נדרים יד ע"ב

דף יד - ב

בברייתא להלן, העוסקת במי שנדר בתורה, נחלקו רבותינו האם היא מדברת בנדר, או בשבועה.

המחלוקת ביניהם היא עקרונית, האם ניתן להתפיס נדר של אדם בנדר ובאיסר או בקרבנות האמורים בתורה, או שמא לא תיתכן התפסה אלא בדברים שנעשו, ולא בדברים הכתובים בתורה.

הראשונים [הריטב"א והר"ן] הסוברים שלא ניתן להתפיס נדר במה שכתוב בתורה, מעמידים את הברייתא בשבועה, שמאמת האדם את דבריו בכך שהוא נשבע בתורה. ^[1]

הביאור בברייתא להלן, נכתב על פי הר"ן והרא"ש, המעמידים אותה בנשבע ולא במתפיס בנדר.

ונאמרו בברייתא שלשה דברים, ברישא, במציעתא, ובסיפא.

תניא:

א. רישא:

הנודר ב"תורה", שהיה ספר תורה לפניו, ואמר "בזו התורה שאעשה, או שלא אעשה, דבר פלוני" - לא אמר כלום, כיון שהוא נשבע בגוילין.

ב. מציעתא: אך אם נדר במה שכתוב בה - דבריו קיימין, כיון שהוא נשבע בשם ה' שבתורה. ^[2]

ג. סיפא:

ואם אמר "בה ובמה שכתוב בה" - דבריו קיימין, והרי זאת שבועה.

ודנה הגמרא בלשון הברייתא:

קתני במציעתא "במה שכתוב בה - דבריו קיימין ".

ואם כן, מדוע הוסיף התנא לומר בסיפא "בה, ובמה שכתוב בה"?

וכי צריך למימר שאם אמר זאת דבריו קיימים?

אמר רב נחמן: לא קשיא.

כך היא משמעות הברייתא:

הרישא של הברייתא והמציעתא מדברות במי שנקט ספר תורה בידו.

ולכן ברישא שהוא נשבע בה, אין דבריו קיימים היות והוא נשבע בגוילים.

ובמציעתא, שהוא נשבע במה שכתוב בה, דבריו קיימים, מפני שנשבע, בעודו מחזיק בה בידו, בשם ה' הכתוב בה.

ואילו בסיפא, מדובר שאינו מחזיק את ספר התורה, אלא הוא מונח לפניו. ואז, אם יאמר רק "במה שכתוב בה" כוונתו היא לגוילים שספר התורה כתוב בהן.

ולכן רק אם יאמר "בה ובמה שכתוב בה", תהיה משמעות דבריו שהוא נשבע בשם ה' הכתוב בה.

וכך חילק רב נחמן:

הא, הסיפא שהוא אומר "בה ובמה שכתוב בה", מדובר בה בכגון דמחתא אורייתא אארעא, שמונחת התורה על הקרקע, וכפי שהתבאר.

ואילו הא שאמרה הברייתא ברישא "הנודר בתורה", ובמציעתא "הנודר במה שכתוב בה" - מדובר בכגון דנקיט לה לתורה בידיה.

ומבאר רב נחמן את חילוקו -

אם הוא נודר כאשר ספר התורה מחתא על ארעא - דעתיה אגוילי, דעתו להשבע בגוילים, ואין ממש בשבועתו. ולכן, רק אם אמר את הנוסח "בה ובמה שכתוב בה" הרי הוא מתכוון להשבע בשם ה' הכתוב בתורה.

אך אם בשעה שנודר הוא נקט לה לתורה בידיה, ואמר שנשבע בתורה - דעתיה על האזכרות שבה. ואיבעית אימא, נעמיד את הברייתא באופן אחד, ולא בשני אופנים חלוקים כמו שהעמדנו בתירוץ הקודם, אלא בכל שלשת המקרים מדובר בכגון דמחתא שמונחת התורה על ארעא.

והא קא משמע לן התנא במציעתא, דאף על גב דמחתא שמונחת התורה על ארעא, והיה אז מקום לומר שנשבע בגוילין שבה, בכל זאת, כיון דאמר "במה שכתוב בה" - מהני, כיון שכוונתו להשבע בשם ה' שבתורה.

והסיפא היא מיותרת, כי באומרו "בה ובמה שכתוב בה", פשוט הוא שאין כוונתו להשבע רק בגווילים אלא גם בשמות הקודש שבתורה.

ובא היתור של הסיפא לגלות שהברייתא מדברת באופן הזה, שאינו מחזיק את ספר התורה בידו אלא הוא מונח לפניו, ובכל זאת מחדשת המציעתא שאם אומר שהוא נשבע "במה שכתוב בה", אין כוונתו על הגווילים אלא על השמות הקדושים שבתורה.

ודברי הברייתא - בנוסח של "זו, ואין צריך לומר זו", קתני.

כי הרי אחרי שמגלה הסיפא על המציעתא שמדובר באופן שספר התורה אינו בידו אלא מונח לפניו, אין כל חידוש בדברי הסיפא עצמה.

ואי בעית אימא, אפשר להעמיד את הברייתא באופן אחר:

הרישא והמציעתא מדברים כאשר ספר התורה מונח לפניו, ולכן כשהוא אומר "בתורה" הוא מתכוון להשבע בגווילים, וכשאומר "במה שכתוב בה" הוא נשבע בשמות הקדושים שבה.

ואילו הסיפא מדברת כאשר הוא מחזיק את ספר התורה בידו, וכמו שהעמידה רב נחמן בתירוץ הראשון. אלא, שאין לגרוס בסיפא שהוא נשבע "בה ובמה שכתוב בה", כי דבר פשוט הוא, ונכלל בדברי המציעתא.

אלא, יש לגרוס בסיפא [שכאמור, העמדנוה עתה שהיא מדברת בכגון שהוא מחזיק בידו את התורה], שנשבע "בה" בלבד!

[הגירסא להלן היא לפי גירסת הר"ן!] וסיפא, הא קא משמע לן: כיון דנקיט לה לתורה בידיה, הרי אף על גב דלא אמר אלא "בה" - כמאן דאמר "במה שכתוב בה", דמי. כי בהחזקתו את ספר התורה בידו הוא מתכוון להשבע במה שאמור בו, ולא בגווילים.

מתניתין:

האומר: "קונם שאני ישן", או שאמר: "קונם שאני מדבר", או "שאני מהלך", ובגמרא יתבאר כיצד היה לשונו. ^[3]

וכן האומר לאשתו: קונם שאני משמשך -

הרי זה - כל אחד ואחד מאלו - ב"לא יחל דברו". ^[4]

גמרא:

אתמר:

מי שאמר "קונם עיני בשינה היום, אם אישן למחר".

אמר רב יהודה אמר רב: אל יישן היום מדרבנן, שמא יישן למחר ונמצא שהתקיים תנאו, והיה אסור למפרע בשינה היום.

ורב נחמן אמר: יישן היום אם ירצה, ולא חיישינן שמא יישן למחר ונמצא שעבר למפרע על "בל יחל" בשינתו היום. ^[5]

ומודה רב יהודה: באומר: "קונם עיני בשינה למחר, אם אישן היום".

שישן היום, ואין חוששים שמא יישן למחר.

גופא הנודר בתורה ל"א כלום במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין השתא במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה צריכא למימר אמר רב נחמן לא קשיא הא דמחתא אורייתא על ארעא והא דנקיט לה בידיה מחתא על ארעא דעתא אגליוני נקט לה בידיה דעתיה על האזכרות שבה רישא קמ"ל דאע"ג דמחתא על ארעא ואמר במה שכתוב בה מהני סיפא הא קמ"ל כיון דנקט לה בידיה אע"ג דלא אמר (ד) בה כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי. ירושלמי*. כתורה ה"ז מותר ככתוב שבה ה"ז אסור כתורה ה"ז מותר כקדושת התורה ככתוב בה ה"ז אסור כקרבנות הכתובים בה:

קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך האומר לאשה קונם שאני משמשך ה"ז בלא יחל דברו. *שבועה שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אסור:

*איתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אמר רב יהודה אמר רב אל יישן היום שמא יישן למחר ורב נחמן אמר יישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר ומודה רב יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום שיישן היום *כי לא מיזדהר בתנאיה אבל באיסורא מיזדהר:

תניא הנודר בתורה לא אמר כלום. יש מפרשים בנשבע בתורה שלא אוכל, או שלא אעשה כך לא אמר כלום, כדמפרש ואזיל דדעתיה אגוילי, ולא אהזכרות שבה, אבל בנשבע במה שכתוב בתורה, הרי זה אסור, דדעתיה אהזכרות שבה, ומה שאמרו דעתיה אהזכרות שבה מסייע לפירוש זה, ובתוספתא שבועות בפרק ב' (ה"ח) גרסינן האומר נשבע אני בתורה חייב ובשמים פטור. אבל הראב"ד ז"ל (הל' שבועות פי"ב ה"ד בהשגות) פירש הנודר נודר ממש, כלומר שאמר ככר זה עלי במה שכתוב בתורה לא אמר כלום, שאין זה מתפיס אלא בגוילין, אבל אמר במה שכתוב בה, כלומר ככר זה עלי במה שכתוב בה הרי זה אסור, כמתפיס בדבר הנדור, משום דדעתו על ההזכרות וההזכרות כדבר הנדור הוא, שעל ידי הכתיבה והכוונה לשם קדושה הם קדושות, וכל שכן אם אמר במה שבתורה שהיא התפסה, ואע"ג דמחתה אארעא כן כתב הראב"ד ז"ל.
ובירושלמי (פ"א, ה"ג) נמי פירשו כן שהוא מתפיס בתורה, דגרסינן התם בתורה הרי זה מותר, בכתוב בה הרי זה אסור, בתורה הרי זה מותר בקדושת התורה. ופירש הרב ז"ל דקדושת התורה, כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם, בכתוב בה הרי זה אסור בקרבנות הכתובים בה, עד כאן גירסת ירושלמי.
ומכל מקום נראה שירושלמי זה שכתב הרב ז"ל, לא פירשו הכתוב בה הזכרות השם כמו שפירש הרב ז"ל, אלא בקרבנות הכתובים בתורה, והרי זה כאומר הרי עלי כקרבן, ולפי פשוטן של דברים אינו הולך על שטת התלמוד שלנו, שאמרו דעתיה אהזכרות.
ויש לפרש דהזכרות שאמרו בגמרא, לאו הזכרות של שם קאמר, אלא מה שנזכר בתורה קאמר, דהיינו כקרבנות, וכמנחה, וככלים המוקדשין, ומפני שמה שכתוב בה כולל הכל, לכן כלל כאן הכל בלשון הזכרות, ובירושלמי פרט לך אחד מן ההזכרות, והכל ענין אחד. אבל לפי מה שכתב הרב ז"ל הזכרות ממש, ואמר שעל ידי הכתיבה והכונה לשם קדושה הם קדושות, והוי כדבר הנדור קשיא לי דאם כן אפילו בנודר בתורה יהא אסור בדבר הנדור, ואפילו כשדעתו אגוילין, שהרי אפילו הגוילין קדושים מחמת כונת הכתיבה לשם קדושת כתבי הקדש, כדאיתא במסכת שבת בפרק כל כתבי הקדש (קטז, א) דאיבעיא להו התם הגליונין אם מצילין אותן מפני הדליקה אם לאו, ואע"ג דלא איפשיטא התם, הכא אזלינן בהו לחומרא בספק של תורה שמטילין אותו לחומרא, ואין לומר דמהכא איפשיטא דגליונין אין בהן קדושה, דאם כן ליפשטה התם מהא. ויש לומר דכיון שאמר בתורה, דעתיה אגוילין שהתורה כתובה בהם, ולא אגליונין, שאין הגליון קרי תורה אלא הגוילין, על שם שהתורה כתובה בהם, וגוילין לכולי עלמא אינן קדושים אלא מחמת הכתיבה שבהם, וכל שנמחקו פרחה קדושתם מהם, כדאיתא התם ואם כן לא הוי מתפיס בדבר הנדור.
ואכתי לא ניחא לי, דמאי שנא הזכרות, אפילו שאר הכתובים נמי קדושים על ידי כוונת הכתיבה, לשם כתבי הקדש וליהוי כדבר הנדור. ויש לומר דלאו דוקא הזכרות, אלא הוא הדין לכל הכתוב בה, ודבר הקדוש בה יותר נקט, שאפילו נדר בספר תורה שנמחק, ולא נשתייר בו הזכרה, אם אמר במה שכתוב בה נראה ודאי דאסור, מדלא חלק בין שכתוב בה הזכרות ובין שאין כתוב בה, וכן דעת ר' יוסי דירושלמי דגרסינן התם (פ"א, ה"ג) א"ר יוסי (בתורה בקודשת תורה, בקדושת כתובים) [כתורה כקדושת תורה ככתוב בה כקדושת כתוביה לפי הש"מ]. ולפי זה לא שנא נודר בתורה, ולא שנא נודר בשאר ספרי הקדש, דדעתיה אהזכרות שבהם, ואי נמי על שאר דברי קדושה הכתובים בה, אבל לפי מה שאמרו שם בירושלמי בכתוב בה בקרבנות הכתובים בה, משמע דדוקא בנודר בתורה ממש שכתוב בה קרבן, אבל נודר בשאר ספרי הקדש, שאין כתוב בהם קרבן ודברים הנדרין ונדבין לא.

אמר רב נחמן לא קשיא הא דמחתא לה אארעא הא דנקיט לה בידיה, מחתא אארעא דעתיה אגוילי. כלומר רישא דקתני בה לא אמר כלום ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, במחתא אארעא, ואפילו הכי אי אמר אמה שכתוב בה דבריו קיימין דדעתיה אהזכרות שבה, וסיפא דקתני בה ובמה שכתוב בה בדנקיט לה בידיה. והכי קאמר בין אמר בה בין אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין, אי נמי הכי קאמר פעמים שאפילו אמר בה הרי הוא כאילו אמר במה שכתב בה ודבריו קיימין. ויש מי שפירש בהיפך, דרישא בדנקיט לה בידיה, וסיפא בדמחתא אארעא, ורישא קמ"ל דבה אפילו נקיט לה בידיה דעתיה אגוילי לעולם, אבל אמר במה שכתוב בה ונקיט לה בידיה דעתיה אהזכרות שבה אבל מנחא אארעא אפילו במה שכתב בה לא אמר כלום, דדעתיה אגוילי דהכי קאמר במה שכתוב בה התורה דהיינו הגוילין, וכשאוחז אותה בידו ואמר במה שכתוב בה משמע, במה שכתוב במה שתפוס בידו, אבל אמר בה ובמה שכתוב בה, אע"ג דמנחא אארעא דעתיה אהזכרות שבה, דהשתא ליכא לספוקי במידי, דהא בה דהיינו הגוילין, ובמה שכתוב בה דהיינו ההזכרות קאמר.

ואי בעית אימא כולה דמנחא אארעא והא קא משמע לן דאע"ג דמנחא אארעא במה שכתוב בה מהני ואי בעית אימא כולה מציעתא נמי דנקיט לה בידיה והא קמשמע לן כיון דנקיט לה בידיה אף על גב דלא אמר אלא בה כמה דאמר במה שכתוב בה דמי. כך היא גירסת הספרים שלנו, וזאת הגירסא מסכמת לפירוש האחרון שכתבנו, והכי פירושו אי בעית אימא לאו כדקאמינא דבמנחא אארעא אע"ג דאמר במה שכתוב בה דעתיה אגוילי, אבל כל היכא דאמר במה שכתוב בה, אע"ג דמנח אארעא בהזכרות הכתובים בתורה משמע, ואין צריך לומר אם אמר בה ובמה שכתוב בה תרווייהו, אבל בה לחודיה פשיטא ליה דלא אמר כלום, וזו אין צריך לומר זו קתני, אבל בה לעולם לא אמר כלום דדעתיה אגוילי.

ואי בעית אימא כולה מציעתא. כלומר במה שכתוב בה, ובה ומה שכתוב בה נמי דהיינו מציעתא ומה שלמטה ממנה, ולאפוקי בה דרישא, כולהו בדנקיט לה בידיה, והלכך אשמעינן במה שכתוב בה, דאע"ג דלא אמר בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, ובסיפא אשמעינן דאפילו בה לחוד דבריו קיימין, כאילו אמר במה שכתוב בה, דכל דנקיט לה בידיה דעתיה אהזכרות, אבל היכא דאיכא תרתי לקילותא, דלא אמר במה שכתוב בה, ומנחא אארעא לא אמר כלום, ומדלא נקט היתרא אלא בדאמר בה ובמנחא אארעא, שמע מינה דהיכא דאמר במה שכתוב בה, אע"ג דמנחא אארעא דבריו קיימין.
והלכך לפום האי לישנא קיימא לן לפום פסק הלכה, היכא דנשבע בתורה דאמר בה ומנחא אארעא לא אמר כלום, בה ובמה שכתוב בה אפילו במה שכתוב בה לחוד דבריו קיימין, דכל שאמר במה שכתוב בה דעתיה אהזכרות שבה, ונמצאת גירסא זו עולה לפסק הלכה עם הפירוש הראשון שכתבנו.

קונם שאני ישן שאני מדבר. בכולהו גרסינן שאני, ולא גרסינן שאיני, דשאיני אינו לשון נדר אלא לשון שבועה, דאסר נפשיה אחפצא. וכן כתב ר"ת ז"ל דקונם שאני אוכל גרסינן, ולא שאיני אוכל. וראיתי למקצת רבותנו הצרפתים ז"ל שהקשה עליו, מדתניא הרי עלי שלא אוכל כיום שמת בו אביו, ולפיכך אמרו שכל זמן שהוא מזכיר החפץ שהוא אוסר עצמו בו, כאילו אסר החפץ אנפשיה. ואינו נכון כלל, דכיון דבנדרים בעינן דאסר חפצא אנפשיה, מה לי אם הזכיר החפץ, או שאסר עצמו מלעשות דבר או לדבר דבר. והנכון כמו שכתב ר"ת ז"ל, ומה שהקשה עליו מדתניא הרי עלי שלא לאכול בשר, אינה קושיא, דלאו דוקא נקט תנא ההוא לישנא, ולעולם באומר הרי עלי אכילת בשר קאמר, אי נמי שלא פירש כלל אכילת בשר, אלא שאמר סתם הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבי, והוא כבר נדור מאכילת בשר ושתיית יין באותו היום, אלא דברייתא פריש ממאי קא נדר, ופירושה בעלמא קאמר, ולא לישנא דוקא, ובירושלמי (פ"א ה"א) נמי הכי מייתי לה, איזהו איסר האמור בתורה, הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבי, וזהו האמת ונכון, וכבר כתבתי יותר מזה בריש מכלתין בס"ד.

תניא הרי עלי כבכור רבי יעקב אוסר ור"י מתיר. ופרישנא טעמא דר' יוסי חשיב ליה תולה בדבר האסור כיון דבכור קדושתו מרחם ורבי יעקב חשיב ליה דבר הנדור כיון דמצוה להקדישו כדכתיב הזכר תקדיש והלכתא כרבי יוסי ותו לא מידי:

הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר. כלומר צריך התרה ע"י פתח כשאר נדרים ורמינהי הרי את עלי כבשר חזיר וכו' לא אמר כלום פירוש אלמא אינו צריך התרה כלל ופרקינן אמר אביי לא אמר כלום מדאורייתא ומתני' דקתני שצריך שאלה היינו מדרבנן כדי שלא יקל את ראשו רבא אמר לעולם לא אמר כלום דקתני מתניתא לא אמר כלום אפילו מדרבנן הוא ומתניתא בת"ח ומתני' דבעי שאלה מדרבנן בעם הארץ דאי שרית ליה השתא בלא שאלה ירגיל עצמו בדבר עד שיתלה נדרו בדבר הנדור דהוי נדרו נדרא וסבור לא בעי שאלה כי האי ונמצאת אשתו אסורה עליו ובת"ח דליכא למיחש דטעי לא גזרי רבנן ואשכחן בעלמא דאפליג רבנן בין ת"ח לע"ה בנדרים:

והתניא הנודר בתורה לא אמר כלום. פירשו רבותינו ז"ל דנודר לאו דוקא דהא לא שייך בתורה לא נדרי הקדש ולא נדרי איסר אלא פירושו הנשבע דאשכחן תלמודא דמדכר נדר במקום שבועה כדתנן כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה והכי פירושה הנשבע בתורה כלומר שלא היתה מונחת בידו כדפירש לקמן ולא הזכיר לא שבועה ולא שם ולא כינוי אלא שאמר כן בתורה שאוכל ושלא אוכל לא אמר כלום דדעתו אגוילי:

וא"ר יוחנן וצריך שאלה לחכם. פי' מדרבנן ואמר (א) רבינו נראה דדוקא בעם הארץ אבל בת"ח אינו צריך דאיהו לא טעי בין אומר בתורה לאומר מה שכתוב בתורה ואסיקנא לקמן דאי מנחא בידיה אפילו אמר בתורה הויא שבועה דדעתיה אאזכרות שבה וכ"ש היכא דאמר במה שכתוב בה דאע"ג דלא נקיט לה כלל הויא שבועה שהרי כתובים בה כמה אזכרות ושבועה גמורה היא ללקות עליה כאילו הזכיר השם אבל היכא דלא נקיט לה ולא אמר אלא בה בהא מדינא לא אמר כלום אלא דרבנן אצריכו התרה בעם הארץ משום דלא ידע בין אמרו בה למה שכתוב בה ואי שרית ליה בלא התרה כשאומר בה אתי למנהג (ב) התרה היכא דאמר במה שכתוב בה והביא רבינו ז"ל בהלכות ירושלמי כתורה ה"ז מותר ככתוב שבה ה"ז אסור. כתורה ה"ז מותר כקדושת תורה ככתוב שבה הרי זה אסור כקרבנות הכתובים בה ע"כ ולפום האי לישנא דגרסינן ליה בכ"ף הדמיון ע"כ בנדרי איסור מיירי וה"פ האומר ככר זה אסור כתורה לא אמר כלום דדעתיה למימר כקדושת תורה ונמצא שלא תלה נדרו בדבר הנדור אלא בדבר קדושה מאיליו אבל אם אמר ככתוב בה ה"ז אסור שהרי כתובים בה קרבנות ותולין להחמיר דכקרבנות הכתובים בה קאמר והוי כאומר ככר זה אסור עלי כקרבן ויש לדחוק ולפרש סוגיא דגמרא דילן נמי בכי האי גוונא בנדר ממש כפשטיה והנודר בתורה היינו שתלה נדרו בתורה וכי נקיט לה בידיה אי נמי דאמר במה שכתוב בה דעתיה על האזכרות כלומר על כל הנכתב ונזכר שם ויש קרבנות בכלל אבל כי לא נקיט לה בידיה ואמר בה כלומר שאמר ככר זה אסור עלי בתורה דעתיה אגוילי ולא אמר כלום אלא דבעם הארץ צריך שאלה ומסתברא דדינא איתיה בתרוייהו פירוש בין בנדר בין בשבועה מיהו לא מיחייב אלא משום ידות בשנתכוון לכך אבל היכא דאמר בה ולא נתכוון אלא לגוילי אע"ג דנקיט לה בידיה לא אמר כלום בת"ח והרמב"ם ז"ל פירשה גם כן לענין נדרים:

כתב רבינו ז"ל חזינן לחד מרבוותא דכתב באומר הרי פירות האלו עלי כבשר חזיר וכו' וכבר פרישנא הכי במתני' ובאומר הרי את עלי כאימא על דעת רבים וכל פתח שאין לו היתרא צריך עיון אם מתירין אותו כדי שלא יצטרך לגרש את אשתו ונראה לי דמתירין לו ע"י פתח אחר שמייסרין אותו שלא יקל בכך:

מתני' קונם שני מדבר שני ישן שני מהלך. פי' האומר קונם מה שאני מדבר עמך מה שאני ישן מה שאני מהלך הרי זה בבל יחל דברו ואע"ג דהלוך ודבור ושינה דבר שאין בו ממש פרישנא בגמ' דה"ק הרי זה בבל יחל דברו (ג) מדרבא דאתי לאיחלופי בשאני אוכל דהוי נדר גמור ומסתברא דדוקא באומר שאני ישן ושאני מהלך אבל באומר שאיני ישן דאפילו הוי שינה דבר שיש בו ממש כיון שאמר איני ישן הדר (ד) דבר שאין בו ממש ודכוותה באומר איני אוכל איני טועם לא מיחייב אלא משום ידות וכדפרישנא בפרקא קמא הכא בשינה והילוך כולי האי לא מסקינן לה ומותר אפילו מדרבנן דיקא נמי דקתני שאני ישן שאני מהלך ולא קתני שאיני שמע מינה וכן גירסת רבינו ז"ל ועיקר אע"פ שמצינו במקצת נוסחאות שאיני והא דגרסינן בפרק אע"פ [דף נט.] קונם שאיני עושה לפיך כבר כתב שם ר"ש ז"ל דה"ג קונם שאני עושה לפיך:

האומר לאשה קונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל דברו. ובגמרא מפרש לה לקמן:

גמ' איתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר. פירוש דהשתא נדריה נדר גמור מדאורייתא דהא עין דבר שיש בו ממש הוא וכדאיתא בפ"ק [דף יג:]:

אמר רב יהודה אל יישן היום שמא יישן למחר. פי' וכי יישן למחר הוי איסור היום למפרע מחמת קונמו הילכך חוששין שמא לא יזהר למחר בתנאי ואשתכח למפרע דישן היום באיסור ואע"ג דתנאיה בשינה דלמחר קום עשה הוא ולא חיישינן בעלמא בקדושין וגיטין לבטול תנאי בידים שהאומר הרי גיטך על מנת שלא תשתה יין או על מנת שלא תנשא לפלוני תנשאי לאלתר ואין חוששין שמא תעקור התנאי להנשא לאותו פלוני או לשתות יין קא סבר רב יהודה דשינה דבר שאין בידו הוא וממילא אתי וחיישינן שמא תאנסנו שינה. ור"נ אמר יישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר דקסבר דמזהר זהיר בתנאיה (ה) למדיר ולאונס שינה לא חיישינן דאפשר דמזריז נפשיה וכדאיתא בפ' המגרש וכדפרישנא התם:

ומודה רב יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום. פי' דהיום תלוי בתנאו ולמחר אסור בקונם דיישן הוא היום ואין חוששין שמא יישן למחר דכי אמרינן דלא זהיר למחר היינו בההיא קמייתא דלא אסיר למחר אלא מחמת תנאי ובתנאי לא זהיר בכי האי גוונא דלאו בידיה לגמרי ולא חמיר ליה אבל בהא דשינה דלמחר איסור קונם אם יישן היום כי יישן היום. מזהר זהיר למחר באיסוריה שלא יישן ותנאין בגיטין להא (ו) רמז כדכתיבנא התם ולא כתב רבינו ז"ל פסק הלכה בזה משום דפשיטא ליה מילתא דהלכה כרב יהודה חדא דר"נ ורב יהודה הלכה כרב יהודה ועוד דסוגיין כוותיה וכן כתבו הגאונים ז"ל:

הנודר בתורה. האי נודר לאו דווקא אלא נשבע ותני לשבועה בלשון נדר כדתנן לעיל בפ"ק (דף י.) נדר במוהי:

לא קשיא הא דמחתא אארעא כו'. רישא במה שכתוב בה דבריו קיימין בדנקט ליה בידיה כיון דנקיט ליה בידיה ואמר במה שכתוב בתורה דעתו אהזכרות שבה ואפי' הכי אי אמר בה דעתיה אגוילי סיפא בדמנחא אארעא הלכך אפי' אמר במה שכתוב בה דעתיה אגוילי וה"ק במה שכתוב בה התורה והיינו הקלפים אבל כי אמר בה ובמה שכתוב בה בה קאי אגוילי ואם כן במה שכתוב בה היינו ע"כ על האזכרות שבה:

ה"ג ואיבעית אימא רישא דמחתא אארעא והא קמ"ל דאע"ג דמחתא אארעא ואמר במה שכתוב בה מהני סיפא דנקיט ליה בידיה אע"ג דלא אמר אלא בה כמ"ד במה שכתוב בה והאי דקתני בה ובמה שכתוב בה ה"פ אמר בה או במה שכתוב בה א"נ אמר בה כאילו אמר במה שכתוב בה:

מתני' קונם שאני ישן. בגמרא מפרש לה:

קונם שאני משמשך. בגמ' מפרש לה:

שבועה שאיני ישן. גרסינן דשבועה חלה על האדם:

גמ' קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר. אסר עצמו בשינה היום בתנאי אם אישן למחר חיישינן שמא ישן למחר כיון דשינת מחר אינה כ"א תנאי לא מזדהר ובודאי יישן:

נודר בתורה נתבלבלו בו המפרשים בדינו ואף הגירסאות מתחלפות בהרבה ספרים וגירסא שלנו ושמצאנוה בספרים מדויקים כך היא הנודר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין והקשה קתני מציעתא במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה צריכא למימר אמר רב נחמן הא דמחתא בארעא הא דנקיט לה בידיה מחתא אארעא דעתא אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה אהזכרות שבה ורישא הא קמ"ל אע"ג דמחתא אארעא במה שכתוב מיהא מהני וסיפא הא קמ"ל דכי נקיט לה בידיה אע"ג דלא אמר אלא בה כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי זו היא הגירסא המיושרת ופירושה בלשון קצרה הנודר בתורה סתם ר"ל שאינו אוחז בה אלא שמונחת לפניו באי זה מקום והוא הדין בשאינה שם כלל לא אמר כלום דדעתיה אגוילי שאדם רגיל לקרות הקובץ שהתורה כתובה בתוכו תורה או חמש אבל אם היתה מונחת לפניו ונדר במה שכתוב בה דבריו קיימין ואף בשאינה לשם אם נודר במה שכתוב בתורה או בה ובמה שבתוכה דבריו קיימין וקס"ד נמי בדמחתא אארעא או שאמר סתם בתורה ובמה שבתוכה והוא ששאל במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שבתוכה מיבעיא ותירץ לו דסיפא לאו דוקא דלימרינהו לתרויהו ר"ל בה ובמה שבתוכה אלא דלא קאמר אלא בה לחוד והכי קאמר אם אמר בה הרי הוא כמי שאמר במה שכתוב בה ודבריו קיימין וקשיא ארישא ומציעתא ולא קשיא הא דמחתא אארעא כלומר רישא דקאמר בתורה לא אמר כלום ומציעתא דהיא רישא דסיפא דקאמר במה שבתוכה דבריו קיימין הא בה לא אמר כלום פירושן בדמחתא אארעא וסיפא דקאמר דכי אמר בה הרי הוא כמי שאמר במה שכתוב בתוכה ודבריו קיימין בה בדנקיט לה בידיה ורישא ר"ל מציעתא דהיא רישא דסיפא הא קא משמע לן דאע"ג דמחתא אארעא הואיל ואמר במה שכתוב בה מהני וסיפא דקאמר דאפילו בדקאמר בה מהני כאילו אמר במה שבתוכה ופירשנוה בדנקיט לה בידיה בא ללמד שכל שהוא אוחזה בידו אפילו אמר בה לחודיה מהני ואין בה היתר אלא שיאמר בה או בתורה ושלא יהא החפץ בידו:

וברייתא זו יש מפרשים אותה בשבועה ואף בתוספתא שבועות שנויה כן נשבע אני בתורה חייב ולפי מה שכתבנו אתה מפרשה בתופסה בידו הא בשאינו תופסה לא כלום הוא עד שיאמר במה שכתוב בה או במה שבתוכה ואע"פ שבבריתא שנויה בלשון נדר כבר ביארנוה בפרק ראשון שפעמים מזכירין בתלמוד שבועה במלת נדר כמו שאמרו כנדרי רשעים הימנו שהיא שבועה ולשיטה זו לא תורה דוקא אלא אף כל ספרי הקדש בכלל ואף סדרי מחזורים הואיל ויש בהם מקראות שיש בהן אזכרות ואף הגאונים כתבו מטעם זה שהנשבע על המחזורים הואיל ויש שם אזכרות שבועה גמורה היא וגדולי המחברים כשהזכירו דבר זה לענין שבועה פירשוה דוקא בתורה אבל בכתבי הקדש לא אלא שגדולי המגיהים מתמיהין עליהם שאם יש לתורה מעלה לענין בני העיר שמכרו ספר תורה ולענין הנחה על גבי ספרים מכל מקום לענין קדשה להצילו בשבת מן הדליקה ולענין גניזה וטומאת ידים שוין הן והנשבע בהן כנשבע בנותנן וכן עיקר וכן יראה לי שאם צירף במילת התורה דברים המראין שלא על הגוילין הוא מתכוין כגון שאמר בתורה הקדושה או בתורת השם או בתורה שנתנה בסיני וכיוצא באלו הרי היא שבועה שדברים אלו אין אדם מכוין בהם לגוילין הא בנדר כגון מתפיס ככרו בתורה או במה שכתוב בה לא הוזכרה כאן ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו ככרי כתורה מותר ככתוב בה אסור ופירשו שם טעם הדברים שאם אמר כתורה פירושה כקדושת התורה כלומר ואין זה דבר המקדש בידי אדם עד שיהא בכלל דבר הנדור אבל ככתוב בה פירושו בקרבנות הכתובים בה שהם באים על ידי נדר ולדעת זה דוקא תורה ויש מפרשים אותה אף בשאר כתבי הקדש וממה שאמר ר' יוסה שם ככתוב בה כקדושת כותביה שכל הכתוב בה הוא כדבר הנדור שהרי על ידי הכתיבה והכונה הן קדושות ולדעת זה אפשר לפרש כתורה כגוילים שכתובה בהן ואם כן זהו ענין סוגיא זו ונפרש עוד סוגיא זו בנודר בתורה ממש ר"ל שמתפיס בה את הככר וכן פירשוה גדולי המפרשים ונראה לי כדבריהם שדבר למד מענינו והרי לא היינו עסוקים בנשבע אלא במתפיס ואע"פ שבתלמוד המערב לא חלקו בה בין נקיט לה בידיה למחתא אארעא לא שנו שם אלא בשאין התורה לשם ומכל מקום מודים הם דבדנקיט לה בידיה אף באומר בתורה או בה נדר הוא ונמצא דין זה בין בשבועה בין בנדר ואף גדולי המחברים הזכירוהו בשניהם ולמדת לפי דרכך שהנשבע או הנודר בהתפסה בנקיטת חפץ צריך שיזכיר בחפץ זה או בתורה או בה אבל אם נשבע סתם אע"פ שהחפץ בידו אינו כשבועת התורה:

זהו ביאור שמועה זו וגירסא שלנו בה והם דברים מתישבים וכמה מפרשים ראיתי שמתבלבלים בה ובמה שכתוב בתוכה משנוי הנסחאות והגירסאות ללא שום צורך:

ולענין הגוילין מיהא יש שואלין ואף בשבועתו על הגוילין יהא אסור שאף הגוילין קדושים הם מחמת כונה הכתיבה ואע"פ ששאלו במסכת שבת בגליונין אם מצילין אותן מן הדליקה ולא הובררה ואף אנו הכרענו שם שלא להציל מכל מקום הואיל והוצרכה לשאול נראה שקצת קדשה יש בהן וראוי להחמיר בה לענין נדר ותירצו בה שדעתו על הגוילין שהכתיבה עליהן שאינן קדושין אלא מחמת הכתיבה עד שאם נמחקה הכתיבה פרחה קדושתם כמו שהתבאר שם ושמא תאמר ומאי שנא הזכרות שבו אף שאר הכתובים כן שהרי אף ספר תורה שנמחק ונשתיירו בו אותיות כפרשה קטנה של ויהי בנסוע הארון מצילין אותה ואם כן כל הכתוב בה כדבר הנדור שעל ידי הכתיבה לשם קדשה הם קדושין באמת כך כתבוה רבים ואף לשון תלמוד המערב מעיד כן כמו שביארנו ולא הוזכרו אזכרות וקרבנות אלא להזכיר דבר הקדוש יותר וכל ספרי הקדש בכלל כמו שביארנו אלא שגדולי המחברים פירשוה בנדר גמור ועם זה פירשוה דוקא בתורה לבד ושמא דעתם שאע"פ שמצוה להצילם אין זה כדבר הקדוש הואיל ואין צורך כונה בכתיבתם אלא לאזכרות שבו ולענין איסור סופרים מיהא באומר בה או בתורה ומחתא אארעא או שאינה לשם לעם הארץ מיהא צריכה שאלה לחכם שיתיר לו והוא שאמרו למעלה הנודר בתורה לא אמר כלום אמר ר' יוחנן וצריך שאלה אמר רב נחמן ובעם הארץ אבל תלמיד חכם אין צריך לה ואף לדעת המפרשים בתורה לבד אף בשאר כתבי הקדש עם הארץ צריך שאלה וכן כתבוה גדולי המחברים:

המשנה השנית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר קונם שאיני ישן שאיני מהלך שאיני מדבר האומר לאשה קונם שאיני משמשך הרי זה בל יחל דברו שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור אמר הר"ם קונם שאיני ישן וכו' הרי זה בלא יחל דברו ולא יאמר הרי זה אסור לפי שקונם מכנויי נדרים ואלו הדברים אין בהם ממש ולא יחייבהו בזה דבר מדאוריתא אבל מדרבנן אסור ולזה אמר הרי זה בלא יחל ירצה בזה ואם היה בלתי מחייב אמה שהאנשים יחשבו נדרים הנה הוא אסור מצד לא יחל דברו לפי מה שבא בו הביאור אולם באמרו שבועה שאיני ישן וכו' הנה כבר אמר בזה אסור כמו שהעקר אצלנו שבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש ודע שמי שנשבע שלא יישן שלשה ימים רצופין לילה ויום ילקה ויישן לפי שהוא נשבע על הנמנע ואנחנו עתידין לבאר עקרי שבועות בשבועות אולם בזה הנה התבאר אי זו שבועות ונדרים מחוייבים ואי זו בלתי מחויב:

אמר המאירי קונם שאני ישן וכו' יש גורסין שאיני ישן וכבר ביארנו שאין זו גירסא נכונה שהרי כל שאומר שאעשה או שלא אעשה לשון שבועה הוא שהרי הוא לשון איסור עצמו על החפץ ואין שבועה בקנם אלא שאני ישן כלומר מה שאני רוצה לישן קנם עלי והענין כאלו אמר קנם שינה עלי וכן קנם שאני מדבר קנם שאני מהלך הרי זה בבל יחל ופירשה רבינא בגמרא בבל יחל דרבנן שאע"פ שאין חלין על דבר שאין בו ממש דוקא לאיסור תורה אבל לאיסור סופרים מיהא חייל ובל יחל האמור כאן מדברי סופרים כעין מה שאמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן משום בל יחל דברו ויש פוסקים שאף איסור סופרים אין כאן ולא אמרה רבינא בגמרא אלא לדעת רב יהודה ואין הלכה כמותו ואין דבריהם נראין לי חדא דהא אנן כרב יהודה פסקינן כמו שנבאר בגמרא ועוד שאף לדעת הפוסקים כרב נחמן אי לאו דקים ליה לרבינא דהכי הוא ר"ל שהנדרים התלויין בדבר שאין בו ממש יש בהן איסור סופרים לא הוה מתרץ לה הכי ולפיכך הדבר ברור שיש בהן איסור וכן כתבנוה בשבועות ורוב פוסקים פסקוה כן ומכל מקום משנתנו איפשר לפרשה לאיסור תורה וכגון שאמר קנם עיני בשינה ופי לדבור ורגלי להלוך אלא שבעיני בשינה מיהא דוקא קצב בה זמן תוך שלשה ימים שאיפשר לו שלא בשינה אבל אם לא קצב בה זמן לא כמו שנבאר בגמרא:

ואחר כך הזכיר דין האומר לאשתו קנם שאני משמשיך ואמר שהוא בבל יחל וזו ודאי פירושה בל יחל של תורה שהרי תשמיש מדברים שיש בהן ממש הוא ועוד שאלו לא היה הנדר נדר מן התורה היה מותר בו מדברי סופרים אלא בבל יחל של תורה קאמר והוא ששאלו בגמרא והא משעבד לה והיאך הנדר מפקיע את השעבוד והרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ואע"פ שקנמות מפקיעין מידי שעבוד הרי אמרו אלומי אלמוה לשעבודא דבעל והוא הדין בודאי דאלומי אלמוה לשעבודא דאתתא ואי משום דנדר חל על דבר מצוה מכל מקום שעבוד מיהא אין הנדר מפקיעו ופירשנו בהנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי היא עליו כאיסור תורה ומפני שהנאת תשמיש היא כעין דבר שאין בו ממש צירפה עם אלו ומכל מקום דבר שיש בו ממש הוא שהנאה על ידי המעשה היא ובשעת המעשה ויש מפרשים שאף זו דבר שאין בו ממש הוא שהרי אין להנאה ממש ומשנתנו בבל יחל דרבנן ושאלה הגמרא כך היא והא משעבד לה והיאך סופרים מפקיעין שיעבוד ופירשוה באומר הנאת תשמישך עלי שאע"פ שאין בו ממש אסור מדברי סופרים הואיל ובקנם גופך עלי לתשמיש או קנם תשמישך עלי אסור מן התורה ומכל מקום עיקר הדברים כדעת ראשון שבכל התלמוד נאמר הנאת תשמישך עלי לאיסור תורה ושמא תאמר והרי הנאת תשמיש דבר שלא בא לעולם הוא לא אמרו שלא לאסור דבר שלא בא לעולם אלא על חבירו אבל על עצמו אוסר:

שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור ר"ל מן התורה שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש ובכאן אתה גורס שאיני שהוא לשון איסור עצמו על החפץ:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו בקנם שאני ישן ושאני מדבר שדבר שאין בו ממש הוא ואין נדר חל עליו אבל קנם עיני בשינה כל שנתן קיצבא לדבר תוך שלשה נדר גמור וקנם אני בשינה יראה שאף הוא כקנם עיני בשינה שהוא דבר שיש בו ממש וזהו שנאמר בסוגיא זו קנם אני בשינה במקום קנם עיני בשינה אמר קנם עיני בשינה למחר אם אישן היום שנמצא שינת היום תנאי לאסור יום מחרתו מותר לישן היום ואין חוששין הואיל ושינת היום אוסרתו למחר שמא יפשע למחר ויישן שהרי אם יישן היום מחרתו יום איסור הוא ונזהר בו אבל אם אמר קנם עיני בשינה אם אישן למחר שנמצא שינת היום איסור אם יישן למחר שהוא יום התנאי נחלקו בה רב יהודה ורב נחמן שלדעת רב יהודה אל יישן היום שמא יישן למחר ויעבור למפרע על שינת היום בבל יחל שמאחר שאין מחרתו יום איסור אלא יום תנאי אינו נזהר בו ולדעת רב נחמן יישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר שמאחר ששינת מחר עושה את של היום למפרע איסור נזהר הוא בו אע"פ שהוא יום תנאי ולא יום איסור:

ולענין פסק גדולי המחברים פסקו כרב יהודה ואל יישן היום ואע"ג דכלהו שמעתתא קשיין ליה הא שנינהו לטעמיה שפיר כמו שנבאר וגדולי הדורות פוסקין כרב נחמן דאפילו בתנאה מיזדהר ויראה לי טעם דבריהם מפני שכל השמועות סותרות את דבריו של רב יהודה והוא צריך לתרצם ואשינויי לא סמכינן ואע"פ שבפרק קורדיקוס ע"ד א' אמרו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ולאחר לא תנשא עד שתתן אלמא חוששין שמא תעבור על תנאה אלמא בתנאה מיהא לא מיזדהר אינו דומה תנאי שאין מתקיים אלא על ידי מעשה כגון נתינת מאתים זוז הנזכרת שם לתנאי שהוא מתקיים מאליו בלא מעשה שבנתינת המאתים זוז שמא לא תקיים התנאי או שמא תמות ונמצא שאין הגט גט אבל שינה אין חוששין עליו שמא יעבר עליו בכונה ואם ימות ולא יישן הרי נתקיים התנאי והילכך אין חוששין שלא ליזהר אף מתנאו:

אמר רב נחמן הא דמחתא על ארעא הא דנקיט ליה בידי'. פי' האי דתניא במה שכתוב בה דבריו דנ יט לה ביד' ואפ"ה אי אמר בתורה לא אמר כלום דבתורה משמע בגוף המצות אבל אי אמר במה שכתוב בה הו"ל נשבע באזכרות הכתובין בה והאי דתניא בה ובמה שכתובה דמחתא על ארעא דאע"ג דאמר במה שכתוב בה אמרי' דעתי' אגוילי שהתורה כתובה בהן וצריך למימר בה ובמה שכתוב בתוכה דליהוי משמע בה בגוף התורה ובמה שכתוב בה באזכרות שבת: איבעית אימא הא והא דמחתא על ארעא והא קמ"ל אע"ג דמחתא על ארעא ואמר במה שכתוב בה מהני כאלו אמר בה ובמה שכתוב בתוכה פי' כולא ברייתא מיירי במחתא על ארעא דאי היכא דנקיט לה בידי' ואמר בתורה דבריו קיימין אלא בדמחתא אארעא קמיירי וסתם קאמר בנשבע בתורה לא אמר כלום אבל אם אמר בה שכתוב בה כאילו אמר בה ובמה שבתוכה דמי ולא מספקינן למימר דילמא דעתי' אגוילי ול"ג אלא חד דביו קיימין: ואיבעית אימא כולה דנקיט לה בידי' וה"ק אע"ג דלא אמר אלא בה כמאן דאמר במ"ש בה ודבריו קיימין. פי' מציעתא קאמר אם אמר בהמ שכתוב בה דבריו קיימין וסיפא הוסיף התנא ואמר ואם אמר נמי בה בלחוד כמ"ד במ"ש בה דמי ודבריו קיימין כיון דנקיט לי' בידי: נ"א סיפא דקתני בה ובמ"ש דנקיט לה בידי' קתני וה"ק אי נקיט לה בידי' ואמר בה כאלו אמר מה שבתוכה ורישא דאמרית לך הנשבע בתורה לא אמר כלום על שיאמר מה שבתוכה כגון דמחתא אארעא כללא דנקיט מכל הני לישני דאין שבועות אלא באזכרות שבתורה אבל אם נשבע בתורה ולבו על גוף התורה דהיינו על המצות שבה אין זו שבועה דדמיא כמו בחיי קרבן שאין נשבעין בגוף המצות או בקודשת שבת וימים טובים כ"א בהזכרת השם:

[ואלא] פיסקא קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך האומר לאשתו קונם שאני משמשך הרי זה בכלל יחל דברו. פי' כי היכי דאמרי' בהכי תלת שאין בה ממש ואל קיימי אלא בבל יחל דברו דרבנן הם הנ קונם שאני משמשיך דבר שאין בו ממש הוא שהתשמיש אין בו ממש ולא אסור אל מדרבנן ומש"ה ערבה ותני בה לה עם הנך ולא הוי נדר גמור עד דאמר קונם גופך עלי בתשמיש דומיא דקונם עיני בשניה: ונל שאלו אמר נודרני שאל אדבר לך או שלא אישן הרי זה אסו רמשום דהוי ידות נדרים וכדאמרי' בריש מסכתין דלמא מודרני ממך דלא מישתעינא דהדך משמע דאלמא אי פרש הכי אסור לאישתעויי בהדי' משום דהוי ידות נדרים דאסר נפשי' מן חפצא ולא אמרי' דלא הוי נדרא אלא כדאמר בלשון קונס דקאסר חפצא עילויי:

וז"ל הרנב"י ז"ל. גופה הנודר בתורה לא אמר כלום. יש מפרשים שמועה זו דבשבועה קא מיירי ולא תקשי לך לשון נודר דנקט דהא תנן כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה. והענין לומר שאם אמר בתורה שלא אוכל לא אמר כלום. במה שכתוב בה כלומר שלא אוכל דבריו קיימין כלומר הרי זו שבועה דהוה ליה כאומר בשם הכתוב בה. בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין. ופרכינן השתא במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה צריכא למימר. פירוש דקא סלקא דעתך דקאמר הכי בה ובמה שכתוב בה שלא אוכל ואם כן הא תנא ליה רישא ותו בה למה לי. אמר רב נחמן לא קשיא הא דמחתא אורייתא על ארעא הא דנקיט לה בידיה. מחתא על ארעא פירוש לאו דוקא על ארעא אלא דלא מנחא לה בידיה דעתיה אגוילי. כלומר אין כוונתו כשהוא אומר בתורה שלא אוכל אלא להשבע בקדושת הקלפים והגוילים ואין זו שבועה והיינו רישא. ואפילו הכי אמר במה שכתוב בה הוא שבועה שכוונתו על השמות. נקיט לה בידיה דעתיה אהזכרות שבה כלומר על השמות הכתובים בה והויא שבועה. והיינו סיפא דקתני בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין כלומר בין דאמר בה בין דאמר במה שכתוב בה. רישא קא משמע לן דאף על גב דמחתא על ארעא ולא נקט לה איהו ואמר במה שכתוב בה מהני כלומר דבריו קיימין. סיפא הא קא משמע לן כיון דנקיט לה בידיה אף על גב דלא אמר אלא בה כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי. הכין הוא פירושא דשמעתא לפי שיטה זו. אבל דעת רבינו ז"ל ניכרת מתוך הלכותיו שהוא מפרש הענין בנדר ממש דהוא איסר ממה שסמך לענין הזה דברי הירושלמי הכתוב בהלכות בתורה הרי זה מותר ככתוב שבה הרי זה אסור. בתורה הרי זה מותר כקדושת תורה. ככתוב שבה הרי זה אסור בקרבנות הכתובים בה. ופירוש הירושלמי כך הוא אם אמר ככר זה עלי בתורה לא אמר כלום שספר התורה אף על פי שהוא קדוש מיהו אינו דבר הנדור. אבל בשאמר ככר זה עלי ככתוב שבה הרי זה אסור דהכי קאמר כקרבנות הכתובים בה שהם דבר הנדור. ולפי זה יש לפרש סוגית הגמרא שלנו בדרך זה הנודר בתורה דאמר בשר זה עלי כתורה לא אמר כלום ואוקימנא בדמחתא על ארעא דדעתיה אגוילי כלומר כקדושת הגוילין ואין זה דבר הנדור אלא דבר האסור. במה שכתוב בה כלומר ואם תלה נדרו במה שכתוב בה דאמר ככר זה עלי כמה שכתוב בה דעתיה על האזכרות כלומר הקרבנות הנזכרות. ולשון האזכרות רצונו לומר בכל מה שנזכר בה ובכלל מה שנזכר בה הם הקרבנות. וכי נקט לה בידיה אף על פי שאמר ככר זה עלי כתורה הרי זה אסור דרעתיה לומר שיהא אסור לה כאותן דברים שכתובים בה ובכללן הם הקרבנות. וכן כתב רבינו הרמב"ם ז"ל בספר הפלאה לענין איסר דאמר ככר זה עלי כתורה או במה שכתוב בה. עד כאן.

וזה לשון הפירוש: הנודר בתורה כגון דאמר בתורה לא אוכל לך לא אמר כלום דבתורה לא משמע שום שבועה. במה שכתוב בה דבריו קיימים דמשמע כאילו משתבע באזכרות שכתובים בה. ואם אמר בה ובמה שכתוב בה לא אוכל לך הויין דבריו קיימין דכל שכן דמוסיף על דבריו הוא. מחתא על ארעא במה שכתוב בה לא אוכל ותו לא דעתיה על גוילים על הקלפים דכתובה בה התורה במשמע במה שכתובה בה התורה דהיינו גויל הילכך לא אמר כלום וצריך שיאמר ובה ובמה שכתוב בה דהשתא במה שכתוב בה גוילים ובה משמע אזכרות שבה. אבל נקיט לה בידיה כיון דאמר במה שכתוב בה תו לא צריך והויא שבועה מעלייתא דדעתיה ודאי אאזכרות דאי אגויל הוה ליה למימר במאי דנקיטנא. ואי בעית אימא כולה דמחתא אארעא והא קא משמע לן דאף על גב דמחתא אארעא ואמר במה שכתוב בה אף על גב דלא אמר ובמה שכתוב בה דבריו קיימים ותנא זו ואין צריך לומר זו קתני והכי קאמר במה שכתוב בה דבריו קיימין ואין צריך לומר זו כי אמר בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין. ואי בעית אימא כולה מציעתא. כלומר בארבעה בבי תנינן הכא במתניתין הנודר בתורה לא אמר כלום היינו רישא במה שכתוב בה דבריו קיימין היינו מציעתא בה נמי היינו מציעתא ובמה שכתוב בה דבריו קיימין היינו סיפא ומשום ההוא לא מעכבי להו אהדדי. דהא קא משמע לן מציעתא כולה במה שכתוב בה דבריו קיימין ובה דבריו קיימין דהיכא דנקיט ליה בידיה אף על גב דלא אמר אלא בה כיון דנקיט ליה בידיה ובמה שכתוב בה דמי דמשום הכי תנא ליה בה דלא זו אף זו קתני. דכי נקיט ליה בידיה אין צריך לומר כי אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין אלא אפילו אמר בה לחוד הואיל ונקט לה בידיה דבריו קיימין. ובמה שכתוב בה דבריו קיימין דקתני סיפא מיירי בדמחתא על ארעא והכי קאמר אבל מחתא אארעא אי אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין אבל אמר בה לא אמר כלום. עד כאן.

וזה לשון השיטה: הכי גרסינן אי אמרת רישא דמחתא אארעא והא קא משמע לן וכו'. וסיפא דנקט לה בידיה וכו' והא קא משמע לן וכו'. רישא דקתני ובמה שכתוב בה דבריו קיימין בדמחתא אורייתא אארעא ואפילו הכי כיון דהזכיר שם הכתב חיישינן דלמא דעתיה נמי אאזכרות שבו ומהני ביה נדר להתחייב על ידו. אבל אמר בתורה לא אמר כלום דהתם ודאי דעתיה אגוילי. וסיפא דקתני בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין בדנקיט לה בידיה ואו או קתני והכי קאמר אף על גב דאמינא לך ברישא הנודר בתורה לא אמר כלום זימנין דלא שנא. היכא דאמר במה דבריו קיימין ומשכחת לה בדנקיט לאורייתא בידיה והא קא משמע לן דהיכא דנקיט ליה בידיה אף על גב דלא אמר אלא בה דבריו קיימין והא קא משמע לן וכו' כמאן דאמר במה שכתוב בה דמו דהוי נדר גמור. ולפי מה שכתוב בספרים נראה דהלא רבנן דסדרוה לגמרא דמתניתין סבירא להו דהנודר בתורה לא אמר כלום היינו רישא דברייתא ובמה שכתוב בה דבריו קיימין ובה דהיינו רישא וסיפא קרו לה מציעתא דברייתא וסיפא במה שכתוב בה דבריו קיימין. והכי פירושה ואי בעית אימא רישא דאוקימנא בדנקיט לה בידיה ההיא ר' אמי בדמנחא אארעא עסקינן משום הכי כי נדר בתורה לא אמר כלום. אבל אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין והא קא משמע לן דאף על גב וכו'. ומהשתא לא איצטריכא למתנייה לסיפא והא תניא לגלויי ארישא דמנחתא אארעא עסקינן דמדאיהי במחתא אארעא רישא נמי בדמחתא אארעא. דעל כרחך סיפא בדמחתא אארעא דאי בדנקיט ליה בידיה אפילו לא אמר כלום אלא בה לחודה או במה לחודה הוי נדר. אי נמי זו ואין צריך לומר זו קתני. ואי בעית אימא מציעתא נמי דהיינו בה דהוא רישא וסיפא דמוקמינא לה כדמנח אארעא ההיא בדנקיט לה בידיה והכי קאמר ובמה שכתוב בה. וטעמיה דהיכא דאמר בה הרי הוא כמי שנדר במה שכתוב בה ודבריו קיימין וכגון דנקיט לה בידיה. וכולה חדא מילתא היא ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דתרי מילי נינהו קרי ליה מציעתא. עד כאן.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: הא דמחתא אארעא. כלומר סיפא וכו' ורישא דנקיט לה בידיה הילכך אפילו לא אמר אלא במה שכתוב בה דבריו קיימין וכו'. ואפילו הכי אם נשבע בתורה לבד לא אמר כלום דדעתיה אגוילין שהתורה כתובה בהם. ועוד נראה לי לפרש דאם נקיט לה בידיה אף על גב דלא אמר אלא הריני נשבע בתורה זו שלא אוכל ככר זה מהני ושבועה גמורה היא. והכא משמע דלא אמר כלום מיירי שלא אמר בתורה בפירוש אלא לשון בה כלומר הריני נשבע בה שלא אוכל ככר זה. ואחר כך גרסינן אי בעית אימא רישא דמחתא אארעא והא קא משמע לן וכו' וסיפא דנקיט לה בידיה והא קא משמע לן וכו'. ופירושה רישא דקתני דבמה שכתוב בה דבריו קיימין בדמחתא אארעא ואפילו הכי חיישינן דילמא דעתיה נמי אהזכרות. אבל אמר בתורה לא מהני כלום דדעתיה אגוילי. וסיפא דקתני בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימים בדנקיט לה בידיה והכי קאמר מאחר דנקיט לה בידיה אף על גב דלא אמר אלא בה כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי. כן היא גרסת ספרים מדויקים וכן נראה גירסת הר"ם. ויש נוסחאות אחרות במקצת ספרים דגרסינן ואי בעית אימא הא והא דמחתא על ארעא והא קא משמע לן וכו'. ואחר כך ואי בעית אימא עלה נמי דנקיט לה בידיה וכו' ופירושה הכי רישא דמוקמינן דנקיט לה בידיה הכי נמי בדמנחא אארעא עסקינן וכי נדר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימין והא קא משמע לן דאף על גב דמתתא על ארעא ואמר במה שכתוב בה מהני. ומן הדין לא היה צריך למתני סיפא והדתניא סיפא לגלויי רישא דבמחתא אארעא עסקינן דמדהאי במחתא על ארעא רישא נמי דאי סיפא בדנקיט לה בידיה אפילו לא אמר אלא בה או במה הוי נדר. וזו ואין צריך לומר זו קתני. וסיפא דנקיט לה בידיה והא קא משמע לן כמו שפירשנו לגירסא הראשונה. עד כאן.
כתכ הרא"ם ו"ל אמר רב נחמן הא דבעי תרתי בה ובמה שכתוב בתורה דמחתא אארעא כיון שלא לקחה בידו לא חשיבא עליה ואיכא למימר דדעתיה אקלפים ופירוש דבריו במה שכתוב בתוכה בקלפים שהתורה כתובה בהם. אבל כשריבה דבריו ואמר בה ובמה שכתוב בתוכה אז בודאי אית לן למימר דדעתו אהזכרות שבה. רישא דקתני במה שכתוב בה גרידא דנקיט לה בידיה. והוא הדין אם אמר בה גרידא וחד מינייהו נקט. ורישא דרישא דאמר בהן לא אמר כלום דמחתא אארעא. בפירושים אחרים מצאתי זה ואינו כפירוש השיטה שפירש תחלה אלא כפי גירסא אחרת שמצאתי בספר ישן. ובה דנקט עם מה שכתוב בה לסימנא בעלמא נקטיה להודיע דבה חשיב שפיר שבועה היכא דנקטיה בידיה כמו שאמר במה שכתוב בה. עד כאן.

מתני' קונם שאני ישן שאני מדבר. כולהו דמסכתא גרסינן שאני ופירושו שאיני. פירוש. וז"ל הרא"ם ז"ל: קונם שאני ישן. שאני בכולו גרסינן ולא שאיני דאם כן הוה ליה קרבן לא אוכל לך שמותר. מצאתי. אמנם גבי שבועה גריס שאיני. ואני אומר לפי שפירושו קונם עיני בשינה שייך למתני שאני. קונם עיני כלומר עיני יהיה אסור בקונם לענין שינה שסתימת העין גורמת הנאת השינה. עד כאן.

קונם שאני ישן וכו'. בגמרא מוקמינן לה כגון שהתפיס בדבר שיש בו ממש דאמר קונם עיני בשינה שאסר עינו מלישן קונם פי מלדבר רגלי מלכת. ומוקמינן לה למתניתין נמי בשנדר על ידי תנאי דאמר קונם שאני ישן או שאני מדבר וכו' אם אוכל ככר זה. והיינו דקתני בסיפא הרי זה בלא יחל דברו ולא קתני אסור שהרי מותר הוא לישן ובלבד שלא יאכל את הלחם. והכי קאמר הרי זה צריך ליזהר מלאו דלא יחל דברו שלא ישן היום שמא יאכל את הלחם ונמצא נדרו מחולל למפרע. ואם ישן יזהר שלא יאכל את הלחם. שיטה.

גמ איתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אמר רב יהודה אל ישן היום שמא ישן למחר. פירוש הואיל ואין השינה אסורה עליו למחר דאינה אלא תנאי לשינה דהיום אל ישן היום דאם ישן למחר אשתכח דשינה דאתמול באיסור הוה. ורב נחמן אמר ישן היום ואין חוששין שמא ישן למחר. פירוש דמדעתו לא יפשע ולאונס לא חיישינן דאיפשר דמבריז נפשיה בסילותא ולא נאים כדאיתא בפרק המגרש. הרנב"י ז"ל.

גמרא כולה נמי דנקיט כו':

ברש"י בה ובמה שכתוב בה הס"ד וכל שכן כי אמר בה ובמה שכתוב בה הס"ד שהיא כתובה אי אמר כו' כצ"ל:

ברא"ש על הזכרות שבה הס"ד ואח"כ מ"ה ואיבעית אימא כו' דקתני בה ובמה שכתוב כו' ובודאי ישן הס"ד בבל יחל למפרע הס"ד כצ"ל:

בר"ן אבל סיפא כדנקט לה כו' חפצא חייל נדרא כו' כצ"ל:

גמרא וזו ואצ"ל זו קתני כו'. מהר"ן משמע דל"ג לה:

ד"ה שבועה שאיני ישן. על האדם הס"ד ואחר כך צ"ל ציון גמרא:

גמ' הא בעם הארץ. ע' לקמן דף כ ע"א:

שם ד"ה ואלא דאמר קונם וכו' דנדר שוא לא אשכחן. וכ"כ הר"ן לקמן דף כה ע"א. ועיין תוס' גיטין דף לה ע"א ד"ה ונודרת:

הא דנקיט ליה בידיה. להר"ן מחית אארעא לאו דוקא אלא כל דלא נקיט בידיה ארעא קרי ליה. ולרש"י משמע בהיפך כל דלא נחית אקרקע ממש בבזיון ה"ל כנקיט ליה בידיה. ומלשון רמב"ם משמע לי דאפילו נקיט לי' בידי' מאז הוה כמונח לפניו ולא מיקרי נקיט בידיה אלא כשאוחזו עכשיו לשבע או לנדור בו עיין פ"א הלכה כ"ח נטלה בידו וכו' וכן פי"ב משבועות הלכה ד' ע"ש. ע"ש מה שהשיג הראב"ד על שרמב"ם מחלק בין ס"ת לשארי כתבי קודש. היינו כיון דרמב"ם מפרש אזכרות שבש"ס לאו היינו שמות הקודש אלא הקרבנות או השבועות והנדרים הכתובים בתורה וכאלו אומר הריני נשבע בשבועה שבתורה כדאיתא ס"פ שבועת העדות או הריני נודר בקרבנות ונדרים שכתובים בתורה וכמ"ש רשב"א בשמעתין בשם הירושלמי א"כ ממילא לא שייך זה אלא בס"ת ולא בשארי ספרי קודש:

הנודר בתורה. שאוכל לך לא אמר כלום: אי מחתא ספר תורה אארעא. ואמר במה שכתוב בה: דעתיה אגוילי. דכשנדר לא נדר אלא בגוילין שכתוב בהן התורה דכיון שהיה רואה אותה מונחת על הארץ סבר הואיל ומונחת על הארץ ודאי אין כתוב בה ולא נדר אלא בגוילין ולא אמר כלום אבל אי אמר בה ובמה שכתוב בתוכה אפילו אי מחתא אארעא מוכחא מילתא דודאי שבועה גמורה עשה ודבריו קיימין אע''ג דמחתא אארעא דלהכי אמר בה ובמה שכתוב בה: אבל אי מנקיט ליה בידיה אפילו אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין ובהכי מיירי הא דקתני במה שכתוב בה דבריו קיימין דכיון דמנקיט ליה בידיה בכבוד ורואה ויודע מה שבתוכה כי אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין דשבועה גמורה חשיבא וכ''ש כי אמר בה ובמה שכתוב בה: תרוייהו מיירי בדנקיט לה בידיה ואהכי תנא בה ובמה שכתוב בה דהא קמ''ל דכיון דנקיט לה בידיה . דיודע שהיא כתובה אי אמר בה גרידא כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי ודבריו קיימין: מתני' קונם שאני ישן שאגי מהלך. האומר יאסר עלי כקרבן אם אני ישן או אני מהלך והכי גרסינן גבי נדר בל יחל וגבי שבועה אסור משום דהאי לא יחל דנדר מוקי לה בגמרא דמדרבנן הוא ודשבועה הוי איסור דאורייתא: גמ' קונם עיני בשינה היום אם אני אישן למחר. מה שאני ישן היום יהא עלי בקונם על מנת אם אישן למחר דאם ישן הוא למחר לוקה על מה שישן אתמול: אל ישן היום. דשמא יישן מיד למחר ולא מיקיים תנאיה ונמצא עובר בבל יחל על מה שישן אתמול: ורב נחמן אומר יישן היום ולא חיישי' שמא יישן למחר. דלמחר מיזהיר זהיר שלא יישן כדי שלא ילקה על מה שישן אתמול:

הא דמחתא אארעא. והכי דייקינן סיפא דבעינן תרתי בה ובמה שכתוב בה אבל מה שכתוב בה לחוד אמרי' דעתיה אגוילין וה''ק במה שכתוב בה דהיא הקלף אבל כשאמר בה ובמה שכתוב בה ע''כ מדייתר לשונו שמע מינה דדעתיה אאזכרות שבה ורישא דנקיט ליה בידיה הילכך כשאמר במה שכתוב בה לחוד דעתיה אאזכרות אבל בה לחוד לעולם דעתו אגוילין אע''ג דנקט ליה בידיה איבעית אימא רישא מחתא אארעא והא קמ''ל דמחתא אארעא ואמר במה שכתוב בה לחודיה מהני וה''ג סיפא דנקיט ליה בידיה והא [קמ''ל] אע''ג דלא אמר אלא בה כמ''ד שכתוב בה דמי והא דקתני סיפא בה ובמה שכתוב בה ה''ק סיפא זימנין דבה לחודה מהני כמה שכתוב בה והיינו היכא דנקיט ליה בידיה: איתמר קונם עיני בשינה היום . ושינה הוא שם דבר בלשון הש''ס כמו שינה בלשון פסוק: רב נחמן אמר ישן ואין חוששין שמא ישן למחר. מפרש טעמיה בגיטין (ד' פד) . דאי בעי מבריז נפשיה בסילוא:

ר"ן
הא דמסקינן הכא דבנודר בתורה בעם הארץ צריך שאלה ואילו במתפיס בדבר האסור דייקינן ממתני' דלא צריך שאלה כלל אלא בנדרי אשתו כדאיתא לעיל בסמוך והיינו טעמא משום דבנודר בתורה איכא גווני דמתסר כדאמרינן בסמוך וההיא פלוגתא לעם הארץ לא משמע ליה ואתי לאיחלופי מש''ה אמרינן דאפילו בההוא גוונא דשרי צריך שאלה לעם הארץ: הנודר בתורה. כלומר שנשבע בתורה דקרי ליה תנא לנשבע נודר וכדכתיבנא לעיל ומיירי שהיתה תורה מונחת לפניו ואמר בזו התורה שלא אעשה או שאעשה דבר פלוני לא אמר כלום דדעתיה אגוילין כדאמרינן בסמוך: הא דמחתא אורייתא על ארעא הא דנקיט לה בידיה. רישא דהנודר בתורה לא אמר כלום דנקיט לה בידיה ואפילו הכי לא אמר כלום דמאי בתורה דקאמר בגוילין שהיא כתובה אבל במה שכתוב בה דבריו קיימין דדעתיה אהזכרות שבה והרי הוא נשבע בשם אבל סיפא בדמחתא אורייתא על ארעא עסקינן ולפיכך אילו אמר במה שכתוב בה בלבד לא אמר כלום כיון דמחתא אארעא אמרינן דדעתי' אגוילי דהכי קאמר במה שכתוב בה התורה דהיינו הגוילין אבל כי אמר בה ובמה שכתוב בה מהני דכיון דאמר בה כבר הזכיר הגוילין וכי אמר במה שכתוב בה על כרחך דעתיה אהזכרות שבה: ואי בעית אימא דמחתא על ארעא. כלומר כולה דמחתא על ארעא ואפילו הכי כי קאמר במה שכתוב בה דבריו קיימין וסיפא דקתני בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין לא צריכא לגופה אלא לגלויי ארישא דבדמנחא על ארעא היא דסיפא ודאי כיון דאמר בה ובמה שכתוב בה אפילו מנחא אארעא מהני ומינה דמה שכתוב בה בלחוד נמי אפילו מנחתא אארעא מהני דלא סבירא לן להך אוקמתא לאוקומא ברייתא בתרי גווני: הכי גרסינן ואי בעית אימא סיפא הא קמ''ל דכיון דנקיט לה בידיה אע''ג דלא אמר אלא בה כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי. וה''פ דרישא דקתני הנודר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימין בדמנחא על ארעא ומש''ה כי אמר בה לא מהני עד דקאמר במה שכתוב בה אבל סיפא בדנקיט לה בידיה עסקינן ומש''ה קתני דכיון דנקיט לה בידיה אע''ג דלא אמר אלא בה כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי ואיכא נסחא אחרינא דלא מחוורא ומש''ה לא חיישינן לפרושה אבל הראב''ד ז''ל פירש דכי קתני נודר נודר ממש קאמר שאומר ככר זה עלי בתורה ולא אמר כלום לפי שאין זה מתפיס אלא בגוילין אבל אמר במה שכתוב בה כלומר ככר זה עלי במה שכתוב בה הרי זה אסור כמתפיס בדבר הנדור משום דדעתיה אהזכרות והזכרות שבה נדורים הן שע''י הכתיבה והכנה לשם קדושה הם קדושות והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימים בתורה בקדושת התורה במה שכתוב בה בקרבנות הכתובין בה ונהי דירושלמי אמר קרבנות ובגמרא דילן אמרינן הזכרות מ''מ שיטת הירושלמי מוכחת דבמתפיס בנדר עסיקינן א''נ דכי אמרינן דעתיה אהזכרות שבה על כל מה שנתפס בה קאמר דהיינו קרבנות וכלי שרת והרמב''ם ז''ל הביא דין זה בנשבע ובנודר שסובר הרב ז''ל דשמעתין בנשבע עסקינן מדאמרינן דעתיה אהזכרות שבה ובירושלמי עסקינן במתפיס בנדר ושניהם אמת: מתני' קונם שאני ישן. בכולהו גרסינן שאני בלא יו''ד ובשבועות גרסינן שאיני ביו''ד דמשום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני להו בלשון שאני כלומר מה שאני ומשום דבשבועות אסר נפשיה תני להו בלשון שאיני ביו''ד והאי דתנא בנדרים הרי זה בבל יחל דברו ובשבועות קתני אסור נפרש בגמרא בס''ד: גמ' כי לא זהיר בתנאיה. כיון שאינו עיקר האיסור אלא תנאי ליום ראשון אבל באיסורו כיון שהוא עיקר האיסור אע''פ שאינו אסור מצד עצמו אלא בצרופו של יום ראשון אפילו הכי מזדהר: היכי דמי. כלומר באיזה לשון נדר: אילימא כדקתני. שאני ישן מי הוי נדרא. נראה בעיני דהכי פירושו דאילו מצינן למימר דהכי קתני לא תיקשי מתני' לרב יהודה דמצינן למימר דמתניתין לאו בתנאה ואיסורא עסקינן אלא בנודר שאני ישן לחוד וקמ''ל דאע''ג דליכא הכא חפצא חייל נדרא אבל לא מצינן למימר הכי דהתניא דכי האי גוונא לא חייל: ואלא דאמר קונם עיני בשינה. כלומר וקא משמע לן דנהי דאי אפשר בלא שינה אפילו הכי אי ישן שלא מתוך האונס הרי זה בלא יחל ומי שבקינן ליה עד דעבר איסורא בל יחל. כלומר בכי האי גוונא מי חייל נדרא כלל כיון דאי אפשר לו לקיימו בסופו ונקט לישנא דמי שבקינן ליה משום דבעי לאתויי עלה הא דרבי יוחנן שהיא בשבועה ובשבועה שייך האי לישנא כלומר דלא שבקינן מלהלקותו עד דעבר איסור בל יחל אלא לאלתר מלקין אותו משום שבועת שוא ואף על גב דבנדר לא שייך הכי דנדר שוא לא אשכחן דאסור משום שבועה נקט האי לישנא: