שבת מד ע"א

אי לא שרית ליה אתי לכבויי א''ר יהודה בן שילא א''ר אסי א''ר יוחנן הלכה כר' יהודה בן לקיש במת: אין ניאותין הימנו לפי שאינו מן המוכן: תנו רבנן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ורבי שמעון מתיר:
מתני' מטלטלין נר חדש אבל לא ישן רבי שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת:
גמ' ת''ר מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי רבי יהודה ר''מ אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת ר' שמעון אומר חוץ מן הנר הדולק בשבת כבתה מותר לטלטלה אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם ור' אליעזר בר' שמעון אומר מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף ואפי' בשעה שהנר דולק אמר אביי רבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה בחדא ופליג עליה בחדא סבר לה כאבוה בחדא דלית ליה מוקצה ופליג עליה בחדא דאילו אבוה סבר כבה אין לא כבה לא ואיהו סבר אע''ג דלא כבה אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם מאי שנא הני אמר עולא סיפא אתאן לר' יהודה מתקיף לה מר זוטרא אי הכי מאי אבל אלא אמר מר זוטרא לעולם רבי שמעון וכי קשרי רבי שמעון בנר זוטא דדעתיה עלויה אבל הני דנפישי לא והתניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ורבי שמעון מתיר התם קערה דומיא דנר הכא קערה דומיא דכוס א''ר זירא פמוט שהדליקו בו בשבת לדברי המתיר אסור לדברי האוסר מותר למימרא דרבי יהודה מוקצה מחמת מיאוס אית ליה מוקצה מחמת איסור לית ליה והתניא ר' יהודה אומר כל הנרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת אלא אי איתמר הכי איתמר א''ר זירא פמוט שהדליקו עליו בשבת ד''ה אסור לא הדליקו עליו ד''ה מותר: אמר רב יהודה א''ר מטה שיחדה למעות אסור לטלטלה מיתיבי' רב נחמן בר יצחק מטלטלין נר חדש אבל לא ישן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - א

דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה להצילו מן הדליקה - אתי לכבויי לאש. אבל כשהמת מוטל בחמה, שאין לחשוש לכך, אסור לטלטלו כדי שלא יסריח.

אמר רבי יהודה בן שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה בן לקיש במת שמטלטלין ומצילין אותו מפני הדליקה.

שנינו במשנה: אין ניאותין הימנו מהשמן הנוטף מהנר בשבת לפי שאינו מן המוכן.

תנו רבנן: מותר השמן שבנר ושבקערה לאחר שכבה הנר - אסור. ורבי שמעון מתיר.

מתניתין:

הקדמה למחלוקת התנאים בענין הקצאה.

ניתן לחלק את עניני מוקצה לשלשה:

א. הגזירה שלא לטלטל [וכן שלא להשתמש ושלא לאכול] דברים המוקצים מחמת גופם, שאין דרך בני אדם להשתמש בהם, כגון עצים ואבנים, וכגון מת או נבילה.

בגזירה זו לא נכללו דברים שיש בהם שימוש, ואפילו אם השימוש בהם אסור בשבת.

גזירה זאת היתה קיימת כבר בזמנו של שלמה המלך [כמבואר לעיל בדף ל ב], ובאחד המדרשים נאמר ששלמה המלך עצמו תיקנה, יחד עם תקנת עירובין ונטילת ידים.

ב. הגזירה בזמן נחמיה [המתבארת לקמן קכג ב], שתוקנה עקב הקלות שנהגו בשמירת שבת. ולכן, החמירו בה שלא לטלטל אפילו כלים חוץ מכלי אכילה. ולאחר מכן, בהדרגה, התירו וחזרו והתירו, עד שנשארה הגזירה רק על כלים שאין להם כל שימוש של היתר בשבת, וכן נשארה הגזירה שלא לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור [ויש לו גם שימוש להיתר] אלא לצורך שימוש של היתר בגופו, או לצורך מקומו.

לא מצינו שבגזירה זו נכללו גם איסור אכילה או הנאה, ובפשטות היא רק התייחסה לטלטול!

מכח גזירה זו, כל דבר שלא הותר הרי הוא בכלל הגזירה. כך, שכל דבר שאין עליו "תורת כלי" - הרי הוא מוקצה, גם אם יש בו שימוש של היתר בשבת.

ג. נחלקו תנאים, כפי שיתבאר לפנינו, בהקצאה שמקצה אדם כלי או אוכל משימוש, בגלל איסור או בגלל מיאוס או מחמת סיבות אחרות, האם היא נותנת לכלי או לאוכל דין מוקצה.

הקצאה זו מתייחסת, בנוסף לטלטול, גם לאכילה ולשימוש. שהקצאתו של האדם מאכילה ושימוש מקצים את הדבר מכח הקצאתו.

ומצינו [לקמן בדף קכח א] שניתן לפצל את ההקצאה, כך שרב יכול לפסוק שבשר חי תפל [שאינו מלוח], אסור באכילה בשבת מדין מוקצה, כרבי יהודה הסובר שבשר חי תפל הוא מוקצה. ומאידך פוסק רב שהוא מותר בטלטול ואינו מוקצה לטלטול, כרבי שמעון הסובר שבשר חי תפל אינו מוקצה כלל.

המחלוקת היא בשלשה מישורים:

א. איזו דחייה משימוש נחשבת ל"הקצאה".

ב. עד כמה יש להתייחס להקצאתו.

ג. אימתי, ובאילו נסיבות, בן אדם מקצה כלי או אוכל.

וכך שונה המשנה כאן תחילה את דברי תנא קמא:

מטלטלין בשבת נר [כלי שמוזגים לתוכו שמן, ומדליקים בו פתילה] חדש שלא דלקה בו אש מעולם, הואיל והוא ראוי עתה לשימושים נוספים, מלבד הדלקת הנר. ובהיותו חדש אין הוא מאוס משמן השרוף ומשחרורית ההדלקה שקיימים בנר ישן. ולכן, על אף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו היות ויש בו גם שימושים של היתר.

אבל לא מטלטלים נר ישן, לפי שהוא מוקצה מחמת מיאוס; והקצאה מחמת מיאוס חשובה דיה כדי להחיל על הכלי איסור טלטול.

רבי שמעון אומר: כל הנרות ואפילו נר ישן מאוס מטלטלין, לפי שמיאוסו של הכלי אינו נותן לו דין מוקצה, חוץ מן הנר הדולק בשבת, בשעה שהוא דולק, שאז אסור לטלטלו מחשש שמא יכבה הנר.

כך מפרש רש"י [הנמצא לקמן בתוך פירוש הגמרא, בעוד כמה שורות], לפי ההוה אמינא של הגמרא לקמן מו ב.

אך למסקנא אמרינן שלרבי שמעון אין חוששים לכיבוי, שהרי אינו מתכוון לכבות, ולדברי רבי שמעון דבר שאין מתכוון מותר לכתחילה.

אלא טעם האיסור הוא היות ובשעה שהנר דולק הרי הוא בסיס לשלהבת, ^[1] שהיא מוקצה, ואסור לטלטלו מדין בסיס למוקצה.

גמרא:

תנו רבנן: מטלטלין נר חדש, אבל לא ישן, משום שהוא מוקצה מחמת מיאוס, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: כל הנרות שלא הדליקו בהם בשבת מטלטלין, שאינם נעשים מוקצים מחמת מיאוסם, חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת, שאסור לטלטלו גם אחר שכבה, לפי שנעשה מוקצה מחמת איסור בשעה שדלק, וממשיכה הקצאתו לכל השבת.

רבי שמעון אומר: אין נר מוקצה חוץ מן הנר הדולק בשבת, ובשעת דליקתו בלבד!

ומוסיף רבי שמעון: כבתה האש שבנר [שיש בו שמן למשך מספר שעות והוא עתיד להכבות במשך השבת] - מותר לטלטלה לנר, כיון שלא הקצה אותה, ביודעו שהיא עתידה להכבות בשבת.

אבל אם הדליק בכוס וקערה ועששית, שיש בהם כמות שמן לבעירה במשך כל השבת, וכבתה האש באמצע השבת - לא יזיזם לכוס ולקערה ולעששית ממקומם, אפילו לאחר שכבתה האש, לפי שאין הם עתידים לכבות בשבת, ונמצא שהקצה אותם למשך כל השבת.

ורבי אליעזר ברבי שמעון אומר: מסתפק אדם מן הנר הכבה, בשעה שהוא מהבהב את ההבהובים האחרונים לפני שהוא כבה לגמרי, שאז אין נטילת השמן נחשבת ככיבוי.

וכן מסתפק אדם מן השמן המטפטף מן הנר, ואפילו בשעה שהנר דולק. אמר אביי: רבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כרבי שמעון אבוה בחדא, ופליג עליה בח דא.

סבר לה כאבוה בחדא - דלית ליה לרבי שמעון מוקצה בדבר הראוי לאכילה או לשימוש.

ופליג עליה בחדא. דאילו רבי שמעון אבוה סבר: רק אם כבה הנר - אין, רק אז מותר ליטול ממנו שמן. אבל אם לא כבה הנר - לא יטול ממנו שמן, כי אפילו בשעה שהוא מהבהב את הבהוביו האחרונים לפני כיבויו עדיין הוא נחשב לנר דולק, ונחשב השמן שבתוכו כמי שדולק, והנוטל ממנו חייב משום מכבה.

ואילו איהו רבי אליעזר ברבי שמעון, סבר: אף על גב דלא כבה מותר ליטול ממנו שמן.

ועכשו מבארת הגמרא את דברי הברייתא בסיפא, מתוך הנחה שהם המשך דברי רבי שמעון:

אבל כוס וקערה ועששית - לא יזיזם ממקומם.

מאי שנא הני דאמר רבי שמעון שלא יטלטלם, והא רבי שמעון לית ליה מוקצה בדבר הראוי!? אמר עולא: אין אלו דברי רבי שמעון! אלא, סיפא - אתאן לרבי יהודה דאית ליה מוקצה.

מתקיף לה מר זוטרא: אי הכי מאי "אבל כוס וקערה לא יזיזם"? דמשמע מלשון זו כי בנר מותר לטלטלו לאחר שכבתה האש. והרי רבי יהודה אוסר גם בנר!?

אלא, אמר מר זוטרא: לעולם - רבי שמעון אמר זאת.

וכי קשרי [התיר] רבי שמעון - בנר זוטא, דדעתיה עלויה שעתיד להכבות בשבת ואינו מקצה את השמן הנותר. אבל הני, כוס וקערה, דנפישי, שיש בהם שמן רב ואינם עתידים להכבות בשבת, וממילא אין דעתו עליהם - לא התיר רבי שמעון לטלטלם.

ופרכינן: והתניא: מותר השמן שבנר ושבקערה - אסור, ורבי שמעון מתיר!? ומוכח שגם בקערה, שיש בה שמן רב, התיר רבי שמעון. ^[2]

ומשנינן: התם - בקערה זוטא, דומיא דנר, שאין בה שמן רב. ואילו הכא - קערה דומיא דכוס, שיש בו הרבה שמן.

אמר רבי זירא: פמוט מתכת, שאינו נמאס בהדלקה, שהדליקו בו בשבת: לדברי המתיר - אסור.

לדברי האוסר - מותר.

וכפי שיבואר להלן.

והוינן בה: למימרא, דרבי יהודה האוסר בברייתא דלעיל לטלטל נר ישן של חרס, רק מוקצה מחמת מיאוס - אית ליה, ואילו מוקצה מחמת איסור של כיבוי הנר - לית ליה?

והבינה הגמרא דהכי אמרינן:

פמוט של מתכת שאינו מאוס -

לדברי רבי יהודה, האוסר לטלטל נר של חרס - פמוט של מתכת מותר לטלטל.

ואילו לדברי רבי מאיר, המתיר לטלטל נר של חרס בשבת [באם לא הדליקו בו באותה השבת], כאן הוא אוסר את הפמוט של מתכת, משום שהדליקו בו בשבת.

ומקשינן: והתניא, רבי יהודה אומר: כל הנרות של מתכת מטלטלין, חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת.

ומשנינן: אלא, אי איתמר - הכי איתמר:

אמר רבי זירא: פמוט שהדליקו עליו בשבת - דברי הכל אסור.

לא הדליקו עליו - דברי הכל מותר.

אמר רב יהודה אמר רב: מטה שיחדה למעות, כיון שהמעות הן מוקצים משום שאינם ראויים בשבת לשום שימוש, הרי גם המיטה שייחדוה לשים עליה מעות, ואפילו עדיין לא שמו עליה מעות, הרי היא מוקצה מכח הקצאת האדם, ואסור לטלטלה.

מיתיבי רב נחמן בר יצחק: הרי שנינו בתחילת משנתינו: מטלטלין נר חדש, אבל לא ישן. ודין זה הוא בהכרח כרבי יהודה, שאוסר טלטול נר ישן אפילו לא דלק בשבת זו. ומשמע שנר חדש אינו נאסר בטלטול אפילו כשהוא מיועד להדליק בו, מדלא קאמר "ולא בנר שייחדוהו להדלקה".

הערות

^[1] מדוע השלהבת היא מוקצה, והרי משתמשים בה לאורה, וזהו שימושה ! ? החזון איש [מא - טז] כתב שהיות ואין נוהגים לטלטל את הנר בשבת שמא יכבה, הרי היא מוקצה, על אף שמשתמש בה לאורה. כי כל דבר שאין עשויים לטלטלו הרי הוא מוקצה לטלטול. ובסימן מג-יז כתב עוד דקביעות מקום של חפץ אוסרת אותו בטלטול. אך הוכיח החזון איש מדברי רבי עקיבא איגר שלא סבר כמוהו. ולדעתו של רבי עקיבא איגר כתב החזון איש דצריך לומר שהשלהבת היא מוקצה מדין נולד, שבכל רגע ורגע היא מתחדשת. ובעיקר יש לתמוה, שמסתימת דבריהם של הראשונים והאחרונים משמע שפשוט להם שהשלהבת היא מוקצה, ולא נתבאר מדוע! ? ויתכן שאין על השלהבת תורת כלי, ולכן היא אסורה מגזירת נחמיה.

^[2] האם אפשר להתנות על מוקצה מחמת איסור שאינו מקצהו אלא לזמן איסורו? לגבי סוכה שנפלה ביום טוב נחלקו הראשונים במסכת ביצה [דף ל - ב] אם למסקנת הגמרא ניתן להתנות עליה שאינה בודל ממנה. ולגבי נר, כתבו התוס' כאן שאין מועיל תנאי בנר, ואילו הרמב"ן, הרשב"א והר"ן סוברים שמועילה ההתנאה אפילו בכוס קערה ועששית שאינם עומדים להכבות בשבת. והשולחן ערוך בסימן רע"ט פסק שמועיל תנאי לנר שכבה, ואילו הרמ"א כתב שמנהגנו הוא כדעת הפוסקים שלא מועיל תנאי בנר. וביחס לנולד כתב החזון איש מט' ו' שאין מועיל בו תנאי.

אי [אם] לא שרית ליה [תתיר לו] על ידי טלטול מן הצד אתי לכבויי [יבוא לכבות את הדליקה], והתירו חכמים איסור מדברי סופרים כדי שלא יעבור אדם על דברי תורה. אמר ר' יהודה בן שילא שכך אמר רב אסי שכך אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יהודה בן לקיש בענין הצלת מת מדליקה.

א שנינו במשנה שאין ניאותין (נהנים ומשתמשים) הימנו (ממנו) מן השמן הנוטף מן הנר בשבת, לפי שאינו מן המוכן מראש מערב שבת לשימוש בשבת. ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בה פתילה אסור בשימוש בשבת. ואילו ר' שמעון מתיר, כיון שלשיטתו אין כמעט איסורי מוקצה.

ב משנה במשנה זו מצויה מחלוקת השייכת לכאורה רק לבעייה אחת. ואולם היא מפתח לכמה הלכות בדיני מוקצה. שאמרו: מטלטלין נר חדש בשבת אבל לא נר ישן שהשתמשו בו כבר, כי נר שהשתמשו בו הריהו מפוייח ומלוכלך, ואינו ראוי לשימוש ונחשב משום כך כמוקצה מחמת המיאוס שבדבר. ר' שמעון אומר: כל הנרות מטלטלין בשבת, חוץ מן הנר הדולק עדיין בשבת מחשש שמא יכבה.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא אותה מחלוקת שבמשנה ביתר פירוט: מטלטלין בשבת נר חדש, אבל לא ישן, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' מאיר אומר: כל הנרות מטלטלין אותם בשבת, חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת, שאף שאינו סבור שפורשים ממוקצה מחמת מיאוס, אך כיון שהיה הנר דולק בשבת הריהו נאסר כמוקצה מחמת איסור לכל השבת. ר' שמעון אומר: כל הנרות מותרים בטלטול, חוץ מן הנר הדולק עדיין בשבת. כבתה הנר — מותר לטלטלה. אבל כוס וקערה ועששית המלאים שמן ופתילה דולקת בהם לא יזיזם ממקומם. ור' אליעזר בר' שמעון אומר: מסתפק (משתמש) מן הנר הכבה, ומן השמן המטפטף מן הנר, ואפילו בשעה שהנר דולק.

אמר אביי: ר' אליעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה בחדא ופליג עליה בחדא [סבור הוא כאביו ר' שמעון בדבר אחד וחלוק עליו בדבר אחד]. סבר לה כאבוה בחדא [סבור הוא כאביו בדבר אחד] — דלית ליה [שאין לו, אינו מקבל] את איסור מוקצה. ופליג עליה בחדא [וחלוק עליו בדבר אחד], שאילו אבוה סבר [אביו סבור] שרק אם כבה הנר — אין [כן] מותר לטלטלו, אבל אם לא כבה — לא הותר לטלטלו, ואיהו סבר [והוא סבור] כי אף על גב [אף על פי] שלא כבה הנר מותר לטלטלו ולהשתמש בשמן הנוטף ממנו, ואין בכך לדעתו משום סיוע לכיבוי או מלאכה הדומה לכיבוי.

שנינו בתוספתא זו לאחר דברי ר' שמעון: אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם. ושואלים: מאי שנא הני [מה שונים אלה] שבהם אוסר אף ר' שמעון? אמר עולא: סיפא אתאן [בסוף, במשפט זה, באנו] שוב לפרש את שיטת ר' יהודה האוסר במוקצה.

מתקיף לה [מקשה עליה] מר זוטרא: אי הכי, מאי [אם כך, מה] פירוש הביטוי "אבל כוס וקערה "וכו', שהרי אסר ר' יהודה גם בנר ומה שינוי יכול להיות ביחס לדין הקערה? אלא אמר מר זוטרא: לעולם יש לפרש אחרת ולומר כי דברים אלה מדברי ר' שמעון הם. ואולם כי קשרי [כאשר התיר] ר' שמעון בנר היה זה בנר זוטא, דדעתיה עלויה [בנר קטן שדעתו עליו] והוא בטוח שיכבה הנר בשבת, ובדעתו להשתמש בשמנו באותו יום, אבל הני דנפישי [אלה, הקערה והעששית, שמרובים] בשמן — לא חשב שיכבו, והקצה אותן מדעתו לכל השבת.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מותר השמן שבנר ושבקערה — אסור, ור' שמעון מתיר, והרי שלא חילק ר' שמעון בדין זה בין נר לקערה! ומשיבים: התם [שם] שהתיר ר' שמעון בקערה הרי זה דווקא דומיא [בדומה] לנר, כלומר, קערה קטנה ששמנה כלה מהר, ואולם הכא [כאן] מדובר בקערה דומיא [בדומה] לכוס שהיא גדולה.

אמר ר' זירא: פמוט של מתכת שהדליקו בו בשבת, לדברי ר' שמעון המתיר בנר — אסור, לפי שהוא גדול. ואילו לדברי ר' יהודה האוסר בנר — מותר בפמוט, כי הפמוט אינו מאוס (ר"ח). ומקשים: למימרא [האם נאמר] כי ר' יהודה דין מוקצה מחמת מיאוס אית ליה [יש לו, הוא מקבל], ואילו מוקצה מחמת איסור לית ליה [אין לו, אינו מקבל] ומתיר בפמוט? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' יהודה אומר: כל הנרות של מתכת מטלטלין בשבת, חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת עצמה. הרי שהוא אוסר את הנר של מתכת לא מחמת מיאוס, כי אם מאחר שהוקצה מחמת איסור! אלא, אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר], אמר ר' זירא: פמוט שהדליקו עליו בשבת — לדברי הכל אסור. לא הדליקו עליו — לדברי הכל מותר, כיון שאין בו אף משום מוקצה מחמת מיאוס.

ד אמר רב יהודה אמר רב: מטה שיחדה להניח עליה מעות — אסור לטלטלה בשבת משום מוקצה, אף שאין עליה כעת מעות. מיתיביה [הקשה לו] רב נחמן בר יצחק ממה ששנינו במשנתנו: מטלטלין בשבת נר חדש אבל לא ישן!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

if you do not permit him to move the corpse in an atypical manner, he will come to extinguish the fire. The Sages permitted performing an act prohibited by rabbinic law so that one will not come to transgress a Torah prohibition. Rabbi Yehuda ben Sheila said that Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Lakish with regard to the issue of rescuing a corpse from a fire.

We learned in the mishna that one may not make use of the oil that drips from the candle on Shabbat because it is not among the oil prepared from Shabbat eve for use on Shabbat. With regard to this same issue, the Sages taught in a baraita: The remaining oil that is in the lamp or in a bowl in which a wick was burning is prohibited for use on Shabbat. However, Rabbi Shimon permits using the remaining oil as, according to his opinion, there is virtually nothing prohibited due to the prohibition of set-aside.

MISHNA: The dispute in this mishna seems to be a local one; however, it is the key to several halakhot in the area of the prohibition of set-aside [muktze]. One may move a new oil lamp on Shabbat but not an old one that was already used. A lamp that was used is covered with soot and unsuitable for use. It is therefore considered set aside from use due to its disgusting nature. Rabbi Shimon says: All oil lamps may be moved on Shabbat except for an oil lamp that is burning on Shabbat, due to the concern that it might be extinguished.

GEMARA: The Sages taught the dispute in the mishna in greater detail in a Tosefta: One may move a new oil lamp on Shabbat but not an old one; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: All oil lamps may be moved on Shabbat except for an oil lamp that they kindled on that Shabbat. Rabbi Meir does not hold that one must distance himself from objects that are disgusting. However, since the lamp was burning on Shabbat, it may not be moved, as it is an object set aside due to prohibition for the entire Shabbat. Rabbi Shimon says: All lamps may be moved except for an oil lamp that is burning on Shabbat. If the flame was extinguished, one is permitted to move it. However, a cup and a bowl and a lantern that are full of oil with a wick lit in them, one may not move them from their place even after the flame is extinguished. And Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon, says: One may supply himself with oil from an extinguished candle and from the oil that drips from the lamp, and even while the lamp is burning.

Abaye said: Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon, holds in accordance with the opinion of his father in one matter and disagrees with him in one matter. He holds in accordance with the opinion of his father in one matter, as he is not of the opinion that moving set-aside objects is prohibited. And he disagrees with him in one matter; as his father holds that if the flame was extinguished, yes, he may move it, if it was not extinguished, no, he may not move it. And Rabbi Eliezer holds: Even though the flame was not extinguished, it is permitted to carry the lamp and to use the oil that drips from it. In his opinion, doing so in no way extinguishes the flame and it is in no way comparable to extinguishing the flame.

Following Rabbi Shimon’s statement, it was taught in the Tosefta: However, a cup, and a bowl, and a lantern, one may not move them from their place. The Gemara asks: What is different about these, that even Rabbi Shimon prohibits moving them? Ulla said: In the latter clause of this Tosefta, we came back to explain the opinion of Rabbi Yehuda, who prohibits moving items that are set-aside.

Mar Zutra strongly objects to Ulla’s explanation: If so, what is the meaning of the word however in the phrase: However, a cup and a bowl, etc.? Rabbi Yehuda prohibited moving an oil lamp as well. In what way could the legal status of a bowl be any different? Rather, Mar Zutra said: Actually, this must be explained differently. That phrase was stated by Rabbi Shimon. And when Rabbi Shimon permitted moving a lamp, that was in the case of a small lamp, which he has in mind, i.e., he is certain that the flame will be extinguished on Shabbat and that he will have the opportunity to use the remaining oil that day. However, these, the bowl and the lantern, which have much oil, no, he does not expect them to be extinguished and he sets them aside from use for the entire Shabbat.

The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita: Using the remaining oil that is in an oil lamp or in a bowl is prohibited on Shabbat, and Rabbi Shimon permits using it. Apparently, Rabbi Shimon does not distinguish between a candle and a bowl. The Gemara answers: There, where Rabbi Shimon permitted a bowl, was specifically in a case where it is similar to a lamp, i.e., a small bowl in which the flame will quickly extinguish. Here, where Rabbi Shimon prohibited using the oil remaining in a bowl, it is referring to a bowl that is similar to a cup, which is large.

Rabbi Zeira said: A metal candlestick [pamot] that was kindled on Shabbat, according to Rabbi Shimon, who permits moving a lamp, it is prohibited because it is large. Whereas, according to Rabbi Yehuda, who prohibits moving a lamp, a metal candlestick is permitted because it does not become disgusting (Rabbeinu Ḥananel). The Gemara asks: Is that to say that Rabbi Yehuda is of the opinion that an object that is set-aside [muktze] due to repugnance may not be moved, and he is not of the opinion that an object that is set-aside due to prohibition may not be moved, and therefore permits moving the candlestick? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: All metal candlesticks may be moved on Shabbat with the exception of a candlestick that was kindled on Shabbat itself? Apparently, he prohibits moving the metal candlestick, not because it is disgusting but because it is set-aside due to prohibition. Rather, if it was stated, it was stated as follows, Rabbi Zeira said: A metal candlestick that was kindled on Shabbat, everyone agrees that it is prohibited. One that was not kindled on Shabbat, everyone agrees that it is permitted because it is neither set aside due to prohibition nor set aside due to repugnance.

Rav Yehuda said that Rav said: A bed which one designated to place money upon it may not be moved on Shabbat because it is set-aside. It is prohibited even though it no longer has money upon it. Rav Naḥman bar Yitzḥak raised an objection to Rav Yehuda from our mishna: One may move a new oil lamp on Shabbat but not an old one.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר' זירא פמוט שהדליקו עליו באותה שבת לדברי המתיר אוסר לדברי האוסר מתיר פמוט מין מנורה ויש לה קנה אחד ובמנחות בפרק הקומץ את המנחה (דף כח) כשאמרו על דרך קושיא ואימא נמי באה.

היינו טעמא דר' יהודה בן לקיש מתוך שאדם בהול על מת [אי לא] שרית ליה לטלטולי אתי לכבויי ולמעבד איסורא דאוריי' א"ר יהודה בר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה בן לקיש במת:

ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן:
ת"ר מותר השמן שבנר ושבקערה אסור להסתפק ממנו.

ור"ש מתיר (מטלטלין נר חדש אבל לא ישן) אע"ג דקיי"ל דהלכתא כר' שמעון בכולה שבת בהא לית הלכתא כוותיה. דתנא דידן קתני דברי ר' יהודה סתמא במתניתין [מטלטלין נר חדש אבל לא ישן]. ובברייתא מפרש דברי ר' יהודה מטלטלין נר חדש אבל לא ישן.

ר' מאיר [אומר] כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בה באותה שבת. נמצא ר' מאיר ור' יהודה שניהן אוסרין בנר שהדליקו בו באותה שבת.

ור"ש מתיר ואין הלכתא כוותיה. דהוא יחיד במקום רבים ואע"פ דא"ר יוחנן אנו אין לנו אלא בנר כר' שמעון [לר' שמעון] אמרו וליה [לר'] יוחנן לא סבירא ליה טעמא דר"ש. ואפילו ר"ש לא שרי לטלטולי בשבת בנר שכבה אלא בנר קטן דכיון דהוא נר קטן ושמנו מעט דעתו עליו מאתמול לכשיכבה יטלטלנו ואינו מוקצה. אבל נר גדול כגון כוס וקערה ועששית שיתכן שידליקו היום כולו לא אמרינן דחשיב עלייהו מאתמול לכשיכבו יטלטלם. אלא אמרינן ודאי כיון דגדולים הן נתייאשו מלטלטלן ומוקצין הן. לפיכך קתני סיפא אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומן וכן כיוצא בהן. פעמים שיש קערה ועששית קטנה דומיא דנר קטן ודינם כדין נר קטן ופעמים שיש נר גדול דומיא דקערה ועששית ודינו כדינם. והא דא"ר אלעזר [בר"ש] מסתפק אדם מנר הכבה ומשמן המטפטף אע"פ שהנר דולק א"ר זירא פמוט שהדליקו עליו לדברי המתיר בנר אסר בפמוט. כלומר לר' שמעון דמתיר בנר קטן בפמוט שהוא גדול אוסר. ולדברי ר' מאיר ור' יהודה שאוסרין בנר של חרש מפני שהוא מטונף. והוא צאו כלי. ולפיכך הוקצהו מאתמול בפמוט שהוא של מתכת ואינו מטונף מתיר:
ירושל' נר מאוס. פמוט אינו מאוס. תני נר המונח על הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין לכבות. רב ושמואל פותרין לה בשוכח ומקללין למאן דעבד כן [יכרת] ה' לאיש אשר יעשנה וגו'. ואקשי' ולר' יהודה מוקצה מחמת מיאוס אית ליה מוקצה מחמת איסור שהדליקו בה באותה שבת לא.

והתניא ר' יהודה אומר כל הנרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בה באותה שבת.

הא דאמרי' הלכה כר"י בן לקיש במת. למעוטי ממון קאמרי', כלומר דלענין ממון ל"א מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית לי' אתי לכבויי אלא אדרבה אמרי' אי' שרית לי' אתי לכבויי כדאמרי' במכלתין נקמן דהתם כיון דמדינא מציל כדבעי אי שרית ליה לגמרי שוכח עיקר שבת הוא הלכך מציל בהני גווני דשרי לי' כדי שיהא נזכר הכא דאסור אי לא שרית לי' כלל מתו נשרף בפניו ואתי לכבויי וכה"ג נמי אמרי' בממון לקמן בפ' במה אשה גבי מערימין בדליק' אי לא שרית לי' אתי לכבויי אלמא תקנת חכמים שלא יתירו לו לגמרי שמא ישכח עיקר שבת ושיתירו לו של הצלות שלא יעבור ויכבה א"נ י"ל כיון שאדם בהול על מתו יותר מכל דבר אינו יודע לעכב עצמו כלל מלהצילו בכל ענין שיציל:

התם קערה דומי' דנר. ואע"ג דלשמן שבה (כגחלים) [כגדולים] דמי' דאפשר שלא תכבה עד שיכלה שמן שבו כיון דיהיב דעתי' אימתי תכבה משום נר עצמו לשמן נמי יהיב דעתי' אבל ברברבי לגמרי מקצה להו מדעתי':

פמוט שהדליקו בשבת לדברי המתיר אסור לדברי האוסר מתיר. פרש"י ז"ל המתיר ר"מ דלית לי' מוקצה מחמת מיאוס ובהא מודה לפי שהוא מוקצה מחמת איסור ולפי פי' זה אין ר"ש מודה בפמוט לאיסור דאיהו לית ליה מוקצה אפי' מחמת איסור לפיכך אין הפי' נכון דקאמרי' כלישנא בתרא דברי הכל לא יצא ר"ש מן הכלל. ור"ח ז"ל כתב לדברי המתיר היינו ר"ש אוסר ובפמוט של מתכת שהוא גדול וכן מצאתי בתוס' הצרפתים בשם ר"ת ז"ל דפמוט דמי לכוס וקערה ועששית ולפיכך אמרו לדברי המתיר שהוא ר"ש שהוא מתיר בכל איסור דמוקצה מחמת איסור כגון זה לדברי האוסר שהוא ר"מ ור"י מתיר שר"י לית ליה אלא מוקצה מחמת מיאוס ר"מ לית ליה אלא מוקצה מחמת איסור ומחמת מיאוס כגון נר שהדליקו בו בשבת ואקשי' למימרא כר"י וכו' אלא אי איתמר הכי איתמר פמוט שהדליקו עליו באותה שבת דברי הכל אסור דר"י ור"מ נמי אית להו מוקצה מחמת איסור לחודי' ואפי' אינו מחמת מיאוס כלל ור"ש נמי בכגון זה מודה דדמי לכוס וקערה ועששי' כדפרישי' ואין צורך לפרש כן אלא ר"מ ור"ש מתירין הן ותרוייהו בכלל המתיר, ור"י הוא האוסר:

כי שרי רבי שמעון בנר זוטרא דדעתיה עלויה אבל הני דנפישי לא. ואם תאמר נר נמי שמן שבו מיהא ליתסר, דהא לענין שמן הרי הוא כגדול שאין דעתו עליו, שדרכו דולק והולך עד שיכלה שמן שבו. יש לומר כיון דיהיב דעתיה על הנר עצמו ומצפה אימתי תכבה נרו אף על המותר שבשמן נותן דעתו, אבל בגדולים לגמרי מסלק דעתו מהן.

אמר ר' זירא פמוט שהדליקו עליו לדברי המתיר אסור לטלטלו. פירש רש"י ז"ל: פמוט מנורה קטנה ולדברי המתיר דהיינו רבי מאיר אסור לטלטלו, אבל לרבי שמעון ודאי מותר דאפילו בנר של חרס שהדליק בו באותה שבת התיר. ואינו מחוור, מדאמרינן בלישנא בתרא פמוט שהדליקו עליו דברי הכל אסור, ומדאמרינן לדברי הכל משמע דאף רבי שמעון בכלל. אלא נראה כדברי ר"ח ז"ל שפירש פמוט מנורה גדולה ולדברי המתיר היינו בין רבי מאיר בין רבי שמעון.

פמוט ר"ל מנורה של מתכת וכן נר של מתכת אע"פ שאינו מאוס אין חילוק בינו לשל חרס אע"פ שהנר של חרס מאוס שהרי אם לא הדליקו בו באותה שבת הרי אף של חרס מותר אף בישן כמו שביארנו במשנה שאין אוסרין במוקצה מחמת מיאוס ואם הדליקו בו באותה שבת אף בפמוט אסור מחמת מוקצה מחמת איסור ולא ידעתי גדולי הפוסקים מה הוצרכו להביאה ותדע שכל מוקצה מחמת איסור דעלמא כגון פירות המחוברים שנתלשו בשבת ודומיהם אף ר' שמעון מודה בו לא חלק אלא בנר זוטא שדעתו עליו ואף בזה אין הלכה כמותו כמו שביארנו וכל שהוא מוקצה בין השמשות מחמת איסור אע"פ שנסתלק האיסור אסור כל השבת ואין חילוק במוקצה מחמת איסור בין שדחאו בידים ללא דחאו וכל שנאסר טלטולו מצד מוקצה מחמת איסור אסור לטלטלו אף לצורך גופו ולצורך מקומו וראיה לדבר ממה שאמרו למטה מניחין נר על גבי דקל בשבת ואם לצורך גופו מותר הרי יש לחוש שמא יטלנו משם וישתמש במחובר ויש אוסרים מטעם זה אף בככר או תינוק אלא שאיפשר שכל שאתה מצריכו ככר זוכר הוא איסור תשמיש של מחובר ונמנע ואין צריך לומר לצורך עצמו שאסור ואף ע"י ככר לדעתנו כמו שכתבנו בסמוך:

בא"ד דסתם לפת וצנונות לאו דצה כו' רב הונא ושמואל הוו ידעי לה דמתניתין כו' עכ"ל הוצרכו לכל זה לפי' זה דמשום גומא אסרי ליה דלפי' רש"י דמשום טלטול דמן הצד אסרי ליה ניחא דודאי סתם לפת וצנונות לאו דצה ושלפה הוא ורב הונא ושמואל ודאי דהוו ידעי להך מתניתין דאמוראי הוו בקיאי במתניתין אלא כיון דאיכא תנאי דפליגי בטלטול מן הצד אינהו ס"ל כרבנן דפליגי אר"א בן תדאי ואסרי טלטול מן הצד ומיהו תלמודא קאמר עלייהו תיובתא מסתמא דמתניתין דשרי טלטול מן הצד משום דמשמע ליה דמתניתין אתיא אפי' כרבנן דאסרי טלטול מן הצד במכוסה מדקתני מקצתו מגולה וכפירש"י שם דמשום שבת נקט מגולה דלר"א בן תדאי בכולה מכוסה נמי שרי מיהו אינהו מוקי לה כר"א בן תדאי ובמכוסה נמי שרי ולא נקט מגולה אלא משום כלאים ושביעית כמו שהקשו התוספות שם לפי' הערוך ע"ש אבל לפר"י דמשום גומא הוי אסרי ליה וליכא תנאי דפליגי בהכי תקשי לרב הונא ושמואל דאסרי ממתניתין דשרי ולזה הוצרכו לדחוק דאע"ג דתלמודא משמע ליה דסתם לפת וצנונות דצה ושלפה הוא אינהו דחקי לאוקמי בדצה ושלפה והדברים ברורים למבין ומהרש"ל האריך בזה בדרך רחוק ודחוק שאינו מכוונת התוס' ואין להאריך וק"ל:

בפרש"י בד"ה חוץ מן הנר הדולק כו' אסור שמא יכבה הנר עכ"ל לא קאי הכי לקמן אלא דמסיק טעמא דאסור משום דהוה הנר והשמן והפתילה בסיס לדבר האיסור ע"ש:

בד"ה מן הנר הכבה דכיון דכבה והולך כו' עכ"ל הכי משמע מדקאמר עלה ואפי' בשעה שהנר דולק ע"כ דהאי כבה לא כבה ממש לגמרי אלא שמתחיל להיות כבה והולך ובהא פליג אאבוה וק"ל:

בד"ה כבה אין לא כבה כו' דקשרי במתניתין אלא מותר שמן כו' כצ"ל לענין טלטול ודאי דשמעינן נמי ממתניתין דכל הנרות מטלטלין כו' דהיינו לאחר שכבה ובברייתא נמי בהדיא קתני כבתה מותר לטלטל אבל לענין מסתפק דפליגי הכא לא שמעינן אלא מהך ברייתא דלעיל מותר שמן כו' משמע לאחר שכבה ודו"ק:

תוספות בד"ה לדברי המתיר כו' לדברי האוסר היינו ר"מ ור"י דאסרי בנר כו' דאיכא תרתי כו' ומסיק אפי' בשל מתכת אסר ר"מ וה"נ כו' עכ"ל ר"ל למאי דמסיק ד"ה אסור ולא ניחא ליה למימר אכתי לדברי האוסר מתיר היינו ר"מ משום דפסיקא ליה דרבי מאיר נמי לא בעי תרתי בההיא דחולין דלא שרי בשוחט משום דהוה מוקצה לאיסור וק"ק כיון דלא מייתי הכא בשמעתין הא דר"מ וסמך המתרץ עצמו אההיא דחולין אימא דהמקשה נמי הוה ידע הא דר"מ מההיא דחולין אלא דלדברי האוסר מתיר בעי לומר דהיינו ר' יהודה דבעי תרתי וק"ל:

בגמ' מ"ש הני אמר עולא וכו' כצ"ל:

וכי קשרי ר"ש בנר דזוטא וכו' כצ"ל:

שם ור"א בר"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף וכו' מפי' רש"י משמע שלא התיר ר"א בר"ש אלא כשמתחיל הנר לכבות מעצמו אז מותר להסתפק מן השמן שאז כיון דכבה והולך מעצמו לא מחייב תו משום מכבה אבל בעוד שהוא דולק ממש מודה ר"א בר"ש שאסור להסתפק ממנו ולפי זה הא דקאמר בתר הכי אמר אביי וכו' ופליג עליה בחדא דאלו אבוה סבר כבה אין וכו' ואיהו סבר אע"ג דלא כבה הוי פירושו אע"ג דלא כבה עדיין לגמרי אלא שמתחיל לכבות וכבה והולך:

בתוס' ד"ה דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול וכו' ומוקי לה רב התם בשוכח וכו' והכא בשוכח מדשרי שמואל דכל דבר שדעתו ליטלו בשבת ולא להניחו כל השבת אפי' מניח חשוב כשוכח כן צריך להגיה לשון התוס' שלפנינו וכולה חדא מילתא היא אבל מדברי האשר"י משמע דר"ל דהכא איירי בשוכח ממש דהכי הוא לשון הרא"ש ואע"ג דהתם מוקי לה בשוכח וכו' ה"נ על כרחך צריך להיות בשוכח כגון שמת בשבת דאי במניח לא הוי שרי שמואל עכ"ל ואם באנו לפרש דברי התוס' כדברי הרא"ש צריך לחגיה בתוס' והכא בשוכח כגון שמת בשבת מדברי שמואל ועוד כל דבר שדעתו ליטלו בשבת וכו' אפי' מניחו חשיב כשוכח וכו':

רש"י בד"ה מטלטלין כו' לאשתמושי ביה שלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דכ"ע טלטול כו' והכא חשוב כשוכח מדשרי שמואל כל דבר שדעתו ליטלו בשבת כו' כצ"ל. נ"ב והאשר"י נמי כתב דאיירי בשוכח אבל לא מטעם התוס' שפי' שלא היה דעתו שיונח במקום זה כל השבת אפילו בחמה אלא מאחר דמת בשבת הוה כשוכח ודו"ק (עיין במהרש"א):

בא"ד ופי' בקונטרם לקמן דאסור משום טלטול מן הצד כו' כצ"ל. ונ"ב ברש"י שלפנינו לא מצאתי אלא מפני שמזיז עפר ויכול להיות כפי' ר"י ע"ש:

בא"ד ואיידי דאיירי לעיל מיניה בגומא נקטי ומותיב כו' כצ"ל. ונ"ב הכי פריך בשלמא לפי' הקונטרם דפי' דהא סליקוסתא דרב הונא משום טלטול מן הצד הוא היינו דשייך בסוגיא דלעיל מיניה אמתניתין דקופה מטה על צדה כו' ואמרינן עלה הכל מודים שאם נתקלקל הגומא שאסור להחזירה והיינו משום טלטול מן הצד אבל השתא דאיירי משום שמזיז עפר וחופר גומא לא שייך כלל לסוגיא דלעיל דאיירי בטומן בגיזת צמר על כן משני אפ"ה שייך להא דלעיל דאיירי בעשיית גומא נקטה נמי הכא ר"ל דהכא נמי אסור משום חופר גומא וק"ל. ונכתב עוד בצידו כך הקישור בשלמא לפי' הקונ' איכא למימר דהכי מקשה מאחר שטמן הלפת וצנונות בתוך העפר א"כ אפי' מקצת עליו מגולים מ"מ א"א שלא יהא טלטול מן הצד לעפר שעל ראשן ואפ"ה שרי וה"ה לסליקוסתא אפי' לא דצה ושלפה דהרי אין בו איסור אלא משום טלטול מן הצד שמזיז עפר מן הצד לפירש"י וגבי טומן לפת אפי' דצה ושלפה אינו מועיל למה שלא יזיז עפר שעליו וכן פירשו התוס' בפ' חלון דהטומן לפת בכה"ג איירי אבל לפי' התוס' דמשום חופר גומא הוא ואינה אלא בלא דצה ושלפה אם כן מאי פריך מהאי ברייתא דהטומן לפת כו' דלמא איירי שלא בדצה ושלפה דחופר גומא אינו שייך אלא למטה בקרקע על כן משני דמשום הכי פריך דסבירא ליה לסתמא דתלמודא דסתם מתני' איירי אפילו בלא דצה ושלפה כו' ומסקי התוס' ותדע דלפ"ה קשה וכי רב הונא ושמואל לא הוי ידעי מתניתין דזרעים אבל לפירוש התוס' שפיר ידעי אלא דדחקי לאוקמי בדצה ושלפה ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה שבנר ושבקערה כו' ומדליקים כו' כבה כו' כצ"ל:

בא"ד להנאתו בא כו'. נ"ב פי' ולאחר שכלה הנאתו יושב ומצפה כו' וק"ל:

בד"ה לדברי המתיר כו' בפ"ק דחולין כו' נ"ב פי' אע"ג דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור אפילו לחוד אית ליה וק"ל:

[גמ' התם קערה דומיא דנר. ק"ל מאי אהני דזוטרא לגבי שמן הלא ממנו לא ישאר מאומה כי ידלק עד תומו. ולולי פירש"י הנל"פ דטעם דנר מותר דכיון דצמצם להדליק בנר קטן נראה דקפיד על הבערתו יותר מהצורך ויושב ומצפה אימתי תכבה נרו כדלקמן (מ"ו ב') אבל בקערה שנותן שמן הרבה בשפע אדרבה נראה דעתו שידלק זמן הרבה ואינו חפץ שיכבה מהר:

רש"י ד"ה נר של מתכת. כגון של נחושת דלא בלע. וכן שנינו בפרה פי"ב מ"ה רי"א רואין אותן כאלו הן על איזוב של נחושת] :

תד"ה דכ"ע. והכא חשיב כשוכח (פי' משום דמיירי במת בשבת כמ"ש הרא"ש) וכל דבר כו'. פי' דהא מ"מ המטה השניה הוה כמניח עליה במתכוון לזה כתבו וכ"ד כו' שדעתו כו' וזה דלא כהמפרשים:

תוס' ד"ה דכ"ע כו' אפילו מניח חשיב כשוכח כי ההיא דמנער. עי' לקמן דף נא ע"א תוס' ד"ה או שטמן:

בא"ד דהכא עיקר. עי' לעיל דף לט ע"א תוס' ד"ה מפני שמזיז:

בא"ד הוו ידעי לה דמתני' היא. עי' מנחות דף ט ע"א תוס' ד"ה חסר הלוג ומו"ק דף ה ע"א תוס' ד"ה לאתויי:

תוס' ד"ה שיחדה כו' והויא כחצוצרות. לעיל דף לו ע"א:

בסוגיא דמוקצה

תוס' ד"ה שבנר ושבקערה אסור ור"ש מתיר וכו' ומוקי לי' במס' סוכה בסוכה רעועה דעלמא. וקשה מאי בעי תוס' בזה הא אי אוקמינ' בסוכה דמצוה יותר קשה. וי"ל דתוס' ורב אלפס הקלו הם סברו דאפי' במוקצה מחמת איסור דהיינו בסוכה דעלמא או בנוי סוכה דהוה איסור מוקצה מחמת מצוה מועיל התנאי שלא יחול האיסור או המצוה עליו אבל בסוכה דמצו' דהוו שניהם כאחד איסורא ומצוה אינו מועיל התנאי ורב אלפס סבר במוקצה מחמת מצוה מועיל התנאי אבל לשיטת התוס' אינו מועיל התנאי גבי סוכת מצוה בכל ענין ולהכי נקט התוס' דסוכה דעלמא ודו"ק:

ת"ר מטלטלין נר חדש וכו' רש"א כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת ופי' רש"י משום שמא יכבה וכ' המהרש"א אבל לפי המסקנא אינו כן דהוה טעמי' משום בסיס. ונראה לתרץ דרש"י קשה לי' קו' תוס' לקמן דף מ"ו ע"ב ד"ה כבתה אין לא כבתה לא וכ' התוס' ה"ה דהוה מצי למידק מרישא חוץ מן הנר הדולק בשבת דהוה ג"כ טעמי' משום שמא יכבה עכ"ל אבל לבתר העיון לק"מ דמרישא לא הוי מצי למידק דטעמי' משום שמא יכבה דה"א טעמי' משום כשמטלטלין מדליק ביותר או שמא יכבה ונמצא לית לי' נר של שבת או שמא יחזור וידלקנו אבל בסיפא ליכא למימר הני ג' טעמים דרישא כ' מן השמן הכבה פי' דכבה והולך שלא כבה ממש אלא קצת דולק עוד. נמצא מידק הגמרא שפיר מסיפא כבה אין לא כבה לא אעפ"י שכבה והולך והכא ליכא טעמי' שמדליק ביותר הא תו לא יונק הפתילה מן השמן וטעמי' דלית לי' נר שבת הא בלא"ה לית לי' כבה והולך אלא ע"כ טעמי' משום שמא יכבה וא"כ מחלל שבת והק' הגמרא שפיר הא דשא"מ הוא. ומתרץ דטעמי' משום בסיס אבל ברישא שפיר יכול לומר דטעמי' משום שמא יכבה ולית ליה נר של שבת ולפ"ז שפיר פי' רש"י ארישא דטעמי' משום שמא יכבה ולית ליה נר של שבת ודו"ק:

ובזה נמי מיושב דיוקא דרישא וסיפא דקשה לכ"ע דברישא משמע חוץ מן הנר הדולק אבל כבה והולך מותר ובסיפא משמע כבתה אבל כבה והולך לא. ונראה לתרץ דהמג"א כ' דנר אעפ"י שדולק מותר לטלטל ע"י כיכר ותינוק דהוה בסיס לדבר המותר רק כל זה אינו כל זמן שהכיכר חשוב טפי מנר כיון שיש לו נרות הרבה אז נר אחד אינו חשוב כ"כ כמו כיכר או תינוק ונמצא לפ"ז הכי פשטא חוץ מן הנר הדולק אפילו ע"י ככר נמי אסור כשדולק יפה אז חשוב הנר טפי מן הככר אבל כבתה מותר אפי' בלי כיכר אבל כבה והולך ע"י ככר מותר לטלטלו דחשיב טפי אבל בלא כיכר אסור ודוק:

אבל כוס וקערה ועששיות לא יזיזם ממקומם. הלשון אינו מדויק כ"כ. ונ"ל דמצאתי כתוב בר"י א"ז הא דאסרינן טלטול דנר היינו מחמה לצל אבל בצריך למקומו שרי ומפקפק עליו חי' א"ש דדוקא ביחדו לאיסור אבל במלאכתו לאיסור אפי' בצריך למקומו אסור. ובירושלמי כ' דהכא לא במוקצה תלי' מילתא אלא גרסינן חוץ מן הנר הדולק בשבת היינו יחדה. ור"מ גרסינן ברישא והכי פשטא ר"מ אומר אפי' יחדו לכך אסור ור"ש אומר חדש מותר לטלטלו אפי' מחמה לצל אבל לא ישן כחמה לצל אבל ישן לצורך מקומו מותר אבל כוס וקערה ועששיות לא יזיזם ממקומו אפילו לצורך מקומו וקאי אבל כוס וכו' אר"י ולא אר"ש ובזה מיושב קו' הרשב"א דירושלמי לשיטתי' קשה קושי' הרשב"א דמצינו כ' בירושלמי מעיקרא כסבור הייתי הא דמתיר לטלטל הנר עצמו הא הוה בסיס לשברי פתילים אסור וכסבור הייתי דמוקמינן בעכבר גוררה והשתא דשרינן מותר השמן שבנר א"כ הוה הנר בסיס לדבר היתר ואיסור ושרי לטלטל וא"כ ק' קו' הרשב"א דהיכא דמסיק לר"ש כוס דנפישי אסור אע"כ צ"ל לר"ש ג"כ יושב ומצפה והיכא מתיר מותר השמן הא מסתמא אינו יושב ותירץ הרשב"א דשמן מותר משום דדעתי' על הנר וא"כ ממילא בטל השמן. הא לירושלמי ז"א דהא הנר גופא לא שרי אלא משום השמן אבל ר"ש מתיר אפי' בכוס אע"פ שאינו יושב ומצפה וממילא לק"מ קו' הרשב"א מעיקרא דאפי' באינו יושב ומצפה מתיר וא"כ גם מותר השמן נמי שרי אעפ"י שאינו יושב ומצפה דאבל כוס לא קאי אר"ש אלא אר"י לחוד לחידוש אפי' בצריך למקומו אסור וממילא מדויק נמי הלשון לא יזיזם אפי' בצריך למקומו:

והתניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ור"ש מתיר וקשה דלמא הא דאמרינן שבנר היינו הדולק ושבקערה היינו העומד תחת הנר לקבל בו השמן המטפטף ולהכי קא מתיר ר"ש לעיל וכ"ת דומיא דנר קאמר הא עדין לא אסיק אדעתי' דמקשיני' למימר דומיא דנר. וי"ל דהרשב"א הקשה דהכא מסיק הגמרא כוס וקערה דנפישי דאינו יושב ומצפה וא"כ בטל השמן לגבי נר וממילא לא קשה (קושי' הרשב"א דאי אמרינן בקערה היינו שמן המטפטף אמאי מתיר ר"ש בשלמא אנר שדולק בו יושב ומצפה דקסבר שיכלה השמן ממנו ומותר לטלטל אבל אקערה ג"כ הוא הדולק בו וא"כ יושב ומצפה עליו ודו"ק.

ברש"י ד"ה מטלטלין. פי' מגיני שלמה דהא כלי חרס כיון שמדליק פעם אחת תו הוה יחידה דהא אינו חזי' לאשתמושי אחריני והכי קאמר ברש"י מדקאמר אבל לא ישן משמע תרתי יחדו לכך והדלקה ולא קתני אבל לא המיוחד לכך בלא הדלקה וה"ה הדלקה בלא יחוד אע"כ יחוד בלא הדלקה לא מהני מידי ליתסר. ולפ"ז מיושב קו' התוס' ד"ה ומה נר וכו' ודו"ק:

אמר ר"י אמר רב מטה שיחדה למעות אסור לטלטלה פי' תוס' ד"ה מטה שיחדה דאפי' לצורך מקומו נמי אסור עכ"ל משום דמקשה גמרא מנר חדש דלמא חדש מחמה לצל שרי אפילו לצורך מקומו אסור ומטה כחמה לצל ואסור אבל בשצריך למקומו שרי אלא ודאי בכל גוני שרי:

בא"ד ועוד קשה לר"י כו' ופי' בקונטרס לקמן דאסור משום טלטול מן הצד וכן קשה דר"ה דאמר התם כו' עס"ה. עיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שהאריך מאוד בזה וכתב שם ג"כ שהתוס' בפרק במה טומנין מתרצים קושיא זו מיהו בעיקר דברי התוס' שכתבו דפי' הקונטרס לקמן דאסור משום טלטול מן הצד לא מצאתי מבואר לקמן בפירש"י דאי משום שכתב שם בד"ה סליקוסתא ומסיים ואינו מזיז עפר דמשמע דאי לא רצה מבע"י הוי אסור משום דמזיז עפר והיינו משום מוקצה ולע"ד משום הא לא איריא דהא לעיל (דף ל"ט ע"א) בהא דקאמר רב יוסף שמא יזיז עפר ממקומו מפרש רש"י נמי דהיינו משום גומא ולא משום מוקצה ע"ש בתוספת וא"כ מכ"ש שיש לנו לפרש כן לקמן בההיא דפ' במה טומנין שכן נראה שם מלשון רש"י עצמו שלא הזכיר כלל ענין טלטול מן הצד אלא כדמשמע פשטא דסוגיא דהתם דאיירי משום איסור גומא כמו שפירש ר"י כאן. והנראה בזה דלא משמע ליה לר"י לפרש כן בכוונת רש"י שם משום דלפירושו שם בסכיני דביני אורבי דהיינו שנועץ הסכין בין שורות הלבנים וא"כ משמע דבכה"ג לא שייך ביה עשיית גומא אלא דלפ"ז לפירוש ר"י דהכא נמי לא א"ש ע"כ צ"ל דר"י מפ' להאי דסכיני דביני אורבי בענין אחר בענין דלא שייך ביה עשיית גומא כנ"ל. אחר זה ראיתי שמהרש"ל בח"ש הרגיש ג"כ בזה דמפירש"י שלפנינו לקמן יש לפרשו כפי' ר"י דהכא וכבר עלה בלבי דממ"ש רש"י שם בתיובתא דר' קטינא בד"ה הטומן לפת כו' וז"ל שם דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזו אא"כ מזיז עפר בידים עכ"ל ומדמפליג בין מזיז בידים דאסור משמע דהאי דשרי במקצת עליו מגולין היינו משום דהו"ל טילטול מן הצד כיון שהעפר ניזז מאיליו כמ"ש רש"י שם ולע"ד משום הא נמי לא איריא דלענין גומא נמי שייך שפיר לפלוגי בהכי דכשמזיז עפר בידים הו"ל כעושה גומא משא"כ בניזז מאיליו לא מיחזי כגומא דהו"ל חופר כלאחר יד וכן משמע להדיא מל' רש"י לעיל (דף ל"ט ע"א) במימרא דרב יוסף גופא ע"ש וצ"ע:

במשנה מטלטלין נר חדש כו' ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת. מהך מתני' דהכא ומברייתא דמותר השמן דלעיל בסמוך פשיטא לן במכילתין ובכולה תלמודא דלר"ש לית ליה מוקצה לא מוקצה דאכילה ולא מוקצה דטילטול דמותר השמן הוי מוקצה לאכילה והיינו דרמי ליה אביי לרבה לקמן דף מ"ו ודייק מהכא וקאמר אלמא לר"ש לית ליה מוקצה ומקשה ליה לרבה מהא דאוסר ר"ש בבכור דהוא נמי מוקצה לאכילה וממתניתין דהכא שמעינן דלית ליה מוקצה לטילטול והא דפשיטא לן דלר"י אית ליה מוקצה לטילטול היינו מברייתא דבסמוך דאוסר ר"י בנר ישן שהוא מוקצה מחמת מיאוס ואוסר נמי בנר של מתכות שהדליקו בו באותו שבת דהו"ל מוקצה מחמת איסור ובמוקצה לאכילה נראה דהיינו משום דשמעינן לר"י לקמן בסוף מכילתין דאוסר לחתוך נבילה לפני כלבים וקאמר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן והאי נמי כמוקצה לאכילה דמיא דכל מה שאדם נהנה מיקרי מוקצה לאכילה כדמשמע בפסחים בפרק אלו עוברין דרבה אית ליה דמבשל בעצי מוקצה חייב משום דמוקצה דאורייתא ויליף לה מוהכינו את אשר יביאו והאי קרא במוקצה לאכילה איירי וע"כ כדפרישית ואע"ג דאנן לא קי"ל כרבה בהא אלא מוקצה דרבנן מ"מ משמע בכמה דוכתי בגמרא ובפירש"י במכילתין ובביצה דמוקצ' דאכילה אסמכינהו רבנן אהאי קרא דוהכינו. אלא דאכתי איכא למידק דמהא דאוסר ר"י בנר של מתכות בטילטול בברייתא דבסמוך הא מסיק הש"ס בחולין דאיכא למימר דשאני הכא דדחי ליה בידים וא"כ היכא דלא דחי בידים בבין השמשות מנ"ל דר"י אית ליה מוקצה טפי מתנאי אחריני וליכא למימר דמוקצה לאכילה ומוקצה לטילטול חדא מילתא היא ומוקצה לאכילה ודאי שמעינן ליה מדאוסר בנבילה אע"ג דלא דחי בידים דהא ודאי ליתא דהא לקמן בר"פ מפנין מסיק הש"ס דר"ה במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש אלמא דמוקצה לטילטול קיל טובא ממוקצה לאכילה ונראה דהיינו מטעמא דפרישית דמוקצה לאכילה אסמכוה אקרא דוהכינו משא"כ במוקצה לטילטול אמרינן לקמן בפרק כל הכלים דאינו אלא משום גזירה דגזרינן טילטול אטו הוצאה. וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דר"י גופא אוסר בטילטול היכא דלא דחי ליה בידים וליכא למימר דקים ליה לתלמודא דר"י סובר כן הא ודאי ליתא דהא בסוגיא דחולין התם מהדר הש"ס לאשכוחי הא דנסבין חברייא למימר ר"י היא ומייתי הש"ס האי דר"י דנרות ודחו לה וקאמר דלמא שאני התם דדחו ליה בידים. ומש"ה מסיק רב אשי ר"י דמבשל היא דלפ"ז לא הוי טעמא דר"י משום מוקצה כלל אלא משום קנסא כדמשמע התם ואם כן משמע להדיא דהיכא דלא דחי בידים כההוא דהשוחט בשבת לא שמעינן דאית ליה לר"י מוקצה ובכמה דוכתי משמע בגמ' דבכל ענין אפי' היכא דלא דחי בידים אית ליה לר"י מוקצה. והנלע"ד בזה דהא דמשמע בחולין דלר"י לית ליה מוקצה היכא דדחי ליה בידים היינו לענין דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא והיינו דמייתי התם השוחט בשבת דכיון דבהמה בחייה לאכילה עומדת ואפ"ה הוי בעי למימר מעיקר' דר"י אוסר משום מוקצה והיינו משום דאיתקצאי בין השמשות והיינו דבעי רב ששת בריה דרב אידי למיפשט לה מר"י דנרות של מתכות דאע"ג דשל מתכות הוא כלי גמור דחזי לאישתמושי לכל מידי ואפ"ה אוסר ר"י וע"כ היינו משום דאיתקצאי בה"ש מחמת איסור שבת וא"כ ה"ה להשוחט בשבת ובהא דחי הש"ס שפיר דילמא שאני התם דדחי ליה בידים משא"כ היכא דלא דחי בידים אה"נ דלית ליה לר"י מיגו דאיתקצאי בה"ש. נמצא דלפ"ז היינו דוקא במידי דהוי חזי מאתמול קודם בה"ש אבל במידי דלא הוי חזי מאתמול להך מילתא ודאי אשכחן לר"י דאוסר מהאי דאמר רב יוסף התם בחולין מעיקרא אהאי דהשוחט דר"י דכלים היא והיינו דמייתי ממתני' דכל הכלים הניטלין בשבת ר"י אומר כו' מעין מלאכתן אין מעין מלאכה אחרת לא אלמא כל מידי דלא חזיא בה"ש להך מילתא אסורה ונהי דדחי לה אביי התם מילתא דרב יוסף היינו לענין דלא דמי להשוחט בשבת כדמסיק התם דכיון דבהמה בחייה לאכילה עומדת ומעיקרא נמי הוי אוכלא הוי אוכלא דאפרת וא"כ אדרבה משמע להדיא דר"י אית ליה מוקצה היכא דלא הוי חזי מאתמול קודם בה"ש להך מילתא אפילו היכא דלא דחי בידים דהא כלים שנשברו לא דחינהו בידים אפ"ה אוסר ר"י. אם כן לפ"ז שפיר מוקי הש"ס ס"פ במה מדליקין להך ברייתא דשופר מטלטלין וחצוצרות אין מטלטלין כר"י ונראה דהיינו ר"י דכלים שנשברו ועיין לעיל בתוס' ס"פ במה מדליקין שהביאו הסוגיא דמנעל שע"ג האימום דאיירי ביה ר"י ולע"ד אין נראה לומר דר"י מהתם שמעינן לה כיון דלא מייתי הש"ס התם בפ"ק דחולין ועוד דנראה דמנעל גופא הוי כדחינהו בידים אע"כ כדפרישית דהאי דחצוצרות וכה"ג טובא מידי דלא חזי מאתמול שמעינן לה מר"י דכלים שנשברו כנ"ל:

ואכתי איכא למידק נמי לאידך גיסא מהא דבעי הש"ס בחולין למידק דר"י אית ליה מוקצה בהשוחט בשבת מהך דנרות מי דמי דהתם מוקצה לאכילה והכא מוקצה לטילטול והיה נראה בעיני לומר דמוקצה לאכילה אתיא בק"ו ממוקצה לטילטול כדמשמע מסוגיא דר"פ מפנין דר"ה אוסר במוקצה לאכילה ומתיר במוקצה לטילטול אלא דלמאי דפרישית לאו מילתא דפסיקא היא כיון דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד דמוקצה לטילטול הו"ל משום גזירה דהוצאה כדמשמע בפרק כל הכלים ומוקצה דאכילה לא הוי אלא משום אסמכתא דוהכינו וא"כ איכא למימר דבמוקצה לטילטול כלים יש לאסור טפי משום גזירה דהוצאה דאתי לידי איסור דאורייתא לכן חזרתי לפרש בדרך אחר דלעולם מוקצה דאכילה ומוקצה דטילטול כלים כולה חדא מילתא היא והא בהא תליא בין מטעם האסמכתא דאיכא למימר דאסמכינהו אקרא דוהכינו איכא למימר דאכלים נמי קאי שכל הכלים הצריכין לו לשבת צריכין שיהא מוכנים מבע"י וכן משמע ברפ"ק דביצה דבמה שאסרו לטלטל הביצה אפי' בספק י"ט ספק חול למאן דמפרש טעמא דביצה משום מוקצה החמירו בספיקו משום דאיסור מוקצה אסמכוהו אדאורייתא והיינו נמי טעמא דספק מוכן כמ"ש שם בתוס' ישנים וכן בעיקר הטעם שהחמירו חכמים באיסור מוקצה נראה מל' הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מהלכות שבת שהטעם שאסרו לטלטל כלים המיוחדים לאיסור גזירה שמא ישכח השבת ויבא לעשות בהם מלאכה ובאמת נראה מל' הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות שבת הלכה ל"ה דבמוקצה לאכילה כגון האי דנבילה לפני כלבים וכיוצא בזה למאן דאסר היינו נמי משום גזירה דילמא אתי לידי מלאכה דאורייתא. ובזה נ"ל ליישב הסוגיא דחולין (דף י"ד ע"ב) בהא דנסבין חברייא למימר ר"י היא ומשקלא וטריא דהתם לענין אוכלא דאפרת דבעי למימר דמש"ה לית ביה משום מוקצה ומדמה לה הש"ס לפלוגתא דר"י ורבנן דזיתים וענבים ומשמע מפירש"י ותוס' דכי היכא דגזרינן שמא יסחוט ה"נ גזרינן שמא ישחוט ולכאורה הסוגיא תמוה דמה ענין מוקצה דאיירי בה מעיקרא רב יוסף לענין ר"י דכלים להך גזירה דשמא ישחוט ושמא יסחוט אבל למאי דפרישית א"ש דגזירה דמוקצה גופא בין במוקצה לאכילה בין במוקצה לטילטול כלים הוי נמי משום גזירת גופייהו וכבר הארכתי בזה בסוגיא דחולין וכאן אין להאריך יותר:

נמצא דלפ"ז הא דאמרינן לקמן בפרק כל הכלים דטילטול אסור משום דצורך הוצאה היא לאו דוקא הוצאה אלא כל מלאכות כגון כלים שמלאכתן לאיסור כדברי הרמב"ם ז"ל אלא דבשאר מוקצה כגון עצים ואבנים או אפי' כלים שמלאכתן להיתר כשאינן לצורך שבת כלל והאי הוא דשייך בהו איסור טילטול משום הוצאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש שם בס"פ כ"ד מהלכות שבת ע"ש כנ"ל אלא דמלשון התוספת בפ"ק דביצה (דף י"ב ע"א) גבי ליפלגו באבנים לא משמע כן מ"מ בלשון רש"י שם נראה שנתכווין לסברא זו שכתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל וע"ש בחידושינו:

ומעתה לפ"ז יש ליישב כמה סוגיות דאיירי בדיני מוקצה ותלה ליה הש"ס בפלוגתא דר"י ור"ש אע"ג דלא אשכחן בהדיא דפליגי בהו ר"י ור"ש אלא בהנך דמייתי הש"ס בפ"ק דחולין אבל למאי דפרישית א"ש דסוף סוף כיון דאשכחן דר"י דמחמיר במוקצה בהנך דפליגי בהו בהדיא ממילא נמי דמחמיר בכולהו היכא דיש בהו טעם איסור כגון האי דשופר וחצוצרות דס"פ במה מדליקין וכה"ג טובא כיון דשורש אחד לכל דיני מוקצה מטעמא דפרישית וה"ה ר"ש דמיקל בהנך ה"ה בכולהו. והא דאמרינן בר"פ מפנין דר"ה במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש נ"ל דלאו בטילטול כלים איירי אלא בטלטול אותו מאכל עצמו שאינו אסור אלא משום דלא חזי למידי כגון האי דבשר תפל ליתן לפני כלבים ובהאי הוא דסבר ר"ה דנהי דאסור משום מוקצה לאכילה לפי שאין עומד לכלבים אפ"ה לא שייך להחמיר לאוסרה בטילטול ולקמן בפירקין אבאר דע"כ צריך לפרש כן כל זה נ"ל נכון וברור בעזה"י: ומה שהוצרכתי להאריך ולהרחיב הדיבור בזה לפי שענין זה הוא מקור ומפתח לכל דיני מוקצות שבכל הסוגיות הבאות לפנינו בכולהו מכילתין ובפ"ק דביצה:

ועוד ראיתי להערה אחרת כיוצא בזה בהא דמשמע מפירש"י והתוס' בביצה דף ל"א במשנה דבית מלא פירות דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא במה שאסור בה"ש משום מלאכה דאורייתא משא"כ במידי דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אסרינן משום מוקצה ומכמה סוגיות לא משמע כן וכבר הארכתי בזה שם במקומו ועוד אבאר בזה לקמן בשמעתין ובכל הסוגיות דפירקין ודוק היטיב:

מיהו במה שכתבתי לעיל לא שמעינן לר"י דאוסר במוקצה אלא בהנך מתניתין וברייתא דמייתי הש"ס בפ"ק דחולין מ"מ ממימרא דאמוראי אשכחן פלוגתא דר"י ור"ש בכמה דוכתי דלעיל פרק במה מדליקין אמר ר"י אמר רב מסיקין בכלים כו' ומייתי תלת בבי ומסיק בהו דברי ר"י ור"ש מתיר אלמא דהכי קים ליה לרב דר"י ור"ש גופייהו פליגי בנולד וא"כ לר"נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ממילא שמעינן דר"י ור"ש גופייהו פליגי נמי במוקצה כה"ג שלא מחמת איסור ודו"ק וע"ש לעיל בחידושינו:

בפרש"י בד"ה אבל לא ישן דמוקצה מחמת מיאוס הוא עכ"ל. ומש"ה אוסר ר"י אע"ג שלא הדליקו בו באותו שבת ומטעם איסור מוקצה מחמת מיאוס לר"י נראה דהיינו דמחמת מיאוסו אינו ראוי לשום תשמיש אחר כי אם להדלקה וכיון דבשבת להדלקה נמי לא חזי נמצא דאין שם תורת כלי עליו בשבת והו"ל כעצים ואבנים בעלמא שאין מטלטלין אותן אפילו לצורך גופן ומקומן מהטעם שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ה מהלכות שבת כיון דהוה ליה כעובדא דחול אתי לידי איסור דאורייתא כנ"ל ודו"ק:

בד"ה חוץ מן הנר שהדליקו כו' דאית ליה לר"מ מוקצה מחמת איסור כו' עכ"ל. ולפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דפרק המביא דף ל"א דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי במוקצה מחמת איסור אלא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן א"כ צ"ל דר"מ סובר דכל כיבוי אפילו שלא לצורך הפתילה ולעשות פחמין אסור מדאורייתא ומש"ה אוסר בנר שהדליקו כיון דאיתקצאי בה"ש מחמת איסור דאורייתא איתקצאי לכולי יומא כיון דנעשה בסיס לדבר איסור כך היה נ"ל לכאורה אלא שנראה דוחק לאוקמי מילתא דר"מ דלא כהלכתא לפי שיטת רש"י והתוספת וסייעתם שפסקו כר"ש במלאכה שאצ"ל מהא דאמרינן לקמן בסוף מכילתין בכל השבת כולה הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור כמ"ש הרמב"ן והר"ן ז"ל שם. וא"כ מדמסיק התם מאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת הוי כתרתי דסתרן אהדדי דכיון דקי"ל מלאכה שאצ"ל פטור א"כ נר שהדליקו בו באותו שבת לא מיקרי מוקצה מחמת איסור כיון שאינו אלא איסורא דרבנן. מיהו יש ליישב דהא דאסרינן בנר שהדליקו בו באותו שבת אע"ג שהוא מוקצה מחמת איסור דרבנן היינו משום דהו"ל תרתי ריעותא מוקצה מחמת איסור מדרבנן והוקצה נמי למצותו כל בה"ש ואדרבה בזה הוי א"ש טובא הא דאמרינן התם בסוף מכילתין ומאי ניהו נר ישן דאתי למעוטי שאר מוקצה מחמת איסור דרבנן דשריין כנ"ל לפי שיטת רש"י דפ' המביא ושם יבואר יותר ועיין עוד בסמוך:

בגמרא ר"א בר"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה כו' לכאורה לא שייך הך מילתא דר"א בר"ש אהך פלוגתא דתנאי בהאי ברייתא דלא איירי אלא לענין טילטול הנר ולעיל בברייתא דמותר השמן הו"ל לפלוגי אלא דאיכא למימר דהכא לא מיבעיא קאמר דכיון דאפילו לכתחלה שרי לאסתפוקי מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף דלית ליה מוקצה כלל א"כ כ"ש דמותר לטלטל הנר אפי' בשעה שהוא דולק וק"ל ועיין בסמוך:

בפרש"י בד"ה מן הנר הכבה דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה ולכאורה יש לתמוה על סברא זו כיון דרש"י מפרש לשון הכבה שעדיין לא כבה לגמרי דבהא ר"ש נמי מודה דמותר דהו"ל מותר השמן אע"כ דהאי הכבה היינו שכבה והולך וא"כ אמאי לא מחייב משום מכבה. והנראה בזה דר"א בר"ש בהא נמי כאבוה ס"ל דכל כיבוי שאין צריך לגופו של פתילה ולעשות פחמין לא הוי אלא איסורא דרבנן. א"כ לפ"ז הא דתניא בביצה (דף כ"ב ע"א) המסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה לאו חייב ממש קאמר אלא כמ"ש התוספת שם כיון דמכחיש אורו נראה ככיבוי א"כ לפ"ז סובר ר"א בר"ש דכיון שכבה והולך תו לא מיחזי כמכבה מש"ה מותר אפילו לכתחלה להסתפק מן השמן כיון דלית ליה מיגו דאיתקצאי בה"ש בין במוקצה מחמת איסור ובין במוקצה למצותו ואפשר דהיינו נמי מה"ט גופא כיון דאין איסורו ומצותו אלא מדרבנן. כנ"ל נכון לפי שיטת רש"י וממילא דלפ"ז יש סיוע וחיזוק לשיטת רש"י דפרק המביא לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא למוקצה מחמת איסור דרבנן. ודוק היטב ועי' עוד בסמוך:

בגמרא אמר עולא סיפא אתאן לר"י. נראה דעולא הוי סבר דר"י לית ליה מוקצה מחמת איסור כלל אלא מוקצה מחמת מיאוס לחוד כדס"ד דתלמודא בסמוך במימרא דר' זירא דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דאוסר ר"י בנר של מתכת שהדליקו וא"כ שפיר משמע ליה לעולא דלר"י אסור בכוס וקערה ועששית כיון דנפישי מיהו למר זוטרא דמתקיף ליה מאי אבל היינו משום דהוי ידע להך ברייתא דבסמוך דאית ליה לר"י נמי מוקצה מחמת איסור אלא אדרבה שמחמיר יותר במוקצה מחמת מיאוס אע"ג שלא הדליקו בו באותו שבת אם כן מקשה שפיר מאי אבל כוס כו' דאפי' בנר אוסר כן נ"ל ודו"ק :

בתוס' בד"ה שבנר ושבקערה אסור כו' וא"ת ומ"ש נר שכבה כו' מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כו' עס"ה. ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דלמא אין הכי נמי דמהני בו תנאי. ובאמת שהרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו דמהני בו תנאי והביאו ראיה מהירושלמי ונהי דהתוספת משמע להו לדינא דלא מהני תנאי והיינו מאותו הטעם שכתבו בתירוצם לחלק בין נר שכבה לסוכה רעוע' משא"כ מעיקרא דלא הוי משמע להו לחלק א"כ במאי פסיקא להו דלא מהני תנאי ונראה דוחק לומר משום דקתני סתמא משמע להו הכי דלכאורה משמע דבלא"ה אשכחן כמה משניות וברייתות דקתני בהו דיני מוקצה סתמא אע"ג דמהני בהו תנאי אף לשיטת התוס' כגון היכא דלא דחי בידים ולכאורה היה נ"ל דמשמע להו דאי ס"ד דבנר שכבה הוי מהני תנאי למאי דלא משמע להו לחלק בין נר לסוכה רעוע' א"כ מסתמא נמי אין סברא לאסור בנר שכבה משום דהו"ל כאילו התנה דמסתמא אין דעתו לאבד מותר השמן לאחר שיכבה וכ"ש בשמן המטפטף לר"ש דמשמע לעיל אפילו כשהניח כלי תחת הנר מבע"י לקבל השמן קתני לעיל במתניתין דאין ניאותין ממנו אפילו לר"ש כמ"ש התוספת לעיל וא"כ אמאי לא נימא דהוי כאילו התנה וע"ז מתרצים התוס' דהא דאסור בכל ענין ולא מהני תנאי היינו משום דדחי בידים כך היה נ"ל אלא דמלשון הפוסקים לא משמע כן ועדיין צ"ע ויבואר בק"א:

בד"ה מטה שייחדה למעות כו' נראה דאפילו לצורך גופו כו' והויא כחצוצרות כו' עס"ה. ולכאורה דבריהם תמוהים במ"ש נראה דאסור כיון דבלא"ה לא קאי כלל הך פיסקא דמטה שייחדה למעות דהדר ביה תלמודא. וע"ק במ"ש דהוי כחצוצרות דנראה שבאו ליתן טעם לאסור מטה שייחדה אפילו לצורך גופו משום דדמי לחצוצרות דפשיטא להו דאפילו לצורך גופו אסור כמו שכתבו לעיל בס"פ במה מדליקין גבי חצוצרות וכתבו שם הטעם משום דלא חזי כלל למלאכת היתר והביאו שם ראיה ממטה דהכא א"כ לפ"ז מאי מקשה ר"נ ב"י מנר דקאמר ומה נר דלהכי עבידא דהא ודאי לא דמי דנר חזי לתשמיש אחרינא ומטה למאי דס"ד השתא לא חזי למידי אחרינא וכמ"ש התוס' להדיא בד"ה לא הניח דמטה ונר לא דמי לחצוצרות לפי המסקנא. והנלע"ד בזה דכל מה שכתבו התוס' בזה הדיבור אין כוונתם לדינא וליתן טעם למטה שייחדה לחוד אלא דעיקר כוונתם שרוצין לפרש דהאי אסור לטלטל שבסוגיא זו בין למאי דס"ד מעיקרא ובין לפי המסקנא היינו אפילו לצורך גופו ומקומו ומה שהוצרכו לפרש כן היינו משום דבלא"ה הו"א דכל מידי שיש תורת כלי עליו לא שייך לאסור לצורך גופו ומקומו אפילו לר"י ולא מיתסר אלא מחמה לצל כדמשמע לכאורה בפרק כל הכלים דף קכ"ג וקכ"ד במימרא דרבה ואביי ורבא ע"ש לכך הוצרכו לפרש כאן שאין הדבר כן והביאו ראיה מחצוצרות דס"פ במה מדליקין דמוקמינן לה התם כר"י וע"כ בלצורך גופו ומקומו איירי דאי מחמה לצל אפי' שופר נמי ליתסר והתוס' לשיטתייהו שכתבו שם דשופר נמי מלאכתו לאיסור ומש"ה אסור מחמה לצל ומותר לצורך גופו ומקומו כיון דתורת כלי עליו וחזי למידי אחרינא משא"כ חצוצרות דלא חזו למידי אחרינא אע"ג דתורת כלי עליהם אפ"ה בשבת לא חזו למידי ומש"ה אינם בכלל כל הכלים דאיירי בהו לקמן בפרק כל הכלים אם כן לפ"ז מסברא משמע להו נמי לאסור במטה אפי לצורך גופו אפי' למאי דס"ד מעיקרא והיינו משום כיון דייחדה למעות תו לא חזי בשבת למידי אחרינא דבטיל לה מתורת כלי ביחוד לחוד וממילא דכ"ש לפי המסקנא בייחדה והניח עליה וכ"ש כשהיה עליה מעות בה"ש דכיון דהמטה בטל' לגבי המעות והמעות פשיטא דאסור לטלטל כיון דלא חזי בשבת למידי והו"ל כצרורות ואבנים בעלמא דמסקינן לקמן בפירקין דאע"ג דחזי לכסויי מנא אפ"ה כיון דליכא תורת כלי עליהם אסור א"כ ה"ה למעות וכיון שהמטה טפילה למעות לר"י בטל' תורת כלי ממנה וממילא אסור אפילו לצורך. כנ"ל נכון ומוכרח בכוונת התוס':

אלא דעדיין לא נתיישב דעתי בזה דאכתי לא הוי להו לפרש כן במימרא דהכא במטה ולהביא ראיה מחצוצרות כיון דבחצוצרות גופא לכאורה משמע מסתימת לשון כל הפוסקים דלא קי"ל בהא כר"י לאסור לטלטלו לצורך גופו ומקומו וכדמשמע נמי בסוף מכילתין דבכולה שבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ומה ניהו נר שהדליקו באותו שבת דמשמע דוקא בכה"ג דדחי בידים הוא דלא קי"ל כר"ש וכמ"ש שם בתוספת וכן במטה שיחדה והניח עליה מעות נמי משמע משיטת רוב הפוסקים דלמאי דקי"ל כר"ש ממילא דאין הלכה כרב בהא דאמר לשמעתיה כר"י וכדמשמע מלשון התוספת בסמוך ד"ה ומה נר ולקמן בד"ה ה"נ מסתברא (ועיין מה שאכתוב בד"ה הא אין עליה מעות) א"כ לפ"ז לא שייך הך מילתא שכתבו התוספת כאן אליבא דהלכתא כי אם במטה שיש עליה מעות או שהיה עליה בה"ש דבהא ודאי קי"ל כרב משום דדמי לנר שהדליקו בו באותו שבת דהאי נמי כדחי בידים דמי וכדמשמע מלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל א"כ לפ"ז טפי הו"ל להתוספת לפרש כן בברייתא דלעיל בסמוך בנר שהדליקו בו בשבת דאפילו לצורך גופו ומקומו אסור וליכא למימר דהתם מילתא דפשיטא היא דפלוגתא דר"מ ור"י ור"ש בנר שהדליקו היינו לצורך גופו ומקומו דאי מחמה לצל אפילו ר"ש מודה דאסור דהו"ל מלאכתו לאיסור וכמו שהוכיחו התוספת לעיל בס"פ במה מדליקין דמחמה לצל מודה ר"ש דדבר שמלאכתו לאיסור ע"ש אלא דלע"ד דנר לא מיקרי מלאכתו לאיסור ולא מיקרי דבר שמלאכתו לאיסור אלא כשעושה מעשה המלאכה בגוף הכלי וזה לא שייך בנר דמינח נייח כדמשמע לעיל בספ"ק. והנלע"ד בזה דאפילו התם בנר מילתא דפשיטא היא כיון שהוא מוקצה מחמת איסור דאורייתא לר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב ועוד דדחי נמי בידים ממש סמוך לשבת א"כ ממילא משמע דאין סברא לחלק בין חמה לצל ובין צורך גופו ומקומו משא"כ הכא במטה דאין הטעם אלא משום דנעשה בסיס למעות והמעות גופא לא איתקצאי בה"ש אלא מחמת איסור טילטול דרבנן וא"כ הו"א דיש להתיר המיטה כשנסתלק' ממנה המעות כיון שיש תורת כלי על המטה ועוד דלא דחי המיטה בידים ממש לכך הוצרך התוספות לפרש דאפ"ה ע"כ אסור אפילו לצורך גופו ומקומו כדמשמע מימרא דרב דהא לדידיה דמי לחצוצרות וא"כ ממילא משמע דאף למאי דלא קי"ל כרב דס"ל כר"י מ"מ במאי דשמעינן דאוסר בהניח עליה בין השמשות אפילו לצורך גופו ומקומו שפיר קי"ל כוותיה כיון דבמוקצה מחמת איסור אמרינן מיגו דאיתקצאי קי"ל להדיא בסוף מכילתין כר' יהודא ולקושטא דמילתא לא משמע להו להתוספות לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא או מחמת איסור דרבנן וכמו שאבאר בביצה בפרק המביא (דף ל"א ע"ב) אי"ה כנ"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב:

מתני' מטלטלין נר חדש אבל לא ישן הנה העיקר חסר מהמשנה דהוה לי' למימר של חרס דהא של מתכות אפילו ישן מותר. ואמנם לפמ"ש הרשב"א בחידושיו מדהקדים מטלטלין נר חדש ואח"כ אמר אבל לא ישן ולא תני בהיפוך א"כ עיקר הדבר שריותא דחדש אתי לאשמעינן ש"ש דכל חדש מותר ואכי' המיוחד לכך. ומעתה לפי זה משנתנו מיירי גם במיוחד לכך. ובזה באמת גם ישן של מתכות אסור דהיינו יחדו והניח דאסר רב גם למסקנא ולשיטת התוס' בד"ה ה"נ מסתברא דרב כר' יהודה ס"ל א"כ ס"ל דאין חילוק בין מטה לנר והוא נמי שיטת התוס' בד"ה ומה נר שהקשו על פירש"י דתקשי ליה נמי מנר של מתכות א"כ ש"מ דס"ל שאין לחלק בין נר למטה ושלא כדברי התוס' בסוף ד"ה הא אין וכו' ולפי זה משנתנו בפה מלא דברה מטלטלין נר חדש בין יחדו ובין לא יחדו ואפי' של חרס דלהכי עבידא אפ"ה בכל גווני מותר אבל לא ישן ג"כ בין של חרס ובין של מתכות בשל חרס אפי' לא יחדו מוקצה מחמת מיאוס הוא ושל מתכות אם יחדו דהוה לי' יחדו והניח דאסר רב. אלא דלפ"ז דמתני' איירי גם בשל מתכות קשה דלמה במשנתנו אמר ר"ש חוץ מן הנר הדולק בשבת ולא סיים כבתה מותר לטלטלה ובברייתא סיים כבתה מותר לטלטלה ויבואר לקמן:

רש"א כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר הדולק בשבת. הנה בברייתא מהיום כבתה מותר לטלטלה משום דשם ר"ש על דברי ר"מ קאי ור"מ גם בשל מתכות איירי והוה אמינא דבשל מתכות הוא דמתיר ר"ש אחר שכבתה דמוקצה מחמת איסור לחוד לית ליה אבל בשל חרס אף אחר שכבתה כיון שיש כאן תרתי דהיינו מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה. מחמת איסור מודה ר"ש ועיין בתוס' בד"ה לדברי המתיר אוסר שכתבו סברא זו לה"א אליבא דר"מ וא"כ י"ל באמת דר"מ סובר כן קמ"ל בברייתא מותר לטלטלה אפי' בשל חרס אבל במשנתנו דלא איירי רק בשל חרס דר"י במוקצה מחמת מיאוס איירי במשנתנו ועל זה קאמר ר"ש חוץ מן הנר הדולק בשבת דמוכח מיני' הא בשעה שאינו דולק דהיינו כבתה מותר אפי' בשל חרס א"כ לא הוצרך לסיים כבתה מותר דממילא משתמע. אבל לפי מ"ש למעלה דמשנתנו כוללת ג"כ כל הנרות בין של חרס ובין של מתכות הדרא קושיא לדוכתה שהרי גם במשנתנו יש לטעות דוקא בשל מתכות מתיר אחר שכבתה ויש ליישב דבמשנתנו קאמר ר"ש כל הנרות א"כ ממילא משתמע כל הנרות אפי' של חרס אבל בברייתא לא הוזכר בדברי ר"ש כל הנרות רק בדברי ר"מ ור"ש סתם קאמר חוץ מן הנר ושפיר יש לטעות דלא קמיירי רק בשל מתכות והוצרך לבבא יתירה דכבתה מותר אפי' של חרס: וע' לקמן:

גמ' רש"א כו' חוץ מן הנר הדולק בשבת כבתה מותר לטלטלה כבר כתבתי במתני' ליישב מאי דהוצרך לומר כאן כבתה מותר וכו' ובמתני' די לו באמרו הדולק בשבת ונדקדק עוד במשנתנו בדברי ר"ש דמסיים חוץ מן הנר הדולק בשבת למה הוצרך לומר בשבת פשיטא דבשבת קיימינן ואטו שנינן ברישא מטלטלין וכו' אבל לא ישן בשבת והרי סתם משנה שנה אבל לא ישן ופשיטא דלאו בחול עסקינן ונראה משום דלקמן (דף מ"ה ע"ב) רצה רב יוסף לפרש טעמא דר"ש דאסור בעודו דולק משום שמא יכבה אלא שרבא אותביה ומוקי טעמא משום בסיס לדבר האסור ובאמת לפי טעם זה היה מקום להתיר אם היה מונח על המנורה גם דבר היתר כמו לחם וכיוצא מבעוד יום דהוה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר והוא דעת היש מי שמתיר המבואר בשו"ע או"ח סי' רע"ט סעיף ג' והשו"ע דחה דבריו עיי"ש אבל אי הטעם משום שמא יכבה ודאי שאסור אפי' עי' דבר היתר המונח עלי' ולפי זה יש מקום לומר הא דאסור בשעה שהוא דולק היינו אפי' ע"י דבר המותר להטעם משום שמא יכבה הא כבתה מותר ע"י דבר היתר דהוה בסיס לדבר האסור ומותר אבל אי לאו דבר היתר אף אחר שכבתה אסור לפי שכבר איתקצאי לבה"ש משום בסיס לדבר האסור ובשעה שהוא דולק אסור אף שמונח עלי' דבר היתר וליכא משום בסיס מ"מ אסור משום שמא יכבה אבל משום דבר זה שמא יכבה לא שייך לומר מיגו דאיתקצאי בה"ש דאפי' יטלטלנו ויכבנו אין בו איסור תורה דדבר שאינו מתכוין הוא. והכי סלקא דעתי' דרב יוסף לקמן דף מ"ו למימר טעמי' דר"ש משום שמא יכבה ואסור מדרבנן ועוד דאיסור הטלטול הוא רק משום ספק שמא יכבה לכך לא אמרינן מיגו דאיתקצאי אי לאו דבר היתר המונח שאז אסור משום בסיס ולא משום ספק לכך אמרינן הואיל ואיתקצאי לכך צ"ל בבא יתירה כבתה מותר שמותר מצד עצמו אף בלא דבר היתר המונח דלית ליה לר"ש כלל הואיל ואיתקצאי לבה"ש וכל זה בברייתא דיש לפרש טעמא דר"ש בשעה שהוא דולק משום כיבוי ואף שלקמן אותביה רב יוסף ממתני' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן היינו שאין לפרש טעמי' דר"ש משום כיבוי אבל עכ"פ ר"ש עצמו נזהר בדבריו כאן שלא ליתן מקום לטעות וא"כ היה הה"א לפרש טעמי' דר"ש משום כיבוי ולומר בהא הוא דמתיר בכבתה אבל באין שם דבר המותר שאסור משום בסיס גם אחר שכבתה אסור קמ"ל בבא יתירה כבתה מותר אפי' משום בסיס אינו אסור ולא אמרינן לר"ש כלל מיגו דאיתקצאי וכל זה בברייתא אבל במשנה דקאמר ר"ש הדולק בשבת וכבר דקדקתי לעיל הוא בשבת מיותר וצריך לפרש כונתו דאתי להורות דלא תטעה לפרש כדברי רב יוסף שהטעם משום כיבוי ולפי זה אף ביו"ט אסור דכיבוי אסור גם ביו"ט קמ"ל בשבת אבל ביו"ט שרי שאין כאן איסור כיבוי דהוה דבר שאינו מתכוין וא"כ האיסור משום בסיס ואפ"ה אינו אסור רק בשעה שדולק אבל בברייתא אף דגם שם קאמר בשבת אין זה ראיה דבדברי ר"מ דקאמר חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת הוצרך לומר בשבת שאם היה אומר סתם שהדליקו בו משמעותו אף שהדליקו בו בחול והיינו נר ישן ומה בין ר"מ לר"י והוצרך לומר שהדליקו בו בשבת שהטעם משום מוקצה מחמת איסור ולעולם דאיכא לפרש גם ביו"ט וחדא מינייהו נקט ואגב דקאמר ר"מ בשבת נקט גם ר"ש בשבת ואין ראיה להתיר בכבתה אף היכי דהוא בסיס לאיסור לבדו לכך הוצרך לומר כבתה אין וכו', ובזה ניחא מה דפירש"י בד"ה חוץ מן הנר הדולק וכו' אסור שמא יכבה הנר וכאן יש לדקדק תרתי חדא למה לא פירש"י במשנתנו בדברי ר"ש הטעם משום כיבוי ועוד למה נקט רש"י טעמי' דרב יוסף והוא נדחה לקמן ומסקי' הטעם הנח לנר שמן ופתילה שהם בסיס לדבר האסור ולפמ"ש ניחא דבמשנתנו מדוקדק מדאמר בשבת דהיינו למעוטי יום טוב א"כ אין הטעם משום כיבוי וכאן כונת רש"י לפרש היתור בסוף דברי ר"ש כבתה מותר וכו' והיינו משום דמריש דבריו שאמר חוץ מן הנר הדולק יש לטעות דהיינו במונח דבר היתר והטעם משום שמא יכבה לכך פירש"י בריש דבריו של ר"ש הטעם משום כיבוי ובדברי רש"י יבואר עוד בזה:

רש"י ד"ה חוץ מן הנר וכו' אסור שמא יכבה כבר כתבתי לעיל ליישב מה דנקט רש"י טעמא דרב יוסף דלקמן ולא כדממסקינן שם דמשום בסיס עוד נלע"ד ונתרץ ג"כ דברי הגמ' לקמן (דף מ"ו ע"ב) רמי לי' אביי לר"י וכו' כבתה אין לא כבתה לא והוא תמוה דלמה לו לדייק מסיפא והא קתני ברישא בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת והתוס' שם בד"ה כבתה אין וכו' כתבו דכן דרך הש"ס אע"ג דמצי לאתויי מרישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר וכו' מייתי סיפא לדייק מינה ע"כ. והנה אם קבלה היא נקבל אבל הוא נגד השכל ולקמן כתב יישוב ע"ז]. אמנם לענ"ד נראה דבאמת קושיתו היא מדיוקא דהנה לקמן דף מ"ה אמרי דאין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר וכו' הואיל והוקצה למצותו וכו' וכתבו שם התוס' בד"ה אלא וכו' דלאו דוקא שבנר דזה אסור משום מכבה אלא שמן המטפטף קאמר וכו' אמנם ברש"י שם משמע דעל שמן שבנר ממש קאמר ולפ"ז קשה קושית התוס' דזה בלא"ה אסור משום מכבה. ונראה דהתוס' לשיטתייהו שכתבו בדף מ"ב ע"ב ד"ה ואין נאותין דהטלעול לא שייך לאסרו משום הוקצה למצותו שאין ביטול מצוה בטלטול וא"כ רש"י ס"ל דגם הטלטול אסור משום מוקצה למצותו והטלטול לא שייך לאסרו משום מכבה. אלא דלכאורה דברי התוס' נכונים שאין ביטול מצוה בטלטול. אבל לענד"נ דדעת רש"י שיש ביטול מצוה בטלטול דהרי בטלטול שייך שמא יכבה כמבואר בדברי ר' יוסף בדף מ"ו אלא שרבא השיב שאינו חייב משום מכבה דהוי ליה דבר שא"מ ולפי זה אומר אני אף דאין חייב משום מכבה מ"מ כיון שיכול לבוא לידי כיבוי והא ודאי שכשיכבה כלתה מצוה של הדלקת הנר בשבת וא"כ שפיר יש ביטול מצוה בטלטולו. ואמנם אומר אני שכל מצות הדלקת הנר בשבת הוא כל זמן שדולק כדרכו אבל כשכבה והולך ליכא מצוה שהרי בודאי באותה שעה מחשיך אורו יותר משמנים שאין מדליקין בהם ואיכא חשש שמא יטה או שמא יניחנו ויצא כמו בשמנים שאין מדליקים. אלא שע"כ מדליק כדי לקיים מצות הדלקת הנר בשבת וזה דוקא אם הוא דולק כדרכו אבל משעה שכבה והולך אף שלא כבתה לגמרי שוב אין כאן מצוה וא"כ משום הוקצה למצוה היה ראוי להתיר אז הטלטול אבל משום איסור כיבוי אסור דר"א בר"ש היא דסבר שמשכבה והולך ליכא איסור כיבוי ואביו דהיינו ר"ש עצמו פליג עלי' ולכך אסור אפילו בכבה והולך. וזה דדייק לקמן כבתה אין דהיינו כבתה לגמרי אבל לא כבתה לא דהיינו אפי' בשעה שכבה והולך ועל זה לא שייך הוקצה למצותו ועל כרחין משום חיוב הכיבוי עצמו ועל זה פריך הא דבר שאינו מתכוין הוא. ומשני משום בסיס לדבר האסור. וזה כוונת רש"י כאן דהוקשה לו למה הוצרך ר"ש לסיים כבתה מותר לטלטלה שהרי הטעם משום בסיס וזה שייך ג"כ בכבה והולך ולכן הוצרך ר"ש לומר דברישא יש לפרש הטעם משום הוקצה למצותו וגם בטלטול יש חשש ביטול מצוה דשמא יכבה וא"כ ה"א דבכבה והולך מותר קמ"ל כבתה אין וכו' והטעם משום בסיס [וע' לקמן דף מ"ו מ"ש עוד ביישוב דברי רש"י]:

גמ' אמר אביי וכו' ופליג עליה בחדא ופירש"י בד"ה כבה אין וכו' דלא שמעי' ליה לר"ש דקשרי במתני' אלא מותר שמן שבנר ע"כ. ולכאורה קשה דאיך קאמר אביי דפליג עליה בחדא והלא פליג עליה בתרתי דר"ש אוסר שמן המטפטף לדעת התוס' משום מוקצה למצותו ור"א בר' שמעון מתיר ולפמ"ש לעיל דמהכא מוכח דכבתה דקאמר ר"ש אי אפשר לפרש רק כבתה ממש ולא כבה והולך כדמפרשינן נר הכבה המוזכר בדברי ר"א בר"ש וכן מוכח דקדוק הלשון כבתה דלשון כבתה ובפרט הכבה שפיר יש לפרש לשון הווה שכבה והולך אבל כבתה לשון עבר הוא וא"כ מוכח מהך ברייתא עצמה דר"א בר"ש פליג עליה דאבוה בחדא. ומעתה נוכל לומר דהא דקאמר דר"א בר"ש פליג בחדא דהיינו בהך ברייתא פליג בחדא אבל מה שפלג בשמן המטפטף לא הוזכר מחלוקת זו בברייתא זו ואמנם לדברי רש"י שמביא ראיה דפליג על אבוה בחדא דאלו אבוה סבר כבתה אין וכו' מברייתא דמותר שמן וא"כ סבר רש"י דמברייתא זו אין ראיה דפליג רק מברייתא דמותר השמן וא"כ מביא כאן מה דפליג בברייתא אחרת לכאורה הדרא קושיא לדוכתה דהרי פליג גם בשמן המטפטף. אמנם לרש"י לא מצינו שיפרש דלר"ש יהיה שייך מוקצה למצותו בשמן המטפטף:

אלא דהא גופא קשיא למה הוצרך רש"י להביא ראיה מברייתא דלעיל שהרי בהך ברייתא מפורש דר"ש אומר כבתה מותר לטלטלה דמשמע כבתה כבר וכבר הוכחתי מדברי רש"י עצמו דכבתה אי אפשר לפרש כלל לשון כבה והולך ומ"ש מהרש"א בזה דמברייתא זו לא שמענו דאוסר ר"ש רק הטלטול לכך הוצרך להביא ראיה מברייתא דלעיל דאוסר הסיפוק אני תמה דאם הטלטול אסור ק"ו הסיפוק שלעולם חמיר מוקצה דאכילה ממוקצה דטלטול כמבואר בדף קכ"ח ע"א:

ונלע"ד משום די"ל דסבר ר"ש הנר הוא בסיס לשלהבת אבל לא השמן ועיין בדף מ"ז ע"א בתוד"ה הנח וכו' ומ"ש התוס' שם דא"כ הוה ליה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר. יש לומר דלפי מ"ש לעיל בעודו דולק ממש בלא"ה אסור משום מוקצה למצותו דיש חשש ביטול מצוה שיכבה ובעודו כבה והולך דליכא שוב מצוה מ"מ גם לר"ש ליכא משום כיבוי וא"כ יכול לשאוב השמן ממנו. וכיון שיכול לסלק הדבר ההיתר נשאר רק בסיס לדבר האסור ולכך אסור לטלטל הנר. אבל השמן מותר להסתפק אז ממנו וא"כ לא פליג ר"א על אביו. ולכך הוכרח להביא ראיה ממותר השמן. דאפי' השמן אינו מתיר רק אחר שכבה. ומה שהיה צריך לקמן לומר שגם השמן הוא בסיס הוא משום דמצינו דר"ש אינו מתיר כי אם מותר השמן אבל בכבה והולך אוסר גם השמן א"כ ממ"נ אי סובר שאין בו משום כיבוי א"כ למה אוסר השמן וצריך לומר שגם השמן בסיס. ואי סובר שיש בו משום כיבוי אם כן אי אפשר לנער והוה ליה בסיס גם לדבר המותר ולמה אוסר טלטול הנר. ולכך הוצרך לומר שגם השמן הוא בסיס אלא דלפ"ז דלרש"י אין איסור לר"ש בשמן המטפטף נסתר קושית הגמ' שהקשה והתניא מותר השמן שבנר ושבקערה וכו'. דהנה הרשב"א הקשה כיון דמודה ר"ש בכוס וקערה דנפישי א"כ אפילו בנר עכ"פ השמן שבו ליתסר דלענין השמן הרי הוא כגדול שאין דעתו עלי' שהרי דרכו דדולק והולך עד שיכלה השמן שבו י"ל כיון שנותן דעתו על הנר עצמו ומצפה אימתי תכבה נרו אף על המותר השמן נותן דעתו אבל בגדולי' לגמרי מסלק דעתו מהם עכ"ל הרשב"א ותירוצו דחוק ואני אומר שיש לתרץ בענין אחר דאף שדרך השמן שיהיה דולק והולך עד שיכלה השמן מ"מ דרכו להיות מטפטף ויהיב דעתו על השמן המטפטף וממילא יהיב דעתו שכל מה שלא יודלק דעתו עליו ומה לי מטפטף ומה לי אם נשאר בנר לאחר שכבה ולפי זה אי נימא דשמן המטפטף מותר גם בשעה שהנר דולק ושלא שייך בשמן המטפטף הוקצה למצותו א"כ גם בכוס ועששית מותר שמן המטפטף וכיון דיהיב דעתו על שמן המטפטף ממילא גם אם אירע שכבה מותר הניתר בכוס ולא אסר ר"ש בכוס וקערה ועששית כי אם טלטול הכוס והקערה והעששית וכל מותר מותר שהרי יהיב דעתו שיהיה מטפטף. ולפי זה מאי מקשה הגמרא ממותר שמן שבקערה שם לענין מותר שמן איירי וכאן לענין טלטול הקערה מיירי בשלמא לשיטת התוספות דשמן המטפטף ג"כ אסור משום מוקצה למצותו לר"ש כל זמן שהנר דולק א"כ בכוס וקערה גם על שמן המטפטף לא יהיב דעתו שהרי היה סבור שהכוס לא יכבה כלל. ויהיה גם המטפטף אסור. אבל לרש"י שהוכחתי שגם המטפטף מותר גם בעודו דולק קשה:

ונלע"ד דדעת רש"י דבשלמא אם לא היה שמן המטפטף מותר רק אחר שכבה א"כ שפיר יש לומר להתיר שמן הנותר בנר משום דאף שאינו מצפה שיכבה נרו בעוד יש שמן שבנר מ"מ מצפה מתי יכבה נרו בשביל שמן המטפטף וכיון שמצפה על כיבוי הנר בשביל השמן מצפה ג"כ על השמן שנשאר במקרה בנר אבל כיון ששמן המטפטף מותר גם בעודו דולק א"כ אינו מצפה כלל על כיבוי הנר ומה מועיל מה שמצפה על שמן המטפטף להתיר שמן שבכוס. ובזה נלע"ד מה שבתחלה מסדר הש"ס דברי אביי דקאי על ר"א בר' שמעון דפליג בחדא וכו' ואח"כ מסדר על אבל כוס וקערה ועששית וכו' והלא זה קדים בברייתא ונעל"ד שעיקר קושית המקשה מ"ש הני הוא קושיית הרשב"א דמ"ש הני המותר השמן אין דרכו להשאר אלא שהיה אפשר לתרץ דדעתו על שמן המטפטף אבל עכשיו דאמר אביי דפליג רק בחדא א"כ גם לר"ש מותר שמן המטפטף אפילו בעודו דולק ואינו מצפה כלל על כיבוי הנר בשביל השמן וא"כ מ"ש הני ומתרץ דנר זוטא דעתי' עליה בשביל הנר עצמו וכתירוץ הרשב"א:

בתוס' ד"ה לדברי המתיר אסור וכו' ומסיק דאפי' בשל מתכות אוסר ר"מ וה"נ אמרי' בפ"ק דחולין עד כאן לא קשרי ר"מ וכו'. הנה אין כונת התוס' דמש"ה מסיק כאן דגם ר"מ אוסר משום דידע מהך דחולין אלא כונת התוס' דמסיק ד"ה אסור דגם ר"מ אוסר דאל"כ לא קמ"ל מידי דר"י ור"ש פשיטא דאסרי שר"ש בפירוש קאמר אבל כוס וקערה וכו' ור"י ג"כ תנינא חוץ מן הנר שהדליקו בו ומאי קמ"ל ר' זירא ולהקשות היא גופא קשה למה הגיה בדברי ר"ז הוה לי' להניח דברי, ר' זירא כבראשונה דלדברי האוסר מותר היינו ר"מ ולהמתיר אסור היינו ר"ש ג"כ אינו נכון דלא מצינו שר"מ לחוד חולק עם ר"ש ובמקום מחלקותו של ר"מ ור"ש פליג ר"י ג"כ וא"כ איך קאמר סתם לדברי האוסר מותר בשלמא לפרש דברי האוסר על ר"י לחוד ודברי המתיר על ר"ש לחוד שפיר י"ל וכוונתו על משנתנו ששם מכרו רק ר"י ור"ש וזו עיקר כונת קושית המהרש"א דנימא דהמקשה נמי הוי ידע [הא דר"מ מההיא דחולין] כוונתו כי היכי דהוה ידע התרצן אבל לפי מ"ש ניחא וגם התרצן לא כוון להך דחולין ומה דקאמר ד"ה משום דא"כ פשיטא. ומה שהביאו התוס' הך דחולין היינו לומר שגם בחולין מסקנת הש"ס כמו כאן:

בד"ה מטה וכו' נראה דאפילו לצורך גופו וכו'. הנה באמת לא נשאר סברת רב קיים בזה דמותיב ליה ממשנתנו ומוקי מלתא דרב בייחדו והניחו וא"כ מה בעו התוס' כאן בזה אם הכונה לאסור גם בצורך גופו וכבר הרגיש בזה הפני יהושע בספרו עיין עליו. והנלע"ד דלדעת התוס' לעיל דף ל"ו ע"א ד"ה הא ר"ש דלר"ש לא הותר כלי שמלאכתו לאיסור רק לצורך גופו וכן מוכח שם מדבריהם בד"ה הא ר"י דנר אפי' של מתכות מיקרי מלאכתו לאיסור וק"ו של חרס. ולפי זה הא דמתיר ר"ש נר ישן היינו לצורך גופו ומכלל דר"י אוסר אפי' לצורך גופו ואי הוה אמרינן כרב דאוסר במטה שיחדה למעות היינו דוקא מחמה לצל א"כ מאי פריך רב מנר דשם איירי לצורך גופו ומקומו ולכן הוצרך התוס' לחדש דגם במטה אוסר אפילו לצורך גופו ומקומו: ומעתה נלע"ד לתרץ שיטת רש"י במה דהקשו התוס' עליו כמבואר בד"ה ומה נר עיין בדבריהם. ואני אומר שדעת רש"י כדעת הרשב"א בחידושיו לקמן ריש פ' כל הכלים דנר לא מיקרי מלאכתו לאיסור שהנר אינו עושה שום מלאכה אלא שנעשה בסיס לאיסור עיין שם ולפי זה מותר לר"ש אפי' מחמה לצל ולר"י ג"כ אינו אסור נר ישן רק מחמה לצל אבל לצורך גופו ומקומו מותר אבל הא ודאי דנר בעודו דולק אסור גם לצורך גופו ומקומו שהרי בשעת דליקתו הוא בסיס לשלהבת והשלהבת לאו כלי כלל הוא ואסור בודאי לצורך גופו ומקומו ועוד דלר"י אסור גם משום כיבוי דאיהו סבר דבר שא"מ אסור וכיון שהנר אסור בה"ש לצורך גופו ומקומו ממילא אסור כל היום דהרי ר"י אית לי' מיגו דאיתקצאי לבה"ש וכו' ומעתה מתורץ קושית התוס' דבשלמא על תחלת דברי רב שאוסר בייחוד לחוד אף שאינו אוסר רק מחמה לצל מ"מ גם נר ישן אינו אסור לר"י רק מחמה לצל וא"כ למה נקט אבל לא ישן הוה לי' למינקט אבל לא המיוחד לכך. אבל במסקנא דרב אוסר בייחוד והניח שוב לא קשה מנר של מתכות שהדליקו בה באותה שבת ולא נקט המיוחד והדליקו בחול משום דבהדליקו באותה שבת בא אסור גם לצורך גופו אבל במיוחד והניח דאוסר רב אינו אסור רק מחמה לצל ושלא כדברי התוס': והא דכתב רש"י עצמו בד"ה הניח וכו' ולא דמי לנר של מתכות דשרי ר"י דהתם בלא ייחדו ולדידי הוה לי' לרש"י לומר אפי' בייחדו ולצורך גופו ומקומו נלע"ד דמדנקט ר"י כל נרות של מתכות מטלטלין מכלל דשל חרס אסור אפי' לא הדליקו באותה שבת א"כ על כרחין דלא מיירי בצורך גופו או מקומו דאי לצורך גופו או מקומו אפי' של חרס שרי כנ"ל וא"כ דלא מיירי לצורך גופו ואפ"ה מתיר בהדליקו בחול לכן הוצרך רש"י לומר דמיירי בלא ייחדו. עוד נלע"ד לתרץ דברי רש"י דהנה רש"י פי' דההוכחה של מיתיבי דאותיבי' רנב"י הוא ממה דתנן אבל לא ישן ולא קאמר אבל לא המיוחד לכך. ולכאורה יפלא דלמא קמ"ל רבותא ישן אפי' בלא ייחדו וכבר הרגיש בזה בחידושי הרשב"א. ולע"ד נראה דעת רש"י דלא משכחת לה ישן שלא יהיה מיוחד לכך דכיון שהוא ישן מאוס הוא לשאר דברים וממילא הוא מיוחד לכך א"כ שפיר הקשה דלמה נקט אבל לא ישן דאית בי' תרתי מיוחד ומאוס הרי גם במיוחד לחוד נאסר אבל בשל מתכות אפי' היה ישן אינו מיוחד לכך שהרי ראוי למלאכה אחרת א"כ לא קשה למה נקט שהדליקו בו ולא נקט המיוחד והדליקו בחול דשם שפיר יש לומר דקמ"ל שהדליקו במשנתנו דע""כ מיירי בו בשבת אסור אפי' באינו מיוחד לכך **הגהת נכד המחבר ולפי מ"ש רבינו לעיל במתני' בייחדו והניח ומבואר דינו של רב בלא"ה מתורץ קושתם על רש"י דלהכי לא קתני חוץ מייחדו והדליקו בו בחול דיותר ניחא לי' למינקט רבותא לאסור הדליקו באותו שבת ולא ייחדו שזה הדין לא נזכר בשום מקום ממה שיזכיר איסור ייחדו והדליקו בו בחול שכבר נזכר במשנה: אמנם לפי מ"ש דמיירי מתני' בכל הנרות א"כ גם ר"מ מיירי ג"כ בכל הנרות א"כ כבר מפורש דר"מ אוסר מוקצ' מחמת איסור לחוד ונשאר קושיית תוס' בד"ה לדברי המתיר דמאי קמ"ל ואמנם הא ליתא דאכתי לא שמעי' אלא בייחדו**

אי לא שרית ליה וכו'. אבל במוטל לחמה לא שרי: מתני' מטלטלין נר חדש. שאינו מאוס וחזי לאישתמושי להדיא שלא דלק בו נר מעולם: אבל לא ישן. דמוקצה מחמת מיאוס הוא: גמ' חוץ מן הנר שהדליקו. ואף על גב שכבה אסור דאית ליה לרבי מאיר מוקצה מחמת איסור ולית ליה מוקצה מחמת מיאוס: חוץ מן הנר הדולק בשבת. בעוד שהוא דולק אסור שמא יכבה הנר: עששית. כוס גדול של זכוכית שקורין לנפ''א : לא יזיזם ממקומן. ואפילו כבה הנר ולקמן מפרש טעמא: מן הנר הכבה. דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה: כבה אין לא כבה לא. דלא שמעינן ליה לרבי שמעון דשרי במתני' אלא מותר שמן שבנר ושבקערה דמשמע לאחר שכבה: מאי אבל. מדקאמר אבל מכלל דבנר מותר: בזוטא. דדעתי' עליה מבע''י סבר שיכלה השמן מהר ואשתמש בנר לכשיכבה: אבל הני. לא אסיק אדעתיה שיכבו כל היום: ור' שמעון מתיר. וקערה נפישא קשיא קערה אקערה: דומיא דנר. קתני לה דזוטרא: פמוט. מנורה של מתכת ואינה מאוסה: לדברי המתיר. ר' מאיר המתיר בנר ישן: אוסר. בהאי דמוקצה מחמת איסור כדקתני לעיל חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת: לדברי האוסר. רבי יהודה האוסר בנר ישן של חרס התם הוא דמאיס אבל הכא שרי ולית ליה מוקצה מחמת איסור: נר של מתכת. לא מאיס כגון של נחשת דלא בלע: שיחדה למעות. מיתסרא בהזמנה בעלמא ואע''פ שלא הניח עליה מעולם: מטלטלין נר חדש. והא רבי יהודה קאמר לה דאית ליה מוקצה אלמא לא מיתסר בהזמנה מדקאמר אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד לכך:

רב הכא טלטול מן הצד הא תנן בפ' נוטל (לקמן קמב:) מעות שע''ג הכר מנער את הכר והן נופלות ואבן שעל פי החבית מטה על צדה וכו' ומוקי לה רב התם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והכא (חשיב) בשוכח. מדשרי שמואל וכל דבר שדעתו ליטלו בשבת ולא להניחו כל השבת אפילו מניח חשיב כשוכח כי ההיא דמנער את הכיסוי והם נופלות אע''פ שבמתכוין כיסה בדבר שאינו ניטל ואפי' רבנן דרבי אלעזר בן תדאי שרו בכי האי גוונא דהכא דהא שרו פגה שהטמינה בתבן וחררה שהטמינה בגחלים אם מגולה מקצתה ובמכוסה כולה פליגי דרבי אלעזר שרי אפי' מכוסה כולה דתוחב בכוש או בכרכר ואומר ר''י דיש לחלק דהכא עיקר הטלטול לצורך מת ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית ולא לצורך מעות ואבן ולהכי לא מייתי הכא פלוגתא דר' אלעזר בן תדאי ורבנן וע''ק לר''י דאפי' בטלטול דמת שיש לאסור יותר משאר טלטול מן הצד כדפי' שרי שמואל ובסוף במה טומנין (לקמן דף נ:) אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר ופירש בקונט' לקמן דאסור משום טלטול מן הצד וכן קשה דרב הונא אמר התם האי סליקוסתא דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לאו אסור א''כ אסר טלטול מן הצד ובסוף תולין אמרי בי רב טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ואמרי בי רב היינו רב הונא כמו שמפרש ר''ת בספ''ק דסנהדרין (דף יז: ושם) ונראה לר''י דרב הונא ושמואל לא אסרי התם משום טלטול מן הצד אלא משום שמסיר עפר ומרחיב הגומא ואיידי דאיירי לעיל מיניה בגומא נקטה ומותיב מהטומן לפת וצנונות דסתם לפת וצנונות לאו דצה ושלפה ולהכי חשיב הש''ס תיובתא ור''ה ושמואל הוו ידעי לה דמתני' היא בסדר זרעים אלא דדחקי לאוקמה בדצה ושלפה והש''ס לא ניחא ליה לאוקמה הכי ועומדת בתיובתא: מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית לי' אתי לכבויי. ואע''ג דגבי ממון אמרינן איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי היינו משום שאין מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד: שבנר ושבקערה אסור ור' שמעון מתיר. ואחר השבת מותר אפי' לר' יהודה וה''נ תניא לקמן גבי נויי סוכה אסור להסתפק מהן עד מוצאי י''ט האחרון אבל בתר הכי שרי וקשה לר''י דמ''ש מנר חנוכה דתניא כבה ליל ראשון מוסיף עליו בליל ב' ומדליק בו כבה ליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו ואומר ר''י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר וא''ת ומ''ש נר שכבה דאסור לטלטל לר' יהודה מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כדאמר לקמן בשמעתין ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ומוקי לה במסכת ביצה (דף ל:) בסוכה דעלמא ורעועה דאתמול דעתיה עילויה שתפול ונר נמי דעתיה עילויה שיכבה ואמאי אין מועיל תנאי להסתפק ממותר השמן ולר''ש נמי יועיל תנאי להסתפק מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק וי''ל דהתם סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן גדול ועתה ביה''ש אינו בודל ממנה ויושב ומצפה מתי תפול אבל נר עיקר הקצאתו הוא ביה''ש ודחייה בידי' לצורך שבת וחמיר טפי ולא מהני ביה תנאי: לדברי המתיר אסור. פי' בקונטרס לדברי ר' מאיר וא''ת מאי קמ''ל הא בהדיא קאסר ר' מאיר נר שהדליקו בה באותו שבת וי''ל דה''א ה''מ בנר של חרס דאית ביה תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור קמ''ל דאפי'. בשל מתכת דלא מאיס ולית ביה אלא מוקצה מחמת איסור אסר ר' מאיר ואין נראה לר''ת דלפי זה הא דמסיק דברי הכל אסור לא הוי אלא ר' מאיר ור' יהודה דקאי עלייהו ולא ר''ש ומפרש וכן פר''ח לדברי המתיר היינו ר' שמעון אסר כאן בפמוט דהא פמוט גדול הוא ככוס וקערה ועששית כמו פמוטות של בית ר' דשילהי כל כתבי (לקמן קכא:) לדברי האוסר היינו ר' מאיר ור' יהודה דאסרי בנר חרס שהדליקו בו באותו שבת וה''מ בנר של חרס דאיכא תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור אבל בנר מתכת שרו ומסיק דאפי' בשל מתכת אסר ר' מאיר וה''נ אמרי' בפ''ק דחולין (דף טו.) ע''כ לא שרי רבי מאיר אלא במבשל דראוי לכוס אבל בשוחט לא: מטה שיחדה למעות אסור לטלטלה. נראה דאפי' לצורך גופה או לצורך מקומה אסור דכיון שיחדה למעות שוב אין עושין ממנה שום תשמיש והויא כחצוצרות דאסור לטלטלה לרבי יהודה אפילו לצורך גופה ומקומה ולרבי שמעון לא אסור שום מוקצה לצורך גופו ומקומו אלא מוקצה מחמת חסרון כיס:

שבת מד ע"א - טקסט הדף

דף מד - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד