שבת מג ע"א

איתיביה כופין קערה על הנר שלא יאחז בקורה בבתי גחיני דשכיח בהו דליקה וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל ובארוכות המטה בכשורי חדתי דעבידי דפקעי נותנין כלי תחת הדלף בשבת בבתי חדתי דשכיחי דדלפי רב יוסף אמר היינו טעמא דרב חסדא משום דקא מבטל כלי מהיכנו איתיביה אביי חבית של טבל שנשברה מביא כלי אחר ומניח תחתיה א''ל טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות א''ר הונא בריה דרב יהושע ניצוצות אין בהן ממש וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה דרפי דאי בעי שקיל ליה נותנין כלי תחת הדלף בשבת בדלף הראוי כופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו וירדו קסבר מותר לטלטלו והתניא אסור לטלטלו בעודן עליו והתניא אע''פ שאין עודן עליו אסור א''ר אבהו בעודן עליו כל בין השמשות מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא א''ר יצחק כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר קסבר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת מיתיבי כל הני תיובתא ושני בצריך למקומו תא שמע אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין לא לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר הכא נמי בצריך למקומו ת''ש פורסין מחצלות על גבי אבנים בשבת באבנים מקורזלות דחזיין לבית הכסא ת''ש פורסין מחצלות על גבי לבנים בשבת דאישתיור מבנינא דחזיין למיזגא עלייהו ת''ש פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד הכא במאי עסקינן דאיכא דבש א''ל רב עוקבא ממישן לרב אשי תינח בימות החמה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - א

איתיביה: שנינו במשנה לקמן בדף קכא א: כופין קערה על הנר כדי שלא יאחז הנר [האש] בקורה, על אף שאין זה שכיח שתאחז האש בקורת הבית!?

ומשנינן: המשנה עוסקת בבתי גחיני, נמוכים, דשכיח בהו דליקה עקב היות התקרה נמוכה וקרובה לנר.

תו איתיביה: שנינו במשנה לקמן בדף קנא ב: וכן קורה של הבית שנשברה, והיא מוקצה - סומכין אותה בספסל, וב"ארוכות המטה". והרי אין זה שכיח שקורת הבית תשבר ובכל זאת מותר לטלטל לצורכה ספסל וארוכות המטה.

ומשנינן: המשנה מדברת בכשורי חדתי, בקורות בית חדשות, דעבידי דפקעי, שהן רגילות להשבר מכובד משא הטיט.

תו איתיביה: נותנין כלי תחת הדלף של הגשם הדולף אל הבית בשבת, על אף שמי הגשמים הם מוקצה מחמת שלא היו "מן המוכן" בערב שבת, למרות שאין זה שכיח שיכנס הגשם לבית.

ומשנינן: המדובר הוא בבתי חדתי חדשים, דשכיחי דדלפי.

רב יוסף אמר: היינו טעמא דרב חסדא דאסר ליתן את הכלי תחת התרנגולת כדי להציל את הביצה מנפילה למדרון: משום דקא מבטל כלי מהיכנו. לפי שהביצה מוקצה, ולא יוכל לטלטל את הכלי כאשר תהיה בו הביצה.

איתיביה אביי: חבית של טבל שהיא מוקצה שנשברה - מביא כלי אחר ומניח תחתיה, על אף שמבטל כלי מהיכנו, כי הטבל שיפול לכלי ויאסור אותו בטלטול ימנע את שימושו של הכלי. ^[1]

אמר ליה רב יוסף: טבל - "מוכן" הוא אצל שבת. לפי שאם עבר על האיסור שאסרו חכמים להפריש תרומות ומעשרות בשבת, ותקנו בשבת - הרי הוא מתוקן, ומותר לאוכלו בשבת.

והיינו, למרות שכל עוד לא הופרשו מהטבל תרומות ומעשרות אסור לטלטלו כדין מוקצה, אין הקצאתו של הטבל נחשבת הקצאה גמורה, לפי שאם הוא יתוקן בשבת הוא יהיה מותר באכילה ובטלטול, ולכן אין הנחתו של הטבל בכלי נחשבת כביטול כלי מהיכנו.

תו איתיביה: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, על אף שמבטלים אותו מהיכנו, שהרי הניצוצות מוקצה הן.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ניצוצות - אין בהן ממש. ומותר לטלטל את הכלי אפילו לאחר שנפלו בו.

תו איתיביה: וכן קורה שנשברה - סומכין אותה בספסל או בארוכות [הקורות הארוכות של] המטה! למרות שבסמיכת הקורה על ידי הספסל מבטלים את הספסל מהיכנו, וקא סלקא דעתין שביטול הכלי מהיכנו הוא משום שתוחב את הספסל בקורה בצורה ששוב אינו יכול ליטלו בשבת.

ומשנינן: בתוחב את הספסל באופן דרפי, רפוי, דאי בעי - שקיל ליה לספסל.

תו איתיביה: נותנין כלי תחת הדלף בשבת, על אף שמבטל את הכלי מהיכנו, שהרי הדלף של גשמים מוקצה הוא.

ומשנינן: בדלף הראוי לשתיה בשבת, וכגון שאינו מי גשמים, והוא ראוי מצד עצמו לשתיה.

תו איתיביה: הרי שנינו: כופין את הסל לפני האפרוחין שהם מוקצה, שיעלו וירדו עליו בשבת, למרות שמבטל את הסל מהיכנו, שהוא נהיה בסיס לאפרוחים המוקצים.

ומשנינן: קסבר האי תנא: מותר לטלטלו לסל, שאינו נעשה מוקצה.

ותמהינן: והתניא: אסור לטלטלו!?

ומשנינן: הא דאסור לטלטל את הסל הוא דוקא בעודן עליו.

ופרכינן: והתניא: אף על פי שאין עודן עליו - אסור לטלטלו!?

אמר רבי אבהו: הברייתא הזאת מדברת בעודן עליו כל בין השמשות. וכיון שעמדו האפרוחים המוקצים על הסל במשך כל בין השמשות, אמרינן את הכלל: מיגו דאיתקצאי לבין השמשות - איתקצאי לכולי יומא.

אבל אם עלו האפרוחים על הסל במשך השבת אין הסל נהיה לבסיס אלא לשעה שעומדים עליו, ולא ממשיך להיות מוקצה לאחר שירדו ממנו, לפי ש"אין מוקצה לחצי שבת". והיינו שהיותו של חפץ בסיס למוקצה [במקצת מאמצע השבת] אינה הופכת אותו למוקצה לכל השבת. ורק אם הוקצה החפץ או הבסיס בכניסת השבת הוא הוקצה לכל השבת. ^[2]

אמר רבי יצחק: כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה - כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר.

קסבר: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת.

מיתיבי כל הני תיובתא, שמוכח מהם שמותר ליטול כלי גם לצורך דבר שאינו ניטל בשבת.

ושני: כל אותם מקומות הותר טלטול הכלי אפילו לצורך דבר שאינו ניטל בשבת משום שמדובר בהם בהיה האדם המטלטל צריך למקומו של הכלי. וכיון שמותר לו ליטלו לצורך פינוי מקומו של הכלי מעתה מותר לו לטלטלו לאיזה מקום שירצה.

תא שמע: אחת ביצה שנולדה בשבת, ואחת ביצה שנולדה ביום טוב - הרי היא אסורה משום "נולד", ואין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי, כגון פי צלוחית, שהוא מקום קטן, ולא לסמוך בה כרעי המטה.

אבל כופה הוא עליה כלי בשביל שלא תשבר!?

הכא נמי - בצריך למקומו.

תא שמע: פורסין מחצלות על גבי אבנים בשבת.

ומשנינן: הכא מדובר באבנים מקורזלות, שיש להם ראש חד, דחזיין לקינוח בבית הכסא ואינן מוקצה.

תא שמע: פורסין מחצלות על גבי לבנים שהם מוקצים בשבת.

ומשנינן: הכא מדובר בלבנים דאישתיור מבנינא, דחזיין למיזגא להשען עלייהו בשעת הסעודה, ואינם מוקצים.

תא שמע: פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת, בימות החמה מפני החמה, ובימות הגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד את הדבורים, על אף שהכוורת היא מוקצה בהיותה מיועדת לדבורים בלבד, שגם הם מוקצה.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן - דאיכא בכוורת דבש, שהוא דבר הניטל, ולוקח את המחצלת כדי להגן גם על הדבש.

אמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי:

הערות

^[1] שיטת רש"י היא שכל דבר שהוא מוקצה מחמת איסור דרבנן, אינו מוקצה, ולמד זאת מטבל שהפרישו ממנו תרומות ומעשרות בשבת, ששוב אינו מוקצה, למרות שלפני תיקונו הוא היה מוקצה. ומוכח שהאיסור מדרבנן לתקן טבל אינו גורם לו שנאמר מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולא יומא. והקשו עליו התוס' ד"ה טבל, והרמב"ן במסכת ביצה, מאי שנא מבסיס למוקצה דאמרינן בו מיגו דאיתקצאי, למרות שהסרת המוקצה מהבסיס אינה אלא איסור דרבנן? ותירצו התוס' בשם הר"מ שיש לחלק בין תיקון הטבל, שאז כבר אין שם מוקצה על הטבל, ובין הסרת המוקצה מהבסיס, שאמנם הוסר המוקצה ושוב אינו בסיס לו, אבל המוקצה עצמו עדיין קיים, ולכן גם הבסיס מוקצה מחמתו, על אף ששוב אין המוקצה מונח על הבסיס. והסביר החזון איש [מז יח] שכוונת הר"מ לחלק בין טבל שתוקן, שבו מתבטלת ההקצאה, לבין סילוק המוקצה מהבסיס, שאין זה ביטול ההקצאה. ולפי זה גם אם ישרף המוקצה ולא יהיה בעולם ישאר על הבסיס דין מוקצה מטעם מיגו דאיתקצאי. ויש שהסתפקו בבסיס לטבל, ותוקן הטבל בשבת, ושוב אינו מוקצה, האם ישאר הבסיס מוקצה מדין מיגו דאיתקצאי, או שלא יתכן שהבסיס יהיה חמור מהמוקצה עצמו. ויש לעיין [עיין בספר מגילת ספר סימן ס"ט].

^[2] במסכת ביצה נחלקו אם יש מוקצה לחצי שבת. דהיינו, דבר שנהיה מוקצה באמצע השבת ופסקה לאחר מכן הקצאתו בשבת עצמה, האם הוא ממשיך להיות אסור. וכתבו התוס' בד"ה בעודן עליו, שלכאורה הא דאמרינן הכא שרק בעודן עליו הוא אסור בטלטול ולא לאחר מכן, אתיא רק למאן דאמר "אין מוקצה לחצי שבת". והוסיפו שיתכן שהדין שאין מוקצה לחצי שבת נאמר רק ביחס לאיסור אכילה, שהרי איסור מוקצה נאמר גם ביחס לאכילה. אבל ביחס לטלטול כולם סוברים שאין מוקצה לחצי שבת. ודין זה מתאים לשיטת תוס' הסוברים כי דבר שאסור באכילה אינו אסור בטלטול ככמבואר בדבריהם מה ב ד"ה דאית ביה ביצה. ועיין במחלוקת רע"א והמהרש"א לעיל [דף מב ב]. אבל לפי הרי"ף במסכת ביצה תחילת פרק אין צדין כל דבר שאסור באכילה אסור גם בטלטול. וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יום טוב הי"ז. ועיין בים של שלמה בפרק אין צדין. ולהלכה כתב המגן אברהם בסימן תקט"ו, וכך הכריעו הפוסקים, כמו הרי"ף שכל האסור באכילה אסור בטלטול. ועיין ברע"א לביצה שם, שהתוס' כתבו זאת דוקא בביצה שיש בה שימוש, שאפשר לסומכה תחת כרעי המיטה, ולרבי שמעון דוקא !

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו: כופין קערה על הנר כדי שלא יאחז להב הנר בקורה. הרי שהתירו להשתמש בכלי, אף שאין זו הצלה מצויה! ענה לו רבה: כאן מדובר בבתי גחיני דשכיח בהו [בבתים נמוכים שמצויה בהם] דליקה.

וכן קשה ממה ששנינו במשנה: קורה של גג שנשברה, סומכין אותה שלא תיפול בספסל או בארוכות המטה (המוטות הארוכים של מסגרת המיטה), והרי שאף הצלה שאינה מצויה הותרה! ענה רבה: המדובר הוא בכשורי חדתי דעבידי דפקעי [בקורות חדשות שעשויות להשבר] והרי זו הצלה מצויה.

ועוד הקשה לו ממה ששנינו: נותנין כלי תחת הדלף הנוטף מן התקרה בשבת, והרי שאף הצלה שאינה מצויה הותרה! ענה רבה: המדובר כאן בבתי חדתי דשכיחי דדלפי [בבתים חדשים שמצוי שידלפו].

א רב יוסף אמר: היינו טעמא [זהו הטעם] של רב חסדא שהתיר לכסות ביצה תרנגולת, אך לא לשים תחת התרנגולת כדי לקלוט את הביצה בעת ההטלה: משום שיש לחשוש דקא [שהוא] מבטל כלי מהיכנו. שהכלי שהיה מוכן מקודם לכל מלאכה, מאחר שיש בתוכו עתה ביצה שאסור להשתמש בה ולטלטלה, אף הכלי אינו מוכן עוד לטלטול, והרי זה כאילו היה שובר את הכלי.

איתיביה [הקשה לו] אביי כדרך שהקשה לרבה ממה ששנינו: חבית של יין טבל שנשברה — מביא כלי אחר ומניח תחתיה כדי לקלוט את היין שלא יאבד. ואף שהיין אסור בשתיה בשבת שהרי אסור לעשרו בשבת, והרי בכך הוא מבטל כלי מהיכנו! אמר ליה [לו] רב יוסף: אין זו קושיה, כי ביסודו של דבר טבל מוכן הוא אצל (מבחינת דין) שבת, שכן שאם עבר ותקנו (הפריש ממנו מעשר) בשבת — הריהו מתוקן ומותר באכילה, וראוי לטלטול.

ועוד הקשה לו ממה ששנינו: נותנין כלי תחת הנר כדי לקבל בו את הניצוצות הבוערים של שמן המנטפים מן הפתילה. והרי הכלי שהתמלא בנטפי שמן זעירים יתבטל על ידי כך מהיכנו! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ניצוצות אין בהן ממש, שהם כלים ונשרפים בנפילתם לקערה, ואינם מצטברים להיות כמות של שמן, וממילא אין הכלי נאסר בשימוש.

וכן הקשה לו מענין קורה שנשברה, ששנינו שסומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. והרי מבטל אותם בכך מהיכנם! ותירץ: כאן מדובר באופן דרפי [שרפה, רופף] משא הקורות על הספסל ואינו נשען כולו עליו], דאי בעי שקיל ליה [שאם ירצה יקח אותו, את הספסל] ולפיכך לא נתבטל הספסל מהיכנו.

ועוד הקשה לו ממה ששנינו: נותנין כלי תחת הדלף בשבת. והרי אותו דלף שאינו ראוי לשימוש מוקצה הוא ובכך הוא מבטל את הכלי מהיכנו! ענה לו: מדובר כאן בדלף הראוי לשתיה, וכיון שמותר לטלטל את המים שבכלי, אינו מתבטל כלל מהיכנו.

ועוד הקשה לו ממה ששנינו בתוספתא: כופין (הופכים) את הסל לפני האפרוחין כדי שיעלו וירדו בו. ואם כן מבטל את הכלי מהיכנו בשל האפרוחים, שהרי האפרוחים אסורים בטלטול בשבת! ומשיבים: קסבר רב יוסף שסל זה מותר לטלטלו בשבת. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאסור לטלטלו? ומשיבים: איסור זה נאמר בעודן עליו, ואולם אם ירדו האפרוחים מן הסל — הותר בטלטול מיד. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאף על פי שאין עודן עליו — אסור לטלטלו, והרי אם כן מתבטל בכך הכלי מהיכנו! אמר ר' אבהו: באותה ברייתא מדובר במקרה מיוחד: בעודן עליו כל בין השמשות של ערב שבת, וכאן נוהגים לפי הכלל, שמיגו דאיתקצאי [מתוך שהוקצה] משימוש בשעת בין השמשות בערב שבת, איתקצאי לכולי יומא [הוקצה לכל יום השבת], כי בין השמשות הוא הזמן הקובע לגבי כל כלי, אם משתמשים בו או אין משתמשים בו בשבת.

ב שיטה אחרת בהלכה היסודית של תרנגולת מטילה וביצתה בשבת אמר ר' יצחק, ולדעתו כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת בשבת כדי לקבל ביצתה — כך אין כופין עליה, על הביצה כלי בשביל שלא תשבר. ומסבירים: קסבר [סבור הוא] שאין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל בשבת, וכיון שהביצה אסורה בטלטול בשבת, אסור גם לטלטל עבורה כלי. מיתיבי כל הני תיובתא [מקשים עליו כל הקושיות הללו] שהקשינו על דברי רב חסדא מהן משמע כי הדבר מותר. ושני [ותירץ]: בכל אותן הלכות מדובר באופן שהוא צריך בין כה וכה מטעם אחר להזיז את הכלי שנהיה בית קיבול למוקצה בשבת כיון שהוא צריך את מקומו. וכלל בידינו, שכיון שהותר הכלי בטלטול כלשהו ממקומו, מותר להוסיף ולטלטלו ולהניחו בכל מקום.

כדי לברר האם נכונה שיטת ר' יצחק אומרים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: אחת ביצה שנולדה בשבת, ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה את כרעי המטה. אבל כופה הוא עליה כלי בשביל שלא תשבר. והרי זה שלא כדברי ר' יצחק! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בכלי שמונח במקום מסויים והוא רוצה להזיזו בכל אופן משם כיון שהוא צריך למקומו, וכיון שמטלטלו ממקומו בהיתר, רשאי אף לכסות בו את הביצה.

ועוד תא שמע [בוא ושמע] ראייה לדבר ממה ששנינו: פורסין מחצלות על גבי אבנים בשבת. והרי שנוטלים כלי לצורך דבר שאינו ניטל בשבת! ומשיבים: מדובר כאן באבנים מקורזלות (מחודדות) דחזיין [שראויות] לשימוש בבית הכסא, ולכן הן מותרות לטילטול בשבת.

ועוד תא שמע [בוא ושמע] ראייה לדבר ממה ששנינו: פורסין מחצלות על גבי לבנים בשבת. והרי הלבנים אינן ראויות לשימוש בשבת, ובכל זאת נוטלים אותם לצורך דבר שאינו ניטל בשבת! ומשיבים: מדובר כאן בלבנים שאינן מוקצות למלאכה אלא דאישתיור מבנינא, דחזיין למיזגא עלייהו [שנשארו מבנין וראויות להשען עליהן], ואם כן הרי הן כשאר כלים שבבית ומותרות בטילטול.

ועוד תא שמע [בוא ושמע] ראייה לדבר ממה ששנינו: פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת, בחמה — מפני החמה, שלא תזיק להם, ובגשמים — מפני הגשמים. ובלבד שלא יתכוין לצוד את הדבורים על ידי כיסוי זה. ועל כל פנים למדנו שמותר לטלטל מחצלת לצורך הכוורת אף שהיא עצמה אינה ניטלת בשבת! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דאיכא [שיש] דבש בכוורת, ולצורך הדבש מותר לכסותה. אמר ליה [לו] רב עוקבא ממישן לרב אשי: תינח [נניח] שאתה יכול לומר כן ביחס לימות החמה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abaye raised another objection to Rabba’s opinion from a baraita: One may overturn a bowl on the oil lamp so that the flame will not set fire to the beam. Apparently, the Sages permitted moving a vessel, even though this is not a common case of preservation. Rabba answered him: This is a case of low-ceilinged houses in which fires are common.

And it is likewise difficult from a mishna: The beam of a roof that broke, one may support it with a bench and with the lengths of a bed frame so that it will not fall. Even though this is an uncommon case of preservation, it is permitted. Rabba answered: This is a case of new beams, which commonly break. This too is a common case of preservation.

And Abaye raised another objection from a mishna: One may place a vessel beneath a leak in the ceiling on Shabbat. Apparently, even an uncommon case of preservation is permitted. Rabba answered: This is a case of new houses, which frequently leak.

Rav Yosef said: This is the reasoning of Rav Ḥisda, who allowed covering a hen’s egg, but not placing a vessel underneath the hen, in order to receive the egg when it is laid: Because by receiving the egg in the vessel, he negates a vessel’s preparedness. Initially, the vessel was available for any use. Since it now contains an egg that may neither be used nor moved, the vessel too may no longer be carried. It is tantamount to breaking the vessel.

Abaye raised an objection to Rav Ḥisda’s opinion, just as he had to Rabba’s opinion, from the Tosefta: One whose barrel of untithed produce, which may not be eaten until it is tithed, broke on Shabbat, may bring another vessel and place it beneath the barrel so that the untithed produce is not lost. Even though eating untithed produce is prohibited on Shabbat, they permitted carrying a vessel to preserve it even in the uncommon case of a barrel that breaks. Apparently, one is permitted to negate the vessel’s preparedness. Rav Yosef said to him: This is not difficult. Fundamentally, untithed produce is available for use on Shabbat. As, if one sins and prepares it for use by tithing it on Shabbat, it is prepared and may be eaten and carried.

Abaye raised another objection from a mishna: One may place a vessel underneath the oil lamp in order to receive the burning sparks of oil that drip from the wick. Once the vessel is filled with the drops of oil, it will no longer be available. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Sparks have no substance. They burn and dissolve as they fall into the bowl and do not accumulate. Therefore, the vessel may still be used.

And he also raised another objection from a mishna: A beam that broke, one may support it with a bench and with the lengths of a bed frame so that it will not fall. By doing so, he negates the preparedness of the bench or bed frame. He answered: This is a case in which the bench is loosely supporting the beam and not supporting its entire weight. If one wants to do so, he can take the bench. Therefore, the preparedness of the bench is not negated.

And he also raised another objection from a mishna: One may place a vessel beneath a leak that is dripping from the ceiling on Shabbat. The dripping water has no use and is set-aside; therefore, the water negates the vessel’s preparedness. He answered him: This is a case of a leak that is suitable for drinking. Since it has a use, one is permitted to carry the water that is in the vessel. Consequently, he does not negate the vessel’s preparedness by placing it beneath the leak.

And he also raised another objection from a Tosefta: One may overturn a basket in front of chicks so that they can climb on and climb off of it. By doing so, he negates the vessel’s preparedness due to the chicks, as moving them is prohibited on Shabbat. The Gemara answers: Rav Yosef holds that it is permitted to move the basket on Shabbat. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that it is prohibited to move the basket? The Gemara replies: This prohibition was stated when they are still on it; however, once the chicks climbed off the basket, it may be carried immediately. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that even though they are no longer on it, it is prohibited to move the basket? Consequently, the vessel’s preparedness is negated. Rabbi Abbahu said: That baraita is referring to the unique case where the chicks remained on top of the basket for the entire twilight period on Shabbat eve. This is in accordance with the principle: Since it was set aside from use during twilight of Shabbat eve, it was set aside for the entire day of Shabbat. The status of every vessel, i.e., whether or not it may be used on Shabbat, is determined at twilight.

With regard to the basic halakha of a hen that lays an egg on Shabbat, Rabbi Yitzḥak said: Just as one may not place a vessel beneath a hen on Shabbat in order to receive its egg, so too, one may not overturn a vessel onto the egg so that it will not break. The Gemara explains that he holds: A vessel may only be carried on Shabbat for the sake of an object that may be carried on Shabbat. Since the egg may not be carried on Shabbat, it is prohibited to carry a vessel for its sake. The Gemara raises all of these objections that were raised to Rav Hisda’s opinion, which permitted doing so. And he answered: All of those halakhot are referring to cases where one needs to move the vessel that he is using for the set-aside item, because he requires its location. This is in accordance with the principle that once it is permitted, for whatever reason, to move any vessel, one may place it anywhere he chooses.

To clarify whether or not the opinion of Rabbi Yitzḥak is valid, come and hear what was taught in a baraita: With regard to both an egg that was laid on Shabbat and an egg that was laid on a Festival, one may neither move it to cover a vessel with it, nor to support the legs of a bed with it. However, one may cover it with a vessel so that it does not break. This is contrary to Rabbi Yitzḥak’s opinion. Here too, it is referring to a vessel that one seeks to move because he requires its location. Since he was permitted to move it from its place, he is also permitted to cover an egg with it.

Come and hear an additional proof from that which we learned: One may spread mats on top of stones on Shabbat. Apparently, it is permissible to move a vessel for the sake of something that may not be moved on Shabbat. The Gemara responds: This is a case of rounded rocks that are suitable to be used in the bathroom. Therefore, it is permitted to carry them on Shabbat.

Come and hear another proof from that which we learned: One may spread mats on top of bricks on Shabbat. Bricks may not be used on Shabbat. Nevertheless, one is permitted to carry mats for the sake of bricks that are prohibited for use on Shabbat. The Gemara replies: This is referring to a case of bricks that are not set aside for construction, but are left over from a completed building and are suitable for people to lean on them. Consequently, they are like other household vessels, and moving them and moving mats to protect them is permitted.

Come and hear another proof for this from that which we learned: One may spread a mat over a beehive on Shabbat in the sun due to the need to protect it from the sun, and in the rain due to the need to protect it from the rain, as long as he does not intend to trap the bees by covering them. In any event, apparently it is permitted to move a mat for the sake of the beehive even though the beehive itself may not be moved on Shabbat. The Gemara rejects this: With what are we dealing here? With a case where there is honey in the beehive. He is permitted to cover it for the sake of the honey. Rav Ukva from Meishan said to Rav Ashi: Granted, you could say this in the summer,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

באבנים מקורזלות של בית הכסא. תמצא פירושו בפרק המוציא יין (שבת דף פא) זונין על לבי מדרשא אמר להו רבותיי שיעור אבנים מקורזלות בכמה אמרו לו כזית וכאגוז וכביצה תנו רבנן בשבת ג' אבנים מקורזלות מותר להכניסן לבית הכסא כו':
בליבני דאייתור מביניינא דחזיין למיזנא עלייהו עיקרם בפרק כל הכלים ניטלין בשבת (דף קכד) אמר רב נחמן הני ליבני דאשתיור מבניינא שרי לטלטולינהו בשבתא משום דחזו למיזגא עלייהו ובמס' יום טוב (דף לא) בפרק המביא כדי יין ממקום למקום.

אמר ליה לא נצרכה אלא לאותן ב' חלות מנהג הוא בעת חתיכת הדבש מן הכוורת להניח ב' חלות לעסק הדבורים ותישתכח עיקר דיליה בבבא [בתרא] בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ) חלות דבש מניח שתי חלות חיצונות:

וניצוצות תחת הנר נמי מילתא דשכיחא היא ובבתי גחיני כלומר בתים נמוכים להיאחז בהן דליקה מילתא דשכיחא היא וכן כולם. פירק רבא לדבריו דהצלה מצויה התירו הצלה שאינה מצויה לא התירו אליבא דרב חסדא.

רב יוסף אמר מ"ט דרב חסדא משום דאי שרית ליה לקבל הביצה בכלי במקום מדרון כבר ביטל אותו הכלי היום שאסור לטלטלו והביצה בתוכו. כשם שאסור לטלטל הביצה. אבל כפיית הכלי על הביצה אינו ביטול שאם הוצרך הכלי מותר לו לטלטלו שהרי אין בכלי כלום ולא מבטל כלי מהיכנו.

איתיביה אביי (טלטל) [חבית של טבל] כו' והא טבל אסור לטלטלו ושני ליה טבל מוכן הוא שאם עבר ותיקנו מתוקן הוא. ושני בניצוצות.

ניצוצות אין בהם ממש והכלי שמקבל בו הניצוצות לא מיבטיל ומותר להשתמש בה. וספסל שסמוך בה הקורה רפויה היא שיכול ליטלה ולהשתמש בה. והכלי שמקבל בו הדלף בדלף הראוי לשתיה שהמים מותרים וכ"ש הכלי. וכן הסל שכופין שיעלו וירדו בו האפרוחים אוקמה בעודן האפרוחים עומדין על הסל [או שהיו עומדין על הסל] בין השמשות אסור לטלטל אותו הסל שנעשה מוקצה ואם לאו מותר. ור' יצחק חולק על רב חסדא ואומר אפי' כלי לכוף עליה בשביל שלא תישבר ביצה בשבת אסור.

קסבר אין כלי ניטל [אלא] לדבר הניטל בשבת. ואותיבנא עליה כל הני תיובתא. ומשני בצריך למקומו.

ת"ש אחת ביצה [שנולדה] בשבת ואחת ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה. אבל כופה עליה כלי כו' ומשני הכא נמי בצריך לאותו מקום. פי' לאותו מקום של כלי ולא למקום הביצה.

איתבי' כל הני תיובתא ומשני לי' בצריך למקומן. פי' בר מדלף, דמתוקם לי' בדלף הראוי. א"נ ניחא לי' לתרוצינהו בכלל בצריך למקומן:

הא דאמרינן: טבל מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותקנו מתוקן. לאו למימרא שיהא מוכן גמור וראוי לטלטלו, דהא תנן לקמן בפרק מפנין (שבת קכו, ב) אין מטלטלין את הטבל. אלא הכי קאמר: דאילו עבר ותקנו מתוקן אשתכח דקליש איסוריה ולא חשבינן ליה כמבטל כלי מהיכנו.
ואם תאמר אם כן נמצאת מבטל ואין מבטלין כלי מהיכנו, שהרי אף בביצה אם עבר וסילק הביצה מתוכו חזר הכלי להתירו. ויש לומר דאינו דומה לטבל שאפשר שיפקיע איסורו ממש, מה שאין כן בביצה שאי אפשר להפקיע איסורו ולעולם הכלי בטל מהיכנו כל זמן שהביצה בתוכו.
ואם תאמר לרב יוסף אתיא מתניתין דלא כרבי שמעון, דלדידיה מותר השמן שבנר לאחר שכבה מותר כדאיתא לקמן (שבת מד, א). יש לומר שאני התם דבעוד שהוא דלוק מיהא הויא איסורא דאורייתא, ואף על גב דשמן המטפטף גופיה דרבנן מכל מקום בדאורייתא החמירו.

איתביה כל הני תיובתא ושני בצריך למקומו. יש מפרשים דר' יצחק נמי אית ליה הא דרב יוסף דאמר אין מבטלין כלי מהיכנו, ודייקי לה מדאוקימנא בפרק משילין (ביצה לו, א) הא דתנן (שם לה, ב) נותנין כלי תחת הדלף אליבא דר' יצחק בדלף הראוי ולא מוקמינן לה בצריך למקומו, ועוד מדמוקי מתניתין (דלקמן שבת מז, ב) דנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בצריך למקומו על כרחין מתניתין נמי דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן אף היא אפילו צריך למקומו, דאי לא ליפלוג וליתני בדידה, ואפילו הכי תנן דאין נותנין, וטעמא לפי שאין מבטלין כלי מהיכנו. והא דר' יצחק עדיפא מדרב יוסף, דרב יוסף לית ליה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ור' יצחק סבירא ליה תרתי דאין מבטלין כלי מהיכנו ועוד שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. והיינו דרב הונא, דאית ליה כדר' יצחק כדאמרינן בסמוך (בעמוד ב) זילו אמרו לרב יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל, ופשיטא להו בפרק מי שהחשיך (לקמן שבת קנד, ב) דאית ליה אין מבטלין כלי מהיכנו. וכיון שכן כל הנך מתני' דמוקמינן להו בצריך למקומו, לאו למימרא דסגי ליה בהכין, דאכתי איצטריך לן למימר בהו כל הני פירוקין דפריק בהו רב יוסף משום דלא יבטל כלי מהיכנו. וכן כתב מורי הרב רבנו יונה ז"ל.

תא שמע אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר, הכא נמי בצריך למקומו. פירשו בתוס' שהמקשה היה רוצה לידע אם יצטרך להעמידה בצריך למקומו, דהא בהנהו דמייתי בסמוך לא בעי לשנויי הכין. ולי נראה דלישנא דברייתא קשיתיה, דמדקתני אין נוטלין אותה לכסות בה את הכלי אבל כופה עליה כלי משמע דהכי קאמר אף על פי שאין מטלטלין אותה מטלטלין את הכלי מחמתה, אלמא כלי ניטל לדבר שאינו ניטל, ומשני בצריך למקומו.

נותנין כלי תחת הדלף בשבת ואפי' במקום שלא היה הדלף מצוי שם ומ"מ דוקא בדלף הראוי מיהא לרחיצה שאין כאן ביטול כלי מהיכנו אבל כשאינו ראוי לא ואם עבר ונתן מטלטלו מתורת גרף של רעי אלא שאין עושין גרף של רעי לכתחלה ודבר זה פירושו בנתמלא שהבית מתלכלך בשפיכתו ומותר לסלקו והוא שאמרו נתמלא שופך ושונה ואם הוא בבית שאינו דר שם שאין קפידא בלכלוכו אם הוא חושש לפסידת הבית מכניס שם מטתו כדי שיהא לו עליו דין גרף של רעי ויהא מותר לשופכו ובמקום שאין פסידא לא שאין עושים גרף של רעי אלא לצורך וכבר הרחבנו בדבר זה את הדרך באחרון של יום טוב:

כופין את הסל לפני האפרוחים שיעלו עליו וירדו אע"פ שיאסר הסל בטלטול בעוד שהאפרוחים עליו שהרי מ"מ אין כאן ביטול הכן שהרי חוזר ונראה לכשירדו אחר שלא היו שם בין השמשות שיאסר מטעם מגו:

כל כלי האסור לטלטלו מחמת איסור טלטול שבו כגון שמלאכתו לאיסור או כיוצא בזה לא נאסר אלא לצורך עצמו כגון שרוצה לפנותו כדי שלא יגנב אבל לצורך גופו לעשות בה דבר היתר כגון לשבור אגוזים או לעלות עליו דרך למטה מותר וכן לצורך מקומו כגון שהיה צריך לישב במקום שהכלי לשם ומכיון שטלטלו לצורך מקומו מוליכו למקום שרוצה להניחו ומ"מ דוקא כשלא יבטל כלי מהיכנו כמו שביארנו:

אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלים אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה כלי שלא תשבר וכבר ביארנוה בראשון של יום טוב:

אבנים שהיו הגשמים יורדים עליהם ומתירא שמא לא יקבלו את הסיד יפה פורס עליהן מחצלת בשבת אע"פ שאין האבנים מקורזלות שיהיו מותרות בטלטול וכן על גבי לבנים שלא ימוחו אע"פ שהם עומדים לבנין ואין עומדין להסב עליהם שיהיו מותרין בטלטול שכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל כמו שביארנו ומעתה פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה ואפי' לא היה שם דבש ובלבד שלא יתכוין לצוד ואפי' עשאה כמצודה והם ניצודות מאליהן כל שאינו מתכוין מותר ואין כאן פסיק רישיה שהרי אין המחצלת מחוברת שם כ"כ שלא יוכלו לצאת וכבר ביארנוה באחרון של יום טוב:

הב"ע דאיכא דבש. מא דק"ל במהודרא קמא שאסור לרדותן בשבת י"ל כגון דאיכא דבש שזב בכוורתו שאין איסור ליטלו וכך צריך אתה לומר נמי גבי שתי חלות:

בגמרא איתיביה אביי כו' בין לטעמא דרבה ובין לטעמא דרב יוסף קאמר דמותיב להו אביי והא דלא פריך אגופה דמתני' דאין נותנין כלי תחת הנר כו' אפשר דהוה מפרש למתניתין בטעמא דר"י דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והוה משני כל הני תיובתא בצריך למקומו ולכך לא פריך אלא לטעמא דידהו וק"ל:

תוס' בד"ה טבל מוכן כו' עוד הקשה דבפ' בתרא תניא היתה בהמתו טעונה טבל כו' משמע דאסור להניח כו' עכ"ל ובלאו האי שינויא דהכא דטבל מוכן הוא אגופה דברייתא דקתני הכא דמניח כלים תחתיה והתם משמע דאינו מניח כלים תחתיה לא קשיא דהכא בחבית שנשתברה הפסד מרובה הוא משא"כ התם דאיירי בהפסד מועט דהכי נמי משני התם אעששית ע"ש:

בא"ד ועוד הקשה היכא דאית ליה פירי אחרינא בשוגג אמאי יאכל נימא מגו דאתקצאי כו' עכ"ל ולא ניחא להו לאוקמא הך סתמא דמתני' כר"ש דלית ליה מגו דאתקצאי כו' כמ"ש התוס' לקמן וכן בשמעתין כל הני תיובתא ממתניתין לר' יצחק לא בעי לשנויי דאתיין כר"ש כיון דסתמא דמשניות טובא מתניין אליבא דר"י דאית ליה מוקצה ודו"ק:

בד"ה בעודן עליו כו' למ"ד דיש מוקצה כו' אסור לטלטלו אף אחר שירדו כו' עכ"ל דליכא למימר כיון דבידו להפריחם הוי גמרו בידי אדם כו' דא"כ גבי בעודן עליו בין השמשות נמי מה"ט ליהוי גמרו בידי אדם כמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

בא"ד כר"ש דלדידיה ודאי שרי לטלטל הסל כשירדו כו' עכ"ל אבל כל זמן שלא ירדו אסור לטלטל הסל משום דהוה בסיס לדבר האסור דאפרוחין מוקצין הן אפי' לר"ש וכן כתבו התוספות בהדיא לקמן וכן יש לדקדק מפירש"י לקמן גבי דבורים דמוקצה דבעלי חיים הוא מוקצה גם לר"ש ודו"ק:

ודע דלא אמרו דמוקי כר"ש אלא הך מתני' דכופין הסל אבל הך ברייתא דקתני אע"פ שעודן עליו אסור לא מצי אתיא אלא כר"י ולא איצטריך לאוקמא השתא בעודן עליו כל בין השמשות כיון דיש מוקצה לחצי שבת ומ"ד נמי דאין מוקצה לחצי שבת נמי ה"מ לאוקמא מתני' דכופין הסל כר"ש אלא דניחא ליה לתלמודא לאוקמא סתמא דמתני' כר"י דאית ליה מוקצה וברייתא נמי דתני עלה דאף על פי שאין עודן עליו אסור לא מתוקמא אלא כר"י ודו"ק:

בא"ד דלדידיה לא מבטל כלי מהיכנו כו' וי"ל דלא דמי כו' עכ"ל ר"ל אבל התם כיון דאסור לכבות הנר ביטול כלי מהיכנו מקרי ואע"ג דבשמן המטפטף איירי מתני' ומותר לטלטלו אלא שאין נהנין ממנו כמ"ש התוספות לעיל מ"מ מקרי ביטול כלי מהיכנו כיון שכל זמן שהנר דולק שמן המטפטף בתוך הכלי אסור ליהנות ממנו דהוקצה למצותו ואם מריקו מכלי זה לכלי אחר הרי מבטל כלי שני מהיכנו ודו"ק:

בד"ה ושני ליה בצריך כו' וגבי נצוצות דבתר הכי אשמועינן דבצריך למקומו שרי כו' עכ"ל לכאורה אין זה מספיק דאכתי אמאי קתני הך מלתא גבי נצוצות דגבי כלי תחת הנר לקבל שמן המטפטף דקתני ברישא נמי ה"מ למתני דבצריך למקומו שרי וי"ל דנצוצות קתני לרבותא דלא תימא דאפי' בצריך למקומו אסור משום דילמא אתי לכבויי כמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

בא"ד דלגבי נצוצות אצטריך כו' דילמא אתי לכבויי וכן ההיא דכופין כו' עכ"ל ואע"ג דכבר בהך דנצוצות שמעינן דלא חיישינן דלמא אתי לכבויי איצטריך לאשמעינן הכי בהך דכופין הקערה כו' דאפשר דהוה טפי למיחש ביה דאתי לכבויי וכן צ"ל למאי דמוקי הנך משניות בהצלה מצויה איצטריך כולהו לאשמעינן דבכה"ג דמקרי הצלה מצויה וכן למ"ד אסור לבטל כלי מהיכנו איצטריך כולהו לאשמעינן דלאו מבטלי כלי מהיכנו הם ולהאי תירוצא שכתבו לעיל דר' יצחק נמי אית ליה דאסור לבטל כלי מהיכנו לא הוו צריכי להכי אלא לתירוצם קמא ויש לדקדק אמאי לא תירצו נמי הך מתני' דכופין את הסל כו' כיון דכבר תנן בנצוצות דשרי בצריך למקומו אע"ג דאיכא למיחש דאתי לכבויי מכ"ש בכפיית הסל דליכא למיחש להכי וי"ל דלא חשו לתירוצו כיון דלמ"ד נמי דאסור לבטל כלי מהיכנו ע"כ למ"ד יש מוקצה לחצי שבת כבר כתבו התוס' דמוקי ליה כר"ש דלית ליה מוקצה כלל איכא למימר דה"נ רבי יצחק מוקי לה כר"ש ודו"ק:

בגמ' א"ר אבהו בעודן עליו כל בין השמשות וכו' פי' אבל מתני' דקתני כופין את הסל וכו' על כרחך לא איירי בעודן עליו כל בין השמשות אלא כשכופה את הסל ונותנין עליו משחשיכה דאין אסור לטלטל אלא בעודן עליו ולכך לא מקרי מבטל כלי מהיכנו וק"ל:

בתוס' ד"ה טבל מוכן הוא וכו' עוד הקשה דבפ' בתרא תניא היתה בהמתו טעונה טבל ועששית וכו' יש לדקדק אביי דלא הוי ס"ל טעמא דאסור לבטל כלי מהיכנו מדמותיב עליה דרב יוסף א"כ קשה עליה ההיא ברייתא דפ' בתרא ואפי' לפי' ר"י דפי' דאע"פ דמשתברין לא קאי אלא אעששית מ"מ תקשה ליה לאביי מעששית דמדקתני אע"ג שמשתברין משמע דאסור להניח תחתיהן כרים וכסתות וע"כ טעמא הוי משום דאסור לבטל כלי מהיכנו ודוחק לומר דאביי לא הוה ידע ההיא ברייתא ולפי מה שכתבתי לעיל דיכול להיות דאביי הוה ס"ל טעמא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דאביי הוה מפרש דטעמא דברייתא דפ' בתרא דמשמע מינה דאסור לחניח כרים וכסתות תחת עששית הוי מטעם דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואיירי באין צריך למקומו והך ברייתא דהכא דחבית של טבל שנשברה וכו' דפריך מינה לרב יוסף איירי בצריך למקומו ולכך נוטל כלי אחר ומניח תחתיה ומ"מ מותיב לרב יוסף דאמר דאסור לבטל כלי מהיכנו משום דלטעם זה אינו מועיל מידי מה שצריך למקומו כמו שכתבנו למעלה ודו"ק:

ד"ה בעודן עליו וכו' וי"ל דלמ"ד יש מוקצה לחצי שבת וכו' מוקי כר"ש דלדידיה ודאי שרי לטלטל הסל כשירדו וכו' פי' בעודן עליו אסור לטלטל אפי' לר"ש דמודה ר"ש במוקצה דבעלי חיים ועיין לקמן בתוס' (שבת דף מ"ה) בד"ה אפרוח מת וכו':

ד"ה ושני ליה בצריך למקומו ההיא דנותנין כלי תחת הדלף איכא נמי לשנויי בדלף הראוי וכו' נראה דה"ה נמי ההיא דחבית של טבל שנשברה איכא נמי לשנויי טבל מוכן הוא אצל שבת כדשני לעיל ואפשר נמי לומר דההיא דחבית של טבל שנשברה איצטריך דוקא לאוקמי בצריך למקומו דטעמא דטבל מוכן הוא אצל שבת אינו מועיל אלא לענין שאינו נקרא מבטל כלי מהיכנו אבל לענין טעם שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אינו מועיל דהא מ"מ בשעה שהוא מטלטל הכלי בשבילו דבר שאינו ניטל הוא דעדיין לא נתקן וק"ל:

גמ' באבנים מקורזלות. נ"ב פי' בערוך מקורזלות מתוקנות ואין בהם חידודין פי' אחר שאין ראשיהן חדין פי' אחר אבנים רכות וע"ש:

תוס' בד"ה בעודן עליו כו' כי שדינהו בקדרה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אין בהן ממש. ומותר ליתן כו'. המ"א בסי' רס"ה סק"ו הגיה דצ"ל ליטלו ופי' הכלי:

תוס' ד"ה טבל מובן. שאם שגג. עי' לעיל לח ע"א תוס' ד"ה עבר ובפסחים דף מב ע"א ברש"י ד"ה היכא דאתמר וברא"ש שם:

תוס' ד"ה בעודן עליו. א"נ הא דיש מוקצה. עיין לקמן דף מד ע"ב תוס' ד"ה יש עליה מעות:

תד"ה טבל, [אב"ה עי' בתשובות אבא מארי ני']:

ת"ש נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות וכו' לקמן הקשו תוס' לר' יצחק ליתני בהיפוך נותנים כלי תחת השמן בצריך למקומו ואין נותנים לקבל ניצוצות באין צריך למקומו. וי"ל דמסברא חיצונה ה"א משום ביטול כלי מהיכנו נגעו בו ולא משום אין כלי ניטל ומש"ה שמן שמותר לר"ש אחר שכבה ה"ל ביטול כלי מהיכנו לשעה ה"א הוא מותר ונצוצות ה"א יש בהו ממש והוקצה לכל היום דהאפר נשאר שם ואסור משום כלי ביטול מהיכנו עיין מג"א סי' רס"ה סק"ב הנ"ל ולהנצל מזה תנן איסור בשמן והיתר בניצוצות וע"כ אינו משום ביטול כלי מהיכנו אלא משום אין כלי ניטול והא בצריך למקומו והא באין צריך למקומו וק"ל:

בגמ' רב יוסף אמר היינו טעמא דרב חסדא משום דקא מבטל כלי מהיכנו. ולכאורה לטעמא דר"י לא שייך שפיר הא דאמר ר"ח אף ע"פ שאמרו כו' אבל כופה עליה כלי שלא תשבר ומאי קמ"ל דמילתא דפשיטא היא כיון דלא שייך ביה כלל ענין ביטול כלי מהיכנו ובשלמא לטעמיה דרבה א"ש דעיקר מילתא דר"ח לחלק בין דבר מצוי לדבר שאינו מצוי מה שא"כ לטעמא דר"י. ויש ליישב דהיא גופא אתא ר"ח לאשמעינן דאע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת משום דדמי לאין נותנין כלי תחת הנר דמתני' אפ"ה לא תימא דטעמא דתרווייהו משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל וא"כ סד"א דלכפות כלי על הביצה נמי אסור מה"ט גופא קמ"ל ר"ח דמותר לכפות כלי דהא דאסרינן ליתן כלי תחת הנר או תחת התרנגולת לאו משום דאין כלי ניטל הוא אלא משום דמבטל כלי מהיכנו כנ"ל ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך ובכל השיטה מסברא דנפשאי דבזה מדוקדק היטב לישנא דר"י דקאמר ה"ט דר"ח ולא קאמר ה"ט דמתניתין ודוק היטב:

בתוס' בד"ה מבטל כלי מהיכנו בפרק בתרא פי' הקונטרס דאסור משום דמיחזי כסותר וכאן פי' כו' עכ"ל. ולע"ד נראה דדברי רש"י נכונים ונימוקו עמו דבהאי דכלי תחת הנר ותחת תרנגולת דשמעתין שפיר שייך טעמא דבונה ולא דסותר שהרי מסתמא הנך כלים דאיירי הכא איירי בכלים שעשויין לקבל בהם וא"כ השתא נמי שמניחין תחת השמן או תחת תרנגולת עדיין ראויים הם לכך דאפילו באותו שבת עצמן ראויין לתשמיש זה ולהניח בו שום דבר וא"כ אין כאן סתירה כלל אלא דלפי שאין רשאי לטלטלם ממקומם הוי כאילו מחברן בטיט והו"ל כבונה דקי"ל דשייך בנין בכלים כשהן דרך קביעות כמ"ש התוספת בכמה דוכתי משא"כ בכרים וכסתות דלקמן פרק בתרא דלא שייך בהו טעמא דבנין כלל שאין דרך בנין בכרים וכסתות ואין דרך לחברם בטיט כלל לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה שייך בהו ביטול כלי מהיכנו משום דהו"ל כסותר שהרי תחילת עשיית כרים וכסתות הם לצורך שכיבה או לישב עליהן והשתא שמונחים לקבל כלי זכוכית שוב אינם ראוין למלאכתן הראשונה באותו שבת וא"כ דמי לסותר כנ"ל בכוונת רש"י וק"ל:

בד"ה טבל מוכן הוא קשה לרשב"א דתנן במס' תרומות כו' המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא כו' עכ"ל. וכבר האריך בזה מ"ז ז"ל בס' מג"ש ע"ש ותמצא נחת ותיתי לי שכוונתי לדעתו ברוב דבריו טרם עיינתי בספרו:

אמנם לע"ד נראה דבלא"ה אין עיקר כוונת הרשב"א ז"ל בקושייתו להקשות דרב יוסף לא משני שפיר לאביי דזה אין עולה לדעת כלל דודאי מילתא דפשיטא היא דאפילו את"ל דבמזיד אסורין באכילה לאותו שבת מ"מ כיון דאינו אלא משום קנסא בעלמא כדאיתא בהניזקין א"כ אין טעם לאסור בהם הטילטול כיון דשם אוכל גמור עליהן ולא דמי לבשר תפל דאמרינן לקמן בפ' מפנין דאסורין בטילטול למאן דאית ליה מוקצה היינו משום דלאורתא נמי לא חזי לאוכלם בעין אם לא ע"י תיקון וא"כ השתא אין שם אוכל עליהן משא"כ הכא דלאורתא חזי בלא תיקון אפילו לדידיה ובשבת נמי הא חזי לאחרינא א"כ לפ"ז לא שייך הכא ענין ביטול כלי מהיכנו כיון שיוכל לטלטל הפירות עצמן דהא דאסרינן טבל בטילטול בפרק מפנין היינו כשלא ניתקן כלל אע"כ דעיקר כוונת הרשב"א בקושיא זו משום דלשון אם עבר ותקנו מתוקן משמע ליה דמתוקן לגמרי ומותרין באכילה אפילו לב"ה עצמו כדאשכחן האי לישנא גופא לענין בכור שהביאו התוספת בסוף הדיבור דמאן דס"ל אם עבר וביקרו מבוקר מותר באכילה לגמרי א"כ לפ"ז ממילא נתיישב מה שהקשה מ"ז ז"ל על מה שתירץ הרשב"א דאיירי הכא דלית ליה פירי אחרינא וע"ז הקשה מ"ז ז"ל דא"כ תפשוט האבעיא דפ"ב דביצה דמשמע התם דהיכא דלית ליה פירי אחרינא נמי מיבעיא ליה וא"כ תפשוט ליה מהכא דהא מסקו התוספת בשמעתין דלכ"ע אין מבטלין כלי מהיכנו וכן כתבו רוב הפוסקים ואם כן ע"כ הך ברייתא דחבית של טבל היינו משום דאם עבר ותקנו מתוקן היכא דלית ליה פירי אחרינא. אמנם למאי דפרישית דעיקר קושיית הרשב"א ותירוצו אינו אלא על הלשון מתוקן בלבד א"כ תו לא מצינן למיפשט האיבעיא מהכא כיון דלעולם שפיר קאי האי טעמא דרב יוסף דאין מבטל כלי מהיכנו כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ועוד הקשה היכא דלית ליה פירי אחרינא בשוגג אמאי יאכל נימא מגו דאיתקצאי כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דאיכא לאוקמי הך סתמא דמתני' כר"ש וכה"ג קשיא ליה בכל הנך תיובתא דשמעתין אמאי לא מוקי להו כר"ש וע"ש שתירץ בדוחק וכמו שהתעורר ג"כ מו"ז ז"ל בס' מג"ש והשיב על דבריו בסוגיא דהניזקין ועיין מה שכתבתי שם בחידושינו בפרק הניזקין. אמנם בלא"ה יש כאן מקום תימא על מהרש"א ז"ל שהרי הדבר פשוט בכולהו מכילתין דהא דלית ליה לר"ש מגו דאיתקצאי בין השמשות היינו דוקא היכא דיושב ומצפה כגון בהאי דלקמן דמתיר ר"ש במותר השמן שבנר דמסקינן לקמן (דף מ"ו ע"ב) דהיינו משום דאדם יושב ומצפה אימתי שיכבה נרו משא"כ היכא דלא שייך לומר יושב ומצפה מודה ר"ש דאסור כדדייקינן לקמן ממתניתין דבכור שנפל לבור וא"כ לפ"ז יפה הקשה הרשב"א ז"ל דבשוגג אמאי יאכל נימא מיגו דאיתקצאי דהא לא שייך הכא לומר אדם יושב ומצפה שמא ישכח ויתרום בשוגג. מיהו בזה יש להעמיד קצת דברי מהרש"א ז"ל לפמ"ש התוספת בפ"ק דחולין (דף י"ד ע"א) גבי השוחט בשבת דמשמע התם דלר"ש הוי שרי באכילה ליומיה ואין בו משום מוקצה משום דיושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותו כו' ע"ש. (ולכאורה נ"ל לפרש כן בכוונת רש"י ז"ל כאן בד"ה מוכן שאין בו מוקצה כו' שאם בא אחד ועבר כו' מותר לטלטלם ולאכלן משמע דכוונתו בזה אליבא דר"ש והיינו משום דיושב ומצפה כך היה נ"ל לכאורה אלא דבסמוך אבאר שלא הוצרכנו לפרש כן בשיטת רש"י) אלא דמ"ש מהרש"א ז"ל בכל הנך תיובתא דשמעתין נלע"ד ברור במחילת כ"ת דלא דק שפיר משום דבכל הנך תיובתא דמייתי הש"ס לא שייך בהו פלוגתא דר' יהודה ור"ש כלל דבכולהו ר' שמעון מודה דוק ותשכח:

בא"ד ועוד מ"ש דהכא אמר אם עבר ותיקנו מתוקן ובביצה גבי בכור שנפל לבור קאמר דאם עבר וביקרו אינו מבוקר ואדא בר אוכמי כו' עס"ה. גם בזה האריך מ"ז ז"ל בס' מג"ש בתכלית אריכות ודעתי ג"כ להרחיב בהם הדיבור לקמן (דף מ"ז ע"ב) ובביצה פרק אין צדין (דף כ"ו ע"ב) וכאן אבא בקצרה שאם כוונת הרשב"א ז"ל בקושיא זו דמשמע ליה דהאי דקתני גבי בכור אם עבר וביקרו אינו מבוקר היינו משום מוקצה כמ"ש התוספת לקמן ובפרק אין צדין והיינו דקשיא ליה דמ"ש טבל דהכא דשרי משום מוקצה א"כ יש לנו לתרץ בזה ע"פ שיטת רש"י בביצה פרק המביא (דף ל"א ע"ב) במשנה דבית שמלא פירות שכתב רש"י שם דכל מידי דלא הוי מוקצה אלא משום איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאיתקצאי והביא ראיה מהא דאמרינן הכא בטבל שאם עבר ותיקנו מתוקן וע"ש בתוספת דנראה מדבריהם שהסכימו ג"כ לסברא זו א"כ לפ"ז לק"מ לפי שיטת רש"י דהתם בבכור שנפל בו מום בי"ט הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא ואמרי' שפיר מיגו דאתקצאי ובבכור שנפל בו מום מעי"ט כבר כתב רש"י שם דלר"ש אה"נ לאו משום מוקצה אסרינן ליה אלא משום מתקן ואם כוונת הרשב"א כאן להקשות בטעמא דמתקן גופא מ"ש התם דאפילו בדיעבד אינו מבוקר והכא בטבל מהני בדיעבד וכמו שנראה באמת מהא דמייתי הרשב"א הך דאדא בר אוכמי דמשבש ותני והיינו בנפל בו מום מעי"ט כדמשמע התם אלא שגם בזה כתבתי שם לחלק בטוב טעם בין מתקן דבכור דחמיר טובא לפי שהיה לו חזקת איסור משעה שנולד משא"כ טבל שלא היה לו חזקת איסור אלא משעה שנתמרח וראה פני הבית וכדאמרינן נמי להדיא בפסחים (דף ט' ע"א) א"כ שפיר איכא לאוקמי טבל דהכא נמי בכה"ג ומלבד זה יש לחלק בכמה גווני וכמו שאבאר קצת לקמן (דף מ"ו ע"ב) ובפרק אין צדין אבאר יותר:

בד"ה בעודן עליו כו' וא"ת רב יוסף דמפרש מתני' כו' דלדידיה לא אתיא מתניתין כר"ש כו' כיון דשרי לאחר שכבה כו' עס"ה. נראה מדבריהם דאפילו אותו שמן המטפטף מן הנר בעודו דולק נמי מותר לאחר שכבה הנר דאל"כ לא הוי מקשו מידי:

אלא דבאמת לא ידענא שום טעם לחלק באותו שמן המטפטף בעודו דולק בין קודם שכבה הנר לאחר שכבה דממ"נ אם נאמר דלאחר שכבה דלא שייך ביה הוקצה למצותו ומש"ה שרי א"כ אותו שמן המטפטף ממנו לתוך הכלי בעודו דולק אפ"ה אותו שמן שהוא בתוך הכלי כבר אזלא מצותו ולפ"ז לא הוי משני התוס' מידי ואם נאמר דאפ"ה אסור דכיון שהיה מטפטף בעודו דולק כבר נעשה השמן בסיס לאיסור כדמסיק הש"ס לקמן דטעמא דר"ש דהנח לנר שמן ופתילה דהוי בסיס לדבר איסור ופרש"י לקמן שהשמן בסיס לשלהבת וא"כ אפילו לאחר שכבה הנר יש לאסור מה"ט גופא דמה"ת יחזור להיתירא והא דמתיר ר"ש היינו דוקא באותו שמן המטפטף לאחר שכבה ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בזה דאף שדבריו מגומגמים קצת שקיצר בלשונו מ"מ נראה לי שנתכוין בזה למה שכתבתי ולדעת שיטת התוס' בזה צ"ע ודו"ק:

בד"ה ושני ליה בין צריך למקומו כו' תימא לר"י מ"ש גבי שמן דקתני אין נותנין כו' עכ"ל. נראה דקושיית ר"י דהכא היינו לפי מאי דמשמע מלשון התוספת לעיל בלשון המשנה בד"ה ואם נתנוהו דלשון מותר לאו דוקא דאפילו לכתחילה כמ"ש הטור והש"ע בא"ח סי' רס"ה משא"כ לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל דכלי תחת הנר אסור לכתחילה משום גזירה דילמא אתי לאסתפוקי מיניה או כמ"ש התי"ט דחיישינן שמא יבא לטלטל הכלי שנפל בו השמן א"כ אין מקום לקושיית ר"י דהא שפיר קתני אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו השמן מהנך טעמי משא"כ גבי ניצוצות שפיר קתני מותר לכתחלה דהא למאי דמסקינן דניצוצות אין בהם ממש דמש"ה לא מבטל כלי מהיכנו שהרי אין שום טעם לאסור דלא שייך חששא דשמא יסתפק ולא שייך נמי הך גזירה שכתב התי"ט שמא יבא לטלטל הכלי שהרי באמת מותר לטלטל הכלי לאחר שכבר נפלו הניצוצות ולא איצטריך לאוקמי אליבא דרבי יצחק הך דניצוצות בצריך למקומו אלא משום דהניצוצות קודם שנפלו לתוך הכלי הו"ל דבר שאינו ניטל דאפילו מדאורייתא אסור דהוי מכבה אבל לאחר שנפלו לתוך הכלי אין שום צד איסור לטלטל הכלי כדפרישית ודו"ק:

גמ' בבתי חדתי וכו' הנה לדעת רש"י דדוקא לדבר שאינו ניטל הוא דאמר רבה דהתירו הצלה שאינה מצויה הוה מצי לשנויי בדלף הראוי כדמשני לרב יוסף ודע דלהגהת אשר"י דגם לרבה דאמר הצלה שאינה מצויה לצורך מקומו היה מותר [וכמוש"ל[ א"כ בכל הנך קושיות דמקשה לרבה היה יכול לשנויי בצריך למקומו: שם אמר ר"י כשם וכו' הנה ר"י לחלק יצא שהרי הגמ' הביא דר"י לאפלוגי עלי' דר"פ. והוה ליה למימר ר' יצחק אמר ואף אי נימא דר' יצחק ס"ל גם טעמא דרבה ורב יוסף אלא שבא לחדש דגם לכפות כלי אסור ע"מ חולק הוא על ר"ח וגם יש לפנינו לומר אשי דפליגי בפלוגתא רחוקה דר' יצחק לית ליה ביטול כלי כלל וכמו כן לית ליה הצלה שא"מ כלל רק ס"ל כל עיקר טעם האיסור הוא רק משום אין כלי ניטל ור"ח לית ליה אין כלי ניטל ורק טעם האיסור משום ביטול כלי או משום הצלה שאין מצויה עוד יש לומר דגם רבה ור' יצחק אית להו דאין כלי ניטל כר' יצחק אלא שהם באו לחדש דאפילו בצריך למקומו אסור לרבה משום הצלה שא"מ ולר"י משום ביטול כלי והם בצריך למקומו ור"י מיירי באינו צריך ולא [פליגי א"נ נוכל לומר דר' יצחק לית ליה דרב חסדא כלל ובצריך למקומו הכל מותר אבל ר"ח אית ליה דרב יצחק ומה דאמר אבל כופין מיירי למקומו ואפ"ה נתינה אסור משום ביטול כלי ור' יצחק להקל בא ולומר כשם שאסור ליתן כך אין כופין ששניהם שוים: והנה ר' יצחק דאמר כשם וכו' דמשמע ששוים באיסור א"כ על כרחין לא ס"ל לא כרבה ולא כר"י דאל"כ איך אמר כשם והרי תחת התרנגולת אין נותנים אפילו בצריך למקומו ולכוף כלי אין איסור אלא באין צריך למקומו ולפי זה איך נסתפקו התוס' בד"ה ושני ליה אם ר' יצחק אית ליה טעמא דר' יוסף ועיין לקמן בדברי התוס': ונראה דיש להוכיח גם לאידך גיסא דעל כרחין ר' יצחק אית ליה עכ"פ חד מהנך טעמי דלעיל או טעמא דרבה משום הצלה שאינה מצויה או דרב יוסף משום ביטול כלי. דהא יש לדקדק בדברי ר' יצחק למה לא תלי דבריו במשנתנו כמו שאמר ר"ח אעפ"י שאמרו והיינו משנתנו כמבואר בתוס' בד"ה אעפ"י וכו' הכי נמי הוה ליה לרב יצחק לומר כשם שאמרו אין נותנין כלי תחת וכו' כך אין כופין וכו' ודאי דגם ר' יצחק ס"ל מדאסרה המשנה בשמן והתירה בניצוצות מכלל דבשמן הטעם מוחלט לאיסור אפי' בצריך למקומו מטעמי' דרבה או מטעמיה דר' יוסף ולכן אין ללמוד איסור כפיית כלי ממשנתנו שטעמא אחרינא איכא בשמן. ואז ממילא יותר אמרינן דס"ל טעמא דר' יוסף מטעמא דרבה ולפי שטעם ביטול כלי מוסכם יותר בכמה מקומות בגמ'. ולכן כיון דאיכא הוכחה לכל צד נסתפקו התוס' אי ס"ל לרב יצחק טעמיה דר' יוסף או לא: וגם בכוונת דבריו שאמר כשם יש להסתפק אי כונתו להשוותן לגמרי והוא הדרך הראשון שכתבתי ולהכי לא אמר סתם אין כופין כלי ואז היה ק"ו שאין נותנין כלי תחת התרנגולת אלא שרצה להשותן לגמרי ולאפוקי מרבה ור"י] או להיפוך דלהכי אמר כשם כדי שנידוק למה אמר כשם שאין נותנין ולא אמר כשם שאמרו אין נותנין אלא להורות שבמשנה יש טעם אחר דהיינו ביטול כלי מהיכנו: והנה הבעה"מ בשלהי שבת דוחה דר' יצחק מהלכה דרבים פליגי עליה עולא במס' ביצה ור' חסדא בשמעתין ורבה ור' יוסף מפרשי מלתא דר' חסדא וא"כ סבירא להו כוותיה ואמנם לדרך האחרון שכתבנו לעיל דר' חסדא אית ליה דרי"צ נסתר ראי' זו: אלא דע"כ ר' חסדא לא מיירי בצריך למקומו דאי בצריך למקומו א"כ קשה מאי קמ"ל באמרו אבל כופין וכו' פשיטא מהי תיתי לאיסור דהרי רש"י בד"ה אבל כופה עלי' כלי כ' ולא תימא אין כלי ניטל וכו' ואי בצריך למקומו פשיטא דשרי ואי היא גופה קמ"ל דבצריך למקומו לא שייך אין כלי ניטל קשה פשיטא תנינא אבל כופה עלי' כלי ואפי' נימא ברייתא לא שמיע ליה מ"מ אכתי קשה מתני' היא נותנין כלי לקבל ניצוצות ולכל הפחות בצריך למקומו שרי וכן מתני' דכופין עליו קערה: אלא דלפמ"ש לעיל שיש מקום לומר דגם בכפיית כלי יש בו ביטול כלי א"כ שפיר שמעינן חידוש ולעולם דבצריך למקומו מיירי ור' חסדא אית ליה דר' יצחק ור' יצחק לית ליה דרב חסדא וא"כ מנ"ל להבעה"מ לדחות דברי ר' יצחק מהלכה:

אמנם מדחזינן דפריך בדף קנ"ד על רב הונא והא קמבטל כלי אף דלא שמעינן מרב הונא בהדיא דאית ליה כן מכלל דכ"ע ס"ל ביטול כלי וכמו שנזכר גם בשמעתין בתוס' ד"ה בעודן עליו וא"כ ליכא למימר דר' יצחק לית ליה דרב חסדא ועל כרחין צריך לומר איפכא דר' חסדא לית ליה דר"י ושפיר דחה בעה"מ דברי רב יצחק מהלכה:

שם כשם שאין נותנים וכו' כבר דקדקתי לעיל אמאי לא קאמר כשם שאמרו ונקט פסק לעצמו ולא תלה דבריו בדברי התנאים כמו ר"ת ונראה לפי מה שהוכחתי לעיל דר"ח ע"כ לאו אמשנתנו קאי ומשנתנו נוכל באמת לפרש משום שמא יסתפק אבל ר"ח אברייתא קאי ששנינו אבל כופה עליה כלי מכלל דנתינה תחתי' אסור משום הצלה שא"מ וקמ"ל כפיית כלי מותר אפי' באין צריך למקומו. וא"כ איך יוכל ר' יצחק למימר כשם שאמרו על הך ברייתא והרי בברייתא היתר הכפיי' מפורש. ואי בצריך למקומו מיירי ברייתא אם כן גם הנתינה מותר אי רב יצחק לית ליה דרב יוסף:

שם איתיבי' כל הני תיובתא ושני' בצריך למקומו. הנה במסכת ביצה דף ל"ו איתא מימרא דרב יצחק ולא אותיב שם הני תיובתא רק מדלף ושני בדלף הראוי וטעמא בעי למה לא אותיב שם כל הני תיובתא. ונראה משום דודאי המקשה דמותיב לא נעלם ממנו דאיכא לאוקמי בצריך למקומו אלא שהיה קשה לו קושית התוס' בסוף ד"ה ושני ליה שהקשו למה צריך בכל הני משניות לאשמועינן דצריך למקומו שרי. ובזה ניחא מה דאמר איתיבי' כל הני תיובתא ולמה על רב יוסף הקשה מכל הני משנה בפ"ע אף שכבר אותיב לרבה מכל א' והיה לו לומר על דברי רב יוסף בקיצור איתיביה כל הני תיובתא ואף שבאמת אין זה קושיא מתרי טעמי חדא שעל רבה הקשה ממשנה דכופין קערה וזה אינו קושיא כלל לרב יוסף ואיך יהיה יכול לומר כל הני תיובתא. ועוד בשלמא בדברי ר' יוסף שאינו יכול לכלול על כל הני תיובתא בחד שינוייא וצריך לתרץ כל א' לפי שהוא לכך הוצרך להביא כל תיובתא באפי נפשיה ולשנויי משא"כ לרב יצחק שכולל הקושיא בחד וגם התירוץ לכולם בצריך למקומו ולכך כללינהו יחד אך לפמ"ש ג"כ ניחא שלא היה יכול להקשות משום משנה לחוד שהיה יודע דיכול לאוקמי בצריך למקומו ולכך הקשה מכולם יחד וכקושית התוס' ושני ליה בצריך למקומו וכתי' התוס' שיש רבותא בכל חד: והנה קושית התוס' הוא רק אם ר' יצחק לית לי' דרב יוסף אבל אם ר' יצחק אית ליה דרב יוסף אין כאן קושיא כמבואר בדברי מהרש"א דהשתא בלא"ה צריכי כולהו להורות דלא שייך בהו ביטול כלי מהיכנו. אלא דאעפ"כ צריך לאוקמינהו גם בצריך למקומו משום דר' יצחק וא"כ לא היה מקום להמקשה להקשות. אלא שכאן במס' שבת מדאמר ר' יצחק כשם שאין נותנין וכו' והיינו לומר ששוים הם בדינם נתינת כלי תחת התרנגולת כמו כפיית כלי וא"כ מכלל דלית ליה דרב יוסף וכמו שכתבתי לעיל בדרך הראשון ומשו"ה אותבי' כל הני תיובתא משא"כ בביצה דשם אמר סתם אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ולא הזכיר כלל מנתינת כלי תחת התרנגולת וא"כ איכא למימר דשפיר סבר כרב יוסף ולכן לא אותבי' כל הני תיובתא לפי שידע תשובתם בצדם בצריך למקומו וגם התרצן לא היה מקום לחדש תירוץ אחר רק בצריך למקומו וזה כבר ידע המקשה ולכן לא אותיב שם רק הנך דמשני תירוץ אחר וכמו שכתבו התוס' כאן בד"ה כופה עליה וכו': אלא דאכתי קשיא הך ת"ש אחת ביצה שנולדה בשבת וכו' דפריך מיני' כאן ולא במס' ביצה ושרי בכאן גם התרצן לא חידש לו דבר רק בצריך למקומו ועל ברייתא לא שייך צריכותא שכמה דברים השנויים במשניות נשנו בברייתות וא"כ אם ידע מסברא דצריך למקומו מה קושיא מתחלה ואם לא ידע למה לא הקשו גם במס' ביצה: והנה במאי דמשני ה"נ בצריך למקומו יש לדקדק א"כ למה חילקה הברייתא בין טלטול הביצה לכפיית הכלי הוה ליה ליפלוג בדידי' בכפיית כלי עצמו שאם צריך למקומו של הכלי מותר ואם לאו אסור וממילא ידעינן שאין מטלטלין הביצה שאם הביצה מותר בטלטול א"כ למה יהא אסור בכפיית הכלי עליה. ואפשר לומר דאכתי הוה אמינא דמותר לטלטל הביצה כר"ש דלית ליה מוקצה והא דאסור כפיית הכלי היינו אומרים דגם להטיל ביצה במקום מדרון לא שכיחא והוי הצלה שאינה מצויה שאסור לדעת התוס' אפילו לדבר המטלטל וכמו"ש התוס' בריש סוגיין בדברי רבה ואם תקשה מה מועיל א"כ מה שצריך למקומו של הכלי יש לומר כדעת הגהת אשר"י שגם לענין הצלה שאינה מצויה מהני צריך למקומו וא"ת איך אפשר לטעות כך והרי ר' יצחק לית ליה סברא דרבה כלל כשם שהוכחתי דאמר כשם שאין נותנים משמע דשוים בדינם ממש וכנ"ל בתחילת הסוגיא. י"ל אף שאליבא דאמת לית ליה מ"מ הברייתא לא סגי לה למימר רק איסור כפיית כלי משום דעכ"פ יש לטעות ולומר הטעם משום הצלה שאינה מצויה וזה הוא החילוק שבין המקשן להתרצן המקשה סבר מדלית לי' דרב יצחק סברה דרבה א"כ ליכא למיטעי כלל משום הצלה שא"מ. והקשה שפיר מהך ברייתא. וליכא לאוקמי בצריך למקומו דא"כ ליפלוג בדידה וממילא ידעינן איסור טלטול הביצה. והתרצן השיב לו בצריך למקומו. ואעפ"כ איכא למיטעי משום הצלה שאינה מצויה כנ"ל. וכל זה כאן בסוגיא דשבת דמוכח דלית ליה לר"י סברה דרבה מדאמר כשם וכו'. אבל בביצה שאין שום הוכחה דר' יצחק לית ליה דרבה לכן לא הקשה כלל מהך ברייתא דאיכא למידחי בצריך למקומו ודו"ק:

תוד"ה ושני ליה וכו' א"נ ר' יצחק אית ליה נמי דאסור לבטל כלי מהיכנו ולהכי וכו'. ואני תמה ע"ז דאם אית ליה לר' יצחק ביטול כלי אם כן מנ"ל כלל דאין כלי ניטל והרי אבוהון דכל איסור ביצה הוא משנתנו דדמי לשמן וכדפירש"י בריש סוגיא וכיון שיש לנו טעם משום ביטול כלי מנ"ל לחדש סברא דאין כלי ניטל: ואולי ר' יצחק למד סברה זו מברייתא דלקמן דף קנ"ד ע"ב היתה בהמתו טעונה טבל וסבר ר"י דאעפ"י שמשתברין קאי גם אטבל ודלא כמו"ש התוס' בשמעתין בד"ה טבל מוכן אליבא דר' יוסף וכיון דסבר ר"י דקאי גם אטבל וס"ל ג"כ דטבל מוכן הוא ולא שייך בו משום ביטול כלי אלא על כרחין משום אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל וטבל עצמו דבר שאינו ניטל הוא:

ובזה ניחא דהתוס' כתבו דר' הונא [צ"ל ר' יצחק] אית ליה ביטול כלי ומנ"ל הא ודלמא רב הונא [ר' יצחק] אית ליה הצלה שאינה מצויה כסברת רבה [ואולי משום דיותר ראוי לומר דאית לי' ביטול כלי דאשכחן בכמה מקומות דפריך הש"ס והא קמבטל כלי מהיכנו [כמוש"ל] ובשלמא לסברת הגהת אשר"י דלענין הצלה שאינה מצויה מועיל בצריך למקומו וא"כ אכתי היה קשה למה נקט האסור בשמן וההיתר בניצוצות והרי בצריך למקומו גם שמן מותר בין לטעם הצלה שא"מ ובין לטעמא דאין כלי ניטל וכו' ובאין צריך למקומו גם ניצוצות אסורים: ודע שגם מדברי רש"י משמע דגם לרבה מועיל בצריך למקומו שהרי רש"י פי' במשנתנו אין נותנין כלי משום בשמן מוקצה היא וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל א"נ קסבר אסור לבטל כלי מהיכנו. והנה אחז רש"י טעמי' דר' יצחק וטעמי' דרב יוסף ושבק טעמי' דרבה. ואי נימא דרש"י דחה טעמי' דרבה מהלכה וטעמא דר' יצחק ורב יוסף סובר להלכה מלבד שאין דרכו של רש"י בפירושו לפסוק הלכה אלא דקשה למה הקדים טעמי' דרב יצחק המאוחר בסידור הסוגיא לטעמי' דרב יוסף המוקדם אלא על כרחין דרש"י לא דילג טעמי' דרבה כלל. אלא [משום] דס"ל דגם רבה דוקא בדבר שאינו ניטל אוסר ומטעם אין כלי ניטל אלא דסובר דלהצלה מצויה התירו ליטול אף לצורך דבר שאינו ניטל וא"כ רש"י בטעם משום אין כלי ניטל אחז טעמא דרבה ג"כ והיא מוקדם בסוגיא וא"כ כיון שלרש"י רבה משום אין כלי ניטל וכו' מועיל גם לרבה צריך למקומו והא דלא משני לרבה בצריך למקומו הוא משום דדרך הש"ס למשבק רווחא לסוגיא להגדיל תור' ומשני דבר שיוכל אח"כ להרחיב הסוגיא גם לר' יצחק ואם היה משני תיכף לרבה בצריך למקומו לא היה שוב יכול להקשות לר' יצחק ותדע דהרי לרש"י עכ"פ אין איסור לרבה אלא לצורך דבר שאינו נוטל כמו"ש התוס' בשמו וא"כ היה יכול לשנויי בכלים תחת הדלף בדלף הראוי ולמה משני בבתי חדתי אלא למשבק רווחא להקשות אח"כ לרב יוסף: ועכ"פ גם לרבה מועיל בצריך למקומו וא"כ לא היו התוס' יכולים לשנויי דר' יצחק אית לי' דרבה אבל אי נימא דלא כהגהת אשר"י ונימא דלרבה אינו מועיל צריך למקומו א"כ מנ"ל להתוס' דר' יצחק אית ליה ביטול כלי ודלמא אית ליה הצלה שאינה מצויה כרבה ולהכי שמן אסור אפי' בצריך למקומו אמנם לפמש"ל [בריש סוגיין] דר' יצחק למד הא דאין כלי ניטל מברייתא דהיתה בהמתו טעונה טבל וכו' ואס"ד דסבר הצלה שא"מ לא התירו א"כ היא גופה מנ"ל דאין כלי ניטל ודלמא איסור נתינת כלים בטבל גופיה אסור משום הצלה שא"מ. אלא ודאי דר' יצחק לית ליה דרבה רק דרב יוסף ובטבל לא שייך ביטול כלי דטבל מוכן הוא לענין ביטול כלי:

ובכוונת התוס' דר' יצחק אית ליה ביטול כלי שהקשיתי א"כ מנ"ל לר' יצחק כלל שאין כלי ניטל נלע"ד עוד בזה ונדקדק כיון דאית ליה ביטול כלי א"כ איך קאמר כשם וכו' והא לא דמו דנתינת כלי תחת התרנגולת אסור אפי' בצריך למקומו וכפיית כלי מותר בצריך למקומו ונראה דר' יצחק סובר אין לחצי שבת וא"כ אין הכלי נאסר משום ביטול כלי מהיכנו שהרי בידו לנער וסברת הבעה"מ והר"ן שאין ברצונו לנער לית ליה לר' יצחק וא"כ אין איסור נתינת הכלי משום ביטול מהיכנו אלא בנותנו בין השמשות אבל בשבת עצמו אין בו איסור ביטול כלי ואין אסור אלא משום אין כלי ניטל. ובזה נלע"ד מה שפירש"י במשנה, נותנין בשבת לרבותא כתב כן דלא תימא דוקא בשבת הוא דאסור דאז שייך ביטול כלי אבל בשבת עצמו מותר קמ"ל רש"י אפי' בשבת ורש"י ס"ל סברת המפרשים משום שאין רצונו לנער או סברת הסוברים דגם למקצת השבת אסור לבטל מהיכנו ור' יצחק ס"ל דמשנתנו מיירי בכל גווני בין בה"מ ובין בשבת ולכך לא מצי למיתני היתר השמן בצריך למקומו דהרי בה"ש אסור אפי' בצריך למקומו ואמר ר' יצחק כשם שאין נותנין כלי תחת התרנגולת בשבת עצמו דנתינת הכלי תחת התרנגולת לא מיירי מן הסתם בין השמשות דלא שכיח שתלד בה"ש שתרנגולת אינה יולדת בלילה אלא בלית לה זכר עד ששים בתי כמבואר בביצה דף ז'] וא"כ בשבת איירי ואז באמת אינו אסור רק באין צריך למקומו ושפיר קאמר כך אין כופין וכו':

ובזה ג"כ ניחא דלא מצי למימר דאית ליה הצלה שא"מ כרבה דא"כ אף בשבת אסור אף בצריך למקומו למאן דלא ס"ל כהגהת אשרי ולא שייך כשם: [ולפי"ז שפיר הוכיח ר' יצחק סברת אין כלי ניטל משום דהמשנה סתמה ותני אין נותנין ומשמע אפילו בשבת עצמה ואז לא שייך ביטול כלל: ודע דלכאורה יש לתמוה מה נסתפקו התוס' אם ר' יצחק אית ליה ביטול כלי והרי ודאי ביטול כלי מוכח מברייתא דתני אבל כופין עלי' כלי וכו' והך ברייתא בצריך למקומו מוקי לה ר יצחק וא"כ קשה ניתני רבותא יותר אחד ביצה וכו' אין מטלטלין וכו' אבל נותנין כלי תחת התרנגולת שתטול ביצתה לתוכה שהוא ודאי רבותא יותר מכפיית כלי עליה אלא ודאי דזה באמת אסור משום ביטול כלי וכמו שכתב לעיל בד"ה אר"ח וכו' ואי משום שיש לדחות לעולם לאו משום ביטול כלי אלא משום הצלה שא"מ כדמוקי רבה קשה לו יהי' כן הלא עיקר כוונת התוס' לתרץ על מה ששנינו האיסור בשמן ולא בהיתר ג"כ בשמן הצריך למקומו ואם כן גם אי סבר כרבה נכון אבל אי נימא כדעת הגהת אשר"י א"כ גם אי סבר כרבה אכתי מצי למימר ההיתר בשמן בצריך למקומו [אלא דלפ"ז ע"כ ברייתא לאו משום טעמא דרבה אסרה נתינת כלי תחת התרנגולת שהרי ברייתא בצריך למקומו איירי]:

איתיביה כופין קערה. של חרס על גבי הנר כו': גחיני. נמוכין: וכן קורה שנשברה כו'. משנה היא לקמן: שנשברה. בשבת: ארוכות המטה. לימונ''ש : בספסל. דכלי הוא ומותר לטלטלו: בכשורי חדתי. שלא נבדקו עדיין וכשמכביד משא הבית עליהן שהיו טחין על גגותיהן בטיט שכיחי דפקעי: תחת הדלף. לקבלו: טעמא דרב חסדא. דאין נותנין כלי תחת התרנגולת: מפני שמבטל כלי מהיכנו. שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו עושהו מוקצה: מוכן הוא. שאין בו מוקצה אלא איסורו ואם בא אחד ועבר על דברי חכמים שאסרו לתרום בשבת ותיקנו מתוקן ומותר לטלטלו ולאוכלו הלכך לאו מבטל כלי מהיכנו חשיב ליה: אין בהן ממש. ומותר ליטלן אחר שנפלו לתוכו: וכן קורה כו'. קס''ד שמהדקו שם ואינו יכול שוב ליטלו: הראוי. לשתיה כל אלו משניות הן: כל בין השמשות. אבל נתנו שם משחשיכה מותר ליטלו אם אין האפרוחים עליו: בצריך למקומו. להשתמש במקום הכלי ומתוך שיכול ליטלו לצורך מקומו מוליכו למקום שירצה: לכסות בה את הכלי. לסתום פי צלוחית: על גבי אבנים. מפני הגשמים שלא ימחו או לא יקבלו סיד מאחר ששרויות במים: מקורזלות. ראשן חד וראויות לקינוח דהוי דבר הניטל: למיזגא. להשען שכל הסבתן כך היתה יושב קצת ונשען קצת על שמאלו:

דמבטל כלי מהיכנו. בפרק בתרא פירש בקונטרס דאסור משום דמתחזי כסותר וכאן פירש דחשיב כאלו מחברו שם בטיט: טבל מוכן הוא אצל שבת. אף על פי שאסור לטלטלו כדתנן בפרק מפנין (לקמן קכו:) מ''מ לא חשיב מבטל כלי מהיכנו כיון דאם עבר ותיקנו מתוקן ק' לרשב''א דתנן במסכת תרומות בפ''ב (משנה ג) ומייתי לה בהניזקין (גיטין נד.) המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא אם עבר ותיקנו משמע במזיד מדלא קאמר שאם שגג ותיקנו ונראה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי אחריני דאמר בביצה בפרק י''ט (דף יז:) דאפילו במזיד יאכל עוד הקשה דבפרק בתרא (דף קנד:) תניא היתה בהמתו טעונה טבל ועששית מתיר את החבלים והשקים נופלים ואע''פ שמשתברין משמע דאסור להניח תחתיהן כרים וכסתות אלמא טבל לאו מוכן הוא ואור''י דאף על פי שמשתברין לא קאי אטבל אלא אעששית ועוד הקשה כי היכי דאמר דאם עבר ותיקנו מתוקן ה''נ כשמניח כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה נימא שאם עבר והסיר הביצה מותר הכלי לטלטל ואם כן ביטלת תורת ביטול כלי מהיכנו ולאו פירכא היא דהא כמו שהכלי עם הביצה אין לה היתר אבל טבל יש לו היתר על ידי תיקון ועוד הקשה היכא דאית ליה פירי אחריני בשוגג אמאי יאכל נימא מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא ועוד מ''ש דהכא אמר דאם עבר ותיקנו מתוקן ובביצה בפ' אין צדין (דף כו: ושם) גבי בכור לר''ש דאמר אין רואין מומין בי''ט אמר. שאם עבר וביקרו אינו מבוקר ואדא בר אוכמי דאמר בשוגג מבוקר אמרינן התם דליתא דמשבש ותני: כופין את הסל. לעיל לא מצי פריך מינה דהצלה מצויה היא: בעודן עליו. אבל אחר שירדו מותר לטלטלו נראה לר''י דקסבר דאין מוקצה לחצי שבת דלמ''ד בפ' אין צדין (ביצה כו: וסם). דיש מוקצה אסור לטלטלו אף אחר שירדו וקשה לרשב''א למ''ד יש מוקצה לחצי שבת אמאי כופין את הסל לפני האפרוחים והא מבטל כלי מהיכנו וקי''ל דאסור לבטלו דבסוף פירקין פריך סתמא דהש''ס והא קא מבטל כלי מהיכנו וכן בפ' מפנין (לקמן קכח:) ובפ' בתרא (דף קנד:) פריך אליבא דרב הונא אע''ג דלא מצינו שהיה סובר כן משמע דלכ''ע אסור לבטל כלי מהיכנו וכן אפרש בסמוך וי''ל דלמ''ד יש מוקצה לחצי שבת הך דכופין את הסל מוקי כר''ש דלדידיה ודאי שרי לטלטל הסל כשירדו דאפי' מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא לית ליה דהא מתיר להסתפק מן הנר שכבה א''נ הא דיש מוקצה לחצי שבת היינו לאכילה ולא לטלטול וא''ת רב יוסף דמפרש מתני' משום דאסור לבטל כלי מהיכנו לא אתיא מתני' כר''ש דלדידיה לא מבטל כלי מהיכנו כיון דשרי לאחר שכבה כי היכי דלא חשבינן הכא כפיית הסל ביטול כלי משום דשרי אחר שירדו וי''ל דלא דמי דהכא. ודאי לא חשיב ביטול כלי כי מיד כשבאו על הסל בידו להפריחם ולהבריחם משם: בעודן עליו כל בין השמשות. תימה הא כיון דבידו להפריחם למטה הוי גמרו בידי אדם ולית לן למימר מיגו דאיתקצאי לבין השמשות כדמוכח בפ' אין צדין (ביצה כו:) דפריך ר' זירא למ''ד יש מוקצה לחצי שבת והא פולין ועדשים דמבשלים בי''ט דמעיקרא חזו לכוס כי שדינהו בקדרה חייתא אידחו להו גמר בישולייהו אישתרו להו א''ל אביי ולטעמיך תקשי לך קדירות דעלמא דהא קדירות דשבתא בין השמשות רותחות הן ולאורתא קא אכלינן מינייהו אלא גמרו בידי אדם לא קמבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה גמרו בידי שמים וי''ל דשאני קדירות אם הוה צריך להו בין השמשות היה מקררן וכן פולין ועדשים רצונו שיתבשלו בלא שום דיחוי אבל הכא רצונו היה שיעלו האפרוחין על הסל שלכך כפאו והרי שעה אחת הקצה אותו לצרכן ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא: ושני ליה בצריך למקומו. ההיא דנותנין כלי תחת הדלף איכא נמי לשנויי בדלף הראוי כדשני לעיל ובפרק משילין (ביצה לו. ושם) משני ליה הכי לרבי יצחק תימה לר''י מ''ש דגבי שמן תנא אין נותנין וגבי ניצוצות נותנין בתרוייהו הוה מצי למתני נותנין בצריך למקומו או בתרוייהו אין נותנין באין צריך למקומו ונראה לר''י דמעיקרא אשמעינן דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת וגבי ניצוצות דבתר הכי אשמעינן דבצריך למקומו שרי אי נמי ר' יצחק אית ליה נמי דאסור לבטל כלי מהיכנו ולהכי גבי שמן אין נותנין אפילו בצריך למקומו ולרב הונא נפרש בסמוך דאית ליה נמי תרוייהו אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואסור לבטל כלי מהיכנו ואם נאמר דלרב יוסף לא אתיא מתניתין כר''ש דכיון דלדידיה מותר לאחר שכבה לא חשיב ביטול כלי אם כן מצינן למימר דאפילו רבה אית ליה דאסור לבטל כלי מהיכנו ואיצטריך למימר דהצלה שאינה מצויה לא התירו כדי לאוקמה מתניתין כר''ש וא''ת מאי צריך בכל הני משניות לאשמעינן דבצריך למקומו שרי ויש לומר דלגבי ניצוצות איצטריך לאשמעינן דלא תימא אפילו בצריך. למקומו אסור משום דילמא אתי לכבויי וכן ההיא דכופין קערה שלא תאחוז כו' וההיא דקורה שנשברה נראה לרשב''א דאיצטריך לאשמעינן דלא חיישינן שמא יעלה את הקורה דאסור להעלות כדתנן בפ' שואל (לקמן קנא:) וכן קורה שנשברה סומכין אותה כו' לא שתעלה אלא שלא תוסיף: כופה עליה כלי שלא תשבר כו'. כל הנהו דמייתי ידע המקשה דמצי לשנויי בצריך למקומו אלא שרוצה לידע אם יש לתרץ בענין אחר: דאייתור מבניינא. כדאמר לקמן בפ' כל הכלים (דף קכד:) הני לבני דאייתרי מבניינא שרי לטלטולינהו:

שבת מג ע"א - טקסט הדף

דף מג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד