נדרים כח ע"ב

אין להם פדיון:
גמ' וליתני קדושות ואין קדושות איידי דבעי למיתנא סיפא אין להם פדיון תנא נמי רישא יש להם פדיון היכי נדר אמר אמימר באומר אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו אם כן למה לי למימר פשיטא לא צריכא כגון דאיכא זיקא נפישא והא קתני לה גבי טלית וטלית לשריפה קיימא [אין] כגון דאיכא דליקה ה''נ דאיכא זיקא נפישא וס''ד דמסיק אדעתיה דלא מיתנצלן ומשום הכי קא נדר קמ''ל: הרי נטיעות האלו קרבן כו': ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקודשות פדאן חוזרות וקודשות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

הרי אלו אין להם פדיון, כלומר: אין פדיון מועיל להם, שאפילו אם פדאן הבעלים עצמם ויצאו לחולין, הרי הן מיד חוזרות וקדושות.

ונחלקו אמוראים בגמרא: אם אכן פקעה קדושתם לכשייקצצו כפי שאמר, או שמא "קדושה לא פקעה בכדי [בחנם ללא תמורה] ", ואינם יוצאות לחולין אלא על ידי פדיון כשאר קדושת דמים. ^[1]

גמרא:

שנינו במשנה: הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות וכו' יש להן פדיון:

תמהה הגמרא על לשון משנתנו ששנה התנא "יש להן פדיון":

וליתני התנא לשון: "קדושות" שהרי זו היא עיקר כוונת התנא!? ^[2]

ומשנינן: איידי דבעי למיתנא סיפא [היות וזקוק היה התנא לשנות בסיפא]:

"הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו אין להם פדיון", שהרי ודאי קדושות הן, אלא שאין פדיון מועיל שלא תחזור הקדושה ותחול עליהן -

לכן תנא נמי ברישא: "יש להם פדיון", ואף על פי שעיקר כוונת התנא היא לומר שהן קדושות.

שנינו במשנה: הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות; טלית זו קרבן אם אינה נשרפת:

ותמהינן: היכי נדר, האיך היה תוכן נדרו בנטיעות!? כלומר: איך התנה את ההקדש בקציצת הנטיעות, שאם תפרש כפשוטו, שתלה את הקדשו בקציצה סתם, אם כן לעולם לא יקדשו, שהרי סופן של נטיעות ליקצץ!? ^[3]

אמר פירש אמימר:

משנתנו עוסקת במי שאומר: "הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום", וקדושות הן אם עבר היום ואכן לא נקצצו.

מתמהת הגמרא: אם כן למה ליה לתנא למימר דין זה, והרי פשיטא היא!? ומשנינן: לא צריכא, לא נצרכה משנתנו להשמיענו שהקדשו חל אלא כגון דאיכא זיקא נפישא [היתה מנשבת רוח חזקה בעולם], וקיים חשש שיישברו הנטיעות ויקצצו -

ועד שלא סיימה הגמרא את תירוצה, מוכיחה הגמרא שבאופן זה אנו עוסקים, שהרי:

והא קתני לה אף גבי טלית שהקדישה אם אינה נשרפת, וכי טלית לשריפה קיימא [עומדת היא לשריפה, כמו נטיעות שהן ראויות ליקצץ ביום מן הימים], עד שיעלה על דעת בעליה להקדישה אם אינה נשרפת!?

אלא ^[4] ודאי שגבי טלית עוסקת המשנה כגון דאיכא עכשיו דליקה המסכנת את קיומה של הטלית, ולכן תולים הבעלים את ההקדש בתנאי שלא תישרף -

והכא נמי גבי נטיעות, עוסקת משנתנו כגון דאיכא עכשיו זיקא נפישא.

ומסיימת הגמרא את תירוצה, לבאר מה חידוש יש בדבר, ואפילו אם עומדות הנטיעות והטלית בסכנת קיום:

וסלקא דעתין - הייתי אומר אם לא שהשמיענו התנא לא כן - דמסיק בעל הנטיעות והטלית אדעתיה, כלומר: ברור לו לבעל הנטיעות דלא מיתנצלן [שלא יינצלו] הנטיעות והטלית מהרוח או מהשריפה, ורק משום הכי קא נדר, ולא היתה לו גמירות דעת להקדישם אם אכן יינצלו, ואם כן הייתי אומר שלא יחול ההקדש.

לפיכך: קא משמע לן התנא שאם ניצלו הנטיעות והטלית הרי הן קדושות. ^[5]

שנינו במשנה: הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו - או שאמר - טלית זו קרבן עד שתשרף, אין להם פדיון:

תמהה הגמרא: וכי אטו לעולם לא יהא להם פדיון, והרי "עד שייקצצו" קאמר!? ^[6]

אמר פירש בר פדא:

פדאן הבעלים שהקדישו את הנטיעות או הטלית הרי אלו יוצאות לחולין ותופסות פדיונן וחוזרות וקדושות, ואם חזר ופדאן הבעלים הרי הן שוב חוזרות וקדושות, וכן לעולם עד שיקצצו, ומשנקצצו פודן פעם אחת ודיו.

כלומר:

א. זו ששנינו: "אין להם פדיון" אינו לעולם אלא עד שייקצצו, וזו היא התשובה לתמיהת הגמרא: "ולעולם".

ב. אל תאמר, כי זו ששנינו: "אין להם פדיון", היינו לומר שאם פדאום אין הם יוצאות כלל לחולין ואין נתפסים הדמים בקדושה כשאר פדיון, אלא לומר: שאין פדיונן של הבעלים מועיל להוציא אותם לחולין לגמרי, שאם פדאן, נתחללה קדושתן ונתפסה במעות, ומיד חוזרות הן וקדושות, ומשום שכוונת דבריו במה שאמר: "עד שייקצצו", היא לאמר: עד שייקצצו לעולם תהיין נטיעות אלו קדושות, ואפילו אחזור ואפדם מיד ההקדש - יחזרו ויקדשו. ^[7]

ג. אל תאמר, כי היות ואמר "עד שיקצצו" דמשמע שלאחר שייקצצו שוב לא יהיו קדושות כלל - אכן יוצאות הנטיעות לחולין.

אין הדבר כן, כי אין באפשרותו להפקיע מעליהן את הקדושה ללא פדיון ש"קדושה לא פקעה בכדי", ולכן אף לאחר קציצה צריכות הן פדיון כשאר קדושת דמים, ומשפדאן יצאו לחולין ושוב לא יתקדשו. ^[8]

ועולא נחלק על החלק השלישי שבדברי בר פדא, ואמר:

היות ואמר "עד שייקצצו" דמשמע נמי שלאחר קציצתן יצאו לחולין, לכן כיון שנקצצו, שוב אין פודן, ומשום ד"קדושה פקעה בכדי" אם מתחילה לא החיל המקדיש קדושה אלא לזמן. ^[9]

הערות

^[1] המשנה נתבארה על פי המבואר בגמרא, וכפירושו של הרשב"א שהביא הר"ן שם, וכן פירשו התוספות והרא"ש.

^[2] הגירסא שלפנינו "וליתני קדושות ואין קדושות" אינה נכונה לדעת הר"ן, וראה תוספות.

^[3] כתב הר"ן: אבל "טלית אם אינה נשרפת" לא קשיא ליה, דטלית לאו לשריפה קיימא ואפשר שלא תשרף לעולם, ומשום הכי מהשתא חייל איסורא עליה", היינו לומר שמספק חל עליו איסור, ותלויה ועומדת היא לעולם אם תישרף. וראה במאירי שפירש את קושיית הגמרא על נטיעות ועל טלית.

^[4] השמועה מתבארת כאן על פי משמעות דברי הר"ן [וראה גם ברא"ש], ושלא כדברי המפרש; והמפרש אכן גרס בגמרא אין, ועל פיו הכניסו המדפיסים תיבה זו בסוגריים מרובעות, אבל לפירוש הר"ן אין מקום לתוספת זו, [ולשון הגמרא בהמשך "הכא נמי דאיכא זיקא נפישא", מסייע לפירושו של הר"ן].

^[5] התוספות ביארו על פי מסקנת הגמרא בפירוש המשנה את הקשר שבין משנה זו לארבעה נדרים שהתירו חכמים: מהו דתימא דחשיב "נדרי זירוזין", שלא נדר אלא כדי לאמת את דבריו שלא יינצלו הנטיעות והטלית, ולא משום שאכן דעתו להקדישם אם יינצלו, וקא משמע לן שאפילו הכי הוו קדושות, משום שגמר בלבו להקדישם, כי כסבור הוא שיכול להיות שיינצלו.

^[6] רא"ש; וראה מה שכתבו התוספות בזה.

^[7] א. בסוף הסוגיא מתבאר, כיצד מועיל הקדשן של הבעלים לאחר שיפדה אותן מיד ההקדש. ב. הרשב"א [הובאו דבריו בר"ן] למד מזה: הוא הדין למי שאומר לחבירו "קנה שדה זו מעכשיו ועד שאלך לירושלים", וחזר המוכר וקנה את השדה מן הלוקח, שזכה בה הלוקח מחדש, [אם הקנין שעשה מתחילה מועיל לקנות אותו מחדש, וכפי שיתבאר באות ג'], ומשום שיש בכלל דברי המוכר שאם אחזור ואקנה ממך את השדה, לעולם תהא שלך עד שאלך לירושלים, ואז תחזור השדה לרשותי, וכשם שאנו מבארים את דברי המקדיש. ג. וביאר הרשב"א, שאפשרות קנייתו של הלוקח מחדש לאחר שקנה המוכר את השדה ממנו לא תיתכן בכל אופן, שהרי אין קנינו שעשה בתחילה מועיל לקנות את הקרקע מחדש, כי קנין אינו מועיל אלא בשעתו, ולא לאחר זמן שכבר "כלתה קנינו" ; ולא יחזור ויקנה הקונה מחדש את הקרקע אלא באחת מהדרכים הבאות: קנה הלוקח את הקרקע בכסף, כי כסף קונה אפילו לאחר זמן, היות ו"שעבוד המעות קיים", כלומר: חיובו של המוכר לתת בתמורה למעות את הקרקע, קיימת ועומדת, ולכן מועיל הקנין לאחר זמן, [וכמבואר בגמרא לקמן כט ב]. או שקנה בקנין אחר, אלא שאמר המוכר בשעת הקניה "מעכשיו ועד שאלך לירושלים", שהאומר לחבירו לך חזק וקני מעכשיו ולאחר שלשים יום, קנה הלוקח את השדה לאחר שלשים יום, ואין אומרים ש"כלתה קנינו" כיון שאמר "מעכשיו", [וכפי שנתבאר גם בר"ן לעיל כז ב גבי קנין סודר שאמר "מעכשיו"]. ד. ומכל מקום היה הרשב"א חוכך בדבר, שחילוק יש בין הקדש הנעשה על ידי דיבור, לבין קרקע, "דבמאי קני, הא אפילו אמר לו מעכשיו, אי אפשר לו לקנות אלא בכסף בשטר וחזקה, וכסף או שטר או חזקה שנעשה על מכר זה, או מתנה זו ראשונה, כשחזר זה וקנה, כבר כלתה קניינן של אלו [שהן היו על הקנין הראשון], ולבסוף במה יקנה". וראה בחידושי רבי שמעון שקאפ, שתמה: למה שטר לא יועיל, שהרי בשטר כאילו כתוב כל זה, שאף אם יקנה ממנו תחזור השדה להיות שלו, וכאילו נתן לו שתי שטרות, אחת על עכשיו ואחת לאחר שיקנה ממנו, ראה שם.

^[8] ונמצא, שלא נשתנה דין הנטיעות קודם שייקצצו לדינן לאחר שייקצצו, אלא שעד הקציצה חוזרות הן לאחר הפדיון וקדושות, ואילו לאחר שנקצצו הועילה להם הפדייה להוציאן לחולין, ושוב לא יחזרו לקדושתן.

^[9] ביאור מחלוקתו של עולא על בר פדא נתבארה בפנים על פי שיטת הרשב"א שהביא הר"ן, וכן היא שיטתם של התוספות והרא"ש. והר"ן הביא בשם החכם הגדול רבי משה קרטבי ז"ל פירוש אחר במחלוקתו של עולא על בר פדא, והיא: עולא נחלק על בר פדא הן בחלק השלישי שבדברי בר פדא ["קדושה לא פקעה בכדי"], והן בחלק השני ["פדאן חוזרות וקדושות"], ואף נחלק עליו בפירוש לשון המשנה "אין להם פדיון" [שלדעת בר פדא, אין מועיל הפדיון] ; וכך היא שיטתו של עולא: א. זו ששנינו "אין להם פדיון" אין הכוונה לומר שאין מועיל להן הפדיון קודם שייקצצו, אלא שאין הן צריכות פדיון לאחר שייקצצו [שלא כדברי בר פדא בפירוש המשנה] ; והטעם כי "קדושה פקעה בכדי" אם החיל עליה קדושה לזמן, [שלא כדברי בר פדא בחלקן השלישי של דבריו]. ב. אם פדה אותם אפילו קודם שייקצצו הרי הן יוצאות לחולין, שאין בכלל דבריו אלא שאותה קדושה שהקדיש בתחילה תיפקע לכשייקצצו, ואין בכלל דבריו שיתקדשו הנטיעות שוב לכשיפדה אותן, [ונחלק בזה עולא על חלקן השני של דברי בר פדא]. והוסיף החכם הנזכר לבאר, שיסוד מחלוקתם אחד הוא: אם "קדושה לא פקעה בכדי" וזו היא דעתו של בר פדא; או ש"קדושה פקעה בכדי", שזו היא דעתו של עולא, אלא שמחלוקת זו מביאתם למחלוקתם האחרת, אם חוזרות הנטיעות וקדושות לאחר פדיון עד שייקצצו. שלדעת בר פדא הסובר: "קדושה לא פקעה בכדי", בהכרח, שאין כוונתו - במה שאמר "עד שייקצצו" - להפקיע את הקדושה לאחר הקציצה ללא פדיון, שהרי זה דבר שאי אפשר, אלא כוונתו לומר: עד שייקצצו יהיו לעולם קדושות, ואפילו אם ייפדו על ידו. ואילו לדעת עולא הסובר: "קדושה פקעה בכדי", מתפרשים דברי המקדיש כפשוטם, שאין הוא מחיל קדושה אלא עד שייקצצו, וממילא מהיכי תיתי לנו לומר שכוונת המקדיש היתה שתשוב ותחול הקדושה אם יפדנה קודם שייקצצו. ומתוך כך נחלק החכם הנזכר על דברי הרשב"א שהובאו בהערה הקודמת המדמה כל מכר לזמן למשנתנו, שאם קנה המוכר מן הלוקח, חוזרת שוב הקרקע ללוקח; ומשום שאף בהקדש לא היינו מפרשים את דבריו באופן זה, אלא משום שאם לא כן הרי אמר דבר שאי אפשר; מה שאין כן במכר, הרי יש לפרש את דבריו כפשוטם, שיחול המכר עד שילך לירושלים, ולאחר שילך לירושלים יחזור השדה למוכר שהרי "קנין פקע בכדי", ויכול אדם להקנות דבר לזמן מוגבל.

אין להם פדיון.

א גמרא על לשון המשנה תוהים: מדוע נאמרו הדברים בסגנון "יש להם פדיון"? וליתני [ושישנה] "קדושות ואין קדושות" שעיקר החידוש הוא שהן קדושות ואינן קדושות לגמרי! ומשיבים: איידי דבעי למיתנא סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף] את המקרה ש"אין להם פדיון" שאי אפשר לאומרו בלשון "אינן קדושות", תנא נמי רישא [שנה גם כן בתחילה] בלשון "יש להם פדיון".

ומבררים: היכי [כיצד] נדר, מה היתה בדיוק לשונו של הנודר? אמר אמימר: באומר "הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום" ועבר היום ולא נקצצו. ושואלים: אם כן למה לי למימר [לומר] דבר זה, שחלה קדושה עליהם? פשיטא [פשוט] שנדרו חל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דאיכא זיקא נפישא [שיש רוח גדולה] והוא סבור שיישברו האילנות הללו.

ושואלים: והא קתני לה [והרי שנה את הדבר הזה] גבי [אצל] טלית, וכי טלית לשריפה קיימא [עומדת]? ומשיבים: [אין] [כן], כגון דאיכא [שיש] דליקה. הכא נמי דאיכא זיקא נפישא [כאן גם כן שיש רוח גדולה] וסלקא דעתך [והיה עולה על דעתנו] דמסיק אדעתיה דלא מיתנצלן [שהוא מעלה על דעתו שאין הן ניצלות] ומשום הכי [כך] קא נדר [הוא נודר], ויש מקום לומר שלא נתכוון בכל ליבו להקדישם, שהרי לא איכפת לו מה יקרה בסוף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלמרות זאת יש בכך נדר.

ב שנינו במשנתנו שאם אמר "הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו" — אין להן פדיון. ושואלים: ולעולם אין להן פדיון? אמר בר פדא: אם פדאן — חוזרות וקודשות, פדאן שוב — חוזרות וקודשות, עד שיקצצו. אם נקצצו — פודן פעם אחת ודיו. ועולא אמר: כיון שנקצצו — שוב אין פודן, כלומר, אינו צריך לפדותן, שאינן קדושות עוד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

then they are not subject to the possibility of redemption.

GEMARA: The Gemara questions the language of the mishna: Why does the mishna utilize the wording: They have redemption and they do not have redemption? Let the mishna teach: They are consecrated and they are not consecrated, since the primary novelty is that they are consecrated, but not completely. The Gemara answers: Since it wanted to teach in the latter clause the phrase: They are not subject to the possibility of redemption, which cannot be expressed as: They are not consecrated, as they are consecrated, it taught also the first clause using the language: They are subject to the possibility of redemption.

The Gemara elaborates: How did he take a vow? What was the precise language that he used? Ameimar said: Where he says: These saplings are like an offering if they are not cut down today, and the day passed and they were not cut down. The Gemara asks: If so, why do I need to say that they are consecrated? Isn’t it obvious that his vow takes effect? The Gemara answers: No, it is necessary in a case where there is a great strong wind and he thought that they would be uprooted by the wind.

The Gemara asks: But isn’t this taught together with the case of a garment, indicating that the two are equivalent, and is a garment ready for burning, i.e., is it assumed that it will burn? The Gemara answers: Yes, in a case where there is a fire. The Gemara explains: Here also there is a great strong wind, and it enters your mind that one raised in his mind the possibility that the saplings will not be saved, and due to that reason he took a vow. Since in any event he assumes he will lose the saplings, perhaps he did not really intend to consecrate them. The mishna teaches us that in spite of this it is still considered a vow.

§ The mishna states that if he said: These saplings are like an offering until they are cut down, they are not subject to the possibility of redemption. The Gemara asks: And are they not subject to redemption forever? Bar Padda said: If he redeemed them, they become consecrated again, as they have not yet been cut down. If he redeemed them again, they become consecrated again, until they are cut down. Once they are cut down, he redeems them once and it is sufficient. And Ulla said: Once they are cut down one does not need to redeem them again because they are no longer consecrated.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא: ולתני קדושות. פירש רישא דמתניתין דקתני יש להם פדיון, מאי טעמא קתני יש להם פדיון, לאשמועינן דקדושות, ליתני [בהדיא – לפי השי"מ] קדושות, ויש ספרים דגרסי וליתני קדושות ואינן קדושות כלומר ליתני הכי ברישא ולומר דקדושות מהשתא, ואינן קדושות לכשיפדו, דאינן חוזרות וקדושות. ואינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קא מהדר ליה משום דקא בעי למיתנא סיפא אין להם פדיון, הא אי תנא אינן קדושות הוי במשמע נמי אף על פי שבסיפא אין להם פדיון, כלומר שחוזרות וקודשות [ברישא – לפי השי"מ] יש להם פדיון [ברישא – לפי השי"מ], דבפדיון יוצאות לחולין שאינן חוזרות וקודשות, ודוחק הוא לומר, דמשום לישנא דסיפא בלבד קאמר ולא משום דינא.

היכי נדר. פירוש אי לישנא דמתניתין דוקא, דאמר סתם אם אינן נקצות, הא יש במשמע אם אינן נקצצות לעולם, ונטיעות ודאי לכשיזקינו ליקצץ עומדות, וכיון שיקצצו לבסוף איגלי מילתא למפרע שלא ירדה להם קדושה כלל, והיכי קתני יש להם פדיון, ויש פירושים אחרים, וזה נראה יותר.

וטלית לשריפה קיימא. פירוש דבשלמא נטייעות כיון דלקציצה קיימא (לא שמעינן) [לאשמועינן -לפי השי"מ] מינה דנדר משום דנתחדש בהו מידי משום דקציצה שייכא בהו, אבל טלית לאו לשריפה קיימא, מאי חזא דאתני ביה מידי דלא שייך ביה (לא) [אלא – לפי השי"מ] משום דאיכא (דליתיה) [דליקא – לפי השי"מ], וקא מסיק אדעתיה דלא מיתצלן.

אין להם פדיון. לצאת בדמי פדיונן לחולין אלא המעות נתפסין בקדושה והנטיעות חוזרות להיות קדושות דכיון דאמר עד שיקצצו לשם כך הקדישן שלא יצאו לחולין עד שיקצצו כדאמר בפרק אף על פי (כתובות נט:) שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה:

גמרא וליתני קדושות. ה"ג ול"ג קדושות ואינן קדושות:

איידי דבעי למיתני סיפא אין להם פדיון. דלא מצי למיתני בע"א תנא רישא נמי יש להם פדיון:

היכי דר. דקתני במתני' יש להם פדיון אלמא דקדשי דכיון דאמר אם אינן נקצצות ולא קבע זמן לאותה קציצה לא קדשי דע"כ סופם ליקצץ:

דומיא דטלית וטלית לשריפה קיימא. כאילן דלפעמים בא רוח והופכו על פניו אבל טלית אינו מצוי שישרף אם לא שנפלה דליקה בעיר וכן אילן נמי מיירי שרוח סערה מנשבת וספק נפילה הוא וסד"א דליהוי נדר טעות:

ולעולם. הא דאמר אין להם פדיון וכי לעולם קאמר הא עד שיקצצו קאמר:

אמר בר פדא פדאן חוזרות וקודשות כו'. וכן לעולם עד שיקצצו כדמפרש טעמא במתני':

נקצצו פודן פעם אחת ודיו. ושוב אינן חוזרות להיות קודשות דהא עד שיקצצו קאמר ומיהו פעם אחד צריך לפדותן דקדושה בכדי לא פקעה:

כיון שקצצן שוב אינו פודן. דהא עד שיקצצו קאמר וכשנקצצו פקעה קדושתן ויצאו לחולין:

ושאלו בגמרא היכי נדר ופירשו בתוספות שהרי משמעו של לשון זה שאם אין נקצצות לעולם יהו הקדש והרי הדבר תלוי ועומד אם יקצצו אם לאו והיאך הקדש חל בהם עד שיאמר שיש לה פדיון שמא עדין יקצצו וכן בטלית זה יהא עליו קרבן אם אינה נשרפת היאך חל עליה הקדש והרי הדבר תלוי ועומד שאם ישרף לא יהא הקדש ושמא ישרף עדין ופירשוה אם אינה נשרפת היום אם אינה נקצצת היום ואם תאמר זו מה הוצרכה חזרו ופירשוה דאיכא זיקא נפישא ר"ל רוח גדולה והוא מתירא על הנטיעות וסבור שיקצצו על ידי הרוח ר"ל שישברו וכן יש שם דליקה וסבור על הטלית שתשרף ומתוך שהוא סבור עליהם כך הוא מקדיש זאת הנטיעות אם לא יקצצו היום מחמת הרוח ואת הטלית אם לא תשרף היום מפני הדליקה והדברים מוכיחים שאם לא היה בדעתו כך לא היה מקדישם ונמצא שאין פיו ולבו שוין ואע"פ כן לימד שהן קדושות אחר שעבר היום ולא נקצצו הנטיעות ולא נשרף הטלית ואע"פ שלא אמרה בלשון הקדש אלא בלשון קרבן והקרבן הוא מעין קונם ואין פדיון (אלא) בשאסרן על עצמו או על אחד לבד כמן שהקדמנו ופודה אותם מיד הגזבר ויוצאות לחולין:

ושאלו עוד בגמרא ליתני קדושות וארישא קאי כלומר מה לו לומר יש להן פדיון ותירץ דמשום דסיפא איצטריך למתני אין להן פדיון כמו שנבאר תנא רישא יש להן פדיון ויש גורסין ולתני קדושות ואינן קדושות וקאי נמי אסיפא והיא נוסחא משובשת:

הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו כלומר מעכשו עד שיקצצו כלומר שאם נקצצו יחזרו חולין וכן טלית זה יהא הקדש עד שישרף כלומר הא משנשרף אפילו קצתו יהא חולין אין להם פדיון ר"ל קודם קציצה שאפילו פדאם הרי פדיון קדוש ואם לא יצאו לחולין לגמרי אלא שיצאו רגע לחולין להתפיס פדיונם וחזרו מיד להיות הקדש על פי תנאו שהתנה שיהו הקדש עד שיקצצו אבל לכשיקצצו אם צריכות פדיון אם לאו יתבאר בסמוך ופרשו בגמרא דוקא בפדאן הוא אבל אם פדאום אחרים שהרי אדם יכול לפדות הקדש חבירו אין חוזרות לקדושה משנפדו כלל ומותרות אף למקדיש שהרי הדבר מאותו הפודה הוא עד זמן הקדשו ר"ל עד שיקצצו ואין בידו להקדיש מה שאינו שלו ואחר שאין הוא יכול להקדיש אינו חוזר לקדושה מאליו מחמת הקדשו הא פדאן הוא חוזרות וקדושות:

ושאלו בגמרא ולעולם כלומר לא יהא להם פדיון מעולם אף לאחר קציצה ותירץ שלא דברו במשנתנו אלא קודם קציצה אבל כל שלאחר קציצה נחלקו בה לדעת בר פדא צריכות פדיון ומשפדאן פעם אחת דיו ואין חוזרות לקדושה כלל ולדעת עולא אין צריכות פדיון אלא נהנה בהם מיד ולענין פסק נראה שהלכה כעולא וכן פסקוה גדולי המחברים בחבוריהם אע"פ שבפירושי המשנה כתבוה כבר פדא ומכל מקום גדולי הדורות פסקו כבר פדא שצריכות פדיון אף לאחר קציצה ולדעתם כל שאמר דבר זה קדוש עד זמן פלוני כשיגיע הזמן צריך פדיון ואפילו בקדושת דמים ואצ"ל בקדושת הגוף ולפי דרכנו למדנו ממשנתנו שהמקדיש לבדק הבית חפץ עד זמן פלוני אפילו פדהו כמה פעמים אינו יוצא לחולין עד אותו זמן אלא אם כן פדאו אחר וכן כתבוה קצת מפרשים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ליתני קדושות פי' דאתא לאשמעי' דאע"ג דאיכא זיקה יתירה דמסיק אדעתי' דלא ליצלן אפ"ה קדושות הן כדלקמן ואי הכי הו"ל למיתני קדושות וממילא ידענא דיש להן פדיון ומהדר איידי דקבעי למיתני סיפא אין להן פדיון תנא יש להן פדיון דשמעי' מינה תרתי:

אמר רב פפא פראן חוזרות וקדושות עד שיקצצו פי' מדקאמר חוזרות וקדושות אלמא חייל עלייהו תורת פדיון לתפוש דמיהן בקודה והם לא יצאו לחולין מפני שחוזרות וקדושות שכיון שאמר עד שיקצצו אותו התקדש ראשון והדיבור ראשון שאמר עומד תדיר כאלו הי' חוזר ומקדישן אחר שפדאן:

גמ' וליתני קדושות ואינן קדושות. כלומר קדושות ברישא ואינן קדושות בסיפא דמשמע ליה למקשה דאין להם פדיון רצונו לומר דאינן צריכין פדיון לאחר שיקצצו כעולא לקמן. ומשני לא כן הפירוש כמו שאתה סובר אלא אין להן פדיון שאינן יכולות להיות נפדות כדפרישית במשנה. ואיידי דתנא סיפא אין להם פדיון דלאו מצי למיתני אינן קדושות דקדושות הן תנא יש להם פדיון וממילא ידעינן דקדושות הן. ויש מפרשים דאינן קדושות ארישא נמי קאי והכי פירושו אמאי תני ברישא יש להן פדיון כיון שלא בא אלא להשמיענו שחלה עליהם קדושה שהייתי סבור שלא חל עליהם כלל דדומה להקדש בטעות לפי שהיה סבור שיקצצו ואז לא יהיו קדושות. (ואם) ואין אתה יכול לומר דלכן לא לקח לשון קדושה שהיה משמע דקדישי קדושת הגוף ואינן קדושות קדושת דמים. דמכל מקום טוב היה ליקח לשון קדושה כמו בכוליה תלמודא ואי משום דלא קדישי אלא קדושת דמים ליתני קדושות ואינן קדושות דמשמע קדושות קדושת דמים ולא קדושות קדושת הגוף. ומשני דאגב סיפא נקט דלא מישתמיט ליה מלמיתני אין להם פדיון שרוצה לומר שאין יכולות להיות נפדות. ויש דלא גרסי ואינן קדושות והכי פירושו וליתני קדושות כלישנא דכולי תלמודא. ואי משום דהוה משמע קדושת הגוף שאין לה פדיון להא ליכא למיחש שלא מצינו קדושת הגוף אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. ומשני אגב סיפא. ולי נראה לפרש דארישא קאי והכי פירושו וליתני קדושות ואינן קדושות דמשמע דבספק הן עומדות עדיין דשמא יקצצו ולא יהיו קדושות כלל או שמא לא יקצצו ויהיו קדושות והוי כמו גרושה ואינה גרושה דפירושו שמא ימות ותהיה גרושה או שמא לא ימות ולא תהיה גרושה דבינתים היא בספק למי שיבא עליה. הכא נמי בנתים הנטיעות בספק מעילה למי שיהנה מהם אם כן קדושות ואינם קדושות הוה ליה למיתני ולא לשון פדיון דמשמע דמעתה אינן בספק קדושה ואין חסרות אלא פדיון. ומשני דאגב סיפא נקט. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שיטה: וליתני קדושות ואין קדושות. פירוש ליתני קדושות ברישא דקתני יש להן פדיון ואין קדושות בסיפא דקתני אין להם פדיון דמשמע אין להם פדיון אין צריכין פדיון לאחר שיקצצו בשלא לקמן. ומתרץ איידי דבעי למיתני אין להם פדיון דאין להם פדיון בקודם שיקצצו קאמר ופירושו אין מועיל להם פדיון תנא יש להם פדיון ברישא. מפי רבי. ואין מיושב כלל חדא דמניין לו דאין להם פדיון בקודם שיקצצו קאמר. ועוד איידי דבעי למיתנא לא אתי שפיר כלל. אך נראה דהכי פירושו ארישא גרידי פריך אמאי תני יש להם פדיון דמשמע דפשיטא ליה לתנא דקדושות ואין להם פדיון איצטריכא ליה. אדרבה קדושות הוה ליה לאשמועינן דסלקא דעתך אמינא שלא יקדשו כדאמר בסמוך דמוקמי דאיכא זיקא דנפישא וסבור שלא יתקיימו הילכך איכא למימר לא נתכוין זה להקדישם אם ינצלו אבל לפי שהיה סבור שלא ינצלו אמר כן. אם כן ליתני קדושות ואינן קדושות דמשמע קדושות קדושת דמים ואינן קדושות קדושת הגוף דיש להם פדיון. ומתרץ איידי דבעי למיתני בסיפא כו' דמשמע דיש להם פדיון נמי קודם שיקצצו הילכך לא סגי ליה דלא תני אין להם פדיון ותנא נמי ברישא יש להם פדיון. עד כאן.

וליתני קדושות. פירוש רישא דמתניתין דקתני יש להם פדיון מאי טעמא קתני יש להם פדיון לאשמועינן דקדושות ליתני בהדיא קדושות. ויש ספרים דגרסי וליתני קדושות ואינן קדושות כלומר ליתני הכי ברישא ולומר דקדושות מהשתא ואינן קדושות לכשיפדו דאינן חוזרות וקודשות. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קא מהדר ליה משום דקא בעי למיתנא סיפא אין להם פדיון הא אי תנא אינן קדושות הוי במשמע נמי אף על פי שבסיפא אין להם פדיון כלומר שחוזרות וקודשות ברישא יש להם פדיון כלומר שבפדיון יוצאות לחולין שאינן חוזרות וקודשות. ודוחק הוא לומר דמשום לישנא דסיפא בלבד קאמר ולא משום דינא.

היכי נדר. פירוש אי לישנא דמתניתין דוקא דאמר סתם אם אינן נקצצות הא יש במשמע אם אינן נקצצות לעולם ונטיעות ודאי לכשיזקינו ליקצץ עומדות וכיון שיקצצו לבסוף איגלי מילתא למפרע שלא ירדה להם קדושה כלל והיכי קתני יש להם פדיון. ויש פירושים אחרים וזה נראה יותר. הרשב"א ז"ל. וז"ל הרא"ם ז"ל: היכי נדר דקאמר אם אינן נקצצות אי לא אמר בתוך זמן למה אמר אינן נקצצות אם היה רוצה שיקדשו יקדישם להדיא דבדבורו זה אינן קדושות לעולם שאין לך נטיעה שלא תיקצץ באחרית הימים לכשתייבש. באומר אם אינן נקצצות היום שעתה אם עבר היום ולא נקצצו קדושות הן. אם כן למה לי למימר דפשיטא דקדושות הן וצריכי פדיון. ואם בא להשמיענו שיש להם פדיון פשיטא דהא לא קדשי קדושות הגוף כדפרישית טעמא לעיל. לא צריכא דאיכא זיקא נפישא וכדמסיק. וטלית לשריפה קימא בתמיהא. אלא על כרחין בטלית אית לן למימר דאיכא דליקה נפישא הכי נמי דאיכא זיקא נפישא ומסיק אדעתיה דלא מיתנצלי דודאי מתבר להו זיקא. וזה השמיענו דסלקא דעתין דלא קדשי אפילו עבר היום קא משמע לן דאחר דבורו אזלינן בהקדש ולא בתר לבו בדבר שהוא קולא ואין להן פדיון. עד כאן.

ומתרץ לא צריכא דאיכא זיקא דנפיש. והשתא לא אסיק טעמא דזיקא דנפישא עד דמוכח מנא ליה דמזיק ומוכח ליה מדתני דומיא דטלית. וטלית לשריפה קיימי בתמיהא דקתני אם אינה נשרפת. אלא בעל כרחין בטלית אית לן למימר דאיכא דליקה הכא נמי דאיכא זיקא דמסיק אדעתיה דלא מיתצלי ומשום הכי נדר ולא נתכון זה להקדישו אם ינצלו והייתי אומר לא יקדשו. שיטה:

טלית לשריפה קיימא. פירוש דבשלמא נטיעות כיון דלקציצה קיימא לאשמועינן מיניה דנדר משום דנתחדש בהו מידי משום דקציצה שייכא בהו. אבל טלית לאו לשריפה קיימא מאי חזא דאתני ביה מידי דלא שייך ביה. אלא משום דאיכא דליקא וקא מסיק אדעתיה דלא מיתצלן. הרשב"א ז"ל.

פיסקא ולעולם. וכי לעולם הן קדושות אפילו לאחר שנקצצו והלא שם זמן עד שיקצצו. אמר בר פדא לא בא להשמיענו אלא שאין אדם יכול לפדותן כל זמן שלא נקצצו כמו שפירש. זה הפירוש אינו נראה לי שהרי מכל מקום כיון שהן קדושות בטוב יש לנו לשנות אין להן פדיון ואם כן מאין יש לו להקשות עד עולם ומאיזה לשון מדקדק המקשה זה. לכך נראה לי לפרש למה נקט אין להם פדיון אם להשמיענו שהן קדושות הרי שמענו שהקדישם. אם כן לא בא להשמיענו אלא שאין להם פדיון לעולם ווה קאמר לו וכי היכן מצינו הקדש שאין לו פדיון לעולם לבר מבהמה וכלי שרת. ומשני בחוזרת לקדושתן ולאחר שנקצצו פודה פעם אחרת דלא פקע קדושה מניה. ועולא אמר אחר שנקצצו אינן צריכין פדיון הילכך בדין קאמר שאין להן פדיון דלאחר שנקצצו קאמר. הרא"ם ז"ל:

אמר בר פדא אם כל זמן שלא נקצצו פדאן חוזרות וקודשות אבל לאחר שנקצצו פודן פעם אחת ודיו. ודין הוא דכיון שנקצצו נפקי לחולין דהא לא אקדיש להו אלא עד שיקצצו. ומיהו טעונה פדייה משום דקדושה דהוה בהו קודם קציצה לא פקעה בכדי. פירוש.
ומתרץ בר פדא פדאן חוזרות וקדושות מעצמן כדפירש במתניתין דכיון דאמר עד שנקצצו הוי כמאן דאמר הרי נטיעות הללו כשיפדו יקדשו דקדישי שהרי בידו לפדותם. ואין להם פדיון דקתני עד שיקצצו קאמר. נקצצו פודן פעם אחת ודיו מסברא דנפשיה קאמר דסבירא ליה דקדושה בכדי לא פקעא. ואף על פי שנתן זמן חומרא מדרבנן בעלמא הוא. ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אינו פודן דאפילו לא פדאן כלל הרי הן חולין שהרי תלה הקדשו עד שיקצצו והרי נקצצו. שיטה. ואם תאמר ואמאי נימא דהאי דאמר עד שיקצצו לא להחמיר עליהם קאמר שתחול קדושה עליהם לאחר פדיה אלא להקל דאחר שיקצצו יהיו חולין. יש לומר אם כן הוה ליה למימר נטיעות אלו קרבן ואינם אלא עד שיקצצו. הריטב"א ז"ל:

ברש"י ואינן קדושות הס"ד ואח"כ מ"ה אין הכי נמי הוה ליה למתני אלא איידי כו' והס"ד ואח"כ מ"ה אם כן למה לי למימר כו' ולעולם בתמיה הס"ד כצ"ל:

ברא"ש דע"כ סופה ליקצץ כו' נדר טעות הס"ד טעמא במתניתין הס"ד לא פקעה הס"ד כצ"ל:

בר"ן אדעתיה דלא מתצלן כו' קדישי קמ"ל הס"ד חוזרות וקדושות הס"ד בקנה בחזקה אבל כו' וכדאמר רבי יוחנן כו' ואמר עד עולם ע"כ כו' פדיון כשיקצצו דאי כו' כצ"ל:

ר"ן ד"ה וכ' הרשב"א כו'. לך חזק וקני שדה זו שתהא כו'. כצ"ל:

פדאן חוזרות וקודשות וכו'. לבר פדא רישא דמתני' יש להם פדיון קודם קציצה וסיפא אין להם פדיון קודם קציצה. ומלאחר קציצה לא מיירי מתני' כלל. וסיפא חמירא מרישא שאין להם פדיון דחוזרות וקודשות. אך לעולא לפי שיטתו של מהר"מ קרטביה דמייתי הר"ן רישא לחומרא דיש להם פדיון. פי' צריכים פדיון אחר קציצה. וסיפא לקולא שאין להם פדיון דלא צריכא פדיון אחר קציצה. והנה לקמן בברייתא שור זה עולה כל שלשים יום וכו' וסיפא מעכשיו שלמים וכו' למאי דמוקי ליה בקדושת דמים להר"מ מקרטביה לא שוו בדיניהן דברישא מדהאריך ואמר כל שלשים עולה ולא אמר בקיצור מעכשיו עולה ולאחר שלשים יום שלמים. ש"מ דאי פדאן חוזר וקדיש כל שלשים יום. אבל בסיפא מעכשיו שלמים וכו' פדאן פ"א ויוצא לחולין עד אחר שלשים יום ושוב נעשה עולה וא"כ צ"ע דפריך תרי בבי למה לי לבר פדא הא תרי דינים נינהו. ואע"ג די"ל דא"כ ה"ל למיתני קילתא גבי עולה שפדאו פ"א ודיו. וחמירתא בשלמים דקילי ואפ"ה פודאן וחוזר ופודאן. מ"מ קשה כיון דמגיה הברייתא אי לא אמר מעכשיו וכו' שהוא הגהת רבה ודוחק גדול יותר היה נוח להגיה ולהפוך רישא בשלמים וסיפא בעולה רישא כל שלשים יום שלמים ואח"כ עולה הוה כל שלשים יום שלמים וקמ"ל דפודאן וחוזר ופודאן דכל שלשים יום צריך להיות שלמים. וסיפא באומר מעכשיו עולה ולאחר שלשים יום שלמים פודהו פעם אחד ויוצא לחולין ושוב נעשה שלמים אחר שלשים יום מאליו. ומדלא משני הכי משמע דלא כמהר"מ מקרטבי בלא שום הוכחה נמי פודאן וחוזר ופודאן ואפילו במעכשיו שלמים ולאחר שלשים יום עולה נמי אינו יוצא מידי שלמים ע"י פדיון כל שלשים יום:

עולא אומר וכו' ובתוך משך זמן הקציצה תליא בפלוגתא דעלמא אי עד ועד בכלל או לא לכל מר לבר פדא ולעולא כדאית ליה ועיין לקמן ס"א ע"א ר"ן ד"ה עד הפסח וכו' ע"ש:

אין להם פדיון. לעולם כל זמן שלא נקצצו ואין יוצאין לחולין אלא קדושות הן שהן בקדושת הגוף לעולם ואין להם תקנה עולמית שאפילו פדאן חוזרות וקדושות דכיון דאמר עד שיקצצו אין להם פדיון לעולם כל זמן שלא נקצצו משמע דלעולם יהיו קרבן עד שיקצצו: גמ' וליתני. בהאי לישנא ברישא דהיכא דאמר הרי הפירות האלו קרבן [אם אינם נקצצות] קדושות ואינן קדושות קדושות דחל קדושה עלייהו ואינן קדושות דיש להן פדיון דלפי ההוא עניין דקתני סיפא הויין קדושות ואינן קדושות דאילו בסיפא דהתם דאמר עד שיקצצו הוי קדושה גמורה שהרי הן בקדושת הגוף שאין להם פדיון כל זמן שאין נקצצות אע''ג דקדושת דמים הוא ואילו כי אמר אם אינן נקצצות ליכא קדושה חמורה שהרי יש להם פדיון ולהכי כי אמר אם אינן נקצצות לענין כי אמר עד שיקצצו קדושות ואינן קדושות הן: תריץ אין הכי נמי הוה ליה למתני אלא איידי וכו': א''כ למה ליה למימר. דחל קדושה עלייהו כיון שעבר היום ולא נקצצו: לא צריכא כגון דאיכא זיקא נפישא. שמנשבת רוח קשה בעולם דמסיק אדעתיה דמיתבר להו זיקא דהיינו נקצצות וסד''א לא גמר בלבו להקדישו אלא אדעתא דמיתבר להו זיקא אמר הכי ולא צריכי פדיון דלא חל עלייהו קדושה וכחולין דמי קמ''ל דחל קדושה עלייהו דלהקדש גמור מתכוין: [והא וכו']. כלומר היכי מצית אמרת דאיכא זיקא נפישא והקתני לה דומיא דטלית וטלית מי קיימא לשרפה בתמיה: אין כגון דאיבא דליקה. ומסיק אדעתיה דלא מיתצל ולהכי קאמר אם אינה נשרפת: הכי נמי וכו'. וסד''א דלא מתכוין להקדש כלל כדפרשינן: קמ''ל. דחל קדושה עלייהו: ולעולם. בתמיה מדקתני אין להן פדיון משמע שלעולם אין להם פדיון אפי' לאחר קציצה: אמר בר פדא. כל זמן שלא נקצצו עדיין חוזרות וקדושות: נקצצו פודן פעם אחת ודיו. ויצאו לחולין ושוב אינו פודן דהא חולין הן:

ה''ג רבינו שמואל וליתני קדושות ול''ג ואין קדושות דמשמע דפריך וליתני בסיפא דאינה קדושה ואדרבה בסיפא קדושה טפי דאין להם פדיון היינו דאין מועיל להן פדיון כדקאמר בסמוך אלא גרסינן וליתני קדושות ותו לא וארישא פריך ור''י [פירש] דשפיר גרסינן ליה ותרווייהו קיימי ארישא ופריך הכי וליתני הרי אלו קדושות אם אינם נקצצות ואינם קדושות אם נקצצו וממילא ידעינן דפשיטא דיש להן פדיון כשאר כל חרמי דמים: איידי דבעי למיתני בסיפא אין להם פדיון. כלומר שאין פדיון מועיל בהם דלעולם חוזרות וקדושו' כדמסיק תנא נמי רישא יש להם פדיון: היכי נדר. פר''י דאי סתם כדקתני ולא נתן זמן לקציצתן א''כ אינם קצוצות ואין לך קצוצות דאינם נקצצות לסוף אלף שנים מחמת שהיא מתייבשת: דאיכא זיקא נפישא. וא''ת מה ענין זה לשאר נדרים דלעיל דקתני ד' נדרים התירו וי''ל משום דמהו דתימא דחשיב נדרי זרוזין שאין נדר אלא לאמן דבריו שלא יתנצלו ולא משום דדעתו להקדישם אם ינצלו קמ''ל דאפ''ה הוו קדושות דגמר בלבו להקדישם [שסבור] הוא שיכול להיות דמינצלן: אין להם פדיון ולעולם. בתמיה וכי לעולם לא יהא להם פדיון דפשיטא ליה דאין להם פדיון ר''ל שאין מועיל להם פדיון כמקדש וככלים דאין להם פדיון: אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות וכן לעולם עד שיקצצו. שכך ר''ל הרי הן קרבן עד שיקצצו דכל שאפדם תחזור ותחול קדושה עליהם כל שעה נקצצו פודן פעם אחת דקדושה שבהן לא פקעה בכדי אע''ג דעד שיקצצו קאמר: עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן. דלא הקדישן אלא עד שיקצצו דפקעה קדושה בכדי כשנקצצו וצ''ע לעולא אם [פדאן] חוזרות וקדושות או לא וי''ל שמודה דאם פדאן חוזרות וקדושות כל זמן שלא נקצצו כמו לבר פדא דמדלא פליג עליה שהרי שיטה דהש''ס משמע כן מדפריך ולעולם משמע פשיטא ליה דאין להם פדיון דקאמר היינו דאינן בתורת פדיון דפשיטא ליה דעד שיקצצו הם קדושות וא''ת מנלן דלעולא חוזרות וקדושות וכ''ת מל' עד שיקצצו הא איצטריך לעולא לכוין לשון כשנקצצו דשוב אין פודן כדפרישית וא''כ מנ''ל דפדאן חוזרות וקדושות קודם קציצה. וי''ל דא''כ הוה ליה למימר (לנודר) הרי הנטיעות האלו קרבן עד שנקצצו ולא יותר או אומר אינם קרבן אלא עד שנקצצו ואז משמע תרתי משמע דפדאן חוזרות וקדושות קודם קציצה ומשמע נמי דאחר קדושה פקעה קדושה מנייהו מדלא אמר הרי הן כקרבן לעולם:

ר"ן
אין להם פדיון. בגמרא מפרש איכא מ''ד דכי קתני קרבן כשהקדישן לדמי קרבן מיירי והיינו דאמר יש להם פדיון ואיכא דמפרש דקונם הוא וה''ק הרי הנטיעות הללו אסורות כקרבן וכי תימא א''כ היכי שייך בקונם פדיון י''ל דמתני' ר''מ היא דקסבר דכל היכא שהוא קונם כללי שנאסר על הכל כהקדש יש לו פדיון וכדתני לקמן בפ' אין בין המודר (דף לה.) קונם ככר זו ואכלה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לה פדיון ככר זו עלי הקדש אכלה הוא מעל חבירו לא מעל לפיכך אין לה פדיון: גמ' וליתני קדושות. כך הוא עיקר הגירסא וה''פ ודאי עיקר חדושיה דתנא לומר שאע''פ שתלה קדושתן בתנאי זה של קציצה קדושה חלה עליהן ואיצטריך לאשמועינן הכי כדמפרש לקמן אם כן ליתני קדושות וקשה לן תינח למאי דמפרשינן במתני' דקרבן דקתני כשהקדיש נטיעות לדמי קרבן עסקינן וכיון שכן כל חדושיה דתנא ליתיה אלא לאשמועינן דקדושה חלה עליהן דודאי מילתא פשיטא היא דכיון דקדושות יש להם פדיון ומש''ה פריך שפיר ליתני קדושות אבל לאידך פירושא דמפרש דבקונם ממש עסקינן מאי קפריך ליתני קדושות דלמא אגב אורחיה [תני יש להן פדיון] דסתם לן כר' מאיר דאמר קונם כללי יש לו פדיון דהא פליגי רבנן עליה לקמן בפרק אין בין המודר. וניחא לי דודאי תנא לא למסתמא הכא לדר''מ אתא דא''כ למה ליה למתני האי דינא בקציצה לישמעינן הכי גבי קונמות דכיון דתנא איצטריך לאשמועינן דבכי האי גוונא חיילא קדושה עלייהו ברישא הוה ליה לאשמועינן הכי ולמתני קדושות ובתר הכי אי סבירא ליה כר''מ לסתום כוותיה הכא או בעלמא אבל מקמי דלישמעינן דקדושה חלה עליהן לא שייך לאשמועינן דיש להם פדיון דמשמע דפשיטא ליה דחיילא קדושתייהו עד שלא הוצרך להשמיענו אלא שיש להם פדיון ואדרבה צריכה רבה כדמפרש לקמן ומש''ה פריך וליתני קדושות ואיכא דגרסי ליתני קדושות ואינם קדושות ולא דייקי. ומתרץ איידי דבעי למיתנא סיפא אין להם פדיון תנא נמי רישא יש להם פדיון כלומר דבסיפא לא מצי מתני ליה אין קדושות דהא ודאי קדושות עד שיקצצו וכן נמי לא מצי תני קדושות דאם כן ה''א דדינא דסיפא כדינא דרישא וליתא כדמפרש לקמן: היכי נדר אמר רב וכו'. פי' לישנא קשיא ליה דקתני אם אינם נקצצות וכיון שתלה איסורן בתנאי זה היאך יחול עליה איסור והא סופן לקציצה הן עומדות וההוא דקשיא ליה אבל טלית אם אינה נשרפת לא קשיא ליה דטלית לאו לשריפה קיימא ואפשר שלא תשרף לעולם ומש''ה מהשתא חיילא איסורא עליה ואיכא נסחי דגרסי בהדיא והא לקציצה קיימא: אם כן למה ליה למימר. כלומר דפשיטא דהוי הקדש וכי תימא לאידך פירוש דמפרש דמתני' ר''מ היא דס''ל דקונם כללי יש לו פדיון מאי קפריך למה ליה למימר אדרבה צריכה רבה לאפוקי מדרבנן לאו קושיא היא שכבר פירשתי דתנא לאו להכי איכוון אלא לאשמועינן דקדושה חלה עלייהו וכמו שכתבתי למעלה ומפרקינן לא צריכא כגון דאיכא זיקא נפישא ואי לאו דתני במתני' דקדושה נחתא בהו ה''א דכיון דמסיק אדעתיה דלא מתצלן ולא גמר בדעתו שיהו קרבן שאילו היה יודע שלא יקצצו לא היה מקדישן וכיון שכן הוה סליק אדעתין דלא קדישי קמ''ל: וטלית לשריפה קיימא. בתמיה. כלומר והיכי תלי תנאי במידי דלא שייך בה אלא ודאי בדשייך בה עסקינן כגון דאיכא דליקה: ולעולם. פירוש בתמיה כלומר היאך אפשר שלא יהא להם פדיון לעולם: אמר בר פדא פדאן חוזרת וקדושות וכו'. כלומר כי קתני אין להם פדיון היינו כ''ז שלא נקצצו ולאו למימרא שלא יהא להם פדיון כלל כלומר שלא יהא פדיונם נתפס בקדושתן דאם כן מאי חוזרות וקדושות אלא הכי קאמר אין להם פדיון להוציאן מקדושתן לגמרי אלא כיון דאמר עד שיקצצו הרי הוא כאומר בפירוש הרי הנטיעות האלו קרבן מעתה וקרבן לכשיפדו כל זמן שלא יקצצו ונמצא פדיונם קדוש כל שעה לפי שיוצאות הן לחולין אלא שלאלתר חוזרות וקדושות: נקצצו פודן פעם אחת ודיו. דסבירא ליה לבר פדא שאע''פ שלא הקדישן אלא עד שיקצצו אפי' הכי כי נקצצו לא פקעה קדושתן בכדי: ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן. דסבירא ליה שאין קדושתן נמשכת אלא עד אותו זמן שהקדישן אבל מאותו זמן ואילך פקעה קדושה בכדי: וכתב הרשב''א ז''ל דעולא לא פליג אדבר פדא אלא בלאחר שיקצצו דלבר פדא לא פקעה קדושה בכדי ולעולא פקעה אבל עד שיקצצו לכ''ע פדאן חוזרות וקודשות והיינו דקתני אין להם פדיון וכיון שכן כתב ז''ל דמהא שמעינן לדיני ממונות שהאומר לחבירו לך חזק וקני שדה או שתהא נתונה לך מעכשיו עד שאלך לירושלים וחזר וקנאה ממנו קודם שעלה לירושלים חוזר וזוכה בה מקבל שכך א''ל לעולם יהא שלך עד שאעלה לירושלים ומעכשיו ולאותו זמן שיקנה אותו ממנו נותנו לו מיהו דוקא בדאמר ליה מעכשיו אבל לא אמר לו מעכשיו לא קני דכיון דקנינו בחזקה הוא וחזקה זו שהוא מחזיק עכשיו כבר כלתה לאחר שקנאה ממנו הוה ליה כמשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום דאי לא קיימא ברשותיה לאחר ל' יום לא קני הכא נמי כיון דאותו קנין שני לא חייל מהשתא אלא לאחר שיחזור ויקנה אותה ממנו וההיא שעתא כבר כלתה חזקה זו ואי אפשר לו שיקנה מיהו כי אמרינן דכל היכא דלא א''ל מעכשיו לא קנה דוקא בקנה בחזקה אבל בקנה בכסף אע''ג דלא א''ל מעכשיו קנה לפי ששעבוד המעות עדיין הוא קיים והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דמקודשת אע''פ שנתאכלו המעות משום דהני זוזי לאו למלוה דמו ולא לפקדון דמו וכדאיתא בפרק האומר בקידושין (דף נט.) הלכך מי שהקנה שדהו בכסף עד שילך לירושלים בין דאמר ליה מעכשיו בין דלא אמר ליה מעכשיו אי נמי בחזקה ואמר ליה מעכשיו אם חזר וקנאו ממנו קודם שעלה לירושלים חוזר וזוכה בו מקבל מיהו הני מילי היכא שקנאו הוא אבל קנאו אחר מן הלוקח אף על פי שחזר והקנהו למוכר לא קנה לוקח דהא אתא אחר ואפסקיה וכדאמר ר' יוחנן לקמן (דף ל.) לא שנו אלא שפדאן הוא אבל פדאום אחרים אין חוזרות וקדושות ומשמע ודאי דאפילו חזר מקדיש זה וקנאן מן הפודה אינן חוזרות וקדושות דהא אתא אחר ואפסקיה אלו דבריו ז''ל והחכם הגדול ר' משה קרטבי ז''ל חלק עליו ואמר דבר פדא ועולא בתרתי פליגי והא בהא תליא דמשום דסבירא ליה לבר פדא דקדושה לא פקעה לה בכדי קאמר דפדאן חוזרות וקדושות דאי לאו הכי למה ליה להאי גברא למימר עד שיקצצו אם לומר שלאחר מכאן תהא קדושתן נפקעת ממילא אי אפשר דקדושה לא פקעה לה בכדי וכיון שכן למה לא הקדישן לחלוטין ואמר עד עולם על כרחך לומר שאפילו יפדם קודם שיקצצו תחזור קדושתן עליהן הלכך כי קתני אין להם פדיון לא בא לומר שלא יהו צריכות פדיון כשיקצצו דאי אפשר דקדושה לא פקעה בכדי אלא לומר שאין