נדרים כט ע"א

דף כט - א

אמר הקשה ליה רב המנונא לעולא הסובר "קדושה פקעה בכדי":

וכי קדושה שבהן להיכן הלכה, כלומר: וכי יש קדושה הפוקעת מהקדש ללא פדיון, ואפילו אם מתחילה הקדישם המקדיש לזמן מוגבל!?

והרי מה אילו אמר אדם לאשה: "היום את אשתי, ולמחר אי את אשתי", כלומר "היי לי לאשה עד מחר" - מי נפקא למחר בלא גט!? הרי פשיטא שלא פקעה, וכך גם בקדושת הקדש, לעולם אין ההקדש פוקע אלא בתמורת הפדיון. ^[1]

אמר ליה רבא לרב המנונא:

מי קא מדמית [וכי אומר אתה לדמות] קדושת דמים שהוא הנידון במשנתנו ובדברי עולא, לקדושת הגוף דהיינו קידושי אשה!?

והרי יש לחלק ולומר: קדושת דמים אכן פקעה בכדי וכמו שאמר עולא, ואילו קדושת הגוף לא פקעה בכדי, וכמו שהבאת מקידושי אשה. ^[2] אמר ליה אביי לרבא, שלא קיים את דברי עולא אלא משום שעולא בקדושת דמים מיירי, אבל בקדושת הגוף מודה הוא לרב המנונא שקדושה לא פקעה בכדי:

וכי אטו קדושת הגוף לא פקעה בכדי!? ^[3]

והתניא:

האומר: "שור זה עולה כל שלשים יום, ולאחר שלשים יום יהא שלמים" -

נתקדש השור כל שלשים יום בקדושת עולה, ולאחר שלשים יום פקעה קדושת עולה ממנו ונתקדש בקדושת שלמים.

ולדבריך: אמאי!? והרי קדושת הגוף נינהו, והאיך פקעה היא בכדי!? ^[4]

אמר ליה רבא לאביי: הכא במאי עסקינן באותה ברייתא: דאמר "לדמי", לא הקדישו בקדושת הגוף לעולה או שלמים, אלא שהקדיש אותו לדמי עולה או שלמים, וקדושת דמים אכן פקעה בכדי. ^[5]

ולדעת בר פדא שאפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי, תתפרש ברייתא זו כגון שפדה - את השור שהוקדש לדמי העולה - לאחר שלשים, והועיל הקדשו שהקדיש בתחילה את השור לשלמים לאחר שלשים, שתחול קדושת שלמים לאחר שלשים כפי שאמר. ^[6]

מקשה הגמרא על הביאור בברייתא שהיא עוסקת ב"קדושת דמים":

אי הכי אימא סיפא של אותה ברייתא: האומר: "שור זה לאחר שלשים יום יהא עולה, ומעכשיו ועד שלשים יום יהא שלמים", [כך הוא הדין ש"לאחר שלשים יום הוי עולה, ומעכשיו ועד שלשים יום הוא שלמים] ". ^[7] אי אמרת בשלמא לפרש את כפילות הדין ברישא ובסיפא של הברייתא:

אמר ליה אביי וקדושת הגוף לא פקעה וכו'. לאותוביה לרבא קאמר, ולא מותיב מינה אכתי לבר פדא (אהא) [דהא – לפי השי"מ] קא מתרץ לה רבא בקדושת דמים, ואילו לבר פדא אפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי. והא דאמרינן בסמוך לבתר דדחי אביי האי פירוקא דרבא, לימא תהוי תיובתא דבר פדא, לאו למימר דהאי ברייתא בקדושת דמים כפירוקא דרבא לא תקשי לבר פדא, אלא משום דפליגי אביי ורבא באוקמתא דברייתא, ורבא מתרץ לטעמיה, ומכל מקום לכל הפחות שמעינן מינה, דבין לאביי בין לרבא קדושת דמים מיהא פקעה, משום הכי קאמר לימא תהוי תיובתא דבר פדא.

מי נפקא מיניה בלא גט. דמילתא דפשיטא היא דכיון דנעשית אשתו אינה יוצאה ממנו בלא גט והכי אמר בפ' המגרש (פג:) לענין גט אם אמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון שפסקה פסקה וה"ה נמי לענין קדושין דמקשי' הויה ליציאה:

קדושת דמים פקעה. דכי היכי דפקעה ע"י פדייה פקעה נמי ע"י קביעות זמן אבל קדושת הגוף דלא פקעה ע"י פדייה לא פקעה נמי ע"י קביעות זמן:

כל ל' יום עולה. אם בא להקריבו תוך שלשים יום יקריבהו עולה ואם לא הקריבהו תוך ל' יום אחר ל' יום יקריבהו שלמים דפקעה ממנו קדושת עולה וחלה עליו קדושת שלמים והה"נ אם אמר לאחר ל' יום חולין שנעשה חולין דכיון שיש הפקעה לקדושת הגוף אין חילוק:

ה"נ דאמר לדמי. דאמר שור זה קדוש לימכר ולהביא בדמיו עולה ואם לא נמכר תוך ל' אחר ל' ימכר ויביא בדמיו שלמים וקדושת דמים פקעה לאחר ל' יום:

ומעכשיושלמים. האי דלא קאמר שור זה שלמים ולאחר ל' יום עולה כדאמר לעיל משום דברישא פתח בעולה תחלה פתח נמי הכא בעולה:

האומר לאשה הרי את מקודשת לי היום ולמחר אי את אשתי הרי זו מקודשת לעולם ר"ל שאף למחר לא הופקעו הקדושין מאליהם אלא אם בא למחר להפקיע עצמו ממנה צריכה גט שהקדושין מאחר שהן חלים אין להם הפסק ובאחרון של גטין שאלו במגרש שאמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי ופסקנו בה לדעת קצת כיון דפסקה פסקה כלומר ומגורשת לעולם שמאחר שחל הגט אין לו הפסק וזו נמשכת לחבירתה שבכאן אלא שיש פוסקים שאינה מגורשת כלל ואף זה אפשר לישבה עם זו ויראה טעם הדבר שהאשה קנין הגוף הוא וכל שקדשה לזמן אינו אלא קנין פירות ונמצא שאין קנינה כלום אם כן מאחר שהקנין חל לגמרי הוא חל ובגירושין כל ששיירה לאחר זמן לעצמו הרי אין לשני בה אלא פירות ואחר שכן הואיל ולא נפקע קנינו לגמרי לא נפקע לכלום ואינה מגורשת:

מי שאמר שור זה עולה כל שלושים יום פירשו בתלמוד המערב במסכת קדושין פרק שלישי שלאחר שלשים יום יצאה לחולין מאליה הרי את מקודשת שלשים הרי היא מקודשת לעולם מה בין הקדש מה בין אשה מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט והיכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון במקדיש שדה מקנה ומכל מקום בסוגיא זו יראה שאינה יוצאת בלא פדיון ולא סוף דבר בשהקדישה שלשים יום לבד שכוונתו להיות יוצאה לחולין אלא אף בשכונתו להקדש אחר ר"ל שאמר כל שלשים תהא עולה ולאחר שלשים תהא שלמים לא אמר כלום והרי היא עולה ואפי' מקדושה קלה לקדושה חמורה כגון כל שלשים יום תהא שלמים ואחריהן עולה שהיא שלמים אף לאחר שלשים ומכל מקום אם אמר לדמים כגון שאמר דמי שור זה עולה כל שלשים ואחריהן שלמים או דמי שור זה שלמים כל שלשים ואחריהן עולה דבריו קיימין ואם הקריב דמיה הן תוך שלשים הן לאחר שלשים יעשה כפי נדרו והוא הדין שאם לא אמר ואחריהן כך שיוצאה לחולין לאחר שלשים מאליה וזו נמשכת לדעת עולא מכל מקום בגמרא הקשו ממנה לבר פדא שהיה אומר קדושת דמים לא פקעא בכדי ואף הוא קשה לדעת הפוסקים כבר פדא אלא שרב פפא תירצה לדעתו הכי קאמר אם לא אמר מעכשו שלמים לאחר שלשים הויא עולה ור"ל וכל הבריתא מתפרשת בדרך זה ורישא קאמר האומר שור זה עולה כל ל' יום ולאחר שלשים יום שלמים הרי זה עולה דקדושה לא פקעא וכן אפילו אמר כל שלשים יום שלמים ואחריהן עולה הרי זו שלמים שאף קדושת דמים לא פקעא אבל אם לא אמר מעכשו עולה אלא שאמר לאחר שלשים יום תהא שלמים לאחר שלשים נעשית שלמים וכן אם לא אמר מעכשו שלמים אלא שאמר לאחר שלשים יום תהא עולה לאחר שלשים יום נעשית עולה ואינו יכול לחזור תוך שלשים יום הא כל שאמר כל שלשים יום עולה או שלמים אינה יוצאת מקדושתה הראשונה ואפי' אמר לדמים שאף קדושת דמים אינה נפקעת וכשמוכרה מקריב מן הדמים כהקדש הראשון וכבר פדא ואף גדולי המפרשים פסקוה כן בהגהותיהם והביאו ראיה ממה שאמרו הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה אלמא כי אמר לדמי נמי קדוש קדושת הגוף ואף אנו נאמר שאף קדושת דמים אינה נפקעת:

אי אמרת בשלמא חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דקתני תרתי כו' פי' ופשט מהכא דאפילו קדושת הגוף פקעא וטלו דברי ר' אמי שדהי' מחלק ביניהם אלא מהכא שמעי' דאפילו קדושת הגוף פקעא וטעמא דאשה יש לומר מפני שאין אשה מתקדשת לחצאין ולא לימים אבל הקדש ימצא לחצאין ולימים מש"ה דהקדש פקעא ודאשה לא פקעא:

היום את אשתי ולמחר אי את אשתי. והוא הדין אם אמר תהיה אשתי עד הלילה. שיטה:

נטיעות קדושות דמים נינהו והאי דאין להם פדיון כל זמן שלא נקצצו משום דממילא הדרי וקדשי. ומיהו כיון דנקצצו פקעא להו קדושותייהו. אבל אשה קדושת הגוף הויא דגופא ממש אקני ליה לבעל ומשום הכי לא פקעא בכדי אלא בגיטא. פירוש.

אמר ליה אביי וקדושת הגוף לא פקעא וכו'. לאתובי לרבא קאמר ולא מותיב מינה אכתי לבר פדא. דהא קא מתרץ ליה רבא בקדושת דמים ואילו לבר פדא אפילו קדושת דמים לא פקעא בכדי. והא דאמרינן בסמוך לבתר דדחי אביי האי פירוקא דרבא לימא תיהוי תיובתא דבר פדא לאו למימר דהאי ברייתא בקדושת דמים כפירוקא דרבא לא תיקשי לבר פדא. אלא משמע דפליגי אביי ורבא באוקמתא דברייתא ורבא מתרץ לטעמיה. ומכל מקום לכל הפחות שמעינן מינה דבין לאביי בין לרבא קדושת דמים מיהא פקעא משום הכי קאמר לימא תיהוי תיובתא דבר פדא. הרשב"א ז"ל:

הכא במאי עסקינן דאמר לדמי. אם ימכרנה בתוך שלשים יקנה בדמיה עולה ואם עברו שלשים יביא בדמיה שלמים דקדושת דמים היא ופקעה. ואין להקשות מההיא דבכורות דרבא גופיה אמר שאם הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף אלמא מידי דחזי למזבח לא פקעה אפילו בקדושת דמים. לא דמי דהא הכא איכא תרתי חדא דאמר לדמיו וחדא דקבע זמן וגילה בדעתו שהוא רוצה להקל בקדושתו. אבל התם לא גילה דעתו ואחר שלשים יום עולה חיילא קדושת עולה ומעכשו חיילא קדושת שלמים דקדושת עולה דלאחר שלשים יום לא מעכבא קדושת שלמים לחול מעתה כדאמר גבי האשה דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום דמקודשת לשני. הרא"ם ז"ל:

ברש"י להכי לאחר שלשים כו' כדאמר איהו כצ"ל:

ברא"ש הויה ליציאה הס"ד הגוף אין חילוק הס"ד לאחר שלשים יום הס"ד היינו עולה דכולה כו' כצ"ל:

ר"ן ד"ה ה"נ דאמר לדמי. דקי"ל המתפיס תמימין לב"ה מידי מזבח ל"י. הוא בתמורה (לג ב). וטפי ה"ל לאתויי הא דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף שם (יא ב):

ר"ן ד"ה אא"ב חדא בקדושת הגוף. דל"ד אשה להקדש משום דאין אישות לחצאין. כצ"ל:

רא"ש ד"ה כל ל"י עולה. והה"נ אם אמר כו' דכיון שיש כו'. כצ"ל:

גמ' קדושת דמים פקעה בכדי. עיין ערובין דף לו ע"א רש"י ד"ה היום תהא הקדש וצ"ע:

היום את אשתי וכו'. לכאורה מסברא אמר כן אבל הרא"ש כתב מהקישא דהויה ליציאה. ולא זכיתי להבין מה ענין הקישא להכא. וכי גזרת הכתוב הוא בגט התם נמי מסברא פשטיה ר"נ כיון דפסקה פסקה ואותה סברא בעצמה איכא נמי הכא. ועדיפא מדהתם. דהרי הרי"ף והרמב"ם התם לא פסקו כר"נ והכא פשיטא להו לענין קידושין דלא פקעו קידושין בכדי וע"כ ס"ל דלענין זה לא מקשינן הויה ליציאה כמ"ש בחי' רשב"א בקידושין פרק האומר גבי מהיום ולאחר שלשים יום ע"ש. ודברי רא"ש צ"ע וכבר נתעורר קצת מזה במ"ל:

א"ל רבא מי קמדמית וכו' ובירושלמי אמר ר' יוחנן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון וכו' תיפתר כדברי הכל בשדה מקנה ומייתי ליה הר"ן. פי' בשדה אחוזה תליא בפלוגתת ר"ש ור"י במתני' דערכין (כה ע"ב) והלכה כרבי יהודה מש"ה מייתי משדה מקנה לדברי הכל. אבל צ"ע מה ענין ראיה משדה מקנה שהרי לא היה לו להקדיש אלא מה שיש לו עד היובל ויותר אין בידו להקדיש מה שאינו שלו. מה שייך הכא פקעה בכדי. ונ"ל דרבי יוחנן לטעמיה דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף נמצא ה"ל כל גופו קנוי לו עד היובל וביובל אפקעתא דמלכא הוא וא"כ כשמקדישה פשטה קדושה בכל גוף הקרקע ואפ"ה פקעה ביובל מן ההקדש. ואו דה"ל למימר דנחלטת לגזבר או דלא יהיה כח להקדיש כלל כדי שלא תחליט לגזבר מה שאינו שלו ואיך יוצאה בלי פדיון אע"כ פקעה בכדי. אבל למאי דקיי"ל כר"ל ר"פ החולץ דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומתחלה לא פשטה קדושה אלא אפירות ולא אגוף שאינו שלו אין ראיה משדה מקנה ואה"נ י"ל המקדיש שדה אחוזתו לזמן אינו יוצא בכדי ומש"ה לא מייתי ש"ס דילן הך ראיה דהירושלמי. ובירושלמי דשמעתין ס"ל לר' יוחנן כעולא וכמהר"מ קרטובא ועיין בס' פני משה ובש"ס דילן שלהי שמעתין ס"ל לר' יוחנן כבר פדא ע"ש:

א"ל אביי קדושת הגוף לא פקעה בכדי וכו'. שמעתי מקשים לאביי דמועיל תנאי לזמן אפילו בעולה ושלמים א"כ מאי פריך הש"ס לאביי במס' ביצה (ל ע"ב) ומי מהני בה תנאי וכו' ע"ש ומאי קשיין הא גם בקרבן חגיגה מהני תנאי [ובלא"ה נמי אפי' למ"ד דלא פקע בכדי היינו במקדיש לחלוטין לזמן אבל במקדיש על תנאי בודאי לא קדיש אלא על תנאי וא"כ קשיא התם]. ולק"מ דודאי לכ"ע אחר שכבר הקריבה לקרבן שוב לא פקעה קדושה בשום אופן כגון משהתחיל לשחוט ואפשר אפילו משמסרה לכהן. וסוכה משישב בה פ"א ה"ל כהקריבה לחגיגה דבלא ישיבה בה בלא"ה נמי לא הוה אלא הזמנה בעלמא ומשישב בה ה"ל כהקריבה ושוב לא פקעה קדושה לכ"ע:

אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט. בקטנותי כשהייתי בעונת הפעוטות שמעתי משם רב אחד המיוחד וכמדומה דמטו בה משם מורינו הרב המופלא כמהר"י הכהן שכאשר יצא לאור ספר כנה"ג א"ה הקשה מסוגיא זו למ"ש הרב בא"ה ריש סי' ל"ח דפשיטא ליה באומר לאשה הרי את מקודשת לשלשים יום ואחר שלשים יום הרי את מותרת לכל אדם דיוצאה בלא גט ע"ש ומסוגיא זו נראה להפך ולכל הדברות לא זכר הרב ז"ל מסוגיא זו והיה העלמ"ה דהגם שהמעיין כביר מצאה ידו בחלקו"ת ישית סוף סוף הו"ל להרב ז"ל להביא הך סוגיא וללמדנו כי גבה טורא בינייהו. ואחר זמן רב נדפס ס' קרית מלך רב ומידי עוברי ראיתי שעמד בזה דף ס"ד ע"ש:

א''ל רב המנונא. לעולא היאך יוצאין לחולין בלא פדייה: וכי קדושה שלהן להיכן הלכה. כלומר היכי פקעה בכדי אע''פ שנקצצו: והלא האומר לאשה היום את אשתי. שתהא לי מקודשת היום: ולמחר אי את אשתי. אע''פ שהתנה כך בשעת קידושין: מי נפקא למחר בלא גט. ה''נ אע''ג דנקצצו היינו כמו למחר אין את אשתו ולא נפקי בלא פדיון: מי קא מדמית קדושת הגוף . וכו'. הני נטיעות דקדישי לפדייה קדישי קדושת דמים ולהכי פקעו מאחר שנקצצו אבל אשה קדושת הגוף היא ולהכי לא פקעה בכדי: והתניא מי שאמר שור זה עולה כל ל' יום. שאם יקרב בתוך ל' יום עולה ואם לאחר ל' יום יקרב יהא שלמים: כל ל' יום הוי עולה. כמו שאמר ולאחר ל' יצא מקדושת עולה והוי שלמים: ואמאי. נפקא מקדושת עולה הא קדושת הגוף נינהו ופקעה בכדי וקשיא לעולא דאמר קדושת הגוף לא פקעה בכדי: אמר לך עולא הכא במאי עסקינן. דפקעה קדושת עולה: דאמר לדמי. דאמר הכי תורת דמיו עולה כל ל' יום לאחר שאפדנו ואקח בדליו עולה להכי לאחר ל' יום פקעה בכדי דקדושת דמים היא אבל קדושת הגוף אכתי לא פקעה: א''ה. דמוקמת לה לדמי: אימא סיפא. דההיא אמר שור זה לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו ועד שלשים יום שלמים הכי הוי כדאמר איהו: אי אמרת בשלמא. רישא בקדושת הגוף וסיפא בקדושת דמים:

היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט. וא''ת ומנלן דצריך גט וי''ל דבפרק המגרש בגטין (דף פג:) מיבעיא לן גבי האומר לאשתו היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כלומר תהא מגורשת היום ולמחר לא תהא מגורשת מהו ופשיט התם כיון דפסקה פסקה והויא מגורשת לעולם ואם כן גבי קדושין נמי הוי מקודשת לעולם דאיתקש הויה ליציאה וס''ד השתא דבהא לא פליג עולא: והתנן שור זה עולה כל ל' יום עולה. ומועלין בה כל אותן שלשים יום. אור''י דגרס דתניא שהיא ברייתא ולא משנה: שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר ל' יום שלמים כל ל' יום עולה. ומועלין בה כל אותן ל' יום [וגם] אם בא כל אותן ל' יום מקריבו כדין עולה ואם נתעכב להקריבו עד לאחר ל' יום הוי משם ואילך שלמים אלמא פקעה קדושת הגוף בכדי ולא דמי להא דאמר בזבחים (דף ל.) תחול זו ואח''כ תחול זו לא חיילא דשאני הכא דלכתחילה לא אמר סתם שיהיה עולה אלא אמר כל ל' יום: דאמר לדמי. שאמר לדמי עולה וא''ת והא אמרינן הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וי''ל דאיירי הכא דאמר לדמי נסכים דמודה שם רבא כדאמר בשבועות בפ''ק (דף יא.) אי נמי התם בתם ולכך קדוש קדושת הגוף אבל הכא בבעל מום ולכך קדוש קדושת דמים:

ר"ן
פדיונן מוציאן לחולין עד שיקצצו ועולא פליג עליה ואמר דלאחר שנקצצו אין צריכין פדיון דקדושה פקעה בכדי וכיון שכן לעולא זה שאמר עד שיקצצו לא בא לומר שאפילו יפדם יחזרו לקדושתן עד שקיצצו אלא לומר שיהו קדושות עד אותו זמן ומאותו זמן ואילך תפקע קדושתן והא דלא פליג עולא בהדיא אמאי דאמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות משום דלא איצטריך דבר פדא גופיה לא אמר הכי אלא משום דס''ל דאפילו לאחר שיקצצו צריכין פדיון וכדפרישית וכיון דפליג עליה עולא אהאי דינא ואמר דכיון שנקצצו שוב אין פודין ממילא אכולה מילתא פליג ולעול' כי תנן במתני' אין להם פדיון היא גופא אתא לאשמועינן שהמקדיש דבר עד זמן ידוע מאותו זמן ואילך נפקעה קדושתו ואין צריך פדיון ומצא רגלים לפירושו בירושלמי דתלו פלוגתא דבר פדא ועולא בחזקיה ור' יוחנן דגרסי' התם חזקיה אמר פדאן חזרו לקדושתן רבי יוחנן אמר פדאן פדויין מתני' פליגא עליה דר' יוחנן אין להם פדיון פתר לה לכשיקצצו אין להם פדיון כלומר אין צריכות פדיון אלמא בתרתי פליגי והיינו דלקמן בסמוך אמר לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדושות אלמא בר פדא בלחוד הוא דאמר הכי ולא מודה ליה עולא הלכך אפי' תמצא לומר דהלכתא כבר פדא מדשקיל וטרי רבי יוחנן אליביה ואמר לא שנו אלא שפדאן הוא וכו' ואפ''ה דוקא בהקדש הוא דאמר הכי משום דקדושה לא פקעה בכדי אבל דיני ממונות כיון דודאי זכייה דממונא פקעה בכדי וכדאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ומה ששייר ראשון מיהא אית ליה דפקע זכותיה דראשון בכדי ה''נ כי אמר שדי נתונה לך עד שאעלה לירושלים מכי עלה לירושלים פקע זכותיה הלכך למאי נימא דכי אמר עד שאעלה שנתכוון לומר שאפילו יקנה אותה ממנו תחזור להיות קנויה למקבל הא ודאי לית לן למימר הכי כיון דאית לן לפרושי לישניה כפשטיה לומר שנתכוין לקנותה לו עד שיעלה לירושלים בלבד ולא לאחר מכן אלו דבריו ז''ל ואף הרשב''א ז''ל היה חוכך בדינו לומר דאין דין זה אלא במקדיש בלבד משום דהקדש חל בקדושת פה ובאמירה בלחוד וה''ה לאומר יהא קרקע זה לעניים עד שאעלה לירושלים דאמירה כמסירה אבל במקנה לחבירו בעלמא לא דבמאי קני הא אפילו א''ל מעכשיו אי אפשר לו לקנות אלא בכסף בשטר ובחזקה וכסף או שטר או חזקה שנעשה על מכר זה או מתנה זו ראשונה כשחזר זה וקנה כבר כלתה קנייתן של אלו ולבסוף במה יקנה: וכי קדושה שבהן להיכן הלכה. דלא סבירא ליה דתפקע בכדי וא''ת תינח למאי דמפרשינן במתני' דבהקדש ממש עסקינן איכא למפרך הכי אבל לאידך פירושא דפרישנא דבקונמות עסקינן היכי סליק אדעתיה דקונמות לא פקעה בכדי והתנן בפרק הנודר מן הירק שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח אלמא דלאחר הפסח פקע איסורא ממילא כך הקשה הרב ר' יונה ז''ל ותירץ דה''מ בקונם פרטי כי התם שאינו חל אלא על אשתו ומש''ה קליש איסוריה ופקע בכדי אבל קונם כללי כי האי דמתני' דנטיעות הללו אסר להו אכולי עלמא כי היכי דאלים דתפיס פדיונם כהקדש כדאמר ר' מאיר לקמן בריש פרק אין בין המודר ה''נ סבירא לן דחמירי ולא פקע בכדי: אמר ליה אביי וקדושת הגוף לא פקעה. אפשר דאביי דמקשה הכי פליג נמי וסבירא ליה דהאומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלמחר נפקא בלא גט ואפשר דנהו דסבירא ליה לאביי דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי בהאומר לאשה מודה דלמחר לא נפקא בלא גט והיינו טעמא משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי כדמוכח בסוף פ' השולח (גיטין מו:) גבי מוכר שדה לחבירו בזמן שהיובל נוהג הלכך גבי הקדש כיון דודאי חייל עליה הקדש דמים שאינו עולמית בדין הוא נמי דתיחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד שאפי' לא תהא אותה קדושה אלא קדושת דמים הרי מצינו קדושת דמים גבי הקדש אבל באשה כיון דאי לא הויא אשתו לעולם לא קני ביה קנין הגוף וקנין דמים באשה לא אשכחן אי אפשר שתהיה אשתו לזמן ידוע בלבד שכל כיוצא בזה אינו קנין גוף ויש לזה הוכחה בירושלמי בפ' האומר דקידושין דגרס התם ר' אבהו בשם רבי יוחנן הרי זו עולה שלשים יום כל שלשים יום הרי זו עולה לאחר שלשים יום יצתה לחולין מאליה הרי את מקודשת לשלשים יום הרי זו מקודשת מה בין הקדש מה בין אשה מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה שיוצאה בלא גט היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון תפתר דברי הכל בשדה מקנה אלמא דאפילו למאן דאמר דקדושת הגוף פקעה בכדי באשה מודה וה''נ מסתברא מאחר דמקשי' לעיל בסמוך כל כך בפשיטות אילו האומר לאשה וכו' דאלמא דבהא ליכא מאן דפליג. הרשב''א: הכא נמי דאמר לדמי. וכגון דהוי בעל מום דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקי''ל המתפיס תמימין לבדק הבית מידי מזבח לא יצאו ואיכא מ''ד דהאי פרוקא סליק לרבא דסבירא ליה דקדושת דמים פקעה בכדי אבל לבר פדא אכתי לא ניחא דהא לדידיה אפילו קדושת דמים נמי לא פקעה בכדי ואיכא מאן דאמר דאפילו לבר פדא ניחא דכיון דמקדיש לדמי עסקינן מוקי לה בר פדא כשפדאו ומש''ה חיילא עליה לאחר ל' יום קדושת שלמים וכי תימא א''ה פשיטא נראה לי דסד''א שכיון שבשעה שאמר לאחר ל' שלמים לא היה ראוי לחול דקדושת עולה לא פקעה בכדי וכיון שכן נימא דאפי' לאחר שפדאה לקדושת עולה לא תחול קדושת שלמים קמ''ל דקדושת שלמים מתלא תליא וקיימא וכי משכחת רווחא חיילא: אי אמרת בשלמא חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דקתני תרתי וכו'. כלומר דתנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר דוקא קדושת דמים פקעה בכדי קדושת הגוף לא פקעה להכי תני תרתי לאשמועינן דאפי' קדושת הגוף פקעה בכדי אלא לדידך דסבירא לך דקדושת הגוף לא פקעה בכדי ומוקמת לה בקדושת דמים תרתי ל''ל ואתותב רבא דודאי שמעינן מהא דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי הלכך לרבא לא הויא ליה לאהדורי לרב המנונא מאי קמדמית קדושת הגוף לקדושת דמים דאלמא ס''ל דקדושת הגוף דהקדש לא פקעה כקדושת הגוף דאשה אלא הכי הוה ליה למימר דלא דמי אשה להקדש משום דאין אישות לחצאין וכמו שכתבתי למעלה אבל הקדש איתיה לזמן ידוע ואפילו קדושת הגוף פקעה ביה בכדי הלכך פירכיה דרב המנונא ליתא דהך ברייתא מסייע ליה לעולא דכיון דברייתא מוכחא דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי כ''ש קדושת דמים ומש''ה אמר לימא תיהוי תיובתיה דבר פדא דאמר לא פקעה קדושה בכדי כלומר דכיון דע''כ ברייתא אפי' בקדושת הגוף היא תקשי לבר פדא דלא מצי לאוקמא כגון שפדאו דקדושת הגוף אין לה פדיון אבל אי הוה מצינן למימר דתרוייהו בקדושת דמים לא תקשי ליה דאיכא למימר ולאוקמינהו בפדיון: