נדרים כ ע"א

מתני' נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו: קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא באשתי הראשונה שגירשתי על כולן אין נשאלין להם ואם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהן דברי ר' מאיר וחכ''א פותחין להן פתח ממקום אחר ומלמדין אותן כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים:
גמ' הא גופא קשיא אמרת אין נשאלין להן והדר תני אם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהן אמר רב יהודה הכי קתני וכולן אין צריכין שאלה בד''א בתלמיד חכם אבל בעם הארץ שבא לישאל עונשין אותו ומחמירין עליו בשלמא מחמירין דלא פתחינן ליה בחרטה אלא עונשין היכי דמי כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג בו איסור כימים שנהג בהן היתר דברי רבי יהודה אמר רבי יוסי בד''א בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן אין נזקקים לו בי דינא דמזדקקי לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אומר משמתינן ליה: וחכ''א פותחין לו פתח כו': תנא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ואל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופך להאכילך טבלים אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ שסופך להאכילך תרומה ואל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבא לידי ניאוף רבי אחא ברבי יאשיה אומר כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנין אמר רב יוסף ובאשתו נדה אמר רבי שמעון בן לקיש עקבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב תניא {שמות כ-כ} בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני אמר רבי יוחנן בן דהבאי ד' דברים סחו לי מלאכי השרת חיגרין מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם אילמים מפני מה הויין מפני שמנשקים על אותו מקום חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום ורמינהו שאלו את אימא שלום מפני מה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

מתניתין:

מי שנדר ב"חרם", ואמר: לא נדרתי אלא בחרמו ברשת של ים, שצדים בה דגים, ולא התכונתי לחרם של גבוה.

או מי שנדר ב"קרבן", ואמר: לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים, שמביאים לפניהם.

או מי שאמר "הרי עצמי קרבן", ואמר: לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי בביתי, להיות נודר בו.

או מי שאמר "קונם אשתי נהנית לי", ואמר: לא נדרתי אלא באשתי הראשונה, שגירשתי

על כולן - אין נשאלין להם. אין החכמים נזקקים לשאלתם להתיר את נדריהם, כי אין ממש בדבריהם [ובגמרא יבואר שאין נדרם כלום, ואינו צריך כלל התרה].

ואם נשאלו על נדריהם - עונשין אותן, ומחמירין עליהן -

דברי רבי מאיר.

ויבואר בגמרא שהענישה כאן היא תקנת חכמים, לנהוג את הנדר לחומרא, על אף שנדרם לא היה נדר, ולא היו צריכים להשאל עליו כלל.

וחכמים אומרים: פותחין להן "פתח" להתיר את נדריהם ממקום אחר, לחרטה, שאילו היו יודעים בו הם לא היו נודרים, ומלמדין אותן ומוכיחים אותם על שנדרו, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

גמרא:

והוינן בדברי רבי מאיר:

הא גופא קשיא!

תחילה אמרת: אין נשאלין להן. ומשמע, לכאורה, שאין טענתם נחשבת לפתח, וחל נדרם.

ואילו הדר, אחר כך תני בדברי רבי מאיר: אם נשאלו - עונשין אותן, ומחמירין עליהן!

ומשנינן: אמר רב יהודה, הכי קתני: וכולן, אין צריכין שאלה, לפי שאין נדרם נדר.

במה דברים אמורים - בתלמיד חכם, היודע שאין זה נדר, ולכן גם אינו בא להשאל עליו.

אבל בעם הארץ, החושב שהוא נדר הזקוק להתרה, שבא לישאל עליו לפני חכם - עונשין אותו, ומחמירין עליו.

ומבארת הגמרא: בשלמא "מחמירין עליו"

- דלא פתחינן ליה בחרטה.

אלא "עונשין אותו" - היכי דמי? כדתניא: מי שנזר, ועבר על נזירותו - אין נזקקין לו חכמים להשאל עליה מיד - עד שינהוג בו איסור של נזיר כימים שנהג בהן היתר, דברי רבי יהודה.

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר - בנזירות מועטת, שהיא שלשים יום.

אבל בנזירות מרובה - דיו שינהג איסור ל' יום, ואפילו אם נהג ימי היתר יותר משלושים יום.

אמר רב יוסף: הואיל ואמרי רבנן אין נזקקים לו - בי דינא דמזדקקי לו, להשאל על נזירותו מיד - לא עביד שפיר! אין בית דין זה עושה כשורה.

רב אחא בר יעקב אומר: משמתינן ליה, מנדים בית דין שכזה.

שנינו במשנה: וחכמים אומרים: פותחין לו פתח ממקום אחר.

תנא: לעולם אל תהי רגיל בנדרים - שסופך לבוא למעול בשבועות.

ואל תהי רגיל אצל עם הארץ - שסופך להאכילך טבלים.

אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ - שסופך להאכילך תרומה.

ואל תרבה שיחה עם האשה - שסופך לבא לידי ניאוף.

רבי אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים - סופו שהוא בא לידי עבירה. וכל המסתכל בעקבה של אשה - הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: והמדובר הוא אפילו במסתכל בעקבה של אשתו כשהיא נדה.

אמר רבי שמעון בן לקיש: "עקבה" דקתני

- במקום הטנופת, שהוא מכוון כנגד העקב.

תניא: כתיב [שמות כ] "בעבור תהיה יראתו על פניכם" - זו בושה. "לבלתי תחטאו" - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא.

מיכן אמרו חכמים: סימן יפה באדם שהוא ביישן.

אחרים [רבי מאיר] אומרים: כל אדם המתבייש - לא במהרה הוא חוטא. ומי שאין לו בושת פנים - בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

אמר רבי יוחנן בן דהבאי: ד' דברים סחו לי מלאכי השרת:

בנים חיגרין, מפני מה הויין? - מפני שהופכים הוריהם את "שולחנם", בשעת תשמיש.

בנים אילמים, מפני מה הויין? -

מפני שמנשקים על אותו מקום.

בנים חרשים, מפני מה הויין? -

מפני שמספרים בשעת תשמיש.

בנים סומין מפני מה הויין? -

מפני שמסתכלים באותו מקום.

ורמינהו סתירה לכך, מברייתא ששנינו בה:

א משנה נדר בחרם, כגון שאמר "הרי עלי חפץ זה בחרם", ואמר והסביר אחר כך את דבריו: לא נדרתי, כלומר, לא התכוונתי בליבי, אלא בחרמו של ים, שהתכוונתי ל"חרם" במשמעות רשת דייגים. נדר בקרבן ואמר אחר כך: לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים, כלומר, במה שמביאים כמתנה כתקרובת למלך, ולא בקרבן לה'.

או אמר "הרי עצמי קרבן" ואמר והסביר: לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו, ו"עצמי" משמעו — עצם שלי, הנחתיה כדי שאוכל להראות כאילו אני נודר בעצמי. או אמר "קונם אשתי נהנית לי" ואמר והסביר: לא נדרתי אלא באשתי הראשונה שגירשתי, ולא על זו שאני נשוי לה כעת —

על כולן אין נשאלין להם, כלומר, אין צריכים להתיר אותם, שהרי אותם שנדרו אומרים בפירוש שלא היתה כוונתם לשם נדר. ואם נשאלו, שהנודר אינו בטוח בדבר ובא להישאל על הנדר — עונשין אותן ומחמירין עליהן ואין מתירים להם. אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: אין מחמירים עליהם, אלא פותחין להן פתח להתיר את הנדר ממקום אחר, לא מגופו של נדר, ומלמדין אותן שלא יעשו כן עוד להבא. ומדוע עושים כן? — כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

ב גמרא על ההלכה לגבי נדרים אלה מעירים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה]: אמרת מצד אחד: אין נשאלין להן, שאינם צריכים התרה, והדר תני [וחזר ושנה]: אם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהן, הרי שיש צורך להתיר נדרים אלו, ואם כן כיצד יש לפרש סתירה זו?

אמר רב יהודה: הכי קתני [כך שנה], כך יש להבין: וכולן אין צריכין שאלה מעיקר הדין, במה דברים אמורים — בתלמיד חכם שיודע שבמקרה זה אינו נדר, ומתחילה לא נדר, אבל בעם הארץ שבא לישאל — עונשין אותו ומחמירין עליו.

ושואלים: בשלמא [נניח] מה שאמרנו מחמירין — כוונתו דלא פתחינן ליה [שאין אנו פותחים לו] פתח להתיר את הנדר על ידי חרטה בלבד, אבל מנסים למצוא דרך אחרת להתיר לו את הנדר. אלא עונשין היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]?

ומסבירים: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מי שנזר ועבר על נזירותו — אין נזקקין לו להתיר לו את נדר הנזירות בחרטה עד שינהוג בו (בעצמו) איסור של נזירות כימים שנהג בהן היתר, שלא נהג בנזירות. אלו דברי ר' יהודה. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים שנוהג איסור כמשך אותם ימים שנדר — שנזר בנזירות מועטת שאינה עולה על שלושים יום. אבל בנזירות מרובה — דיו שיהא נזיר שלשים יום ואף אם עבר על נזירותו מספר רב יותר של ימים. והוא הענין שעונשים עם הארץ שבא להישאל על נדרים אלו שבמשנה — שבמשך זמן מסויים צריך לקיים את הנדר.

אמר רב יוסף: הואיל ואמרי רבנן [ואמרו חכמים] אין נזקקים לו, משום כך בי דינא דמזדקקי [בית דין שנזקק] לו להתיר את הנדר הזה מיד לא עביד שפיר [אינו עושה יפה]. רב אחא בר יעקב אומר: אף משמתינן ליה [מנדים אותו] את החכם שהתיר מיד.

ג שנינו במשנה, "וחכמים אומרים: פותחין לו פתח ממקום אחר ומלמדים אותו שלא יקל ראש בנדרים ". תנא [שנה החכם]: לעולם אל תהי רגיל בנדרים, והטעם — שסופך אם תהא רגיל בהם ומזלזל בהם להגיע למעול אף בשבועות החמורות יותר. ואל תהי רגיל אצל עם הארץ, כיון שסופך שיבוא אותו עם הארץ להאכילך טבלים, שהוא אינו מדקדק בהפרשת מעשרות, ולבסוף יזדמן לך שתאכל טבל אצלו. וכן אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ, כיון שסופך שיבוא להאכילך תרומה. שמחמת קירבה עלול להאכיל אותך תרומה, שהיא אסורה לישראל באיסור מיתה. ואל תרבה שיחה עם האשה — שסופך לבוא מתוך כך לידי ניאוף.

ר' אחא בר' יאשיה אומר: כל הצופה (המסתכל) בנשים — סופו בא לידי עבירה בפועל. וכל המסתכל בעקבה של אשה, הויין לו [יהיו לו] כעונש על כך בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: איסור זה הוא בכל אשה, וגם באשתו כשהיא נדה. אמר ר' שמעון בן לקיש: עקבה דקתני [ששנה] שם איננו עקב הרגל, אלא הכוונה היא במקום הטנופת (מקום הערווה) וקראו לו בלשון נקיה "עקב", משום שהוא מכוון כנגד העקב.

בדומה לזה תניא [שנינו בברייתא], נאמר: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" (שמות כ, יז), וכוונתו — זו בושה, שהיא יראת שמים הנראית על פניו של אדם. "לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז) — מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מיכן (מכאן) אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא. ולהיפך, ומי שאין לו בושת פנים — בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

אמר ר' יוחנן בן דהבאי: ארבעה דברים סחו (סיפרו) לי מלאכי השרת: חיגרין, מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] כך — מפני שהוריהם הופכים את שולחנם, שבאים על האשה שלא בדרך הרגילה. אילמים מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] — מפני שמנשקים ההורים על אותו מקום של ערווה. חרשים מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] — מפני שמספרים (שמשוחחים) ההורים בשעת תשמיש. סומין (עיוורים) מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] — מפני שמסתכלים ההורים באותו מקום.

על חלק מדברים האלה שואלים, ורמינהו [משליכים, מראים סתירה]: שאלו את אימא שלום אשתו של ר' אליעזר בן הורקנוס: מפני מה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: One who took a vow by associating an item with a dedication [ḥerem], saying: This item is hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, and then said: I took a vow only with the intention that it would be like a sea net [ḥermo shel yam] that is used to catch fish; or one who took a vow by associating an item with an offering, and then said: I took a vow only with reference to offerings to kings, i.e., a gift for a king, not an offering to God.

Or one who said: I am hereby an offering myself [atzmi], and then said: I took a vow only with reference to a bone [etzem] that I set aside for myself to vow with, as atzmi means both myself and my bone, i.e., he set aside a bone so as to pretend to take a vow upon himself; or one who said: Deriving benefit from me is konam for my wife, and then said: I took a vow only with regard to my first wife whom I divorced, not with regard to my current wife.

For all of the above vows, those who took them do not need to request of a halakhic authority to dissolve them, as the speaker interpreted the vows in a manner that caused them not to take effect at all. However, if they requested dissolution, apparently due to their being uncertain of their explanations, the court punishes them and treats them stringently and the vows are not dissolved. This is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: These vows are not treated stringently. Rather, dissolution is broached with them by suggesting a different extenuation, i.e., the halakhic authority suggests extenuating circumstances that undermine the vow but do not pertain to its wording. And we teach them that they should not take this kind of vow in the future, in order that they will not take vows lightly.

GEMARA: This matter is itself difficult. On the one hand, you said they do not need to request to dissolve them, and then it is taught that if they requested dissolution, the court punishes them and treats them stringently, i.e., the vows took effect and the vows are not dissolved.

Rav Yehuda said that this is what the mishna is teaching: All of these vows do not need a request. However, in what case is this statement said? In the case of a Torah scholar, who knows that these vows do not take effect, and he obviously did not intend for them to take effect in the first place. However, in the case of an ignoramus who comes to request dissolution of the vow, the court punishes him and treats him stringently.

The Gemara asks: Granted, the court treats him stringently in that the halakhic authorities do not broach dissolution with him merely by means of regret; rather, extenuating circumstances must be found. However, what are the circumstances in which the court punishes him?

The Gemara answers that the circumstances are as it is taught in a baraita: With regard to one who vowed to be a nazirite and violated his naziriteship, the halakhic authority does not attend to him to dissolve his vow until he observes the prohibitions of naziriteship for the same number of days in which he behaved with permissiveness concerning the restrictions of a nazirite. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei said: In what case is this statement, that he must observe naziriteship for a period of time corresponding to his vow, said? It is said in the case of a short term of naziriteship, which is not longer than the minimum thirty days. However, in the case of a long term of naziriteship it is enough for him to observe it for thirty days, even if he violated it for a greater number of days. This explains the punishment mentioned in the mishna: An ignoramus who requests the dissolution of his vow must first observe the vow for a certain period of time.

Rav Yosef said: Since the Sages say that the halakhic authority does not attend to him, a court that does attend to him and dissolves his vow immediately is not acting properly. Rav Aḥa bar Yaakov says: A halakhic authority who dissolves the vow prematurely is excommunicated.

§ It is stated in the mishna that the Rabbis say: Dissolution is broached with him by suggesting a different extenuation, and he is taught not to take this kind of vow so that he will not take vows lightly. It is taught in a baraita: Never be accustomed to taking vows, because ultimately you will disregard them, and you will even abuse oaths, which are more grave. And do not regularly be around an ignoramus, because ultimately he will feed you untithed produce, as he is not careful to tithe. Do not regularly be by an ignorant priest, because ultimately he will feed you teruma due to his close relationship with you, and teruma is forbidden to a non-priest. And do not talk extensively with a woman, because ultimately you will come to adultery.

Rabbi Aḥa, son of Rabbi Yoshiya, says: Anyone who watches women will ultimately come to sin, and anyone who looks at the heel of a woman will have indecent children as a punishment. Rav Yosef said: And this relates to all women, including his wife when she has the status of a menstruating woman. Rabbi Shimon ben Lakish said: The heel of a woman that is mentioned is not the heel of the foot, but the place of uncleanliness, i.e., the genitalia, and it is called a heel as a euphemism, as it is situated opposite the heel.

§ It is taught in a baraita: “That His fear may be upon your faces” (Exodus 20:17); this is referring to shame, as shame causes one to blush. “That you not sin” (Exodus 20:17) teaches that shame leads to fear of sin. From here the Sages said: It is a good sign in a person that he is one who experiences shame. Others say: Any person who experiences shame will not quickly sin, and conversely, one who does not have the capacity to be shamefaced, it is known that his forefathers did not stand at Mount Sinai.

§ Rabbi Yoḥanan ben Dehavai said: The ministering angels told me four matters: For what reason do lame people come into existence? It is because their fathers overturn their tables, i.e., they engage in sexual intercourse in an atypical way. For what reason do mute people come into existence? It is because their fathers kiss that place of nakedness. For what reason do deaf people come into existence? It is because their parents converse while engaging in sexual intercourse. For what reason do blind people come into existence? It is because their fathers stare at that place.

And the Gemara raises a contradiction: Imma Shalom, the wife of Rabbi Eliezer ben Hyrcanus, was asked: For what reason

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגירשתי על כלן אין נשאלין להם ואם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהן דברי ר"מ וחכמים אומרים פותחין להן פתח ממקום אחר ומלמדים אותן כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים:

פריש רבי הודה דהכי קתני אין נשאלין אינן צריכין שאלה לחכם בד"א בת"ח ועם הארץ שבא לישאל עונשין אותם כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהג בו איסור כימים שנהג בהם היתר דברי ר' יהודה א"ר יוסי בד"א בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו שלשים יום ומחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה ורבנן סברי אין עונשין אותן ולא מחמירין עליהם אלא פותחין להם פתח ממקום אחר בין בפתח בין בחרטה ומלמדין אותן כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים דכי עונשין בשל תורה בנדרים אלו אין עונשין. והיכא דאמר רבנן עונשין ואין נזקקין לו בי דינא דמזדקיק ליה לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה וה"ה למאן דלא פתח בהני נדרים פתח ממקום אחר אלא מלמד אותן שהן מותרים דמשמתינן ליה דלא עביד שפיר:

סליק פירקא

[מתני':] ועל כולן אין נשאלין להם, ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם דברי רבי מאיר. ופירשוה בגמרא דהכי קאמר, ועל כולן אין צריכין שאלה אם תלמיד חכם הוא הנודר, ויודע שאינו נדר ומחזקינן ליה דלא משקר שלכך נתכוון אין צריך שאלה כלל דאין כאן נדר, אלא בעם הארץ צריך שאלה, ועונשין אותן כלומר, אם נהג היתר בדבר מעצמו אין נזקקין לו להתיר, עד שינהוג איסור בעצמו כימים שנהג בהם היתר, ומחמירין עליו דלא פתחינן בחרטה, אלא צריכין פתח היתר דאדעתא דהכי מי נדרת.

וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. יש מפרשים פותחין לו פתח ולא בחרטה וכדברי רבי מאיר, אלא שבאו להקל שאין עונשין אותם בנדרים אל אלא בנדר גמור, והקשו בתוספות על פירוש זה, דאם כן הוה ליה למיתני וחכמים אומרים אין עונשין אותן, דהא לא פליגי רבנן אלא בהא. על כן יש לפרש דחכמים אכולה מילתא פליגי דאין עונשין אותן, לפי שאין עונשין אלא בשל תורה, אבל בנדרים אלו לא, וכן אין מחמירין עליהם לבקש פתחים דאדעתא דהכי מי נדרת, אלא [אפילו – לפי השי"מ] בחרטה דכדו תהית נמי סגי, ופותחין לו פתח היינו דנשאלין להם בין בפתח, בין בחרטה, וכן פירשו בתוספות, וכן כתב הרמב"ן נר"ו בפסקי הלכותיו. וראיתי בתשובה לרב שרירא ז"ל ורב האי ז"ל, דבכל מקום שאמרו אין פותחין בחרטה אנן הוא דלא פתחינן, הא פתח איהו לנפשיה שרי, ואף למקצת המפרשים ראיתי כן בלשון הזה, לא פתחין להו אנן בחרטיה אלא הם עצמם יבקשו חרטה. וקיימא לן כרבנן דאמרי הכא פותחין לו בחרטה, ואם נהג היתר קודם שישאל אין עונשין אותו, אלא נזקקין לו מיד.

[גמרא:] היכי דמי כדתנא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו, עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. כתוב (בתוספותא) [בתוספות – עפ"י הש"מ] אחד מרבני הצרפתים ז"ל, שמעשה בא לפני הרב, באדם שנדר מכל פירות, חוץ מדגן, ועבר על נדרו (הורה) [להורות – לפי השי"מ] שנזקקין לו מיד, כיון שענינו של זה כן, שאינו יכול לקיים לנדרו, וכל שאתה מוסיף עליו זמן יעבור. ועוד דהיינו לדבר מצוה, שימעט במלאכת שמים, או שיהא במכשול כל ימיו שלא יכל ליזהר בנדרו. ומיהו ודאי צריך לבקש לו פתח אחר, ולא פותחין בחרטה דכדי תהית (כו') [כ"י – לפי השי"מ] נדר על חרם ועבר על נזירותו שוים הם עד כאן, ואיני יורד לסוף דעתם, במה שכתבו כאן שאין פותחין בחרטה, ואי משום דמחמירין עליו כאן הואיל ועבר [זו – לפי השי"מ], לא שמענו לדברי חכמים בעובר בנדר גמור, יתר מנדרים אלו, ותנן וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר.

האי ביד דינא דמזדקיק ליה שפיר עביד. פירוש שהיה סבור לפרש אין נזקקין לו, אין אנו מחוייבים ליזקק לו כמו בשאר נדרים.

נדר בחרם. גם שאמר ככר זה בחרם וסתמו להחמיר והוא פי' אחר זמן ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים פי' מצודות דגים או מה שמטילין מהספינות לים כשהוא סוער להקל מעליהם וכל שכן אם אמר לחרמי כהנים והרי הוא נאמן כדמפרש ואזיל והא כן באומר ה"ז חרם או ה"ז עלי כחרם וכן באומר ה"ז עלי חרם:

נדר בקרבן ואמר לא נתכוונתי אלא שיהא זה עלי כקרבן וכקרבן של מלכים. אמר הרי עצמי אסור עליך ואמר לא נתכוונתי אלא לעצם שהנחתי לי בביתי להיות נודר בו:

נאמן בכולם. פי' להקל:

ועל כלן אין נשאלין לחכם. מפרש בגמ' [דף כ.] דה"ק אין צריכין שאלה לחכם ומותרין הן מאיליהן במה דברים אמורים בת"ח דליכא למיחש ביה דאתי למיסרך אבל בע"ה דאתי למ"ד ה"ז חייב לנהוג איסור בנדרו עד שישאל ויתירו לו ולא עוד אלא שכשבאין לישאל עונשין אותן ומפרש בגמרא שאם הקל בנדרו לנהוג בו היתר קודם שאלה אין מתירין לו עד (שישאל) שינהג איסור במספר הימים שנהג היתר:

ומחמירין עליו. מפרש בגמ' דאע"ג דבנדרים דעלמא מתירין בפתח חרטה הכא אין מתירין לו אלא בפתח אחר דברי ר"מ:

וחכ"א פותחין להם פתח ממקום אחר. פי' רבנן אתרווייהו פליגי שאין עונשין אותו לנהוג איסור כימים שנהג היתר כיון שאינו נדר מה"ת אבל בנדר מה"ת מודו רבנן דעונשין וסברין נמי דאין מחמירין בזה יותר משאר נדרים שלא להתירו בפתח חרטה דכיון דמדינא לא בעי שום פתח וממילא שרי מסתייה דנצרכיניה שאלה. ופתח ממקום אחר לאו דוקא אלא ה"פ שאין מתירין לו מצד שאין הנדר כלום כפירושו אלא מצריכין לו התרה ע"י פתח כשאר נדרים ואפי' בפתח חרטה שהוא קל יותר משאר פתחים דחרטה נמי פתח הוא כדבעינן לפרושי באידך פרקין:

גמ' פריש רב יהודה דה"ק וכו'. כבר פירשנוה במשנתינו והלכתא כרבנן דבהא אין עונשים אותם ולא מחמירין עליהם אבל בנדרים דאורייתא עונשין אותן:

כדתניא מי שנזר. פי' שנדר בנזיר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו להתירו ע"י שום פתח עד שינהוג איסור אחר שעבר על נזירותו כימים שנהג היתר דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר בנזירות מועטת שאינה יותר משלשים יום אבל בנזירות מרובה שהיא יותר משלשים יום אע"פ שנהג היתר בעבירה כמה ימים דיו לקנסו לנהוג איסור שלשים יום כסתם נזירות שהוא שלשים יום וכן הלכה:

אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן דבנדרים דאורייתא אין נזקקין לו. עד שינהוג איסור כימים שנהג היתר או שלשים יום האי בי דינא דמזדקקי ליה למשרייה מקמי הכי אע"ג דאהני לא עבדי שפיר:

רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה לההוא בי דינא. וכתב רבינו ז"ל דה"ה דמשמתינן לההוא ב"ד דלא פתח להני נדרים דמתניתין פתח ממקום אחר אלא שמלמד אותן שהן מותרים ע"כ ומסתברא דהא חמיר דמשמתינן לב"ד דעבדו הכי לפי שנהגו קלות ראש לעמי הארץ בנדרים והנודר אסור עד שיתירוהו ע"י פתח חרטה או פתח אחר משא"כ באידך דשרו ליה לאלתר מקמי דליענשוה דהיתרם היתר ומענשינן לבי דינא:

כתוב בתוס' וז"ל מעשה באחד שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו ובא לישאל לפני הרב ונזקק לו לאלתר [והתירו] ולא הזקיקו לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ולכאורה לא היה ליה לאזדקוקי ליה אפי' לרבנן דהא נדרא דאורייתא הוא אלא שטענת הרב היתה שאם אתה מזקיקו לנהוג איסור אתה מכשילו שהרי נדר בדבר שא"א לו לעמוד עליו ועוד שאם לא יהנה מפירות שבעולם יתרפה וסר כחו ולא יוכל להתעסק במלאכת שמים לכך נזקק לו מיד אך החמיר עניו במקום העונש שלא להתירו בחרטה אלא בקש לו פתח ממקום אחר והחמיר עליו בכך לפי שעבר על נדרו הא למי שלא עבר על נדרו ובא לישאל עליו פותחין לו בחרטה דהכי קי"ל בפרקין דלקמן [דף כב:]:

מתני' אלא בחרמו של ים. דכתיב (קהלת ז׳:כ״ו) אשר היא מצודים וחרמים:

הרי עצמי קרבן. אסר עצמו כקרבן על חבירו:

עונשין אותן ומחמירין עליהם. בגמרא מפרש:

פותחין לו פתח ממקום אחר. כלומר שאלה צריך אבל לא עונשין ולא [נ"א אלא] מחמירין:

גמ' בד"א בת"ח. דקים לן בגוויה דלא משקר:

אבל ע"ה שבא לישאל. כלומר בא לפני החכם וא"ל כך נדרתי וכך היתה כוונתי כדי שיאמר לו החכם שאינו נדר וא"צ התרה:

עונשין אותו ומחמירין עליו. דלא מהימנינן ליה שכך היתה כוונתו ואינו בקי בתורת נדרים וירא שמא לא יוכל למצוא פתח שיתיר לו החכם ולכך משקר:

דלא פתחינן ליה בחרטה. לומר לו כדו תהית או לבך עליך:

אלא עונשין אותו היכי דמי כדתניא כו'. ולא שעונשין אותו יותר משאר נודר דדין זה הוא בכל נודר שעבר על נדרו אלא קמ"ל דאע"ג דלאו נדר גמור הוא עונשין אותו:

לאו שפיר עבד. דלא תימא כיון דחומרא בעלמא הוא אי עבר ועבד ביה לא גערינן ביה קא משמע לן דגערינן ביה ואמרינן ליה דלאו שפיר עבד ומיהו לא משמתינן ליה:

אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה. אבל משום טבל ליכא למיחש דמפריש תרומה ואכיל לה וכן מעשר מפריש ממנו תרומת מעשר ומעכב המעשר לעצמו:

יראתו על פניכם זו הבושה. שכל הירא מתבייש:

שלא עמדו אבותיו על הר סיני. כי משם ירשו הבושת:

מפני שהופכין את שלחנם. לשמש שלא כדרכה ומדה כנגד מדה שמטריח אותה על ארכובותיה לפיכך הבנים נכה רגלים:

מי שנזר ועבר על נזירותו ובא לישאל להתיר לו נזירותו כדי שיאכל בהיתר אין נזקקין להתירו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר בד"א בנזירות מועט ומכוון של שלשים ונהג בהם היתר עשרה ימים שאם בא להשאל אין נזקקין לו עד שינהוג עשרה ימים באיסור אבל אם היתה נזירותו מרובה ועבר בה כמה דין שינהוג איסור שלשים יום ונזקק לו אחריהן ואם לא נהג איסור בעצמו כשיעורין אלו אין נזקקין לו וכל בית דין הדיוט שיזקק לו ראוי לנדותו וזהו שאמרו רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה ומכל מקום יש מפרשים דרב אחא בר יעקב אנזיר שעבר קאי כלומר שאם לא רצה לנהוג איסור בעצמו משמתינן ליה ומכל מקום אע"פ שבנזיר הלכה כן בנדרים שבמשנתנו אין הלכה כן דר' מאיר הוא דקאמר הכי והלכה כרבנן כמו שביארנו במשנה ולענין פתח חרטה הלכה שפותחין בחרטה לשיטתנו כמו שיתבאר ואף לדעת הפוסקים אין פותחין בחרטה ראשוני הגאונים כתבו שאין אנו פותחים אבל אם פתח הוא לעצמו מותר:

זה שביארנו בעבר על נזירותו שאין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר יראה שאף בנדרים כן שלדעת רבי מאיר נאמרה אלא בנדרים שבמשנתנו אבל שאר נדרים נראה שהדין בהם כך ולא עוד אלא שגדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שבנדרים צריך לנהוג כימים שעבר שלא נאמר שלשים יום אלא בנזיר שסתמו כשיעור זה אבל בנדרים לא אלא שיש חולקים לומר שלא להחמיר בנדרים שאין בהם קרבן יותר מבנזירות שיש בה קרבן ואין דבריהם נראין ומכל מקום בתוספות כתבו שאירע להם מעשה באדם שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו והורו להזקק לו מיד להתירו שמאחר שאין יכול לקיימו כל שאתה מוסיף עליו זמן יוסיף לעבור ונמצאו כל ימיו במכשול וכל שכן אם הוא מתעסק באומנות של מצוה שלא ימצא ממעט במלאכת שמים אלא שכתבו שלא לפתוח לו בחרטה אלא שיבקשו לו פתח:

נדר בנזיר והיה סבור שאינו נדר והיה נוהג היתר בעצמו והורו לו שנדר הוא ואף הוא מאחר שיודע שהוא נדר רוצה בקיומו מן הדין אינו מונה אלא משעה שנזר אלא מדברי סופרים חייב אף בזה לנהוג איסור אחר השלמתו כימים שנהג בו היתר עד שישלים שלשים מיום שהתחיל במנהג איסור ואם נזירות מרובה הוא ינהוג מיהא שלשים יום לתשלום מה שנהג היתר שלא כדין:

אע"פ שאמרו שהנדרים סייג לפרישות אין הענין אלא במי שרואה בעצמו שיצרו תוקפו לאיזו עבירה ותוקף בעצמו ונודר או נשבע להנצל ממנה ומכל מקום אל יהא אדם רגיל בנדרים שהדבר קרוב לבא מהם לידי מעילה וכן שמהם יבא למעול בשבועות שחמורות יותר שיש בשגגתן קרבן וכן יזהר אדם שלא להתחבר עם הנבלים והטפשים ויושבי קרנות שלא ימשכוהו בחבלי שוא ובעבותות של פריצות וכן בכל חברה מקולקלת כל אחד לפי ענינו דרך הערה אמרו אל תהא רגיל אצל ישראל עם הארץ שסופו להאכילך טבלים ולא אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי זמה וכן אמרו כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה ואפילו בפנויה אסור וכל המסתכל בעקיבה של אשה אם באשתו ושלא בשעת נדתה וכדי לחבבה מותר ולא סוף דבר בעקיבה אלא אף במה שכנגד העקב ר"ל עגבותיה אחר שהיא לבושה והולכת וכן לפניה אלא שתופסה בכנגד עקיבה מפני שסתם הדברים נאמרה באשה שמהלכת לה ואדם צופה לה מאחריה ובאשתו נדה אסור וראוי ליענש בה בבנים שאינם מהוגנים ובאשה אחרת אפילו בפנויה ובשאינה נדה ושלא כנגד העקב אסור אפילו באצבע קטנה אלא שבמקום אחד התירו להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה וכלל הדברים יהא מסוה הבשת על מצחו תמיד דרך הערה אמרו בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן וכל מי שמתבייש לא במהרה הוא חוטא וכל שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני:

פיסקא וחכ"א פותחין לו פתח ממקום אחר. פי' גם זה מתפיש כאשזר פירשתי לעיל שלא יאמרו לו אין זה נדר אל אמראין לו שהוא נדר ופותחין לו פתח בחרטה כמו שעושין לנדרים גמורין:

מתני' וכן אם נדר בקרבן דאמר ככר זה עלי קרבן ואמר לא נדרתי בקרבנות שמים אלא בקרבנות מלכים. מנחות ותשורות שמביאין לפני מלכים להקביל פניהם דמנחה איקריא תקרובתא בלשון ארמי דכתיב קח נא את ברכתי ומתרגמינן קבל כען תקרובתי. והמתפיס באותן קרבנות לאו התפסה היא דהא לית בהו קדושה כלל. על כולן אין נשאלין. והא דאמרינן בפרק ארבעה נדרים דלא משתבע איניש אדעתיה דנפשיה הני מילי לאפוקי מילי דשינויא דלא כל כמיניה כגון (דאיתי') ראיתי נחש כקורות בית הבד וכעולי מצרים. אבל הני דלאו מילי דשינויא צייתינן ליה. שיטה. והרא"ם ז"ל תירץ וז"ל: אין נשאלין עליהם. אין מצריכין הנודר לבא לפני חכמים להתיר נדרו. ואם נשאל וכו' בגמרא מקשי רישא לסיפא. והא דאמר לקמן פרק ארבעה נדרים דאין משביעין האדם על דעתו הני מילי לאפוקי ממונא. עד כאן.

ומחמירין עליהן. דלא פתחינן בחרטה לומר הואיל ואתה מתחרט בו לא יהיה נדר אלא מעיינין בעיקרו של נדר אם יש למצוא דבר קלקול בו שהיה נמנע מלנדור על ידו אילו היה נזכר בו בשעת נדרו פוטרין אותו דלא הוי נדר ואם לאו אין מתירין אותו. וחכמים אחמרי ודאי הוא דמחמירין עלייהו כדברי ר' מאיר דלא פתחינן בחרטה. הג"ה: דיהבינן להו חומר נדרים חמורים להצריכו פתח דקסברי אין פותחין בחרטה. עוד יש לומר דגם חכמים אית להו בעלמא דפותחין בחרטה בנדר גמור אבל בהאי אין פותחין כדי להחמיר עליו שלא ירגיל. שיטה. וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: וחכמים אומרים פותחין לו אבל אין עונשין. וקסברי פותחין בחרטה שנחמיר עליו שלא יקל ראשו להיות רגיל בנדרים. אי נמי נוכל לפרש דקסברי רבנן דאפילו בנדר גמור אין פותחין בחרטה ומודים רבנן לר' מאיר דיש עליהן להחמיר כנדר גמור שצריך לבקש פתח ממקום אחר ופליגי עליה דאין עונשין. ומלמדין אותן. כלומר מה שאנו מחמירין ללמד אותם שלא ירגילו לעשות כן. ויש מפרשים דחכמים להחמיר קאתו וארישא קיימי דאמר ר' מאיר אין צריכין שאלה ומוקמינן לה בתלמיד חכם ואמרו רבנן דלתלמיד חכם נמי פותחין לו ואין מתירין לו בלא חרטה ומיהו מקילין בהא דאנו פותחין לו בחרטה ואילו עם הארץ צריך שיפתח עצמו לו ולא אנו. עד כאן.

ומחמירין עליו. דלא פתחינן ליה בחרטה אלא צריכין פתח היתר דאדעתא דהכי מי נדרת. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. יש מפרשים פותחין לו פתח ולא בחרטה וכדברי ר' מאיר אלא שבאו להקל שאין עונשין אותם בנדרים אלו אלא בנדר גמור. והקשו בתוס' על פירוש זה דאם כן הכי הוה ליה למיתני וחכמים אומרים אין עונשין אותם דהא לא פליגי רבנן אלא בהא. על כן יש לפרש דחכמים אכולה מילתא פליגי דאין עונשין אותם לפי שאין עונשין אלא בשל תורה אבל בנדרים אלו לא. וכן אין מחמירין עליהם לבקש פתחים דאדעתא דהכי מי נדרת אלא אפילו בחרטה דכדו תהית נמי סגי ופותחין לו פתח היינו דנשאלים להם בין בפתח בין בחרטה. וכן פירשו בתוס' וכן כתב נמי הרמב"ן נר"ו בפסקי הלכותיו. וראיתי בתשובה לרבינו שרירא ז"ל ורבינו האי ז"ל דבכל מקום שאמרו אין פותחין בחרטה אנן הוא דלא פתחינן הא פתח איהו לנפשיה שרי. ואף למקצת המפרשים ראיתי כן בלשון הזה דלא פתחינן להו אנן בחרטה אלא הן עצמן יבקשו חרטה. וקיימא לן כרבנן דאמרי הכא פותחין לו בחרטה. ואם נהג היתר קודם שישאל אין עונשין אותו אלא נזקקין לו מיד. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרנב"י ז"ל וזה לשונו: ומחמירין עליהן. מפרש בגמרא שלא יפתחו לו בחרטה אלא אין מתירין לו אלא אם כן ימצא פתח לנדרו. ופירוש חרטה שהוא אומר שעל ידי כעס נדר ועכשו שאין לו אותו כעס הוא מצטער על שנדר ומתחרט מעיקרו ואמר שאילו היה לב זה עליו לא היה נודר. ופירוש פתח שיאמר אילו נתתי את לבי כשנדרתי שענין זה של נזק או של צער או של הפסד היה בדבר שנדרתי עליו לא הייתי נודר. ומפני שהיתר החרטה הוא קל יותר מהיתר הפתח שלא כל הפתחים שוין כמו שיתבאר בפרקים דלקמן קאמר ר' מאיר שמחמירין על עם הארץ שלא לפתוח לו בחרטה כלומר שלא להתיר לו בחרטה. ועוד נאריך שם בעזר ה' בענין החרטה והפתח. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. פירוש חכמים פליגי אדר' מאיר בתרתי חדא דאין עונשין עליהן אף על פי שעברו עליהם קודם שאלה דדוקא במאן דעבר אנדר דאורייתא הוא שעונשין עליו לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ולא באלו. ועוד שאפילו בחרטה מתירין לו ואין מחזרין על הפתח. ולשון פותחין לו פתח ממקום אחר דקאמרי רבנן לאו דוקא אלא לומר שאין מתירין לו מצד שאין הנדר כלום דודאי אין מגלין לו זה אלא כלומר צריך הוא היתר מצד אחר והיינו אפילו בצד חרטה דלבך עלך כדאיתא לקמן. עד כאן.

ומלמדין אותם. כלומר בין שהיה תלמיד חכם או עם הארץ גוערין בהן ומלמדין אותם שלא ינהגו מנהג זה ביניהם ולא יהיו נודרים דרך שחוק והתול. הרי"ץ ז"ל:

גמ' שבא לישאל. כסבור שהוא נדר עונשין וכו'. ודוקא שבא לישאל אבל לכתחלה לא. הג"ה אם לא בא לישאל מעצמו אין כופין אותו שיבא לישאל ואין עונשין אותו דמאחר שלא בא לישאל יש לומר שיודע הוא שאין הנדר כלום ולא יבא לטעות להיות רגיל בנדר גמור. ולישנא דמתניתין דייק דקתני אם נשאלו דמשמע אין עונשין אלא בבא לישאל. בשלמא מחמירין עליו היינו חומרא דלא פתחינן ליה בחרטה כדפרישנא ליה במתניתין דלא שאילנא ליה כלום אתה מתחרט כך הואיל ואתה מתחרט כך לא יהא נדר והיינו פתיחת קולא. אבל מחמירין עליו למצוא פתח ממקום אחר ולומר אדעתא דהכי מי נדרת ופעמים שלא יוכל למצוא. שיטה. וכתב עוד הרי"ץ ז"ל: והוא הדין אם יאמר הוא מעצמו החרטה בלא שאלה אין מתירין לו עד כאן. ועיין בהרשב"א ז"ל בפירוש מתניתין בדבור המתחיל ומחמירין עליו.

אין צריכין שאלה. אין כופין אותן לבא לישאל עליו. אבל אם בא עם הארץ מעצמו לישאל עונשין ומחמירין כמו שאפרש. בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה. לומר מתחרט אתה שלא היית רוצה שיהא הנדר הזה עליך כלל מתחלה אלא הם יבקשו מעצמן פתח או חרטה. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יפתחו לו בנדר עצמו לומר לו אילו ידעת שחכמים אוסרין לך מי נדרת דכי אומר לא הייתי נודר לא מהימנינן ליה ונחמיר עליו כאילו נדר מדעת לשם נדר גמור. וקל ליישבו לשני הפירושין שפירשתי במשנה.

לאו שפיר עביד. שהייתי סבור וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ויש מפרשים דרב יוסף לא בא אלא לאפוקי מדרב אחא דאמר משמתינן ליה לאותו בית דין והוא אמר דודאי לאו שפיר עבד אבל לא משמתינן ליה. הרא"ם ז"ל.
הואיל ואמרו דהיכא דעבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהג לא עביד שפיר ובעי צורבא מרבנן לאזהרי ביה דלא ליזדקק ליה. משמתינן ליה לההוא דמזדקיק ליה. שיטה. והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: בי דינא דמזדקיק לא שפיר עביד ומודיעין לו שחטא. משמתינן ליה לא די לבד בהודעת חטאו אלא אפילו שמותי נמי משמתינן ליה. ולשון הר"ם שכתב בזה פרק ד' מהלכות נזירות כך הוא: כל בית דין שנזקקין לזה וכיוצא בו ומודיעים לאלו שמזלזלים בנדרים שאינן חייבין מן התורה או שיורו עליהן להקל או שיפתחו להם פתח מנדין אותו בית דין ההדיוט. עד כאן. וכתב רבינו זצ"ל: והוא הדין למאן דלא פתח ליה להני נדרים פתח וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. פירוש בנדרים אלו השנויין בסיפא דמתניתין דשומעין פירושן להקל אם גילה חכם את עם הארץ שיבא לישאל לפניו עליהן שאינו צריך שאלה משמתינן ליה לההוא בי דינא מפני שעשה שלא כרצון חכמים. עד כאן.
כתוב בתוספות אחד מרבני הצרפתים ז"ל שמעשה בא לפני הרב באדם שנדר מכל פירות חוץ מדגן ועבר על נדרו והורה שנזקקין לו מיד כיון שענינו של זה שאינו יכול לקיים לנדרו וכל שאתה מוסיף עליו זמן יוסיף לעבור. ועוד דהיינו לדבר מצוה שימעט במלאכת שמים או שיהא במכשול כל ימיו שלא יכול ליזהר בנדרו. ומיהו ודאי צריך לבקש לו פתח אחר ולא פתחינן בחרטה דכדו תהית כי נדר בחרם ועבר על נזירתו שוים הם. עד כאן. ואינו יורד לסוף דעתם במה שאמרו כאן שאין פותחין בחרטה דהא קיימא לן כמאן דאמר בעלמא פותחין בחרטה. ואי משום דמחמירין עליו כאן הואיל ועבר זו לא שמענו לדברי חכמים בעובר בנדר גמור יתר מנדרים אלו ותנן וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. הרשב"א ז"ל:

הכי גרסינן שסופך למעול בשבועות. גם בשבועות שייך מעילה שחמורות מנדרים כדאמרינן לעיל דכתיב בהו לא ינקה. שסופך להאכיל תרומה. אבל טבל לא רצה לומר שאין לכהן שדות. אף על פי שאסור ליתן תרומה לכהן עם הארץ דכיון דאינו מחזיק בתורה אין לו מנת שמא באקראי יתנו לו (מן האם) או יקנה אותה לפי שהיא בזול יותר מן החולין. וגם כהן חבר אסור פן יאכילנו תרומה טמאה שמגעו טמא. עם האשה. ואפילו מצרכיו כי ההוא דעירובין בר' יוסי הגלילי דאמר באי זו דרך ללוד וגער בו ברוריה שהיה לומד באי זו ללוד. כל הצופה בנשים רגיל לצפות בהן. אמר רב יוסף באשתו נדה. הוצרכו לומר כן דאילו בשאר נשים מונשמרת מכל דבר רע נפקא לן בע"ז. עקבה רצונו לומר מקום הטנופת המכוון נגד העקב כדאמר בנדה על עקבה טמא. זו בושה. שאדם שאין לו בושת ניכרת בפניו בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני והוא בא מגרים. שמספרים בשעת תשמיש. וקולם נשמע וגם מבטלים שמחתם מתוך שמסיחים דעתם. ואזהרתם מוהתקדשתם. הרא"ם ז"ל:

אימא שלום. שלום היה שמה ואימא לשון גברת דרך כבוד כדאמר של בית רבן גמליאל היו קורין אימא פלונית. אינו מספר עמי. כינוי הוא ורצונה לומר משמש כדאמר ראוה מדברת. הריטב"א ז"ל:

ברש"י לא נדרתי אלא בעצם כו' הד"א אם באו לישאל הס"ד ואחר כך מ"ה וחכמים אומרים פותחין כו' ראש בנדרים הס"ד ואחר כך מ"ה וכולן אין נשאלין כו' של ים נהג היתר בנדר כו' כצ"ל:

ברא"ש דלא משקר הס"ד ואחר כך מ"ה אבל עם הארץ ולכך משקר הס"ד או לבך עלך הס"ד קא משמע לן דאע"ג דלאו כו' עונשין אותו הס"ד אי עבר ועבר ביה לא כו' משמתינן ליה הס"ד וכן מעשר מפריש כו' כצ"ל:

בר"ן מל' יום הס"ד שפיר כלומר דלא כו' כצ"ל:

במשנה לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה כצ"ל:

שם ואל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבא לידי ניאוף. נ"ב לפמ״ש באבות באשתו אמרו מאי קאמר לידי ניאוף לבא עליה בנדתה או שלא כדרכה או במעשה חידודין שמביא לידי הוצאת ש"ז:

תוס׳ ד"ה וחכ״א כו' אבל מיענש לא מיענשינן לי' כצ"ל:

כָּל הַצּוֹפֶה בַּנָּשִׁים, סוֹף בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. קשא אטו צפייתו בנשים לאו עבירה זו? והלא איסור חמור הוא ובזרא דגילוי עריות הוא זה! ועוד מאי מרבה במלת כָּל?
ונראה לי בס"ד דהכא לא איירי במסתכל בגופה של אשה ממש אלא מסתכל בצורתה המצויירת על עץ או על נייר ובא לרבות בתיבת כָּל אפילו צּוֹפֶה בלבו שאינו רואה צורתה בעיניו על הנייר אלא רק מצייר אותה בלבו, הנה זה סוֹפוֹ לָבֹא בָּא לִידֵי עֲבֵרָה דהיינו סופו שיסתכל בגוף האשה ממש שהוא איסור חמור!
והסתכלות בגוף האשה ממש נקרא יְדֵי עֲבֵרָה כי עבירה בסתם הוא מעשה של ביאה אך ההסתכלות נקרא ידים של העבירה כי בחטאו בהסתכלות ימשך לחטוא במעשה ממש.
אי נמי חיבוק ונשוק זה נקרא יְדֵי עֲבֵרָה ואם יסתכל בגופה של אשה אז סופו לחטוא בידי עבירה שיעשה חיבוק ונישוק שהוא ידי עבירה.
או יובן הסתכלות בנשים גורם שיטמא בקרי שהוא פיזור הזרע בחוץ וכל שכבת זרע לבטלה נקרא יְדֵי עֲבֵרָה. ולזה אמר 'סוֹף בָּא לִידֵי עֲבֵרָה' לכן עבירה [287] גימטריא פזר [287] שאם פזר זרעו בחוץ הרי זו בכלל עבירה.
ונראה לרמוז דידוע שלש עבירות נקראים בשם חֲטָאָה גְדֹלָה והם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מפני כי באלו יהרג ואל יעבור ולכן לעון עבודה זרה קרי ליה משה רבינו ע"ה אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה (שמות לב, לא) ואם תצרף מספר ראיה [216] עם מספר חטאה גדולה [71] יהיה מזה מספר עבירה [287].

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: 'עֲקֵבָהּ' דִּקְתָּנִי, מְקוֹם הַתֹּרֶף, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הֶעָקֵב. נראה לי בס"ד הא דקרי למקום זה בשם עקב לרמוז כי עין האדם המסתכלת במקום זה פוגמת בבנים שלו וזה נרמז באותיות עקב שהם 'עין קב' כלומר העין פוגמת בקב שהוא הבנים שמספר בנים [102] עולה קב [102] ולכן אחר אותיות עקב למפרע יש אותיות גרף שצריך האדם לחשוב מקום זה כמו גרף של רעי שהוא מאוס ואין ראוי להסתכל בו.
ודע דכל זה איירי במסתכל במקום זה אפילו בהיות האשה לובשת בגדיה שאין בשרה נראה דעם כל זה אסור להסתכל למעלה מן הבגדים כנגד אותו מקום דאז הויין ליה בנים שאינם מהוגנים אבל אם יסתכל באותו מקום בהיותה ערומה זה לא אצטריך למימר כי זה בודאי הוא איסור חמור והוא בכלל איסור גלוי עריות!

סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁיְּהֵא בַּיְּשָׁן. נראה לי בס"ד מה שאמרו סִימָן יָפֶה והוא דידוע כי העזות פנים היא סימן לממזרות כמו שאמרו באבות דרבי נתן באותו ילד שהלך לפני רבי אליעזר ורבי יהושע בעזות ואמרו עליו שהוא ממזר ובדק אחריו רבי עקיבה ונתברר שהוא ממזר שהודית אמו בכך!
ולכן הבושה היא סימן לטהר את האדם מלעז של ממזרות וכמו שפירשו המפרשים ז"ל על מאמר כסף מטהר ממזרים (קידושין עא.) פירוש כסף רוצה לומר בושה בתלמוד כמו אכסיף או כסיפה ליה וכיוצא דהבושה מטהרת ממזרים שמבטלת לעז של ממזרות מן האדם.
והנה נודע כי אדם הראשון נברא מן האדמה דכתיב (בראשית ב, ז) וַיִּיצֶר הֳ' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, ולכן נקרא בשם אדם ואחר אדם הראשון כל אדם נוצר מבטן אמו שזו היא אדמה שלו ולכן הכל נקראים בשם אדם על שם אדמה שלהם שהיא בטן האם.
אמנם הממזר אשר נוצר מבטן טמאה שהיה בה ביאה אסורה אין זה נחשב אדם שנוצר מן אדמה שלו כי רק הנוצר מן בטן טהורה זה נחשב אדם שנברא מן אדמה ולכן אדם אדמה [95] עולה מספר יפה [95] אך הממזר אין לו שם אדם הגזור משם אדמה ולזה אמר סִימָן יָפֶה לָאָדָם כלומר שיש לו תואר אדם הגזור מן שם אדמה שמספרם יפה והיינו זה הביישן שהבושה מטהרתו מן לעז הממזרות ואם כן היא מעידה עליו שיש לו שם יפה שהוא שם אדם הגזור משם אדמה ששניהם עולים מספר יפה.

וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר־סִינָי. קשה אבותיו מה פשעו ומה מגע יש להם בעזות של זה הבן?
ונראה לי בס"ד דידוע כל ביאה ראשונה של הנפש שתבא לעולם הזה נקראת אב לביאה שניה אשר תבא אחריה לעולם הזה וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל על מאמר צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק (ברכות ז.) כלומר ביאה שניה נקראת בן לביאה שקדמה אליה.
וידוע דכל הנולדים כבר באה נשמתם לעולם הזה ביאה ראשונה ונתלבשה בגופים של ישראל שעמדו על הר סיני כמו שנאמר (דברים כט, יד) אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.
ואם כן לפי זה ביאה הראשונה של הנפש או הרוח או הנשמה היא נקראת אב לביאה שניה ולזה אמר בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר־סִינָי 'אבותיו' קאי על נר"ן [נפש רוח נשמה] שלו בביאתם הראשונה שהם נחשבים אבות לביאתם השניה לא עמדו על הר סיני.

דלא פתחינן ליה בחרטה. עיין תוס' עירובין ס"ד ע"ב:

מי שנזר ועבר על נזירתו וכו'. הרמב"ם פ"ד דנזיר הלכה י"ג כתב מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נזיר וכו' משמע אפי' עבר בשוגג ועיין כל הפקפוקים שכתב ע"ז הלח"מ שם. ובקיצור אומר. עיין בגטין (נג ע"ב) לר"מ בדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד ולא בדאורייתא. ולר' יהודה בהיפוך ע"ש. והשתא י"ל התם סתם מתני' דנזיר (ל"א ע"ב) מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מיירי במזיד ומש"ה פריך אברייתא מי שנדר בנזיר ועבר על נזירותו דמיירי נמי במזיד כמ"ש הלח"מ ומסיק דמונה כימים שעברו ודוקא במזיד אבל בשוגג לא משום דנזירות איסורא דאורייתא הוא וסתם מתני' ר"מ דלא קניס שוגג אטו מזיד בדאורייתא. והרמב"ם פסק כר' יהודה במקום ר"מ ע"כ כתב ודמה שאינו נזיר דבדאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד. אמנם בשמעתין אע"ג דמשנתנו בשוגג מיירי מ"מ מייתי עונשים אותו כדתניא משום דמתני' בחומרא דרבנן מיירי ובדרבנן לר"מ קניס שוגג אטו מזיד. ומ"מ לדינא לא קיי"ל לקנוס בדרבנן אלא כרבנן דמתני':

עד שינהוג איסור וכו'. עי' מ"ש ש"ך סי' ר"ח ס"ק י"ד וכתבתי על הגליון הנה בכוונת הריב"ש כוון האמת אבל על הש"ע קשה דא"כ הך דסי' ר"ח דמיירי במי שזלזל בנדויו ה"ל לאתויי לקמן בהלכות נדוי וחרם. והך דהתם דעבר על נדר שקיבל בנדוי מקומו הכא בסי' ר"ח. ע"כ נלע"ד בכונת הש"ע ע"פ דרכו של הב"ח דמיירי עכשיו יכול לעמוד בלי אותן הפירות ויכול לעמוד בקנס שלו. אך אז בשעה שעבר היה כעין אונס שהיה במקום ובזמן שלא היה יכול לעמוד בלעדיהן ואז בדאורייתא קנסינן ולא בדרבנן אבל כשעבר בשאט נפש וגם עכשיו יכול לעמוד בקנסו אז גם בדרבנן קנסינן. וכן נוטה לשון הב"ח למעיין בו:

שסופך למעול בנדרים כו' נ"ל גי' נכונה דמועל בנדרים חמור טפי טובא ממועל בשבועה כמבואר ברמב"ן ר"פ מטות דנדרים ע"ג תורה עולים ע"ש ולקמן כ"ב ע"ב דמחמרינן שלא להזדקק להתיר שבועה טפי מנדרים היינו להתיר שבועתו ויהיה שבועת שוא למפרע ונשא שם אלהיו לשוא בזה שבועה חמורה אבל אם אינו שואל ומתחרט נמצא אין כאן שבועה שוא רק שעובר על השבועה בזה קשה עונש נדרים מעונש שבועות. (וע' דף י"ח ע"א ומאי חומרא וכו' ע"ש). ובאלמנה נמנעו מלהשביעה משום שהיתה נשבעת שבועת שוא ושקר. והתקין ר"ג הזקן שתהיה נודרת והם היו נזהרים על הנדרים טפי שלא למעול. ובזה ניחא שלא התקין ר"ג שתשבע שלא תטעום דבר פלוני והיינו מרוויחים למ"ד אין נזקקים לאלהי ישראל דלא הוה לן למיחש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ולהנ"ל ניחא דלא היו זהירים כ"כ לעבור על השבועה אבל למעול בנדרים היו זהירים טפי:

ברוך אל ראשון ואין שני. אשר עזרני בחי' פרק שני. הוא כבודי ומרים ראשי. יגמור בעדי בחי' פ' שלישי:

כל המתבייש וכו'. עמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ובקונטריס כסא רחמים בפירוש ותוספות על מסכת כלה דף ד' כתבתי בזה ובכמה ענינים של הש"ס בדף זה ובדברי קצת מפרשים כתבתי בעניותי שם בסייעתא דשמיא ומשם באר"ה:

חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהן וכו' מהכא מקשו למ"ש התוס' פ"ק דשבת ופ"ק דחולין ושאר דוכתי דהא דאין הקב"ה מביא תקלה ה"ד במידי דאכילה אמנם בשאר מילי משכחת לה דתבא תקלה ומהכא משמע דאין הקב"ה מביא תקלה כלל והתאוו תאוה להביא קרבן חטאת ולא מצו להביא לא באיסורי מאכלות ולא בשאר איסורים כלל. ושמעתי דאפשר דלימים ראשונים קדישי עליונין היו נשמרים מכל איסור ואין הקב"ה מביא תקלה כל עיקר על ידיהם. ובתר דנא ירדו לשערי' ולא זכו למדרגה עליונה כזו זולת דבמידי דאכילה הוה להו סיעתא דשמיא דאין תקלה באה על ידיהם והוא הדבר אשר דיברו בירושלמי אהא אם הראשונים מלאכים אנו בני אנש וכו' כלומר דמדרגות מדרגות יש. דיקא נמי דנקט הכא חסידים הראשונים כלומר דהם הי"ל מעלה זו דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י כל עיקר. אחר זמן ראיתי שכ"כ הרב בני חיי בחי' גיטין דף ג' ע"א:

בני שנואה. הראב"ד בס' בעלי הנפש דף ע"ג כתב וז"ל והשנואה שאמרנו שנואה ומרוחקת בשעת תשמיש היא שהרי לאה אמנו שנואה היתה וכו' מיהו בשעת תשמיש מיהא רצויה עי"ל שהיא עצמה קרויה שנואה על שלא היה אוהב אותה אהבה יתירה כרחל אבל מ"מ לא היתה שנואה עכ"ל וק"ק דאמאי לא משני כדמשני הש"ס פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ג) דאמרו שם מאי שנואה אלימא שנואה ממש אפשר בגנות בהמה וכו' אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה ויפתח את רחמה והביאו מהרש"א הכא בשמעתין. תו ק"ק לתירוץ ראשון דמשמע שהיתה שנואה שהרי הכתוב קאמר ויאהב גם את רחל מלאה דאלמא הי"ל אהבה עם לאה אלא שאהבת רחל יתירה. ובזהר הקדוש הקשה זה ומתרץ על דרך האמת ואמר שם מהכא דסני ב"נ עריין דאמיה ומבואר בכתבי רבינו האר"י זצ"ל:

בני נדוי פירש הרא"ש אם הוא או היא מנודין ואסורין בתשמיש ומצאתי כתוב מטהרת יד הקדש הרב המובהק כמהר"ן רוזילייו זלה"ה וז"ל קשה דמנודה מותר בתשמיש וכ"כ הטור י"ד סי' של"ד והרא"ש גופיה הביא דברי הרי"ף פ' ואלו מגלחין דפסק לקולא ואפשר לישב בדוחק דהכא מיירי הרא"ש כשהחמירו עליהם בשעת הנדוי לאוסרם בת"ה כדאשכחן בשאר דברים דיש כח ביד ב"ד להחמיר. נ"ר עכ"ל והטור סי' של"ד הביא ג"כ מי שפסק לחומרא דאסור בת"ה ובא"ח סי' ר"ם וא"ה סי' כ"ה הביא ג"כ ב' פירושים או בני נדה או מנודה שאסור בתשמיש ואחז"ר ראיתי שהרב בני חיי שם סי' של"ד הביא דברי הרב הנז' ועש"ב:

בני תמורה פירש הראב"ד וז"ל מתכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו וי"מ אפילו בשתי נשיו שהוא מכוין לאשתו האחת ונזדמנה לו האחרת ויש ששואלין לזה הפי' א"כ יש מן השבטים שהם בני תמורה שהרי יעקב אבינו לרחל נתכוון ונזדמנה לו לאה י"ל עדיין לא נתנה תורה ולא נאסרו בדקדוקים א"נ שלא נתעברה בלילה הוא אלא אי קשיא הא קשיא מאחר שהוא שוגג והוא סבור שהיא היא המתכוין אליה למה נקרא מורד ופושע אלא מחוורתא כלישנא קמא. ומה שתירץ דעדין לא נתנה תורה וכו' אכתי מצאה החקירה מקום לנוח בדוד מלך ישראל שאז"ל דישי נתכוון לשפחתו ונזדמנה אשתו וכבר פי' הרב עשרה מאמרות דכונתו משום ס' מואבי ולא מואבית וכהוראת מהר"ב ברזילי כמ"ש מהר"ח אלפאנדארי במוצל מאש סי' ס"ח ומ"מ יקשה לתירוץ זה וגם לתירוץ שני של הראב"ד מדוד המלך שהיה אחר נתינת התורה ונתעברה בעת ההיא ולמסקנת הראב"ד שהעיקר כפירוש ראשון דהיינו במתכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו ניחא הכל דאפשר דישי שחררה או כמ"ש הרמ"ע שהיה על תנאי והיה דעתו לקדשה בביאה כדין. אמנם הרא"ש והר"ן ורש"י לחד לישנא פירשו אפילו שתי נשיו. ומה שתירץ הראב"ד ליעקב אבינו בתירוץ שני שלא נתעברה בלילה ההוא קשה דהכתיב בראובן כחי וראשית אוני ונמצא שנתעברה בלילה ההוא והכי אמרינן בש"ס ביבמות דף ע"ו אטו כ"ע כיעקב אבינו דכתיב ביה כחי וראשית אוני שלא ראה קרי מימיו ע"ש. ואפשר לישב לדעת רש"י והרא"ש והר"ן דיש חילוק מיעקב אבינו וישי לעלמא דהא דאיקרו בני תמורה אפילו שנתכוון לאשתו אחת ובאה לו האחרת היינו משום דפשע דהי"ל לבדוק ולידע מי היא אמנם יעקב אבינו כבר מסר סימנים לרחל ולאה ידעה מרחל ועשתה לו הסימנים וגם ישי אבי דוד כתב הרמ"ע מאמר חיקור דין ח"ג פי' שכה עשה ישי דמסר סימני' לשפחתו והיא מסרה סימניה לגבירה ע"ש ובכה"ג דכבר היו להם סימנים והטעום לא הוו בני תמורה מאחר שכבר השתדלו למען דעת זאת האשה ולא עלתה להם ואחר זמן ראיתי בזהר הקדוש פ' ויצא בסתרי תורה דף קנ"ה ע"א דתריץ יתיב כמה דאמרן בעניותין ע"ש שמח לבי ויגל. והרמ"ע שם נתן טעם לזה עפ"י דרכו ע"ש. והרב מגן אברהם סי' ר"ם ס"ק ט' עמד בזה ותריץ יתיב אך נעלמו ממנו דברי הראב"ד הנז'. אחר זמן רב ראיתי מ"ש הרב אליה רבה א"ח סוף סי' רמ"א שעמד קצת במ"ש ודבריו דחוקים ואחרי כותבי זה זמן רב ראיתי ענין מחודש בפרט זה בקובץ ישן נושן כ"י על קלף ובו פסקי הוראות מראשונים נ"ן ומצאתי שם שכתב וז"ל אמנם צריך לכל איש להזהיר לאשתו להיותה זריזה ולשמור עצמה מאד כי הכל מוטל על האשה לשמור ולעשות כפלים יותר מן האיש כי ארז"ל ד' מתו בעטיו של נחש בנימין בן יעקב [ועמרם] וישי וכלאב והנה אמר דוד הע"ה הן בעון חוללתי וכו' ודרז"ל כי אשתו של ישי שמה הצללפונית וישי היה שונא אותה והי"ל לישי פלגש פעם אחת באה אשתו של ישי במקום הפלגש בלא ידיעת ישי ובאותו הלילה נתעברה ממנו וילדה דוד ודאי דעת הצללפונית היתה על בעלה וכל רעיוניה ומחשבת ישי לא היתה עליה כלל כי היה סבור לבא על פלגשו ועוד כתיב בריש יחזקאל האשה המנאפת תחת אשה תקח זרים ופי' בהיותה תחת בעלה נותנת עיניה באחר וכן ראיה מיעקב אבינו דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה הרי שכל הלילה היה יעקב סבור להיות עם רחל וכן ראיה מיאודה ותמר שלא היה יודע מי היא והיא יודעת בטוב שחמיה הוא ויצאו ממנה בנים צדיקים וכן אמר שלמה מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה שפי' מתחברת ר"ל בגופה ולבה ועיניה ורעיוניה על דודה ולא על אחר עכ"ל ומ"ש הצללפונית היתה אשת ישי אמו של דוד הע"ה הנה בש"ס פ' הספינה דף צ"א אמרו דצללפונית אמיה דשמשון ואמיה דדוד הע"ה היא נצבת בת עדאל. ועפ"י דבריו שהעיקר תלוי באשה אפשר שזהו טעם הכתוב ובן כסיל תוגת אמו כי הכל תלוי בה שאם היא היתה מטהרת רעיוניה היה הולד טוב. ואפשר שזהו שהיה אומר דוד הע"ה עבדך בן אמתך שהיא גרמה לו כמדובר ובזה יובן כונת הכתוב משלי סי' טו"ב כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו פי' דבן כסיל ודאי צער לאביו וכעס עניינו אבל דא עקא וממר שמה שיצא בן תמורה הוא ליולדתו שהיא היתה סיבה שאם היתה בטוהר לב עם בעלה אגוני מגנא ואצולי מצלא להיות ולדה כמוה וקדוש מבטן קורא לו וק"ל ועיין בס' לשון ערומים בדרושים דף ל"ח ריש ע"ג. וגם הוא נעלמו ממנו דברי הראב"ד:

מתני' נזיר בחרם. דאמר חפץ זה חרם עלי ושוב אמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים על שם הרשת שצדין בו את הדגים ולא בחרם ממש: אלא בקרבנות מלכים. דורונות שמקריבין לפני מלכים: וכן אם אמר הריני עצמי קרבן. דמשמע שהקדיש את עצמו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד שיש לי בתוך ביתי שהנחתיו להיות נודר בו ולא בעצמי ממש: על כל אלו אין נשאלין להן. דאין צריך שאלה דודאי מות (. הואיל ואינהו אמרי דעל דעת כן אמרו: ואם נשאלו. אם באו לישאל: וחכמים אומרים פותחין להן פתח. בחרטה ומוכיחין אותן שלא ינהגו קלות ראש בנדריים: גמ' וכולן אין נשאלין. דאין פותחין להם פתח ואין מתירים להן דקנסינן להו משום דנדרא ממש משמע: והדיר תני אם נשאלו. . דמשמע דנשאלין: וכולן אין צריכין שאלה. דמותרין בלא שאלה: בד''א בתלמידי חכם. דאקראי הוא דנדר כה''ג ולא אתי למיסרך: אכל ע''ה שבא לישאל עונשים אותו ומחמירים עליו כדי שלא יהא רגיל לנדור בו: ועבר על נזירותו. דכסבור בטעות נדר ואחרי כן בא לישאל: אין נזקקין לו. לפתוח לו בחרטה: גזירות מועטת. שקבל עליו נזירות ל' יום אבל אם קיבל נזירות מרובה ועבר ושתה ק' יום אין אומרים ינהג איסור ק' יום שנהג היתר אלא לעונש ל' יום כסתם נזירות הכי נמי עונשין אותו שינהג איסור בנדרו וכימים שעכב כל נדרו דכשאמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ונהג היתר בנדר עד לאחר זמן שעלה בדעתו לישאל: בי דינא דמזדקקי ליה. קודם שינהוג איסור בעצמו לא עביד שפיר: שסופך למעול בנדרים. אם תרבה לנדור: שהופכין. פנים כנגד עורף שבאים על נשותיהן שלא כדרכן: שהופכים שולחנן. היא למעלה והוא למטה:

ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים. לשון מצודה לשון משטח חרמים תהיה בתוך הים (יחזקאל כו): לא נדרתי אלא בעצם. אחד של בהמה שהנחתי בתיבתי להיות נודר בו להטעות העולם להאמין דברי שיהו סבורים כי אני נודר נדר גמור: כולן אין נשאלין עליהם. ואין צריכין שאלה בת''ח אבל ע''ה שבא לישאל עונשין אותו כדקאמר בגמרא שאם נוהג היתר בנזירות על ידי טעמים הללו שהוא אמר עכשיו שלא היה חושבו נדר אע''פ שאינו נדר ולבסוף בא לישאל עליו לפי שלבו טרפו שמא נדר גמור הוא עונשין אותו לנהוג איסור כימים שנהג בה היתר: ומחמירין עליו. מפרש. בגמרא דלא פתחינן בחרטה לומר לבך עלך או כדו תהית אלא צריך לומר לו דאדעתא דהכי לא נדר דזהו חרטה גמורה כדפי' ר''ת: וחכ''א פותחין לו פתח ממקום אחר. פר''ת פותחין לו פתח ממקום אחר כדאמרת כלומר זאת החומרא אני מודה לך דלא פתחינן ליה בחרטה אלא צריך לבקש לו פתח ממקום אחר דהיינו אדעתא דהכי לא נדר אבל מיענש לא מיענשי ליה וקשה אם כן אמאי שביק לישנא דמתני' דמחמירין עליו דאמר ת''ק הואיל ולא פליגי עליה דמחמירין ונקט בלישנא אחרינא פותחין הוה ליה למימר מחמירין ועוד דבירושלמי משמע דפליגי רבנן עליה אף במחמירין עליו לכך נראה לר''י דרבנן פליגי אף במחמירין עליו דפותחין ממקום אחר לאפוקי שלא יתירו לו [מגופו של] נדר כלל כיון שהיה בדעתו לקרבנות מלכים וכיוצא בהן אלא מבקשין לו ממקום אחר כמו בשאר נדרים או על ידי פתח דאדעתא דהכי לא נדרת [או] ע''י חרטה [דכדו] וכן פי' התוס' לעיל גבי האומר הרי את עלי כבשר [אימא] פותחין לו פתח ממקום אחר וכן פר''י כרבי יהודה: אמר מר אין נשאלין. לשון נדרים משונה הוא מדתניא אין נשאלין דמשמע דמקיל סתם אין צריכין שאלה והדר תני אם נשאלין אלמא משמע דבעי שאלה לא קשיא הא בת''ח כדפי' המשנה: אבל בעם הארץ שבא לישאל. יש לספק דמשמע דוקא נקט בא לישאל אבל לא בא לישאל לא אמרינן ליה: מי שנזר ועבר על נזירותו. ששתה יין כדמוכח בירושלמי: אין נזקקין לו להתיר עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר: א''ר יוסי בד''א בנזירות מועטת דאינו כ''א שלשים יום: אבל נזירות מרובה כגון . שנה או שנתים וכו' והשתא עונשין אותו היינו כי הכא לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ורבנן פליגי במתניתין גבי קרבנות מלכים אבל בשאר נדרים גמורים אפילו רבנן מודו דעונשין אותו אם עבר על נזירותו ואין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ואפשר דאף ר' יוסי דאמר בנזירות מרובה דיו שלשים יום היינו דוקא בנזירות דסתם נזירות שלשים יום אבל בנדרים דאין סתם נדר ל' יום אלא לעולם אפי' ר' יוסי מודה עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר אף בנדר מרובה ומיהו בתוספתא (ספ''א) קתני האי פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בלשון נדר ולא בלשון נזירות ואפ''ה א''ר יוסי בנדר מרובה שלשים יום ותימה מה ענין ל' יום לנדר ויש רוצים לדקדק מזה דסתם נדר ל' יום ול''נ דהא אמר בפרק קמא (דף ד:) נדר לית ליה קיצותא לכ''נ דאע''ג דסתם נדר לעולם מ''מ אין סברא להחמיר בנדר יותר מבנזירות שיש בה קרבן ולכך אמר ר' יוסי ל' יום כמו בנזירות ולכאורה היה נראה דהלכה כרבי יוסי דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ואם כן בנדר גמור נמי אם עבר על נדרו דיו שלשים יום כדמשמע ' בתוספתא דאף בנדר פליג רבי יוסי ומיהו הדעת נוטה דהלכה כר' יהודה דבפרק ב''ש (דף לד.) מייתי הש''ס להך ולא מדכרא התם רבי יהודה כלל אלא קתני סתם מילתיה ועוד [דקרו] התם בכולה סוגיא מילתא דרבי יהודה רבנן דקאמר מתני' לא רבי יוסי ולא רבנן משמע דהלכה כוותיה מדקרי ליה רבנן ולענין מתני' דחרם צ''ע דנימא הלכה כר''מ משום דהלכה כר''מ בנזירותיו (כתובות נז.) בחומרותיו ושמא לא חשבינן ליה הלכה כר''מ בגזירותיו אלא בקנסותיו: אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בנדרים ויש ספרים דגרסי שסופך למעול בשבועות פירוש אף בשבועות החמורות שכתוב בהם לא ינקה ויש ספרים דגרסינן בהדיא אף בשבועות והא דאמר נדרים סייג לפרישות מפרש ר''ת כגון שנודר לקיים המצוה כמו אשנה פרק זה או אעשה מצוה זו: הויין ליה בנים שאינם מהוגנים. מדה כנגד מדה לפי שמסתכל בעקיבה של אשה שזהו ענין הערוה לכך הויין ליה בנים שאינן מהוגנים: חגרים מפני שהופכים שולחנם. פי' שמשמשים מטותם שלא כדרכם ולפי שמשנים תשמישן בדבר התלוי בירכים אף בניהם לוקים בירכים הר''י: מפני שמנשקים באותו מקום. ולכך לוקים הוולדות בפיהם: מפני שמספרים בשעת תשמיש. שיש להם לשמש בהצנע והם משמיעים קולם לכך נעשים הולדות חרשים:

הדרן עלך ואלו מותרין

ר"ן
ביהודה נמי אסורין וסיפא ר''א בר' צדוק דאמר סתם חרמים כגליל אסורין לפי שאין מכירין את חרמי כהנים הא מכירין מותרין דספיקא לקולא ומש''ה סתם חרמים ביהודה שהיו מכירין אלו ואלו מותרין וסתם תרומה נמי ביהודה לר''א ברבי צדוק מותרת והאי דנקט רבי יהודה תרומה ונקט רבי אלעזר חרמים לאו דוקא דה''ה בתרומה גופה אי נמי בחרמים גופייהו הוה מצי לאפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליה מרביה קאמר ולפי זה כי מהדרינן לעיל אמאן דס''ל לא מעייל איניש נפשיה לספיקא הוה מצי למימר רבי אלעזר בר' צדוק היא אלא רבי יהודה עדיף ליה דקאמר הכי בנזירות גופיה: ולענין הלכה קיימא לן דסתם נדרים להחמיר כסתם מתניתין: אבל בנזירות מרובה. כלומר שהה יותר משלשים יום: הואיל ואמור רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקיק ליה לא עביד שפיר. כלומר דלא תימא הא דקאמר אין נזקקין לו לומר שאין מחזירין אחריו שישאל על נדרו אע''פ שמחזירין אחרי מי שלא עבר על נדרו שהרי המקיימו נקרא חוטא וכדאמרינן בפרקין דלקמן (דף כב.) המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן ומיהו אם בא לישאל מעצמו נזקקין להתירו דליתא אלא בי דינא דמזדקיק לא עביד שפיר: ולענין הלכה קיימא לן כרבנן דמתניתין דאמרי דנדרים הללו אין עונשין אותן ופתחיכן בהו נמי בחרטה וכדפרישנא במתניתין והני מילי בנדרים הללו אבל בנדרים דאורייתא נהי דפתחינן בהו נמי בחרטה כדקי''ל באידך פרקין דהלכתא פותחין בחרטה מיהו מי שעבר עליהן ובא לישאל אין נזקקין לו עד שינהוג איסור וצורבא מרבנן דמזדקיק ליה מקמי הכי משמתינן ליה וה''ה נמי למאן דלא פתח ליה בהני נדרים פתח ממקום אחר אלא מלמד אותן שהן מותרין דמשמתינן ליה דלא עביד שפיר הרמב''ן ז''ל וכתבו בתוס' חכמי הצרפתי' ז''ל מעשה באחד שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו ובא לישאל לפני הרב ונזקק לו לאלתר והתירו ולא הזקיקו לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר וטענת הרב היתה דאע''ג דנדרא דאורייתא הוה ואפילו לרבנן צריך שינהוג איסור אפ''ה כיון שאם אתה מעכבו באיסורו אתה מכשילו שהרי נדר בדבר שא''א לו לעמוד עליו ועוד שאם לא יהנה מפירות שבעולם יסור כחו מעליו ולא יוכל להתעסק במלאכת שמים לכך נזקק לו מיד אך החמיר עליו כיון שעבר על נדרו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח: אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות. דחמירי טפי דכתיב בו (שמות כ) לא ינקה: להאכילך תרומה טמאה. להזהיר אפילו כהן שלא יהא רגיל אצל כהן ע''ה: ובאשתו נדה. אפילו אשתו נדה שיש לו בה שעת היתר: מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. דעל פניכם משמע בושת פנים וכתיב בתריה לבלתי תחטאו: לא עמדו אבותיו על הר סיני. שהרי נתן טעם למעמד הר סיני לבעבור תהיה יראתו על פניכם וכתיב (דברים כט) את אשר ישנו פה היום ואת אשר איננו פה ומי שאין לו בושת פנים אינו מזרעם: שהופכין את שולחנם. ולפי ששינה בירך לוקה בירך: חרשין. שאין שומעין ואין מדברים: שמספרים בשעת תשמיש. ונמצא חוטאין בדיבור ובשמיעה: