נדרים טו ע"ב

דף טו - ב

ותיובתא דרב יהודה!? ומשנינן: כי קתני "דאי איתהני הרי זה בבל יחל דברו".

כלומר, כך היא כוונת המשנה: כיון שאם תיהנה לפני הפסח, תהא היא בבל יחל דברו למפרע אם תלך לבית אביה, לכן לא תיהנה אף לפני הפסח. ^[1]

מקשה עוד הגמרא קושיא על רב יהודה מהא דתנן באותה משנה:

האומר לאשתו קודם הפסח: שאת נהנית לי [משלי] עד החג שלאחרי הפסח, אם תלכי לבית אביך עד הפסח הקרוב.

אם הלכה לפני הפסח ועברה על תנאו, הרי היא אסורה בהנאתו עד החג, ומותרת לילך אחר הפסח. ^[2]

ודייקינן: אם הלכה לפני הפסח אסורה היא בהנאה עד החג.

אבל אם לא הלכה לפני הפסח לא אסורה היא בהנאתו ואפילו עד הפסח, ואף שאם תלך לפני הפסח, נמצא שכבר אסורה היתה בהנאה משעת הנדר.

הרי מוכח שאין חוששים שמא תעבור על תנאה, וקשיא לרב יהודה!? ^[3]

אמר תירץ רבא: ^[4]

הוא הדין דאפילו לא הלכה לפני הפסח, שאסורה היא בהנאה על כל פנים עד הפסח שמא תלך ותיאסר.

אלא שאם הלכה לפני הפסח וחל הנדר, הרי היא אסורה ליהנות אפילו עד החג ולוקה אם עברה.

אבל אם לא הלכה לפני הפסח, אסורה בעלמא ליהנות עד הפסח מדרבנן, שמא תלך עד הפסח.

מיתיבי לרב יהודה:

"ככר זה עלי היום באכילה, אם אלך למקום פלוני למחר":

אכל היום, הרי זה ב"בל ילך" למחר; הלך, הרי זה ב"בל יחל דברו".

קא סלקא דעתין שכוונת הברייתא "אכל הרי זה בבל ילך", היינו לומר, שהרי זה אוכל היום, ואינו חושש שיהא ב"בל ילך" למחר.

ומשום, שאם תמצי לומר שלא נתכוין התנא לומר אלא שאם אכל הרי הוא בבל ילך, ולעולם אסור הוא לאכול שמא ילך למחר, תיקשי: היות ופירט התנא את כל אופני האיסור, הרי שאם תמצי לומר שגם זה אסור, הרי שהיה לו לתנא לפרש גם את האיסור הזה.

ואם כן קשיא לרב יהודה האוסר לאכול שמא ילך למחר!?

ודחינן: מי קתני "אוכל" דמשמע לכתחילה, והרי "אכל" קתני, דכי אכל הרי זה בבל ילך.

כלומר: אכן רמז לנו התנא גם את האיסור הזה באומרו "אכל" לשון דיעבד, ולהשמיענו שלכתחילה לא יאכל.

מוסיפה הגמרא להקשות מן הסיפא: "הלך למחר, הרי זה בבל יחל דברו".

אבל "מהלך" לא קתני, כלומר: אם תמצי לומר שאסור הוא לאכול היום שמא ילך למחר, אם כן מסתמא אכן לא עבר האדם על האיסור, והיה לו לתנא לומר: "מהלך למחר - שהרי לא אכל היום - ואינו בבל יחל דברו", ואילו לפי לשונו של התנא משמע שמסתמא אכל היום, והרי זה ב"בל יחל דברו" משום שאכל אתמול -

ואם כן קשיא לרב יהודה הסובר: מסתמא לא אכל, שהרי אסור הוא לאכול!? ^[5]

אמר לך רב יהודה:

"הוא הדין דליתני בסיפא "מהלך ואינו בבל יחל דברו", שהרי מסתמא לא אכל אתמול.

אלא איידי דקתני רישא: "אכל הרי זה בבל יחל דברו" דלא מיתני ליה "אוכל", שהרי לדעתי אסור הוא באכילה לכתחילה, לכן תני אף בסיפא "הלך".

כלומר, כיון שברישא כתוב "אכל הרי זה בבל ילך", אילו היה שונה התנא בסיפא "מהלך ואינו בבל יחל דברו", היינו מפרשים את הברייתא כך: פעמים שאם "אכל [בראשון] הרי זה בבל ילך" למחר.

ופעמים שאפילו אם אכל ביום הראשון, בכל זאת הרי זה "מהלך [למחר] ואינו בבל יחל דברו". כיצד?

אם "אכל" - ביום הראשון במזיד, דהיינו שהיה יודע שבעבירה על נדרו שאסר את עצמו באכילה יהא ממילא אסור ללכת למחר - "הרי זה בבל ילך" למחר.

אבל אם אכל ביום הראשון בשוגג, דהיינו שלא היה זכור בשעת האכילה שעקב אכילתו יהא אסור ללכת למחר, הרי זה "מהלך ואינו בבל יחל דברו". ^[6]

והיות ואין התנא עוסק כאן בדינים אלו, לכן שנה התנא בסיפא לשון "הלך" כדי שלא נטעה בפירוש הברייתא. ^[7] שנינו במשנה: האומר לאשה קונם שאני משמשך הרי זה בלא יחל דברו:

ותמהינן: והא משתעבד לה [הבעל לאשתו] לתשמיש מדאורייתא, דכתיב: שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ואם כן האיך יכול הוא לאסור את התשמיש עליה, והרי זה כמי שאוסר פירות חבירו על חבירו!? ^[8]

ומשנינן: באומר "הנאת תשמישך עלי", והא לא קא ניחא ליה בתשמיש, כלומר: אין משנתנו עוסקת שאסר תשמיש על האשה, כי אם שאסר על עצמו את הנאת תשמישה, ולאסור על עצמו הרי הרשות בידו. ^[9]

דאמר רב כהנא חילוק זה לגבי אשה האוסרת את בעלה בתשמיש, והוא הדין לגבי בעל:

האומרת לבעלה: "תשמישי עליך" כופין אותה ומשמשתו, כיון דשעבודי משעבדת ליה [האשה משועבדת לבעלה לתשמיש], והרי זה כמי שאסרה את פירות בעלה על בעלה, שאין הנדר חל.

אבל האומרת לבעלה "הנאת תשמישך עלי"

- אסור הוא לשמש עמה, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, והיות והיא נאסרת להנות מתשמיש שלו, אסור הוא לשמש עמה, כדי לא להכשילה בדבר האסור לה.

מתניתין:

האומר: "שבועה שאיני ישן", או שאמר: "שבועה שאיני מדבר", או "שאיני מהלך"

-

בכל אלו הרי זה אסור. ^[10]

האומר: "קרבן לא אוכל לך", מתפרשים דבריו בשני אופנים:

האחד: "שבועה אני נשבע בחיי קרבן [שלא שייך להשבע בו] שלא אוכל לך".

השני: "קרבן [איסור נדר] יהא מה שלא אוכל משלך", שלא אסר אלא את מה שלא יאכל.

או שאמר: "הא קרבן שאוכל לך", משמע: שבועה בחיי קרבן [שאין נשבעין בו] שלא אוכל משלך.

או שאמר "לקרבן [בפת"ח תחת הלמ"ד] לא אוכל לך", משמע: "לא יהא קרבן מה שלא אוכל משלך", ולא אסר במפורש את מה שיאכל ^[11] -

ולכן בכל אלו הרי זה מותר לאכול משל חבירו, שהרי אין במשמעות דבריו לא שבועה ראויה ולא איסור כקרבן על מה שיאכל מחבירו.

האומר לאשה וכו' והא מן דתורה משתעבד לה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא דאמר הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודי משעבדא ליה הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו דהא קא אסר חפצא:

קרבן לא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור:

מהלך לא כו'. ואף על גב דקתני הלך הרי הוא בבל יחל, ועל כרחך לא מיתני ליה מהלך, (דכי הוא בבל יחל) [הרי הוא בבל יחל דאי איכא משום בל יחל – לפי הש"מ] היכי קתני שמהלך לכתחלה אלא הכי קדייק הלך הרי הוא בבל יחל, הלך אין אבל מהלך לכתחלה וליכא בל יחל לא.

הכי גרסינן: אמר רב נחמן הוא הדין דליתני הלך. ורב נחמן אליבא דרב יהודה קא מתרץ, והכי קאמר הלך אין מהלך לא, ואם איתא דאכל דוקא, אם כן ליתני מהלך לאשמועינן דאינו יכול לאכול לכתחלה. כלומר דכיון דאמרינן, דהאומר ככר זה זה עלי היום אם אלך למחר, וקתני תניתין דמהלך למחר לכתחלה, הא ודאי קא משמע לן דלא הותר לו לאכול (ממש) [אמש – לפי הש"מ], ומשום כך מותר לו לילך היום לכתחלה, דאמר רב נחמן לתרוצה אליבא דרב יהודה, הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך כו'.

והא מדאורייתא משועבד לה. כלומר, וכיון שכן אינוט יכול לאסור עליה תשמישו, לפי שאין אדם אוסר ירות חברו על חברו. ואם תאמר והא קיימא לן דהקדש מפקיע מידי שעבוד, וקונמות כקדושת הגוף דמי, יש לומר דשאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודה על בעל, כדאלמוה לשעבודה דבעל לגבי אשה, והכין נמי משמע בריש פרק המדיר.

באומר הנאת תשמישך עלי וכו'. מסתברא דלאו דוקא אומר, אלא נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי, דהא לא קשיא לן אלא משום דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה, וכיון דאי אמר הנאת תשמישך עלי מצי אסר עליה תשמישה, אף אנו נאמר דאיני משמשך דקאמר, היינו לאסור תשמישה עליו, ולאו לאסור תשמישו עליה, דשאני משמשך משמע הכין ומשמע הכין, וקיימא לן דסתם נדרים להחמיר, כדאיתא במתניתן ופרושי הוא דקא מפרש הכא, דשאני משמשך לא לאסור תשמישו עלה קאמר, כלומר קונם יהא לך מה שאני משמשך, אלא קונם יהא לי מה שאני משמשך קאמר. וקשיא לי שאני משמשך, אי נמי הנאת תשמישך עלי, מאי אסור דההנאה בעצמה דבר שאינו ממש הוא, ואין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, ואפשר היה לי לתרץ, דלמאן דאמר לעיל דלישנא דמתניתן לאו דוקא, אלא באומר קונם עיני בשינה ורגלי להלוכן, הכי נמי לאו דוקא, אלא באומר קונם גופך לתשמישך, ואי נמי למאן דאמר לישנא דמתניתן דוקא, ומשום בל יחל דרבנן, הכי נמי משום בל יחל דרבנן. אלא שאין אני רואה כן דעת המפרשים ז"ל, שהם פירשו דהנאת תשמישך עלי אסור דבר תורה, ואפילו לרבינא דאוקי מתניתן בבל יחל דרבנן, והא דאקשינן לעיל [נדרים טו, א] מהא דתניא חומר בשבועות מבנדרים, לאו שאני משמשך קשיא ליה, אלא שארא. ומיהו משום דהוי דבר שלא בא לעולם לא קשיא לי, דכיון דאדם אוסר פירות חברו עליו אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם דלא אמר אלא שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו, כדאיתא לקמן בפרק השותפין [נדרים מז, א] ובפרק ואלו נדרים (נדרים פה, ב) שהוא מפרש בגמרא שאני עושה לפיך, ובפרק אף על פי (כתובות נז, א) בכתובות, אבל על עצמו אסור אף על פי שלא בא לעולם כדאיתא התם בהדיא. ואפשר נמי דמדאורייתא אסירי עליה, בין באוסר פירות חברו עליו שהגוף הנאסר הוא בעולם, בין באוסר עליו גדולי שנה קודם שבאו לעולם דהואיל ויש להם ממש לכשיבאו לעולם, חייל איסור עלייהו לגבי דידיה. והיינו דלא הוה קשיא לן גבי שאני ישן, אלא משום דשינה אין לה ממש, הא משום דעדיין אינה בעולם ולא הוה קשיא לו כלל, ואף על גב דהוה סלקא דעתך השתא דמדאורייתא קאמר. אלא דאיכא למימר דחדא דאית בה תרתי קאמר, דשינה אית בה תרתי שאין לה ממש, ואינה בעולם. ומיהו אפשר למידק ממתניתין דהנודר מן הנולדים [לקמן (נדרים ל, ב)] ואי מדרבנן קאמר מאי קא קשיא ליה הכא מי איכא בל יחל דרבנן, ואיצטריך לאתויי מברייתא, לייתי מתניתין דנולדים. ואפשר לדחות נמי בהא דלא הוה קשיא ליה אלא לישנא דבל יחל, דמתניתין דנולדים אפשר דאיסורא מדרבנן היא, אבל מכל מקום ליכא למימר בדרבנן משום בל יחל, ומשום הכי מייתי ברייתא דקתני בה בהדיא אסור, משום שנאמר לא יחל דברו, ומכל מקום אסור סתם לא משמע מדרבנן אלא מדאורייתא. אבל דבר שאין בו ממש קשיא לי לדעת המפרשים שפירשו בהנאת תשמישך עלי אסור דאורייתא, ובודאי כן נראה לכאורה כדברי בסמוך, דאמר רבה לא קשיא הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שלא אשב בסוכה, וההיא ודאי מדאורייתא קאמר, דכי אמרינן שהנדרים חלין על דבר מצוה מדאורייתא קאמרינן, ואסור לישב בסוכה, אם כן אכתי איכא למידק, דבר תורה האיך חל הנדר על הישיבה שהיא דבר שאין בו ממש. ומיהו אפשר היה לי לומר בההיא לישנא, דישיבת סוכה עלי לאו דוקא, אלא באומר קונם סוכה עלי לישיבתה, אי נמי קונם סוכה שאני יושב, דומיא דקונם ביתך שאני נכנס, כלומר ביתך יהא כקונם עלי לענין הנאת כניסתי שם, וסוכה תהא עלי כקונם לישיבתי בסוכה, והכי נמי באומר הנאת גופך לתשמישך עלי. וכלישנא דאתמר בפרק בתרא דמכלתין בירושלמי דגרסינן התם [כאן פרק י"א הלכה א'] ניחא אם ארחץ וכו' א"ר מנא בשאמרה קונם הנאתי עליך אם ארחץ, ויפר לה א"ר יוסי בר' בון בשלא אמרה אלא קונם הניית גופו עליך לכשארחץ, ויכוף, לא כן א"ר חנניא הנאתי עליך כופה ומשמשתו כו', אלמא הניות תשמישי עליך דאתמר בגמרא היינו הניית גופי עליך. ועוד יש לומר לדברי המפרשים, דכיון שהוא מזכיר את החפץ שאוסר הנאת תשמישו עליו, אע"פ שאינו מזכיר בפיו ובלשונו האיסור אלא על הנאתן הרי הוא כאלו אסר את החפץ להנאתו. וכן ראיתי למקצת רבני צרפת ז"ל בתוס' גבי ישיבת סוכה. אלא דקשיא לי לדבריהם, א"כ מאי קא קשיא לן בשלהי פרקין דלעיל גבי האומר לחברו קונם פי מדבר עמך, ורמינהו חומר בשבועות מבנדרים שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, דאילו לפי דברי התוספות כיון שהזכיר פה, אע"פ שלא אסר אלא מה שפיו מדבר, הרי זה כאילו אסר את הפה לדבורו. ואולי נאמר לפי דבריהם דהיינו עיקר מה שתירץ רב יהודה באומר פי לדבורי, כלומר כיון שהזכיר את פי ורגלי הרי זה כאילו אמר פי לדבורי. אלא דאכתי קשיא לי דתנן לקמן בפרק בתרא קונם מה שאני עושה לפיך א"צ להפר, רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה תהא אסורה לחזור לו. ופסק שמואל הלכתא כרבי יוחנן בן נורי, ואקשינן עליה אלמא סבירא ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, והתנן המותר רבי טרפון אומר הקדש, ורבי יוחנן הסנדלר אומר חולין, ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר אלמא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ופרקינן יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם. אלמא דוקא באומר בפירוש יקדשו ידי לעושיהן חייל לקונם הא סתמא לא, ואף על פי שהזכיר החפץ שאוסר הנאתו או פירותיו כגון התם שהרי אמרה קונם מה שאני עושה, ואי נמי שמקדיש מעשה ידי אשתו שמזכיר הידים, ואפילו הכי לא הוי כאוסר החפץ פירותיו ולהנאתו, וצריך לי עיון.

ואמר רב כהנא תשמישי עליך כופים אותה ומשמשתו שעבודי משעבדת ליה. והוא הדין לאומר לאשתו הנאת תשמישי עליך שכופים אותו ומשמשה, דשיעבודי משעבד לה, והרי זה כאוסר עליה מה שהיא שלה. ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך שעל ידי כך עמדו ונשאו. והיינו נמי דכי אמרינן באומר הנאת תשמישך עלי, לא אקשינן עליה וכי מצות ליהנות ניתנו, כדאקשי רבא גבי הנאת סוכה עלי [לקמן (נדרים טז, ב)] משום דהתם אין אדם משועבד לסוכה אלא מחמת קיום המצוה בלבד, ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא מלבד מה שהוא מצוה לעונה יש עליו שעבוד. ועוד תדע לך שהרי האשה אינה מצווה בעונה, ואפילו הכי באוסרה הנאתה על בעלה לא חייל נדרה כלל, ואין צריך להפר מהאי טעמא דשעבודי משעבדת ליה. והלכך נראה לי דלא שייך לאקשויי הכא מדתנן נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, אף על פי שהקשו כן בתוספות, דהכא שאני לפי שהוא משועבד לה מלבד המצוה, ואין אדם אוסר על חברו מה שהוא שלו. ואלא מיהו התם נמי דוקא, בשאוסר על נפשו ישיבת הסוכה, ונטילת הלולב הוא דחייל נדרא, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ודכותה נמי הכא באומר הנאת תשמיש עליך, וכדאמרינן בסמוך [טז, ב] הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שלא אשב בסוכה. אלא הא עדים בחד צד, מההוא דנדרים ושבועות דבדבר מצוה, דאילו התם בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילי על דבר המצוה, בין נדר בין שבועה. כלומר בין באוסר חפצא אנפשיה, בין באוסר נפשיה אחפצא, ואילו הכא בדאסר נפשיה אחפצא, כלומר באומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם, וכן האשה שאמרה הנאת תשמישי על כל היהודים לא חייל נדרא על מי שנשתעבדו לו. כלומר באיש כופין אותו ומשמש את אשתו, ובאשה כופין את אשתו ומשמשו, לפי שאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, וכיון דמשתעבדי אהדדי, אין אחד מהם יכול לאסור על חברו מה שהוא משועבד לו. והא דתנן [לקמן (נדרים פא, ב)] נטולה אני מן היהודים יפר חלקו, דאלמא חייל נדר בכוללת הכל באיסור, התם כשאומרת נטולה אני מהם שתהא הנאת תשמישה בקונם עלי, וסתמא נמי כאומרת כך דמי, אבל במפרשת נטולה אני מן היהודים, שתהא הנאת תשמישי עליהם אין צריך להפר, ובריש פרק בתרא דמכילתין תניא [לקמן (נדרים פא, ב)] שלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה, ואמרינן עלה היכי דמי, אילימא דאמרה לו הנאת תשמישי עליך למה ליה הפרה, ופרקינן אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא כו'. ומיהו אכתי קשיא לי, אפילו לאוקמתיה דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי, דהא מצווה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו, ומאי שנא ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה. יש לומר דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו, ומשום דאשתעבד לה, וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי, ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה, אין כאן מצוה המחייבתו. ועדיין קשיא לי, מכל מקום הא איכא מצות פריה ורביה דרמיא עליה, ויש לומר דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי. אלא שעדיין קשיא לי לפי תירוץ זה, דאם כן באומר תשמיש כל הנשים עלי וזרע אין לו לא חייל נדרה עליה, דמצוה הוא ומצות לא ליהנות ניתנו ואפשר דהנאת תשמישך לאו דוקא, אלא באומר גופך לתשמישך עלי, וכמו שכתבתי למעלה וזה נראה לי יותר.

והא מן התורה משועבד לה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. פי' ואין אדם יכול לישבע שלא לפרוע חובו וכי משתבע הכי לוקה משום שבועת שוא וא"ת מאי קושיא דהא אמרינן בפרק אף על פי דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד דמדינא נכסי הלוה אע"פ שמשועבדין למלוה נכסי דלוה חשיבי דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ויכול הלוה לאוסרם איסור חפצא על המלוה ועל כל אדם ואיכא למימר דהא בצדה תברה התם דאמרינן דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דאית ליה באשתו ועשאוה כנכסים דידיה דלא מציא איהי לאפקועי בקונם וכיון דכן בהא נמי אלמוה רבנן לשעבודא דאשה דאית לה אבעלה דלא מצי לאפקועיה בקונם ואוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי פירוש דגופה דידה הוא דאסר עליה ואדם יכול לאסור על עצמו כל דבר ואפילו נכסי חבירו ואע"ג דמבטל מצות עונה הא קיימא לן דנדרים חלין לבטל את המצות משום דאתי איסור חפצא ודחי איסור גברא ולאו דוקא באומר הנאת תשמישך עלי דהנאה דבר שאין בו ממש הוא אלא כגון שאמר גופך אסור עלי בתשמיש בקונם אי נמי באומר קונם מה שאני משמשיך דהיינו גופה ויש מפרשים אותה כפשטה ואף על גב דהנאה דבר שאין בו ממש הוא הא איכא משום בל יחל דרבנן ודכוותה ברישא דמתני' דאוקימנא בהכי ולא מסתבר לי דכיון דאיכא מצות עונה דאוריי' לא מידחי משום בל יחל דרבנן:

דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו. פירוש דלא חייל נדרא לאפקועי שעבודיה דבעל וכיון שכן יכול לכופה לשמשו וליכא משום ולפני עור לא תתן מכשול והיינו דאמרינן דשעבודי משתעבדא ליה כלומר אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל:

תשמישך עלי אסור. פי' וחייל נדרא ואינו יכול לכוף משום ולפני עור לא תתן מכשול שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והא נמי באומר גופי אסור עליך בתשמיש כדכתיבנא לעיל:

מתני' קרבן לא אוכל לך הי קרבן לא אוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר. אמרינן עלה בגמרא מני מתני' רבי מאיר היא דלא שני ליה בין אומר לקרבן לאומר כקרבן אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והתניא לקרבן לא אוכל לך (מותר)ר' מאיר אוסר וא"ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וה"ה דקשיין נמי אידך דקתני קרבן לא אוכל לך הקרבן לא אוכל לך מותר דבהני נמי איכא למימר הכי קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך דהא ליכא טעמא דמפליג רבי מאיר בין אומר קרבן לאומר לקרבן כדסברי מקצת רבנן ז"ל אלא דאקשי מסיפא דמפרש בהדיא וה"ה לאידך ופריק הא דאמר לקרבן תיבה אחת בהא ר"מ אוסר ומתני' דשרי באומר לא קרבן לא אוכל לך ומתני' ר"מ היא דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו וכולה מתני' מיירי בהכי דאמר לא קרבן לא אוכל לך לא הקרבן לא אוכל לך (ומתני' מיירי) לא לקרבן לא אוכל לך מותר והא קמ"ל תנא דמתני' דלא שנא קרבן או הי קרבן או לקרבן לא אוכל לך כיון דאיסורא ליכא בהדיא במה שאוכל אלא מתוך במה שאינו אוכל מותר דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ולהכי אקיל תנא בלישניה דלא קתני לא קרבן בחד מינייהו משום דהא אתא לאשמועינן כך פי' רבינו נר"ו בשם רבותינו ז"ל ולא נהירא לי דא"כ היכי עריב תנא דמתניתין בהדי הני הא דהי קרבן לא אוכל לך דההיא ודאי כפשטה היא כדאיתא בפ"ק [דף יג.] משום דהוי כנשבע בחיי קרבן ותו דכולה סוגיין לא אתי שפיר להאי פירושא לכך נראה לפרש כפשטן של דברים דרישא כפשטה קרבן לא אוכל לך הקרבן לא אוכל לך מותר דהא לא קאמר מידי ובכי האי לישנא דאתי שפיר בחד טעמא לא דחיק למדרשיה בתרי טעמי אבל באומר לקרבן לא אוכל לך דלא אתי שפיר כפשטיה בחד טעמא משום דאיכא למ"ד יתירא דריש לה בתרי טעמי דה"ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ולהכי אקשינן מסיפא דוקא ופריק אביי דסיפא דמתני' באומר לא קרבן בשתי תיבות דעביד חולין מה שלא יאכל ואע"ג דמכללא [משמע] דיהא קרבן מה שאוכל לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ומתניתא דאסר ר"מ באומר לקרבן בתיבה אחת דדריש ליה בתרי טעמי לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך (א) (מותר) באומר קרבן לא אוכל לך דלא דרשי ביה בתרי טעמי והאומר לא קרבן לא אוכל לך אסור דדרשינן מכלל לאו הן הא מה שאוכל יהא קרבן:

גירסת רש"י ז"ל לא שבועה לא אוכל לך אסור. ופי' דטעמא משום דאמרינן וזה שלא יאכל לא יהא בשבועה הא מה שאוכל יהא בשבועה וליתא דהא מתני' ר"מ היא דלית ליה מכלל לאו הן אבל הגרסא הנכונה כמו שכתוב בהלכות רבינו ז"ל שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור ואוקימנא בגמ' מציעתא באומר שבועה שאי אוכל לך והא דהשבועה לאו דוקא אלא דנקיט לה תנא אגב ריהטא דרישא דקתני קרבן כקרבן לקרבן הילכך בין באומר שבועה שלא אוכל לך בין באומר שבועה שלא אוכל או שבועה שאי אוכל אסור ורישא פשיטא אלא משום מציעתא נקט ליה ובסיפא דאמר לשבועה לא אוכל לך אשמועינן דהא נמי דרשינן ליה בתרי טעמי לרבי מאיר לשבועה יהא לפיכך לא אוכל לך ואית נסחי דגרסי נמי הי שבועה לא אוכל לך אסור ואיכא לפרושי דהא קמ"ל דאע"ג דאמר הי דמשמע חיי ודכוותיה באומר הי קרבן לא אמר כלום הכא גבי שבועה אסור דבשבועה ליכא למימר דליהוי דעתיה לאישתבועי בחיי שבועה וכן פי' מורי נר"ו והשתא דפרישא סיפא דמתני' דמיירי בשבועה דלא אתא באומר לא שבועה אלא כפשטה בשלא אמר לא היא הנותנת דרישא נמי בקרבן דכוותה בשלא אמר לא קרבן כפירוש בתרא דפרישנא לעיל:

הלך הרי הוא בבל יחל מהלך לא אמר. הך סיפא לא איצטריכא כלל דכיון דקתני אכל הרי הוא בבל יחל ממילא ידענא דאם הלך הרי הוא בבל יחל אלא לדיוקא איצטריך לאשמועינן דלא משכחת הלך ביום המחרת אלא בדיעבד ולא לכתחילה משום דלכתחילה אכל הככר ולא חיישינן שמא ילך למחר:

אמר רב נחמן. אליבא דרב יהודה בר פלוגתיה קא מתרץ:

והא מן התורה קא משועבד לה. הא לא קשיא ליה היאך חל הנדר בלשון הזה דהא בעינן עד שיאסר החפץ עליו והוא אסר את נפשו מלשמש עמה ובכה"ג לא הוי נדר משום דפשיטא ליה דאיירי באוסר התשמיש עליו כגון דאמר הנאת [תשמישך עלי] ומשום דכבר דקדק בל' שאני ישן דלא הוי דוקא לא חש לדקדק בכאן אלא הא קשיא ליה כיון דמשועבד לה שחייב בעונתה היאך יכול להפקיע שעבודה והוי כמו אוסר פירות חבירו על חבירו דאין בו ממש:

באומר האת תשמישך עלי. ויש לו כח לאסור א"ע שלא יהנה ממנה:

מתי' קרבן לא אוכל לך מותר. מלתא דפשיטא היא אלא משום אידך נקטיה וש"מ דרבי מאיר היא:

הא קרבן שאוכל לך. לאשמועי' דבחיי קרבן קא משתבע:

לקרבן לא אוכל לך. לאשמועינן דשני ליה לרבי מאיר בין לקרבן בשבא בין לקרבן בפתח:

כבר ביארנו במשנתנו במה שאמר באומר לאשתו קונם שאני משמשיך שהוא בבל יחל דוקא באומר הנאת תשמישך עלי יש מפרשים שלא סוף דבר שיאמר כן אלא בשאמר קנם שאני משמשיך נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי דשאני משמשיך שתי לשונות משמע אחד לאסור הנאתו עליה ואחד לאסור הנאתה עליו וסתם נדרים להחמיר ודנין בו לאסור הנאתה עליו כדי שיחול הנדר מצד שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ולמדנו שהבעל שאמר לאשתו הנאת תשמישי עליך אינו כלום שהרי משועבד הוא לה אבל אמר הנאת תשמישך עלי הוי נדר וכן האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי עליך אינו כלום ואין צריך להפר הנאת תשמישך עלי אסורה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וצריך להפר לה:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים משבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפלין שאני נותן בנדרים אסור ובשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות אמר הר"ם דע כי שאוכל יורה אצלם על שהוא יאכל ויורה גם כן על שלא יאכל וראיה על זה מחבור הענינים הנה אם יכריחהו חברו שיאכל וחזר ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך אז אסור עליו לאכול ממנו דבר ומבואר הוא שאמרו גם כן לא אוכל לך קרבן שאוכל לך לא יורה זה כמי שהוא שם כל מה שיאכל אצלו כקרבן אמנם ענין זה הדבור שהוא נשבע בקרבן הנה כאלו אמר בשבועה הקרבן ואמרו בנדרים אסור לפי שהוא אסר עצם הדבר אשר לא תתקיים מצוה אלא בהיותו מותר כמו שיאסור סכה זו עליו הנה שם ישיבתה עבירה ויהיה דומה לו בו כמו שלא ימצא ערב הפסח בלתי מצה שהיא אסורה באכילה כמו שיהיה טבל או הקדש אשר יאסר עליו אכילתו לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה וזהו ההיקש ויהיו הנדרים יחולו על כל ענין יתחייב אסור זה הענין בטול מצות עשה אמנם כאשר לא חייב עצמו קרבן כאשר עשה מצוה הנה יהיה אפשר שיקיים הנדר ויעשה המצוה כמו שיאמר עלי כאשר לא הניח תפילין ולזה הוא מחוייב וכאשר לא יניחם יחוייב קרבן:

אמר המאירי קרבן לא אוכל לך מותר כלומר שאם לשבועה הוא מתכוין כלומר בקרבן אני אומר שלא אוכל לך אין שבועה בקרבן ואם הוא מתכוין לנדר כלומר קרבן עלי מה שלא אוכל לך הרי הוא אומר שיהא קרבן מה שלא יאכל הא מה שיאכל לא קרבן אלא חלין וכן הלכה הקרבן שאוכל לך מותר וזו אם בלשון שבועה כיון כן הדין אלא שמכל מקום יש לחוש שמא ללשון נדר כיון והיאך מותר שהרי יש התפסה אף בלא כף השמוש שאין הלכה כר' יהודה דשני ליה בין קרבן לכקרבן כבר פירשנוה בסוף פרק ראשון באומר הא קרבן וזהו לשון שבועה ר"ל בחיי הקרבן ואין שבועה בקרבן וכן הלכה הא קרבן שאוכל לך אסור אע"פ שאין בו כף הדמיון לקרבן לא אוכל לך מותר זו ודאי אינה הלכה אלא לדעת רבי מאיר היא שנויה ולא לקרבן קאמר שזו אף לרבי מאיר אסורה שהרי פירושה לקרבן יהא מה שאתה אומר לפיכך לא אוכל לך אלא שאמר בהדיא לא קרבן לא אוכל לך ולענין פסק אסור שהרי מכללו אתה שומע הא מה שאוכל יהא קרבן אלא שאין רבי מאיר סובר מכלל לאו וכו' ומכל מקום בין לקרבן בין לא קרבן שניהם אסורים אם לא קרבן מכלל לאו ולדעת חכמים ואם לקרבן לדברי הכל לחכמים מפני שמפרשים בו לא קרבן ולר' מאיר מפני שנעשה כאומר לקרבן יהא:

הילך הרי הוא בבל ייחל דברו מהלך לא אמר לך רב יהודא ה"ה דליתני מהלך איידי דקתני רישא אבל דלא מיתני לי' אוכל תנא סיפא הילך לא יכולתי ליישב כלל:

והא מן התורה משעבד לה פי' כשאמר קונם שאני משמשיך הכי משמע מה שאני משמשיך יהא אסור עליך כקונם ומשום הכי מקשי' דהוא משועבד לה ומה כח יש לו לאסור דבר חבירו על חבירו ואם הוא רוצה לאסור הנאת התשמיש עליו צריך לומר בלשון זה קונם שאת משמשני דמשמע מה שאת משמשני אסו רעלי בקנ וס ומהדר באומר הנאת תשמישך עלי פי' כגון דאמר לה קונם שאת משמשני א' נמי דאמר לה קנום עלי מה שאני משמשך דמשמע בפירוש שלא אסר התשמיש אלא עלי' ואע"ג דמ"מ נמצא שמונע התשמיש מאשתו שהוא משועבד לה אפ"ה כיון שעצמו אסר בתשמיש אסור הוא כדרב כתנא:

פיסקא קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל מותר שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור וזה חומר בשבועות מבנדרים פי' כל אלו שלש לשונות בשבועות נתפסין אבל בנדרים אינן נתפשין שאם אמר קרבן לא אוכל לך אינו כלום שלא אסר עליו שום דבר אבל אם אמר שבועה לא אוכל לך הו"ל שנשבע שלא יאכל לו וה"ה שגם באוכל יש חילוק ביניהם שאם אמר שבועה שאוכל לך הוא חייב לאכול ואם אמר קרבן שאוכל לך אסור לו לאכול אב מ"מ שתי הלשונות נתפשין האי כי דיני' והאי כי דיני' אבל קרבן לא אוכל לך הו אמורת שאינו נתפש כלל הקרבן שאוכל לך אקימנא בשלהי פירקאט קמא כגון דאמר הוא קרבן שמשך בהברת הה"א ומשמע דבחיי קרבן קאמר אבל הא שבועה שאוכל לך אעפ"י שמשך בהברת הה"א אין לו שבשבועה נשבע שאין אדם מתפיס שבועה בשבועה וכך דומה אשבועה שאוכל לך אע"פ שמשך בהברת הה"א כמו שבועה שאוכל לך ואביי דמוקי למתני' במסרבן דוקא בהשבועה שאוכל לך משמע דלא אכיל אבל הקרבן שאוכל לך אע"ג דהוו מסרבין בי' והאי שאוכל דאל אכילנא משמע מ"מ בחיי קרבן נ שבע שלא יאכל ולפי' מותר ורב אשי דמתרץ למתני' שאי אוכל דוקא בשבועה הוא אסור אבל בקרבן אע"ג דאמר שאי אוכל מורת משום דנשבע בחיי קרבן לקרבן לא אוכל מוקימנא בגמרא כגון דמשך בלמ"ד דמשמע לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך ואע"ג דמכל לא משמע הא מה שאוכל יהא קרבן הא לית לי' לר"מ כללא ולי' מותר אבל מ"מ במשנה לקרבן כתוב בל אא' שאם היה כתוב א' במשנה לא היינו מקשים עלי' ההיא דתנן בפ"ק לקרבן לא אוכל מוקימנא בגמרא כגון דמשך בלמ"ד דמשמע לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך ואע"ג דמכל לא משמע הא מה שאוכל יהא קרבן הא לית לי' לר"מ כללא ולפי' מותר אבל מ"מ במשנה לקרבן כתוב בלא א' שאם היה כתוב א' במשנה לא היינו מקשים עלי' ההיא דתנן בפ"ק לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר א"ו בלא אלף כתוב מש"ה אקשי' עלה. ותירצנו דהכא כגן שמשך בהברת הלמ"ד ומשמע כאלו אמר לא קרבן וסיפא נמי דקתני לשבועה לא אוכל לך אסור הם ה"נ מלה אחת אמר אואע"פ שמשך הל' אסור הוא דהכי משמע לשבועה עלי שלא אוכל לך אבל בלקרבן לא אוכל לך אין לומר שנשבע בקרבן שלא יאכל שאם כן היתה דעתו אינו כלום דהו"ל נשבע בקרבן אבל בשבועה הוא לשון יפה שנשבע שלא יאכל ואע"פ שמשך הל' משמעות יפה יש לה שנשבע שלא יאכל ומ"ה אסור. והמפרש פירש לא שבועה לא אוכל לך אסור ואפי' לר"מ דהכי גמרי' במס' שבועות דבשבועה אית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וכך ראיתי שפירש גם המורה בריש פרק שבועות בתרא לא שבועה לא אוכל לך לא יהא עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל יהא ביאסור שבועה וקשיא לי להאי פי' טובא דכיון דדייקנא בגמ' ואוקימנא כר"מ וכי אמר לקרבן לא אוכל לך במשך הל' הוי מותר משום דמשמע לא קרבן יהא מה שלא אוכל הא מה שאוכל יהא קרבן ולפי' שרי דלית לי' מכללא היכא אשכחן דשני לן לר"מ בין נדרים לשבועות זה הדבר לא נמצא בשום מקום בתלמוד. ובשלהי פרק שבועות העדות דתנן אל ירבה יברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרים מקשה עלה בגמרא והא לית ל'י לר"מ מכלל לאו אתה שומע ומתרץ איפוך ולא מתרץ אע"ג דבכל התורה לית לי' בשבועה אית לי' כדמפרש האי מפרש ש"מ דבכל דוכתא לית לי' מכלא ותו מתרץ התם דבממונא לית לי' מכללא אבל באיסורא אית לי' ובכל דוכתא קאמר דאית לי' ולא מפליג בין נדר לשבועה אלא בכל איסורא דאורייתא דלא שייך בי' ממונא אית לי' מכללא. ולפום האי תירוצא אית לן למימר דבכל תני דאמר בנדרים דאל אמר מכללא לאו ר"מ היא אלא תנא אחרינא כדאמרן בפירקין דלעיל בהלחולין שאוכל לך האי תנא סבר לי' כוותי' בחדא דלית לי' מכללא ופליג עלי' בחדא דאילו ר"מ דוקא בממונא לית לי' אבל הא יתנאי דבאיסורא נמי לית לי 'ולעולם לא מצינו מי שחילק בין נדרים לשבועות ואלו אמר לא שבועה לא אוכל לך בחולם לא היה אומר התנא דהוה משמע בפי' לא יהא שבועה מה שלא אוכל הא מה שאוכל יהא שבועה ולית ליה להאי תנא מכללא והאי דקתני אסור משום דאמר לשבועה שאע"פ שמשך הלמ"ד הכי משמע לשבועה אני נשבע שלא אוכל לך:

קונם שאי את נהנית לי עד החג וכו'. דהיינו דומיא דשאיני בשינה למחר אם אישן היום. ומותרת לילך אחר הפסח שהרי לא הדירה לילך אלא עד הפסח. הלכה לפני הפסח אסורה לא הלכה לא. כל זמן שלא הלכה לה לפני הפסח לא מיתסרינן לה משום שמא תלך לאחר הפסח אלמא בתנאה נמי מזדהר. הוא הדין דאפילו לא הלכה אסורה אלא דוק להך גיסא הלכה אסורה ולוקה כו' אסורה בעלמא כלומר איסורא בעלמא הוא דאיכא למימר דלא תאכל משום שמא תלך דבתנאה לא מיזדהר. אכל ממנו היום הרי זה בבל ילך כלומר יהא זהיר שלא ילך. אלמא מדקאמר ליה שלא יאכל דאיפשר דאכיל ולא חיישינן שמא ילך דאי איתא דחיישינן איבעי ליה למיתני אל יאכל ממנו היום שמא ילך למחר וקשיא לרב יהודה דאמר אל ישן היום שמא ישן למחר. פירוש.

מהלך לא. ואף על גב דקתני הלך הרי הוא בבל יחל ועל כרחך לא מיתני ליה מהלך הרי הוא בבל יחל דאי איכא משום בל יחל היכי קתני שמהלך לכתחלה. אלא הכי קדייק הלך הרי הוא (ב)בל יחל הלך אין אבל מהלך לכתחלה וליכא בל יחל לא. הכי גרסינן אמר רב נחמן הוא הדין דליתני מהלך ורב נחמן אליבא דרב יהודה קא מתרץ. והכי קאמר הלך אין מהלך לא. ואם איתא דאכל דוקא אם כן ליתני מהלך לאשמועינן דאינו יכול לאכול לכתחילה. כלומר דכיון דאמרינן דהאומר ככר זה עלי היום אם אלך למחר וקתני מתניתין דמהלך למחר לכתחלה הא ודאי קא משמע לן דלא הותר לו לאכול אמש משום כך מותר לו לילך היום לכתחלה. ואמר רב נחמן לתרוצה אליבא דרב יהודה הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך וכו'. הרשב"א ז"ל.
וכתוב בשיטה עלי לשון נדר הוא והכי קאמר הרי הוא עלי שלא אוכל היום אכל הרי בבל ילך לאותו מקום מפני שהוא מיחל את נדרו למפרע. דמדקתני אכל מכלל דמותר הוא לאכול לכתחלה באותו יום עצמו ותיובתא דרב יהודה. וקמהדר אידך מי קתני אוכל דמשמע לכתחלה אכל קתני דיעבד ואכל הרי בבל ילך. הג"ה: עוד שמעינן פירוש אחר מהלך לא. פירוש דין הלך קתני אבל דין דמהלך לא אשמעינן דליתני הכי ככר זה עלי מחר אם אלך היום מהלך היום ואינו חושש שמא יאכל למחר. ומדלא תנייה להאי ענינא דלישמעינן ביה דינא דמהלך דאסור לילך וקשיא לתרוייהו דאמרי דברי הכל באיסורא מזדהר. ומשני אמר רב יהודה וכו' דהוא הדין דליתני דינא דמהלך ואיידי דקתני רישא אכל דלא מיתני אוכל שהרי אסר היום עליו תנא סיפא נמי דין דהלך ושייריה לדינא דמהלך ולא משום דאסור. אימא סיפא הלך לאותו מקום הרי הוא בבל יחל דלוקה מפני שחלל את נדרו מדקתני הלך מכלל דלכתחלה לא מצי להלך ומדקאמר לא מצי להלך מכלל דכדאכליה לככר מאתמול עסקינן דאי בדלא אכל ליכא משום בל יחל דברו. אלמא איכא דאכיל וקשיא לרב יהודה. ומשני לעולם מהלך לכתחלה ובדין הוא נמי דליתני דמהלך לכתחלה אלא איידי דקתני רישא אכל ולא מתני ליה אוכל דלא מצי מתני אוכל כדרב יהודה דחיישינן שמא ילך לאותו מקום פלוני תנא נמי סיפא הלך. לא ארישא דקמהדר אלא מילתא אחריתי היא והכא כגון דעבר ואכלה מאתמול עסקינן והכי קאמר אף על גב דאמינא דבהא דמהלך לכתחילה זימנין דאם הלך לוקה משום לאו דלא יחל דברו וכגון דאכליה לככר מאתמול מדעת. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: יש ספרים דגרסי הלך הרי זה בבל יחל סיפא דברייתא מהלך לא קתני. פירוש דין הלך קתני אבל דין דמהלך לא אשמעינן וליתני הכי ככר זה עלי למחר אם אלך היום מהלך הוא היום ואין לחוש שמא יאכלהו למחר. ומדלא קתני הכי אלמא אסור לילך וקשיא לרב נחמן דאמר מותר לישן. אמר לך רב נחמן הוא הדין דליתני דינא דמהלך שמותר ואיידי דקתני רישא אכל דלא מצי למיתני אוכל שהרי אסרו היום עליו תנא סיפא דין דהלך ודילג דין דמהלך והוא הדין דמותר. קשיא לי בגוה דמאי קאמר דלא מצי למיתני אוכל והא לרב נחמן מקשי ולדידיה בטוב היה יכול למיתני אוכל שהרי מתיר לישן היום. ואיפשר דכי אמר דלא מתני ליה אוכל לאו למימרא שלא יהא מותר דודאי לרב נחמן אוכל הוא לכתחלה. אלא לומר דלא מיתני ליה הכי משום דלאו לישנא דתנא הוא למיתני אוכל הרי הוא בבל ילך. אמנם לפי זו הגרסא ניחא שפיר. איכא דאמרי אכל הרי הוא בבל ילך הלך הרי הוא בבל יחל אכל אין אבל אוכל לא ותיובתא דרב נחמן. אמר לך רב נחמן הוא הדין דליתני אוכל ואיידי דקתני סיפא הלך דלא מיתני ליה הולך תנא רישא אכל. ומי שידע לעשות גרסא חדשה יכול היטב להקשות לרב יהודה כמו השיטה דלמעלה דמתניתין דמאחר הפסח הרי הוא בבל יחל וכו' הכי נמי יכול להקשות כך הלך הרי הוא בבל יחל ואי לא אכל מאי בל יחל איכא ויתרץ דאי עבר ואכל והלך כמו השיטה שלמעלה. ויש שהיו דוחקים לישב גירסת מהלך ועמל הוא בעיני. עד כאן.

אמר רב נחמן. פירוש רב נחמן מתרץ אליבא דרב יהודה בר פלוגתיה הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך אלא איידי דקתני רישא אכל דלא מיתני ליה אוכל דהא לרב יהודה אינו אוכל לכתחלה תנא נמי הלך. ולא גרסינן אמר לך רב נחמן. הרנב"י ז"ל.

והא מן התורה משועבד לה והרי הוא מבטל המצוה משאר כסות ועונה. והא דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות הא מוקמינן לה לקמן במי שתלה האיסור בחפץ דאמר ישיבת סוכה עלי דאינו נראה כמבטל מצוה. אבל קונם שלא אשב בסוכה לא חאיל שנראה כמבטל מצוה מאחר שתלה האיסור בעצמו והכא נמי תלה בעצמו שאמר קונם שאני משמשך. באומר הנאת תשמישך עלי שתלה האיסור בהנאתו. ויש מפרשים והא משועבד לה ואם כן איך יכול לאסור גופו שאינו שלו. וקשה קצת דהא גופו למצוה משועבד ואם כן למה לי קרא דדרשינן דברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל לחפצי שמים. וראשון עיקר. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שיטה: והא מן התורה משועבד לה לשמש עמה. והגוף עצמו משועבד לשמשה בעל כרחו וכיון דגופו אינו ברשותו אצל תשמיש היאך אוסר דבר שאינו ברשותו לעבור בלא יחל. ולא דמי לאומר קונם סוכה שאני עושה דסתם נדר חל על מצוה כברשותו אבל הא באוסר על אחרים הוא ולא עשה כלום. הג"ה: וכל זה אינו נראה דמה לי אם משועבד למצוה דסוכה מה לי אם משועבד למצות תשמיש אשתו וכשאמר קונם סוכה שאני עושה אמאי אמרי לקמן במתניתין דבנדרים אסור. ומצאתי פירוש אחר דהכי פריך אמאי איתיה בבל יחל והא משעבד לה מן התורה והרי הוא מבטל מצוה. ואף על גב דנדרים חלים על דבר מצוה הא מוקמינן לה לקמן במי שתלה האיסור בחפץ כגון דאמר ישיבת סוכה עלי ואינו נראה כמבטל. אבל אמר קונם שלא אשב בסוכה לא חייל לפי דנראה כמבטל מאחר שתלה האיסור בעצמו והכא נמי תלה האיסור בעצמו כיון דאמר קונם שאני משמשך. ומשני באומר הנאת תשמישך עלי שתלה האיסור בתשמיש אשתו ולא כו'. עד כאן.

והא מן התורה משעבד לה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. פירוש אם כן היאך יכול לאסור עליה את גופו שהוא משועבד לה. ואפילו מדרבנן ליכא בל יחל דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו אפילו מדרבנן. הרנב"י ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אקשינן והא מן התורה וכו'. וא"ת וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ופסק ר"י והוא הדין דאלמוה נמי לשעבודיה דבעל חוב דאי לא כל אדם שיש עליו חוב יאסור נכסיו על בעל חובו בקונם כדי לאסרן עליו להפקיע חובו. עד כאן.

ואוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי. כלומר שאסר את אשתו לעצמו וודאי דאדם אוסר פירות עצמו לעצמו. ואף על גב דבטלה מיניה מצות עונה הא קיימא לן דנדרים חלים על דבר מצוה כדאיתא לעיל משום דנדרים איסור חפצא הוא והרי זה אסר לעצמו את גוף אשתו. והא דאוקימנא לה למתניתין באומר הנאת תשמישיך עלי לאו למימרא דאמר הכי דהא לא מדכר קונם הנאת תשמישיך אלא תלמודא הוא דאקצר בלישניה וכגון דאמר קונם הנאת תשמישך עלי. וכי תימא אכתי דבר שאין בו ממש הוא דקונם הנאה קאמר והנאה דבר שאין בו ממש הוא. יש לומר כגון דאמר קונם מה שאני משמשיך דהיינו גופא והכי משמע לישנא קונם יהא לי גופך שאני משמש ביך ואיסוריה אפילו דאורייתא. ואף על גב דמתניתין קתני קונם הנאת תשמישיך לא דק. אי נמי קונם הנאת תשמישך כדקתני ובל יחל דרבנן מיהא איכא ודייקא נמי דרישא דקונם שאני מדבר שאני מהלך שאני ישן כולהו אוקימנא בגמרא בבל יחל דרבנן. הרנב"י ז"ל.

שארה כסותה ועונתה. עונה זו עונת תשמיש והאי קרא כתיב באמה העבריה שלקחה לו בעלה לאשה. ומשני מתניתין במאי עסקינן באומר לה הנאת תשמישך עלי כלומר הנאה שיש לי מתשמישך תאסר עלי דיכול לאסור הנאתה עליו דלא ניחא ליה בתשמיש אבל עצמו אינו יכול לאסור הואיל ושעבדתו תורה לכך. דאמר רב כהנא. כלומר ואשכחן נמי דאמר רב כהנא דבכהאי גוונא מצי איניש לאסור עליו הנאת תשמישו על אשתו. האומר לבעלה תשמישי יאסר עליך כופין אותה ומשמשתו דלא מצי פקע שעבודה שהיא קנויה לו לתשמישו כדכתיב כי יקח איש אשה. הג"ה: ולפי שכתבתי בהג"ה יש לומר בפשיטות הנאת תשמישי עליך כו' דומה לקונם שלא אשב בסוכה דתולה האיסור בעצמה ולא חאיל נדר (דחדא) דהויא כמבטלת מצוה. אבל באומרת תשמישך עלי אז תולה האיסור בתשמישו והוי כאומר ישיבת סוכה עלי דאמרינן לקמן דחאיל נדר (אבל) ולפיכך אמרה הנאת תשמישך תאסר עלי אסור לשמשה דההיא לא ניחא לה בתשמיש. והכא נמי הנאת תשמישה הוא אוסר עליו הילכך עובר בלא יחל. דבר האסור לו. שאסר על עצמו. שיטה.

וכדרב כהנא. שנותן טעם בדבר שקונם הנאת תשמישך עלי מועיל לבל יחל לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. יש מפרשים משום לפני עור והוי כמו ההיא דלקמן דהיכא דאמר ישיבת סוכה עלי דצריך להתיר. הרא"ם ז"ל.

וכדרב כהנא דאמר הנאת תשמישי עליך פירוש (שלא) אשה שאמרה לבעלה כן כופין אותה ומשמשתו. פירוש חדא דאית בה תרתי קאמר חדא שלא חל הנדר שלא כל הימנה שתאסור עצמה לבעלה דשעבודי משעבדא ליה דאין אדם אוסר פירות חברו לחברו ואפילו מדרבנן. ועוד שהוא מותר לכופה בכך וליכא משום ולפני עור לא תתן מכשול. תשמישך עלי פירוש שאוסרת בעלה על עצמה לתשמיש אסור שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. דהא קאסרה בעלה עליה. והא נמי חדא דאית בה תרתי קא משמע לן חדא שהאיסור חל ואסורה לו ועוד שהוא אסור לכופה בכך שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו משום ולפני עור לא תתן מכשול. והא דרב כהנא נמי אי דאמרה הכי הנאת תשמישך ליכא איסורא דאורייתא דהא דבר שאין בו ממש הוא. אלא בל יחל דרבנן. אי נמי כגון דאמרה קונם גופך עלי לתשמיש ורב כהנא הוא דלא דק בלישניה משום דלאו להאי דינא קא נחית אלא לאשמעינן דאיכא לאיפלוגי בין דאסרה עצמה לבעלה ובין דאסרה בעלה לעצמה ומכל מקום דאמרה בלישנא תריצא עסיקי. הרנב"י ז"ל.

מתני' שבועה שאני ישן וכו'. ואף על גב דלא אמר עיני בשינה מפני שהשבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש ולא דמי לנדרים דבנדרים הוא אוסר החפץ עליו על כן בעינן שיהא בו ממש שיהא הנדר חל עליו. אבל בשבועה הוא אוסר עצמו מן החפץ ובגופו יש בו מששא. והכא בדאשתבע בלא תנאי איירי כי מיד שישן או מדבר או מהלך עובר בבל יחל ואין צריך תנאי כלל. הרי"ץ ז"ל.

וזה לשון שיטה: שבועה שאיני ישן. שקבל על עצמו בשם שבועה שלא יישן אסור ואף על גב דלא אמר עיני בשינה מפני שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש וגם על דבר שאין בו ממש דלא דמי לנדרים דבנדרים הוא אוסר את החפץ עליו ומשום הכי בעינן שיש ממש באותו חפץ כדי שיהא מקום לנדר לחול עליו אבל בשבועה הוא אוסר את עצמו מן החפץ ובדידיה הא איכא מששא והילכך חיילא שבועה אפילו ליכא מששא בההוא חפצא. והכא בדאשתבע בלא תנאה עסקינן דאי בתנאה הוה קאי עלה בלא יחל דברו. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור. פירוש משום בל יחל ומשום לא תשבעו בשמי לשקר. אבל בנדרים ליכא אלא בל יחל גרידא. הכא בסיפא גרסינן שפיר שאיני דשבועה איסור גרידא הוא. עד כאן.

הכי גרסינן קרבן לא אוכל לך (כלל) כלומר הא מה שאוכל לך יהא חולין והילכך מותר. והיכא דאמר נמי הא קרבן שאוכל לך מותר משום דבהא קרבן נדר. אבל הקרבן שאוכל לך תנן במתניתין דלעיל בפרק קמא דאסור דמשמע קרבן יהא מה שאוכל לך. וסתמא ר' מאיר היא דאי ר' יהודה הא אמר דלא הוי נדר עד דלימא דהוי קרבן. ולקרבן לא אוכל לך מפרש בגמרא דלא קרבן איבעיא ליה למתני משום הכי שרי ר' מאיר דמכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן. אבל אמר לקרבן מיתסר דהתם ודאי הכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. מותר. אכל הני דאמרינן קאי. שיטה.

וזה לשון הפירוש: קרבן לא אוכל לך. דמשמע מה שלא אוכל לך יהא קרבן דלא מידי נדר והרי זה מותר. וכן הא קרבן שאוכל לך מותר דבחיי קרבן קאמר. ובמשנה טברנית כתיב וקרבן שאוכל לך כלומר ובחיי קרבן שאוכל לך מותר. רק בספר לש"ש כתיב הא קרבן. וספרים שכתוב בהם הקרבן משמע כאילו אמר הא קרבן. עד כאן.
וזה לשון הרנב"י ז"ל: קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר. פירוש קרבן יהא מה שלא אוכל לך מותר דלאו כלום הוא ולא דרשינן דבוריה לתרי טעמי ולימא קרבן יהא מה שלך לפיכך לא אוכל לך דאפילו ר' מאיר לא דריש הכי אלא באומר לקרבן לא אוכל לך בלמ"ד ושתהא תיבה אחת. הקרבן שאוכל לך נמי מותר דכיון דבה"א קאמר הרי הוא כאילו הם שתי תיבות הא קרבן שאוכל לך וכאילו נשבע בחיי קרבן משתבענא שאוכל משלך דהכי מפרש לה בסוף פרק קמא באומר הא קרבן. לקרבן לא אוכל לך מותר דאם תיבה אחת היא אמרינן דהכי קאמר לקרבן יהא מה שלא אוכל לך ולפיכך מותר. ודלא כר' מאיר דאילו לדידיה לתרי טעמיה דרשינן ליה ואסור. אבל בגמרא מוקמינן לה כר' מאיר ובדקאמר שתי תיבות לא קרבן לא אוכל לך ולפיכך מותר דלא דרשינן הא מה שאוכל לך תהא קרבן דלית ליה מכלל לאו הן. עד כאן.

בפרש"י דאכל אתמול אם הלך היום כו' נמי הלך הס"ד שאינו משמשה והא משתעבדא כו' הד"א קרבן הקרבן כקרבן שאוכל כו' כצ"ל:

ברא"ש קא מתרץ הס"ד דמשעבד לה שחייב כו' דאין בו ממש הס"ד כצ"ל:

בר"ן שתזהר מליהנות קודם הפסח כו' ואי מתירה לה לילך אתיא כו' כצ"ל:

גמרא א"ר ה"ה אפילו לא הלכה אסורה. בתור"ע לקמן ספ"ז העלה בצע"ג דהא כל אם כלאחר דמי וכמש"כ הר"ן לקמן (עט ב) בד"ה אילימא (וכ"מ להדיא בגיטין ע"ב במשנה ובגמרא ע"ש). ול"נ דהא אמר אביי (בגיטין שם) דאם שתי לשונות במשמע ע"ש. והיכא דמוכח דמעתה קאמר ה"ה כמו שאומר בפירוש מעכשיו וכדמוכח להדיא מרישא דמתניתין. וכ"כ הר"ן בשבועות פ"ג בסוגיא דשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. לכן גם בנידון שלפנינו דהרי חזינן דרוצה לקונסה שאם תלך לב"א שתאסר בהנאתו עד החג. ואם נאמר שלא כיון רק מאז שתלך לא יהיה הקנס שוה. דאם תלך מיד תאסר משך רב יותר מאשר תלך לאחר זמן. לכן אמדינן דעתיה דמעכשיו קאמר ויהיה המשך זמן הקנס שוה לעולם. ועי' בש"א סי' צ"ג דמחלק כה"ג בהא דקי"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי. דהיכא דמוכח אמרינן דכוונתו על להבא מעת דיתקיים התנאי:

ר"ן ד"ה אכל ה"ה בבל ילך. והוה מפרשינן לה לכולה ברייתא הכי כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה והא מה"ת משעבד לה בסופו. מ"מ אי מתהני גופיה בהדי קיום מצוה כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה אר"נ. אליבא כו'. לפנינו ל"ג ר"נ כלל:

רא"ש ד"ה והא מה"ת כו'. דבור זה הוא משובש וכ"נ להגיהו. משום דפשיטא ליה דאיירי באוסר התשמיש עליה בגופו דאמר לה קונם גופי שאני משמשך ומשום דכבר כו':

ר"ן ד"ה והא מן התורה משעבד לה כו' אבל מ״מ אי מתהני גופי' בהדי. נ"ב דוגמא המתעסק בחלבים ובעריות דחייבי' שכן נהנה:

בהר"ן ד"ה אכל. שלא היה זכור וכו'. ע' לקמן דף כה ע"ב בהר"ן ד"ה נדרי שגגות:

בא"ד דבכורות. צ"ל דככרות:

שאת נהנית לי עד החג וכו' עיין לקמן ע"ט ע"ב בר"ן ד"ה אילימא וכו' ואיכא למידק וכו' ע"ש ובפ"ג דשבועות ביאר יותר לחלק היכא דאיכא משך זמן ופי' רשי' אם ארחץ אז משם ואילך יאסרו פירות משא"כ בשני ככרות אם אוכל זה ע"ש וא"כ צ"ע הא הכא בסיפא יש משך זמן ויש לפרש אם תלכי אז משם ואילך תיאסר הנאה עד החג ולא מקודם וקושיא זו העירני מו"ח הגאון דק"ק פוזנא נ"י. ונ"ל בשלמא לקמן שפיר פריך יש לפרש כוונת הנודר מרחיצה ואילך ולא מיד כי היכי דלא תהיה עינוי נפש ולא יפר לה בעלה דהא בשעת הנדר רצונה לקיים ולא שיפר בעלה משא"כ הכא הסברא בהיפוך כיון שכוונתו להחמיר עליה באיסור שלא תלך א"כ כל מה שאפשר להעמיס איסור יותר עדיף טפי וכוונתו מעכשיו. וכעין זה יובן ממ"ש הר"ן שם בשבועות מגט אם לא באתי מכאן עד יב"ח ע"ש דאי לאו דבקושי מגרש היה לנו לומר שרוצה שיחולו הגירושי' מיד ובזה א"ש דהוה סיפא דמתני' דומי' דרישא דהוה ודאי מעכשיו דהרי אמר אם תלכי עד החג וע"כ תאסר למפרע מה שנהנית עד הפסח וה"נ בסיפא ומטעם הנ"ל ומכ"ש דלרב יהודה קיימינן דס"ל רפ"ג דקידושין דמעכשיו הוה ספק תנאי ספק חזרה א"כ לא ה"ל מעכשיו וע"כ אמר אם תלכי ולעולם כוונתו מעכשיו וכנ"ל:

הלכה אסורה לא הלכה לא. עט"ז סי' ר"כ סקי"ט שכ' לחלק בגט דהוה איסורא דלהבא אפילו בתנאה מזהר זהירה ע"ש היינו בגט וכדומה דאיסורא דלהבא על כרחה הוא שתבעל להבעל ולא ירצה לגרשה וכמ"ש תוס' גיטין פ"ד ע"א סוף ד"ה הכא וכו' ע"ש משו"ה מיזהרה בתנאי שלא תבוא לידי איסור על כרחה שלא ברצונה אבל הכא ולקמן (ע"ט ע"ב) גבי אם ארחץ שפיר לא מיזהרה בתנאי דברצונה תלי' שאם תעבור על התנאי לא תהנה מכאן ואילך. וממה שכבר נהנה מקודם לא איפכת לה דמה שעבר עבר כמ"ש ט"ז הנ"ל:

הנאת תשמישך. הקשה הר"ן הא מצות לאו ליהנות ניתנו. פי' קושיתו אלשון הש"ס ומצוה לא חשיב הנאה. אבל אמתני' דקאמר שאני משמשך ולא הזכיר הנאה לק"מ ק' הר"ן והוא פשוט. ומה דמייתי ר"ן מהנודר מן המעין עיין שם במס' ר"ה כ"ח בטורי אבן באבני מילואים סוף הדיבור שהקשה אטו בשופטני עסקי' שיכוון ליהנות ופסיק רישיה לא שייך בהנאה כמ"ש הר"ן בפ"ז דחולין היינו גבי בת תיהא ומוכיח כן ממוכרי כסות מוכרי' כדרכן ובלבד שלא יתכוונו. ועמ"ש ריטב"א בסוכה ל"ה ד"ה איכא נוסחא וכו' ולא נהירא וכו' ע"ש. ומ"מ אינו מעלה ארוכה דהא הר"ן מביא ראיה ממוכרי כסות. וכבר כתבתי במקום אחר דנ"ל דלא אמרה הר"ן אלא כגון בת תיהא שאינו עשוי לריח אלא ממילא מריח ולא שייך פסיק רישיה. אבל מעין שעשוי לכך להקר בימות החמה ועיקר תשמישו בכך לא שייך לומר דליכא פסיק רישיה וכן תשמיש דשמעתין בודאי הוה פ"ר וכדאמרינן בכתובות נ"א ע"ב דלא אמרי' תחלתו באונס וסופו ברצון דיצרא אלבשיה. ומוכרי כסות דוקא ותופרי כסות שאין מלבישים כדרך מלבוש ודרך הנאת הבגד בזה לא שייך פ"ר ואה"נ הלובש כלאים ואינו דרך אומנות ותגר אלא שלובשו ממש להעביר המכס שפיר אסור משום פ"ר וזכינו לחלק ברווח מה שנדחק בכ"מ פ"י מכלאים הלכה י"ד ע"ש וק"ל:

ותיובתא דרב יהודה. דאמר אל יישן היום שמא יישן למחר דהא חזינן הכא דשבקינן לה ליהנות לפני הפסח דבתנאה כמי מזדהר: . אמר לך רב יהודה לעולם אימא לך אל יישן היום שמא יישן למחר וכי קתני מתניתין הלכה אחר הפסח וכו' דיאי איתהני. אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח עוברת משום בל יחל: קונם שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך מכאן עד הפסח הלכה וכו'. אבל אם לא הלכה לפני הפסח אינה אסורה ליהנות מאדר עד הפסח דלא חיישינן לשמא תלך עדיין לפני הפסח ותיובתא דרב יהודה דאמר אל יישן כו': א''ר אבא. הכי קאמר הלכה וכו' לא הלכה איסורא בעלמא דחיישינן שמא תלך עדיין לפני הפסח: ככר זה. קונם עלי היום אם אלך למקום פלוני למחר אם אכלו היום והלך למחר עובר על אכילתו משום בל יחל קתני אכל היום ולא קתני לא יאכל היום אלמא דשבקינן ליה למיכל לאלתר ולא חיישינן שמא ילך למחר: מי קתני אוכל'. לכתחילה ולא ילך למחר אכל קתני דיעבד אבל לכתחילה אסור . לאכול ודאי היום דחיישינן שמא ילך למחר: והא קתני סיפא הלך הרי הוא בבל יחל אבל מהלך לא קתני. דמשמע דלא שבקינן ליה למיכל אתמול אלא קתני הלך דיעבד ש''מ דאתמול שבקינן ליה למיכל ולהכי כיון דאכל אתמול אם הלך היום הרי הוא בבל יחל: ותיובתא דרב יהודה. דאמר אל יישן כו': אמר לך רב יהודה הוא הדיין דליתני מהלך. דמשמע דאינו אוכל ומהלך למחר דודאי לא שבקינן ליה למיכל אתמול אלא איידי דתנא רישא אכל דלא . מצי למיתני אוכל לרב יהודה דלא מצי למיכל לכתחילה: תנא סיפא. נמי הלך: שאני משמשך הרי זה בבל יחל. אם משמש עמה: והיכי מצי למימר שאינו משמשה והא משתעבד לה. לתשמיש: באומר הנאת תשמישך עלי. כלומר הנאה דאתי לי מתשמישך קונם עלי: והא לא ניחא ליה בתשמישה. ויכול לאסור הנאתה עליו והוי נדר: דיאמר רב כהנא. אשה האומרת קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו דלאו כל כמינה לאסור נפשה עליו דהיא משועבדת לו להנאתו: אבל אמרה קונם הנאת תשמישך עלי. שאוסרת הכאה שיש לה מתשמישו על עצמה אסור לשמשה וצריך להפר לה: לפי שאין מאכילין לו לאדם דיבר האסור לו. והנאת תשמישו אסורה עליה ה''נ כי אמר הנאת תשמישך עלי ודאי הוי נדר ואסור לשמשה מפני שנהנה ממנה: מתני' שבועה שאיני ישן שאיני מדבר וכו'. דשבועה חלה על דבר שאין בו ממש: קרבן לא אוכל לך. דהיינו כמו אימרא לא אוכל לך דמותר: הא קרבן שאוכל לך. נמי מותר דלא נדר אלא בחיי קרבן: לא קרבן לא אוכל לך. משמע בשביל איסור לא אוכל לך שאם אוכל לך ליהוי אסור עלי כקרבן ומותר לטעמא דר''מ דלית ליה מכלל לאו וכו' דאי רבי יהודה בין אמר קרבן שאוכל לך בין אמר הא קרבן שאוכל בתרוייהו מתיר רבי יהודה אפילו אמר קרבן שאוכל לך כדאמרינן בפירקין דלעיל קרבן הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור מני רבי מאיר היא דלא שני . ליה בין אימרא לכאימרא דלרבי יהודה קרבן שאוכל לך מותר:

כי קתני דאי איתהני. וא''ת פשיטא ויש לומר דהיא גופא אתא לאשמועינן שיש לו ליזהר שלא תהנה ממנו קודם הפסח שאם תהנה תבא לידי בל יחל מתוך שלא תזהר ותלך אחר הפסח דבתנאי לא מזדהרא: ומותרת לילך אחר הפסח. כלומר אם לא הלכה לפני הפסח מותרת לילך אחר הפסח וליכא למיחש למידי ואין זה חידוש אלא איידי דתנא אחר הפסח משום לא יחל דברו כדפרישית תנא נמי בהך סיפא דינא מותרת לילך אחר הפסח: הלכה אין לא הלכה לא. תיובתא דרב יהודה וא''ת לפי דברי המקשן הוה דיוק דרישא וסיפא לאפוקי מדרב יהודה תרתי למה לי וכן קשה לפי שינויא דמוקי לה (אותה) כדרב יהודה כדפירשתי וי''ל דמפרש לכולהו גווני: אכל הרי זו בבל ילך. אלמא איתא דאכל וקשה לרב יהודה [ומשני] מי קתני אוכל אכל קתני דמשמע דוקא דיעבד ואדרבה היא גופא אתא לאשמועי' דאסור לאכול לכתחילה דחיישינן שמא ילך כדרב יהודה: הלך הרי הוא בבל יחל הלך אין מהלך לא. וא''ת אמאי אינו מדקדק דומיא דלעיל מדקתני הלך הרי הוא בבל יחל אלמא איתיה דאכיל ואע''ג דמצי לשנויי כדלעיל כי קתני דאי אכיל הוה ליה לאקשויי ולתרץ כדלעיל וי''ל דהכא פשיטא ליה שיש לו לתרץ דאי אכיל מדקתני ברישא אכל הרי הוא בבל ילך ועלה קאי סיפא הלך הרי הוא בבל יחל כלומר אם הלך אחר האכילה שהזכיר ברישא הרי הוא בבל יחל אבל בהנך. דלעיל שלא הזכיר ההנאה שנהנה ברישא וקתני סיפא אחר הפסח בבל יחל להכי ס''ד מדקתני סתמא לא אתא לאשמועינן דאי איתהני אלא שמותרת ליהנות דלא חיישינן שמא תלך ודחי מ''מ כי קתני דאי איתהני כדפרישית ועתה נפרש ממה מדקדק הספר הלך אין לא הלך לא כלומר מדלא קתני מהלך דמשמע דלכתחלה ש''מ דמותר לאכול הככר שאסר עליו ולהכי ניחא דלא קתני מהלך דמשמע לכתחלה דוודאי לא נתיר לילך אחר שאכל אי ס''ד דאסור לאכול הככר שחכמים אסרו לו וא' ודאי לא יאכלנו א''כ אפילו לכתחלה נתיר לו לילך כיון שלא אכל ואם כן ליתני מהלך למחר אלא ש''מ דמותר לאכול לכתחלה והאי דקתני אכל דמשמע דיעבד לאו דוקא: מתני' לא קרבן לא אוכל לך מותר. פי' וקמ''ל דלא אמר מכלל לאו אתה שומע הן:

ר"ן
על הקדשו משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע''ג דלא אמר מידי הלכך הכא כי אמרינן ולוקה אאשה קאי: כי קתני דאיתהני הרי זה בבל יחל דברו. כלומר והיא גופה קמשמע לן שתיזהר מלהנות קודם הפסח כדי שאם תלך לאחר הפסח לא תבא לידי בל יחל: מותרת לילך לאחר הפסח. ולא חיישינן שמא לא תזכור שעברה על תנאה קודם הפסח ואי מתירין לה לילך אתיא לאיתהנויי סד''א תתסר בהליכה מדרבנן כדי שתזכור שאסורה להנות קמ''ל: אכל הרי הוא בבל ילך. הא דס''ד דהאי אכל אוכל הוא משום דתנא כולהו איסורי קתני אכל הרי הוא בבל ילך הלך הרי הוא בבל יחל דברו ואם איתא דלכתחלה לא מצי אכיל האי איסורא נמי ה''ל למתני ומפרקינן מי קתני אוכל אכל קתני כלומר וכיון דאכל קתני דמשמע דיעבד הא אשמועינן דלכתחלה לא מצי אכיל ומקשינן תו אימא סיפא הלך הרי הוא בבל יחל דברו מהלך לא קתני כלומר אם איתא לרב יהודה ה''ל למתני מהלך אינו בבל יחל דברו ומילתא באפי נפשה הויא. ולא קאי ארישא אלא הכי ה''ל למיתני מהלך ואינו בלא יחל דמסתמא הכי הוא דהא ביום א' לא שרי ליה למיכל . והיכי פסק ואמר הלך הרי הוא בבל יחל כיון שאין לו לאכול ביום א' ופרקי' אמר לך ר''י ה''ה דליתני מהלך ואיידי דתני רישא אכל דלא מיתני' אוכל תנא סיפא נמי הלך כלומר אין ה''נ דאי בעי למתפס מילתא באפי נפשיה הוה תני מהלך אלא משום דלעיל מיניה תנא אכל ולא מצי למיתני אוכל מש''ה לא תנא מהלך ואינו בבל יחל דאי הוה תני הכי הוה משמע דאע''ג דאכל ביום ראשון מהלך ביום שני וליכא בל יחל והוה מפרשינן לה לכולה ברייתא הכי דזמנין אכל הרי הוא בבל ילך כלומר כשאכל במזיד דהיינו שזכר שאיסור ההליכה תלוי באכילתו וזמנין דאע''ג דאכל בראשון מהלך בשני וכגון שאכל יום ראשון בשוגג כלומר שלא היה זכור בשעה שאכל שאיסור ההליכה תלוי באכילתו ובכי האי גוונא מהלך ביום שני כדמוכח שמעתא דבכורות בפ' שבועות שתים בתרא (דף כח.) ומשום דתנא לאו בהאי דינא עסיק תנא סיפא הלך זה נראה לי וזו היא הגרסא הנכונה ופירושה ואיכא נסחא אחרינא ומשום דלא דייקא לא חיישנא למכתבה ולפרושה וכי תימא כיון דהלך דסיפא ארישא קאי למה לי למתני ה''ז בבל יחל פשיטא וי''ל סד''א כיון דבעידנא דאכיל לא עבר כי הלך נמי לא ליחול עליה בל יחל למפרע קא משמע לן: ולענין הלכה קי''ל כרב יהודה מדאמרינן לעיל ומודה רבי יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר ומדשקלינן וטרינן אליביה ש''מ הלכתא כותיה: והא מן התורה משעבד לה. ואם תאמר ומאי קשיא ליה והא אמרינן בפרק אע''פ (כתובות דף נט:) דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד י''ל דכי היכי דאמרינן התם דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ה''נ אלמוה רבנן לשעבודה דאשה ומפרקינן באומר הנאת תשמישך עלי כלומר דאי דאסר גופיה עילוה ה''נ דלא מצי עביד דמדאורייתא משעבד לה והוי כאוסר נכסי חברו על חברו אבל הכא באומר הנאת תשמישך עלי עסקינן שהוא אוסר על עצמו תשמישה ולאסור על עצמו הרשות בידו וכדרב כהנא דאמר שהאשה יכולה לאסור הנאת תשמיש בעלה עליה וכיון דנדרא משכח רווחא חייל וממילא פקע שיעבודא וא''ת והא האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בה ממשא וליכא למימר דבאומר קונם גופך עלי מתשמיש עסקי' דהא דומיא דשאני ישן שאני מדבר קתני לה ואוקמא רבינא בבל יחל מדרבנן וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא דיליה דליתיה אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פריה ורביה י''ל כיון דנדרא מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וא''ת וכי אמר הנאת תשמישך אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות ניתנו יש לומר דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ה''מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מ''מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי ומשום הכי אמרינן בפ' ראוהו ב''ד (ר''ה דף כח.) הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה מתני' קרבן לא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר. משום דכי אמר קרבן לא אוכל לך