נדרים כד ע"א

קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבנך כור של חיטין ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם שיכול לומר לו כלום אמרת אלא בשביל כבודי זה הוא כבודי טעמא דאמר זה הוא כבודי הא לאו הכי נדר הוא מני אי רבי אליעזר בן יעקב נדרי זירוזין הוי אלא שמע מינה פליגי רבנן עליה לעולם רבי אליעזר בן יעקב היא ומודה רבי אליעזר בן יעקב בהאי דנדרא הוי דאמר ליה לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך ולא מיתהנית מינאי ת''ש האומר לחבירו קונם שאתה נהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור של חיטין ושתי חביות של יין ר' מאיר אומר עד שיתן וחכ''א אף זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי טעמא דאמר הריני כאילו התקבלתי הא לאו הכי נדר הוא מני אי ר' אליעזר בן יעקב נדרי זירוזין הוי אלא לאו רבנן ופליגי לא לעולם רבי אליעזר בן יעקב ומודה רבי אליעזר בהאי דנדרא הוי משום דאמר ליה לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ת''ש נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או חלה בנו או שעכבו נהר הא לאו הכי נדר הוא מני אי רבי אליעזר בן יעקב זירוזין הוי אלא לאו רבנן ופליגי לעולם ר''א בן יעקב ומי סברת דאדריה מזמנא לזמינא לא דזמינא אדריה למזמנא דאמר ליה מזמנת לי לסעודתיך א''ל אין נדר זה עליך ונדר וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין ת''ש יתר על כן אמר ר''א בן יעקב האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה מתארח אצלי ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס חמין והלה הקפיד כנגדו אף אלו נדרי זירוזין ולא הודו לו חכמים מאי לא הודו לו חכמים לאו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

תא שמע, מהא דתנן [לקמן סג ב]: האומר לחבירו קונם שאיני נהנה לך, אם אי אתה נוטל ממני לבנך כור של חיטין ושתי חביות של יין - הרי זה שאמר לו כך, יכול הוא להתיר את נדרו, שלא על פי חכם.

לפי שיכול לומר לו: כלום אמרת זאת אלא בשביל כבודי, שיראו אנשים כיצד אני נכבד בעיניך.

אך עתה זה הוא כבודי בעיני האנשים, בכך שאיני נוטל ממך, והתקיים בכך רצונך, וממילא הותר הנדר, שלא נעשה על ידך אלא כדי למלאות רצונך לכבדני!

ומדייקת הגמרא: טעמא שאין נדרו נדר, משום דאמר הלה "זה הוא כבודי".

הא לאו הכי - נדר הוא.

מני, ואיזה תנא שנה משנה זו?

אי רבי אליעזר בן יעקב, הרי לדעתו, במשנתנו, כל המסרב בחברו ומדירו, נדרי זירוזין הוי!

אלא, שמע מינה: פליגי רבנן עליה. והמשנה לקמן היא לדעתם.

ודחינן: לעולם לא חולקים רבנן על רבי אליעזר בן יעקב, והמשנה לקמן גם בשיטת רבי אליעזר בן יעקב היא.

ומודה רבי אליעזר בן יעקב בהאי, שאם לא יאמר הלה זהו כבודי שאיני נוטל ממך, דנדרא הוי, ולא נדר זירוזין הוא.

משום דאמר ליה המדיר, הנהנה מחברו, ומבקשו שגם הוא יהנה ממנו: לא כלבא אנא, אינני כלב שרק נהנה ואינו מהנה, דמיתהנינא מינך, ואילו אתה לא מיתהנית מינאי.

אך במשנתנו מדובר שהמהנה הוא גם המדיר, ולא הנהנה, ולכו הווי נדרי זירוזין.

תא שמע מהמשך אותה משנה לקמן:

האומר לחבירו: קונם שאתה נהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור של חיטין ושתי חביות של יין -

רבי מאיר אומר: הרי הוא אסור עד שיתן.

וחכמים אומרים: אף זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם, לפי שיכול לומר "הריני כאילו התקבלתי", ונעשה רצונך, ושוב אין מקום לחלות הנדר, לפי שלא נדרת אלא לקיום רצונך, והרי הוא התקיים.

ומדייקת הגמרא: טעמא דאמר "הריני כאילו התקבלתי", הא לאו הכי - נדר הוא.

מני? אי רבי אליעזר בן יעקב, הרי נדר שכזה, נדרי זירוזין הוי! אלא לאו רבנן היא. ומוכח שפליגי עליו רבנן!

ודחינן: לא, לעולם לא נחלקו עליו, ומשנה זו גם בשיטת רבי אליעזר בן יעקב היא.

ומודה רבי אליעזר בהאי נדר, דנדרא הוי.

משום דאמר ליה המדיר: לאו מלכא אנא, דמהנינא לך, ואת לא מהנית לי.

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: תא שמע מהמשנה לקמן בפרקנו [כז א]:

נדרי אונסין, שאינם חלים, כיצד? -

הדירו חבירו כדי שיאכל אצלו, וחלה הוא או חלה בנו, או שעכבו נהר, הרי זה נדרי אונסין, ואינו חל.

הא לאו הכי - נדר הוא.

מני?

אי רבי אליעזר בן יעקב, לדעתו נדר זירוזין הוי!

אלא, לאו, רבנן היא, ומוכח שפליגי עליו!

ודחינן: לעולם רבי אליעזר בן יעקב היא, ולא פליגי עליו רבנן.

ומי סברת דאדריה מזמנא לזמינא, שמדובר שהמזמין לסעודה הדיר את המוזמן? לא כך הוא. אלא דזמינא המוזמן הוא זה דאדריה למזמנא למזמינו.

דאמר ליה המוזמן למזמין: האם מזמנת לי לסעודתיך?

אמר ליה המזמין: אין.

וחזר ואמר המוזמן למזמין: נדור נדר זה עליך שאם לא תאכילני בסעודה תהיה אסור בנכסי, ונדר המזמין עקב הפצרתו של המוזמן.

ועתה חלה הוא המוזמן או שחלה בנו, או שעכבו נהר, ואינו יכול לבוא לסעודה - הרי אלו נדרי אונסין, ולא נדרי זירוזין. כי את הנדר הזה לא נדר המזמין בגלל שרצה לזרז את המוזמן, אלא רק בגלל שהמוזמן ביקש ממנו לידור זאת.

תא שמע מברייתא בתוספתא [פרק ב]: יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב: האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה מתארח אצלי, ותאכל עמי פת חמה, ותשתה עמי כוס חמין, ואחרי כל זאת הלה הקפיד כנגדו ולא בא - אף אלו נדרי זירוזין.

ולא הודו לו חכמים.

ודייקינן: מאי "לא הודו לו חכמים", לאו,

"קונם שאיני נהנה לך (ממך) אם אי (אין) אתה נוטל, מקבל במתנה, לבנך כור של חיטין ושתי חביות של יין" — הרי זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם, שיכול האיש שרצה הנודר לתת לבנו מתנה לומר לו לנודר: כלום אמרת לתת לבני אלא בשביל כבודי — זה הוא כבודי שלא אטול.

ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא דאמר [שאומר] האיש שצריך לקבל "זה הוא כבודי", הא לאו הכי [הרי אם לא אומר כן] — נדר הוא. ונברר, מני [כשיטת מי היא]? אי [אם] תאמר שדעת ר' אליעזר בן יעקב — הלא נדרי זירוזין הוי [הם], שלא נתכוון לנדר, אלא לזרזו שיטול ממנו את המתנה, ואינם נדרים כלל. אלא שמע מינה [למד מכאן] כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] וסבורים שנדרי זירוזין גם הם נדרים.

ודוחים: לעולם שיטת ר' אליעזר בן יעקב היא, ואולם מודה ר' אליעזר בן יעקב בהאי דנדרא הוי [בזה שנדר הוא] ולא רק לזרזו, דאמר ליה [שאומר לו הנודר]: לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך ולא מיתהנית מינאי [אין אני כלב, שאני נהנה ממך ואין אתה נהנה ממני] והוא עומד באמת על כך שיקבל דבר ממנו, ואין זה נחשב זירוז בלבד.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: האומר לחבירו "קונם שאתה נהנית לי (ממני) אם אי (אין) אתה נותן לבני במתנה כור של חיטין ושתי חביות של יין", ר' מאיר אומר: באיסור נדר הוא עומד ואסור בהנאתו עד שיתן. וחכמים אומרים: אף זה הנודר יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם, שיכול לומר: הריני כאילו התקבלתי (קיבלתי ממך).

ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא דאמר [שאומר] "הריני כאילו התקבלתי", הא לאו הכי [הרי אם לא אומר כן] — נדר הוא. ונברר: דברי חכמים כאן מני [כשיטת מי היא]? אי [אם] תאמר שהם כדעת ר' אליעזר בן יעקב — הלא נדרי זירוזין הוי [הם], אלא לאו [האם לא] מוכח שהוא שיטת רבנן [חכמים] ונמצא כי פליגי [חלוקים] חכמים עליו בנדרי זירוזין!

ודוחים: לא, לעולם אפשר לומר כי דעת ר' אליעזר בן יעקב היא, ואולם מודה ר' אליעזר בהאי דנדרא הוי [בזה שנדר הוא], משום דאמר ליה [שאומר לו] הנודר: לאו מלכא אנא, דמהנינא לך ואת לא מהנית לי [אין אני מלך, שאני מהנה אותך ואתה אינך מהנה אותי], ואין כוונתו לזירוז בלבד.

אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: נדרי אונסין, כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או חלה בנו או שעכבו נהר ולא יכול היה לבוא — הרי אלה נדרי אונסין שאינם צריכים התרה. ונדייק: דווקא במקרים כאלה, ואולם הא לאו הכי [הרי אם לא כן] שלא אירע אונס — נדר הוא. ונברר: מני [כשיטת מי היא]? אי [אם] שיטת ר' אליעזר בן יעקב — הלא נדרי זירוזין הוי [הם], שלא התכוון לנדר כלל. אלא לאו רבנן [האם לא שיטת חכמים היא]. ונמצא כי פליגי [חלוקים] חכמים עליו!

ודחה רב אשי דבריו: לעולם תאמר כי שיטת ר' אליעזר בן יעקב היא, ומי סברת דאדריה מזמנא לזמינא [והאם סבור אתה שמדובר כאן שהדיר אותו המזמין למוזמן]? לא, כאן מדובר דזמינא אדריה למזמנא [שהמוזמן הדיר את המזמין]. שאמר ליה [לו]: מזמנת לי לסעודתיך [מזמין אתה אותי לסעודתך]? אמר ליה [לו] המזמין: אין [כן]. שאל אותו המוזמן: נדר זה עליך, כלומר, האם נודר אתה בכך? ואכן נדר. ואז חלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר — הרי אלו נדרי אונסין. שכאן בא הדבר מצידו של המוזמן, ולא היתה כוונתו של המזמין לזרז את חבירו, ומשום כך אין זה בכלל נדרי זירוזין. ולכן אין היתר לנדר אלא כאשר אירע אונס בזה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: יתר על כן, על האמור במשנתנו, אמר ר' אליעזר בן יעקב: האומר לחבירו "קונם שאני נהנה לך (ממך) אם אי (אין) אתה מתארח אצלי ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס חמין", והלה הקפיד כנגדו וכעס על שמכריחים אותו לעשות כן — אף אלו נדרי זירוזין. ולא הודו לו חכמים בענין זה, שכיון שהשני מקפיד על כך, משמע שאין זה רק ביטוי של הפרזה אלא נדר ממש. ונברר: מאי [מה פירוש] "לא הודו לו חכמים"? לאו [האם לא]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Benefiting from you is konam for me if you do not take from me for your son a kor of wheat and two barrels of wine as a gift, this other individual can dissolve his vow without the involvement of a halakhic authority. This is because he can say to the one who vowed: Did you say your vow for any reason other than due to my honor, in order to convince me to accept a gift for my son? This is my honor, that I refrain from accepting the gift.

The Gemara infers: The reason that he may dissolve the vow without a halakhic authority is because the potential recipient said: This is my honor. But if he did not say so, then it is a vow. The Gemara clarifies: Whose opinion does this follow? If it is the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, then it is included in the category of vows of exhortation and is not considered a vow, since the intention was solely to encourage the other individual to accept the gift. Rather, conclude from this mishna that the Rabbis disagree with him and hold that vows of exhortation are also vows.

The Gemara responds: Actually, it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, but Rabbi Eliezer ben Ya’akov concedes in this case that it is a vow and not just a means of encouragement because the one who took the vow said to him: I am not a dog, that I benefit from you and you do not benefit from me. Therefore, one truly wants the vow to be valid so that the other will accept the gift, and it was not intended merely as a means of encouragement.

The Gemara suggests another proof: Come and hear the continuation of that mishna: So too, in the case of one who says to another: Benefiting from me is konam for you if you do not give my son a kor of wheat and two barrels of wine, Rabbi Meir says: The vow is valid, and he may not benefit from the one who took the vow until he gives the gift. And the Rabbis say: Even this individual who took the vow can dissolve his own vow without the involvement of a halakhic authority, as he can say: I hereby consider it as though I received the gift from you.

The Gemara infers: The reason is because he said: I hereby consider it as though I received it from you. But if he did not say so, it would be a vow. The Gemara clarifies: Whose opinion does this statement reflect? If it reflects the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, then it is included in the category of vows of exhortation. Rather, is it not the opinion of the Rabbis, and this demonstrates that the Rabbis disagree with him with regard to vows of exhortation?

The Gemara responds: No, actually it is possible that it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. And Rabbi Eliezer ben Ya’akov concedes in this case that it is considered a vow because the one that took the vow says to him: I am not a king that I provide benefit to you and you do not provide benefit to me. Consequently, the intent is not simply to encourage him but rather, to actually take a vow.

Mar Kashisha, son of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: Come and hear a proof from a mishna (27a): What are examples of vows impeded by circumstances beyond one’s control, which do not require dissolution? If one’s friend took a vow with regard to him that he should eat with him, and then he became sick, or his son became sick, or a river that he was unable to cross barred him from coming, these are vows impeded by circumstances beyond one’s control. The Gemara infers: Such a vow does not require dissolution in cases like these, but if not for this unavoidable element, it would be a vow. The Gemara clarifies: Whose opinion does this follow? If it follows the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, then they are vows of exhortation that he did not intend to be treated as vows at all. Rather, is it not the opinion of the Rabbis, and it is therefore clear that the Rabbis disagree with him?

Rav Ashi responds: Actually, this follows the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. But do you hold that in the case here the host took a vow with regard to the potential guest? No, the case here is where the potential guest caused a vow to be taken by the host and said to him: Do you invite me to your meal? The inviter said to him: Yes. The invitee then asked him: Is this vow upon you, i.e., do you vow to do so? The inviter agreed and he vowed, and then he became sick, or his son became sick, or a river barred him from coming; these are vows impeded by circumstances beyond one’s control. Because the vow was initiated by the potential guest rather than the host, it cannot qualify as a vow of exhortation. Consequently, dissolution is not allowed except when unavoidable situations like these occur.

Come and hear another proof: Further to the point of the mishna, Rabbi Eliezer ben Ya’akov said: In the case of one who says to his friend: Benefiting from you is konam for me if you do not lodge with me, and eat hot bread with me, and drink a cup of hot water with me, and the other becomes irritated at him because he was forcing him to do so, these are also vows of exhortation. But the Rabbis did not concede to him on this issue, because the friend’s opposition implies that the vow must be a valid vow and not a vow of exhortation. The Gemara clarifies: What is the meaning of: The Rabbis did not concede to him? Does it not

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נדרי זירוזין וכו' תניא יתר על כן אמר ר"א בן יעקב האומר לחבירו קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה מתארח אצלי ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס חמין והלה הקפיד כנגדו אף אלו נדרי זירוזין ולא הודו לו חכמים:

הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם, ואומר כלום נדרת אלא מפני כבודי זהו כבודי. כלומר עיקר הנדר לא היה אלא שאתכבד עם הבריות על ידיך, שיראו שאני אדם חשוב שאתה נותן לי מתנה מרובה זהו כבודי גדול יותר שאתה רוצה לתת לי, ושאני חשוב כל כך שאיני רוצה לקבל מתנה. ואם כן הרי נתקיים הנדר, ואין זה כאומר הריני כאילו התקבלתי כההיא דסיפא, אלא טפי עדיף, דהתם אינו מתקיים לגמרי הנדר על אותו דעת שנדר, שהוא נדר על דעת שיתן לו ממש מפני שהיה צריך להרווחה והא לא איצטריך, והוא מוחל אותם חביות [וחטים – לפי השי"מ] שהתנה עליהם כאילו קבלם, ומשום הכי פליג בה רבי מאיר. אבל בהא מודה רבי מאיר, לפי שעיקר הנדר לא היה מעיקרו אלא על דעת כן ממש, שיתכבד זה על ידי מתנתו, והרי הוא נתכבד על ידי כך יותר (שרצה) [כשרצה – לפי השי"מ] ליתן ולא קבל. כן נראה לי. אבל בתוספת אמרי דהכא רגילות הוא שיאמר הריני כאילו התקבלתי, מפני שזה הוא כבודי, והלכך הויא התרה חשובה, ומשום הכי לא פליג בה רבי מאיר, אבל בסיפא שרוצה ליתנו לו בדוקא הוא נודר, ואין רגילות לומר הריני כאילו התקבלתי, ומשום הכי פליג בה רבי מאיר. ומיהו בירושלמי אמרינן דחלוק היה רבי מאיר אף בראשונה, דגרסינן התם [פרק ח' הלכה ז'] קונם יין, אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן אף הראשונה במחלוקת.

כלום אמרת אלא מפני כבודי זה כבודי. ירושלמי (פרק ח', הלכה ז') אמר ר' זעירא בסתם חלוקים, מה לן קיימין אם כשזה אומר מפני כבודי, וזה אומר מפני כבודי, דברי הכל אסור, ואם כשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך אמרתי דברי הכל מותר, אלא במן קיימין בסתם, רבי מאיר אומר סתמו כמי שזה אומר מפני כבודי, ורבנן אמרי סתמן כמי שזה אומר מפני כבודי, וזה אומר מפני כבודך אמרתי. עד כאן. בכאן נמי גילו שאף הראשונה במחלוקת, ואומר לו הריני כאילו התקבלתי. ומסתבר דדוקא כשהיו הבנים סמוכין על שלחנו, דטעמא דהא מלתא משום דלהרווחה איכוין והא לא איצטריך, כדאיתא בגטין פרק מי שאחזו (גיטין עד, א) גבי הרי זה גיטך על מנת שתתני לי איצטלתי. והלכך כשהבנים סמוכים על שלחנו, ומתחלה היה הוא צריך להרווחה ועכשיו יודע בעצמו שאין צריך לה, יכול הוא לומר הריני כאילו התקבלתי, אבל אם אין סמוכין על שלחנו אינו יכול לומר כן, שהם שמא עדיין צריכין לאותה הרווחה, ואיך יאמר הוא הריני כאילו קבלו הם, זה אינו תלוי בו אלא בבניו. וכן נמי אם אמרו הבנים הרי אנו כאילו התקבלנו, כשסמוכין על שלחן אביהם לא אמרו כלום, דאיהו להרווחה דידיה לצורך הבנים איכוון, דאכתי איצטריך לה, ואם אינן סמוכין על שלחן אביהם, יכולין הם להתיר את הנדר ויאמרו הריני כאילו התקבלנו. ועוד נראה דדוקא בקיום מעשה הוא, שיכולים להתיר שלא על פי חכם ויאמר הריני כאילו התקבלתי. אבל בבטול מעשה לא, שאילו המדיר את חברו שלא ילך למקום פלוני, או שלא יעשה דבר פלוני, מחמת שהוצרך שלא ילך חברו לאותו מקום, או שלא יעשה דבר פלוני אינו יכול להתיר שלא על פי חכם ולומר לך ועשה והריני כאילו לא עשית, שהרי עשה והלך ואין אומרים שלא יהא מה שכבר היה. אבל בקיום מעשה שלו, כגון אם אין אתה נותן לי, בזה שייך מחילה כאילו קבלתים אלא שאני מוחלם. והגע עצמך אילו קבלם ממש יכול הוא להחזירם ואפוכי מטרתא למה לי, והלכך הואיל ויכול להחזירם לאחר קבלתם, יכול הוא למחול קודם קבלה וכאילו קיבל, ובגיטין בפרק מי שאחזו מדין מחילה פרישנא. וכל זה סיוע למה שכתבתי דדוקא בסמוכין על שלחנו שרואין אותו כאילו קבל והחזיר. ואי קשיא לך אי טעמא דמלתא משום אפוכי מטרתא, וכאילו קבל והחזיר, אם כן לגבי גטין נמי, אם אמר לה על מנת שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמר לה מחולין ליך, דאסיקנא התם [עד, ב] דאינו יכול למחול, משום דלצערה קמכוין והא לא צערה, מכל מקום תיפוק ליה שהרי אחר קבלתו יכול הוא להחזירם. לא היא, דמכל מקום הרי נתכוון הוא שתצטער היא בנתינתם.

תא שמע מן הדא נדרי זרוזין הדירו חברו שיאכל אצלו כו'. והא דלא פריק נמי בהא, משום דאמר ליה לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ואת לא מתהנית מינאי, היינו משום דלא שייך לתרוצי הכי, אלא כשרצה ליתן לו מתנה מרובה, דאז ניכר שהוא קבל ממנו הנאות גדולות, ועל ידי כך הוא רוצה שיהנה חברו ממנו, כדי שלא יהיה ככלב שיהנה ואינו מהנה. אבל בזמנו לאכול עמו, אינו ניכר מזה שקבל ממנו טובה, דמתנה מועטת כזו אדם נותן למי שלא הקדים לו טובה, ולפיכך לא שייך בה למימר לאו כלבא אנא.

הכי גרסינן: מאי לאו אפילו בקמייתא, והיינו מה ששנינו במשנתינו רבי אליעזר אומר הרוצה שידיר חברו שיאכל אצלו וכו', ושמע מינה לא פליגו רבנן עליה אלא בבתרייתא. כלומר דוקא בבתרייתא דקסברי רבנן דכיון שמזכיר האכילה מההיא שמע מינה לאו (להב') [לזרז – לפי השי"מ] קאמר אלא בדוקא, אבל באידך מודו ליה. והיינו נמי דקא תני יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב דמיתרת היא, זו על קמייתא. ויש ספרי שכתוב בהם מאי לאו אפילו בקמייתא, ושמע מינה פליגי רבנן שמע מינה, ואינו מחוור, דכיון דקתני יתר על כן אמר רבי אליעזר מנין שחלוקין עליו חכמים אף בראשונה.

תניא יתר על כן א"ר אליעזר. פי' יתר ממה ששנינו במשנתנו דמדיר חבירו שיאכל אצלו הוי נדרי זרוזין הוסיף ר' אליעזר רבותא ואמר דהוי נמי נדרי זרוזין האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך פי' קונם יהא עלי מה שאני נהנה משלך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל עמי פת חמה ושותה עמי כוס של חמין והלה הקפיד כנגדו וסירב שלא להתארח עמו אף אלו נדרי זרוזין ולא אסור בנכסיה דאנן סהדי דלא נדר בדוקא שהרי אין לו להקפיד כ"כ לאסור נכסי חבירו עליו מחמת כך ולזרזי להתארח אצלו ולהמשיכו לרצונו נתכוון ורבנן פליגי עליה ואמרי דבהא ודאי איכא טענה דקפידא דאמר לאו כלבא אנא דאנא מתהנינא מינך ואת לא מתהנית מנאי וגמר ונדר ור' אליעזר סבר דאע"ג דאיכא האי טעמא אפילו הכי נדרי זרוזין הוי והיינו דקתני אף אלו נדרי זרוזין כלומר אף אלו דאיכא טעמא דלאו כלבא אנא. והא דתנן קונם שאתה נהנית לי אם אין אתה נותן לי כור אחד של חטים ושתי חביות של יין רבי מאיר אומר אסור עד שיתן וחכמים אומרים הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר לו הריני כאילו התקבלתי דמשמע דנדריה נדרא ולא הוי זרוזין בהא אפי' ר"א מודה דקפידא הוי ולא זרוזין דהכא איכא טעמא רבא לאו מלכא אנא דאנא מהנינא לך ואת לא מהנית לי ועביד איניש דקפיד ואסר נפשיה למאן דלא מהני ליה אבל אידך דתנן קונם שאיני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חטים ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר כלום נתכוונתי אלא מפני כבודי זהו כבודי דמשמע דנדריה נדרא עד דמחיל ליה ואומר זהו כבודי ההיא רבנן היא דאמרי דבהא נדרא דקפידא הוא משום טעמא דלאו כלבא אנא דאנא מתהנינא מינך ואת לא מתהנית מנאי אבל לר"א דלית ליה האי טעמא כדקתני יתר על כן הא נמי נדרי זרוזין הוא וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא כראב"י דאפי' היכא דאיכא טעמא דלאו כלבא אנא הוי נדרי זרוזין ולא חייל נדרא. וליתא לההיא מתני' דקונם שאני נהנה לך דכרבנן הוי מ"מ ש"מ דכל היכא דקפיד בדוקא וחייל נדרא אם אמר זהו כבודי הרי הוא מותר שלא נתכוון אלא לכבודו:

ויש מן החכמים שסוברין דמתני' דקונם שאני נהנה לך דחייל נדרא עד שיאמר זהו כבודי אפילו ר"א מודה בה דשאני התם שהיה נותן לו מתנה מרובה כור חטין או שתי חביות של יין דאי לאו דקביל איהו מקמי הכי הנאה מניה לא הוה יהיב ליה האי מתנה וכיון דכן כשנודר אותן נכסים של מקבל עליו אם לא יקבל ממנו מתנה זו קפידא הוי ודאי דאמר לאו כלבא אנא דאנא מתהנינא מינך ואת לא מתהנית מנאי אבל במתניתא דלא יהיב ליה אלא מתנה מועטת שיבא להתארח אצלו לאכול פת חמה ולשתות כוס חמין לא משמע משום הא שיהא הנותן מקבל טובה מן המקבל וכי אסר נכסי מקבל עליה אם אינו מתארח אצלו ליכא קפידא אלא זירוזין ולא משמע הכי בגמ' דהא אמתני' דתנן ר"א בן יעקב אומר שהרוצה שיאכל חבירו אצלו ומדירו מנכסיו אם לא יאכל עמו נדרי זירוזין הוי אייתינן עלה בגמ' הא מתני' דקונם שאני נהנה לך והוה קס"ד לאוקמה כרבנן ודחינן דלעולם ר"א ושאני הכא דאמר ליה לאו כלבא אנא דקס"ד דבהא מודה ר"א ושקלינן וטרינן ואסיקנא ממתני' דיתר על כן דאפילו היכא דאיכא טעמא דלאו כלבא אנא פליג ר"א וממילא איבטילא אידך אוקמתא דאוקימנא כר"א ואתיא כרבנן כדקס"ד מעיקרא דאי לא הוה לן למיהדר ולמפרך מינה ולמימר דלעולם ר"א ושאני התם דאיכא מתנה מרובה ומדלא אמרי' הכי בגמ' לית לן לדידן לפרושי הכי מסברא כנ"ל:

אם אין אתה בא ונוטל לבנך וכו'. דרך כבוד הוא שיקבל מתנה לבניו ולא לעצמו:

שלא ע"פ חכם. ואין צריך שאלה אע"פ שכל פתח וחרטה עוקר הנדר מעיקרו ואעפ"כ צריך שאלה לחכם האי פתחא מוכחת טפי:

זהו כבודי. לשנוא מתנות:

משום דא"ל לאו כלבא אנא. וכיון שיש טעם לדבר אמרינן דלנדר איכוון:

דמתהנינא ממך. דכיון שהוא רוצה שיקבל ממנו מתנה מרובה מסתמא גם הוא נהנה ממנו הרבה:

לאו מלכא אנא. ומסתמא ההנהו הרבה מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה:

זמינא הוא דאדריה למזמנא. המזומן ביקש למזמן שיזמינהו לסעודתו וא"ל אין נדר זה עליך דאזמנית וא"ל המזומן למזמן מודרני מנכסיך אם לא אוכל אצלך כי רצו להזמינו גם לסעודה אחרת והוא חפץ יותר לאכול עם זה האיש ובכה"ג לא הוי נדרי זרוזין אלא לנדר גמור נתכוונו שניהם:

מאי לאו אפי' בקמייתא [לא בבתרייתא]. אבל מהך ליכא למפשט דפליגי דשאני הכא כיון שאמר שאני נהנה לך בהאי פליגי רבנן משום דא"ל לאו כלבא אנא כו':

הלכה כראב"י. ומסתמא אמתני' קאי אלמא פליגי והלכתא כותיה:

האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך ר"ל קונם הנאתך עלי אי אתה בא ונוטל מביתי לצורך בניך כור של חטים ושתי חביות של יין יכול המודר להתיר את נדרו ולההנותו שלא על פי חכם כשיאמר כלום נדרת אלא משום כבודי שיחזיקוני כאדם חשוב כשאתה נותן לי מתנה מרובה כזו זהו כבודי כלומר שישמעו שהיית רוצה ליתן ולא רציתי לקבל וכבר נתקיים נדרך במה שנודע שרוצה היית ליתן הא אם לא אמר כן הרי זה נדר גמור ואין אומרין נדרי זרוזין הוא כדי לזרזו שיקבל על הדרך שאמרו במשנתנו בהדיר את חבירו עצמו שיאכל וכו' אלא זה שהיה מסרב בו הואיל ומפצירו במתנה מרובה כזו בודאי כבר קבל הוא הרבה כבודות ממנו ובגמר דעת הוא מדירו ולכבוד המודר כלומר שמאחר שאני נהניתי ממך הרבה אף אני רוצה שתהנה אף אתה ממני דלאו כלבא אנא דמתהנינא ולא מהנינא הא כל שאמר כן כלומר כלום אמרת אלא לכבודי זהו כבודי יכול להתירו בלא פתח ומכל מקום אם לא היה זה מדירו לכבוד המודר אלא לכבוד עצמו אין המודר יכול להתירו בדבר זה והוא שאמרו בתלמוד המערב זה אומר מפני כבודי וזה אומר הן מפני כבודך דברי הכל מותר כי פליגי בסתם לרבי מאיר סתמו כזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי ולרבנן סתמו כזה אומר מפני כבודי וזה אומר הן מפני כבודך ואע"פ שבמשנתנו לא חלק בה ר' מאיר חלק בסופה כמו שהוזכר בסמוך והוא הדין לרישא ובתוספות טרחו לפרש למה חלק בסיפא ולא ברישא ללא צורך ולענין פסק מיהא הלכה שסתמו מפני כבודו של מודר הוא וסוף המשנה אמר לחבירו קונם שאתה נהנה לי ר"ל קונם הנאתי עליך אם אי אתה נותן לבני כור של חטים ושתי חביות של יין רבי מאיר אוסר עד שיתן וחכמים אומרין שהמדיר יכול להתיר את נדרו בלא שאלה כשיאמר הריני כאני התקבלתי הא כל שלא אמר לו כן נדר גמור הוא ואין אומרין נדרי זריזין הוא כדי לזרזו ליתן על הדרך שביארנו במשנתנו כמו שהדיר את חבירו לאכול שזה הואיל ותובעו מתנה מרובה כל כך ודאי כבר ההנהו בכדי הראוי לכך ובגמר דעת הוא נודר שאף הוא אומר לאו מלכא אנא דמהנינא לך ולא מהנית לי הא כל שאמר הריני כאלו התקבלתי הותר נדרו ושמא תאמר ומאחר שהוא אמר שתתן לבני היאך הוא יכול לומר הריני כאלו התקבלתי והרי הקבלה תלויה בבנים פירשוה קצת רבנים כשהבנים סמוכים על שלחנו ואף הם פרשוה מטעם דלהרווחה אכוון ולא אצטריך על הדרך שאמרוה בפ' קורדיקוס והואיל ומתחלה היה צריך לכך ועכשו אינו צריך יכול לומר הריני כאלו התקבלתי הא אם הוא צריך עדין לכך לא ואין זה נראה אלא כל שאומר הריני כאלו התקבלתי רשאי ומכל מקום במה שכתבו דוקא כשהבנים סמוכים על שלחן אביהם נראין שאם לא כן אינו תלוי בו לומר התקבלתי אלא בהם ובסמוכים מיהא הדבר תלוי בו ולא בבנים:

כבר ביארנו במסרב בחבירו שיאכל עמו ומדירו והוא ענין דאזמניה מזמנהא לזמינא שנדרי זרוזין הן מכל מקום אם היה הדבר בהפך ר"ל שזה מזמין עצמו לחבירו ואומר לו רוצה לאכול עמך ואם אי אתם מזמנני לכך קונם הנאתי עליך והוא שאמרו כאן דאדריה זימנא למזמינא נדר גמור ומכל מקום אם ארעו אונס כגון שחלה הוא או חלה בנו או עכבו נהר אין כאן נדר שאין לך בעולם נדרי אונסין יותר מהם וכיוצא בהם:

זה שביארנו במשנתנו במדיר את חבירו שיאכל עמו שנדרי זרוזין הוא לא סוף דבר בשלא הזכיר לו שם מאכל אלא אף במזכיר לו שם מאכל כגון שאמר קונם הנאתך עלי אם אי אתה מתארח עמי לפת חמה ולכוס של חמים ואע"פ שמאחר שיורד להזכיר פרטים היה לנו לומר שהדבר מוכיח שבגמר דעת הוא נודר אע"פ כן נדרי זירוזין הן ואין לומר בזו לאו כלבא אנא וכו' שאין לומר כן אלא במתנה מרובה שנכר מדבריו שקבל ממנו הנאות הרבה אבל זמון אכילה אפילו עשה לו חבירו כן אין מדקדקין בה כל כך וכן בכל דבר מועט שקבלת אדם מחבירו מצויים:

בתוספתא אמרו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבניך כור חטים ושתי חביות של יין וארעו אבל או אונס או גשמים מותר ואם לאו אסור היה מסרב בחבירו בתוך המשתה ואמר לו קונם ביתך שאני נכנס בתוך המשתה אסור לאחר המשתה מותר בתוך הרגל אסור לאחר הרגל מותר:

יש מי שאומר שמאחר שהעלו בסוגיא זו שחכמים נחלקו על רבי אליעזר שבמשנתנו במדיר את חבירו לאכול לומר שאינן נדרי זרוזין אלא נדר גמור אלא שהלכה כרבי אליעזר אף אלו שאמרו בקונם שאני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבניך וכו' וכן קונם אתה נהנה לי אי אתה נותן וכו' שנדרי זרוזין הן ואין צריך לכלום נדרת אלא לכבודי ולא להריני כאלו התקבלתי שלא נאמרו דברים אלו אלא לדעת חכמים ולא אמרו למעלה שאף רבי אליעזר מודה בהם אלא למה שהיה סובר לומר שלא נחלקו רבנן ורבי אליעזר כלל אבל אחר שהעלינו שחכמים חולקין עמו אף השמועות באות לדברי חכמים והואיל והלכה כרבי אליעזר אין אנו צריכין לאותן התרוצין וכלם נדרי זרוזין הן ומכל מקום נראין הדברים שאותן התירוצין שהזכרנו ר"ל לאו כלבא אנא ולאו מלכא אנא בדקדוק נאמרו ואין לנו בנדרי זרוזין אלא אותן שהוזכרו בהדיא והדומים להם מכל צד ואחר שכשהיו סבורים לומר אי רבי אליעזר נדרי זרוזין הן הם השיבו בהני אפילו ר' אליעזר מודה להיותם נדר גמור כל שכן אנו שאין אנו בקיאין שאין לנו להקל בכך ולדון כנדרי זרוזין אלא בדבר הדומה לאותן שהוזכרו דמיון גמור וכן הסכימו בה גדולי הדור ואף גדולי המחברים הביאום כפשוטן בהצרכת כלום נדרת אלא לכבודי והריני כאלו התקבלתי:

דאמר לי' לאו כלבא אנא דמיתהנינא מינך ואת לא מיתהנית מנאי פי' ודוקא במתנות שייך למימר הכי שאין אדם נותן מתנה לחבירו אלא על דעת שישלם לו גמול וכן אין אדם מקבל מחבירו אלא ע"ד שגם חבירו יקבל ממנו ואין אלו נדרי זירוזין ולא בכל לב נדר אבל כשמדיר את חבירו שיאכל אצלו אין זה אלא בעבור כבוד בעלמא ולא ע"ד שגם חבירו יזמיננו ליכל בביתו הוא עושה אותו ודאי הוי נדר זירוזין:

יותר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב כו' פי' אמתני' קאי שהוא מדיר את חבירו שיאכל אצלו ומאי יותר על כן דאילו במתני' תנן המדיר את חבירו שיאכל אצלו שראובן הדיר את שמעון מנכסיו שאם לא יבא שמעון ויאכל אצל ראובן שיהא שמעון אסור ליהנות מראובן וזהו נדר זירוזין אבל הכא שראובן נדר שאל יהנה משמעון אם לא יבא שמעון ויאכל בביתו הוה אמינא בכל לב נדר ואם לא יבא אסור ראובן שיהוה משמעון קמ"ל שגם זה נדר זירוזין הוא. ומדקתני לא הודו לו חכמים סתם ולא אמר בזה ש"מ בכל לא הודו לו אף על קמייתא דהיינו מאי דתנן במתני' ותיפשוט מהכא דפליגי רבנן על ראב"י ובתר דפשט לי' דפליגי בעיתו מאי הוי עלה כלומר הילכתא כמאן דתרתי בעא מיני' אי פליגי והילכתא כמאן ת"ש דאמר רב הונא וכן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כראב"י:

קונם שאיני נהנה לך בקונם הנאתי. אם אי אתה (נותן) נוטל לבנך. בחתנו קאמר אורחא דמילתא. שלא על פי חכם. אינו צריך שאלה דדברים שבלב דמוכחי נינהו. יכול הוא שיאמר לו כלום אמרת אלא בשביל כבודי. להראות שאתה מכבדני שהרי לא לריוח נתכוין כיון שלא נתן לו כי אם לבנו. זהו כבודי יותר לשנא מתנות ולפרנס את בני בעצמי. שיט"ה:

הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל. ואין זה כאומר הריני כאילו התקבלתי כההיא דסיפא אלא טפי עדיף דהתם אינו מתקיים לגמרי הנדר על אותו דעת שנדר שהוא נדר על דעת שיתן לו ממש מפני שהיה צריך להרוחה והא לא איצטריך והוא מוחל אותם חביות וחטים שהתנה עליהם כאילו קבלם ומשום הכי פליג בה ר' מאיר. אבל בהא מודה ר' מאיר לפי שעיקר הנדר לא היה מעיקרו אלא על דעת כן ממש שיתכבד זה על ידי מתנתו והרי הוא נתכבד על ידי כך יותר כשרצה ליתן ולא קבל כן נראה לי. אבל בתוס' אמרו דהכא רגילות הוא שיאמר הריני כאילו התקבלתי מפני שזהו כבודי והילכך הויא התרה חשובה ומשום הכי לא פליג בה ר' מאיר. אבל בסיפא שרוצה ליתנו לו בדוקא הוא נודר ואין רגילות לומר הריני כאילו התקבלתי ומשום הכי פליג בה ר' מאיר. ומיהו בירושלמי אמרינן דחלוק היה ר' מאיר ככתוב בהר"ן ז"ל:

ואומר לו הריני כאילו התקבלתי. ומסתברא דדוקא כשהיו הבנים סמוכים וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. וכן נמי אם אמרו הבנים הרי אנו כאילו התקבלנו כשסמוכין על שלחן אביהם לא אמרו כלום דאיהו להרווחה דידיה לצורך הבנים איכוין דאכתי אצטריך לה. ועוד נראה דדוקא בקיום מעשה וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ואי קשיא לך אי טעמא דמילתא משום הפוכי מטרתא וכאילו קבל והחזיר אם כן לגבי גיטין נמי אם אמר לה על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולין ליך דאסיקנא התם דאינו יכול למחול משום דלצערה קא מכוין והא לא ציערה מכל מקום תיפוק ליה שהרי אחר קבלתו יכול הוא להחזירם לה. לא היא דמכל מקום הרי נתכון הוא שתצטער היא בנתינתם. הרשב"א ז"ל:

וחלה הוא המזומן. או שחלה בנו של מזומן. או שעכבו נהר למזומן. פירוש. וז"ל הרי"ץ ז"ל: וחלה הוא המודר או בנו של מודר אף על פי שלא חלה המדיר. נדרי אונסין הוו דאמרינן במקום אונס לא נתכוון (להתיר) להדיר. עד כאן.

ורב אשי השיבו בהא מודה ר' אליעזר בן יעקב דמי סברת דאדריה מזמנא לזמינא. שהמזמן פתח בנדר להדיר המזומן אם לא יאכל אצלו דאז ודאי הוי זרוזין. לא דאדריה זמינא למזמנא. שהמזומן פתח ואמר למזמן הזמינני אצלך והדירני מנכסיך אם לא אוכל אצלך. ואין לפרש דאדריה זמינא למזמינא שהפצירו לידור קונם שלא אהנה ממך אם לא תאכל אצלי דלמה לי טעמא משום דק"ל מזמנה דתיפוק לי משום דאמר ליה לאו כלבא אנא וכו'. שיט"ה. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל: אלא מתניתין דאדריה זמינא למזמינא. כלומר המזומן בקש מן המזמן שיזמינהו לסעוד עמו אמר ליה לא מזומנת לי פירוש בתמיהה כלומר וכי לא תזמן אותי לאכול עמך ואמר ליה המזמן אין ואדריה המזומן ואמר לו הרי נכסי אסורין עליך אם לא תזמן אותי וחלה הוא או שחלה בנו. הרי אלו נדרי אונסין ולא חל הנדר הא לא חלה נדר הוי דכי האי גונא ודאי לאו לזרוזי עבד אלא נדר גמור הוא. ולא מצי לשנויי דמזמן הוא שאמר לא אהנה משלך אם לא תאכל עמי והוי נדר ממש ומטעם דלאו כלבא אנא דלא שייך למימר הכי אלא היכא דמפציר בו ליקח מתנה מרובה דנראה ודאי שקבל ממנו הנאות הרבה ועל ידי כך הוא רוצה שיקבל חברו גם כן ממנו שלא יהא ככלב שנהנה ואינו מהנה. אבל במזמינו לאכול עמו הנאה מועטת היא ואדם נותנה אפילו למי שלא הקדים לו טובה. עד כאן.
וכתב הרי"ץ ז"ל: ונראין הדברים דלא הוי זירוזין אלא נדר ממש כיון דלא סמך עליו והדירו אחר כן. ועוד דקא בעי מידו ואילו רישא דמתניתין לא בעי מיניה מידי. ומכל מקום אם אירע לו אונס מותר דאדעתא דאונס לא הדירו. והר"ם ז"ל הביאה פרק ח' ואליבא דרבנן. עד כאן.

נדרי זירוזין וכו'. יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב האומר לחברו קונם שאני נהנה לך. פירוש קונם יהא לי מה שאני נהנה משלך אם אי אתה מתארח עמי ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס של חמין. פירוש שהיה להם דבר זה אכילת קבע וטיפת צונן שאני טועם לך נקט תלמודא בגמרא באכילת עראי. והלה הקפיד כנגדו. כלומר חבירו הוא מסרב ואומר שלא יתארח עמו ולא יאכל עמו. אף אלו נדרי זירוזין הם. פירוש ולא נאסר המזמין בנכסי המזומן שלא נתכון המזמין לאיסור אלא להפציר ולזרז את חברו שיאכל עמו כדאמרינן בנודרין על מקח וממכר שאין כונתם אלא לזירוז בעלמא ולא לאיסור. ולא הודו לו חכמים. פירוש דסבירא להו דודאי ניחא ליה דליחול נדרא אי לא אכיל בהדיה מטעמא דמפרש בגמרא דאמר ליה מזמין למזומן לאו כלבא אנא דאת קא מהנית לי ואנא לא קא מהנינא לך. ור' אליעזר סבר דלא שייך האי טעמא אלא כשהוא מזמינו למתנה מרובה. הרנב"י ז"ל.

וזה לשון הפירוש: והלה הקפיד כנגדו. ונדר שלא לאכול עמו והכי עיקר דהכי מפרש בברייתא. ואית דמפרשי שלא אבה לשמוע אבל לא נדר. ואית דגרסי והלה הקפיד כנגדו כלומר ששמע לדבריו בשעת הנדר ואחר כך חזר בו. עד כאן.

ברש"י ה"ז יכול המודר כו' הד"א ממש קא"ל דא"ל לאו כו' הד"א אנא כו' הס"ד מלכא כו' הס"ד זרוזין הוו המדיר כו' הד"א דהיינו נדרי זרוזין הס"ד כצ"ל:

ברא"ש אע"פ שכל פתח וחרטה כו' מוכחא טפי הס"ד דמתהנינא ממך כו' ממנו הרבה הס"ד מתנה מרובה הס"ד עליך דאזמניה כו' נתכוונו שניהם הס"ד כלבא אנא כו' הס"ד כצ"ל:

בר"ן מה שאני נהנה משלך הס"ד באידך ברייתא דמייתי כו' מפני כבודך הס"ד לא הלכת שא"א כו' לבקשת המזומן נדר המזמן כו' למימר הכי אלא האי יתר כו' כצ"ל:

גמרא ת"ש נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו כו'. לפמש"כ הר"ן לעיל בר"פ מהירושלמי דבמעמידין דבריהם צריכין היתר חכם קשה דנימא דהכא מיירי במעמיד דבריו. וכן יש לדחות כזה ב' פשיטות הראשונות:

ר"ן ד"ה כלום אמרת. ואמרי' בירושלמי דר"מ דפליג באידך בבא דמייתינן כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה מי סברת. כלומר לבקשת המזמן נדר המזומן כו' ונדר המזומן וחלה כו'. כצ"ל:

גמ' אי רבי אליעזר בן יעקב זירוזין הוי. קשה לי דלמא מיירי במעמיד דבריו עיין בר"ן לעיל דף כא ע"א וצ"ע:

הרי זה יכול. המודר להתיר נדרו בעצמו שלא ע''פ חכם שיכול לומר לו המודר כלום אמרת ליתן לבני כך וכך אלא בשביל כבודי: זהו כבודי. יותר שלא אקבל שאיני צריך וכבר הותר הנדר: מני אי רבי אליעזר בן יעקב. אע''ג דלא אמר זהו כבודי יותר בטל דנדרי זירוזין הוא: אלא לאו רבנן היא. דסברי דלא הוי נדרי זירוזין וש''מ פליגי: לעולם רבי אליעזר בן יעקב היא. הא מתני': ומודה ר' אליעזר בן יעקב בהאי דנדר הוי. ולא זירוזין דודאי משום נדר ממש קא''ל דאמר ליה לאו כלבא אנא כו': וחכ''א אף זה. נודר יכול להתיר שיכול לומר לו הריני מחזיק לך טובה כאילו התקבלתי ממך לפיכך אינו נדר: אי ר''א בן יעקב נדרי זירוזין הוו. שמזרזו ומדירו כדי שיתן לו כך וכך אע''ג דלא אמר התקבלתי הוי בטל דנדרי זירוזין הוו: אלא לאו רבנן היא. דסברי דלא הוו נדרי זירוזין אלמא פליגי: לעולם ר''א בן יעקב היא. הא מתני': ומודה. דהאי לא הוה נדרי זירוזין אלא נדר ממש ולהכי אי אמר התקבלתי לא הוי נדר: משום דאמר ליה לאו מלכא כו': מני אי ר''א בן יעקב נדרי זירוזין הוו. המדיר חברו שיאכל עמו ואפי' לא חלה מותר: אלא לאו רבנן היא. ופליגי דלא הוו נדרי זירוזין: לעולם ר''א בן יעקב היא. ומודה דלאו נדרי זירוזין הוו: מי סברת דאדריה מזמנא. דהיינו נדרי זירוזין: לא זמינא הוא דאדריה למזמנא דאמר ליה מזמנת לי בהדך אמר ליה אין נדר זה קבל עליך ונדר וחלה הוא. המזומן הא לא חלה הוי נדר גמור: יתר על כן. על אותו שאמר במשנה אמר ר''א בן יעקב האומר לחבירו קונם שאיני נהנה לך כו': והלה הקפיד כנגדו. אף על גב שפירש לו הכל ואע''פ שהקפיד כנגדו אף אלו נדרי זירוזין ומותר: ולא הודו לו חכמים. שיהא נדרי זירוזין:

מי סברת דאדריה מזמנא לזמינא לא זמינא אדריה למזמנא אמר ליה מזמנת לי אמר ליה אין. פירוש כן אני רוצה לזמן אותך וא''ל זמינא למזמנא דור עליך שאתה מזמן לי ונדר פירוש נדר מזמנא ואמר קונם פירות עלי אם אין אני מזמן אותך ולא הוו נדרי זירוזין משום דדוקא היכא שהמזומן מסרב ומזמן מפציר בו ומזרזו לאכול משלו התם שייך נדרי זרוזין אבל כאן אין צריך לזרז המזומן לאכול שהרי אדרבה המזומן מבקש מן המזמן שידור על כך שיזמנהו: יתר על כן אמר ר' אליעזר ב''י ואוכל עמו פת חמה. וא''ת מאי יתר על כן י''ל דהכי קאמר אע''ג דשייך לומר לאו כלבא אנא וא''ת והאמר לעיל דלא הוי זירוזין היכא דשייך לומר לאו כלבא אנא לכן נראה דאמר ליה קונם שאי אתה נהנה ממני לעולם אם אי אתה אוכל היום פת חמה והשתא לא שייך טעמא דלאו כלבא אנא ואשמעינן דאע''ג דפי' לו פת חמה וכוס של חמין דמקפיד הוא טפי וסד''א דמתכוין לנדר אפ''ה שרי:

ר"ן
קונם שאני נהנה לך. קונם מה שאני נהנה משלך: כלום אמרת אלא מפני כבודי. שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה ליתן לי מתנה זהו כבודי שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן ואני איני רוצה לקבל: ואמרינן בירושלמי דרבי מאיר דפליג באידך ברייתא דמייתינן בסמוך פליג נמי בהא ומפרש התם במאי פליגי דגרסינן א''ר זעירא בסתם חלוקים מה אנן קיימין אם כשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי כלומר שכשזה אומר כלום אמרת אלא מפני כבודי מדיר חולק עליו ואומר לו לא כי אלא לכבודי נתכוונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה ממני דברי הכל אסור אם כשזה אומר מפני כבודך וזה אומר מפני כבודי דכ''ע לא פליגי דשרי כינן קיימים בסתם ר''מ אומר סתם כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי ורבנן אמרין סתמן כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך: לא ר''א בן יעקב היא. אף ר''א בן יעקב היא: משום דא''ל לאו כלבא אנא וכו'. והכא הוא דשייך למימר הכי מפני שהמזמן אוסר על עצמו נכסי המזומן ומש''ה איכא למימר דדוקא קאמר שאינו רוצה ליהנות ממנו אלא א''כ יקבל הוא ממנו ג''כ הנאה זו דכור א' של חטים וכו' דלאו כלבא הוא אבל במתני' היכי שייך למימר הכי והא המזמן אינו אוסר עליו נכסי המזומן דאדרבה נכסיו הוא אוסר למזומן אם לא יקבל ממנו גם עכשיו הנאה זו ואחרים אומרים דמשום דהכא בעי למיתן ליה מתנה מרובה משמע דעבד ליה אידך נייח נפשיה דאי לא לא הוה יהיב ליה הך מתנה הלכך שייך למימר לאו כלבא אנא אבל במתני' לא מוכח הכי דעביד איניש להאכיל את חבירו אצלו אף על גב דחבריה לא יהיב ליה מעיקרא מידי: הריני כאילו התקבלתי. מפרש בפרק מי שאחזו (גיטין דף עד:) דהיינו טעמא משום דלהרווחה דידיה איכוון והא לא אצטריך ודוקא כשהבנים סמוכים על שולחנו דבכי האי גוונא שייך למימר דלהרווחה דידיה איכוון שלא יצטרך להוציא משלו לצרכן והא לא אצטריך ובכי האי הוא יכול לומר כן אבל אין הבנים סמוכים על שולחן אביהם הוי איפכא דלהרווחה דידהו קמכוין וכל שאמרו הם הרינו כאילו התקבלנו התירו הנדר ואילו אמר האב כן אין בדבריו כלום וכתב הרשב''א ז''ל דדוקא בקיום מעשה שייך למימר הריני כאילו התקבלתי דכיון שאפי' היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו אף מעכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתיך דאפוכי מטראתא למה לי אבל בבטול מעשה כגון שאמר נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פלוני לא שייך למימר הכי לומר לו הרי הוא כאילו לא הלכת שא''א ואיכא מאן דפליג שאפילו בענין זה יכול לומר כן שאותו תנאי עצמו לא אמרו מתחלה אלא להשלים רצונו שהיה רוצה שלא ילך ועכשיו כיון שאינו חושש אם ילך אם לא ילך כבר נשלם רצונו: מי סברת דאדריה מזמנא לזמינא זמינא אדריה למזמנא. כלומר לאו כקס''ד שהמזמן הדיר למזומן דאי הכי אפי' בלא אונס שרי דנדרי זרוזין הוי אלא זמינא אדריה למזמנא כלומר לבקשת המזומן נדר המזמן דא''ל לא מזמנת לי לא תזמינני לסעודתך א''ל אין כלומר כן אזמינך נדר זה עליך כלומר אסור נכסיך או נכסי על עצמך אם לא תעשה כן ונדר המזמן וחלה הוא וכו' הלכך טעמא דחלה הוא הא לאו הכי נדרא הוי דליכא למימר לזרוזיה איכוון שהרי לא היה צריך לזרז אותו דאדרבה הוא בקש ממנו שיזמיננו: יתר ע''כ אר''א בן יעקב. האי דאמר יתר ע''כ משום דהכא אע''ג דשייך למימר לאו כלבא אנא שהרי הוא אוסר הנאת המזומן על עצמו אם לא ירצה לקבל ממנו הנאה זו ומש''ה איכא למימר דבדוקא נדר אפילו הכי א''ר אליעזר בן יעקב דנדרי זרוזין הן ולפי פי' זה חזינן השתא דמאי דדחינן לעיל דאפילו ראב''י מודה כל היכא דאיכא למימר לאו כלבא אנא דחויא בעלמא היא ולאו קושטא דמלתא ולאידך פירושא דכתבינן לעיל דטעמא דלאו כלבא אנא משום דמפלגינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת האי יתר ע''כ דאמרינן הכא לאו משום דלא חיישינן לטעמא דלאו כלבא אנא דהא כיון דמתנה מועטת היא לא שייך למימר הכי אלא האי יתר על כן דקאמר משום דסד''א כיון דמייחד ואמר פת חמה וכוס של חמין דווקא נדר ולא לזרוזי בעלמא קמ''ל דאף אלו נדרי זרוזין ולפי פי' זה אכתי קיימינן במאי דאמרינן מעיקרא דכל היכא דאיכא למימר לאו כלבא אנא דהיינו במתנה מרובה אפי' ר''א בן יעקב מודה ודחינן לא בבתרייתא כלומר בבתרייתא הוא דפליגי רבנן אבל בקמייתא לא ואיכא נסחי דגרסי ושמע מינה פליגי רבנן עליה שמע מינה:

נדרים כד ע"א - טקסט הדף

דף כד - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד