נדרים כט ע"ב

דף כט - ב

חדא מבבות הברייתא עוסקת בקדושת הגוף, וחדא מבבות הברייתא עוסקת בקדושת  דמים היינו דאיצטריך ליה לתנא למיתנא תרתי, הרי ניחא שהוצרך התנא לשנות שתי בבות -

דאם לא היה שונה את הבבא האחרת סלקא דעתין אמינא: רק קדושת דמים פקעה בכדי, אבל קדושת הגוף לא פקעה בכדי -

ואמטו להכי [משום כך] תנא תרתי בבות, שבהכרח נבין על ידי הכפילות שאף בקדושת הגוף פקעה קדושה בכדי.

אלא אי אמרת: אידי ואידי - בבא דרישא ובבא דסיפא - עוסקות בקדושת דמים, למה לי למיתנא תרתי [לשם מה כפל התנא את דינו]!?

שמא תאמר: לא דמי רישא לסיפא, שהרי ברישא הקדיש את השור בתחילה לעולה, ואחר כך לשלמים, ואילו בסיפא הקדישו תחילה לשלמים ואחר כך לעולה; זו הרי אינה סיבה שיהא התנא צריך לשנות גם את הסיפא, שמן הרישא נדע כן, כי:

השתא יש לומר מקדושה חמורה דהיינו קדושת עולה שהיא קדשי קדשים לקדושה קלה דהיינו שלמים שהם קדשים קלים פקעה הקדושה -

מקדושה קלה לקדושה חמורה צריכא למימר!?

אלא בהכרח שאחת מן הבבות של הברייתא עוסקת בקדושת דמים, והאחרת בקדושת הגוף, ומלמדנו התנא שבין קדושת דמים ובין קדושת הגוף שניהם פקעו בכדי.

לימא תיהוי ברייתא זו תיובתא דבר פדא, דאמר: לא פקעה קדושה בכדי, שהרי מן הברייתא מוכח שאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי!? ^[1] אמר רב פפא: אמר לך בר פדא לפרש את הברייתא:

רישא של הברייתא: "שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים, כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים", עוסקת בקדושת דמים וכגון שפדאו לאחר שלשים, וקדושת שלמים שהחיל עליה, הרי היא חלה לאחר הפדיון, [וכפי שכבר נתבאר לעיל].

ואילו סיפא של הברייתא "לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים, לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים" ^[2] אכן עוסקת בקדושת הגוף, ואולם אין כוונת הברייתא - כאשר חשבנו בתחילה - שאכן חלים הקדושות כפי שאמר, אלא:

אדרבה כוונת הברייתא להשמיענו שאין קדושת העולה חלה, כי היות ובתוך כדי דיבור ^[3] אמר שתהא קדושה קדושת שלמים, שוב חלה קדושת השלמים באופן שהיא אינה פוקעת לאחר שלשים, ומונעת מקדושת העולה מלחול אחריה, ^[4] וללמדנו: קדושת שלמים לא פקעה בכדי.

וכדי שלא נאמר: קדושת העולה שאינה חלה לאחר שלשים אין זה משום קדושת השלמים שקדמה לה ומשום ש"קדושה לא פקעה בכדי", אלא משום שאמירתו אינה מועילה כלל להחיל עליה קדושה לאחר שלשים, כי אמירה שאינה מועלת מיד, אף לאחר זמן אינה מועילה ^[5] -

לכן מבארת לנו הברייתא, באומרה, שהאומר: לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים, הרי הדין הוא ש"לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים" - שאינו כן, וכל הטעם הוא מפני שקדושת השלמים מונעתה.

והכי קאמר התנא במשפט השני: אם לא הוה אמר "מעכשיו שלמים", הרי שלאחר שלשים יום אכן עולה הוי, כלומר: מן הראוי היה שיחול קדושת עולה לאחר שלשים, כי באמירת "לאחר שלשים יום עולה" אכן צריך לחול קדושת עולה לאחר שלשים - וזהו שאמר התנא: "לאחר שלשים יום עולה" ; ומוסיף התנא להסביר, ואלא מפני מה אין חלה קדושת עולה זו משום שאמר "ומעכשיו שלמים", והתפשטות קדושת השלמים היא זו שמונעתה מלחול, הרי לימדתיך: קדושת הגוף דשלמים לא פקעה בכדי.

ומפני מה באמת קדושת העולה ראויה לחול לאחר שלשים, אם לא שהיה אומר "מעכשיו שלמים", ואין אומרים: כיון שלא חלה אמירתו להקדישה מיד לעולה, אף לאחר זמן לא תחול:

מדעם דהוה על - מפני שדין זה הוא כדין - האומר לאשה: התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת, ואף על פי שנתעכלו [לשון עיכול והשחתה] המעות ואינם בעין בשעה שחלו הקדושין. ^[6]

הרי למדנו: אף על פי שלא חלו הקדושין היום, הרי הם חלים לאחר זמן, ואף כאן אף על פי שלא חל ההקדש מיד בשעתו, הרי הוא חל לאחר זמן. ^[7] מתמהת הגמרא: והרי פשיטא היא שאמירתו עכשיו ראויה היא להחיל לאחר זמן את קדושת העולה, וכשם שבקדושין חלים הקידושים לאחר שלשים, ומעצמי הייתי יודע כי אם אכן אינה חלה קדושת העולה, אין זה אלא משום שקדושת השלמים אינה פוקעת, ולא היה צריך התנא להשמיענו את כל זאת!?

ומשנינן: לא צריכא הברייתא להשמיענו שאין הטעם מפני שאין ראויה כלל קדושת העולה לאחר שלשים, אלא באופן דהדר ביה [חזר בו] מהקדשת השור לעולה לאחר שלשים, שהייתי אומר כיון שחזר בו, אף בלאו קדושת השלמים שקדמה לו אין קדושת העולה ראויה לחול - ולזה הוצרך התנא לומר שחזרתו אינה מועילה לו, ואילו לא היה אומר "מעכשיו שלמים" היתה חלה קדושת העולה, אם לא שקדושת השלמים היא זו שמונעתה מלחול כיון שאינה פוקעת בכדי. ^[8]

שנינו במשנה בקדושין נח ב "האומר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני".

ובגמרא שם נט א, איתא:

לא בא אחר וקידשה [בתוך שלשים] וחזרה בה, מהו?

רבי יוחנן אמר: חוזרת, אתי דיבור ומבטל דיבור.

ריש לקיש אמר: אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור.

ומקשינן: הניחא - לפרש שהברייתא עוסקת באופן שחזר בו אלא שאין חזרתו מועלת לו - למאן דאמר [ריש לקיש]: "האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום" הרי זו מקודשת ואינה חוזרת בה בתוך הזמן לומר איני רוצה להתקדש, ולכן אף כאן אינו יכול לחזור בו.

אלא למאן דאמר [רבי יוחנן]: שבקדושין חוזרת היא, מאי איכא למימר!? והרי בהכרח שהברייתא עוסקת כשלא חזר בו, שאם חזר בו אכן אין חלה הקדושה מטעם חזרתו, ואין צורך לקדושת השלמים שתמנענו מלחול.

ואם כן, הרי מעצמנו נדע שאי חלות הקדושה לאחר שלשים אינה אלא מפני שקדושת השלמים מונעתה מלחול!?

ומשנינן: לעולם כשחזר בו, וחזרתו אינו מועלת לו, כי אפילו למאן דאמר - רבי יוחנן - התם בקדושין לאחר שלשים: חוזרת בה האשה תוך שלשים -

הכא גבי הקדש שאני, כיון דאמירתו לגבוה היא כמסירתו להדיוט, ושוב אינו יכול לחזור בו. ^[9] יתיב ^[10] [יושבים היו] רבי אבין ורבי יצחק ברבי, קמיה [לפני] דרבי ירמיה, וקא מנמנם רבי ירמיה.

ויתבי אמוראים אלו וקאמרי: לבר פדא ^[11] דאמר [לעיל בתחילת הסוגיא בפירוש משנתנו]: האומר "נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו" ופדאן, הרי אלו חוזרות וקדושות.

אלא אי אמרת הא והא דקדושת דימים יש לומר מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעה מקדושה קלה לקדושה חמור לא כל שכן. לא חמורה וקלה ממש קאמרינן דהא והא קדושת דמים, אלא הכי קאמר דדמים ליפקעו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ומכל מקום אמר לך רבא דתרוייהו בקדושת דמים, וזו וכל שכן זו קתני. וכיון שכן האומר לאשה היום את אשתי, ולמחר אי את אשתי, לא נפקא בלא גט, דקדושת הגוף לא פקעה בכדי, אבל לאביי איכא למימר דנפקא בלא גט, דהא לדידיה אפילו קדושת הגוף בכדי פקעה, והיינו נמי דלא פרכינן ליה לאביי אלא אשה מי נפקא בלא גט, דלדידיה כיון דאית ליה בקדושת הגוף, פקעה אף לענין קדושין כן. ויש לי לומר דלכולי עלמא קדושין בכדי לא פקעה, דאיהו סבר (דקדושה יש להם הפסק ואין להם הפסק) [דקדושין אין להם הפסק, אבל קדושת הגוף יש להם הפסק – לפי השי"מ], והיינו דאמר ליה רב המנונא לעולא, מה אילו האומר לאשה וכו' מי נפקא מיניה בלא גט, דמשמע דמלתא דלית בה ספיקא היא לכולי עלמא דלא נפקא. דקדושין וגרושין לית בהו הפסק, וכההוא דבעא מיניה (רב) [בא – לפי הגמרא] מרב נחמן בריש פרק בתרא דגטין, [פג, ב], היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו, תיבעי לרבי אליעזר ותיבעי לרבנן, תיבעו לרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן התם דלא פסקה מיניה לגמרי, אבל הכא כיון דפסקה פסקה, אמר ליה מסתברא בין לרבי אליעזר בין לרבנן כיון דפסקה פסקה, כלומר כיון דפסקה שעה אחת לגמרי פסקה לעולם ושוב אינה חוזרת, דהוא סבר יש לה הפסק, (ורחמנא) [נראה דצריך לומר רב נחמן] אמר אין להם הפסק. ואף על גב דאתקין רב [בגמרא הגירסא רבא אבל לרבינו היה הגירסה רב וכן עוד מן הראשונים] בגיטא מיומא דנן ולעלם, ואמרינן בפרק המגרש [שם פה, ב. פו, א] מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן, לאו לאפוקי מנייהו דלית הלכתא הכין, אלא לרווחא דמלתא אתקין, וכדאתקין נמי מיומא דנן ולעלם לאפוקי דמרבי יוסף, ואף על גב דקיימא לן כרבי יוסי דאמר זמנו של שטיר מוכיח עליו. ותדע לך דהא רבה ורב נחמן ודאי מידע ידעי תקנתיה דרב דאתקין בגיטי, ואפילו הכי קאמר רב נחמן דכיון דפסקה פסקה, ולומר דהא דרב לרווחא דמיילתא הוא דאתקין, וכיון שכן אפילו בקדושין כן דאיתקש הויה ליציאה [שם פב, ב] וניראה לי דטיעמא דהא מלתא, דכל שאינו קנוי קנין עולם אינו אלא כקנין ירות, ואפילו קונה קרקע בארץ ישראל מסיק שחוזרת ביובל קראו הכתוב קנין פירות, כדכתיב [ויקרא פרק כ"ה פסוק ט"ו] מספר תבואת הוא מוכר לך, ולריש לקיש נמי דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, הקונה שדה בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא, ומסייע ליה קרא [ויקרא פרק כ"ה פסוק ט"ו] דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך, כדאיתא בשלהי פרק השולח בגטין [מחל, א-ב ואשה המתקדש לאיש קנויה לו לגמרי, וקנין כספו קרינן לה, ומהאי קרא הוא דאכלה תרומה, כדתניא בריש פרק אלמנה ביבמות [סו, א] מנין לאשה שאוכלת בתרומה שנאמר [ויקרא פרק כ"ו פסוק י"א] וכהן כי יקנה נפש וגו', ואם מתקדשת לו לזמן הוי כקנין פירות בלבד, וכן כשהוא מגרשה צריכה שתצא מרשותו לגמרי, ולא שהיא גופה לזה פירותיה לאחר. וכדאיתא בירושלמי דבבא בתרא [קלו, א] גבי הכותב נכסיו לבנו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, דאקשינן עלה בגמרא וכי כתב (לה) [ליה – לפי השי"מ] הכי מאי הוי, והתנן [גיטין עב, א] הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה אינו גט, ופריק הכא הכי קאמר גופא מהיום ופירא לאחר זמן, אבל התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי, כלומר משום דאי אפשר (דהיו בה) [דהוו – לפי השי"מ] תרי קניני, קנין גופא וקנין פירות מוחלקין זה מזה. ואמרינן עלה בירושלמי [שם פרק שמיני הלכה ח'] ולימא מהיום גופיא ומעשה ידיה לאחר זמן, ופירקו לא אשכחן אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר, ואף על גב דאמרינן בגמרא בפרק המגרש [גיטין פה, א] חוץ מירושתיך מהו, ואיכא טיובא דאיבעיא להו התם ולא פשטוה מהא דמעשה ידיה, משום דמשמע דמעשה הוי כגופא, ומשייר במעשה כמשייר בגופא כל כך, ומכל מקום אף הנהו סלקן בתיקון ולחומרא, והלכך כיון שהיא מתקדשת ו הים, ולא שיירה היום בקניני כלום הרי קנויה היא לעולם ושוב לא פסקה. ובהאי טעמא ממש הוה משמע ליה לרבא בכל קדושת הגוף, דכיון שאין לה פדיון הרי זה כקדש גמור, ובי (גנזא) [גזא – לפי השי"מ] דרחמנא איתיה ולא נפיק דאיהו סבר דקדושת הגוף יש לה הפסק (ואין לה) ואביי לא קשיא ליה אשה דאף הוא מודה בה (דהויתה ויציאת') [דהוייתא ויציאתא – לפי השי"מ] אין להם הפסק, אלא בקדושת הגוף הוא דפליג, משום דאקשיתיה הא מתניתא דשור זה עולה, ודלמא מסבר סבר דשאני קדושת הקדש, דכיון דהקדש חייל לדמים כגון כל קדושת דמים, אף קדושת הגוף כל שהוא מקדיש לזמן כי אתי (מניה) [זמניה – לפי השי"מ] פקע, דהא אשכחן קדושת (פרי) [פה – לפי השי"מ] פקעה בפדיון, ואי נמי בזמן כדעולא ורבא, מכל מקום לרבה ורב המנונא אשכחן להו בהדיא דלא נפקא בלא גט, ואפילו דפליג אביי עלייהו לית הלכתא כותיה במקום רבא, בר [בבא מציעא כב, ב מיע"ל קגץם, וכל שכן דאיהו יחיד ואינהו רבים. ושוב מצאתי בירושלמי [פרק שלישי הלכה א'] בקדושין פרק האומר, רבי אבהו בשם רבי יוחנן הרי זו עולה שלשים יום כל שלשים יום הרי זו עולה, לאחר שלשים יום יצאתה מאליה לחולין, הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי היא מקודשת, מה בין הקדש, מה בין אשה, מצינו הקדש יוצא בלי פדיון, ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט, ופירושו התם היכן מצינו בלא פדיון, תפתר דברי הכל בשדה מקנה.

אמר רב פפא הכי קאמר אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי. פירוש רב פפא בא לתרץ דבין רישא בין סיפא לא משום דקדושתה פקעה, ורישא דאומר לדמי לאו משום דקדושת דמים פקעה היא כדאוקמה רבא, אלא ברייתא (פסקו פסקו) [פסקי פסקי – לפי השי"מ] קתני, וסיפא דאמר לדמי. וסיפא דרישא לאו סיומא דרישא הוא, וכן סיפא דסיפא לאו סיומא דסיפא, ולומר אם אמר כך יתקיים כמו שאמר, אלא כל חדא מינייהו דינא באפי נפשה אתי לאשמועינן. וסיפא הכי קאמר האומר מעכשיו שלמים ולאחר שלשים יום עולה שלמים הוי ובדאמר לדמי, וקא משמע לן דכיון דמעכשיו נחתא לה קדושת שלמים ואפילו לדמי, תו לא פקעה ואפילו משום קדושת הגוף, דאף קדושת דמים בכדי לא פקעהא, לא תימא משום דקדושת עולה לא חיילא כלל, כיון דלא מקדיש ליה מהשתא אלא לאחר זמן, דאילו האומר לאחר שלשים יום עולה לאחר שלשים יום ודאי הויא עולה, אם לא אמר מעכשיו שלמים, וקדושת שלמים דנחתא לה מעכשיו היא, דלא שבקה לה לקדושת עולה דתיחול לבתר שלשים יום, משום דקדושת דמים דנחתא לה לא פקע. ורישא דברייתא בכי האי גוונא נמי מיפרשא דהכי קאמר, האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים עולה הויא [לעולם – לפי השי"מ], דקדושה לא פקעא, ומיהו אם לא אמר מעכשיו עולה, אלא שאמר שור זה לאחר שלשים יום שלמים לאחר שלשים יום שלמים הוי. וברייתא לא זו אף זו קתני, כלומר לא מיבעיא קדושת הגוף דלא פקעה בכדי אלא אפילו קדושת דמים לא פקעא, והא דאקדים רב פפא לפרושי סיפא דברייתא, היינו דמסיפא נשמיענה להא דבר פדא דאפילו קדושת דמים לא פקעה, ואיהי עדיפא ליה ומשום הכי אקדמה לפרושה כנ"ל.

מידי דהוה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דמקודשת אף על פי שנתעכלו המעות. כלומר דאם נפשך לומר כיון דבשעת הקדשו לא נחתא לה הקדושה ולאחר שלשים יום כבר כלתה אמירתו, אם כן היכא נחתא לה קדושה לאחר שלשים יום, מידי דהוה אהאומר לאשה דהשתא לא מיקדשה, לאחר שלשים יום כבר כלתה אמירתו, ואפילו המעות אינן בעולם שכבר נתעכלו, ואפילו הכי מקודשת. ומכל מקום עיקר טעמא משום דחשיבא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא דנחתא להו קדושה, דחשיבא אמירה לגבוה ככסף ועדיף מיניה, כדאיתא בסמוך ואההוא טעמא (סמוך) [סמיך – לפי השי"מ] דאי לא איכא למימר שאני התם דאיכא כסף, ומשום דהאי כסף לא (לקרבן) [לפי הגמרא דקידושין נראה דצריך לומר: לפקדון] דמי ולא למלוה דמי, כדאיתא בריש פרק האומר [קידושין נט, א]. אבל מקדיש דליכא אלא דבור בעלמא לא, [וכן בר"ן שם], ואילו המקדש בשטר ונשרף השטר או שנאבד אינה מקודשת, ומאי שנא מקדש בכסף. אלא ודאי אטעמא דמסקנא, דאמרינן משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (סמוך) [סמיך – לפי השי"מ], והא דאמרינן ומי פשיטא מהאי טעמא הוא, דאי לא מאי פשיטא אדרבה מלתא דצריכא היא ובעיא טעמא כיון דבמקדש בשטר אינה מקודשת, אלא כדאמרן. כן נראה לי.

אפילו למאן דאמר חוזרת הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. תמיהא לי דאם כן נשמע מהכא [כתובות פה, א], דהאומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום ועומדת בחצרו כל שלשים יום אינו יכול לחזור בו. ונראה לי דאי אפשר לומר כן, משום דהוה ליה כדבור, ודבור דנתינת מעות ליד בעל הבהמה לאו מעשה חשוב יחשבינן ליה לרבי יוחנן, דאמר התם בקדושין בריש פרק האומר [נט, א וב], באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה וחזרה בה אינה מקודשת, דאתי דבור ומבטל דבור, ונתינת מעות ביד האשה לאו כמעשה הוא, וקיימא לן כותיה, וכדאיפסקא התם בהדיא הלכתא כותיה. (ואלו) [ואולי – לפי השי"מ] נאמר דכיון דאמירה לגבוה חמירא דהוי כמסירת ההדיוט, חשבינן ליה כזוכה מעתה, אלא שמשייר בה גזותיה וולדותיה של שלשים יום. ומהכא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים אינו יכול לחזור בו, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכן מצאתי שם (בפ"ק) [בפרק שלישי] דמסכת קדושין בירושלמי, דגרסינן התם [הלכה א'] א"ר אבהו בשם רבי יוחנן הרי זו עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים אינה מכורה, הקדישה לא קדשה (ילדה מי לא) [ליידא מילה – לפי הש"מ] אמר [ליה – לפי הש"מ] לאחר שלשים יום לשייר לו גיזה ועבודה. אלא שאין נראה לי כן לפום גמרין דבשלהי המוכר את הבית [בבא בתרא עא, א], דהתם משמע גבי מתניתין דרבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, דלעולם אי אפשר שיהא גוף להקדש ויניקה לחולין, וכמו שכתבתי שם, והכא לענין חזרה בלבד קאמר, דכיון דאלימא אמירה בהקדש להיות כמסירה להדיוט, אלימא נמי להא למהוי כמעשה, דלא אתי דבור ומבטל מעשה. וכדאיתא התם [נט, ב] בקדושין בריש פרק האומר, ולעולם אם מכרה מכורה, וכדאמרינן התם [ירושלמי פרק ג' הלכה א'] אמורא דרשיה משמיה דרבי יוחנן, מכרה תוך שלשים יום מכורה, חזר ולקחה תוך שלשים יום חל עליה הקדש עולה, לאחר שלשים יום לא חל עליה הקדש עולה, ונראה לי דהלכה כהאי אמורא דמשמיה דרבי יוחנן דאמר מכורה, ואמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן. ואפשר דלא אמרו כאן דאינו יכול לחזור בו תוך שלשים יום אלא דוקא לבר פדא, דאית ליה דאפילו קדושת דמים לא פקעה לתרוצה לברייתא אליבא דידיה, אבל אליבא דאביי ואי נמי לרבא, דאית ליה דקדושת דמים מיהא פקעה בכדי, באומר שור זה עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים יום, אליבא דרבי יוחנן דאמר באשה חוזרת דאף הקדש כאשה, וכדסבירא ליה למקשן דאמר הכא הניחא למאן דאמר אינה חוזרת אלא למאן דאמר חוזרת מאי איכא למימר, ולא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דלא יוכל לחזור בו אלא במקדיש מעכשיו, והכין נמי אמרה רבי זעירא התם בקדושין פרק האומר [ירושלמי פרק ג' הלכה א'] דגרסינן התם, ר' בון ב"ר חייא בעו קמי ר' זעירא תמן אתמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והכא אתמר הכין, כלומר דאם מכרה תוך שלשים יום מכורה, אמר ליה תמן באומר מכבר ברם הכא באומר לאחר שלשים. ואם תאמר אם כן למה להו למימר התם מכרו מכור לימא חזר בו תוך שלשים דהיא עדיפא, ואפילו דבור מבטל דבור דהקדש וכל שכן מעשה גמור (כמסורה) [כמכירה – לפי השי"מ] ויש לומר דאין הכי נמי, אלא משום דבעי למימר בתריה חזר ולקחה תוך שלשים יום חל עליה הקדש עולה, לאחר שלשים יום לא חל עליה הקדש עולה נקט לה בשמכרה, כן נראה לי, ועוד צריך לי עיון ובסוף מסכת קדושין כתבתי יותר בסייעתא דשמיא.

יתבי וקאמרי לבר פדא חוזרות וקודשות כו'. ואף על גב דקיימא לן כבר פדא, לאו למימרא דבר פדא בלחוד היא דאית ליה הכין דבהא כולי עלמא מודו בו דעולא לא פליג אלא בשנקצצו, ומתניתין נמי על כרחך הכי מיפרשא, דקתני אין לה פדיון. ומהכא שמעינן לדיני ממונות, דהאומר לחברו שדה זו נתונה לך מעכשיו עד שאלך לירושלים, אם חזר וקנאו ממנו קודם שעלה לירושלים חוזר וזוכה בו מקבל, שכך אמר לו לעולם יהא שלך עד שאעלה לירושלים, ומעכשיו ולאותו זמן שיקנה אותו ממנו נתנו לו, אבל אם קנאו ממנו אחר וקנאו זה הראשון מן הלוקח אינה חוזרת למקבל, דהא אתא אחר ואפקיה. ואי אמר לו לך חזק וקני עד שתעלה לירושלים, ולא הזכיר לו מעכשיו אם חזר וקנאו ממנו אינה חוזרת לו, דבמאי קני לבסוף בחזקה זו כבר כלתה, והוה ליה לאחר שקנו ממנו [כתובות פה, א] כמשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום, דאי לא קיימא ברשותיה לאחר שלשים יום לא קני. אבל במוכר שדהו בכענין זה בכסף לעולם הוי קונה, ואף על פי שלא הזכיר מעכשיו ואף על פי שנתעכלו המעות, דומיא דהמקדש את האשה לאחר שלשים יום דמקודשת אף על פי שנתעכלו המעות, כן נראה לי. ואפשר שאין זה אלא במקדיש בלבד, וטעמא דמלתא משום דהקדש חל בקדושת פה ובאמירה בלחוד, והוא הדין לאומר קרקע זה לעניים עד שאעלה לירושלים דאמירה כמסירה, אבל במקנה לחברו בעלמא אי אפשר דבמאי קני דאף על גב דאמר ליה מעכשיו אי אפשר לו לקנות אלא בכסף בשטר ובחזקה, וכסף וחזקה או שטר אלו שנעשו על מכר זה או מתנה זו ראשונה, כשחזר זה וקנאו כבר כלתה קנייתן של אלו, ובמה הוא קונה לבסוף, והיינו טעמא נמי דאצטרכינן למינקט הא דרבי הושעיא בשתי פרוטות, ולא נקטו ליה בחדא פרוטה.

מקדושה חמורה לקדושה קלה. היינו עולה דכולה כליל לשלמים דנאכלים לזרים:

מקדושה קלה לקדושה חמורה צריכא למימר. אלא ודאי חדא בקדושת דמים וחדא בקדושת הגוף אלמא קדושת הגוף פקעה ותיובתא דרבא:

לימא תהוי תיובתא דבר פדא. לשון נדרים משונה כיון דאקשי לרבא דאפילו קדושת הגוף פקעה כ"ש דהוי תיובתא דבר פדא:

ה"ק אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי. וכן צריך להגיה בסיפא לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה אם לא [אמר] מעכשיו שלמים אבל השתא דאמר שלמים לא פקעה מיניה קדושת שלמים ולבר פדא איירי אף בקדושת דמים ולרבא איירי בקדושת הגוף ורישא נמי מיפרשא הכי שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים אם לא אמר כל ל' יום עולה לאחר ל' יום שלמים:

דמקודשת אע"פ שנתעכלו המעות. דהני זוזי לא לפקדון דמו ולא למלוה דמו:

הניחא למ"ד אינה חוזרת. פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפרק האומר (קדושין נט.) לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו ר"ל אמר אינה חוזרת ורבי יוחנן אמר חוזרת:

שאני הכא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וחייב לקיים דבריו כאילו נדר דכתיב (דברים כ״ג:כ״ד) מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר ביה:

לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדושות. האי דקאמר לבר פדא לאו דוקא דעולא מודה בהא אלא משום דבר פדא אמרה נקט בר פדא:

אף ע"פ שביארנו בהקדש שאם אמר הרי זו עולה או שלמים לאחר שלשים שההקדש חל לאחר שלשים ואינו יכול לחזור בו בתוך שלשים באשה אינו כן אלא כל שאמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים אם בא אחר וקדשה בתוך שלשים מקודשת לזה השני ואף לכשיגיעו שלשים אין לראשון בה כלום וכן אם חזר בו הוא או חזרה היא אינו כלום שמאחר שלא חלו הקדושין עדין יכולים הם לחזור והקדש שאני שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הא אם לא קדשה אחר בתוך שלשים יום וכן שלא חזרו בהם לא הוא ולא היא כשיגיעו שלשים יום מקודשת גמורה ואפי' נתאכלו המעות קודם שיגיעו שלשים יום וכבר ביארנוה בשלישי של קדושין במשנה השניה ומכאן למדו קצת מפרשים שהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים יום אינו יכול לחזור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:

יש חולקין בפסק זה לומר שהאומר שור זה עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו ואומרים שלא תרצה רב פפא אלא לדעת בר פדא והפוסקים כמותו ודאי יש להם לומר כן אבל לעולא יכול לחזור ואף בתלמוד המערב נחלקו בה בראשון של קדשין והוא שאמרו שם רבי אבהו בשם רבי יוחנן הרי זו עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים יום אינה מכורה הקדישה לא קדשה לידא מילא לאחר שלשים אלא לשייר לו גיזה ועבדה לתוך שלשים וחרינא אמר בשם רבי יוחנן מכרה מכורה חזר ולקחה בתוך שלשים חל עליו הקדש לאחר שלשים לא חל עליו הקדש ועוד שנו שם בפרק שלישי רבי בון בעי קומי ר' זעירא תמן איתמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא איתמר מכרה תוך שלשים מכורה תמן באומר שכבר ברם הכא באומר לאחר שלשים וכי תימא מאי האי דנקט מכרה מכורה ליתני חזר בו רשאי אין הכי נמי אלא אידי דבעי למתנא חזר ולקחה תוך שלשים חל עליה הקדש לאחר שלשים לא חל עליה הקדש נקט לה במכרה:

אלא תיהוי תיובתא דבר פדא דאמר אפי' קדושת דמים לא פקעא והכא אמרי' דאפילו קדושת הגוף פקעא וקשיא לי' בין מרישא בין מסיפא דברישא תני שור זה עולה כל למ"ד יום ולאחר למ"ד יום שלמים דבריו קיימין ובסיפא תני שרו זה שלמים כל למ"ד יום ולאחר למ"ד יום עולה דבריו קיימין ואילו הי' שור קדוש לשלמים אסור לשנותו ולעשותו עולה ועכשיו שאמר לימים פקעא וקשיא לבר פדא:

אמר רב פפא ה"ק כו' נ"ל דה"ג ה"ק שור זה מעכשיו ולאחר למ"ד יום שלמים ושלשים ימים הראשונים עולת כל למ"ד יום עולת ולאחר למ"ד יום שלמים לאחר למ"ד יום עולה ומעכשיו שלמים כל למ"ד יום שלמים ולאחר למ"ד יום עוהל מידי דהוה אאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר למ"ד יום דמקודשת אע"פ שנתעכלו מעות וה"פ לעולם קדושה בכדי לא פקעא ורישא דפקעא מקודשת עולה לקדושת שלמים משום דאקדום ואמר מעכשיו יהא שלמים לאחר למ"ד יום דקודם דנחתא עלי' קדושת עולה נחתא עליו קדושת שלמים אבל לעולם אילו אמר תחלה יהא עולה כל למד יום ולאחר למד יום והא שלמים הרי הוא עולה דקדושת עולה לא פקעא וסיפא נמי דקתני דפקעא קדושת שלמים וחיילא קדושת עוהל משום דאקדישם ואמר לאחר למד יהא עולה קודם שאמר למ"ד ימים הראשונים שלמים שאע"פ שאל אמר מעכשיו ולאחר למ"ד עולה חילא עליו קדושת עולה אחר למ"ד יום מפני שהאי קדוה חמורה מודי דהוה אאומר לאשה הרי את מוקדשת לי לאחר למ"ד יום דהויא מקודשת אע"פ שנתעכלו מעות ואע"ג דאל אמר מעכשיו וה"נ אע"ג דחלה קדושת עולה אחר למ"ד יום מפני שהיא קודשה חמורה מודי דהוה אומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר למ"ד יום דהויא מקודשת אע"פ שנתעכלו מעות ואע"ג דלא אמר מעכשיו וה"נ אע"ג דחלה קדושת שלמים כל למ"ד יום הראשונים וכשיעברו אי אפשר שלא תחול קדושת העולה והוא חמורה אבל לעולם אילו אמר למ"ד יום הראשונהים שלמים ואח"כ עולה קדושת שלמים לא פקעא אי הכי פשיטא פי' כיון דאמרת דסיפא תחלה הקדים ואמר לאחר למ"ד יום עולה ואח"כ אמר ולמ"ד ימים הראשונים שלמים פשיטא ודאי דחיילא קדושת עולה חמורה כיון דאקדמה ואין קדושת השלמים דוחה אותה דודאי אי אמר תחלה שלשים יום הראשונים שלמים ואח"כ עולה הוה שמעי' דפקעא קדושת שלמים מיקמי קדושת עוהל אבל השתא דאקדים קדושת עולה פשיטא ודאי דחיילא וההדר לא צריכא אע"ג דהדר בי' קודם שיגייעו שלמים למ"ד יום ואמר אי אפש' שתהי' עולה כלל כי אם שלמים אין חזרתו חזרה ואע"ג דאשה מצית הדרא האי לא מצי הדר:

אלא אי אמרת הא והא בקדושת דמים יש לומר מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעה מקדושה קלה לקדושה חמורה לא כל שכן. לאו חמורה וקלה ממש קאמרינן דהא והא קדושת דמים. אלא הכי קאמר דדמיה ליפקעו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ומכל מקום אמר לך רבא דתרוייהו בקדושת דמים וזו וכל שכן זו קתני. וכיון שכן האומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא נפקא בלא גט דקדושת הגוף לא פקעה בכדי. אבל לאביי איכא למימר דנפקא בלא גט דהא לדידיה אפילו קדושת הגוף בכדי פקעה. והיינו נמי דלא פרכינן ליה לאביי אלא אשה מי נפקא בלא גט דלדידיה כיון דאית ליה דקדושת הגוף פקעא אף לענין קידושין כן. ויש לי לומר דלכולי עלמא קידושין בכדי לא פקעי דאיהו סבר דקידושין יש להם הפסק ואין להם הפסק א"ה אולי צריך להיות: דקידושין אין להם הפסק אבל קדושת הגוף יש לה הפסק. והיינו דאמר ליה רב המנונא לעולא מה אילו האומר לאשה וכו' מי נפקא מיניה בלא גט דמשמע דמילתא דלית בה ספיקא היא לכולי עלמא דלא נפקא דקידושין וגירושין לית בהו הפסק. וכההיא דבעא מיניה רבא מרב נחמן בריה פרק בתרא דגיטין היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו תיבעי לרבי אליעזר ותיבעי לרבנן. תיבעי לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם דלא פסקה מיניה לגמרי אבל הכא כיון דפסקא פסקא. אמר ליה מסתברא בין לר' אליעזר בין לרבנן כיון דפסקא פסקא כלומר כיון דפסק שעה אחת לגמרי פסקה לעולם ושוב אינה חוזרת דהוא סבר יש לה הפסק. ורב חסדא אמר אין להם הפסק. ואף על גב דאתקין רב בגיטא מיומא דנן ולעלם ואמרינן בפרק המגרש מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן. לאו לאפוקי מיניה דלית הילכתא הכין אלא לרוחא דמילתא אתקין וכדאתקין נמי מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ואף על גב דקיימא לן כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ותדע לך דהא רבה ורב נחמן מידע ידעי תקנתיה דרב דאתקין בגיטי ואפילו הכי קאמר רב נחמן דכיון דפסקה פסקה ולומר דהא דרב לרוחא דמילתא הוא דאתקון. וכיון שכן אפילו בקדושין כן דאיתקש הויה ליציאה. ונראה לי דטעמא דהא מילתא דכל שאינו קנוי קנין עולם אינו אלא כקנין פירות ואפילו קונה קרקע בארץ ישראל מכיון שחוזרת ביובל קראו הכתוב קנין פירות כדכתיב מספר תבואות הוא מוכר לך. ולריש לקיש נמי דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הקונה שדה בומן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא ומסייע ליה קרא דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך כדאיתא בפרק השולח בגיטין. ואשה המתקדשת לאיש קנויה לו לגמרי וקנין כספו קרינן לה ומהאי קרא הוא דאכלה בתרומה כדתניא בריש פרק אלמנה ביבמות מנין לאשה שאוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש וגו'. ואם מתקדשת לו לזמן הוי כקנין פירות בלבד. וכן כשהוא מגרשה צריכה שתצא מרשותו לגמרי ולא שיהא גופה לזה ופירותיה לאחר וכדאיתא בירושלמי דבבא בתרא גבי הכותב נכסיו לבנו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דאקשינן עלה בגמרא וכי כתב ליה הכי מאי הוי והא תנן הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה אינו גט. ופריק הכא הכי קאמר גופא מהיום ופירא לאחר זמן אבל התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי כלומר משום דאי אפשר דהוו בה תרי קנייני קנין גוף וקנין פירות מוחלקים זה מזה. ואמרינן עלה בירושלמי ולימא מהיום גופא ומעשה ידיה לאחר זמן. ופריקו לא אשכחן אשה לאחר ומעשה ידיה לאחר. ואף על גב דאמרינן בגמרין בפרק המגרש חוץ מירושתיך מהו ואיכא טובא דאיבעיא להו התם ולא פשטוה מיהא דמעשה ידיה משום דמשמע דמעשה ידיה הוי טפי כגופה ומשייר במעשה ידיה כמשייר בגופא ואיכא למימר דמשום הכי לא הוי גט וכדפירש בירושלמי אבל הני לא הוי כמשייר בגופה כל כך. ומכל מקום אף הנהו סלקן בתיקו ולחומרא. והילכך כיון שהיא מתקדשת לו היום ולא שיירה היום בקנינו כלום הרי היא קנויה לו לעולם ושוב לא פסקה. וכהאי טעמא ממש הוה משמע ליה לרבא בכל קדושת הגוף דכיון דאין לה פדיון הרי זה כקדש גמור ובי גזא דרחמנא איתיה ולא נפיק דאיהו סבר דקדושת הגוף (יש) אין לה הפסק (ואין לה). ואביי לא קשיא ליה אשה דאף הוא מודה בה דהוייתה ויציאתה אין להם הפסק. אלא בקדושת הגוף הוא דפליג משום דאקשיתיה הא מתניתין דשור זה עולה. ודילמא מסבר סבר דשאני קדושת הקדש דכיון דהקדיש חאיל לדמי כגון כל קדושת דמים אף קדושת הגוף כל שהוא מקדיש לזמן כי אתי זימניה פקע דהא אשכחן קדושת פה פקעא בפדיון ואי נמי בזמן כדעולא ורבא. ומכל מקום לרבה ורב המנונא אשכחן להו בהדיא דלא נפקא בלא גט ואפילו פליג אביי עליהו לית הילכתא כותיה במקום רבא בר מיע"ל קג"ם וכל שכן דאיהו יחיד ואינהו רבים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל:

מקדושה חמורה עולה שכולה כליל והיא קדשי קדשים. לקדושה קלה שלמים שיש מהם לבעלים והם קדשים קלים. פקעא כדקתני רישא לאחר שלשים יום שלמים. מקדושה קלה לקדושה חמורה דהיינו עולה. לא פקעא בתמיהא. הכי גרסינן ולא גרסינן צריכא למימר דלשון יתר הוא. אלא ודאי רישא בקדושת דמים וסיפא בקדושת הגוף ואפילו הכי פקעא. והוה מצי לתרוצי דסיפא בקדושת הגוף משום דהוי מקדושה קלה לקדושה חמורה אבל מחמורה לקלה וכל שכן לחולין לא פקעא. אבל יודע היה דרבא דאמר דקדושת הגוף לא פקעא אפילו מקלה לחמורה אמר. שיטה:

אמר רב פפא הכי קאמר אם לא אמר מעכשו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי. פירוש רב פפא בא לתרץ דבין רישא בין סיפא לא משום דקדושה פקעא ורישא דאומר לדמיה לא משום דקדושת דמים פקעא היא כדאוקמה רבא אלא ברייתא פיסקי פיסקי קתני וסיפא דאמר לדמי. וסיפא דרישא לאו סיומא דרישא הוא וכן סיפא דסיפא לא סיומא דסיפא הוא ולומר אם אמר כך יתקיים כמו שאמר אלא כל חדא מינייהו דינא באפי נפשה אתא לאשמועינן. וסיפא הכי קאמר האומר מעכשו שלמים ולאחר שלשים יום עולה שלמים הוי ובדאמר לדמי וקא משמע לן דכיון דמעכשו נחתא לה קדושת שלמים ואפילו לדמי תו לא פקעא ואפילו משום קדושת הגוף דאף קדושת דמים בכדי לא פקעא. לא תימא משום דקדושת עולה לא חיילא כלל כיון דלא מקדיש ליה מהשתא אלא לאחר זמן דאילו האומר לאחר שלשים יום עולה לאחר שלשים יום ודאי הויא עולה אם לא אמר מעכשו שלמים. וקדושת שלמים דנחתא לה מעכשו היא דלא שבקה לה לקדושת עולה דתיחול לבתר שלשים יום משום דקדושת דמים דנחתא לה לא פקעה. ורישא דברייתא בכהאי גוונא נמי מיפרשא דהכי קאמר האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלושים יום שלמים עולה הויא לעולם דקדושה לא פקעה. ומיהו אם לא אמר מעכשו עולה אלא שאמר שור זה לאחר שלושים יום שלמים לאחר שלשים יום שלמים הוי. וברייתא לא זו אף זו קתני כלומר לא מיבעיא קדושת הגוף דלא פקעה בכדי אלא אפילו קדושת דמים לא פקעה. והא דאקדים רב פפא לפרושי סיפא דברייתא היינו משום דמדסיפה נשמעינה להא דבר פדא דאפילו קדושת דמים לא פקעא ואיהי עדיפא ליה ומשום הכי אקדמה לפרושה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. וז"ל הרא"ם ז"ל: והא דנקט סיפא דברייתא משום דאביי אלמיה לקושיא מסיפא נקט לתרוצה. והכי פירושו דסיפא האומר לאחר שלשים יום תהיה זו עולה וכן האומר מעכשו שלמים דבריו קיימים. ורישא קא משמע לן דאפילו האומר לאחר שלשים יום שלמים הוי שלמים אף על גב דהיא קדושה קלה. והכי קתני האומר שור זה עולה כל שלשים יום וכן האומר לאחר שלשים יום שלמים דבריו קיימין והוא שלא הקדישה תחלה לעולה כלל. עד כאן.

וכתב עוד אמר לך בר פדא הכי קאמר בסיפא אם לא אמר מעכשו שלמים לאחר שלשים עולה הוי. אבל אם אמר מעכשו שלמים לא הויא לאחר שלשים עולה דכיון דחלה מעכשו קדושת שלמים לא הויא לאחר שלשים עולה דכיון דחלה מעכשו קדושת שלמים לא פקעה בכדי ואף על גב דשלמים קדושה קלה. וברישא אשמעינן דאפילו קדושת דמים לא פקעה מיתורא דמשנה והכי פירושו: כל שלשים עולה לאחר שלשים שלמים אינו רוצה לומר שלאחר שלשים יחול קדושת שלמים אלא אשמעינן דאף על גב דלא אמר הכי קדוש הוא כקדושת עולה דלא פקעה. והיינו דקאמר כל שלשים עולה כלומר דחלה עליה קדושת עולה ואין חשש במה שאמר לאחר שלשים שלמים. והא דלא חש התלמוד לתרץ הרישא משום דנוחה וקלה היא לתרוצה מידי דהוה לאומר לאשה. הא דאמרינן דלאחר שלשים אהני דבורו למהוי עולה אם לא אמר מעכשו שלמים אף על גב דבינתים לא הוי לאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת אף על גב דנתאכלו המעות ואינם בעין בשעת חלות הקידושין כדאמר טעמא התם לפיקדון דמו ולא למלוה דמו.
והפירוש פירש כדרך שיטת רש"י ז"ל וז"ל: אמר לך בר פרא לעולם קדושת הגוף לא פקעא בכדי וחדא קתני דחסורי מחסרא והכי קתני. בהאי תירוצא מערב רישא לסיפא האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים שלמים במה דברים אמורים בזמן שאמר מעכשו ולאחר שלשים יום שלמים דקא מתפיס להו מקמי עולה דמדקאמר מעכשו גליא דעתיה דיהא שם שלמים חל עליו לאלתר. אבל אם לא אמר מעכשו ולאחר שלשים יום שלמים לאחר שלשים יום נמי עולה הוי דקדושת הגוף לא פקעה בכדי אפילו לאחר שלשים יום מידי דהוי מהאומר לאשה לאחר שלשים תהא מקודשת לי דהויא מקודשת אף על פי שנתעכלו המעות לאחר שלשים שנתקדשה בהן הכא נמי אף על גב דאזלו להו שלשים דעולה דכנתעכלו המעות דמי אפילו הכי הוי עולה לאחר שלשים יום משום דקדושת הגוף לא פקעה בכדי. וסיפא היינו טעמא דכי אמר לאחר שלשים עולה ומעכשו עד שלשים שלמים דלאחר שלשים יום נמי עולה הוי וקדושת שלמים נמי פקעה משום דקדים ואמר לאחר שלשים עולה דכיון שהוציא בשפתיו עולה תחלה נעשה כאומר מעכשו ולהכי הוי לאחר שלשים עולה דהא קדושת דמים לא חייל עילויה אלא עד שלשים יום בלבד. פשיטא דלדבריך דאמר דקדושת הגוף לא פקעה בכדי דאי לא אמר מעכשו ולאחר שלשים דלאחר שלשים עולה הוי מידי דהוה דהאומר לאשה כו'. לא צריכא דהדר ביה דלבתר הכי דאמר כל שלשים יום עולה ולאחר שלשים יום שלמים בעי למיהדר ביה ואמר מעכשו ולאחר שלשים נמי שלמים קא משמע לן דאף על גב דהשתא הדר ביה ואמר מעכשו הואיל ומעיקרא שויה עולה דאפילו לאחר שלשים נמי הוי עולה דקדושת הגוף לא פקעה בכדי. הניחא לריש לקיש דאמר במסכת קידושין האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים ורצתה לחזור בתוך שלשים אינה חוזרת הכא נמי לא מצי למהדר ולמימר מעכשו. אלא לר' יוחנן דאמר התם חוזרת דאתי דיבור דידה ומבטל דבור דידיה מאי איכא למימר אמאי הוי לאחר שלשים עולה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וקא משמע לן דאכתי דלבתר הכי אמר מעכשו ולאחר שלשים שלמים כיון דאקדיש ליה לשם עולה ברישא תו לא מצי הדר ביה. פירוש.
ותירץ דחסורי מיחסרא והכי קתני ולעולם קדושה לא פקעה והכי קאמר האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים ולאחר שאמר מעכשו. אבל לא אמר מעכשו ולאחר שלשים יום שלמים ולאחר שאמר מעכשו אבל לא אמר לאחר שלשים יום נמי עולה הוי דקדושה לא פקעה מידי דהוה אהאומר לאשה. או נוכל לפרש דלא בא לתרץ אלא סיפא והכי קאמר סיפא לאחר שלשים יום עולה ולא אמר מעכשו שלמים לאחר שלשים יום הוי עולה מידי דהוה אהאומר לאשה דהתם חיילי קדושין לאחר זמן הם הכי נמי הכא. ורישא בקדושת דמים ואפילו הכי לא קשה לבר פדא דלא אמר בר פדא דלא פקעה אלא מקדושה לחול אבל מקדושה לקדושה פקעה דאם לא כן ליתני שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום חולין. פשיטא. יש מפרשים דקאי אמקודשת ואפילו נתאכלו המעות. והעיקר בעיני דקאי אהיכא דלא אמר מעכשו שלמים ולאחר שלשים יום הוי עולה. הרי"ץ ז"ל:
אפילו למאן דאמר חוזרת הכא לא תהדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומחוייב לקיים דבריו מידי דהוה אנדר דכתיב ביה מוצא שפתיך תשמור ועשית. ומיהו אי אמר מעכשו שלמים תפסי ושוב לא פקעי דעדיין חולין היא. הרא"ם ז"ל. וז"ל שיטה: אפילו למאן דאמר התם חוזרת הכא שאני דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ומחייב לקיים דבריו מידי דהוה אנדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור. והוא הדין לאחר שלשים יום עולה חייב לעשותו עולה ולא קאמר שהוא עולה שתהא בו מעילה אלא חייב לעשותו עולה קאמר. עד כאן.

אפילו למאן דאמר חוזרת הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. תמיהא לי דאם כן נשמע מהכא דהאומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום ועומדת בחצירו כל שלשים יום אינו יכול לחזור בו. ונראה לי דאי אפשר לומר כן משום דהוה ליה כדבור ודבור דנתינת מעות ליד בעל הבהמה לאו מעשה חשובה חשבינן ליה לר' יוחנן דאמר התם בקדושין בריש פרק האומר באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה וחזרה בה אינה מקודשת דאתי דיבור ומבטל דיבור ונתינת מעות ביד האשה לאו כמעשה הוא וקיימא לן כותיה וכדאפסיקא התם בהדיא הילכתא כותיה. ואולי נאמר דכיון דאמירה לגבוה חמירא דהויא כמסירת ההדיוט חשבינן ליה כזוכה מעתה אלא שמשייר בה גזותיה וולדותיה של שלשים יום. ומהכא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכן מצאתיה שם בפרק קמא דקידושין בירושלמי דגרסינן התם אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זה עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים יום אינה מכירה הקדישה לא קדשה. (לו ידה) ליידא מילא אמר לאחר שלשים יום לשייר גיזה ועבודה. אלא שאין נראה לי כן לפום גמרין דבשילהי המוכר את הבית דהתם משמע גבי מתניתין דר' שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה דלעולם אי אפשר שיהא גוף להקדש ויניקה לחולין וכמו שכתבתי שם. והכא לענין חזרה בלבד קאמר דכיון דאלימא אמירה בהקדש להיות כמסירה בהדיוט אלימא נמי להא למהוי כמעשה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכדאיתא התם בקידושין בריש פרק האומר. ולעולם אם מכרה מכורה וכדאמר התם אמורא אחרינא משמיה דר' יוחנן מכרה תוך שלשים יום לא חל עליה הקדש עולה. ונראה לי דהלכה כהאי אמורא דמשמיה דר' יוחנן דאמר מכורה ואמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. ואיפשר דלא אמרו כאן דאינו יכול לחוור בו תוך שלשים יום אלא דוקא לבר פדא דאית ליה דאפילו קדושת דמים לא פקעא לתרוצה לברייתא אליבא דידיה. אבל אליבא דאביי ואי נמי לרבא דאית ליה דקדושת דמים מיהא בכדי פקעא באומר שור זה עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים יום אליבא דר' יוחנן דאמר באשה חוזרת דאף הקדש כאשה וכדסבירא ליה למקשה דאמר הכא הניחא למאן דאמר אינה חוזרת אלא למאן דאמר חוזרת מאי איכא למימר. ולא אמרינן אמירה לגביה כמסירה להדיוט דלא יוכל לחזור בו אלא במקדיש מעכשו והכין נמי אמרה ר' זעירא התם בקידושין פרק האומר דגרסינן התם ר' בון בר ר' חייא בעי קומי ר' זעירא תמן איתמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא איתמר הכין כלומר דאם מכרה תוך שלשים יום מכורה. אמר ליה תמן באומר מכבר ברם הכא באומר לאחר שלשים. ואם תאמר אם כן למה להו למימר התם מכרו מכור לימא חזר בו תוך שלשים דהיא עדיפא ואפילו דיבור מבטל דיבור דהקדש וכל שכן מעשה גמור כמכירה. וי"ל דאין הכי נמי אלא משום דבעי למימר בתרה חזר ולקחה תוך שלשים חל עליה הקדש עולה לאחר שלשים יום לא חל עליה הקדש עולה נקט לה בשמכרה. כן נראה לי. ועוד צריך לי עיון ובסוף מסכתא קידושין כתבתי יותר בסיעתא דשמיא. הרשב"א ו"ל.

לבר פדא דאמר פדאן וכו'. הוא הדין דהוה מצי למבעי לעולא דכולי עלמא חוזרות וקדושות אבל בר פדא פירושו בראשונה נקט. אי נמי דאיהו מחמיר להחל הקדש אף לאחר קציצה. שיטה. ומהכא שמעינן לדיני ממונות דהאומר לחברו שדה זו נתונה לך וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ואיפשר שאין זה אלא במקדיש וכו' אבל במקנה לחברו בעלמא אי איפשר דבמאי קני. דאף על גב דאמר ליה מעכשו אי אפשר לו לקנות אלא בכסף בשטר ובחזקה וכסף וחזקה או שטר אלו שנעשה על מכר זה או מתנה זו ראשונה כשחזר זה וקנאו כבר כלתה קנייתן של אלו ובמה הוא קונהו לבסוף. והיינו טעמא נמי דאיצטרכינן למינקט הא דר' אושעיא בשתי פרוטות ולא נקט ליה בחדא פרוטה.

ברש"י הגוף ובין קדושת כו' לקדושת שלמים שהיא קלה הס"ד לאחר שלשים יום הס"ד ואח"כ מ"ה דהתם לא פקעה קדושת הגוף בכדי דמקודשת לאחר שלשים יום דכי לא כו' מעכשיו התם הד"א מעכשיו לאחר שלשים יום שלמים הוי עולה הס"ד לאחר שלשים יום שלמים ולא כלום כו' קמ"ל דדוקא כו' התם אי לא אמר מעכשיו כו' להדיוט וכיון כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש יום שלמים הס"ד ואחר כך מ"ה דמקודשת אע"פ כו' הד"א כצ"ל:

בר"ן שלמים לא הוי לאחר כו' דהא המקדש בשטר כו' מקשים פשיטא הס"ד האומר דקדושין הס"ד ותיהוי נמי כמסירה כו' כצ"ל:

גמרא יתיב ר"א ורי"צ בר'. אולי צ"ל בר' יוסף כבגיטין (יא ב):

ר"ן ד"ה אר"פ. ועוד שקדושת שלמים מיד שחלה כו' מצאה קדושת עולה כו'. ר"ל אף אם הקדים לומר שלמים כל ל"י כיון דבתכ"ד אמר לאחר ל"י עולה. הוה כאילו אמר ב' המאמרים ביחד הואיל דתכ"ד כדבור דמי:

בא"ד ולא תימא כו' קמ"ל כיון שבתכ"ד אמר מעכשיו שלמים כו'. דקדק לומר תכ"ד דלאחר כ"ד לא מהני דל"מ הדר ביה כדלקמן דאמירתו לגבוה כמסירה וכפי' הר"ן שם:

גמ' וקא מנמנם ר' ירמיה. גיטין יא ע"ב. שבת דף סג ע"ב:

תיובתא דבר פדא וכו'. משמע מהר"ן דלרבא ודאי הוה תיובתא ולא ניחא ליה במה שפי' הרא"ש דלרבא רישא וסיפא בקדושת הגוף ובהגה' אם לא אמר מעכשיו. והא דאצטריך תרווייהו חד אי לא הדר ביה וחד אפי' אי הדר בי'. כמ"ש הר"ן עצמו וז"ל וכ"ת מאי קמ"ל הא תנא ליה רישא וכו' י"ל אי מהתם כו' קמ"ל סיפא אפילו הדר ביה וכו'. ונ"ל דס"ל להר"ן דבלא הדר ביה לא אצטריך בבא יתירא דפשיטא ממקדש אשה לאחר שלשים יום וכמ"ש הר"ן ד"ה פשיטא וכו' ע"ש וא"כ תרי בבי למה לי ושפיר כתב דאתותב רבא. אך הרמב"ם פסק כעולא אליבא דרבא ומסתמא דסוגיא משמע דאתותב וי"ל היינו למאי דס"ל לרב המנונא ורבא דהקדש ואשה חד דינא אית להו א"כ קשיא תרי בבי ל"ל דבלא הדר ביה ה"ל כאשה לאחר שלשים יום ואתותב. אבל בהא ס"ל כאביי דאין ללמוד קרבן מקידושי אשה ומ"מ מסברת חוץ ס"ל כרבא דקדושת הגוף לא פקעה שהרי אפילו בשדה אחוזה קיי"ל כר' יהודה (ערכין כה ע"ב) הנ"ל. וברייתא רישא וסיפא בקדושת הגוף וחד אי לא הדר ביה וחד אפילו הדר ביה וא"ש. וע' פי' רש"י וצ"ל דלא מצי לשנויי לרבא תרווייהו בקדושת הגוף ובמעכשיו כפי' רש"י משום דרבא יליף מאשה ואילו אמר היום את אשתי ולמחר מעכשיו לא תהיה אשתי לא מהני ומקודשת לגמרי וה"נ בהיקש:

לימא תיהוי תיובתא דבר פדא דאמר לא פקעה קדושה בכדי. וא''ת אמאי לא פריך לעולא כמו לבר פדא מקדושת הגוף מהא דהא סבירא ליה קדושת הגוף לא פקעה בכדי מההיא דהאומר לאשה היום את אשתי וכו' וי''ל דאביי שהקשה לרבא וקדושת הגוף לא פקע בכדי וכו' כדי לסתור דברי רבא שהיה אומר דמודה עולא דקדושת הגוף נמי לא פקע בכדי ומכל מקום לא קשה לעולא מההיא דהאומר לאשתו משום דלאו היינו בברייתא אלא מימרא (לעולא) ולכך לא פריך לעולא: אמר לך בר פדא ה''ק. סיפא אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוי. פי' שלא אמר [אלא] לאחר שלשים יום עולה הרי זו עולה ואשמעינן חידוש אע''ג שלא אמר דיבורו בשעה שקדושה חלה דאימת חלה הקדושה לאחר שלשים יום ונדר אחר דיבור אפ''ה חלה הקדושה שפיר לאחר ל' יום: מידי דהוה האומר לאשה וכו '. וא''ת בשלמא סיפא מתרצא שפיר אלא רישא דאמר שור זה כל ל' יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אלמא דפקעה. קדושה בכדי והיכי מתרץ לה וי''ל דהכי פירושא כל ל' יום עולה וה''ה דהוי עולה לאחר ל' יום נמי דקדושה לא פקעה בכדי וזימנין דהוי לאחר ל' יום שלמים כגון דאמר לאחר ל' יום שלמים ותו לא וכ''ת תרתי למה לי לא זו אף זו קתני לא זו דקדושת הגוף אלא אפילו קדושת דמים נמי לא פקעה וקשה דלשון לא משמע כן דמדקאמר כל ל' יום עולה משמע כל ל' יום עולה דוקא אבל לאחר ל' יום לא הוי עולה לכ''נ לר' אלחנן דרישא נמי כגון הרי שור זה עולה כל ל' יום מעכשיו ולאחר ל' יום שלמים הוי והוי תוך ל' יום עולה ולאחר שלשים יום שלמים אע''ג דקדושה לא פקעה בכדי שאני הכא שבתוך כדי דיבור שהתפיסו לעולה אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום שלמים א''כ התחיל קדושת שלמים מיד כמו קדושת עולה אלא שלא נגמרה קדושת שלמים עד לאחר שלשים יום דהכי נמי א''ר יוחנן פרק האומר דקידושין (דף נח:) דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום שהקידושין מתחילין מיד ואין נגמרים עד לאחר שלשים יום וא''ת תינח לאחר שלשים יום הוי לגמרי שלמים וקרב שלמים כיון דקדושת העולה פקעה כדפרישית אלא תוך שלשים יום היכי קרב עולה כדקתני בברייתא ל' יום עולה והלא יש כאן נמי קדושת שלמים בהדי קדושת עולה כדפרישית שמעכשיו מתחיל קדושת שלמים וי''ל כל שלשים יום עולה דקאמר לאו לענין הקרבה אלא לענין מעילה דכיון דיש בו נמי קדושת עולה מועלין בו אי נמי לענין שלא להקריב שלמים תוך שלשים יום ועי''ל דאף לענין הקרבה הוי עולה תוך ל' יום שאין קדושת שלמים עליו תוך ל' יום יותר לבטל קדושה ואע''ג דלגבי קידושי אשה אמרינן שמתחילין הקדושין מיד שאני הכא שיש לקיים ולפרש מה שאמר מעכשיו גבי שלמים לא שיחלו ויתחילו שלמים מיד לבטל קדושת עולה תוך שלשים יום אלא לענין שתפקע קדושת עולה לאחר שלשים יום וה''ג ברישא כל שלשים יום עולה (שלשים יום) ומעכשיו ולאחר שלשים יום שלמים כל ל' יום עולה ולאחר ל' יום שלמים וסיפא ה''ק לאחר ל' יום עולה אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה מידי דהוה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ואע''ג דנתאכלו המעות מקודשת פי' וגבי הקדש אמירתו חשובה כנתינת מעות גבי אשה אע''ג שנתאכלו לאחר שלשים יום (כ''א מתחילת ל' יום) אפ''ה חייל הדבור מתחילת שלשים יום כמו גבי קידושין דחיילי הקידושין לאחר שלשים יום אע''פ שנתאכלו המעות כדפי' רש''י לעיל: לבר פדא דאמר חוזרות וקדושות. אלמא מצי איניש למימר הרי זה הקדש לאחר שאפדנו יהא הקדש ולא הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם וטעמא משום דבידו להקדישו עכשיו בידו נמי לפדותו ולחזור ולהקדישו אם כן תפשוט הא דבעי רבי אושעיא הנותן לאשה שתי פרוטות מהו מי הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם הואיל וכל אותן הימים דאין אשתו אין בידו לקדשה או דלמא השתא הא בשעת נתינת קדושין הוי בידו לקדשה אי נמי השתא היה בידו לקדשה וכשהיא אשתו בידו לגרשה ולקדשה מדעתה השתא נמי מצי לקדש לה מדעתה לאחר שמגרשה ותפשוט ליה מהאי דמועיל שפיר וא''ת כמו דפריך לבר פדא אמאי לא פריך לעולא דהא לעולא אמר לעיל דחוזרות וקדושות אם כן הוה ליה למיפרך לעולא ותפשוט וי''ל דאין ה''נ אלא שפיר פריך לבר פדא דאמר בהדיא עוד י''ל דלעולא לית ליה האי סברא דחוזרות וקדושות ועד שיקצצו דקאמר הנודר היינו דווקא לענין דכיון שנקצצו שוב אינו פודן וא''ת ועולא מי פליג אסתמא דהש''ס דסבירא ליה חוזרות וקדושות מדקאמר לעולם אלמא משמע חוזרות וי''ל דלאו היינו סתמא דהש''ס אלא בר פדא אמר כן והוא ממלתיה וכן אשכחנא באלו מציאות (ב''מ כא.) גבי וכמה אמר ר' יצחק וכו':

ר"ן
אמר רב פפא הכי קאמר אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי וכו'. פי' סיפא אתינן לתרוצי אבל רישא כדקיימא קיימא ולעולם דאמר לדמי ולא תקשי לבר פדא דמוקי לה בפדיון אבל סיפא מתרצינן דה''ק לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים לאחר ל' יום תהא עולה כדבריו אם לא אמר מעכשיו שלמים וקמשמע לן תרתי חדא דכי אמר לאחר ל' יום עולה בלחוד חייל ולא תימא כיון דלא קדוש השתא לא קדוש נמי לאחר שעתא דליתא אלא לבתר זמנא נמי חייל מדעם דהוה על האומר לאשה וכו' וקמ''ל נמי דדוקא כשלא אמר מעכשיו שלמים הוא דהוי לאחר ל' יום עולה אבל היכא דאמר מעכשיו שלמים לא הויא לאחר ל' יום עולה ומילי טובא קמ''ל בהא חדא דקדושת הגוף לא פקעה בכדי ולא תימא ה''מ קדושה חמורה דעולה דליתא אלא אפי' קדושה קלה דשלמים לא פקעה בכדי ומש''ה נקט קדושה קמייתא בשלמים ולא נקטא בעולה דומיא דרישא ולא תימא ה''מ היכא דאמר שור זה שלמים כל ל' יום דבכגון זה קדושת שלמים מתפשטת והולכת שאין לה מונע אלא אפילו כשהתפיס בו לאחר מכן קדושת עולה סד''א חיילא דכי האי גוונא לא מקרי פקעה בכדי דאדרבה קדושה בתרא מעליא טפי והוי מן קדושה קלה לחמורה ועוד שקדושת שלמים מיד שחלה על בהמה זו מצאה קדושת עולה שהיא מונעתה מהתפשט לאחר שלשים יום וסד''א דכל כי האי גוונא לא תהא בהמה זו נתפסת בקדושת שלמים אלא עד שלשים יום קמ'''ל דאפילו כי האי גוונא קדושת שלמים לא פקעה בכדי ולא תימא ה''מ כשהקדים קדושת שלמים לקדושת עולה כגון שאמר כל שלשים יום שלמים ואחר שלשים יום עולה דבכי האי גוונא דין הוא שתהא קדושת שלמים מתפשטת והולכת אלא אפילו היכא שהקדים ואמר לאחר שלשים יום עולה סד''א קדושת שלמים לא משכחא רווחא אלא שלשים יום ולא תחול יותר קמ''ל דכיון שבתוך כדי דבור אמר מעכשיו שלמים חיילא ליה קדושת שלמים ושוב אין מקום לקדושת עולה לחול כלל ולאו דמשבשינן לה לברייתא אלא ה''ק מי שאמר לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים ראוי הוא שתהא לאחר ל' יום עולה אלא אחר שאמר ומעכשיו שלמים זהו שמונע לקדושת עולה שלא תחול משום דקדושת שלמים לא פקעה בכדי שלא תאמר שזה שאנו אומרים שקדושת שלמים מתפשטת והולכת היינו משום שזה שאמר לאחר שלשים יום עולה אין בדבריו כלום דכיון דקדושת עולה לא חיילא השתא בתר שלשים יום נמי לא חיילא ולא ליהוי טעמא משום דלא פקעה קדושת שלמים בכדי דליתא דאילו לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הויא הלכך ודאי טעמא דמאי דאמר השתא דלא הוי עולה היינו משום דקדושת שלמים לא פקעה בכדי כנ''ל ומנמוקי הרבה מן הראשונים למדתיו וכ''ת מאי קמ''ל סיפא דלאחר שלשים מהני הא תנא ליה רישא כל שלשים עולה ולאחר שלשים יום שלמים י''ל אי מהתם ה''א דדוקא כי לא הדר ביה קמ''ל סיפא דאפי' הדר ביה נמי לא מצי למהדר וכדמסקי': מדעם דהוה על האומר לאשה וכו'. כלומר דכי היכי דהתם אע''ג דלא חיילא קדושה השתא חיילא בתר זמנא ה''נ אע''ג דלא חיילא קדושה השתא חיילא בתר זמנא: פשיטא. כלומר פשיטא דמהני כי התם ולמה ליה לתנא לאשמועינן וא''ת מאי קמקשה פשיטא אדרבה צריכא רבה דמי דמי התם אע''פ שנתעכלו המעות מ''מ הא איכא גבה שיעבודא דכסף וכדאמרי' התם פרק האומר (קדושין נט.) הני זוזי לאו למלוה דמיין ולא לפקדון דמיין ומשום הכי מקודשת דהא המקדש בשטר ונתקרע השטר קודם ל' אינה מקודשת משום דכי חיילי קדושי ליכא שטרא והכא נמי כיון דבדיבורא בעלמא אקדשה כי חייל הקדש ליתיה לדיבוריה וי''ל דאמסקנא סמיך דאמר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הלכך פשיטא ליה דלא גרעה אמירה לגבוה מכסף קדושי דאשה מש''ה מקשי פשיטא: הניחא למאן דאמר אינה חוזרת. פלוגתא (דרב נחמן ורב ששת) [צ''ל דר' יוחנן וריש לקיש] בפ' האומר דקידושין (ד' נט.): הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. הלכך אפילו למ''ד התם חוזרת הכא לא מצי הדר ביה וא''ת ותיהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר ביה כיון דלא חייל הקדש עד שלשים יום דנהי דאמרי' בכתובות (דף פב.) ובמציעא משוך פרה זו ולא תקנה לך עד לאחר שלשים דאי קיימא באגם לא קנה ובעומדת בחצרו קנה היינו דוקא בשלא חזר בו בינתים אבל חזר בו ודאי אפי' עומדת בחצרו מצי למיהדר ביה כיון דלא קני' עד לאחר ל' יום ולגבוה נמי נהי דהוי כמסירה כיון דהשתא לא חייל אמאי לא מצי למיהדר ביה וי''ל דכי אמרי' כמסירתו להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר וכמ''ד מעכשיו ולאחר