נדרים טז ע"א

דף טז - א

גמרא:

שנינו במשנה: קרבן לא אוכל לך, קרבן שאוכל לך, לקרבן לא אוכל לך מותר:

לעיל במשנה י ב נחלקו רבי מאיר וחכמים: לדעת תנא קמא שהוא רבי מאיר, האומר "ירושלים שאוכל לך", הרי הוא אסור ואף שלא אמר "כירושלים" בכ"ף הדמיון, ואילו רבי יהודה סובר: "האומר ירושלים [וכל לשון אחרת שלא הוסיף בה את כ"ף הדמיון] לא אמר כלום".

מדייקת הגמרא ממה ששנינו "קרבן לא אוכל לך מותר", שאם היה אומר "קרבן אוכל לך" [דהיינו "מה שאוכל משלך יהא עלי כקרבן"] אכן היה אסור, ואף שלא אמר "כקרבן" -

ואם כן בהכרח דמני מתניתין? רבי מאיר היא, דלא שני ליה קרבן ולא שני ליה כקרבן, ^[1] כלומר: אינו מצריך כ"ף הדמיון -

ואם כן אימא סיפא: "לקרבן לא אוכל לך", מותר.

והיות ומשנתנו רבי מאיר היא, תיקשי: התנן במשנה לעיל יג א:

האומר: "לקרבן לא אוכל לך" רבי מאיר אוסר, ואמר רבי אבא [לעיל יג ב] בביאור טעמו של רבי מאיר: משום שנעשה כאומר "לקרבן יהא [מה שאוכל משלך] לפיכך לא אוכל לך".

והאיך שנינו: "לקרבן לא אוכל לך מותר", במשנתנו שהיא כרבי מאיר!?

ומשנינן: לא קשיא:

הא - המשנה לעיל - דאמר "לקרבן [בלמ"ד שבאית] לא אוכל לך", שיש לפרשו: "לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך", ולכן אסור הוא באכילה משל חבירו.

הא - משנתנו - דאמר "לקרבן" [בלמ"ד פתוחה], ד"לא הוי קרבן" קאמר, ושוב אין שייך לומר: לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך.

מתניתין:

האומר ^[2] "שבועה לא אוכל לך", דמשמע: "בשבועה! לא אוכל לך".

או שאמר: "הא שבועה שאוכל לך" משמע נמי שלא אוכל לך. ^[3] או "לשבועה [בלמ"ד פתוחה ^[4]] לא אוכל לך", משמע: לא יהא אסור עלי בשבועה מה שלא אוכל משלך, הא מה שאוכל משלך יהא אסור בשבועה, כי "מכלל לאו אתה שומע הן" -

ולכן בכל אלו הרי זה אסור. ^[5]

גמרא:

שנינו במשנה: הא שבועה שאוכל לך וכו' אסור:

מכלל דאם אמר "הא שבועה שאוכל לך" אין מתפרש לשונו "שבועה שאוכל", אלא ד"לא אכילנא" משמע וכאילו אמר: "בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך", ^[6] ולכן הוא אסור באכילה.

ורמינהו סתירה לכך ממשנה בשבועות: שבועות שתים שהן ארבע, כלומר: שתי שבועות מפורשות בכתוב "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב", ודרשו חכמים שתי שבועות נוספות -

שתי שבועות להבא המפורשות בכתוב: "שבועה שאוכל" [היינו "להיטיב"] ו"שבועה שלא אוכל" [היינו "להרע"].

שתי שבועות נוספות על העבר ממדרש חכמים: "שבועה שאכלתי" ו"שבועה שלא אכלתי". ^[7]

ודייקינן: מדקאמר התנא: "שאוכל ושלא אוכל", ו"שאכלתי ושלא אכלתי", הרי משמע: כשם ש"אכלתי ולא אכלתי" היינו "הן ולאו", אף "שאוכל ושלא אוכל" היינו "הן ולאו" -

מכלל ד"שאוכל לך" "דאכילנא" משמע, כי אם "שאוכל" מתפרש "בשבועה יהא עלי מה שאוכל" וכמו במשנתנו, אם כן "אוכל ולא אוכל" שניהם "לאו" הם, ולא "הן ולאו"!?

אמר תירץ אביי:

"שאוכל" שתי לשונות משמע, והכל לפי הנסיבות:

אם היו מסרבין [מפצירים] בו לאכול, ואמר "אכילנא אכילנא" ותו הוסיף לומר "שבועה שאוכל", אז "דאכילנא" משמע. ^[8]

אבל אמר "לא אכילנא לא אכילנא" ותו הוסיף ואמר: "שבועה שאוכל" אז "דלא אכילנא" קאמר, דהיינו מה שאוכל משלך יהא אסור עלי בשבועה.

רב אשי אמר לתרץ באופן אחר:

שאוכל דשבועה שאי אוכל קאמר.

[בשבועות כ א גרסינן: רב אשי אמר: תני שבועה שאי אוכל לך]. ^[9] כלומר: זו ששנינו במשנתנו "הא שבועה שאוכל לך" לא תיתני כן, אלא "הא שבועה שאי אוכל לך" שזה ודאי משמע "דלא אכילנא", אבל סתם "שאוכל" - "דאכילנא" משמע.

ותמהינן: אם כן פשיטא היא ומאי למימרא ^[10] [מה חידוש יש בזה]!?

ומשנינן: חידוש יש בדבר, כי מהו דתימא: מיעקם לישנא היא דאתקיל ליה, [כלומר: מיעקם לישנא היא, ולישנא הוא דאתקיל ליה; ובשבועות יט א: מהו דתימא לישניה דאיתקילא ליה].

היינו, שהיה מקום לומר שלשון "שאי אוכל" אינו אלא עיוות לשון כי אין דרך בני אדם להשתמש בלשון "שאי אוכל" אלא "שלא אוכל", ולשונו היא שנתקלה שהאריך בתנועת שי"ן "שאוכל", ודמי כאומר "שאי אוכל", ולעולם לא נתכוין לומר אלא "שאוכל".

קא משמע לן משנתנו שלשונו מתפרשת כפשוטה, ואסור הוא באכילה. ^[11]

ומפרשת הגמרא: אביי לא אמר טעם דרב אשי שאמר: "תני שאי אוכל", משום דלא קתני "שאי אוכל".

ורב אשי נאדי [היה נודד ומתרחק] ^[12] מן טעם דאביי המפרש לשון "שאוכל" בשתי משמעויות ובהתאם לנסיבות.

משום דקסבר רב אשי: כשם שאתה אומר שלשון "שאוכל" יש לה שתי משמעויות, כך יכול אתה לומר: "שלא אוכל" נמי משמע שתי לשונות.

שאם היו מסרבין בו לאכול, ואמר: "אכילנא אכילנא", ^[13] ואמר נמי: שבועה בין "שאוכל" בין "שלא אוכל" [ונשבע הן "שבועה שאוכל" והן "שבועה שלא אוכל"] -

יכול אתה לפרש: הדין אכילנא משמע דאמר ["את זה אוכל" היא משמעות לשונו].

כלומר: אף כשאמר לשון "שלא אוכל", אם היו מפצירין בו תחילה לאכול, אין לשונו מתפרש בהכרח "שלא אוכל", אלא יכול אתה לפרשו: "וכי נשבעתי לך שלא אוכל, והלא כבר אמרתי לך שאוכל", ולא יהא אסור בשבועה לאכול. ^[14]

ואיכא לתרוצה נמי לישנא [ויכול אתה לפרש את הלשון] כפשוטה: "שבועה שלא אוכל" - שבועה דלא אכילנא קאמר.

ואם כדבריך: מאי שנא שנוקט התנא בלשון "שאוכל" פעם משמעות כזו ופעם משמעות כזו, ואילו ב"שלא אוכל" נוקט התנא משמעות אחת בלבד והיינו "לא אכילנא"!?

ובהכרח שפירוש הלשונות אינו משתנה, אלא תנא פסקה [קבע באופן החלטי]: "שאוכל" דאכילנא משמע בכל אופן ; ו"שלא אוכל" לא אכילנא" ^[15] משמע בכל אופן.

מתניתין:

במשניות הקודמות שנינו שני חילוקים בין נדרים לשבועות:

האחד: דבר שאין בו ממש כגון האוסר את השינה, שבנדר אינו אסור אלא מדרבנן כיון שאין בו ממש, ואילו בשבועה אסור מדאורייתא.

השני: שלש לשונות "קרבן לא אוכל לך" "הא קרבן שאוכל לך" "לקרבן לא אוכל לך", שאינם חלים לאסור עליו לאכול עם חבירו כשאמרם בלשון זה שהוא לשון נדר, ואם אמר את אותם לשונות בלשון "שבועה" הרי הן חלין. ^[16]

ומסכמת המשנה:

זה - חילוקים אלו ששנינו בין נדר לשבועה - חומר הוא בשבועות מבנדרים, שהרי בשבועה הם חלים, ולא בנדר.

וחומר בנדרים מבשבועות - כיצד?

אמר: קונם סוכה שאני עושה, ^[17] לולב שאני נוטל, תפלין שאני מניח, בנדרים הרי הוא אסור מלקיים את המצוה.

ואילו בשבועות הרי הוא מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות, ובגמרא יתבאר טעם החילוק שבין נדר לשבועה. ^[18]

מכלל דהא שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהי שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל וכו' ומפרקינן אמר רב אשי שאוכל דמתני' שאי אוכל הוא אבל שאוכל דשבועות דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע בין במסרבין בו לאכול ואמר אכילנא או לא אכילנא בין כשאין מסרבין בו מ"ט נדרים דאיסור חפצא הוא שאוכל מה שאוכל הוא. לא אוכל מה שלא אוכל הוא. שבועות דאיסור נפשיה הוא שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ודלא עבידנא קאמר וכן הלכתא:

זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור ובשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות:

השבועה שאוכל לך אסור. פירוש דהשבועה שאוכל לך משמע בשבועה שאוכל לך, ואסור דקתני באומר שאי אוכל לך כדאוקמה רב אשי בסמוך. ואף על גב דהקרבן שאוכל לך מותר, ומפרשינן דבחיי קרבן קאמר, התם הוא לפי שדרכן של בריות לישבע בחיי פלוני, אבל אין דרך העולם לישבע בחיי שבועה. והלכך לגבי הקרבן נאמר דבחיי קרבן קאמר, ולפיכך מותר, אבל בהשבועה לאו בחיי שבועה קאמר, אלא שבועה שאי אוכל לך קאמר. ואסקה רב אשי דבין מסרבין בו, בין אין מסרבין בו, בין שאמר אכילנא אכילנא, ובין שאמר לא אכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא אכילנא משמע לגבי שבועה, ואי אמר שלא אוכל לעולם דלא אכילנא משמע, שאם לא כן נתערבב הלשון, ואינו יודע בין לא אכילנא לאכילנא. ואף על גב דלגבי קונמות שאוכל לך אסור, לאו למימרא שיהא אוכל כאומר שלא אוכל, אלא מה שאוכל לך יהא כקרבן קאמר, דנדרים איסור חפצא הוא, והלכך אוכל מה שאוכל היא, ושלא אוכל מה שלא אוכל הוא, אבל שבועות דאיסור נפשיה הוא, שאוכל ושלא אוכל דאכילנא ולא אכילנא הוא.

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול, וכדאמרינן בפרק כל הבשר [חולין קי, ב], הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי, ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין, דבמסכת תרומות [פרק י, הלכה ט'] פרק בצל [שנתנו – לפי השי"מ] תנן, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כו', וגרסינן עלה בירושלמי [פרק עשירי הלכה ו' בתרומות] אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין (דשלוק) [דכבוש – לפי השי"מ] הרי הוא כמבושל, אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש. ואלא מיהא נראה לי דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה, וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתניתא אמרה דהשלוק קרוי מבושל, דתניינן היה מבשל את השלמים או שולקן, וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל, דכתיב [דברי הימים ב' פרק לה פסוק יג] ויבשלו את הפסח (בלילה הזה לפי השי"מ) ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרי ליה אינשי, והלכך אף בנדרים אסור, אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.

מותר בצלי ובשלוק. וכל שכן במעשה קדירה עבה, דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק, אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה, וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק, שהוא מותר במעשה קדרה עבה, והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם [שם] הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה, נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה, מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר במעשה קדרה עבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא (כינו) [כיני] תבשיל שהוא בצלי ובשלוק אסור מותר בעבה, ומבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה.

אמר קונם תבשיל שאני טועם וכו'. תימה למה ליה לשנויי ממודר לקונם שאני טועם, לפלוג וליתני בנודר עצמו, שהרי אפילו בלא שאר טועם אם נדר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק, והוה ליה למיתני אבל הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדרה רך, וכדתניא בברייתא בפרק הנודר מן התבשיל, אסור בכל מיני תבשיל, ומותר בצלי ובשלוק. ויש לומר דלרבותא נקטיה, דאפילו אמר תבשיל שאני טועם אינו אסור במעשה קדרה עבה.

ומותר בביצה טרומוטה. מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה, דאי לא מאי שנא ביצה טרומוטה, אפילו כל ביצה שנצטמק אף על פי שלא נצטמקה כל כך מותרת, אבל בירושלמי גרסינן [שם] א"ר חסדא אסור בביצה מגולגלת, שכן דרך החולה לאכול פתו בה. ונראה דלאו דוקא מגולגלת, אלא אפילו מצומקת, וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו, תמיהא לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלה ביה ריפתא, אלא בהתבשיל קדרה אבל במידי אחרינא לא, דהא צלי לא מתאכיל בגויה, ריפתא ואפילו הכי אסור, ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר דמלפת בעינן, ומן הדא דירושלמי שעמינן לה, אבל אי מתאכיל באפי נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא ונכון הוא. ירושלמי: הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן, מהו שיהא מותר במטוגן, מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה, הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל, ומשמע דכיון דלא איפשיטא אזלינן בהו לומר, ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר.
הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתא. ירושלמי: איזהו מעשה רתיחתא, כגון חלוקה וטרגיז וטיסני, וסלת ואוז זריד וטרסן.

הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המלח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחים. וכל שהוא מליח אסור, אף על פי שאינו מליח דבעי לאורחא, אלא כל שמולח, והכי נמי משמע בירושלמי דגרסינן, הוין בעי מימר מליח לעולם הא לשעה [לא – לפי הירושלמי] אמר ר' יודן מן מה דתנינן, הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא [לעיל (נדרים יח, ב)], איזהו מליח לשעה כהדא דתניא כיצד הוא עושה נותן את האברים על גבי המלח והופכן, אמר רבי אבא מדשניא היא, שאם משהה אותם נמלחין הן ודאי, דאמר רבי חייא בר אדא [מעשרות פרק ב, משנה ג'] הנוטל זתים מן המעטין וטבל אחד אחד במלח ואוכל, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא.

גמרא: והא תבשיל נדר. יש מפרשים דאסור במעשה קדרה רך קשיא ליה, דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל, ולהאי פירושא הא דקאמר להא תניא בניחותא, ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קא מייתי סייעתא, ומיהו לא מחוור, דהטריות רכות אינן רכות במצים, ואינן רכות כל כך, שנסתפק אדם בהן שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותר בעבה קא קשיא ליה, דהשתא אתי שפיר דמייתי ראיה, מדקא תני טעמא דהחולים אוכלים בהם פתם, דעלמא כל דמתאכיל ביה ריפתא מבשיל קרי ליה.

גמ' מכלל דשבועה שאוכל דלא אכילנא משמע. פי' דקתני עלה אסור ורמינהי שבועות שתים שהן ד' פי' שתים להבא והם אבות דכתיב להרע או להיטיב דהיינו שאוכל ושלא אוכל שהן ארבע עם שתי תולדות שיש להן לשעבר דהיינו שאכלתי ושלא אכלתי אלמא שאוכל דאכילנא משמע מדקתני שאוכל ושלא אוכל:

ופריק רב אשי שאוכל דמתני' דהכא שאי אוכל הוא פי' שאמר כן בפי' שאי אוכל ולהכי משמע דלא אכילנא אבל באומר שאוכל דאכילנא משמע ואומר שלא אוכל דלא אכילנא משמע בין במסרבין בו לאכול בין בשאין מסרבין בו לאכול דרב אשי לית ליה אוקמתא דאביי [לחלק] בין מסרבין בו לאכול לשאין מסרבין בו לאכול:

מ"מ נדרים דאיסור חפצא הוא שאוכל משמע מה שאוכל והוי כאומר לא אוכל דהא אסר ועביד בקונם מה שיאכל ואסור למיכל מניה אבל שבועות דאיסור גברא הוא שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ולא עבידנא קאמר וכן הלכתא ובגמ' פריך על מציעתא דאוקימנא באומר שאי אוכל א"כ למה ליה למימר כלומר פשיטא וליכא בסיפא דמתני' שום רבותא בהא ומאי קמ"ל דהא תנא ליה רישא שבועה לא אוכל לך ומהדרינן מהו דתימא לישניה הוא דאתעקים ליה כלומר (שהצריך) שהאריך בתנועות שי"ן שאוכל ודאמי כאומר שאי אוכל ולעולם שאוכל קאמר פי' דכי אמר דשאוכל קאמר אלא דאתעקם ליה לישניה וליהמניה בהכי דתניא לקמן [דף יח:] בנדרים שסתמן להחמיר ופירושן להקל קמ"ל דלא מהימני' ליה מיהו דוקא בעם הארץ אבל לצורבא מרבנן מהימנינן ליה וכן כתבו גדולי רבותינו ז"ל:

מתני' זה חומר בשבועות. מפרש בגמרא דאקונם שאני ישן קאי דקתני שאין נדר חל עליו מן התורה משום דהוי דבר שאין בו ממש ומשום הכי קתני הכא דבזה יש חומר בשבועות מבנדרים שהשבועה משום דהויא איסור גברא חלה אפילו על דבר שאין בו ממש:

וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור. פי' משום דנדר חל על ביטול מצות עשה דמצות חיוב גברא ונדר איסור חפצא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו:

ובשבועות מותר. פי' שאם נשבע שלא ישב בסוכה ושלא יטול לולב לוקה משום שבועת שוא ונוטל לולב ומניח תפילין שאין שבועה חלה לבטל מצות עשה דהא והא איסור גברא והוי כנשבע שאוכל ככר זה ואח"כ נשבע שלא יאכלנה דלא חיילא שבועה בתרייתא עליה ולוקה עליה משום שבועת שוא. מיהו פירשו בירושל' [שבועות פ"ג ה"ד] דכי אמרינן דאין שבועה חלה לבטל מ"ע דוקא בנשבע על המצוה בפרט אבל ע"י כולל חיילא כנשבע שלא יאכל מצה ושלא ישב בצל ושלא יניח כלום על ראשו מגו דחייל השבועה אהיתרא חיילא נמי אמצוה כמו שכתב הרי"ף ז"ל בשלהי הלכות פסח שני ומיהו מגמ' דילן בפ' שבועות שתים בתרא [דף כה:] משמע דדוקא לענין בל יחל אבל לא מיחייב עלה קרבן אפילו בכולל אי מנח תפילין כיון דהוי מושבע להניח והיינו דאקשינן התם והא ליתא לשבועה בלא אניח תפילין דאלמא ליתא בלא אניח כלל ואפילו בנשבע בכולל שלא יניח כלום על ראשו לא חיילא שבועה להתחייב קרבן אי הניח תפילין. ואפי' לענין מיחל שבועה נמי כי אמרינן דשבועה חלה בכולל דוקא על ביטול מצות עשה דכי מקיים שבועתיה ולא עביד מצוה דרמי עליה הוה ליה יושב ואינו עושה מצותו והא עדיפא מלמיעבד מצותו ולבטל שבועתו בידים בקום עשה אבל הנשבע לבטל מצות ל"ת בכולל כגון שנשבע שיאכל נבלות ושחוטות לא חיילא שבועה אנבלות כלל ומוטב שישב ולא יקיים שבועתו משידחה איסור לאו דנבלה שיאכלנה בידים והיינו דאמרינן התם [דף כד.] בשלמא לאו משכחת לה דחיילא שבועה בכולל שלא יאכל נבלות ושחוטות לרבי יוחנן אלא הן היכא משכחת לה דאלמא לא חיילא שבועה אפילו בכולל בהן כלומר בנשבע שיאכל לבטל מצות ל"ת והיינו דתנן התם [דף כה:] תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן דאלמא ליתא בהן כלל אפילו בכולל וזו שטת רבינו ז"ל כמו שכתוב בפירושי שבועות שלו:

ויש מרבותינו ז"ל שאומרים דשבועה לא חייל (אפילו) אבטול מצות עשה כלל ואפילו בכולל ולוקה עליה משום שבועת שוא ומאי דאמרינן דליתיה בלא אניח לאו לענין קרבן שבועה בלחוד אלא לענין בל יחל נמי הוא דשבועה על המצוה כשבועה על שבועה הוא כדאמרי' בכנ דוכתא [דף ח.] והלא מושבע מהר סיני הוא ואילו שבועה לא חיילא על שבועה כלל אפילו בכולל ומחו אמוחא לההיא ירושלמי דכתב הרי"ף ז"ל ומסתברא דלית לן למדחי ההוא ירושלמי בכדי ושלא בטענה מכיון דאיכא לפרושי סוגיין כוותיה ואשיטתא דרבינו ז"ל סמכינן. וכי היכי דנדרי איסור חלין על המצות אפילו לבטלן הוא הדין נמי דחיילא על שבועה לבטלה שאם נשבע שיאכל ככר זה ואחר כך אסרו בקונם הרי אסור בו כדכתיבנא בפרקא קמא דף יג ע"ב:

ומיהו בשבועה על הנדר איכא מאן דאמר דשבועה חלה על הנדר לקיים שאם אסר עליו ככר ואח"כ נשבע שלא יאכלנו חיילא עליה שבועה נמי בין למלקות בין לקרבן דכיון דנדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא ועניינים חלוקין הם כשם שהנדר חל על השבועה בין לקיים בין לבטל כך השבועה חלה על הנדר לקיים דאילו לבטל לא אפשר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וזו היא שטת מורי נר"ו (נ"ל מאמר מרדכי שהוא הריטב"א שכ"כ בחידושיו למס' שבועות דף כב ע"ב גבי (א) בני רבא נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן) אבל בירושלמי משמע דשבועה לא חיילא אנדר כלל כיון דאסריה איסור חפצא הא איתסר ליה ממילא באיסור גברא משום בל יחל דברו ותו לא חיילא עליה שבועה כשם שאין שבועה חלה על שבועה אפילו לקיים דגרסינן התם בירושלמי דפ"ק (ב) דנזיר גבי הא דאמרינן דאין שבועה חלה על שבועה אבל בדבר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה מכאן ואילך כמיחל שבועה על האיסורין פירוש לא לבטל ולא לקיים וה"ה לשבועה על שבועה אמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה פירוש דלא חיילא שבועה אנדר אפילו לקיימו דהוי כמו שבועה על שבועה דבנדר קיימא שבועה נמי אית ביה שכבר נשבע בהר סיני לקיים את נדרו ולעשות ככל היוצא מפיו אבל שבועה ואח"כ נדר נדרים חלין על האיסורין פי' דמעיקרא איתסר איסור גברא והשתא איתסר איסור חפצא נמצאת למד מן הירושלמי הזה דשבועה לא חיילא על נדר כלל אבל נדר חל על שבועה לבטל ולקיים וה"ה שחל הנדר על האיסורין דאיסורין ושבועות חד טכסיסא נינהו ושלא כדברי ר' זרחיה שכתב שאין נדר חל לקיים א' מאיסורי תורה כגון שאסר עליו נבלה או בשר חזיר או דבר שנשבע עליו שלא לאוכלו ותמוהים דבריו היאך חל הנדר על מצות של תורה לבטל ולא יהא חל לקיים אלא ודאי כדאמרינן וכדאיתא בירושלמי דכתיבנא בהדיא:

וגרסינן נמי התם בריש פ"ק דנזיר הל"ב ר' חמי בשם ר' יוסי בר חנינא הריני נזיר מיין של ערלה לא אמר כלום חברייא אמרי מחלוקת כר"ש פי' הא מני ר"ש היא דסבר אין איסור חל (ג) איסור אבל לרבנן דפליגי עליה אסור וא"ר יודן כאן בנדרים כאן בשבועות נדרים חלין על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין פי' דלעולם הא אפילו לר"ש אסור ומודה הוא דנדרים חלין על האיסורין ונזירות נדר הוא ואיסור חפצא ומתניתא לא נאמרה בנזירות אלא בשבועה לפי שאין שבועה חלה על שבועה ולא אשכחן דשבועה חלה על דבר מצוה כלל אלא בנשבע לקיים המצות או במצות ל"ת בכולל או במצות עשה דעביד לזרוזי נפשיה (מהכא מוכח דהגירסא הנכונה בירושל' הוא הריני נזיר מיין של ערלה וכ"ה גירסת הרמב"ן במלחמות בפ' שבועות שתים בתרא ואף זאת שמעינן דלהירושלמי ס"ל דנזירות הוי איסור חפצא ואזדא לה מה שתמה הרב פ"מ בפי' על רש"י דס"ל דנזירות הוי איסור גברא ואלו הירושלמי ס"ל דהוי איסור חפצא וברור הוא. המלי"ץ) ובהא נמי סברא דכולהו רבנן ז"ל דלאו למימרא דלקי עליה או דמיחייב קרבן שבועת ביטוי אלא דלא לקי עלה משום שבועת שוא דשרי לזרוזי נפשיה וכדכתיבנא בפרקא קמא וכלל גדול הוא בידינו דנדרים איסור חפצא וחיילי אבל לא הוו איסור גברא והיינו דליתנהו אלא באיסור שאוסר על עצמו שיש בו ממש ולא בדבר שאין בו ממש ולא בקיום שום דבר כגון שאמר בנדר שיאכל או שישתה שאין כאן מקום לנדר לחייבו באכילה או בשתיה מדין נדרו וכן כל כיוצא בזה אלא כשהוא נודר לעשות צדקה או לפרוע חובו וכל דבר מצוה דחייב משום נדרי הקדש וזה מבואר:

ואיכא דקשיא ליה להא דאמרינן נדרים חלין על המצות לקיימן מדאמרינן במס' מכות פ' אלו הן הלוקין [דף כב.] וליחשב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ופרקינן דלא חיילא שבועה עליה דמושבע מהר סיני הוא ואם איתא אכתי אמאי לא אקשינן וליחשוב קונמות כגון דאמר קונם שדי לחרישה ביו"ט דהא במכילתין [דף מג.] אמרינן כי האי גוונא קונם שדי שלא אחרוש בה לעולם ולאו קושיא היא חדא דאי מקשינן הכי הוה דחי דאיסור חפצא לא קתני ותו דהא הדר אקשינן התם בשבועה גופה וליחשב שבועה בכולל שלא אחרוש בין ביו"ט בין בחול דהשתא חיילא שבועה עליה אפילו ליו"ט דומיא דשלא אוכל נבלות ושחוטות ופרקינן [מכות שם] דמידי דאפשר דמשתרי בשאלה לא קתני וכיון דפריק הכי תו לא הוה אפשר לן למקשי מקונמות דאינהו נמי אפשר בשאלה ומידי דשאלה לא קתני:

שבועה שלא אוכל. ולא אמרי' בחיי שבועה קא משתבע כדאמרינן בקרבן ובמנחה לעיל בפ"ק (דף יג:) משום דשבועה לית בה מששא ולא שייך למימר בה בחיי שבועה:

לא שבועה לא אוכל לך אסור. דמשמע לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא בשבועה ואף רבי מאיר מודה דאמרינן בשבועה מכלל לאו אתה שומע הן משום דשבועה חמירא:

זה חומר בשבועות מבנדרים. בגמרא מפרש אהיכא קאי. טעמא דכולא מתניתין מפרש בגמרא:

שבועות ב' שהן ד'. שבועות בטוי שחייבה עליה תורה קרבן עולה ויורד כדכתיב נפש כי תשבע לבטא בשפתים שני עניני שבועות כתיבי בקרא בהדיא דכתיב להרע או להיטיב דהיינו להבא כגון שאוכל ולא אוכל ומרבוי דקרא דכתיב בהדי' לכל אשר יבטא האדם מרבינן עוד שתים לשעבר דהיינו אכלתי ולא אכלתי:

היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא כו'. גירסא יתירתא היא ובתחלת פ"ג דשבועות ליתא דבפשטא דמתני' בלא מסרבין מצי לאוקומיה אלא שגירסת נדרים משונה ואגב אידך אוקמיה במסרבין:

אבל אמר אכילנא אכילנא. פי' בתמיה כלומר וכי אוכל עמך ותו אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא קאמר וה"ק שבועה שאקיים מה שאמרתי אכילנא אכילנא בתמיה אלא ודאי [לא אוכל] עמך ויס"ג ואמר לא אכילנא ותו אמר כו' וכך היא הגירסא בכל הספרים בשבועות דכיון דמסרבין והוא אומר לא אכילנא אנו תולין דודאי לקיים דברו נשבע כדי שלא יפצירו בו יותר וה"ק בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך:

מהו דתימא מיקם לישנא הוא. והיה לו לומר שאוכל והיה מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל ואי אמר הכי מהמנינן ליה קמ"ל כיון דהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי:

רב אשי נדי מטעמיה דאביי. היה נודד ומתרחק מסברת אביי דאם איתא דמתניתין איתא לפי דיש שבועה שאוכל משמעה שלא אוכל ולאפוקי ממתניתין דשבועות דקתני דכל שבועה דאוכל משמעה דוקא שאוכל אם כן כשלא אוכל נמי הוה ליה לפרש הכי דאי מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא בתמיה כלומר וכי אתה סבור שלא אוכל עמך בודאי אוכל ותו אמר שבועה שלא אוכל לך דאכילנא קאמר ולקיים דבריו מה שאמר לא אכילנא בתמיה הוא נשבע ולספרים דגרסי לעיל ואמר לא אכילנא גרסינן הכא ואמר אכילנא וכשנשבע שלא אוכל אנו תולין שלקיים דבריו הוא נשבע כדי שיאמינו לו מה שאמר שרוצה לאכול עמו ולא יפצירו בו עוד והכי קאמר מה שלא אוכל לך יהא שבועה אבל מה שאוכל לך איני נשבע אלא אדרבה באותה שבועה אני רוצה לאכול עמך:

אלא תנא פסקה. למילתיה דכל שאוכל דאכילנא משמע וכל שלא אוכל דלא אכילנא משמע שלא לבלבל הלשונות:

שבועה לא אוכל לך אסור שהרי זה לשון שבועה גמור השבועה שאוכל לך והוא הדין באומר שבועה שאוכל לך אלא דאשמעינן ריבותא שאף בהשבועה אפי' אמר הא בשבועה אין אומרים שלשון שבועה הוא שאין דרך לומר בחיי שבועה אלא בין שבועה שאוכל לך בין השבועה שאוכל לך אסור שחוששין שמא שבועה בלשון נדר היא כך הוא אומר שבועה עלי מה שאוכל לך ושאלו בגמרא ממה שאמרו בשבועות שבועות שתים ולחייבו בקרבן ומלקות שבועה שאוכל ולא אכל שבועה שלא אוכל ואכל אלמא שבועה שאוכל דאכילנא משמע ואי משום דהתם קאמר שאוכל והכא קאמר שאוכל לך אין זה כלום דלך לא מעלה ולא מוריד כלל ותירץ אביי שזו של שבועות בשאין מסרבין בו לאכל אלא שאומר מאליו שבועה שאוכל דבר זה או שאוכל לך או שהיו מסרבין בו מעט והוא אומר שיאכל וכדי שיחזק דבריו כדי להפיס דעת המסרבין הוא אומר שבועה שאוכל וזו שבכאן בהפך שהיו מסרבין בו והוא אומר שאינו אוכל וכדי לסלקם מעליו הוא אומר שבועה שאוכל וודאי כוונתו לומר שבועה מה שאוכל עלי ואסור מדברי סופרים שמן התורה אין שבועה בלשון נדר וכן פסקום רוב פוסקים ואף אנו כתבנוה כן במסכת שבועות וכן כתבנו שם שכל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן אבל אם אי אתה יכול לפרשו במניעת אכילה אע"פ שבא בהפצר כגון שאמר נשבע אני שאוכל לך אתה דנו אחר הלשון ואין אומרים לשונו נתעקם אלא אם כן הוא אומר כך היה בלבי שאם יאמר כך נאמן ואין כאן שבועה שאין פיו ולבו שוין ושמא תאמר אחר שכן נשאל לו מה היה בלבו ואם תאמר שאינו כן הרי אתה בא לחייבו בשבועות בקרבן ומלקות יש מפרשים שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פירשוה אף למלקות ר"ל שאם נשבע שלא יאכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה אינו לוקה אלא שאף הם פירשוה עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה כיון או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה בדרך זה ומכל מקום רב אשי תירץ בסוגיא זו דשאוכל על כל פנים בשבועה דאכילנא משמע אפילו במסרבין בו ואומר שלא יאכל אלא אם כן הוא אומר שלא היה בלבו כן כמו שפירשנו ומשנתנו באומר בהדיא שבועה שאי אוכל וכי תימא מאי למימרא מהו דתימא מדלא אמר שלא אוכל אלא שאי אוכל עקום הלשון הוא ושאוכל קאמר קמ"ל דאי לאו הכי אף במסרבין בו ואומר שיאכל וקאמר שבועה שלא אוכל יש לדון בו לשון תמיהא כלומר מי קא מישתבענא דלא איכול אלא תנא פסקה כלומר התנא שנאה במוחלט ובדבר פסוק שאוכל דאכילנא ושלא אוכל דלא אכילנא כרב אשי אלא שנראין הדברים לפסוק כאביי דטעמיה מיסתבר טפי ועוד שבמקומה בשבועות הוזכר טעמו של אביי ולא של רב אשי כלל כמו שכתבנו שם:

לא שבועה לא אוכל לך אסור שהרי אתה מוציא מכללו הא מה שאוכל לך יהא עלי בשבועה ופירשו בגמרא דמתניתין רבי מאיר היא ואע"ג דלית ליה מכלל לאו הן והרי אין כאן איסור אלא מדין מכלל לאו כלומר לא יהא בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא בשבועה אף הוא סובר כן בשבועה וכמו שאמרו במסכת שבועות כי לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו וכו' בממונא באיסורא אית ליה אבל נדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא אלא שאנו פוסקין בכל איסורין כחכמים ואע"פ שלענין פסק לא הוצרכנו להזכירה כאן הוצרכנו בה לבאר מה שאמר אחר כן זה חומר בשבועות מבנדרים שלא נאמר כן אלא לרבי מאיר כלומר זו שאמרו בלא שבועה לא אוכל לך שאסור מפני שדנין בשבועות מכלל לאו הן ובנדרים אמרו לא קרבן לא אוכל לך מותר מפני שאין דנין בנדרים הן מכלל לאו נמצא חומר בשבועות מבנדרים ולדעת חכמים מיהא אין כאן חומר שאף בנדרים אסור כמו שכתבנו או שמא אף לחכמים וממה שבהא קרבן תולין אותו בחיי קרבן ואינו כלום ובהא שבועה אין דנין כן ואסור ומכל מקום בגמרא שאלו בה מדקתני זה חומר וכו' אלמא נדר גמור הוא דליכא כלומר שבשבועות הדבר חמור הא מכל מקום אף בנדר איסורי סופרים מיהא איכא והא קתני בלא קרבן לא אוכל לך מותר לגמרי ומותר בלא שום איסור משמע ותירץ דאסיפא דאידך מתניתין דקנם שאני ישן קתני לה ולדברי הכל נאמרה כלומר זה שאמרו שהנדרים אינם חלים על דבר שאין בו ממש והשבועות חלות הוא חומר בשבועות מבנדרים שאף בנדרים איסורא מיהא איכא וכדקאמר רבינא לעיל בבל יחל דרבנן וזו מסייעת לדברינו שפסקנו כרבינא לאסור אף התולה נדרו בדבר שאין בו ממש באיסור סופרים אלא שהחולקים מפרשים כאן חומר מכלל דנדר הוא ומאי חומרא הכא בנדרים מותר מפני שאין כאן לשון איסור אחר שאין אתה דורש מכלל לאו הן אבל בשבועות יש בה לשון איסור הואיל ואתה דורש מכלל לאו הן ואין זה חומר ותירץ אסיפא דאידך ששניהם לשון איסור אלא שהנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש וזהו חומר השבועה ומכל מקום בקנם שאני ישן אף איסור סופרים אין בו ודברים דחוקים הם ואין לסמוך עליהם וכבר כתבנו עיקרי הדברים:

ואחר שביארנו חומר של שבועה על הנדר הוא מזכיר חומר שבנדרים על השבועות ומתחיל במצוה ר"ל שהנדר חל על דבר מצוה מה שאין כן בשבועה וטעם הדבר מפני שהשבועה הוא לשון אסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע והנדר הוא שאוסר המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי זה כמי שאין לו בליל פסח אלא מצת טבל או הקדש שאינו יכול לאכלה שהיא מצוה הבאה בעבירה ופירש הענין כיצד קנם סכה ר"ל קנם עלי סכה שאני עושה קנם עלי לולב שאני נוטל קנם עלי תפלין שאני מניח אסור ואם תאמר שיבא עשה של מצוה וידחה לאו דבל יחל מכל מקום נדר עשה ולא תעשה הוא לאו של בל יחל ועשה דכל היוצא מפיכם תעשו ואע"פ שמצות לאו ליהנות ניתנו לא נאמר כן אלא במה שלא נאסר מחמת ההקדש או הנדר אלא הנאת הדבר כגון הנאת סכה עלי והרי אין בישיבתה הנאת הגוף אלא הנאת קיום המצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל זה אסר על עצמו עיקר הענין ר"ל נטילת הלולב והנחת התפילין וישיבת הסכה בין בהנאה בין שלא בהנאה ומכאן למדו בתוספות שאפילו בקנם עלי צרור שאזרוק לים כן אע"פ שאינו ענין של הנאה כלל אלא שאין הדברים נראין כן אלא בדבר שיש בו איזה צד תועלת או הנאה אם של מצוה אם של צד אחר ובשבועות כגון שבועה שלא אשב בסכה שבועה שלא אטול לולב שבועה שלא אניח תפלין מותר ואע"פ שאף בשבועה חלה בכולל כמו שפרשנו בשבועות אף אלו פרטי מצוה הם שאם לא שהוא מכוין לסכת החג היה נשבע שלא לישב בצל ואלמלא שמתכוין ללולב של מצוה לא היה מזכיר בו לשון נטילה וכן שלא היה מזכיר שם לולב אלא דיקלא בעלמא אלא שלשם מצוה הוא מכוין ודבר מענינו שמזכיר בה תפלין ואינו דומה לשבועה שלא אוכל מצה שאסור במצת הפסח מתורת כולל שהמצה נזכרת בלשון תמיד בלא מצת הפסח וכמו שאמרו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה מה שאין כן בסכה ולולב שכל שאדם מזכיר סכה בשל רשות או מזכיר צל בעלמא או סכה בשם לווי ר"ל של רקב"ש וגנב"ך וכן בלולב דיקלא או הוצא ואם לבך נוקפך להיות סכה שם כולל אתה מפרש משנתנו במזכיר בפרוש של מצוה הא בכולל אף בשבועה חלה אע"פ שיש קצת חולקים כמו שביררנו בשבועות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע כו' נ"ל דה"ג הי' מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ותיב אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע. פי' כיון דהיו מפצירין בו שיאכל והוא הי' מסרב בו הוי' אומר לא אוכל ואח"כ נשבע השבועה זו אינה אלא לאמת דבריו ולסלקו מעליו שלא יפצור בו עוד ואע"ג דאמר שבועה שאוכל דלא אוכל משמע וזהו פירושו שבועה אם אוכל וכך היא שאוכל דמתני' דמשמע שלא אוכל כגון שהיו מפצירין וההיא דשבועות כגון שנשבע בניחותא אי הכי שלא אוכל נמי שתי לשונות משמע ה"נ ה"ג היו מסרבין בו ליכל ואמר אכילנא אכילנא ואמר שבועה שלא אוכל דאכילנא משמע פי' הם היו מפצירין בו ליכל והוא היה אומר אכילנא אכילנא א"כ כשנשבע לאמת דבריו נשבע והאי דקאמר שלא אוכל פירושו אם לא אוכל דהיינו שאוכל:

גמ' מני מתניתין דקתני קרבן לא אוכל מותר הא אוכל לך אסור ר' מאיר בר פלוגתיה דר' יהודה דאי ר' יהודה אפילו קרבן שאוכל (לא) לך שרי אם לא אמר כקרבן דהא אמר ירושלם לא אמר כלום. הרא"ם.
וזה לשון שיטה: מתניתין דנקט הא קרבן שאוכל לך מותר מכלל דאי אמר קרבן שאוכל לך אסור ר' מאיר היא דאמר לעיל מודים חכמים לרבי יהודה באומר הא קרבן דלא הוי נדר דבחיי קרבן נדר. אבל אי אמר קרבן אסור דאמרן קרבן אימרא דירים עצים כו' שאוכל לך אסיר ומוקמינן כר' מאיר דאי כר' יהודה קרבן שאוכל לך נמי הוה מצי תנא למתני דמותר דלר' יהודה האומר ירושלם לא אמר כלום. עד כאן. וז"ל הפירוש: מני מתניתין דתני קרבן לא אוכל מותר דמשמע הא אם אמר קרבן (לא) אוכל לך אסור. ר' מאיר היא וכדשמעינן ליה בפרק קמא דכי אמר קרבן שאוכל לך אסור דתנן האומר קרבן עולה ומנחה כו' אסור ואמרינן ההיא סתם משנה ר' מאיר היא. ושמעינן ליה דאמר נמי דכי אמר הא קרבן שאוכל לך מותר כדאמרינן לעיל מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן וכו' ופירשו חכמים מני ר' מאיר היא דאי ר' יהודה לא שני ליה בין אמר קרבן שאוכל לך בין אמר הא קרבן שאוכל לך שבשניהם מותר דתנן לעיל האומר קרבן עולה וכו' עד ור' יהודה מתיר. והא קרבן שאוכל לך נמי דאמרן לעיל בהדיא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן וכו' מכלל דר' יהודה אית ליה הא סברא. ואילו מתניתין קתני קרבן שלא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לא קתני. עד כאן.

ותימה הא דאמרינן אימא סיפא וכו'. דמשמע דהשתא דמתניתין היא ר' מאיר הוא דקא קשי הא אי הוה מתניתין ר' יהודה לא קשיא סיפא אמאי והא ר' יהודה אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ואם כן לקרבן לא אוכל לך אמאי מותר נימא דהכי קאמר לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן. וי"ל לר' יהודה ניחא דמפרשינן לקרבן בשוו"א הלמ"ד דהשתא ליכא מכלל לאו אתה שומע הן. אלא לר' מאיר אפילו אי גרסינן הכי תיקשי דלימא לקרבן לפיכך לא. ופרקינן הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן. הריטב"א ו"ל. הג"ה הכי גרסינן הא דאמר לקרבן (בפת"ח) בחט"ף שם אמר ר' מאיר דאסור דמשמע לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך והא דתנן הכא מותר כדאמר לקרבן (בחט"ף) בפת"ח דמשמע לא קרבן. אבל בכולהו בדאמר לא לא גרסינן ליה דבהכי לא טעי תנא אבל בחט"ף ופת"ח טעי תנא.

מתניתין דאמר לא קרבן לא אוכל לך. דהשתא מותר ממה נפשך דאי משמע הכי לא קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא כלום קאמר ומותר. ואי משמע לא יהא קרבן כי לא אוכל לך נמי מותר דליכא למידק הא אם אוכל לך יהא קרבן דלית ליה לר' מאיר הן מכלל לאו. הא דאמר לקרבן ההיא דאסר ביה ר' מאיר. שיטה.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: ותירץ מתניתין דקאמר לא קרבן. כלומר שמאריך בלמ"ד לקרבן והילכך אפילו נאמר לא קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא אמר כלום. וכן אין לדקדק הא שאוכל לך יהא קרבן כי לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן והא דקאסר ר' מאיר מיירי כגון דאמר לקרבן. עד כאן.

מתני' שבועה שלא אוכל לך נשבע שלא אוכל לך משלך. לא שבועה לא אוכל לך אסור דסיפא אכולהו קאי. והשבועה שאוכל לך משום הכי אסור דהכי קאמר מאי אסור משום שבועה מה שאוכל משלך. לא שבועה לא אוכל לך אסור דמשמע הא דאכילנא מדידך יהא אסור לי משום שבועה. והך בבא דשבועה ר' מאיר מדקתני זה חומר בשבועות מבנדרים מכלל דתרוייהו חד תנא נינהו וההוא דנדרים הא אוקימנא כר' מאיר. ואפילו הכי קתני דלא שבועה לא אוכל לך אסור דסבירא ליה לר' מאיר בשבועות מכלל לאו אתה שומע הן דכתיב ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו הא אם לא רחצו ימותו וכתיב נמי מפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו הא אם תצאו תמותו. אבל גבי נדרים לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן אבל באיסור גרידא אית ליה. הג"ה: אבל צריך עיון דלעיל בפרקי אמרינן לא חולין לא אוכל לך בנדרים אסור אליבא דר' מאיר דההיא ברייתא אוקימנא התם אליבא דר' מאיר. ונראה לפרש הטעם דכיון דמראה ומגלה עצמו ואמר לא בשבועה ובאכילה מוכיח בעצמו שרוצה שתחול השבועה וגם ר' מאיר מודה בזה והיינו טעמא דלעיל גבי נדרים דלא חולין לא אוכל לך. שיטה. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל: לא שבועה לא אוכל לך משמע הא שאוכל תהיה שבועה מכלל לאו אתה שומע הן. ואפילו ר' מאיר מודה בה כיון דמוכח דאמר לא בשבועה ובאכילה מגלה דעתו שתחול השבועה.

מצאתי : ובגמרא לא משמע הכי כלל אלא טעמא דהך סופא לפי שתבקש שבועה ללא אוכל לך דבתרה. ואף על פי שהתחיל בלא פירושו הכי לא כמו שאתה סובר או כמו שאתה אומר שאוכל עמך שבועה לא אוכל לך. והכא נמי לי וגם לא דמי ללקרבן לא אוכל. כמו שמצאתי ואין מבין. וכתב עוד שבועה שאוכל. יש במתניתין שבועה דאורייתא ושבועה דרבנן לפי מה שמצאתי בפירוש דלא שבועה לא אוכל לך אסור משום טעמא דמכלל לאו אתה שומע הן ומתניתין אוקימנא כר' מאיר דלית ליה וכן מצאתי כתוב כאן. עד כאן.
וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור. פירוש דשבועה לא אוכל לך הוא נשבע שלא יאכל משלו. השבועה שאוכל לך דאסור מוקי לה רב אשי בגמרא דאמר שאי אוכל כדבעינן למימר קמן. והא דהשבועה לאו דוקא אלא אגב גררא דקרבן הקרבן לקרבן דתני ברישא נקט נמי גבי שבועה האי סידרא. לשבועה לא אוכל לך דאסור משום דתרי טעמי קאמר לשבועה יהא לפיכך לא אוכל ור' מאיר הוא דדריש הכי כי האי גוונא בלקרבן לא אוכל. ורש"י ז"ל גריס לא שבועה לא אוכל לך אסור בשתי תיבות דומיא דרישא דלא קרבן לא אוכל לך כדפרישנא ברישא. ופירש הוא ז"ל דאסור משום דהכי קאמר לא שבועה יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא לשבועה ולפיכך אסור דמכלל הן אתה שומע לאו. וליתא דהא אוקימנא הא מתניתין כר' מאיר ואיהו לית ליה מכלל לאו הן. עד כאן. ויש מפרשים דהכי פירושו לא שבועה כלומר לאו אחד אני אומר בשבועה ומה היא שלא אוכל לך ולכך אסור. הריטב"א ז"ל:

מדקתני הא שבועה שאוכל לך אסור משמע דכל היכא דאמר שאוכל דלא אכילנא משמע. מדקתני שלא אוכל ותני נמי שאוכל מכלל דכל היכא דאמר שאוכל דאכילנא משמע דאי שלא אוכל משמע תרי זימני שלא אוכל למה לי ותו דלא הוה להו ארבע אלא תלת. פירוש הא דתנן שבועות שתים שהן ארבע שבועת בטוי דחייבה עליה תורה קרבן עולה ויורד בפרשת ויקרא או נפש כי תשבע לבטא. שתים ממשמעותא דקרא להרע או להטיב דהיינו שלא אוכל ושאוכל. שהן ארבע מרבויא דקרא בשבועות דהיינו שבועה לשעבר למאן דאית ליה כמו שאכלתי ושלא אכלתי. ואף על גב דאמרינן לשם דברים שאין בהם הרעה והטבה והיה יכול לומר שתים שהן שש התנא לא תני אלא דברים הדומים לראשונים. הרא"ם ז"ל:

ותירץ אביי כי שאוכל שתי לשונות משמע והמשמעות הולך לפי הענין שדברו בו תחלה. ואם היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא ואחר כך אמר שבועה שאוכל שאכילנא משמע. ואף על גב דאמר תחלה אכילנא אכילנא שכפל לשונו ובתמיה דמשמע קצת מלשונו שאין דעתו לאכול מכל מקום כיון שלא גילה דעתו בפירוש תחלה שלא לאכול דאכילנא משמע כמראי (א"ה אולי צ"ל כאומר) שבועה שאוכל דאכילנא משמע אם לא אמר תחלה לשון המורה שאין דעתו לאכול. ועל כן אמר דאי אמר לא אכילנא ואמר שבועה שאוכל הא ודאי דלא אכילנא משמע.

וזה לשון הפירוש לפי גרסתו היו מסרבין בו לאכול. היו מפייסין הימנו שיאכל ואמר אכילנא אכילנא בתימה ותוב אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר. והכי (אמרי') קאמר אתון אמרין דאכילנא שבועה אם אכילנא דודאי לא אכילנא. אבל שאר שאוכל דעלמא דאכילנא משמע. והתם במסכת שבועות בפרק ג' ברישא דפירקא גרסינן בהדיא אמר אביי כאן בשמסרבין בו לאכול כאן בשאין מסרבין בו לאכול. עד כאן.

שתי לשונות משמע. ולפי מה שאחרים מדברים עמו יש לדונו כמו שמפרש. ונראה לי דפירושא דהא שבועה יהיה כמו לאלה ולשבועה בתוך עמך. הרא"ם ז"ל.

הכי גרסינן אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא אמר כו'. שתי לשונות משמע דאכילנא ולא אכילנא. היו מסרבין מפצירין בו לאכול והוא אומר שלא אוכל ואחר כך אמר שבועה שאוכל. והתם ודאי שבועה דאכילנא קאמר דמתניתין דמסכתא דנדרים כשהיו מסרבין בו עסקינן ומתניתין דשבועות בשלא מסרבין בו. ואית דגרסי ואמר אכילנא אכילנא וכגון דאמרי בתמיהא דכמאן דאמר דלא אכילנא דמי. שיטה.
ורב אשי בא לתרץ כי לעולם שבועה שאוכל דאכילנא משמע ומתניתין דהכא דאי אוכל איבעי ליה למיתני ומתניתין משבשתא היא ובא לאשמעינן דלא שנא אמר שלא אוכל או שאי אוכל תרוייהו שבועתא דלא אכילנא קאמר ולא אמרינן לישנא הוא דאיתקיל ליה ושאוכל דעתו לומר אלא שמגמגם בלשונו וכבד עליו הלשון ואומר שאי אוכל כמתניתין אלא דודאי כמו שהוציאו בלשונו נדונינו.

רב אשי נאדי מטעמיה דאביי. מתרחק ומסתלק דלא קתני שאי אוכל במתניתין. ואין לומר דמתניתין משבשתא היא כל זמן שנוכל למצוא תירוץ כל שהוא. אי הכי שלא אוכל משמע נמי שתי לשונות כדקאמרת בשאוכל דאם היו מסרבין בו לאכול וגלה בדעתו שלא היה רוצה לאכול כגון שאמר שלא יאכל עמו או שכפל ואמר לא אכילנא לא אכילנא ואמר שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע וכל שכן אם אמר שבועה שלא אוכל. ואם גלה בדעתו תחלה כשהיו מפצירים בו ואמר להם אכילנא פעם אחת ובניחותא ואחר כך נשבע ואמר שבועה שלא אוכל איכא למימר דהכי קאמר שלא אוכל דאכילנא משמע דאיכא למימר דהכי קאמר וכי אמרתי לכם שבועה שלא אוכל שאתם מפצירים בי כל כך. ולפי דבריך כמו (שהשביעיו) שהשמיענו דשבועה שאוכל משמע שתי לשונות כך הוה ליה לאשמועינן בשלא אוכל דמשמע שתי לשונות ואמאי קא שתיק מיניה. אלא ודאי ליתא לאביי והתנא מילתא פסיקא קתני דשבועה שאוכל דאכילנא משמע בכל ענין בין מסרבין בין אין מסרבין ומתניתין דקתני שבועה שאוכל אסור משבשתא הוא ושבועה שאי אוכל איבעי ליה למיתני. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא וכן פסק הר"ם סוף פ"ד מהלכות שבועות. הרי"ץ ז"ל.

רב אשי אמר שאוכל דהכא דמסכת נדרים שאי אוכל קתני ושאי אוכל הוה ליה למתני. ואי תקשי מאי למימרא היינו שבועה שלא אוכל. מהו דתימא דאף על גב דאמר שאי אוכל לפי השמעות אזנינו והוא אמר שאוכל אמרתי מהימנינן ליה ונאמר דמה ששמענו שאי מיקם לישנא היה ולא גמר שאוכל בבת אחת ונחזיק אנחנו טועים. קא משמע לן מה דקאמר התנא שאוכל אסור שלא נאמין אותו על מה דאמר אחר כן דאיתקיל בלישניה דשמא מתחרט הוא עתה ולאו כל כמיניה. דלא קתני שאי אוכל. כלומר דלא קתני התנא ששמענו שאמר שאי אוכל. רב אשי נדי כלומר מסתלק עצמו מטעמא דאביי כדקאמר דבשלא אוכל נמי אי בהיפוך תליא מילתא הוה מצי התנא למשכח ביה היתירא. אלא על כרחך דמדלא אוכל נקט דוקא שאוכל נמי נקט דוקא ולהשמיענו שלא נאמין אותו כמו שפירשנו וכמו שפסק התנא כן הוא. כן נראה בעיני השיטה וקרוב הוא למה שפירש רש"י. הרא"ם ז"ל.

אמר רב אשי שאוכל דמתניתין שאי אוכל הוא. פירוש דבמתניתין דהכא דנדרים גרסינן שאי אוכל לך ולפיכך אסור דהיינו כמו שלא אוכל לך. ופריך בגמרא אם כן למה לי למימרא כלומר פשיטא ותו דהא תנא ליה רישא שבועה לא אוכל לך. ומהדרינן מהו דתימא מיקם לישניה הוא. פירוש עיכוב לשונו הוא שמאריך השי"ן בסגו"ל ושאוכל קאמר שהוא תיבה אחת ומותר. קא משמע לן דסתם נדרים להחמיר ואותו אריכות אנן דנין לשתי תיבות שאי אוכל. אבל שאוכל דשבועות דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע בין במסרבין בו לאכול ואמר אכילנא או לא אכילנא בין בשאין מסרבין בו כלומר בין שהיו מפצירין בו לאכול והוא אומר להם שבועה שאוכל הרי זו שבועה שיאכל ואם השיב להם שבועה שלא אוכל הרי זו שבועה שלא יאכל. בין בשאין מסרבין בו אלא הוא מעצמו אמר שבועה שאוכל דאכילנא קאמר. ואם אמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא קאמר. ומפני שבגמרא הוזכר זה החילוק דמסרבין בו ושאין מסרבין בו בתירוצו של אביי הוצרך רבינו ז"ל לומר דבאוקמתיה דרב אשי ליכא למפליג בהכי.

מאי טעמא נדרים דאיסור חפצא הוא. פירוש שענין הנדר הוא שיאסור הדבר שאוכל. מה שאוכל הוא כלומר דאי אמר קונם שאוכל לך זה ודאי בא לאסור מה שיאכל משלו ואסור. לא אוכל מה שלא אוכל הוא. פירוש דאי אמר קונם לא אוכל לך מותר דהכי קאמר קונם יהא מה שלא אוכל לך. שבועות דאיסור נפשיה הוא. פירוש שאין אדם אוסר החפץ אלא הוא אוסר עצמו מן החפץ. שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ולא עבידנא קאמר וכן הלכתא. הרנב"י ז"ל.

מתני' האומר קונם סוכה שאני עושה. יהי אסורה עלי כאכילת קרבן ישיבת הסוכה שעלי לישב ונטילת הלולב שעלי ליטול והנחת התפילין שעלי להניח בראשי ובזרועי. בנדרים אסור. אם אמר בלשון נדר אסור לעשותן ואף על פי שהוא מושבע לעשות מצוה מהר סיני נדר חל עליו דנדר חל על (נדר) שבועה. בשבועה מותר. אם אמר בלשון שבועה שבועה שלא אשב בסוכה וכו'. שאין נשבעין לעבור על המצוות. וטעמא דכולה מתניתין מפרש בגמרא.

ברש"י אלא הקרבן שאוכל כו' סיפא לקרבן לא אוכל כו' ליהוי קרבן מה שלא אוכל כו' משמע דאכילנא קאמר הס"ד ואחר כך מ"ה רב אשי כו' דלא דודאי אסור הס"ד ליהוי אסור אי נמי כי אמר במתניתין כו' כצ"ל:

ברא"ש דמשמע לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא כו' ואגב אידך אוקמיה כו' בתמי' הוא נשבע כו' כצ"ל:

גמרא לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא קשיא כו' שלא אוכל שבועה דלא אכילנא קאמר כו' כצ"ל:

גמרא אמר אביי שאוכל ב' לשונות במשמע. כה"ג משני בגיטין (לב, עב):

רא"ש ד"ה זה חומר. טעמא כו' מפרש בגמרא הס"ד ואח"כ צ"ל ציון גמ':

רא"ש ד"ה שבועות ב'. ומריבוי דקרא דכתיב בהדיה כו'. כצ"ל:

גמרא מכלל שאוכל לך דאכילנא משמע. קשה לי לפמ"ש המ"ל פ"א הלכה ח"י מהל' נדרים הסברא דיש חילוק בין קרבן שאוכל לך דאסור ולא אמרי' דבחיי קרבן משתבע. ובקרבן לא אוכל לך אמרי' בחיי קרבן משתבע. משמע דבקרבן שאוכל לך ל"ש לישבע שיאכל משל חבירו דשמא לא יניחו לאכול. וכתב שם דלפ"ז באמת יהיה הדין באומר על ככר שלו קרבן שאוכל דבחיי קרבן משתבע ע"ש. א"כ מאי פריך הש"ס הכא אימא דשאני בשבועות דלא קתני שאוכל לך רק סתם שאוכל. מש"ה מפרשי' כפשוטו דאכילנא קאמר. אבל הכא דקאמר שאוכל לך נוכל לומר דלא אכילנא דשמא לא יניחו חבירו לאכול כסברת המ"ל:
ובעיקר יסודו של המ"ל נראה דאינו והחילוק בין קרבן שאוכל ללא אוכל נראה משום דבקרבן שאוכל שפיר מתפרש כפשטה דמה שאוכל יהא קרבן אבל קרבן לא אוכל דצריכים לדחוק ולפרש דבר דיהא קרבן לפיכך לא אוכל מתפרש כפשטא דנשבע בחיי קרבן שלא יאכל. וכ"נ בכ"מ ע"ש. והחילוק הזה בעצמו כתבו במ"ל באותו הפרק לחלק בין לקרבן לא אוכל בפתח דמפרשי לא קרבן ובין לקרבן בפתח דמפרשי' כמו בשבא ע"ש. ומה שהוצרך הר"ן במתני' דשבועה שאוכל וכו' לחלק דלא אמרי' דבחיי שבועה משתבע משום דל"ש לישבע בחיי שבועה וכנ"ל. י"ל דהר"ן הוצרך לחלקו מבבא דהשבועה שאוכל לך בזה יקשה דהא שבועה נפרש דבחיי שבועה כמו הא קרבן שאוכל לך אף דבשאוכל שפיר משתמע קרבן ממש אפ"ה בהא קרבן מלישנא דהא משמע דבחיי קרבן נשבע וגם בשבועה נימא כן והוצרך הר"ן לומר דל"ש לישבע בחיי שבועה קרבן. וק"ל. והוא ברור לענ"ד:

שבועה לא אוכל לך וכו'. עיין ב"ח סס"י רל"ז דיש גורסים בבבא ראשונה לא אוכל לך והוה לא זו אף זו. וכמ"ש תוס' רפ"ג דשבועות. והר"ן גורס שם תחלה שאוכל לך והוה זו ואין צריך לומר זו וע"ש. ונ"ל דלגי' תוס' גרסי' בסיפא לא שבועה לא אוכל לך. דהוה רבותא לאיסורא. דקמ"ל דאמרי' בשבועה מכלל לאו אתה שומע הן כמ"ש הר"ן בשמעתין משום דליכא חפצא. או מטעם שכתבו תוס' בס"פ שבועות העדות דהוה איסור חמור. אך לגי' הר"ן שם דמתני' זו ואצ"ל זו. א"כ ע"כ בסיפא לשבועה לא אוכל לך בלמ"ד שבאי"ת דמפרשים לשבועה ליהוי לפיכך לא אוכל לך ואין זה חידוש שהרי גם בקרבן כי האי לישנא אסור. והיינו דכתב שם הר"ן בשבועות לפי גירסתו דמתפרש לשבועה ליהוי לפיכך לא אוכל לך ע"ש:

מכלל דבאוכל לך דאכילנא משמע. עיין לעיל י"ג ע"א בר"ן ד"ה הקרבן כקרבן וכו'. מתבאר מדבריו כשאומר קרבן לא אוכל לך נשבע בחיי קרבן משא"כ קרבן שאוכל לך אי לאו דאמר הא קרבן לא מפרשא חי קרבן. וכ' המשנה למלך פ"א מנדרים הטעם דאיך אפשר שישבע בחיי קרבן שאוכל לך אטו בדידיה תלי לאכול משל חברו. וע"כ מפרשים קרבן יהא מה שאוכל לך. חוץ אם אמר הא קרבן אז ע"כ דבר בטל דיבר שנשבע בחי קרבן שיאכל משל חברו. דבלשונם היה הא קרבן חי קרבן ע"ש. וא"כ צל"ע מאי שייך בשמעתין. הא הכא תנן שבועה שאוכל לך אין לפרש שנשבע לאכול משל חברו ע"כ מפרשים בשבועה עלי יהיה מה שאוכל משלך. משא"כ בשבועות לא תנן לך ונשבע על של עצמו שפיר יש לומר דאכילנא משמע. וחזרתי על צדי צדדים ולא מצאתי חילוק בין קרבן שאוכל לך לשבועה שאוכל לך אלא בדוחק גדול. ועל כל פנים קשה לאוקימתא דאביי דמתני' מיירי במסרבין בו א"כ למה לי למתני לך כלל הא יותר רבותא הוא בלא לך אלא באוכל סתם. וכנ"ל. וכיון שמסרב בו הוה כאומר לך כברפ"ג דשבועות דלא תנן לך ומ"מ כוונתו אשל חברו המסרב בו. וכמ"ש תוס' לעיל ח' ע"א השייכים לה' ע"ב ד"ה ליתני ע"ש. וא"כ ה"נ אמאי תנן לך כיון דאיירי במסרב והרי מזה הוכיח שמואל ידים שאינם מוכיחות לא הוויין ידים. עיין לעיל ה' ע"ב מתני' קשיתיה וכו' וצ"ל בשמעתין אביי לטעמיה דס"ל התם הויין ידים ולא חייש להאי דיוקא דתנן לך דאורחא דלישנא הכי ולפ"ז נ"ל הרמב"ם דפסק כאביי במסרבין ואומר לא אכילנא ושוב נשבע שאוכל לך. הוה לא אכילנא כמ"ש הר"ן בשמו. נ"ל דס"ל בודאי אוקימתא דמתני' כרב אשי מוקמינן. אך לדינא לא פליג רב אשי על אביי במסרב רק מתני' לא מתוקמי ליה במסרב דא"כ לך למה לי דאנן קי"ל כשמואל לעיל ה' ע"ב דמדייק לך יתירא דניחא ליה לשבש מתני' בשאי אוכל לך ולא לוקמה במסרב אבל לענין הדין מודה לאביי וק"ל אבל מ"מ קושיא ראשונה צע"ג:

רב אשי אמר שאוכל בשבועה שאי אוכל קאמר. במס' שבועות כקשה מהרש"א א"כ במתני' דשבועות נמי ה"ל למיתני שאי אוכל לרבותא. ונ"ל לפע"ד דמה לי שלא אוכל או שאי אוכל. אך במשנתנו דתנן אסור משום דמיירי שהוא טוען אני אמרתי שאוכל ואתקל לי לישנא וקמ"ל אפ"ה אסור. אבל התם מיירי מקרבן ולא במבקש להתיר לו לאכול. אלא שעבר על שבועתו ואנחנו דנין אם חייב קרבן ותנן במתני' דחייבין קרבן על להבא ועל שעבר. אבל אין כאן הכחשה לומר לא היה כוונתי כך א"כ מה לי לא אוכל או שאי אוכל ומכ"ש למ"ש הרא"ש בשמעתין דאפילו אמר ברי לי שכוונתי היה שאוכל ולישנא איתקל לא מהימן. נ"ל היינו דאסור לו לאכול אבל לא להביא קרבן חולין בעזרה ולק"מ:

והנה הב"ח ססי' רל"ט הקשה על הרא"ש דהא מהימן לומר בלבי היה פת חטין ואמרתי פת שעורים. ונדחק בתי' ועיין קרבן נתנאל. ולכאורה י"ל רב אשי נמי מוקי מתני' במסרבין ואמר לא אכילנא אך לא ס"ל כאביי דאי אמר אח"כ שבועה שאוכל שיהיה כלא אוכל מפני שאמר תחלה לא אכילנא. אלא מיירי בתר דאמר לא אכילנא לא אכילנא נשבע שבועה שאי אוכל ושוב אינו נאמן לומר לישנא איתקל ליה דהרי מעיקרא נמי לא אוכל קאמר. ולפ"ז פליגי הרמב"ם והרא"ש מהיפך להיפך. להרמב"ם לפמ"ש לעיל מודה רב אשי לדינו של אביי ולא לאוקימתא דמתני' ולהרא"ש מודה לאוקימתא במסרב ולא מודה לדינו:

קונם סוכה שאני עושה. הקשה הרשב"א ליתי עשה דסוכה וכדומה ולידחי ל"ת דלא יחל. ותי' דה"ל עשה ול"ת ככל היוצא מפיו יעשה. וכ"כ בס' החנוך פ' יתרו. ותמהו עליו הא מבואר ביבמות ונזיר דמצורע שהוא נזיר מגלח דאתי עשה דתגלחת מצורע ודחי עשה ול"ת דתגלחת נזיר משום דאיתיה בשאלה. ונלפע"ד ליישב בזה הרמב"ם ספ"ז דנזיר דיהיב טעמא אחרינא משום כיון שנצטרע בטלה קדושתו וליכא עשה דקדוש יהיה רק ל"ת לחוד. והשיג עליו הראב"ד מהש"ס. ונלפע"ד ליישב דלפמ"ש תוס' פ"ק דקידושין (דף ל"ד ע"א) ד"ה מעקה דמש"ה אסורה אשה להדליק בשמן שרפה בי"ט אע"ג דפטורה ממ"ע שהז"ג מ"מ הלאו אלים וא"כ ליתא לדהרמב"ם דאע"ג דבמצורע ליכא קדוש יהיה מ"מ הלאו אלים. והשתא י"ל ס"ל להרמב"ם בודאי אין עשה דוחה ל"ת ועשה אפי' איתיה בשאלה כדמוכח מדברי רשב"א והחנוך הנ"ל. אך במצורע דליכא עשה רק הלאו אלים לזה מהני הא דאיתיה בשאלה. וצדקו דברי הש"ס ודברי הרמב"ם והרשב"א והחנוך הנ"ל:

א"נ י"ל דודאי הכא לא דמי לעשה דמצורע דבא במקרה שהנזיר נעשה מצורע. אבל הכא אי נימא דידחה א"כ בטלת קרא דנדר לה' שהנדר חל על דבר מצוה. ורק קושית רשב"א נילף מהכא דעשה אינו דוחה ל"ת ותי' דהכא הוה עשה ול"ת. ואי תקשי אכתי נילף מהכא דעשה אינו דוחה ל"ת ועשה אפילו איתיה בשאלה. י"ל אה"נ ורק מצורע דלהטיל שלו' חמיר וליכא למילף מהכא. ודבריו הקצרים האלו כלולים במ"ש שער המלך פ"ג דנדרים באריכות ועמ"ש בסוף דבריו ד"ה ואולם וכו' והמעיין יבחן ויראה מה בינו לבין דברי:

והנה לשון הרמב"ם פ"ג דנדרים הלכה ח' כשאתה מתבונן וכו' ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ולא חילק בין דבר מצוה לדבר הרשות. עכ"ל. וצ"ע דבש"ס לא אמר הכי ועוד ככל היוצא אהשבע שבועה נמי קאי. וי"ל לפי הנ"ל דעשה דמצות כשם שהיה דוחה ל"ת דלא יחל אי לאו עשה דככל היוצא. ה"נ הוי דחי עשה דככל היוצא מפיו לחודיה אי לאו הלאו דלא יחל ולא שייך מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. דאלים ואלים. משום דהאי עשה דכל ישראל וגם ליתיה בשאלה והאי איתא בשאלה וליכא אלא אהאי גברא לחוד ואתי עשה חמור ודחי עשה קל. אלא משום דה"ל עשה ול"ת לכן לא נדחה. משא"כ בשבועה כיון דל"ת ליכא מדיוקא דלא יחל דברו אבל מיחל הוא לדבר מצוה ומוקמינן ליה אשבועה כדלקמן בשמעתין א"כ ממילא נדחה עשה דככל היוצא מפיו מפני עשה דקיום המצות ומוקמינן ככל היוצא אנדר דאיכא ל"ת בהדיה ולא אשבועה וק"ל:

גמ' מתניתין. דהכא לא קתני דלהוי מותר אלא הקרבן שאוכל ולא קרבן שאוכל ואהכי רבי מאיר היא ולא רבי יהודה: אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והא תנן. באידך פירקין לקרבן לא אוכל לך וכו': הא דאמר לקרבן. אסור ומתניתין דקתני מותר דאמר לא לקרבן דמשמע לא להוי קרבן מה שלא אוכל לך דאם אוכל ליהוי קרבן דהיינו מכלל לאו הן ולית ליה לרבי מאיר מכלל לאו הן: מתני' שבועה לא אוכל לך כו' הא שבועה שאוכל אסור. כדמפרש בגמרא דהאי שאוכל לא אוכל משמע כלומר שבועה תהא חלה עלי אם אוכל והאי שבועה ליכא למימר דחיי שבועה קאמר דשבועה לית בה ממש כמו בקרבן אלא שבועה ממש קאמר: לא שבועה לא אוכל לך אסור. אפי' לרבי מאיר דהכי גמרינן במסכת שבועות (דף לו.) דבשבועה אית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן: גמ' שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין. מפצירים שיאכל ואמר אכילנא אכילנא ומתוך כך אמר שבועה שאוכל משמע דאכילנא קאמר: (כשלא היו מסרבין בו אלא מעצמו אמר שבועה שאוכל): רב אשי אומר. הא דקתני הא שבועה שאוכל שאי אוכל קתני ולהכי אסור דלא אכילנא הוא: פשיטא. דודאי אי קאמר שאי אוכל ודאי לא אכילנא הוא ואסור: מהו דתימא. האי דקאמר שאי אוכל מיקם לישנא כלומר תקון הלשון הוא דבדעתו היה לומר שאוכל ונתקל ואמר שאי אוכל ונימא לעולם להוי כמאן דאמר שאוכל קא משמע לן דלא דודאי אסור: אביי לא אמר כטעמא דרב אשי דלא קתני. במתני' שאי אוכל: ורב אשי הוה נאדי. נדוד וסור מטעמיה דאביי דכי היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה בין אם אמר שבועה שאוכל בין אם אמר שבועה שלא אוכל משמע דקאמר אכילנא אם אמר שבועה שאוכל משמע קאמר אכילנא דהכי קאמר בתמיה לא אכילנא לא אכילנא שבועה שאוכל בודאי ואם אמר שבועה שלא אוכל הדין משמע נמי דאכילנא דמשמע לא אכילנא שבועה אי לא אכילנא והיינו חדא לישנא: והא איכא נמי לתרוצי. בניחותא דמשמע לישנא אחרינא והאי דאמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא משמע דהאי דאמר לא אכילנא בניחותא קאמר אם כן לא להוי אסור אי נמי כי אמר במתניתין שבועה לא אוכל אלא ודאי ליתא לטעמא דאביי אלא ודאי תנא במסכת שבועות דשאוכל דאכילנא משמע ולא ענין אחר ושלא אוכל משמע דלא אכילנא ולא דבר אחר הלכך מתרץ מתניתין שאי אוכל דכשאוכל ודאי לאו משמע אלא אי אמר דאכילנא: מתני' זה חומר בשבועות מבנדרים. הא דאמרן שבועה שלא אוכל כו' דבשבועות אסור ובנדרים מותר:

לא שבועה לא אוכל לך אסור. מטעם מכלל לאו וכו' וא''ת מאי שנא מקרבן ויש לומר דמשום דשבועה חמורה טפי מנדרים משו''ה אזלינן לחומרא עוד יש לומר דטעמא דשבועה היינו משום דגזרינן שמא יאמר שבועה לא אוכל וידלג לא ובהא ודאי פשיטא אבל גבי נדר אפי' ידלג לא ויאמר קרבן לא אוכל ליכא איסור: זה חומר בשבועות מבנדרים. ומפרש לא קרבן לא אוכל לך וכו' פריך בגמרא דחומר מכלל דנדר הוא מדקאמר חומר בשבועו' ' מבנדרים משמע הכי דהחומרא דנדרים אינה שוה לשבועה אבל מ''מ נדר קל הוי והא מותר קתני ומשני אסיפא דאידך קתני שבועה שאיני ישן דודאי בנדרים ליכא איסורא כ''א מדרבנן כדאמר רבינא וגבי שבועה איכא איסורא דאורייתא וא''ת לשנויא אחרינא דאוקימנא לעיל כגון דאמר קונם עיני בשינה היום וכו' דלשם ודאי איכא איסורא דאורייתא (וכי) היכא מיתרצנא לישנא דתני דחומר וכו' דליכא למימר דקאי אסיפא פי' כמו שמתרץ הספר דהתם איכא איסורא דאורייתא בנדרים כמו בשבועות כמו שפי' וי''ל דקאי אדיוק' דמתני' ונדקדק הכי טעמא משום דאמר קונם עיני דהוי דבר שיש בו ממש אבל קונם שלא ישן ליכא איסורא דאורייתא כי אם מדרבנן כדפרשינן לעיל דכולהו אמוראי מודו דאיכא איסורא דרבנן ולא פליגי אלא בלישנא דבל יחל ועל זה אומר זה חומר בשבועות מבנדרים דבשבועות כה''ג איכא איסורא דאורייתא:

ר"ן
אי אמרינן דבחיי קרבן משתבע שרי דקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל משלך קאמר נמי שרי דלא שוי איסור קרבן אלא מה שלא יאכל הא קרבן שאוכל לך נמי שרי דחי קרבן קאמר דעבוד איניש דמשתבע ביה ולא מידי קאמר ונראה בעיני דהא קרבן גרסינן וכדכתיבנא ודכוותה בשבועה הא שבועה דתנא דמותר בקרבן קתני דבשבועה אסור וליכא למימר דהקרבן גרסי' דהתנא בפרקין דלעיל דהקרבן אסור לרבי מאיר והיכי תנן הכא דשרי דהא מתני' (נמי) כר''מ אוקימנא לה בגמרא אלא ודאי כדאמרן לקרבן לא אוכל לך נמי שרי דכיון דבלמ''ד פתוחה קאמר לא קרבן משמע וליכא למימר דמכלל לאו משמע הא מה שיאכל יהא קרבן דהא מתני' כר''מ אוקימנא לה ור''מ הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן: מתני' שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור. משום דשבועה לא אוכל לך משמע בשבועה לא אוכל לך והא שבועה שאוכל לך הכי משמע דליכא לפרושי לישנא דחי שבועה קאמר כדאמרינן חי קרבן דלא משתעי אינשי הכי ולשבועה לא אוכל נמי אפילו בלמ''ד פתוחה אסור דאע''ג דלמ''ד פתוחה לא משמע ומתני' רבי מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אפילו הכי בשבועה אסור ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בסוף פרק שבועת העדות (שבועות לו.) דכי לית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן ה''מ בממונא אי נמי באיסורא דאית בי' ממונא אבל באיסורא גרידא אית ליה ונדרים איסורא דאית ביה ממונא נינהו משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסורא גרידא שהוא חל בגופו וכיון דאיסורא גרידא נינהו אפילו רבי מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן: גמ' (לעיל) מני מתני' רבי מאיר היא. דלא שני ליה קרבן ולא שני ליה כקרבן דלא בעי כ''ף הדמיון דאי רבי יהודה מאי איריא קרבן לא אוכל לך דשרי אפילו קרבן שאוכל לך נמי שרי: הא דאמר לקרבן הא דאמר לקרבן. כלומר בלמ''ד שבאית משמע לקרבן יהא אבל לקרבן בלמ''ד פתוחה משמע לא קרבן: