נדרים ל ע"א

תפשוט דבעי רב הושעיא הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך ה''נ דהוו קידושי איתער בהו ר' ירמיה אמר להו מאי קא מדמיתון פדאן הוא לפדאום אחרים הכי אמר ר' יוחנן פדאן הוא חוזרות וקדושות פדאום אחרים אין חוזרות וקדושות ואשה כפדאוה אחרים דמיא איתמר נמי אמר ר' אמי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שפדאן הוא אבל פדאום אחרים אין חוזרות וקדושות:
מתני' הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור מיורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו שהולכין מעכו ליפו אלא במי שדרכו לפרש:
גמ' רב פפא ורב אחא בריה דרב איקא חד מתני ארישא וחד מתני אסיפא מאן דתני ארישא מתני הכי הנודר מיורדי הים מותר ביושבי יבשה הא ביורדי הים אסור ולא כאלו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

והיינו משום שבתחילת ההקדש כשאמר "עד שייקצצו" נתכוין להקדיש היום, ונתכוין גם להקדישן שוב לאחר שיפדם אם כן תפשוט ממשנתנו הא דבעי רב הושעיא: ^[1]

היות והאומר לאשתו התקדשי לי לאחר שאגרשיך, אין היא מקודשת, שזה בכלל דבר שלא בא לעולם, שהרי היום אין הוא יכול לקדשה לו שכבר מקודשת היא לו, וכל שאינו יכול לעשות היום, אינו יכול לעשות למחר - כיצד יהא דין הנותן שתי פרוטות לאשה, ואמר לה: באחת התקדשי לי היום, ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך אם מקודשת היא לאחר שיגרשנה? ^[2]

האם נאמר כיון שיכול הוא לקדשה היום, אין זה בכלל דבר שלא בא לעולם ; או שנאמר: היות ובינתיים משקידשה ועד שיחולו הקדושין יהא זה דבר שלא בא לעולם, אינו יכול לקדשה היום?

ולפי פירושו של בר פדא, תפשוט ממשנתנו דהכי נמי דהוו קידושי [שהקדושין חלים], שהרי:

האומר על הקדש שיהא מוקדש לכשיפדנו מן ההקדש, אין הקדשו חל ואף שפדהו, כי בשעה שהקדישה אין הוא יכול להחיל עליה הקדש היות והחפץ כבר קדוש, וכשם שהאומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אין הקדושין חלים.

ובכל זאת מבואר מבואר במשנתנו, שאם בשעה שהקדיש את החפץ עדיין לא היה קדוש והקדישו לאחר שיפדנו הרי ההקדש חל - כי מטעם זה כשפדה את הנטיעות מן ההקדש הרי הן חוזרות וקדושות - ומכאן אתה למד לכיוצא בזה באשה שהיא מקודשת, ונפשטה בעייתו של רב אושעיא.

איתער [לשון תעורה מנמנום] בהו רבי ירמיה, כלומר: קם עליהם רבי ירמיה ואמר להו:

מאי קא מדמיתון הקדש לאחר פדיון כשפדאן הוא [המקדיש עצמו], לקדושי אשה שהוא כפדאום אחרים [וכי מה אתם מדמים, את דין הנטיעות כשפדאן המקדיש עצמו, לקדושי אשה שהם דומים לפדאום אחרים]!? וכדמפרש ואזיל.

והרי הכי אמר רבי יוחנן:

פדאן הוא, הייינו המקדיש עצמו מיד ההקדש אכן הנטיעות חוזרות וקדושות, כי מאחר שלא יצאו הנטיעות לרשות אחרת, והיו כל העת ברשות ההקדש - שהיא זו האמורה לזכות בחפץ אף לאחר שיפדנה - או ברשות המקדיש, לכן חל ההקדש לכשיפדנו המקדיש.

אבל פדאום אחרים מיד ההקדש, שבשעה שנפדו קודם החלות השניה של ההקדש הרי לא היו לא ברשותו ולא ברשות הקדש - אין הנטיעות חוזרות וקדושות, ואפילו שחזרו לרשותו.

ואשה כשנתגרשה הרי כפדאוה אחרים דמיא, שבאותה שעה הרי ברשות עצמה היא ; ולכן אין מועילים קידושיו שקידש לאחר שיגרשנה. ^[3] איתמר נמי בשם רבי יוחנן כפי שאמר רבי ירמיה משמו: אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שפדאן הוא.

אבל פדאום אחרים, אין חוזרות וקדושות. ^[4]

מתניתין:

כלל הוא בנדרים - "הלך לפי לשון בני אדם". ^[1]

והיינו, שדרך האדם בשימוש הלשון, היא הקובעת אם יש בלשונו נדר, ואת כן, מה כולל נדרו.

ובמשניות הבאות יתבארו כמה לשונות, כיצד דרך בני אדם להשתמש בהן, ומה נאסר ומה נשאר מותר, לאחר שנדר האדם בלשונות הללו.

הנודר שלא להנות מ"יורדי הים" - הרי הוא מותר ב"יושבי היבשה", גם אם מידי פעם הם נוסעים בים, לפי שאין קרויים "יורדי הים" אלא אותם אנשים הרגילים לשוט בספינות בים. ^[2]

אבל הנודר מ"יושבי היבשה" - הרי הוא אסור גם מיורדי הים, היות שגם יורדי הים - בכלל "יושבי היבשה" הם, שהרי כל יורדי הים סופם שעולים ליבשה.

ומבארת המשנה מי הם "יורדי הים" -

לא כאלו שהולכין, שמשייטים בספינה, למרחק קצר, לאורך חופה של ארץ ישראל, מעכו ליפו, אלא במי שדרכו לפרש בים למרחקים.

ובגמרא יבואר אם המשפט האחרון הוא המשך המשפט שלפניו, או שהוא המשך לאמור בתחילת המשנה. ^[3]

גמרא:

רב פפא ורב אחא בריה דרב איקא, נחלקו בביאור המשפט האחרון במשנה.

חד מתני, אחד מהם שונה את "לא כאלו שהולכין מעכו לטבריה" - ארישא, וכונת המשנה להקל, וכפי שיבואר להלן.

וחד מתני "לא כאלו שהולכין מעכו לטבריה" - אסיפא, וכונת המשנה להחמיר, וכפי שיבואר להלן.

ומבארת הגמרא:

מאן דתני, מי ששונה "לא כאלו שהולכין מעכו ליפו" ארישא - מתני הכי, שונה את המשנה כך:

הנודר מיורדי הים - מותר ביושבי יבשה, שאינם רגילים לשוט בים.

הא ביורדי הים - הוא אסור.

וממשיכה המשנה לבאר, ולהקל, שלא בכל יורדי הים הוא אסור -

הערות

^[1] לקמן בגמרא בעמוד הבא, ובעוד מקומות.

^[2] הרא"ש והתוס'.

^[3] הר"ן מביא את הספק של הירושלמי במי שנדר ביורדי הים לאחר שלשים יום, ובתוך שלשים יום הם נעשו יושבי יבשה אם הולכים לפי שעת הנדר או לפי שעת חלותו. והירושלמי תולה שאלה זו במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, באשה שאמרה "הריני נזיר בשעה שאנשא", האם הולכים אחרי שעת חלות הנדר, בשעה שנישאת, ואז יכול להפר לה הבעל את נדר נזירותה. או שהולכים אחרי שעת הנדר, וכיון שנדרה לפני הנישואין, אין בעלה יכול להפר לה, על אף שחלותו של הנדר היתה רק משנישאת, לפי שאין הבעל יכול להפר נדרים שנדרה האשה לפני שנישאת לו. ובחידושי רבי שמואל, הוכיח מכאן, שהמקבל על עצמו לנהוג נזירות בעוד שלשים יום, אינו צריך לומר פעם נוספת, בהגיע יום השלשים, "הריני נזיר", אלא מתחיל לנהוג אז נזירות, מבלי לומר כלום. כי אם נאמר שצריכה האשה לאחר שנישאת לקבל עליה אז את הנזירות, הרי אין זה נדר שחלותו לאחר זמן, אלא זה נדר של "התחייבות", שקיבלה על עצמה לנדור בנזירות לאחר מכן, ואם כן, הבעל יכול להפר את הנזירות שקיבלה עליה אצלו.

^[4] א. כתב הר"ן בשם הרשב"א, שיש לפשוט את בעייתו של רב אושעיא ממה שאמרו בכתובות נט ב ולקמן פו א: האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש, שהיא קדושה, והטעם הוא "דכיון דבידו להקדישה עכשיו, אף על פי שיבוא זמן שלא יהא רשות בידו בכך, יכול עתה הוא להקדישה לכשיהיה הרשות בידו, הכא נמי גבי אשה הואיל והוא יכול לקדשה עכשיו, יכול לקדשה גם כן לאחר זמן". כלומר, ומקרה זה ל"פדאוה אחרים" דמיא, שהרי הרשות שהוא בא להכניס אליה את השדה לאחר שיקחנה היא רקשות ההקדש, ובין מעשה ההקדש לחלות ההקדש, הרי יוצאת השדה לרשות שלישית שהיא רשות הלוקח, ואינה לא ברשותו ולא ברשות ההקדש, והיות ומבואר באותן סוגיות שאין בזה חסרון, הוא הדין בקדושין. ב. והיות שנתבאר שאף על פי שפדאום אחרים אין בזה חסרון, אם כן לכאורה צריך ביאור למה בנטיעות שפדאום אחרים אמר רבי יוחנן שאין ההקדש מועיל! ? ביאר הרשב"א שבהכרח טעם אחר הוא, ומשום אומדן דעתו של המקדיש שלא נתכוין לאופן זה, אבל אם יאמר בפירוש שהוא רוצה להקדיש את הנטיעות לאחר שיחזרו לרשותו ואפילו אם היו בינתיים ברשות אחרת, אכן יחול ההקדש. ג. הר"ן דחה את ראיית הרשב"א, ולפי הנראה מדבריו מפרש הוא אתבעייתו של רב הושעיא באופן אחר; וכך כתב הר"ן: "דשאני התם שבידו להקדישה עכשיו, וכיון שבידו להקדישה עכשיו, יכול הוא גם כן להקדישה לאחר זמן, לפי שאותו הקדש עצמו שהוא מקדיש לאחר זמן אף מעכשיו יכול הוא להקדישה, מה שאין כן בנטיעות ובקדושי אשה שאותה קדושה שניה אי אפשר לה שתחול עכשיו, שכיון שהוא מתפיס בהן קדושה ראשונה, אי אפשר לאותה קדושה שניה לחול עכשיו, וכיון שכן איכא למימר דלאחר שעה נמי דהיינו לאחר פדייה וגירושין לא חיילא". ולשון הר"ן בקדושין [כו א מדפי הרי"ף] הוא: "מה שאין כן בקדושי אשה שאותם קדושין שניים אי ארפשר להם שתחול עכשיו, שהרי היא מתקדשת קדושין ראשונים, דבבת אחת נותן לה שתי פרוטות הללו ואומר כן, ואיכא למימר דקדושין שניים דלאחר גירושין לא חיילי". ד. והמתבאר מדבריו, שלא נסתפק רב הושעיא אלא באותו ציור שצייר, דהיינו: הנותן לאשה שתי פרוטות, באחת אמר לה: התקדשי לי היום, ובאחת אמר לה: הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך, שבאותו זמן שהוא מקדש אותה לאחר שאגרשנה כבר "יוצאת היא מן העולם" שהרי מקדשה באותו זמן מעכשיו ושוב אינה בידו לקדשה, אבל אם יאמר לאשה: הרי את מקודשת לי לראחר שאקדשיך ואגרשיך, וקידשה לאחר זמן וגירשה, בזה לא נסתפק רב הושעיא כיון שהיום היא בודאי "דבר שבא לעולם" ובידו לקדשה עכשיו. ה. ולפי הר"ן, בהכרח שספיקו של רב הושעיא הוא: כיצד לדון כשנותן לה שתי פרוטות בבת אחת, האחת מהיום ואחת לאחר שיגרשנה, אם לדונו כאילו קידשה לאחר שיגרשנה קודם שקידשה לו מעכשיו, ואם כן היא מקודשת, או לדונו כאילו קידשה לאחר הגירושין אחר שקידשה לו מעכשיו, שזה ודאי אינו מועיל.

^[1] לקמן בגמרא בעמוד הבא, ובעוד מקומות.

^[2] הרא"ש והתוס'.

תפשוט [תפתור] מכאן את השאלה דבעי [ששאל] רב הושעיא: הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה "באחת מהן התקדשי לי היום, ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך", שהסתפק רב אושעיא אם הקידושין השניים חלים כאשר הוא מגרשה. ומתוך דברי בר פדא יש לומר כי הכי נמי דהוו קידושי [כך גם כן שהריהם קידושין], שכיון שאמר שאם פדאן חוזרות וקודשות, משמע שלדעתו כאשר נגמרת קדושה ראשונה על ידי הפדיון, חלה מיד קדושה שניה. ואף כאן, לאחר שבטלו קידושין ראשונים על ידי הגט — חלו עליה קידושין שניים שקידשה מתחילה.

איתער בהו [התעורר בהם] ר' ירמיה ששמע את דבריהם תוך כדי נמנום, אמר להו [להם]: מאי קא מדמיתון [מה אתם מדמים] פדאן הוא לפדאום אחרים? אין הדינים דומים, הכי [כך] אמר ר' יוחנן: פדאן הוא — חוזרות וקדושות, אבל אם פדאום אחרים קודם שנקצצו — אין חוזרות וקדושות כיון שהן בידי אחרים. ואשה המתגרשת מבעלה כפדאוה אחרים דמיא [נחשבת], כי לאחר שנתגרשה האשה הריהי עומדת שוב לגמרי ברשות עצמה, וקידושין שניים אינם יכולים לחול אלא מדעתה, ואם אינה רוצה בכך — אינה מקודשת.

ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא שפדאן הוא עצמו, אבל פדאום אחרים — אין חוזרות וקדושות, שאין הוא יכול להקדיש אותן לאחר שהיו כבר בידי אחרים, והדבר אינו תלוי עוד בדעתו.

א משנה הנודר מיורדי הים, שאסר על עצמו ליהנות מהם — מותר ביושבי היבשה. אבל אם נדר מיושבי היבשה — אסור גם מיורדי הים, ומדוע — שיורדי הים בכלל יושבי היבשה. ומגדירים מי הם יורדי הים — לא כאלו שהולכים (שנוסעים באניה) מעכו ליפו שהיא נסיעה קצרה ואין הם נחשבים בכך "יורדי ים", אלא במי שדרכו לפרש, לנסוע למרחקים גדולים, למדינות הים.

ב גמרא על המשפט האחרון של המשנה, בהגדרת יורדי הים נחלקו רב פפא ורב אחא בריה [בנו] של רב איקא, חד מתני ארישא [אחד מהם היה שונה את הדברים על ראשה של המשנה] וחד מתני אסיפא [ואחד מהם היה שונה על סופה]. ומסבירים: מאן דתני ארישא, מתני הכי [מי שהיה שונה על ראשה, היה שונה כך] ומסביר: הנודר מיורדי הים מותר ביושבי יבשה, הא [הרי] ביורדי הים — אסור, ולא כאלו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

resolve the dilemma from here, as Rav Hoshaya asked: In the case of one who gives two perutot to a woman and says to her: With one of them be betrothed to me today and with one be betrothed to me after I divorce you, what is the halakha? Rav Hoshaya was uncertain whether the second betrothal is effective after the divorce. Bar Padda holds that if he redeems the consecrated saplings, they again become consecrated. Apparently, he holds that upon the redemption, the second consecration immediately goes into effect. From bar Padda’s opinion, one could say: So too, here, after the first marriage is ended by the bill of divorce, the second betrothal that was previously performed takes effect, and it should be a valid betrothal.

Rabbi Yirmeya, who had been dozing, woke up when he heard their conversation and said to them: For what reason are you comparing where he redeemed them to where others redeemed them? The halakhot are not similar. This is what Rabbi Yoḥanan said: If he redeemed the saplings, they become consecrated again, but if others redeemed them before they were cut they do not become consecrated again, since they are not in his possession anymore, and the case of a woman given a bill of divorce from her husband is considered as if others redeemed her. This is because upon divorce she is completely independent, and the second marriage can therefore take effect only with her consent. But if she refuses, the betrothal is not valid.

It was also stated that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: They taught only that bar Padda holds that the saplings become consecrated again when he redeemed them himself, but when others redeemed them they do not become consecrated again for he cannot consecrate them after they have been in the possession of others, and it no longer depends on his intent.

MISHNA: In the case of one who takes a vow that he will not derive benefit from seafarers, he is permitted to benefit from those who live on dry land. But if he takes a vow not to derive benefit from those who live on dry land, he is also prohibited from deriving benefit from seafarers, because seafarers are included within the category of those who live on dry land. The mishna now defines seafarers: Not like those that travel by ship from Akko to Jaffa, which is a short trip, but rather one who customarily departs [lefaresh] to distant locations, e.g., foreign countries.

GEMARA: With regard to the mishna’s definition of seafarers, there is a dispute between Rav Pappa and Rav Aḥa, son of Rav Ika. One teaches this statement with regard to the first clause of the mishna, and one teaches it with regard to the latter clause. The Gemara explains: The one who teaches it with regard to the first clause teaches it like this: One who takes a vow not to derive benefit from seafarers is permitted to derive benefit from those who live on dry land. But he is prohibited from deriving benefit from seafarers, and seafarers are not like those

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור מיורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו שהולכין מעכו ליפו אלא במי שדרכו לפרש:

אשה כפדאום אחרים דמיא. קשיא לי אם כן תפשוט לאידך גיסא דלא הוו קדושי מדרבי יוחנן. ונראה לי דהכא בדרך דחייה קאמר להו, דאי מהא לא תשמיענה דאיכא למימר דאשה כפדאום אחרים דמיא, ומיהו לא דמיא לגמרי, דהתם לאחר שפדאום אחרים אין בו כח להקדיש מה שאינו שלו אלא של אחרים, אבל אשה זו כיון דשניהם רוצים עכשיו בכך יהיה (לידם) [בידם – לפי השי"מ] שתתקדש מעכשיו ולעולם, אף על פי שבשעה שנתן לה גט היא ברשות עצמה ואינה ברשותו כלל להתקדש לו, מכל מקום עכשיו היא רוצה בכך ובין שניהם לעשות לעולם מה שגמרו בדעתם עכשיו. וגדולה מזו אמרו בפרק אף על פי [כתובות נה, ב, ונט, א] בגמרא המקדיש מעשה ידי אשתו גבי יקדשו ידי לעושיהן, ואיתא נמי במכלתין בפרק ואלו נדרי [לקמן (נדרים סו, א)], הא לא דמיא אלא להא האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דקדשה, ובהא דשמעתין נמי אילו אמר נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו, ואפילו יפדום אחריו אקחם מהם להקדישן ודאי קדשן, כההיא דהאומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דקדשה. אלא דהכא כיון דלא אמר אלא נטיעות הללו קרבן עד שיקלט, לא משמע אלא כל זמן דלא ליתי אחר וליפסקיה, דאי אתא אחר ופדאם אינן קדושים כל זמן שהם ביד הפודה, ואיהו הא אמר שיהיו קדושין עד שיקצצו, כלומר שתמשך קדושתן עד שעת קציצה, אלמא דוקא כשפדאן הוא שאינן יוצאות מהקדשן כלל, דכשפדאן חוזרות וקדושות מיד הא אמר בהדיא, ואפילו לכשאקחנו מיד הפודן קדשו, וכן לענין קדושין, וכן לענין מכרו. אי קשיא לך אם כן מאי קאמר להו ר' ירמיה ואשה כפדאום אחרים דמי, הא אפילו פדאום אחרים בכענין זה שאמר בפירוש, שאף לכשאקחם מיד הפודן דדמיא להא דרבי הושעיא קדשן ויש לומר דהא גופא לא ידעינן לה ממתניתין ומתניתא, אלא דמסברא הוה אמר ליה רבי אילא התם, ודלמא קבלה הכין מרביה ואינהו לא ידעי לה, ורבי ירמיה נמי לא ידע לה, ואנן קיימא לן דהוו קדושין מההיא דרבי אילא דמוכר שדהו דאמרינן דקדשה [וקיימא לן כותיה]. כן נראה לי.

אחד תני לה אסיפא. פירוש ולחומרא, והנודר מיורדי הים אסור אפילו באלו ההולכים מעכו ליפו, ומיהו מסתברא דאינו אסור בכל מי שירד לים פעם אחת מעכו ליפו, אלא במי שרגיל לירד שם תדיר דרך ים, ואי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו אפילו מעכו ליפו.

מתני' הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה. פי' ביושבי היבשה בשעת נדרו אע"פ שנעשו אחרי כן יורדי הים:

הנודר מיושבי היבשה אסור ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה הם. פי' דיושבי היבשה (א) עיקר דסוף סוף ליבשה סלקי:

ולא באלו ההולכים מעכו ליפו אלא באותם שדרכם לפרוש. בגמ' מפרש לה:

גמ' רב פפא ורב אחא בריה דרב איקא חד תני לה ארישא כו'. סיפא דלא כאלו ההולכים מפרש לה ארישא לקולא וה"ק הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה הא ביורדי הים אסור ולא באלו ההולכים מעכו ליפו כלומר שאינם נכנסים לפלגו של ים והולכין על שפתו דהלין יושבי היבשה נינהו אלא ממי שדרכו לפרוש כלומר לפרוש בפנים לים כגון ההולכים למדינת הים וכיוצא בהם. וחד תני לה אסיפא דקתני בנודר מיושבי היבשה שאסור מיורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה וה"ק הא דתנן שיורדי הים בכלל יושבי היבשה לא תימא כאלו שיושבין על שפתו שהולכין מעכו ליפו אלא אף מי שדרכו לפרוש נמי דסוף סוף ליבשה סלקי אבל הנודר מיורדי הים אסור אף בהולכים מעכו ליפו ולחומרא וכן הלכתא:

ירושלמי נדר מיורדי הים לאחר ל' יום מהו בבני אדם שנעשו בני יבשה לאחר שלשים יום ועכשיו בשעת הנדר הם בני ים. ומהדרינן כפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע פירוש דאיפלגו בפרק ואלו נדרים [דף פט.] באשה שנדרה כשהיא פנויה לכשתנשא וקי"ל כר"ע שאין הבעל מפר דבתר שעת נדר אזלינן והכא נמי לר"ע הולכים אחר שעת הנדר (ואחר שעת הנדר) ואסור באותם שהיו יורדי הים בשעת נדרו אע"פ שלאחר שלשים יום שהוא זמן חלות הנדר הם בני יבשה:

ובאלין טלייתא צריכא וכו'. ואותם בני אדם שהולכים על שפת הים לטייל בדוגיות צריכה רבה אם ישנן בכלל יורדי הים הם אם לאו ומדמספקא ליה לירושלמי באילין טלייתא שמעינן דסיפא דלא כאלו שהולכים מעכו ליפו אסיפא תני לה לחומרא:

ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך. אם אמר לאשתו התקדשי לי בפרוטה זו לאחר שאגרשיך פשיטא דלא מהני כיון דהשתא לאו בת תפיסת קידושין היא אבל באשה פנויה דהשתא בת תפיסת קידושין היא מיבעיא ליה מידי דהוה אנטיעות דמתני' דמתני בהו לאחר שיפדם יחזרו ויקדשו:

מאי קא מדמיתו פדאן הוא לפדאן אחרים. פדאן הוא יכול להתנות לכשיפדם ויהיו ברשותו שיחזרו ויקדשו אבל פדאום אחרים אין בידו להתנות על מה שביד אחרים ואשה כאחרים דמיא דלאחר הגירושין אינה ברשותו להתקדש לו אלא מדעתה וגם הוא אינו ברשותה שתתקדש לו בעל כרחו הלכך אע"ג שנתרצו שניהם בשעת מסירת קידושין לא חיילא שנית אחר הקידושין:

מתני' מותר ביושבי יבשה. אותם שאינם רגילין לירד בים:

שיורדי הים בכלל יושבי יבשה. שסופם לירד ליבשה:

לא כאלו ההולכים מעכו ליפו. בגמרא מפרש אהיכא קאי:

הא מיורדי הים אסור ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו. דמשום דרך מועט לא מיקרו יורדי הים שיורדי הים [כאלו] בכלל יושבי יבשה:

לא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד. דבכלל יורדי הים הם ליאסר וגם יושבי יבשה מיקרו:

כבר ביארנו בהרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו שאם פדאן עד שלא נקצצו חוזרות וקדושות ודבר זה לא נחלק בו שום אדם ומה שאמרו בסוגיא זו לבר פדא דאמר וכו' לאו לישנא דיוקא הוא שזה דברי הכל היא אלא ששאלו בה לברר מתוכה מה שנסתפקנו במקום אחר בנותן שתי פרוטות לאשה אחת שתתקדש לו במה עכשו ואחת שתתקדש בו לכשיגרשנה שיהיו קדושין כשם שבכאן חלה קדושה אחר שלשים אחר הפדיון מכח הקדש הראשון כך יחולו אותן קידושין אחר הגירושין מכח קידושין הראשונים הואיל ומאותה שעה קדשה לאחר שיגרשנה ודחאוה לומר שאינו דומה דהתם כפדאוהו אחרים דמיא שהרי יצאה מרשות הבעל לגמרי ע"י הגרושין ואותה שעה אין לו עליה כלום אבל כאן הואיל ופדאן אין מוחה בידו שיעכב הקדושה שלא תחול אחר הפדיון וכבר ביארנו שאף בזו שבמשנתנו אם פדו אחרים שהרי אדם פודה הקדש חברו אין חוזרות לקדושתן ושמא תאמר תפשוט דלא הוו קידושי אינו כן שזו דרך דחייה אמרה ומכל מקום אין דמיון גמור ביניהם שזו לאחר שפדאוהו אחרים אין כח בו להקדיש מה שאינו שלו כמו שביארנו במשנתנו אבל אשה זו הואיל ושניהם רוצים והיה בידם בשעה ראשונה להתקדש לעולם אפילו שבשעה שנתגרשה יצאה מרשותו לגמרי אפשר שמקודשת ומתוך כך פסקו בה גדולי הדורות שלאחר שתתגרש תהא מקודשת מספק ויש פוסקין שמקודשת ממה שאמר האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה הואיל ובידו עכשו להקדישה שהרי לא מכרה עדין וכן מפרשין בזו שבמשנתנו שאם אמר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו ואם יפדום אחרים לשאקחם מהם יהיו קדושים שהם קדושים:

יש למדים ממשנתנו לענין דיני ממונות שאם אמר אחד לחבירו שדה זו נתונה לך מעכשו עד שאלך לארץ ישראל שאם חזר ולקחה ממנו קודם שיעלה חוזר וזוכה בה שכך אמר לו לעולם תהא שלך עד שאעלה אבל אם קנאו אחר ובא הנותן וקנאו מן הלוקח אינה חוזרת למקבל וכמו שפירשנו בפדאן אחרים ואין הדברים נראין שהמקבל אינו בדין זה ולא אמרוה אלא בענין איסורין שבאמירה בעלמא הוא נעשה ואין זה יותר משהיה השדה שלו לגמרי ומכל מקום הם סיימו את דבריהם שאם לא אמר לו מעכשו אלא קנה בחזקה עד שאעלה וחזר וקנאה אינה חוזרת לו שכבר כלתה חזקתו אבל אם קנאו בכסף קונה כלו מעכשו ואפילו נתאכלו המעות כענין האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים וכו' והדברים נראין כמו שכתבנו ואף באומר כן לעניים יראה לי שדינם כהדיוט אלא שיש מחמירין לדון בהם אמירה כמסירה והדבר נאה למעשה אע"פ שלהלכה יש לפקפק בו:

המשנה השלישית והכוונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא מי שדרכו לפרש:

אמר הר"ם פירוש מפרש יקרא רוכב הים באמצעיתה וירחקו מהארץ מרחק רב אולם מעכו ליפו הנה הם ילכו על שפת הים קרוב מהארץ:

אמר המאירי הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה שאלו רצה לידור ביושבי היבשה לא היה פורט יורדי הים שהם המיעוט אלא דעתו על יורדי הים לבד ואסור בהם ומותר ביושבי היבשה נדר מיושבי היבשה אסור אף ביורדי הים שדרך בני אדם כשרוצים לידור מכל העולם מזכירין דרך כלל יושבי היבשה והוא שאמר שיורדי הים בכלל יושבי היבשה הם שכל שיורדי הים עיניו נשואות תמיד מתי יגיע זמנו לצאת ליבשה ואמר אחר כן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא במי שדרכו לפרש ונחלקו בגמרא בלשון זה רב פפא ורב אחא שלדעת אחד מהם ארישא מהדר כלומר אשנדר ביורדי הים שפירשנו שביורדי הים מיהא אסור דוקא במפליגים אבל באלו ההולכים מעכו ליפו שאינם מפליגים אלא שהולכים על שפת הים מותר שאין אלו נקראים יורדי הים ולדעת האחר אסיפא קא מהדר כלו' זה שביארנו בנודר ביושבי היבשה שאסור ביורדי הים שאף הים בכלל יושבי היבשה הם לא סוף דבר בהולכים על שפת הים אלא אף במפרשים ומפליגים הא מכל מקום בנודר מיורדי הים שאסור ביושבי היבשה אף בהולכים מעכו ליפו כן ולענין פסק הלכה בשניהם וכל שנדר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה ואסור ביורדי הים המפליגים אבל ההולכים על שפת הים מותר בהם ואם נדר מיושבי היבשה אסור ביורדי הים אף במפליגים וכל שכן בהולכים על שפת הים ויש פוסקין כלשון אחרון וכן נראה דעת גדולי המחברים ואין בדבר הכרח אלא שהדעת נותנת כדעת הראשון:

ובתלמוד המערב אמרו נדר מיורדי הים לאחר שלשים ונעשו בני יבשה ר"ל שנדרו מיורדי הים לכשיגיעו שלשים שנמצא שאין הנדר חל עד שלשים מהו באותם שהיו בים בשעת הנדר ויצאו להם כשהגיעו שלשים ונעשו בני יבשה פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לרבי ישמעאל דאמר אחר שעה שהנדר חל בה מותר לרבי עקיבא דאמר אחר שעת אמירה אסור והלכה כרבי עקיבא וסיום הירושלמי ובאילין טלייתא צריכא כלומר כאלו שיורדים לטייל על שפתו בדוגיות צריך ללמוד אם הם בכלל יורדי הים אם לאו:

אשה כפדאום אחרים דמיא. קשיא לי אם כן תיפשוט לאידך גיסא דלא הוו קדושין מדר' יוחנן. ונראה לי דהכא בדרך דחייה קאמר להו דאי מיהא לא תשמעינה דאיכא למימר דאשה כאחרים דמיא. ומיהו לא דמיא לגמרי דהתם לאחר שפדאום אחרים אין בו כח להקדיש מה שאינו שלו אלא של אחרים. אבל אשה זו כיון דשניהם רוצים עכשו בכך יהיה בידם שתתקדש מעכשו ולעולם. אף על פי שבשעה שנתן לה גט היא ברשות עצמה ואינה ברשותו כלל להתקדש לו מכל מקום עכשו היא רוצה בכך וביד שניהם לעשות לעולם מה שגמרו בדעתם עכשו. וגדולה מזו אמרו בפרק אף על פי בסוגיית המקדיש מעשה ידי אשתו גבי יקדשו ידי לעושיהן ואיתא נמי במכילתין בפרק ואלו נדרים הא לא דמיא אלא להא האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה. ובהא דשמעתין נמי אילו אמר נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו ואפילו יפדאום אחרים אקחם מהם להקדישן ודאי קדשן כההיא דהאומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה. אלא דהכא כיון דלא אמר אלא קרבן עד שיקצצו לא משמע אלא כל זמן דלא ליתי אחר וליפסקיה דאי אתא אחר ופדאן בהא אינן קדושין כל זמן שהם ביד הפודה ואיהו הא אמר שיהו קדושין עד שיקצצו כלומר שתמשך קדושתן עד שעת קציצה. אלמא דוקא כשפדאן הוא שאינן יוצאות מהקדשן כלל דכשפדאן חוזרות וקודשות מיד. הא אמר בהדיא ואפילו לכשאקחנו מיד הפודן קדשו וכן לענין קידושין וכן לענין מכר. ואי קשיא לך אם כן מאי קאמר להו ר' ירמיה ואשה כפדאום אחרים דמיא הא אפילו פדאום אחרים בכענין זה שאמר בפירוש אף לכשאקחם מיד הפודן דדמיא להא דר' אושעיא קדשן. וי"ל דהא גופא לא ידעינן לה ממתניתין ומתניתא אלא דמסברא הוה אמר ליה ר' אילא התם. ורילמא קבלה הכין מרביה ואינהו לא ידעי לה ור' ירמיה נמי לא ידע לה. ואנן קיימא לן דהוו קדושין מההיא דר' אילא דמוכר שדהו דאמרינן דקדשה וקיימא לן כותיה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל:

איתמר נמי אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן. כלומר שאמר ר' יוחנן כאשר העיד עליו ר' ירמיה שיש חילוק בין פדאן הוא לפדאן אחרים. שטה:

מתני' שדרכו לפרש בים. להולך למרחוק קורא מפרש שהולך כל כך למרחוק שמופרש אפילו מראיית הארץ. ובבעלי שיבות אף על פי שהן לבנים והוא הדין דמיתסר בראשים לבנים בלא זקנה. הרא"ם ז"ל.

הנודר מן היְלוֹדִים גרסינן במשנה שפירושו שכבר נולדו. ולא גרסינן בילודים דילודים משמע אותן שילודו כדכתיב כל הבן הילוד שפירושו שיולד מכאן ואילך. מותר בנולדים. פירוש שילודו מכאן ולהבא שהוא לא אסר אלא מן הילודים שכבר נולדו.

מאוכלי השום פירוש בלילי שבת וכו'. אסור בישראל ואסור בכותים. פירוש דקסבר גירי אמת הם. ואינהו נהגי בהכי מדנפקא לן מקרא דעונה בלילי שבת היא. הרנב"י ז"ל:

ואסור באומות העולם. ואפילו מאותן שהן מזרע ישראל. מצאתי. הרא"ם ז"ל:

גמ' מדלא קתני מן הרואין. דאילו הוה אמר הכי הוה משמע מן הרואין ולא מן הסומין. השתא דאמרת מרואי חמה משמע מכל הני שחמה רואה אותן לאפוקי דגים שהמים מכסין אותן ועוברים שבמעי אמן שאין החמה רואה אותן דבהני מותר אפילו לבתר דסלקי ואתו לאויר העולם וקא חזיא להו חמה. פירוש. וז"ל הרנב"י ז"ל: ולא בא אלא לאפוקי דגים ועוברים שהללו אין חמה רואה אותן. ואפילו אם אמר כן אחר שניצודו מותר דעל מי שדרכה של חמה לראותו נתכון. ער כאן.

מאי טעמא והלא סומין אינן רואין. מדלא אמר מן הרואין לבד וכיון שהזכיר חמה בנדרו לא נתכון אלא למי שהחמה רואה אותן לאפוקי עוברים ודגים. ואף על פי שזהרורי חמה נראית במים כיון שהמים מכסין אותם לא מיקרי ראיה. הרא"ם ז"ל. ומתרץ דלא אמר מן הרואים ואמר מרואי חמה משמע שחמה רואתן. ומאחר שבסומין נאסר לאפוקי מאי הזכיר רואי פני חמה לאפוקי דגים ועוברים. יש דגים שהמים מכסין אותן ועוברין מכוסין במעי אמן ואין חמה רואתן.

פיסקא. מאי טעמא זימנין מכסו. פירוש אף על גב דזימנין דמיכסו בלבנים וזימנין מיגלו הילכך שחורי ראש איקרו מן דזימנין מיגלו שחרות ראשן ניכר. אבל נשים לעולם מיכסו בלבנים וקטנים לעולם מיגלו ראשן מיגלו לעולם ושחרותן ניכר. ולשון שחורי ראש משמע דראשן משחיר לפעמים וזהו שחורי ראש שמשחירין ראשן מדלא קאמר מי שראשו שחור. ואף על גב דמיתסר בקרחין כיון דכיוצא בקרחים כגון גדולים איתנהו שחורי ראש הוו קרחין בכללן. כך נראה לי ולא שמעתי. ואף על פי כן אין מיושב ללב דמיגלו דקטנים נראה שפיר כמיגלי בגדולים. שיטה.
והרא"ם ז"ל כתב וז"ל: ומותר בקטנים. שרגילות הוא שהקטנים מגולחים ואין שחרות ראשם ניכר. מיגלו מגולחין. ולא דמו לקרחין שהם נעשו כבר שחורי הראש אבל קטנים כשנולדים אין להם שיער וכשמגדיל רגילות הנשים לגלחן תדיר כל זמן שהם קטנים ואינם בושים ללכת מגולחין. עד כאן.

דזימנין מיכסו רישיה. פירוש ונראין שחורי הראש. וזימנין מיגלו רישייהו. פירוש וניכר שהם זכרים. אבל נשים לעולם מכסו. פירוש ואין ראשן שחור לעולם על ידי שמכסות ראשיהן. ודקטנים לעולם מיגלו ואין ניכר מתוך שערן אם הם זכרים או נקבות. ומלבושיהן לא היו ניכרין לפי שמלבושיהן של אלו כמלבושיהן של אלו כמנהג הישמעאלים ולא נתכון זה אלא למי ששחרותו ניכר לעולם ורואין אם הוא זכר או נקבה. הרנב"י ז"ל:
ונשים וקטנים אף על פי ששערן שחור מותרין שלא נתכוין אלא לאותן הרגילות לגלות ראשן ולכסותו בצעיף לבן כדרך שהיו רגילין לעשות בימיהם. ועל שם הפעולה שפעמים היו מגלות ראשיהן ולא היה לבן מפני שלא מעוטף בבגד לבן נקראו שחורי הראש. וקטנים לעולם הולכים בגילוי ונשים לעולם מכוסות מפני הצניעות ששער באשה ערוה על כן אינן נקראים שחורי הראש. וכל זה הענין דברו חכמים לפי זמנם ומזה אתה למד לכל מקום ולכל זמן כפי לשונם שידברו באותה שעה דהא קיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. הרי"ץ ז"ל:

פיסקא ר' מאיר מתיר אף בילודים. ומקשה תלמודא ולא מיבעיא נולדים דשרו דהכי משמע דקתני אף. אלא ממאן אסר ר' מאיר ובמאי מעמיד איסור נדרו. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי אדרבא ילודים פשיטא טפי מנולדים מאי אף. אלא דעדיפא מיניה קפריך אלא חסורי מחסרא וכו'. מן הילודים מותר בנולדים דילודים לא משמע כלל עתידים להיולד. והא לא קשיא למאן דאמר פרק קמא דיבמות מאן אחים אחים מן הילודים וילודים התם פירושו עתידים להולד. לא קשיא מידי דאין בעל התלמוד מספר על זה. דהא לא נחת לדקדק להאי דינא. שיטה. ומסיים הרא"ם ז"ל: אבל הכא צריך למידק דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. עד כאן.

אלא מעתה שני בניך הנולדים. דלשון נדרים ילפינן מלישנא דקרא כדקאמר במתניתין כי כל הגוים ערלים. ודוקא היכא דמספקא לן לשון בני אדם מהו. עד כאן.

אמר ליה רב פפא לאביי למימרא דנולדים דמיתילדין משמע. רבנן סברי דנולדין משמע בין אותם שכבר נולדו בין אותם שעתידין ליוולד אבל הילודים משמע אותם שכבר נולדו. ור' מאיר סבר דנולד לא משמע אלא אותם שעתידים להולד. פירוש לאו לדחויי האי אוקמתא קאתי רב פפא דעל כרחין הא דר' מאיר לית ליה אוקמתא אחריתי אלא אדר' מאיר גופיה קא מתמה. ופרקינן דקסבר ר' מאיר דהכין משתעי אינשי ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ורבנן סברי דלא אישתעי הכין. דאי משתעי לכולי עלמא אין הולכין בנדרים אלא אחר לשון בני אדם וכל שכן בדלית ליה הכרע בלישנא דקרא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

לאפוקי דגים ועופות. כלומר שאם תאמר אם כן אמאי קתני נולדים הואיל וכונתו אף על הילודים. לאפוקי דגים ועופות דאין דרכן להוליד אלא מטילי ביצים נינהו ומן הביצה נעשה העוף והדג. הרנב"י ז"ל. כתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: והר"ם הביא בפרק ט' בהלכות נדרים אלו השנויין כאן במשנה לבד ענין ילודים ונולדים שלא הביא כלל. והיה דעת הרב לפי שראה בגמרא על זה משמע הכי ומשמע הכי ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ועל כן הניח הדבר לפי מה שירגילו העולם לפי זמנם. עד כאן.

ברש"י דמיא דאין חוזרות כו' שסופן לצאת הס"ד היבשה לא כאילו כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש יחזרו ויקדשו הס"ד ואח"כ מ"ה מאי קא כו' אחרים פדאום כו' הד"א לכשיפדם ויהיו כו' אינה ברשותו כו' כצ"ל:

בר"ן מעכשיו אבל במסירה כו' לרשותו לא חייל והס"ד מרשות הבעל לרשותה ואין כו' דהאי רבי אילא הוא כו' כי אמר הכא דפדאום כו' אף מעכשיו הוא יכול כו' ביורדי הים אפילו הם כו' היכי קאי הס"ד כדאיתא בגמרא הס"ד מפרש טעמא הס"ד בעתידין להוולד הס"ד אמאן קאסר הס"ד שובתי שבתות הס"ד בערבי שבתות הס"ד קאי ולקולא הס"ד כצ"ל:

בהר"ן (ד"ה בעמוד הקודם) הכא שאני כלומר וכו'. עי' בהר"ן קידושין דף רלא ע"ב:

הנותן ב' פרוטות וכו'. לשיטת הרשב"א דבמוכר שדהו עד שאעלה לירושלים וחזר וקנאה חוזרת ממילא ללוקח ראשון א"כ מ"ט צריך ב' פרוטות בחד פרוטה סגי ולעולם הקידושין הראשונים חוזרים ונעורים. וי"ל בשלמא בקרקע אע"ג דכסף מחיר הקרקע שנתן בראשונה כבר עבר ואיננו ולא עוד אלא שחזר וקנאו ממנו והחזיר לו דמי מחירו שקיבל ממנו. מ"מ חזרה שדה ללוקח ראשון ע"י התנאי הראשון ויהיה לו במתנה בלי מחיר כסף שהרי יכול ליתן את שלו במתנה והכי התנה מעיקרא עד שיעלה לירושלים יהיה קרקע זו ברשותו או במכירה או במתנה. אבל אשה אינה נקנית אלא בפרוטה ואפילו נותן לה אלף כסף לקידושין הראשונים כולם לטבועין ניתנו וכשמגרשה במה תתקדש מחדש ע"כ צריך ליתן מתחלה ב' פרוטות ופשוט:

לא כאלו שהולכים מעכו ליפו. בפי' רש"י ור"ן ורא"ש כתבו שהם הולכים ושבים ביומם. ובפי' המשנה להרמב"ם ובחי' ריטב"א ונמק"י הטעם שהם אינם מתרחקים ואינם פורשים לאמצע הים אלא הולכים בשפת הים סמוך ליבשה. ונ"ל דאיכא ביניהם איבעיא דירושלמי באלו ההולכים לטייל ופורשים לאמצעות הים ובריטב"א כתב שהולכים לצוד דגים. ואמנם שבים ביומם וא"כ תליא בשני טעמים הנ"ל. והיינו לפי דאיתא בהירושלמי דסיפא לא כאלו שהולכים מעכו וכו' קאי בין ארישא ובין אסיפא וא"כ מספקא ליה להירושלמי אי לטייל דומה מעכו ליפו לפי ששב ביומו ומקלינן ביה ברישא או דילמא כיון שפריש באמצע הים חמור מיניה. וכל זה שייך להירושלמי אבל בש"ס דילן דפליגי לישני וקיי"ל כלישנא בתרא להחמיר לא נפקא לן מהך איבעיא אלא אי אמרינן סברא בהיפוך דמעכו ליפו אע"ג דאית ביה תרי קולי דשב ביומו וגם אינו מפליג לאמצע הים ואפ"ה הוה בכלל יורדי הים. ומ"מ איכא סברא דלטייל קיל מיניה. וכ"כ הריטב"א דהאיבעיא היא אי קיי"ל כלישנא בתרא ולהחמיר. אבל באמת הירושלמי ס"ל דקאי בין ארישא ובין אסיפא א"כ ע"כ מתפרש האיבעיא כנ"ל. ויש לעיין ללישנא בתרא דהנודר מיושבי יבשה אסור בכל אנשי העולם א"כ מ"ט פרט יושבי יבשה וצ"ל למעוטי דגים שבים. ולפ"ז יושבי יבשה לאו דוקא בני אדם אלא כל בעלי חיים נקראו יושבי יבשה:

תפשוט דבעי רב הושעיא וכו' ה''נ דהוו קידושי. דכי היכי דהתם אמר לה לאחר שאגרשיך שיצתה מרשותו שתתקדש הייני דומיא לאחר שנקצצו שיוצאין מרשות הקדש דמצריך להו פדייה: פדאן הוא. המקדיש קודם . שנקצצו חוזרות וקדושות לאחר שנקצצו דהואיל והוא הקדישן אע''ג דחזר ופדאן חוזרות וקדושות לאחר שנקצצו: פדאום אחרים. קודם שנקצצו אין חוזרות וקדושות לאחר שנקצצו ואשה שקנתה עצמה בגט מדעת עצמה אין חלין עליה קדושין דכפדאוה אחרים דמיא דאין חוזרות וקדושו' לגבי אשה נמי אינה מקודשת: מתני' הנודר. שלא יהנה מיורדי הים מותר ליהנות מיושבי היבשה והנודר מליהנות מיושבי היבשה אסור ליהנות מיורדי הים שהן נמי מיושבי היבשה הן שסופן לצאת ומה שאמר יורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו יורדי הים ההולכים מעכו ליפו שאין ביניהם אלא מהלך יום אחד ובאין מהרה ליבשה דהוו בכלל יושבי היבשה: גמ' חד מתני ארישא. לא כאלו וכו' ולא כאלו יורדי הים אסור:

פדאן אחרים אין חוזרות וקדושו'. שהרי פדאן לעצמו והרי שם דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אשה נמי כי אחרים שקונה עצמה בגט דאין בידו לקדשה עוד בעל כרחה אלא מדעתה והלכך אימא תיבעי מי אמרינן כיון דאי אפשר לו לקדש בע''כ לפדיון אחרים דמיא ולא מצי מקדיש לה או דלמא השתא מיהא מצי מקדיש לה אדעתה וכיון דכהאי גוונא מצי לקדש לה לאחר שיגרשנה השתא נמי יקדשנה לפדאן הוא דמיא הלכך תיבעי: הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה. שאין עומדין על שפת הים דאין רגילין לעבור בים ומיהו אדם העובר פעם אחת לזמן מרובה ואינו רגיל לעבור שם לא מיקרי יורדי הים והנודר מיורדי הים מותר בו ואפי' למ''ד בגמ' דאותם שהולכים מעכו ליפו מיקרו יורדי הים התם נהי דאין שוהין בה מ''מ רגילין לעבור תדיר לעבור בים נינהו אבל זה העובר פעם אחת לעשרה שנים לא מיקרי. יורדי הים כלל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: לא כאלו ההולכים מעכו ליפו. בגמרא מפרש אמאי קאי: אלא במי שדרכו לפרש. להיות ימים רבים ביחד:

ר"ן
שלשים יום דמי כלומר דלא מצי הדר ביה והיינו דמחדשין השתא דמעיקרא נמי הוה סבירא לן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמשום הכי מקשינן פשיטא וכמו שכתבתי למעלה אלא דמעיקרא לא הוה סבירא לן דעדיפא טפי אמירה לגבוה ממסירה להדיוט אבל במסקנא מחדשין דאמירה לגבוה אפילו בלא מעכשיו מהניא כמסירה גמורה להדיוט דהיינו במעכשיו ומהא שמעי' דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים יום דלא מצי הדר ביה דאמירה לגבוה כמסירה גמורה להדיוט דמי אבל הרשב''א ז''ל כתב דאפשר דכי אמר הכי הני מילי אליבא דבר פדא דס''ל דקדושת דמים לא פקעה בכדי אבל לרבא ואביי דס''ל דקדושת דמים פקעה בכדי מוקמי ברייתא כפשטיה ונהי דתקשי לרבא תרווייהו בקדושת דמים למה לי אפשר דדחיק נפשיה למימר זו וא''צ לומר זו קתני כדאשכחן דכוותה בהש''ס טובא הלכך לדידהו אפשר דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה''מ כמסירה גרידא בלא מעכשיו אבל כמסירה דמעכשיו לא דאי אפשר שתקנה יותר אמירה ממסירה הלכך לדידהו האומר הרי זו עולה לאחר ל' יום יכול לחזור בו ופלוגתא היא בירושל'. הרשב''א ז''ל: תפשוט דבעי רב אושעיא וכו' ה''נ דהוו קידושי. דכי היכי דאמר במתני' שיכול להקדיש נטיעות הללו לאחר שיפדו וחיילא קדושה עלייהו אע''ג דלא אקדישינהו אחר פדיון ה''נ חיילי קדושי כי אמר לאחר שאגרשיך אע''פ שאחר שגירשה לא חזר וקדשה: לא שנו אלא שפדאם הוא. דכיון דפדאם הוא ולעולם לא יצאו נטיעות הללו מרשות הקדש או מרשותו דין הוא שיהו חוזרות וקדושות אבל פדאום אחרים אפי' הכניסום אחר כן לרשותו אין חוזרות וקדושות לפי שמיד שפדאום אחרים נסתלק רשות בעלים הראשונים מהן וכיון דההיא שעתא א''א להקדש שיחול עליהן בתר שעתא כמי כשהכניסום אחרים לרשותו לא חייל: ואשה נמי כפדאוה אחרים דמיא. לפי שמיד שנתגרשה יוצאת מרשות הבעל לרשותה ואין קידושין חלין עליה וק''ל אדרבה אשה לפדאן הוא דמיא שכשם שנטיעות הללו לפי שאינן יוצאות מרשות הקדש או מרשותו מצי לאקדושינהו לאחר שיפדו כך אשה זו כיון שאינה יוצאה מרשות הבעל או מרשות עצמה בדין הוא שתהא יכולה להתקדש מעתה אפילו לאחר שתתגרש וניחא לי דאי מציא אשה לקדש עצמה לאיש ה''נ דהויא היא דומיא דמקדיש נטיעות ממש אלא כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל ומש''ה אמרי' בפ''ק דקידושין (דף ה:) דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדבריה ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל ולגבי בעל כפדאוה אחרים דמיא דבקידושין הראשונים היא ברשותו ולאחר גרושין יוצאה מרשותו ומש''ה לא מצינן למיפשט גבי קדושין דחיילו מפדאן הוא דלא דמיין וכדכתיבנא ומפדאום אחרים נמי לא מצינן למפשט דלא חיילי משום דלא דמי נמי לגמרי דהא הכא האשה ג''כ מכנסת עצמה לרשותו במקצת ואיכא לדמויי לפדאן הוא והיינו דליכא למפשטא מהא כלל כנ''ל והרשב''א ז''ל כתב דנהי דבעיין לא איפשיטא הכא אפ''ה איכא למיפשטא מדאמר בכתובות בפרק אע''פ (דף נט:) ובפרק בתרא דמכילתין (דף פו.) נמי אית דאמרי הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה וטעמא משום דכיון דבידו להקדישה עכשיו אע''פ שיבא זמן שלא יהא רשות בידו בכך יכול עתה הוא להקדישה לכשיהיה הרשות בידו ה''נ גבי אשה הואיל והוא יכול לקדשה עכשיו יכול הוא לקדשה ג''כ לאחר זמן וכ''ת א''כ אמאי לא פשטינן לה מהתם י''ל דהאי רבי אילא הוא דקאמר לה מסברא דנפשיה ורבי ירמיה לא ידע לה ומש''ה מבעיא ליה דלא מצי למיפשטא ממתניתין וממתניתא וכן נראה דעת הרמב''ם ז''ל שכתב דמקודשת משמע דפשיט ליה מההיא הלכך כי אמר הכא דפדאום אחרים אין חוזרות ומתקדשות אם התנה בשעת ההקדש שיחול עליו אם תבא ליד אחר ויקחנה ממנו מהני אבל כל היכא דלא אתני אפילו באה לידו אח''כ אינה קדושה כיון דאפסקה אחר אלו דבריו ז''ל ואינם נוחים אצלי דשאני התם בדרבי אילא שבידו להקדישה עכשיו וכיון שבידו להקדישה עכשיו יכול הוא ג''כ להקדישה לאחר זמן לפי שאותו הקדש עצמו שהוא מקדיש לאחר זמן אף מעכשיו הוא יכול להקדישה משא''כ בנטיעות ובקדושי אשה שאותה קדושה שניה אי אפשר לה שתחול עכשיו שכיון שהוא מתפיס בהן קדושה ראשונה אי אפשר לאותה קדושה שניה לחול עכשיו וכיון שכן איכא למימר דלאחר שעה נמי דהיינו לאחר פדייה וגירושין לא חיילא כנ''ל: מתני' מותר ביושבי היבשה. באותן שאין רגילין להיות יורדי הים באניות: מיושבי יבשה אסור ביורדי הים. אפי' הם עכשיו בים שסופן לעלות ליבשה כדמפרש טעמא בגמרא: ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו. מפרש בגמרא היכא קאי: אסור אף בסומין. דכי קאמר מרואי חמה לא שיהו הם רואים החמה קאמר דא''כ הל''ל מן הרואין בלחוד שהרי כל הרואין הם רואין ג''כ החמה אלא ודאי מדמדכר חמה שהחמה רואה אותם קאמר ולאפוקי דגים ועוברין נתכוון כדאיתא בגמרא: אסור בקרחין ובבעלי שיבות. אסור בקרחין אע''פ שאין להן שער ובבעלי שיבות ואע''פ ששערן לבן: שאין נקראים שחורי הראש אלא אנשים. בגמרא מפרש טעמא: מן הילודים. שנולדים כבר: מותר בנולדין. בעתידין להוולד: מתיר אף בילודים. ופרכינן בגמרא וכ''ש בנולדין א''כ אמאן קאסר:. אסור בישראל ואסור בכותים. שישראל וכותים מצווין על השבת ומקיימין אותו הלכך שפיר מיקרו שובתי שבתות: מאוכלי השום. מתקנות עזרא הוא לאכול שום בלילי שבת לפי שהשום מרבה את הזרע ועונת ת''ח מע''ש לע''ש: ואסור בכותים. דאינהו נמי אוכלי שום בערבי שבתות: מעולי ירושלים אסור בישראל. דמצווין לעלות ועולין: ומותר בכותים. דנהי דמצווין אינם עולים: גמ' חד תני לה ארישא. להא דתנן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו דס''ל דארישא קאי ולקולא: דהלין יושבי יבשה נינהו. משום ההוא פורתא דהיינו מעכו ליפו שהן קרובין זה לזה לא מיקרו יורדי הים: וחד תני לה אסיפא. ולחומרא דאפי' מי שדרכו לפרש בכלל יושבי יבשה וכן נמי אפילו ההולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים מדלא פירש מידי ארישא וקיי''ל כמאן דמתני לה אסיפא לחומרא וכתב הרשב''א ז''ל דמסתברא דאינו אסור בכל מי שירד פעם אחת מעכו ליפו אלא במי שרגיל לירד שם תדיר אי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו ובירושלמי איבעיא להו הנודר מיורדי הים לאחר שלשים יום וקודם שלשים יום נעשו יושבי יבשה אי בתר שעת אמירת הנודר אזלינן והשתא יורדי הים נינהו או בתר חלות הנדר אזלינן דהוו להו יושבי יבשה ויהא מותר בהם ותלי ליה בפלוגתא דר' ישמעאל ור''ע דפליגי בפ' בתרא דמכילתין (דף פט:) באשה שאמרה הריני נזירה לאחר שאנשא דר' ישמעאל סבר דבתר חלות הנדר אזלינן ובעל מיפר ור''ע סבר דבתר שעת אמירה אזלינן ואין הבעל מיפר בקודמין וקיימא לן כר''ע הלכך אסור באותן שהן עכשיו יורדי הים אע''פ שבשעת חלות נעשו יושבי יבשה דבתר השתא