נדרים כז ע"א

והיו בה בנות שוח ואמר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה לא הייתי נודר הכלכלה אסורה בנות שוח מותרות עד שבא ר' עקיבא ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות בנות שוח מותרות ור' עקיבא היא ופליגי רבנן לא באומר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר כל הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות מאן תנא להא דתנו רבנן נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותרו כולן חוץ מאחד מהן הוא מותר והן אסורין אי לרבה רישא רבי עקיבא וסיפא דברי הכל אי לרבא סיפא רבנן ורישא דברי הכל:
מתני' נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין:
גמ' ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטיל זכוותיה אמר ליה רבא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה דכתיב {דברים כב-כו} ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין ולרבא מאי שנא מהא דתנן ה''ז גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י''ב חדש ומת בתוך י''ב חדש הרי זה גט אמאי והא מינס איתניס אמרי דלמא שאני התם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - א

נדר מן הכלכלה, והיו בה בנוסף לתאנים הרגילות גם בנות שוח, שהן תאנים משובחות.

ואמר: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה, לא הייתי נודר! -

הכלכלה אסורה, ואילו בנות שוח מותרות.

עד שבא רבי עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו, הותר כולו!

מאי לאו, מדובר בכגון שחוזר גם מלשונו, דאמר: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה, הייתי אומר מפרט ואומר: תאנים שחורות ולבנות אסורות, ואילו בנות שוח מותרות.

ורבי עקיבא היא, ופליגי רבנן! וקשה לרבא שאמר אם משנה נדרו ולשונו הכל מודים שהוא נדר שהותר מקצתו, והכל מודים שנדר שהותר מקצתו הותר כולו!

ודוחה הגמרא: לא! מדובר כאן באומר: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה, הייתי אומר: כל הכלכלה אסורה, ובנות שוח מותרות.

והיינו, שמעמיד את לשונו, ומשנה רק את נדרו.

ומבארת הגמרא:

מאן תנא להא דתנו רבנן: נדר מחמשה בני אדם כאחד - הותר לאחד מהם הותרו כולן.

נדר לכולן חוץ מאחד מהן - הוא מותר, והן אסורין? -

אי לרבה - רישא רבי עקיבא, וסיפא דברי הכל.

אי לרבא - סיפא רבנן, ורישא דברי הכל.

מתניתין:

נדרי אונסין כיצד:

הדירו חבירו מנכסיו כדי שיאכל אצלו, שהדירו על תנאי אם לא יבוא לאכול אצלו. ^[1] וקרה למודר אונס המונעו מלבוא, וכגון שחלה הוא [נחלה המודר], או שחלה בנו של המודר והיה אנוס קצת כי היה צריך לשומרו, או שעכבו נהר מלבוא לאכול אצל המדיר.

הרי אלו נדרי אונסין ואינו אסור בהנאה מן המדיר, כי לא עלה על דעת המדיר להדירו אלא אם לא יעכבו אונס כלל, אבל כל שנאנס אפילו קצת וכגון שחלה בנו - לא נתכוין להדירו. ^[2]

גמרא:

מעשה בההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא [התפיס את שטר זכויותיו בבית דין], דאמר [ואמר]: אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותא [אם לא אבוא מכאן ועד שלשים יום ייבטלו כל זכויותי אלו] - ^[3]

כלומר: אותו שטר היה שטר חוב, או שטר של בית דין המאשר שאותו אדם הביא ראיות אלו ואלו, ואמר הלוה, שהוא מודה ששטר החוב הוא מזויף וכל הראיות שהביא אינם אמת, אלא שתלה את הודאתו בתנאי אם לא יבוא מכאן ועד שלשים יום. ^[4] לבסוף איתניס ^[5] ולא אתא [נאנס ולא בא] לזמן שקבע.

אמר רב הונא: אף שנאנס, כיון שלא בא כפי שאמר - בטיל זכוותיה [בטלו זכויותיו].

אמר ליה רבה לרב הונא: והרי אנוס הוא, ואונס רחמנא פטריה!?

דכתיב " [ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה והחזיק בה האיש ושכב עמה, ומת האיש אשר שכב עמה לבדו]. ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות וגו'. כי בשדה מצאה צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה".

ואף זה כיון שמשום אונס לא בא, אין זכויותיו מתבטלות. ^[6]

וכי תימא, ואפילו אם תמצי לומר ^[7] דקטלא שאני [מיתה שאני], שהרי התורה באה לפטור את הנערה המאורסה מסקילה ; ואין "טענת אונס" מועלת אלא כדי ליפטר מעונש, אבל לענין דברים אחרים כגון קיום תנאי אין "טענת אונס" כלל -

הרי שמצד אחר לא ייבטלו זכויותיו, ומשום שלא עלתה על דעתו לבטל את זכויותיו אלא אם כן לא יבוא מרצונו, אבל אם לא יבוא מחמת אונס לא נתכוין כלל שייבטלו זכויותיו, שהרי: והתנן במשנתנו סברא זו לענין נדר:

נדרי אונסין: הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו, או שעיכבו נהר, הרי אלו נדרי אונסין, והטעם משום שלא עלתה על דעת המדיר להדירו על אופן שלא יאכל אצלו מחמת אונס, ואם כן הוא הדין בנדון דידן נאמר כן. ^[8]

ומקשינן לרבה: מאי שנא מהא דתנן:

הנותן גט לאשתו, ואמר: "הרי זה גיטיך מעכשיו, אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש", ומת בתוך שנים עשר חודש ומתוך כך לא בא, ונתקיים התנאי -

הרי זה גט.

ולרבה תיקשי: אמאי!? והא מינס איתניס [והרי נאנס במיתה]!?

אמרי בני הישיבה לתרץ את שיטת רבה:

הערות

^[1] נתבאר על פי הר"ן בד"ה הרי; וראה מה שנתבאר בגמרא לעיל כד א, בפירוש הר"ן והרא"ש, ובתוספות יום טוב כאן.

^[2] נתבאר על פי הר"ן, והרע"ב הוסיף: ובכי האי גוונא שהדברים מוכיחים, דברים שבלב הוו דברים; ובהערות בגמרא יתבאר, שמדברי התוספות נראה ביאור אחר בענין.

^[3] כתב הר"ן שהוצרך לעשות כן, מפני שביקש אותו אדם מבית הדין פסק זמן כדי להביא ראיות שיש לו לזכות בדין, ונתנו לו זמן שלשים יום [וכמבואר בסנהדרין לא א], והתנו עמו בית הדין שיתפיס בידם את שטר זכויותיו שיש לו בנושא הנדון, על תנאי שאם לא יבוא להמשך הדיון עד הזמן שקבע, ייבטלו כל הזכויות שיש לו, וכך עשה.

^[4] נתבאר על פי מסקנת הר"ן בסוף ד"ה שאני, וכפירוש זה פירשו התוספות בד"ה וכי, וז"ל: "שמודה שהשטר פסול, לכך אמר ליבטלן זכוותיה וכו', דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, והא מודה שראיותיו שקר הן, שהרי אינו מוחל לו שום דבר אלא מטעם הודאה", [וראה ב"קהלות יעקב" מה שכתב "בענין הודאה על תנאי"] ; וראה עוד בענין הודאה זו בר"ן בסוף הסוגיא.

^[5] בפשוטו צריך לומר שהיה זה אונס גמור [ולא אונס כעין "חלה בנו"], שהרי מתחילה דנה הגמרא בזה משום "אונס רחמנא פטריה" וזה הרי דוקא באונס גמור, וכן נראה מדברי הר"ן בעמוד ב תחלת ד"ה והלכתא, ראה שם; וראה מה שנתבאר בזה בהערה בהמשך הסוגיא.

^[6] ב"חידושי רבי שמואל" כתובות סימן ב אות ד תמה: מה שייך לעניננו פטורא ד"ולנערה לא תעשה דבר", הלא מקרא זה אינו שייך אלא אלא לענין עונשי עבירות וכיוצא בזה, שאמרה תורה כיון שעבר אמימרא דרחמנא באונס, פטור הוא מעונש; אבל כאן שאנו דנים לענין קיום תנאים, מה איכפת לן שהיה באונס! ? והביא שם בשם האחרונים לבאר, שבמקרא ד"ולנערה לא תעשה דבר" מלבד מה שהוא פטור מעונש, נלמד מזה גם שמעשה הנעשה באונס אינו מתיחס אל העושה, וכמו שכתב ב"חמדת שלמה" סימן לח, ואם כן זה שאמר "אם לא אבוא וכו"', עיקר כוונתו היא ל"אי ביאה" המיוחסת אליו, וכיון דה"אי ביאה" היתה באונס, ונמצא שאין זה מתיחס אליו, אם כן לא נתקיים התנאי; והגר"ש אמר על זה שהוא פירוש דחוק. ותוכן דברי הגר"ש באות ה שם בביאור ענין זה הוא: היות ונתקיים התנאי על ידי אונס, הרי זה כאילו נאנס בעצם התפסת הזכויות [ולמד כן מדברי הרא"ה שהביא שם], ואת זה לומדים מ"ולנערה לא תעשה דבר", דשום דינים ושום חלויות אין יכולים לחול על האדם לאונסו, וראה שם באריכות; וראה עוד בענין זה בהערות בהמשך הסוגיא.

^[7] ראה בהערה הבאה, שנתבאר שם ההכרח לפרש שכוונת רבא היא בדרך "ואם תמצי לומר", ואינו דוחה סברא הקודמת לגמרי.

^[8] א. כתב הר"ן, שרב הונא לא חש לקושיא זו, משום שהוא סובר, שרק במשנתנו שהדיר אדם את חבירו ולא היה צריך להתנות בפירוש כי מה איכפת לו, לכן אם היה המודר אנוס אין חל עליו הנדר, אבל בעניננו היה לו למתפיס להתנות בפירוש, וראה מה שכתב על זה בקרן אורה. ב. השמועה נתבארה על פי הר"ן שנראה מדבריו [וכן הבין הגר"ש שם], שמכח שני טענות בא רבה, ומתחילה בא משום "טענת אונס", ושוב טען רבה מצד אחר, ומשום אומדנא של המתפיס; והר"ן בעמוד ב' ד"ה והלכתא, כתב על מה שפסקה הגמרא "והוא דלא אניס" וכרבה, וז"ל "כלומר, אפילו דומיא דחלה בנו שאינו אונס גמור, דאי אנוס גמור קאמר, פשיטא וכו"', ומשמע כוונתו, דבאונס גמור תיפוק ליה משום "ולנערה לא תעשה דבר", ומזה יש ללמוד שסברא הראשונה קיימת, ולא הוסיף רבה טעם אחר אלא בדרך "ואם תמצי לומר", [וראה בהגהות הרש"ש שם; וראה גם ברש"י בכתובות ב ב [הביאו הגר"ש שם], שדן בתנאי שנתקיים באונס משום "ולנערה לא תעשה דבר"]. ג. בתוספות נראה שהם מפרשים את סוגיית הגמרא באופן אחר; שהרי כתבו: "וכי תימא קטלא שאני, אבל הכא לעולם הוי פושע ממה שלא התנה להוציא אונס מן הכלל", ומבואר, שדחיית רבה היתה, משום שזה אינו אנוס אלא פושע, כיון שלא התנה, אבל אילו היה אונס גמור, ודאי שיש ללמוד מ"ולנערה לא תעשה דבר" שאין מועיל קיום התנאי באונס. ד. בראיית הגמרא מנדרי אונסין, פירשו התוספות, שהגמרא מוכיחה ד"לא אמרינן איבעי ליה לאתנויי, הכא נמי לא שנא", ומבואר, שהם חלוקים על הר"ן גם בעיקר דין "נדרי אונסין", שלהר"ן הוא משום אומדנא המפרשת את נדרו וכמו שנתבאר לעיל, וכן פירש גם הרע"ב כמובא לעיל; ואילו התוספות סוברים בביאור דין "נדרי אונסין", שמשום טענת אונס הרי הנדר בטל. ה. ואם תאמר: לפי זה איך אפשר שבחלה בנו - שאינו אונס גמור - יתבטל הנדר מדין אונס! ? יש לומר, ד"טענת אונס" המבטלת את קיום הנדר אינה טענה של המודר אלא טענה של המדיר, וכמבואר בהדיא בלשון התוספות, והיינו משום שאילו היה יודע המדיר שיארע למודר אונס המונעו מלבוא הרי לא היה נודר, ונמצא שנאנס המדיר בעשיית הנדר, ואם כן לא איכפת לן שאצל המודר אינו אונס גמור. ו. ולפי שיטתם, אף במעשה זה של התפסת הזכויות אין צריך לפרש שהיה "אונס גמור" וכמו שנתבאר בהערה לעיל, אלא אפילו אונס קצת, כל שאילו היה יודע ממנו לא היה מתפיס, [וראה היטב ב"חידושי רבי שמואל" כתובות סימן ב אות ה, מה שביאר דברי התוספות].

והיו בה בנות שוח (מין תאנים משובחות) ואמר: "אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה לא הייתי נודר" — הכלכלה ושאר התאנים שבה אסורה, בנות שוח מותרות. עד שבא ר' עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכולן מותרות. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן שאמר ופירש כך: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר "תאנים שחורות ולבנות אסורות, בנות שוח מותרות" וזו דעת ר' עקיבא היא, ופליגי רבנן [וחלוקים חכמים] עליו אף בזה? ולדעת רבא הרי כולם סבורים שהותר הכל במקרה כזה!

ודוחים: לא, אפשר לומר כי מדובר כאן באומר: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר "כל הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות". וזו היא שיטת ר' עקיבא לדעת רבא.

ומעירים: לפי זה, מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את הברייתא הזו ששנו חכמים]: נדר מחמשה בני אדם כאחד, הותר לאחד מהם — הותרו כולן. אם חזר בו ואמר "כולם חוץ מאחד מהן" — הוא אותו אדם שהותר שאינו בכלל הנדר מותר, והן, השאר, אסורין.

אי [אם] לשיטת רבה רישא [בתחילה] מדובר כשחזר ואמר "זה וזה אסורים ואחד מותר", ושיטת ר' עקיבא היא, וסיפא [וסופה] דברי הכל. אי [אם] לשיטת רבא סיפא רבנן [סופה כדעת חכמים] ורישא [וראשה] כדברי הכל.

א משנה נדרי אונסין כיצד? הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא, או שחלה בנו ובגלל זה לא בא, או שעכבו נהר ואינו יכול לעבור — הרי אלו נדרי אונסין ואין זה נדר.

ב גמרא מסופר: ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא [אדם אחד שהניח שטרי זכויות שלו בבית דין], שהיה לו דין עם חבירו ורצה לדחות את הדיון לזמן אחר כדי לחפש ולהביא ראיות נוספות. וכיון שלא האמין בעל הדין שלו שישוב, התנה ואמר: אי [אם] לא אתינא [אגיע] עד תלתין יומין [שלושים יום], ליבטלון הני זכוותאי [יתבטלו זכויותי אלה]. איתניס [נאנס, אירע לו אונס] ולא אתא [בא]. אמר רב הונא: בטיל זכוותיה [בטלו זכויותיו], שהרי לא בא למועד שקצב.

אמר ליה [לו] רבא: הלא אנוס הוא, וכלל הוא: אנוס רחמנא פטריה [התורה פטרה אותו] מאחריות למה שעושה מחמת אונס, דכתיב [שכן נאמר] בנערה האנוסה: "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב, כו).

וכי תימא קטלא שאני [ואם תאמר שלגבי עונש מיתה שונה] הדין, כי עונש מוות הוא חמור ביותר, ולענין זה מקילים עליה ואין ממיתים אותה, אבל לשאר דברים אונס נחשב כרצון, והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: נדרי אונסין כיצד? הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר — הרי אלו נדרי אונסין שאינו מחוייב בהם כלל!

ושואלים: ולדעת רבא, מאי שנא מהא דתנן [במה שונה דבר זה מזו ששנינו במשנה]: האומר לאשתו "הרי זה גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חדש" ומת בתוך שנים עשר חדש — הרי זה גט מעכשיו. ואמאי [מדוע]? והא מינס איתניס [והרי נאנס] בכך, שאין אונס גדול ממיתה! ודוחים: אמרי [אומרים]: דלמא שאני התם [שמא שונה שם]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and there were benot shuaḥ in it, and he said: Had I known that there were benot shuaḥ in it I would not have taken a vow, the basket and the remaining figs inside are forbidden, while the benot shuaḥ are permitted. This was the accepted ruling until Rabbi Akiva came and taught: A vow which is dissolved partially is dissolved completely. Therefore, all of the produce is permitted. What, is it not referring to a case where one said: Had I known that benot shuaḥ were inside it, I would have said that black and white figs are forbidden, and benot shuaḥ are permitted, and this is the opinion of Rabbi Akiva, and the Rabbis disagree with him? But according to Rava everyone agrees that all the produce is permitted in a case like this.

The Gemara responds: No, it is possible to say that it is speaking of a case where he says: Had I known that there were benot shuaḥ in it I would have said that the entire basket is forbidden and the benot shuaḥ are permitted, which is the opinion of Rabbi Akiva according to Rava.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught: With regard to one who took a vow, in one utterance, prohibiting himself from deriving benefit from five people, if the vow is dissolved for one of them, then the vow concerning all of them is dissolved; but if he retracted and said: I am prohibited to derive benefit from all of these individuals except for one of them, then he, i.e., that individual who was excluded, is permitted and they, the others, are forbidden?

The Gemara explains two possibilities: If one says that it is in accordance with the explanation of Rabba, then the first clause is referring to a case where after having taken a vow prohibiting himself from deriving benefit from all five people, he retracted and said: Benefit from this one and from that one are forbidden but benefit from one is permitted, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, that a vow which is dissolved partially is dissolved completely. And the latter clause is where he adds to the initial vow by stating: Except for one of them, and everyone agrees that only that one is permitted. If one says that it is in accordance with the explanation of Rava, the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis, and everyone agrees with the ruling of the first clause.

MISHNA: What are examples of vows impeded by circumstances beyond one’s control? If one’s friend took a vow with regard to him that he should eat with him, and he became sick, or his son became sick, or a river that he was unable to cross barred him from coming, these are examples of vows whose fulfillment are impeded by circumstances beyond one’s control. They are not binding and do not require dissolution.

GEMARA: The Gemara relates that there was a certain man who had a dispute in court with another individual and wanted to postpone the trial to a later time in order to search for more evidence. Meanwhile, he deposited his documents for a favorable verdict, i.e., that supported his claim, in court, and since the other litigant did not believe that he would return, the man said: If I do not come back within thirty days, these documents for a favorable verdict will be void. He was impeded by circumstances beyond his control and did not come back. Rav Huna said: His documents for a favorable verdict are void since he did not return by the specified time.

Rava said to him: He is a victim of circumstances beyond his control and the halakha is that the Merciful One exempted a victim of circumstances beyond his control from responsibility for his actions, as it is written concerning a young woman who was raped: “But unto the damsel you shall do nothing; there is in the damsel no sin worthy of death” (Deuteronomy 22:26).

And if you would say that with regard to the penalty of death, which is extremely severe, the halakha is different, and she is treated leniently and not executed, but with regard to other transgressions one’s actions are treated as deliberate, but didn’t we learn in the mishna here: What are examples of vows whose fulfillment are impeded by circumstances beyond one’s control? If one’s friend took a vow with regard to him that he should eat with him, and he became sick, or his son became sick, or a river that he was unable to cross barred him from coming, these are examples of vows whose fulfillment are impeded by circumstances beyond one’s control; they are not binding and do not require dissolution. This demonstrates that even here the exemption due to circumstances beyond one’s control should apply.

The Gemara asks: And according to Rava, in what way is it different from that which we learned in a mishna (Gittin 76b): If a man says to his wife: This is your bill of divorce from now if I do not arrive from now until the conclusion of twelve months, and he died within those twelve months, this document is a valid bill of divorce from the time of his declaration. Why? But he was a victim of circumstances beyond his control, as death is the ultimate example of this? The Gemara answers: Say that perhaps it is different there,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין:

מתניתין *בדאדריה זמינא למזמנא אמר ליה לא מזמנת לי ואמר ליה אין נדרא עליך ונדר וחלה הוא או שחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין הא לא חלה נדר הוי אבל אדריה מזמנא לזמינא נדרי זירוזין הוו ואע"ג דלא חלה שרי דקי"ל *כר' אליעזר בן יעקב: ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלן הני זכוותאי איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטילן זכוותיה א"ל *רבא והא אונסא כתיב באורייתא ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין וכו'.

הכי גרסינן: נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותר לכולן, חוץ מאחד מהם הוא מותר וכלן אסורין. [נראה לי שהמשך דברי רבינו הוא אחר הגליון] (גליון: לרבה דאמר במהפך דבריו פליגי, רישא דקתני שאני נהנה לכולכם, הותר אחד מהם הותרו כולם רבי עקיבא היא, והוא שהפך דבריו כשבא לפני חכם, ואמר לזה ולזה, אבל אם אם לא הפך אפילו רבי עקיבא מודה דכולן אסורין כמו שאמרנו למעלה. וסיפא דקתני כולכם אסורין חוץ מאחד מהם, מיירי בשלא הפך, ואתיא אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא. עד כאן).

אי לרבה רישא רבי עקיבא. פירוש דלרבה לא אשכחן לרבנן דוכתא דהותר אחר מהם הותרו כולן, אלא ודאי רישא רבי עקיבא, וסיפא אפילו לרבנן.

ואי לרבא רישא איכא לאוקמה כדברי הכל. וכגון שמחליף לשונו (גליון: ולרבא דאמר דבמהפך דבריו, כולי עלמא מודו דהותר אחד מהם הותרו כולם, ואם כן רישא דקתני כולכם, מיירי בשהפך ולפיכך מותרים, וסיפא דקתני אסורין רבנן, דסבירא להו דמעמידין דבריו, ובהא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. עד כאן) דאילו בתחלה לא אמר כולכם, ולבסוף אמר זה וזה, ובהא אפילו רבנן מודו, וסיפא דוקא רבנן שאינו מהפך לשונו, דאילו לרבי עקיבא לעולם הותר אחד הותרו (כולכם) [כולם – לפי השי"מ]. ולענין פסק הלכה, יש מי שפסק הלכה כרבא דבתרא הוא, וכיון שכן לעולם נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואפילו ראה אותם אוכלים תאנים, ואמר הכי הרי הם עליכם כקרבן, ונמצא ביניהם אביו או אחיו, דאנן סהדי דאילו היה יודע שאביו ואחיו ביניהם לא היה נודר כך, אף על גב דאזל ליה לעלמא, ולא בא לפני חכם כולם מותרים, דנדר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו, וכטעמא דאתמר בירושלמי [כאן פרק א' הלכה א'] כל היוצא מפיו יעשה הא נתבטל (וכו') [מקצתו נתבטל כולו – לפי השי"מ]. ויש מי שפסק הלכה כרבה, משום דרבה רביה דרבא, ולית הלכתא כתלמיד במקום הרב, ולזה לעולם [לא – לפי השי"מ] אמרינן הותר מקצתו הותר כולו, אלא במהפך דבריו, בין מכלל לפרט ובין מפרט לכלל, אבל במעמיד לשונו אפילו לרבי עקיבא לא הותר אלא אותו שהותר בפירוש והלכך במדיר החבורה ונמצא אביו ביניהם ואזל ליה מדיר לעלמא אביו מותר והשאר אסורין. וראיתי לאחד מגדולי הפוסקים שכתב, דלא אמרו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין דבית הלל, וגבי הא דתנן התם [סו, א] פותחין בימים טובים ובשבתות, וכל דדמי להו, דפתח להון פיתחא, דכל נדרי דמשתרו בהכי, דמי לנדרי טעות דהיינו כרבי עקיבא, ולא בעינן היתר חכם כל ימי החול. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה, לא מיבעיא לדעתיה דרבה, אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי [משלי פרק י"ב פסוק י"ח] ולשון חכמים מרפא, הוא מאי דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים ואזיל אנפשיה, עד כאן. ואי לאו דגברא רבא אמרה לא מכרעא שמעתתא הכין, חדא דההיא דימים טובים ושבתות גופה, אף על גב דפתח בגויה מכל מקום בחרטה היא, ואפילו הכי למד רבי עקיבא ששאר הימים מותרים. ועוד דכל הני דהותר אחד מהן, להדין פסקא נצטריך לאוקמינהו, דוקא בשאחד מהם אביו או אחיו, דהוי נדרי שגגות, הא אחר לא, ואם כן לא הוה להו לסתומי הכין, דהא לאו כללא היא דכל שהותר אחד מהן הותרו כולם. ועוד דכשאמר בשעת הנדר לזה ולזה, וחזר ואמר לפני חכם כולכם אסורין חוץ מפלוני, אצטרכינן לדחוק באומר מרחוק זה וזה אסורין (ופוסק) [ופרט – לפי השי"מ] אף על פי שאינו מכירן, ונמצא אחד מן הפרטים אביו או אחיו, וזה דחוק. וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי חרטה הותר כולו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ודוקא כשהנדר אחד, כגון שאמר לכולכם אי נמי לזה ולזה, אבל אמר לזה הכי ולזה הכי, כל אחד מהם נפרד מחברו, וכאילו נדר על כל אחד בפני עצמו, ואף על פי שהותר אחד מהם, לא הותר אלא הוא, וכדמשמע נמי בקדושין [מו, א] פרק האיש מקדש, גבי בזו ובזו ובזו.

והתנן נדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו כו'. והא דלא חש רב הונא לתרוצה, ולא עוד אלא דאקשינן עליה דרבא, ואמרינן ולרבא הא דתנן מעכשיו אם לא באתי, דמשמע לֹרב הונא לא קשיא ליה מתניתין דנדרי אונסין. מסתברא לי דהיינו טעמא, משום דקסבר רב הונא דהכא יש לו לפרש, והתם אין לו לפרש, דהכא כיון דמעצמו מתפיס זכותיה ומבטלן, היה לו לפרש ובלבד שלא יהא אנוס, וכיון שלא חש לפרש, מימר אמרינן דגמר וביטלן אפילו במקום אונס, אבל בנדרי אונסין לא היה לפרש למודר, ולפיכך אומדין דעתו של מדיר שלא הדירו אלא במקום שלא נאנס, הא במקום אונס לא נדר על דעת כן.

מתני' נדרי אונסין. הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין. פי' הא דחשיב הא דהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה כנדרי אונסין ולא חשיב ליה כנדרי זרוזין ואע"ג דלא חלה נמי לא ליהוי נדר לא אתיא אליבא דהלכתא דקי"ל כרבי אליעזר בן יעקב [לעיל דף כג.] בשהדיר המזמין נכסיו למזומן שאמר ליה נכסי אסורין עליך אם לא תאכל עמי דהא כי האי גוונא לרבי אליעזר נדרי זרוזין הוא כדכתיבנא לעיל דלית ליה טעמא דלאו כלבא אנא אלא הכא משכחת לה אליבא דהלכתא כשהמזומן אסר נכסיו על המזמן אם לא יסעוד אצלו דאמר ליה נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני לאכול עמך דבהא מודה רבי אליעזר דלאו לזירוזין איכוין אלא קפידא דאמר לאו מלכא (ד) את דאנא מהניא לך ואת לא מהנית לי הילכך נדר גמור הוא מיהו לא מיירי מתניתין בהכי מדקתני וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר בלא חלה כל היכא שאין העכבה מחמת המזמין אלא מחמת המזומן שאינו רוצה לקבל הרי זה המזמין פטור שהרי לא נתכוון אלא לכבודו ולהנאתו שאינו רוצה כבודו והנאתו ולישנא דאם לא תזמינני הכי משמע אם לא תתן לי רשות לאכול מסעודתך אלא ודאי דמתני' דקתני חלה דמשמע דבעינן אונס היינו כשהמזמן אסר נכסי המזומן על עצמו דא"ל מזומן למזמן מזמנת לי א"ל אין נדר זו עליך ואתה אוסר נכסי עליך אם לא תזמינני פי' דרך תמיהה ושאלה א"ל כן ונדר ע"י וע"י תביעה זו נדר המזמן ואסר נכסי המזומן עליו אם לא יאכל אצלו ואמר בהאי לישנא נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל אצלי דהשתא ודאי כיון שע"י תביעה שהלה תובעו בכך שידור ויקבל עליו הוצרך המזמין לידור ולאסור נכסי המזומן עליו אם לא יאכל עמו קפידא הוה ולאו זירוזין ואין הדבר תלוי ברצון המזומן עד שנא' שאם אינו רוצה בסעודתו יהא הלה מותר דהא לא נחית להכי ודרך קפידא קאמר ע"י תביעתו נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל אצלי לכבודי ולפיכך כל שהעכבה משל אחד מהם בין מן המזמין בין מן המזומן שאינו רוצה לאכול עמו ולכבדו הרי הוא אסור וחייל נדרא וליכא היתרא אלא היכא דאניס כגון שחלה אחד מהם או בנו או שעכבו נהר הא לאו הכי נדרא הוו ולאו זירוזין דהשתא איכא למימר טעמא דלאו כלבא אנא דאנא מתהנינא מינך ואת לא מתהנית מנאי והכא הכי אוקימנא מעיקרא למתני' בגמרא דמתני' דנדרי זירוזין כרבי אליעזר דאותבינן מהאי דדייקינן טעמא דחלה הא לא חלה הוי נדרא ולאו זרוזין ודלא כר' אליעזר דתני דמדיר חבירו שיאכל אצלו זרוזין הוי ופרקינן לעולם ר' אליעזר ומי סברת דאדריה מזמנינא לזמינא כלומר שהמזמן אסר נכסיו על המזומן אם לא יאכל אצלו הא ליתא דהאי גוונא אפילו לא חלה נדרי זרוזין הוי אלא זמינא הוא דאדריה למזמינא פי' ולאו דא"ל זמינא נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני דא"כ מאי אריא חלה אפילו אינו רוצה נמי כיון שאין העכבה משל מזמן כדפ"ל ומ"ה טרח תלמודא לפרושי דמיירי דא"ל מזמנת לי פי' בתמיה תאסור נכסי עליך אם לא אוכל עמך ונדר כלומר אמר בפירוש נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל עמי לכבדני וחלה הוא או בנו וכו' ואע"ג דבהאי תירוצא ליכא טעמא דלאו מלכא (ה) את אלא טעמא דלאו כלבא אנא כדפרישנא ובתר הכי אסיקנא דלית ליה לר' אליעזר בן יעקב טעמא דלאו כלבא אנא וקסבר דההוא נמי זירוזין הוא דוקא באנפא אחרינא אבל כה"ג דאיכא תביעה וע"י תביעתו נדר הוא ודאי מודה ר' אליעזר דקפידא הוי ומשום דמעיקרא כי אוקימנא כר' אליעזר לא אתפרש בגמ' דליהוי טעמא משום דלאו כלבא אנא אלא נקיע לה סתמא למימר דכל כי ה"ג קפידא הוי לכ"ע ולא זירוזין לא איצטריך בתר מסקנא למיהדר ולפרושי ולמימר דאע"ג דלא מודה ר' אליעזר בטעמא דלאו כלבא אנא בהא מודה דהא לא אשמעינן לתלמודא אכתי דליהוי בהא טעמא דלאו כלבא אנא משא"כ במתני' דקונם שאתה נהנה לי דמעיקרא פריש תלמודא בהדיא טעמא משום דלאו כלבא אנא ואפילו לר' אליעזר דכיון דכן כי הדרין למימר דלא מודה ר' אליעזר בהאי טעמא אם איתא דהתם מודה ר"א משום דהויא מתנה מרובה הוה ליה לפרושי כדכתיבנא בדוכתא וכן פי' רבינו ז"ל בהל' למתניתין בדאדריה זמינא למזמנא כדאוקימנא תלמודא מעיקרא ודעת רבינו ז"ל כמו שכתבנו ולא מוקים לה תלמודא ולא מוקמינן לה אנן כדאמר זמינא למזמנא נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני דאיכא טעמא דלאו מלכא (ו) את דמודה ביה רבי אליעזר משום דא"כ לא בעינן חלה כדבעינן לעיל תרי זימני וזה מבואר וליכא למנדא מינה כנ"ל:

ולמדנו ממשנתינו. דמאן דנדר או אשתבע אמידי שהוא בקום עשה וכשיהיה לו לעשות אירעו אונס שלא היה בדעתו בשעת נדרו ושבועתו שמעכבו מלעשות הרי הוא פטור בין אונס בגופו ממש כגון חולי שאינו יכול לעשות אותו דבר כדרכו בכל חולי שנופל במטה בין חולי בניו ובני ביתו המוטלים עליו או עכבה אחרת כגון שרבו מימי הנהר ואינו יכול לעבור אלא בהוצאה לשכור ספינה וכיוצא בו הרי הוא פטור וכן כל כיוצא בזה שנתחדש לו על קיומו דבר שיש בו סכנה כגון סכנת דרכים או אפי' הפסד כלל מממונו דלא אסיק אדעתיה שיפסיד אותו בשעה שנדר כדמוכח בריש ב"ק [דף ז.] בההיא דתניא מי שהיו לו שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה משום הפסד פורתא דנכסיו דאנוס הוא והיינו דקתנינמי או שעכבו נהר והא לא סגיא שלא יהא אפשר לו לעבור בספינה. ותו דא"כ פשיטא דפטור דמאי הו"ל למעבד דהא אנוס רחמנא שריא ולמה ליה למכתב האדם בשבועה [שבועות כו.] פרט לאנוס אלא ודאי רחמנא שריא בנדר ושבועה כל היכא דאנוס אונס כל דהו המעכבו לקיים שבועתו כל היכא דלא אסקיה אדעתיה בשעת נדריה ושבועתיה ואפילו אונס חולי דשכיח ואונס עכבת הנהר דשכיח (ז) דדעתייהו גבי גיטין לא חשיבי אונסין כדכתיבנא במס' גיטין [דף ל.] וכדמוכח בשמעתא קמייתא דכתובות [דף ב:] דלהכי כ' רחמנא האדם בשבועה פרט לאנוס הלכך ה"ה כל שמעכבו שום הפסד בממונו שהוצרך לשכור ספינה או אנשים שיבואו עמו בדרך מפני הלסטים הרי הוא פטור וכן כל כיוצא בזה מיהו ה"מ בנודר או נשבע לעשות שאין חלות שבועתו עד שעת מעשה אבל בנודר או נשבע שלא לעשות הרי חלות שבועתו מעכשיו ואם בא לעבור על שבועתו צריך לעשות מעשה בידים וכיון שכן דינו של זה כשאר איסורין של תורה דלא משתרי אלא במקום סכנת גופו כי היכי דשריא ליה בנבלה או שאר איסורי תורה. והיינו דאמרינן התם [שבועות דף כו:] נשבע על הככר והוא מסתכן עליה מהו ואמרינן מסתכן לישרי ליה מר דלא שרינן לאכול הככר ההוא שאסר עליו בשבועה או בנדר אלא במסתכן ממש בגופו דומיא דשרינן חזיר או נבלה והיינו מטעמא דכתיבנא. ודכ"ע כי משתרי משום אונס גופו או ממונו דוקא כעין משנתינו דאשתבע מדעתיה ואירעו אונס בשעת קיום השבועה הא כל שאנסוהו לישבע לעשות דבר או שלא לעשות אע"ג דמחמת אונסיה נשבע אפי' מחמת אונס נפשות אם על דבר של ממון הוא כגון שאנסוהו ונשבע לתת להם כך וכך הרי הוא חייב בשבועתו כדמוכח מההיא [כאן דף כז:] דנודרין להרגין ולחרמין שהן של בית המלך כדבעינן למימר קמן מיהו כל היכא שאין עיקרו ממון כגון דאנסי ליה אונס נפשות פטור. אשתכח דחמיר עליה כי נדר מעיקרא מחמת האונס על דבר של ממון מכי נדר מדעתיה ולבתר הכי אתי ליה אונסא וטעמא משום דאמרינן דכיון דלא ידע בהא כי נדר אדעתא דהכי לא נדר ורחמנא פטריה מדכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס דהיינו פרט להיכא דאנסיה לביה ונדר בטעות כדרב כהנא ורב אסי דהכי פרישנא במס' שבועות א"נ פרט לאנוס בקיום שבועתו והא דלא נקטינן התם ונקטינן אידך דרב כהנא ורב אסי משום [מכילתין כה:] רבותא הוא דאפילו בההיא דבשעת שבועה יצאת שבועה מפיו לשקר פטור כיון שהיה סבור לפי דעתו לישבע באמת בברי ולא היה לבו נוקפו כלל שאילו במפקפק ולבו נוקפו (כלל) אלא שהוא אצלו קרוב לודאי חייב הוא. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן גבי ההוא גברא דאיתפיס זכוותיה בב"ד ואמר אי לא אתינא ליבטלן זכוותיה ואיתניס ולא אתא וא"ר הונא בטילן זכוותיה ומקשינן ואמאי אנוס הוא ורחמנא שרייה מולנערה לא תעשה דבר וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין וכו' ואמאי מקשינן מאונסי נדרים דשאני נדרים ושבועות דפטר בהו רחמנא אונסא אפילו בכל דהו דכתיב האדם בשבועה מה שאין כן בשאר עבירות שבתורה ואיכא למימר דהתם מעיקר טעמא מקשי' אמאי שרא רחמנא בשבועת אונס כל דהו משום דלאו אדעתא דהכי נדר הכא נמי גבי תנאי לימא דלאו אדעתא דהכי אתני מעיקרא ואדרב' מקשינן להו אהדדי דכל דחשיב אונס בתנאין דעלמא חשיב נמי אונס בנדרים. ולמדנו שהלוה מחבירו בצפורי ונשבע לפורעו ליום ידוע ואותו יום אין המלוה בעיר ה"ז פטור משבועתו דאנוס הוא ואין לו לילך אחריו ולהוציא משלו ולהגיעם למקום שהוא דלאו אדעתא דהכי נדר אבל אם לוה מאדם שהוא מעיר אחרת שבא לסחורתו בכאן ונשבע לפורעו סתם חייב להוליך לו לעירו דאדעתא דהכי נדר ואם חלה או עכבו נהר או סכנת דרכים וכיוצא בו הקולר תלוי בצוארו. מיהו כל שהמלוה בעיר ואינו רוצה לקבל אינו נפטר משבועתו בכך ר"ל מפני שיביא לפניו דלפרעון נשבע ואינו פרעון בשביל שיביאם לפניו עד שיזרקם לידו או לרשותו בפניו אפילו בע"כ ובהכי איפטר משבועתו משא"כ בנשבע לתת לחבירו דמשהביא לפניו ואינו רוצה לקבל נפטר ובנותן ברשותו שלא מדעתו שלא בפניו לא מיפטר משבועת פרעון (ח) דהא קי"ל בפ' הגוזל [דף קיח.] שכל שנטלו לדעת צריכין דעת כך קבלתי שיטה זו מפי מורי רבינו נר"ו:

גמ' כתב רבינו ז"ל מתני' בדאדריה זמינא למזמנא א"ל לא מזמנת לי אמר לו אין וכבר פירשתיו במשנתנו:

ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלן זכוותאי. פירוש איהו הוה דאין בהדי חבריה וה"ל לאתויי ראיה לגבי בעל דיניה ובי דינא קבעו ליה זמנא לאתויי ראיות דיליה תלתין יומין דהיינו זמן ב"ד כדתנן בפ' ד"מ [דף לא.] כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום ואילו מדינא לא הוה ליה למקנס נפשיה במידי אלא לקבולי זמניה אלא דכי היכי דלא ליסברו בי דינא דבעי לאשתמוטי מדינא דנקיט זמן לראיות וגם לאיים בעל דינו שיש לו ראיות כנגדו קניס נפשיה טפי מדינא ואתפיס שטרותיו ביד ב"ד ואמר אי לא אתינא בראיות שלי עד תלתין יומין דקבעיתו לי ליבטלן זכוותאי דמסרנא בידיכון והריני מודה שהם פסולין לסוף איתניס ולא אתא לההוא זימנא א"ר הונא בטילן זכוותיה פירוש דהא לא אתא א"ל רבה והא אונסא כתיב וכו' פירוש וכיון דמחמת אונסא הוא דלא אתא יכול לטעון טענת אונס דאדעתא דהכי לא אתני וכי תימא קטלא שאני פי' דגבי נערה להצילה ממיתה יש טענת אונס ולא לענינים אחרים:

והא תנן נדרי אונסין הדירו חבירו וכו'. פירוש וכי היכי דהתם כי אניס מיפטר משום דאדעתא דהכי לא נדר הוא הדין הכא דאמרינן דאדעתא דהכי לא אתני ואקשינן תו דאפילו לא אניס כלל אלא דלא בעי למיתי אמאי בטילן זכוותיה דהא מאי דאמר מעיקרא לב"ד אי לא אתינא ליבטלן זכוותאי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא פי' עיקר אסמכתא הוא כל מאן דמיחייב וקניס נפשיה וממוניה במאי דלא הוה מיחייב מדינא אי לא הוה מילתא פלן ותולה התנאי בדעת עצמו במילתא דלאו בידיה לגמרי וליתא חוץ מידיה לגמרי אלא דהוי מילתא מציעתא בידיה ולאו בידיה לגמרי הא כל היכא דליכא קנסא דממונא אי נמי שתולה הדבר בדעת אחרים או שאין בידו כלל לא חשיב אסמכתא והכי מוכח בכל דוכתא וערב דהוה חשיב תלמודא אסמכתא משום דהוי קנסא דהא איהו לא יזיף מידי וקניס נפשיה למפרע אי לא פרע חבריה וסמיך דפרע חבריה ולא ליהוי לוה רשע וכן ההיא דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו' קנסא הוא וכן ההיא דהלוהו על שדהו ואמר אם לא נתתי לך מעותיך מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלך קנסא הוא שמאבד שדהו אבל ההיא [ב"מ דף קד.] דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ליכא קנסא דהא מיחייב מדינא לשלומי מאי דאפסיד אבל כי אמר משלימנא אלפא זוזי הא הוי אסמכתא. ולהכי קרי ליה התם אסמכתא וההיא דתנן במי שמת [דף קמ:] אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים לאו קנסא הוא דקניס נפשיה אי לא עביד אלא מתנה הוא דקא יהיב והוי נמי מילתא דלאו בידו כלל ולהכי לא חשיב אסמכתא והיינו דלא אשכחן שום דין אסמכתא בתלמודא בעסקי גטין וקדושין באומר ה"ז גיטך הרי את מקודשת אם לא באתי אם לא עשיתי משום דלא קניס נפשיה וממוניה במידי ואיהו עבד מדעתיה בדלא מכרחי ליה במידי ועל הדרך הזה תמצאם כולם ויתישבו כל השמועות בלא שום קושיא. וכבר כתבתי עניינים אלו בארוכה בסדר נזיקין מפי מורי רבינו נר"ו. ומפי רבינו ר' שלמה שמעתי דהיינו כללא דאסמכתא דלא בעינן מידי אחרינא דלעולם ליכא אסמכתא אלא במאי דקניס נפשיה וממוניה אי לא עביד מידי ושקלינא וטרינא טובא בהאי עניינא ואיברא דבהכי אתיין כולהו שמעתא שפיר כדאמרן וכבר פתרה רבינו הגדול ז"ל בפירושיו אלא שלא בירר הדבר כל הצורך ואין זה מקומו להאריך יותר הילכך הא דהכא דאתפיס זכוותיה הא קניס ממוניה דליבטלן זכוותיה אי לא אתא דלא מיחייב בהכי אי לא הוה קניס איהו נפשיה ומש"ה חשבינן ליה אסמכתא:

בנות שוח. תאנים טובים הם:

הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות ובנות שוח מותרות. וקשה לרבא דבהא אפי' רבנן שרו:

לרבה רישא ר"ע ובהחליף דבריו וסיפא ד"ה ובלא החליף וריש' ד"ה לא משכחת לה דרבנן אסרי בכל ענין:

לרבא רישא ד"ה. ובלא אמר כולכם בשעת חזרה וסיפא רבנן ובאמר כולכם בשעת חזרה אבל סיפא ד"ה לא משכחת לה דר"ע שרי בכל ענין:

מתני' נדרי אונסים חלה הוא או שחלה בנו וכו'. דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס ודברים שבלב כי האי דמוכחי וידיעי לכל הויין דברים:

גמ' דאתפיס זכותיה כו'. מסר כחו וזכיותיו ליד ב"ד ע"מ שאם לא יבא לזמן ב"ד שיהיו בטלים ומחל על כל זכות שהיה לו בהם:

וכי תימא קטלא שאני. דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וגו' קטלא מידי דאתי ממילא ולא מסתבר לענוש על האונס כרצון אבל זה שהתנה ולא פירש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין:

הרי אלו נדרי אונסין. אלמא אונס מעכב כל דבר ור"ה סובר ודאי בנדר בעינן דפיו ולבו שוין ולא היה בדעתו לידור אם יעכבנו אונס אבל בממון לא אזלינן בתר מחשבת לבו אי לא אתני בפירוש בלא עכבת אונס אין אונס מבטל התנאי:

וחזרו והקשו לרבא מדתניא בתוספתא יש נדר שמקצתו אסור ומקצתו מותר נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע חזר ואמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ויש גורסין הייתי אומר שהכלכלה אסורה ובנות שבע מותרות ואין נראה כן מפני שאם כן היאך היה מקשה ממנה ואדרבא הוה ליה לסיועי אלא עיקר הדברים כגירסא הראשונה ואמר שבזו בנות שבע מותרות והשאר אסור ור' עקיבא חלק בה לומר שאף בזו הותר כלו מאי לאו באומר אלו הייתי יודע שכן הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות שבה אסורות ובנות שבע מותרות שהוא סותר ואלמא דלאו כולהו מודו בהכי אלא רבנן פליגי עליה ואם כן במעמיד מיהא כולהו מודו דאסור ותירצה במעמיד כגון שאומר הייתי אומר כל הכלכלה אסורה וכו' דלבית שמאי אסור ולבית הלל מותר ור' עקיבא כבית הלל:

ואחר כך אמרו מאן תנא להא דתנו רבנן נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותר לכולן נדר מחמשה חוץ מאחד מהם כלומר שאם נתגלה לו שאביו לשם ואמר אלו הייתי יודע וכו' הייתי אומר חוץ מפלני הוא מותר וכלם אסורים אי לסיפא רישא ר' עקיבא וסיפא דברי הכל כלומר רישא ר' עקיבא דהא לרבה לא אשכחן לרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא שיאמרו בשום צד הותר מקצתו הותר כלו וסיפא אפילו לרבנן אלא דסיפא דקאמר כלם אסורים לדעת רבה לר' עקיבא דוקא במעמיד ולרבנן אף בסותר ואי לרבא רישא דברי הכל ובסותר וסיפא דוקא רבנן ובמעמיד דאלו לר' עקיבא אף במעמיד הותר מקצתו הותר כלו זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה ובהרבה ספרים אתה מוצא גירסאות אחרות מתבלבלות ואל תטעה בהם:

ולענין פסק יש פוסקים כרבה משום דרביה דרבא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמעמיד כולי עלמא לא פליגי דאסור ואין לנו היתר הכל בהיתר מקצת אלא בהיפוך לשון אם מכלל לפרט אם מפרט לכלל ועקר הדברים שלא לדחות הותר מקצתו הותר כלו ליתנו לשעורין במה שאין הדעת סובלתו שהרי לסברא מיהא אחר שמוציאו מן הכלל מה לי אם מוציא בלשון דבורו הראשון מה לי אם מוציאו בלשון אחר הכונה מכל מקום אחת היא והלכך הלכה כרבא ואף במעמיד כל שנכללו בשעת הנדר בדבור אחד הותר מקצתו הותר כלו אפילו שתק או שדבר והעמיד לשונו הא כל שלא נכללו בדבור אחד כגון שאמר קונם לזה קונם לזה או לזה לזה או אפילו לזה ולזה הותר אחד מהם לא הותרו האחרים ויש חולקים בלזה ולזה לומר שהוא כוללן כאחד וממה שאמרו בענין קדושין בזו ובזו ובזו שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ודאית שהוא"ו מצרפן ואף גדולי הדור נסכמים בה אלא שגדולי הדורות כתבוה כדברינו וכשתלאן זה בזה הותר האחד הותר שלמטה הימנו ושלמעלה הימנו אסור כמו שביארנו וכל שהזכיר בכללו חוץ מפלוני נדרו קיים וכולם אסורים חוץ ממנו הא כל שאמר סתם חוץ מאחד אינו כלום וי"א שאם היה א' מהם אביו או בנו וכיוצא באלו הרי הוא כמי שפירטו ויש בדבר פקפוק:

כבר ביארנו שכל שאמרו הותר מקצתו הותר כלו לא סוף דבר בהותר מאליו כגון נדרי שגגות על הדרך שביארנו באביו ואחיו או בבצל כופרי שהוא יפה ללב וכן בשבת ויום טוב שהדבר ידוע שמצוה לענגם ולשמוח בהם והדבר דומה בהם כעין טעות אלא אף כשהנדר מכוון בכל הדברים שכלל בהם והותר מאחד מהם על ידי חרטה או פתח הותר הכל שהרי כל עצמך שבת ויום טוב יודע היה בדבר אלא שמתוך שידע שעובר בה על מצות עונג הוא מתחרט והוא הוא פתח לנדרו ועוד שהרי אחד מחמשה בני אדם סתמא אין אב ואח ביניהם שאלו כן היה אומר ונמצא אביו וכו' ויש חולקין בזו לומר שאין התר הכל כהתר מקצת אלא בפתח שהפתח עושה עיקר הנדר כעין טעות אבל כל שנתר בחרטה מה שנתחרט הותר ומה שלא נתחרט עליו לא הותר ואף לקצת חכמי הדורות ראיתיה כן אלא שהדברים זרים:

מאחר שפסקנו כרבא נדר בהרבה דברים כאחד והותר באחד מהם הותרו כלם ואע"פ שמזכירם דרך פרט ולא סוף דבר לדעת האומר לזה ולזה כללא הוא אלא אף לדעת האומר פרטא הוי שלזה ולזה היה יכול לכללם בדבור אחד אבל זה על כל פנים היה לו להזכירם ומטעם זה כתבו רבים שאף לדעת רבה כן שלא אמרה רבה אלא במקום הראוי להחליפה כגון שהוא מזכיר תחלה כולכם וכו' אבל זה לא היה לו להזכיר את כלם שעל כל פנים היה לו להזכיר את הפרטים שרצה לאסור עליו וכל שהותר באחד הותרו כלם וקצת רבנים כתבו בצבור שמחרימין על אי זה דבר ורוצים להתיר לאחד לדבר הצריך שלא הותרו האחרים בכך שנדר של צבור כל אחד נדרו עליו ואין לזה אצל זה כלום והדברים נראין:

אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא דכ"ע כו ' בהלכה זו ראיתי גירסות משונות זו מזהו מספרים ובאתי ליישב הגירסא בין בלשון שכתבתי במהד"ק שהכלל חמור מן הפרט ובין מה שנראה לפי הפשט שהפרט חמור מן הכלל ואוליך כל הסוגיא על שני הפנים הללו אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע פ'י ביאור הוא למה שמאר תחלה שאם אמר תחלה הרי הן עליכם קרבן בכלל או כשרראה אביו ביניהם ואמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא וכשאסרם מתחלה בפרט שאמר הרי הן קרבן לך ולך ולך לאו לפלוני ופלוני והזכיר גם אביו ולא ידע שהוא אביו אח"כ כשראה כי הוא אביו אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין לאבא מותר כי הם מתפרשים כל אילו הייתי יודע שבהלכה זו שאין לפרש לכתחלה אמר הרי עליכם קרבן בכלל ואח"כ אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר שכולן אסורין ואבא מותר שזה מקרי פרט שהעיקר בשעה שנדר הוא והרי באותה שעה אמר הרי הן עליכם קרבן שהוא כלל אלא ודאי כל אילו הייתי יודע שמסדרים האמוראים פי' הוא ללשון שנדר שכמו שהוא מסודר אילו הייתי יודע כך נדר או בכלל או בפרט ולפי הלשון הכתוב בספרים משמע שהכלל חמור מן הפרט ואמר רבה היכא דאסרם בכלל דכ"ע ל"פ דכולן אסורין ואביו מורת ול אהועיל היתר לאביו לכלל לא נחלקו ב"ש וב"ה ור"ע עם בראשונה אלא כשאסרם בפרט תחלה ואח"כ חזר והתיר אביו שם היו סוברים ב"ה ור"ע דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וב"ש ובראשונה לית להו כלל האי סברא אלא בין בכלל בין בפרט אביו מורת וכולן אסורין ורבא בא להקל ואמר היכא דאסרם בפרט תחלה דכ"ע ל"פ דכולן מותרין ומודים ב"ש ובראשנוה בזה דכשהתיר אביו הותרו כולן לא נחלקו אלא כשאסרם בכלל היו אוסרין ב"ש ובראשנוה וב"ה ור"ע התירו אף כשאסרם בכלל אבל לפי הפשט שנראה שהכלל יותר קל מן הפרט יש לגרוס כך אמר רבה היכא דאסרם תחלה בכלל דכ"ע ל"פ דשרי כולהו שכיון שהורת מקצת מן הכלל הותר כולו ורכי פליגי כשאסרם בפרט דב"ש ובראשונה סברי כיון דפרט כל אחד ואחד לעצמו אפילו שבנדר אחד אסרם אין היתר האחד מועיל לכולן ור"ע וב"ה סברי אע"פ שפרטן כין שבנדר אחד אסרם כשהותר מקצת הנדר הותר כולו ורבא להחמיר ואמר היכא דאסרם תחלה בפרט דכ"ע ל"פ שאביו מותר וכולן אסורין וכי פליגי ב"ה ור"ע ושרו כולהו כשאסרם בכלל והא דגרסי' בספרים ב"ש סברי לה כר"מ וב"ה כר' יוסי נ"ל דלא גרסי' הכי ישיותר דומה חלוקתם כשחולקים בפרט אליבא דרבה לחלוקת התנאים שחלקו גבי שבועת הפקדון כשאומר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך ממה שדומה לחלוקת תפוש לשון ראשון ותדע שאין זו גירסא יפה דהכי אמרי' ב"ש דבארי סברי לה כר"מ ולקמן אמרי' גבי בצל כופר מעשה הי' והתירו ר"מ בכל הבצלים ואמרי' ור"מ כר"ע:

איתבי' ר"פ לרבא כיצד אר"ע נדר שהותר מקצתו הותר כולו קונם שאני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולן שאני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין. הנה מצאנו שחילק ר"ע אלא כשפרט אבל כשכלל לא התיר ואע"ג דהך ברייתא תני איפכא איכא למימר איפוך רישא דאמר לזה ולזה וסיפא דאמר לכולכם אלא לדידן בשלמא רישא דאמר לכולכם אלא סיפ' דאמר לזה ולזה הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין והאמר כל זה ולזה דברי הכל מותר ה"ג וה"פ כיון דאמר דר"ע בכל שרי א"כ סיפא היכי תני הותר הרחרון מותר וכולן אסורין השתא רישא בכולכם שרי ר"ע בלזה ולזה לא כ"ש:

א"ל ולרבה מי ניחא סיפא במאי מוקי לה דאמר לכולכם אי הכי הי דין הוא ראשון והי דין הוא אחרון אלא רישא דאמר לכולכם פי' כמו שאני אומר דאפילו בכולכם שרי ר"ע וסיפא כגון שתלאן זה בזה דאמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני דייקא נמי דקתני הותר האמצעי הימנו ולמטה הותר הימנו ולמעלה אסור פי' ורבה לא סגי לי' דלא לוקי סיפא בתלאן זה בזה אבל רישא מוקי בפרטא ומש"ה שרי ר"ע דאי בכללא הא אמר רבה דכ"ע ל"פ דאביו מורת וכון אסורין זה הוא לפי לשון הספרים שעושה יותר חמור הכלל מן הפרט אבל לפי הפשט דמשמע שיותר הוא חמור הפרט מן הכלל יש לגרוס כך מותיב ר"פ סתם בשלמא לרבא ניחא דהא רבא דאמר בפרט כ"ע דאסור וכ"פ ר"ע ושרי בכלל ואתיא בריית' דכתני בלי איפוך דהיכן התיר ר"ע בכולכם אבל בשלזה ולזה לא הילכך הותר האחרון החרון מותר וכולן אסורין אלא לרבא דאמר דבכללא כ"ע ל"פ דשרי וכי פליגי בלזה ולזה דהוי פרטא בשלמא רישא מוקי לה בלזה ולזה ומש"ה ר"ע שרי אבל חבריו חלוקין עליו אלא סיפא דקתני הותר האחרון הוא מותר וכולן אסורין במאי מקוי לה והא רבה הוא דאמר דאפילו בפרטא שרי ר"ע וכ"ש בכללא אמר לך רבא ולרבא מי ניחא סיפא במאי מוקי לה דאמר לזה ולזה ומש"ה מודה ר"ע דהאחרון מותר וכולן אסורין ה"ג מ"ש ראשון ומ"ש אחרון גם אם הותר הראשון הוא לבדו יהא מותר וכולן אסורין אלא בע"כ סיפא מיירי בתלאן זה בזה ולפי' יש חילוק בין ראשון לאחרון ורישא אנא מוקמינא לה בלזה ולזה ומש"ה ר"ע הי' מתיר אבל חבריו חלוקין עליו דאי בכולכם גם רבנן שרי ורבא מוקי לה בכולכם דאי בלזה ולזה גם ר"ע אוסר מותיב רב אדא בר אהבה קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמור לו והלא הכיפרי יפה ללב הותר הכופרי ולא בכופרי בלבד הותר אלא בלכ הבצלים מעשה הי' והתירו ר"מ בכל הבצלים פ'י מדקתני והתירו ר"מ מכלל דחבריו חלוקין עליו ור"מ כר"ע מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע כו' פי' לאו דאמר קונם כל הבצלים עלי ואח"כ אמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורין וכופרי מותר אלא בכולכם פליגי בשלמא לרבא דאמר בכולכם פליגי ניחא אלא למאן דאמר בלזה ולזה פליגי אבל בכולכם ל"פ קשיא לאו באומר אילו הייתי יודע כו' פי' מתחלה בצל פלוני ופלוני ופלוני נדר ואח"כ אמר אינלו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר פלוני ופלוני אסור וכופרי מותר ול"ג לרבה אליבא דר"ע לרבא אליבא דרבנן ואתו הנך קושיא ופירוק' בין ליישנ' קמא בין לישנ' בתרא איתיבי' רבינא לרבא ר' נתן אומר שיש נדר שמקצתו אסור ומקצתו מותר כיצד נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע בתוכה לא הייתי נודר הכלכלה אסורה ובנות שבע מותרות עד שבא ר"ע ולימד שהנדר שהותר מכללו הותר כולו לאו באומר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות ובנות שבע מותרות פ'י אלמא דבפרטא פליגי בשלמא לרבא ניחא אלא לדידך דאמרת דבפרטא ל"פ קשיא לא באומר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה הייתי אומר כל הכלכלה אסורה ובנות שבע מותרות פי' ובכללא הוא דפליגי כדקאימנא אנא ואתו נמי הנך קושיא ופירוקא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא:

טו מאן תנא הוא נדר מחמשה ב"א כאחת הותר לאחד הותרו כולן חוץ לאחד מהן הוא מורת וכולן אסורין פ'י מדקאמר חומץ מאחד מהן ש"מ בכלל אסר אותן ואח"כ נשאכל לא אחד מהן שנמצא שכולן אסורין ולא נתחרט עליהן חוץ מאחד שהוציא מן הכלל ונתחרט עליו וכיון שבכלל אסרם לא הועיל התירו של אחד לכולן ומדסיפא הויא בכלל רישא הויא בפרט והאי דקתני באחת כלומר שבנדר אחד אסרם אבל מיהו כגון דאמר פלוני ופלוני וזו הברייתא ראו רבה ורבא והחמירו על הכלל יותר מן הפרט אי לרבא רישא ר"ע וסיפא דברי הכל פי' רבה דאמר דבפרטא פליגי אבל בכללא אפי' ב"ה ור"ע מודים רישא הויא ר"ע ולא רבנן ובסיפא אפילו ר"ע מודה וכולה ר"ע היא אי לרבא רישא דברי הכל וסיפא רבנן פי' סיפא דלא כר"ע דהא אפילו בכללא פליג אלא רבנן היא וברישא מודו רבנן וכולה הוא רבנן וזהו דברי הכל דמודו רבנן לר"ע בפרטא פי' זהו ללישנא קמא וללישנא בתרא יש לפרש דאדרבא רישא דתני באחת משמע דאמר כולכם וסיפא דתני חוץ מאחד מהן משמע דמאר לזה ולזה והדר אמר בכולן איני מתחרט חוץ מאחד מהן דמדרישא הוי כולא סיפא הוי פרטא וברישא דהוי כלל תני הותרו כולן ובסיפא דהוי פרטא תני הוא מורת וכולן אסורין לרבה דאמר דכ"ע בכולכם ל"פ דשרי כי פליגי בפרטא אתיא סיפא כרבנן ורישא דברי הכל כלומר לא פליגי עלי' ר"ע ולרבא דאמר בפרטא כ"ע ל"פ דאסור כ"פ בכללא אתיא רישא כר"ע וסיפא דברי הכל כלורמ מודה ר"ע בסיפא ואתיא ברייתא לרבה כרבנן ולרבא כר"ע:

מאן תנא להא דתנו רבנן נדר מחמשה בני אדם כאחד שאמר כולכם אסורין הותר לאחד מהן הותרו כולן. כגון שהיה אביו שם ומה שפירש בחורה לא פירש התנא. חוץ מאחד מהם שהיה שם אביו ואמר בו אין חפצי לאסרו. הוא מותר והן אסורין ולא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. והאי חוץ אמר אחר שאמר כולכם ומה שיאמר בחזרה לא פירש התנא. והשתא קשיא רישא לסיפא. הרא"ם ז"ל. נדר מחמשה בני אדם כאחד שאמר קונם שאיני נהנה מכולכם או קונם שאני נהנה לכולכם. הותר אחד מהן כגון שאמר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ופלוני מותר או ששתק ולא אמר כלום בחרטתו. אמר להם שאין הקפידה אלא כשחזר לכלול בשעת חרטתו שגלה בדעתו שלא התיר מקצת הנדר אלא כמו שנדר נדר ומתנה על אביו. חוץ מאחד מהם כלומר אם בשעת חרטתו חזר ואמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כולן אסורין. חוץ מאחד מהם כלומר שפרט אחד מהן. הרי"ץ ז"ל. וכתב רבינו ז"ל ומסתברא לן דלא אמרינן נדר שהותר מכללו הותר כולו אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין כבית הלל. כלומר לגבי דינא דמתניתין דאילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר. וגבי הא דתנן התם פותחין בימים טובים ובשבתות. פירוש מי שנדר להתענות חדש או ימים אי נמי שלא לאכול בהם בשר ויין פותחין לו בחרטה אם הוא מתחרט חרטה דמעיקרא ואומר שקשה בעיניו על שנדר כלל. אי נמי פותחין לו בפתח ואומרים לו אילו היית יודע שאסור להתענות בשבת ויום טוב כלום היית נודר ואם אמר אילו הייתי יודע שכן הייתי אומר כולן אסורין ושבת ויום טוב מותרין (או) אז ימי החול אסורין ושבת ויום טוב מותרין. עד שבא ר' עקיבא ולימד בהן שהנדר שהותר מכללו הותר כולו. וכל דדמי להו דפתיח בהו פתחא כלומר שבלא היתר חכם יש פתח לנדרו להיותו מותר מאיליו. דכל נדרי דמשנתינו דאשתרו בהכי כלומר שיש בהן שום פתח בעצמן דאילו הייתי יודע שכן דמו לנדרי טעות והוא דאמר נמי אילו הייתי יודע שאבא ביניכם או שאותן ימים טובים ביניהם לא הייתי נודר אותו נדר כלל אלא הייתי נודר נדר אחר ואומר פלוני ופלוני אסורין. ויום טוב מותר כדרבה. כלומר דדוקא דאמר הכי ששינה לשון הנדר מעיקרו לאפוקי דאם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כולם אסורין ושבתות וימים טובים מותרין הרי שאר הימים אסורין. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה כלומר כגון שאסר על עצמו בשר ויין ונשאל לפני חכם על נדר הבשר והתירוהו לו אי נמי שאסר נכסיו לשנים ושלשה בני אדם ונשאל על האחד והתירוהו לו בחרטה דמעיקרא. לא מיבעיא לדעתיה דרבה דליכא למימר ביה הותר מכללו הותר כולו דהא לא הדר ביה מגופיה דנדר בעיקריה ואף על גב דאמר אילו היה לב זה עלי הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ופלוני מותר דהא מכל מקום בדידהו ליכא חרטה ולא כלום ולא אישתני נדרא. אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי. ולשון חכמים מרפא הוא מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים וליזיל בנפשיה. כלומר הדבר שהוא נשאל עליו יתירוהו ומה שלא נשאל עליו ישאר באיסור. הרנב"י ז"ל בפירושיו להלכות הרמב"ן ז"ל.
וכתכ הרשב"א ז"ל וז"ל: ולענין פסק הלכה יש מי שכתב הלכה כרבא דבתרא הוא. וכיון שכן לעולם נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ואפילו ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הכי הרי הם עליכם כקרבן ונמצא ביניהם אביו או אחיו דאנן סהדי דאילו היה יודע שאביו ואחיו ביניהם לא היה נודר כך אף על גב דאזל ליה לעלמא ולא בא לפני חכם כולם מותרין דנדר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו וכטעמא דאתמר בירושלמי כל היוצא מפיו יעשה הא נתבטל מקצתו נתבטל כולו. ויש מי שפסק הלכה כרבה משום דרבה רביה דרבא ולית הילכתא כתלמיד במקום הרב. ולזה לעולם לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו אלא במהפך דבריו בין מכלל לפרט ובין מפרט לכלל. אבל במעמיד לשונו אפילו לר' עקיבא לא הותר אלא אותו שהותר בפירוש. והילכך במדיר החבורה ונמצא אביו ביניהם ואזל ליה מדיר לעלמא אביו מותר והשאר אסורין. וראיתי לאחד מגדולי הפוסקים שכתב דלא אמרו נדר שהותר מכללו הותר כולו אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין כבית הלל וגבי הא דתנן התם פותחין בימים טובים ובשבתות וכל דדמי להו דפתיח להון פיתחא דכל נדרי דמשתרו בהכי דמו לנדרי טעות דהיינו כר' עקיבא ולא בעינן היתר חכם כל ימי החול. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה לא מיבעיא לדעתיה דרבה אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי. ולשון חכמים מרפא הוא מאי דכאיב ליה אזיל לבי אסיא ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים ואזיל אדנפשיה. עד כאן. ואי לאו דגברא רבא אמרה לא מכרעא שמעתא הכין חדא דימים טובים ושבתות גופה אף על גב דפתחא בגויה מכל מקום בחרטה היא ואפילו הכי למד ר' עקיבא ששאר הימים מותרין. ועוד דכל הני דהותר אחר מהן להדין פסקא ניצטריך לאוקמינהו דוקא בשאחד מהן אביו או אחיו דהוו נדרי שגגות הא אחר לא. ואם כן לא הוה להו לסתומי הכין דהא לאו כללא היא דכל שהותר אחד מהם הותרו כולן. ועוד דבשאמר בשעת הנדר לזה ולזה וחזר ואמר לפני חכם כולכם אסורין חוץ מפלוני איצטריכן לדחוקה באומר מרחוק זה וזה אסורין ופרטן אף על פי שאינו מכירין ונמצא אחד מן הפרטים אביו או אחיו: וזה רחוק. וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי חרטה הותר כולו וכן כתב הרמב"ם ז"ל. עד כאן.

מתני' נדרי אונסין. נמי שהדירו חבירו שאמר לו קונם שאת נהנית לי או אני נהנה לך אם לא תאכל עמי היום ואירעו אונס למודר שחלה הוא או אפילו בנו או שעכבו נהר שלא היה יכול לבא ולאכול עמו אין הנדר נדר כלל. הרי"ץ ז"ל. נדרי אונסין הדירו חבירו שלא יהנה ממנו אם לא (אכל איגלי) יאכל אצלו וחלה הוא אינו נאסר בכך דקים לן דאדעתא דאונסא לא נדר. כללא דמילתא דכל נדרים טעמא דהתירום חכמים דבעינן פיו ולבו שוין ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר וחשבינן ליה כאילו פירש בפיו דברים שבלבו. שיט"ה:

גמרא. ומשום שהיה רוצה להקשות ולדקדק ממשנה זו הביא ההוא מעשה כאן. הרי"ץ ז"ל.

והוא התפיס. ומסר שטרי זכותו לבית דין שאם לא יבא ליום שלשים יהיו בטלין שטרי זכותו. כלומר מחולין לו או שהודה ששטר מזוייף הוא כדבעינן למימר קמן. ולאו למימרא שיהא צריך מן הדין להתפיס זכותו בבי דינא ולבטולינהו אי לא אתי. אלא על ירי שהכיר שהיו בית דין חוששין דאשתמוטי הוא דקא בעי קנס עצמו בכך. הרנב"י ו"ל.

מאי שנא מיהא דתנן כו'. ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט. ואמאי והא מינס איתנס דהא מית ליה ולא גמר למיתב לה גיטא אלא אי לא מיתניס. והכא כיון דמת ואנוס הוא לא ליהוי גט דאילו הוה קיים הוה אתי ומבטל ליה לגיטא דיליה. שאני התם כו'. פירוש.

ברש"י בנות שוח בנות שבע הס"ד ופלוני ובנות שוח כו' מותרין ד"ה הס"ד מותר הותרו כולן הד"א והס"ד הוא מותר והן כו' והכי נמי קאמר כו' ד"ה הס"ד ואי לרבא שאמר כו' ד"ה היא הס"ד כצ"ל והתנן כו' ופטור הס"ד ואחר כך מ"ה ולרבא כו' כצ"ל:

ברא"ש טובים הם הס"ד רבנן שרו הס"ד ואחר כך מ"ה לרבה כו' ד"ה לא משכחת כו' בכל ענין הס"ד שהיה לו בהם הס"ד בכל ענין הס"ד הרי אלו נדרי כו':

בר"ן אמר לזה ולזה הותר כו' הוא מותר וכולן כו' למדיר לאתנויי דמאי כו' דאפסיד נפשיה הס"ד ליה דתפול קמי כו' קמי יבם הס"ד דיש טענת אונס בגיטין משני לה הס"ד אפילו בלא אונס לא כו' אהדריה הס"ד ליכא אסמכתא הס"ד ואחר כך מ"ה השליש כו' לא קניא הס"ד כצ"ל:

ר"ן ד"ה ולענין הלכה (שבדף הקודם). ולאו אפלוגתא דפותחין דר"ע דאפי' אמשנה פליגי. כצ"ל:

גמרא א"ל רבא אנוס הוא. עי' בתוס' שכ' וא"ת כו' א"נ אונס דשכיח ולא שכיח הא נמי איבעיא ליה לאתנויי כדמוכח בכתובות גבי גט. וכוונתם למש"כ שם (ג) בד"ה א"ד לל"ק דרבא ע"ש. אבל תימה דז"א אלא גבי גיטין ומשום צנועות ופרוצות. אבל בד"מ מהני אונס כזה לבטל התנאי. ושמעתא דהכא דאזלא לל"ב דרבא כמש"כ הר"ן אפי' בגיטין מהני אונס כזה כמבואר בתוס' שם. וראיתי להש"ך יו"ד סי' רל"ב סק"כ שכ' דדבריהם הוא לפי שמדמה הש"ס ממון לגיטין ובגיטין קי"ל דאפי' שכיח ולא שכיח לא הוה אונס. ותמוה דלפי שמדמה הש"ס אדרבה גם בגיטין הוה אונס:

ר"ן ד"ה אם לא אתינא. ואמר להם אם לא באתי מכאן כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה ודלמא אונס דמגליא שאני. וה"ה דה"מ לשנויי כו' משום דאין אונס בגיטין כו'. תמוה דהא לל"ב דרבא בריש כתובות יש אונס בגיטין וא"כ מוכרח לתרץ כן כדי שלא תקשה לההוא לישנא:

רא"ש ד"ה וכ"ת קטלא שאני. דכתיב כו' והצילו העדה וגו' א"נ קטלא מידי כו'. כ"נ דצ"ל ועי' בתוס':

נדרי אונסים וכו' וחלה הוא פי' רש"י המדיר אם אינו ט"ס צ"ל דס"ל למאי דקיי"ל הלכה כראב"י (לעיל כד ע"ב). א"כ הא מוקמינן (לעיל כד ע"א) דזמינא אדריה למזמנא ומשמע מלשון פי' הרא"ש שם שהמזומן הוא שנדר ולא המזמין ודלא כפי' הר"ן שם שפי' שהמזומן ביקש מהמזמין שידור והרא"ש לא פי' כן אלא שהמזומן עצמו נדר ולזה נתכוון פי' רש"י כאן לכאורה. אלא שאני מסתפק גם בכונת הרא"ש מפני שיש לדחוק ולפרש לשונו כהר"ן כי כן פירש בנו בטור סי' רל"ב ובקיצור פסקי הרא"ש להדיא ע"ש ואמנם במשנה למלך משמע שהבין דברי הרא"ש כפשוטן ועמ"ש לפנינו אי"ה:

ולנערה לא תעשה דבר. לכאורה תמוה מה עלה על דעת רבא להביא ראיה מהא דאין מענשין האונס להא דלא לבטליה זכותיה ומה ענין זה לזה. וכי מטעם עונש אתינן עלה. ויותר היה לו להביא ראיה מוהיא לא נתפשה הא נתפשה שריא לומר אונס מותרת לבעלה ישראל. ע"כ נראה לע"ד דעיקר סברת רב הונא לחייבו משום דאונס דשכיח ולא שכיח ה"ל לאסוקי אדעתיה ולהתנות ומדלא אתני איהו דאפסיד נפשיה. ואע"ג דממשנתנו מוכח דאע"ג דה"ל להתנות מ"מ מותר. י"ל נדרים שאני כמ"ש הר"ן. ואתא רבא להוכיח דכל שום אונס דלא שכיח כולי האי מקרי אונס ולא אמרי' איבעי ליה לאסוקי אדעתיה מדאמר רחמנא ואיתא שם בספרי ומייתי רש"י בחומש כי בשדה מצאה פרצה קוראה לגנב מי גרם לה שתיאנס על שיצאתה בשדה וכל כבודה בת מלך פנימה. נמצא לכאורה ה"ל לאסוקי אדעתה ואפ"ה כיון שסוף סוף נאנסה אמר רחמנא ש"מ אע"ג דה"ל לאסוקי אדעתה מיקרי אונס וה"נ דכוותי'. וכי תימא קטלא שאני פי' דמשום דה"ל לאסוקי אדעתה ולא לצאת השדה לא קטלינן לה אבל עכ"פ פושע הוה ולענין ביטול זכיותיה נאמר שבטלו. לכן מייתי ממשנתנו דמנ"ל למשנתנו להקל בנדרים ולא נימא הא ה"ל לאסוקי אדעתיה אי לאו מהאי קרא ולא ס"ל לחז"ל לחלק בין קטלא לשארי דברים ולא תעשה דבר כלל משמע א"כ ה"נ לא בטלי זכותי' כנלע"ד:

ואמנם גוף הדבר מנ"ל לרבנן להתיר נדרי אונסים. הנה לא תנן במשנתנו מי שנדר ושוב אירעו שום אונס שיהיה מותר דפשיטא כיון שנדר נעשה לו איסור כנבלה ולא הותר אלא משום פקוח נפש ולא משום הפסד ממון. ועיין היטב במג"א ססי' תרנ"ו. אך מש"ה יכול להמציא לו פתח להתיר ע"י חכם או ג' הדיוטות ולומר אדעתא דהכי לא נדרנא ואם אינו נולד יתירו לו. אבל להתיר לו בלי שאלה לחכם לא. אך משנתנו מיירי מתחלת חיילות הנדר שהרי נדר אם לא יאכל עמו ובשעה שהיה צריך לאכול ולא בא אז יחול האיסור ואז הוא אנוס וכשם שאם היה אז שוגג הוה נדרי שגגות ואין הנדר חל משום האדם בשבועה פרט שלבו אונסו. ה"נ אע"ג שהוא בדעתו וכוונתו מ"מ כיון דגלי רחמנא דאנוס פטור ממצות התורה שמע מינה דאנוס לאו אדם הוא ה"ה הכא בנדרים לא מיקרי האדם בשבועה בשעת חלות הנדר ואינו חל. אלא הסברא נוטה דאנוס לעבור על דברי תורה בעי' פקוח נפש. ושלא יחול הנדר הוה בכל שאנו משערינן דאדעתא דהכי לא נדר אפילו בהפסד מעט ממון לפי ענין קפידת הנודר לא יחול הנדר דלא הוה אדם בשבועה אבל אם כבר נדר בלי תנאי שוב הוה נדר ככל ל"ת דאורייתא ולא יעבור בלי היתר אם לא בפקוח נפש. והא דמייתי רבא ממתני' אהתפסת זכותיה לא לגוף הדין שיפטור ע"י האונס דאין ראיה מתחלת חלות הנדר להתפסת זכיותיו. אלא דזה אין צריך ראיה דאונס פטור וגם ר"ה לא נסתפק בזה אלא דס"ל ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ומדלא התנה איהו אפסיד נפשיה לזה מייתי ראיה ממשנתנו דלא אמרי' אפסיד נפשיה דלענין זה אין לחלק בין נדר לדבר אחר. כל זה הבנתי מדברי הריב"ש סי' שפ"ז שקצרו הרב"י בי"ד סי' רל"ב:

והנה כתב הריב"ש שם דחלה בנו דמשנתנו אפשר דהוה נמי סכנת נפש שיהיה לבן געגועים על אביו. ועוד אפילו לא הוה רק הפסד ממון לשכור לו שומרים ומשמשים מ"מ כיון שאינו אלא בתחלת חלות הנדר סגי באונס כ"ש ועוד התם דליכא קפידא כל כך שיאכל עמו אנן סהדי דאדעתא דהפסד מועט לא נדר משא"כ בנידון דיליה אין כאן אנן סהדי דאפשר אפילו אדעתא דהפסד מרובה נמי נשבע ע"ש. ולפי הנ"ל אין הכוונה ועוד אפילו לא יהיה הכא תחלת חלות הנדר מ"מ מותר משום דאדעתא דהכי לא נדר. זה א"א דצריך היתר ושאלה לחכם ואל"ה לא יעבור אא"כ בפקוח נפש. אך ה"פ ועוד אפילו יהיה בנידון שלפניו נמי תחלת חלות הנדר מ"מ אין כאן אנן סהדי שלא יהיה אדם בשבועה משום אונס ממון כזה נגד קפידא רבה של אותו הנדר שבנידון שלפני הריב"ש זהו כוונתו בסי' שפ"ז. ומ"מ נ"ל דזה יצדק יותר לפי הרא"ש שהמזומן נדר וכיון שבעל הנדר היה אונס שייך לומר שאינו אדם בשעת חלות הנדר. אבל אי אמרינן שהמזמין נדר והוא לא נאנס והרי הוא אדם בשעת חלות הנדר צריכים לדחוק קצת בזה אי נימא דחלה בנו מיירי בהפסד ממון בעלמא עיין היטב וק"ל:

ועוד נ"ל סברא ע"פ מ"ש בד"מ סי' רל"ב אות ז' בשם רשב"א מי שנשבע לפרוע לזמן והגיע שמטה בנתים פטור משבועתו דלא נשבע אלא כל זמן שהוא חייב לו שאילו מחל לו חובו אין חיוב שבועה עליו וכיון שכן ה"ל כמוחל דשמטה אפקעתא דמלכא היא עכ"ל. פי' ועל כרחו צריך למחול והרי קיים שבועתו דמחילה פרעון הוא. וא"כ י"ל ה"נ דכוותיה דהאי גברא אפילו אילו לא נשבע נמי היה פריעת ב"ח מצוה. והפקיד היה מעקל המעות אצלו מחמת ששמעון בע"ח לאחר. היתכן שנאמר שראובן ישלם לשמעון ויפסיד מאתים ע"י מנה שלו. וע"כ היה הדין שראובן פטור וה"ל כמוחל לו חובו וא"כ ממילא אין כאן איסור משום שבועה. אבל מ"ש המ"ל ריש הלכות שבועות בזה אינני מבין כלל. יהיה איך שיהיה למאי דקיי"ל בש"ע א"ח ססי' תרנ"ו כהראב"ד ע"כ דברי הריב"ש סי' שפ"ז קיימים וכדעת הב"ח והט"ז סי' רל"ב וכאשר רמז עליהם המג"א ססי' תרנ"ו וכוונתו דבשעת תחלת חלות השבועה והנדר אזלינן בתר אומדנא אדעתא דהכי לא נדר. אבל לא כשכבר חל השבועה ושוב אירעו אונס ממון. וזה דלא כהש"ך סימן רל"ב עיין היטב:

בנות שוח. בנות שבע: הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורין דהיינו פלוני ופלוני ובנות שוח מותרות דהיינו נמי מין תאנים והיינו נדר שהותר מקצתו ומקצתו אסור דתאנים אסורות ובנות שונ' מותרות: ורבי עקיבא היא. כדקתני עד שבא ר' עקיבא ולימד וכו': ופליגי רבנן עליה. דאמרי הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות וקשיא לרבא דאמר דכולי עלמא היכא דאמר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דכולן מותרין דברי הכל: תריץ לה באומר הייתי אומר כל הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות. היינו דומיא דכולכם אסורין חוץ מאבא דפליגי ור' עקיבא היא ולא רבנן: נדר מחמשה בני אדם הותר א' מהן. כגון דאמר פלוני ופלוני אסורין ופלוני מותר הותרו כולן: חוץ מאחד מהם. דהיינו דומיא דכולכם אסורים חוץ מאבא הוא מותר וכולן אסורין והכי איכא למשמע מינה דהך סיפא בכולכם קמיירי מדקתני חוץ משמע דאמר כולכם ומדסיפא קמיירי בכולכם לא פליגי אלא בלזה ולזה: רישא. דקתני הותר לאחד מהן הותרו כולן ר' עקיבא היא ולא רבנן דלרבי עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כולו: וסיפא. דקתני הוא מותר והן אסורין דברי הכל היא והכא נמי קאמר רבה דבכולכם כולן אסורות דברי הכל (היא): ואי לרבא. אמר לזה ולזה דברי הכל מותר ובכולכם פליגי רישא דקמיירי בלזה ולזה דברי הכל דהכי נמי אמר דלזה ולזה ד''ה מותר וסיפא הוא מותר והן אסורין רבנן היא דרבא לטעמיה דאמר בכולכם פליגי ורבנן אוסרים מ''מ בין לרבא בין לרבה רישא בלזה ] ולזה וסיפא בכולכם: מתני' וחלה הוא. המדיר: גמ' דאתפיס זכוותא. שהביא שטרי זכיותיו לב''ד והיה צריך לחזור לביתו: ואמר. לב''ד ולבעל דינו אי לא אתינא וכו': ולנערה לא תעשה דבר. משום דאנוסה היא: וכי תימא קטלא שאני. דגבי קטלא חס רחמנא עלה כי אניסה אבל בשאר אונסין דליכא חיוב קטלא לא מפטר משום אונס: והתנן וכו'. ופטור: ולרבא. דאמר אנוס הוא ופטור: מאי שגא מהא דתנן וכו'. דכי מת בתוך שנים עשר חודש דאע''ג דאנסיה מיתה הוי גט ופטורה מן הייבום. אמרי. משום הכי הוי גט אע''פ שמת בתוך הזמן:

לא באומר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר כל הכלכלה אסורה וכו'. וא''ת מ''ש גבי בצל דס''ד דמקשה שאמר הייתי אומר כל הבצלים וגבי כלכלה ס''ד דמחשבינן דאמר שחורות וכל חד דחייה לזה ולזה וי''ל דגבי בצל משמע בצל סתמא ולכך משמע כל הבצלים אבל גבי כלכלה לא אמר כל הכלכלה אלא כלכלה בלא כל והרי לא נדר מן הכלכלה עצמה שאינה ראויה לאכילה אלא ממה שבתוכה נדר ולכך ס''ד דאמר הייתי אומר תאנים שחורות וכו' ואית דגרסי בברייתא לא הייתי נודר אלא משאר כלכלה והשתא ניחא דמשאר משמע קצת שמפרש תאנים שחורות ולבנות וכו': אי לרבה רישא כרבי עקיבא וכו'. דנדר א' מחמשה משמע שהיה מונה והולך עד חמשה והיינו דאמר פלוני ופלוני ואחזרה קאי שקאמר בסוף הייתי אומר פלוני ופלוני וסיפא דקתני חוץ מאחד מהם היינו שהותר בלשון זה שאמר בסוף הייתי אומר כולכם חוץ מאביו ולכך קאמר דלרבה הוי רישא כר''ע דווקא ושרי בפלוני ופלוני וסיפא דאסר בכולכם חוץ מאביו מיתוקמא ואפילו כדברי הכל דלרבא רישא דברי הכל כדקתני איהו לעיל דהכל מודים בפלוני ופלוני וסיפא רבנן דוקא דאסרי בכולכם ורבי עקיבא שרי והלכך לדידיה רבנן קתני לה: זכוותיה בבי דינא. שטר זכות: והא אונס רחמנא פטריה. וה''נ לא הוצרך להתנות עליו דדבר פשוט הוא: וכי תימא קטלא שאני. אבל הכא לעולם הוי פושע ממה שלא התנה להוציא אונס מן הכלל הא תנן אלו הן נדרי אונסין ולא אמרינן איבעי לאיתנויי הכא נמי לא שנא וא''ת באיזה אונס מיירי הא באונסא דשכיח איבעי ליה לאיתנויי אי נמי אונס דשכיח ולא שכיח הא נמי איבעי לאיתנויי ולא אתני כדמוכח בכתובות גבי גט ובשמעתין מדמה ליה לגיטין וי''ל דמיירי באונס דלא שכיח כלל וא''ת א''כ דמיירי באונס דלא שכיח כלל מאי טעמיה דרב הונא דאמר דליבטלן זכותיה והא אונס דלא שכיח כלל לא איבעי לאתנויי כדמוכח בגיטין פרק מי שאחזו (דף עג.) גבי נפל מן הגג וי''ל דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה משום שמודה שהשטר פסול לכך אמר ליבטלן זכוותיה אפי' באונס דלא שכיח דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והא מודה שראיותיו שקר הן שהרי אינו מוחל לו שום דבר אלא מטעם הודאה: ולרבה מ''ש מהא דתנן. וא''ת אדפריך לרבה ממס' דגיטין תקשה ליה ממס' נדרים אמס' דגיטין בלא רבה וי''ל דפשיטא דנדרים שאני דראוי להקל בהם יותר ככל ד' נדרים דמתני' שהתירו חכמים ומהאי טעמא ניחא דלא קשה ממתני' דנדרים לרב הונא אלא לרבה דמדמי ליה אהדדי מש''ה פריך מאי שנא מהא דתנן:

ר"ן
בהלכותיו שהוא סובר דאפי' כה''ג לא אמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במשנה אבל במעמיד לא וכדבריו נ''ל להכריע דאם איתא דמתני' דפותחין כיון דימים טובים מותרין ע''י שאלה אפי' מעמיד הרי הוא כמשנה א''כ כי אמר רבא דהכל מודים דבמשנה כולן מותרים אפלוגתא דב''ש וב''ה בלחוד קאי ולאו אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן דהא אמרינן במתניתין דפותחין אפילו מעמיד כמשנה הוא ופליגי רבנן ואי הכי מאי קמקשי ליה רבינא לרבא ממתניתין דכלכלה דרבי עקיבא היא ופליגי רבנן לימא ליה אין ה''נ דהא לדידיה ודאי רבנן דפותחין לית להו אפילו במשנה נדר שהותר מקצתו הותר כולו דאי אית להו במשנה לגבי מתני' דפותחין הוה להו למשרי אפי' במעמיד דהא אמר דמעמיד דפותחין במשנה כמתניתין דתאנים אלא ודאי רבא אפלוגתא דב''ש וב''ה בלחודא קאי ולאו אפלוגתא דפותחין דרבי עקיבא אפילו אמשנה פליג ואי הכי מאי קא מקשה לרבא ר' עקיבא היא ופליגי רבנן לימא ליה אין ה''נ אלא ודאי מתני' דפותחין כמתני' דתאני' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומש''ה כי קאמר רבא דבמשנה הכל מודים דכולן מותרין אפלוגתא דרבנן ורבי עקיבא נמי קאי ומשום הכי פריך ליה רבינא שפיר כנ''ל: וכתב עוד הרמב''ן ז''ל דאפי' במשנה דוקא בנדר שהותר ע''י פתח שדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו אבל התירוהו בחרטה אין כל הנדר ניתר אלא מה שהוא מתחרט בו בלבד אבל בתוספות כתבו דאפילו ניתר בחרטה כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו מכיון שהותר מקצתו הותר כולו ודאמר הותר מקצתו הותר כולו דווקא בשכללם כולם כגון דאמר כולכם או לזה ולזה בוי''ו אבל אם אמר לזה לזה הותר אחד מהן הוא מותר וכולן אסורים דכמ''ד קונם לכל אחד ואחד דמי וכדמוכח בפרק האיש מקדש (קדושין מו.) גבי בזו ובזו ובפר' שבועת הפקדון (שבועות לח.) גבי שבועה לא לך לא לך ודוקא בהתרת חכם הוא דאמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל בהיתר חרם או נידוי אם החרי' או נידה י' בני אדם והותר אחד מהן הוא מותר וכולן אסורים. וכן הדין בהפרת בעל דקי''ל בעל מיגז גייז: מתני' נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וכו' או שחלה בנו. כלומר דאע''ג דלאו אונס גמור הוא: הרי אלו נדרי אונסין. לפי שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא כשיוכל לבא בלא אונס כלל ולא יבא אבל כל שנאנס קצת כגון שחלה בנו וצריך לשמרו מותר דלאו אדעתא דהכי אדריה: גמ' אם לא אתינא מכאן עד תלתין יומין ליבטלן זכותאי. האי גברא בקש מב''ד שיתנו לו זמן וכדתנן בסנהדרין (דף לא.) שכל ראיות שיש לך להביא הבא מכאן ועד ל' יום וב''ד חששו שמא לא אמר כן אלא להשמט מהן ועשו עמו שיתפיס שטר זכיותיו שיש לו על חבירו בידם ואמר להם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני זכיותי הללו יבטלו: וכי תימא קטלא שאני. כלומר דבמקום קטלא איכא טענת אונס אבל במידי אחריני לא והתנן נדרי אונסין וכו' הרי אלו נדרי אונסין לפי שלא עלה [על לב] מדיר להדירו אם יארע לו כך הכא נמי גבי מתפיס זכותיה נימא דלא עלה על דעתו דליבטלן זכותיה כל היכא דלא מצי למיתי ורב הונא דלא שני ליה מידי משמע דלא חש לפרכיה משום דהתם לא ה''ל למדיר לאתנויי דמאי איכפת ליה אבל הכא כיון דה''ל לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה: דלמא שאני הכא דאי הוי ידע דמאית מן אלתר גמר ויהיב גיטא. שהרי לא נתן לה גט אלא משום דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם וכ''ש דאי ידע דמאית גמר ומגרשה כי היכי דלא תיפול קמי יבם: ודלמא אונס דמגלי' שאני. כלומר דכיון דשכיח טובא ה''ל לאתנויי וה''ה דה''מ לשנויי דהכא היינו טעמא משום דאין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות כדאיתא בפ''ק דכתובות (דף ב:) אלא דלפום טעמיה דמקשה דס''ל דיש טענת אונס בגיטין משני לה: ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. דהאי גברא לא אתפיס זכותיה אלא משום דסמיך אדעתי' דליתי כל כה''ג אפילו בלא אונס לא קני אע''ג דרב הונא אמר בב''מ (דף סו.) דאסמכתא קניא קים ליה להש''ס דהדר ביה רב הונא כדהדר ביה רב נחמן התם דמניומי אהדריה: שאני הכא דמתפסן זכותיה. שכיון שיצאו מרשותו והתפיסן ביד ב''ד ליכא אסמכתא: והשליש שטרו. שנתנו ביד שליש רבי יוסי אומר יתן דס''ל אסמכתא קניא רבי יהודה אומר לא יתן דסבירא לי' אסמכתא לא קניא: שאני הכא דאמר ליבטלן זכותי. כלומר שהוא מוחל כל כח וזכות שיש לו באותן שטרות