נדרים כב ע"ב

דף כב - ב

לא עברינן ירדנא, לא עברנו עדיין את נהר הירדן לארץ ישראל, והיה זה בחוצה לארץ.

אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס - אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו.

שנאמר [תהלים י]: "רשע כגובה אפו, בל ידרוש, אין אלהים כל מזמותיו!"

רבי ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו, ומוסיף טיפשות.

שנאמר [קהלת ז]: "כי כעס בחיק כסילים ינוח "

וכתיב [משלי יג]: "וכסיל, יפרוש אולת".

רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו.

שנאמר [משלי כט]: "ובעל חימה - רב פשע".

אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא, אילו לא, חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, לפי שספר יהושע, ערכה של ארץ ישראל הוא. ולא היו צריכים ליותר מזה.

מאי טעמא?

דכתיב [קהלת א]: "כי ברוב חכמה - רב כעס".

אמר רב אסי: אין החכמים נזקקין להתיר נדר ושבועה שהזכיר בהם הנשבע או הנודר "אלהי ישראל", כיון שהתחצף להזכיר את שמו של אלהי ישראל בנדרו או בשבועתו.

חוץ מ"קונם אשתי נהנית לי משום שגנבה את כיסי ושהכתה את בני", ונודע שלא גנבה ושלא הכתו, שנזקקים להתיר לו גם אם הזכיר בנדרו את "אלהי ישראל", לפי שבטעות נדר או נשבע.

ההיא אשה דאתאי לקמיה דרב אסי להתיר את נדרה.

אמר לה: במאי נדרת [נשבעת]?

אמרה לו: באלהי ישראל.

אמר לה: אי נדרת ב"מוהי", שהיא כינוי בעלמא לשבועה, מזדקיקנא לך להתיר את השבועה.

אבל השתא דלא נדרת ב"מוהי", אלא נשבעת באלהי ישראל - לא מזדקיקנא לך.

רב כהנא איקלע לבי רב יוסף.

אמר ליה רב יוסף לרב כהנא: לטעום מר מידי!

אמר ליה רב כהנא: לא אטעום!

מרי כולא [ובשם רבון העולם, אדון הכל] נשבע אני שלא טעימנא ליה!

אמר ליה רב יוסף לרב כהנא: לא יהי כדבריך!

אלא, נשבע אני במרי כולא - שלא טעימת ליה.

והניחה עתה הגמרא, שהשביע רב יוסף את רב כהנא שלא יאכל רב כהנא ממנו.

ותמהה הגמרא: הניחא לרב כהנא, שסירב לאכול אצל רב יוסף, דאמר לא טעימנא, ונשבע על כך ב"מרי כולא", באדון הכל.

אלא לרב יוסף, אמאי, למה הוא אמר "לא, מרי כולא"? איזה ענין היה לרב יוסף להשביעו שלא יאכל אצלו?

ומשנינן: לא השביע רב יוסף את רב כהנא שלא יאכל אצלו.

אלא הכי הוא דקאמר ליה רב יוסף: האם לא "מרי כולא" הוא דקאמרת בשבועתך לא לאכול אצלי? -

הלכך, כיון שנשבעת בשם אין זה בגדר שבועת זירוזין, ולא טעימת ליה!

אין אפשרות להתיר שבועתך, לפי שאין נזקקים להתיר שבועה בשם ה'.

אמר רבא אמר רב נחמן, הלכתא:

א. פותחין בחרטה, ואין צורך להגיע לפתח של טעות בנדר.

ב. ונזקקין להתיר, אפילו לשבועה באלהי ישראל.

משתבח ליה רבא לרב נחמן ברב סחורה, דאדם גדול הוא.

אמר לו רב נחמן כשיבא רב סחורה לידך - הביאהו לידי. הוה ליה לרב סחורה נדרא למישרא, אתא לקמיה דרב נחמן.

אמר ליה רב נחמן לרב סחורה:

וניסה רב נחמן להתירו בפתח, ^[1] ושאלו: האם נדרת אדעתא דהכי?

אמר ליה: אין.

ושוב שאלו האם נדרת אדעתא דהכי?

וגם על כך השיבו: אין.

וכך שאלו וענה לו כמה זימנין.

איקפד רב נחמן, על שאינו מוצא פתח לנדרו, ואמר ליה לרב סחורה: זיל לקילעך, לך לביתך.

נפק רב סחורה, ופתח פיתחא לנפשיה -

שהרי רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? - כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

והשתא דאיקפד עלי רב נחמן, אם כן, אדעתא דהכי לא נדרי, ושרא לנפשיה. ^[2]

רבי שמעון ברבי הוה ליה נדרא למישרא.

אתא לקמייהו דרבנן.

ניסו חכמים למצוא פתח לנדרו ואמרי ליה: האם נדרת אדעתא דהכי? אמר: אין. אדעתא דהכי? אמר: אין.

וכך שאלו אותו, וענה כמה זימנין.

*א"ר אסי אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מן קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבתו ושלא הכתהו אמר רבא אמר ר"נ הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. ההוא דאתא לקמיה דרבי אסי א"ל כדו תהית א"ל לא ושריא יתיה. תהית כדאמרי'* בתוהא על הראשונות. ההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר א"ל בעית נדור כלומר רצונך במה שנדרת ועכשיו אתה רוצה לחזור בך א"כ אין מתירין לך בחרטה כגון זו אלא א"כ אתה תוהא בעצמך על שנדרת כלל ותתחרט בעיקר הנדר. הדין הוא דינא דגמרא ומנהגא דרבנן האידנא אבל רבינו הגדול ז"ל כתב אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ד' נדרים ועוד אמר ולא מזדקקי רבנן אלא כד מתרמיא מילתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דציבורא דכנישתא וכדומין לזאת מזדקקין לה במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי אבל פתחי כי ההוא דאתא לקמיה דרב וכדר"ש ברבי (א) וכדרב שמואל בר יוסי וכדביתהו דאביי וכי ההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר וכיוצא בהן לא עבדי'. היתר נדרים בג' הדיוטות ואם היה מומחה אפי' ביחיד וגרסינן בפ' כל פסולי המוקדשין *א"ר חייא בר אבין אמר רב עמרם ג' מפירין את הנדר במקום שאין חכם לאפוקי *מדר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם חכם. במקום שאין חכם כגון מאן א"ר נחמן כגון אנא ר' יהודה אומר א' חכם מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי להו וסברי ושמעינן מינה דבמקום שאין מומחה כגון רב נחמן דגמיר וסביר אפי' תלתא דלא גמירי ולא סבירי נמי שרו נדרא והוא דאסברו להו וסברי ומיהו במקום שיש שם מומחה נמי כי שרו הדיוטות אישתרי להו נדרא דלא אמרו אלא משום כבודו של מומחה: ירושלמי*. שלשה שהם יודעין לפתוח מתירין (ב) לזקן. *תניא בש"א אין שאלה בשבועה ובה"א יש שאלה בשבועה וגרסינן בשבועות *אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות הלכך בחרטה נמי פתחינן בשבועות כנדרים ומאי שבועה אפי' אמר בשם דקי"ל* נזקקין לאלהי ישראל ומלקות נמי אזהרתי' #מולא תשבעו בשמי לשקר אלמא בשם (דקי"ל נזקקין לאלהי ישראל ומלקות) נמי אית לה היתר ואשכחן נמי בצדקיהו דאשבעיה נבוכדנצר בשם דכתיב #וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ושרו ליה סנהדרין כדאיתא לקמן בפרק ר' אליעזר* וה"ה להיכא דנקט חפצא ומשתבע לנפשיה דשרינן בפתח ואפילו בחרטה דלא חמיר אנקוטי חפצא אלא לענין שבועת הדיינין לאיומי עליה אבל עיקר שבועה בשם המיוחד או בכינוי היא וקרא כתיב #או השבע שבועה לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו ומחילה דקרא בכלהו אנפי דשבועה כתיבא ואע"ג דאשכחן לגאון דאמר מאן דאשתבע בספר תורה או בעשרת הדברים אין לו הפרה עולמית ליכא למיחש למילתא כלל:

אין אלהים כל מזמותיו. הוא מחשב שאין אלוה בעולם:

כעס בחיק כסילים ינוח. לא נשאר בחיקו כי אם הכעס:

וכסיל יפרוש אולת. היינו מוסיף טפשות:

לא נתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו'. והיו מקבלין על הגיונם שכר וזוכין לחיי העולם הבא כמו עתה בכל התורה שלומדין:

מפני שערכה של א"י היא. סדורה וחלוקה לגבולותיה:

אין נזקקין לאלהי ישראל. כיון שהחציף פניו להזכיר השם:

חוץ מקונם אשתי נהנית לי. כדי להטיל שלום בין איש לאשתו נזקקין ולא גרסינן שגנבה כיסי והכתה בני ונודע שלא גנבה ולא הכתה דההוא לאו נדר הוי ולא בעי התרה כדתנן במתני':

אי נדרת במוהי. האי נדרת לאו דוקא ומוהי הוא כנוי לשבועה וקרי לשבועה נדר כדתנן נמי לעיל נדר במוהי:

אמר ליה לא מרא כולא לא טעימנא לך [ס"א לי]. כלומר לא אוכל עמך וכן אני נשבע במרי כולא דלא טעימנא לך:

רב יוסף אמאי אמר לא מרי כולא. למה הוצרך לישבע שלא יאכל עמו:

אמר ליה לאו מרי כולא קאמרת לא טעימתא לי. אפילו תרצה להתיר נדרך דאין נזקקין לך:

זיל לקילעך. זיל לאושפיזך כמו איקלע לההוא אתרא וכן הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים שם בפרק הדר (עירובין סג:):

תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שהיא ישרה בעיניו ובעיני רואיו שגם אחרים מפארים ומשבחים אותו אבל אם היא ישרה רק בעיניו גם דרך אויל ישר בעיניו והא רתח רב נחמן ואדעתא דהכי לא נדרתי וחזר לפני רב נחמן או לפני אחרים ואמר להם פתח זה והתירו לו ולאו נולד הוי שכן דרך הרב להקפיד על תלמידו כשמטריח עליו:

כל שביארנו בהיתר נדרים לא סוף דבר בהיתר נדרים שאין בהם הזכרת השם אלא אף בשהזכיר בו את השם כגון שאמר קונם עלי ככר זה באלהי ישראל ואין צריך לומר במזכיר אחד מן הכנויין וזה שאמרו כאן אין נזקקין לאלהי ישראל אין הלכה כן ויראה לי שלא נאמרה אלא לדעת האומר אין שאלה בשבועות שאפשר שהטעם מפני שהשבועה סתמה יש בה הזכרת השם כמו שביררנו במקומו והראיה שהרי סמכו לה ההיא דאתא לקמיה דר' אסי ואמר לה במאי נדרת אמרה ליה באלהי ישראל אמר לה אי נדרת במואי הוה מזדקיקנא לך דלא הוי אלא כנויא בעלמא השתא דנדרת באלהי ישראל לא מזדקיקנא לך ומואי כנוי שבועה הוא ומפני שסתם שבועות יש בהם הזכרת השם והנדרים סתמם אין בהם הזכרת השם אמר לה אפילו היתה שבועה שסתמה בהזכרת השם ואין הזכרת השם מורה בה דקדוק מחשבה וכונת הלב אלו היתה באלהי ישראל לא הייתי נזקק לך אלא אם כן היתה במואי או בשאר הכנויים כל שכן בנדר שיש לומר שהזכרת השם שלא במנהג ולחדשת בו דקדוק מחשבה וכונת הלב:

ולענין ביאור גרסת הספרים אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מזו קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה והדברים מתמיהים שזו מה צורך ליזקק בה והלא אינו צריך שאלה עד שקצתם פירשו חוץ מזו שאפילו הזכיר בה את השם כשבא לפנינו נזקקין לו לומר שאין צריך שאלה ויש מפרשין שמאחר שמזכיר בה את השם מדקדק הוא בדבר וגומר בדעתו לידור אף לכשלא גנבה אלא שלהראות פנים לדבריו הוא אומר כן וצריך שאלה ואף גדולי הדור כתבו שאף בלא הזכרת השם לא התירו ארבעה נדרים בלא שאלה אלא בשאף הוא אומר כן ר"ל שלכך נתכון אבל אם אמר בדוקא נדרתי צריך שאלה וכדרך שאמרו בנדרי זירוזין שבמעמידין צריכין התר ועל זו אמרו שאף אם הזכיר בה את השם נזקקין לו ובתוספות גורסין אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מזו קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי אין גורסין בו ונודע שלא גנבה והענין שאין נזקקין לה אלא במקום שימת שלום בין איש לאשתו ושאר מיני מצוה ולענין פסק אין לנו שהרי פסקנו שבכלם נזקקין ואם כן מה שאמר ברב הונא דאיקלע לבי רב יוסף ואמר ליה ליטעום מר מידי ואמר ליה לא כלומר לא אוכל עמך וכשהיה מפציר בו אמר לו מארי כלא לא טעימנא כלומר באדון הכל אני נשבע שלא אוכל והשיבו רב יוסף כדבריו מרי כלא לא טעימת כלומר אף אני נשבע שלא תאכל עמי ושאלו בה הניחא דרב הונא כלומר זה שהוצרך לישבע מפני שרב יוסף היה מפציר בו אלא רב יוסף מה הוצרך לישבע ותרצו בה שרב יוסף לא נשבע בכלום אלא שאמר לא כלומר לא תאכל עמי דמרי כלא קאמרת כלומר אחר שהזכרת את השם ודאי לא תטעום שאין נזקקין בהיתרך אין הלכה כן אלא נזקקין אף להזכרת השם בין לנדרים בין לשבועות והרי מצינו בצדקיהו שהשביעו נבוכדנצר בשם כדכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים והתירוהו סנהדרין כמו שיתבאר במסכתא זו ולא סוף דבר בשבועה שלא בנקיטת חפץ אלא אף כשהיה בנקיטת חפץ שעיקר שבועה בהזכרת השם הוא ולא החמירו בנקיטת חפץ אלא בשבועת הדיינין כדי לאיים עליו וקצת גאונים חולקים לומר שהנשבע בנקיטת חפץ אין לו היתר ואל תחוש לדבריהם:

הוזכר כאן ברב סחורא שבא לפני רב נחמן ואמר ליה אית ליה נדרא למישרקא ואמר ליה נדרת אדעתא דהכי אמר ליה אין כלומר אפילו נתגלה לי דבר זה באותה שעה הייתי נודר וכן בכל פתח שהיה מבקש לו היה אומר לו כן כעס רב נחמן ואמר ליה זיל לקלעך כלומר שיצא מלפניו או שילך לו ויבקש פתח לעצמו ומה שהוזקק רב נחמן לחזר לו אחר הפתח והוא בעצמו פסק שפותחין בחרטה כבר ביארנוה למעלה:

ואמר רב סחורה אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ר"ל שעושה אותה לשמה ולכונה טובה ושיהא לו בה תפארת מן האדם שפעמים שאדם עושה דברים שלא לשמן ושלא לכונה מעולה ואע"פ שמגיע לו ממנה תפארת מן האדם אינה תפארת לעושה וכן פעמים שאדם משפיל ומהדייט עצמו יותר מדאי לכונה טובה ואע"פ שהיא תפארת לעושה אינה תפארת לו מן האדם ואף אני אע"פ שמה שאמרתי תפארת לי שאיני רוצה לשקר בפתחים אינה תפארת לי כשאני מכעיס ומטריח יותר מדאי אדם גדול כמהו והוא שאמר אדעתא דאקפד רב נחמן לא נדרי ושרא לנפשיה שהרי נולד מצוי הוא.

א"ל אי נדרת במו אי לא מיזדקיקנא לך כלומר אם בשבועה נדרת שיש בה הזכרת השם שלא תקירי שבועה אא"כ יש בה הזכרת השם לא איזקק להתיר לך וכל זה מפני חומר קדושת השם לא היו רוצים להיזקק אליו ולהתיר לו שלא יהא פרוץ אדם להישבע בשם ושמא יבא לידי שבועת שקר:

א"ל נדרת אדעתא דהכי א"ל הן כו' פי' אע"ג דר"נ פסק הלכתא דפותחין בחרטה יש לומר דפתח לי' לרב סחורה בחרטה וא"ל נתחרטתי שאילו נתחרט הוא מאליו ה'י א"ל נתחרטתי ולפיכך בא לפניו כדי שיעשה דבר וימצא לו פתח שיחריטנו ובל מה שהי' מוצא לו פתח הי' אומר אדעתא דהכי נדרי מפני שלצורך שעה נדר ולא הי' מתחרט כדפרישית במהדורא קמא:

ובעל חמה רב פשע. ומי שהוא בעל חמה בידוע הוא שיש לו רוב פשעים ונקרא רשע על כן אין מספיקין בידו לעשות תשובה שימנעו ממנו החמה שגורם לו לחטוא. אילו לא חטאו ישראל בעגל ובעצת מרגלים לא נתן להם (מספרי נביאים) אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע אף על פי שהוא מספרי נביאים מפני שבאותו ספר יש בו סדר וערך ארץ ישראל איך נחלקה לשבטים. ושאר ספרי נביאים לא נתנו להם אלא כדי להטריחם ולהכעיסן על ידי חכמתן שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס. בהרבות החכמה באדם מתחמם על ידה ועל ידי חום הטבעי שבו מתרבה הכעס. הרי"ץ ז"ל. והפירוש כתב כי ברוב חכמה רוב כעס. בשביל שהרבו עון כעס ניתן להם רוב חכמה עד שעלו לעשרים וארבעה ספרים. עד כאן. ובשיטה כתוב: ושאר ספרי נביאים שניתנו להם כדי להטריחן ולהכעיסן על ידי רוב חכמתו. עד כאן.

חוץ מן האומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה. דלעשות שלום בין איש לאשתו מותר לפי שאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים אבל לדבר אחר לא. ואית דמפרשי דהכא הוא דנזקקין משום שנודע שלא גנבתו ושלא הכתו וכמאן דלא נדר דמי שהרי לא נדר אלא אם כן הכתה וגנבה והואיל ונמצא שאין כן נזקקין להתיר. ושניהם מן השם. פירוש. וכן כתב הרנב"י ז"ל וזה לשונו: אמר ר' אסי אין נזקקין לאלהי ישראל. כלומר אין נזקקין בית דין להתיר שום שבועה שהזכיר בו הנשבע הזכרת השם לא בחרטה ולא בפתח דהואיל והזכיר בו את השם אין נזקקין לו מפני חומר השבועה. חוץ מ7 קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ושלא גנבה פירוש דהיינו נדרי שגגות. וכי תימא והא הנהו לא צריכי שאלה כדקתני מתניתין ארבעה נדרים התירו חכמים. איכא למימר דר' אסי כדרב אסי סבירא ליה דאמר (דאמ') לעיל ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם. וקאמר דאפילו בנדרי שגגות אין נזקקין לשאלת הנשבע היכא שהזכיר בה את השם אלא אם כן הדיר בהם את אשתו דמשום שלום ביתו התירו לזקק להן הואיל ואית בה תרתי דהוה ליה נדרי שגגות ושלום ביתו. הא ודאי בנדרים בעלמא אף על גב דהוה נדרי שגגות אין נזקקין לו בהזכרת השם. ומוכח בגמרא דר' אסי לאו דוקא דאמר הזכרת השם אלא כלומר כל שבועה אין נזקקין אלא אם כן בנדרי אשתו ואף על גב דלא אידכר בה את השם. דאמרינן בגמרא ההוא דאתא לקמיה דר' יוסי אמר ליה במאי נדרת אמר ליה באלהי ישראל. אמר ליה אי נדרת במואי לא מזדקיקנא לך באלהי ישראל מזדקיקנא לך פירוש בתמיה. עד כאן. אבל הרא"ם ז"ל כתב וז"ל: אין נזקקין להתיר אדם שנשבע והחציף עצמו לישבע חוץ מקונם אשתי נהנית לי משום שלום אשתו דמשום שטותו אין להפסידה. ולא אקונם אשתו דמתניתין קאי דהא התירו (לא) תנן ואפילו שאלה לא בעיא. והכא מיירי דאמר הכי קונם ככר זו עלי כקרבן אלהי ישראל. ולא גרסינן ונודע שלא גנבת ושלא הכתה דאם כן (הכתה) אמר המגיה אולי צריך לגרוס התרה למה לי. ואפילו ללישנא קמא דרב אסי אין להחמיר כל כך שלא להתיר אפילו באלהי ישראל כיון דאינן צריכין שאלה אלא מדרבנן. עד כאן.
אבל הרשב"א ז"ל יישבה ובפנים אחרים וזה לשונו: כך גירסת הספרים. אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מאשתי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתו. וכן מצאתיה גם בתשובת רבינו האיי גאון ז"ל. אבל בתוספות רבותינו הצרפתים אמרו דלא גרסינן לה אלא הכי חוץ מאשתי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ותו לא מפני שהוקשה בעיניהם ראילו בנמצא שלא גנבה ושלא הכתו בכי הא אין צריך שאלה כלל דהיינו נדרי שגגות וכדתנן במתניתין. ולכאורה נראה ודאי כדבריהם אלא שנמצא כן בכל הספרים. ומתוך כך יש לי לומר דארבעה נדרים שהתירו חכמים היינו בשהלך לו ולא נודע אם נדר בדוקא או לא אי נמי בנשאל באי זה צד נדר ואמר שכחתי. דבענין זה אנו אומרים דמסתמא לא נדר בדוקא אלא לזרז או בשגגה וכן כל שאר הנדרים שהתירו לפי שירדו חכמים לסוף דעת הבריות שאין נודרין בכענין זה בדוקא. אבל אילו בא לפני חכם ואמר שנדר בדוקא בכי הא ודאי נדר גמור וצריך שאלה לחכם וכדגרסינן בירושלמי גבי נדרי זירוזין אמר ר' אלעזר הדא דתימר בשאין מעמידין אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם. פירוש שהיו מעמידין דבריהם שאין זה רוצה להוסיף ולא זה לפחות דאלמא בדוקא נדרו ולא לזרוז בעלמא. וזה אפילו שבלבו למוכרה כמו שרוצה הלוקח או הלוקח לקנותה כמו שרוצה המוכר אלמא דברים שבלב הן. פירוש דוקא שבאותו מעמד הסכימו לאותו סך שנעשה בסוף ביניהם אבל במעמידים דבריהם הרבה ולא עשו כלום באותו מעמד ובמעמד אחר הסכימו לסך אחד לפחות מסלע ולהוסיף על השקל נאסר למוכר דמי החפץ וללוקח נאסר החפץ. וא"ת אפילו שבאותו מעמד נתנוהו באותו סך למה לא חל הנדר והא הוו להו דברים שבלב וקיימא לן דדברים שבלב אינן דברים. וי"ל דירדו חכמים לסוף דעתן של נודרים על מקח וממכר שאין מוציאין לשון נדר או לשון שבועה מפיהם על דעת שיהו נאסרין באותו דבר אם לא יעשה הדבר כמו שהן אומרים אלא לזרו את חברו אם יוכל לפחות מן הסך או להוסיף עליו הם נודרים. ועכשו כשנתן לו סך אחר והמוכר קבלו ממנו הרי הוא כאילו התקבל ממנו כמה ששאל. וכן נמי במדיר את אשתו מחמת שחשב שגנבה את כיסו ונמצא שלא גנבה. מאחר שלא המתין לידע אם גנבה או לאו ומיהר להדירה אף על פי שאמר שהכתה את בני ושגנבה את כיסי אם יודע בעצמו שכל עצמו לא נדר אלא מחמת זה בלבד ואילו לא גנבה לא היה מדירה הרי זה מותר ואין צריך לישאל. אבל אם בא לפני חכם אין אומרין לו מיד מותר אתה אלא נזקקין לו ושואלין אותו כיון שבא לישאל שמא לנדר גמור נתכוונת בין גנבה בין לא גנבה. ואילו בנדר בעלמא אילו אמר נדרתי באלהי ישראל אין נזקקין לו כלל אבל אם אמר הדרתי את אשתי באלהי ישראל נזקקין לו. עד כאן.

אמר ליה אי נדרת במוהי. נדרת לאו דוקא במוהי לשון שבועה. והכי קאמר ליה אפילו אם נשבעת דחמירא שבועה מנדר הייתי מתיר. עתה שהזכרת אלהי ישראל אפילו בנדר דקיל לא מזדקיקנא לך. הרי"ץ ז"ל.

במוהי לאו דוקא דהוא הדין באחד מן הכנויין. פירוש הג"ה.

אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה כו'. משום דפליגי תנאי לעיל ר' יהודה ורבי ישמעאל בר' יוסי הוצרך רב נחמן לפסוק הלכתא דפותחין. שיטה. והרנב"י ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. פירוש רב נחמן אתא לאפוקי מדרב אסי ומדר' אסי ואמר הלכה פותחין בחרטה לאפוקי מדרב אסי דקסבר לעיל אין פותחין בחרטה וקא משמע לן דפותחין בחרטה הואיל והוא מתחרט מעיקרו על נדרו אף על פי שאין פתח לנדרו. ואתא לאפוקי מדר' אסי דאמר אין נזקקין לאלהי ישראל קא משמע לן דנזקקין להתיר אפילו בשבועות שהזכיר בדין את השם בין בפתח בין בחרטה. הוה ליה פיסקא דארבעה נדרים דאינון נדרי זירוזין ונדרי הבאי ושל אונסין ונדרי שגגות אין צריכין שאלה כלל אפילו בעם הארץ דקיימא לן כשמואל דאמר לעיל תנא תני התירו ואת אמרת צריכין שאלה. ושאר נדרים ושבועות יש להן היתר ואפילו בחרטה וכל שכן בפתח כגון דאמר אדעתא דהכי לא נדרי. ואפילו הזכיר את השם בשבועותיו נזקקין להתירו בין בפתח בין בחרטה כרב נחמן דאמר פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל כלומר ונזקקין בה לאלהי ישראל. עד כאן.
כתוב בתוספות הלכה פותחין בחרטה. דלבך עלך ואזל רב נחמן לטעמיה דאמר לקמן בפרק נערה הלכה נשאלין לנדרים עומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ומשמע בפרק הדר דהא בהא תליא. הילכך חכם הבא להתיר נדר אין צריך למצוא פתח כי אם כדו תהית וסגי אם תהי בו. הריטב"א ז"ל.

הלכה פותחין בחרטה. כגון שיאמר מצטער אני ומתחרט על מה שנדרתי מעולם אפילו אינו נותן טעם על מה מתחרט. וכי אמר כי האי גוונא ודאי פותחין דעקירת נדר מעיקרא ודאי הוא. אבל אם אמר מעתה אני מתחרט אבל עד עתה היה טוב הנדר בעיני אינה חרטה הואיל ואינו מתחרט על תחלת הנדר. ותדע דכן הוא שמאחר שבא רב סחורה לפני רב נחמן להתיר אם כן היה מתחרט עתה ולא רצה להתירו בעבור שהיה אומר דאדעתא דהכי נדר כלומר שטוב היה בעיניו עד עתה הנדר. ולכן יזהר כל הבא להתיר שלא יאמר לחכם מתחרט אני מעיקרא ואין פיו ולבו שוין. ועוד למה ישאל לו החכם מתחרט אתה פשיטא דמתחרט הוא עכשו כיון שבא לחכם להתירו. ואית דגרסי הלכה אין פותחין בחרטה. והיינו כרבן גמליאל שירד מן החמור לבקש לההוא גברא פתח. דלמצוא פתח צריך ישוב הדעת וחכמה ולכן ירד מן החמור. וזה הגירסא קשה בעיני לפי השיטה אנו רואין שרב נחמן גופיה רצה להתיר לרב סחורה אם היה אומר לא נדרתי אדעתא דהכי דהוי (חרטה) פתח לחרטה ואיך יפסוק הוא עצמו דאין פותחין. לכך הגירסא ראשונה נראית עיקר. רא"ם. וכן בשיטה וז"ל: וכן משמע נמי בסמוך שהיה דוחק רב נחמן למצוא פתח להתיר לרב סחורא ואי חרטה מכאן ולהבא מה לו לטרוח והלא רב סחורא היה מתחרט. אלא שמע מינה דחרטה מעיקרא בעינא ורב סחורא לא נתחרט מעיקרו כדפירש בהג"ה בפנים ולכך דוחק רב נחמן כו'. ואין לומר שלפי דבריו של רב סחורא דקסבר אין פותחין בחרטה היה רב נחמן מתירו דלא אשכחן רב סחורא דפליג עליה דרב נחמן בהא. עד כאן.

הלכה פותחין בחרטה בר מהני תלת דאמרינן לעיל ואפילו הן בעיקר הנדר. והכי נקטינן הלכה למעשה כרב נחמן וכן פסק הרמב"ם ז"ל תחלת פרק ו' מהלכות שבועות. ומיהו לכתחלה יש לנו לחזר למצוא פתח בעיקר הנדר בכל יכלתנו ואם לא נמצא שואלין אז לו אם מתחרט ואם אמר הן מתירין אותו. ואף על גב שרב נחמן לא רצה להתיר את רב סחורא בחרטה אולי הכיר מתוך דבריו של רב סחורא דסבירא ליה אין פותחין בחרטה ולהכי לא פתח ליה בחרטה. והני דרבנן דלקמן היו מחזרים בכל יכולתם למצוא פתח בעיקר הנדר ואילו לא היו מוצאין שום פתח ודאי היו מתירין על ידי חרטה. או אולי לא היו מתחרטים הנודרים והחכמים היו רוצים להתירן על כל פנים כי צורך גדול היה. כן נראה לי וכן נראה דעת הר"מ לפי מה שכתב פרק ו' מהלכות שבועות. הרי"ץ ז"ל.

אמר רב נחמן הילכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל וכן הילכתא. ודוקא בחרטה דמעיקרא כגון לב זה עליך כלומר שמתוך הכעס נדר או כדברים אלו אבל עכשיו שנתיישבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי ואינו רוצה בנדר כלל. אבל אם נתחרט עכשו מחמת ענין שנודע או שנתחדש לאחר שנדר וחפץ הוא בנדרו עד עכשו זו אינה חרטה מעלייתא ואין פותחין בה כלל לפי שכל הבא לישאל על נדרו בודאי מתחרט הוא עכשו אלא שיש שאין מתחרט אלא מחמת נולד או דבר שנתחדש. ולפיכך בחרטה כזו אין פותחין אלא פותחין לו באותו מקרה או באותו דבר שהוא מתחרט מחמתו ואומרים לו אילו היית יודע כך הייתה נודר וכדאמרינן אדעתא דהכי מי נדרת. ואם היה אותו דבר נולד שנתחדש לאחר נדרו ואינו מצוי להיות הוה ליה נולד ואין פותחין בו. ואם הוא מצוי פותחין בו כדאמרינן בסמוך. והיינו עובדא דרב סחורא דאתי לקמיה דרב נחמן ואמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואף על גב דרב נחמן גופיה הוא דפסק בהדיא פותחין בחרטה וטעמא דמילתא כדאמרן דכיון דאתא רב סחורא קמיה סבר רב נחמן כיון דרב סחורא גברא רבה הוא ואתא לאשכוחי פיתחא לנידריה שמע מינה שאינו מתחרט בנדרו מעיקרו ולפום הכי הוה אמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואדעתא דהכי מי נדרת.
וכתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה וז"ל: אף על פי שאין הלכה כרב אסי אלא כרב הונא דאמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל עכשו הנהיג מר יהודה גאון ז"ל את כל החכמים שעושין כרב אסי כמנהג להחמיר ולא כהלכה. ואין אנו ולא אבותינו נזקקין למי שנשבע לאלהי ישראל אלא כעין קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני בדבר שמוכיח. אבל פתח בחרטה אין אדם שיש בו כח לפתוח פתח לשבועה. עד כאן הרשב"א ז"ל.

ירושלמי שלשה שהן יודעין לפתוח מתירין כזקן. פירוש אף על פי שאינן חכמים בכל הואיל ויודעים היתר הנדרים מהו הפתח ומהו החרטה ומהו הנולד שאין פותחין בו הרי היתרן היתר כהיתר הזקן דהיינו חכם מומחה דמאי זקן זה שקנה חכמה.

תני בית שמאי אומרים אין שאלה בשבועה. כלומר שלא יועיל היתר חכם או שלשה לשבועה וזהו מפני חומר השבועה שהוא בשם. שלא הוזכר היתר אלא לגבי נדרים דלא יחל דברו דדרשינן מינה אבל אחרים מוחלין לו גבי נדרים הוא דכתיב. ובית הלל אומרים יש שאלה בשבועה. פירוש דלא יחל דברו אנדר ואשבועה קאי דהכי כתיב קרא כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לא יחל דברו ואתרוייהו דרשינן אבל אחרים מוחלין לו. וגרסינן בשבועות: אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה: אי בשוגג מחוסר קרבן. אי במזיד מחוסר מלקות. פירוש לאפוקי מדרבא דאמר התם בשבועות דאם נשבע שלא יאכל את הככר ושייר ממנה כזית נשאל עליה דמגו דמהניא שאלה לכזית בתרא מהני שאלה לכזית קמא כלומר להצילו מחיוב שבועה על מה שאכל ממנה. אכלה כולה אינו נשאל עליה. ואמימר פליג עליה ואמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה מטעמא דמפרש דאי בשוגג אכלה עדין מחוסר קרבן אי במזיד אכלה עדיין מחוסר מלקות. הילכך בחרטה פתחינן בשבועות כנדרים. ומאי שבועה אפילו אמר בשם דקיימא לן נזקקין לאלהי ישראל ומלקות נמי אזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר אלמא בשם נמי אית לה היתר. כלומר דמדנקט אמימר טעמא משום דמחוסר מלקות מכלל דבשבועה שיש בה שם מיירי דהא ליכא מלקות אלא בשבועה שיש בה שם דאזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר וקאמר דנשאל עליה. ואשכחן נמי בצדקיהו דאשבעיה נבוכדנצר בשם דכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים. פירוש דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה אכיל ארנבת חיה ואשבעיה דלא ליגלייה כדאיתא בהגדה ושרו ליה סנהדרין כדאיתא לקמן פרק ר' אליעזר. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ו"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל: וזקן או שלשה הדיוטות מתירין בין נדרים בין שבועות וכדתניא לקמן בית שמאי אומרים אין שאלה בשבועות ובית הלל אומרים יש שאלה בשבועות. ואמרינן נמי בשבועות אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה אי במזיד מחוסר מלקות ואי בשוגג מחוסר קרבן. ונבוכדנצר נמי דאשבעיה לצדקיהו ואתו סנהדרי ושרו ליה. ובירושלמי נמי איתפלגון בה ר' יוחנן וריש לקיש בפרק בתרא דמכילתין דגרסינן התם ר' יעקב בר אחא אמר איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן אמר בין לנדרים בין לשבועות הבעל מפר. אמר ר' יוסי בר בון אף בנדרי הזקן פליגין ר' יוחנן אמר בין לנדרים בין לשבועות הזקן מתיר ריש לקיש אמר לנדרים הזקן מתיר לשבועות אין הזקן מתיר. ואתיא ריש לקיש כהדה דאיסי חר בר נש תא מישרי נדרא קומי ר' יסא. מן דעטף ויתיב ליה אמר ליה מאי אשבעתא אמר ליה אפופי ישראל לא עללה לביתי. אמר ליה אפופי ישראל לא עללה לביתך. עד כאן. ואתאין הא דריש לקיש ודר' יוסי דירושלמי כההיא דבית שמאי. ואיפשר דלא שמיע להו פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דאי לא לא שבקי בית הלל ואמרי כבית שמאי. עד כאן.

משתכח ליה רבא לרב נחמן. היה משתבח עצמו קמיה דרב נחמן ברב סחורה דאדם גדול היה והוה בעירו. פירוש.

לקילעך. למקום שנתארחת שם כגון עולא איקלע לבבל דיתיב (אקילעך דבי ריש גלותך) אקילעא דבי ריש גלותא. כ"ש. ונראה לקילעך לאהלך כדאמר התם כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרוין בה. ואין לתמוה הא הוי נולד הא דאיקפד רב נחמן ותנא אין פותחין בנולד. וי"ל דהכי פירושו השתא דרב נחמן איקפד מתחרט אני מעיקרא שנדרתי מתחלה כיון דעל ידי גילגול נדרי איקפד רב נחמן. אמר ליה ר' שמעון ברבי לר' בטנית לא עד שמתוך שאירע (יגער) צער לחכמים על ידי נדרו נתחרט לו מעקרו. וסבר פותחין בחרטה דאי לאו הכי הוה מקשי ליה תלמודא הא נולד הוא כדמקשה בסמוך על ר' ישמעאל בר' יוסי. שטה:

נפק רב סחורא פתח פיתחא לנפשיה ר' אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'. פירוש מצא פתח היתר ולא שהתיר לנפשיה על ידי פתח זה אלא לאחר שמצא פתח הוחזר לו אצל רב נחמן והתיר לו או אצל חכם אחר משום דקיימא לן לא יחל דברו שהוא אינו מוחל אבל אחרים צריכים למחול לו. והא דלא אמרינן הדר לקמיה דרב נחמן דילמא משום דאיכסיף דרתח עליה רב נחמן על שנדר נדר חמור כל כך שלא היה מוצא פתח. ואי נמי שכל עצמו לא בא לפניו להתיר אלא למצוא לו פתח ואחר שמצא הוא לעצמו הלך לו אצל חכם אחר והתיר לו כ7 נראה לי. ובפירושים ראיתי לעיל בריש שמעתין ענין וז"ל: והילכתא אפילו תלמיד חכם נמי לא מצי למפתח בחרטה. ומיהו אי אשכח מילתא דלאו ארעתא דהכי נדר מצי למשרי נדר נפשיה אגב ההוא מילתא הואיל ולא היה נדר מעולם וכדאמרינן לקמן עד כאן. נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה וכי כתיב לא יחל דברו שהוא אינו מוחל דוקא בחרטה. ואינו מחוור כלל. הרשב"א ז"ל:

ברא"ש כדתנן במתניתין הס"ד נדר במוהי הס"ד דלא טעימנא לך הס"ד שלא יאכל עמו הס"ד דאין נזקקין לך הס"ד במה אשה הס"ד כצ"ל:

בר"ן לו לאו השבע שבועה כו' זה נראה לי הס"ד נוח לי הס"ד ואח"כ מ"ה אם נדרת במוהי לא כו' לשבועה הס"ד ואין נזקקין הס"ד ואח"כ מ"ה רב יוסף אמאי אמר כו' דלא ליכול הס"ד בתמיה הס"ד כצ"ל:

כל הכועס אפילו כו' שנא' רשע כגובה אפו גו'. כבר אמרו בפ"ק דסוטה כל המתגאה כאלו עע"ז ואמר כאן המתגאה בגובה אפו דהיינו מתוך כעס בל ידרוש שהוא בלי כוונה ודרישה דמתוך כעס בא לידי טעות ואין אלהים בכל מזימותיו שאין השכינה חשובה שהיא כנגדו כמ"ש שויתי ה' לנגדי גו' וק"ל:

משכח תלמודו ומוסיף כו' שנאמר כעס בחיק כסילים גו'. מדת החכמים גם כשכועסים עם חביריהם או תלמידיהן נוחין לרצות ומעבירין על מדותיהם אבל זה הכסיל אינו נוח לרצות והכעס מונח זמן רב בחיקו עם חביריו ותלמידיו וע"י זה הוא לומד בד בבד ומטפש כדאמרינן פ"ק דתענית חרב אל הבדים ונואלו כו' וז"ש וכסיל יפרוש אולת שע"י זה שאין לו חבר ותלמיד יפרוש אולת בתורה שאינו מכוין לפרש האמת כמ"ש שם הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ויותר מתלמידי כו' וק"ל:

בידוע שעוונותיו מרובין כו'. דלפי פשוטו דבריו סותרין זה את זה שנאמר כי כעס בחיק כסילים כו' כמ"ש לעיל ועי' פרש"י רוב כעס היינו שחטאו וכעסו להקב"ה ועי"ל באותן ספרים שהן דברים של חכמה מפורש רוב כעס שכעס הקב"ה עליהן על שחטאו וק"ל:

כל שהיא תפארת לעושיה כו'. ר"ל גם שהיא תפארת לעושיה כמ"ש אין כמה זימנין כו' בעי נמי תפארת לו מן האדם והרי לא היה לו תפארת מרב נחמן שא"ל כמה זמנין אדעתא דהכי נדרת עד דאיקפד וק"ל:

ר"ן ברה"ע ד"ה אר"א. נהי דיש שאלה מיהו מדרבנן אין נזקקין כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד א"נ כו'. ולב"ה יש שאלה כו' מיהו לכתחלה א"נ. כן אפשר ליישב לישנא דיש שאלה דר"ל דיעבד. אבל זה אוקימתא דר"א לקמן לפרש לישנא דברייתא דבה"א אף יפתח לו בשבועה וזהו לישנא דלכתחלה ע"ש בפירושו:

ר"ן ד"ה א"ר אר"נ. אבל עיקר שבועה בשם או בכינוי הוא. לעיל בריש מכלתין מסיק דלרבנן לא בעי לא שם ולא כינוי:

בא"ד אבל ר"ה גאון כו' אבל פתח כי ההוא דאתא לקמיה דרב. לפנינו בגמרא לא נמצא. ודברי הריטב"א בזה צ"ע. וברא"ש הגירסא דר"ה. ולפנינו איתא דהתיר בחרטה. ונ"ל להגיה דרבה בר ר"ה:

גמ' משרא לנפשי'. נ"ב תיוהא הא תנן התם ספ"ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו:

אֲפִלּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ (תהלים י, ד). נראה לי בס"ד רבה בר רב הונא נקיט כנגד הפגם שפוגם בעשיה ששם סוד השכינה ורב ירמיה דאמר מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ נקיט כנגד פגם היצירה ששם עולה חלק התלמוד ורב נחמן אמר עֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין מִזְּכֻיּוֹתָיו נקיט כנגד הבריאה ששם עולה הכונה והמחשבה. וידוע כי מצד עונות וזכיות של הרהור יהיו עונותיו של אדם מרובין מזכיותיו.

אִלְמָלֵא לֹא חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, לֹא נִתַּן לָהֶם אֶלָּא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה, וְסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ בִּלְבַד. נמצא היתה תורה שבכתב ששה ספרים כנגד תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים והשוואה זו רומזת לסוד הדבר אשר יהיו תפארת ומלכות שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה שני מלכים בכתר אחד שהם שוים ולכן הלוחות היו ששה על ששה וזה רמז (שיר השירים ה, טו) שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז אימתי יהיה זה אם היה איש ישראל מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים.
ומה שאמר לפי שֶׁעֶרְכָּהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא היינו דכתיב (תהלים קה, מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם, בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו. נמצא ארץ ישראל והתורה שייכי אהדדי!

גמ' משתבח ליה רבא לר"נ. כעין זה ברכות לח ע"א וש"נ:

לא עברינן ירדנא. עדיין לא עברנו את הירדן כשאירע אותו מעשה ולא הוינן בתחום א''י: כגובה אפו. שיש לו חרון: אין אלהים כל מזמותיו. במחשבותיו אין שכינה חשובה כנגדו: יפרוש אולת. שמשתטה: רב פשע. שפשעיו מרובים: מפני שערכה של ארץ ישראל הוא. שכתוב בו ערך חלק של כל שבט ושבט ולא סגיא בלאו הכי ולפי שבעטו וחטאו נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים להטריחן יותר: אין נזקקין. להתיר לו נדרו לפי שנדר חמור הוא: חוץ מקונם אשתי נהנית לי. שאפילו נדר באלהי ישראל שאין אשתי נהנית לי נזקקין להתיר לו לפי שאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים בידים לעשות שלום בין איש לאשתו לא כ''ש האי נדר אי נדר באלהי ישראל שהוא לשון נדר: לא מרי כולא. שהוא נשבע באדון העולם לא אוכל א''ל רב יוסף לא מרי כולא לא טעימת ליה הכי קאמר רב יוסף לא מרי כולא קאמרת בודאי לא טעימת ליה שאסור להתיר לך דהיינו כמי שנשבע באלהי ישראל: חסר הגה והעתקתיו מפירוש [חסר הנה והעתקתיו מפירוש רבינו גרשום] הניחא לרב כהנא. לפי שהיה מסרב בו רב יוסף נדר הכי אלא רב יוסף אמאי קאמר נמי לא מרי כולא: [ה''ק לא מרי כולא קאמרת]. בתמיה קא''ל רב יוסף כדאמרן: איקפד רב נחמן. שלא היה יכול לומר לו דבר שהוא פתח לחרטה: אמר ליה זיל לקילעך. לביתך הואיל ואיני יודע לפתוח לך: כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שיהא דבר מקובל נמי בעיני הבריות הוי תפארת לעושיה והואיל דאיקפד רב נחמן שאין מתקבל עליו שנדרו חמור כ''כ שאינו יכול למצוא לו פתח אדעתא דהכי והכי לא נדרי:

אין נזקקין לאלהי ישראל. דכיון שנשבע בשם שמים אין נזקקים לו: חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע לו שלא הכת'. וריצב''א ל''ג ונודע לו שלא הכתה דאם כן אפי' התרה נמי לא בעי דאמר כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות אלא הכי גרסינן חוץ מקונם אשתי נהנית לי ותו לא ומיירי שהוא אמת שגנבה כיסו ושהכתה את בנו דהשתא בעי התרת חכם וקאמר דאפי' נשבע באלהי ישראל נזקקין להתירו משום שלום בית: לעושיה. להקב''ה ותפארת לו מן האדם שבני אדם מקלסים אותו: והשתא דאיקפד רב נחמן אדעתא דהכי וכו'. פי' משום דליכא תפארת מן האדם אבל תפארת לעושיה שמא הוה כגון שנדר לקיים דבר מצוה: ושריא לנפשיה. פי' שע''י פתח זה נתחרט והפר לו נדרו וא''ת אמאי לא התיר לו רב נחמן מעיקרא ע''י חרטה דהא רב נחמן גופיה אמר לעיל הלכה פותחין בחרטה וי''ל דהיינו דוקא כשמתחרט מן הנדר מעיקרא אבל כשאינו מתחרט אלא מכאן ולהבא לא ולכך לא רצה להתירו עד שאמר אדעתא דהכי נדרת:

ר"ן
אמר ר' אסי אין נזקקין לאלהי ישראל. הייתי סבור לומר דאע''ג דאסיקנא לקמן (דף כח.) דב''ש וב''ה פליגי אם יש שאלה בשבועה או לא וקיימא לן כב''ה דאמרי יש שאלה ר' אסי ה''ק נהי דיש שאלה מיהו לכתחלה אין נזקקין אלא בקונם אשתי נהנית משום שלום ביתו ואינו נוח לי דב''ש ודאי מדרבנן בעלמא קאמרי דהא לא יחל דברו דמיניה דרשינן אבל אחרים מוחלין לו (לאו) אהשבע שבועה נמי קאי וב''ה אמרי דאפי' מדרבנן וא''כ קם ליה ר' אסי כבית שמאי אלא ר' אסי לית ליה ההיא אוקימתא דלקמן דביש שאלה פליגי א''נ ס''ל דלב''ש אין שאלה מדרבנן דאפילו התירוהו אינו מותר ולב''ה יש שאלה ואם התירוהו מותר מיהו לכתחלה אין נזקקין זה נ''ל: חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה. את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה. כך היא הגרסא ברוב הנסחאות ואיכא מאן דאמר דטעותא היא דאי נודע שלא הכתו ושלא גנבה היכי קאמר חוץ מקונם אשתי והא נדרי שגגות הוא ואסיקנא לעיל דאינו צריך שאלה לחכם ואמרינן לקמן כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות אבל הרשב''א ז''ל כתב דאפשר דגרסי' ליה וכי תנן במתני' דכי האי גוונא אינו צריך שאלה ה''מ באומר שאם לא מפני כן לא היה מדירה אבל במעמיד דבריו ואמר אעפ''כ בדעתו היה שלא תהנה ממנו צריך שאלה והכא במעמיד מיירי ולפי פירושו נ''ל דכי קאמר חוץ מקונם אשתי משום דאיכא תרתי קאמר שלום ביתו ועוד דהוו כעין נדרי שגגות אבל הוא ז''ל אומר אפי' נמצא שגנבה נשאל ומתירים לו משום שלום ביתו וכי נקט נמצא שלא גנבה לישנא דמתני' (לקמן כה:) נקט ולאו דוקא ואינו נוח לי: אי נדרת במוהי לא מזדקיקנא לך. דמוהי כנוי לשבועה כדאיתא בפרקין קמא וס''ל לר' אסי דלכתחלה אין נזקקין לשבועה: באלהי ישראל מזדקיקנא לך. בתמיה ואיכא דגרסי אי נדרת במוהי מזדקיקנא לך כלומר דס''ל דלשבועה גרידא נזקקין אבל כיון שהזכיר השם חמיר טפי ואין נזקקין: רב יוסף [אמאי] אמר מרי כולא. דהוה ס''ד דרב יוסף אשבע עליה דרב כהנא דלא ליכול: ה''ק [לא] מרי כולא קאמרת. בתמיה: לא טעימת. דאין נזקקין: אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. פירוש פותחין בחרטה בין בנדר בין בשבועה ונזקקין נמי לכתחלה לאלהי ישראל ולא שנא נקט חפצא בידיה או לא נקיט חפצא ואפילו כי נקיט חפצא נזקקין דלא חמיר נקט חפצא אלא לענין שבועת הדיינין לאיומי עליה אבל עיקר שבועה בשם או בכנוי הוא ואע''ג דאמר גאון מאן דאשתבע בספר תורה או בעשרת הדברות אין לו הפרה עולמית ליתא למילתא כלל הדין הוא דינא דגמרא דאפילו לשבועות נזקקים ופותחים בחרטה ואין צריך לומר לנדרים אבל רבינו האי גאון ז''ל החמיר בנדרים שלא לפתוח בחרטה ואמר דאנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים כלומר בפתח אבל בחרטה לא והחמיר עוד בשבועות ואמר דלא מזדקקינן בהו כלל אלא כד מתרמיא מילתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דצבורא דכנישתא וכדומין לאלו מזדקקינן במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי אבל פתח כי ההוא דאתא לקמיה דרב וכדר''ש ב''ר וכר' ישמעאל בר' יוסי וכדביתהו דאביי וכי ההוא דאתא לקמיה דר''א וכיוצא בה לא עבדינן אבל הרב הנשיא אל ברגלוני ז''ל כתב בשם מר יהודאי גאון ז''ל שהחמיר עוד בנדרים והשוה אותן לשבועות שלא להתיר אותם אפי' בפתח אלא לדבר מצוה שמתירין אותם בפתח ולא בחרטה וכתב עוד דדוקא בהתרת חכם החמירו אבל בהפרת בעל לא החמירו דבעל מיפר ביום שמעו בין בנדר בין בשבועה עד כאן דברי הרב הנשיא ז''ל: נדרת אדעתא דהכי. האי דלא פתח ליה בחרטה אע''פ דרב נחמן גופיה פסיק הלכתא דפותחים בחרטה לפי שרב נחמן היה מכיר בדרב ספרא דלא אתא לקמיה אלא כדי שימצא לו פתח שהיה מחמיר על עצמו שלא להיות ניתר בחרטה וי''מ שאותו נדר היה כעין דבר מצוה כגון שנדר להתענות זמן ידוע והתענה מקצת אותו זמן