל. ודוקא במדיר אשתו ומתפיס בדבר האסור צריך פתח מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך הקפדה ואי שרית ליה בלא פתח כי מתפיס בדבר האסור אתי למישרי נמי אפילו מתפיס בדבר הנדור אבל שאר נדרים מתוך שאין מצויין כל כך לא גזרו בהן ואין צריכין שאלה והיינו דנדרים דרישא דמתניתין מותרין לגמרי כדאיתא בגמרא: גמ' טעמא דאמר חולין שאוכל לך וכו'. דודאי כי תנא חולין לאו לגופיה איצטריך דהא פשיטא דמותר אלא משום דיוקא תנא ליה לאשמועינן הא לחולין אסור: מני מתניתין אי רבי מאיר וכו':.