נדרים יח ע"א

ותיובתא דרב הונא לא לעולם הריני נזיר היום הריני למחר ומאי עלתה לו לבר מההוא יומא יתירא אי נמי כגון שקיבל שתי נזירות בבת אחת מתיב רב המנונא {במדבר ו-ב} נזיר להזיר מכאן שהנזירות חל על הנזירות שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כל שכן תלמוד לומר נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות היכי דמי אילימא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הא קרא בעיא אלא לאו דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום וקתני נזירות חל על נזירות לא הב''ע כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ומאי חומרא דשבועה מנדר אילימא משום דחיילא אפילו על דבר שאין בו ממש נדר נמי חמור שכן חל על המצוה כרשות אלא משום דכתיב בה בשבועה {שמות כ-ז} לא ינקה: שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת: אמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו ממאי מדלא קתני אינו אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת רווחא הוא דלית לה כי מיתשיל על חבירתה חיילא לישנא אחרינא חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא למאי הלכתא לכדרבא דאמר רבא נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתיה לימא מסייע ליה מי שנדר שתי נזירות ומנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל עליה עלתה לו שניה בראשונה כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

ותיובתא דרב הונא!

ומשנינן: לא. לעולם מדברת הברייתא בכגון שאמר "הריני נזיר היום, הריני למחר".

ומאי "עלתה לו נזירות שניה בראשונה"? - לבר מההוא יומא יתירא, שאותו הוא צריך להמשיך ולנהוג בנזירות.

אי נמי, מדברת הברייתא בכגון שקיבל שתי נזירות בבת אחת, וכגון שאמר "הריני נזיר פעמיים", שאז גם לרב הונא חלות עליו שתי נזירויות.

מתיב רב המנונא מברייתא:

דתניא: כתיב [במדבר ו] "נזיר להזיר" - מכאן למדו חכמים שהנזירות חל על הנזירות.

שיכול היה להיות אחרת. כי והלא דין קל וחומר הוא שיהיה אחרת:

ומה שבועה, שהיא חמורה - אין שבועה חלה על שבועה.

נזירות, שהיא קלה - לא כל שכן שלא תחול נזירות על נזירות.

תלמוד לומר: "נזיר להזיר"!

מכאן, שהנזירות חלה על הנזירות.

ודן רב המנונא בדברי הברייתא:

היכי דמי? כיצד מדובר כאן?

אילימא אם תרצה לומר שמדובר בכגון דאמר "הריני נזיר היום, הריני נזיר למחר"

אי אפשר לומר כך.

היות, וכי הא, דבר פשוט שכזה - קרא בעיא!? האם צריך לשם כך לימוד מהכתוב?

אלא, מוכיח רב המנונא, לאו, בהכרח, שהברייתא מדברת בכגון דאמר "הריני נזיר היום, הריני נזיר היום".

וקתני בברייתא שנזירות חל על נזירות!

וקשיא לרב הונא!

ודוחה הגמרא את ראייתו של רב המנונא מהברייתא:

לא מדובר בברייתא באופן שכזה.

אלא, הכא, במאי עסקינן - בכגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת. ומחדש הכתוב ששתיהן חלות.

ועתה באה הגמרא לדון בדברי הברייתא:

ומאי חומרא, במה מתבטא החומר דשבועה מנדר, שאמרה הברייתא?

אילימא, אם נאמר שחומר השבועה הוא משום דחיילא שחלה השבועה אפילו על דבר שאין בו ממש, כגון שמתחייב אדם בשבועה לאכול, ואילו נדר חל רק על חפץ, שהוא דבר שיש בו ממש -

הרי מצד שני נדר נמי חמור, שכן הנדר חל על המצוה, ומונע לקיימה, כגון שאוסר על עצמו את הסוכה מלשבת בה, כמו שהוא חל על דבר רשות! אך שבועה חלה אינה חלה על דבר מצוה אלא רק על דבר שהוא רשות, ואין אדם יכול להשבע שלא לקיים מצוה, ואם נשבע שלא לישב בסוכה, לא חלה שבועתו.

אלא, החומר בשבועה הוא משום דכתיב בה, בשבועה, [שמות כ], "לא ינקה".

שנינו במשנה: הנשבע "שבועה שלא אוכל", וחזר ונשבע "שבועה שלא אוכל", ואכל - אינו חייב אלא אחת.

אמר רבא: אם נשאל על השבועה הראשונה - השבועה השניה חלה עליו.

וממאי, מהיכן אני למד זאת? -

מדלא קתני בברייתא "אינו אלא שבועה אחת", וקתני "אינו חייב אלא אחת" - משמע שרק לענין מלקות, אינו חייב שתי מלקויות אלא אחת, אבל יש תוקף גם לשבועה השניה.

כי מה שאינו לוקה גם על השנייה, משום שכל עוד קיימת השבועה הראשונה ומחייבת אותו, רווחא [מקום מרווח, פנוי] הוא דלית לה לשבועה השניה לחול, והרי היא תלויה ועומדת.

אבל כי מיתשיל, כאשר נשאל על חבירתה, השבועה הראשונה, חיילא השבועה השניה.

לישנא אחרינא, כך יש לדייק מהברייתא:

חיובא הוא דליכא על השבועה השניה.

הא תוקף של שבועה איכא. ^[1]

ולמאי הלכתא? באיזה ענין יתבטא תוקף השבועה השניה, אחרי שאין לוקים עליה?

לכ דרבא.

דאמר רבא: אם נשאל על הראשונה - עלתה לו שניה תחתיה.

והוינן בה: לימא מסייע ליה לרבא ממה ששנינו:

מי שנדר שתי נזירות, ומנה את הראשונה, והפריש קרבן, ונשאל עליה - עלתה לו הנזירות השניה בראשונה!

ודוחה הגמרא את הראיה, כי אפשר לומר שדין זה הוא רק כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת.

הערות

^[1] האחרונים דנו בשאלה, האם הדין שאין שבועה חלה על שבועה אומר שאין איסור כלל מחמת השבועה השניה, או שהוא רק פטור מקרבן ומלקות. הרדב"ז סובר שיש איסור, ויש להביא ראיה לדבריו מכאן. ולכאורה הדבר תלוי בסיבת הדין שאין שבועה חלה על שבועה. אם הוא משום הדין הכללי שאין איסור חל על איסור, הרי סובר הפרי מגדים, שאין כלל זה אלא ביחס למלקות ולשאר עונשים, אבל האיסור השני עצמו חל, והוא הדין בשבועה. אך אם הפטור הוא משום שאין שבועה חלה לקיים מצוה, וכאן הוא מצווה שלא לעבור על שבועתו מחמת שבועתו הראשונה, לא תחול השבועה השניה כלל. עיין ביאור הענין בחידושי רבי שמואל סימן יא.

והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא!

ודוחים: לא, לעולם תפרש נזירות חלה על נזירות, דווקא כשאמר "הריני נזיר היום, הריני למחר", ומאי [ומה] פירוש "עלתה לו שניה בראשונה ", הכוונה — לבר מההוא יומא יתירא [חוץ מאותו יום יתר], שאותו צריך להשלים. אי נמי [או גם כן] יכול אתה לפרש את הענין הזה שעלתה לו נזירות שניה כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת, שאמר שיהיה פעמיים נזיר, ואם נשאל על הנזירות הראשונה והותר, חלה עליו השניה.

מתיב [מקשה] רב המנונא קושיה נוספת על דברי רב הונא מברייתא: שנינו על הכתוב "נזיר להזיר" (במדבר ו, ב) — מכאן שהנזירות חל על הנזירות. ומדוע נחוץ כתוב מפורש לומר זאת — שיכול הייתי לומר כך: והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה שבועה שהיא חמורה — בכל זאת אין שבועה חלה על שבועה, נזירות שהיא קלה ממנה לא כל שכן שלא תחול על נזירות אחרת — תלמוד לומר: מן הכפל שבכתוב "נזיר להזיר", מכאן שהנזירות חלה על הנזירות.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] במקרה שאמר "הריני נזיר היום, הריני נזיר למחר" וכי הא קרא בעיא [זו מקרא היא צריכה]?! הרי ברור שחלה הנזירות השניה לפחות ביום הנוסף, וכיון שאין נזירות פחות משלושים יום צריך למנות עוד שלושים יום! אלא לאו [האם לא] מדובר פה כגון שאמר "הריני נזיר היום, הריני נזיר היום" וקתני [ושנה] שנזירות חל על נזירות, שלא כדברי רב הונא!

ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת, ולמדים מהפסוק שחייב בקרבנות על כל נזירות בפני עצמה.

לגופה של אותה ברייתא שואלים: ומאי חומרא [ומהי החומרה] שיש בשבועה מנדר, כגון נדר נזירות? אילימא [אם תאמר] משום דחיילא [שחלה] השבועה אפילו על דבר שאין בו ממש, יכול אתה לטעון כנגד זה שנדר יש בו נמי [גם כן] צד חמור משבועה, שכן חל על המצוה כרשות. אלא הטעם הוא אחר — משום דכתיב [שנאמר] בה בשבועה: "לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא"(שמות כ, ז), ומחומרת העונש יש להבין ששבועה הריהי חמורה ביותר.

א שנינו במשנה שאם אמר "שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל", ואכל — אינו חייב אלא אחת. אמר רבא: אם נשאל לפני חכם על השבועה הראשונה והתירה לו — שניה חלה עליו. ממאי [ממה] יודע הוא שהשבועה השניה חלה — מדלא קתני [מפני שלא שנה] במשנה בלשון "אינו אלא אחת", לומר שהשבועה השניה זהה לגמרי לראשונה, וכאילו לא נשבע אלא פעם אחת, וקתני [ושנה] בלשון "אינו חייב אלא אחת", מכאן אנחנו למדים שהסברה היא כי רווחא [רווח, אפשרות] הוא דלית [שאין] לה לשבועה השניה שתחול, שהרי כבר מושבע ועומד הוא על הדבר. אבל כי מיתשיל [כאשר הוא נשאל] על חבירתה השבועה הראשונה ומתפנה הדבר — חיילא [חלה] השבועה השניה.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] בדקדוק לשון המשנה להוכיח כדברי רבא, שכיון שנאמר במשנה "אינו חייב אלא אחת" יש להסיק מכאן שחיובא [חיוב] הוא דליכא [שאין] בשבועה השניה, שאינו חייב עליה קרבן משום שבועת ביטוי, הא [הרי] שבועה עצמה איכא [יש] עליו. ויש לשאול: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר שיש כאן שבועה, אם אינו מתחייב דבר בגללה? אלא ודאי לכ דברי רבא, שאמר רבא: נשאל על הראשונה — עלתה לו שניה תחתיה.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: מי שנדר שתי נזירות ומנה את הראשונה, והפריש קרבן ונשאל עליה — עלתה לו שניה בראשונה. משמע שנדר הנזירות השני, למרות שבשעת הנדר לא היה לו מקום לחול (שהרי כבר נדר לגבי אותו זמן), מכל מקום יש לו חלות מסויימת ואינו בטל לגמרי, וכאשר מתבטל הנדר הראשון — מיד חל עליו השני, ומכאן נוכיח גם לענין שבועה.

ודוחים: אפשר לפרש ששם מדובר כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת שהן חלות מתחילה בזו אחר זו, ולא בבת אחת. אבל כאשר היתה שבועה על שבועה, לגבי אותו מקום ואותו זמן — אין ראיה מכאן שהשבועה השניה חלה כלל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and this is a conclusive refutation of the statement of Rav Huna.

The Gemara answers: No, actually the case is where he said: I am hereby a nazirite today, I am hereby a nazirite tomorrow. And what is the meaning of the statement: The second term of naziriteship is counted for him instead of the first? It is counted except for that additional day, which he still must observe. Alternatively, it may be a case where he accepted upon himself two periods of naziriteship simultaneously, i.e., he said: I am hereby a nazirite twice. Therefore, when the vow with regard to the first term of naziriteship is dissolved, the days he observed count entirely for his second term.

Rav Hamnuna raised an additional objection against the opinion of Rav Huna from a baraita. It is stated in the verse: “A nazirite, to consecrate [nazir lehazzir]” (Numbers 6:2). From the use of similar, repetitive wording in the verse here it is derived that naziriteship takes effect upon a prior vow of naziriteship. As one might have thought that it could be derived through an a fortiori inference that naziriteship does not take effect, as follows: And just as with regard to an oath, which is more stringent, an oath does not take effect upon a prior oath, with regard to naziriteship, which is more lenient, all the more so is it not clear that it does not take effect where a vow of naziriteship was already in effect? Therefore, the verse states: “Nazir lehazzir.” From here it is derived that naziriteship takes effect upon a prior vow of naziriteship.

What are the circumstances? If we say it is a case where one said: I am hereby a nazirite today, I am hereby a nazirite tomorrow, does that case require proof from a verse that it takes effect? It is obvious that the second vow of naziriteship takes effect at least on the additional day. And as the minimum term of naziriteship is thirty days, an additional thirty days must be observed. Rather, is it not a case where one said: I am a nazirite today, I am a nazirite today? And the baraita teaches that in this case as well, naziriteship takes effect upon a prior vow of naziriteship, contrary to the opinion of Rav Huna.

The Gemara answers: That is not the case. Rather, with what are we dealing here? We are dealing with a case where he accepted upon himself two terms of naziriteship simultaneously. The baraita teaches that he must observe two terms of naziriteship and bring a separate offering for each.

The baraita stated that an oath is more stringent than a vow. The Gemara asks: And what is the stringency of an oath vis-à-vis a vow, such as a vow of naziriteship? If we say the baraita posits this because an oath, unlike a vow, takes effect even with regard to a matter that has no actual substance, there is a counterargument that a vow also has stringency vis-à-vis an oath, in that it, unlike an oath, takes effect with regard to a mitzva just as it does with regard to a matter that is permitted. Rather, oaths are more stringent because it is written with regard to an oath: “The Lord will not hold guiltless he who takes His name in vain” (Exodus 20:6).

§ It is taught in the mishna that if one said: I hereby take an oath that I will not eat, I hereby take an oath that I will not eat, and he then ate, he is liable to bring an offering for only one violation of an oath. Rava said: If he requested and received dissolution from a halakhic authority for the first oath, the second oath takes effect upon him. From where is this derived? From the fact that it is not taught in the mishna that there is only one, i.e., it is as though he took only one oath as the oaths are identical. Rather, it is taught that he is liable for only one. Evidently, he is not liable for the second oath only because it does not have a span of time in which to take effect, as he is already under oath not to eat. However, when he requests dissolution of the other oath, i.e. the first oath, the second oath has a span of time in which to take effect, and takes effect.

Another version of Rava’s proof from the mishna is that it may be inferred from the statement: He is liable for only one, that although there is no liability to bring an offering for violating the second oath, there is an effective oath. But if there is no liability, then with regard to what halakha is it effective? Certainly it is effective with regard to the statement of Rava, as Rava said: If he requested and received dissolution from a halakhic authority for the first oath, the second is counted for him in its place.

The Gemara proposes: Let us say that the following mishna (Shevuot 27b) supports his opinion: In the case of one who took two vows of naziriteship, and counted the first term, and set aside an offering, and requested and received dissolution from a halakhic authority for the first oath, the second term counts for him instead of the first. Evidently, although initially the second term of naziriteship did not have a span of time in which to take effect, it was not completely void. Therefore, when the first vow was dissolved, the second one immediately took its place. It may be proved from here that this is true with regard to oaths as well.

The Gemara refutes this proof: That mishna may be referring to a case where he accepted upon himself two terms of naziriteship simultaneously. Since two terms cannot be observed concurrently, when he accepts two terms simultaneously, the halakha is that the second term commences immediately following the close of the first, which immediately took effect upon sequential periods of time. However, when one takes an oath prohibiting himself from a matter that is already prohibited by an oath in the same period of time, the second oath may not take effect at all.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו:

לימא מסייע ליה מי שנזר שתי נזירות. כו' וקס"ד השתא כמאן דאמר אין נזירות כו' חלה על נזירות, וברייתא באומר הריני נזיר הריני נזיר, ודחי דברייתא לאו ראיה היא, דאיכא לאוקמה בשקבל עליו שתי נזירות בבת אחת. והוא הדין דהוה מצי לאוקמה באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, ומאי עלתה לו שניה כראשונה חוץ מאותו יום, וכדאוקימנא לה לעיל אבל לא בעי לאוקמה באומר הריני נזיר, וכמאן דאמר נזירות חלה על נזירות, דהשתא סבירא ליה כמאן דאמר אין נזירות חלה על נזירות.

גמ' אמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו. פירוש אסיפא קאי דקתני דאין שבועה חלה על שבועה שאם נשאל על הראשונה והתירו לו כראוי חכם עוקר הוא את הנדר מעיקרו וכמאן דליתא כלל דמיא והדרא שניה וחיילא עליה למפרע משעה ראשונה ולוקה עליה משום שבועת ביטוי והלכתא כרבא מיהו מסתברא דאפילו דקא אתשיל אראשונה לוקה על שניה משום שבועת שוא דהשתא בשעת שבועתו היתה יצאת שבועה מפיו לשוא ואע"ג דאפשר דמתשיל אקמייתא והויא לה התראת שניה התראת ספק הא קי"ל [פסחים דף סג:] דהתראת ספק שמה התראה ותו דכל כה"ג שמעוכב מעשה שהוא ביד אחרי' לעשו' לא חשיבא התראת ספק דמי יימר דמזדקקי ליה ב"ד וכן כתב רבינו ז"ל בפירוש כתובות בפרק קמא ודין הוא שאם אי אתה אומר כן נזיר ששתה היאך לוקה הא אי בעי אתשיל אנזירותיה אלא ודאי כדאמרן:

כגון שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת. כגון דאמר הרי עלי ב' נזירות או דאמר הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל ואכל דעתה חלו עליו שתי נזירות כאחת:

הא קרא בעי. מילתא דפשיטא היא דכיון שלא יצאו דבריו האחרונים לבטלה מפיו שיש בה תוספת יום אחד על הנזירות שקבל עליו ואי אפשר לנזירות שלא תהיה אלא יום אחד הלכך על כרחך צריך שיהא נזירות שלשים יום:

כגון שקבל עליו שנזירות בבת אחת. אם אמר הרי עלי שתי נזירות לכאורה פשוט הוא מן הראשונה אלא כגון שתלה באכילה וסלקא דעתך אמינא כל מה שתלה באכילה אחת חדא נזירות היא:

אלא משום דכתיב בשבועה לא ינקה. והא חומרא יתירתא היא כדאמרינן בשבועות (דף לט.) כל העולם נזדעזע כשאמר הקב"ה לא ינקה:

מדלא קתני חייב אחת. דהוה משמע חיובא אחת ישנה על כל השבועות וכן נמי אי הוה תני אינה אלא אחת אבל אינו חייב אלא אחת משמע חיובא הוא דליכא אבל ישנן לכל השבועות ולא יצאו לבטלה מפיו ואי משכחי רווחא חיילי:

ונשאל עליה עלתה לו שניה בראשונה. אלמא אף על גב דכל כמה דלא נשאל על הראשונה ליתא לשניה כי נשאל מיהא על הראשונה דמשכחת השניה רווחא חיילא:

כגון שקבל עליו ב' נזירות כו'. דעתה לא יצאו לבטלה מפיו ולא דמי לשבועה:

ולענין פסק כל שמנה את הראשונה ונשאל עליה עלתה לו שניה בראשונה ומביא קרבנותיו ומגלח ונפטר לו מן הנזירות ולא סוף דבר בשלא הפריש קרבנותיו עדיין שנמצא שלא נשלם הראשון עדיין שהרי הקרבן מכלל נזירות הוא אלא אפילו הפריש קרבנותיו ואפילו כפר ר"ל שהביאן ואפילו גלח שיש שאלה בענין זה אף לאחר שנשלם להפקיע מה שנמנה כמי שאינו ליפרע במנינו מה שהיה ראוי לבא אחריו שמי גרם לשניה שלא תחול ראשונה והרי אינה ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו בנזירות אלו מה אנן קיימין אם אמר הרי עלי שתי נזירות הרי נדר אחד הוא והותר מקצתו הותר כלו ושלא כמה שתירץ רב הונא ואם שאמר שלשים ושלשים הרי ששים עליו ואין נזירות שני ראוי לחול אלא לאחר שלשים ראשונים ופירשוה באומר הריני נזיר הריני נזיר וגדולי המחברים פירשוה בין שנדר שתיהן כאחת בין בזו אחר זו ולא יראה כן ואע"פ שבסוגייא זו נראה כדבריהם וכמו שהעמידוה בסוף הסוגיא בשקבל עליו שתי נזירות בבת אחת נראה שדרך דחייה נאמר שהרי רב הונא תירצה כן לדעתו למעלה והרי אין הלכה כמותו:

זה שביארנו במשנתנו באומר על הככר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל שאין השבועה השניה חלה עליו מכל מקום שבועה שניה שבועה היא אלא שתלויה ועומדת ואם נשאל על הראשונה הרי זו חלה לאלתר שאין דבר זה אסור לגמרי מצד שבועה הראשונה עד שנדון את השבועה השניה כמי שאינה אלא תלויה ועומדת ומכל מקום כל שלא נשאל על הראשונה אין לו שאלה על השניה שאין התר לנדר ושבועה שלא חלו וגדולי המחברים שהזכירו בה לשון שאלה והוא שכתבו שאם נשאל בשניה חייב בראשונה לבד דברים מתמיהים הם:

לימא מסייע לי' מי שנדר כו' פי' כי הכיי דכשנזר שתי נזירות אין השניי' חלה על הראשונה שאע"פ שמנה את הראשונה חייב למנות גם השניי' ונמצא דלא שייכא שניי' בראשנוה כלל מפני שמנין הראשון מעכב את מנין השני שלא יחול ואפילו הכי אמרינן שאם נשאל על הראשונה חיילא שזניי' במנין הראשון משום דאמרי' מי הי' מעכב שא נמנה נזירות שני' מיד אחר נזירות ראשונה והרי הלכה לה ומש"ה. חיילא שני' במנין הראשון והם ה"נ אמרי' הכא כשאמר פעם שני' שבועה שלא אוכלנה הרי הלשון משמע יפה לשון שבועה ומי גורס לה שלא תחול שבועה ראשונה וכיון שנעקרה ממקומה היא חלה מדי הב"ע כגון שקיבל עליו שתי נזירות בב"א נ"ל דל"ג הכא במאי עססקי' שגם המסייע יודע שחייב בשתיהן ואפ"ה מסתייע משם אלא ה"ג התם משום דקיבל עליו שתי נזירות בב"א והכין פירושא התם דיבור שני לא יצא מפיו לבטלה שהרי קיבל עליו שתי נזירות בב"א ואפי' אם לא נשאל על הראשונה חייב הוא לעות השניי'. והילכך אם נשאל על הראשונה חלה השני' במקומה אבל הכא שבועה שני' יצאה מפיו לטלה שהרי אם לא ישאל על הראשונה שבועה שני' כמאן דליתא דמיא ולא הועילה לו להוסיף עליו איסור והילכך אע"פ שנשאל על הראשונה חלה השני' במקומה אבל הכא שבועה שני' יצאה מפיו לבטלה שהרי אם לא ישאל על הראשונה שבועה שני'3 כמאן דליתא דמיא ולא הועלה לו להוסיף עליו איסור והילכך אע"פ שנשאל על הראשנוה אינה חלה דכמי שלא נשבע דמי. ובפ' שבועות בתרא תנן נמי האי מתני' והינן בה בגמרא כי הכא וגרסי' התם הכי השתא התם איתא לשני' דכי סליק מראשונה חיילא שני' הכא מי איתא לשבועה כלל. ודברי התוס' שפירשו דקס"ד השתא דכר"ה מוקי לה וכגון דאמר היום היום דאל חיילא מש"ה מתרץ הב"ע כו' דמחייב אתרווייהו אינן כלום דכיון דתני מי שנזר שתי נזירות בודאי הכי משמע דחייב בשתיהן והיכי אסיק אדעתי' דבכי האי גוונא קאמר דלא מיחייב אלא בחדא. ותו מדתני עלתה לו שני' בראשונה משמע דבשתיהן הוה מיחייב דאי לא הוה מיחייב אלא חדא הו"ל למיתני השני' חלה עליו אלא מדתני עלתה שני' בראשונה משמע דאי לאו דנשאל הי' חייב שתים ועכשיו שנשאל עלתה שני' בראשונה:

לבר מההוא יומא יתירא. דההוא יומא ודאי צריך הוא להזיר עצמו. אי נמי משכחת לה דליכא יומא יתירא והוי נזיר שתי נזירות כגון שקבל שתי נזירות בבת אחת. דאמר הרי עלי שתי נזירות דהיינו ששים יום דבכי האי גוונא ודאי חלו הואיל ועדיין לא נאסר בכלום ושניהם חלין כאחת לאסור עליו. הילכך עלתה לו שנייה בראשונה דלכי משכחה רווחא חיילא אבל אם אמר היום ונשאל על הראשונה פטור מכלום דאין נדר בתוך נדר.

כגון שקבל שתי נזירות בבת אחת. דבכי האי גוונא ודאי חיילא. אבל לא בעי לאוקמי קרא לנזירות אחת ולעבור עליו בשני לאוין על כל הילכות נזירות דכל כמה דמצי למידרש דרשינן ולא מוקמי בלאוי יתירי בפרק כל שעה.

ומאי חומרא דשבועות. דקתני ומה שבועה חמורה. אילימא דהיינו חומרא דשבועה חלה על דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים בנדר נמי אשכחנא מילתא דליתא בשבועות שכן חל על דבר מצוה כעל דבר הרשות כדאמרינן במתניתין מה שאין כן בשבועות.
אלא היינו חומרא דהיכא דנשבע ועבר על שבועתו אף על גב דלקה או שפטרוהו חכמים מן השבועה איתיה בלא ינקה. אף על גב דקרא דלא ינקה כתיב גבי שבועת שוא ואין שבועה חלה על שבועה בשבועת בטוי מפקינן ליה מלהרע או להטיב מכל מקום בשם שבועה משכחנא לא ינקה וגו' ישא את שמו לשוא. אבל נדר כיון דלקה מיפטר ליה. שיטה. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל: משום דכתיב בה בשבועה לא ינקה. ואף על גב דלא ינקה לא כתיב אלא בשבועות שוא ואנן בשבועות ביטוי קיימינן דשבועות ביטוי הוא דאין שבועה חלה על שבועה אבל בשבועת שוא לוקה על כל אחת ואחת. אפילו הכי בשם שבועה כתיב לא ינקה ואינו כתוב כלל בנדר. עד כאן.

שאין בו ממש. הוה מצי למימר דהאי לא הוי משום קולא דנדר אלא משום דלא איפשר אלא שפיר מזה נקט. הרא"ם ז"ל:

אמר רבא אם נשאל על שבועה ראשונה שבועה שניה חלה עליו. ואם אכלו נמי חייב קרבן שבועה.

מדלא קתני חייב אחת. דלא קתני שבועה שלא אוכל ואכל חייב אחת דאי תנא הכי הוה אמינא דכולהו לא הוו אלא שבועה אחת כל זמן שלא נשאל על הראשונה חייב אחת אבל נשאל על אחת הראשונה פטור על השנייה דבההיא שעתה דנשבע שבועה שנייה מיחל לא חיילא עליה דהא כבר מושבע ועומד הוא עליה ואין שבועה חלה על שבועה. ומדלא קתני נמי אינן אלא אחת דאי תנא הכי הוה משמע דכולהו אינן אלא אחת וכיון דנשאל על הראשונה פטור אזי על השנייה:

והשתא קתני אינו חייב אלא אחת. אלמא דהכי משמע משום דהשתא לית לה רווחא דכל זמן שחייב על שבועה ראשונה אין חל עליו השנייה אינו חייב אלא אחת אבל כי מתשיל עלה חיילא נמי שנייה.
אמרי לה מדקתני אינו חייב אלא אחת חיובא הוא דליכא דאינו חייב אכולהו שבועה אלא קרבן אחת אבל איסור שבועה מיהא איכא אכל שבועה ושבועה. למאי הלכתא לכדרבא דאמר אם נשאל על שבועה ראשונה שנייה חלה עליו. פירוש.

וזה לשון שיטה: אם נשאל על הראשונה. אשבועה קאי וחכם עוקר את הנדר מעיקרו ודמי כאילו אין שם שבועה כלל. ושנייה חלה עליו דאיגלאי מילתא למפרע דשבועה שנשבע לא היתה שבועה על שבועה שלא היה שם שבועה ראשונה. מדלא קתני חייב אחת וכו'.
וכן נראה לפרש עלתה לו שבועה שנייה אטו ראשונה ונאסר עליו הככר אטו שבועה שנייה מדלא קתני חייב אחת דמשמע דמילתא פסיקא ליה לתנא הכא דאחת דהיינו שבועה ראשונה הוא דמחייב ולא אשנייה. מדקתני אינו חייב אלא אחת מכלל דאי לאו דמשמע לן תנא דאינו חייב הוה סליק אדעתא דהוה חייב מדאצטריך ליה לגלויי אשנייה דלא מחייב עלה ואי לאו דאית בה שום שבועה דלכי משכחת היתירא חיילא היכי תיסק אדעתיה. מדעת.
ומדלא קתני אלא אחת הא קא משמע לן דחיובא הוא דליכא הא שבועה איכא דהיכא דמשכח רווחא חיילא (דלא) דלכי מיתשיל אראשונה חיילא נמי השניה כדרבא. אידך לישנא גריסא ליה הכי חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רבא ואם נשאל על הראשונה שנייה חלה עליו מדלא קתני חייב אחת. פירוש דהוה משמע חיוב אחד לכל השבועה. וכן נמי אי הוה תני אינה אלא אחת אבל אינו חייב אלא אחת משמע חיובא הוא דליכא אבל שבועות איתנהו ולא יצאו לבטלה מפיו ואי משכחי רווחא חיילי. אי נמי מדלא קתני אינה אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת חיובא הוא דליכא הא כי מתשיל על חבירתה חיילא. פירוש דאי הוה קתני אינן אלא אחת הוה משמע ששניהם אינן אלא אחת ובנשאל על אחת תו ליכא שבועה. ויש ספרים שכתוב בהם חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא למאי הילכתא לכדרבא דאמר רבא נשאל על הראשונה שניה חלה עליה. עד כאן.

כגון שקבל וכו'. אבל בזה אחר זה לעולם אימא לך שלא תחול לא בנזיר ולא בשבועה. אבל בבת אחת נזירות ששים יום קבל עליו ולכן כי נשאל על הראשונה ועקרה החכם מעיקרה הנזירות שנהג בעבור השנייה היה ואין קרבנן חולין לעזרה. הרא"ם ז"ל.
ודחינן ברייתא מיירי כשקבל עליו שתי נזיריות בבת אחת דאפילו לא נשאל נמי חייב שתים לכולי עלמא דעתה לא יצאו לבטלה מפיו ולא דמי לשבועה הילכך ברייתא לאו ראיה היא לרבא. וא"ת אם קבל עליו שתי נזירות ונשאל על אחת אמאי לא הותרה גם השנייה דהא נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וי"ל דבנזירות כיון שאינן חלין כאחת אלא בזו אחר זו הוה ליה כל אחד נדר בפני עצמו. הריטב"א ז"ל.

ברש"י ימי נזירות של שלשים יום הס"ד כצ"ל:

ברא"ש משכחי רווחא חיילא הס"ד שניה רווחא חיילא הס"ד שני נזירות כו' דעתה לא כו' כצ"ל:

בר"ן נמי אשבועה שמצות ושבועות כו' הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין כו' כי מתחיל אראשונה כו' כצ"ל:

גמ' אמר רבא אם נשאל. עיין לקמן סט ע"א:

(יח סע"א) מי שנדר שתי נזירות וכו' כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת.—קשיא לי א"כ הא נדר שהותר מקצתו הותר כולו (עי' לקמן כה ב). לכך נראה דלאו שאמר הרי עלי שתי נזירות, אלא שאמר ב' פעמים "הריני נזיר הריני נזיר", ושפיר שייך בזה ראשונה ושנייה. ולפי פשוטו שקיבל עליו ב' נזירות בבת אחת ממש - איזו ראשונה ואיזו שנייה? וקשה הלשון ראשונה ושנייה. לכך נראה עיקר כמו שפירשנו. ומעיקרא ס"ד דאמר "הריני נזיר היום הריני נזיר היום", וכפי' הר"נ, ומשני בשאמר סתם "הריני נזיר הריני נזיר", דבאופן זה אף רב הונא מודה, דנזיר שתים (וכן משמע בנזיר כ ע"א, ועי' מ"ש שם) והיינו נמי דמתרצינן לעיל ברייתא דתני דנזירות חלה על נזירות: הב"ע כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת.

ותיובתא דרב הונא. דמדקתני עלתה לו שניה בראשונה מכלל דנזירות שניה נמי חיילא עליה: לא לעולם דאמר וכו' ומאי עלתה לו לבר מההוא יומא. למשלים אותו ושוב מקריב קרבנו ונמצא נזיר אותו יום שנדר עם ימי נזירות של שלשים יום: אי נמי. להכי חייב נזירות שניה כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת דאמר הרי עלי שתי נזירות להכי חייב שתים אי לאו שנשאל אבל אי אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין נזירות חל על נזירות: והלא דין הוא. שלא תהא נזירות חל על נזירות ולא שאר נדרים נדר על נדר: ומה שבועה חמורה. מפרש לקמן אפ''ה אין שבועה חלה על שבועה: הא קרא בעי. פשיטא ודאי דהא איכא חד יומא יתירא: אם נשאל על הראשונה. שבא לפני חכם ושאל על שבועה ראשונה והתיר: שניה חלה עליו שאם עובר חייב משום שבועה שניה: מדלא קתני חייב אחת. דאילו קתני חייב אחת הוה משמע נמי שעל כולן חייב אחת וכן אי קתני אינה אלא אחת הוה משמע נמי שכולן שבועה אחת היא ואי בצרה לה אזיל ליה חיובא אלא מדקתני אינו חייב ש''מ דחיובא חדא מיהא איתיה דאי נשאל על הראשונה שניה חלה עליו דהא דלא חיילא כי לא מיתשיל אראשונה משום דלית רווחא דראשונה עומדת דחייב עליה אבל כשנשאל על הראשונה חיילא השניה: לישנא אחרינא חיובא הוא דליכא. על השניה במקום הראשונה: הא שבועה איכא. כלומר שם שבועה עליה לכי מיתשיל אקמייתא: לכדרבא וכו'. (אבל) כשנשאל על הראשונה חיילא השניה:

אלא משום דכתיב לא ינקה. כדאמרי' בשבועות (דף לט.) והתם איכא חומרות אחרות והכא נקט הפשוטות דכתיב בקרא דלא תשא ואע''ג דלא ינקה בשבועת שקר כתיב ומתניתין מיירי בשבועת ביטוי מכל מקום חומרא חשיבותא שוה היא: מדלא קתני אינו אלא אחת. ואע''ג דבכמה מקומות שונה אינו חייב אלא אחת אע''ג דליכא אלא חד חיובא מ''מ היכא דאיכא למיטעי לא הוה ליה למתני מתניתין בהאי לישנא: לימא מסייע ליה מי שנדר. והוי מצי לדחויי כשמואל דאמר דהוי נזיר בהריני נזיר היום הריני נזיר היום אלא רוצה שלא תהא הסיוע קיימת אפילו לרב הונא כיון דמצי לדחויי גם לרב הונא: שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת. ק''ק דהוה מצי לדחויי גם לרב הונא דאמר היום ומחר מאי עלתה לו לבר מההוא יומא אלא הפשוט נקט יותר דעלתה משמע לגמרי:

ר"ן
שבועה אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו ולקמן נמי מסייעינן ליה לרבא מהא מתניתא י''ל משום דאכתי לא קים לן בהא דרבא וסבירא לן דאי לא חייל השתא לא חיילא נמי בתר זמנא מש''ה לא מפרש להו כדרבא: אי נמי בשקבל עליו שתי נזירות בבת אחת. כלומר דכה''ג חיילי תרוייהו שהרי אין אחת מהן קודמת לחברתה דנימא שלא תחול שניה אחריה: מתיב רב המנונא כו'. אילימא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הא קרא בעיא. דודאי כיון דמתוסף יומא יתירא בשביל נזירות שניה וכל מה שמנה עד אותו יום בשביל נזירות ראשונה היה פשיטא שצריך למנות ל' יום שאין נזירות פחותה מל' יום: הכא במאי עסקינן שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת. כלומר וקרא להכי אתא וא''ת ולהא קרא למה לי פשיטא דה''ל כאומר הריני נזיר ששים יום י''ל אי לאו קרא ה''א שימנה ס' יום כאחד ויביא קרבן ואתא קרא ואשמועינן דשתי נזירות חלוקין הוו ועל כל ל' מגלח ומביא קרבן זהו פי' שמועה זו על נכון. וראיתי לקצת מפרשים שנדחקו להעמידה לומר דכי תנן יש נדר בתוך נדר לחייבו ב' על אכילה אחת קאמר שאף בענין זה חמור נדר משבועה שהאומר קונם עלי ככר זה קונם עלי ככר זה חייב ב' ומי שנשבע ב' פעמים שלא יאכל ככר אחד ואכלו אינו חייב אלא אחת ורב הונא ה''ק דדוקא באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הוא דחייב שתים על אכילה אחת משום דס''ל שנדר חל על נדר לחייבו שתים בכולל מה שאין כן בשבועה דאפילו בכולל לא חיילא אבל בלא כולל אפילו בנדרים אין נדר חל על נדר והשמועה עולה לפירוש זה בקושי ודוחק דא''כ למה ליה לתנא דמתניתין למתנייה האי דינא בנזירות לתנייה בנדרים ועוד דהיכי הוה ס''ד לאוקמי הא דמי שנזר שתי נזירות וכו' באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דא''כ מאי מנה את הראשונה והלא כשמנה את הראשונה מנה גם את השניה דשניהם מנין אחד להם אלא שהוא חייב כשעובר על נזירותו שתים ועוד מאי עלתה לו שניה בראשונה והרי אין השניה חלה אלא לענין שאם אכל ענבים בתוך ימי נזירותו חייב שתים ולמה הוא צריך שתעלה לו ועוד דאמרינן בהך תיובתא אחריתי אילימא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הא קרא בעיא בתמיה ומאי קושיא אין הכי נמי דקרא בעיא לחייבו שתים בכולל דהא בשבועות כה''ג אינו חייב אלא אחת אלא ודאי פירושא קמא עיקר: הלכך נקטינן דכי היכי דאין שבועה חלה על שבועה לחייבו ב' כך אין נדר חל על נדר ואם אמר קונם עלי ככר זה קונם עלי ככר זה אינו חייב אלא אחת דכי תנא יש נדר בתוך נדר דוקא למנות שתי נזירות הוא דאמרינן כדכתיבנא מיהו להא מילתא עדיפי נדרים מבשבועות שהנדרים חלין על השבועות ואין השבועות חלות על הנדרים כיצד נשבע שיאכל ככר זה ואח''כ אסרו עליו בקונם אסור לאכלו כדאמרינן לעיל קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל אסור ובודאי דכי היכי דנדר חל על דבר מצוה חייל נמי אשבועה שמצוה ושבועות שתיהן איסור גברא הן וחייל עלייהו איסור חפצא דנדרים לבטלן בשב ואל תעשה ואפשר ג''כ שכשם שהנדר חל על השבועה לבטלה כך הוא חל לקיימה שהנשבע שלא יאכל ככר זו וחזר ואסרו עליו בקונם ואכלו חייב שתים וכן בדין אם לבטל הן חלין לקיים לא כל שכן ומההוא טעמא גופיה דכתיבנא דכיון דשבועות ליתנהו אלא איסור גברא כי אמר קונם מיתוסף ביה איסור חפצא אבל אין השבועות חלות על הנדרים לא לבטל ולא לקיים שאם אסר על עצמו ככר וחזר ונשבע עליו שיאכלנו פשיטא שאינו רשאי לאכלו וכן נמי נשבע עליו שלא יאכלנו אינו עובר אלא משום בל יחל וליכא למימר דכי היכי דאיסור חפצא דנדרים חייל אאיסור גברא דשבועות ה''נ איסור גברא דשבועות ליחול אאיסור חפצא דנדרים משום דבנדרים כי היכי דאית בהו איסור. חפצא איסור גברא נמי אית בהו שהרי מכיון שנאסר עליו קאי עליה בלא יחל דברו והאי לאו איסור גברא הוא ככל לא תעשה שבתורה הלכך אין מקום לשבועה שתחול על הנדרים והכי איתא בירושלמי פ''ק דמכילתין בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה כנבלה הוא מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין אמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואח''כ הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואח''כ נדר הנדרים חלים על האיסורין: לימא מסייע ליה מי שנדר ב' נזירות וכו'. מאן דמסייע ליה לרבא מהא על כרחין כרב הונא סבירא ליה דאמר דבאומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין נזירות חלה על הנזירות דאי כשמואל ס''ל דאמר דאפי' בכי האי גוונא נזירות חלה על הנזירות מאי קא מסייע ליה לרבא דלמא שאני הכא דבשעה שנדר חלה על שתיהן ומש''ה כשנשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה אבל בשבועות שבשעה שנשבע לא חלה שבועה שניה לעולם אימא לך דכיון דלא חיילא השתא לא חיילא נמי כי מתשיל אראשונה אלא ודאי משום דס''ל כרב הונא מסייע ליה וה''ק ודאי הא מתניתא באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום מתוקמא ואפ''ה נהי דבשעה שנדר לא חייל נדר שני כי מיתשיל אנדר ראשון חייל וכדרבא דאי באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר עסקינן ומש''ה קתני עלתה לו שניה בראשונה לפי שבשעה שנזר חלו שתיהן א''כ היכי קתני דעלתה לו שניה בראשונה הא איכא יומא יתירא ודחי דהכא כגון שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת עסקינן ומש''ה כי נשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה לפי שבשעה שנדר הוי שתי נזירות ראויות לחול אבל בשבועות לעולם אימא לך דכיון דשניה לא חיילא כי אפקיה מפומיה כי מתשיל אראשונה נמי לא חיילא:

נדרים יח ע"א - טקסט הדף

דף יח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד