נדרים יט ע"א

כל שכן דלא מעייל לספיקא אמר ליה אביי במאי אוקימתא לספק נזירות להקל כרבי אליעזר אימא סיפא ספק בכורות אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה בין טמאה בין טהורה המוציא מחבירו עליו הראיה ותני עלה ואסורים בגיזה ועבודה אמר ליה אמאי קא מדמית קדושה הבאה מאליה לקדושה הבאה בידי אדם אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור דברי ר' מאיר וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו ומי ס''ל לר''א ליטמא טמא והתניא ר''א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע שהרי העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן ועל משקין בית מטבחיא דכן הניחא לשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן שפיר אלא לרב דאמר דכן ממש מאי איכא למימר אלא הא רבי יהודה והא ר''ש דתניא הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד רבי יהודה מתיר ורבי שמעון אוסר ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה מי א''ר יהודה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ורמינהי רבי יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה טעמא דאין מכירין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

כל שכן דלא מעייל אדם לספיקא, ואינו כולל בנדרו את הצד של ספק.

והמשנה במסכת טהרות, האומרת שסתם נזירות להקל, לדברי רבי אליעזר היא.

אמר ליה אביי: במאי אוקימתא, לפי מי העמדת למשנה במסכת טהרות האומרת שספק נזירות להקל? - כרבי אליעזר, הסובר שלא מכניס אדם עצמו וממונו לספק.

אם כן, אימא סיפא של המשנה במסכת טהרות שם:

ספק בכורות, אחד ספק פדיון של בכורי אדם, ואחד ספק נתינה של בכורי בהמה, בין בכור בהמה טמאה [פטר חמור, שצריכים לפדותו בשה וליתנו לכהן], בין בכור בהמה טהורה, שהוא קרבן, וצריך ליתנו לכהן, כיון שהדבר ספק - הרי הכהן, שהוא המוציא מחבירו, עליו הראיה. וכל עוד לא הביא ראיה נשאר הדבר בידי הישראל.

ובכל זאת תני עלה של אותה משנה, בברייתא: ואסורים ספק בכורי בהמה בגיזה ועבודה!

והרי לרבי אליעזר לא מכניס אדם עצמו וממונו לספק! אמר ליה: זאת - לא רק שאיננה קושיה!

אלא אדרבה, יש לתמוה עליך: אמאי קא מדמית, הכיצד מדמה אתה קדושה של בכור, הבאה מאליה, לקדושה הבאה בידי אדם, בנדרו?

אלא אי קשיא על דברי רבי אליעזר בענין ספק - הא קשיא, בענין אחר, שמצינו סתירה בדבריו בענין ספקות:

דתניא: אם התעורר ספק בטומאת משקין -

הרי אם הספק הוא לענין ליטמא, אם נטמא המשקה - הרי הוא טמא, מספק.

אך אם הספק טומאה הוא לענין לטמא אחרים, דהיינו, אם הספק הוא האם טמאו המשקים את האוכל שנגעו בו - ספיקו טהור, דברי רבי מאיר.

וכן היה רבי אליעזר אומר כדבריו של רבי מאיר.

ועל כך יש להקשות, שרבי אלעזר סותר משנתו:

ומי סבירא ליה לרבי אליעזר שכאשר הספק הוא לענין ליטמא [קבלת טומאה] למשקין, ספיקו טמא?

והתניא, רבי אליעזר אומר: אין טומאה למשקין מן התורה - כל עיקר, אלא רק מדרבנן!

תדע, שהרי העיד יוסי בן יועזר איש צרידה, על "איל קמצא", סוג של חגב, דכן, שהוא מין חגב טהור, המותר באכילה.

וכמו כן הוא העיד על משקין בית מטבחיא, המשקים שבבית המטבחיים בעזרה, במקדש, דכן, שהם טהורים מטומאה, ואפילו טומאה דרבנן לא נתפסת בהם, כי לא גזרו חכמים קבלת טומאה על המשקין שבמקדש.

הניחא לשמואל, דאמר שמשקין בית מטבחיא דכן - טהורים הם רק מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן - שפיר.

אלא לרב, דאמר דכן טהורים ממש הם - מאי איכא למימר?

אלא, כך יש לחלק:

הא המשנה בטהרות האומרת שספק נזירות להקל, לדברי רבי יהודה היא.

והא משנתנו שסתם נדרים להחמיר, לדברי רבי שמעון היא.

דתניא: מי שאמר "הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור", והלך ומצאו שנגנב או שאבד הכרי, והדבר בספק אם יש בו מאה כור -

רבי יהודה מתיר, כי ספק נזירות להקל. היות שאין אדם מכניס עצמו לספק, ואין בכוונתו שתחול נזירותו עד שיתברר שיש בכרי הזה מאה כור.

ורבי שמעון אוסר, כי סובר שמכניס אדם עצמו לספק.

ורמי סתירה דרבי יהודה אדרבי יהודה -

מי אמר רבי יהודה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא?

ורמינהי סתירה בדבריו, ממה ששנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה אסורה, ובגליל - מותרת, שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה.

ויש לנו לדייק: טעמא דאין מכירין אנשי גליל בתרומת הלשכה.

כל שכן שלא מעייל לספיקא [מכניס לספק]. ולכן, בכל נוסח שיש בו ספק — מותר.

אמר ליה [לו] אביי לר' זעירא: במאי אוקימתא [במה העמדת] את המשנה של ספק נזירות להקל — כר' אליעזר, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: ספק בכורות, אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה, בין שהוא בכור בהמה טמאה (פטר חמור) בין טהורה, בכל המקרים הללו — המוציא מחבירו עליו הראיה, שאין הכהן יכול להוציא מיד הבעלים. ולחילופין, אם טעו הבעלים ונתנו לכהן — אין הבעלים יכולים לחזור ולהוציא מידו.

ותני עלה [ושנויה עליה] על משנה זו, ברייתא: ובכל זאת, כל הספיקות הללו אסורים בגיזה ועבודה בהם, כדינו של בכור. משמע שהאיסור חל אפילו במקום ספק, אף שמבחינת דיני ממונות אי אפשר להוציא ממון זה מן הבעלים. ואם כן, אף משנה זו אינה סבורה שכל ספק בעניינים של הקדשה הוא להקל!

אמר ליה [לו]: זו אינה קושיה; אמאי קא מדמית [מדוע אתה מדמה] קדושה הבאה מאליה כקדושת בכור, שאינה תלויה ברצונו ובכוונתו של האדם, והספק קיים מצד המציאות, לקדושה הבאה בידי אדם, שהיא תלויה ברצונו, שאפשר לומר אז שאין אדם רוצה להקדיש דבר מספק?

אלא אי קשיא, הא קשיא [אם קשה, זה הוא הדבר הקשה], ששנינו עוד באותה משנה: ספק משקין, שלא ברור לנו אם נטמאו במגע אדם טמא, אם לענין ליטמא המשקים עצמם — אנו מחשיבים אותם טמא אבל לענין לטמא אחרים — הרי זה טהור, אלו דברי ר' מאיר, וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו.

ואם אנו מעמידים משנה זו בספק נזיר ושאר ספיקות כדברי ר' אליעזר, יש לשאול: ומי סבירא ליה [והאם סבור] לר' אליעזר שספק משקים ליטמא דינו טמא?

והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: אין טומאה למשקין כל עיקר מדין תורה. תדע שכן הוא: שהרי העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על מין חגב אחד שנקרא איל קמצא שהוא דכן [טהור] וכשר לאכילה, ועל משקין בית מטבחיא דכן [של בית המטבחיים של המקדש, שהם טהורים]. כי טומאת המשקים אינה אלא מדברי חכמים, ולא גזרו חכמים טומאה על משקים שבמקדש, כדי שלא להרבות שם בטומאה. ומדבריו של ר' אליעזר ברור שהוא סבור שטומאת משקים אינה מן התורה, וכיצד אפשר לייחס לו את המשנה האומרת שספק משקים טמא?

הניחא [זה נוח] לשיטת שמואל שאמר שמה שאמרו דכן [טהורים] כוונתו שהם טהורים מלטמא אחרים, שרק דין זה שמשקים מטמאים את הנוגע בהם הוא מדברי סופרים, אבל טומאת עצמן להיטמא יש בהן מן התורה. ולשיטה זו שפיר [יפה], שאפשר לומר שגם ר' אליעזר מודה שטומאה חלה על המשקים להיטמא מדברי תורה, ולכן ספיקם טמא.

אלא לדעת רב שאמר כי הם דכן [טהורים] ממש, שאין בהם טומאה כל עיקר אפילו להיטמא, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלפי זה ברור שהמשנה המקילה בספק נזירות והאומרת שספק משקים להיטמא טמא אינה כשיטת ר' אליעזר!

אלא יש לחזור מתירוץ זה, ואת הסתירה בין מה שנאמר במשנתנו שסתם נדרים להחמיר, ובין מה שאמרו במשנת טהרות שספק נזירות להקל, יש ליישב כך: הא [זו] המשנה בטהרות, האומרת שספק נזירות להקל, היא כשיטת ר' יהודה, והא [וזו] משנתנו, האומרת שספק נדרים להחמיר היא כשיטת ר' שמעון. ומהי מחלוקתם?

— דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר אדם "הריני נזיר אם יש בכרי (ערימת תבואה) הזה מאה כור (מידת נפח) ", והלך לכרי לבדוק ומצאו שנגנב הכרי או שאבד, ואי אפשר לברר מיד את הדבר. ר' יהודה מתיר, וסבור שלא חלה עליו נזירות מספק. ור' שמעון אוסר מחמת הספק. משמע שר' שמעון סבור שאף נדר נזירות ספיקו לחומרה.

ומעירים: ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה עצמם. כיצד? מי [האם] אמר ר' יהודה כי לא מעייל איניש נפשיה לספיקא [אין אדם מכניס את עצמו לספק] ומשום כך לענין הכרי כל עוד לא נתברר מה היה גודל הכרי לא חלה עליו נזירות? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו, ר' יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה — אסורה, ובגליל — מותרת, שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום שאין מכירין,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

holds that all the more so, one does not enter himself into uncertainty either. Therefore, uncertainty with regard to naziriteship is treated leniently.

Abaye said to Rabbi Zeira: In what manner did you establish the mishna that states that uncertainty with regard to naziriteship is treated leniently? You established it in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. Say the latter clause of that mishna: If there is uncertainty with regard to firstborns, whether human firstborns, or animal firstborns, whether non-kosher firstborns, i.e., the firstborn of a donkey, or the firstborn of kosher animals, the burden of proof rests upon the claimant. In other words, the priest cannot take the redemption money from the father of the child, or the animal from its owner, and conversely, if the father or owner mistakenly gave it to a priest, he does not get it back.

And it is taught in a baraita in that regard: But with regard to shearing and working these uncertain animal firstborns, they are forbidden, just like definite firstborns. This indicates a difference between the monetary issue, with regard to which it is ruled that the animal cannot be taken from the owner by the priest, and the prohibition, which applies despite the uncertainty. Evidently, even the tanna of this mishna does not hold that all uncertainties with regard to consecration are to be treated leniently.

Rabbi Zeira said to Abaye: This is not difficult. Why do you compare sanctity that emerges by itself, i.e., the sanctity of a firstborn, which results from objective reality and not human intent, to sanctity that emerges by the volition of a person and is dependent on his intention? Only with regard to the latter type of sanctity can it be established that a person does not intend to consecrate an item in an uncertain manner.

Rather, if Rabbi Zeira’s answer is difficult, this is what is difficult. It is stated in that same mishna: In the case of liquid with regard to which there is uncertainty whether it became ritually impure through contact with someone who was ritually impure, the halakha is as follows: It is considered impure with regard to its being impure in and of itself, but it is considered pure with regard to its ability to render other items impure. This is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Elazar would also say in accordance with the statements of Rabbi Meir.

According to Rabbi Zeira’s assertion that the rulings of this mishna with regard to uncertainty are in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, this causes a difficulty: But does Rabbi Eliezer hold that with regard to liquid of uncertain ritual status being impure, it is considered impure?

But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: By Torah law, impurity does not apply to liquids at all? Know that this is so, as Yosei ben Yo’ezer of Tzereida testified concerning a grasshopper species called eil kamtza that it is kosher, and concerning the liquids of the Temple slaughterhouse that they are pure. Liquids are susceptible to ritual impurity only by rabbinic law, and liquids in the Temple were not included in this decree so as not to cause additional impurity there. Since Rabbi Eliezer holds that by Torah law liquids are not susceptible to impurity, how can it be his opinion that liquids of uncertain ritual status are considered impure?

The Gemara comments: This works out well according to Shmuel, who said that the meaning of Rabbi Eliezer’s ruling that the liquids of the Temple slaughterhouse are pure is that they cannot render other items impure, but they themselves are susceptible to impurity. Accordingly, liquids are susceptible to impurity by Torah law; only their ability to render other items impure is by rabbinic law. The ruling in the mishna that liquid of uncertain ritual status is considered impure is therefore consistent with the opinion of Rabbi Eliezer, and Rabbi Zeira’s answer works out well.

However, according to Rav, who said that they are actually pure, i.e., they are not susceptible to impurity, what is there to say? The mishna that is lenient with regard to uncertain naziriteship and stringent with regard to liquid of uncertain ritual status is clearly not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

Rather, Rabbi Zeira’s answer should be rejected, and the contradiction between the mishna here, which states that unspecified vows should be treated stringently, and the mishna in tractate Teharot, which states that uncertain naziriteship should be treated leniently, should be resolved as follows: That mishna, in Teharot, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

As it is taught in a baraita that if someone says: I am hereby a nazirite if there are in this heap of grain one hundred kor, and he went to measure the heap and found that it was stolen or that it was lost and cannot be measured, Rabbi Yehuda permits him to perform actions forbidden to a nazirite, as he holds that this uncertain naziriteship does not take effect. And Rabbi Shimon prohibits him from doing so, as he maintains that it does take effect. This indicates that Rabbi Shimon is of the opinion that uncertain naziriteship is treated stringently.

And the Gemara raises a contradiction between the statement of Rabbi Yehuda and another statement of Rabbi Yehuda. Did Rabbi Yehuda actually say that a person does not enter himself into a state of uncertainty, and therefore as long as the volume of the heap is unknown, naziriteship does not take effect? And the Gemara raises a contradiction from the mishna, where Rabbi Yehuda says: Unspecified teruma in Judea is forbidden but in the Galilee it is permitted, as the people of the Galilee are not familiar with the collection of the chamber. The Gemara infers: The reason it is permitted is that they are not familiar;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במאי אוקימתא לספק נזירות כרבי אלעזר אימא סיפא ספק בכורות. כלומר ספק בכרה אמו עכשיו או בכרה כבר, אי נמי ילדה זכר ונקבה, ספק זכר יצא ראשון ספק נקבה יצאה ראשונה, ותני עלה אסורין בגיזה ובעבודה, ואי רבי אלעזר הכא נמי הוה ליה למימר דמספיקא לא קדיש כלל. ותמיהא לי מאי קושיא, דאי הכי, אפילו כי לא מוקמת לה כרבי אליעזר, מכל מקום תקשי לך רישא דספק נזירות להקל, וסיפא בבכורות דאסורין בגיזה ועבודה להחמיר. ומסתברא דקושיא זו דספק בכורות לאו בדוקא נקט לה, וכדאקשינן עלה מי קא מדמית קדושה הבאה מאליה, לקדושה הבאה בידי אדם. וה"ה דהוה מצי לאקשויי ליה נמי הא דאמרן, כלומר ולטעמיך לא תהוי נמי רבי אליעזר, אכתי מי ניחא, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה [והא] (כ)דאמר בתר הכי, אלא אי קשיא הא קשיא [לפי השי"מ] (הוא) עיקר קושיא קמייתא כלומר, לא אקשי הכין אלא משום דבעי למירמא אחריתי מסיפא דסיפא, ודכותה איתא בגיטין פרק הניזקין [פא, א] גבי משתטיל לה מים לא תגע עמה.

הכי גרסינן: אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין ליטמא טמא, לטמא אחרים טהור, ואי רבי אלעזר כו'. ולא גרסינן הכא דברי רבי מאיר, וכן היה אומר רבי אלעזר כדבריו, דבמתניתין דמס' טהרות [פרק ד' משנה ז'] ליתא כלל. ועוד דאילו גרסינן לה מאי קא מקשה במאי אוקימתא כרבי אלעזר, אימא סיפא משקין ליטמא, כו' ולומר דמהא שמעינן דמתניתין דנזירות לאו רבי אלעזר, אדרבא מסיפא שמעינן דכולה מתניתין ר' אלעזר. והא דשמעינן ליה לרבי אלעזר דברייתא, דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר פירכא אחריתי היא, דאיכא למיפרך בין כך ובין כך דרבי אלעזר. אלא ודאי לא גרסינן ליה הכא כלל בודאי בתוספתא איתא ומייתינן לה בפרק קמא דפסחים, גבי פלוגתא דרב ושמואל דדרכן ממש, או דכן מלטמא אחרים, ואגב ההיא כתבוה כאן ספרי דלא דייקי. ואי קשיא לך מכל מקום הא קא מפרש בהדיא בברייתא דרבי אלעזר אומר כדבריו, ואם כן מתניתין דנזירות כרבי אלעזר היא לא היא דהא פריש לה רב התם בפרק קמא דפסחים, דמאי רבי אלעזר אומר כדבריו אלטמא אחרים טהור, אבל לא אלטמא טמא. והא דפרכינן עליה דרב התם והא וכן קתני, דמשמע דאכולה קאי דאפילו אלטמא טמא, פירכא כל דהוא היא, ולעולם אלטמא אחרים טהור קאי.

אימא סיפא ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה כו'. סיפא דספק נזירות היא ספק בכור אדם כגון שהפילה לפניו ספק נפל ספק רוח בכור בהמה בין טמאה בין טהורה כגון שתי בהמות אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ביחד אחת זכר ואחת נקבה ואין ידוע מי ילדה זכר מי ילדה נקבה המע"ה הכהן אם בא להוציא עליו להביא ראיה ובכור בהמה טהורה ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים ובכור בהמה טמאה מפריש עליו שה להפקיע איסורו ואכיל ליה:

מי קא מדמית קדושה הבאה מאליה. דמספיקא חלה עליו איסור אבל קדושה הבאה על ידי אדם לא היה בדעתו אלא על הודאי:

ספק משקין ליטמא טמא. מפרש לה במתניתין כגון היתה ככר טמאה בידו ופשטה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע:

לטמא אחרים טהור. כיצד היה מקל בידו ובראשו משקין וזרקו לבין ככרות טהורין ספק נגע ספק לא נגע:

על איל קמצא דכן. מין חגב העיד עליו שהוא מותר:

ועל משקי בי מטבחיא דכן. משקה הנמצא בבית המטבחים בעזרה אין בהן טומאה שלא רצו להרבות טומאה בעזרה:

דכן. מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן דדריש אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא ממש לא דריש יטמא פירוש יטמא אחרים הלכך טומאת עצמן הוי דאורייתא על כן ישנו בעזרה:

אלא למ"ד דכן ממש. דדריש יטמא דקרא בהכשר ואפילו טומאת עצמן הוי דרבנן:

ספק בכורות כגון שהוא ספק אם בכרה עכשו או בכרה כבר או שילדה זכר ונקבה ואין ידוע אם זכר יצא ראשון אם לאו וכיוצא באלו מן הספקות המוציא מחבירו עליו הראיה ואינו צריך ליתנם לכהן אם הם של הבהמה טהורה וכן אם תפשם הכהן אין מוציאין מידו ואסורין בגיזה ועבודה מספק קדושה ואם בכור אדם הם ופטרי חמורים אף אלו המוציא מחבירו עליו הראיה:

ספק משקין כגון טמא שפשט רגלו לבין המשקין ספק נגע ספק לא נגע ספיקן טמא ולא סוף דבר לטומאת עצמן ר"ל שאין שותין מהן אלא אף לטמא אחרים ספיקן טמא ובמסכת טהרות פירשו בספק לטמא אחרים האמור כאן שאם מקל ביד אחד ובראשו משקין טמאין וזרקה לבין ככרות טהורות ספק נגעו ספק לא נגעו ספיקן טמא ואע"פ שבמשנה זו אמרו טהור לדעת רבי מאיר היא שנויה שסובר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן וספיקו טהור ומכל מקום הלכה כרבי יוסי שטומאת משקין אף לטמא אחרים דאוריתא וספיקו טמא ואין צריך לומר שאין הלכה כדברי האומר אין למשקה טומאה כל עיקר אף לטומאת עצמו ר"ל מן התורה אלא מדרבנן וקרא דוכל משקה אשר ישתה לענין הכשר לבד נאמר אינו כן אלא אף לענין טומאה נאמר ואף לטמא אחרים דאוריתא ומכל מקום משקה בית המטבחים שבעזרה והוא הדם היוצא משחיטת קדשים והמים שמשתמשים בהם בעזרה טהורים לגמרי אף מטומאת עצמן ר"ל שאין מקבלין טומאה אפי' ודאית שכך למדוה מפי הקבלה וכן אין מכשירין שום אוכל לקבל טומאה:

לענין ביאור זה שהקשו דר' אליעזר אדרבי אליעזר מספק משקין נראה לי לגרוס ותניא רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקין כל עיקר ולא לגרוס והתניא וכך פירושה ספק משקין לטמא טמא ומשום דטומאת עצמן בודאן טמא מן התורה ומתוך כך גזרו על ספיקן לטמא אחרים טהור מפני שטומאת אחרים דרבנן ולא גזרו על ספיקא וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו דספק משקין לטומאת עצמן טמא ותניא רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקה כל עיקר כלומר מן התורה אפילו לטומאת עצמן ואפילו לודאן ואע"פ כן הוא אומר שספיקו ליטמא טמא ואם כן אף לנזירות אע"פ שאין בו היתר לכתחלה יש להחמיר בספיקן בשלמא למ"ד דכן מלטמא אחרים וכו' אבל טומאת עצמן יש בהן ומטעם שכתבנו דטומאת עצמן דאוריתא ואף כאן הא דאמר אין טומאה למשקה כל עיקר פירושו לטמא אחרים אבל כל שהוא (ובאו) מן התורה כגון טומאת עצמו דנין בו להחמיר בנזירות מיהא שאף התורה לא התירתו לכתחלה דנין ספיקו להקל אלא אי אמרת דכן לגמרי והא דאמר אין טומאה למשקה כל עיקר אפילו לטומאת עצמן קאמר ואפילו הכי החמירו רבנן בספיקו אם כן בנזירות החמירו אלא הא רבי יהודה וכו':

כבר ביארנו במקומו שהרבה מיני חגבים נמצאים בשדות וכרמים והם מין עוף שיש בכללו הרבה מינים והרבה שמות חלוקים מהם בלשון תורה כגון ארבה חגב סלעם חרגול ומהם בלשון תלמוד כגון איל קמצא סוסביל זחל ושושיבא מהם טמאים ומהם טהורים והעידו על איל קמצא שהוא כשר לאכילה ומכל מקום אנו אין סומכין על השם אלא על סמנים ידועים כבר ביארנום במסכת חולין ובמסכת עבודה זרה:

אלא הא ר' יהודא והא ר"ש דתנ אי הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור כו' אלמא ר' יהודא מיקל בספיקא ור"ש מחמיר. וההיא דתנן ספק נזירות להקל היא ר' יהודא. והא דתנן סתם נזירות להחמיר היא ר"ש והתם נמי בשלהי פרק ב"ש מוקמינא לההיא דתנן הרתיע לאחריו אינו נזיר כר' יהודא דברי:

ורמי דר' יהודא אדר' יהודא כו' עד אמר הריני נזיר שמשון מאי איכא למימר פי' בפ"ק דנזיר תנן מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער. ומביא ג' בהמות נזיר שמשון אינו מיקל שיעור וא"כ אין ספקו חמור מודאי ואם אמר הריני נ זיר שמשון אם יש בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב אמאי פטר ר' יהודא:

אימא סיפא ספק בכורות. כגון תאומים או זכר ונקבה ולא נודע איזו יצא תחלה. אמנם אם נתערב (עם) בכור אדם עם שאר בנים יכול לומר לו חמש סלעים אית לי גבך ממה נפשך. בהמה טמאה. פטר חמור. המוציא מחבירו. כהן אם בא להוציא מישראל.

ותני עלה אסורין פן יעבור על לא תעבוד בבכור שורך. אלמא לאו כר' אליעזר אתיא דאם כן כוי נמי תאסר מספק. הרא"ם ז"ל.

אימא סיפא ספק בכורות וכו'. ותמיהא לי מאי קושיא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומסתברא דקושיא זו דספק בכורות לאו בדוקא נקט לה וכדאקשינן עליה מי קא מדמית קדושה הבאה מאליה לקדושה הבאה בידי אדם. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה נמי הא דאמרן כלומר ולטעמיך לא תהוי נמי ר' אליעזר אכתי מי ניחא אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. והא דאמר בתר הכי אלא אי קשיא הא קשיא עיקר קושיא קמייתא כלומר לא אקשי הכין אלא משום דבעי למירמא אחריתי מסיפא דסיפא. ודכותה איכא בגיטין פרק הניזקין גמ' משתטיל לה מים לא תגע עמה. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: אמר ליה מאי קא מדמית קדושה הבאה מאיליה. ומאן דקרי לא ידע בודאי דלאו קושיא אלא משום דבעי להקשות אחרת עלה מייתי לה. עד כאן.

וזה לשון שיטה: במאי אוקמתה למתניתין דקתני ספק נזירות כר' אלעזר דמקדיש חייתו כו'. כל הני ספיקי דהכא במסכת טהרות גרסינן להו. ספק בכורות. דאין אנו יודעים אם ילדה האם קודם לכן אם לאו. המוציא מחברו וכו'. ואין לכהן לא הבכור של בהמה ולא החמש סלעים של פדיון בכור אדם. אסורין בגיזה ועבודה כקדשים גמורים. הג"ה אימא סיפא ספק בכורות. פירוש אי אמרת בשלמא דמודה ר' אלעזר בנזירות דספיקא להחמיר ניחא דמדמינן בכור לנזירות ולא מדמינן ליה להקדש דאיפשר להתחלל על ידי פדיון. אלמא היכא דאיכא ספק איסורא אזלינן לחומרא ולא פליג ר' אלעזר והיכי מצי מוקמת תו לההיא דספק נזירות כר' אלעזר. עד כאן.

הכי גרסינן אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ואי ר' אלעזר וכו'. ולא גרסינן הכא דברי ר' מאיר וכן היה אומר ר' אלעזר כדבריו. דודאי במתניתין דטהרות ליתא כלל. ועוד דאילו גרסינן לה מאי קא מקשה במאי אוקימתא כר' אלעזר אימא סיפא ספק משקין וכו' ולימא דמהא שמעינן דמתניתין דנזירות לאו ר' אלעזר אדרבה מסיפא שמעינן דכולה מתניתין ר' אלעזר היא. והא דשמעינן ליה לר' אלעזר דברייתא דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר פירכא אחריתי היא דאיכא למיפרך בין כך ובין כך דר' אלעזר דמתניתין אדר' אלעזר דברייתא אהדדי ולא למיפרך אמאי דאוקימנא רישא דספק נזירות כר' אלעזר. אלא ודאי דלא גרסינן ליה הכא כלל. ובודאי דבתוספתא איתא ומייתינא לה בפרק קמא דפסחים גבי פלוגתא דרב ושמואל דדכן ממש או דכן מלטמא אחרים ואגב ההיא כתבוה כאן ספרי דלא דייקי. ואי קשיא לך מכל מקום הא קא מפרש בהדיא בברייתא דר' אלעזר אומר כדבריו ואם כן מתניתין דנזירות כר' אלעזר היא לא היא דהא פריש לה רב התם בפרק קמא דפסחים דמאי ר' אלעזר אומר כדבריו אלטמא אחרים טהור אבל לא אליטמא טמא והא דפרכינן עליה דרב התם והא וכן קתני דמשמע דאכולה קאי אפילו אליטמא טמא פירכא כל דהו היא ולעולם אלטמא אחרים טהור קאי. הרשב"א ז"ל:

אלא אי קשיא דר' אליעזר ור' אליעזר הכי קשיא דתניא ספק משקין. שספק הוא אם נגע בהן שרץ אם לאו. ליטמא טמא לטמא הן עצמן אמרינן ודאי הן טמאים אבל לטמא אחרים הנוגע בהן לא. וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו של ר' מאיר דליטמא טמא ולטמא אחרים טהור.

ומי אמר ר' אליעזר. כלומר דאמר התם ומי מצית אמרת דאית ליה לר' אליעזר דליטמא טמא והתניא וכו'. ואין טומאה למשקין כל עיקר מן התורה. איל קמצא מין ארבה. דכי שהוא טהור. ועל משקי בי מטבחיא דכן דטומאת משקין ודאן מדרבנן הוא דאי מדאורייתא לא שני רחמנא בין במקדש בין בגבולין דכאן וכאן טמא דכל מידי דמאורייתא לא נתן מקום טהרה. אלא ודאי מדרבנן היא וכי גזור רבנן בגבולין במקדש לא גזרו לפי שאין גוזרין גזירה במקדש. והואיל וכן דמשקין ודאן מדרבנן ספק משקין לא מקבלין טומאה כלל כי גזור רבנן אודאן אספיקן לא גזור. דהתינח אי הוו משקין ודאן דאוריתא מצית אמרת דרבנן גזור אספיקן. אלא השתא דודאן נמי גזור רבנן לא מצית אמרת דגזור נמי מספיקא. וקשיא דר' אליעזר אדר' אליעזר דקאמר הכא דספק משקין לא מטמא כלל.
והניחא לשמואל דאמר בפסחים בפרק קמא מאי דכן דקאמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאה עצמה יש בהן מן התורה משום דקסבר טומאת משקין לטמא עצמה מן התורה הוא דהויא דהא דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא טומאת משקין קאמר ולא הכשר אבל לטמא אחרים מדרבנן הוא דהויא וכי גזור רבנן לטמא אחרים במשקין דעלמא הואיל דטומאת ודאן מדאורייתא גזרו על ספיקן דמספיקא יטמא טומאת עצמן. והיינו דקאמר לטמא יטמא. אבל גבי נזירות דלא מצינן שנודרים נזיר לכתחלה מן התורה דהא כתיב איש כי יפליא דמשמע דאסור לנזור נזירות אלא לכשיפליא בריעבד יהא נזיר. משום הכי איכא למימר בנזירות דמשום הכי אמר ר' אליעזר דספק נזירות להקל:
אלא לרב דאמר דכן ממש ואפילו טומאת עצמן אין בהן מן התורה משום דקסבר טומאת משקין דעלמא ודאן דרבנן וכי גזור רבנן דליטמא טומאת עצמה במשקין דעלמא במשקה בי מטבחיא לא גזור. השתא אית לך למימר בטומאת משקין דעלמא אף על גב דודאן לאו דאורייתא אפילו הכי קאמר ר' אליעזר דספק טומאה מדרבנן דהא קאמר ליטמא טמא משום דקסבר כל ספיקא לחומרא ואילו גבי נזיר דודאן מן התורה קאמר דספיקא לקולא דקאמר ספק נזירות להקל בתמיה. הילכך אי קשיא הא קשיא ולעולם לא מתוקמא הכי הא ר' אלעזר הא רבנן. פירוש.
וכתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: אלא אי קשיא הא קשיא. דקתני סיפא דההיא דספק נזירות להקל. ספק משקין. יש ספק אם נגע בהן טומאה. ליטמא טמא. לענין טומאת עצמן חשובין כטמאין ודאין ואין שותין מהן ולטמא אחרים חשובין הן כטהורין ואין מטמאין. ואם איתא דספק נזירות להקל ר' אליעזר מי סבירא ליה גבי ספק משקין לענין טומאת עצמן טמא והתניא ר' אליעזר אומר אין טומאה כל עיקר מדאורייתא אלא מדרבנן. אלמא הא דקתני ר' אליעזר אומר כדבריו דאית בהו טומאה דרבנן קאמר ואפילו הכי חשובין כטמאין ודאן לענין טומאת עצמן. ומה השתא דקאמר ר' אליעזר אזלינן בה לחומרא לעשותן כטמאין ודאין גבי נזירות דאורייתא לא כל שכן. ואם ספק נזירות להקל היכי לימא דליטמא טמא ודאי ליתא והדרא קושיא לדוכתיה דפרכינן סתמי אהדדי. על איל קמצא דכי. מין חגב שמותר באכילה לפי שיש חגבים מותרים באכילה ויש אסורים ובשחיטת חולין מפרש להו. ולפי שכתוב בתורה טמא הוא לכם איסור אכילה אמר לשון דכי. ועל משקי בית מטבחיא שבעזרה שטהורים שאין להם טומאה וחכמים הקלו בטומאתן כדי שלא תהא אומר טומאה מצויה בעזרה ומטמאה את הקדשים. הניחא לשמואל. דאמר בפרק קמא דפסחים דהאי דכן דאמר יוסף בן יועזר דכן מלטמא אחרים קאמר דלא אחמור בהו רבנן כשאר משקין כי היכי דלא משתכח טומאה בעזרה. אבל טומאת עצמן יש בהם מדאורייתא דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא והאי יטמא אמשקה קאי. וכיון דמדאורייתא הוא אמשקה לא מצו רבנן למעיקרא. ור' אליעזר דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר והביא ראיה מדברי יוסף בן יועזר על כרחין לטומאת אחרים קאמר. ניחא דהא מדאורייתא והא מדאורייתא גבי נזירות אזיל לקולא משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא אבל גבי משקין לא שייך לומר כן הילכך דין הוא שיאמר ר' אליעזר ליטמא טמא. אלא לרב דאמר דכן ממש אפילו לטומאת עצמן ולית ליה דרשא דקרא אם כן סבירא ליה דטומאת משקין אפילו לטומאת עצמן מדרבנן ואפילו הכי אזיל לחומרא כל שכן במילי דאורייתא דהוה ליה למיזל לחומרא. ועל כרחין לא מתוקמא ההיא דספק נזירות כותיה אלא ר' יהודה היא. ויש מי שפירש כי עיקר הקושיא שהקשה מדברי ר' אליעזר לדברי ר' אליעזר מענין ליטמא טמא אלמא ספיקא לחומרא. והקושיא שהקשה אחר כך לסתור דברי המקשה דאמר אלא אי קשיא הא קשיא ואמר שאינו קשה כי ר' אליעזר לא סבירא ליה הכי. וגורס ומי סבירא לר' אליעזר ליטמא טמא כמו שכתוב במקצת ספרים. ואמר הניחא לשמואל כי לפי דבריו יתכן לומר ליטמא טמא אלא לרב איך יתכן לומר כן הא סבירא ליה טומאת משקין עצמן דרבנן וכי גזור דרבנן בודאן בספיקן לא וכי גזר נמי בודאן במשקין דעלמא אלא משקה בית מטבחיא לא ועל כרחין לא יכיל למיסבר ליטמא טמא. וכי קאמר וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו אליטמא אחרים קאי. ופירוש זה אינו מיושב בעיני כלל דאם כן מאי הוה ליה למימר תו אלא הא ר' יהודה הא רבנן הא שפיר מתוקמא אליבא דר' אליעזר דהשתא אינו קשה מדבריו לדבריו איך שייך לומר אלא שמשמעותן שסותר מלטמא לאחרים הוה ליה למימר (ואי באמ') אמר הכותב אולי צריך להיות ואי בעית אימא הא ר' יהודה והא רבנן. אלא הפירוש הראשון עיקר עד כאן.

ורמי ר' יהודה אהדדי. כלומר נהי נמי דההיא דנזירות מתוקמא שפיר כר' יהודה דמתיר בכרי מכל מקום יקשה מדבריו לדבריו טעמא דבגליל מותרת משום שאין מכירין הא מכירין אסורין אף על גב דהדבר שקול שהרי מכירין בזה ובזה אלמא מעייל איניש נפשיה לספיקא אליבא דר' יהודה. ורבא בא לתרץ דלא קשי מדר' יהודה לדר' יהודה ולא גרסינן אלא שהרי לא בא לסתור דבריו. ולאותם הספרים דגרסי אלא דסברי כי המקשה בא לסתור דאמרינן דלא מתוקמא ההיא דנדרים כר' יהודה ועכשו בא רבא לומר דשפיר מתוקמא אליביה. ועם כל זה איננו נכון. הרי"ץ ז"ל.

בפירש"י בדבור המתחיל ספק משקה כו' עיקר מן התורה לפי שלא מצינו טומאה כו' ההוא הכשר הוא הס"ד ואח"כ מ"ה ליטמא טמא כו' כל עיקר תדע כו' הס"ד ואחר כך מ"ה הניחא לשמואל לא קשיא דר"א כו' הד"א הא קשיא ספק משקין ליטמא טומאת כו' כצ"ל:

ברא"ש אלא על הודאי הס"ד ישנו בעזרה הס"ד כצ"ל:

בר"ן להקל ר"א הס"ד לממונו קשיא הס"ד בידיה הוא הס"ד אם נגע בהן הס"ד משקין ליטמא טמא הס"ד ליטמא טמא יש לומר דהכי פריך כו' מאה כור הס"ד דספיקא לחומרא הס"ד כצ"ל:

גמרא ומי ס"ל לר"א ליטמא טמא. כצ"ל:

ר"ן ד"ה ותני עלה. סיפא דמתניתין כו'. אף דאשכחינן טובא כי האי לישנא על מאי דאיתא במשנה גופה. ביומא (סט ב) סוטה (מא) כתובות (נט) סוכה (יז ב) קדושין (יב) נדה (יד ב) מעילה (ג) ב"מ (פ). (ונראה הא דמחק רש"י במגילה (כד) מלת עלה משום דמביא שם גם הרישא). מ"מ לא נמצא זה בנוסחאות שלפנינו בגי' המשנה. ונראה דקאי אהא דספק בכורות כו'. ומדמסיים המע"ה משמע דדוקא לענין מה שבינו לכהן הוא דספקן להקל אבל לענין איסורייהו לא. ולא מייתא הא דקתני עלה אלא לרווחא דמילתא. ובזה א"ש הא דאיתא בב"מ (ו ב) מתניתין היא כו' ותני עלה כו':

ר"ן ד"ה ליטמא. כלומר כו'. משמע קצת מלשונו דאם אלו המשקים שאירע בהם ספק טומאה וטמאנום מספק חזרו ונגעו בבירור בדבר אחר טהור השני עמש"כ לקמי' בסמוך. ועמש"כ ברפ"ב דטהרות בס"ד:

ר"ן ד"ה ועל משקה. דאיכא למימר דר"א מחמיר בספק אפי' בדרבנן. וצ"ל דמ"מ לענין לטמא אחרים לא החמירו בספיקן. ואם נפרש דספק לטמא אחרים היינו דאותן משקין שטמאנום מספק נגעו בדבר אחר בודאי. כמ"ש לעיל א"ש דכה"ג קרינן ספק ספיקא בכתובות (יד) לפי' ראשון דרש"י שם בד"ה תרי ספיקי ע"ש. אבל ק"ל דמשמע הכא דלפי האמת כ"ה דר"א מחמיר בספק דרבנן. רק דס' נזירות להקל לא מצי אתיא כוותיה. ובפסחים אסיק בקושיא לרב מהא דוכן אר"א. וצ"ל דגם זה הוא מסוגיות המתחלפות אשר מצינו בכ"מ:

ר"ן בסה"ע אלא א"כ הקריב חטאת ועולה ושלמים. כצ"ל. לכאורה קשה מהא דספק נזיר טמא (נזיר נט ב) דמגלח לכתחלה על העולה לבדה ע"ש. וי"ל דהתם הוה כדיעבד הואיל דאין לו תקנה אחרת אבל לידור לכתחלה בספק אינו רשאי. ועוד דשם יביא עכ"פ שאר קרבנותיו אח"כ אבל הכא לא יוכל להביאם לעולם. ולי ה"נ דהכא משום איסור הקפה אתינן עלה דהתם (נז ב) מוקי לה שמואל באשה וקטן דוקא. שוב ראיתי שכוונתי בזה לדברי התוס'. אבל קשה דהא יכול להתנות ולומר אם היה בו מאה כור הרי אני נזיר מדבורי הראשון ואם לאו הריני מקבל עתה נזירות מחדש וכדאר"ש שם (ר"ד יג). אכן כבר הקשו זה התוס' שם (ח) ותירצו שפיר ע"ש ולתירוצם לא נצטרך שוב לדברי הר"ן:

רא"ש ד"ה אימא סיפא. סיפא דספק נזירות הוא. כצ"ל:

כל שכן דסבירא ליה דלא מעייל גופיה לספיקא דהיכא דנדר ויש בנזירות ספק לא הוי נזיר ולדידיה סבירא ליה דסתם נזירות להקל: אימא סיפא. דספק נזירות להקל: המוציא מחבירו. כהן דבעי לאפוקי מיכיה עליו להביא ראיה שהן בכורות שלא הפילה נפל קודם לכן ואי תפס להו כהן על הבעלים להביא ראיה דלאו בכור הוא: ואסורים בגיזה ועבודה. אע''פ דלא היה ודאי אלמא ספק קדשים לחומרא ואסורין בגיזה ועבודה והיכי מצינן לאוקמה כרבי אליעזר והאמר רבי אליעזר לא הקדיש את הכוי דספק קדשים לקולא: אמאי קא מדמית. קדושת בכור הבאה מאליה לקדושת כוי דע''י אדם קדושת בכור באה מאליה להכי מחמיר בגיזה ועבודה קדושת כוי דעל ידי אדם לא הוי קדושה מספק: הא קשיא. דקתני סיפא דהא וספק נזירות להקל: ספק משקה. לכל טומאת משקין קרי ספק משום דלית להו עיקר מן התורה לפי שלא מצינו טומאה למשקין בפירוש מן התורה והאי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא (ויקרא יא) ההוא הכשר הוא: ליטמא טמא. לקבל טומאה לעצמן ודאי טמאין: אבל לטמא אחרים טהורין. ואי ר''א היא הא דאוקמא. לרישא דספק נזירות כרבי אליעזר ומי סבירא ליה דליטמא טמא והתניא רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע כו': הניחא לשמואל. לא קשיא דרבי אליעזר אדר' אליעזר אלא ודאי לא מיתוקמא הך ברייתא דספק נזירות להקל כר''א: ע''א אלא אי קשיא דרבי אלעזר הא קשיא ספק משקין ליטמא טומאת משקין עצמן כו': הא ניחא לשמואל אבל טומאת עצמן יש בהן. ניחא ליה נמי לרבי אלעזר דאמר כדבריו דר''מ דספק משקין ליטמא טמא והכא בספק נזירות אמאי מיקל משום דקסבר לאו מצוה היא לקבל נזירות ואיש כי יפליא דיעבד קאמר הלכך אית ליה ספק נזירות להקל: אלא לרב דאמר דכן ממש. דאין טומאה למשקין כל עיקר אמאי קאמר רבי אלעזר הכא ספק משקין ליטמא טמא והכא סבירא ליה ספק נזירות להקל: אלא הא רבי יהודה. ברייתא דספק נזירות: והא רבי שמעון. מתניתין דקתני סתם נדרים להחמיר: ומצאו שנגנב או שאבד. ואין יודע אם היה שם מאה כור אי לא: אמר רבי יהודה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. כגון הכא דכשנדר לא על דעתא דהכי נדר שאם נגנב הכרי דהוי ספק אם היה שם מאה כור שיהא נזיר באותה ספיקא:

ור''ש אוסר. דמעייל נפשיה לספיק' וא''ת היכי מייתי קרבנו והלא חולין בעזרה היא דשמא אין בכרי מאה כור ואין הנדר חל וי''ל שנודר על תנאי אם יש בו מאה כור הריני נזיר ואם לאו הריני נזיר נדבה אלמא לר''ש מעייל נפשיה לספיקא ומתניתין דסתם נדרים להחמיר מיתוקמא כר''ש וא''ת והלא לרבי שמעון לא הוי נזיר ודאי אלא הוי נזיר מספק וצריך להתנות (לרבנן) אם יש בו מאה כור אבל במתני' קתני אסור בודאי קאמר ג''כ למלקות דומיא דקתני גבי של שמים נדר אסור דהתם אסור ודאי קאמר וי''ל דבמתני' איכא נדר ודאי אלא שהוא נודר בלשון דמשמע איסור והיתר אבל הכא הנדר אינו נדר ודאי דשמא אין בכרי מאה כור [וא''ת] א''כ מה מדמה הא דרבי שמעון לנדר דמתני' דבמתניתין הנדר ודאי והכא הנדר ספק וי''ל דה''ק ורבי שמעון אוסר אלמא אפילו בנדר ספק מספק ניזיל לחומרא כ''ש במתניתין שהנדר הוי ודאי נדר שתופסין חומר משמעות: טעמא דאין מכירין הא מכירין אסור. תימה [מרישא] דמילתא הוי מצי למיפרך דקתני בהדיא סתם תרומה ביהודה אסורה בלא שום דיוק וי''ל דסתם תרומה ביהודה הוי כמו ודאי כיון שהם סמוכים כ''כ לירושלים פשיטא דדעתו לאסור אבל בגליל אפילו במקום שהן מכירין מ''מ רחוקים והוי כמו ספק ואפ''ה אסורים:

ר"ן
כל שכן גופיה לא מעייל לספיקא. הלכך מתניתין דסתם נזירות להקל רבי אליעזר: אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה. כגון שילדה זכר ונקבה ואין ידוע אי זה הוציא ראשו ראשון: ותני עלה אסורין בגיזה ובעבודה. סיפא דמתניתין גופה דספק נזירות להקל היא והכי פריך בשלמא אי לא מוקמינן לה כר''א לא קשיא רישא אסיפא דרישא דספק נזירות להקל משום דגופו לא מעייל איניש לספיקא וסיפא דספק בכורות כיון דממונא הוא אמרינן דמעייל אינש ממונא לספיקא אלא לדידך דלא שני לך בין גופו לממונא קשיא: אמאי קמדמית קדושה הבאה מאליה לקדושה הבאה בידי אדם. משום דבקדושה הבאה בידי אדם הוא דאיכא למימר דהאי גברא לא גמר לעיולי נפשיה וממוניה לספיקא אבל בקדושה הבאה בידי שמים ליכא למימר הכי דאטו בידיה הוא: ספק משקין. כגון שהושיט טמא ידו לבין המשקין ואין ידוע אם נגע בהן: ליטמא טמא. כלומר לטומאת עצמן אזלינן לחומרא אבל לא לטמא אחרים איכא נוסחי דגרסי הכא דברי ר''מ וכן היה ר''א אומר כדבריו ותוספתא היא במסכת טהרות ואיכא מאן דלא גריס ליה דלמה ליה לאותובי ממתניתא והא סיפא דמתניתין דספק נזירות להקל היא דקתני. ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ואפשר דגרסינן ליה ועדיפא ליה לאקשויי ממתניתא משום דמפרשא בהדיא דר''א ס''ל דספק משקין ליטמא טמא: אין טומאה למשקין כל עיקר. מדאורייתא: על איל קמצא. חגב ששמו איל: דכן. טהור וכשר לאכילה: ועל משקה בי מטבחיא דכן. דכיון דטומאת משקין מדרבנן במשקה בי מטבחיא לא גזרו שלא להרבות טומאה בעזרה וכיון דטומאת משקין מדרבנן היכי מחמרינן בספקייהו: הא ניחא לשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן. ניחא דמשום דטומאת עצמן מדאורייתא אזלינן בספקייהו לחומרא: אלא למאן דאמר דכן ממש. דאפילו טומאת עצמן מדרבנן: מאי איכא למימר. הוה לן למיזל בספקייהו לקולא וכי תימא אם כן אפילו לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כר''א היכי ניחא הא אכתי קשיא דרבי אליעזר אדרבי אליעזר דהא אמר בהדיא דטומאת משקין מדרבנן כדקתני אין טומאה למשקין כל עיקר ואפילו הכי אזיל בספקייהו לחומרא כדקתני וכן היה רבי אליעזר אומר כדבריו עלה דההיא דספק משקין ליטמא טמא יש לומר דהכי פריך בשלמא אי הך דספק נזירות להקל לא מיתוקמא כרבי אליעזר לא קשיא דאיכא למימר דרבי אליעזר מחמיר בספק אפילו בדרבנן אבל כיון דאמרת דספק נזירות להקל רבי אליעזר היא נהי דהוי קדושה הבאה בידי אדם היכי עדיפא טומאה דרבנן אע''פ שהיא באה מאליה מנזירות דאורייתא אע''פ שהיא באה בידי אדם וכי תימא הא חזינן בהדיא דבקדושה הבאה בידי אדם אע''פ שהיא מדאורייתא מיקל ר''א בספיקיה דקתני לא הקדיש את הכוי וכיון שכן אפילו כי לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כר''א קשיא דר''א אדרבי אליעזר איכא למימר דהוה מצינן לדחויי דהיינו טעמא דרבי אליעזר דאמר לא הקדיש את הכוי משום דכוי שמו עליו ולא קרו ליה אינשי חיה ולא בהמה זה נ''ל: והלך ומצאו שנגנב או שאבד רבי יהודה מתיר. משום דלא מסיק אדעתי' דלהוי נזיר עד שיתברר לו שיהא באותו כרי מאה כור: טעמא דאין מכירין הא מכירין אסורין. האי דמקשה מדיוקא דסיפא ולא פריך מגופא דרישא דקתני סתם תרומה ביהודה אסורה אלמא ספיקא לחומרא משום דאיכא לדחויי דרישא היינו טעמא משום דאנשי יהודה מתוך שהיו יותר רגילין בתרומת הלשכה לתרומת הגורן לא קרו לה תרומה סתם הלכך כי נדרי בתרומה ודאי בתרומת הלשכה נדרי אבל דיוקא דסיפא קשיא דמדיהיב טעמא בהתירא דגליל לפי שאין מכירין משמע הא מכירין זו וזו אסורין דספיקא לחומרא: ואילו על ספקו לא מצי מגלח. לפי שצריך לגלח על הבאת קרבנותיו ולא מצי לאתויינהו דלמא לא הוי נזיר ומייתי חולין בעזרה וכי תימא נהי דחטאת לא מצי לאתויי בתנאי שאין חטאת באה נדבה ליתי עולה ושלמים וליתני אם נזיר אני הרי אלו לחובתי ואם לאו יהא נדבה דהא קיימא לן דאם גלח על אחד משלשתן יצא י''ל הני מילי בדיעבד אבל לכתחלה אינו מגלח אלא א''כ הקריב חטאת ועולה ושלמים הלכך לית ליה תקנתא לנזירות

נדרים יט ע"א - טקסט הדף

דף יט - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד